רקע
לוקיוס אנאוס סנקה
מכתבי מוסר: כרך ב
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: לטינית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר ומוסד ביאליק; תש"ב

 

הקדמה

כבר עמדו על זה קוראי הכרך הראשון של “מכתבי מוסר” כעל הפתעה נעימה, כי הזמן של אלפי שנים אינו חוצץ בין כתביו של סנקא ובינינו, וכי עדיין דבריו, בשלוַת־השׂכל הפרושה עליהם, כאילו ערוכים אלינו1. וכשמופיע עכשיו, בסוף שנה שלישית למלחמה המקיפה כל חלקי העולם, בזמן עינויים מזעזעים והשמדה אכזרית לחלק גדול מעמנו, ובתנאים קשים כל כך להדפסת ספרים, הכרך השני של המכתבים, כדאי להעיר במלים אחדות, מה קרובים הרעיונות שבספר לעניני הזמן: א) בשביל המסתכלים בנתיבות התרבות האנושית, ב) בשביל בעיות החינוך העברי הלאומי.

א) לפני קצת יותר ממאה שנה כתב סופר גדול אנגלי, היסטוריון ומדינאי (ידוע גם בסניגוריה הנמרצה שלו לשויון זכויות היהודים) ת.ב. מקולי בקורת חריפה על ספריו של פרנסיס בּקוֹן2. הוא משפיל עד עפר בלי רחמים וחנינה את האדם הגדול ההוא, שהיה שופט עליון ושומר חותם המלכות, אבל קלונו התגלה כלוקח שוחד וחסר רגש מוסרי; אולם מרומם ומשבח הוא את כתביו הפילוסופיים – כנגד סנקא, שהיה מייסר בעקרבים בשביל דעותיו ב“מכתבי המוסר” שלפנינו. משוגתו של הסופר הרומי היא, לפי דעתו, בזה, שהוא מבאר (במכתב צ', עמוד 66), כי עלבון הוא לחכמי הדורות, אם חושבים שהם המציאו את המלאכות והאומנויות לצרכי החיים, כמו בנין בתים ועשיית כלי ברזל ומכונות ואריגת הבגדים; בדברים כאלה עסקו, לפי סנקא, רק מבקשי רווחים ועבדים פחותים, ופעולת החכמה היתה למעלה מהם, כי תפקידה הוא להדריך את הרוחות ולהציל הנפש ממשאות שוא; לא ליצור כלי זיין למלחמות, אלא לסייע להכרת האמת וליצור שלום בעולם. על דעה זו (אשר כבר אפלטון אחז בה) מתמרמר מקולי; בשיטת בקון הוא מחזיק, כי תפקיד החכמה רק הגדלת נוחיות החיים על ידי יצירת המכונות וכלי השימוש התכניים, לא החקירה בדעות ובתכלית החיים. כך סברו אז גדולי עולם, בתקופת ההמצאות הרבות התכניות, והאמינו כי חכמת החרשים המפליאה היא לבדה המבטיחה חיי הוד והדר ואחוָה ושלום לכל הגזע האנושי, ובטלנים הם העוסקים בבעיות רוח האדם וכיבוש יצריו וקביעת גדרים מוסריים לפעלו. עכשיו, אחרי מאה שנה, רואים כל העמים להיכן הובילה אותם הזריזות המעשית נטולת הכרת יסודי המוסר, ובאיזה מדרון נורא גלגל אותם פולחן כוח בלתי מרוסן שהפך העולם לגיא צלמות, וכי אם יש עוד תקוה שייבנה מחדש, אזי בודאי לא בדרך הגברת הייצור של מכונות הרס והפצצה, אלא על ידי קליטת קצת מתורת המידות של אפלטון וסנקא לזיכוך השכל וכיבוש היצרים.

ב) בדאגה ובתמהון צופים רבים על דרכי הנוער העברי הלאומי. אומרים, כי כבתה בקרבו ההתלהבות למסורת אלפי שנים ולתקוות בעתיד, לא חזונו ישעיהו ולא צלילי השירה החדשה ולא ההיסטוריה הישראלית ואף לא מאורעות הזמן, מרעישי הלבבות, פועלים עליו. איך נוצר השיתוק הזה? המשכילים בדורות שעברו ראו את עמם בניוולו הגלותי מוקף חומה בפני התרבות הגבוהה העולמית, ועמלו לערער חומה זו. הם חשבו כראשית חטאת ליהודים לא צמצום מדעם, אלא טיפולם בלימודי הרוח והמוסר בכלל, תחת להתמכר לחיזוק הגוף, לכוח האגרוף, לכשרון מלחמה. כך סבר יל“ג בשירתו הלוחמת במקובל: “כוננו בתי מדרש – ומה הורוך? הורוך לשמור רוח”. – מההשכלה הנמוכה הזאת ומהצלחת הכוח למד הנוער להסתייג בכוונה מהמוסר הנבואי “כי לא בכוח יגבר איש”, שהוא חושב לתמימות ישראלית עתיקה שעבר זמנה. אבל בספר שלפנינו שאינו ישראלי, אלא רומי מזמן הקיסרים האדירים, מאת איש אשר עמד על יד הגה השלטון וידע היטב את כל הכוחות הגוברים בעולם, יוכלו לראות, איך הוא מכונן חציו השנונים, בהיפך למשאת נפשו של המשכיל היהודי, כנגד החינוך להגברת הכוח, המזניח את לימודי המדות הישרות, ומתוך השכל והנסיון הוא מגיע להכיר (במכתב פ"ח), כי אין תועלת בגבורת הסוס “אם אין הרוכב יכול לשים רסן ליצריו”. הכל יודעים, כי זה נאמר גם בפרקי אבות, “איזהו גבור הכובש את יצרו”, וכן אמרי־בינה למאות, הנפגשים בספר הזה, שהקורא העברי יאמר עליהם: כאלה וכאלה כתובים בתהלים, משלי ואיוב ובתלמוד ובספרי הרמב”ם וחובות הלבבות ויכולים לשאוב את הדברים מתוך ספרותנו (אצל דברים רבים ציינתי ההקבלות). אולם זה הדבר – ומכאן גם לימוד זכות לנוער, שאינו מוקיר כל כך את אשר לנו, ורק מה שכתבו חכמי העמים חשוב ונכבד בעיניו ועליהם הוא סומך: מה שלמד נער בבית אבא יוכל לכבד ולחבב, אבל לא יבטח שיש לו ערך רב בעולם, כל זמן שלא יצא למרחב ולא הכיר מה שעומד הכן ומתוקן ומקובל בקרב כל אנשי השכל, ורק אחרי ששקד על דלתי החכמה של גדולי האומות והשכיל והבין את המעשים במרחבי תבל ומצא כי אמת ויציב הוא מה שנאמר בכתובים או נמסר בפגמי חכמי ישראל, אז יחדלו להיות בשבילו צלצולים מעולם רחוק ויעריך את העושר הרב שבספרותנו הלאומית.

גם על הסיוע להדפסת הכרך הזה עלי להודות בראשונה ל“מוסד ביאליק”; ומלבד זה לאגודת הסופרים בארץ־ישראל ול“ברית העברית העולמית” ולהנהלת בית הדפוס של “דבר”, שהוציאה מתחת ידה את הספר מוגה ומתוקן כראוי3. נשאר עכשיו להוציא עוד את “השיחות הפילוסופיות” המתורגמות כבר משנים רבות ורובן מפוזרות בעתונים ובקובצים שונים.

א. ק.

תל־אביב, תמוז תש"ב.


 

ספר עשירי

מכתב ע"ז: שויון נפש לעומת מקרי החיים

סנקא ללוציליוס, שלום.

פתאום הופיעו היום האניות הקטנות מאלכסנדריה, המבשרות את בוא הצי הגדול, והן מכונות “אניות הדואר”4. ששים כל אנשי קמפניה לקראתן, המון העם עומד בחוף פוטיאולי ומכיר מתוך האניות הרבות את האלכסנדרוניות על פי הנס הפרוש עליהן. כי רק להן לבדן הרשות לפרוש את הוילון, אשר כל שאר הספינות פורשות רק בהיותן בלב ים (הוילון העליון הזה מועיל הרבה למרוץ הספינה, על ידו היא נדחפת ביתר עוז, לכן מורידים את המוטות כשהרוחות נושבות בחזקה יותר ממה שנוח לנוסעים; בנמוך הנשיבה נחלשת). כשהספינות מגיעות לקפרי5 ולמעוז הים, אשר שם האלילה פאלאס צופיה מראש הסלע, מוטל עליהן להסתפק במפרש הנמוך, והוילון העליון נעשה סימן להבאות מאלכסנדריה.

בעוד אשר הכל רצו אל החוף, נהניתי אני הרבה מעצלותי, כי לא מיהרתי לקראת המכתבים אשר חכיתי לקבל מבני ביתי ולהשיג את הידיעות שיביאו לי על מצב עניני. כבר ימים רבים שאין אני שם לב לא להפסד ולא לרווח. כך הייתי צריך לנהוג גם קודם שהגעתי לזקנה, וביותר ראוי לי עתה מצב רוח כזה, בשעה אשר המעט הנותר לי די והותר הוא בתור צידה לדרך בשביל הנתיבה הנשארה – ביחוד אם אנחנו בנתיבה, אשר אין כל נחיצות ללכת בה עד סופה. נסיעה בכלל אינה שלמה, אם אדם עומד בה באמצע או קודם המטרה; אבל לענין הנסיעה בדרך החיים אין לומר כי אינה שלמה, אם החיים בכבוד וביושר. בכל מקום שהם נפסקים הם שלמים, אם ההפסק הוא כהוגן. יוכל להתרחש קץ להם גם מטעמים לא חשובים; אבל הרי גם הטעמים לשמירת החיים לא חשובים כל כך.

טוליוס מרצלינוס, אשר ידעת היטב, ואשר נעוריו עברו בשלוה ומהרה הזקין, היה מעונה במחלה לא מסוכנה, אך מטרידה וקשה מאד. התחיל לשית עצות על דבר המות וקרא אליו את ידידיו הרבים. מהם היו פחדנים, אשר יעצו לו מה שהיו יועצים לעצמם; מהם חנפים וגונבי דעת, אשר יעצו מה שנעים לשואל לשמוע. אחד מידידינו, חכם נעלה סטואי, אשר אהלל אותו כערכו אם אומר שהיה אמיץ לב ובעל דעה חזקה, נתן לו את העצה היתר נכונה לפי דעתי. הוא אמר לו: “אל נא תייגע, מרצלינוס, את מחשבותיך כאילו הדבר נוגע לענין חשוב ביתר, לחיות אינו דבר חשוב כל כך; הן גם כל עבדיך חיים וכל הבהמות חיות. דבר יותר חשוב הוא, למות בכבוד, בחכמה, באומץ לב. חשוב נא, מה ארכו כבר הימים שאתה חוזר ועושה כל דבר, אכילה, שינה, הנאת הגוף – הכל סובב כמו במעגל. את המות יבקש לו לא רק החכם והגבור והאומלל, כי אם גם מי שנעשו לו החיים לזרא”. אבל החול ההוא לא רק ליועץ היה צריך, כי אם גם למסייע, ועבדיו לא נשמעו לו6. החכם הנזכר הוציא מלבם את הפחד, בהורותו להם, כי העבדים צריכים רק אז להיות חוששים (מלסייע במות אדונם) כשיש ספק בדבר אם המות הוא מרצון. כשאין ספק בדבר, אזי ענין רע הוא לעכב את מיתת אדונם כמו להחיש אותה. אחרי־כן דיבר על לב מרצלינוס, שלא תהיה עינו צרה, וכמו שבכלות המשתה מחלקים למשרתים את הנותר על השולחן, כן גם בכלות חייו יפזר קצת מהונו לאנשים אשר שרתו אותו כל ימיו. מרצלינוס היה בעל לב טוב ונדיב גם בזמן שהיה הכל עוד ברשותו. עמד וחילק סכומים לעבדיו הבוכים וגם ניחם אותם. לא היה צורך בסייף ובשפיכת דם, במשך שלושה ימים נמנע רק ממזון וצוה להציג אהל הרחיצה לתוך משכבו. שמו לתוכו אמבטי ובה שכב, ומזמן לזמן שפכו לתוכה מים פושרים, וכה גוע, כמו שהגיד בעצמו, עם קצת הנאה, באותה הנחת הקשורה באפיסת כוחות באופן זה, אשר כבר גם נפשי הרגישה אותה לפעמים.

הגעתי בזה לסיפור מעשה אשר בודאי ינעם לך, כי יוָדע לך על ידו שידידך לא סבל מיתה קשה ולא היה מדוכא ביסורים. אף על פי שקיבל עליו בעצמו את המות, יצא בנחת ונפטר לאטו מן החיים. ואין סיפור זה בלי תועלת, כי כמה פעמים צריכים אנו לדוגמאות. יש אשר אנו צריכים למות ואין אנחנו רוצים, ויש אשר גם מתים אנו ולא רוצים. הלא אין אדם נבער מדעת שהוא הולך למות, ובכל זאת כשהמות קרב הוא מתקומם נגדו ורועד ובוכה. הלא סכל שבסכלים יהיה בעיניך, מי שיבכה על אשר לא חיה לפני אלף שנים. מה ההבדל? לא תהיה כמו שלא היית! רק לנקודת הזמן הזה הוטלת, ואם גם תרחיב אותה – עד היכן אפשר? למה לך להתאבל? מה אתה מבקש? לשוא!

“אל נא בתפלה תקו להסיר מה שנגזר עליך”7

כי שריר וקיים הוא ומתנהג לפי ההכרח הנצחי8. אתה הולך למקום שהכל הולכים. מה כאן חדש בשבילך? הן לכך נולדת. כך אירע לאביך, לאמך ולכל אבותיך, כך היה לכל אשר לפניך וכך יהיה לאשר אחריך. קשר אשר לא יתנק ואין שום כוח יכול לשנותו, מהדק ומושך אחריו הכל. מה רב מספר האנשים אשר ימותו אחריך ומה רב מספר אלה אשר ילכו עמך יחד. באמת, כמה אלפים אד ובהמה גוועים באופנים שונים באותו רגע אשר אתה מהסס במיתתך. הכי עלה על דעתך, שלא תגיע לעולם למטרה, אשר אתה הולך לקראתה? אין נסיעה, שאין מגיעים לסופה.

שמא אתה חושב, שאביא לך דוגמאות מחיי אנשים גדולים? מחיי נערים אביא אותן. מעשה בבן מדינת שפארטה שנשבה והוא עוד לא הגיע לבגרות, ויקרא במבטאו הדורי9: “אני לא אהיה עבד!” – ואת דברו קיים. כאשר הטילו עליו בפעם הראשונה מעשה עבדות ושירות מגונה (הוא היה צריך להביא עביט מזוהם של שופכין) ריצץ את ראשו בקיר. כה קרובה הישועה – ולמה יהיה אדם עבד? הכי לא היית בוחר גם אתה שימות בנך באופן דומה לזה, משיזקן בעצלותו? למה איפוא ירגיזך המות, אם אף נערים יודעים למות באומץ לב? הן אם לא תחפוץ ללכת בעצמך, יובילו אותך; הלא יותר טוב לעשות מרצונך ולא מרצון אחרים. אתה מסרב לקרוא כמו אותו הנער: “לא אהיה עבד!” – אומלל! עבד אתה לאנשים, עבד למקרים, עבד לחיים. כי החיים, אם נוטלים מהם את גבורת המיתה, עבדות הם. וכי מה יש לך אשר בשבילו אתה מחכה? שמא ההנאות מעכבות ומושכות אותך? הלא כבר רווית מהן. אין לך עוד הנאה חדשה, אין אף אחד שלא שבעת ממנה וכבר הנך קץ בה. יודע אתה היטב טעם היין והשכר, ומה בכך אם מאה או אלף הין נזלו דרך מעיך. הרי אתה כבית קיבול, אשר כבר אסף אל תוכו כל מיני מטעמים ורווה מטוב דגי הים היותר יקרים ולא הניחה לו עוד הזוללות שום דבר ליהנות ממנו בימים הבאים – ואלה הם הדברים אשר כה קשה לך להיפרד מהם? או יש ענין אחר, אשר אבדתו גורמת לך מכאובים? שמא הידידים או המולדת? הכי חשובה היא בעיניך אפילו כדי לאחר בשבילה את זמן סעודתך? גם את החפץ “לראות את השמש” אל תזכיר10, כי מה עשית שהוא כדאי להגלות לעין השמש? הכירה נא דבר אמת: לא המשרה, לא פעולתך בשער ולא אהבתך לטבע היא שמחלישה את כוחך מלסבול את המות; את המקולין11 צר לך לעזוב, אשר כבר לא הנחת בו דבר (שלא נהנית ממנו). אם יש לך באמת פחד מפני המות, איך אפשר שאתה בז לו בהיותך שקוע בהנאות. ואם בחיים אתה רוצה, הכי יודע אתה מה הם? מפני המות אתה מפחד – דוק ותמצא כי בחיים עצמם הוא מסתתר. מעשה שעבר (קיוּס) קיסר ברחוב הלטיני, ואחד השבויים, אשר זקנו הארוך ירד על חזהו, התחנן לפניו שימית אותו. השיב לו הקיסר: “וכי עתה הנך חי?” כן צריכים להשיב לכל אלה אשר המות להם חנינה: אתם מפחדים שמא תמותו – וכי בשעה זו חייכם חיים?

אבל יש אומר: “אני רוצה בחיים, כי דברים טובים אני עושה, ואין חפצי לעזוב את העבודות המוטלות עלי ואשר אני שוקד עליהן באמונה”. הכי אינך יודע, כי גם למות הוא אחד מהדברים המוטלים עליך בחיים? גם אינך עוזב שום עבודה, כי אין סכום מסויים לעבודות שצריך אדם להשלים. כל מדת חיים היא קצרה. לעומת זמן קיום הטבע אף חיי נסטור הנם קצרים או של סטאטיליה12 אשר צותה לחרות על מצבתה שהגיעה לצ"ט שנים (כך התפארה אשה זו בזקנתה; מי היה יכול לסבול גאותה לו זכתה להגיע למאה!) – החיים הם כמו תפקיד במשחק; לא ארכו עיקר, כי אם טיבו. מה בכך, באיזה מקום מפסיקים? סיים בכל מקום שתרצה, ובלבד שיהיה הסיום טוב13. שלום.


מכתב ע"ח: איך מתגברים על כל מחלה וצרה

סנקא ללוציליוס, שלום.

מה שאתה סובל מהנזילות הממושכה ומהקדחת הרגילה לבוא בעקבות נזילות קשה – צר לי מאד על זה, וביותר מפני שאני יודע מחלה זו מהנסיון. בתחלה הייתי מזלזל בה. בימי נעורי נשאתי מיחושים כאלה על נקלה וגברתי עליהם בעקשנות. לאט לאט גברו הם עלי והגעתי לכך, שאני סובל מן השיעול וגופי כחוש ורזה מאד, עד אשר לפעמים הייתי קרוב לטרוף נפשי בכפי, ונמנעתי מזה רק בהיותי חס על שיבתו של אבי החביב. חשבתי ברגעים כאלה כי אם אמנם אני חזק כדי לסבול המות, אבל הוא, אבי, לא יחזק כדי לסבול הגעגועים עלי. מטעם זה נטלתי עלי החובה להמשיך את חיי. לפעמים הרצון לחיות הוא ענין של עוז ותעצומות. אגיד לך מה שהיה לי בשעות הללו לנוחם. קודם כל: כי הדברים אשר הניחו את רוחי הם נעשו לי לסמי רפואה. התנחומים של היושר נעשים לתרופה. מה שזוקף את הרוח מועיל גם לגוף; הלימודים שלנו היו לי לישועה, ולפילוסופיה עלי להכיר טובה, כי קמתי והתעודדתי. לה אני חייב את קיום חיי – לא פחות מזה14. הרבה הועילו גם ידידי לבריאותי. עצותיהם ושמירתם עלי ואמריהם הנעימים הקילו את יסורי. אין דבר מעודד כל כך את החולה, לוציליוס הישר, ואין דבר נותן לו סעד כל כך, כמו חיבת ידידים. אין דבר מרחיק אותו כל כך מהצפיה למות ומן הפחד ממנו. לא חשבתי עוד למות, כשעלה בדעתי שיהיו הם נעזבים ממני. שאפתי לחיות לא רק עמהם, כי אם על ידם. לא חפצתי עוד להוציא את רוחי, כי אם למסור אותו להם. בזה התחזק רצוני להיות בריא ולהבליג על כל מכאוב, כי בלעדי רעיון זה לניחומים, דבר שפל ונבזה הוא לדחות את חפץ המות ולהיות גם ריק מחפץ החיים.

תרופה כזאת בקש לך גם אתה. הרופא יגיד לך, כמה תתהלך וכמה תנועות הגוף נחוצות לך; הוא ייעץ לך שלא תנוח בעצלות, כמו שנוטה לעשות מי שנחלש כחו, ויורה לך שתקרא מן הספר בקול, ותלמד לנשום כהוגן דרך האף כשנסתתמה קצת הנשימה, ושתעשה נסיעה על פני המים ושתשתדל שתהיה תנועה רצויה לבטן; הוא יטיל עליך מה שתאכל ויאמר לך מתי אתה רשאי לשתות יין ומתי תחדול כי שלא לגרות את השיעול ולהרבות אותו. ואני רק דבר אחד אורה אותך, אשר לא רק במחלתך כעת כי אם בכל מצב בחיים יועיל לך: לבוז למות! אם ממנו לא תפחד, לא יהיה עוד דבר קשה בשבילך.

ועתה על דבר מה שמיוחד לחלאים: מכאובים קשים קשורים בהם. אבל על ידי ההפסקות ביניהם נקל יותר לסבול אותם. כשהם גוברים ביותר, הם מגיעים עד קצם. לא יוכל איש לסבול קשות ובמשך זמן ארוך; לכן כך סידר הטבע את הדברים מתוך חיבתו הרבה אלינו, שיהיה המכאוב בכדי להסבל – או שיהיה קצר. המכאובים היותר קשים הם באברים הדקים של אדם, בעורקים, בגידים ובכל חלק רך שבגוף, בתוכם גובר מאד המכאוב כשהוא מצומצם במקום צר. אבל החלקים האלה חיש נעשים קהים ואובדים הרגשת הכאב, אם מפני שנחלש כוחם על ידי עיכוב פעולתם הטבעית והפחתת השפעתם על החיזוק החיוני, או מפני שהליח הנשחת, כשהוא מוצא את הדרך סתומה לשטפו, מכלה את עצמו ומשמיד את הרגש מן המקום אשר התקבץ בו. כן דרך מחלת הפודגרה והכירגרה15 וכל מיחוש באברים ובמיתרי הגוף לבוא לידי שקט, כשהמקומות המעונים נעשים קהים. בכל אלה, הדקירות הראשונות הן המכאיבות ביותר, אחרי כן העוקץ הלך ופוחת וסופו בא לידי שיתוק. תקפו של מכאוב השינים, העינים והאזנים הוא גדול כל כך, מפני שהוא מצטמצם במקום, וזה הוא באמת גם תקפו של מכאוב הראש. אך במדה שהם גוברים החולה מגיע לשביתת הרגש ולקהות הרוח. הנה כי כן נחמה היא במכאובים היותר קשים, כי מן ההכרח שתחדל הרגשתם אם מרבים להרגישם. אף מטעם זה האנשים חסרי השכלה הם מדוכים ביותר בכל מיחוש שבגוף: הם אינם רגילים להסתפק בחיי הרוח וכל עסקם רק בעניני הגוף. אדם גדול ורב תבונות מפריד את הרוח מן הגוף ומרבה להשתעשע בחלק המובחר והאלהי שבחייו16; בחלק הטרחן והרצוץ17 הוא עוסק רק כפי ההכרח.

“אבל זאת היא צרה, לוותר על הנאות שהרגלנו בהן, להמנע מאכילה ושתיה ולהסתגף!” – ההסתגפות הזאת, רק ראשיתה קשה. התאוה הולכת ופוחתת במדה אשר כלי ההנאה נלאים ונחלשים. האצטומכא מתחילה לקוץ במאכלים ומה שהיה מתאוה לו אדם נהפך לו לתועבה. התשוקות הולכות וכלות, ואין עוד קשה להיות חסר דבר שאין אנחנו מתאוים לו. הוסף על זה, כי אין לך מכאוב שאין לו הפסקה או שאינו מוצא מנוחה, או כי אפשר להיות צופה מראש את בואו ולגדור בפניו על ידי סמי מרפא, כי דרכו לשלוח את מלאכיו לפניו, ביחוד אם הוא מכאוב חוזר. ואת כל מכאוב יכולים לשאת בסבלנות כשבזים לכתחילה את הדבר היותר איום שיוכל לגרור אחריו.

לכן אל תכביד עליך בעצמך את נטל חייך בהגדילך את ערך היסורים. הצרה היא יותר קלה, אם אינך מוסיף עליה בדמיונך, ואם להיפך, אתה מתעורר כנגד עצמך ואומר לנפשך: "אין דבר!"18 או לכל הפחות: “אין זה חשוב: נסבול עוד מעט, ויעבור”. כפי מחשבתך תקל עליך את המכאוב. כי הכל תלוי בדמיון, לא רק אהבת הכבוד וההנאות והבצע, כי אם גם היסורים נמשכים אחריו. המצב המדוכא של אדם הוא לפי שהוא רואה עצמו בו19. חדל גם מהתאונן על יסורים שכבר חלפו ולומר כזועק על העבר: “עינויים יותר קשים עוד לא סבל אדם, כמו שסבלתי; לא האמין עוד איש כי אקום ממשכבי, כמה פעמים כבר נואשו ממני הרופאים וכבר התאבלו עלי קרובי; אף מי שמענים את גופו בכלי־יסורים אינו מרוסק כל כך”. אף אם אמת הדבר, הרי כבר עבר. למה לך להזכיר מכאובים אשר אינם עוד, ולהיות אומלל גם עתה בשביל מה שהיית לפנים? האמת היא גם, כי אדם רגיל להוסיף על מכאובו ולעשות שקר בנפשו. לאחר מעשה נעים לאיש לספר מה שקרה לו מן הרעות וטבעו נוטה לשמוח בזה. אבל את שניהם עליך לדחות, את פחד העתיד ואת זכרון יסורי העבר; זה לא הגיע עוד, וזה כבר אפס. בעוד אשר משא היגון על שכמך עליך לומר עם המשורר:

“אוּלַי לְשָׂשׂוֹן עוֹד יְהִי לִי זִכְרוֹן הַצָּרוֹת הַלָּלוּ”20.

בכל מאמצי כחך עליך להלחם נגדם. את המתרשל הם מנצחים והמתקומם בפניהם גובר עליהם. על הרוב מושכים בני אדם עליהם את האסון אשר הם חפצים להרחיק. כשתנסה לברוח ממה שמטיל עליך אימתו ודוחה אותך ורודף אחריך, יתקוף אותך הדבר ויכניעך, אבל כשתעמוד כנגד בכל עוז, יתעלם מפניך. כמה מכות סובלים המתגוששים בפניהם ובכל גופם, והם מבליגים עליהם בתשוקתם לתהלה, ולא רק בשעת מלחמתם הם סובלים המכות, כי אם כבר בהכנות למלחמתם, כי אף חינוכם מלא יסורים – ואיך לא נתחזק כמוהם, בהיות הפרס הנכון לנו לא נזר תהלה ולא כרוז הקורא “הס!” למען הודיע בקהל את שמנו, כי אם רגש התום והיושר ואומץ הלב והשלוה אשר אנו רוכשים לכל ימי חיינו, אם הצלחנו להתגבר על המקרים החיצוניים.

“אבל קשה עלי המכאוב”. – הכי לא תרגיש אותו, אם תהיה כאשה מצרה? כמו שהאויב יותר מסוכן לבורחים מפניו, כן כל צרה דוחקת ביותר את המשתמט ונסוג אחור מפניה. – “קשה הוא!” – הכי לכך אנחנו חזקים, כדי שנסבול רק דברים קלים? הכי אתה בוחר במחלה ממושכה, או במחלה עוקצת וקצרה? אם היא ארוכה, הרי יש לה הפסקות, היא נותנת לשאוף רוח, מניחה פנאי; עתים גוברת, עתים נחלשת. אם היא קצרה, סופה אחת משתי אלה: היא חדלה או האדם חדל. אין הבדל עוד בתכלית. היא איננה, או אני אינני עוד. בכל אופן יכלה המכאוב.

כדי להפטר מהיסורים צריכים גם לכונן את הרוח אל מחשבות אחרות. חשוב על מה שעשית ביושר ובאומץ לב. התעסק בכל דבר טוב שבנפשך. העלה על רוחך, מה שיכול להיות לך למופת ומה שנערץ בעיניך. זכור את כל אמיץ לב אשר נשא את מכאוביו; את מי שהושיט את גידי בשרו להיות נחתכים ובאותה שעה קרא במנוחה בספר, או את מי שלא פסק שחוק מפיו אף כאשר כוננו כלי־חבלה כנגדו לענותו באכזריות יתרה ובקצף בעבור שלות נפשו. אם אפשר לנצח המכאובים בשחוק, לא יהיה אפשר לנצחם בשכל? קרא נא בשם כל מחלה שתהיה, הנזלת, או השיעול המתמיד החותך חתיכות מן הריאה, או הקדחת הצורבת את בני המעים, או הצמאון וסירוס הגידים ואברי הגוף – הן יתר מאלה הם מוקדי האש וכלי העינויים והסייף הנתקע לתוך הפצעים והחבורות כדי לקרוע אותם מחדש ולהגדיל כאבם – והיו אנשים אשר סבלו את אלה בלי אנחה! ולא זאת בלבד, אלא אף לא התחננו על נפשם; ולא זאת בלבד, אלא שאף לא הגיבו; ולא זאת בלבד, אלא ששחקו, ובכל לבבם. לפי הדוגמאות האלה תוכל גם אתה לשחוק.

– “אבל אין המחלה מניחה אותי לעסוק בשום דבר, היא מפריעה את מלאכתי”.

– היא תוקפת את גופך ולא את רוחך. היא נעשית למכשול לפעמי הרץ ברגליו ולמעצור למעשי ידיהם של הרצען והחרש. אבל אם אתה רגיל להשתמש ברוחך, תוכל להוסיף ולהוכיח, ללמד, לשמוע, ללמוד, לשאול ולזכור. וחוץ זה, התחשוב שאין אתה עושה דבר בהיותך חולה וסובל? הן מורה אתה בזה, כי יכולים לגבור ולהתחזק על מחלה!21 האמינה לי, למדות טובות יש מקום גם במשכבו של החולה. לא רק בכלי־זין ובקרב חיל־מלחמה מצטיינת נפש ותיקה שאינה חתה ממגור; גם בבגדיו הפשוטים יוכל איש להיות גיבור. הנה מלאכה לפניך: הלחם במחלתך! אם לא תכריע אותך ולא תוכל לך, והיית למופת. מה רב המקום לרכוש תהלה, כשמסתכלים במנוחה בחלאי הגוף! הסתכל אף אתה במנוחה במחלתך, והיה זה לך לתהלה.

“מה אומלל החולה!” – למה? בעבור שאינו מוסך את יינו בשלג, אינו מקרר את סבאו כשהוא מזוג בגביע גדול, בתתו לתוכו שברי קרח. אינו זולל מטעמים משרצים שניצודים בים הלוקריני ואינו משתמש בהמון טבחים המביאים אל השולחן את הקדרות עם מקום שפיתתן22 – כי גם בזה מדקדקת הזוללות, שלא יהיה המאכל פושר, שיהיה רותח כל צרכו לפי תאות החיך. לכן מכניסים את המטבח למקום הסעודה. “החולה האומלל” רשאי לאכול רק מה שהוא מעכל. אין מניחים לפניו חזיר־מיער לסעודתו כשמוציאים הבשר הפשוט, אין מכניסים בקערה לפניו חזה של עוף ניצוד (בעופות שלמים בוחלים כעת) – הכי זה הוא אסון? תסעוד רק עתה כמו חולה; ואולי בימים הבאים כמו בריא.

אך את כל אלה נסבול, את המרק הדק, המים הפושרים ואת כל מה שקשה כל כך על אדם חלש ומפונק יותר ברוחו מאשר בבשרו – אם רק המות לא יפחיד אותנו. והפחד הזה יסור, כאשר נכיר גבולות הטוב והרע. אז לא יהיו עלינו החיים למשא ולא יהיה המות ענין של פחד. רגש של שביעה כדי לקוץ בחיים לא יוכל לתקוף אותנו, בהיות ענינים מרובים כל כך, חשובים, אלהיים, להתבונן בהם; לשנאת החיים מגיעות רק העצלות וריקנות המוח23. החוקר במסתרי הטבע, נפשו לא תמלא לעולם מהכרת האמת; רק השקר משביע עד כדי בחילה. וגם כשהמות בא וקורא קודם זמנו, וכשהוא ממהר לפגוש (איש משכיל) בחצי ימיו – הוא כבר אסף פריו, כי כבר הכיר לדעת חלק גדול מהטבע והוא יודע, כי לא הזמן מוסיף על היושר והצדק. אבל מן ההכרח שהחיים נראים קצרים למי שמילא אותן בהנאות ריקות, שאין להן גבול.

מחשבות כאלה תעודדדנה אותך, ולפעמים גם מכתבי יחזקו אותך. יבוא יום ונפגוש עוד איש את אחיו ונהיה קרובים במקום, אם גם לזמן קצר – הוא יארך, כשנדע להשתמש בו. הלא כה אמר פוסידוניוס: “יום אחד לחכמים הוא יותר מחיים ארוכים של בוערים”. החזק בינתיים בכל עוז במדה זו: אל תיכנע בפני מקרים רעים, ואל תסמוך על מקרים נעימים. שוה לנגד עיניך את כל מה שיוכל הזמן להביא, ומה שאפשר לו לגרום לך יהי בעיניך כאילו עתיד הוא לגרום. דבר שאנו מחכים לו, נקל יותר לשאת אותו כשיבוא. שלום.


מכתב ע"ט: סצילא וכריבדיס וההר אטנה. – ערכם של מעשים טובים נשאר קיים, וסוף הכבוד לבוא

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני מחכה למכתבים ממך, אשר בהם תודיעני החדשות אשר ראית בנסעך סביב לכל האי סיציליה וכל מה שנודע ברור ביחוד על דבר כריבדיס. על סצילא אני יודע היטב כי זה הוא סלע וגם לא נורא לנוסעים בים. אך אם נכונות הן האגדות על דבר כריבדיס הייתי חפץ לדעת. אם התבוננת שם בזרם – וכדאי הוא להתבונן – הודיענו אם רק רוח אחת גורמת לדכי הים או אם בכל הרוחות הוא סוער, ואם אמת הדבר, כי כל מה שהמצולה חוטפת שם נגרר לאורך הרבה מיל מתחת למים עד שהוא מבצבץ ויוצא אצל חוף טורומניום24? אחרי שתכתוב לי על זה, ארהיב בנפשי עז להטריחך גם בבקשה שתעלה בשבילי על הר אטנה, אשר יש אומרים עליו שהוא שוקע ופוחת לאט בקומתו, כיון שלפעמים הוא נראה רק ממרחק לנוסעים. אפשר כי דבר זה איננו בשביל פחיתות גבהו של ההר, אלא מפני שנחלשה בו האש ואינה מתלקחת עוד בחזקה ולכן יש ימים אשר רק עשן קלוש עולה ממנו. אולם בכל אחד משני הדברים יכולים להאמין, אם שההר הולך ובולע את עצמו מיום ליום והוא פוחת על ידי זה, או שהאש אינה עומדת בתקפה, כיון שאינה בוערת מכוח עצמה, אלא מוצתת היא במערה עמוקה ונזונה מחומר זר, ואין ההר מוסיף לה חומר לדליקה ורק נותן לו דרך. במדינת ליקיא יש מקום מפורסם אשר יושביו קוראים אותו בשם הפסטיון. שם ישנם נקבים רבים באדמה ומתוכם אש יוצאת שאינה גורמת שום נזק לצומח סביב. האדמה שם פוריה ומוציאה דשא עשב, שאין הלהבה אוחזת בו. האש רק מאירה ומזהירה באור דק וקלוש.

אבל את השאלות האלה אחשוך עד אשר תכתוב לי מקודם, מה מרחק השלג מפי ההר ההוא, כיון שאין הוא נמס על ידי החום בקיץ, כל כך עומד הוא בפני האש אשר בקרבתו. בודאי לא תזקוף על חשבוני את הטורח הזה אשר אני מטיל עליך; הן גם אם לא ידרוש איש ממך דבר זה, מעצמך תעשה אותו מתוך תשוקתך העזה לתאר בשיר את האטנה, אשר כבר כל המשוררים עסקו בתיאורו לתפארת. לא תבוש להתחרות עמהם; הן גם אובידיוס לא נמנע מכתוב עליו חרוזים, אם גם וויריגיליוס קדמו והרבה לזמר עליו25 ושניהם לא עצרו בפני קורנליוס סוורוס אשר בא אחריהם. לכולם נעשה זה ענין חביב, וכל מי שקדם לחברו לא שלל מהבא אחריו מה שאפשר להאמר, כי אם סלל לפניו הדרך. הבדל יש בין חומר שכבר נדוש מכל צד ובין זה שרק התחילו לעסוק בו והוא צומח ומתרחב מיום ליום ועל מה שכבר מצאו בו עוד ימצאו אחרים חדשות. מלבד זה, יותר נוחה העבודה לכל מי שהוא מאוחר לחברו, כי הוא מוצא כבר את הביטויים מן המוכן ועל ידי שהוא מסדרם באופן אחר הוא נותן להם חזות חדשה. הוא אף אינו שולח יד בשל אחרים, כי המלים נעשו כבר לנכסי הכלל, וחכמי המשפטים אומרים, כי אין באלה דין חזקה26. אם מכיר אני אותך היטב, כבר תשוקה עזה תקפה אותך לעסוק באטנה, ואתה חפץ לכתוב דבר גדול שיעמוד בצד מה שכתבו הקודמים. ענותנותך לא תרשה לך לבקש גדולות מאלה; היא רבה כל כך, שאני חושד אותך שתקטין בכוונה את כשרונך, אם תפחד לנצח בו אחרים – כך אתה מרבה לכבד ולהעריץ את אשר היו לפניך.

אחד היתרונות אשר לחכמה השלמה הוא, כי רק בזמן העלייה אליה יכול איש לנצח את חברו, אבל משהגיעו לראש הפסגה הכל שוים. הם אינם עולים עוד אלא שוהים במקומם. הן גם השמש אינו מוסיף על גדלו והירח אינו מרחיב את דרכו מכפי שהוא רגיל, הים אינו מתגדל וכל העולם שומר את דרכו ואת תכונתו. הדברים אשר צמחו והגיעו לשלמותם אינם מתרוממים עוד. האנשים אשר הגיעו למעלת חכמים, גם הם נשארים שוים בדעתם ותכונתם. אפשר שתהיינה לכל אחד מדותיו המיוחדות, לזה סבר פנים יפות, לאחר זריזות, מי מהם מהיר בלשונו, ומי מהם בעל דיבור מליצי, אך בנוגע למה שביסוד אושר האדם דעות כולם שוות. אינני יודע אם הר אטנה שלך יוכל להתמוטט ולשקוע, אם ראש הפסגה שלו, הנראה מרחוק לעוברי ימים, פוחת והולך בהשפעת האש הבוערת בתוכו – אבל הצדק והיושר אינם פוחתים לא על ידי אש ולא מתוך שקיעה. רק הם בהוד גדלותם אינם סובלים צמצום, אינם יוצאים מגדרם ואינם נסוגים אחור. גדולתם ככוכבים עומדת וקיימת27.

למדרגה זו נתאמץ להגיע. חלק גדול מעבודתנו כבר נעשה – או נגיד דבר אמת: לא גדול עדיין החלק אשר כבר נעשה. אין זה עדיין אדם טוב, מי שהוא רק יותר טוב מהפחותים. מי יתהלל במראה עיניו, אם הוא מכיר רק את אור היום והשמש נראה לו בעד ערפל? אולי די לו בינתיים בזה שניצל מן החושך, אבל לאור עדיין לא זכה. רק אז תשמח ותגל נפשנו, כשתשתחרר לגמרה מן המחשכים האופפים אותה ולא תסתכל בזיו קלוש אלא תראה זהר היום בכל תקפו; זאת אומרת, כשתחזור לשמים ותשוב למקום המיועד לה משעת יצירתה. על פי מוצאה היא שואפת למרומים. שמה תוכל להגיע גם בטרם שתצא ממאסרה בעולם זה, אם רק תשליך עוונותיה ותטהר ותזדכך ותתנשא במחשבות אלוהיות28.

זאת נעשה, לוציליוס חביבי, בדרך זו נלך בששון בכל לבננו, אף אם רק מעטים ידעו זאת או איש לא ידע. התהלה היא כצל לצדק וליושר, היא מלווה אותם שלא מדעתם. כדרכו של צל, יש אשר הוא נוטה לפנים, ויש אשר הוא נמשך מאחורי האדם, כן גם התהלה לפעמים צועדת לפנינו ונראית לנו, ולפעמים היא מאחורינו, וככל אשר תאחר כן תגדל, כי במשך הזמן תחלוף הקנאה. את דמוקריטוס חשבו ימים רבים למשוגע. על סוקרטס רק לא התפשטה השמועה. לקאטו לא שמה זמן רב המדינה את לבה, היא מאסה בו והכירה את ערכו רק כאשר כבר אבד לה. תום לבו וצדקתו של רוטיליוס היו נשארים בסתר, לולא הרעה שהגיעה לו, ורק בשבילה נודעו בקהל. הלא מאושר היה בחלקו בשובו אל ארץ גלותו. אני מדבר כאן על אנשים אשר הרים המקרה לשם ולתהלה בהטילו עליהם עינויים. אבל כמה הם אנשי הצדק אשר פעלם נודע בעולם רק אחרי פטירתם? כמה הם, אשר הכבוד לא נטפל להם בחייהם אלא הוציא אותם מקברם! הנך רואה כי אפיקור מפואר ומרומם לא רק אצל המשכילים, כי אם גם אצל המון העם הפשוט. אבל בעיר אתונה עצמה, אשר בקרבתה היה משכנו הצנוע, לא ידע אותו איש. שנים רבות אחרי מות מטרודורוס ידידו כתב בסוף אחד ממכתביו, אשר בו הזכיר לשבח וברוב תודה את הידידות אשר חיברה אותם, כדברים האלה: “לעומת כל הטוב והחסד אשר זכו להם הוא ומטרודורוס, לא הרגישו בהם שום נזק, אם ארץ יון המהוללה לא ידעה אותם ואף לא שמעה את שמם”. הכי לא מצאו אותו אחרי כן כאשר לא היה עוד בחיים? הכי לא יצאו אחרי כן כנוגה דעותיו? – גם מטרודורוס מודה באחד ממכתביו, כי הוא ואפיקורוס לא זכו לפירסום, אבל שניהם יגדל שמם בימים הבאים וכן שם כל מי שירצה ללכת בעקבותם.

אין הצדק והיושר נשארים חבושים בטמון, ואם נשארו כך, לא הזיק להם הדבר. יבוא יום אשר יוציא לנוגה השמש, מה ששלטה בו עין רעה להאפיל עליו בזמנו. מי שמחשבתו רק לבני דורו, רק לאנשים מעטים הוא חי. עוד אלפי שנים ועמים רבים יבואו אחרינו – בהם עליך להסתכל! אף אם תסתום הקנאה את פי כל החיים בזמנך, עוד יבואו בדור נולד אנשים אשר ישפטו בלי שנאה ובלי משוא פנים. לכן אם גם יש ערך לתהלה בשביל הצדק והיושר – הוא לא יאבד. הדברים אשר ידברו הבאים אחרינו אמנם לא יגיעו לאזנינו, אך אף אם לא נרגיש בזה, הם יזכרו ויכבדו אותנו. מעולם לא מנעו הצדק והיושר את גמולם מעושיהם, החיים או המתים, אם רק עסקו בהם בתום לב, לא התהדרו ולא פירכסו עצמם, אלא היו כמו שהם בלי הבדל אם היו מוכנים לקבל פני רואיהם, או באו אליהם לראותם פתאם. התרמית וההתנאות אינן מועילות. רק מעטים הם אלה, שיכולים לרמות אותם על ידי הצבעים והכחל על הפנים. האמת נשארת בכל מקום כמו שהיא מטבעה. לשקר ורמאות אין יסוד מוסד. מסך דק הוא הכזב ומשתקף על נקלה כשמסתכלים בו היטב. שלום.


 

ספר אחד־עשר

מכתב פ': חינוך הרוח. החרות האמתית. ערך האדם כשהוא לעצמו

סנקא ללוציליוס, שלום.

היום הזה לא בזכות עצמי אני חפשי, כי אם בזכות משחק אחד: כל המטריחים אותי נמשכו אחרי המלחמה בכדורים. אין מי שיפסיק אותי ושיעכב בעד מחשבותי ובהיותן בטוחות בשלוה זו הן מתרוממות ביתר עז. אין הדלת סובבת בחריקה על צירה, ואין מסך פתחי זז ממקומו. יכול אני להתהלך ביחידות, וזה הוא דבר נחוץ למתבודד ומבקש נתיבה לעצמו. הכי אין אני מקשיב לדברי קדמונים? בודאי אני עושה זאת, אלא שאני מרשה לי גם לחדש, לשנות ולפסול דברים. אני נשמע, אבל לא משועבד להם.

לדבר גדול נשאתי נפשי, כשקויתי לדממה ובדידות בלי הפסק. כי הנה צווחה רבה עולה בחוץ מן האצטדין29. היא אינה מבלבלת אותי, אבל מכריחה אותי להעריך דברים זה כנגד זה: אני חושב בלבי, מה רבים הם העמלים בתרגילי גופם, ומה מעטים השוקדים על חינוך רוחם; מה רבים הרצים אחרי משחק הבל, דבר שאין לו קיום, ומה רבה העזובה מסביב לחכמה ומדע; מה טפש לבם של האנשים הללו, אשר את זרועם ואת כתפם מהלל ההמון. בוא נא וחשוב עמי יחד: אם יכולים להרגיל את הגוף לסבלנות מרובה כל כך, שיעמוד בפני מכות־אגרוף ובעיטות־רגל של לוחמים רבים ושיסבול יקוד קרני השמש והאבק הרותח במשך יום תמים כשדמו שותת לארץ – הלא הרבה יותר נקל לחזק את הרוח כדי שיסבול את פגעי המקרים מבלי שיחלש, ושיתרומם בכל פעם אחרי שדכאו אותו לארץ? הן הגוף להרבה דברים הוא צריך כדי שיחזק, והרוח מתוכו הוא צומח, הוא זן ומפרנס את עצמו. הגוף דורש מאכל ומשתה ושמן לסיכה ותעמולה רבה; אולם לצדק ויושר אין צורך בתכונה רבה ובהוצאות יתרות. כל מדה טובה שאתה צריך לרכוש, בקרבך היא30. מה נחוץ לך כדי להיות איש טוב? הכי יוכל רצונך לשאוף לדבר יותר חשוב, מאשר להנצל מהעבדות הרובצת על הכל, מאותה העבדות, אשר אלה שנולדו בדיוטא התחתונה והיותר בזויה שלה, עושים מה שביכלתם כדי להגאל ממנה. כל מה שאפשר להם לחשוך ולקמץ ממזונם הם קובצים על יד, כדי ליתן בעד נפשם – ואתה אינך שואף בכל עז להשיג אותה החרות באמת, אשר לפי מחשבתך נולדת בה? אל תביט אל אוצר כספך! דבר זה לא ניתן במחיר; אותה החרות הנקנית בכסף ונרשמת בערכאות, הבל היא, כי זו אינה לא ברשות המוכר ולא ברשות הקונה. אותה צריך אתה ליתן לעצמך ולשאוף אליה מתוכך. השתחרר בתחלה ממורא המות, המטיל עולו עליך; אחרי כן מפחד העניות. חפץ אתה לדעת, איך אין כדאי לפחוד מפניה? צא והתבונן בפני העניים ובפני העשירים. העני רגיל יותר לשחוק, ובכל לבבו הוא שוחק. אין היגון מתדבק בעומק נפשו, וגם אם דאגה באה בקרבו, כעננה קלה היא חולפת. אבל עליזות נפשם של המכונים מאושרים, מלאכותית היא, ולפעמים יגון קודר בקרבם והוא קשה ביותר, בעבור שאינם יכולים להראות כאומללים בחוץ, ובעוד אשר הדאגה כעש וכרקב בלבם, הם נאלצים להראות שמחים וטובי לב. רגיל אני להשתמש למשל בדבר דומה לזה: אין לך ביטוי יותר מכוון למישחק שניתן לנו במחזה החיים, כתפקידו של המימוס המשחק במערכה. הנה הוא עולה על הבמה, זוקף ראשו וקורא:

"אָנֹכִי הוּא מוֹשֵׁל אַרְגוֹס, אֶת כָּל מַלְכוּתוֹ

מִן הֶלֶסְפּוֹנְטוֹס עַד הַיָּם הַיְּוָנִי אוֹתִי הוֹרִישׁ

פֶּלוֹפְּס"31

והוא בעצמו עבד. הוא מקבל בשכרו חמשה קבים חטים וחמשה דינרים לחודש. והמשחק האחר העולה בגאוה ובגודל לבב, צועה ברוב כוחו ואומר:

“ביד ימיני זאת אהרגך, מנלאוס, אם לא תשקוט!”

הוא שכיר יום וישן בלילה על בלואי סחבות. כן הדבר גם בבני אדם הללו המפונקים, שנושאים אותם במטות־כבוד מעל לראשי שאר אנשים: כל הצלחתם היא רק כמסכה על פניהם. אם תסיר אותה, יתגלה קלונם. כשאתה קונה סוס, אתה דורש שיסירו את השק המוצע עליו, כשאתה קונה עבד, פושטים בגדיו לפניך כדי שתראה שאין מום בגופו; – ואת האדם – תערוך לפי בגדיו? הרמאים הסוחרים בעבדים32 מתאמצים לכסות כל מום באיזה קישוט. ולכן חושדים הקונים דוקא כל מקום שיש בו קישוט. אם הם רואים עניבה שחורה קשורה על גבי רגל או זרוע, הם דורשים להסיר אותה ולהראות את האברים ערומים. הלא כן גם הדבר כשאתה רואה את המלך הלז של סקיטיה או סרמטיה ונזרו על ראשו. אם רצונך להכיר את ערכו האנושי, עליך להסיר ציץ הנזר מעל מצחו ותדע התועבות הנצורות מאחוריה. אבל למה נדבר על אחרים? אם ערך עצמך אתה חפץ להכיר – הנח את כספך, את בית אחוזתך ואת כבודך והבט לתוך חדרי לבך; כי עד עתה הנך מאמין רק בערך שנותנים לך אחרים. שלום.


מכתב פ"א: הכרת טובה. המשכיל לבדו יודע לעשות חסד. שכר כל מדה טובה בה בעצמה

סנקא ללוציליוס, שלום.

הנך מתאונן כי נכשלת באדם שאינו מכיר טובה. אם זאת הפעם הראשונה – עליך להודות למקרה או לשבח את זהירותך. אבל הזהירות לענין זה היא כרוכה בצרות עין, כי למען הנצל מסכנת כפויי טובה, צריך אדם למנוע כל חסד, וכדי שלא יאבדו החסדים אצל אחרים, הם אובדים אצלו. הלא טובה אכזבת תוחלתנו לגמול, מן המיאון לעשות חסד. הרי גם כשהקציר היה גרוע, מוסיפים לזרוע, ויש אשר ברכה מרובה בשנה אחת משלימה מה שאבד בזמן ארוך של בצורת. כדאי להכשל באנשים רבים כפויי טובה, אם מצאת אדם אחד שהוא מכיר טובה. אין איש קולע בחסדיו ביד בטוחה כל כך, שלא יחטיא לפעמים המטרה. יתעו להם לפעמים החצים, אם רק לפעמים הם מגיעים למטרתם. גם אחרי שבר אניה מוסיפים לנסוע בים. בשביל אחד אשר פשט את הרגל אין מלוה־כספים עוזב את מקומו בשער. החיים היו נהפכים ברפיונם לתרדמה ושממה, לו השלכנו מידנו תיכף כל מה שגרם לנו קצת צער. הנסיון אשר לא הצלחת בו, צריך להגביר עוד את נטייתך לחסד, כי דוקא כשהתוצאות מוטלות בספק, צריכים להרבות בנסיונות.

אך על כל אלה כבר הרביתי לדבר בספרי על החסדים. רק בשאלה זו אולי יש לחקור עוד, אשר כמדומה לי לא ביארתי אותה שם כהוגן: אם איש אשר הועיל לנו בתחלה ואחרי כן גרם לנו נזק, כבר בא על שכרו במעשיו וביטל את החוב המוטל עלינו? נניח עוד אפילו, כי הנזק היה גדול מהתועלת אשר הביא לנו בתחלה. אם תבקש על זה דין מאת שופט צדק, יערוך המעשים זה כנגד זה ויאמר: אף על פי שיכבד משקל הנזק מהתועלת שכנגדה, יכולים להוסיף לצד החסד קצת מהעודף של הנזק, מפני שהחסד קדם בזמנו להנזק. עלינו להביא בחשבון את ההבדל בזמן. דבר ברור הוא גם כן ואין צורך להזכירו, כי עלינו לחקור ולדרוש שמא כך היה, כי מה שהועיל לנו עשה מרצון, ומה שהזיק עשה בעל כרחו; כי הנזק והתועלת שניהם תלויים במחשבה. אפשר שלא חפץ המועיל לעשות חסד כלל ורק נאלץ לזה מתוך בושה או הפצרה של המבקש או תקוה לגמול. החוב אשר הוטל עלינו הוא גם כן כפי מחשבת איש החסד ולא כפי גודל החסד. אולם נעזוב את ההשערות ונאמר, כי החסד היה כאן לאמיתו, וגם הנזק אשר גבר עליו היה כהלכתו. איש טוב יערוך זה כנגד זה בצמצמו קצת את טובת עצמו: הוא יוסיף על החסד ויגרע מן הנזק. שופט יותר נוטה להקל – כמו שהייתי חפץ להיות גם אני – יבחר לשכוח את הנזק ולזכור רק את התועלת.

“אבל ממדת הצדק היא, לתת לאיש כדרכיו, להכיר טובה ולשלם לעושה רעה, או לכל הפחות להקטין הכרת הטובה לעומתו”. נכון הדבר, אם שני אנשים שונים הם המזיק והמועיל. אם אחד הוא, זכות החסד מכבה את עוון הנזק. הן מדה טובה היא לסלוח אף במקום שאין זכויות קודמות, ובודאי מוטל עלינו ביתר שאת להעביר עוון מי שעשה עמנו חסדים. אין שני הדברים שוים בערכם. משקל החסד יותר כבד בעיני ממשקל העלבון.

לא כל המכירים טובה יודעים איך להביע תודתם. מכיר טובה גם איש בער חסר תבונה, אדם מן ההמון, ביחוד תיכף אחרי קבלו את החסד, אבל על הרוב אינו יודע לערוך את מה שקיבל. רק החכם יכיר ערך כל דבר ומשקלו הנכון. הכסיל, אף אם כוונתו לטובה לגמול לאיש חסדו, יעשה זאת במדה פחותה או בזמן ובמקום שאינם רצויים. את הגמול שהוא חפץ ליתן הוא מבזבז או משליך כלאחר יד.

נפלא בכמה דברים דיוק המלים ושימוש הלשון העתיקה מבאר לפעמים היטב את הכוונה. רגילים אנחנו לומר: “הוא השיב גמול לחברו” (gratiam retulit מן הפעל referre אשר כוונתו: ליתן מחוץ לחיוב); אין אנחנו אומרים: שילם גמול: gratiam reddidit כי משלמים רק מה שנדרש ולפעמים בלי רצון, ובאיזה אופן שיהיה, ועל ידי אחרים. אין אומרים גם: הוא פרע את חסדו או סילק אותו (reposuit, solvit beneficium). לא מצאו נאות להשתמש במלה מהלכות טוען ונטען33. השיב גמול, referre – זאת אומרת, החזיר לאיש מה שלקחו ממנו, והכוונה: החזיר מרצון; המשיב הוא איש שדרש מעצמו מעשה זה. המשכיל יבחון בלבו הכל: מה קיבל, ממי, מתי, איפוא, ובאיזו דרך. לכן לפי דעתנו רק המשכיל יודע איך להשיב גמול, כמו שהוא לבדו יודע איך לעשות חסד. הוא שש יותר על נתינת הטובה מאשר על קבלתה.

המאמר הזה נחשב בין המאמרים המוזרים אשר בפי החכמים, והיוונים מכנים אותם בשם פרדוכסים, ויש שואל: הכי באמת רק המשכיל לבדו יודע איך להשיב גמול? וכי רק הוא יודע איך לפרוע חובו ואיך לשלם למוכר מחיר דבר אשר קנה ממנו? – כדי להסיר ממני טענה בענין זה, יכול אני להודיע, כי גם אפיקור אומר כן; ומטרודורוס אומר: רק המשכיל יודע להכיר טובה. – השואל ההוא יתפלא גם כשאומר: “רק המשכיל יודע לאהוב, רק המשכיל הוא ידיד”. אבל לאמיתת הדבר באהבה ובידידות יש השבת גמול, והוא פשוט ומובן לרבים עוד יותר מעיקר הידידות. – כן יתפלא גם כשנאמר: “רק המשכיל יוכל להיות נאמן”, כאילו אין זה דבר אחר, כי איך יכונה איש שומר אמונים, אם אינו זהיר בהשבת גמול?

לכן אל נא יחרפו אותנו כאילו אנחנו מפיצים מחשבות הבל. צריכים לדעת כי באמת רק אצל המשכילים נמצאות המדות הטובות בעצמן, ואצל ההמון רק דמיונות וצללים מהן. רק המשכיל יודע להשיב גמול. אמנם גם הכסיל משיב אותו כפי תבונתו ובאיזה אופן שיוכל; לא כל כך חסר לו הרצון כמו שחסרה לו הדעת. הרצון אינו דבר שנלמד, אבל רק המשכיל יערוך הדברים זה לעומת זה, ואם גם הפעולה אחת היא, הוא יבחין בין דבר גדול וקטון ויכיר ערך הזמן והמקום והסיבה. לפעמים הון עצום שמבזבזים ומכניסים לתוך בית אינו מביא תועלת דומה לסיוע אשר יכלו להביא רק אלף דינר, לו ניתנו בזמנם. הבדל גדול הוא, אם מכבד אדם את חברו במתנה או נותן לו תמיכה; אם מציל הוא את חברו בחסד שהוא עושה או רק עומס עליו מתנתו. יש שנותנים דבר קטן מאד והפעולה היוצאת היא כבירה. ומה רב ההבדל, אם אדם נותן משלו ומן המוכן אצלו או אם הוא צריך לקבל חסד ממקום אחר כדי להביא עזר לחברו?

אך אל נוסיף לחקור בדברים שכבר נחקרו כל צרכם. לענין הערכת חסד שנעשה מול עלבון אשר בא אחריו, הנה איש טוב ישפוט בצדק, אך יטה כלפי החסד ויהיה קרוב יותר לצד זה. צריכים לשים לב לאנשים, אשר בם נוגעים החסד והעלבון. הרי שעשית חסד עם עבדי, אבל גרמת עלבון לאבי; הצלת את בני, אבל לקחת ממני את אבי. המשכיל יבין לשקול הדברים בפלס מכל צד, ואם ההבדל הוא קל, לא ישגיח בו כלל. ואף אם גדול ההבדל וקשה העלבון, כל זמן שלא פגע זה בדבר קדוש לו וקשור באמונתו ותום לבבו34 והוא נוגע רק בגופו, יוכל לסלוח. כללו של דבר, משקל עצמו יהיה קל בעריכת הדברים, ויסבול שיהיה מקופח לפי החשבון. לא יהיה רצונו נוטה לפטור עצמו מהכרת טובה בשביל חשבונות של עלבון. לצד החסד תהי נפשו שואפת ויתאוה להשיב טוב למיטיבו. משגה הוא, אם נוטה אדם יותר לקבל חסד מלהחזירו.

כמו שרגיל אדם לשמוח יותר בשעה שהוא פורע את עצמו מהחוב הגדול הרובץ עליו על ידי חסד שעשו עמו, לשמוח יותר מאשר יוכל לשמוח בשעה שהוא זקוק לחסד ההוא. כפויי הטובה גם בזה הם טועים, כי חושבים הם שיכולים להשתמש בטובה שקיבלו בלי רבית, בעת אשר בעד הלואת כסף עליהם לשלם מלבד הקרן גם את הרבית. באמת גם החוב של הכרת טובה הולך וגדל במשך הזמן ששוהים מלסלק אותו, וכפוי טובה הוא מי שמחזיר החסד מבלי להוסיף עליו. גם על זה צריכים להשגיח כשמעריכים מה שקיבלו ומה שנתנו.

את הכל צריכים לעשות כדי להיות בין הגומלים טוב למי שעשה חסד, כי לתועלתנו בעצמנו היא מדה טובה זו, כמו שהצדק אינו, כמחשבת ההמון, ענין נוגע לאחרים, כי אם בעיקרו ענין חוזר למי שעושה אותו. תמיד אנחנו מועילים לנו כשאנו מועילים לאחרים35. אין אני מכוון בזה רק, כי מי שתמכת בו הוא יתמוך גם בך וכי הניצל הוא גם יצילך, וכי המעשה המופתי יסוב ויחזור לעושהו כמו שהמעשה המגונה חוזר לראש פועלו, וכי לא ירחם איש על אדם נעלב, אם זה בעצמו הורה שאינו נמנע מלהעליב אחרים. לא זאת היא כוונתי, כי אם ששכר כל המדות הטובות בהן בעצמן הוא36. אין עושים טוב כדי לקבל פרס; די שכר הוא לאדם לדעת שעשה את הישר37. כשאני מכיר טובה, אין זה למען יתפעל איש החסד מהנהגתי וינעם לו לעשות עמדי עוד חסדים, כי אם כדי שאעשה אני דבר נעים ויפה מאד. אני מכיר טובה, לא בעבור שהוא דבר מועיל, כי אם בעבור שהוא חביב עלי. עד היכן זה מגיע, אבאר לך כשאגיד, כי לו יכולתי להראות הכרת טובה רק על ידי כפיית טובה למראית עין, לו נאלצתי לגמול חסד רק על ידי עלבון, לא הייתי נרתע לאחורי מלעשות בתום לבבי את הישר לפי דעתי מבלי שים לב לגנות החיצונית הקשורה בו.

לפי דעתי זה הוא המרומם ביותר את הצדק ומסור לו בכל נפשו, מי שאינו מתיירא אף מלזות שפתים רק למען עשות כתום לבבו. מטעם זה, כמו שאמרתי, הכרת טובה מועילה יותר לעצמך משהיא מועילה לאחרים. לאחרים הוא דבר פשוט: יום־יומי. הם מקבלים בחזרה מה שנתנו. לך הוא דבר גדול, נובע מקרב לב מאושר, כשאתה מכיר טובה. מדה רעה עושה אדם לאומלל, מדה טובה עושה אותו למאושר; ותשלום חסד מדה טובה היא, לפיכך זכית על ידי השבת דבר פשוט להשיג דבר חשוב ונעלה מאד המסוגל לאדם בעל דעה נעלה ומאושרה. להיפך, כפיית טובה עונש גדול הוא לאדם, ולא הועיל לעצמו במה שהתכחש לאחרים. לא שעתיד ענשו לבוא, כי אם אומלל הוא כבר באותה שעה. לכן עלינו לברוח מכפיית טובה לא בשביל אחרים, כי אם בשביל עצמנו. מכל עוון ופשע המעט הוא מה שיוצא לאחרים: פעולתם היותר קשה, קובעת כוס התרעלה, נשארה לרעתו של עושיהם, כמו שהיה רגיל החכם אטלוס לומר: "הזדון שותה בעצמו את רוב הרעל אשר הוא מוסך"38. אין זה כאותו הרעל של הנחשים, שהם גורמים בו מות לאחרים מבלי שהוא מזיק לעצמם; כאן הנזק היותר רב הוא לעושי הרעה. אדם כפוי טובה מדכא את נפשו ביסורים. נמאס עליו הטוב אשר קיבל, מפני שהוא צריך לשלם גמולו, והוא מתאמץ להפחית ערכו, ואת ערך העלבונות הוא מגדיל. כמה גרוע אדם זה המשתמט מחסדים ומחזיק בעלבונות! לעומת זה המשכיל מפאר כל חסד שהגיע לו. מקשט אותו במחשבתו ומשתעשע בזכרונו. לגס־הרוח ישנה רק ההנאה הקצרה ברגע שקיבל החסד ולמשכיל שמחה ארוכה ומתמדת, כי לא הדבר שקיבל משמח אותו מצד עצמו, כי אם המעשה שנעשה ואשר זכרו קיים בלבבו. את העולב הוא שוכח, לא מתוך חסרון שימת לב, כי אם מפני שהוא מסיח דעתו בכוונה מן העלבון. הוא אינו דן דברים לכף חובה, אינו מבקש חייבים כדי לזקוף על חשבונם מה שקרה לו ונוטה יותר לזקוף על חשבון המקרים אף מה שחטאו לו בני אדם. הוא אינו מוציא חשד מתוך מלים או חזות פנים, ואת כל מעשה הוא פותר בדרכי נועם לצד זכות39. הוא בוחר לזכור זכות מלזכור חובה. הוא מחפש בזכרונו ככל האפשר את הטובות הראשונות שעשו לו ואינו משנה את דעתו לעומת המיטיבים, אם לא שגברו הרבה מאד הרעות אחרי כן, עד אשר למרות כל סניגוריה ההבדל בולט ונראה לעין. אבל גם אז די לו, אם, אחרי הרעה היותר גדולה אשר סבל, הוא חוזר להיות כמו שהיה לפני קבלת החסד. אם העלבון שוקל בפלס רק כמשקל החסד, רק לזה הוא נותן היתרון. כמו שפוטרין את העומד לדין אם מספר המזכים והמחייבים שוה, ובכל דבר המוטל בספק, מדה טובה אנושית היא לנטות לצד זכות40 כן אמנם דרכו של המשכיל, אם הרעות והטובות שקולות בפלס, להשתחרר מחובת תשלום גמול, אבל לא מן החפץ להיות חייב תשלום, כאותם אנשי יושר המשלמים חובותיהם אף כשנעשו פטורים מהם מצד הדין41.

אולם מכיר טובה באמת יוכל להיות רק הבז לכל מה שההמון להוט אחריו. בחפצך להיות מכיר טובה, עליך להיות מוכן גם ללכת בגולה ולסבול מיתה ועוני וגידופים, בלי אשמה מצדך, והפצת שמועות שקר לגנותך. לא נמוך הוא מחירה של הכרת טובה. את ערך החסד אנחנו מגדילים הרבה, בשעה שאנחנו מבקשים אותו, ומזלזלים בו, אחרי שקיבלנוהו. ואם תשאל, מפני מה אנחנו שוכחים חסדים? מפני שאנו תאבים לחסדים אשר אפשר לקבל עוד. מחשבתנו עוזבת את מה שכבר זכינו בו ופונה למה שאנו צופים אליו. העושר והכבוד והשררה וכל מה שנראה לנו יקר־ערך, אף כי הבל הוא, מסלפים את משפטנו. אין אנחנו רגילים להעריך כהוגן דברים, אם אנחנו מקשיבים לשיחת בני אדם תחת לבחון טבע הענינים. אין הדברים נראים לנו חשובים ומושכים את הלב, אם אין כבר מנהג מהלל אותם. אין אנחנו משבחים אותם בשביל שאנחנו מתאוים להם, כי אם מתאוים להם בשביל שמשבחים אותם. טעות היחיד גוררת בזה טעות רבים, ואחרי כן טעות הכלל חוזרת וגורמת לטעות יחידים42. אבל אם בדעת העם אנחנו מאמינים, נאמין בה גם לענין הוקרת מדת הכרת טובה. כל הערים וכל הלאומים אף בארצות נכר מכריזים על זה. הטובים והרעים שוים בדעה זו. בכל הענינים האחרים הדעות נפרדות: יש בוחרים בהנאה ויש חובבי עמל, יש חושבים את היסורים לרעה היותר רבה ויש שאינם חושבים אותה לרעה כלל! יש חושבים את העושר לטובה ויש אומרים כי לרעת האדם בא לעולם וכי העשיר היותר אדיר הוא, מי שלא יוכל המקרה ליתן לו שום דבר במתנה. אבל בדבר זה למרות הדעות השונות הכל מסכימים: על הטובה חייב אדם להודות למיטיביו. אין מי שחולק על זה בקרב ההמון המפורד למפלגותיו – ובכל זאת הרי יש גם משלמים עלבונות בעד חסדים. סיבה ראשית היא לזה לפעמים, אי יכולת לשלם טובה. טפשות בני אדם הגיעה לידי כך, שיש סכנה בדבר לעשות חסדים גדולים ביותר לחברו, כי בהיותו בוש במה שלא יוכל לשלם גמולם ישתוקק שלא יהיה בעולם האדם אשר היטיב לו! אולם החזק בידך מה שקיבלת! אינני דורש או מבקש אותו חזרה, ובלבד שלא אהיה שרוי בסכנה בעבור הטובה שעשיתי. אין לך שנאה יותר מזיקה מזו, אשר מוצאה מרגש הבושה בלב אדם על שלא השיב חסד למיטיבו. – שלום.


מכתב פ"ב: רק הפילוסופיה חומה בצורה. לאן אתה הולך ומאין באת?

סנקא ללוציליוס, שלום.

חדלתי מלדאוג אודותיך. – “וכי את מי מבני אלים לקחת לך לערב בעדי?” תשאל. – את אשר לא יכזב לעולם: את רוח הטוב והישר. הדבר היותר חשוב בך הוא בטוח. המקרה יוכל להביא עליך רעות; אולם מה שחשוב אצלי הוא, כי אתה לא תמיט עליך רעה. לך בדרך אשר התוית לך וסדר את חייך באופן שתחיה בשלוה, אך לא בפינוקים. אני בוחר בחיים רעים מחיים מפונקים. ובכינוי רעים אני משתמש כאן כדרך ההמון במובן: קשים, כבדים, מלאים עמל. אני שומע לפעמים שמשבחים אדם ברוב קנאה ואומרים שהוא מפונק. אם כן הוא, מדותיו הן גרועות, כי רוחו מחלישה ומתמוגגת לפי עצלותו ולפי הזמן שהוא מבזבז להבל. כדאי היה יותר, לו התקרש והתחזק קצת. הבריות הללו המתעדנות רגילות לפחוד מפני המות, אף על פי שכבר חייהם דומים למיתה. וכי רב ההבדל בין יושב בטל ובין שוכב בקבר? – תאמר: “הרי טוב לשבת בטל מלהתגולל באיזו קרן זוית של משרה”. באמת שניהם כאחד נבזים, המתכווץ בפינתו והשומם בתרדמה. אני סובר כי השוכב סרוח מבושם, והנגרר בשיפוד מאת התליין – שניהם פגרים מתים. בטלה בלי הגיון בלימודים מיתה היא, וכמו קבר לאדם חי. ומה יועיל גם לבקש מפלט? הכי לא תרדופנה אחרינו הדאגות עם סבותיהן גם מעבר לים? היכן הוא מקום מקלט שלא יחדור שמה פחד המות? איה חומה בצורה למנוחת אדם ואיפה יש לה מחסה בטוח שלא יזעזעו אותה מכאובים? בכל מקום שתתחבא אורבות לך סכנות אנושיות. יש מהן מחוץ לך, מתהלכות סביב סביב, מתנקשות לך ודוחקות אותך; ויש מהן בקרבך, אשר גם בהיותך בודד תסתערנה עליך. רק הפילוסופיה תוכל לחנות סביבך ולהגן בעדך כחומה אשר אין לכבוש אותה, והמקרה עם כל כלי מלחמתו לא יוכל לפרוץ בה. הנפש אשר עזבה את הדברים החיצוניים והתבצרה במצודתה, היא נשגבה במרום שבתה וכל חץ לא יגיע אליה. אני סובר שאין למזל זרועות ארוכות וכי אינו תופס את מי שאינו נתלה בו43. לכן טוב שנתרחק ממנו ככל האפשר, ודבר זה יצלח למי שמכיר את עצמו ואת טבעו. צריך אדם לדעת, להיכן הוא הולך ומאין הוא בא44, מה טוב ומה רע לו, מה יבקש וממה ימנע, ומה טבעו של השכל המבדיל בין היפה והמבוקש ובין המגונה שצריכים לברוח ממנו ואשר בעזרתו של השכל הזה כובשים את היצר וגוברים על כל פחד. על אלה חושבים כמה אנשים להתגבר גם בלי חכמה יתרה, אבל בתקוף אותם פתאום בשלותם מקרה אסון והם באים לידי נסיון, הם נאלצים להודות על שגגתם. פורחים להם הדיבורים והמלים, כשתופס אותך התליין בזרוע והמות הולך וקרב. צא ואמור להם: נקל היה להתפאר בסבלות יסורים קודם שבאו; אבל הנה המכאוב, אשר אמרת לסבול, הנה המות, אשר במליצות כבירות דיברת עליו, הנה רצועות המלקות, הנה החרב הנוצצת:

“עַתָּה הַגְבוּרָה וְהָעֹֹז, אֶנֵיאַס, נְחוּצִים לְנַפְשְׁךָ!”

אך את גבורת הנפש הזאת רוכשים רק על ידי הגיון מתמיד ולא במליצות לבד, אם מכין אדם עצמו לקראת המות ואין די לו בשיחות ובפלפולים ריקים המתאמצים להוכיח שאין המות דבר רע. כדאי לי, לוציליוס הישר, לצחוק על הבלי מתפלספים יוונים, אשר גם אני בעצמי לתמהוני עוד לא נערתי חצני מהם. הנה למשל החכם זינון משתמש במשפט כזה: “אין דבר רע יכול להיות מהולל; המות יכול להיות מהולל – נמצא שאין המות דבר רע”. זכינו למציאה! מעתה אין עוד פחד! עתה לא אמנע מלפשוט צוארי להורג! – הכי לא היה צריך לדון ביתר כובד ראש בדבר זה, תחת ללעוג להולכים למות? קשה להגיד, אם שטות יתרה היא להאמין כי במשפט כזה מעבירים את פחד המות מן הלב, או להתעסק באמת בניתוח המשפט ההוא. כי זינון בעצמו מציג כנגדו משפט אחר, אשר יסודו ברעיון, כי חושבים אנו בין הדברים “שאינם מעלים או מורידים” ושמכנים היוונים “אדיאפורא”, בלתי־הבדליים, גם את המות. הוא אומר: “הדברים הבלתי־הבדליים אינם מהוללים; המות הוא מהולל – נמצא שהמות אינו מן הדברים הבלתי־הבדליים”. על נקלה תכיר, איך משפט כזה גונב דעת: הרי אין המות מצד עצמו מהולל, כי אם מות באומץ לב. ובאמרו: אין דבר בלתי־הבדליי מהולל, נוכל להסכים רק כי אין התהלה קשורה בדבר מצד היותו בלתי־הבדליי, לא טוב ולא רע. דברים אלה הם למשל: חלי ומכאובים, עניות, גלות ומות. אין בכל אלה דבר מהולל מצד עצמו, אבל אין גם דבר מהולל שיהיה (מוכרח) בלתם. אין מהללים את העניות מצד עצמה, כי אם את מי שאינו רובץ תחת עולה ונכפף על ידה. אין מהללים את הגלות, כי אם את מי שבחר כמו רוטיליוס לחזור אליה באומץ לב מרצונו. אין משבחים את המכאובים, כי אם את מי שמתגבר עליהם, וכן גם את המות אין משבחים, כי אם את מי שהמות לוקח את נפשו מבלי להביא עליה בהלה. כל אלה אינם בפני עצמם דברים של כבוד ותהלה, כי אם לפי אשר איש ישר משתמש בהם. הם מונחים בתווך ותלויים במקרה, אם העוול או היושר אוחז בהם. המות אשר יכול היה להיות לכבוד לקאטו, נעשה לחרפה לברוטוס – כוונתי לאותו ברוטוס, אשר בהיותו נכון לההרג ביקש שיתנו לו עוד פנאי לעשות צרכיו, וכאשר כבר צעד לקראת המות ואמרו לו שיושיט צוארו, אמר: “עוד אושיט אותו – בחיי ראשי!” האין זו טפשות, לבקש מפלט כשאין עוד דרך לסוג אחור? “עוד אושיט צוארי – בחיי ראשי” כאילו התכוון לומר: אף תחת מרותו של אנטוניוס חפצי בחיים. כדאי היה אדם זה שיחזירו לו בחנינה את החיים!

ובכן, כמו שאמרתי, המות לעצמו לא טוב ולא רע הוא. קאטו השתמש בו לתהלתו, ברוטוס לקלונו. כל דבר שאין לו תפארה לעצמו, הוא משיג אותו מצד היושר והצדק. אנחנו אומרים על חדר שהוא מלא אורה, אבל בלילה הרי הוא אפל: אור היום הוא המאיר בתוכו ובלילה פונה זיוו. כן הם הדברים שאנחנו מכנים בלתי־הבדליים או מונחים בתווך, העושר, הכוח, הנוי, הכבוד והשררה; וגם להיפך: המות, הגלות, המחלה והמכאובים וכל מה שהוא פחות או יותר נורא לנו. העוולה והיושר הם הנותנים להם את ערכם כדברים רעים או טובים. גוש של מתכת בפני עצמו הוא לא חם ולא קר, נותנים אותו לתוך התנור והוא מתחמם, משקיעים אותו במים והוא מצטנן. המות מתעלה כשיש בו דבר של כבוד, כשסובל אותו היושר באומץ לב הבז למקרים חיצוניים.

אמנם גם בין הדברים האלה, אשר אנו קוראים בשם “תיכוניים” יש הבדל גדול. הרי אין המות דבר חסר־ערך לנפשנו כל כך, כמו השאלה, אם מספר שערות ראשנו הוא זוגי או לא־זוגי. אם המות אינו דבר רע, הרי חזות של דבר רע יש לו. חובב אדם את חייו ונטועה בו התשוקה להמשיך את הוייתו ולהחזיק בה, גם מתעב הוא את התפרדות עצמותו, כי נראה לו שהוא אובד על ידי זה הרבה ועוזב קנינים רבים אשר הרגיל בהם. וגם בעבור זה דוחים אנו את המות, כי את אשר כאן אתנו אנו יודעים כבר, ואשר יהיה במקום אשר נלך שמה אין אנו יודעים, ולא איך יהיה, ופוחדים אנו מפני הנעלם. בטבע אדם מונח הפחד מפני החושך, ואליו מוליך המות. לכן אף אם מן הדברים חסרי־הערך הוא, בכל זאת לא נקל לבוז לו, וצריכה נפש אדם להתחנך בהתמדה כדי לשאת ולסבול את מראהו וחזותו. הבוז למות יותר חובה היא משהוא מנהג בין הבריות. הרבה אמונות קשורות בו. כמה מוחות חריפים התחרו והמרו זה את זה כדי להפיץ אודותיו שמועות רעות45; תיארו כעין בית־אסורים בשאול תחתיה, ארץ אופל וצלמות תמידית, אשר שם –

– אַדִּיר שׁוֹמֵר הַפֶּתַח

בִּמְעָרָה זָבַת־דָּם, עַל שְׁחוּקֵי־עֲצָמוֹת בַּשַׁחַת,

צִלְלֵי יוֹרְדֵי־שְׁאוֹל רוֹעֲדִים מִקּוֹל הַנּוֹבֵחַ46.

אבל אם גם בטוח אתה כי כל אלה רק דברי אגדה וכי לנפטרים לא נשאר מה שיפחדו מפניו, בכל זאת יש פחד מפני האפס, שהוא קשה כמו הפחד מפני השאול. הכי אין זה לכבוד ולתהלה ומהפעולות היותר נעלות של רוח האדם, אם למרות כל הדמיונות האלה אשר העמיסו עליו שיחות עתיקות, הוא מגיע לכך שיקבל עליו את המות? כל זמן שהוא רואה את המות כדבר רע, לא יוכל להתנשא למרום הצדק והיושר; הוא יוכל זאת רק כשהמות חסר־ערך בשבילו. אין זה בטבע האדם שיתקרב בחפץ לבב אל דבר שהוא רע בעיניו, הוא מתרשל ושוהה; אולם מה שאדם עושה בלי חפץ ובבחילה, אינו לכבודו. הצדק והיושר אינם עושים דבר מתוך הכרח חיצוני. עלינו לומר בכלל, כי אין דבר ישר נעשה, אם לא בכוונה שלמה וברצון טוב בלי כל פקפוק. בשעה שאדם סובל פגע רק מתוך פחד של יסורים עוד יותר קשים, או מתוך תקוה לשכר טוב, אשר כנגדו כדאי לו לשאת את העינוי המוטל עלי, המחשבות מתפרדות בלבבו: מצד זה בצווי למלאות את חובתו, ומצד אחד מה שמושך אותו לסוג ולהתרחק מן הדבר החשוד והמסוכן. אם כך הוא, אין עוד מקום לתהלה. הצדק והיושר עושים את חובתם בלב שלם, הם אינם יראים ממעשיהם.

אַתָּה אַל תִּירָא מִפֶּגַע, חֲזָק וֶאֱמַץ בְּדַרְכֶּךָ,

בַּאֲשֶׁר יַנְחֶה הַגּוֹרָל47.

לא תהיה חזק בדרכך, אם תחשוב כי פגעים רעים בו. מחשבה כזאת עליך לעקור מלבך, לבל יעכבו המורא והדאגה את שאיפת נפשך, ולבל תצטרך להיות נדחף אל המסילה אשר אתה מתכוון ללכת בה.

לענין החקירות אשר הבאתי מאת זינון, יש מן החכמים אומרים כי הראשונה היא אמתית והשניה כוזבת ומשקרת בהתנגדותה לראשונה. אני לא אעסוק כאן בכללי ההגיון החריף ובמשחק הפלפול המלאכותי. הייתי חפץ לזרות הלאה את כל אופן הלימוד הזה, אשר על ידו הנשאל מובא במצור ונלחץ להודות ולהסכים למשפט חרוץ, אף כי ברור לו שאינו נכון. למען האמת צריכים לדבר בדברים יותר פשוטים, וכנגד הפחד בדברים יותר נמרצים. את המשפטים אשר הם זורקים מפיהם, הייתי חפץ לברר וללבן יותר, כדי להוכיח את אמתתם, לא כדי להטיל אימה על ידם. מי שנוהג חיל צבא להלחם כדי להגן על נשיהם וילדיהם של הלוחמים – איך ידבר אליהם? הוא ירים על נס את משפחת הפאביים, אשר נלחמה לבדה בעד כל המדינה, ויזכיר למופת את הלאקונים, אשר הגינו על המעבר הצר של הטרמופילים, באפס כל תקוה לנצחון וכל רעיון של נסיגה לאחור, עד היות מקום מלחמתם קברם. הכי כדי לעורר אותם, לעצור במסירת נפשם בעד מפלת הלאום ולבחור במות מלעזוב את מקומם, תציע לפניהם משפט הגיוני: “דבר רע אינו ראוי לתהלה; המות ראוי לתהלה, לפיכך אינו דבר רע”? הרי לך שיחה נאה שתפעול פעולה! בודאי השומע אותה לא יפקפק עוד להשליך נפשו מנגד מול חרבות האויבים ולנפול חלל! ליאונידס באופן אחר וביתר אומץ דיבר אל הצבא. הוא אמר: “סעדו לבכם, חברים, בארוחת הבוקר, והיו נכונים לסעוד ערבית בשאול תחתיה!” – אכלם לא נפל מפיהם ולא נתקע בגרונם ולא נשמט מידם בבהלה. הם נענו לשר הצבא בשמחת לב של שחרית והבטיחו שמחתם זאת גם לסעודת הערב. – שר צבא רומי אחר, אשר נהג את חילו לכבוש מקום ויולך אותו דרך מחנה כביר של האויב, קרא אל אנשיו: “לכו, חברים! ללכת הלאה נחוץ; לשוב אין דרך!” – ראה מה פשוטים ונמרצים הם הפיקודים של היושר. אבל המשפטים ההגיוניים שלכם – את מי מן החלשים יחזקו ואת מי מן הכפופים יזקפו? הם שוברים את כוח הנפש, אשר ביתר שאת צריכים להזהר מלכווץ אותה ומלצמצמה בדברים קטנים וחריפות הבל, בשעה שהיא עומדת בפני מעשים כבירים. הרי אין הדבר נוגע רק לשלש מאות (אנשי ליאונידס), כי מלב כל בני אדם צריכים לעקור פחד המות, איך תוכיח להם, כי אינו דבר רע? איך תסיר מלבם את הדמיונות מימים קדמונים אשר הרגילו בם מימי ילדותם? במה תסתייע, במה תנצח את החולשה האנושית? מה תאמר להם למען הלהיב את לבבם כדי להכניס עצמם בסכנות? באיזו שיחה יצלח לך לגבור על ההסכם הכללי של המורא והפחד, ומה היא ההמצאה השכלית, אשר יגדל כוחה על האמונה הפשוטה האנושית המתנגדת לה? הכי בדברי חריפות, אשר תגבב ובקישור שאלות מלאכותיות תגיע לזה? לפגוע בחיות גדולות אפשר רק כשמשתמשים בכלי זין כבירים. את הנחש הגדול והזועם באפריקה, אשר היה יותר נורא ללגיוני רומא מכל מחנות האויב, לא יכלו להמית בחצים ובאבני קלע. את הפתן הגדול48 לא היה אפשר למחוץ, כי מרוב גדלו ורוחב גופו המוצק הניפו כנגדו ידי אדם לבטלה כל ברזל והשליכו לשוא אבני קלע; רק בזריקת סלעים איתנים יכלו לרוצצו. ואת המות תאמר להכריע בדברי הבל? את הארי תדקור במרצע? גם בדברי החכמה יש חידוד. חד מאד גם ראש שבולת. אך יש דברים אשר תועלתם אובדת מרוב חידודם. – שלום.


 

ספר שנים־עשר

מכתב פ"ג: ארחות חייו בכל מקום. המשך הספקות באמתת רעיונות זינון. גנות השכרות

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה מבקש שאודיעך מעשי בכל יום, וכן היום כולו. מחשבתך טובה עלי, אם דעתך היא שאין לי מה להסתיר. באמת כך אנחנו צריכים לחיות: כמו בגלוי49. עלינו לחשוב מחשבותינו כאילו מי שהוא היה יכול לראות את קרב לבבנו. והוא יכול! כי מה יועיל אם יש לנו סודות בפני בני אדם, אם מאלהים50 לא נעלם דבר. הוא שוכן בתוך נפשנו ונכנס לתוך מחשבותינו. – אני אומר נכנס – כאילו היתה שעה שיצא מתוכן!

אעשה איפוא כחפצך ואספר כסדר מה שאני עושה. אשגיח על עצמי בתמידות, ודבר מועיל יהיה לי, לעבור שנית על כל יום מימי חיי. לקלקול מדותינו גורם מה שאין אנחנו צופים על ימי החיים אשר חלפו עלינו. על מה שבדעתנו לעשות לעתיד, אנחנו חושבים – וגם זה רק לפרקים – ועל מה שכבר עשינו אין אנחנו חושבים כלל, אף על פי שהעצה והמזימה לעתיד נובעת ממה שקדם בעבר.

היום הזה נשאר לי איתן. לא חטף איש חלק ממנו. כולו היה מפולג בין ערש יצועי ובין קריאתי בספרים. רק זמן קצר אני מבלה בתרגילי הגוף, ובזה אני חייב תודה לזקנתי: אין צורך להאריך בהם, כי כבר תנועה מעטה מייגעת אותי, והיגיעה הרי היא תכלית התעמולה גם לאנשים חזקים. מי הוא העוזר לי בתרגילי הגוף? די לי בנער האחר והחביב אארינוס, אבל אני חושב כבר להחליפו בנער יותר רך וחלש. זה שמשרת אותי עתה אומר כי חליפה דומה פוגעת בנו כעת: מפי שנינו נופלות השיניים! אבל כשאנו רצים, כבר קשה לי להשיגו, ובעוד ימים מעטים לא אוכל להשיגו כלל. הנך רואה את המגיע לי בתרגילי הגוף מדי יום ביומו: בין שנים הנפרדים לדרכים הפוכים, המרחק נעשה מיום ליום יותר גדול; במדה שהוא עולה אני יורד. והרי אתה יודע היטב, כי הירידה היא יותר מהירה מהעליה. ובזה עוד דברתי כזב: בגיל חיי לא רק יורדים, אלא נופלים.

שמא תשאל, מה היה היום סוף התחרותנו במרוצה? דבר שמתרחש רק לעתים רחוקות אצל הרצים: שנינו זכינו לזר נצחון51! אחרי היגיעה הרבה הזאת, אשר יצאה כבר מגדר תרגיל פשוט, רחצתי במים קרים – כך קורא אני עכשיו למים פושרים! אני אשר לפנים קניתי לי שם בתור רוחץ־קרירי52, בכל ראש חודש יאנואר קידמתי בברכה את מיצר הים, ואת תחילת השנה, תחת לקרוא או לכתוב או לדבר דבר (מן הענין), חינכתי תמיד בקפיצה לתוך מעין־הבתולה53, החילותי לנטות אהלי על יד נהר טיבר54 ומשם עברתי אל האמבטי, אשר בהיותי בקו הבריאות והכל כתיקונו, הוא מתחמם על ידי השמש. אין עוד חסר הרבה שאשתמש במרחץ חם לכתחילה55. אחרי כן אני אוכל לחם יבש וסועד – לא על יד שולחן – סעודה קטנה שאינה צריכה למים אחרונים56. שעה קטנה אני ישן. אתה יודע מנהגי: די לי בתרדמה קצרה למען הינפש. אני מסתפק בזה שאני חדל מלהיות ער. יש אשר שנתי נודעת לי ולפעמים אני רק משער שישנתי.

והנה פתאום צווחת הקירקוס עולה באזני, הקולות החזקים מוחצים אותי. אולם הם אינם מעכבים את מחשבותי ואף אינם מפסיקים אותן. אני יכול לשאת בסבלנות את השאון. הקולות המרובים המתלכדים הם לי כזרם הים וכרוח סערה המנענעה את עצי היער וככל רעש בלי בינה.

ומה הדבר אשר בו אני מעסיק רוחי כעת? זאת אגיד לך. מאתמול אני מוסיף להגות בשאלה: מה היתה כוונתם של החכמים בהביאם לרעיונות אמיתיים וחשובים ראיות קלושות ובלתי יציבות, אשר גם אם נסכים להן דומות מאד לשקרים? הנה למשל זינון אדם גדול ומיסד מפלגת־חכמים זו החשובה וקדושה מאד57, חפץ להזהירנו מעוון השכרות. שמע נא באיזה אופן הוא מוציא משפט הגיוני, כדי להורות שימנע אדם הגון מלשתות לשכרה: “לאיש שתוי לא יגלה חברו דבר סוד; לאיש הגון הוא מגלה אותו – לפיכך איש הגון לא יהיה שיכור!” כדי להראות מה מגוחך משפט זה, די להציג בצדו משפט דומה לו, אחד מרבים, למשל: “לאיש נרדם לא ימסור איש את סודו, לאיש הגון ימסור אותו, ובכן איש הגון אל יהי נרדם”. פוסידוניוס מתאמץ להגן על זינון, אבל גם פירושו אינו מיישב את הדעת, הוא אומר: הכינוי שיכור הוא משותף לשנים, למי שהוא שתוי במדה מרובה פעם אחת עד שאינו מושל עוד בגופו, ולמי שרגיל לשתות ושוקע על ידי זה בחטאים שונים. לפי דעתו כוונת זינון היא לזה האחרון, הרגיל בשיכרות, ולזה באמת לא ימסור איש סודות, מפני שהוא עלול להפקירם. אבל פירוש זה לא נכון. זינון מדבר על מי שהוא שתוי שיכור עתה ולא על שיכור לעתיד. הלא הבדל גדול גם בין שיכור ובין נוטה לשיכרות. השיכור אפשר שבפעם הראשונה נכשל בחטא זה, והנוטה לשיכרות לפעמים הוא מפוכח. עלינו לתפוס את הכינוי במובן הרגיל, ביחוד כשהמשתמש בו הוא חכם ותיק ומדקדק בדבריו. הוסף על זה, כי אם כך היתה כוונתו של זינון, הרי העלים אותה מאתנו והשתמש במלה נשמעת למובנים שונים כאילו חפץ לרמות אותנו, וזה לא יתכן למבקש אמת. אולם נניח כי זאת הכוונה. גם אז נסיק מזה לשוא, כי למי שהוא רגיל להיות שיכור אין למסור דבר סוד. זכור נא איך רגילים שרי צבא והמפקדים ושרי המאה למסור סודות לאנשי חיל, אף על פי שאינם תמיד צלולים. את סוד הקושרים לרצוח את קיסר, את אותו (יוליוס) קיסר אשר ניצח את פומפיוס ומשל במדינה, מסרו לטוליוס צימבר ולקיוס קאסיוס; קאסיוס כל ימיו שתה רק מים, אבל צימבר היה מרבה לשתות יין ואיש מדנים, וגם התלוצץ על זה בעצמו והיה רגיל לומר: איך אסבול אני את מי שיהיה, אם גם את היין אינני סובל. לכל אחד מאתנו ידועים אנשים, אשר אינם נאמנים על היין, אבל נאמנים על הסוד. אביא רק דוגמא אחת העולה בזכרוני, כדי שלא תשכח – טוב לשמור בזכרון מעשים מן החיים, ואין צורך לבקש מאורעות מזמנים עתיקים. הנה ל. פיסו, פקיד העיר. אחרי אשר פעם אחת שתה לשכרה, הרגיל בשיכרות. חלק גדול מן הלילה בילה במשתאות, אחרי כן ישן עד חצות היום, וכשעמד היה זה לו הבוקר. בכל זאת היה זריז במשמרתו בתור משגיח על עניני העיר. גם הקיסר אבגוסטוס הטיל עליו משרה חשאית כאשר מינה אותו למושל ארץ תראקיה אשר כבש, וכן סמך עליו טיבריוס כאשר נסע לקמפניה והניח מאחוריו בתוך העיר ענינים של חשד ושל שנאה. בודאי גם בשביל אשר כך הפיק רצון משיכרותו של פיסו, עשה אחרי כן את קוסוס לפקיד העיר, אדם תקיף בדעתו ומתון, אבל כה סובא ונבלע מן היין, עד אשר פעם אחת בא אל הסינאט מן המשתה שתוי שיכור ותקפה אותו שינה, וכשלא יכלו לעורר אותו משנתנו נאלצו לשאת אותו ולהוציאו משם. בכל זאת כתב לו טיבריוס בכתב ידו דברי סתר, אשר העלים אף מן השרים הגבוהים בממשלתו, ומעולם לא נשמט מפיו של קוסוס דבר סוד בענין פרטי או מדיני. עלינו איפוא לעזוב דברי מליצה המשמיעים קול: “מי שגברה עליו שיכרותו אינו מושל ברוחו; כמו שהתירוש שובר את החבית, וכשהוא תוסס הכל נהפך מלמטה למעלה, כן היין מוציא מה שחבוי וטמון בכליות; כמו שהשיכורים מקיאים את מאכלם, כן גם את הסודות הכמוסים בלבם ושופכים מקרבם במדה שוה את שלהם ואת של אחרים”. אף על פי שמתרחשים מעשים כאלה, בכל זאת כמה פעמים אנחנו מתיעצים על דברים חשובים עם אנשים ידועים לנו כחובבי שכר. שקר הוא לפי זה, אם מניחים כיסוד מוסד, שאין למסור סוד למי שרגיל בשתיה.

דרך יותר נכונה היא, להלחם לכתחלה במדה מגונה זו, אשר אף אדם בינוני יתרחק ממנה, על אחת כמה וכמה אדם משכיל ושלם, אשר די לו להשקיט את צמאונו, ואם גם בשעת חדוה וששון יתבעוהו לעשות נחת לאחרים ולשתות עמהם, לא יגיע לעולם לידי שיכרות. אם גם המשכיל נתעה ונבלע מן היין ומתנהג אז כדרך השיכורים, זה הוא ענין בפני עצמו, אבל כדי להוכיח שאין ראוי לאיש ישר שיהיה שתוי – למה לך שלשלאות של הגיון?58 הלא די שתאמר, כי חרפה היא להעמיס על גרונו יותר משיוכל שאת ושלא להכיר את מדת הקיבול של בטנו; או שתזכיר, כי השיכורים עושים כמה דברים שהם בושים מהם אחרי כן, וכי השיכרות היא מין שגעון מרצון. שער בנפשך את הנהגת השיכור נמשכת הרבה ימים, ולא יהיה לך ספק כי שגעון הוא. וכשאינו נמשך, אמנם קצר הוא משגעון, אבל דומה לו לגנות. אזכיר לדוגמה את אלכסנדר (הגדול) המוקדוני, אשר אחרי סבאו במשתה תקע חרבו בלב קליטוס, ידידו היותר נאמן, ובהתבוננו אחרי כן במעשה הנורא אשר עשה, ביקש מות לעצמו – ובודאי היה כדאי לו. השיכרות מלהיבה ומבליטה כל יצר רע ומבליעה את הבושה מפני מעשים מגונים59. כי רבים הם הנמנעים מלעבור על האסור מתוך בושה, מהנזהרים מתוך רצונם. כל נטיה מגונה צפה ועולה ממסתרים כשהיין כובש את הרוח. אין השיכרות יוצרת את העבירות; היא מוציאה אותן לחוץ. השטוף בעריות אינו מחכה עוד עד שיגיע לחדר משכבו, כי אם מרשה לתאוותיו את סיפוקן בלי שום עיכוב. המנוול לא יתבושש להראות בגלוי את מומיו. החצוף לא יעצור לא בלשונו ולא בידו, צומח ועולה הזדון, מתרבה האכזריות, משגשגה הקנאה אצל אנשי הרשעה, כל חטא מזנק ועולה. מלבד זה, מסתתרת הבינה ודברי שטות והברות הבל מוציא הפה, העינים תועות, הצעד רועד, הראש סובב, ונראה כאילו כל הבית סובב במהומה, והבטן סובלת מכאובים בהיות היין תוסס וקרב וכליות נמתחים. את כל אלה עוד יסבול, איך שיהיה, כל עוד כוחו בו. גרוע מזה, כשתוקפת אותו השינה והשיכרות נעשית לנוול שאין לסבלו.

צא ולמד כמה רעות גרמה השיכרות כשנתפשטה במדינות. את העמים היותר חזקים ומלומדי מלחמה מסרה ביד אויב. את שערי החומות, אשר הגינו עליהן שנים רבות במלחמה קשה, פתחה בשביל הצורר. את האנשים קשי־העורף, אשר מעולם לא נשאו עול, הכניעה תחת שלטון זרים. גבורי חיל אשר עמדו הכן ביום קרב, נפלו כשהיו סבואים. אלכסנדר, אשר את שמו כבר הזכרתי, עבר במסילות רחוקות, נצח בכמה מלחמות, התגבר על הקרח בחורף ועל כל תלאות המקומות והזמנים, עבר בשלום בזרמי נהרות וימים לא נודעים, אך בהיותו משתכר וסובא ומשתמש לאסונו בכוסו של הרקולס, נגדע וירד לשחת. מה סופה של תהלתך אם גם תרבה בשתיה, תזכר לזר נצחון כשיהיו חבריך הסובאים כבר שטוחים נרדמים ומקיאים ואתה לבדך מנצח עליהם בגבורתך הנפלאה שאין דומה לך אדיר לשתות שכר – לאחרונה תכרע ותפול גם אתה בסבאך. וכי מה גרם למפלתו של מרקוס אנטוניוס, האדם הגדול ובעל בינה יתרה, ואיך שקע במנהגים נכרים ובחטאים זרים לעם רומא? – הלא הרבותו לשתות יין וגם אהבתו לקליאופטרה עשו זאת. על ידי זה נעשה אויב המדינה ושפל ערכו לעומת צורריו וגברה בו האכזריות, עד שלא נרתע מלצוות שיביאו לו ראשי גדולי השרים בהיותו סועד על שולחנו, ובעודו מתענג על מטעמים ומעדני מלך השתעשע גם במחזה פניהם וידיהם של אנשי חרמו; בעודו סובא את יינו צמא גם לדמים. די בזיון במה ששתה עד להשתכר, וכלימה יתרה היא כי גם בשיכרותו עשה מעשים כאלה. דרכה של האכזריות ללוות את השיכרות, כי השיכור מאבד את בינתו הנכונה ורוחו מסתער. כמו שבעקבות חלאים ממושכים העינים נעשות דואבות ואינן סובלות עוד אף את היותר חלושה שבקרני השמש, כן הרגל השיכרות מחריב את הרוח. מי שלעתים קרובות אינו מושל ברוחו, השגעון נעשה לו לטבע, והמדות המגונות אשר הרגיל בהן בהיותו שתוי, הן מושלות בו גם כשפג יינו.

כך עליך להראות את הטעמים, אשר בשבילם לא ישתה איש משכיל עד כדי להשתכר. את הכיעור וההפסד שבדבר עליך לברר במעשים ולא במלים לבד. הלא נקל לברר, כי מה שקוראים בשם הנאות, כשהן פורצות מעל לגבול הן נהפכות לפורענויות. אבל אם יעלה בדעתך להוכיח בדרך הגיון, כי המשכיל אף אם סבא יין הרבה יוכל להחזיק עמדתו בכבוד – הרי זה כאילו תוכיח, כי גם כשגמע רעל הוא לא ימות, וכשכבלע סם לישון הוא לא ירדם, וכשספג לתוכו סם של עיטוש והקאה, לא יוציא לא יריק מה שהכניס לתוך בני מעיו. בשעה שרגליו מתמוטטות ולשונו דלולה – התוכל לומר עליו כי רק קצתו שתוי הוא וקצתו מפוכח? – שלום.


מכתב פ"ד: הקריאה בספרים היא כיניקת הדבורים מן הפרחים לעשות דבש; צורך אחדות ברוח

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני מוצא כי הנסיעות, המעוררות אותי מן העצלות הן מועילות לבריאותי וגם ללמודי. התועלת לבריאותי גלויה: כיון שמאהבת המדע אני מתעצל ומסיח דעת מדרישות הגוף, עמל אחרים60 מסייע לו בתרגיליו, אבל אבאר לך גם, מפני מה הן מועילות ללימודים. אין אני חדל מלקרוא בספרים. דבר זה נחוץ לי, ראשית כדי שלא אהיה שבע רצון מעצמי לבד; שנית כדי שבהודע לי מה שגילו והמציאו אחרים, אשפוט על החדשות שהמציאו ואתאמץ לחדש מצדי דבר. הקריאה בספרים זנה ומפרנסת את הרוח, היא מחדשת כוחו כשהוא עייף, בעוד שהיא מוסיפה על לימודיו. עלינו לא לכתוב בלבד ולא לקרוא בלבד; הכתיבה מדכאה ומחלישה את הכוח, והקריאה מפנקת ומרגילה בנוחיות והתרשלות61. את זו ואת זו צריכים לעשות חליפות באופן שתהיינה פועלות זו על זו, ומה שליקטה הקריאה יסדר העט ויתן לו מסגרת. עלינו לעשות כמעשה הדבורים, שהן משוטטות על פני הפרחים וחוטפות מתוכם מה שיש בו צורך למפעל הדבש, ומה שהן אוספות הן מסדרות בכוורת, כמו שאמר משוררנו ווירגיל:

               – וְהֵנָּה בְּנֹפֶת

צוּף דִּבְשָׁן הַמָּתוֹק חַדְרֵי כַּוַּרְתָּן תְּמַלֶּאנָה62.

לא ברור הוא, אם הדבורים מוציאות את העסיס מן הפרחים בהיותו כבר דבש, או אם הן הנותנות לו את הטעם הזה על ידי איזה מזג שהן מוסיפות לפי תכונתן. יש אומרים, כי אין אומנותן לעשות את הדבש, אלא לאסוף אותו. אומרים כי באר הודו נמצאים קנים, אשר עלי דבש צומחים עליהם, יהיה זה מטל השמים שם או שהקנה מרטיב ומוציא מתוכו את הצוף; הסגולה הזאת תוכל להמצא גם בעשבים שלנו, אם גם איננה נראית ונגלית והדבורים מוצאות אותה ומשתמשות בה. אחרים סוברים, כי את החומר שהן יונקות מתוך הנטיעות והפרחים הרכים הן סופגות אל קירבן והופכות אותו על ידי תסיסה לדבש, שהוא מחובר מיסודות שונים.

אך אין כוונתי להתרחק מעניננו: עלינו לחקות את הדבורים. ומה שאנו לוקטים מתוך קריאה, עלינו לשמור כל דבר לבדו, כי כך שמירתו יפה. אחרי כן עלינו להשתמש בכוח השכל, כדי למזוג את כל הנסכים השונים וליתן להם טעם אחד, עד אשר גם כשיכירו מהיכן מוצא כל דבר, גלוי וידוע יהיה כי ענין שונה הוא ממקור מוצאו, כמו שעושה הטבע בגופנו בלי סיוע מצדנו: המאכלים אשר בלענו, כל זמן שהם מונחים בעינם בלי שינוי באצטומכא שלנו, הם למשא, רק אחרי שהם מתעכלים ומשתנים הם נעשים לדם ולכוחות חיים. כן הדבר גם במזון הרוח. מה ששאבנו, אין אנחנו רשאים להניח בעינו, בלי שינוי; לעכלו אנו צריכים, בלא זה יסופח רק אל הזכרון ולא אל השכל. לספגו היטב לתוך בינתנו אנו צריכים ולסגל אותו לנו, כדי שיהיו הדברים המרובים לענין אחד, כמו שעושים חיבור בחשבון על ידי קיבוץ הסכומים הקטנים והשונים לסכום אחד. זה יהיה מפעל רוחנו: יניח נא בסתר את הדברים שהסתייע בהם ויגלה רק את אשר יצר בעצמו. אף אם ימצאו אצלך דמיון לדברי חכם אחר, אשר אתה ממעריציו והוא עשה עליך רושם עמוק, יותר רצוי שתהיה דומה לו כמו בן לאביו, ולא כפסל. הפסל הוא דבר שאין בו רוח חיים. – “איך זה? הכי לא יכירו את סגנונו של מי אני מחקה ואת דעותיו וטענותיו של מי אני מוסר?” – לפי דעתי לא יכירו לפעמים כלל מאיזה אדם גדול נובעים הדברים, אם המוסר אותם הוא בעל כשרון וטובע על הפרטים אשר צירף את חותמו המיוחד63. האזינה ושמע, איך שירתה של מקהלה מצטרפת מקולות שונים, כאילו קול אחד לה, אף כי קול אחד חד והשני כבד והשלישי בינוני. וגם קולות נשים בתוכה וגם קולות חלילים – כל קול וקול מסתתר ורק צירופם נשמע. אני מדבר על מקהלה כמו שהיתה בזמן החכמים הקדמונים. בתיאטראות שלנו עתה מספר המנגנים גדול ממספר הרואים לפנים. על כל מדרך כף רגל עומד המון בעל זמירות, מקום המחזה מוקף תוקעים בחצוצרות ועל הבימה מנגנים בחלילים ובכל כלי שיר – בכל זאת מצטרפים הקולות המשונים לתזמורת אחת. כן דורש אני מאת רוחנו כי כל המדעים והלימודים אשר אסף וכל הדוגמאות אשר מצא בדורות רבים יתלכדו בו לאחדות גמורה.

איך דבר זה נעשה? בשקידה שאינה פוסקת, וכשאין אנחנו עושים דבר שלא בעצת השכל. אם רק בקולו תשמע, הוא יגיד לך: חושה ועזוב את הדברים אשר הכל רצים אחריהם; עזוב את העושר, שהוא סכנה לבעליו או נטל כבד על שכמו; עזוב את רדיפת הכבוד: הוא דבר מתנפח ונבוב, פורח באויר, חסר תכלית, שקוע רק בדאגה, שמא יקדמנו אחר, ולא מביט על הצועד מאחוריו. הקנאה לוקה בכפלים. הלא תוכל לראות אדם אומלל, אשר רבים מקנאים בו והוא מקנא באחרים. צא וראה את בתי האדירים, הקשב את הריבות והמדנים בין השוקדים על סף דלתות האדונים, מה רבה כלימתם על הפתח, ורבה עוד יותר כשכבר נכנסו. עבור על פני המעלות של היכלי העשירים ועמודי אולמיהם החצובים לתפארה: המקום אשר תעמוד שם לא רק מדרון הוא, אלא מתמוטט ונופל. לכן לעבר מזה כונן צעדיך, לצד החכמה, ותבקש לך בזה את הדברים היותר שאננים ויותר חשובים. אל הקנינים האחרים הנראים כחשובים, אף על פי שהם באמת פחותים ונותנים להם ערך רק ביחס לגרועים מהם, יכולים להגיע רק בנתיבות קשות ותלולות, אל השררה מוביל מסלול זרוע אבני נגף. אבל אם לראש פסגת החכמה תשאף לעלות, אשר בפניה נכנעת גם ההצלחה64, את הכל תראה תחתיך, אף את הדברים היותר מפוארים בעיני ההמון; ובכל זאת רק בדרך ישרה תגיע אל פסגה זו. – שלום.


מכתב פ"ה: עוד בקורת משפטים שטחיים בהגיון. מדות מגונות. חלאי הנפש. הפחד. הזהירות. אומץ לב. יתרון החכם בכל מצב שבחיים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני חס עליך ומונע ממך עוד פלפולים. די שאתן לך רק לטעום טעמם, בהגידי לך, באיזה אופן החכמים שלנו מביאים ראיה, כי "הצדק והיושר לבדם לפעול שיהיו החיים מאושרים". אם תדרוש ממני שאסדר בענין זה את כל המחקרים של חכמינו וכל אשר המציאו אחרים כמלעיגים עליהם – לא אוכל, כי אצטרך לצאת מגדר מכתב ולחבר ספר שלם. אני חוזר ואומר, כי לא נעימות לי הראיות ממין זה, וכי לחרפה היא להתיצב בשורת הלוחמים בעד דעות אלוהיות ואנושיות ולהיות מזויין במרצע65.

(הנה שלשלת משפטים:) “חכם כובש את יצרו; מי שכובש את יצרו נשאר שוה; מי שנשאר שוה לא יתבלבל; מי שאינו מתבלבל הוא בלי דאגה; מי שהוא בלי דאגה הוא מאושר – נמצא שהחכם מאושר, והחכמה דייה לחיים מאושרים!”

יש מן הפרפטתיים הטוענים כנגד שלשלת זו:“”שוה", “שאינו מתבלבל” – כל זה יוכל להאמר על מי שמתבלבל רק מעט ולעתים רחוקות, ואין צורך שלא יארע זה לעולם. כן גם “בלי דאגה” יאמר על מי שאינו רגיל בדאגות ואין הן מרבות לשלוט בו. להיות בתמידות חפשי מדאגה לא יסבול טבע האדם. החכם לא ירבץ תחת נטל היגון, אבל אפשר שירגיש אותו. כן טוענים דורשי חכמה למפלגותיהם גם בענין שאר ההפעליות; לא לבטל אותן הם מתכוונים, כי אם להפחית השפעתן. השאלה היא, כמה גרוע הוא מה שזוכה בו החכם, אם הוא רק חזק מהיותר חלשים, שמח בין היותר עצובים, מתון בין היותר חצופים ונכבד בין היותר שפלים? מה תאמר, אם יתהלל איש במרוצתו לעומת חגרים ופסחים?

עַל פְּנֵי שָׂדוֹת הִיא יְכוֹלָה לָעוּף, מִבְּלִי לָגַעַת

בַּשִּׁבֳּלִים בַּקָּמָה אוֹ בְּפֶרַח וָעֵשֶׂב מִתַּחַת,

עַל פְּנֵי יַמִּים יְכוֹלָה לָשׁוּט, וּבְגַלִּים לָהּ דֶּרֶךְ

תִּמְצָא מִבְּלִי לִטְבּוֹל אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהָ בַּמָּיִם66

לזאת יאמר מהירות, הערוכה בפני עצמה ולא ביחס לנחשלים. הכי תאמר כי בריא הוא אדם, אם רק קדחת קלה לו? חצי־מחלה אינה בריאות הגוף.

יש מבארים, כי כשאומרים על המשכילים “שאינם מתבלבלים”, הרי זה כאותם הרמונים מעטי־החרצנים (אפירינא): לא שאין להם חרצנים כלל, אבל לא רבים. אך זה אינו נכון. מאיש ישר דורשים לא מיעוט הדברים המגונים, אלא חסרונם. צריך הוא להיות נקי מכל מום, אף מן היותר קל, כי בכל מקום שיש מומים הם צומחים ומזיקים. המוכה בסנורים נעשה עיור, אך כבר תחלת המחלה הוא ענין רע. אם תרשה למשכיל יצרים אחדים, לא יארכו הימים ושכלו לא ימשול עוד בהם, הם יסחפוהו כזרם שוטף, וביותר כשאתה מניח לו לא יצר אחד כי אם כל המון היצרים, כדי שילחם בהם. בכללם, אם הם רק בינונים, הם מושלים באדם יותר משימשול יצר אחד כשהוא גדול. – (תאמר:) “הלז אוהב ממון, אבל רק קצת”, “הוא רודף כבוד, אבל לא בהתלהבות יתרה”, “הוא רגזן, אבל גם נוח להתפייס”, “הוא קל הדעת, אבל לא כל כך תועה רוח ומתהפך”, “הוא בעל תאוות, אבל לא עד לשגעון”. במצב יותר נוח נמצא, מי שרק מדה מגונה אחת מושלת בו בכל תקפה, מהאדם ההוא אשר כל המגרעות בו, אם גם במדה מצומצמה. גם אין זה מכריע, מה גדול כחו של יצר; אף כשהוא חלש, אין דרכו להשמע ולקבל עצה; כמו שהחיות והבהמות אינן מקבלות מוסר־השכל, לא חיה רעה ולא בהמה ביתית – כי אין להן אוזן קשבת ללקח הטבע – כן גם היצרים בכל חולשותם מסרבים הם לקבל מוסר. הנמרים והכפירים אינם עוזבים את פראותם. לפעמים הם נכפפים, אבל בשעה אשר לא פללת תתלקח בקרבם החימה הכבושה. אין היצרים באדם נכבשים באמת. במקום אשר השכל מתעלה, אין הם מתחוללים כלל, אבל אם התחוללו כנגד השכל יתקיימו גם כנגד רצונו. נקל יותר לעצור בעד ראשית צמיחתם מלשלוט בהם אחרי אשר עצמו.

כוזב איפוא וללא תועלת הוא הלקח על דבר מדה בינונית67, והרי זה כאילו אמרו, שישתגע איש בקצב או שיחלה בקצב. קצב ומדה ישנם מצד המדות הטובות68, אבל המגונות אינן מוכשרות להם, נקל יותר להכחידן מלהכניס בהן סדר. למי יש ספק בדבר, כי מדות מגונות שהשתרשו, ושאנחנו קוראים בשם חלאים, כמו הקמצנות, האכזריות, הרשעה, הזדון69 – כל חוק חסר להן? כן גם היצרים, אשר מהם מוצא המדות ההן. הוא הדין ליגון, לפחד ולתאוה ולכל הנטיות הגרועות שבנפש. אם אתה פותח להן פתח, לא יהיו עוד ברשותך. מדוע? מפני שהסיבות הגורמות להן הן מן החוץ וצמיחתן תלויה בהשפעת הסיבות הגדולות או הקטנות. הפחד יעצם לפי מה שיגדל הדבר המבהיל או לפי קרבתו אלינו, התאוה תחזק לפי מה שיעלה ערך הדבר המבוקש. ובשעה שאין ברשותנו היצרים בעצמם, אין ברשותנו גם ליתן להם חוק וקצבה. כשהרשית להם להתחולל, יגדלו עם הסיבות ויחזקו ככל אשר יוכלו. תוכל לומר גם, כי כשהם קטנים ביותר, יוסיפו להשתרבב יותר. הדברים המקולקלים אינם שומרים גבול. מחלה מצערה מאד בתחלתה על נקלה משגשגת, והגוף נחלש, מקרה קטן מכריעו. שטות תהיה להאמין, כי דברים אשר מוצאיהם אינם ברשותנו, יקבלו לפי רצוננו חוק וקצב, איך יגדל כוחי לשים קץ לדבר, אשר לעכב את תחילתו לא היה אפשר לי, והרי ידוע, כי לעצור בעד ראשית דבר נקל יותר מלהכחיד אותו אחרי אשר כבר תפר את מקומו.

אחרים סוברים, כי זה הוא ההבדל: המתון והחכם הוא אמנם לפי מצב רוחו שאנן, אבל לא לפי המאורעות החיצוניים. לפי תכונת רוחו אינו מתבלבל, אינו נדכה ואינו מפחד, אבל יכולים להתרחש מקרים שיביאו עליו בהלה. הרי זה כאילו אמרו: החכם אינו כעסן, אבל כועס לפעמים, אינו פחדן, אבל יש אשר הוא מפחד. זאת אומרת: אין בו הפחד בתור מדה מגונה, אבל ישנו בתור התרגשות. אבל אם נניח שכן הוא, הרי הפחד כשהוא רגיל בו נעשה גם למדה מגונה, והכעס כשנכנס בלבו ישנה את תכונת נפשו שהיתה לפנים חפשית ממנו. ואף גם זאת, אם איננו בז למסיבות חיצוניות ואפשר לאיזה פחד למשול בו, הרי יהיה שוהה ומפקפק בשעה שיהיה צורך להתחזק כנגד כלי זין ומוקדי־אש למען הגן על מולדת וחוקים. אין איפוא הבדלה כזאת מתאימה עם תכונת החכם.

עלינו לשם לב גם, כי אין לערבב שני רעיונות, אשר על כל אחד מהם צריכים להביא ראיה. הנה הרעיון כי “הטוב היחיד הוא רק היושר” הוא ענין בפני עצמו וכן הרעיון כי “היושר דיו כדי ליתן חיים מאושרים”. אמנם אם הטוב היחיד הוא היושר, הכל יודו כי די בו למען חיים מאושרים; אבל להיפך, מהמאמר כי די היושר למען חיים מאושרים אין להוציא המסקנא כי היושר הוא הטוב היחיד. כסנוקראטס וספאוסיפוס סוברים, כי יכול אדם להיות מאושר על ידי היושר לבדו, אבל לא שהיושר הוא הטוב היחיד. גם דגם אפיקור היא, כי על ידי היושר מגיע אדם להיות מאושר, אבל לא שהיושר בפני עצמו מספיק, כי ביסוד האושר לפי דעתו מונחת ההנאה שבחיים ישרים. הבדלה של שטות היא, כי הוא גם האומר שאין יושר (או שום מדה טובה) בלי הנאה, ואם הם כל כך כרוכים, הרי די ליושר ולכל מדה טובה בפני עצמם ואין ההנאה חסרה עמם.

אולם טפשות היא לומר, כי יכול אדם להיות מאושר על ידי היושר לבדו אבל לא מאושר לגמרי. לא אוכל להשיג, איך זה? הרי בחיים מאושרים כלול כבר טוב שאין למעלה ממנו, ואם כן הלא האושר הוא שלם. על חיי האלים אומרים, שאין דבר גדול ויפה מהם, לכן הם חיים מאושרים ואין להם מדרגה יתרה. כן נאמר: אם החיים המאושרים אינם חסרים שום דבר – הרי שלמים הם והאושר הוא במדרגה העליונה. הכי ספק בדבר, אם החיים המאושרים הם הטוב העליון? אם כן הוא, הרי בהם גם האושר העליון, הדבר היותר נעלה אינו סובל עוד התעלות, כי מה עולה עוד על מה שהוא עליון? אם תאמר כי מדרגות שונות הן לאושר, תצטרך להבדיל גם בין מדרגות שונות של הטוב העליון, בעוד אשר המושג הזה הוא הטוב שאין דבר למעלה ממנו. אם מוצא אדם שהוא פחות מאושר מאדם אחר, היוצא מזה הוא שהוא מתאוה לחיי האחר והוא מבקש אותם כיותר נאותים, בעוד אשר המאושר באמת הוא מי שאינו מבכר שום דבר על מה שיש לו. את שני הדברים לא אוכל לשער בדעתי: שימצא איש מאושר איזה דבר חשוב בשבילו ממה שכבר יש לו, או שלא יבכר דבר שנראה יותר טוב לו. הן ככל אשר ישכיל איש כן ירבה לשאוף למה שהוא יותר טוב וישתדל בכל עוז להשיגו. אבל איך נכנה בשם מאושר, מי שיכול עוד להשתוקק לדברים חסרים וגם נאלץ להשתוקק להם?

הנני להגיד לך מקור הטעות: אין שמים לב, כי החיים המאושרים הם דבר אחד. מעלתם החשובה אינה בהיקף אשר להם, כי אם בתכונתם. אחת היא אם הם ארוכים או קצרים, רחבים או מצומצמים, מפוזרים על פני מקומות רבים או מכונסים במקום אחד. העורך אותם לפי מספר ומדה ומחלק אותם לחלקים, גוזל מהם את סגולתם היתרה. ומה היא הסגולה היתרה של החיים המאושרים? שהם ממלאים תכלית עצמם70. תכלית אכילה ושתיה הרי היא לשבוע ולרוות, יש אוכל הרבה ויש אוכל מעט – מה בכך, שניהם שבעים. יש שותה הרבה ויש שותה מעט – מה בכך, שניהם שברו צמאונם. יש חי שנים רבות, ויש חי שנים מעטות – מה בכך, אם במעט השנים נעשה זה מאושר כמו הלז בשנים רבות. האיש אשר אתה אומר עליו שהוא “פחות מאושר”, אינו מאושר כלל, כי אין בשם הזה פחות או יותר.

עוד משפט הגיוני של חכמינו: “אדם חזק הוא בלי פחד; מי שהוא בלי פחד הוא בלי דאגה, ומי שהוא בלי דאגה הוא מאושר!” – על זה משיבים: הרי דבר כוזב ואשר הדעות בו מחולקות אתם קובעים לודאי, באמרכם כי אדם חזק הוא שרוי בלי פחד. איך זה? החזק לא יירא מפני סכנות האורבות לו? זה הוא דרך הטיפש והמשוגע, לא דרכו של איש חזק. פחדו של זה יהיה כבוש מאד, אבל אין לומר שיהיה בלי פחד. האומרים כן חוזרים על השיטה אשר זכרתי, לקבוע במקום מדות טובות ניכוי ממדות מגונות71. הן מי שמפחד, אף אם פחדו רק לפרקים ובצמצום, איננו חפשי מן הנגע הזה אם גם במדה מצערה הוא סובל אותו. ואם תאמר: האין זה גם חסר־דעה, מי שאינו מתירא מפני הרעות המתרחשות? – אמת הדבר, אם הרעות ההן הן רעות ממש, אבל אם הוא יודע שאין אלה רעות כלל וכי רע הוא רק מה שנחשב בצד לחרפה לאדם – אז יהיה צופה בבטחה על הסכנות ויבוז למה שגורם פחד לאחרים. אם לא כן הוא ואם כסילים ושוטים הם מי שאינם מפחדים מפני הרעה, הרי מי שיוסיף חכמה יוסיף פחד72. ואם תאמר: לפי זה ימסור אמיץ־הלב את נפשו לסכנה? – לא זאת. הוא לא יפחד, אבל יזהר; הזהירות נאותה ולא הפחד.

“איך זה? את המות, בית האסורים, מוקדי־אש וכל כלי חבלה המתרחשים לא יירא אדם?” – לא. עליו לדעת, כי אם אמנם דברים אלה נראים רעים, אינם כן באמת. הם דברים מטילים בהלה על החיים, לא יותר. בודאי כשתתאר את המאסר בכלא, את המלקות, השלשלאות, העינויים, ופצפוץ איברי האדם אם על ידי חלאים או על ידי מכות, וכל אשר כאלה, יוכלו הדברים לעורר בהלה עד לשגעון רק לפחדנים מטבעם. וכי אפשר לחשוב לדברים רעים בהחלט, מה שאנו צריכים לפעמים לבחור מרצון?

מה הוא הרע באמת? להכנע בפני הדברים המכונים רעים ולהתייאש בשבילם מן החרות, אשר למענה כדאי לסבול הכל. החרות אובדת, אם אין אנחנו בוזים לכל מה שמטיל עולו עלינו. לא היה יכול לנצנץ כל ספק בדבר, מה יאות לאמיץ לב, אילו ידעו האנשים, מה טיבו של אומץ־הלב? אין להחליפו בעזות חסרת־תבונה, ברדיפת סכנות ושאיפה למעשים מבהילים. טיבו של אומץ־הלב הוא להבחין בשכל בין מה שהוא רע באמת ובין מה שאיננו רע. הוא זהיר להגן על עצמו, אבל מוכן ומזומן לסבול כל מה שנחשב בשקר לדבר רע. – ואם לפי זה חרב חדה מונחת על צוארו של אמיץ הלב ואיברי גופו נדקרים זה אחר זה והוא רואה שמוציאים את בני מעיו ועושים הפסקות בעינויים כדי שירגיש ביותר את יסוריו73 וזרמי הדם חוזרים ופורצים מקרב גופו – תאמר שאינו מפחד ואינו כואב? בודאי הוא כואב; כי אין הצדק והיושר מוציאים את הרגש הטבעי מגוף האדם. אבל לא מפחד הוא, כי גם מתוך מכאוביו הוא צופה כמי שלא נצחוהו. מה ירגיש באותה שעה? רגש אדם שמנחם את ידידו השוכב חולה.

“מה שהוא רע הוא מזיק, מקלקל את טבע האדם; היסורים והעניות אינם מקלקלים את טבעו – לפיכך אינם דברים רעים!

כאן ההצעה הראשונה כוזבת, כי לא כל מה שמזיק מקלקל את טבע האדם. הרי הסערה והנחשולים מזיקים לקברניט של ספינה אבל לא מקלקלים טבעו. אמנם יש מן הסטואים עונים על זה: באמת מתקלקל טבעו של הקברניט על ידי הסערה, כי אינו יכול להשלים חפצו ולהגיע בנסיעתו למטרה אשר יעד; הוא אינו מתקלקל באומנותו, אבל בפעלו. משיבים על זה פריפטתיים: “אם כן גם המשכיל מתקלקל על ידי העניות והיסורים והמקרים הדומים להם; את צדקתו וישרו אינם גוזלים, אבל את פעלו הם מפחיתים”. למסקנא זו היו יכולים להגיע באמת, לולא היה מצב החכם שונה ממצב הקברניט. על החכם לא הוטל בכל אופן להגיע למטרה אחת קבועה מראש, כי אם לעשות בכל תנאי החיים את הישר, בעת אשר על הקברניט מוטל להביא את ספינתו אל החוף. האומניות הן משרתות ונאלצות לפעול מה שהן מבטיחות, והחכמה היא מושלת ומיישרת דרך; האמניות הן כשפחות לחיים, והחכמה היא גבירה מפקדת74. לי נראה כי יכולים לענות עוד באופן אחר: אין אומנות הקברניט מאבדת ערכה בשביל הסערה ואף לא פעולתו האומנותית. הקברניט לא הבטיח לך הצלחת הנסיעה, אלא את עבודתו המועילה ואת כשרונו להנהגת האניה, ובאלה הראה כוחו ביתר שאת כשנמצא על פי מקרה מעצור קשה בדרכו. מי שיוכל לקרוא: “שר של ים75! האניה הזאת (אף אם תטבע) עד הרגע האחרון תונהג כראוי!” – הוא עשה כפי אומנותו. הסערה לא עצרה את פעולת הקברניט, כי אם את הצלחתו. אם ישאל אדם: האין זה מזיק לקברניט כשהוא נמנע מהגיע אל החוף וכשמחשבותיו מופרות וכשהוא נאלץ לחזור או לעמוד במקומו ולראות את אניתו שבורה? – כל זה מזיק לו בתור נוסע לא בתור קברניט. יתר על כן, אין המאורע מפחית את ערך אומנותו, כי אם מרומם אותו. הן כך אומרים הבריות: ברוח מצויה יכול כל אדם להיות קברניט. מה שקרה הוא מקרה הנסיעה, לא ענין המנהיג בהנהגתו. שתי נפשות יש לו לקברניט, האחת כללית, כמו שהיא לכל הנוסעים שירדו לתוך הספינה ההיא אשר גם הוא נוסע בה, והשנית פרטית בתור קברניט. הסערה הזיקה לו בתור נוסע, לא בתור מנהיג. – עוד צריכים לומר, כי אומנות הקברניט הוא דבר שהוא חייב לאחרים, הוא נאלץ ליתן אותה לנוסעים, כמו שאומנות הרופאים נתונה לחולים; אבל החכמה היא דבר טוב משותף לאנשים אשר החכם חי בתוכם ולחכם בעצמו. לכן אם גם יזיק לקברניט כשהופרע שרותו על ידי הסערה, לחכם לא יצא נזק מן העניות, לא מן המכאובים ולא מן הסערות שבחיים. אין אלה מפריעים את כל מעשיו, כי אם רק מה שנוגע מהם לאחרים. בפני עצמו הוא תמיד פועל, וביותר כשהמקרים החיצוניים נעשים לו למכשולים: אז הוא עוסק בחכמתו מצד שהיא שלו76 – כמו שאמרנו שהיא משותפת לו ולאחרים.

אך גם להועיל לאחרים אין מעצור בשבילו, אם צרכי החיים דוחקים אותו. העניות תוכל למנוע אותו מללמד איך לנהוג המדינה, אבל אפשר לו ללמד איך לנהוג בעניות; כי פעולת החכמה מקיפה כל החיים. אין מקרה ואין מצב שיעצור בעד פעולת החכם. הוא מוכשר ומזומן לשני הצדדים: בטוב יהיה מנהיג, וביום רעה – מנצח77. הוא הרגיל עצמו בכך, שיראה צדקתו כשהזמנים רצויים לו או כשאינם רצויים לו, ולא החומר לצדקתו עיקר, אלא היא עצמה. לכן העניות והיסורים וכל מה שגורם מהומה ומכשלה לסכלים – בשבילו אינם מעצורים. אתה חושב שהיסורים דוחקים אותו? הוא משתמש בהם!78 פידיאס עשה פסלים לא רק ן השן, כי אם גם מנחושת. אם היית נותן לו אבן יקרה או חומר פחות בערכו – הוא היה עושה ממנו את הדבר היותר טוב שהיה אפשר לפעול. כן גם החכם, אם יהיה הדבר ברשותו, יתן לצדקתו את הפירוש הנכון בעשירות, ואם לא – בעניות. אם יהיה אפשר לו – במולדתו, ואם לא – בגלות; אם יזדמן הדבר – בתור שר צבא, ואם לא – בתור חייל פשוט; אם אפשר – כבריא, ואם לא – כשכיב מרע. מכל מה שגזר עליו המקרה יעשה דבר גדול וחשוב. יש כובשים ומגדלים חיות טורפות ואת היותר נוראות שבהן, המטילות פחד על כל אדם, הם מלמדים לשאת עול, ולא זאת בלבד שהם שולפים מהם את פראותן, אלא שמרגילים הם אותן לשכון עמהם בדירה אחת. לגרונו של אריה שולח המחנך את ידו, ואת הנמר מחבק ומנשק השומר אותו. הכושי הקטן מצוה לפיל שיכרע או יתהלך על חבל79: כך אומנותו של החכם לכבוש את הרעות המגיעות לו. יסורים, דלות, חרפה, בית אסורים, גלות, וכל מה שנורא בכל מקום – כשהדברים מגיעים אליו, אובדת מהם חתיתם. – שלום.


 

ספר שלשה־עשר

מכתב פ"ו: בית הקיץ של סציפיו. ארחות חייו הפשוטים כנגד העידון במרחצאות החדשים. הסעת זיתים וגפנים ממקום למקום

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני כותב לך היום, ואני בבית הקיץ ממש של סציפיו, גבור אפריקה, אחרי אשר ערכתי תפלה לנשמתו80 אצל הארון אשר בו לפי דעתי טמון האדם הגדול. אבל סובר אני, כי רוחו שבה למרום, אשר משם באה; לא בעבור שהיה מפקד צבאות גדולים – כאלה היו גם לכמביסס המשוגע ושש על שגעונו – כי אם בעבור מתינות רוחו ומסירת נפשו למולדת, אשר הראה לה את חיבתו עוד יותר כשנפרד ממנה מאשר בשעה שהגן עליה. צריכה היתה רומא להיות בלי סציפיו – או בלי החופש. אז אמר: “אין חפצי לבטל את החוקים ומשפטי המדינה; חוק אחד שוה יהיה לכל האזרחים. תהיה נא לך, מולדתי, שלא בפנַי הטובה שהבאתי לך! אני הוא שנתתי לך את החופש, ואני אביא עליו ראיה על ידי שאעזוב את הארץ, אם עצמתי יותר ממה שהוא כדאי לך”81. איך לא נתפלא על רוממות הנפש הזאת, אשר בחרה מרצונה בגלות כדי להוציא דאגה מלב אנשי המדינה? הדבר הגיע אז לידי כך, שהיה החופש מזיק לסציפיו או סציפיו לחופש – מזה וגם מזה צריכים היו להזהר. לכן פינה מקום לחוקים והלך לליטרנום וקיבל עליו גלות לטובת המדינה, כמו שעשה גם חניבעל.

ראיתי את בית הקיץ שלו הבנוי מאבני גזית, עם יער וחומה סביבו, ומגדלים כמצודות משני עברי הבית, ובצד הבנינים והגן מקוה מים רחב מספיק לרוות צמאות צבא שלם. שם גם בית מרחץ, צר ואפל – כפי מנהג הדורות הקדומים. אבותינו חשבו, כי המרחצאות אינם חמים אם אינם אפלים. עונג גדול היה לי להתבונן במנהגי סציפיו ולהשוותם למנהגי זמננו, בזוית זו רחץ את בשרו העיף מרוב עמל, אותו הגיבור אשר מפניו פחדה קרתגו, ואשר לו חייבת רומא על שנכבשה רק פעם אחת82. הוא הרגיל עצמו ביגיע כפים, וכדרך הקדמונים היה גם בעצמו עובד אדמתו. תחת הגג הפשוט והבזוי הזה היה עומד, הרצפה הפחותה הזאת נשאה אותו! מי הוא אשר יאבה לרחוץ בימינו כמקום כזה? הן כעני נבזה רואה עצמו, מי שאין טבלאות־מתכת יקרות נוצצות מעל כתלי חדרו ואין קירותיו מצופים שיש מאלכסנדריה ונומידיאה, ומסביב לקירות ציורים בצבעים שונים ערוכים ורקומים, ואין מכסה זכוכית חופה ממעל, ואין מקוה המים שיורדים לתוכו אחרי שהזיע הגוף, רצוף אבן תסית יקרה, שהיה קשה למצוא לפנים אף בהיכלות, ואין המים מזדקרים מתוך צינורות כסף. ועדיין אני מדבר במרחצאות זולים של הפלבאים; מה אומר אם אבוא לדבר על מרחצאות של העבדים המשוחררים שנתעשרו – כמה פסלים, כמה עמודים ריקים מכל ומוצגים רק לנוי ותפארה, וכמה זרמי מים נובעים ונמשכים על גבי מעלות? הן הגענו בפינוק כבר לידי כך, שאין כדאי לנו לצעוד אם לא על גבי אבנים יקרות!

ובמרחץ זה של סציפיו במקום חלונות נמצאים רק חרכים חצובים באבן הקיר, הנותנים לאור לחדור דרך הבנין החזק, בעת אשר בימינו כבית־עש83 יחשב מרחץ שאינו מכונן באופן שיקבל כל אור היום דרך חלונותיו ושאין אגב הרחיצה הפנים נצרבות גם מאור החמה ואין צופים מתוך האמבטי על פני השדות ומרחבי הים. בנינים אשר בשעת חינוכם התאסף העם והתפלא עליהם, נחשבים לנושנים כשהבזבוז התעלה על עצמו והמציא איזה דבר חדש84. לפנים מעטים היו המרחצאות ובלי פאר חיצוני, כי למה יפארו דבר, אשר מחירו היה מטבע קטנה ולא נעשה כלל לשעשועים. לא המשיכו לתוך האמבטאות מים חדשים בכל שעה כאילו נובעים הם ממעינות חמים, ולא חשבו לנחוץ שיטהרו את גופם מזוהמתו דוקא במים זכים ביותר. אולם, אלוהי חסדי85! מה נעים להכנס למרחצאות הללו האפלים והבנויים בתכלית הפשטות, כשיודעים כי אנשים כקאטו, נגיד העיר, וכפאביוס מכסימוס ואיש ממשפחת הקורנליים קבעו שם בעצמם את מדת החום? כי אנשי המשרה בעצמם ראו אז כחובתם ללכת אל המקומות שבהם ההמון יוצא ונכנס, כדי להשגיח בהם על נקיות ולקבוע שם מדת חום נוחה לבריאות – לא כמו שהיה למנהג בימינו אצל הרוחצים, להסיק כעין תבערה, והחום עולה למדרגה שהיה ראוי רק לעבדים נענשים שישלחו שמה כדי שיכוו בו. אין עכשיו עוד הבדל בין מרחץ חם ובין רותח. איך מאשימים עתה את סציפיו בגסות הנפש, בעבור שלא קרע חלונות להכניס אור היום למקום הזיעה במרחצו ובעבור שלא היה דרכו לבשל את גופו במים רותחים! כמה גרוע היה אדם זה, שלא ידע לחיות ולא רחץ במים מסוננים, לפעמים היו גם עכורים המים, וכשירד גשם רב נעשו קצת מזוהמים. הדבר לא עשה עליו רושם, כי נכנס רק להזיע ולא למשוח את בשרו, מה תחשוב שיאמרו עליו הבריות? “אין כדאי לקנא באדם זה, אם כה רחץ, הרי חי כמו בגלות!” ואם עוד תדע, כי לא בכל יום רחץ? כי כמו שכותבים יודעי קדמוניות עיר רומא, המנהג היה לרחוץ יום יום רק הזרועות והרגלים, מפני שהתלכלכו בעבודה, ואת שאר הגוף רק אחת לשבוע86. יאמרו עתה על האנשים ההם שהיו מסואבים, איזה ריח היה נודף מהם? ריח עבודת הצבא, ריח עמל הגוף, ריח גבורת אדם! מיום שתיקנו את המרחצאות לעידון נעשו האנשים מזוהמים ביותר. הורציוס פלאקוס מתאר אחד המפונקים ההם, שהיה ידוע בשפלות מדותיו, ואומר עליו: “ריח פצטילין (סמי רפואה) נודף מפי רופילוס!”87 שער בנפשך את רופיליוס זה כמי שריח שער עזים נודף ממנו, כמו שמוסיף שם המשורר על גרגוניוס. כשמושח אדם בשרו בשמן, צריך הוא לחדש המשיחה פעמים ושלש ביום כדי שלא תתנדף מן הגוף, והלז מתפאר כי ריח בשרו הוא זה!

אם המחשבות האלה נוגות קצת, זקוף זאת על חשבון בית הקיץ. בו למדתי גם מאת בעל הבית אגיאלוס, איש שוקד בזהירות על מלאכתו (והוא עכשיו בעל האחוזה), כי אף עץ זקן יכולים להעתיק ממקום למקום. לנו הזקנים נחוץ ללמוד דבר זה, כי כל אחד מאתנו שותל זיתיו לאחרים. ראיתי איך הוא מעתיק בימות הסתיו עצים שלָשים וגם רבעים88 אשר פירותיהם היו באושים. גם עליך יסוכך העץ אשר כדברי ווירגיליוס

יִצְמַח לְאַט, וּבְאַחֲרִית בְּצִלּוֹ עוֹד יִשְׁכּוֹן הַנֶּכֶד.89

המשורר הזה לא תיאר תמיד את הדברים כהוייתם, כי אם השגיח על מה שנאה להגיד; ולא ללמד את עובד האדמה, אלא לשעשע את הקורא התכוון. אעבור עתה על כמה דברים ואזכיר חרוזים אשר נתקלתי בהם היום:

פּוֹל נָטוּעַ בְּאָבִיב, וְגַם אוֹתְךָ מִמָּדַי הַנֶּטַע

יֶאֱסוֹף הַשָּׂדֶה לְתוֹכוֹ וְגַם יִזָּרַע הַדֹּחַן.90

אם כל הזרעים האלה בני זמן אחד הם ואם את כולם נוטעים באביב, על זה תשפוט ממה שאגיד לך, כי עתה אני כותב לך בסוף יוני וקרוב לחודש יולי, והיום הזה ראיתי קוצרים את הפולים וזורעים את הדוחן.

אני חוזר לענין הזיתים, אשר ראיתי העתקתם ממקום למקום בשני אופנים: מהגזעים הגדולים כורתים את הענפים עד מדת שעל אחד וגודעים אף את שרשיהם עד יסודי צמיחתם וכן מעתיקים אותם בהשקיע אותם בזבל בתוך שוחה וגוררים ומניחים מסביב גושי אדמה שרומסים ברגלים. סח לי הלז, כי רמיסה זו להדק היטב את הגושים מועילה ביותר כדי לכלוא את הקור ואת הרוח. על ידי זה אין הגזע מרבה להתנועע והשרשים הצומחים יכולים להתפתח ולהאחז באדמה, וזה נחוץ, בהיותם רכים כדונג ונעקרים בנקל על ידי כל תנועה. הוא עושה גם חשיפות בעץ קודם שהוא משקיע אותו, כי מן המקומות החשופים ומעורטלים מוציא העץ שרשים חדשים. אין הגזע רשאי להתרומם יותר מן שלשה או ארבעה שעלים מעל לאדמה, כדי שיתלבש בענפיו כבר מלמטה ולא ישאר ריק ויבש כדרך עצי זית עתיקים.

אופן אחר להעתקת העצים זה הוא. הוא משקיע ענפים חזקים, אשר קליפתם עוד לא קשה, לתוך האדמה, והם כמו עצים רכים צומחים לאט, אבל כמו יוצאים מן הגזע, והם לא נובלים ונכמשים. ראיתי גם איך מסיעים גפן נושנה ממקום צמיחתה. מעבירים אותה ככל האפשר ביחד עם חוטי שרשיה הדקים, ומחזקים אותה היטב במעבה האדמה כדי שיפרח גזעה. ראיתי נטיעות כאלה מחודש פברואריוס אשר כבר בחודש מרציוס השרישו במקומן וצצו ופרחו. בגידול העצים אשר ענפיהם מרובים, אמר לי שצריכים לסייע במי בורות; ובמדה שהם מועילים, הרי זה כאלו הגשם מסור בידינו. – לא אורה אותך יותר בענין זה, כדי שלא תהיה בקי כמוני, כמו שעשה אותי אגיליוס למתחרה אתו במה שלימדני! – שלום.


מכתב פ"ז: נקל להסתפק בחפצים מעטים. הגיונות חכמים על הדבר הטוב לאדם

סנקא ללוציליוס, שלום.

נטרפה ספינתי עוד קודם שירדתי לספינה! לא אגיד לך איך קרה הדבר, כדי שלא תחשוב גם מאמר זה בין הלימודים הפרדוכסים של הסטואים, אשר אם תרצה – וגם אם לא תרצה – אוכל להוכיח לך שאינם כוזבים כל כך ולא נפלאים כמו שהם נראים במושכל ראשון. בינתיים דבר אחד לימדה אותי נסיעה זו: כמה דברים שברשותנו שהם מיותרים ומה נקל לנו לעזוב כל הקנינים האלה, אשר בשעת הדחק אף אין אנחנו מרגישים את חסרונם!

עם עבדים מעטים, שהיה להם מקום עמנו בעגלה אחת, בלי שום חפצים זולת הבגדים אשר לבשנו על בשרנו, אני וידידי מכסימוס מבלים כבר שני ימים מאושרים. מחצלת פשוטה מונחת על הארץ, ואני שוכב עליה. משני מעילים אשר עמדי, האחד הוא לי למצע והשני למכסה. מסעודתי לא אוכל לפחות, ואין צורך בשעה תמימה למען הכין אותה. תמיד מצויות לי תאנים ותמיד מצויות לי טבלאות לכתיבה. התאנים מלפתות את הפת, ואם אין לי פת – הן ממלאות את מקומו. אני עושה לי מהן בכל יום כעין סעודת ראש השנה והיא נעשית לסעודת מזל וברכה91 על ידי מחשבות טובות ורוממות הנפש, אשר גדולתה היתרה היא כשהיא משתחררת מדברים זרים, כשהיא מוצאת שלוה בחסרון פחד, ועושר בחסרון תשוקות. – העגלה אשר אני יושב בה, היא של עובד אדמה. הפרדים נותנים בהליכתם אות כי עודם חיים; העבד הנוהג בם הוא יחף – לא בשביל החום! קשה עלי להתרגל ברעיון כי עגלה זו שלי היא – כך גדולה הבושה הנבערה מפני דברים פשוטים. בכל פעם שאנחנו נפגשים במרכבת כבוד, אני נכלם ומתאדם, וזה לי לאות, כי מה שהוא כפי רצוני וישר והגון בעיני עוד לא השתקע במעמקי נפשי. הן מי שנכלם כשנמצא בעגלה פחותה, בודאי יתגאה כשישב במרכבה חשובה. עלובה איפוא שלימות רוחי; אינני מרהיב עדיין עוז בנפשי להתראות בגלוי בפשטותי! עוד אני חושש למה שיאמרו הנוסעים! הלא כנגד מחשבותיהם של כל באי עולם צריכים לקרוא בקול: “משוגעים אתם, תועי לבב, מהדרים אחרי דברים ריקים ולא עורכים האדם לפי ערכו הנכון כשהדבר נוגע לנכסים; אתם עושים חשבונות מדוייקים וזהירים בכל איש ואיש, עד כמה יכולים למסור על ידו כסף או לגמול לו חסד – כי גם כל חסד מובא בחשבון – ואומרים: לזה ישנם נכסים מרובים, אבל גם חובות; לזה יש בית, אבל קנוי הוא במלווה; לזה עבדים ושפחות נהדרים, אבל אינו שומר ימי הפרעון, לו ישלם חובותיו לא ישאר בידו כלום. הלא חשבון כזה צריכים אתם לעשות גם בשאר דברים ולבקש אצל כל אדם מה שהוא קנינו באמת”.

אתה חושב אדם לעשיר, בשביל שהוא משתמש בכלי זהב גם כשהוא נוסע בדרך, או בשביל שיש לו אחוזות במדינות רבות, או בשביל שבידו לוח גדול של סכומי כסף אשר הוא נושה, או בשביל שיש לו בסביבות העיר מגרשים כה רחבים, אשר גם אילו היו בשממות אפוליא היו מקנאים בו – אבל אחרי כל אלה הרי באמת עני הוא. למה? מפני שהוא חייב כנגדם. אתה שואל: כמה? – את הכל! הלא אין הבדל אם חייב מי שהוא מה שלוה מן האדם או מה שלוה מן המקרה92. מה יועיל לו מסע פרדים שמנים, כולם מצבע אחד? מה יועילו לו קרונות מפוארים בתמונות יקרות?

סוּסִים קַלִּים בִּלְבוּשׁ אַרְגָּמָן עֲדוּיִים לְתִפְאֶרֶת,

שַׁרְשְׁרוֹת זָהָב תְּלוּיוֹת וְיוֹרְדוֹת מִצַּוָּארָם לָאָרֶץ,

זָהָב מִכְסֵה בְשָׂרָם וְזָהָב הֵם נוֹשְׁכִים בְּשִׁנַּיִם,93

כל זה לא ירים ערך האדון ולא ערך הפרדים! קאטו הצנזור – אשר חייו היו לתועלת במדינה כמו חיי סציפיו, זה נלחם באויבינו מחוץ, וזה במדותינו הגרועות בפנים – היה רגיל לרכוב על בהמה פשוטה ולטעון עליה גם את צרורותיו, כדי שיהיה תמיד אצלו מה שנחוץ. איך הייתי משתוקק שיפגוש אותי בדרכו היום אחד מאנשי שחץ העשירים רוכב על סוס נומידי ורצים לפנים והוא מעלה אבק רב בדרכו! בודאי היה אדם זה חושב את עצמו בשביל הדרו ובני לויתו יותר נכבד מקאטו. והאדון הזה עם הכבודה אשר לו אפשר שהוא חושב רק מחשבות, להשכיר עצמו למלחמת חרב או סכין94. מה משובח היה הדור, אשר בו שר צבא וגיבור ושופט, ויותר מזה איש כקאטו, הסתפק בסוס פשוט. וגם לא לכולו היה צריך! הן על חלק ממנו טען את צרורותיו שהיו תלויים משני עברים. האין להעדיף סוס פשוט זה, אשר קאטו בעצמו היה מטפל בו, על הסוסים האבירים והמפוארים מאסטוריה שבספרד?

אני רואה כי ענין זה הוא דבר שאין לו סוף, אם לא אחדל ממנו בעצמי; לכן אעבור עליו. הרי אלו (צרכי הנסיעה) מן הדברים, אשר צדק בודאי מי שחזה מראש את התגלגלותם לטורח ולכן כינה אותם בשם: צרורות משא95. ועתה אשוב ואציע לפניך קצת שאלות הגיוניות של חכמינו בענין הצדק והיושר, אשר די בהם לעשות את החיים למאושרים.

הדבר הטוב גורם לעושהו שיהיה טוב; הלא כך במלאכת הנגינה הניגון הטוב עושה את המנגן הטוב. אבל הקנינים המקריים אינם עושים את אדונם לאדם טוב – לכן אינם טובים”. – על זה משיבים הפריפטתיים, כי המשפט הראשון כוזב: לא תמיד גורמים הדברים הטובים שיהיה העוסק בהם טוב. בנגינה ישנם כלים טובים, כמו חליל וכנור וכל כלי זמר מוכשרים להוציא קול, אבל אין אלו עושים את המנגן. – כנגדם עונים אנחנו: “אין אתם מבינים להגיגנו כשאנו מדברים על הטוב שבנגינה; לא למה שמשתמש בו המנגן כוונתנו, כי אם לכשרונו. אתם מדברים על כלי מלאכתו ולא על אומנותו, ובאמנות הנגינה כך הוא, כי הטוב שבה גורם למנגן שיהיה טוב”. הטוב שבמלאכת הנגינה יובן בשני אופנים: במה שנוגע לפעולת הנגינה ובמה שנוגע לאמנות עצמה. הפעולה צריכה לכלי זמר, לחליל וכנור, האמנות בעצמה אינה צריכה להם. האמן יכול להיות בלעדיהם, אף על פי שלא יוכל להוציא אמנותו אל הפועל. הכפל הזה אינו לענין האדם, כי מה שטוב לו הוא טוב לחייו.

"מה שנופל גם בחלקו של היותר פחוּת ונבזה לא יוכל להיות דבר טוב: הנכסים נופלים לפעמים גם בחלקם של שטופי זמה ואנשי דמים, לפיכך אינם טובים". – על זה משיבים: “ההצעה הזאת כוזבת. הרי גם במלאכת המליצה ובמלאכת הרפואה ובמלאכת הספנות אנו מוצאים כי אנשים פחותים לפעמים מצליחים”. – אבל המלאכות הללו אינן קובעות להן את רוממות הנפש למטרה, אינן מתנשאות אל על ואינן מואסות בדברים המקריים; מה שאין כן בצדק ויושר, שהם מרוממים את האדם למעלה מכל מה שיקר לו בחיים, הם אינם משתוקקים ביותר לדברים המכונים טובים ואינם יראים ביותר ממה שנראה כדבר רע. לחלידון, אחד ממאהביה הנבזים של קליאופטרא, היו נכסים מרובים. בימינו היה נטאליס, בעל לשון מזוהמה ומסואבה גם במעשי זמה, עשיר גדול אשר נחל והנחיל הרבה. הגע בעצמך, הכי הכסף טיהר אותו או הוא לכלך את הכסף? המעות נופלות לפעמים בחבלו של אדם כמו דינר לתוך גרף של רעי.

הצדק והיושר הם למעלה מאלה, הם נערכים במדה שלהם לבדם, הם אינם חושבים לדבר טוב מה שמתרחש במקרה. מלאכת הרפואה והספנות אינן מעכבות מלהעריץ דברים כאלה. מי שאינו איש טוב יכול אף על פי כן להית רופא או קברניט או סופר כמו שהוא יכול, בחיי ראשי, להיות טבח. מי שאינו צופה לכל קנין שבמקרה, הוא גם לא יתהפך כפי המקרה. האדם הוא כפי קניניו96. הכיס שוה כפי המעות שבתוכו, ועוד יותר נכון: טפל הוא לגבי מה שיש בו. מי ירבה את ערך השק על סכום המטבעות הנתונות בו? כן הדבר גם לענין בעליהם של אחוזות גדולות: הם טפלים להן ונגררים אחריהן. ובמה גדולתו של החכם? במה שנפשו לעצמה גדולה. לכן אמת הדבר, כי מה שנופל בחבלו של כל פחוּת ונבזה אינו דבר טוב. לא אראה גם את חוסר־המכאובים כדבר “טוב”. הרי נתון הוא אף לצרצור ולפרעוש. אפילו את המנוחה וחוסר דאגה לא אכנה דבר טוב: הרי התולעת הוא היצור היותר שלו. מה היא מדתו העליונה של המשכיל? המדה האלוהית. צריך אתה להטיל עליו דבר אלוהי, שמימי, נשגב. לא נחלת כל אדם הוא הטוב, לא כל אדון הוא סובל; עליך לבחון:

אֶת אֲשֶׁר יִצְמַח בַּשָּׂדֶה וְאֲשֶׁר לֹא יְהִי בוֹ צוֹמֵחַ,

פֹּה חִטִּים תִּשָּׂא הָאֲדָמָה וְשָׁם אַשְׁכְּלוֹת הַגָּפֶן,

פֹּה עֵצִים רַעֲנַנִּים יִפְרָחוּ וְשָׁם חָצִיר וָעֵשֶׂב.

הִנֵּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה אַפְּךָ רֵיחַ כַּרְכֹּם יָרִיחַ,

יֵשׁ לְהֹדּוּ הַשֵּׁן וּמִשְּׁבָא לְבוֹנָה יִשָּׂאוּ,

בַּרְזֶל עֲרֻמֵּי־גֵו יוֹצִיאוּ כָלִיבִים.97

כן מפוזרים הקנינים בארצות שונות, כדי שיהיה משא ומתן נחוץ לבני אדם, בהיות כל אחד נאלץ לבקש מאחרים מה שחסר לו. גם הטוב היותר נעלה, מקום יש לו. הוא אינו צומח במקום שהשן והברזל צומחים. היכן הוא מקומו? בנפש. והיא, אם אינה טהורה וקדושה, אינה נעשית משכן לאלהים98.

– “דבר טוב אינו נעשה מתוך דבר רע; העושר נעשה מתוך הקמצנות, לפיכך אינו דבר טוב”. על זה משיבים: “משפט כוזב הוא, כי אין טוב יוצא מן הרע. יש אשר מוצא נכסים הוא מן גזלות וגנבות. אמנם הגזלה והגנבה הם דברים רעים, אבל רק מפני שהפסדם גדול משכרם, הם מרבים ההון, אבל עם פחדים ודאגה ויסורי הגוף והנפש”. – כל האומר כך, מן ההכרח שהוא חושב אמנם את הגזלה מצד אחד לדבר רע, בעבור שהיא גורמת רעה, אבל מצד אחר גם לדבר טוב, מפני שהיא גורמת טובה – היש לך מחשבה מאוסה מזו? אמנם יודע אני היטב, כי ישנם מעיזים לחשוב גזלה וגנבה וניאוף לדברים טובים. יש מי שאינו נכלם כשהוא נמצא גנב, ויש מי שמתהולל במעשה נואפים. ולענין הגזלות – על הקטנות שבהן נענשין ועל הגדולות נוחלים תהלה. אבל אל תשכח, כי אם נבוא לכנות את הגזלה דבר טוב, צריכה היא להיות ענין של יושר ומעשה נכון, מעשה אשר נעשה אנחנו – ודבר זה לא תסבול המחשבה. לכן אין דבר טוב יוצא מתוך הרע. אם תאמר כי הגזלה היא רעה רק בשביל שהיא גורמת לרעות, הרי כשתמחה את העונש ותבטיח לרשע שישאר שאנן, יהיה המעשה כולו טוב. אבל העונש היותר קשה למעשה־רשעה הוא בו בעצמו. טעות היא בידך, כשאתה רואה את ענשו בבית הכלא או בידי התליין: תיכף למעשה הוא מוצא את ענשו, או יותר נכון: בשעת מעשה.

אין איפוא הטוב נולד מתוך הרע, כמו שאין התאנה יוצאת מתוך הזית. כל פרי יוצא מזרעו ואין הטוב דבר שמתכחש למוצאו. כמו שאין הדבר המכובד יוצא משורש מנוול, כן אין הרע מוליד את הטוב. המכובד והטוב דבר אחד הם.

ישנם משלנו המתקיפים בתשובה זו: “נניח כי הכסף הוא דבר טוב, אחת היא מהיכן מוצאו. אפילו אם יצא מתוך הגזלה, הרי אין הגזלה שרשו, כי כך עליך להסתכל בדבר: חשוב כי זהב ונחש מונחים בקלפי; כשאתה מוציא את הזהב בעוד אשר הנחש שם, אני אומר כי אין הקלפי נותנת לך את הזהב בעבור הנחש אשר בתוכה, כי אם אף על פי שהנחש בתוכה. כן גם יחס הכסף אל הגזלה. הוא נמצא לא בעבור שהגזלה הוא דבר של נוול וחטאת, כי אם בעבור שגם שכר בצדו. כמו שבאותה קלפי הנחש הוא הרע, לא הזהב המונח בצדו, כן לענין הגזלה החטא הוא הרע, אבל לא השכר”. – לזה לא נוכל להסכים! כי התנאים שונים לגמרי: שם אתה יכול לקחת את הזהב בלי הנחש, אבל כאן אינך מגיע אל השכר בלי הגזלה! השכר אינו מונח בצד החטא, אלא מעורב בו.

– “דבר אשר למען השיג אותו אנחנו מסכנים עצמנו בפגעים רעים, אינו טוב; העושר אשר אנחנו שואפים אליו, מביא אותנו בסכנות קשות, לפיכך אין העושר דבר טוב”.

הרי כאן שני משפטים. האחד: “כשאנו שואפים לעושר אנו מכניסים עצמנו בסכנות”. אבל גם כשאנו שואפים לצדק ויושר אנו מכניסים עצמנו בסכנות. יש נוסע בים למען השתלם בלימודים וספינתו נטרפת או הוא נופל בשבי. – המשפט השני הוא: “דבר שגורם לנו סכנות אינו דבר טוב” – אבל אין זה בהתאם להצעה זו, כי על ידי העושר או ההנאות אנחנו מושכים עלינו סכנות. אילו היה כן, אזי לא רק דברים טובים לא היו, כי אם לרעות היינו חושבים אותם, ואתם אומרים רק כי העושר איננו דבר טוב. מלבד זה הרי מסכימים אתם כי יש גם קצת תועלת בעושר, אתם חושבים אותו בין הדברים הנוחים לאדם, ולפי המשפט ההוא אף בין הדברים הנוחים לא יחשב, כיון שסכנות עצומות קשורות בו.

על זה יש משיבים: “טעות היא בידכם, שאתם זוקפים סכנות על חשבון העושר. הוא אינו גורם רעה לאדם, סכלותו של אדם היא שמזיקה לו, או רשעת אחרים, כמו שלא הסייף הוא ההורג את האדם, הוא רק כלי זינו של הרוצח. אין העושר מצדו מזיק לך, אם על ידו התגלגל לך היזק”. ביתר בירור, כפי שנראה לי, הגיד פוסידוניוס: “העושר נעשה סיבה לפגעים רעים, לא שהוא פועל אותם, אלא שהוא מעורר לעשות רעות”. כי יש להבדיל בין הסיבה הפועלת, המביאה בהכרח ישר את הנזק, ובין הסיבה הראשונה. לעושר יש טבע הסיבה הראשונה, הוא גורם לגודל לבב ולגאוה וגם לקנאת אחרים, וכל כך הוא מבלבל את הרוח, עד אשר נוח לאדם להיות נחשב עשיר, אף אם היזק הוא לו. מן הדבר הטוב אנו דורשים שיהיה בלי עוון, שיהיה טהור ולא יקלקל את הנפש ולא יעציבה, שירומם אותה מבלי שתתנפח בגאון. הדבר הטוב מביא לידי בטחון, והעושר לידי עזות. הדברים הטובים עושים את הנפש עדינה, והעושר עושה אותה חצופה. החוצפה היא רק צורה כוזבת לרוממות הנפש. “אם כן”, יאמרו, “הנה באמת העושר לא רק שאינו דבר טוב, הוא גם דבר רע”. כן היה באמת, אילו היה מזיק מצד עצמו; אילו היה, כמו שאמרתי, הסיבה הפועלת. אבל הוא רק הסיבה הראשונה, בהיותו מעורר ומושך את הנפש. הוא מתראה בתמונת דבר טוב עד שרבים נגררים אחריו. גם הצדק והיושר נעשים לסיבה ראשונה בגרמם לקנאה, כי יש מקנאים לחכם בעבור חכמתו ולצדיק בעבור צדקתו. אבל אין הפעולה הזאת נובעת כלל ממהותם, ואין אף צל חשד לזה. יותר גלויה וניכרת היא פעולת הצדק והיושר לכל בני אדם במה שהיא מעוררת לאהבה והערצה. פוסידוניוס כך הוא פותר את השאלה: “מה שאינו נותן רוממות ובטחון ושלוה לנפש אינו דבר טוב; העושר ובריאות הגוף והדומה להם אינם נותנים לנפש את היתרונות ההם, לפיכך אינם דברים טובים”. הוא מרחיב עוד את הרעיון: מה שאינו נותן רוממות ובטחון ושלוה לנפש, כי אם ממלא אותה גאוה וחוצפה ויהירות, הוא דבר רע; הקנינים המקריים הם הגורמים למדות המגונות הלו, לפיכך אינם דברים טובים.

אבל מטעם זה, אומרים, אף דברים נוחים אינם. אך הבדל יש בין דברים טובים לנוחים. מן הנוחים מבקשים רק שתהיה תועלתם גדולה על הטורח; הטובים צריכים להיות כן בשלימות ובלי נזק משום צד. אין הטוב מה שמועיל יותר, אלא מה שהוא רק מועיל. מלבד זה, הדברים הנוחים הם גם בחלקם של בהמות ושל בוערים וכסילים, וגם דברים בלתי נעימים יכולים להתערב בהם, בכל זאת נקראים נוחים לפי רוב מהותם, והטוב הוא רק למשכיל והוא צריך להיות בלי פגם.

חזק ואמץ, כי עוד קשר יש להתיר וצריכה לו גבורת הרקולס: “אין הטוב מצטרף מדברים רעים; העושר מצטרף מעניות של רבים – לפיכך אינו דבר טוב”. חכמינו (הסטואים) אינם גורסים משפט זה, הפריפטתים הם שהמציאו אותו כדי לדחותו. פוסידוניוס כך דוחה את המשפט הכוזב הזה, המתגלגל בבתי מדרש ההגיון, בשם אנטיפטר99: “העניות אינה קנין, אלא חסרון, או כמו שאמרו הקדמונים: שלילה, יוונית: קטא סטריסין. אין היא מציינת מה שיש, אלא מה שאינו, ומחסרונות רבים לא נעשה דבר מלא. העושר נוצר מדברים רבים ממשיים, ולא מחסרונות. אין אתם משיגים כנכון מהות העניות: אין לומר כי מעט הוא מה שברשותה, אלא רבים הדברים שאינם ברשותה; אינה נקראת על שם מה שיש בה, אל על שם מה שאין לה” – נקל היה לי יותר לבאר זאת, אילו היתה לנו בלטינית מלה כמו יוונית אַנהיפרכּסיה100 (מה שלא נמצא). כך מפרש אנטיפטר העניות. אינני רואה שהיא ענין אחר מהשליטה במיעוט. עוד נבחון, כשנמצא פנאי לזה, מהות העניות והעשירות, ואז נחקור גם אם לא כדאי יותר לפייס את העניות ולעקור היהירות מהעושר, תחת הויכוח על הכינויים כאילו היו מושגיהם כבר ברורים. נשער בנפשנו שאנו קרואים לאספה לדון על חוק “לבטל העשירות”. הכי בעזרת פלפולים כאלה נוכיח דבר בעדו או כנגדו? הכי על ידם נפעול על העם הרומי שישוב לבקש את העניות, אשר בעזרתה הגיע לשלטון בעולם, ויפחד מפני עשרו, בשימו לב כי את ההון מצא אצל העמים אשר נצח ומהם חדרו רדיפת השררה והשוחד וקלקול המדות לעיר רומי, שהיתה לפנים מצויינה בקדושה ובהסתפקות101 וכי מרבה הוא ביותר להתגנדר בשלל העמים, ומה שגזל עם אחד מן הרבים על נקלה ישובו ויגזלו הרבים מן האחד? תוכחה כזאת היתה יכולה להיות לתועלת. לעקור צריכים את המדות המגונות ולא לעשות להן הגדרות במלים. עלינו לדבר דברים יותר חזקים, בכל אופן יותר ברורים. – שלום.


מכתב פ"ח: על החכמות והמדעים. אם הלימודים החפשים גורמים למידות טובות

סנקא ללוציליוס, שלום.

רצונך שאגיד לך דעתי על הלימודים החפשים102. איני רוחש כבוד לאחד מהם ואינני חושב אותו בין הדברים הטובים – אם מטרתו הכסף! הרי אלה מלאכות חשובות ומביאות תועלת עד כמה שהן מכשירות את השכל, מבלי לכבוש אותו. כדאי לבלות זמן עמהן, כל עוד אין לנפש דבר יותר חשוב; הן לנו התחלות ולא פעולתנו העיקרית. הלא בעבור זה הלימודים ההם מכונים “חפשים”, כי ראויים הם לאדם חפשי. אבל לכאורה רק לימוד אחד הוא באמת חפשי ועושה אדם לבן חורין: לימוד החכמה הרמה החזקה והנשגבה. כל הלימודים האחרים הם פעוטים וילדותיים. אל תחשוב כי יש דבר טוב בלימודים, אשר מלמדיהם הם פחותים מכל אדם ושקועים בחטאים עד קדקדם. דברים אלה אינם מטרה ללימוד לכתחילה, אבל טוב לדעת אותם.

יש אשר חקרו על דבר הלימודים החפשים, אם נותנים הם מדות טובות לאדם. הם אף לא מבטיחים זאת ואינם מתגדרים בזה. המדקדק עוסק בעניני הלשון, וכשהוא מרחיב פעולתו הוא עוסק גם בדברי הימים, וכשהיא משתרעת ביותר היא כוללת גם מליצה ושיר. איה כאן מסילה לצדק ויושר? הכי מנין ההברות והטיפול במלים ושינון אגדות ובקשת מידה וקצב לחרוזים גורמים למדות טובות? מה מכל אלה עוקר הפחד, דוחה התאוות וכובש היצרים? – נעבור למקצוע הגיאומטריה והמוסיקה, גם שם לא תמצא מה שמלמד שלא לפחוד ולא להשתעבד לתאוות. אבל מי אשר זאת לא למד, כל מדעו אינו כלום. צריכים לבחון אם האנשים ההם מלמדים מדות טובות, אם לא, כי אז אינם גם גורמים להן; ואם הם מלמדים אותן, הרי הם פילוסופים. רצונך לדעת, איך לא ללמד מדות טובות כוונתם? די לראות, איך הם חלוקים בדעותיהם. אילו היתה כוונה אחת ללימודיהם היו דומים. הכי יוכיחו לך כי הומירוס פילוסוף היה? הראיות שהם מביאים מוכיחות את ההיפך. לפעמים הם מציגים אותו כאחד הסטואים, המורה רק מדות טובות ומונע מן התאוות ואינו סר מן הכשר והישר אפילו במחיר הנצחיות; ולפעמים הם מציגים אותו כאחד מתלמידי אפיקורוס, המשבח את החיים השאננים במדינה ומבלה את ימיו במשתאות ושירים. פעם עושים אותו לפריפטתי, המחלק את הטובות בעולם לשלשה סוגים, ופעם לאקדמי, החושב את כל הדברים לבלתי־קבועים. ברור כי אין בהומירוס דבר מכל אלה, אם מיחסים לו כל אלה יחד, והם דברים שונים מאד103. אולם נניח שהיה פילוסוף, זאת אומרת שהיה חכם קודם שחיבר את שיריו, אזי נחקור לדעת את יסודי חכמתו. אבל לחקור, מי היה קודם בזמן, הומירוס או הסיודוס, הוא דבר שחשיבותו כה פחותה, כהמחקר, אם הקובא או הילינה היתה צעירה בשנים, ולמה הצטערה על מספר שנות חייה.

אני שואל, למה לנו לחקור על שנות פטרוקלוס או אכילס? חוקרים על דבר המקומות אשר תעה בהם אוליסס, תחת להשתדל שלא נהיה אנחנו תועים בחיים! אין לנו פנאי לשמוע דרשות, אם בקרבת איטליה וסיציליה נדד אוליסס, או בחלק עולם שאינו ידוע לנו, כי לא יכול היה לתעות שנים רבות בשטח כה צר: הן אנחנו בעצמנו מושלכים יום יום בסערות הנפש הנה והנה וחטאותינו גורמות לנו אותם הפגעים אשר סבל אודיסאוס; אין חסרות כאן התמונות היפיפיות המושכות את העינים, ישנם גם האויבים בדרך, ישנם הפראים האיומים הרווים מדם אדם והנגינות המקסימות את האזנים ושבירת הספינה וכל מיני צרות ותלאות. אם אתה בא ללמד אותי, למדני איך לאהוב את מולדתי, את אשתי, את אבי, ואיך אגיע אל חוף המדות הטובות אחרי שנטרפה ספינתי! למה לי המחקר, אם היתה פינילופי אשה צנועה באמת או מרמה את הבריות, ואם הכירה את אוליסס בראותה אותו קודם שידעה לנכון מי הוא? טוב מזה שתלמדני, מה היא הצניעות ומה הטוב אשר בה ואם יסודה בגוף או בנפש104!

נעבור למקצוע המוסיקה. הם מלמדים, איך הקולות החדים והכבדים מתחברים, איך הצלצולים השונים של המיתרים מצטרפים למנגינה מאוחדה; חשוב יותר, שתלמדני איך לשכלל אחדות בקרב נפשי, שלא תהיינה מחשבותי נדחות ומתנגדות. הם מלמדים נגינות קינה ונהי, ולי חשוב לדעת איך אגיע לזה שלא אקונן במקרה אסון!

הגיאומטריה מלמדת מדידת הקרקעות, ולי חשוב יותר ללמוד במה ימצא אדם סיפוקו. חכמת החשבון מלמדת לספור ולמנות ולסגל את האצבעות לעבודת הקמצנות; אבל חשוב לדעת כי אין כל תועלת בחשבונות הללו וכי בעל הנכסים, אשר חשבונותיו מייגעים את המפקחים עליהם, אינו האדם המאושר, וכי הרבה דברים מיותרים לאדם זה, שהיה רואה עצמו אומלל, אילו נאלץ לחשוב בעצמו את חשבונותיו. למה לי לדעת איך לחלק שדה, אם אינני נכון לחלק השדה עם אחי? מה יועיל לי שאדע איך למדוד שעלי אדמה ואפילו לשער בדיוק מה שנשאר חוץ לקנה המדה, אם אני מתעצב בשביל אשר איזה שכן תקיף גזל רצועה קטנה מאדמתי? מלמדים אותי, איך אעשה כדי שלא אפסיד כלום מגבול נחלתי, ואני חפץ ללמוד, איך אפסיד את כולה ואהיה שמח? מי שהוא מאיים עלי, שיגרש אותי מאחוזת אבי ואבות אבותי, ואני עומד ושואל: וכי מי היה בעל האחוזה קודם לאבות אבותי? הכי אפשר למצוא בדיוק, לא אומר: ברשותו של מי, אלא אפילו ברשותו של איזה עם היתה? לא אדון אני לה, כי אם כמו באריסות105 התישבתי בה. אריס בשביל מי? באופן היותר טוב בשביל יורשי. אומרים יודעי דין, כי אין חזקה ליחיד בנחלה שהיא ברשות הרבים; אבל כל מה שלך ושאתה רואה כברשותך, הוא ברשות הרבים106הוא של כל הגזע האנושי. הרי זו בעיניך חכמה נפלאה, כשאתה יודע מדת העיגול ולהפוך כל צורה למדת רבוע, וכשאתה יודע לחשוב מרחקי כוכבים ואין דבר שלא תתפוס בקנה מדה שלך. אבל אם אמן גדול אתה, נַס ליתן מדה לרוח האדם, להגיד אם גדולה היא או פעוטה. אתה יודע מה הוא קו ישר; מה יועיל לך זה, אם אינך יודע מה ישר בחיים?

או אפנה אל מי שמתפאר בידיעת שבילי הרקיע:

הֵיכָן כּוֹכַב סַטוּרְנוּס בָּחַר לוֹ מָקוֹם לָשֶׁבֶת,

וּמְסִלַּת מֶרְקוּר הַתּוֹעֶה כַּאֲבוּקָה בַּשָּׁמַיִם,107

מה יועיל לך המדע הזה? לפחוד אם סטורנוס ומרס יעמדו זה נגד זה, או אם מרקור שוקע בערב לפני סטורנוס – תחת ללמוד כי כל כוכבי מרום ממקומם משפיעים רק טובה ואינם משתנים. הסדר התמידי שנגזר עליהם מוליכם במסילות שאינן מתחלפות. הם מתנועעים וחוזרים בשבילים קבועים ונעשים סיבות לכל המאורעות או סימנים להן. אם הם המסובבים מה שמתרחש, מה יועיל לדעת מה שאינו משתנה? ואם הם סימנים למה שיבוא – מה יועיל לחזות מראש מה שלא תוכל לברוח ממנו? אם תדע או לא תדע – הדברים יבואו.

אִם לִמְרוּצַת הַשֶּׁמֶשׁ תַּבִּיט וּלְכוֹכְבֵי שָׁמַיִם

עֵינְךָ תִּשָּׂא; לֹא יַכְזִיב לְךָ הַמָּחֳרָת תּוֹחֶלֶת,

מִפַּח יָקוּשׁ לֹא תִירָא, וְתִבְטַח מִפַּחַד בַּלָּיְלָה108.

אני זהיר היטב לכתחילה שלא אכשל בפח יקוש. היכזב לי יום המחרת? לכזב יוכל רק מה שבא בהיסח הדעת, ואני אמנם אינני יודע מה שיבוא, אבל יודע אני מה שיוכל לבוא. אינני מתיאש משום מקרה, לכל דבר אני מוכן, ואם פוטרים אותי מאיזה אסון, הרי זו הצלחה בשבילי. לי מכזבת השעה, כשהיא חסה עליה, וגם אז לא טעיתי, כי כמו שידעתי כי הכל אפשר שיתרחש, כן אני יודע, כי לא תמיד יתרחש. אני מחכה תמיד לטוב, ומזומן לרע.

בכל הענינים האלה תרשה לי לנטות מהמסילה שדשו בה רבים. כן גם לא אוכל להסכים שתחשוב בין הלימודים החפשים אף מלאכת הציור או מלאכת הפסלים וחציבת עמודי שיש וכל עבודות הבזבוז. וכן אני מגרש מהספח לנחלת המדעים את מלאכת המתגוששים, מדע זה המלוכלך בשמן וסחי – או שאצטרך לחשוב בין אנשי המדע גם את הרקחים והטבחים וכל המתאמצים בכשרונותיהם השונים להשביע תאוותינו. הלא תגיד לי, מה יש מן הלימודים החפשים אצל אותם בני אדם, אשר כבר בבוקר השכם הם מקיאים, גופם מפוטם ושמן, בעת אשר רוחם רזה ונרדם? התחשוב כי לימוד חפשי הוא לנוער שלנו, מה שהיו רגילים קדמונינו לחנך בו הצעירים, שיעמדו זקופים ולזרוק חניתות, להשליך יתדות, לרכוב על סוסים, להשתמש בכלי זין? לא לימדו אותם דברים שאפשר לעסוק בהם גם בשכיבה. אף המלאכות הללו אשר הורו אותם אינן נוטעות בלב את הצדק והיושר109. מה תועלת יש ברכיבה על סוס והנהגתו במתג ורסן, אם אין הרוכב יכול לשים רסן ליצריו? מה יועיל להתגושש ולגבור בהתאבקות על אחרים, אם הכעס גובר עליך?

אם כן אין הלימודים החפשים מביאים לנו תועלת? הם מועילים לדברים רבים, אבל לא לצדק ויושר. גם אותן המלאכות הפחותות הנעשות ביד, הרי מועילות הן לשכלל צרכי החיים, אבל אין להן ענין לצדק ויושר. לאיזו תכלית אנחנו מלמדים איפוא את בנינו הלימודים החפשים? לא בשביל שהם נוטעים בלבם את הצדק והיושר, כי אם בשביל שהם מכינים את הרוח לספוג אותם. כמו שבראשית החינוך מוסרים לתינוקות מה שרגילים לקרוא “יסודי הלימודים”, לא שהם הלימודים החפשים, אלא הם מכינים למה שצריכים ללמוד אחרי כן, כן הלימודים החפשים בעצמם אינם מוסרים ידיעת הצדק והיושר, אלא מפנים להם הנתיבה.

פוסידוניוס היה אומר כי ארבעה הם הלימודים: הפחותים ונמוכים, המשעשעים, הילדותיים והחפשים. הפחותים ונמוכים הם של בעלי המלאכה הפועלים בידיהם ועוזרים לשכלל את החיים, ואינם מתגדרים כלל בכוונה לנהדר ולישר. המשעשעים, הם העוזרים להנאת העינים והאזנים, ממציאי המכונות והפיגמים110 המתנשאים מעצמם, תופעות יוצאות פתאום, דברים מתפרדים אחרי שהתלכדו או מתחברים כשהיו נפרדים או מתרוממים ושוקעים ונופלים. מחזות כאלה מפליאים עיני הרואים בפתאומיותם, בהתגלות לפניהם דברים לא נודעים. – הילדותיים, הם דברים קרובים קצת ללימודים החפשים, והיונים קראו להם “אנציקליים”, אנחנו מכנים אותם חפשים. אבל החפשים באמת הם המובילים לידיעת הצדק והיושר.

שמא תאמר, כמו שחלק מן הפילוסופיה היא רק ידיעת הטבע, וחלק ממנה תורת המוסר, ועוד חלק ממנה הוא מחקר ההגיון, כן יוכל המון הלימודים החפשים לבקש לו מקום בקרב הפילוסופיה; הן במה שנוגע למחקרי הטבע יסוד מוסד להם הגיאומטריה, וכיון שהיא מסייעה למדע הרי היא חלק ממנה? – לא כן הדבר. הרבה דברים מסייעים לנו ואינם חלק מאתנו. ובאמת אילו היו חלק מאתנו, לא היו מסייעים. המאכל הוא דבר מסייע לגוף ולא חלק ממנו. אמנם שירות הגיאומטריה הוא לנו לעזר, הוא נחוץ לפילוסופיה כמו שהחרש נחוץ לגיאומטריה עצמה. מלבד זה יש לכל לימוד מקצוע שלו. החכם חוקר אחרי סיבות הדברים הטבעיים ומכירם, אך לבקש מספרם ומידתם הוא מחשבונותיו של בעל הגיאומטריה. להכיר איך מתקיימים הכוכבים במרום, מה כוחם וטבעם, הוא מחקר החכם, ועבודת איש המתמטיקה היא לברר מרוצתם וחזרתם ולהתבונן בירידתם ועלייתם ואיך לפעמים הם נראים כעומדים במקומם, אף על פי שאין עמידה לכוכבים. החכם חוקר לדעת סיבות הופעת התמונות באספקלריה, והגיאומטרים יאמרו לך, מה רב צריך להיות המרחק בין הגוף ובין התמונה ואיך הן התמונות המופיעות לפי צורתה השונה של האספקלריה. הפילוסוף יוכיח גודל השמש בכלל, ואת מידת גדלו יברר בעל החשבון לפי בקיאותו ונסיונותיו. אך גם הוא בשביל נסיונותיו ליסודות קבועים הוא צריך, ואין מדע עומד ברשות עצמו כשיסודו שאול מאחרים. הפילוסופיה אינה שואלת דבר מאחרים, את כל פעלה היא מכוננת על אדמתה. המתמטיקה משתמש רק בשטח, היא בונה על אדמת זרים, היא שואלת את חוקיה הראשונים אשר בעזרתם היא מגיעה לאחרונים. אילו היתה צועדת מעצמה לקראת האמת, אילו יכלה לתפוס את טבע כל העולם, אזי הייתי מודה שהיא מביאה תועלת רבה לרוחנו, המתעלה כשהוא מתעסק בעניני השמים וסופג לתוכו דבר ממרומים.

רק דבר אחד הוא שנותן שלמות לנפש: ידיעת הטוב והרע המוחלט, אשר הוא ענין הפילוסופיה, כי אין מדע אחר חוקר לדעת הטוב והרע. נשקיפה נא ונתבונן במדות הטובות111. הגבורה צופה בבוז על כל מה שמפחיד. היא לועגת לכל נורא ומה שיוכל לשעבד אותנו ולהכניסנו בעול, היא מתחרה עמו וכובשת אותו. הכי הלימודים החפשים עוזרים לה בזה? – הנאמנות היא מדה קדושה ללב בני אדם; אין בעולם הכרח שיאלץ אותם לכזב, ואין שכר אשר יסלף אותה. “שרוף אותי, הרוג והמית אותי” היא אומרת, “אני לא אבגוד, וכל יותר שיתאמצו העינויים לעקור מקרבי את סודי, כן אוסיף לטמון אותו במעמקי נפשי”. האם הלימודים החפשים יוצרים נפשות כאלה? – ההסתפקות מתגברת על ההנאות. מהן היא שונאה ומתעבת, ומהן היא מצמצמת ומפחיתה, ולעולם אינה נמשכת אחריהן בשביל עצמן. היא יודעת כי המדה הנכונה לדברים שמתאוים להם היא לא “מה אתה חפץ?” אלא “מה אתה מחוייב”112. – החסד אינו סובל גאוה לעומת החברים ולא קמצנות. הוא נוח ומסביר פנים לכל אדם בדברים, במעשים וברגש. אין יסורי אחרים זרים לו, ואת הטוב אשר לו הוא חובב ביותר בעבור שהוא יכול על ידו להיטיב לאחרים. הכי הלימודים החפשים מורים מדות כאלה? הם אינם מורים אף את התמימות, את הענוה וכבישת היצר, ולא את הפשטות וההסתפקות במועט, ולא את החנינה החסה על דם אחרים כמו על דמה ויודעת כי אסור לאדם להיות מבזבז חיי אדם אחר.

אומרים: כיון שאתם מודים כי בלי הלימודים החפשים אין מגיעים למדות טובות, איך תוכלו לומר שאינם משותפים בהם? – הרי גם בלי מאכל אין מגיעים להיות בעל מדות טובות ובכל זאת אין המאכל חלק מהן. אין העץ חשוב בשביל הספינה, אף על פי שהספינה נעשית מעץ. אין זה צריך להיות מיסודי הדבר, מה שאין הדבר נעשה בלתו. אפשר גם לומר, כי אף בלי הלימודים החפשים יכולים להגיע לחכמה. אף על פי שהמדות הטובות נלמדות, לא מאלה הן נלמדות. אין אני נאלץ לחשוב, כי מי שלא למד האותיות לא יוכל להיות חכם, כיון שאין החכמה קשורה באותיות. הענינים מלמדים, לא המלים, ואולי יותר בטוח הוא הזכרון כשאינו נשען על דבר שבחוץ, כי אם על עצמו. החכמה הוא דבר גדול וכולל, צריכה לה רחבת ידים, היא חוקרת על דברים אלוהיים ואנושיים, על העבר והעתיד, על החולף והנצחי ועל מהלך הזמן – על ענין זה לבדו, כמה יש לחקור! בראשונה: אם הוא דבר בפני עצמו; אחרי כן, אם היה דבר לפני הזמן, בלי זמן? אם החל הזמן יחד עם העולם או היה לפני העולם, כיון שהיה איזה דבר. – ועל הנפש כמה שאלות יש! מהיכן מוצאה, איך היא, מתי תחילת יצירתה ועד מתי היא מתקיימת. האם מתגלגלת היא לגופים אחרים ומחליפה משכנותיה ומקבלת צורות שונות או משועבדה היא רק פעם אחת וכשהשתחררה היא שטה בכל העולם? האם דבר חמרי היא או לא, ומה היא עתידה לפעול אחרי שתחדל פעולתה על ידינו, איך תשתמש בחרותה כשתצא מן המאסר הזה? האם עתידה היא לשכוח מה שהיה ותתחיל להכיר את עצמה משעה שתעזוב את הגוף ותתנשא למרומים? – כל מקצוע אשר תתפוס מהדברים האנושיים והאלוהיים יוגיע אותך בהמון השאלות הצריכות לימוד. מספרן כה רב ועצום, שצריך אתה לפנות בשבילן מקום חפשי רחב ולהוציא מתוך הנפש כל דבר מיותר. לא תוכלנה המדות הטובות לגור במקום צר; דבר גדול דורש רחבת ידים. את הכל צריכים לגרש כדי שיהי קרבך מסור להן.

– “אבל לימוד האמניות הרבות הוא גם לעונג ושעשועים”. מטעם זה נסגל לנו מהן ככל מה שנחוץ. הכי לא תחשוב למעשה מגונה, אם יצבור אדם כלים מיותרים ויציג לראוה בביתו המון חפצי יקר ותפארה? האם לא כן עושה גם מי שמתעסק בצבירת כלי הלימודים היתרים? לבקש דעת יותר מדי הוא כמין גרגרנות. יתר על כן, רדיפת הבקיאות באמניות עושה את האדם גם לטרחן, לפטפטן, לקנתרן, לשחצן, והוא נמנע מללמוד את הנחוץ בעבור שהוא לומד את המיותר. המדקדק דידימוס113 כתב ארבעת אלפים ספרים. אוי לו, אם קרא ספרים מיותרים במספר רב כזה! בחיבוריו הוא חוקר על מולדת הומירוס, על אמו הנכונה של איניאס, על השאלה אם היה אנקריאון יותר בעל תאוה או שיכור, אם היתה סאפפו אשה זונה – וכאלה דברים שצריך לשכוח מי שידע אותם. צא ואמור מעתה כי אין חיי אדם ארוכים!

גם כשתשים עין על חכמינו (הסטואים) אראה לך כמה דברים שצריכים לכרות כמו בקרדום. הנה מבלים זמן רב ומייגעים אזני השומעים בתשבחות כמו: “מה מלומד הוא אדם זה!” הלא די לאדם בשבח היתר פשוט, שיאמרו עליו: איש ישר הוא! הכי באמת צריך אני לגלול ספרי קורות זמנים של כל האומות ולחקור מי הוא המשורר היותר קדמון? לחשוב – בלי רשימות לסמוך עליהן – את מספר השנים אשר היו בין אורפיאוס והומירוס? לבחון את פטפוטיו של אריסטרכוס114 והגהותיו לשירי אחרים ולבלות ימי חיי בדקדוקי אותיות והברות? או להתאבק בעפר הגיאומטריה? לשכוח את הלקח היפה והמועיל: “חוס על זמנך!” בלימודים אלה אשקיע עצמי – ומה הלימודים אשר אעזוב בשבילם?

המדקדק אפיון115 אשר בימי קיוס קיסר סבב בכל ארץ יון ועשה לו שם כאילו הוא הומירוס בעצמו, היה אומר כי המשורר ההוא, אחרי גמרו את ספריו השיריים האודיסאה והאיליאדה העוסקים במאורעות ממלחמת טרויה, עשה סימן בראש הספרים על ידי שתי האותיות שבראש חרוז ראשון, כי הן מורות על מספר כל הספרים116. דברים כאלה צריך לדעת מי שחפץ להחשב למדן! רצונך לחשוב, כמה זמן אתה מפסיד בחולשת הגוף, וכמה בעסקי ציבור ובעסקים פרטיים ומנהגי יום יום, וכמה זמן עובר עליך בשינה – עשה חשבון מימי חייך ותמצא כי לדברים הללו אינם מספיקים. דיברתי על הלימודים החפשים, אבל גם הפילוסופים כמה זמן הם מבלים בדברים יתרים, גם הם עוסקים בדברים רחוקים מן הצורך, גם הם ירדו לניקור באותיות והברות וכינויי מלים והתחרו עם המדקדקים והגיאומטרים. את כל הדברים היתרים שבספריהם של אלו הכניסו גם הללו לתוך מחקריהם. כך יצא כי יודעים הם יותר לדבר משהם יודעים לחיות. הקשיבה ושמע איך הדיוקים היתרים גורמים רעה ואיך הם מסוכנים לאמת. הנה פרוטגורס אמר, כי על דבר אחד יכולים להתוכח ולהראות פנים לכאן ולכאן, ואפילו על מאמר זה בעצמו117. נאוסיפנס אומר, כי כל הדברים הנראים כהווים הם במדה זו עצמה גם בלתי הווים. פרמנידס אומר, כי מכל הדברים הנראים כנמצאים רק הכלל העולמי הוא הנמצא118. זנון האיליאטי מבטל כל המעשים בפתגם אחד, באמרו: אין שום דבר נמצא119. על הרעיון הזה סובבות גם דעותיהם של פיררהו, של חכמי מיגארא, של הארטריים והאקדמיים – הם יצרו מדע חדש של אי־ידיעה.

את כל אלה השלך אל גל הלימודים החפשים הריקים. אלה מכאן מוסרים לי ידיעות שאין בהן תועלת, ואלה מכאן שוללים ממני כל תקוה לדעת איזה דבר. כדאי יותר לדעת דברים יתרים מאשר לא לדעת כלום. אלה מכאן אינם נושאים לפנַי מנורה להאיר עיני למען הכיר האמת, ואלה מכאן מנקרים את עיני. אם אאמין לפרוטגורס, כל הדברים שבעולם הם בספק; ואם לנאוסיפנס – דבר אחד יש בטוח, והוא: כי אין לך דבר בטוח. אם אאמין לפרמנידס, אין דבר זולתי האחד; ואם לזנון – אין אף האחד. אם כן מה אנו? מה כל זה הסובב אותנו, מכלכל ונושא אותנו? כל הטבע הוא רק צל ריק וכוזב. לא אוכל להחליט על נקלה, אם אני כועס יותר על אלה שאומרים כי אין אנו יודעים כלום, או על אלה אשר אף את אי־הידיעה אינם משאירים לנו! – שלום.


 

ספר ארבעה־עשר

מכתב פ"ט: הסתעפות הפילוסופיה ללימודי מוסר, לימודי הטבע ולימודי השכל. תוכחה על רדיפת ההון וההנאות

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה מבקש ממני דבר מועיל ונחוץ לכל שוקד על החכמה: לחלק את הפילוסופיה ולסדר את הגוש העצום אשר לה לפי מקצועות. נקל יותר להגיע על ידי החלקים להבנת הכלל. מי יתן ויכלה הפילוסופיה להיראות לעינינו בכללה כמו כלל העולם, דוגמה לכל העולם; אז היו כל בני אדם נאלצים להשתומם עליה ולהעריצה ולהזניח מה שחשוב אצלם בשביל שאינם יודעים את הדברים הגדולים באמת. אבל כיון שאין זה באפשרות, נתאמץ להתבונן בה בדרך שמתבוננים בנפלאות העולם. רוח גדולי החכמים תופס אותו בכל היקפו ומעיף עליו עין באותה מהירות שאנו סוקרים את הרקיע, אבל אנחנו הצריכים לפלס לנו נתיבה דרך הערפל ומאור עינינו אינו מספיק אף לדברים הקרובים, נקל לנו יותר להתבונן בפרטים, בעוד שאין כפי כוחנו לתפוס את הכלל. אעשה איפוא כדרישתך ואחלק את הפילוסופיה לחלקים – לא לנתחים. מועיל הוא החילוק, אבל לא החיתוך לנתחים. כי קשה אף לתפוס את הדברים הקטנים ביותר כמו את הגדולים. את העם מחלקים לשבטיו, את הצבא לגדודים. מה שצמח וגדל ניכר בלי קושי כשמפרידים את חלקיו, ואין צורך שיהיה רב מספרם ושיהיו קטנים ביותר. שיטה מעוותת היא להרבות מספר החלקים, כמו שלא לחלק כלל. מה שנשחק לאבק דק נעשה לדבר מעורבב.

נראה לי שצריך אני להגיד לך בתחלה, מה בין החכמה והפילוסופיה. החכמה הוא הטוב השלם לרוח האדם; הפילוסופיה היא אהבת החכמה והשקידה עליה. היא המסילה, והחכמה מטרה לה. הכל יודעים מוצא הכינוי פילוסופיה, כי השם מעיד על זה. בחכמה יש אשר קבעו גבולות ואמרו שהיא כוללת הידיעות האלוהיות והאנושיות. ויש אשר כך אמרו: החכמה היא ידיעת הדברים האלוהיים והאנושיים וסיבותיהם. לי נראה שאין צורך בהוספה זו, כי הסיבות הרי הן בכלל הדברים ההם שמבקשים להבין. את הפילוסופיה ניסו להגדיר באפנים שונים. יש אשר אמרו, כי היא השאיפה למדות יותר נעלות120, ויש אשר אמרו, כי היא השאיפה לתיקון רוח האדם, והיו גם אומרים כי היא תיקון השכל. הכל מסכימים להבדל שבין הפילוסופיה והחכמה, כי השאיפה למה ששואפים אליו לא יוכל להיות דבר אחד. כמו שיש הבדל גדול בין אהבת הבצע ובין הכסף, כאן התשוקה לממון וכאן מה שמשתוקקים לו, הוא הדין בנוגע לפילוסופיה וחכמה. החכמה היא פעולת השאיפה אליה ומשכורתה. הפילוסופיה צועדת ומגיעה אליה. היונים קוראים לה סופיה וגם הרומים משתמשים בשם זה כמו שהרגילו בשם פילוסופיה. כן אתה מוצא במשחקים הרומיים העתיקים121 וכתובת על המצבה של דוסנוס122:

עוֹבֵר אֹרַח, עֲמוֹד וּקְרָא אֶת חָכְמַת (סופיאה של) דּוֹסֶנוּס!

יש מן החכמים אשר אמרו כי אין להבדיל בין הפילוסופיה ובין מדות טובות, אף על פי שהיא רק השואפת אליהן והן הדברים הנשאפים; כי אין פילוסופיה בלי מידות טובות ואין מידות טובות בלי פילוסופיה. אם כי הפילוסופיה רק שואפת למידות טובות, היא בעצמה מידה טובה123. כמו שאין לשער מידה טובה מבלי שתשאף לעצמה, כן השאיפה אליה בלי הענין הנשאף. אין זה כמי שקולע ממרחק לאיזה דבר, שהוא עומד במקום אחד והדבר שהוא קולע אליו במקום אחר, ואין זה כמו במסילות המוליכות אל העיר, שהן עצמן מחוץ לעיר; אל המידות הטובות מגיעים על ידי עצמן; קשורות ושלובות הן הפילוסופיה והמידות.

רוב החכמים והגדולים שבהם היו אומרים כי הפילוסופיה מתחלקת לשלושה ראשים, ללימודי המוסר, ללימודי הטבע וללימודי ההגיון. הראשונים שמים חוק לנפש, השניים חוקרים בעניני הטבע והשלישים בוחנים את המלים וסגולתן וצירופן והוראן הנכונה, שלא ינתן להן פירוש שאינו מתאים עם האמת. ישנם גם ממעטים ויש מרבים מספר החלקים. היו חכמים מן הפריפטתים אשר הוסיפו כחלק רביעי את הלימודים המדיניים, מפני שהללו דורשים התעמקות מיוחדה וענינם נפרד לעצמו. היו מי שהוסיפו עוד חלק, אשר כינו בשם לימודי הכלכלה (איקונומיה), היא ידיעת הפיקוח על נכסים. אחרים הקצו במקצוע מיוחד את הלימודים על דרכי החיים. אבל אין בכל אלה דבר שאינו נכנס בגדר “לימוד המוסר”.

בית מדרשם של האפיקוריים חשב כי רק שני מקצועות הם לפילוסופיה: לימודי הטבע ולימודי המוסר; את לימודי ההגיון הוציאו מן הכלל. אולם במשך הזמן נאלצו מתוך הענינים עצמם להבדיל בין משמעויות שונות של הדברים, לגלות את השקר המסתתר מאחורי דברים נאמרים באמת. לכן חזרו והכניסו מקצוע, אשר כינו בשם לימוד המשפט הנכון והחוק הישר, באופן זה החזירו בשם חדש את לימודי ההגיון, אבל סברו שהם חלק מלימודי הטבע. הקירנאים דחו את לימודי הטבע והשכל ואמרו כי די בלימודי המוסר, אבל גם הם אחרי שדחום חזרו והכניסום. כי את לימודי המוסר הם מחלקים לחמשה: האחד סובב על מה שצריכים למנוע או לבקש, השני על תשוקת היצרים, השלישי על הפעולות, הרביעי על הסיבות והחמישי על הראיות. והנה הסיבות הן ממקצוע הדברים הטבעיים, הראיות הן בגדר השכל, והפעולות בגדר המוסר. אריסטון מן האי כיאוס124 היה אומר כי לימודי הטבע וההגיון לא מיותרים, אלא שהם מתנגדים זה לזה ואת הלימודים המוסריים אשר הניח במקומם צמצם הרבה, כי את האזהרות השמיט ואמר כי הן ענין לפדגוג ולא לפילוסוף – כאילו לא היה כל אחד מהחכמים אף הוא פדגוג לגזע האנושי!

ובכן, בהיותנו מחזיקים בחילוק לשלשה מקצועות, נתחיל בסידור מקצוע לימוד המוסר. גם הוא מצדו מתחלק לשלושה. הלימוד האחד חוקר על מה שמגיע לכל אדם להיות שלו, ומה ערכו של כל דבר, הוא מחקר מועיל מאד, כי אין לך דבר יותר נחוץ מלשער את הערך הנכון לכל דבר. הלימוד השני סובב על השאיפות, השלישי על המעשים. הלימוד הראשון הוא איפוא לדעת ערך כל דבר; השני לתפוס את השאיפה לרכישת הדבר ותחבולה מרוסנה לעומתו; השלישי – לפשר בין היצר ובין המעשה כדי שתהי דעתו של אדם שקולה. כשדבר אחד משלושה אלה חסר כולם מקופחים. כי מה יועיל אם נשער בשכלנו ערך דבר, אם היצר גובר? ומה יועיל לכבוש את היצר ולמשול בתשוקות, אם כשמגיע הדבר למעשה אינך יודע לכוון הזמן, אימתי ואיך לעשות דבר? ענינים שונים הם לדעת ערך הדברים ושווים, לכבוש היצר ולתפוס הרגע הנכון לעשות דבר במתינות ולא בקפיצה, רק אז מגיעים לדעת שקולה בחיים, כשהמעשה אינו מתנגד לשאיפה, והשאיפה מתנהלת לפי ערך הדברים, אם הם פחות או יותר חשובים ובאיזה שיעור כדאי לרדוף אחריהם.

לימוד הטבע מתחלק לשנים, הוא סובב על ענינים בעלי גוף או שאינם בעלי גוף125. כל אחד ממקצועות אלה נפרד למדרגות. הדברים הגופניים הם יוצרים או נפעלים126. מן הנפעלים הם יסודות הטבע, והם לדעת איזה מן החכמים, פשוטים, אבל אחרים סבורים שיש להבדיל בין החומר הראשון, בין הסיבה המניעה ובין היסודות.

עתה עלינו עוד לחלק את הלימוד ההגיוני. כל שיחה היא נמשכת או מפולגה בין שואל ומשיב, ולפי זה ממקצוע הדיאלקטיקה או הרהיטוריקה – היא המסדרת את המליצה והמלים.

הדיאלקטיקה מתחלקת לשתים לפי המלים והוראתן, זאת אומרת לפי הענינים שמדובר עליהם והביטוי שהם מוצאים. יש עוד הסתעפות לפרטים רבים, אולם אני אומר די בזה,

צוֹפֶה אֲנִי מִגָּבוֹהַּ עַל כֹּל127

ולו חפצתי לברר חלקי החלקים הייתי צריך לחבר ספר שלם.

לא אעכב אותך, לוציליוס הישר באדם, מלקרוא כל הדברים האלה, ובלבד שיהיה כל מה שתקרא מועיל לתיקון המדות. את נתיבותיהן עליך לפלס, עליך לעורר את הנרדם, לחזק את הרפה, לכבוש את המתעקש. ככל מה שאפשר לך דחה את התאוות שלך ושל אחרים, וכאשר ישאלו אותך: עד מתי תשוב ותחזור על התוכחות? תענה: אני הוא הצריך לשאול: עד מתי תשובו ותחזרו על החטאים? רצונכם שאקדים לעזוב את הרפואות קודם שתחדלנה המחלות? אני אוסיף לדבר, וכשם שאתם ממאנים לשמוע כן אחזיק בתוכחתי. פעולת הרפואה מתחלת באותה שעה שהבשר הנרדם מקיץ ומרגיש מכאוב הנגיעה. כנגד רצונכם אגיד דברים שיועילו לכם. תשמענה אזניכם לפעמים קולות בלתי נעימים לכם, ואם לא תאבו לשמוע ביחידות, אדבר אליכם בקהל. עד מתי תרחיבו גבולות אחוזתכם?128 שטח אדמה, אשר לעם שלם היה מקום בו, אין די בו לאדון אחד! עד היכן ישתרע גבול שדותיכם, אם מחזיקים אתם במרחבי מחוזות שלמים ועוד אינכם מסתפקים בחלקכם. נהרות רחבי ידים זורמים דרך נחלאות של יחידים, זרמי מים כבירים ומושבות עמים גדולים הם מראש ועד סוף בגבולות שברשותכם. כל זה מעט מכם, חפצים אתם לסובב גם את הים באחוזותיכם, ולא תנוח דעתכם, עד אשר המפקח על שדותיכם יהיה גם למושל מעבר לים אדריה והים היוני והאגאי, ועד אשר האיים, מושבות שליטים גדלים, יהיו נחשבים לדברים פחותים בעיניכם. תפסו אחוזות ככל אשר תרצו, ומרחבי כל הארץ שהיתה נקראת מלכות רומא תהיה נא לכם לנחלה, הכניסו לרשותכם כל מה שתוכלו – עוד ישאר הרבה ברשות אחרים!

ועתה אליכם אדבר, אשר אהבת ההנאות כה רבה אצלכם כמו אהבת הבצע אצל אחרים. אליכם אקרא: עד מתי לא יהיה עוד אגם, שלא יתנשא בו מגדל בית קיץ שלכם, ולא נהר, שאין בניני תפארתכם על שפתו? בכל מקום שמעינות מים חיים נוזלים, שם עשיתם לכם קן להנאותיכם. בכל מקום אשר חוף ים מתעקם למפרץ, אתם ממהרים להניח יסודות לבנינים ולא די לכם באדמה שמצאתם לפניכם, אלא שאתם מושכים את הים לתוך היבשה. בכל מקום צריכים ארמנותיכם להתנוסס במרומי ההרים כדי שיראו אותם מרחוק עוברי דרך ויורדי הים, ובבקעה כדי שיגבהו הבנינים כהררי עוז. הרבו נא לבנות בתים עצומים – הן אתם בעצמכם תשארו גופים בודדים וקטנים מאד. מה יועיל לכם כשיהיו חדרים רבים למשכבכם? הלא רק באחד תשכבו. והמקום אשר לא תהיו בו אינו שלכם.

ואליכם אפנה, הגרגרנים, אשר בשביל בטנכם השוקקה מחפשים בכל ארצות וימים. בפח ורשת ומצודה ובכל מאמצי כוח רודפים למענכם אחרי כל חיה לצוד, ואין שלום לה בלתי אם כבר קצתם בבשרה. מכל מאכלי התאוה שמכינים בשבילכם הטבחים הרבים, כמה יטעם מהם חככם הנלאה מרוב הנאותיו? מן הציד הרב שצדים בשבילכם בסכנות מרובות, כמה יוכל לטעום האדון החש בבטנו וחולה מעים? כמה מן המעדנים המובאים ממרחק ממעמקי הים צונחים לתוך אצטומכה זו שאינה מוצאת סיפוק? אוי לכם, זוללים שאינכם מרגישים, כמה רבה תאותכם על תפיסת בטנכם.

כאשר תדבר כן באזני אחרים, בתוך כך תשמע גם בעצמך את הדברים. בעוד אשר תכתוב כאלה, תקרא בעצמך את הכתוב. כל אלה יועילו לתיקון מדותיך ולשיכוך רגזם של היצרים. תכלית לימודיך תהיה לא לדעת יותר, כי אם להיטיב לדעת. – שלום.


מכתב צ': הקלקלה של הרכוש הפרטי. הדורות הראשונים והשתלשלות השלטון. זלזול הרוח בשעבודו לגוף. מלאכות ואומניות

סנקא ללוציליוס, שלום.

לא יוכל אדם להטיל ספק בדבר, לוציליוס חביבי, כי החיים הם מתנת אלהים, אבל החיים הנכונים – מתנת הפילוסופיה129. ובכן היינו צריכים לומר, כי חייבים אנחנו יותר תודה להפילוסופיה, מאשר לאלהים במדה שהחיים הטובים הם זכות יתרה על חיים סתם – לולא היתה הפילוסופיה עצמה נתונה לנו מאלהים. להגיע עד תכליתה לא נתנו לשום אדם, אבל להשתדל בה הכשירו את הכל130. אילו גם את ידיעתה היו עושים לקנין הרבים והיינו נולדים חכמים, אזי היתה ההשכלה מפסידה את היותר טוב שבה והיתה כאחד הקנינים המקריים. עכשיו זהו הדבר היותר יקר ומשובח בה, שאינה באה בהיסח הדעת. כל אחד צריך לבקש אותה בעצמו ולא יוכל לשאול אותה מאחרים. איך היית יכול לכבד הפילוסופיה אילו היתה נתונה בגמילות חסד? תכליתה האחת היא למצוא האמת בענינים אלוהיים ואנושיים. אין להפריד ממנה את האמונה האלוהית131 ואת הצדק והחסידות ושאר הדברים שהם בכלל המדות הטובות ודבוקים זה בזה. היא מלמדת לכבד אלהים ולאהוב כל אדם, להכיר כי לאלהים הממשלה וכי בין בני אדם אחוה ורעות יש, אשר ימים רבים לא הופרה, עד שבא הבצע וניתק את הקשר החברתי ועל ידי שעשה אחדים לעשירים מופלגים גרם לעניותם של אחרים. בשעה שהחלו לבקש רכוש פרטי, חדלו (השואפים לו) להיות בעלים על הכל132. הדורות הראשונים והנולדים מהם לא היו עדיין מקולקלים וחיו כפי הטבע, הוא היה להם לשליט ומנהיג והקשיבו לקול הטובים שבתוכם, כי לפי חוקי הטבע הוא שהפחותים נשמעים לטובים133. אף בתוך עדרי הבהמות הנבערות, הגדולות והחזקות הולכות בראש. אין שור בעל מום צועד בראש הבקרים, כי אם זה שבגדלו ובכוח שריריו עולה על אחרים. עדר של פילים מתנהג על ידי המובחר שבהם, ובקרב בני אדם הגדול הוא היותר טוב ומוכשר. כן בחרו לפנים את המנהיג לפי מה שבחנו ברוחם, וכל העמים חיו באושר ושלוה בזמן אשר רק האדם היותר טוב נעשה לתקיף. מי יכול לעשות כל מה שהוא רוצה? זה שיכול לעשות רק הישר134.

פוסידוניוס היה אומר, כי בדור ההוא, אשר כינו דור הזהב, היה השלטון בידי החכמים. הם אסרו ידי התקיפים והגינו על החלש בפני החזק, הם צוו על הטוב והזהירו מפני הרע והורו להבדיל בין המועיל ובין המזיק, הם השגיחו בחכמתם שלא יחסר דבר לבני עמם. כנגד כל הסכנות עמדה גבורתם, חסדיהם רוממו וקישטו את חיי הכפופים להם. השלטון היה תפקיד ולא שררה. לא עלה על לב איש לנסות, עד היכן יסבלו את עול שלטונו אלה אשר מהם קיבל את השלטון. לא היה חשק ולא צורך לשליט לעשות עוולה, כי למשפטיו הישרים היו נכנעים והעונש היותר קשה שהיה יכול המלך לאיים בו על המסרבים לשמוע בקולו היה: שיעזוב את מלכותו. אבל כשרבו העוונות והמלכויות נהפכו לממשלות עריצים, בא הצורך לחוקים, וגם את אלה קבעו בתחילה רק החכמים. סולון, אשר כונן קרית אתונא על יסוד המשפט השוה, היה ידוע כאחד משבעת חכמי אתונא. ליקורגוס היה נחשב לשמיני במספר הנקדש ההוא, אילו היה באותו הדור. גם חוקי זלאוקס וכרונדס135 היו מהוללים. החכמים הללו לא בהמונה של עיר ולא בטרקלין של עורכי דין, אלא בדממת ההתבודדות הקדושה בסביבת פיתגורס למדו את המשפטים אשר שמו לפני סיציליה בימי פריחתה ולפני איטליה היוונית.

עד כאן אני מסכים לפוסידוניוס, אבל אינני מסכים לדעתו, כי גם את המלאכות והאומניות שמשתמשים בהן בחיי יום יום המציאה הפילוסופיה וגם אינני מכיר בשבח ההישגים האלה. הוא אומר, כי על ידה למדו בני אדם הנפוצים על פני האדמה או נטמנים במערות ובנקיקי סלעים ובגזעי עצים חלולים, איך לבנות בתים. אך דעתי היא כי לא הפילוסופיה המציאה את הבנינים הרמים בעליות זו למעלה מזו ואת השכונות המתנשאות בגאוה מעל לשאר העיר, כמו שלא היא התקינה את הביברים הסגורים לדגים בשביל הגרגרנים, כדי שלא יסבלו בשינויי הרוחות ושיהיה להם, גם כשהים סוער מאד, חוף בטוח למאכלי הנאתם וכל הדגים המרובים למיניהם אסופים בו. הכי תאמר שהפילוסופיה לימדה אותנו להשתמש במנעול ומפתח, דבר שנעשה סימן מובהק, כי רוח אדם רק לבצעו? הכי היא בנתה את הבתים הרמים עם גגיהם הגבוהים המסוכנים ליושבי העיר? הכי אין די למצוא מחסה בדירה פשוטה ומעון טבעי בלי מעשי־אמנות מכבידים? האמינה לי, הדורות המאושרים היו קודם שבאו הארדיכלים לעולם. כל הדברים הללו נולדו על ידי רדיפת ההנאות, כשהחלו להשתמש בעצים גזורים בצורה מרובעת ובמריש מנוסר על פי קו מיוחד שמתוים לנסירה בזהירות יתרה.

בִּתְקוֹעַ יָתֵד בָּעֵץ גָּזְרוּ אוֹתוֹ בִּימֵי קֶדֶם136

אז לא הכינו עדיין בבתים חדרים מיוחדים למשתאות חגיגיים, ולא הובילו במסע ארוך של עגלות מרעישות האדמה את התרזות והאלונים כדי לעשות סיפון מכוסה זהב כבד מעל לחדרים. קלשונים קשורים זה בזה תמכו את האהל, וענפים ועלי עצים סככו אותו, ומקום מדרון היה לירידת מי הגשמים גם כשהיו מרובים. בבתים כאלה היו יושבים שאננים. גג של קנים היה נטוי על אנשים חפשים – ועתה מתחת לשיש וזהב מתגוררת העבדות!

גם בזאת אינני מסכים לפוסידוניוס, שהוא אומר כי החכמים היו ממציאי כלי המלאכה של ברזל. באופן זה היה יכול לומר גם כי הם

מַמְצִיאֵי הַפָּח לָצוּד כָּל חַיָּה, וְהָרֶשֶׁת

לֶאֱרוֹב בִּרְמִיָּה לָעוֹף וּלְשַׁסּוֹת כְּלָבִים בַּצָּיִד.137

אך את כל אלה המציאה הערמה, לא החכמה. כן גם אינני מסכים, כי החכמים הם שהמציאו את מקומות מחצב הברזל והנחושת, אחרי אשר על ידי שרפות היערים ריככה הבערה את השטח העליון של האדמה והוציאה את צפונותיה. אך דברים כאלה מוצאים רק האנשים המוקירים אותם! אף אין זאת שאלה חמורה בעיני כמו בעיני פוסידוניוס: אם השתמשו קודם בפטיש או בצבת? את שני הכלים האלה המציא בודאי בעל שכל חד וחריף, לא בעל דעה רמה ונשגבה – וכן גם כל מה שמשתמשים בו גוף כפוף ונפש מביטה למטה אל האדמה. החכם מצא בנקל את פרנסתו; הרי אף בדורותינו הוא שואף לחיות בפשיטות ככל האפשר.

הלא תגיד לי, איך נעריץ בשעה אחת את דיוגנס ואת דאֶדלוס138? מי משניהם החכם, זה שהמציא את המשור לנסר עצים, או מי שראה נער שותה מים מתוך ידו הכפופה ותיכף הוציא את כוסו מאמתחתו ושבר אותה וחירף את עצמו: טיפש שכמוני נשא עמו כלי כזה ללא צורך! ומי שצמצם משכנו בחבית ושכב בה. ובימינו אלה התחשוב לחכם את מי שמבין איך לזרוק למעלה דרך צנורות נסתרים את הכרכום139 ואיך למלאות וגם להריק פתאום מזרקי מים כבירים ואיך לעשות סיפון מתנועע מעל לחדר המשתאות כדי שיראו היושבים צורות מתחלפות בכל רגע ובאות במספר רב זו אחר זו כמו הקערות על השולחן – או את מי שמורה דעת לאחרים וגם לעצמו כי אין מן הטבע דבר קשה וכבד מוטל עלינו, כי אפשר לדור גם בלי אבני שיש וחרושת עצים יקרה, ללבוש בגדים בלי צורך למסחר המשי140, וכי יכולים אנו למצוא תשמישנו ככל הנחוץ אם נסתפק במה שנותנת לנו האדמה בלי טרחה יתרה? אם לדברי חכם כזה יקשיבו בני אדם, אזי ילמדו כי אין צורך בטבח לבישול, כמו שאין צורך באיש צבא. האנשים אשר צרכי גופם היו פשוטים, הם היו החכמים או לכל הפחות דומים לחכמים. לדברים הנחוצים בחיים אין דאגה רבה; רוב העמל הוא לעונג ושעשועים. לא תצטרך לבקש אומנים, אם תלך בדרכי הטבע; הוא לא התכוון להטיל עלינו טרחות יתרות. לכל דבר שבהכרח נתן לנו את המכשירים.

– “קשה לסבול את הקור בגוף עירום” – אבל בעורות החיות והבהמות די להגן בפני הצינה. הכי אין עמים רבים מכסים גופם בקליפת עצים? הכי אין מהם עושים בגדים מנוצות העופות? עוד בימינו סקיטים רבים לובשים עור שועלים ושאר עורות של חיות מגינים מפני הקור.

– “צריכים לבקש צללים להגן בקיץ מפני חום השמש”. – האין מימות עולם מקומות מחסה במערות, אשר התחוללו במשך הזמנים מסיבות שונות? לפנים היו כורכים ענפים ומדביקים אותם בטיט היותר פשוט ועושים סכך מן קש ועשב השדה, ובעוד שנזלו מי הגשמים מן המכסה המשופע, ישבו בדירות כאלה במשך החורף בשלוה. יושבי הסירטים אינם מסתתרים אלא בבורות מפני החום. אין להם מחסה אחר מפני קרני השמש הלוהטת והאדמה הבוערת בחומה.

הטבע לא שלט בנו כל כך לרעה, שיכריח את האדם לבדו לבקש סיוע בכל מיני אמנות בעוד אשר לבהמות החיים כה נקלים. הוא לא הטיל עלינו כל ההכרחים הללו שהמציאו. אין צורך בהרפתקאות יתרות כדי להתפרנס בחיים. הכל מזומן בשבילנו משעה שנולדנו, רק אנחנו מקשים עלינו את החיים מפני שאנחנו מואסים בדברים הקלים. דירה וכסות ומחסה לגוף ומזונות וכל הדברים שנעשו עתה לעסק גדול – הכל היה מוכן ומזומן בחנם ונקל להשיג. ערך הדברים עלה לפי הצורך בהם. אנחנו עשינו אותם ליקרים יותר וצריכים הכנות אמנותיות. הטבע מספיק כל מה שהוא דורש, אך מן הטבע התרחק הלוכסוס המגרה את עצמו יום יום! הוא גבר מדור לדור ושכלו של אדם סייע לעוונותיו. בתחילה ביקש רק את המיותר, אחרי כן את המתנגד לטבע, לבסוף שיעבד את הרוח לגוף ופקד עליו לעמול בשביל תאוותיו. כל האמניות הללו, המחוללות את הרעש והשאון בעיר, בצרכי הגוף הן עוסקות. לפנים נתנו לו את שלו כמו לעבד, עתה משמשים אותו כמו אדון. כך אתה מוצא כאן את חנויות האורגים וכאן את חרשי המתכת, להלן את עושי הבשמים, ובצדם מורי הרקידה ותנועות מוצאות חן ומורי הזמרה המושכת לב. אזלה לה ואבדה המדה הטבעית, לצמצם את הדרישות לפי ההכרח. למנהג אדם כפרי נבזה נחשב, לבקש רק מה שדי לו לאדם.

לא יאמן כי יסופר, לוציליוס, איך גם אנשים גדולים נמשכים על ידי נעימות המליצה לסור מן האמת. הנה פוסידוניוס, שהוא לפי דעתי מהפילוסופים היותר נעלים, בחפצו לתאר איך נשזרים חוטים ונמשכים ונארגים והם מתמתחים ותלויים ישרים בעזרת משקלות דבוקים בם, ואיך מכניסים חוטי הערב, נפש המסכת141, בין שתי שורות של נימי השתי, וכובשים את האריגה ומחליקים בעץ חלק כסכין – הוא גוזר ואומר כי גם את מלאכת האריגה המציאו החכמים הקדמונים. שכח כי האומנות הדקה הזאת התחדשה בזמן מאוחר.

נֶאֱחָזָה הַיְרִיעָה בְּיָתֵד וּמַפְרִיד הָאֶרֶג

מַסְרֵק מְחֻדָּד לְמַעַן הַכְנִיס בַּשְּׁתִי אֶת הָעֵרֶב,

הוּא גַם מְהַדֵּק בְּשִׁנָּיו וּמַחֲלִיק אֶת הַמַּסָּכֶת.142

מה היה אומר אילו זכה לראות את מעשה הארג בימינו אלה, בבגדים שאינם מסתירים כלום מבשר הגוף ואינם נותנים לו מחסה ולא מגינים מפני הבושה?143

הוא עובר אחרי כן לעבודת האדמה ומתאר במליצות לא פחות נעימות, איך חורשים במחרשה וחוזרים וחופרים כדי שיתרככו גושי האדמה ויהיו נוחים לקבל השרשים; איך מפיצים הזרע ועוקרים ביד את העשבים שיכולים להזיק בגידולם לצמיחת הזרע – וגם על עבודה זו הוא אומר שהיא המצאת חכמים (קדמונים), כאילו אין אף בימינו האכרים מוסיפים למצוא דרכים לעשות את אדמתם ככל היותר פוריה. בכל המלאכות הללו עוד לא די לו, והוא מוריד את החכמים גם למלאכת הטחינה והאפיה. הוא מספר איך על ידי חיקוי הטבע הגיעו לאפות פת144, וכך הוא אומר: את גרעיני הפירות שנותנים לתוך הפה שוברות השיניים בקשיין כשהן מתלכדות; כל מה שנפלט מתוכן, הלשון מחזירה להן, אחרי כן מתערב הרוק כדי להקל כניסת המאכל בדרך הושט, וכשהמאכל יורד לבטן הוא מתעכל על ידי הליח החם בפנים. על פי דוגמה זו עמד אחד והניח שתי אבנים קשות זו על גבי זו שתהיינה כמין שיניים, באופן שהאחת שוקטת ומחכה לתנועת האחרת. על ידי חיכוך האבנים התנפצו הגרעינים וכשהחזירו אותם חזרו ונטחנו עד אשר ברוב הטחנה נעשו לקמח. זרקו עליו מים והרבו ללוש אותו עד שנעשה לפת. את הפת אפו בתחילה על אפר רותח ועל אבן שהוחמה באש, לאט לאט המציאו את התנורים ושאר המכונות ששומרים בהן את החום כפי הצורך!

אין עוד חסר הרבה שיאמר לך, כי גם את מלאכת הרצענות המציאו החכמים!

אמנם את כל הדברים האלה המציא השכל, אבל לא השכל האמתי והישר. ההמצאות הן של אנשים, אבל לא של גדולי החכמה. הלא כן גם הספינות, אשר אנחנו עוברים בהן ימים ונהרות, אנו מותחים וילונים על גביהן כדי לעצור בעד נשיבת רוחות חזקים, ומכוננים הגה מאחור כדי לסבב מהלכן לנתיבה רצויה: לדוגמה היו הדגים, אשר הזנב מנהיג אותם, ובתנועתו הקלה הם משנים סדרי מרוצתם. הוא אומר: “את כל אלה המציאו החכמים, אך את הדברים שהיו קטנים בעיניהם משיטפלו בהם בעצמם, אותם מסרו לפועלים פחותים במעלה”. לא כן הוא, אלא ממציאי הדברים הם אלה שעוסקים בהם עד היום הזה. מהם מה שלא התחדש עד זמננו זה ואנו זוכרים את ראשיתם, כמו שימוש האספקלריות בחלונות, אשר דרך זכוכיתם המזהירה חודר כל אור היום145, או מחיצות תלויות וצינורות קבועים בתוך הכתלים בבתי מרחצאות, שיתפשט בהם החום ויהיה שוה למעלה ולמטה. למה לי להזכיר עוד את אבני השיש שבהן מפוארים ההיכלים והארמונות, ואת האבנים העצומות והמסותתות אשר העמודים על גביהן תומכים גגות אולמים גדולים מכילים עמים שלמים? או את רשימת המלים התכופה146 לקבל חיש את השיחה היותר מהירה ולהקל ליד להתחרות במרוצה עם הלשון?

את כל אלה המציאו עבדים פחותים. מושב החכמה הוא למעלה מהם; לא את הידים היא מלמדת אלא את הרוחות היא מדריכה. רצונך לדעת, מה היא ממציאה, מה היא פועלת? לא את התנועות שאינן נאות לגוף, לא את קולות החצוצרות והחלילים אשר בתקיעתם הקצרה או הארוכה נוצרת מנגינה, ולא כלי זין וחומות ומלחמה. לדברים יותר מועילים היא מתכוננת, את השלום היא דורשת ואת כל הגזע האנושי היא קוראת להתאחד בלב שלם.

אני חוזר ואומר, כי אין היא היוצרת כלי המלאכה לשימוש הנחוץ בחי יום יום. איך אפשר ליחס לה דברים פחותים כאלה? מלאכתה היא סידור החיים בכללם147. כל המלאכות האחרות כפופות לה, כי מי שמושל בחיים הוא מושל בכל מה שמשמש לו לקישוט. אבל תכליתה העליונה היא האושר, אליו היא מובילה וסוללת המסילה. היא מלמדת, מה הוא הרע באמת, ומה רק נראה כדבר רע. היא מצילה את הנפש ממשאות־שוא, נותנת לה גדולה וחוזק ומכניעה את הנפש הנוטה להבל ומקסם כזב, היא כופה להבדיל בין מה שגדול באמת ובין מה שנפוח וריק בתוכו. היא מלמדת את ידיעת הטבע ואת ידיעת עצמו. היא מבארת מה הם האלים ואיך הם, מה הם הרוחות שבשאול, מהם הם הלארים148 ומה הרוחות הנאצלות ומה הן הנשמות המתעלות ליצורים אלוהיים ממדרגה שניה, היכן מושבן, מה הן עושות, מה הן יכולות ומה הן רוצות.

זה הוא החינוך שהיא נותנת ועל ידו אינה מכניסה לאיזה מקדש שבתוך העיר, כי אם לתוך ההיכל העצום של כל האלהים, לתוך העולם עצמו. היא מצגת למראה עין הרוח את תמונותיו הנכונות ואת צורותיו האמתיות; כי עיני הגוף כהות הן מהביט למחזות אלה. מכאן היא מוסיפה ללכת אל ראשית הדברים ולחקור על השכל הנצחי הכלול בכל הבריאה ועל הכוח המוציא כל הזרעים למיניהם. אחרי כן היא חוקרת על מהות הנפש, מה מוצאה, היכן מקומה, מה מדת זמנה ולכמה חלקים היא מתפלגת. מן הדברים הגופניים היא עוברת אל הדברים המופשטים וחוקרת על האמת ובוחנת את הראיות המובילות אליה. לבסוף היא עמלה לבחון כל דבר המוטל בספק בחיים או בהגיון – כי בשניהם השקר והאמת משמשים בערבוביה.

לא כמו שאומר פוסידוניוס, שהחכמים עזבו את האומניות, כי אם מעולם לא התעסקו בהן. לא חשבו כדאי להמציא דברים אשר שימושים התמידי לא נחשב בעיניהם149. לא תפסו כלל דברים שצריכים לעזוב.

הוא אומר על אנרכסיס שהמציא את האָבנים, אשר בסיבובן ניתנה צורה לכלי חומר, וכיון שנזכרה יצירת כלי חומר בדרך זו אצל הומירוס, הוא בוחר לומר, כי החרוזים ההם מזוייפים, מלהטיל ספק באגדה ההיא. אני אינני חולק על זה כי אנכרסיס הוא בעל ההמצאה ואומר רק כי החכם הממציא לא בשביל חכמתו המציא הדבר; כמו שחכמים עושים דברים רבים כאנשים פשוטים ולא על יסוד חכמתם. שער בנפשך איש חכם שהוא גם רץ ממהר ועובר במרוצתו כל האחרים – הרי זה רק במרוצה ולא בחכמה. הייתי חפץ להראות לפוסידוניוס זגג הנותן בנשיבת רוחו צורות שונות לזכוכית, מה שאין יד חרוצים יכולה לעשות – וההמצאה הזאת נעשתה אחרי שפסקו חכמים ואינם.

כן הוא אומר על דמוקריט, כי הוא מצא את אופן בנין האבנים בכיפה שהיא מתעקמת ונוטה לצדדים ונשארת דבוקה באבן אחת בתווך. זה לא נכון לפי דעתי, כי כבר לפני דמוקריט נעשו גשרים ומבואות בצורת כיפה. שמא נשמט מזכרונכם, כי אותו דמוקריט הוא גם מצא אופן ריכוך השיש ואיך על ידי יקידה באור, אבנים נמסות נהפכות לאזמרגדים. בעזרת מלאכה זו יכולים עד היום הזה למזמז אבנים ראויות לכך וליתן להם צבעים שונים. דברים כאלה לא החכם ממציא מתוך חכמתו, כי מהם גם מה שהנבערים מדעת עושים כמותו, ואולי עוד ביתר נסיון וחריצות.

ומה הוא מחקר החכם, ומה הן התעלומות שהוא מוציא לאור היום? קודם כל: האמת שבטבע. הוא אינו צופה על הדברים בעיני בשר ככל שאר בעלי חיים, שהם חלשים מראות את הדברים האלוהיים. אחרי כן: חוקי החיים, אשר הוא קובע לפי צרכי הכלל. הוא מורה לא רק להכיר את האלוהות, אלא גם ללכת בדרכיה ולקבל את הפגעים המקריים כדבר המוטל על האדם. הוא אוסר להקשיב לדעות כוזבות ושוקל בדעתו הערך הנכון שיתן לכל דבר כפי שהוא שוה. הוא מראה את הגנות שבאותן ההנאות הכרוכות עם חרטה, ואת השבח שבמעשים המוצאים הסכמה תמידית, וכי מאושר הוא מי שאינו זקוק לאושר, וכל יכול מי ששולט על עצמו. לא על אותה הפילוסופיה אני דובר, הקובעת מקום לאדם חוץ למדינה, ולאלהים מחוץ לעולם, וכורכת את המדות הטובות עם הנאות הגוף; כי אם על הפילוסופיה האחרת החושבת לדבר טוב רק מה שהוא ישר והגון, איננה מקבלת שוחד מבני אדם ולא ממקרי ההצלחה, וזה ערכה הרם, שלא יערכנה דבר ואינה ניתנת במחיר. אין אני מאמין, כי החכמה במובן זה היתה כבר בדורות הגסים קודם שהתפשטו האומניות ולמדו מתוך השימוש את המלאכות המועילות. בדורות המוצלחים150, כשהיו מתנות הטבע מונחות בחוץ לעיני כל בלי הבדל, קודם שהביאו הבצע וההנאות את האנשים לידי קטטות, לבגידה בחברים ולגזלות ומעשקים, לא היו האנשים עדיין חכמים, אם גם עשו מעשי חכמה. אמנם סדרי החיים בקרב בני אדם בימים ההם צריכים להחשב להיותר נעלים, ומי שזיכה אותו אלהים לתקן תיקונים בעולם וליתן חוק ומשפט לעמים, לא ימצא מצב יותר ישר משהיה בזמן ההוא המתואר על ידי המשורר:

– לַשָּׂדוֹת אִכָּרִים לֹא גְבוּלוֹת הִצִּיבוּ,

כִּי לְהַבְדִּיל בְּאוֹתוֹת הַחֶלְקָה לֹא נֶחְשַׁב לְישֶׁר,

הַכֹּל יַחַד עָבְדוּ וּלְכֻלָּם נָתְנָה הָאָרֶץ

טוּבָהּ בְּיָדָהּ הַפְּתוּחָה בְּלִי כָּל כְּפִיָּה וָלָחַץ.151

הישנם אנשים יותר מאושרים מהדור ההוא? הם נהנו משותפים ממתנות הטבע. כאב רחמן דאג לכולם. כל אחד היה בטוח בחלקו בנכסי הכלל. איך לא נחשוב את הדור ההוא להיותר עשיר, כיון שלא נמצא בו עני ואביון? לתוך סדרי החיים הישרים האלה פרץ הבצע. הוא שאף לחטוף דברים לעצמו ולהכניסם לרשותו הפרטית. על ידי זה התנכר כל השאר ובעשותו צמצום מתוך הנכסים המרובים יצר את העניות; בהשתוקקו לקנינים רבים אבל את הכל152.

ינסה נא האדם עתה ויבקש להשיב את אשר אבד לו. אף אם שדה בשדה יקריב153 וינשל את שכנו מאחוזתו במחיר או בזרוע; אף אם ירחיב את אחוזותיו למרחבי מדינות ויהנה מנכסיו רק כשיהיה צורך בנסיעה ארוכה לסיורם – על ידי השתרעות הגבולים לא נחזור למקום שיצאנו משם. בכל מאמצי כוחנו נגיע, שיהיה לנו הרבה, ולפנים היה לנו הכל. מבלי שעמלו בה היתה האדמה יותר פוריה והספיקה את תבואתה ברחבה לעמים שלא היו שודדים. את כל מה שיצר הטבע היו שמחים למצוא, וכן התענגו להראותו לאחרים. לא היה יכול להיות מעדיף או מחסיר, כי את הכל חלקו בלב שלם. לא היתה יד התקיף בחלש. עוד לא טמן הקמצן מה שהיה צבור אצלו ולא השתמש בו, כדי שלא יהנו ממנו אחרים. כל אחד דאג לעצמו ולחברו. שבתו כלי הזין, הידים לא היו מלוכלכות בדם אדם ונלחמו רק בחיתו טרף. האנשים ההם אשר בצל עצי יער מצאו מחסה משמש ואהלם הדל העשוי מענפי עצים הגין עליהם מפני הגשמים בימות החורף, ישנו לבטח בלילות ובלי אנחות, ואנחנו מתהפכים על משכבנו במטות מוצעות ארגמן והדאגה העוקצת אינה נותנת לנו לישון. מה נעימה היתה להם השינה על הארץ הקשה! מעל לראשם לא היה סיפון עם מקלעות פטורי ציצים, אך בשכבם בחוץ היו נראים להם הכוכבים במרום והלילות במחזה הדרם. נתיבות הרקיע התגלו להם ועולמות מתנהלים בדממה; יומם ולילה היו פתוחים לעיניהם שערי ההיכל המפואר הזה, הם השתעשעו בהתבוננם בתמונות שבכוכבי השמים הצונחות מעבר מזה ואחרות עולות מתוך הסתר מעבר אחר. הכי לא היו רשאים לרוות עונג בהתהלכם בקרב הנפלאות הרבות מסביב? ואתם, על כל רעש קטן בביתכם אתם מזדעזעים, ואם מאחורי הציורים בכותל נשמע איזה רשרוש, אתם נסים מפחד. להם לא היו עדיין בתים גדולים כמו ערים. אויר צח, רוח חפשי נושב צללי סלעים או עצים, מעינות טהורים ונחלים זורמים כדרכם – לא צינורות מלאכותיים אשר מימיהם נעשים דלוחים במרוצתם הסגורה – ובתוך נאות דשא יפים בלי כל מלאכת מחשבת היה משכן צנוע מעשה ידי עובד אדמה: כך היה בית כפי הטבע, אשר בו היה נעים לשבת מבלי לפחוד בתוכו או בשבילו. עתה רב פחדנו גם בשביל הבתים שאנו יושבים בם.

אולם בכל הדרם של החיים בימים הם ובכל נקיותם מן הכזב – האנשים ההם לא היו מן החכמים, כפי הכינוי הזה שאנו מיחסים לו ערך מיוחד. לא אכחד שהיו אנשי רוח יקרה, כי, אם נוכל לומר כן, לא היו רחוקים עוד מיום ברוא אותם אלהים. הלא אין ספק, כי העולם שהיה עדיין חדש בכחותיו הוציא אז יצורים יותר טובים. אבל אף אם חזקים היו יותר מטבעם ומוכשרים יותר לעבודה, לא הגיעו כולם בשכלם לתכלית השלמות. כי לא הטבע נותן את השלמות האנושית154 אלא אמנותו של האדם היא. הם לא חיפשו זהב וכסף ואבנים יקרות במעבי האדמה, וגם חסו על החיות בשדה, וכמה רחוקים היו עוד יותר מלרצוח איש את רעהו לא מקצף ופחד אלא לשעשועים. לא היו להם עדיין בגדי ארג יקרים וכולם מוזהבים, כי לא הוציאו עדיין זהב מן האדמה. הם היו חפים מפשע בחסרון הדעת. אך הבדל גדול הוא, אם אדם מואס בעוון מרצון או מבלי דעת. לא היו להם הצדק והתבונה, המתינות והגבורה. לאנשים חסרי השכלה ישנם דברים דומים למידות הללו, אבל למידות השלמות בעצמן זוכה רק הנפש אשר עמלה בהשכלה ולימודים והשתדלה בהדרגה תמידית להגיע למרום המעלה. לדבר זה נוצרנו, אבל הוא לא ניתן לנו לכתחילה, וגם להיותר טובים ניתן, קודם שישתלמו בלימודים, רק החומר למידות טובות, ולא ניתנו הן בעצמן. – שלום.


מכתב צ"א: על החליפות בעניני העולם, לרגל השרפה בעיר ליאון; תולדות העיר

סנקא ללוציליוס, שלום.

ידידנו ליברליס נדכה מאד מהשמועה אשר באה, כי נשרפה הקולוניה של לוגדונום155. מקרי אסון כאלה אמנם יכולים לזעזע לב כל איש וביותר את החובב עיר מולדתו בכל לבבו. על ידי המאורע הזה אבד ממנו חוזק הרוח שהיה רגיל בו לעומת כל צרה שתוכל לבוא. אין אני מתפלא אם מעולם לא בא פחד בלבו שיוכל להתרחש אסון כזה, אשר לא נשמע כמוהו ואין דוגמתו. כבר היו שרפות בערים רבות, אבל לא הכחידו הערים עד היסוד. גם במקומות אשר יד אויבים הציתה האש, נשרפו רק כמה בתים וברחובות אחרים שקעה האש, ואם חזרה ונעורה הלהבה, לא היה דרכה לכלות ולבער הכל מבלי להשאיר מאומה. גם רעש האדמה לא היה מעולם אדיר וחזק כל כך שיהרוס ערים עד לכלותן, ושרפה נוראה כזאת בודאי לא התרחשה, שתאבד הכל ולא תניח עוד אף דבר לשרפה אחרת. כמה בנינים יפים, אשר כל אחד לבדו היה יכול להיות לכל עיר לתפארת, נהרסו בלילה אחד! התרחש בימי שלום אסון, אשר אף בשעת מלחמה אין מפחדים שיהיה כמותו. בזמן שאין חרב נטושה, בזמן שלום ובטחה בעולם, פתאום תבקש ולא תמצא עוד את העיר לוגדונום המפוארה במדינת גליה! בנוהג שבעולם, אין פגע רע מתרחש בקרב קהל גדולבלתי אם קדמה לו האפשרות לפחוד שיוכל להתרחש; כל דבר גדול צריך למרחב זמן עד שיאבד ויחרב, וכאן רק לילה אחד מפריד בין עיר גדולה שהיתה ובין אפיסותה. אולי הסיפור על החורבן הזה יארך יותר מהחורבן עצמו. – כל זה מעציב מאד את רוח ליברליס ידידנו שהיה חזק ואמיץ בפני כל המקרים. מובן היטב, כי מה שבא לפתע פתאום מדכא ביותר. הפתאומיות מכבידה את משקל הצרה, וכל אדם מרבה להרגיש האסון במידה שהוא מוסיף להשתומם עליו.

מה היוצא מזה? שלא יפתיע אותנו שום דבר. צריכים אנו להקדים להרגיל נפשנו לחכות לכל מקרה, ולא רק על הרגיל לבוא עלינו לחשוב, אלא על כל מה שיוכל להתרחש. הכי יש דבר צץ ופורח בהדרו שלא יוכל להזדמן מקרה הורס ומאבד אותו? הכי לא יקשה ההרס במידה שגדל הפאר והיופי? היש דבר אשר יבצר מהמקרה להשיגו? לא דרך אחת לפניו ואינו מחזיק תמיד בדרכו. יש אשר הוא גורם לנו להרוס בעצמנו את מעשה ידינו, ויש אשר הוא ממציא לבדו פגעים נפלאים שאין יודע מקורם. אין זמן פנוי ממנו. באמצע התענוגים יוכלו להתחולל היסורים. מלחמה צצה פתאום בימי שלום, וכלי הזין אשר בטחו בהם להגנה, נהפכים למגור ופחד, האוהב נהפך לאויב, העוזר לצורר. ימי קיץ בשלותם נהפכים פתאום לזמן סערות יותר קשות מימות החורף. יש אשר בלי אויב מחוץ אנחנו סובלים צרות, והצלחה רבה יוצרת לה בעצמה את מפלתה, מבלי שנגעו בה זרים. או מחלה תוקפת פתאום אנשים שהיו זהירים בדרכי חייהם, שחפת באה על אנשים חזקים, או מטילים עונש על אנשים נקיים, ואנשים מתבודדים נתפסים במהומת מלחמה. המקרה מוצא לו דרכים חדשים, כאילו חפץ להראות כוחו למי שאינו מתחשב עמו. מה שנבנה לאט בזמן רב בחסד גדול מאת אלהים, יום אחד סותר ומפזר אותו לרוח – ואני מרחיב מאד את הזמן, אם אני מדבר על יום אחד, כי לפעמים שעה אחת ורגע אחד דיים כדי להרוס ממלכות. נחמה היתה יכולה להיות זאת בחולשתנו ופחיתותנו, אילו ארך תמיד זמן ההרס כזמן יצירת הדברים; אבל היצירה מתנהלת לאטה, והכליון חש וממהר. לא קנין פרטי ולא קנין הכלל מתקיים. גורל אנשים וגורל המדינות רופף. על שלוים ושקטים באה בהלה, וגם כשאין הצורך שואן בחוץ, צרות מתחוללות במקום אשר לא פיללו. יש אשר ממלכות עמדו במלחמות כנגד אויבים מחוץ ובריבות אזרחים בפנים, אבל אחרי כן פתאם באפס יד נהרסו. כמה הן המדינות שהתקיימו בהצלחתן?

לכן צריכים לחשוב על כל דבר שיוכל לבוא ולחזק את הרוח כנגד כל דבר אפשרי. שער בנפשך גלות, עינויים קשים, מחלה, מלחמה וטביעה בים. המקרה יכול לגרש אותך ממולדתך או לגזור ממך המולדת. הוא יכול לטלטל אותך לארץ שממה. אך יכול הוא גם לעשות את המקום הזה, אשר המון רב צפוף בו, לציה ושממה. את כל תנאי החיים האנושיים צריך אתה לשית נגד עיניך. לא רק מה שמתרחש לעתים קרובות, כי אם גם מה שבא לפרקים, אם חפץ אתה שלא יפתיעוך ויהממוך מאורעות בלתי רגילים. תפוס במחשבותיך את המקרים בכל היקפם. כמה ערים באסיה ובארץ יון נהרסו פתאום ברעש אדמה! כמה ערים נחרבו בסוריה ובמקדוניה, כמה פעמים היו קפריסין ופאפוס לחורבה. הרבה פעמים שמענו כי אבדו ערים שלמות, ואנחנו השומעים הן רק חלק קטן אנחנו מהכלל.

עלינו איפוא להתנשא מעל למקרה ולדעת כי אין פגע רע בעולם שאין השמועה שמעבירים עליו מגדילה אותו. אמנם נשרפה עיר רבת הון, שהיתה לתהילה במדינות, חשובה ביניהן ובעלת זכויות יתירות, אף על פי שהתנשאה רק על גבעה אחת לא רמה156. אבל מכל הערים הללו שאנו רואים היום בגאותן ותהילתן, לא ישאיר הזמן זכר ושארית. האינך רואה, איך נכחדו עד היסוד הערים המהוללות באכיה ולא יכירן עוד מקומן? ולא רק מה שיצרו ידי אדם נהרס, לא רק מעשה מחשבות אדם ושקידתו אובד ברבות הימים, כי גם הררי־עוז נופלים, שטחי אדמה שוקעים, ארצות שהשתרעו בקרבת ים נשטפו בזרמים; מקומות בראשי הגבעות, אשר לפנים אור נגה מהם למרחקים, ניתצו באש, ופסגות רמות, שהיו לנחמה ולחזיון ליורדי הים, נעקרו ושפלו. מעשי הטבע עצמו נמקים, לכן צריכים אנו להתנחם על אבדן ערים. הכל מתקיים כדי שיפול. זה סוף כל דבר. יש אשר משקל הרוחות הסגורות בפנים גובר על המסגרת ושוברה; יש אשר זרמים כלואים מתפרצים ועוברים על כל מעצור, ויש אשר להבות עזות קופצות מבטן האדמה. או שהדברים כלים ואובדים לאטם במשך הזמן, שאין קיום ובטחון כנגדו, או כי קשי האקלים מגרש עמים והופך מושבותיהם לשממה. אין לספור ולמנות את כל דרכי הכליון אשר למזל, אך דבר אחר ברור הוא: כל הדברים האנושיים לגויעה הם נועדים; חיים אנחנו כיצורים חולפים ואובדים.

אלה וכאלה אני מציע כדברי נחומים לידידנו ליברליס, אשר לבו הומה מרוב אהבה למולדתו. שמא נהרסה רק למען תבנה ביתר פאר על תלה. לפעמים גרמו אסונות להצלחה יותר רבה, והרבה נפלו למען התרומם ביתר גאון. טימגנס157, אשר עינו היתה צרה בהצלחת עירנו, אמר כי מצטער הוא על השרפות אשר חלו ברומא, רק מפני שהוא יודע כי בנינים יותר יפים נבנים אחריהם. גם בעיר לוגדונום בודאי הכל יתחרו עתה ליסד בנינים יותר גדולים וקיימים מאלה שאבדו. מי יתן שיהיה מזל הבתים החדשים יותר נוח ושיהיה להם אורך ימים. הן רק מאה שנה עברו מעת שנוסדה עיר זו כקולוניה – זמן אשר אף לחיי אדם אינו מופלג ביותר. פלאנקוס הניח אשיותיה158 ובהיות המקום מסוגל, התרבה מספר התושבים בזמן קצר, ועתה הנה במשך זמן, שהוא רק כעת זקנה לאדם, קרה אותה האסון הנורא.

ובכן, את נפשנו אנו צריכים להרגיל שתבין את הגורל ותסבול אותו ושתדע כי אין דבר שלא יעיז המקרה לגזור עלינו. יש לו הרוח לעשות כרצונו בממלכות כמו בשליטים, בערים כמו באנשים יחידים. אין אנו רשאים להתרעם על אלה, כי לכך נוצרנו בעולם המתקיים בחוק זה. רוצה אתה – קבל אותו; אינך רוצה – לך לך בדרך שתוכל. היית רשאי להתרעם, אילו נגזר איזה דבר שלא במשפט רק כנגדך בלבד; אבל אם גם בכל הגבוהים והאדירים שולט ההכרח, עליך להשלים ולהתפייס עם הגזירה הנותצת את הכל. אל תקח לקנה מידה את התלים ואת המצבות אשר בצדי הדרכים, ואשר גדלם שונה; העפר והאבק הוא שוה. שונים היינו מלידה, אך דומים אנו במיתה. אני אומר זאת גם על ערים ויושביהן. כרומא כן ארדאה159 נכבשה על ידי צורר. היוצר הגדול, אשר יצר זכיות האדם, הוא רק לזמן חיינו הפריד אותנו לפי תהילת היחסים והשמות, אך כשאנו מגיעים לסוף ימי חיינו הוא קורא אלינו: “הלאה הגאוה והכבוד! לכל רומסי האדמה חוקה אחת תהיה!” שוים אנחנו בזה, שאנו סובלים הכל, אין איש יותר רצוץ מחברו ואין בטוח יותר ביום המחרת. אלכסנדר מלך מוקדון התחיל ללמוד חכמת מדידת הארץ – האומלל, אשר היה צריך לדעת מה קטנה כל הארץ וכי הוא כבש רק חלק קטן ממנה. לכן אני אומר עליו “האומלל”, כי חובתו היתה להכיר השקר שבכינויו “הגדול”. מי יוכל להיות גדול על השטח הקטן? – הדברים אשר לימדו אותו היו נשגבים וצריכים לשקידה רבה ולא התקבלו על לב אדם מבוהל, אשר דמיונותיו היו משוטטים מעבר לאוקינוס. הוא דרש שיסבירו לו הלימודים באופן נקל, והמורה160 ענה: הלימודים האלה שוים לכל אדם בקשיים!

חשוב, כי הטבע אומר כן: הדברים אשר אתה מתאונן עליהם, הם שוים לכל, אינם ניתנים לשום אדם באופן יותר נקל, אבל כל אחד יוכל ברצונו להקל אותם על עצמו. איך? בשויון הנפש. נאלץ אדם לסבול מחלה וצמאון ורעב ויסורי זקנה, אם הוא זוכה להאריך ימים על האדמה; הוא יחלה ויפחת כוחו ולבסוף יגוע. אך בכל זאת אינך צריך להאמין להרעש שעושים סביבך, כי באמת אין בכל הפגעים האלה דבר רע וקשה לסבול ולשאת. הפחד הוא רק כדבר מקובל ומוסכם, אדם ירא מפני המות על פי השמועה. האין זו שטות יתירה, שיפחד אדם מפני קול דברים? החכם דמטריוס היה אומר בהלצה, כי דברי הסכלים הם לו כנפיחה יוצאת מן הבטן – מה הבדל אם היא נשמעת למעלה או למטה? – מה רבה הטפשות, לפחוד מפני גדופי אנשים אשר בעצמם הם נבזים. אין להחשיב הרבה את דעת הקהל, ולא לפחוד מפני כמה דברים מפני שדעת הקהל נוטה לזה. מה איכפת לו לאיש ישר, אם מלשינים משליכים עליו שיקוצים? כן לא תזיק גם למות השמועה הרעה שמעבירים עליו ואשר אין לה יסוד. מן הטופלים עליו רעות אין אף אחד יודע אותן מתוך הנסיון, והרי לא יתכן להוציא משפט על דבר שאינך מכיר. כנגד זה יודעים אנו, כי לכמה אנשים הוא לתועלת, הוא מביא להם גאולה מעינויים, מן הדלות, מתלונות, מיסורים קשים ומן הבחילה בחיים. אין מי שישלוט עלינו, אם אנחנו שליטים במות161. – שלום.


מכתב צ"ב: מטפלים בגוף רק לכבוד הנפש. השכל הוא הדבר המשותף לאלהים ולבני אדם

סנקא ללוציליוס, שלום.

כמדומה לי כי שנינו מסכימים לדעות הללו: את הקנינים החיצונים מבקשים בשביל הגוף, ובגוף מטפלים מפני כבודה של הנפש. בנפש נמצאים כוחות שימושיים העוזרים לתנועתנו ולמזוננו, והם נתונים לנו בשביל כוחה העיקרי. ובכוחה זה העיקרי יש דבר בלתי־שכלי, אשר לו כפוף הבלתי־שכלי. השכלי הוא מה שאינו תלוי בדעת אחרים והכל תלוי בו. כמו שהשכל האלוהי הוא למעלה מכל דבר ואינו תלוי בשום נמצא, כן גם שכלנו השופע ממנו. אם לאלה אנחנו מסכימים תהי דעתנו שוה גם בזה: כי הדרך האחת לחיים מאושרים היא, שיגיע שכלנו לגדר השלמות. כי הוא לבדו מחזיק בנפש שלא תכנע, הוא עומד בפני המקרים, בכל צרה שתבוא הוא נותן השקט ובטחה. והנה זה לבדו דבר טוב, מה שאינו פוחת לעולם; לכן אני אומר, כי רק זה הוא המאושר, מי שאינו יורד ממדרגתנו על ידי שום דבר, נשאר בראש הפסגה בהיותו נשען רק על עצמו. כי מי שסומך על עזרת אחרים, הוא יכול לנפול. כשאין עצמאות כזאת, יוכל למשול עלינו מה שמחוץ לנו. מי יחפוץ שיהיה קיומו תלוי במקרה, ומי הוא החכם שיבקש תהילה בדברים שאינם שלו? מה הם החיים המאושרים? בטחון ושלוה תמידית. לאלה מגיעים על ידי רוממות הנפש, על ידי אומץ הלב להחזיק במה שהוכר לנכון. איך מגיעים לאלה? על ידי שצופים על כל האמת, כשאדם שומר במעשיו חוק ומשפט ותפארת ורצון זך נוטה כלפי חסד162, מתנהג לפי השכל ואינו סר ממנו ונעשה אהוב ונחמד לבריות163. בקיצור, הנני לכלול הדברים בכלל אחד: נפש החכם צריכה להיות כמו שהיא ראויה לאלהים. מה יחסר למי שזוכה בכל הטוב המוסרי? אילו יכלו דברים שאינם מוסריים ליתן לאדם מעמד רצוי אזי היו החיים המוסריים קשורים בהם. האין זאת סכלות ושטות, לקשור מעלות הנפש המשכלת בדברים שאין שכל בהם?

אבל יש אומרים כי הטוב העליון יכול להתרבות עוד ואיננו שלם כל זמן שהמקרים החיצונים מתנגדים לו. אנטיפטר164, אחד הגדולים שבבעלי דעה זו, היה אומר כי יש למקרים החיצונים קצת חלק, אף אם לא רב, באושר האדם. האין זה כאילו לא היה אדם מסתפק באור השמש ומדליק לו עוד נר קטן? איזו חשיבות לניצוץ בפני אור השמש?165 אם אין די לך ביושר לבדו, מן ההכרח שתבקש כהוספה עליו את אותה המנוחה אשר כינו היונים בשם אי־אוכליסיא166, או את ההנאה הגופנית. את הראשונה יכולים עוד לקבל, כי הרוח המשוחרר מדאגות נעשה חפשי כדי להסתכל בתבל ואין מה שטורד אותו מהתבוננות בטבע. אבל השניה דבר בהמי הוא; בה אנחנו מרכיבים על השכל דבר בלתי שכלי, על היושר והמכובד – את המגונה; על דבר נעלה – מה שהוא רק חיכוך שעשועים לגוף. כן היית יכול לומר גם כי טוב לו לאדם בשביל הנאות החיך167. הכי תעלה אדם כזה למדרגת אנשים סתם הראויים לשם זה, מי שמוצא את אשרו וטובו במה שנעים לחיך או בצבע ובצלצול קול? הלא נוציאו מכלל היצורים האנושיים הנהדרים והיותר קרובים לאלהים; הוא יותר קרוב ליצורים הבהמיים השמחים על אבוסם.

החלק הבלתי־שכלי שבנפש נפרד לשנים: האחד הוא מבוהל, שואף לכבוד, חסר שלטון בעצמו, מתפעל על נקלה; השני נלאה וחלש ונגרר אחר התאוות. הם עוזבים את הראשון, שהוא אמנם צריך לרסן, אבל הוא היותר חשוב וחזק ורצוי, ומחזיקים בשני, שהוא חלש ובזוי, ואותו הם רואים כנחוץ לחייהם המאושרים. בפניו הם מכניעים את השכל; לטובת היצור היותר נדיב הם עושים דבר שפל ונאלח ומעורבב גם באופן מעורר זועה מיסודות שונים מתנגדים זה לזה, כעין הסצילה, אשר עליה אמר משוררנו ווירגיל:

בִּדְמוּת אָדָם לְמַעְלָה וּפְנֵי בְּתוּלָה יָפָה פָּנֶיהָ

עַד הֶחָזֶה, אַךְ מֵחֶֶצְיָהּ וּלְמַטָּה מִפְלָצֶת,

זָנָב לַתְּמוּנָה כַּדָּג, וּכְאַחַד הַזְּאֵבִים הַבָּטֶן.168

עם הסצילה ההיא קשורות רק חיות משונות ונוראות, אך מה הן המפלצות אשר האנשים הללו מחברים מהן את חכמתם? “מלמעלה לאדם מידות טובות, אך מצטרף להן הבשר הנבער והנוזל, המוכשר רק לבלוע מאכלים”, כך אמר פוסידוניוס. הכשרון האלוהי שניתן לו מסיים בדבר נמאס למטה, להחלק העליון המכובד נקשרה למטה בהמה כחושה ונבערה. המנוחה השלמה169, אשר דיברנו עליה, אמנם איננה נותנת מצדה מאומה לנפש, אבל מרחיקה ממנה טרדות; ההנאות לפי טבען הורסות הכוח ומחלישות אותו. היתכן לחבר יחד יסודות כה מתנגדים, לצרף לדבר היותר חזק את היותר חלש, לנשגב את הנקלה, לנקדש את המסואב לאין קץ?

תשאלני: “אם בריאות הגוף והמנוחה והשאננות ממכאובים אינן מעכבות את הצדק והיושר, למה לא נבקש אותן?” – בודאי נבקש אותן, אך לא בשביל שהן קנינים מעולים, אלא בשביל שהן לפי הטבע, ואחזיק בהן בדעת צלולה. במה תהי טובתן? ראשית, שאבחר בהן כפי משפט נכון, כמו שאני בוחר במלבוש אשר יאות לי ומסדר מהלכי כפי הצורך ואוכל מה שאני זקוק לו, אך בשביל זה לא המאכל והמהלך והבגד הם הדברים הטובים בפני עצמם, כי טוב בזה הוא רק פעלי המתנהג כפי השכל הישר. על זה אוסיף: ראוי לו לאדם שילבש לבוש נקי, כי האדם לפי טבעו הוא יצור זך ונקי. הבגד הנקי אינו לעצמו דבר טוב, כי אם הפעולה לבחור בו, וכן בכל דבר פעולותינו הן הישרות ולא הדברים הנפעלים ישרים. מה שאמרתי לענין הבגד תוכל ליחס גם לגוף; הוא כפי הטבע הבגד לנפש והיא מעוטפת בו. מי יערוך את הבגד לפי המלתחה שהוא מונח בה? החרב אינה חשובה או גרועה לפי התער שהיא נתונה בתוכו. לכן אני משיב תשובתי גם לענין הגוף: כשיהיה הדבר תלוי בי, אבחר בבריאותו ובכוחותיו השלמים, ולא יהיו הם הטוב אלא משפטי בבחרי אותם.

חוזרים ואומרים: “אמנם מאושר הוא החכם, אך את הטוב העליון לא ישיג כשאין לו הכלים הטבעיים לזה. הוא לא יהיה אומלל, כיון שתהיינה לו כל המידות הטובות, אך גם האושר במלואו לא ישיג בחסרון קנינים טבעיים כמו בריאות הגוף ושלמות האברים”. בזה מסכימים ליותר חמור ונפלא: כי יש אשר אדם איננו אומלל אף בהיותו מסובל במכאובים קשים ומתמידים, וגם מאושר הוא; אבל מכחישים את היותר קל: שיהיה אשרו שלם. אם המידות הטובות פועלות, שאיננו אומלל, הלא נקל להן לעשות גם שיהיה מאושר בתכלית. הלא המרחק במעלות האושר איננו כה רב כהמרחק בין האומלל והמאושר. אם יש דבר פועל על האדם לחלצו מכל הצרות ולהושיבו בין המאושרים, הכי לא יוכל להוסיף על זה ולהשלים את אשרו? איך ילאה בהיותו קרוב לראש הפסגה? ישנם בחיים דברים נוחים ודברים מטרידים, שניהם חוץ מאתנו. אם איש טוב אומלל למרות כל הדברים המטרידים, למה לא יהיה אשרו שלם כשחסרים לו איזה דברים נוחים? כמו שנטל הטרדות אינו מכניע אותו, כן חסרון כמה קנינים לא יגזול ממנו שלמות־האושר ויגיע אליה גם בלעדיהם, כמו שלא היה אומלל בצרות. לולי זאת היה כל ענין טוב אובד בשעה שהוא נפגם.

הנה אמרתי, כי הנר שמדליקים אינו מוסיף על אור השמש, אשר לעומת זהרו הרב כל דבר נוצץ חוץ ממנו אינו נראה לעין. כנגד זה אומרים: ישנם דברים פוגמים גם את אור השמש! אמנם כן, אבל הכוח המאיר אשר לו נשאר בתקפו כנגד כל המעכבים וכל מה שעוצר בעדנו מראות אותו. הוא אינו חדל מהאיר ואינו עומד במרוצתו. גם כשנגהו חודר בעד עננים, אין זוהרו נפחת ומקופח. הבדל גדול הוא בין דברים מתנגדים ובין מכשילים. כן גם במידת טובות אשר לאדם אין הדברים המתנגדים מקפחים אותן, אף אם מקטינים זהרן עד שאינן מתנוצצות לעינינו; לעצמן הן מתקיימות וכמו השמש אשר כיסה עליו ערפל כן שומרות הן את כוחן במסתרים. הצרות והתלאות והעלבונות הם בפני המידות הטובות רק מה שהעננים הם בפני השמש.

אחרים אומרים, כי החכם אשר אין עניני גופו מתוקנים היטב, איננו אומלל וגם לא מאושר, גם זה לא נכון. האומר כן מציג את המקרים במדרגה אחת אם המידות ומחשיב אנשי רשעה כאנשי צדק. אין לך דבר מכוער ובזוי, כהשוית הנשגב עם השפל. נשגבים הם הצדק, החסד, הנאמנות, הגבורה, התבונה; כנגד זה נמוכים ושפלים הם הקנינים הנופלים לרוב בחבל לאנשים נקלים: שוקיים וזרועות אמיצות ושינים בריאות וחזקות. מלבד זה, אם החכם הסובל בגופו איננו לא אומלל ולא מאושר כי אם עומד בתווך, יהיו חייו לא ראויים שיבוקשו וגם לא שיברחו מהם – האין זה דבר נפתל, לראות חיי החכם כדבר שאינו מבוקש? לא יתפוס השכל גם מין חיים שאין מבקשים ואין דוחים אותם. ואם מיחושי הגוף אינם עושים אדם לאומלל, הרי אפשר גם לאושר לעמוד בצדם, כי מה שאינו יכול לשנות מצב אדם לרעתו, לא יוכל גם להפריע אותו בטובתו.

מתקיפים על זה: “הרי יודעים אנחנו כי יש קר וחם ובין שניהם הפושר. כן נוכל לשער בנפשנו את העומד בתווך בין המאושר והסובל יסורים”. נבחון נא היטב את המשל הזה. החם, כשאני מוסיף עליו מן הקור, הוא הולך ומתקרר; כשאני מוסיף עליו מן החום, הוא הולך ומתחמם מחדש. לעומת זה כאן, לו גם אוסיף על היסורים הרבה, הרי, כפי שאתם מסכימים, לא יראה החכם את עצמו כאומלל, ובכן אין המשל דומה לנמשל. הנה אני מציג לפניך איש שאינו לא אומלל ולא מאושר ומטיל עליו עוד האסון שיאבד מאור עיניו: בשביל זה לא יהיה אומלל. אני מטיל עליו מחלה – איננו אומלל. אני מטיל עליו יסורים קשים ומתמידים – איננו אומלל. אם צרות רבות כאלה אינן מגלגלות עליו את היאוש, גם את האושר אינן גוזלות ממנו. אם אינן דוחות אותו למצב של אומלל, גם מתוך מצב של מאושר אינן דוחפות אותו. משעה שהיתה מתחלת הדחיפה למטה, לא היה יכול עוד לעמוד ולהתקיים, ומה שאינו מניח לו להתגלגל וליפול למטה, הוא גם הדבר שמחזיק אותו במעלה עליונה. – “אם כן, החיים המאושרים אינם יכולים להיות נהרסים?” – גם ליקוי אינם סובלים, כי על כן דיים בשבילם הצדק והיושר כשהם לעצמם.

התאמר איפוא, כי החכם המאריך ימים ואינו סובל יסורים אין אשרו גדול מן האושר של חברו המתלבט כל ימיו בתלאות?" – מן השואל כך אדרוש שיגיד לי, אם החכם ההוא מתעלה במידות וביושר על חברו הסובל? אם אינו עושה כן, גם אשרו אינו מתרבה. כדי שאכיר את חייו ליותר מאושרים, צריך להיות בהם יתר יושר, ואם זה חסר – איננו מאושר כלל. אין פחות ואין יתר בשלמות המידות וכן אינו גם בחיים המאושרים שהם מיוסדים בה. שלמות המידות הוא דבר כה נעלה, שאין המקרים הקטנים כמו קוצר החיים והמכאובים ומיחושי הגוף פוגעים בו כלל. בנוגע להנאות הגוף, אין אף כדאי שישגיח בהן. מה העיקר בשלמות המידות? שלא להצטרך לעתיד ולא לספור את ימי החיים; בכל זמן שניתן לה היא מוציאה אל הפועל את טובה הנצחי.

כדבר שלא יאמן נראה לנו כל זה וכמה שיוצא מגדר טבע האדם. כי את גדלם ותפארתם של הצדק והיושר אנו מודדים בקנה המידה של חולשתנו, ואת חסרונותינו אנו חושבים למידות טובות. הכי לא יאמן אף, שיקרא אדם בשעה שהוא סובל יסורים: “מאושר אני!” הן דבר כזה כבר שמענו אפילו מבית מדרשם של בעלי ההנאות, כי אפיקור, בשעה שסבל הרבה מקשי השתן וכשעינו אותו מכאובים קשים ממכה צורבת בבטן, אמר גם הוא: היום הזה הוא האחרון והיותר מאושר בחיי! למה יהיה דבר שלא יאמן אצל חובבי הצדק, מה שנמצא אף אצל אלה שקובעים להנאות מקום בראש? גם אלה פחותי המעלה וקטני הדעת מסכימים כי החכמים בצרות היותר קשות הבאות עליהם לא יהיו אומללים ולא מאושרים. והרי גם זה דבר שלא יאמן, כי לא מובן איך השלם במדותיו כשהוא נדחף ממרום מצבו אינו מתגלגל ונופל למטה. או ששלמות המידות מבטיחה לחלוטין את האושר, או שלא תעכב מהיות אדם אומלל. אין להפטר ממנה כלאחר יד; או שנוצחים אותה או שהיא נוצחת.

עוד יש אומרים: “לאלהים במרום לבד ניתן האושר השלם עם שלמות המידות, לנו יש רק כעין צל וסמל לזה, אנחנו מתקרבים אליו אבל לא משיגים אותו”… אבל השכל הוא הדבר המשותף לאלהים ולבני אדם; אצל האלהים הוא בשלמות ואצלנו יש רק כשרון לשלמות. רק קלקולנו הוא שיוכל להביא אותנו לידי יאוש. אמנם יש מדרגה שניה בחכמה, אשר העומד בה איננו חזק כל כך בשמירת הטוב לנפשו ומשפטו על הדברים עודנו רופף ולא בטוח. הוא יתן ערך רב לראות העינים ולשמע האזנים ובריאות הגוף ושלא יהיה מכוער ושיעמוד בתיקונו הגופני ויאריך ימים על האדמה (אמנם כדי שיעשה בהם רק דברים שלא יתחרט עליהם). בנפש אדם כזה, שאיננו שלם, נמצאת גם קצת נטיה לרעה, נפשו עודנה מתנועעת, היצר הרע שבתוכה מושך אותה לדברים פחותים. הוא לא הגיע עדיין למעלת הטוב ורק מתחנך הוא להשיגה ובמידה שהוא עדיין רחוק ממנה שולט בו הקלקול;

“אַךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר עֹז בְּנַפְשׁוֹ וּבְלִבּוֹ דֵי אֹמֶץ”170

ישתדל לדמות לאלים. רוחו שואף למקור מחצבתו הנצור בזכרונות. לא יעשה דבר שלא כהוגן, מי שמתאמץ לעלות למקום שירד ממנו. מדוע לא נחשוב כי ניצוץ אלוהי נמצא ביצור שהוא חלק מאלהים? כי כל העולם, אשר גם אנחנו בתוכו, הוא אחד והוא האלהים. חברים אנחנו לו וחלקים ממנו. הרבה יכול רוחנו להשיג, הוא מתנשא למרומים כשאינו מסובל בחטאים. כמו שגופנו זקוף ונמתח מלמטה למעלה, כן הנפש יכולה להתמתח כחפצה. לכך נוצרה שתשאף לדברים אלוהיים, ולפי כוחה היא מתקדמת. לא דרך זרה היא לה כשהיא שואפת למרום. דבר גדול היה אילו עלתה לכתחילה, אבל היא חוזרת. כשמצאה המסילה, היא צועדת בעוז ובוזה לקנינים אחרים; אינה חושבת את הכסף והזהב – הראויים לאותה צלמות אשר ממנה נחצבו! אינה עורכת אותם לפי זהרם המעוור עיני הבוערים כי אם לפי הרפש הקדמון, אשר מתוכו הוציאו אותם החופרים באהבת בצעם. היא יודעת כי האושר האמתי מונח במקום אחר ולא במקום שנצבר; כי את הנפש צריכים למלאות ולא את הארגז. יכולים אנחנו ליתן לה ממשלה על כל הדברים, שלטון על כל הטבע, עד שיהיו גבולותיה רק בקצוי מזרח ומערב, וכדרך האלים תמצא הכלל ברשותה, כשתלמד להביט מגבוה על המתגאים בעשרם, אשר כל אחד מהם אינו כל כך שמח על מה שיש לו כמו שהוא מתקנא בחברו. כשהיא מתנשאה למדרגה זו, היא חדלה מהראות חיבה יתירה לגוף, העמוס עליה כמשא נחוץ, והיא רק מפקחת עליו, ואינה נכנעת לו כשעליה למשול עליו. אין אדם בן חורין כשהוא משועבד לגוף, לא רק בשביל שדאגתו לגוף עושה אותו עבד לאחרים, אלא מפני שהגוף עצמו הוא אדון קשה וטרחן. ממנו משתחררת הנפש לאט או יוצאת בקפיצה – ואל תשאל מה נועד לו בסופו אחרי כן. כמו שאין אנו דואגים לשערות הזקן אשר גולח, כן אין הנשמה האלוהית היוצאת מן הגוף דואגת למקלט אשר ימצא, אם ישרף באש או יקבר באדמה או החיה תטרוף אותו. אין זה חשוב לה יותר מהשליה היוצאת אחר הולד, אם תושלך החוצה ויגררוה העופות או תוזרק למאכל לכלבי הים – מה איכפת? מי שבימי שבתו על האדמה לא פחד מפני איש, איך יתירא אחרי מותו מפני בני אדם הללו שאין די להם לאיים עלינו בחיינו. הוא יאמר, אין אני מתירא מפני השיפוד171 ולא מהשלכת נבלתי לדראון כדי שתקרע לגזרים ויתפלץ כל רואה. אין אני מבקש משום אדם שירות ביומי האחרון, ואין אני מניח צואה על שארית עצמותי. כבר דאג לזה הטבע, שלא ישאר אדם בלי קבורה. את אשר השליכה האכזריות לחוץ, אותו יקבור הזמן. יפה אמר מצנס:

“לֹא לְמַצֵּבָה אֶדְאַג, כִּי מֵתָיו קוֹבֵר הַטֶּבַע.”

הפתגם נשמע כדבר גבור מלחמה. בעל המאמר היה איש בעל שכל וגבורת הנפש, אם גם בזבז את שאר רוחו172. – שלום.


 

ספר חמשה־עשר

מכתב צ"ג: החיים אינם נמדדים, כי אם נשקלים; גם חיים קצרים יכולים להיות שלמים

סנקא ללוציליוס, שלום.

במכתבך, אשר בו אתה מקונן על מות הפילוסוף מטרונכס173, כאילו יכול היה וגם צריך להאריך ימים, אינני מוצא את המשפט הישר, אשר בו אתה מצטיין לעומת כל אדם וכל דבר. רק בדבר אחד הוא חסר כמו אצל כל האנשים. רבים מצאתי אשר יש להם יושר לעומת בני אדם, ואף לא אחד ביושר לעומת האלים. בכל יום מקללים את המזל: “למה נקטף זה בחצי ימיו? למה לא נגדע אחר, אשר חייו למשא לו ולאחרים?” – אחלה פניך להגיד לי, מה יותר ישר: שתציית אתה לטבע או שיהיה הטבע כפוף לך? מה איכפת מתי נפטר אדם ממקום אשר סוף כל אדם להיות נפטר ממנו? לא לחיים ארוכים עלינו לדאוג, כי אם לחיים מספיקים; אריכותם תלויה בטבע, סיפוקם – בתבונת לבנו. החיים הם ארוכים כשהם שלמים. שלמים הם אז, כשהנפש מקבלת בחזרה את קניניה ונעשית שליטה בעצמה. מה התועלת לאדם, אם הוא מבלה שמונים שנה בהבל? לא חי היה אדם זה אלא שוהה בין החיים; לא איחר למות, כי אם מותו נמשך הרבה. הוא חי שמונים שנה! צריכים לדעת, מאיזה יום אתה חושב את מיתתו. – הלז נקטף בעודנו באבו; אבל הוא מילא את חובתו בתור אזרח טוב, בתור ידיד נאמן ובן מקשיב להוריו, לא החסיר דבר. אולי את שנותיו לא השלים, אך את חייו השלים174. וזה חי שמונים שנה – זאת אומרת, במשך שמונים שנה היה כאן, או שנאמר עליו שהיה חי רק כמו שאומרים על העצים שהם חיים. אחלה פניך, לוציליוס יקירי, שתשים לב כי החיים כמו הדברים היותר יקרים לא לפי כמותם הם נמדדים, כי אם לפי משקלם. לפי הפועל אנו חושבים אותם, לא לפי הזמן. רצונך לדעת, מה בין אמיץ הלב אשר בז למקרים וראה את חייו כימי צבא לאדם לעשות המוטל עליו והתנשא למעלת הטוב העליון – ובין האדם אשר רק שנים רבות נפלו בחבלו? זה נשאר עוד גם אחרי מותו, וזה חלף קודם שמת. – עלינו לשבח איפוא ולחשוב בין המאושרים את מי שהשתמש היטב בחייו אף אם רק למידת ימים מצומצמה זכה. הוא ראה אור החיים באמת. לא אחד מן המרובים היה, כי אם איש חי רב פעלים. לפעמים היו השמים אשר מעל לראשו זכים, לפעמים – כדרכו של עולם – צצו כוכבים בעד עננים. אין צורך לשאול, כמה היו שנות חייו, די שהיה חי ושמו נשאר לדורות וזכרונו לו יסוף. לא אמאס אני באריכות ימים, אם תנתן לי, אבל לא אומר כי חסר דבר לאשרי, אם תקצר מידתם, לא הכינותי עצמי רק ליום אשר תקוה נפרזה הבטיחה לי להשיגו כיום אחרון, אלא כל יום ויום נראה בעיני כאחרון. למה תשאלני, מתי נולדתי? אם עוד בין הצעירים אני נחשב? די לי בגורלי. כמו שיכול אדם להיות שלם אף אם איננו בעל קומה, כן יכולים החיים להיות שלמים אף כשאינם ארוכים. מידת החיים היא מן המקרים החיצונים. לא בי הדבר תלוי, כמה אחיה אבל להיות איש טוב בכל הימים שאחיה, רק בי תלוי. את זאת עליך לדרוש ממני, שלא אבלה בבוז ובמחשכים את שנותי ושאנהג את חיי, לא שאהיה נסחף מהם.

אם תשאלני, מה היא מידת החיים היותר ארוכה? אומר: שיחיה אדם עד שיגיע לבינה. מי שהגיע לה, אפשר שלא השיג את התכלית הרחוקה, אבל את העליונה. הוא יתהלל ויודה לאלהים כי בהיותו קרוב אליהם הועיל לו הטבע, וגם הוא בעצמו, לסידור חייו. בצדק יחשוב גם מה שפעל בעצמו, כי החזיר את החיים לטבע כשהם יותר נאים משקיבל אותם, בהיותו למופת כאיש טוב ובהראותו גדלו וכוחו של איש כזה. מה שהיה יכול להוסיף על זה היה רק המשך הקודם.

אמנם במשך חיים ארוכים אנו שמחים להכיר סדרי עולם. אנחנו מכירים מתוך איזה יסודות פועל הטבע, איך הוא מכונן תבל, מחליף את הזמנים, מחבר כל מה שהיה לדבר אחד וקובע את עצמו לתכלית כל הדברים. אנחנו מכירים איך כוכבי השמים הולכים בכוח עצמם במסילותם ואין מחוץ לאדמה דבר עומד, כי אם הכל רץ בלי הרף. אנחנו מכירים, איך הירח עובר את השמש, ואף כי הוא יותר מתון הוא מתקדם לשמש המהיר במרוצתו; איך הוא מקבל את אורו וחוזר ומפסיד אותו, ומה הן סיבות היום והלילה עלינו להתעלות עד כדי להבין מכל אלה ככל היותר.

שמא יאמר החכם: “התקוה, למצוא נתיבה לעלות לאלהים, לא תוסיף לי אומץ לעזוב את החיים. הנה זכיתי להתעלות אליהם וכבר הייתי שרוי בקרבתם, כוונתי את רוחי אליהם והם נתנו רוחם בי. אבל לחשוב, כי אעבור מכאן ולא ישאר ממני שום דבר אחרי מותי175!” אף על פי כן יאמץ לבי, וגם אם בצאתי מכן לא אגיע לשום מקום אחר.

אבל יתאונן, שלא האריך ימים כמו שהיה יכול! – תשובה על זה: גם חרוזים מעטים יכולים להצטרף לספר, ואף למשובח ומועיל. אתה יודע את “קורות השנים” של טנוסיוס176 איך הם כבדים במשקלם ואיך הם נזכרים לגנאי. ישנם אנשים אשר חייהם הארוכים דומים לספרים הללו! התחשוב את אותו המתגושש ליותר מאושר, שנהרג בסוף יומו, ממי שנהרג בצהרים? התחשוב כי יש דבק כל כך בחיים, עד שיבחר להיות נחנק בלשכת־המלבושים177 מלההרג בהיותו נלחם בזירה? אין המרחק כה רב בין הקודם ובין המאחר להסתלק מן העולם. המות הוא שוה לכל נפש, ההורג יספה אחר הנהרג. כאין ואפס הוא, מה שאנו דואגים עליו. מה בכך, לכמה זמן תדחה הדבר, אשר סוף סוף מוכרח לבוא? – שלום.


מכתב צ"ד: התועלת בלימודי המוסר. השפעת הסביבה על היחיד. אין אדם מוצא טובתו בצרת חברות. החכמה – תרופה כנגד ההצלחה

סנקא ללוציליוס, שלום.

יש מן החכמים שמכירים רק בנחיצות אותה הפילוסופיה המלמדת לכל אדם מה שמסוגל לו, ולא מה שראוי לאדם בכלל: המדריכה את הבעל בדרך ישרה לעומת אשתו, את האב בחינוך ילדיו, את האדון בשלטונו על עבדיו. את שאר הלימודים הם מזניחים כאילו הם מחוץ לתועלת – כאילו אפשר לעסוק בחלק מן החכמה קודם שמעיינים בה בשים לב להיקף כל החיים. הסטואי אריסטון178, להיפך, מזלזל בחלק זה מן הפילוסופיה שאינו חודר לעומק הלב. הוא אמר כי בשביל החלק הזה חשובים ביותר עיקרי הפילוסופיה ודעותיה לענין הטוב העליון, וכי מי שהשיג אותן הוא יתן לקח לעצמו איך להתנהג בכל דבר. מי שלומד לירות בחצים, מתכוון לתפוס המטרה ומלמד ידו לקלוע אליה, ואם השתלם בזה בלימוד ובהרגל, יוכל להשתמש בכשרונו בכל מקום שירצה, כי לא למטרה זו או אחרת למד לקלוע, כי אם לכל מטרה שתהיה. כן גם מי שהרחיב ידיעותיו על כל עניני החיים, הוא אינו צריך עוד להוראות פרטיות אחרי למדו את כללי המוסר, ולא למורה דרך, איך לחיות עם אשתו ובניו, הוא זקוק, כי אם להכלל, לחיות חיים ישרים, ובכללם גם התנהגות עם אשה ובנים. קליאנתס חושב גם את החלק הזה למועיל, אבל רק במידה פחותה, אם איננו מסתעף מתוך הלימודים הכלליים ואינו קשור בדעות שהן מעיקרי הפילוסופיה.

השאלה נפרדת איפוא לשתים: אם החלק הזה מועיל או לא, ואם די בה למען הדריך איש בדרך טובה. זאת אומרת, אם החלק הזה מיותר או עושה הוא למיותרים את כל החלקים האחרים.

האומרים שהוא מיותר, זה טעמם. אם איזה דבר מתיצב כנגד מבט עינינו, צריכים להרחיקו, כי כל זמן שיעמוד נגדנו יהיה העמל לריק כשיאמרו: כך עליך ללכת, לכאן עליך להושיט ידך. כן גם אם יש דבר מכה הנפש בסנורים ומפריע אותה מהכיר את סדרי חובותיה, לשוא יעמול המדריך כשיאמר: כך עליך להתנהג בפני אביך או בפני אשתך. לא תועילנה ההוראות, כל עוד הכזב נטוע בלב, ורק כשיסירו אותו תופיע חובת כל אדם. אם לא כן יהיה זה כאילו תגיד לחולה מה שיעשה הבריא, מבלי שתחזיר אותו עצמו לבריאות. או כאילו תגיד לחולה מה שיעשה הבריא, מבלי ואיך יעשה זאת, אם העניות לא זזה ממנו? אל תדריך את הרעב במה שיעשה כשישבע, תחת לחלץ אותו מן הרעב המענה ומדכא את קרביו. כן גם בכל נגעי הנפש – אותם בעצמם צריכים לרפא, לא להורות מה שיעשה אדם ולא יוכל כל זמן שהם עומדים בעינם. אם לא תשחרר את האדם מן הדעות הכוזבות, לא ילמד הקמצן להבין איך ישתמש בכספו, ולא הפחדן איך יבוז לכל סכנה. בתחילה עליך ליתן בינה בלב הקמצן שיכיר כי הכסף אינו קנין טוב או רע, וכי ישנם עשירים שהם אומללים מאד, או לפקוח עיני הפחדן שיכיר כי אין הדברים שנבהלים מפניהם נוראים באמת כמו שחושב ההמון, אף לא המכאובים והמיתה. כי לפעמים המות, שהוא חוק לכל אדם, נעשה לו לנחמה יחידה, ולמכאובים יהיה אומץ הנפש למרפא כשהיא מקילה לעצמה היסורים בסבלה אותם מרצון. כן זה הוא טבעם היפה של המכאובים: כשהם נמשכים לא יוכלו להיות קשים, וכשהם קשים אינם ארוכים. סוף דבר, עליך להורות שיסבול אדם בלי רפיון מה שנטל עליו ההכרח העולמי179.

אם בלימודים כאלה תדריכהו שיכיר את מצבו ויבין כי מאושרים הם החיים לא כשהם נגררים אחרי ההנאות כי אם כשהם מסתדרים לפי הטבע, וכשילמד לחבב את הצדק והיושר בתור הטוב היחיד לאדם, ולברוח מן המגונה, שהוא המזיק לאדם, וכשידע כי כל הקנינים האחרים, העושר והכבוד ובריאות הגוף והשלטון, הם דברים בינונים, לא טובים ולא רעים, – אז לא ידרוש עוד מוכיח בשביל הפרטים, שיאמר לו: כך תלך, כך תאכל, כך יאה לגבר, כך לאשה, כך לנשוא, כך לרווק. לפעמים המוכיחים היותר מחמירים אינם יכולים לקיים בעצמם את דבריהם. אזהרות כאלה נותן הפדגוג לנער, הסבתא נותנת אותן לנכדה, ומלמד כעסן מברר לפעמים כי הכעס מגונה! כשתכנס לבית ספר תראה, כי התורות שזורקים מפיהם הפילוסופים הללו בכובד ראש ובמצח קמוט הן מהדברים שמחנכים בהם ילדים קטנים.

מלבד זה: האם חפץ אתה להורות דברים ברורים לכל או מוטלים בספק? הדברים הברורים אינם צריכים למוכיח, ואת שבספק אין מאמינים למורה – לימודים אלה הם איפוא מיותרים. אבאר זאת יותר. אם תלמד דבר קשה ומסובך, עליך יהיה להביא ראיות. הראיות הן מכילות יותר ממה שברצונך להוכיח, ויש להן מקום בפני עצמן. כך עליך להתנהג עם ידידך, עם בן עירך, עם חברך. “מדוע?” כי כן הנימוס. אם כן כל אלה כלולים בחיבור על הנימוסים. אבל אמצא גם, כי צריכים ללכת בדרכי יושר ולהתנהג בם לא מתוך הכרח ולא מתוך דרישת שכר, כי אין איש מתנהג בשורת הצדק, כשאינו מבקש את הצדק לעצמו אלא מתוך כוונה זרה180. כשספגתי לתוכי והבנתי דעה זו, מה יועילו לי אותם הלימודים ומה יוסיפו על ידיעתי? למבין מעצמו אין בהם צורך ולנבער מדעת אינם מספיקים, כי אין די לשמוע מה שצריך אדם לעשות; הוא שואל: “מדוע?” ובכן למי נחוץ הלקח על הטוב והרע, למי שיש לו כבר דעות נכונות או למי שאין לו? מי שאינן אצלו, הוא לא ימצא בכך משען, כי אזניו מלאות משמועות מתנגדות לדבריך, ומי שיש לו כבר משפט חרוץ וברור על מה שצריך למנוע או לבקש, הוא לא יחכה למוצא פיך ויודע הוא כבר מה לעשות. לכן צריכים למחוק את כל החלק הזה מן הפילוסופיה.

שתי סיבות הן, אשר בשבילן אנו נוטים מדרך ישרה: או כי יצר רע נטוע בלב מתוך דעות נפסדות, או כי גם בלי דעות כוזבות הלב נוטה למה שלא יתכן, בהיותו מקולקל ונמשך אחרי מראה עינים. לפי זה עלינו מוטל לרפא את הנפש החולה ולשחררה משגיאות, או להקדים בעודה ריקה ונוטה לרעה, ולמלא אותה בשאיפות נכונות. את שתי אלה מלמדת הפילוסופיה הכללית, לכן אין צורך בלקח המיוחד. חוץ לזה, אילו באנו לתקן לימודים בשביל כל אחד, הרי זה דבר שאין לו שיעור. עלינו יהיה ליתן לקח למלוה ברבית, לעובד אדמה, לסוחר ולמבקש למצוא חן בעיני השליטים – לכל אחד בפני עצמו, לקח שונה למי שמבקש להתחבב על הדומים לו ולמי שיש לו חיבה לכפופים אליו. בין הבעל ואשתו יהיה עליך ללמד, איך יראה אדם חיים עם אשה אשר נשא בעודה בתולה, או עם אלמנה שהיה לה כבר נסיון בנשואין, באשה עשירה או באשה אשר לקח בלי נדוניה. הלא תסכים כי הבדל יש בין עקרה ובין אם הבנים, בין אשה זקנה ובין צעירה, בין אם אמתית ובין חורגת. מי יוכל להקיף ולהביא בחשבון את כל היחסים השונים, וכל אחד דורש את לקחו לבדו, בעת אשר לקח הפילוסופיה קצר וכולל הכל.

הוסף על זה, כי משפטי החכמה צריכים להיות גדורים וברורים; מה שאינו נכנס בגדר מסויים הוא מחוץ לחכמה. היא קובעת גדרים הגיוניים לכל דבר. כבר בשביל זה צריכים לעזוב את הלימודים המיוחדים, כי מה שמורים ליחידים מעטים לא יביא תועלת לכל אדם, והחכמה לכל אדם היא מתכוונת ואינה מבדילה בין מחלת הטפשות הכללית181 ובין המחלה שנותנים לרופא לרפאות, אף אם זו היא בגוף וזו בדעות הנפסדות; זו יצאה מתוך קלקול בבריאות הבשר וזו מתוך קלקול בבריאות הנפש. מי שיתן לקח לאדם רגזן איך הוא צריך לדבר, ללכת, להתנהג ברבים וביחידות – סכלותו של המורה הזה תהיה גדולה משל תלמידו; כי את המרה השחורה שלו צריכים לרפא כדי להעביר את מידת רגזנותו. כן גם בשגעונה של הנפש; אותו צריכים לעקור מן השורש כדי שלא יהיו לריק דברי מורה המוסר.

ככל הדברים האלה הורה אריסטון, ואנחנו נשיב על ראשון ראשון.

בתחילה על מה שהוא אומר, כי אם איזה דבר מתיצב כנגד מבט העין ומעכב הראיה צריכים להרחיקו. אני מסכים שאין צורך לזה בלימודים למען יראה בעיניו. אבל לרפואה הוא צריך למען טהר את העין ולהוציא את התבלול המקפח את ראייתו. הטבע נתן לנו את חוש הראות, ואנחנו חוזרים ורוכשים אותו בהרחקת העיכובים; אך הטבע לא לימד אותנו מה שיעשה כל אדם בשעתו ובמקומו.

עוד תשובה: מי שנרפא מן התבלול שבעינו, הוא לא יוכל בשביל זה תיכף להחזיר גם לאחרים את כוח הראיה, אבל מי שנרפא מיצרו הרע הוא יוכל לרפא גם אחרים. אין גם צורך בתוכחות ובעצות לעין כדי שתתפוס ותכיר את הצבעים, היא בלי כל הוראה תבחין בין השחור ובין הלבן. אבל הנפש ללימודים רבים היא צריכה למען תכיר מה שעליה לעשות בחיים. אף על פי כן גם רופא העינים אינו מסתפק ברפואה, כי אם מוסיף ויועץ: הזהר בעינך כל עודה בחולשתה, שלא תכוון אותה פתאום כנגד אור עז ומזיק; מן החושך עליך לצעוד לאט בתחילה למקום צללים, ואחרי כן תתרגל קימעא קימעא להסתכל באור הבהיר. הזהר שלא תעמול תיכף אחר הסעודה. אל תייגע את עיניך כשהן דומעות וצבות. הזהר מפני רוח נושבת בפניך ומפני הצינה שלא תפגע בך – כאלה וכאלה אזהרות מועילות יש, אשר הרופא מוסיף על סמי הרפואה שהוא נותן.

ובנוגע לדעתו, כי הטעות היא סיבת החטאים וכי אותה לא יעקור הלקח המוסרי וכי הוא לא יתקן הדעה כדי להבחין בין טוב לרע – מודה אני כי הלקח המוסרי בפני עצמו אין בכוחו לעקור דעות כוזבות, אבל בשביל זה אינו חסר תועלת כשהוא נוסף לאמצעים אחרים. ראשית, הרי הוא מזכיר נשכחות. גם מה שאינו ברור היטב כשמדובר בכללים, הוא מסוגל יותר להכרה נכונה בהיותו מפורט. לולא זאת, הרי היית יכול לומר גם כי כל התנחומים והתוכחות הם דברים יתרים, ואנו יודעים שאינם יתרים – אף הלקח המוסרי כך.

וכנגד מה שהוא טוען: “סכלות היא ללמד את החולה איך יתנהג בהיותו בריא, תחת להחזיר לו את בריאותו, אשר בלעדיה מה שמלמדים אותו הוא הבל” – אני משיב: הרי ישנם דברים משותפים לחולים ולבריאים ואת שניהם צריכים להזהיר עליהם, כגון: שלא לבלוע מאכל בחפזון, או למנוע יגיעה יתירה. ישנם גם לקחי־מוסר משותפים לעני ולעשיר. – הוא טוען: “כשתמצא רפואה לאהבת הבצע, לא יהיה צורך באזהרות מיוחדות לעני ולעשיר; שניהם יחדלו לחמוד ממון”. – אבל שני דברים שונים הם, המניעה מחמדת ממון והתבונה איך להשתמש בו. רודפי הבצע אינם יודעים לו קצב, אבל אחרים אינם יודעים לפעמים את שימושו כלל.

“כשתבטל את טעיות־ההגיון לא יהיה עוד צורך בלימודי מוסר”. משפט כוזב הוא זה. גם כשתעביר את הבצע ותכבוש התאוות ותחזיק ברסן את קלות הדעת ותדפוק בעוז את הפחדנים – כשתבטל כל המידות המגונות, עוד יהיה צורך להורות מה לעשות ואיך לעשותו. הוא אומר: “האזהרות אינן פועלות כלום כנגד היצרים התקיפים ביותר”. אבל גם לחכמת הרפואה אין די כוח כנגד החלאים שאין להם תרופה, אף על פי כן היא מנסה לעזור לכמה אנשים או להקל את מכאובם. גם הפילוסופיה בכללה ובכל כוחה וכשתשתדל בכל עמלה לא תוכל לעקור רעות שהן כבר נושנות ומושרשות בנפש, אבל אין לומר שאינה מביאה תרופה כלל, בשביל שאינה מחישה ישועה לכל המכאובים.

“איזה צורך יש”, אומר אריסטון, “להורות דברים שהם ברורים?” – יש ויש; כי פעמים יודעים אנו דברים מבלי להשגיח בהם. האזהרה אינה מלמדת, אבל מעוררת היא את שימת הלב, דופקת את הנרדם, תומכת את הזכרון ואינה נותנת לו להשתמט. כמה דברים מונחים לנגד עינינו ואנו עוברים עליהם. האזהרה נעשית לתוכחה. יש אשר הבינה חולפת ומזניחה גם דברים ברורים ומה שכבר ידוע היטב היא צריכה עוד לתפוס אותו. עולה כאן בזכרוני מה שאמר קלווּס אל ווטיניוס182: “אתם יודעים שהיה כאן שוחד, והכל יודעים שאתם יודעים זאת”. יש שאתה יודע, כי את אהבת הידידים צריכים לשמור כדבר קדוש – אבל אינך עושה זאת. אתה יודע כי נבלה היא, שיבקש אדם צניעות מאשתו והוא בעצמו מפתה ומדיח נשי אחרים. אתה יודע, כי כמו שאין היא מותרת לבקש לה עוגב, כן אתה אינך רשאי לזנות עם נכריה, – אבל אינך משגיח בזה. לפעמים נחוץ איפוא לעורר הזכרון, שלא תהיה הכרת היושר רק כמונחת בקופסה כי אם יוצאת אל הפועל. הדברים המועילים צריכים שימוש וחייבים להתעסק בהם, כדי שלא יהיו ידועים בלבד אלא גם עשויים. אגב זה אף הדברים הברורים מתבררים עוד יותר.

הוא מוסיף ואומר: “אם לימודי מוסרך בספק, תצטרך לראיות; אם כן רק הן הן המביאות תועלת ולא לימודי המוסר”. – ומה אם חשיבותו של המורה בלבד דייה לסמוך עליה אף בלי ראיות? הלא גם תשובות יודעי דין מתקבלות מבלי שנותנים להן טעם. וגם לדברי המוסר בעצמם יש לפעמים משקל רב, ביחוד כשהם קבועים בחרוזי שיר, או אף בלשון פשוטה בפתגמים שהם כמו חרותים במטבע, כעין אותו מאמר־השכל של קאטו:

"רַק אֶת הַנָּחוּץ קְנֵה, לֹא כׁל מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךָ חֵפֶץ;

מַה שֶּׁלֹּא נָחוּץ – יָקָר, אַף אִם הוּא נִקְנֶה בִּפְרוּטָה!"

כעין זה פתגמי הנבואות־הקטנות183 ודומיהם: “חוּס על זמנך!”; “דע את עצמך!”184 – התבקש טעם למה שנאמר בחרוזים אלה:

“תְּרוּפָה לְעֶלְבּוֹן הִיא הַשִּׁכְחָה”. –

“לַמִּתְגַּבֵּר עוֹזֶרֶת הַהַצְלָחָה”. –

“הֶעָצֵל שָׂטָן לְנַפְשׁוֹ”.

הלא אין פתגמים כאלה צריכים למליץ בעדם, הם נתפסים ברגשי הלב ופועלים בדרך טבעי מצד עצמם. הנפשות נושאות בקרבן זרע כל יושר וצדק והלקח הטוב הוא רק מעורר אותו. כמו שמתוך ניצוץ מתלקחת להבה בנשוב בו רוח קלה, כן גם הטוב והיושר לנגיעה כל שהיא הם צריכים כדי לצאת ולהתעצם. ישנם גם דברים שהם כמו חבויים בנפש ולא מוכנים כל צרכם, והמלה היא משלימה את יצירתם, או שהם מונחים מפוזרים ומפורדים ורוח אדם שאינו רגיל לא ידע לחברם, אבל הם צריכים לחיבור ולקיבוץ כדי שיגבר כוחם וירוממו את הנפש ביותר. או נאמר: אם לקחי המוסר אינם מועילים, גם כל החינוך הוא להבל וצריכים אנו לחזור למצב הטבעי. האומרים כך שוכחים כי לאחד יש שכל חד וער ולאחר חלש וקהה וכל אחד שונה בתבונתו מחברו. כוח התבונה נזון מלקחי המוסר ומתגדל על ידם ומוסיף על הידיעות שיש לו מעצמו ומתקן את שגיאותיו.

הוא אומר: “כשאין לאדם משפטים הגיוניים קבועים, איך ימצא תועלת באזהרות כנגד נטייתו לחטאים?” – הוא ימצא תועלת, שישתחרר מהם. כי הכשרון הטבעי לטוב לא חדל אצלו והוא רק הועם ונדחה לאחור, הוא מנסה כוחו להתרומם וללחום ברע, וכשהוא מוצא משען לקח טוב הוא מתגבר, אם רק לא נעשה לו עוד הרע המתמיד לרעל ולסם המות, כי אז גם הפילוסופיה הכללית בכל עצמה וגבורתה לא תחזירנו עוד למוטב. ומה ההבדל בין הלימודים ההגיוניים של הפילוסופיה ובין לקחי המוסר? הללו הם כללים והללו פרטים. מצד זה ומצד זה נותנים הוראה, כאן בדרך כלל וכאן באופן מיוחד. “ואם יש כבר לאדם הגיונות קבועים על היושר”, הוא אומר, “הרי לקח מוסרי מיותר”. גם זה לא נכון כלל, כי אף אם הוא חכם ויודע מה לעשות, אינו צופה ורואה כל הדברים. לא רק היצרים מעכבים מעשות הישר וההגון, יש גם חסרון נסיון בהכרת תוצאות המעשים ודרישת כל דבר. לפעמים הנפש מתוקנה, אך מתרשלת ובלתי מנוסה ואינה מוצאה נתיבת חובתה והיא צריכה לאזהרת המדריך.

הוא אומר: “כשתסיר את הדעות הכוזבות על הטוב והרע ותטע במקומן דעות ישרות, אז לא יהיה מקום לאזהרה על הטוב”. אמנם מוצאת הנפש תקנתה בדרך זו, אבל לא בה לבדה. כי גם אחרי שתברר לפי שיטה נכונה הטוב והרע, עוד מקום יש לכל לקח מוסרי. החכמה והצדק הם בין חובות האדם, ולקחי המוסר מדריכים בנתיבתם. גם המשפט ההגיוני על הטוב והרע מוצא חיזוק במעשים אשר לקח המוסר מוביל אליהם. באמת הם מתאימים יחד; בכל מקום אשר זה צועד, זה הולך אחריו, ורק על ידי הסכמה שביניהם נראה כאילו ההגיון קודם.

“ללימודי המוסר אין שיעור”. – גם זה לא נכון. להלימודים העיקריים והנחוצים יש שיעור. רק פרטים בלתי חשובים מתחלפים לפי הזמן והמקום והאדם ואף הם נקבעים לפי משפטים כוללים.

“כמו שאין לרפא את שגעונו של הרגזן באמרי מוסר, כי אין תועלת בהם ליצר הרע שבלב”. – אבל שונים הם שני הדברים. כשאתה עוקר את השגעון, הבריאות חוזרת, וכשאתה מגרש את הדעות הכוזבות אין עוד בשביל זה תיכף בחינה נכונה למעשים. וגם אם ישנה, יכולה האזהרה לחזק את המשפט על הטוב והרע. לא נכון גם כי אמרי המוסר הם בלי תועלת כנגד השגעון. אם בפני עצמם אינם מועילים, הרי מסייעים הם לרפואה. האיום והעונש מעכבים פעלי המשוגע. אני מדבר על המשוגעים אשר בינתם מבולבלה, אך לא אבדה לחלוטין.

הוא טוען עוד: “הרי החוקים אין בכוחם לפעול שנעשה כל המוטל עלינו, והם מצטרפים מאזהרות ואיומים”. על זה אשיב, ראשית כי החוקים אמנם בשביל זה אינם מתקבלים על הלב, מפני שהם מאיימים, אבל אמרי המוסר אינם כופים את האדם, אלא כמו מתחננים אליו. גם תעודת החוקים היא לגדור בפני הפשעים, ותעודת המוסר להזכיר החובה. עוד נוסיף, כי באמת אף החוקים מועילים למידות טובות, ביחוד אם אינם נותנים פיקודים בלבד אלא גם מורים נתיבות. בזה אני נוטה מדעתו של פוסידוניוס, אשר אמר לענין הכללים שקבע אפלטון בספרו על החוקים: "אין אני מסכים לו. החוקים צריכים להיות קצרים, כדי שישמרום על נקלה אנשים פשוטים. הם צריכים להיות כקול שדי, מצוה ולא מסביר. אין לך דבר יותר קר ויותר תפל מן החוק הנשען על הקדמה. “הגידה מה חובתי! לא ללמוד, כי אם להקשיב אני בא”185. – אין ספק שהחוקים מועילים. צא וראה איך במדינות אשר להם חוקים גרועים שולטות מידות מגונות.

“לא לכל אדם מועילים החוקים”. – הרי גם הפילוסופיה כן. הכי בשביל זה אין בה תועלת והשפעה על שלמות הנפש? הכי איננה החוק העליון לחיים? אבל נניח שהחוקים אינם מועילים – איך יוצא מזה כי גם תוכחת מוסר היא בלי תועלת? אם לא שתאמר, כי כל דברי תנחומים ותוכחה בכלל, וכל מה שאומרים לגנאי או לשבח הוא להבל. אבל כל אלה הם דברים מעוררים את הנפש והיא מתקדמת על ידם בדרכי השלמות. אין לך דבר יותר מסוגל להכניס רגשי יושר בלבבות, להדריך נבוכים ולהחזיר את הנוטים לכשול מדרכם הרעה לדרך טובה – כמו שיחות אנשי צדק. הדברים חודרים בנחת לתוך הלב, ומתוך הראיה והשמיעה התכופה מתגלם כעין חוק. בחיי ראשי, פגישת חכמים לעצמה נותנת שמחה בלב, וחברת אדם גדול גם כשהוא שותק, תשפיע עליך לטובה186. אף לא אוכל להגיד לך על נקלה, איך היא משפיעה, אני רק מרגיש השפעה. ישנם יתושים קטנים, אמר פאידון187, שהם עוקצים מבלי שמרגישים, כך קלוש כוחם ונעלמה סכנתם; הנשיכה ניכרת רק בצביית הבשר, ואין רואים את הפצע. כן גם בשיחת גדולי החכמים188, לא תכיר איך ואימתי היתה מועילה לך, אבל תרגיש את תועלתה.

“ומה סוף דעתך?” תשאלני. דעתי היא כי אמרי מוסר נכוחים שילוו אותך תמיד יועילו לך כמו מעשי אנשים למופת. פיתגורס היה אומר, כי נפש אדם משתנית כשהוא נכנס להיכל ורואה תמונות האלים מקרוב ומקשיב לקול נאום פלאי. מי זה יכחד כי גם אנשים פשוטים מתרגשים בשמעם לקחי מוסר נמרצים, כמו הפתגמים הקצרים וכבדי המשקל:

“אַל תַּפְלִיג!”189

“רוֹדֵף בֶּצַע לֹא יִשְׂבַּע הוֹן”.

“בְּרֹאשְׁךָ יָשׁוּב מַה שֶּׁתַּעֲשֶׂה לַאֲחֵרִים!”190

אנחנו שומעים דברים כאלה כקול מכה בפטיש, ואין השומע מטיל ספק באמתתם ואינו שואל “מדוע?”. כך שולטת האמת ברוחנו מבלי שהיא צריכה לראיות. אם כבוד־עצמו של אדם שם רסן בנפשו וכובש תאוותיו, למה לא תעשה זאת תוכחת מוסר? אם העונש מטיל בושה, למה לא תפעל התוכחה אף במוסר נשען על עצמו191? אמנם פעולתה היתה יותר נמרצה ועמוקה, אילו עזר השכל למוסר והורה, מפני מה צריכים לעשות כן וכי יש פרי ותועלת למקשיב ומקיים הלקח. אם הצווי מועיל, תועיל גם התוכחה; והצווי הרי מועיל. – שלמות המעלות כלולה בשני דברים, בהכרת האמת ובעשייתה; להכרתה מביא הלימוד, לעשייתה – לקח מוסר. המעשה הטוב נפעל על ידי שלמות המידות, והוא מעיד עליה. אם המלמד את המעשה הטוב הוא מועיל, גם האזהרה מועילה; ואם המעשה הטוב נחוץ לשלמות המידות והאזהרה מוכיחה עליו, הרי גם היא נחוצה. שני דברים הם שנותנים חוזק לנפש, השענותה על האמת ובטחונה בעצמה – לשניהם גורמת האזהרה. גם עליה נשען אדם וכשהוא עושה הנכון רוחו מתרוממת והוא מתמלא בטחון, לכן אין לומר שהיא לריק.

מרקוס אגריפא192, איש כביר רוח, היחיד בין העולים לגדולה בימי מלחמות האזרחים שהיה מאושר במעלה שהגיע אליה במדינה, רגיל היה לומר, כי מאד הכיר חשיבות הפתגם: “האחדות מביאה ברכה לנכסים קטנים, והמחלוקת מחריבה אף את הגדולים”193. הוא חייב לו הרבה, כי על ידו נעשה לאח טוב ולחבר טוב. אם פתגמים כאלה עושים רושם על הלב הקולט אותם, למה לא יעשה כן כל החלק ההוא של הפילוסופיה, אשר תכנו מלא פתגמים דומים להם? החלק האחד משלימות המידות הוא הלימוד, השני הוא המעשה194, ללמוד אתה צריך, אבל גם לעשות את אשר למדת. אם הדבר כך, הרי לא רק מה שלימדה החכמה הוא לתועלת, כי אם גם הלקח אשר בתמונת צווי הוא כובש את היצרים וכופת אותם.

הוא טוען עוד: “הרי כבר הפילוסופיה לבדה נחלקת למדע ולתכונת הנפש, כי מי שלמד רק מה לעשות ומה למנוע איננו עוד מן החכמים, אם לא קיבלה נפשו צורה חדשה במה שלמד; ואם גם אותו החלק השלישי, שאתה בא להורות, מכיל מצדו צוויים ומנהגים מעשיים לנפש, הרי מיותר הוא לשלמות המידות, כי די לה בשני החלקים האחרים”. אילמלי היה כן היו גם התנחומים מיותרים, אשר בהם גם כן שני היסודות, וכן האזהרות והתוכחות והראיות שמביאים. גם הן מוצאן מתכונת הנפש המתוקנה והחזקה. אבל אף אם מוצאן מן הנפש המתוקנה ביותר, היא בעצמה מקבלת תכונתה מהן, היא פועלת עליהן ונפעלה מהן.

עוד עלינו לומר, כי מה שאתה דורש ישיג רק האדם השלם, אשר כבר הגיע למרום האושר הרוחני. למעלה זו יאחר להגיע, ובינתים יהיה בלתי שלם, ובעודו בדרך צריכים להורות אותו המעשה אשר יעשה195. אפשר כי החכמה לבדה, כשהרימה כבר את הנפש למדרגה, שאינה יכולה עוד לסור מדרך הישר, תסלול לה דרך גם בלי תוכחות מוסר, אבל לאנשים בעלי שכל קלוש נחוץ מי שיגיד להם: “זאת תעזוב, זאת תעשה”. יתר על כן, אם יחכה לזמן שידע מעצמו, מה המעשה היותר טוב, בינתיים יהיה תועה בדרכו ושגיאותיו תהיינה לו למעצור מהגיע למטרה רצויה, לכן צריך הוא למדריך עד אשר יוכל להדריך את עצמו. הנערים לומדים לכתוב לפי דוגמאות. יד זרה אוחזת באצבעותיהם ומנהיגה אותן על פני צורות האותיות, אחרי כן מצוים אותם לחקות את הדוגמאות ולתקן על פיהן את כתב ידם. כן גם נפשנו מתלמדת על פי דוגמאות בעודה מקבלת סיוע.

מכל אלה יש ראיה, כי החלק המוסרי של הפילוסופיה אינו לריק.

השאלה היא עוד, אם די בה לבדה כדי ליתן חכמה לחכמים. עוד נדבר על ענין זה בשעתו, אבל בינתיים אף בלי ראיות, הכי לא ברור הוא כי נחוץ לנו יועץ שיעמוד לימיננו כנגד הדעות השולטות בקרב המון העם? אין שמועה מגיעה לאזנינו מבלי שתעשה רושם. משפיעה היא עלינו לרעה כשהיא מתכוונת לברכה, ומשפיעה כמו כן לרעה כשיש בה זעם וקללה196. הקללה שלהם מעוררת פחד שוא, והחיבה הנמרצה של האחרים אינה לקח טוב, היא דוחפת אותנו לקראת חפצים רחוקים, מתחלפים ובלתי בטוחים, בעוד אשר ברשותנו למצוא האושר בקרבנו פנימה. אין נותנים לנו ללכת בדרך ישרה. ההורים מושכים לנתיבות לא נכונות, העבדים מושכים לדרכים נלוזים; אין כל אחד תועה לו לעצמו, כי אם מושך זרע השגעון בתוך כל קרוביו וגם מקבל אותו מהם. לכן מוצאים אנחנו אצל יחידים חטאים לאומיים, כי כל הלאום לימד אותם. בעודו משחית נפש אחרים, משחית כל אחד גם את נפשו. אדם לומד הקללה ומורה אותה לאחרים. כך נוצרת הרשעה העצומה הציבורית בהיות המידות היותר גרועות של היחידים מצטרפות לקלקלה אחת197. לכן צריך להיות שומר מגין בעדנו, צורם לפעמים את אזננו, דוחה את פטפוטי ההמון וחולק על תהילותיו.

טעות תהי בידך אם תאמין, כי הנטיות לחטאים נולדו עמנו; הן הוכנסו לתוכנו. בתוכחות תכופות נוכל לדחות את הדעות הנפסדות הרועשות סביבנו. הטבע אינו כופה אותנו להשלים עם איזה חטא שיהיה; הוא עושה אותנו תמימים וחפשים198. הוא לא יצר בין הדברים הגלויים לעין את מה שמעורר את אהבת הבצע: את הזהב והכסף נתן למרמס רגלינו מתחת לאדמה ואנו דורכים על אותם הקנינים, אשר בשבילם מכניעים אותנו ורומסים על גבנו. הטבע יצר אותנו בקומה זקופה וכיוון את פנינו לראות את השמים ולחזות בעינינו כל דבר רם ונפלא, מזרח שמש ומבואו, חליפות הזמנים, מחזה הארץ ביום והרקיע בלילה, סיבוב הכוכבים – הנראה אטי ביחס למצב העולם, אבל רץ ממהר, כשאנו חושבים המרחקים העצומים אשר עליהם לסובב בלי הרף במרוצתם, לקויי חמה ולבנה כשהן נתקלות זו בזו, וכל אותם המחזות הנפלאים, אשר קצתם תמידיים וקצתם מתחוללים בתנועות פתאומיות, כמו זיקי אור בלילות וזהרי רקיע בלי ברק ורעם ואותות שמים בצורת עמודים או קורות ובתמונות שונות.לכל אלה נתן הטבע מהלכים למראה עינינו, בעת אשר את הזהב והכסף ואת את הברזל העורך מלחמות בשבילם ואינו סובל שלום, אותם נתן במטמון כדברים שאין כדאי למסור בידינו – אנחנו הננו המוציאים מחושך לאור את הדברים שאנו נלחמים בשבילם. אנחנו הננו החופרים באדמה, סותרים את גושיה וגוררים מתוכה את הסיבות לאסוננו ואף את החומר לכלים היוצרים אותו. אנחנו בעצמנו מרשים למקרים לשלוט בנו לרעה וכלימה לא תכסה פנינו כשאנו מנשאים למרום מה שהיה מרמס לרגלינו בהיותו טמון במעמקי האדמה. רצונך לדעת, איך מתעה את עיניך בשקר זהרם החיצוני של המתכיות היקרות? הלא כל זמן שהיו מוטלות ברפש לא היה דבר יותר נמאס מהן. הן מתוך שכבות עמוקות ממחשכים גררו אותן, וכמה מכוערות היו בשעה שתפסו בהן לנקותן מחלאתן. צא וראה את החופרים בעצמם העמלים בכוח ידיהם לזרות את הזוהמה מן האדמה הצחיחה שם במעמקים, איך ידיהם מיובלות ומלוכלכות, ואף מטנפים הדברים הללו את הנפשות יותר משהם מלכלכים את הגופים, ורבה הזוהמה לבעליהם האוצרים אותם מאשר לפועלים העמלים בהם.

ובכן צריכים למוכיח וליועץ בעל שכל טוב, כדי לשמוע מתוך המהומה והרעש של הקולות המבולבלים הרבים את הקול הברור היחיד. מי הוא שישמיע הקול הזה? בודאי האיש, אשר באזניך הצוללות מזעקות הבצע והכבוד ילחוש בנחת מלים שהן מרפא לנפשך, ויגיד לך: אל תקנא באנשים הללו, אשר ההמון קורא להם גדולים ומאושרים. אין כדאי שתשחית בעבור התהילה ההמונית את רוחך הנכונה ואת בריאות גופך. אין כדאי שתקוץ נפשך במנוחתה ושלותה מפני הכבוד שאתה רואה אצל לבושי־ארגמן המסובלים במשרה199. אין כדאי שתכיר כיותר מאושר את מי שמפנים בשבילו הדרך, ואת עצמך כנעלב מפני שדוחים אותך מן המסילה. אם רצונך לעשות דבר שיהיה לך לתועלת ולא יהיה על שום אדם למשא: כבוש את יצריך הרעים! כבר היו גבורים בעולם, אשר שרפו ערים באש ואשר הרסו מקומות בצורים שלא יכלו להלכד במשך דורות רבים, ואשר שמו מצור על חומות נשגבות ונתצו אותן באילי ברזל, ואשר נהגו בשבי מחנות אויבים וירדפו אותם ברוב כוח ויכו עמים לפי חרב ויכבשו ארצות רחוקות עד לים הגדול – אך הגבורים האלה, בעודם מנצחים את אויביהם, התאוה נצחה אותם. בכל אשר הלכו לא עמד איש בפניהם, והם עצמם לא עמדו בפני יצר השררה, ובפני האכזריות. מה היה סופם? נראים היו כמנהיגים, בעת אשר באמת היו נהוגים ודחופים. דחוף היה אלכסנדר על ידי התשוקה הפראית להחריב חיל אחרים ולהגיע למקומות לא נודעים. התחשוב כי שלם ברוחו היה האיש הזה, אשר ראשית פעלו היה להכניע את ארץ היונים, אשר גידלה אותו, אחרי כן חטף וגזל מאיש ואיש את כל היקר וחשוב לו, גזר עבדות על שפרטא ושתיקה על אתונא200? לא די היה לו בחורבן כל המדינות הרבות אשר דיכא תחת רגליו אביו פיליפוס בחרבו או בכספו, ושאף הוא להכניע עוד אחרות עד אשר סבב את כל כדור הארץ, חגור בכלי זינו, ואכזריותו לא רפתה ולא נלאתה, עד אשר דמה לחיות הנוראות המשוקקות לטרף גם אחרי שכבר מלאו את בטנן הרעבה. אחרי אשר כבר ריכז ממלכות רבות למלכות אחת, אחרי אשר הפיל חתיתו על היונים והפרסים יחד ואף מדינות אשר נשארו חפשיות מעול דריוש הכניע הוא תחתיו – עוד ביקש ללו נתיבות לקצוי ארץ ומעבר לאוקינוס! התעקש לעזוב את מסילות הרקולס ובככוס201 ושאף לקצר דרך נצחונו ולשדד מערכות הטבע; לא אבה כל כך ללכת הלאה, אך גם לעמוד על מקומו לא יכול, כמו נטל מתנודד במשקלו אנה ואנה וסוף תנועתו הוא כשהוא נופל לארץ.

כן גם פומפיוס לא מתוך דרישות הצדק או השכל הסית אותו רוחו למלחמות בעמים נכרים ולריב האזרחים, כי אם מתוך שגעונו ושאיפתו לגדולה כוזבת. פעם יצא להלחם בספרד ובחיל סרטוריוס, ופעם כאילו חפץ לתפוס את שודדי הים וליתן בטחה לנוסעים באניות – כל אלה היו לו תואנות כדי להמשיך את שלטונו. מה היה חפצו באפריקה? מה משך אותו כנגד ספטנטריון, כנגד מתרדת, כנגד ארמיניה ולכל קרן זוית שבאסיה? הלא רק תשוקה בלי גבול להתגדל עוד יותר בהיותו כבר גדול מאד בעיני הכל ורק לו לעצמו לא הספיק גדלו202.

ומה הדבר אשר קיצר ימיו של יוליוס קיסר והביא בזה אסון לכל המדינה? הלא התהילה והשררה והשאיפה לגדולה. הוא לא היה יכול נשוא אדם אחד למעלה ממנו – בעת אשר כל המדינה סבלה שנים מושלים עליה.

ומה דעתך על מריוס, אשר שלט פעם אחת במשרת קונסול – משרה אחת ניתנה לו ואת האחרות חטף בחזקת היד – הכי בהכותו את הטבטונים והצימברים וברדפו אחרי יוגורתא במדבר אפריקה, רק מתוך דרישת צדקו שאף לכל התלאות הללו? הוא נהג את צבאותיו, ותאות השררה נהגה אותו. כל אלה הגבורים בשדדם אחרים הושדו בעצמם והיו דומים לגלגל הזה הסובב ועוקר מה שמוצא בדרכו, אך גם בעצמו מתגלגל ביתר עוז כל יותר שהוא סובב בלי מעצור. אחרי אשר גרמו הרבה רעה לאחרים, באה גם עליהם השואה במדה שהזיקו. האומר לך כי אדם מוצא טובתו בצרת חברו, אל תאמן לו203.

את כל הדוגמאות הללו, אשר רגילים להלאות בהן את ראות עינינו ואת משמע אזנינו, צריכים לסתור, ואת לבבנו צריכים לנקות מן השמועות והאגדות המזיקות אשר התמלא מהן. במקומן צריכים להכניס השכל ותושיה, שיעקרו את הדעות הכוזבות המוצאות חן במידה שהן כנגד האמת, שירחיקו אותנו מן ההמון הנבער המושך להאמין בו, ושיחזירו לנו דעה נכונה. זה כל פרי החכמה, שידבק אדם בדרכי הטבע ויחזור למקום אשר הבלי ההמון גרשוהו משם. חלק גדול מן הרפואה הוא, לעזוב את יועצי האולת והשגעון ולהתרחק מאד מעדת בני אדם הללו, אשר בתוכה כל אחד גורם רעה לחברו.

על אמתת דבר זה תעמוד, כשתתבונן איך שונה אדם בחייו בתוך העם ובחייו לבדו. לא שהבדידות כשהיא לעצמה מלמדת תמימות ונקיון מפשע, ושישיבת כפרים מדריכה להתנהג בפשטות, אבל זה הדבר: במקום שאין עדים ורואים נמנע אדם מאותם מנהגי־הסכלות אשר כל כוחם הוא בחפץ להגלות ולהראות. מי ילבש בגדי ארגמן כשאין עין רואה? מי ישתמש בכלי זהב לסעודתו הצנועה בפני עצמו? מי יוציא לחוץ את כל יקרו ותפארתו בשעה שהוא יושב בצלו של אחד העצים בשדה? אין אדם רוחץ ומזכך עצמו למען תהיה רק לעיניו ולעיני מעטים אשר סביביו הנאה מנקיונו; את כל תכונת מנהגי־הסכלות מציעים ומרחיבים כפי רוב ההמון המביט ומסתכל בהם. כך הוא הדבר; המביט והמעריץ הוא המעורר לכל מנהגי השטות, ומכמה מאויים נחדל כשתסיר מלפנינו את המסתכל. השררה והתאוה והשלטון – לגיא חזיון הם צריכים, ורפואה היא כנגדם אם נאלץ אדם להשאר בסתר.

לכן טוב שיהיה לצדנו מוכיח, אם יושבים אנו בתוך המון קריה, והוא כנגד המשבחים ומפארים את בעלי האחוזות הגדולות יפקח עינינו לראות את העשיר המסתפק במיעוט ונותן ערך לנכסים לפי השימוש בהם. כנגד המרוממים את חסדי התקיפים יורה הוא לכבד את שעות המנוחה הפנויות ללימודים ואת הנפש העוזבת את החיצוניות ומסתכלת בפנימיותה. הוא יורה כי אותם האנשים הנחשבים כמאושרים, הם רועדים ממגור כשהם עומדים בראש הפסגה הנכספה, ונפעמים הם בהיות המחזה לעיניהם שונה מאד ממה שחושב ההמון אודותם. מה שנראה רם ונשגב למראה עיניהם הוא פי תהום. פלצות אוחזת אותם והם מתחלחלים כשהם מביטים לתוך עמקי התהום הקרובים לגדולתם. נאלצים הם להעלות במחשבם את כל המקרים היכולים להתרחש, וכרום מצבם כן ירבו החלקלקות. תאות נפשם נהפכת לפחד, וההצלחה אשר בשבילה מכבדים אותם נעשית להם לנטל כבד. אז יתחילו לשבח את המרגוע והפנאי הנוח ועומד ברשות עצמו. שונאים הם את זיו אשרם ומשתוקקים להנצל ממה שנפל בחבלם. אז תראה אותם באים מתוך יראה לבקש חכמה ולמצוא מרפא למחלת הצלחתם204, כי כמו הפכים הם ומתנגדים, הצלחה – ושכל טוב: אנחנו משכילים יותר בימי צרה, והחיים הנעימים דוחים מן הדרך הישרה. – שלום.


מכתב צ"ה: על דעות כלליות ומוסכמות. דרכי החיים של הזוללים. השתנות אופן חיי הנשים. הרופאים לפנים והיום. מנהגים דתיים, גם של יהודים. דעת אלהים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה דורש שאמלא את הבטחתי לבאר את הדבר אשר דחיתי205 כדי לדבר עליו בשעתו, אם אותו החלק של הפילוסופיה, אשר היונים קוראים לו “פאראנטי”, ובלשוננו נקרא “לימוד המוסר”206 די בו כדי לכלול כל החכמה. אני יודע כי יישר בעיניך גם אם לא אמלא ההבטחה, אבל אני חוזר עליה ומסייע בזה לאמתת הפתגם: “אל תפצר לבקש דבר שאין רצונך באמת לקבל אותו”. כי יש שאנחנו מפצירים שינתן לנו מה שהיינו מסרבים לקחת, אילו נתנו אותו. תהי בקשה כזאת מתוך קלות דעת או מתוך כבוד ומשוא־פנים – העונש הראוי לה הוא למלאותה. אנחנו אוהבים להיראות כחפצים כמה דברים שאין אנו חפצים. הנה למשל מרצה בקהל עם207 מופיע ומגילה עבה בידו, כתובה באותיות קטנות וצפופות על היריעות, ואחרי אשר קרא חלק גדול הוא אומר: “הנני להפסיק, אם תרצו” – והכל עונים ואומרים: “המשיכה נא את קריאתך!” אף על פי שהיה נוח להם אילו נעשה אילם. ויש אשר אנו מבקשים דבר ותשוקתנו האמתית היא לדבר אחר, ואת האמת אף לאלהים אין אנו מגלים – והם אינם שומעים לקולנו או חסים ומרחמים עלינו208.

אבל בי אין רחמים ואני נוקם בך ומטיל עליך אגרת עצומה, אשר אם תהיה קריאתה כנגד רצונך, תאמר: “אני הוא שגרמתי לי זאת”, ותחשוב עצמך לחבר לאותו הבעל, אשר אשה רעה מקניטה אותו, אחרי אשר הוא בהשתדלות רבה חזר אחריה לישא אותה; או לעשירים הללו הסובלים יסורים מתוך הונם אשר רכשו בעמל ובזעת אפים, או לנכבדים הללו הנאנחים מתוך העינויים הקשים שנחלו עם הכבוד שהשיגו ברוב ערמה ומזימה – לכל האומללים אשר יצרו להם בעצמם את יסוריהם.

ועתה אעבור מן ההקדמה אל הענין. יש אומרים: “כיון שהחיים המאושרים מיוסדים במעשים טובים ולימודי המוסר מובילים למעשים טובים, הרי די לנו בלימודים האלה”. אבל האמת היא, כי לימודי המוסר מובילים למעשים טובים רק בתנאי שיהיה שכל מקשיב, ויש אשר תוכחת המוסר היא להבל, אם הנפש מלאה דעות נפסדות. גם אין ההולך בדרך ישרה יודע שהוא הולך בה. אם לא התחנך בתחילה על ידי השכל להחזיק בכללים הצריכים, לא יוכל לדעת מתי לעשות דבר ובאיזה קצב ואיך להתנהג עם מי שיהיה ומדוע יעשה כן. לא יוכל לעשות בכל לבבו הטוב והישר, ולא בתמידות ומרצון, ויביט לאחוריו ויפקפק.

כשאומרים: “אם פרי לימוד המוסר הוא המעשה הטוב, הרי די בו בלימוד ההוא לחיים מאושרים; כשזה נכון נכון גם זה”. אני עונה: המעשים הטובים הם גם פרי לימודי המוסר, אבל מוצאם לא מהם לבדם.

וכשאומרים: “כל האומנויות מוצאות סיפוקן בלימודים קצובים, לכן גם החכמה תמצא סיפוק בלימודים כאלה; הרי היא אומנות החיים. אדם נעשה לקברניט על פי ההוראה שנותנים לו: כך תנהל את ההגה, כך תפרוש את הוילון, כך תשתמש ברוח טובה, כך תתנגד לסערה מסוכנה וכך תעשה ברוח מצויה שאינה לא רעה ולא נוחה. כל בעלי מלאכה כמו כן מתחזקים בלימודים שקיבלו – יהי נא כדבר הזה גם במוסר, אשר מוריו הם אומני החיים”. – אני אענה: כל האומנויות האחרות מתעסקות רק במכשירים של החיים, לא בתוכן השלם של החיים. מטעם זה יש להן לאומנויות גם מעצורים ועיכובים מבחוץ, כמו רגשי התקוה, התאוה והפחד. אך לאומנות החכמה המקפת את החיים אין שום דבר חיצוני שיוכל לקפח את שימושה. היא גוברת על המכשולים וסוחפת אותם. רצונך לדעת הבדל גדול בין שאר האומנויות ובין זו? בכל האחרות נוח לו לאומן, כשיצא דבר מקולקל מתחת ידו, שיתראה כמזיד משיתראה כשוגג209, אבל בזו, החטא היותר קשה הוא לעקם את הישרה מדעת. כך למשל המדקדק לא יבוש ממליצה פחותה ומאוסה, אם הוא משתמש בה בכוונה, אבל לבושה תהיה לו אם התגלגלה בשגיאה. הרופא יחשוב לעלבון יותר גדול לאומנותו אם לא יבין למכתו האנושה של החולה, מאשר להעמיד עצמו בשקר כמבין. ובאומנות החיים הכלימה היותר רבה היא כשאדם אשם מרצונו.

אולם גם לשאר האומנויות, ולכל לראש לאומנויות החפשיות, ישנן דעות כלליות מלבד הלימודים הפרטים, כמו באומנות הרפואה. ישנה שיטתו של היפוקרטס210, ושל אסקלפיאדס211 ושל תמיסו212. אין גם שום אומנות מיוסדה בהגיון שלא תהיינה לה דעות כלליות, אשר היונים קוראים להן “דוגמאות” (דוגמטא) ואצלנו הן מכונות דעות או הלכות ברורות ומוסכמות213, כמו שהן בחכמת המדידה והאסטרונומיה. והפילוסופיה היא מיוסדה בהגיון וענינה הוא מעשי: היא צופה וגם פועלת. טעות תהי בידך אם תחשוב, שהיא מבטיחה רק הטוב על האדמה214 – היא שואפת למרומים. היא אומרת: מחקרי הוא במרחב עולם ואין אני מצמצמת עצמי בחיים האנושיים ומסתפקת בעצות ובאזהרות בשבילכם. אלי קול קורא משמי־גבוהים וממה שלמעלה מכם:

כִּי הַשָּׁמַיִם לָרוּם וְטֶבַע הָאֵלִים לָדַעַת,

אַף כָּל יְסוֹדֵי הַדְּבָרִים לְהַכִּיר, הֵן רוּחִי שׁוֹאָפֶת,

אֶת מוֹצָא הַיְצוּרִים, אֵיךְ הִיא צְמִיחָתָם וּמֵאַיִן,

אֵיךְ בִּנְתִיבָתוֹ סוֹבֵב הַטֶּבַע וְחוֹזֵר לָאָפֶס,215

כדברי לוקרציוס. וכיון שהפילוסופיה להגות היא מתכוונת, לימודיה נובעים מנטייתה זאת.

ואף במה שעליו לעשות לא יצא אדם ידי חובתו, אם אין השכל נתון לו לדעת באיזה אופן ימלא פרטי כל הדברים המוטלים עליו, ולא יוכל לשמור אותם מי שיש בידו רק צווי מכוון למעשה מיוחד ולא דעה כללית. הצוויים המיוחדים הם קלושים והם, אם אפשר לומר כן, בלי שורש. הדעות הן כמו קירות חומה, הן הפורשות עלינו שלוה ומנוחה, הן מקיפות כל החיים וכל הטבע יחד. ההבדל בין הדעות ובין הציוויים הוא כמו בין יסודות הטבע ואיברי הגוף התלויים בהם ומהם סיבת מוצאת כמו סיבת כל הדברים.

עוד יאמרו לי: “החכמה בימי קדם נתנה רק לקח, מה לעשות ומה לחדול, והאנשים היו אז יותר טובים; משנעשו מלומדים, אפסו אנשי־צדק. התום והיושר שהיו פשוטים כל כך, נהפכו למדע, אשר ערפל סביבו ומלאכותיות בו, ואנחנו לומדים איך להתווכח, ולא איך לחיות”. – אמנם כדברכם הוא, שהיתה החכמה העתיקה בראשיתה גסה קצת, כמו כל האומנויות, אשר רק במשך הדורות צמחה והתרבתה דייקנותן ושלמותן. אך אז גם לא היה עוד צורך בסמי־מרפא מובהקים, הזדון לא היה אז עדיין מחוצף כל כך ולא התפשט כה בעולם. כנגד עוונות פשוטים יכלו אז לפעול סמי־מרפא פשוטים, אבל עכשיו כשהתחזקו היצרים התוקפים אותנו, ליתר תעמולה בהגנה אנו צריכים. גם חכמת הרפואה היתה לפנים רק ידיעת סגולות העשבים העוצרים בעד הדם הזב מן הפצע או סוגרים את הפצע. לאט לאט הגיע החכמה ההיא לתכונתה הרחבה וסעיפיה המרובים. אין להתפלא על זה, שלא היתה לה לפנים עבודה רבה, כשהיו עדיין גופות חזקים ובריאים ומאכל האדם נוח, קודם שקילקלו אותו אומנות הטבחים ותאות הגרגרנים. מיום שנעשה לתכלית האכילה לא להשקיט את הרעב כי אם לגרות את התיאבון, והמציאו אלף מעשי אילפס ומרקחת כדי לעורר את הזוללות – מה שהיה לכלכלה לרעב נעשה לנטל ומשא לבטן המלאה. מכאן חיווּר־הפנים ורעידת האברים של סובאי היין וכחישת הגופות המעוררת עוד יותר רחמים כשאינה באה מתוך רעב אלא מתוך חסרון עיכול המזון. מכאן המהלך התועה של הרגלים והנדידה כמו שיכור. מכאן הליחות היתרה המתפשטת בגוף ומרחיבה את הבטן שהתרגלה לקלוט יותר מן הנאות לה. מכאן השתפכות מרה צהובה ושינוי צבע הפנים ונגעי הבשר והעור הנרקבים וחלאי אצבעות ובהונות ויסורי גידים ואיברים משותקים או רועדים בלי הרף. על כל אלה נוספים מיחוש הראש ומיחוש העינים והאזנים וקדחת ודלקת וחרחור בפנים216 וכל מיני קדחת, מתלקחים בהתקפה פתאומית או זוחלים לאט, מדאיבים ומכלים איברי הגוף; וכמה עוד מרעין בישין הוטלו לעונש על בעלי הנאה! פטורים מהם כל אשר לא התמזמזו במנעמי החיים, כל אשר התגברו על עצמם ומשלו ביצרם, כל אשר חנכו את גופם בעבודה ובעמל אמתי, בריצת רגלים ובציד ובכל מלאכה מיגעת בשדה. כשעיפו, נהנו ממזונם, אשר טעמו כי טוב בהיותם רעבים, על כן לא היה צורך בתכונה רבה של סמי־מרפא, במכשיר־ברזל לניתוח ובשקויים נכרים מעלים ארוכה. כמו סיבת החלאים כן היתה הרפואה פשוטה. התבשילים המרובים הם הרבו את מיחושי הגוף. צא וראה כמה מטעמים כורכת ומורידה לתוך בטן אחת אותה הזוללות הגוררת וחוטפת כל דבר מקצוי־ארץ וימים רחוקים. מן ההכרח, כי חמרים כה שונים נתקלים זה בזה, והבולע אותם אינו מעכלם יפה, כי לא הרי זה כהרי זה, ואין להתפלא כי חלאים משונים ומתחלפים יוצאים מן הערבוביה של המאכלים, וכשאין טבע האדם סובל אותם בצירוף ההפכים שבהם, הוא דוחה אותם אחור. מכאן במשך כל חיינו החלאים המרובים217.

הגדול שברופאים ומיסד חכמת הרפואה218 היה אומר, כי אין לנשים הנגעים של קרחת־הראש ושל מכאובי הרגלים. אבל בימינו גם שערותיהן הן מקפחות וגם ברגליהן הן חולות. לא שהשתנה טבע הנשים, אלא שדרך חייהן לסבול חלאי הגוף כמותם. הן נעורות בלילה כגברים, מרבות לשתות כמוהם, מתחרות עמהם ביצהר ותירוש, מקיאות כמותם דרך הפה מה שאין הבטן מעכלת מן המאכל ומן היין, לוקקות כמותם גלידי שלג כדי להקר חמימות האצטומכא. ובנוגע לתאוות המיניות בודאי אינן נשארות מאחורי הגברים. מטבען להיות נתבעות219, אך הן השחיתו דרכן ותבוא עליהן קללה מאת האלים והאלות220! והמציאו החציפות היתרה להזנות את הגברים. למה איפוא נתפלא, אם הרופא הגדול והבקי בידיעת הטבע נעשה בדאי, כי, למרות פתגמו, נשים רבות נעשות קרחות ובעלות פודגרא? את היתרון המיני שהיה לנשים הללו קיפחו בעוונותיהן221 ובשביל שחלצו מגופן את האשה נדונות במחלות של הגברים.

הרופאים הקדמונים לא ידעו לכוון שיעורי המאכלים ולתמוך ביין את הדופק היורד, לא ידעו גם להקיז דם כהוגן ולהקל מחלה ממושכה על ידי אמבטיות וזיעה. הם לא ידעו התחבולה, לקשור השוקיים והזרועות כדי לדחות כוחות נסתרים מתוך הגוף שיצאו לחוץ. לא היו נאלצים אז לשוטט ולבקש מסביב תחבולות שונות לעזרה, כי הסכנות היו מעטות. אך בימינו מה רבו ועצמו החלאים! אנחנו משלמים רבית בעד ההנאות והתאוות אשר עצמו ועברו חוק וגבול. אל תתמה כי כה רב מספר המחלות; צא וספור את המבשלים בבתי המטבחים. חדלו בתי הלימוד, ומורי המדעים, אשר תלמידים אין להם, יושבים בבתי המרזח. בית מדרשם של המליצים והפילוסופים שמם, ומה מלאים הם בתי המזון המהוללים, ואיך נדחקים הצעירים אצל התנור המוסק מסביב לאנשי היחס! אעבור בשתיקה על עדרי הילדים האומללים העומדים נכונים אחרי המשתה שיובילו אותם לקלון. לא אזכיר המון הפעוטים המזומנים לבושת ומסודרים לפי הלאום והצבע, כדי שיהיה כרצון איש ואיש המידה והקצב ותספורת השערות ושלא יתערב חלילה בעל שערות זקופות בבעל שערות כרוכות. לא אזכיר את קהל נושאי התופינים והמשרתים הצובאים ומחכים לכל אות שינתן למען החיש ולהושיט הכל לסעודה. אלהים ישרים! כמה אנשים עומדים לשרת זולוות של בטן אחת!

או שמא תחשוב, כי כמהין ופטריות שאתה בולע, והנאתן היא ארסית, אינן פועלות בסתר עליך לרעה, אף אם הפעולה אינה תכופה? וגלידי־הקרח בחום היום הכי אינם מקלקלים את הכבד? והחומט, אשר אתה גומע את בשרו המושמן מתוך הקופסא, הכי אינו מכניס בך קצת מן השיקוץ הקשה שבו? והציר והמורייס היוצאים מקרבי דגים גרועים וטועמים אותם כרוטב חשוב, הכי אינם שורפים את בני המעיים במלח שבהם? ואותה הליחה הנוזלת כשבולעים הגרגרנים בחטפם אותה מתוך צלי השלהבת ומורידים לתוך פיהם, התחשוב שאינה מקלקלת את הושט הבולע את הרותח? וכל אותם השקצים המאוסים והמלאים רעל, מה רב הגועל ומה רבה הסכנה לממלאים את בטנם מהם, כי נרקבים הם בתוכה ולא מתעכלים בה.

זכורני מה שסיפרו על זולל אחד, אשר צבר ואסף לאסונו ביום אחד כל מה שרגילים המפונקים לאכול בו ולשבוע: דודאים וקלייס האספנין222 וחמטים, אשר בשרם המוכשר לאכילה נגרד בסכין, מעורבים עם שרצים שבים, את הכל ביחד הושיטו לו, בלי עצמות וגידים, לאכילה. היתה בו עצלות מלאכול כל דבר לבדו; יותר נוח לערבב את הטעמים הנעימים. מקדימים לעשות על השולחן מה שצריכה לעשות הבטן בשעת העיכול. בקרוב יושיטו המאכלים כשהם כבר לעוסים; הן לא רחוק הוא מזה, כשמוסרים למבשל להוציא העצמות והגידים. הזוללות בפרטים היא לטורח, נוח יותר לכרוך הכל בבת אחת ולמוץ מהמאכלים הנאה כוללת. הכדאי להושיט ידי לתבשיל יחיד? יחוברו בקערה אחת ויטעם החיך את הנעימות שבצירופם. החושבים כי דבר זה נעשה מתוך יהירות וכדי להתפאר, צריכים לדעת, כי אינו כלל ענין של כבוד, אלא דבר הצריך לימוד. כוונתנו להסיר את הגבולים, להשוות את הנבדלים ולטבול אותם במרק של משפט אחד; לא היה עוד חילוק, חמטים וקולייס האספנין ושרצים יהיו כרוכים ומבושלים בסיר אחד ונאכלים ביחד223! אין לך תערובות יותר עלולות להביא לידי הקאה, ודי בהן לגרום כל מיני מחלה, אשר אין הרופא מוצא מקורם. אלו הם המיחושים המשונים באפיים וצורתם, אשר כדי למצוא להם ארוכה הוצרכו להזדיין בכל מיני מרפא ובכל שיטה של שמירה לבריאות.

כך אני אומר גם לענין הפילוסופיה. לפנים היתה יותר פשוטה, כאשר לא הרבו עדיין האנשים לחטוא ורק לרפואה קלה היו צריכים לנפשותם. לעומת התהפוכה הרבה במידות, צריכים עתה לנסות הכל, ומי יודע אם נצליח להסיר המגפה. השגעון חדל להיות ענין פרטי לאיש וביתו ונעשה לסכנה מדינית. אנחנו מתאוננים על רציחות והריגת יחידים – ומה נאמר על המלחמות ועל הפשע המתהדר224 של טביחת עמים שלמים? לבצע ולאכזריות אין עוד גבול, אך כשהם נעשים על ידי יחידים ובצנעה אין ההיזק היוצא מהם כה רב ונורא; מה נאמר לתועבות הנעשות על פי מועצת הסינאט ובהסכמת זקני העם בדרך חוק, ולפשעים, אשר היחיד מוזהר עליהם והם נעשים במצות השלטון לעיני כל? דברים שהיינו חייבים עליהם מיתה, אילו עשינו אותם בסתר, נזכרים לשבח ולתהילה כשהם נעשים במעיל אנשי צבא. לא בושים ונכלמים בני אדם, יצורים בעלי נימוס, לשמוח על שפיכת דם בני אדם כמותם וללמד אף בניהם אחריהם מלחמה, בעת אשר הבהמות והחיות דרות יחד בשלוה. נגד שגעון כה עז ואדיר, אשר התפשט בעולם, נאלצה הפילוסופיה להגדיל פעולתה, והרבתה את כוחה לפי מידת הצוררים שהיא נלחמת בהם. הנקל היה להתקוטט בסובאי יין ובזוללים, לא לרוח יתרה היו צריכים למען החזיר חוטאים כאלה לדרך החיים הפשוטים, אשר רק קצת התרחקו ממנה.

“עַתָּה בְּחֶזְקַת הַיָּד וּבְכֹח גָּדוֹל יֵשׁ צֹרֶךְ.”225

הכל רצים אחרי התענוגים. אין החטא מתחבא בחדרו. תשוקת ההנאה רודפת אחרי הבצע. טבע במצולות זכרון היושר! אין בושה במקום שיש מתן שכר. האדם, אשר צריך להיות קדוש לו היצור האנושי226, ניתן להריגה בשביל שחוק ושעשועים. היצור, אשר אסור לו227 ללמד ידו לפצוע או לקבל פצע – הוא מוצג עירום ובלי כלי זין לראוה, ומה שמתאוים לראות בו הוא המות. בקלקול נורא כזה של המידות מתבקש סם חריף ביותר כדי לחלוץ את המכה הנושנה מן הגוף. בחוקים צריכים להשתמש כדי לעקור מן השורש את הדעות הנפסדות. אם על אלה נוסיף את לימודי המוסר, את התנחומים והאזהרות, יעשו רושם; בפני עצמם לא יועילו. אם חפצים אנחנו להוציא ממסגר אסיר ולשחררו מן הסכנות שהוא שרוי בהן, עלינו להורות אותו, מה הרע ומה הטוב, להשכילו בינה, כי מלבד הצדק והיושר כל הקנינים שבעולם רק משנים את שמם: פעמים הם טובים ופעמים רעים. מה דורשים בתחילה מאת איש החיל? שבועת אמונים, מסירת נפש לדגל, והאיסור הנורא לעזוב אותו – אם באלה התקשר באמונתו, נקל לדרוש ממנו כל השאר. כן גם כשאתה חפץ לנחות אדם בדרך החיים המאושרים, רק את היסודות עליך להניח וליתן לו רמזים לצדק, אז יחזיק בו כמו על פי אמונה נשגבה, יאהב אותו, יבקש להדבק בו בחייו ולא יחפוץ לחיות בלעדיו.

תאמר, הכי לא הצליחו אנשים ישרים להתגדל גם בלי חינוך בלימודים דקים, בהתהלכם רק לפי הוראות פשוטות אשר קיבלו? – אני מסכים שהיו כאלה, אבל הם זכו לרוח יתרה, אשר הועילה להם לקטוף הצלחתם בדרך הליכה. גם האלהים במרום לא היו צריכים ללימודי הצדק והיושר, כי הם היו להם נחלה מעת היותם ומטבעם הוא להיות טובים; כן נמצאים בקרב בני־אדם יחידים בחירי הגורל, אשר בלי הסברה רבה מצד מורים הגיעו להבין את הדברים שלומדים אחרים ברוב עמל, והשיגו ענין הצדק והיושר כאשר אך שמעו את שמעם. הם כל תאבים לצדק, כאילו היו חפצים להוליד וליצור אותו בעצמם. אבל רוב האנשים האחרים הם קהים וקשי־הבנה ושקועים בהרגלים רעים ויארך הזמן עד שיסירו החלודה מעל רוחם.

אולם כמו שהחוקים הקבועים של הפילוסופיה ממהרים לגדל ולרומם את הלב הפתוח לקבל אותם, כן יהיו לימודיה לעזר רב גם לנחשלים ותבער מקרבם מחשבות לא נכונות, לא קשה להכיר, מה נחוצים הם.

ישנן בלבנו נטיות הגורמות לעצלות מצד זה, ולעזות מצד אחר. אין בידינו לעקור לא את זו ולא את זו, אם לא נבער מתחילה את השרשים, שהם לפעמים פחד שוא מפני איזה דבר או הערצת הבל כנגדו. כל זמן אשר הרגשות כאלה שולטות, לא יועילו דברי תוכחה כמו: “זאת חובתך בפני אביך, וזאת אתה חייב לעשות בשביל בניך, בשביל ידידיך או שכניך”. נכון יהיה השומע לעשות, אך הנטיה לבצע תעכב. או יבין כי צריכים להלחם בעד המולדת – אך המורא יעצור. יבין כי חובתו לעמול בזעת אפיו בשביל ידידו – אך חיי התענוגים יעכבו. יבין כי העלבון היותר גדול הוא לאשתו, אם יקח לו פלגש – אך התאוה דוחפה כדרבן לעבירה. מה יועיל כאן הלקח הטוב, אם לא הסירו מתחילה המכשולים? הרי זה כאילו הבאת כלי־זין והגשת אותם לידי לוחם, אבל ידיו אסורות ולא יוכל להשתמש בהם. כן גם צריכים אנחנו להתיר את הרוח מכבליו למען יוכל להשתמש בלקח־המוסר.

נשער בנפשנו אדם עושה את חובתו. הוא לא יעשה אותה בתמידות ולא באופן שוה, כי לא ידע למה הוא עושה אותה. על פי מקרה, על פי איזו דחיפה מחוץ יעשה הישר, אבל אין כלל נקוט בידו הדורש ממנו לעשות כן ומוכיח לו כי כך מידת היושר. מי שהוא טוב במקרה, אינו מבטיח שיהיה כן כל ה ימים. מלבד זה הן הלקח יורה אותך לעשות רק הטוב, אבל לא איך לעשותו. כשאינו מלמד זאת, אינו מוביל למטרת הצדק והיושר. אני מסכים כי אדם כזה יהיה בעל מעשים טובים, אך אין די בזה; תהילת אדם אינה במעשה, אלא באיכות המעשה228.

היש לך דבר יותר נתעב מסעודת זוללים שמוציאים עליה הון של פרשים229? הכי לא גנות יתרה היא, אם אנשי שחץ עורכים סעודות כאלה, כמו שהם אומרים, לכבודם ולכבוד מזלם230? בכל זאת אירע כי אנשים רגילים בחיי ענוה ערכו סעודות בעד הון רב כזה לחינוך נשיאות וכהונה חשובה. אותה התכונה בעצמה, כשהיא לגרגרנות, היא בזויה, וכשהיא לכבוד הכלל אין ליתן בה דופי; אין עוד כאן בזבוז אלא הוצאה חגיגית חשובה.

פעם אחת שלחו דג גדול במתנה לטיבריוס קיסר (כדי לגרות תאבון הזוללים, אגיד את משקלו: ארבע ליטראות ומחצה!) והוא ציוה לשלוח אותו למקילון231 למכירה, ויאמר: מובטח אני שיקנה אותו אפיציוס232 או פובליוס אוקטביוס. יותר ממה שקיוה התרחש בשוק: שני הקונים המרו זה את זה, בסוף ניצח אוקטביוס וינחל תהילה רבה בקרב ידידיו כי קנה את הדג אשר מכר הקיסר, בעד חמש אלפים ססטרציות, ולא הניחו לאפיציוס. המחיר הרב הזה לא לאוקטביוס היה לכבוד, כי מי שקנה אותו בראשונה לשם מתנה לקיסר, אף כי גם אותו יכולים לגנות, הוא כיון לעשות דבר להערצת המושל.

יושב לו אדם אצל מיטת ידידו החולה – הרי זה דבר טוב; אבל אם הוא עושה כן מפני שהוא צופה לירושה – הרי זה עיט יורד על הפגר! אותו המעשה בעצמו יוכל להיות לגנות או לכבוד – השאלה היא רק למה ואיך הוא נעשה. כל המעשים יהיו ישרים, אם נבקש בכל לבבנו את היושר ואותו לבדו נכיר כדבר היותר חשוב בענינים האנושיים, אותו ואת כל הנובע ממנו, בעת אשר כל שאר הדברים מתקיימים רק לרגע. לכן צריכים לנטוע בלבבות את ההכרה הזאת, החשובה בשביל כל היקף החיים: לזה אני קורא חוק או לקח כולל233. כפי ההכרה שתתחזק בו תהיינה פעולותיו וכן גם מחשבותיו וכן יסדר את חייו. דבר מועט היא האזהרה על פרטים לעומת הצווי על הכלל. מרקוס ברוטוס בספרו הנקרא בשם “על הראוי והנכון”234 נותן הוראות רבות להורים, לבנים, לאחים – אבל הקורא לא יתנהג על פיהן כראוי, אם אין לו כללים לתלות בם את ההוראות. את הרעיון העליון של הטוב עלינו לשים למטרה, למען נשאף אליו ונכוון אליו כל מעשה וכל דיבור, כמו שהנוסעים בים צופים אל כוכב אחד ומכוונים על פיו את דרכם. מי שאין לו בחייו רעיון קבוע, הוא נודד תועה. ואם לקבוע רעיון צריכים, הרי נחוצים יסודי לקח. הן תסכים בודאי, כי אין דבר יותר מגונה ממעשה רופף ומפוקפק של אדם צועד צעד אחד לפנים ושב וחוזר לאחוריו235. אבל כך יגיע לנו בכל דבר, אם לא יסירו מאתנו כל מה שמצמצם את הרוח ומעכב אותנו מלהתרומם לגדולות.

הנה רגילים גם להורות אותנו, כיצד נכבד את האלים. יהי אסור להדליק נרות בערבי שבתות236 מפני שהאלים אינם צריכים לאורה, ולאנשים לא נעים העשן. יהי אסור להשכים ולברך ברכות בשקידה על פתח ההיכלות237. במנהגים כאלה אני רואה רק יהירות אנושית, כי את אלהים מכבד רק מי שיודע אותו238. נאסור להושיט ליופיטר מטפחות וכלים ששפין בהן, וליונו ראי להסתכל בו. אין אלהים צריכים למשרתים, הן הוא בעצמו שומר את הגזע האנושי, הוא בכל מקום וקרוב לכל239. אם גם ילמד אדם, איך לשמור מידה וקצב בזבחים, איך להתרחק מאמונות הבל המטרידות אותנו – אין די בלימודים כאלה, כל זמן שלא נשיג, איך צריכים אנחנו לתאר ברוחנו אל שליט בכל ונותן חסדיו חנם לכל היצורים.

מדוע מרבים האלהים להיטיב? טועים הם האומרים, כי אין ברצונם לעשות רעה; הם אינם יכולים לעשותו. כל רעה לא תגיע אליהם ולא תצא מהם. לחבל באחרים ולקבל חבלה – כל זה בגדר אחד. טבע האלהים הנעלה והיפה מוציאם מכל סכנה ואינו נותן אותם להיות מסוכנים לאחרים. תחילת עבודת האלהים היא האמונה במציאותם; אחרי כן צריכים להכירם בגדולתם ולהבין רוב טובם, אשר בו מיוסד גדלם; צריכם לדעת כי הם הם מנהיגי העולם בכללו ולפעמים גם גורל היחידים. מהם לא יצא רע וכל רע לא יגיע אליהם. הם גם מיסרים אנשים ומטילים עליהם עול וגוזרים עליהם עונש. יש אשר מה שנראה כטובתם של בני אדם, בדבר הזה הם נענשים. רצונך שיחוננו אותך האלים? היה אתה חנון240! מכבד אותם כהוגן רק מי שהולך בעקבותם.

והנה שאלה אחרת לפנינו: איך נתהלך עם בני אדם? מה נעשה? מה הלקח אשר ניתן להם? שנחוס על דמם של בני אדם? מה פחותה היא מידה זו, שרק לא נזיק ליצור, אשר אנו חייבים להביא לו תועלת! הכי זאת היא תהילה לאדם, שהוא רק נוח ורצוי לאדם שכמותו?

או נלמד אותם להושיט יד לטובע במים, להראות הדרך לתועים, לפרוס מלחמם לרעב? איך אוכל לספור ולמנות כל מה שיעשו וממה יחדלו? ולמה לי כל הפרטים, כשאני יכול למסור להם בפרט אחד קצר כל חובת האדם: כל מה שאתה רואה, הדברים האלוהיים והאנושיים, דבר אחד הם. אנחנו כמו איברים בגוף אחד, הטבע אשר יצר אותנו מחומר אחד ולתכלית אחת שת בינינו אחוה ורעות. הוא נתן בלבנו אהבת איש לרעהו ונטיה חברתית. הוא יסד את הישר והנכון, ומשפט הטבע הוא, כי המזיק הוא אומלל יותר מהניזק241. מצותו היא גם שתהיינה ידינו תמיד נכונות לעזרה. דבר זה יהי תמיד בלבך ושגור על פיך:

אָדָם אֲנִי, וְלֹא זָר לִי כָּל אֲשֶׁר לְאָדָם נוֹגֵעַ.242

נחזיק נא בכל עוז במה שמשותף לנו לפי הטבע. חברת האדם דומה לגזרת האבנים שבכפת הבנין המחזיקות כל אחת את חברתה, ובהשמט אחת יפול כל הבנין.

ואחרי חובותינו לאלהים ולאדם עלינו לשים לב איך להתנהג במקרים המתרחשים בעולם. לשוא ניתן הוראות, אם לא נקדים לברר את הדעות הנאותות לאדם בפני כל המקרים, בפני העניות והעושר, התהילה והבזיון, המולדת והגלות. עלינו לערוך כל דבר מבלי לשים לב לשיחת הבריות, לחקור מה הוא באמת ולא איך מכנים אותו.

נעבור לענין מידות טובות. יבואו ויורו אותנו לבקש בינה, לרומם את הגבורה, לחבב את המתינות ולאחוז ככל האפשר בצדק. אך לא נשיג כלום, כל זמן שלא נדע מהות צדקת־אדם, אם אחת היא או מידות שונות, מצטרפות או בודדות; אם מי שיש לו אחת מהן, לו גם האחרות, ומה ביניהן? אין החָרש צריך לחקור, איך נוסדה והשתלשלה המלאכה שהוא עוסק בה, כמו שאין המשחק צריך לחקירות על דבר מלאכת הריקוד. המלאכות הללו נלמדות, ודי בזה; כי אין ענינם תוכן החיים, אולם צדקת־אדם הוא ענין לו לעצמו ולאחרים. היא צריכה למחקרים כדי ללמוד אותה. אין מעשה ישר נעשה אם אין הרצון ישר, כי ממנו נובע המעשה. אבל הרצון לא יהיה ישר בלי שתהיה הנטיה הנכונה בנפש, כי בה תלוי הרצון. ונטית הנפש לא תהיה נכונה בלי בינה מקפת את חוקי החיים וידיעה לשפוט על כל דבר לאמתו. לשלוה יזכו רק המגיעים לשפוט בשכלם משפטים חזקים ובטוחים; אלה אשר דעותיהם משתנות נודדים ברוחם בין התיאבון והויתור. סיבה אחת יש לטלטול הרוחני הזה: אין דבר ברור למי שנמשך אחרי המנהיג הלז קל־הדעת, שיחת הבריות243. רצונך שתוכל לעמוד בדעתך – עליך לבקש האמת; אבל לאמת אין להגיע בלי יסודי־לימודים מקיפים כל החיים, הטוב והרע, הישר והבזוי, הצדק והנלוז, החסד והרשעה. מידות טובות ושימושן, קניני העולם, כבוד ושררה, כוח הגוף ובריאותו, נוי האדם וערות חושיו – כל אלה צריכים לשופט ומכיר ערכם ומלמד אותנו מחיר כל דבר. על נקלה טועים ומגדילים ערך כמה דברים, והטעות רבה מאד, כמו שאנו רגילים ליתן ערך עצום לעושר, לנשיאת פנים ולתקיפות – ובאמת אינם שוים פרוטה. דבר זה לא תבין, אם לא תסתכל בסדרי עולם, אשר על פיהם מתחשב ערך הקנינים האלה. העלים אינם צומחים בגן לעצמם, צריכים הם לענפים שהם דבקים בהם ומהם הם יונקים ליחם; כן גם ההוראות, כשהן לעצמן הן נובלות, הן צריכות להדבק בלקח שיטתי.

המכחישים את נחיצות יסודי הלימודים, בהכחשה זו עצמה הם מראים את ההיפך. כי מה הם אומרים? די בהוראות מוסר למען סדר את החיים והבל הם לימודי החכמה וחוקיה הראשונים, הרי מאמרם זה בעצמו דעה יסודית היא כמו הדעה שלי, אם אומר כי אין להשגיח בהוראות פרטיות, שהן הבל, וצריכים לחקור ביסודי החכמה. מאמרי השלילי על ההוראות הוא בעצמו הוראה.

הפילוסופים צריכים לפעמים לאזהרות, לפעמים לראיות, כי ישנם דברים סבוכים שיכולים לברר אותם רק בזהירות יתירה. אם ראיות נחוצות הן, הרי כן גם יסודי הלימודים המתבררים בראיות. – ישנם דברים מובנים על נקלה, הם הדברים המוחשים והקבועים בזכרון; וישנם דברים קשי הבנה, הם הדברים מחוץ לחושים ולזכרון. והנה שימוש השכל אינו בשביל הדברים הגלויים; לו המטרה היפה יותר, לבאר את הסתום. הסתום צריך לראיות, ואותן מוצאים על ידי לימודים, – הרי שיסודי לימודים נחוצים הם. הדרך אשר בה אנו מגיעים לדעה נכונה, כך אנו מבררים אותה על ידי עיון, ובלעדיו הדברים נשארים תלויים ומסופקים. כדי לחזק דעתנו וליתן תוקף למשפטנו צריכים אנו ליסודי הלימודים. גם כשאנו מזהירים שיהא אדם רואה את חברו כמו שהוא רואה את עצמו ואת שונאו כאילו הוא יכול ל ההפך לאוהב, זאת אומרת, שיתאמץ באהבתו לזה ויפחית שנאתו לזה, אנו מוסיפים: כן נכון וישר. אבל מה שנכון וישר מיוסד בשכל המונח ביסודי לימודנו – ובכן הללו נחוצים ובלעדיהם לא נוציא המשפט.

אולם כדאי לחבר שני הדברים, כי בלי השרשים אין תועלת בענפים, והשרשים מצדם צריכים לענפים אשר הולידו. כל אדם יודע את התועלת שיש לו מצד הידים. אבל כוח הידים שופע מן הלב וממנו הן מקבלות את חיותן ואת תנועתן, והלב עצמו נשאר במסתרים. כן גם הוראות המוסר גלויות, בעת אשר יסודי החכמה נשארות בסתר. כדרכו של קודש הקדשים244, אשר רק המחונכים יודעים אותו, כן הסודות הללו בפילוסופיה, מורים אותם רק למי שנתקבל ונמצא ראוי להכנס לפני ולפנים, בעת אשר ההוראות והאזהרות ידועות גם להדיוטים245.

פוסידוניוס אומר, כי נחוצה לא רק מלאכת ההוראה, אם רשאים אנו להשתמש במלה זו246, אלא גם ידיעת התנחומים והתוכחה, ומוסיף הוא: חקירת הסיבות, איתיולוגיה247 – למה לא נשתמש בכינוי זה, אם המדקדקים, שומרי הלשון הלטינית, אחזו בו. הוא אומר, כי לתועלת הוא אף לבאר מהותה של כל מידה טובה, והוא מכנה לימוד זה בשם אתולוגיה, אחרים קוראים לו: תיאור קלסתר המידות248, סימני המידות הטובות והמגונות, בעזרתם נבחין בין הנהגות דומות. בזה יש תועלת כמו בהוראה. המורה אומר: כך תעשה כשתרצה להיות מתון! המתאר אומר: איזהו מתון? העושה כך וכך ונזהר מכך וכך. מה ביניהם? כאן הוראה וכאן דוגמה. אני מודה כי התיאורים האלה הם מועילים כמו סימוני האיקונין שמשתמשים בהם המוכסים. כשמראים את הראוי לשבח, ימצא מי שיבקש כמותו. אם קונה סוסים מוצא חפץ בסימנים שיכיר על פיהם סוס מגזע מיוחד ולא ירמו אותו למכור לו בהמה פחותה, על אחת כמה וכמה שהוא מועיל לדעת סימני אנשי רוח נעלה, שנהיה רשאים לקבל מהם את יתרונותיהם.

הִנֵּה סוּס צָעִיר הַזֶּה, הַגֵּאֶה בְּגֶזַע הַיַּחַס

נוֹשֵׂא אֶת רַגְלָיו הַצְּעִירוֹת וְקוֹפֵץ בַּשָּׂדֶה בְּכֹחַ,

פּוֹרֵץ וְרָץ וְכָל נַחַל וְנָהָר לֹא יְעַכְּבוֹ בַּדֶּרֶךְ,

אֵינוֹ מִתְיָרֵא גַם מִלַּעֲבוֹר גֶּשֶׁר רָעוּעַ,

רָץ הוּא נְטוּי צַוָּארוֹ, בַּשָּׁאוֹן אֵין לוֹ כָּל פַּחַד,

צוֹהֵל בִּגְבוּרָה וְשָׂשׂ בַּעֲבִי גַבּוֹ וְנוֹחֵר בְּכֹחַ

בַּהֲרִיחוֹ מֵרָחוֹק מִלְחָמָה, בְּשָׁמְעוֹ קוֹל זַיִן,

לֹא יִשְׁקוֹט בִּמְקוֹמוֹ, יִרְעַד וְיִשְׁאַף לִקְרַאת נֶשֶׁק,

עָשָׁן יוֹצֵא מִנְּחִירָיו, תְּשׁוּקָה לַקְּרָב בּוֹ בּוֹעָרֶת.249

בלי משים מתאר ווירגיליוס משוררנו כאן אדם כביר בעוז; באופן אחר לא הייתי מתאר את קאטו, אילו היה עלי להציג את תמונתו איך הוא עומד בלי מורא ופחד ברעש מלחמה, בעת אשר החיל הגיע כבר להרי האלפים, והוא מתיצב בראש הצבא. לא הייתי מציירו בדמות אחרת ובאופי אחר. לא התעורר איש מעולם ביתר גבורה משהצטיין בה הוא כאשר יצא למלחמה נגד קיסר ופומפיוס יחד. כל אחד מהם מחנהו סביבו, והוא כנגד שניהם מורה כי יש עוד מחנה של הרפובליקה. אין די לומר בשבחו: “בשאון אין לו כל פחד”. הוא אשר לא נבהל מפני הסכנות העצומות שהיו קרובות לעיניו ויצא להתגרות בעשרה לגיונות ובחיל העוזר שלהם מעמי הנכר, השמיע קול החופש וקרא באזני אזרחי המדינה שלא יפלו ברוחם, וכי בעבור החופש האזרחי יהיו מוכנים להקריב כל כוחם, בהיות יתר כבוד להשתעבד מתוך אונס מאשר לקבל העבדות מרצון. מה רב האומץ, מה נעלה היא נשמתו, מה עצמה אמונתו של הגבור הזה בשעה שהכל התמוטט! הוא ידע שהוא האחד, אשר אין הדבר נוגע לו כלל; כי השאלה לא היתה, אם קאטו יהי בן חורין, אלא: היהיו סביביו אנשים בני חורין, לכן יכול היה לבוז לסכנת המלחמה. כשצופים בהערצה על אדם כזה העומד הכן בגבורתו בלי מגור בשעת חורבן המדינה, נעים לזכור החרוז: “צוהל בגבורה ושׂשׂ –”.

לתועלת גם להזכיר, מלבד מעלותיהם החיצוניות ותכונתם הכללית של אנשי השם, גם איך עברו ימי חייהם, כמו: איך סבל קאטו ביומו האחרון את אותו הפצע, אשר על ידו יצאה נשמתה של החרות הכללית250. איך היה לליוס251 חכם־לב ומה עצמה ידידותו עם סציפיו; מה גדלו מעשי קאטו האחר252 בימי מלחמה ובשלום, או איך הציע טוברון (כשהוצרך לחוג חג ולערוך משתה) מיטות של עץ בפומבי, ועליהן עורות בקר ועל השולחנות כלי חרס פשוטים – וכל זה בפני היכל יופיטר בעצמו! איך הרים בזה מעלת העניות נגדה נא לגבעת הקאפיטול! אילו לא ידענו ממנו אלא דבר זה, הכי לא היה ראוי בשבילו להזכר בצדו של קאטו? לא משתה היה זה אלא משפט מוסר! מה נבערים רודפי התהילה שאינם יודעים איך להגיע למדרגה כזאת ומה רב ערכה. הן ביום ההוא, העם הרומי הרגיל לראות כל מיני כלים יקרים בבתי המשתאות, רק על כליו של האזרח הזה צפה בהערצה. כלי הזהב והכסף של כל האחרים נשברו ונתצו ונזרו אלף פעמים לכל הרוחות, וכלי החרס של טוברון253 יעמדו לדורי דורות. – שלום.


 

ספר ששה־עשר

מכתב צ"ו: לקבל לא רק בהכנעה אלא מרצון, מה שנגזר

סנקא ללוציליוס, שלום.

הנה עודך מתלונן ורוגז על דבר, ואינך מבין כי אין בכל מה שקרה דבר קשה זולתי תלונתך ורגזך. אם תשאלני אומר לך כי לפי דעתי אין שום צרה לאדם זולת מחשבתו על איזה דבר שהוא לו לצרה254. לא אוכל נשוא עוד את עצמי, ביום שיקשה עלי לשאת את המוטל עלי. אם רע לי – הרי זה חלקי וגורלי. בני ביתי חולים? הנושים מתנפלים עלי? בנין ביתי מתרועע? נזקים, תלאות, פחדים, פצעים התרחשו – הרי דברים רגילים הם. אין כדאי לשים לב; צריך היה להיות כך. גזרות הן שנגזרו ולא מקרים.

התאמין למה שאגיד לך, בגלותי לפניך רגשי לבי היותר חבויים? דרכי הוא בכל יסורים קשים המתרחשים בחיי, שאין אני רק נכנע בפני מה שגזר אלהים עלי, כי אם מסכים לו. מרצון ולא מאונס אני מקבל עלי הכל. אין דבר בא עלי, שאקבל בעצב ובפנים רוגזות. הרי אין אני מסרב לשלם מס המוטל עלי – וכל דבר קשה בחיים, אשר אנו נאנחים ומתפלצים בשבילו, גם הוא איננו אלא מס, ולא תוכל לקוות, לוציליוס יקירי, ואף לא לבקש שישחררו אותך ממנו. סובל אתה מכאובים בנקביך, או הגיעוך בשורות לא נעימות255; המיחושים נעשו תכופים, ויותר מזה: דואג אתה לחייך – הכי לא ידעת כי את כל אלה שאלת לך בשעה ששאלת לך את הזקנה? יסורים אלה קשורים באריכת ימים, כמו שאין נסיעה ארוכה בלי אבק וטיט וגשמים.

תאמר: אני חיים שאלתי בלי היסורים הקשורים בהם. לא נאה לגבר לומר כך; בזה תשש כוחו כנקבה. עיין בדבר, מה הרושם שיעשה עליך מה שאני דורש לטובתך לא רק מקרב לבי, כי אם ברוח נדיבה: מי יתן ולא עשו אותך האלים לילד שעשועים של ההצלחה. שאל נא את עצמך, אילו היה ברשותך לבחור, ההיית בוחר בחיי אדם מן השוק או בחיי לוחם בתוך המחנה? החיים, לוציליוס, מלחמה הם! כל מי שאינו נרתע לאחוריו, כי אם קופץ לתוך התלאות היותר קשות ומקבל עליו את הפעולות היותר מסוכנות – הוא בכלל הגבורים ומן הראשונים במחנה, וכל מי שבוחר בהתרשלות נרקבה נותן את העמל על שכמי אחרים, בעוד שהוא מתענג על עצלותו, הוא בכלל העופות הפחדנים256 אשר בטחון חייהם חביב להם מכבודם. – שלום.


מכתב צ"ז: הדורות הקדומים לא היו יותר נקיים מעוונות. – תועבות בימי קאטו. – לרשע אין מבטח

סנקא ללוציליוס, שלום.

טועה אתה, לוציליוס, כשאתה חושב, כי רדיפת התענוגים וקלקול המידות וכל מה שרגילים לראות כעוונות הזמן, הדור שלנו לבדו מסובל בהם; בכל אלה חייבים האנשים, לא הדורות. אין תקופה בעולם נקיה מחטא. אם נלך ונחשוב העוונות של כל דור ודור, לבושת ולכלימה יהיה להודות, כי אף בימי קאטו בעצמו רבו החוטאים בפומבי. הן כמעט לא יאמן, כי בכסף שחדו את השופטים כאשר האשימו את קלודיוס257 בניאוף עם אשת קיסר, בחללו את המקדש ביום עבודת־זבח בשם העם, כשהוציאו את כל הגברים אל מחוץ לקיר ואף מתמונות כל חיה ובהמה כיסו פני כל זכר. אולם לא רק כסף קיבלו השופטים, כי, להגדיל השערורה, אף מטרונות לזנות ונערים ממשפחות חשובות נתנו להם בשכרם לקלון. יותר מאשמת קלודיוס היה נתעב מעשה שופטיו אשר זיכו אותו בדין. הנואף שיחד אותם בניאופים, ולא נחה דעתו של החוטא עד שעשה את דייניו לחוטאים כמותו. כדאי להזכיר כי דבר זה נעשה במשפט אשר קאטו היה בו אחד העדים. הנני להביא כאן דברי ציצרו בעצמו על הענין, מפני שהוא עובר כל גבול הדמיון. הוא כותב (במכתבו לאטיקוס ספר א, טז): “הוא קרא אליו (את השופטים), נתן הבטחות וערובות ושוחד. אבל, אלהים ישרים! התועבה רבה עוד יותר, כי את הלילות של נשים נקובות־שם ואת הנערים החשובים קבעו בעד כמה מן השופטים כהוספה למשכורתם!” – לא נוכל להתעכב כאן על המחיר אשר שילם בכסף, כיון שההוספה היא דבר יותר נבזה. – “רצונך באשתו של אזרח צנוע פלוני?” – אני אתן לך! – “ברעיתו של עשיר זה?” – תוכל להזדווג לה! אני ערב שתזכה בניאוף ההוא. אותה היפהפיה אשר חשקת תבוא לביתך, אני מבטיחך ליל־חשק עמה, ובמשך ימים אחדים תראה שאמלא את דברי". הלא נתעב יותר לצוות ולחלק ניאופים, מלעשותם, כי באופן זה מרשיעים עוד יותר כנגד אמהות של משפחה. השופטים הללו עוד ביקשו מהסינאט אנשי חיל למגן בעדם, וגם השיגו אותם – מה שלא היה נחוץ להם אילו רק הרשיעו את קלודיוס. באמת אמר להם קאטולוס, אחר אשר יצא הנאשם זכאי בדינו, בדרך הלצה: “למה ביקשתם לכם אנשי חיל למגן? כדי להגן על הכסף שקיבלתם?”.

ובעוד אשר התלוצצו על הענין יצא זכאי אותו הפושע, שנעשה אחרי כן גם סרסור לעבירות – הנבל ההוא אשר יותר מאשמתו הראשונה אשם אחרי כן במעשיו כדי להנצל מעונש. היש לך קלקול־מידות יותר נורא מזה, כשהתאוות לא נרתעו אף ממורא היכל הקודש, והמשפטים לא גדרו בפניהן, וכשיצאו לדון בדבר עוד הרבו לפשוע? השאלה היתה: אם יכול אדם להשאר בטוח מעונש אחרי פשע ניאופים, והורו הלכה כי את בטחונו ישיג על ידי ניאופים חדשים. ודבר זה נעשה בפני פומפיוס וקיסר ובפני ציצרו וקאטו – כן, גם בפני קאטו בעצמו, אשר בהיותו נוכח במשחקי חג האביב258 היה העם בוש מפניו ולא נועז לדרוש הצגת זונות ערומות. התחשוב כי בעת ההיא היו עיני האנשים יותר צנועות מהמשפטים אשר חרצו?

דברים כאלה יעשו גם להבא כמו שעשו לפנים, ואולי יושם גבול לפריצות בערים על ידי גזרות ועל ידי פחד, אבל מעצמה לא תחדל. אין כל יסוד לומר, כי בזמננו הותרו כל התאוות ואפס כל חוק. באמת הנוער בזמננו הוא יותר זך ונקי מאשר בדור ההוא, כשהנאשם לא הודה בניאופו, והשופטים עשו המעשה, והתועבה נעשתה בשביל המשפט; כשיכול היה קלודיוס להפטר מעונש על ידי אותם הפשעים אשר נאשם עליהם, וכן נעשה סרסור לעוונות בשעת ישיבת הדיינים. מי יאמין כזאת? תחת להענש על ניאוף אחד, יצא נקי על ידי ניאופים רבים.

בכל דור יהיו אנשים כקלודיוס, ולא בכל דור אנשים כקאטו. נקל לנו להכשל בעברות, כי הנוטה להן מוצא חיש מנהיג וחבר, וגם כשאינו מוצא, העוון מצד עצמו מושך אותו. לא רק כבושה היא הדרך לעוונות. אלא גם משופעת ויורדת למעמקים. למה קשה לאדם כל כך להיטיב דרכו? מפני שבכל המלאכות אדם בוש על טעותו וצר לו אם שגה, אבל בחטא שהוא נכשל בו ייטב לבו. הקברניט אינו שמח כשנטרפה אנייתו, ולא הרופא במות החולה, ולא המליץ כשיצא בעל דינו חייב מאת השופטים; אבל בעברות יש הנאה. פלוני שש על הזנות ביותר מפני שקשה היה לו להגיע למטרתו; פושע אחר שש בתרמית וגנבה, ורע בעיניו רק מה שהן תלויות בהצלחה.

כל זה יוצא מתוך ההרגל הרע. כי מצד אחר תוכל להתבונן ולמצוא אף בנפשות היותר מזוהמות בחטאים גם רגש יושר, ולראות כי הן מכירות את האסור והנבזה ורק מתעלמות ממנו. בוא וראה כי החוטאים מכסים על עוונותיהם, וגם אם יצאו בשלום והם נהנים מפרי העוון, הם מעלימים אותו. לעומת זאת מי שאין ברוחו רמיה אוהב להתודע ולהגלות. הרשעה מפחדת אף מפני החושך. יפה אמר אפיקור: “הרשע יכול להצליח ולמצוא לו סתר, אבל לעולם לא יהיה לו מבטח בסתרו”. אפשר לפרש רעיון זה גם כך: “לשוא יעמלו הפושעים להחבא, כי אף אם תהי להם הצלחה במחבואם, בטחון לא ימצאו בו”. וכך הדבר באמת; מפלט מוצאים הפושעים, מבטח לא יוכלו למצוא. כשאנו מפרשים הרעיון בדרך זו, אין הוא מתנגד ללימודי חכמינו. מדוע? מפני שהעונש הראשון והיותר קשה לחוטא הוא חטאו. אפילו כשמעניקה ההצלחה את חסדיה לחוטא וסוככת ומגינה עליו, איננו נשאר בלי עונש, כי העונש כרוך בחטא עצמו259. אבל יש עוד עונש שני הרודף אותו ומשיגו: הפחד והבהלה וחסרון בטחון. למה אפטור את הרשעה מן הפורענות הזאת ולמה לא תהיה שרויה במורא בפניה כל הימים? אין אני מסכים לאפיקור, כשהוא אומר כי אין דבר צודק מצד הטבע וכי את הפשעים צריכים למנוע רק בשביל שאין להנצל מן הפחד המלווה אותם. כי בהסכימי לזה, שהמעשים המגונים נלקים ונענשים כבר במדעו של אדם, וכי אין לך פורענות גדולה מזו, להיות שרוי בדאגה תמידית ואי־יכולת לבטוח בשום מגן ומחסה – הרי זה בעצמו, אפיקור, ראיה נצחת, כי מצד הטבע אנחנו יראי־חטא, כיון שאף הנמלט מן העונש לא ניצל מן הפחד. ההצלחה פוטרת את הרשע מן הפורענות, אבל לא משחררת אותו מן המורא – הלא רק מפני שטבוע בנו הבוז לדבר המורגש כנבלה. לכן אין החייב מאמין בסתרו אף כשהוא נחבא; מדעו מרשיעו אותו ומלשין עליו בפני עצמו. זה דרכם וטבעם של פועלי־און, להיות רועדים. גרוע מאד היה מצבנו בעולם, אילו לא היו החטאים, הנמלטים מעונש החוקים ומכל חומר המשפטים בבתי הדינים, ונופלים תחת זה ברשת פורענות טבעית יותר קשה, ולא היה הפחד בא למלא מקום היסורים החיצונים. – שלום.


מכתב צ"ח: הנפש תקיפה בכל המקרים. – על מקרים רעים אמור: לטובה גזרו האלים!

סנקא ללוציליוס, שלום.

אל תחשוב אדם למצליח, כל זמן שהוא תלוי בהצלחה. על קנה רצוץ נשען, מי שהוא שמח על דברים חולפים. השמחה תלך לה כמו שבאה. רק כשהיא צצה מתוך הנפש עצמה, היא נאמנה וחזקה וצומחת ומתקיימת; כל שאר הדברים אשר ההמון מהלל, הם טובים רק לימים מעטים. תאמר: “אין להשתמש בהם וליהנות מהם?” – בודאי אפשר, אבל בתנאי, שיהיו תלויים בנו ולא אנחנו בהם260. כל הקנינים המכוונים להצלחה הם פורים ונעימים רק בתנאי שיהיה האדם, אשר ניתנו לו, מושל בנפשו ולא נכנע תחת ממשלתם.

טועים הם, לוציליוס, החושבים כי ההצלחה יכולה ליתן לנו את הטוב ואת הרע: רק את החומר לטוב ולרע היא נותנת לנו ואת יסודי הדברים שיכולים להיות לנו לתועלת או לנזק. תקיפה מכל המקרים החיצונים היא הנפש, היא המנהיגה את האדם בכל דרך שילך ומובילה אותו לטובתו או לרעתו. אם הנפש גרועה, היא הופכת הכל לרעה, אפילו מה שהיה נראה כמיועד לטובה, ואם היא ישרה ותמימה, היא מחלישה את רוע הגזרות וממתיקה אף את הקשה לסבול, בידעה איך לשאת אותו; כמו שהיא מקבלת את האושר בענוה, היא מתחזקת ברוב אומץ על כל אסון. אבל אף אם חכמה יש בה והיא עושה כל דבר על פי משפט שכל ואינה מקבלת עליה דבר שהוא למעלה מכוחותיה – לא תנחל אושר שלם ושאנן מפחד סכנה, אם לא רכשה בטחון כנגד כל מקרה פתאומי.

התבונן בחיי אחרים – אשר עליהם נקל יותר לשפוט – או בחיי עצמך בלי משוא פנים, ותמצא כי בכל הקנינים החביבים עליך אין תועלת, כל זמן שאין לך בטחון כנגד המקרים המשתנים על נקלה והחליפות אשר בעקבותם, וכל זמן שלא למדת לומר תמיד בין אסון ואסון בלי תלונה: “אחרת גזרו האלים!” – באמת אני דורש, כי פסוק261 יותר חזק ויותר צודק יהי שגור בפיך ומחזק את נפשך; עליך לומר על כל דבר שמתרחש באופן אחר ממה שקוית: “ליתר טובה גזרו האלים כך!”262 למי שמכוון כן את רוחו, לא יארע שום אסון. כיוון רוחו צריך להיות שיחשוב קודם המאורע על אפשרות בואו. בעודו שש על ילדיו ואשתו ונכסיו יעמיד עצמו כאילו לא יהיו נתונים לו בתמידות, ותהי חובתו שלא להיות אומלל גם כשלא יהיו עוד אצלו. אוי לו לאדם שהוא שרוי בפחד מפני מה שיוכל להתרחש, והוא אומלל עוד קודם בוא האסון, בהיות שאיפתו להחזיק בידו כל הימים בלי קץ ותכלית את הדברים היקרים לו. הוא לא ימצא מנוחה אף שעה אחת, כי מרוב חרדה לעתידות לא יוכל לשמוח באושר ההוה. אין עוד הבדל בין אבדתו ובין הפחד מפני אבדתו.

אין זאת אומרת שאני יועץ להתנהג בשויון נפש לכל דבר. אדרבה, הרחק ממה שיוכל להזיק וכל מה שיוכל השכל לעשות, עשה. כל מה שיוכל לגרום הפסד, השתדל לבטלו עוד קודם שיבוא. הבטחון בעצמו ינהל אותך בדרך זו, וגם רוחך המתחזק מראש לסבול מה שיגיע. מי שהוא אמיץ כדי לשאת כל פגע, יוכל גם להזהר ממנו. לא מתוך שקט כזה תשמע פתאום קול רעם. אין לך עלוב וסכל יותר מן הירא ורך הלבב. מה גדולה היא הטפשות להקדים את הרעה! אברר בסוף את מחשבתי בהציגי לפניך פרצופים של אותם המבוהלים המענים את עצמם מחסרון מתינות בשעת אסון כמו גם קודם לו. הן מקשה אדם את מכאובו יותר משצריך, אם הוא מקדים את זמנו. חולשה אחת היא, שלא לערוך כהוגן את הכאב ההוה, או להיות בהול עליו קודם זמנו. כמו כן כסילות היא צפיה לאושר תמידי ולגידול כל מה שנחלנו וקיומו לעד, למרות הגלגל החוזר במקרי אדם.

לכן יפה אמר מטרודורוס במכתב לאחותו כאשר מת עליה בנה, שהיה נעלה במידותיו:

“כָּל קִנְיָן שֶׁל בְּנֵי־אֱנוֹשׁ הוּא חוֹלֵף.”263

כה מכחשים בעצמם האנשים וכה שוכחים הם מטרת דרכם ולאן הם נדחפים יום יום, עד שהם תוהים על אבדן איזה חפץ, בעוד שהם עתידים שיאבד להם הכל. הדבר שמכנים אותך אדון לו, באמת הוא רק אצלך ולא שלך: אין דבר קיים למי שהוא בעצמו אין אונים, ולא דבר נצחי ויציב לאדם הכושל. ההכרח שיפסיד קניניו הוא כמו ההכרח שיגוע, ולמשכיל נחמה היא, אם יכול הוא להפסיד בשויון נפש כל מה שנועד להבטל.

במה מוצאים אנו נוחם וסיוע לעומת האבדות? במה שאנו זוכרים מה שאבד ומתאמצים שלא לקפח את הפרי אשר נשא. הקנין אובד אבל לא זכרו. כפוי טובה הוא מי שחושב כי באבוד ממנו הקנין אינו חייב עוד כלום על מה שנהנה ממנו לשעבר. אבל אם הדבר נגזל מאתנו, הרי פריו נשאר בידינו ואותו אנחנו מאבדים בסכלות הגעגועים על מה שהפסדנו. זכור כי מכל הדברים הנראים לך כנוראים אין דבר שאי אפשר להתחזק עליו. מהם דברים אשר כבר רבים גברו עליהם: מוציוס על האֵש, רגולוס על העינויים, סוקרטס על סם המות, רוטיליוס על גלות, קאטו על מות מיד עצמו264, ועל כמה דברים כבר גברנו בעצמנו.

מצד אחר ידענו כמה דברים אשר ההמון נמשך אחריהם ורואה בהם אושר, והיו אנשים משכילים אשר דחו אותם בבוז: שר הצבא פבריציוס דחה את העושר265, ובתור שופט דן אותו לגנאי; טובּרו266 מצא את העוני כדאי לו ולהיכל הקאפיטול. בערכו משתה בפני העם, השתמש בכלי חרס והוכיח כי די לאדם בכלים פשוטים כמו שמקריבים אותם אף לאלים. סכסטיוס האב267 דחה את השררה שהיה ראוי לה מלידה, ולא קיבל מעיל הסנטורים מיד יוליוס המרומם. הוא הבין, כי מה שנותנים לאדם, יכולים גם לגזול ממנו.

גם אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים באומץ לב. נהיה נא למופת! למה נהיה בין הכושלים והנואשים? מה שיכלו אחרים לעשות יכולים גם אנו. עלינו רק לטהר לבנו268 וללכת בדרך הטבע. מי שעוזב אותו, נסחף בתשוקות ופחדים ונעשה עבד למקרים. נשוב לדרך הנכונה, נחדש חיינו כקדם. נשוב, כדי שנוכל לסבול היסורים מכל צד שיתנפלו עלינו, ולומר למקרים: הנה גבר עומד בפניכם! בקשו לכם אחר כדי להכניע אותו!

בדברים כאלה ודומיהם יכולים להחליש מכה קשה, שחפצים להקל ולרפא, או להתחזק בה עד כדי להזקין עמה. אבל אין אני דואג לאדם ההוא, כי אם להפסד שיגיע לנו אם יאבד מאתנו הישיש הנעלה269. הן לו מלאו ימי החיים, ואם חפץ הוא להאריכם אין זה לעצמו כי אם בשביל אלה שהוא להם לתועלת. חסד הוא עושה בהמשיכו את חייו. אדם אחר במקומו היה שם קץ למכאוביו, אבל הוא חושב לבזיון שיברח איש מפני המות, כמו שלא נאה להציל עצמו על ידי המות. הכי לא יבקש לו מפלט כשיהיה נאלץ לכך? למה לא יעזוב את החיים כשלא יוכל להיות עוד לתועלת למי שיהיה וכל עמלו יהיה רק לסבול המכאובים?

כאן מקום, לוציליוס חביבי, ללמוד הפילוסופיה למעשה ולבחון אותה ליד המציאות: לראות את הכוח אשר בלב איש משכיל לעומת המות והמכאובים, בשעה שזה קרב אליו והללו דוחקים אותו. מה לעשות בשעה כזאת, יורה רק העושה. עד אתה עסקנו רק בראיות הגיוניות, אם אפשר לעמוד בפני יסורים, אם המות מכניע גם את אמיצי הלב. למה לנו המלים? אל המעשים עלינו לפנות! אין המות מחזק ידי אדם בפני היסורים, ולא אלה מתגברים על המות; האדם בעצמו צריך שיגבר על הכל. תקות המות לא תקל לו מכאוביו והסבל הקשה של היסורים לא יחבב עליו את המות; אבל את היסורים ישא ולמות יחכה. – שלום.


מכתב צ"ט: תנחומים למות ילד; לא להרבות בבכיה; לשמור רק זכרונו

סנקא ללוציליוס, שלום.

אני שולח לך מכתב שכתבתי למרולוס כאשר מת עליו בנו הצעיר ואמרו לי שתש כוחו מנשוא אבלו. לא הלכתי בדרך המנחמים להתנהג עמו בנחת, כי חשבתי שהוא יותר ראוי לדברי מוסר מאשר לתנחומים. אמנם יכולים להרשות לנדכה ממכאובו שיתאבל זמן קצר, אבל המרבה להשתקע באבלו, כדאי ליסרו בלי חשש ולהורותו כי גם בדמעות יש קצת סכלות270.

"אתה מחכה לתנחומים? אני קובל עליך! כה חלש כוחך באבל על בנך? ומה היית עושה אילו אבד ידידך? הן קטן היה הילד אשר הלך לו ולא ידעת אחריתו, וקצר הזמן אשר נפסק במותו. הרי זה כאילו אתה מבקש רק תואנה להתאבל ולקונן על המקרים, וכאילו אין תואנות אחרות יותר צודקות ליגון. בחיי ראשי, חשבתיך לאמיץ לב גם בפני צרות קשות באמת, קל וחומר בפני אותם הצללים של צרות, אשר בני אדם נאנחים עליהם רק מתוך הרגל.

אילו גם אותך קרה האסון היותר קשה, שהיה אובד ידידך, היית צריך להתחזק ולשמוח יותר על שזכית לו זמן רב מאשר להתאבל על אבדתו. אבל רוב האנשים אינם מביאים בחשבון מה שכבר זכו בו ונהנו ממנו לשעבר. – מן הדברים הרעים שביגון הוא, שאיננו להבל בלבד אלא שיש בו כפיית טובה. וכי מה שהיה לך ידיד נאמן במשך ימים רבים הוא דבר ריק? שנים רבות של קרבת נפש וריעות ואחוה בשאיפות הרוח – אינן כלום? הכי קברת עם הידיד גם את הידידות? ואם אין לך תועלת במה שזכית בו לשעבר, על מה אתה מתאבל? האמינה לי, רוב האנשים אשר אהבנו נשארים עמנו, אף אם נגזר שיפרדו מאתנו בגופם. הזמן העבר הוא שלנו; היותר בטוח הוא מה שהיה. תקות העתיד מרגילה אותנו לכפיית טובה לעומת מה שכבר ניתן לנו, כאילו לא היה זה גם גורל העתיד שיחלוף תיכף כאשר נגיע אליו. קומץ קטן הוא כל פרי חיינו אם נצטמצם רק בשמחה על ההוה, עלינו לשמוח גם על העתיד ועל העבר, בצפיה ובזכרון. הצפיה – הוא דבר שבספק, ואפשר שלא יצא אל הפועל, אך הזכרון מוסב על דברים שבודאי התהוו. למה נאבד מתוך סכלות את הודאי? הלא נוח לנו, שנרווה ממנו את נפשנו – אם אינה ככברה מנוקבת המאבדת מה שספגה לתוכה.

אין מספר לאבות אומללים אשר בניהם נקטפו באביב ימיהם, והאבות לא הרבו לשפוך דמעות וגם הלכו ממקום הקבורה271 אל המועצה או אל המשרד הציבורי ועסקו במלאכתם. הם נהגו כהוגן, ראשית יען כי הבל הן האנחות כשאינן מועילות עוד272 ושנית יען כי לא יצדק להתאונן על מה שקרה לאחד, והמקרה ההוא הוא סופו של כל אדם. סכלות היא התלונה גם מפני שאין מרחק הזמן רב כל כך בין יום האבל ובין יומו האחרון של המתאבל, ושויון נפשנו צריך להיות יותר גדול במידה שקרובים אנחנו ללכת אחרי מי שאבד לנו. שים נא לבך למהירות מרוצת הזמן, חשוב מה קצרים ההפסקים במרוצתנו, וכי כל ההמון אשר אתה רואה, חש להגיע למטרה אחת, והבדלי הימים והשנים פחותים מאד גם כשהם נראים גדולים: מי שהלך לו, הוא רק קדם אותך קצת. הכי לא טפשות היא להתאבל על העובר לפניך, אם אתה בעצמך ההולך אחריו? להתאבל על מעשה אשר ידעו שיתרחש? המתאבל על מי שמת, הרי זה כמתאבל על אשר אדם היה הנפטר.

חוק אחד מושל בכל: מי שנולד צריך למות. ההבדל רק בזמנים, הסוף שוה. רק מה שבין היום הראשון והאחרון הוא שונה ומתחלף אצל כל אדם. אם תחשוב את הצרות והיסורים, יוכל הזמן להיות ארוך גם לילד; אם את השאיפות תביא בחשבון, יהיה קצר אף לזקן. אין לך דבר כה כוזב ומתעה כחליפות המקרים. הם מטלטלים אותנו וזורקים אותנו מן הקצה אל הקצה, ובכל חליפות הדברים האנושיים, מה שבטוח לאדם הוא המות. ועל זה קובלים, על הדבר היחיד הבטוח ואינו כוזב!

– “אבל כאן נפטר ילד!” – אל נדבר לפי שעה מזה, אם טוב לו שנפטר. נשער נא בנפשנו איש זקן אשר מת: במה היתה מעלתו יתרה על הילד? חבוק נא בדמיונך את מידת הזמן, אשר אין לו שיעור, ואת מרחב כל העולמות, והשוה למול אלה את מה שאנחנו מכנים “חיי אדם”, ותכיר מה קטן הוא הזמן אף באריכותו שאנו מבקשים. וכמה דמעות, כמה דאגות לנו בחיינו המצומצמים, כמה פעמים נכספים למות שיגיע, כמה חלאים ופחדים מטרידים אותנו, כמה שנים עוברות בהבלים ובבערות של הנוער! את מחצית החיים גוזלת השינה, הוסף עוד את התלאות, הצרות והסכנות, ותמצא כי גם בימי חיים ארוכים לא רב הוא מה שחיינו.

אבל מי הגיד לך כי לא טוב לו למי שזכה להקדים צאתו מן העולם קודם שנשא על שכמו משא לעיפה? החיים לעצמם אינם לא טובים ולא רעים, הם נותנים רק מקום לטוב ולרע, לכן אבדה לבנך במותו גם האפשרות שיסוב הגורל להפסדו. אמנם הוא היה יכול כשיגדל להיות חכם וצנוע ואתה היית משתדל ליתן לו חינוך יפה; אבל ביתר צדק יכולים היו לדאוג שיהיה דומה לרבים אחרים. צא וראה את כל הצעירים ממשפחות חשובות, בעלי ההנאה אשר התפשטו בהיכלי המשחקים, או הצעירים המשחיתים דרכם כחוטאים ומחטיאים אחרים, שאין יום עובר עליהם בלי שכרות ובלי תועבות מגונות. כשתסתכל באלה, יתגלה לך כי יותר היה לך לפחוד מן הרעה מאשר לקוות לטובה. לכן אין לך להגדיש את הסאה באבלך ולהגזים על הצרה הפשוטה אשר באתך. אינני צריך להוכיחך שתקום ותתחזק, אינני חושב אותך לנמוך כל כך בדעת, כדי שאעורר אותך להזדיין בעצמה יתירה למען נשוא מה שהוטל עליך. אני אומר כי אין זו צרה איומה כלל, רק נקיפה מצערה, ואתה הוא העושה אותה לצרה גדולה. הרבה הועילה לך הפילוסופיה, אם לכל אומץ לבך אתה צריך באבלך על ילד אשר היה עוד יותר רגיל אצל המינקת מאשר אצלך!

שמא תאמר שאני יועץ לך לדכא כל רגש ולהעמיד פנים של קורת רוח גם בשעת הלוית בנך וכי נוח לי שלא יכירו בך כל דאבה? חלילה; זה יהיה חסרון כל רגש אנושי ולא אומץ לב, לראות את קרוביו נפטרים כאילו רואים אותם בחיים ושלא להתרגש בשעה שהמות חוטף אותם. אילו גם היית אוסרו עליך – יש רגש מתפרץ מעצמו, הדמעות נושרות שלא ברצון שופכן וכשהן נוזלות הן מפיגות הצער. מה היוצא מזה? כי עלינו להרשות את הבכיה, אבל לא לעשותה לחובה. תזל לה הדמעה עד כמה שיאלץ הלב, אבל לא כפי שדורש איזה מנהג. אל נא נוסיף מצדנו על האבל ולא נאריך אותו לפי דוגמת מה שעושים אחרים. הנטיה להתראות מעדיפה על האבל עצמו. מה מעטים הם המתאבלים להם לבדם! הם מרבים אנחה בשעה שהיא נשמעת ושותקים כשהם נשארים ביחידות; בבוא פנים חדשות בכיים מתגבר. בפני הרואים הם חובטים בידיהם את ראשם (אף כי נקל יותר היה לעשות זאת באין רואה ומוחה), מבקשים המות, מתהפכים ביללה על מטתם – ובאפס רואה היגון משתקע. כמו בשאר הדברים כן גם בזה יש לנו החולשה, שאנו כרוכים אחרי המנהג, ואין אנו עושים מה שנחוץ, כי אם מה שרגילים לעשות אחרים. אנחנו עוזבים את הטבע והולכים בדרכי ההמון, אשר שלטונו גרוע בכל דבר, וגם לענין זה הוא הפכפך. כשהוא רואה איש מתחזק באבלו, הוא אומר עליו שהוא חסר־רגש וחיבה לקרוביו, וכשהוא רואה את האחר נואש ומתנפל לפני מטת מתו, הוא מכנה אותו חלש ותשוש כנקבה. לכן יהי קצב ומידה לכל דבר!

אין לך סכלות יותר גדולה מלבקש תהילה ביגון והסכמה לדמעות. יש דמעות אשר גם המשכיל ירשה לעצמו, ויש נוזלות מעצמן באין מעצור. הנה ההבדל: בתקוף אותנו פתאום שמועה רעה, כשאנו מחזיקים בידינו את גוף המת בשעה שהוא נכון להמסר לשרפה, ההכרח הטבעי גורם כי עינינו זולגות דמעות, היגון הפתאומי מפוצץ את הגוף עד אשר לא תוכל העין לידום. גם שלא ברצוננו יורדות אז הדמעות. אבל יש גם אשר זכרון אנשים שהלכו לעולמם עולה על לבבנו, וכמו יגון נעים מתעורר בקרבנו, נזכרים אנו בשיחתם היפה, באמרותיהם הנחמדות, בקשרי חיבתם אלינו, ואם אז דמעות פורצות, הרי הן כמו ניחומים וגם, אם אפשר לומר כן, שמחה מהולה בהן. לדמעות כאלה יכולים להסכים; האחרות הן המושלות עלינו.

אין צורך לעצור בעד הדמעות מפני ההמון העומד או יושב מסביב, ואין צורך לשפוך אותן בשבילו. גם ההתאפקות וגם הבכיה היא נבזה במידה שהיא עשויה כלפי חוץ. תזלנה להן הדמעות מעצמן, ויכול מי ששופכן להשאר עם זה מתון ושלו. יש שהן נגרות מעיני החכם מבלי שיפגם כבודו על ידי זה ולא יחסר מאומה משאתו וממעלתו האנושית. יכול אדם להכנע לרגש הטבעי מבלי לבטל את כבודו. ראיתי אנשים מתאבלים על קרוביהם וחיבתם לנפטרים היתה ניכרת בפניהם, מבלי שנעשה אבלם ענין של חזיון לאחרים. לא מצא המסתכל בהם שום דבר מחוץ לרגש הטבעי האמתי. יש כעין שמירת הכבוד גם בהבעת היגון, אשר המשכיל צריך להיות זהיר בה, וכמו בכל דבר כן גם בדמעות יש קצבה וגבול. רק אצל הסכלים השמחה והיגון שוטפים ועוברים על גדותם.

קבל עליך את ההכרח בשויון נפש. וכי מה הוא הדבר החדש שאירע לך? מה רבים הנפטרים שקונים בשבילם בשעה זו צרכי קבורה ותכריכים! כמה אבלים יבכו עוד אחריך! בכל פעם שיעלה על לבך כי ממך חטף המות ילד, זכור כי אדם היה וכי לאדם אין מבטח בחיים ולא תמיד הוא זוכה להגיע לזקנה. המזל עוזב אותו פתאום כפי המקרה. תוכל לדבר אודות בנך ולחונן זכרו כרצונך. זכרו יעלה על לבך עוד יותר, כשתשתחרר מרגש המרירות. אין קרבת מתאבל חביבה, והאֵבל עצמו עוד יותר לטורח. אם זוכר אתה שיחותיו של הילד ודברי שחוק מפיו, חוזר עליהם; תוכל גם לשעשע נפשך ברעיון כי יכול היה הילד למלאות את התקוות הרמות אשר רחשו ההורים לעתידותיו. בודאי אין זה כפי הטבע האנושי לשכוח נפשות חביבות ולקבור את זכרונם יחד עם גופם, להרבות בבכי על אבדתם ושלא להעלות תמונתם על לב: כן דרך הצפרים והחיות כשהן מתאבלות על ילדיהן, רגש חיבתן הומה כרגע ברוגז כביר והוא ממהר להתעופף תיכף אחרי האבדה. לא כן האדם המשכיל. הוא יחזיק בזכרון הנפטר, וימעיט האֵבל עליו.

לא אוכל להסכים למטרודורוס, כי “יש מין הנאה שהיא תלויה ביגון וצריכים לתפוס אותה”. העתקתי לך דברי מטרודורוס בלשונם מתוך מכתבו הראשון לאחותו273. ברור לי מה שתחשוב על זה: בושה וחרפה היא לצוד ציד הנאה מתוך היגון, לעשות את האבל והדמעות לדבר של ששון. וחכמים כאלה מוכיחים אותנו על שאנו נוהגים בכובד ראש ומגנים את קשי החוק אשר אנחנו מציעים בעניני היגון, שלא להכניסו כלל לתוך הנפש או למהר ולגרש אותו. אני שואל: מה משני אלה יותר מגונה ורחוק מהטבע האנושי, שלא להרגיש יגון או לבקש בו הנאה? מה שאנחנו מורים הוא ישר ונאה: כאשר אך שפכת מעט דמעות כדי להפיג צערך, אל תוסיף להשתקע באבלך. אך כשאתה אומר למסור הנאה לתוך היגון, הרי זה כמפייס את התינוק במימי מתיקה וכמינקת שמושיטה דד לילד הבוכה. אפילו בשעה שבנך נשרף או ידידך מת, אינך חפץ להפסיק הנאתך ואתה עומד ומסלסל את האבלות? איזו דרך יותר ישרה, שלא תתאבל הנפש כלל או שתערבב הנאה באבל? שתערבב הנאה? לא דייקתי בלשון; הן לפי החכם הנזכר יש מי שרודף אחריה ביגונו! יש הנאה שלובה באבלות, הוא אומר: דבר זה היה נאה לפי שיטתנו אבל לא לפי שיטתכם אתם, האומרים כי דבר טוב אחד בעולם והוא ההנאה, ודבר רע אחד והוא הצער. היש צירוף פנימי בין הטוב ובין הרע? ואם יש, הכי השעה הרצויה לכך הוא זמן אבלות, לחפש ולבדוק בה כדי למצוא בה נעימות?

ישנם מיני רפואות רצויים לכמה איברים מן הגוף, ומאוסים ולא נאים לאיברים אחרים. יש שמשתמשים ברטיה לפצע במקום אחד, אבל כנגד הצניעות והכבוד יהיה להשתמש בה במקום אחר. כן גם כנגד הכבוד הוא לבקש בהנאה רטיה ליגון. את הפצע בנפש צריכים לרפא ביתר כובד ראש. נכון יותר שתאמר לנפשך: הן רגש היגון לא ישיג עוד את הנפטר; אילו השיג אותו, לא היה נחשב בין המתים274. אין איפוא צער לו, אם איננו, ואם ישנו, הרי חי הוא. התחשוב כי רע לו לאדם בעבור שאיננו או בעבור שישנו עוד? הן לא יעלה על דעתך שהוא סובל מכאוב ממה שאיננו, כי אז אין רגש לו; ולא ממה שהוא נמצא, כי אז לא השיגה אותו הצרה היותר קשה: האפיסה.

גם זאת עלינו להגיד למי שמתאבל על הנפטר באביב ימיו: כולנו אנחנו לענין קוצר החיים ביחס אל הנצח, זקנים ונערים, קצב אחד לנו. פחות מן היותר מיעוט הוא מה שמגיע לכל אחד מאתנו ממידת הזמן אשר אין לו גבול. כי המיעוט הוא בכל אופן חלק נחשב מאיזה דבר, ומידת חיינו היא כאפס ואין. ואנחנו הסכלים עוד מבזבזים אותם!

לא כתבתי הדברים האלה בתקוה שיביאו לך, לו גם באיחור, מרפא לנפשך. יודע אני שתגיד לעצמך מה שאתה קורא כאן. הרי זה רק כאין עונש על הזמן שהיינו נפרדים, וגם להעיר אותך באתי, שתחזק את נפשך כנגד מקרי הזמן, ושתשא את כל פגעיו לא כדברים רחוקים ועלולים לבוא, כי אם כדברים מתרחשים בתמידות. – שלום.


מכתב ק': ספרי פפיריוס פביאנוס ומידותיו בתור מורה מוסר. כללי בקורת וסגנון רצוי

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה כותב שקראת ספרי פביאנוס275 “על עניני המדינה” ברוב תשוקה, אבל לא מצאת בהם מה שקוית. לבסוף אתה שוכח כי בפילוסופיה שלו אתה מדבר, ואתה טוען כנגד אופן כתיבתו. נניח כי כדברך הוא, שיש בסגנונו הרחבה יתירה והוא חסר צמצום. הרי יש מעלה לסגנון כזה ושבח מיוחד הוא לדיבור כשהוא מתפתח לאטו. צריכים להבדיל בין סגנון שהוא כזרם מתפרץ ובין ההולך כנחל לאטו, ועוד אבאר ההבדל הזה. לפי דעתי דיבורו של פביאנוס אינו זורם ביתר עוז אלא מתנהל לאט, הוא מתקדם ברחבה ובלי מעצור, לפעמים גם במרוצה. ניכר מתוכו, שאינו מעובד בעמל ולא מסולסל. אבל לו גם יהי כדברך – הרי תוכן דבריו הוא על החוקים ועל המידות, וחפצו לפעול על הנפש ולא על האזנים. לו הקשבת היטב לדבריו לא היית מוצא פנאי לבקר את פרטי הדיבור, כי היית הולך שבי אחרי התוכן בכללו. אף אין כל מה שמוצא חן בהפתעת הדיבור החפשי ראוי לשבח כשהוא נכתב ונמסר. אבל בודאי חשוב הרבה גם מה שישר בעינינו בהשקפה ראשונה אפילו אם ההתבוננות המתונה מוצאת אחרי כן מגרעות בו. אם תשאלני אגיד לך, כי גדול כוחו של השופט בבקורת נכונה על כוחו של המחבר אשר זכה לה, אף כי זה יותר בטוח בקיומו לדורות.

החרדה על קישוט המלים אינה נאה לפילוסוף. איך יברר את הדעות בכל תוקף ואומץ, איך ימסור נפשו על רעיון, אם הוא חושש לצורת המלים? על פביאנוס אין לומר שהוא שהוא מזלזל בדברים; באמת הוא זהיר בהם. לא תמצא אצלו ביטויים פחותים, המלים ברורות, אינו אונס אותן ואינו משתמש בהן, כדרך סופרי דורנו, שלא כדרכן באופן מפתיע ומתהדר בשינוי הכוונה. טעם דבריו ישר ונהדר, אינם כלואים בדוחק לתוך פתגמים חדים, כי אם נאמרים בפשטות. אולי אינם תמיד כהלכה פסוקה, לא גזורים כתיקונם ומשוכללים בסדרים לפי טעם הזמן הזה, אבל כשתסתכל בהם לכל צד לא תמצא בהם עניות דעת וריקנות. לא תמצא במליצתו אבני שיש וצינורות זורקים מים לתוך חדר־המיטות ולתוך “חדר־העניות”276 וכל שאר הבזבוזים אשר המציאו אלה שאין דעתם נוחה מן הנוי הפשוט; אבל דיבורו הוא, כמו שאומרים, בית בנוי כתיקונו.

אף זאת עליך לזכור, כי אין הדעות שוות לענין הסגנון. יש עמלים שיהיה מנופה ומסולסל מאד, ויש שהם חובבים כך את הדיבור הקשה להבין, שהם הורסים בכוונה כל מליצה נוחה כשהיא מתגלגלת לתוך פיהם והם מסבכים ומטים אותה עקלקלות למען הפתיע השומע. קרא בספרי ציצרו: סגנונו אחד ודרכו סלולה277 והוא הולך לאט ובנחת ואין בו פגם מביש278. לא כן אסיניוס פוליון: סגנונו מסובל ועושה קפיצות. מתמיה את הקורא וגורם לו אכזבות. אצל ציצרו דברים מגיעים לתכלית, אצל פוליון על הרוב הם נופלים לתהום – מלבד מאמרים יוצאים מן הכלל שיש להם קצב והם קשורים בהגיון.

אתה אומר גם כי בדברי פביאנוס הכל נמוך וחסר גובה. קטרוגך זה לא צדק לפי דעתי. אין דבריו נמוכים כי אם טבעיים לנפש שאננה ושלוה. אינם זוחלים בשפל כי אם הולכים במישור. אין בהם כוח המליצה המפליאה וחידודי פתגמים אשר אתה מבקש, אבל הם בכללם, אף בלי סלסול, נאים והגונים. יש תפארה בדיבורו, אף אם אינה בולטת כל כך. את מי אתה יכול להרים מעל לפביאנוס? את ציצרו, אשר אולי הרבה כמוהו לכתוב חיבורים פילוסופיים? יהי כן; אבל הרי אין זה דבר קטן, להיות רק נמוך קצת מהיותר מהולל. או את אסיניוס פוליון? גם לזה אוכל להסכים, ואוסיף כי במעלות רמות כאלה כדאי להיות השלישי. או תוסיף את טיטוס ליוויוס? אמנם הוא חיבר שיחות, אשר תכנן קצת פילוסופי וקצת היסטורי, וספרים מוקדשים ביחוד לפילוסופיה. אני נכון ליתן גם לו היתרון, אבל אתה תסכים כי רמה מאד מדרגת סופר, אשר רק שלשת המליצים היותר מפורסמים עולים עליו במדרגתם.

“הוא אינו מצטיין בכל המידות”; מליצתו אינה חזקה גם כשהיא מעפילה, אין לה עצמה ומרץ גם כשהיא שוטפת. אינה שקופה – אבל זכה היא! אתה דורש שיאיים בדברים קשים על החטאים, שיצווח על הסכנות והמכשולים, שייסר בגאוה ובוז את אנשי ההצלחה ויגלה קלונם של רודפי הכבוד? אתה חפץ שיגדף את בעלי ההנאה, שיוכיח על התאוות ויכניע הזדון, שיהיה במליצתו דבר חריף וגדול טראגי או דבר חד קומי279? בזה אתה דורש, שיתעכב במאמרו על פרטים, אבל הוא שם לבו לכללים הגדולים, והמליצה רק כצל מלווה אותו מבלי משים. לא כל דיבור אצלו שקול ומשולב בזהירות, לא כל מלה מעוררת ועוקצת; אני מסכים כי כמה מדבריו לא יפעלו מאומה וכמה ממליצותיו תאבדנה בלי רושם. אבל בכלל חיבוריו יש הרבה נוגה ואור ומרחב גדול, אשר ימשוך לב המעיין, ומעלתו היתרה היא, שיתברר לך כי מרגיש הוא מה שהוא כותב, ותכיר כי כוונתו לא למצוא חן בעיניך כי אם להודיעך מה שהוא חושב לישר. להשכילך ולפתח דעתך הוא מתכוון, לא לרכוש תהילה. כך הם כתביו לפי דעתי, אבל אודה כי רק זכרון קלוש נשאר לי מהם, כמין צבע דהה מדברים שנקלטו במוחי בשכבר הימים ולא נשמרו בתקפם. בזמנם עשו דבריו עלי הרושם, שאם אינם תמיד חזקים, אבל כדאים הם לעורר רוח הנוער למידות טובות ולתקוה שיצלח בדרך הישר אשר יבחר. זהו הלימוד אשר פעולתו טובה, ולא זה שמציג מטרות אשר אין תקוה להשיגן. היה לו שפע דברים, וחוץ לפרטים, בכללו היה סופר נפלא. שלום.


 

ספר שבעה־עשר

מכתב ק"א: על מות ידידו סנקיון. ההבל במעשי אדם. בכל יום יעשה איש חשבונו

סנקא ללוציליוס, שלום.

כל יום וכל שעה מזכירים אותנו כי אפס אנחנו ומוסיפים להביא ראיה על מה שנעלם מאתנו: כי הבל חיינו. בעוד אנחנו הוגים בדברים נצחיים אנחנו נאלצים לזכור יום המות. תשאל, למה אני פותח בדבר זה? בשביל קורנליוס סנקיון, פרש רומי אדיר וחביב אשר ידעת. משפל המדרגה התעלה בכוח עצמו עד אשר היתה לו כבר דרך סלולה לכל שאיפותיו. כבודו של אדם מתגדל על נקלה אחרי התגברו על קשי ההתחלה. גם ההון רק בראשית השחרור מן העניות צומח לאטו. סנקיון שלנו הגיע לעשירות ושני כשרונות חשובים סייעו לו הרבה: הכשרון האחד לרכוש והשני לשמור. הרי כל אחד משניהם דיו לעשות אדם עשיר. האיש הזה אשר חייו היו בפשטות וענוה והיה זהיר בנכסיו כמו בגופו, ביקר אותי כדרכו בבוקר, אחרי כן ישב יתר היום עד הערב אצל מיטת אחד מידידיו החולה באפס תקוה, גם סעד סעודתו בנחת רוח, ופתאום תקפה אותו מחלה קשה בגרונו וחנקה אותו כל כך, עד שיצאה נפשו כעלות השחר. במשך שעות מעטות אזל לו האיש הזה, אשר היה בריא בגופו וזהיר ומתון בהנהגת חייו, הוא אשר מסחרו גדל בים וביבשה, ולא הניח דבר שלא ניסה להרבות על ידו את רכושו, ושום ענין מצליח שלא נכנס להשתתף בו – באמצע פריחת משאו ומתנו נקטף ואיננו!

לֵךְ אֵפוֹא, שְׁתוֹל אִילָנֶיךָ, גַּנָּן, וְטַפֵּל בַּגֶּפֶן280!

הכי לא סכלות היא, לעשות תכנית לכל משך החיים, בעוד שאין אנו שולטים אפילו ביום מחר! מה רבה טפשות התולים עצמם בתקוות לימים ארוכים: אקנה, אבנה, אתן בהלואה, אקבל תשלומים, אשיג כיבודים, ולעת זקנה בהיותי שבע־ימים אהנה בשלוה ממנוחתי. האמינה לי, כי אף למצליחים הכל מוטל בספק. לא יוכל שום אדם לבטוח במה שיבוא. גם מה שכבר ברשותו משתמט מידו, וכשאנו חושבים שאנו אוחזים בשעה של ההווה, בא המקרה וחוטף אותה. בודאי יש חוק בחליפות הזמנים אבל הוא נעלם מאתנו; ומה לי אם ידוע חוק זה לטבע, כיון שבשבילנו הוא סתום?

אנו מתעתדים לנסיעות רחוקות בים, לנדוד בארצות נכריות כדי לחזור אחרי ימים רבים למולדתנו, לעבוד בצבא, לקבל בעד עבודה ארוכה משכורת הגונה ושלטון ושררה – ובינתים אורב המות, ואין אנחנו משגיחים בו, אם לא כשהוא פוגע באחרים, והדוגמאות הרבות והתכופות לאפיסת חיי אדם פועלות רק ברגע קטן של ההפתעה. והרי שטות היא, אם מפתיע אותנו ביום אחד מקרה שהוא יכול להתרחש בכל יום ויום! גבול ניתן לחיינו במקום שהציב אותו ההכרח על פי גזרה שאין לשנותה, אבל אין מאתנו יודע, מה קרוב הגבול ההוא? עלינו איפוא לכונן את נפשנו כאילו הגענו ליום אחרון; אין לדחות, בכל יום עלינו לסלק חשבון החיים281. הקלקול היותר גדול בחיים הוא, שאין משלימים אותם לעולם ותמיד דוחים איזה דבר. מי שתיקן את חייו בשלמות מדי יום ביומו, הוא אינו תלוי בזמן. התליה בזמן הוא מקור הפחד והצפיה לעתידות המנקרת בנפש. אין לך יותר אומלל ממי שתוהה כבר בכניסתו על דבר יציאתו, ודואג: מתי קץ חיי ואיך יהיה? דבר זה מבהיל את מי שאין דעתו צלולה282.

איך נשתחרר מבהלה זו? רק בדרך אחת: שלא לפזר את החיים, כי אם לקבצם. מי הוא התלוי בעתידות? מי שאין ההווה שלו כתיקונו. אם עשיתי כל חובתי ואם הדעת הצלולה מכירה כי אין הבדל בין יום אחד ובין דור שלם, אני צופה ממרום על מה שעתיד לבוא בימים שיגיעו ושוחק על חליפות הזמנים. איך יבהילנו המון המקרים המשתנים, אם יש בלבנו ודאות כנגד החליפות שהן בספק?

הוה זריז אפוא בחייך, לוציליוס, וראה כל יום ויום כאילו הוא לבדו ניתן לך. מי שמסתדר באופן שכל יום הוא לו זמן של חיים שלמים, הוא בטוח ושאנן. מי שצופה רק לעתידות הולך ומכלה את ימיו ונשאר לו רק התיאבון ואותו הפחד מפני המות, שהוא רגש נבזה ומשפיל כל קניני החיים. מכאן אותו המאמר המגונה של מצנס283: שאינו מואס בכל המומים שבגוף ובכל קלקול הדמות ואינו נרתע אף מפני עינויי צליבה, ובלבד שבכל העינויים האלה עוד תשאר רוחו בקרבו:

עֲשֵׂה מוּם בְּיָדִי וּפְצָעִים בְּרַגְלִי,

אֶהְיֶה נָא קִטֵּעַ, גִּבֵּן וְגִדֵּם,

גַּם אֶת שִׁנַּי בְּפִי שַׁבֵּר –

כָּל עוֹד חַיַּי בִּי, טוֹב לִי –

אַף אִם תָּלוּי אֶהְיֶה וְצָלוּב!

אילו התקיימה בקשתו, היה זה אסונו היותר גדול, ולא לחיים היה זוכה, כי אם ליסורים שאינם פוסקים. היש לך חרפה יותר גדולה מהחיים אף בתור צלוב! הוא אומר: כדאי שתעשני לבעל מום, ובלבד שישאר הרוח בגוף השבור וחסר תועלת; כדאי שתשחית כל צורתי, ובלבד שתשאיר לי עוד זמן קצר לנשימה; בתנאי זה גם לצלבני תוכל. הכי באמת כדאי לסבול פצעים ויסורים כאלה ולהיות תלוי וקשור לעץ, רק כדי לדחות קצת את הדבר היותר טוב במצב כזה – קץ היסורים? הכי טובה היא זו לאדם, לשמור את נפשו כדי שתיפח בכל רגע? הכי לא כדאי הוא שנאמר עליו: הלואי שיקבלו האלים את תפילתו? הכי אין חרוזים כאלה של מוג־לב דברי בושת וחרפה? הכי אין זה תנאי של אדם פחדן וטיפש? אביון נמאס פושט יד כמתחנן לפרורי חיים! כאילו בשבילו אמר ווירגיל284:

הֲכִי כֹּה עָצוּם אָסוֹן הַמָּוֶת?

הוא מבקש לו את היסורים היותר נוראים ומשתוקק לאריכות העינויים היותר קשים לסבול, בשל מה? כדי להאריך ימי חיים! הלא אריכת המות היא זאת. הנמצא כזה איש שיחפוץ כי ירקב גופו במכאובים ויגועו איבריו זה אחר זה ותצא נפשו טיפים טיפים תחת לצאת בבת אחת? הנמצא מי שיחפוץ להיות קשור לעץ בהיותו כבר אין אונים, בעל מום, פצוע, מוכה בגופו ונגוע בלבבו, בעוד אשר מבלעדי הצלב כבר כמה מוקשי מות סובבים אותו? להמשיך החיים עם כל העינויים הללו? התוכל להכזיבני כשאומר, כי חסד הוא לאדם מצד הטבע, שבעל כרחו הוא מת?

אבל ישנם בני אדם נכונים לרעות גדולות מאלה, ובלבד שימשיכו ימי חייהם: לבגוד בגבר עמיתם, למסור ילדיהם לקלון – רק למען תשארנה עיניהם פקוחות לראות עוד את תועבותיהם! הלא חובתנו היא לעקור תשוקת חיים כזאת, וללמד דעת כי אין הבדל כלל, מתי ובאיזו שעה תצטרך לסבול מה שנגזר עליך לסבול ביום אחרון. העיקר הוא, אם טובים וישרים הם ימי חייך, לא מידת ארכם. לפעמים גם לטובתם הוא, שלא יארכו הרבה. – שלום.


מכתב ק"ב: חיי הנצח. תהילת אנשים אחרי מותם. שבח מצד ההמון. מולדת נפש האדם הוא העולם העליון הנצחי

סנקא ללוציליוס, שלום.

כמו שלאדם ישן וחוזה חלום נעים גורם צער מי שמעיר אותו משנתו, כי גוזל הוא ממנו את התענוג, אשר גם בהיותו כוזב פעל עליו פעולה טובה – כך הרגיזני מכתבך בחלצו אותי פתאום ממחשבות שהייתי מסור להן ואשר הייתי חפץ לעסוק בהן עוד. משתעשע הייתי במחקר על נצחיות הנפשות, או, מודה אני, – באמונה בנצחיות זו. נעים היה לי להתלות באמונת חכמים גדולים, אשר הבטיחו לנו האושר העליון, אם גם לא הוכיחו אותו במופתים. כבר אמצתי בי את תקותי זאת, כבר הייתי על עצמי למשא והבטתי בבוז על יתר חיי השפלים בעולם זה, בהיותי מוכן לעבור לזמן אשר אין סוף לו ולתפוס בחיי הנצח. והנה פתאום הקיצותי וקמתי ממשכבי עם מכתבך אשר קיבלתי, והחלום גז ויתעופף. בודאי אחזור אליו אחרי הפרדי ממך.

אתה אומר כי במכתבי הקודם לא ביארתי כראוי את הענין, כשחפצתי להסביר כי לפי חכמינו (הסטואים) התהילה אחרי המות היא טובה לאדם, וכי לא נתתי תשובה להטענה כנגד זה: “הרי לא תוכל להיות טובה בדבר שהדעות חלוקות בו, ובדבר זה הדעות חלוקות”. מה שאתה שואל כאן הוא אמנם מאותו ענין אבל שייך למקום אחר, ואדחה אותו עם הגיונות כאלה לפעם אחרת.

יש שאלות הגיוניות שהן מעורבות בשאלות מוסריות, לכן אני תופס את הענין הזה מצדו המוסרי ואומר: הכי אין זו סכלות ורעיון רוח לדחות לזמן שאחרי המות את השאלה, אם טובתנו חולפת יחד עם חיינו, ולמי שנפטר אין עוד כלום בעולם, או אם דבר שלא בא עדיין לעולם, וכשיבוא לא נרגיש אותו עוד, יוכל להמציא לנו הנאה או להיות למטרה לתשוקתנו קודם היותו? הן שאלה מוסרית היא זו, ועסקתי בה במקומה, ומה שטוענים אנשי ההגיון כנגד זה הוא ענין נפרד שיש לעיין בו בזמנו. עתה כשהנך כורכם יחד, הנני לחבר כל המדובר בזה בדרך כלל, כדי לשוב אחרי כן לפרטים.

בלי הקדמה לא תובן תשובתי. וזה הדבר אשר עלי להקדים: ישנם גופים אשר אחדות רצופית בם285, בין אלה הוא האדם; ויש דברים מחוברים מיסודות שונים, כמו אניה או בית וכל מה שחלקים שונים מצטרפים לחיבורו. ישנם גם דברים מצטרפים מפרטים יחידים ושונים, כמו מחנה, עם, מועצה. דברים כאלה אמנם מחוברים לפי המשפט, או צורך הפעולה, אבל נפרדים לפי הטבע. ומה אני צריך להקדים עוד? כי לא נחשוב דבר לטובה, אם הוא מצטרף מחלקים נפרדים; למה שהוא טוב צריך להיות יסוד אחד, מתנהג ברוח אחת. המופת על זה ניתן מאליו, אם תרצה, ואני מקדים משפט זה מפני שרגילים לטעון כנגדנו בדברי עצמנו.

אומרים לנו: לפי דבריכם אין טובה בדבר שהדעות חלוקות בו. והנה התהילה היא מחשבה טובה של אנשי צדק (מרובים); כי כמו שאין הברה טובה או רעה יוצאת מפי אדם אחד מיסדת השמועה אודותיו לשבחו או לגנותו, כן אין זאת התהילה, אם אדם אחד שופט לטובה. צריכה לה הסכמה מצד אנשים רבים וחשובים; אם כן הרי מצטרפת היא ממשפטים רבים ושונים, ואינה טובה?

או כך יאמרו: התהילה היא שבח אנשים טובים על איש טוב. השבח הוא דיבור, הוא קול מביע איזה דבר, והקול מצד עצמו, אף אם הוא מצד אנשים טובים, אינו בהכרח טוב. איש טוב יכול לספוק כפיו ולשרוק בפיו, ואף אם מכובד האיש הזה, אין ספיקת כפיו ושריקת פיו מוכרחות להיות דברים טובים, כמו שאין שיעולו והתעטשותו נחשבים כך. אם כן אין התהילה בהחלט דבר טוב. ועוד זאת הגידו לנו: הכי השבר טוב הוא למהלל או למהולל? אם למהלל, הרי שחוק הוא, וכאילו אמרתם כי בריאותו של אדם אחר היא בריאותכם. אבל לשבח את הראויים לכך הוא מפעל ישרים286. אם כן טובה היא לישר, אשר מפעלו היא, ולא לנו המשובחים – ועל זה אנו דנים.

ועתה אענה על ראשון ראשון. התוכל להיות טובה בדבר שהדעות חלוקות? על זה דנים עוד החכמים ולכל צד יש טעם. אולם אין גם התהילה צריכה להסכמת רבים, די לה במשפט איש אחד ישר, כי הישר היחיד שופט לכל הישרים287.

אם כן, שמועה מפי אדם אחד תחרוץ משפט לתהילת אדם ושמועה רעה אחרת תעטה עליו קלון? הלא התהילה היא דבר נפוץ בקהל ודורש הסכמת רבים? – (תשובה:) התנאים שונים לשני אלה. אם איש ישר חושב עלי טובות, אני רואה כאילו כל הישרים חושבים כך, ואילו ידעו אותי בודאי היו מסכימים, ואין ספק כי משפטם שוה והולך במסילה אחת. הרי זה כאילו שפטו כולם כאחד, כי אחרת לא תוכל להיות. אבל למען הפיץ שמועה סתם על אדם אין די במשפט היחיד. שם, לענין חריצת משפט מצד איש ישר, מחשבת היחיד תוכל לעמוד כמחשבת רבים, אשר אילו שאלו אותם היו מצטרפים לה; אבל כאן היחידים הנפרדים עומדים כל אחד על דעתו בפני עצמו, ודעת כל אחד רופפת, מסופקת ואינה בטוחה. איך תוכל להיות לכולם מחשבה אחת, אם לכל אחד ואחד כבר יש מחשבות שונות. האיש הישר דורש רק את האמת, ולה תוקף אחד וצורה אחת; אבל אצל רוב ההמון מוצאים חן דברים כוזבים, ובאלה אין אחדות, הם שונים ומתחלפים.

ומה שאומרים: התהילה היא קול הברה ואין הקול דבר טוב מצד עצמו – הנה באמרנו כי התהילה הוא משפט איש ישר על ישרים, אין כוונתנו לקול, כי אם לדעה; הוא יכול גם לשתוק וכשהוא רק חושב על איש שהוא ראוי לתהילה, זאת היא תהילתו. צריכים גם להבדיל בין התהילה ובין דברי שבח288; אלה לקול הם צריכים. הרי גם כשמספידים את המת אין אומרים עליו תהילה, כי אם דברי שבח, ונואמים נאום. אבל כשאנו אומרים על אדם שהוא ראוי לתהילה, אין אנו מבטיחים בזה נאום יפה עליו, כי אם משפט לכבודו. אם כן, התהילה היא גם בשתיקה מצד איש ישר החושב טובות על רעהו.

ובכן התהילה הוא דבר תלוי ברוח ולא בדברים, והדברים רק מפיצים אותה ברבים. מהללים אנחנו איש, כשאנו חושבים אותו ראוי לתהילה. כשאמר המשורר הטראגי289: “נאה היא תהילה מפי איש מהולל” כוונתו היתה: מפי איש ראוי לתהילה. וכשאמר משורר אחר: “התהילה הוא מזון המחיה את כשרונות המעשה”290, לא על דברי שבח הוא מדבר, שהם מקלקלים כשרונות. אין לך דבר פועל כל כך לרעה על בעלי המליצה ועל כל הכשרונות התלויים בשמיעה כההסכמה ההמונית. בקשת השבח צריכה לקול מכריז, אבל לא התהלה האמתית, היא מוצאת את סיפוקה מחוץ לקולי קולות, גם במשפט לבדו. נוח לה לא רק בדומיה, כי אם גם בבקורת. מה בין הפרסום החיצוני ובין התהילה? הפרסום לשבח תלוי בהמון רב, התהילה מיוסדה במשפט ישרים.

ועל מה ששואלים: לטובת מי היא התהילה, זאת אומרת: משפט איש ישר על ישרים, אם לטובת המהלל או לטובת המהולל היא? – לטובת שניהם. הענין נוגע אלי המהולל, כי הטבע עשה אותי לחובב הבריות ואני שמח על פועל טוב שפעלתי ועל שמצאתי אנשים מכירים את כוונתי לטובה. אך הענין הוא גם של אלה הרבים המכירים טובה, כמו שהוא ענין שלי. כן דרכי, כי את טובת הרבים אני חושב לטובתי, וביותר כשאני בעצמי הגורם לטובתם. בדרך זו התהילה היא לטובת המהלל, כי מיוסדה היא במעשים טובים וכל הנובע מהם הוא דבר טוב. הטוב בזה לא היה משיג את המהלל, לולא הייתי אני ראוי לכך – ובכן לטובת שניהם היא התהילה הראויה, כמו שמשפט צדק הוא דבר נאה לשופט וגם לנשפט. הכי יטיל איש ספק בדבר, כי המשפט שמוציא דיין לאשורו טוב הוא לו וגם לנדון? גם התהילה למי שראוי לה הוא פסק דין והוא טוב לשניהם.

לבעלי הפלפול די בתשובה זו, אבל בשבילנו אין כדאי להתוכח בחריפות הבל ולהשפיל ערך מחקר החכמים על ידי שנדחוק אותו למסלולים צרים. טוב יותר ללכת בדרך רחבה וישרה בהגיון זך מליצור קושיות כדי לתרץ אותן ברוב עמל. הרי זה רק משחק־התולים של אנשים מנצחים זה את זה בערמומיות. יותר חשוב הוא להגות בדבר, כי בטבע האדם מונח להמשיך את רוחו עד לאין סוף. גדולה ונשגבה היא נפש האדם ואינה סובלת שיציבו לה גבולות, אם לא בצד האלהות291. ראשית, מפני שאינה מוצאת חפץ במולדת שפלה על אדמה, בכרך אפסוס או אלכסנדריה, או בעיר עוד יותר רבתי עם והומיה מאדם. מקום הולדתה הוא החוג המקיף את כל העולמות העליונים וכל הרקיע, אשר מתחתיו משתרעים הים והיבשה ונושב אותו הרוח המפריד בין אלהים ובין אנשים, אבל גם מאחד אותם, ואשר בו קבועים כל המאורות292 הללו הנוצצים כל אחד ממקומו. – וזאת שנית: היא אינה נותנת לצמצם את זמנה. היא אומרת: כל הזמנים הם שלי. אין לך דור סגור בפני אנשי השכל293 ואין תקופה סתומה בפני המחשבה. כשיבוא היום להפריד בין החלק האלוהי ובין החלק האנושי אשר בי, אז אשאיר את הגוף הזה במקום אשר מצאתיו ואת עצמי אחזיר ליד האלהים – אשר גם עתה אני קשור אליו בעודי עצור על האדמה כמו בבית כלא. משך החיים הזמניים הקדמה היא לחיים הנצחיים היותר טובים וארוכים. כמו שבטן האם שומרת את הילד תשעה294 ירחים ומגדלת אותו למען הוָלד מחדש: תקופה חדשה וסדר עולם חדש מחכים לנו. לפי שעה יכולים אני לסבול במחשבתנו את השמים רק מרחוק. אבל עליך להגות כבר עכשיו בלי פחד, שנכונה לבוא השעה הקצובה, האחרונה רק לגוף ולא לנפש. ראה כל הדברים המונחים סביבותיך כאילו הם מטלטלין המונחים בבית מלון; צריכים לצאת ולעבור, והטבע חופש ובודק בתרמילו של כל יוצא ונכנס, אין רשות לאדם שיוציא יותר משהכניס לעולם, וגם ממה שהכניס בהוָלדו נאלץ הוא להניח הרבה מאחוריו. עליך יהיה לעזוב את המעטפה אשר עליך, את העור אשר עטית. עליך יהיה לעזוב את הבשר ואת הדם הנוזל באבריך, עליך יהיה לעזוב את העצמות והגידים המחזיקים את גופך בתקפו וברכותו. אך היום ההוא, אשר אתה מפחד מפניו כאילו הוא האחרון, באמת הוא הראשון לנצחיות.

את המשא תפרוק מעליך. למה תהסס? הכי לא היה כן גם לפנים כשיצאת מתוך הגוף שהיית חבוי בו? אתה דבק במקומך ומסרב לצאת: הלא גם אז בהתקפה עזה נדחפת לצאת מבטן אמך. אתה נאנח ובוכה – גם הבכי מעשה הילד הוא, וצריכים היו אז לסלוח לבכייתך, בהיותך בער וחסר תבונה. מתוך רחם האם החם והנעים יצאת פתאום לנשום את האויר החפשי, ומגע יד גסה לחץ אותך בעודך כה רך וכואב, ומבלי דעת מאומה נדהם היית למראה כל החדשות. אבל עתה הרי אין זה דבר חדש לך, שאתה צריך להפרד ממקום שאתה כעת חלק ממנו. עזוב בשויון נפש את האברים, שלא יהיו נחוצים עוד, ואת הגוף הזה, שלא תהיה עוד דירתך בו. הוא יהרס, יישבר, יהיה לאפס. למה תדאג על זה? כך דרכו של עולם. גם השליה העוטפת את הילד נקרעת. למה תחבב כך את הבגדים אשר לבשת, כאילו הם חלק מעצמך? יבוא יום שיסור כל לבוש ותצא מתוך הסביבה הנמאסה אשר היית כלוא בה.

כבר בשעה זו עליך להתרומם מעל לתאוות295 ולהתרחק מן השיעבוד אף לדברים הנחוצים. עליך להתנשא למחשבות זכות ונעלות, ובמשך הזמן יתגלו לך סודות הטבע, יתפזר הערפל ונוגה אור יחדור אליך מסביב. צא וחשוב מה רב יהיה הזיו היוצא מכל המאורות המתערבים ונוצצים יחד, באין כל מקדיר את הדרם, בהיות כל מרחב הרקיע מזהיר בזוהר אחד. היום והלילה מתחלפים רק באויר אדמתנו השפלה, אבל אז תחזה, כי במחשכים חיית לפנים, כי כל האור יהיה נגד עיניך ותראה אותו בשלימותו, אחרי אשר רק קצתו ראית במבט הצר של עיני הגוף, ובכל זאת כה נפלא היה בעיניך! ומה תשתומם על הנוגה האלוהי כאשר תחזה אותו במקומו!

מחשבה נעלה כזאת אינה מניחה מקום בנפש לדבר שפל ונבזה וגס296. בתוכה כלול גם הרעיון, כי האלהים צופים על מעשינו, כי עלינו לעשות הטוב והישר בעיניהם ולהכין עצמנו לעמוד בפניהם בחיי הנצח. מי שקלט ברוחו רעיון זה, הוא לא יפחד מחיל צוררים, לא יחרד מקול שופר297 וכל אימה לא תשלוט בו. איך לא יהיה איש כזה בוטח ושלו בחכותו למות, אם אף אדם שחושב כי הנפש עומדת רק כל זמן שהיא כלואה במאסר הגוף ומתפזרת בצאתה מתוכו, גם הוא מתנהג באופן שתשאר ממנו תועלת אחר מותו. אף כאשר הלך לו ועין לא תראהו, עוד

"נִפְעֲמָה רוּחָהּ מְאֹד לְשֵׁמַע כָּל מַעֲשֵׂי תֹּקֶף

וּתְהִלַּת הַגִּבּוֹר וְעַמּוֹ."298

שוה בנפשך מה רבה התועלת במפעלות אנשי המופת, ותכיר, כי זכרון אנשים גדולים אשר כבר חלפו מסייע לנו לא פחות ממעשיה בהיותם בחיים. – שלום.


מכתב ק"ג: הרעות שאדם עושה לחברו. הוא גרוע מחיות אחרות

סנקא ללוציליוס, שלום.

למה נביט אנה ואנה לתור אחרי פגעים שיכולים לבוא או לחדול? לדאוג שמא תתרחש שריפה או מפולת הבית וכל אסון שבא במקרה ולא ארב לנו כלל? הן נכון יותר להזהר מפני הרעות הצופות עלינו ודולקות אחרינו. המקרים היותר קשים, כמו שבירת אניה בים או דריסת אדם בעבור עליו אופן עגלה – מתרחשים לעתים רחוקות, אבל מה שמצוי בכל יום הוא, כי אדם עושה רעה לחברו. כנגד זה אתה צריך לשמירה, על זה תהיינה עיניך פקוחות! אין אסונות יותר קרובים, יותר תכופים, יותר כרוכים אחרינו. לסערה יש סימנים באויר קודם שתתחולל. בכתלי הבית נשמעת חריקה קודם נפלם, לפני השריפה נוסע העשן; אך הצרה שגורם לנו אדם באה פתאום, והיא ביותר חבויה כשהיא יותר קרובה. על נקלה תטעה, אם תבטח במחזה פניהם של הסובבים אותך: יש אשר צורת אדם להם והם חיות רעות, ויותר מסוכנים מהם. כי הללו אמנם מתנפלות בתחילה על טרפן, אבל אם לא הצליחו, אינן חוזרות לשכך חמתן, כיון שאין כוונתן לעשות רעה, אלא להשביע רעבונן מתוך ההכרח. רק הרעב או הפחד כופה אותן להתנפל. אבל לאדם שעשועים הוא לאבד אדם כמותו.

ובכל זאת, אל תחשוב אתה בדבר הרעות שגורמים בני אדם כי אם בשביל הדבר היוצא מזה: לשים לב למה שהיא חובת האדם. השגיח היטב על זה, שלא להיות ניזק על ידי אחרים, אבל כמו כן גם שלא תגרום אתה נזק לאדם אחר. שמח בשמחת אחרים והשתתף בצרתם ואל תשכח מה שעליך לפעול וממה אתה צריך להזהר. מה תשיג כשתתנהג כך? לא שלא יזיקו לך, אל שלא ירמו אותך.

וככל אשר תוכל בקש לך מחסה בצל החכמה. היא תגן עליך בהיותך מסתתר בחיקה; בבית מקדשה היה בטוח – בכל אופן יותר מאשר במקום אחר. האנשים נתקלים זה בזה רק כשהם מתרוצצים במקום אחד. ועם כל זה הזהר, שלא תתפאר בחכמה. לרבים היה זה למכשול, שנעשו על ידה חצופים ועקשים. פעלה צריך להיות, שתעקור מקרבך מומים, מבלי שתטיל אותם באחרים. אין היא צריכה להתרחק מדרכי החיים הרגילים, ואין היא צריכה להתראות כאילו היא חושבת את כל מה שהיא נמנעת ממנו – לדבר של גנות. צריך אדם להיות משכיל בלי התגנדרות ובלי צרות־עין בפעולת אחרים299. – שלום.


 

ספר שמונה־עשר

מכתב ק"ד: ימי מחלה. התקוה והיאוש. אין תועלת בנסיעות אלא בחברת חכמים. חיי סוקרטס וקאטו. העושר – עבדות

סנקא ללוציליוס, שלום.

ממה בקשתי מפלט כשעברתי למעוני בכפר נומנטנום? מן העיר? לא, כי אם מן הקדחת, ובראשית התחוללה. אך שלחה ידה ואחזה בי, צויתי לרתום את העגלה, אף כי רעיתי פאולינה עצרה אותי. הרופא משש בדופק ואמר, כי לפי תנועתו לסירוגין ושלא כדרכו הקדחת עומדת להתפרץ. אז החלטתי לצאת מן העיר. נזכרתי בדברי אחי הנכבד גליון300, אשר בחלותו בקדחת בהיותו באכיה ירד תיכף לספינה כדי לחזור לארצו, באמרו שאין המחלה בגוף אלא שהמקום גורם לה. לפאולינה שלי, המזהירה אותי על בריאותי, אמרתי זאת, כי בידעי שכל הגיוני רוחה רק במצב גופי, אני מתחיל בשבילה לדאוג גם בשביל עצמי – אף על פי שהזקנה נתנה לי יתר עוז וגבורה ורוב השנים היו לי בזה לטובה. נצנץ בי הרעיון, כי מאחורי זקנה זו יש עלומים שצריכים לטפל בהם, וכיון שלא יכולתי להשיג מצדה שיהיה לה יתר אומץ־לב בחיבתה אלי, השיגה היא מצדי, שאדאג ביתר חיבה לעצמי.

צריכים לשים לב לחיבת אנשים ישרים הסובבים אותנו, ולכבודם מוטל עלינו לשמור את רוח חיינו, גם כשיש סיבות לזלזל בו, וגם כשמכאובים קשורים בזה. איש ישר צריך לחיות לא כפי הזמן שנעים לו, כי אם כפי חובתו. מי שאינו חש לטובת אשתו או ידידיו למען ידאג לאורך ימיו, ושואף להחיש קצו, מוג לב הוא. צריך אדם למשול ברוחו כשתועלת קרוביו דורשת זאת, ולא רק כשהוא חפץ מצדו למות, כי אם גם כשהמות כבר תופס אותו, צריך הוא לדחות אותו מתוך דאגה לבני ביתו. נפש יקרה היא זו, החוזרת לחיים מתוך חיבה לאחרים; היו אנשים גדולים שעשו כן.

גם זאת מידה טובה באנושיות: שישמור אדם את זקנתו. פריה היותר נאה הוא, שהיא מביאה ליתר זהירות בחיים ומרוממה את הנפש. ביותר צריכים לשמור אותה כשהיא גורמת נעימות ותועלת ודברים חשובים לאחרים. למעשה זה יש שכר בצדו, ולא מעט הוא. מה נעים יותר מן הרגש הזה, שמתוך חיבה לאשתך אתה מוסיף לחבב את עצמך? כך פאולינה שלי גורמת, כי לא רק דאגתה בשבילי נחשב לה זכות, כי אם גם דאגת עצמי לטובתי.

תשאל, איך עלה ענין נסיעתי? – כאשר רק נמלטתי מהמונה של העיר ומריח בתי־הבישול ועשנם, אשר בשעה שמנקים אותם הם מקיאים מתוכם כל האבק והאדים הסרוחים אשר קלטו, הרגשתי תיכף שינוי טוב בבריאותי. שער בנפשך, מה רבו ועצמו כוחות גופי כאשר הגעתי לסביבות כרמי! למרעה דשן ושמן היה לי מקום מנוחתי וחיש שבתי לאיתני. חלף הרזון מבשרי הכחוש ומעורר חששות. החילותי לשוב בכל לבבי ונפשי ללימודי.

אין המקום גורם הרבה לזה, אם אין הנפש גורמת, אשר ביכלתה למצוא לה כשהיא חפצה מכון נסתר לשבתה. מי שמבקש רק ארצות ומקומות למנוחתו, נפשו תהיה פזורה בכל אשר ילך. כאשר התאונן אדם בפני סוקרטס, שאין הנסיעות מועילות לו, ענה החכם, כמו שמספרים: “כן ראוי לך, כי בכל נסיעותיך אתה מלווה את עצמך”. יש אנשים, אשר חסד גדול היה בשבילם, אילו יכלו להפרד מעצמם, כי הם לבדם מקור דאגתם, ועוונותיהם והבהלה אשר בקרבם. מה יועיל לעבור ימים ולראות ערים אחרות? אם רצונך להמלט מן הרעה הדובקת בך, לא למקומות אחרים אתה צריך, כי אם אתה צריך להיות אחר301! חשוב, שאתה נכנס לאתונה או לרודוס או לכל עיר שתרצה – לא מנהגיה העיקר, כי אם מנהגיך. שמא תחשוב כי העושר יהיה לטובתך? אבל אותך ידכא גם אז העוני, וביותר כשיהיה רק בדמיון, כי כאשר תעשיר הלא תראה עצמך נעלב ונכנע בידיעתך כי יש לאיש אחר יותר מאשר לך. או תחשוב כי השררה תהי לטובתך? הן לא תשבע נחת ממה שתהיה לקונסול ושיבחרו בך גם פעם שנית, כי תתמלא קנאה כשתקרא שם איש אחר חוזר בלוח המשרות, וכה תהיה בהול על כבודך, שתרגיש עלבון בכל מקום כשלא יושיבו אותך בראש.

מצד אחר, שמא תחשוב כי המות הרעה היותר רבה היא? אבל אין בו דבר רע זולתי הפחד הקודם לו. באמת לא הסכנה שבו תאיים עליך, כי אם המורא מפניו יבהילך, פחד הבל. מה יועיל לך

"הִמָּלֵט מֵעָרֵי הַיְּוָנִים, לָנוּס וְלִבְרוֹחַ

מִמַּחֲנֵה הָאוֹיֵב"302.

גם בשלום תהיה ירא וחרד. כשתהיה נבהל ברוחך, גם במשכנות שאננים לא תבטח. כשהבהלה נעשית להרגל, אין עוד חפץ הקיום מספיק, וכל יותר שהאדם לא רק נסוג לאטו, כי אם בורח מפני סכנות, כן הוא צפוי להן במנוסתו. – או שמא תחשוב לרעה יתרה מות אחד מידידיך? הלא זה רק כנפול העלים מן העצים אשר סככו על ביתך בצל נעים. עליך לראות כל הדברים הנעימים לך כעשבי השדה הללו הצומחים ונובלים, וכל יום עוקר ומכלה אותם, וכמו שבנשירת העלים אנו מתנחמים בידענו שישובו ויצמחו, כן יהי לנו לנחמה במות אהובינו שהיו לנו לשעשועים, מה שאנו יודעים, כי אף אם הם לא יוָלדו שנית, מקומם ימלא. וכי תאמר: “על ידי אחרים!” – גם אתה אינך נשאר מי שהיית; בכל יום ובכל שעה אתה משתנה. כמישת האחרים יותר נראית לעין, של עצמנו אינה בולטת כל כך. אחרים נלקחו מאתנו, ואנחנו בעצמנו אובדים במסתרים. על כל אלה לא תרבה מחשבות כדי למצוא תרופה לפצעים, אבל בודאי תהיה בעצמך הסיבה לדאגותיך, בתקוה או ביאוש. אם תחכם, תכרוך את שניהם יחד: לא תקוה בלי יאוש ולא תתיאש בלי תקוה.

במה יכולה הנסיעה להיות לתועלת לאדם? איננה כובשת את היצר, אינה רסן לתאווה ומעצור בפני הכעס או תרופה לתשוקת־אהבים נפרזה; אינה משחררת את הנפש מן הצרות, אינה מלמדת לחרוץ משפט חדש ואינה מצילה מן הטעות303 – היא משעשעת רק זמן קצר את רואה החדשות כמו שמשתומם הילד בראותו מה שלא נודע לו. אפשר לומר גם, כי רוח שאינו אמיץ ואשר חולשה ורפיון בו, נעשה עוד יותר נע ונד על ידי הנסיעה. המקומות אשר שאף ביותר אליהם, אותם ישתוקק לעזוב מהרה, ויהי כעוף הפורח, אשר אך בא והנה גז ויעבור.

אמנם הנסיעה תלמדך לדעת את העמים, תראך צורת ההרים אשר לא ידעת, את מרחבי השדות והעמקים אשר מטר השמים משקה, ותהלוכות נהרים שונים בטבעם, כמו הנילוס העולה על גדותיו בימי הקיץ, וחדקל המתפתל ושוטף במסתרים עד צאתו בכל תקפו והדרו, או מיאנדר הרגיל בפי המליצים ונעשה למשל בשביל ארחותיו העקלקלות בהיותו נוטה כמה פעמים לצדדים עד שהוא חוזר לשטפו הישר. אבל כל אלה לא ייטיבו לא את מידותיך ולא את בריאותך304. בלימודים צריך אתה לבלות זמנך, בין גדולי החכמה, כדי ללמוד ממחקרים ולחקור אחרי מה שלא נמצא עדיין – בדרך זו הנפש משתחררת מן העבדות ומגיעה לחרות. כל זמן שלא תדע ממה לברוח ומה לבקש בחיים, מה נחוץ ומה למותר, מה נכון ומה ישר, לא תהיה נוסע, אלא תועה בעולם. הנדידה לא תהיה לך לעזר בהיותך מטלטל עמך את יצריך ואת צרותיך. ואילו היו אלה רק מטלטלין המלווים אותך מרחוק! – אבל הרי אתה נושא אותם ולא הולך לפניהם. לכן הם דוחקים אותך וצורבים תמיד את בשרך. לחולה נותנים סם מרפא ואין אומרים לו לנסוע. מי ששבר את רגלו או נפצע באחד מאיבריו, לא לעגלה עולה ולא לספינה הוא יורד, אלא לרופא הוא קורא שיחבוש את שברו ויחזיר אבריו לאיתנם; ואתה חושב כי הנפש השבורה והרצוצה רק בשינוי מקום תמצא ארוכת למכתה? קשה הוא המכאוב משיוכל הנדוד לרפאותו.

אין רופא ולא מליץ משתלם רק על ידי נסיעה; היא אינה מלמדת שום מלאכה. ואתה חושב כי החכמה, הדבר היותר חשוב, נקטפת בצדי הדרכים? – האמינה לי, כי אין נסיעה אשר תציל אותך מן התאוות, מן הכעס או מן הפחד. אילו היתה נסיעה כזאת בנמצא, הגזע האנושי היה חש להשתמש בה בהמון. אבל הצרות תדחקנה ותדכאינה אותך ביבשה ובים כל זמן שתטלטל עמך את סיבותיהן.

אתה משתומם כי המפלט לא הועיל לך. הרי זה בשביל שלקחת עמך מה שנמלטת ממנו. את עצמך עליך לתקן, עליך לפרוק את משאך, או לשים גבול לתשוקותיך באופן מועיל לך. את כל הרשעה עליך לעקור מן הלב. רצונך שתהיה נסיעתך טובה – רפא את המלווה אותך305! הקמצנות תהיה דבקה בך כל זמן שתהיה בחברת אוהב ממון, הגאוה לא תסור ממך כשתהיה בחברת אדם גאה; האכזריות לא תחלוף כל זמן שדור בכפיפה עם המציק. אם אתה חפץ להתרחק מן המידות המגונות, הזהר מלהיות קרוב לדוגמתן. אבל האוהב ממון, האכזר, המשחית, הרמאי, כל אלה שיכולים להזיק לך בלוותם אותך – הרי בקרבך הם!

הדבק באנשים ישרים! חיה עם קאטו, עם לאליוס, עם טוברו306. ואם בחכמי יון רצונך, לך בעקבות סוקרטס וזינון. האחד ילמדך איך למות בשעת הצורך, והשני גם איך להקדים המות כשהדבר נחוץ. חיה עם כריספוס, עם פוסידוניוס. מהם תלמד את המדע האנושי והאלהי, הם יורוך מעשים טובים ולא רק דברים שזורקים דרך מליצה לשעשועים בפני הקהל; יורוך מה שמחזק את הנפש לעומת כל הסכנות. כי בחיים הללו, שהם כמו ים של פגעים ומהומה, החוף היחיד הוא: לבוז לכל המקרים, לעמוד הכן, מזומן לחצי המזל מבלי להסתר או לברוח.

הטבע נתן לנו רוממות בנפש, וכמו שנתן לאיזה חיות את האכזריות, הערמומיות או הפחד, כן נתן לנו את רגש הכבוד והנטיה לנשגב, ועל פיהם אנחנו מבקשים איפה נחיה ביתר יושר, לא איפה יתר בטחון בחיים307. העולם הוא לנו לדוגמה, והוא לנו למופת, עד כמה שאפשר לבני תמותה. אדם מתנשא, מבקש תהילה וכבוד. הוא נעשה לשליט על כמה דברים ומתרומם עליהם עד שאינו נכנע בפני שום דבר ואין דבר שיכוף ראש בפניו. “התמונות הנוראות – המות והיסורים”308 אינן מפחידות, כשהרגיל איש לחזות במישרים בעד הערפל. יש מה שנראה כמפלצת באפלת הלילה ולאור היום שוחקים עליה. “התמונות הנוראות – המות והיסורים” – היטב אמר משוררנו ווירגיליוס: לא הדברים בעצמם נוראים, כי אם תמונותיהם נוראות, מה שחוזים בהם. וכי מה הוא הדבר הנורא אשר עליו סובבת השמועה? הגידה נא לי, בבקשה ממך, לוציליוס, מה הטעם לפחד גבר מפני היסורים, לפחד בן־אנוש מפני המות? – כמה פעמים אני פוגש אנשים אומרים כי “אי אפשר לעשות” מה שהם אינם יכולים לעשות, וכי מה שאנחנו מציעים לא יוכל טבע האדם לקיים. הרי טובה הרבה יותר מחשבתי אודותם, כי סובר אני שאף הם בעצמם יכולים לעשות כאלה, ורק אינם רוצים.

הנמצא מי שיאמר כי הנסיון גרם לו אכזבה וכי לא נעשו לו הדברים יותר קלים כאשר אך החל לעשות אותם? לא בשביל שהדברים קשים אין אנחנו מרהיבים עוז לעשותם, אלא בשביל שאין אנחנו מרהיבים לעשותם הם קשים. רצונך בדוגמה? הנה סוקרטס, הזקן הזה המדוכא ורצוץ בכל מיני יסורים, ונפשו לא נכנעה בפני העניות, אשר הכבידה עליו הנהגת ביתו, ולא בפני תלאות המלחמה אשר נשא בהיותו בצבא, ורבות סבל בקרב משפחתו, אם מצד אשתו שהיתה חסרת־תרבות ואשת מדנים309 או מצד ילדיו השובבים, אשר דמו יותר לאמם מאשר לאביהם. כך היה חי במשך המלחמה ובימי העריצים310 וגם במשך זמן החרות, שהיה עוד יותר קשה ואכזרי. עשרים ושבע שנים ארכה המלחמה, אחרי כן נמסרה המדינה לשלטון שלשים זדים, ברובם שונאי סוקרטס. הנסיון האחרון אשר הוטל עליו היתה האשמה הקשה, אשר בשבילה עמד לדין: שעבר על אמונה ודת וגרם להשחתת הנוער בהסיתו אותו למרוד באלהים ובאבות ובמדינה! בגלל זה הושיבוהו בכלא וימת ברעל. אבל כל זה פעל עליו כל כך מעט, שאפילו בחזות פניו לא ניכר שינוי. עד הרגע האחרון הפליא הרואים במחזה לא־שכיח: היה בלי שמחה ובלי עוצב, שוה בכל תהפוכות המקרים.

דוגמה אחרת: קאטו, מזמן יותר קרוב לנו, איש אשר המקרים הכבידו עליו עוד יותר. למרות כל צרותיו, אשר לא הרפו ממנו עד יום אחרון, יכול היה להוכיח, כי איש גבור על כרחם של המקרים הוא חי ועל כרחם הוא מת. כל ימיו עברו במלחמת האזרחים ובזמן ההכנות לה, ובכן יכולים לומר שחיה בזמן עבדות לא פחות מסוקרטס. או תאמר, כי הקשר בין פומפיוס, קיסר וקרסוס נעשה בשביל החרות המדינית? – ובכל השינויים המדיניים לא ראו שינוי בחיי קאטו. בכל מצב התנהג כדרכו: כשהיה פריטור, כשלא זכה להבחר, כשהיה נאשם, כשהיה שר־פלך311, נואם באספות או לוחם בצבא או הולך למות. לבסוף כשגברו הפרעות במדינה ועמד מצד אחד יוליוס קיסר עם עשרה לגיונות אדירי־מלחמה ועמים רבים זרים עוזרים לו, ומן הצד השני גנ. פומפיוס בגבורתו השקולה כנגד כל מתנגדיו, והעם נטה קצת לצד זה וקצת לצד זה – קאטו לבדו עמד מצד טובת המדינה. אם תקיף ברוחך תמונת הזמן ההוא, תמצא מעבר מזה את ההמון הגס והעם הנוטה להתפרץ, ומעבר מזה את חשובי המדינה והפרשים וכל מה שנקדש ונבחר, ובתווך: המדינה עצמה וקאטו. תשתומם למצוא:

“אֶת בֶּן אַטְרֵאוּס וּפְּרִיאַם, וַאֲכִיל עַל שְׁנֵיהֶם בְּזַעַם” –312

כן גם הוא על שניהם הוא כועס ואת שניהם חפץ להחליש, כי אמר: אם יוליוס קיסר ינצח, אז אמות; ואם פומפיוס – אלך בגולה. מה היה לו לפחוד, לאיש אשר אחת היה לו אם יהיה מנצח או מנוצח, ומראש גזר על עצמו יסורים שלא יכלו הצוררים היותר נוראים להגדילם? הוא מת, איפוא, במיתה שקיבל על עצמו. הנה לך מופת איך אנשים סובלים תלאות: הוא דרך שוממות אפריקה הוליך צבא רגלי. הנך רואה גם איך סובלים צמאון: דרך הררי־ציה בשרב גרר בלי כלים את שרידי חילו המנוצח וצעד הלאה, לבוש בשריונו הכבד, עיף מצמא, וכשמצאו קצת מים היה הוא האחרון לשתות. הנך רואה איך בוזים לאותות שבח ולאותות גנות: באותו יום שלא נבחר השתעשע הוא במשחק כדורים. הנך רואה איך עומד אדם בלי מורא בפני ממשלת אדירים: הרי לשני הגבורים – כשלא היה אפשר להעליב אחד מבלי לרכוש על ידי זה את לב השני – לפומפיוס ולקיסר הוא התנגד במידה שוה. הנך רואה שיכולים לבוז גם למות וגם לגלות: הוא קיבל על עצמו את שניהם ובינתיים את המלחמה.

הרי שיכולים אנחנו להיות אמיצי־לב במקרים כאלה, אם רק רוצים אנו באמת לפרוק עול מצוארנו. אך בתחילה עלינו לירוק בפני התענוגים: הם רק מחלישים אותנו ומתישים כוחנו, ואנחנו הרבה עלינו לדרוש מאת המקרים החיצונים. צריכים גם לבוז לעושר, כי הוא שטר מכירה לעבדות. עלינו לעזוב את הזהב ואת הכסף וכל מה שממלא את בתי האנשים המצליחים: לא חנם תזכה בחרות! אם רב ערכה בעיניך – ימעט בעיניך ערך כל שאר הדברים. – שלום.


מכתב ק"ה: מה יעשה אדם וינצל מאויבים? – אל תרבה בדברים. – אל תעשה עוול

סנקא ללוציליוס, שלום.

הנני להגיד לך, במה תהיה זהיר למען תחיה לבטח. עליך להקשיב לעצתי כאילו הדברים נוגעים לבריאות גופך בשבתך באחוזתך אשר בארדיאטינוס313.

מה הם הדברים הגורמים שיביא אדם קלקלה על חברו? הרי התקווה, הקנאה, השנאה, המורא והבזיון. היותר קל שבכל אלה הוא הבזיון, עד אשר רבים אף מצאו בו מחסה. הבז לחברו, בודאי ירמוס אותו, אבל יעבור עליו. הוא לא יתעקש ולא יתמיד בנזק שהוא גורם לנבזה. גם בחזית המלחמה חסים על הנופל לארץ, ומתגרים בעומד על רגליו.

תקות הרשעים לא תביא אותך בסכנה, אם לא יהיה בידך שום דבר מעורר תשוקת זרים נוכלים, אם אין לך קנין של תפארה. מה שנוצץ ואינו מצוי, רבים מתאוים לו.

מן הקנאה תנצל כשלא תמשוך עליך את העינים, כשלא תתהדר בקניניך ותשמח עליהם בחשאי.

השנאה נובעת מתוך עלבון. ממנה תנצל כשלא תתגרה בשום אדם חנם314. השכל הישר יעזור לך בזה, כי מכאן יצאו סכנות לרבים. יש משניאים עצמם מבלי שהיו להם אויבים מתחילה.

כנגד מורא מפניך תמצא חסות, אם נכסיך מועטים ודעתך נוחה. האנשים יהיו יודעים כי אפשר לפגוע בך בלי אחריות יתרה. נוח תהיה להתפייס והתרצותך תהי בטוחה. השנאה היא נוראה בבית כמו בחוץ, מצד עבדים או בני חורין. אין לך אדם שיהיה חסר־אונים להזיק315. חשוב גם, כי מי שמתיראים מפניו הוא אף מצדו מפחד. אין אדם נורא לאחרים יכול לחיות שאנן לעצמו.

נשאר הבזיון, אשר המשתמש בו הוא גם הקוצב את מידתו לפי חפצו ולא לפי איזה הכרח. הצער שהוא גורם נחלש על ידי השכלה ודעת ועל ידי חיבת ידידים נכבדים הסובבים את הנכבד. אבל על אלה טוב להשען מבלי להיות תלוי בהם, כי אז יגדל שכר התרופה על הפסד הסכנה.

אולם אין לך דבר יותר מועיל, מלהיות איש מנוחה הממעיט לדבר עם אחרים ובוחר לדבר עם עצמו. בשיחה עם אחרים יש מתק־שפתים מתגנב ומחניף ומושך סודות מן הלב, כמו השכרות והאהבה; והשומע לא יחשה, והוא יספר לאחרים לא בצמצום רק מה ששמע, ולא ימנע ממך מהגיד הדברים בשם אומרם. ולחבר יש חבר אחר שהוא בוטח בו316 למסור לו מה שקיבל. אם גם יחדל מפטפוט וימסור דבר מפה לאוזן, ידע אותו כל העם. מה שהיה לפני רגע סוד, נעשה לשמועה רווחת.

סגולה מיוחדת להיות שאנן בחיים היא: שלא לעשות עוול. האנשים שאין דרכם ישרה חיים בפיזור הנפש ובבהלה. פחדם הוא כגודל רשעתם317. אין להם זמן מנוחה. כאשר אך עשו מעשיהם, באה החרדה ודבקה בהם. אין הגיגם סובל שתזוז רוחם מזכרון הדברים, והם נאלצים ליתן עליהם חשבון. המחכה לענשו, הוא כבר נענש, ומי שראוי לעונש הוא גם מחכה לו. יכול מי שיודע את רשעתו למצוא לו שעה מחסה, אבל לא בטחון; אם איננו נתפס, יודע הוא שהוא יכול להתפס. גם שנתו בלילה נודדת, כי בכל פעם שמדובר על פשע – את שלו הוא זוכר. הוא מרגיש שאין מעשיו נעלמים כל צרכם ולא מכוסים מבני אדם. האנשים המזיקים לפעמים מצליחים להסתתר, אבל לעולם אין להם בטחה ושלוה. – שלום.


מכתב ק"ו: האם הטוב הוא דבר חמרי? – פלפול ריק

סנקא ללוציליוס, שלום.

אם אחרתי להשיב על מכתבך, לא מפני טרדותי היתרות הוא – אל תקבל לעולם התנצלות כזאת כי יש לי פנאי, ויש פנאי לכל מי שרוצה בו! אין העסקים רודפים אחרינו318, האנשים הם האוחזים בעסקיהם וחושבים שהם אות להצלחה. ולמה לא חשתי לענות על שאלותיך? מפני שהדברים נוגעים לחיבור שאני כותב. הן יודע אתה כי מתאמץ אני לבאר את כל חכמת המוסר עם השאלות הרבות הכרוכות בה, לפיכך הייתי בספק, אם כדאי לדחות אותך, או יותר נכון ליתן לך מקום יוצא מן הכלל קודם שאגיע לענין הזה. לבסוף נראה לי, כי אדיבות היא, שלא ליתן לחכות הרבה את מי שבא ממרחק319, לכן הנני להוציא פרק מתוך סידור הענינים כדי לשלחו אליך, וגם אוסיף עליו בזמנו, אף מבלי שתשאל על זה, מה שיזדמן בדומה לו. ומה הם הדברים? הגיונות, אשר אם תועלת אין בהם, שעשועים יש בהם, כמו: אם הטוב הוא ענין חמרי?

הטוב הוא ענין של תועלת, כיון שהוא פועל320, ומה שהוא פועל הוא חמרי. הטוב גורם לתנועה בנפש, משפיע על צורתה וקיומה, וכל זה פעולת דבר חמרי. קניני הגוף גופניים הם, וכן גם של הנפש, שהיא דבר ממשי321. כל קנין גוף האדם הוא בהכרח גשמי כמותו. הן לא נוכל לכחד, כי המזון וכל מה שמקיים את הבריאות ומחזק אותה דברים גופניים הם, לכן גם כל טוב אשר לו הוא בגדר זה. הרי אין להטיל ספק בדבר (וזה גם ענין שלא שאלת עליו) כי אף ההרגשות גופניות הן, הכעס, האהבה, היגון. אם תפקפק בזה, עליך רק לראות איך הן משנות את חזות פנינו, מקמטות המצח, מתרשמות בפרצופנו, מאדימות או מלבינות את מראנו. הכי אפשר כי רשומים ניכרים כאלו יהיו נעשים על ידי דברים בלתי גופניים? ואם ההרגשות גופניות הן, גם מחלות הנפש כך, הקמצנות, האכזריות, מידות מגונות שמשתרשות עד אשר אין עוד יכולת לעקור אותן, וכן הרשעה מכל מין שתהיה, עין רעה, קנאה, גאוה, לכן גם המידות הטובות כך, כיון שהן היפך המידות המגונות וכיון שגם הן עושות רשמים ניכרים. הלא תראה איך העוז מוסיף זיו לעינים, והחכמה מגדילה את מתיחות הכוונה, ויראת הכבוד מוסיפה ענוה ושלוה, והשמחה מרבה השאננות, והפרישות322 את הכוח, והאמת323 את הנוחיות. על כרחך תאמר כי הדברים גופניים הם, אם הם משנים מראה הגוף ומנהגו ויש להם שליטה עליו, ולכן כל המידות אשר זכרתי אין ספק כי דברים חמריים הם. הלא כך אמר לוקרציוס:

לָבוֹא בְּמַגָּע וְלִנְגּוֹעַ רַק לַגּוּפִים הַיְכֹלֶת324.

כל הדברים אשר הבאתי לראיה לא היו משנים את הגוף אלמלא נגעו בו, לכן גופניים הם. גם כל דבר אשר כוח בו לדחוף, ללחוץ, לעצור ולהכריח, גופני הוא. הכי אין הפחד עוצר? אין העדות דוחפת? אין הגבורה מושכת וגורמת תנועה? אין המתינות בולמת כמו ברסן ומחזירה אחור? אין הששון מרומם והיגון מדכא? כל מה שאנו עושים הוא מתוך שליטת הרשעה או הצדק בנפשנו, וכל מה ששולט בגוף ומטיל עליו מרות, הוא גופני, ואם כל הנאה שבגוף גשמית היא, והנאת האדם היא הנאת הגוף, הרי כל טובה לאדם גשמית היא325.

ועתה אחרי שמלאתי רצונך, הנני להגיד לנפשי מה שבודאי עתיד אתה לומר על המחשבות האלה: משחק אנחנו עושים לנו, ולהבל הוא כל הפלפול החריף. אין הגיונות כאלה נותנים לנו מידות טובות, כי אם למדנות. להבין ולהשכיל – זהו דבר יותר זך וצלול, וגם יותר פשוט. אין חקירה רבה דרושה כדי להגיע לידי רוח נכונה, אבל אנחנו, כמו שבכל דבר אנו מפזרים כוחות להבל, גם את הפילוסופיה אנו מפזרים. כמו שבכל דבר אנו עוברים הגבול, גם בעניני מדע אין אנו שומרים חוק, ולא החיים אלא המדרש נעשה לתכלית לימודנו326. – שלום.


מכתב ק"ז: אל יפתיעו אותך פגעים רעים; התחשב עמהם. בטח באלהים ואל תתרעם על סדרי עולם

סנקא ללוציליוס, שלום.

אי חכמתך? אי בינתך החריפה במעשים? אי גדולתך – אם דבר קטן כזה מדכא אותך: עבדיך ראו אותך עסוק והשתמשו בשעת הכושר כדי לברוח! אם בגדו בך “הידידים” (יהי נא להם הכינוי הזה, אשר נתן להם אפיקור שלנו, ונקרא להם כן) – הכי אבד חלק רב מנכסיך327? הלכו להם בני אדם הללו, אשר גרמו לך רק יגיעות ועמל. אין כאן דבר בלתי רגיל ובלתי צפוי מראש. לשחוק יהיה מי שמתעצב ומתאונן על זה. כמו המתאונן בלכתו בחוץ על שהוא מתלכלך ברפש ומטנף את בגדיו. כך הם תנאי החיים למי שנכנס למרחץ, או לתוך ההמון, או יוצא בדרך; ישנם דברים שמתכוננים נגדך, וישנם מתרחשים במקרה. לחיות אינו ענין של שעשועים. אתה הולך בדרך ארוכה, ומן ההכרח הוא שתתמוטט ותכרע ותפול ותיעף ותקרא: “מות!” – כלומר: שתמודד את כוחותיך. לפעמים תעזוב את האחד מבני לויתך, את השני תקבור, מפני השלישי תפחד. כל אלה התלאות ציונים יהיו בצדי דרכך המתעקשת. תבקש למות? הנפש צריכה להיות מוכנה לכל, לקראת קולות וברקים, לקראת המקום אשר שם:

קֵץ לְיָגוֹן וּדְאָגָה, הֵם שָׁם מִשְׁכָּבָם יַצִּיעוּ,

גַּם כָּל מַחֲלָה וָצַעַר וְחֻלְשַׁת זִקְנָה דוֹאֶבֶת.328

בתוך החברים האלה צריכים אנו לבלות חיינו. להפטר מהם לא תוכל, לבוז להם תוכל. כיצד תבוז להם? כשתחשוב אודותם ותשער מראש מה שיבוא. ביתר אומץ מקבל אדם את פני הדברים, אם מזמן רב חיכה להם, וגם את הפגעים היותר קשים יקל לסבול כשהיו צפויים מקודם, בעת אשר מי שאינו מוכן לדבר נבהל בפני הפגעים היותר קלים. עלינו להשתדל שלא יפתיענו דבר, וכיון שהחידוש בדבר קשה הוא ומפתיע, תועיל לך המחשבה התדירית בו שלא תהיה טירון בפניו.

“העבדים עזבו אותי!” – הן היה גם מי ששדדו אותו עבדיו, ומי שחפאו עליו עלילות, ומי שהרגוהו, ומי שבגדו בו, ומי שרמסו אותו ברגלים, ומי שהשקו אותו רעל, ומי שתבעו אותו לדין. כל מה שתאמר, כבר אירע לרבים. ומה רבים ומשונים המקרים המתרחשים! מהם כרוכים בעקבותינו, מהם תלויים ומתנפלים פתאום, מהם פוגעים באחרים ואגב נעשים גם לנו למוקש. על פגעים אשר להם נוצרנו, אין לנו להשתומם. למה נתאונן על מה ששוה לכל אדם? אני אומר: שוה – כי גם מי שניצל מפגע כזה, הרי יכול היה לסבול אותו, ומשפט שוה לכל הוא, מה שמיועד לכולנו, אף אם לא התרחש. עלינו להזדיין בשויון נפש ולשאת חליפות החיים האנושיים בלי תלונה. אם יביא החורף את הקור – נקפא; יביא הקיץ את החום – נזיע. האויר המשתנה ירופף את בריאותנו – נהיה חולים. חיה רעה, ומה שקשה ממנה: אדם רע יתנפל עליך באיזה מקום, שטף מים או מוקד אש יגרום לך נזק – לא נוכל לשנות מקרים כאלה, אבל זאת אנו יכולים: להתחזק באומץ לב כדי לשאת אותם כאנשים הגונים נכנעים לטבע. והטבע, כפי שאתה רואה, נוהג ממשלתו בדרך החליפות: אחרי העננים חוזר זוהר הרקיע; הים מסתער וחוזר ונח מזעפו; הרוחות סובבים והולכים; היום בא אחרי הלילה, חלק מן הרקיע מתכסה בחושך ובשני אור יוצא. הנצחיות היא בהפכים שבטבע329; לחוק הזה צריכה הנפש להתרגל, לו נקשיב, לפניו נכנע, ועל כל צרה שלא תבוא נחשוב כי כך צריך היה להיות ולא נתלונן על הטבע. טוב לסבול דומם מה שאין לשנות ולסמוך על אלהים, אשר ממנו מוצא כל הדברים, מבלי להתרעם על מעשיו330. כמה גרוע איש־צבא ההולך ונאנח אחורי המפקד! עלינו לקבל את הפיקודים בזריזות ובשמחה ולא להשתמט מן התהלוכה המפוארה הזאת, אשר גם יסורינו הם חלק ממנה331, כך עלינו לדבר אל יופיטר, נוהג העולם הזה, בחרוזים הנמרצים של המשורר קלאנתס332, אשר על ידי ציצרו יכול אני להביאם בלשוננו (אם ישרו בעיניך, טוב; ואם לא – ציצרו יגן בעדי):

נְחֵנִי־נָא, אַב הַעוֹלָם, שׁוֹכֵן מְרוֹמִים,

אֶל כָּל אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ, וּלְקוֹלְךָ אַקְשִׁיבָה,

זָרִיז לִשְׁמוֹעַ, גַּם בַּאֲנָחָה, אִם תְּיַסְּרֵנִי,

וּבְרִשְׁעָתִי אֶשָּׂא כֹּל וְאֶסְבּוֹל כְּאִישׁ צַדִּיק.

מַזָּל נוֹהֵג אֶת הָרוֹצֶה וְגוֹרֵר אֶת הַמְסָרֵב.333

כך נחיה וכך נדבר! ימצא נא המזל אותנו נכונים וזריזים. איזהו אמיץ־הלב? מי שמפקיד נפשו בעד אלהים. איזהו שפל ומוג־לב? המתלונן על סדרי עולם, ותחת לתקן את עצמו הוא אומר לתקן את האלים! – שלום.


מכתב ק"ח: איך לסדר הלימודים. מידות שרכש לו בנעוריו. פיתגורס: גלגול־נפש ונזירות. – איך קוראים דברי־שיר או ספר: הפילוסוף, המדקדק והמליץ

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה שואל אותי על דברים שמבקשים לדעת אותם בשביל המדע לבד. כיון שהם צריכים לימוד, ואתה דוחק ואינך רוצה לחכות לספרים שאני עתיד לסיים בקרוב והם כוללים את כל חכמת המוסר, הנני להשיב לך בלי איחור, אך בתחילה אגיד לך, איך צריכים לסדר את תשוקת הלימודים, אשר אתה בוער בה כל כך, כדי שלא תהיה לעצמה למכשול.

אין לך ללקוט זעיר שם זעיר שם ולא לבלוע הכל בבת אחת; על ידי בינה בחלקים מגיעים להבנת הכלל. ערוך את המשא לפי כוחותיך ואל תעמוס עליך יותר משתוכל לשאת. לא לפי התיאבון כי אם לפי יכולת הקליטה עליך לשאוב. כשתהיה רוחך כתיקונה, תוכל לקלוט מה שתרצה. התיאבון מתגדל כל יותר שקולטת הנפש. זה אחד מן הדברים אשר הורני אטלוס334 ושאני זוכר מאותם הימים אשר שקדתי על לימודיו, נכנס ראשון ויוצא אחרון ומלווה אותו בטיוליו ומושך אותו לשיחות מדעיות, והוא לא רק היה נכון להן, כי אם שמח לקראתן. מטרה אחת – היה אומר – לרב ולתלמיד, וכמו שזה חפץ להועיל כן זה חפץ לקבל תועלת. הנכנס אצל חכם צריך לקחת עמו בכל יום איזה דבר ולחזור לביתו יותר חזק ברוחו או יותר קרוב להתחזק. וכן יהיה; כי זה כוחה של החכמה לסייע לא רק לעוסקים בה תדיר כי אם גם לנהנים ממנה דרך אגב. היושב בחמה, פניו שזופים אף אם לא התכוון לכך. הנכנס לבית הבושם ושוהה בו רק שעה אחת, ריח טוב הוא נוטל משם. כן גם היוצא מביתו של חכם מושך עמו אף מבלי משים דבר של תועלת. בכוונה אני אומר: מבלי משים – להוציא את המסרב לקבל תועלת. וכי לא ידענו אנשים אשר ישבו שנים רבות אצל החכמים ולא קיבלו מהם אף כמכחול בשפופרת335? בודאי ישנם כאלה מתמידים עקשנים, שראויים לשם דיירים אצל חכמים ולא תלמידים להם. ישנם גם הבאים לשמוע לא לשם לימוד, כי אם כמו לתיאטרון בשביל שעשועים בדברים ערבים לאזנים ובשיחות ומשלים. רבים תראה שומעים כאלה, אשר בית מדרש הפילוסופים הוא להם רק מקום לשעות של בטלה. אין זה מענינם כלל לעזוב מידות מגונות ולמצוא חוק כדי לסדר דרכי חיים, כי אם ליהנות מאיזו שיחה נאה. אבל ישנם גם באים ולוחות לרשימה בידיהם, לא כדי לרשום רעיונות, אלא כדי לגבב מלים ומליצות, שישתמשו בהן בלי תועלת לאחרים כמו שלא הועילו לעצמם. יש גם מתפעלים בשמעם מלים מרעישות, ומתלהבים בפניהם וברוחם לעומת הנואם, כאותם הכהנים הסריסים הפריגיים המשתוללים ומשתגעים כשניתן אות על ידי המנגנים בחלילים336. יש גם אשר יפי הענין ולא המלים בצלצולן מעוררם ביותר, כשדבר נאמר כנגד המות או מלה קשה נשמעת כנגד ההצלחה, והם מקשיבים בעונג ונכונים לעשות כפי מה שהקשיבו; הדברים עושים עליהם רושם והם קרובים למלאותם – לו רק נשארה נפשם בצורה שהיא נמצאת בה באותה שעה ולא פעל עליהם ההמון הסובב אותם כדי להפר את מחשבתם. מעטים הם השומעים המגיעים לכך להביא לביתם בלי טשטוש את הכונה הטובה שהתעוררה אצלם.

דבר נקל הוא לעורר את השומע לתשוקת הטוב, כי הטבע נטע בלב כל בני אדם את שרשי הצדק והיושר. זרועים הם בקרבנו מלידה וכל דפיקה מבחוץ ממהרת לפתח את הכוחות הנרדמים בנפש. הקשיבה ושמע את צלצולי השבח וההסכמה בתיאטראות בכל פעם שדברים נאמרים אשר לפי ההסכם הכללי הם דברי אמת, כמו:

הַרְבֵּה חָסֵר לָעָנִי, אַךְ לַכֵּלַי בַּכֹּל יֵשׁ חֹסֶר!

לֹא אוֹהֵב הַקַּמְצָן לְאִישׁ – אַךְ לְעַצְמוֹ בְּיוֹתֵר הוּא שׂוֹנֵא.337

כשמעו החרוזים האלה, הקמצן היותר נבזה סופק כפיו להסכמה, כאילו הוא שמח לשמוע את גנותו. מה תגדל עוד יותר ההסכמה, אם הדברים נאמרים מפי אחד החכמים והלקח הטוב מתבצר בחרוזים החודרים לקרב ולב השומעים לתומם! קליאנתס היה אומר: “כמו שהקול היוצא מתוך נשימה שלנו הולך ומתחזק בהתגלגלו דרך תעלת חצוצרה ארוכה עד שהוא נשמע בסוף כתרועה גדולה, כן רעיון שלנו נעשה אדיר וחזק ביותר בעברו דרך חרוז מצומצם”. דברים שנשמעו בלי שימת לב ואשר לא עשו רושם כשנאמרו בשיחה פשוטה, כאשר רק הובאו בקצב ובמידה של חרוז – והנה הם יוצאים כחץ מתעופף מקשת דרוכה בזרוע. הרבה דברים נאמרו על פחיתות הנכסים ובשיחות רבות הורו חכמים כי העושר האמתי אינו בנחלת אבות כי אם בלב, וכי עשיר הוא מי שמסתפק במה שיש לו בעניותו, והמעט אשר לו הוא בעיניו הון גדול, אבל הלבבות מתפעלים יותר כשהדברים בענין זה נשמעים בחרוזים:

אֶבְיוֹן בָּאָדָם אֵינֶנּוּ, מִי שֶׁמַּאֲוַיָּיו מְעַטִּים;

כָּל חֶפְצוֹ נִתַּן לָאִישׁ, הֶחָפֵץ רַק בַּאֲשֶׁר דַּי לוֹ.338

חרוזים כאלה ודומיהם נכנסים ללב ומלמדים להכיר האמת. אף הנבהלים להון משתוממים בשמעם ומסכימים ונוטים לבוז לכסף, ובשעה שנטיה כזאת מתעוררת בקרבם צריכים ליתן להם דחיפה יתרה ולמשוך אותם לדעה זו בלי חקירות מסובכות ובלי חריפות וחידודים. עליך לדבר בדברים פשוטים על הכילות או על הבזבוז, כשהזדמן לך לפעול על השומעים, ולעשות עליהם רושם חזק. אין לשער מה מועילה שיחה המתכוונת רק לרפא את המידות ולפעול לטובה על השומעים. דבר נקל הוא למשוך את הרגש הרך לאהבת הטוב והישר. בעוד האנשים נכונים ללמוד וכשאינם עדיין מקולקלים, האמת מטילה עליהם את מרותה, אם רק הדובר בשמה הוא ראוי לכך.

אני כששמעתי את אטלוס מוכיח בני אדם על פשעיהם וסכלותם ועוותתם בחייהם, מלאתי חמלה על הגזע האנושי, והחכם המדבר נראה לי כאיש נעלה ונשגב על כל בני אדם. לפעמים כינה את עצמו מושל, אבל לי נראה כי יותר עשה מלמשול, כי לו היה העוז לשפוט את המושלים. כשהתחיל לשבח את העניות ולהוכיח, כי מה שהוא יתר על הנחוץ נעשה לעוול ולנטל קשה לאדם, מתאווה הייתי לצאת כעני ואביון מבית מדרשו. כשהגיע לדבר בגנות הנאות הגוף ולהלל את מי שנוהג בצניעות, ממעט במאכל ובמשתה, מטהר את רוחו ופורש לא רק מתענוגים אסורים, כי אם גם מכל הדברים שאינם נחוצים – התעוררה בי התשוקה לסבול מחסור וסיגופים. הרבה נשאר לי, לוציליוס, ממה שלמדתי אז על כל המידות הטובות, אף כי משעה שנאחזתי בסבך החיים המעשיים במדינה הרבה מהן הפסדתי. ממה שנשאר לי הוא, שמאסתי לחלוטין בזוללות, כאכילת חלזונות ופקועות339, שאינם באים להשביע את הרעב, אלא לגרות בכל עוז את התיאבון, כמו שנעים ביותר לזוללים המשתוקקים להרבות ולבלוע דברים הנקלטים על נקלה. ממה שנשאר לי הוא גם שאינני מושח בשמן ובשמים את בשרי (הריח היותר טוב לגוף הוא כשאין לו ריח!) ושאינני שותה יין (אין האצטומכא שלי צריכה לו) וממעט במרחצאות (אין אדם צריך לבשל את גופו ולהחלישו על ידי שהוא מזיע הרבה). בכמה דברים הרגלתי לצמצם את צרכי, ואם לא פרשתי לחלוטין מכמה הנאות, הרי על ידי מידה וקצב שנתתי להן כמעט שהגעתי לפרישות. אפשר כי דבר יותר קשה הוא לצמצם ההנאות מלעזוב אותן מכל וכל.

וכיון שבאתי לספר לך מה רבה היתה שקידתי בנעורי על הפילוסופיה ואיך גברו מאמצי המוסריים בנעורי על מה שעלה בידי להמשיך בזקנתי, לא אבוש גם להגיד לך, איך נטע בי מורי סוטיון340 רגשי אהבה להחכם פיתגורס. הוא ביאר לי, מפני מה החכם ההוא, ואחריו סכסטיוס341 פרשו מלאכול בשר. לכל אחד היה טעם מיוחד, שונה אבל יפה. סכסטיוס אמר כי דיו לאדם במזונות שיש לו מבלי שיתרגל באכזריות של שפיכת דם ובהנאה על ידי הריגת בעלי־חיים. על זה הוסיף עוד, כי צריך אדם לצמצם את תשוקת הבזבוז, וחיוה דעתו כי שינויי המאכלים אינם נוחים כלל לבריאות וגם לא מסוגלים לגוף. פיתגורס מצדו היה אומר, כי כל היצורים קרובים זה לזה וכי יש יחס ביניהם בהיותם פושטים צורה ולובשים צורה342. לפי דעתו אין נשמה343 אובדת, ואף אין חייה שובתים זולתי ברגע קטן כשהיא עוברת מגוף לגוף. עוד נראה, אחרי כמה הפסקים וגלגולי גופות היא חוזרת להכנס לגוף אדם. לפי זה, אומר הוא, צריך אדם המתנקש בנפשו של איזה בעל חיים, לפחוד שמא יהרוג את אביו, ועל ידי הסכין שבידו או בנשיכת שיניו יפצע את נפשות קרוביו שהתגלגלו לתוך בשר זה. אחרי הציע סוטיון את הדעות האלה והוסיפו עליהן משלו, היה אומר: “האינך נוטה להאמין, כי הנשמות מתפזרות לגופים שונים וכי מה שאנו קורים מות אינו אלא גלגולן מגוף לגוף? לא תאמין, כי בבהמות ובחיות הללו או בדגים שבתוך המים תוכלנה לשכון נשמות בני אדם? לא תאמין, כי אין דבר אובד בעולם ורק מחליף הוא את מקומו? כי לא הכוכבים לבדם סובבים במסילותם, אלא גם בעלי־חיים שטים וסובבים על ידי נפשותיהם בעולם? גדולי עולם האמינו בזה, לכן טוב שתעצור משפטך, ובכל אופן לזהירות יתרה אתה צריך, כי אם אמת היא האמונה, תהיה פורש מעוון כשלא תאכל מבשר בעלי חיים; ואם לא אמת היא – יהיה לך הרגל טוב של מזונות פשוטים צמחנים. מה תפסיד באמונה זו? את הטרף של אריות ונשרים?”

הדברים האלה השפיעו עלי, עד שפרשתי מאכילת בשר בעלי־חיים ובמשך שנה אחת נעשה לי ההרגל הזה לא רק נקל, כי אם גם נעים. הרגשתי אז שנעשה רוחי יותר זריז – לא אוכל להחליט היום אם אמנם כן היה. תשאלני, למה הפסקתי מנהגי זה? ימי נעורי חלו בימי ממשלת טיבריוס קיסר. האמונות הזרות היו אז חשודות ומוחרמות, ואף הפרישות מבשר איזה בעלי־חיים נחשבה לסימן אמונה טפלה. אבי הפציר בי לחזור להרגל חיי הקודמים – לא שמאס בפילוסופיה, אלא מפחד המלשינות344 – ולא היה קשה עלי לשמוע בקולו וליזון מסעודות יותר דשנות ובריאות.

אטלוס היה משבח גם את הישן על מזרן קשה, שאין הגוף שוקע בתוכו, וכך אני נוהג עוד עכשיו בזקנתי, שאין מזרני הקשה מקבל רושם ממשכבי.

הזכרתי כל אלה רק למען הראות לך, מה רבה תשוקת הצעירים לספוג כל מידה טובה, אם רק נמצא להם מורה דרך ודופק אותם ללכת בו. בכשלונם אשמים במקצת המורים שמלמדים ויכוחי מילים ולא דרכי החיים, ובמקצת התלמידים הבאים לקבל ממוריהם תיקון השכל ולא תיקון הנפש. מה שהיה צריך להיות חכמה, נעשה פילולוגיה, כשאתה מתחיל ללמוד דבר, חשיבות רבה יש לכוונה ולתכלית. המבקש להשתלם במליצה וחוקר בשירי ווירגיל וקורא:

“בָּרַח הַזְּמָן וְלֹא יָשׁוּב”345

לא יתעורר לומר: “הוה זהיר! אם לא נמהר, נשאר בדרך; הימים נדחפים ורצים חיש וחיינו חולפים בלי משים. אנחנו דואגים לעתיד, אבל במרוצת הזמן אנחנו רק זוחלים לאט!” – אולם הקורא ההוא (לשם חקר המליצה) רק על זה יביט, שהמשורר ווירגיל כשהוא מדבר על חליפת הזמן הוא משתמש בפעל “ברח”!

בּוֹרְחִים לִבְנֵי אָדָם הַיָּמִים הַטּוֹבִים רִאשׁוֹנָה,

אַחֲרֵי כֵן בָּאִים יְמֵי מַחֲלָה וְעֹצֶב הַזֹּקֶן;

בָּאַחֲרוֹנָה יִסַּע הָאַכְזָר בְּשִׁלְטוֹנוֹ – הַמָּוֶת.346

מי שמבקש חכמה, יוציא מהחרוזים את המסקנה הנכונה. ווירגיל אינו אומר: "הימים הולכים כי אם בורחים, מפני שהם ממהרים מאד ללכת. והימים הטובים ראשונה אובדים. למה לא נתעורר איפוא גם אנחנו להתחרות במהירות מעשינו עם המרוצה ההיא? הטוב ממהר להתעופף, והגרוע נשאר לאחרונה, כמו שמן הדלי נוזלים בתחילה המים הזכים, והעכורים הם השקועים בתחתיתו, כן בימי חיינו כל דבר טוב הוא בראשיתם. למה ניתן לאחרים לשאוב אותו ונניח לעצמנו את הקובעת? נחרות איפוא הדברים בלבנו ונקשיב להם כמו לדברי נבואה:

בּוֹרְחִים לִבְנֵי־אָדָם הַיָּמִים הַטּוֹבִים רִאשׁוֹנָה.

למה הם הטובים? כי אין בטחון במה שיבוא אחריהם. ולמה הם הטובים ביותר? מפני שבנעורינו יכולים אנו ללמוד ולכונן הנפש הזריזה והמתפעלת לצד המעלות הטובות; מפני שהימים ההם הם היותר מוכשרים לעבודה, להשתלמות הרוח על ידי לימודים ותיקון הגוף על ידי תרגילים. הימים שלאחריהם מתנהגים לאטם ובכבדות ומתקרבים אל הסוף. לכן עלינו לעמול בכל עוז, לעזוב השעשועים, ולשים לב למטרה היחידה: להבין בשעתו מה שהזמן המתעופף בלי מעצור דורש מאתנו, ולא לחכות עד שנבין בסוף את חליפתו מאתנו. כל יום יהיה חביב לנו כאילו הוא מהראשונים והטובים ונשתמש בו לטובתנו ונחזיק בשעה הבורחת".

אבל לא כן יחשוב מי שקורא את החרוזים רק כבעל מליצה ומדקדק. הוא לא ישים לבו כי הימים הראשונים הם טובים מפני שאחריהם באות המחלה והזקנה בעוד אנחנו שקועים במחשבות הנערות, אלא כך ידקדק: הרי ווירגיל זה דרכו לצרף את הזקנה עם המחלה; בודאי כך הוא, כי הזקנה היא מחלה שאין לה תרופה347. והרי המשורר נותן לזקנה את התואר: “מעציבה”348 וכן הוא מכנה אותה עוד בחרוז אחר. אל תתמה אם בחומר אחד קוראים שונים מוצאים מהרהורי לבם, כמו שבשדה אחד השור מבקש את העשב, הכלב את הארנבת, והחסידה את הלטאה. אם יאחזו שלשה אנשים בספרו של ציצרו “על המדינה”, האחד מדקדק349, השני מליץ, השלישי פילוסוף, כל אחד ימצא בו דבר ממקצוע שלו. הפילוסוף ישתומם, איך היה אפשר להגיד דברים רבים כאלה נגד הצדק. המדקדק יפסיק בקריאתו ויעשה לו הערה: שני מלכים היו ברומא העתיקה, מן האחד לא נודע שם אביו, מן השני שם אמו, כי על דבר אמו של סרוויוס יש ספק, ואת אבי אנקוס אין יודע, הוא מכונה רק נכד נומא. ועוד הערה יעשה: השליטים שאנו מכנים בשם עריצים וכן הם נקראים בדברי הימים, אצל הקדמונים נקראו מנהיגי העם. עד היום יש זכר וסמך לזה בספרי הכהנים, כי היו ממונים אחרים מכונים בשם מנהיגי הפרשים. וכן ירשום לו כי רומולוס מת בשעת לקוי חמה, וכי התרחש שגם מלכים ערערו על גזר דין שיצא כנגדם בפני העם350 כי כן נזכר בספרי הכהנים, והביא זאת אף פנסטלה351.

אולם המליץ כשיעיין בספר “המדינה” ירשום בהערותיו, כי ציצרו משתמש במלה העתיקה re apse (לאמתו של דבר) במקום re ipsa וכן הוא אומר sepse במקום se ipse (בעצמו). הוא גם יעמוד על זה, כי שימוש המלים השתנה, כיון שציצרו אומר: “על ידי השאלה שנשאלה הוסגנו אחור מן המטרה” ותחת זה אומרים אנחנו עתה: “מן הקרטון”352, במרוצת הקרקוס. וכן ירשום לו את החרוזים של המשורר הרומי הקדמון אנניוס, וביחוד את אלה שחיבר על (סציפיו) גיבור אפריקה, שלא היה שום אוהב או שונא יכול לגמול לו כגודל מפעלו (operae) ודרך אגב יהיה לומד מכאן, כי הקדמונים השתמשו במלה זו לא רק במובן “עזר”, כי אם גם במובן “שירות”, וכי כוונת אנניוס, כי לא אוהב ולא צורר יכול היה לשלם לסציפיו כגמול פעלו. ומאושר יהיה המליץ שלנו במציאה שתתגלה לו, מהיכן לקח ווירגיל את התמונה: “מעל לראשו נשמע רעם משערי שמים האדירים” – כי יאמר, שמליצה זו גנובה אצל אנניוס מאת הומירוס, ומאנניוס שאל אותה ווירגיל, כי בספר הנזכר מביא ציצרו את המכתב של אנניוס:

אִם נִתְּנָה לְאָדָם רְשׁוּת לַעֲלוֹת לִמְרוֹמֵי שָׁמַיִם,

לִי לְבַדִּי בְּכָל גָּדְלוֹ נִפְתַּח שַׁעַר הָרָקִיעַ.

אבל אין כוונתי להיות בעצמי בהערותי אלה למדקדק או למליץ, כי רק להורותיך באתי, כי לימודי החכמים ודרשותיהם צריכים לשים להם למטרה את תיקון החיים לטובת האדם, לא הסברת מלים עתיקות וחידושי הגיונות מבלבלים את התבונה. עליהם ליתן לקח מועיל ורעיונות נשגבים, שהם עלולים להביא לידי מעשים נכונים, עד שהנאמר במלים יהפך כולו לפעלים הגונים.

אין לך אנשים יותר פחותים בבני אדם מאותם תלמידי הפילוסופים העושים את תורתם לאומנות הנמכרת בשוק, והם חיים בעצמם לא לפי תורתם. הם נעשים בעצמם למופת ברבים על חסרון כל תועלת בלימודיהם, כיון שאין חטא ועוון שהם מגנים בדיבור ושאין הם עוברים עליו במעשה. מורה כזה לא יועיל לי יותר מקברניט של ספינה שהוא בעצמו חולה ממחלת הים. כשהים סוער, צריך הוא לתפוס ביד חזקה את המשוט כדי להלחם בגלים ההומים ולהציל את הספינה מזרמתם, אך איך אסמוך עליו, והוא בעצמו מבולבל ומקיא מה שבלע? הכי אין החיים במידה יתרה כאניה מטולטלת בים זועף353? לא לאיש־דברים, כי אם למנהיג הם צריכים. כל הדברים הנאמרים והמתגלגלים מפי השמועה בתוך ההמון, דברים שאולים הם: אפלטון אמר אותם, או זינון, או כריזיפוס, או פוסידוניוס והמון354 חכמים אחרים. רצונם של בני אדם להראות כי להם שייכים הדברים? יקיימו אותם למעשה!

ועתה, אחרי שהוצאתי כל רוחי לפניך, הנני למלא את בקשתך במכתב אחר מיוחד, כי במכתב זה כבר הלאיתיך ולא אוכל להתחיל בו עוד בביאור דבר קשה שצריך להקשבה רבה ושימת אוזן כאפרכס. – שלום.


מכתב ק"ט: אם יכול החכם להועיל לחברו?

סנקא ללוציליוס, שלום.

שאלתך היא: אם יש ביד החכם להועיל לחברו? נניח שהחכם שלם בכל דבר והגיע למעלה רמה, איך יוכל להביא תועלת לחכם אחר שהוא גם כן שלם בדרכי המוסר – זאת היא השאלה.

אנשי המוסר מועילים זה לזה על ידי שהם עוסקים במעשה הצדק ושומרים על החכמה שלא תפחת. כל אחד נכסף לחבר שישוחח עמו ויהיה לו לסיוע. מי שמלאכתו להתגושש, יבקש את מי שיאבק עמו, והלומד לנגן עמל עם מי שלומד כמותו; כן גם החכם שואף שיהיה תלמודו המוסרי ער וחי בקרבו, והוא זקוק לחכם אחר כדי שיעוררו זה את זה. במה הוא מועיל לחברו? במה שהוא נותן לו דחיפה ומזכירו שעת הכושר למעשים טובים. אבל גם את הגיוני לבו יוכל להגיד לו, ומה שעלה בדעתו, כי גם לחכמים עוד נשאר מקום להשיג חדשות וליתן מעוף לרוחם. הרשעים גורמים נזק לזה לזה, משפיעים לרעה האחד על חברו על ידי שמעוררים כעס ופחד, מסכימים כל אחד לצער חברו355, משבחים את הנאות הגוף. אסונם והוותם של הרשעים הוא, כשמידותיהם המגונות של פושעים רבים מתערבות ומתחברות יחד ונעשות לרשעה אחת, בעוד אשר להיפך, אנשי צדק המתחברים מרבים איש את טובת רעהו356. כיצד? הוא נותן שמחה בלבו ומחזק את בטחונו, וששונו של כל אחד מתרבה למראה הנחת שהם מקבלים זה מזה. גם ידיעות שונות מוסר כל אחד לחברו, כי אין כל חכם לעצמו יודע הכל. ואילו גם ידע – הרי יכול איש אחר למצוא דרך יותר קצרה להשיג הדבר ולהראות איך להשלים מפעל באופן יותר נקל. החכם מועיל לחברו לא רק בכוחותיו של עצמו, כי אם גם באותם הכוחות שהוא מוצא אצל מקבל התועלת. בודאי היה יכול לפתח את כשרונותיו גם אילו היה נעזב לעצמו, והיה יכול להשתמש בזריזותו לבדו; אבל גם הממהר לרוץ מסתייע על ידי המאשר את כוחו. ולא לחברו בלבד מסייע החכם, אלא באותה שעה גם לעצמו. בוא וראה, כשאתה נוטל מן האחד את כוח הפעולה, גם האחר מתרשל. אמנם באופן זה יכולים לומר גם כי אין מתיקות בדבש, אם אין לשונו וחכו של האוכל מסוגלים לכך, שיהיה הטעם להם נעים ולא נמאס357; כי יש אשר מתוך מחלה הוא טועם את הדבר כדבר מר. שני החכמים צריכים להיות מוכשרים, שיהיה האחד מסייע לחברו והשני הגון לקבלת התועלת.

כנגד זה יאמרו: במקום שכבר רב החום, אין צורך עוד להחם, וכן אין צורך בהוספת טובה, במקום שהטובה נמצאת בשלמותה. הכי החקלאי אשר כל מכשיריו נמצאים בידו, זקוק עוד לעזרה מאיש אחר? או איש צבא מזויין כל צרכו למלחמה זקוק להוספת כלי זין? ולא כן גם ענין החכם: מנוסה הוא כל צרכו בחיים ודיו במה שהוא מזויין? – אבל על זה נשיב: גם כשהחום רב מאד, מוסיפים עליו כדי שלא יגרע. ואם תאמר שהחום נשמר מעצמו – הנה החום ותועלת האדם שני דברים שונים הם. גם אם אין לחום צורך בהוספה למען התחמם, החכם לא יעצור כוח לעמוד במצבו, אם אין לו ידידים דומים לו ומשתתפים בצדקו וישרו. יש להוסיף גם, כי ידידות מקשרת את המידות הטובות של בני אדם ובעבור זה לתועלת היא, כשאדם חובב אצל אחרים את המידות הדומות למידותיו וגורם לאחרים שיחבבוהו. רגש דומה משעשע את חברו, ביחוד כשהוא רגש של יושר נאמן ומעורר אמונה. יכול גם איש חכם לבדו לעורר לב חכם רעהו, כמו שרק אדם בשכלו יוכל לעורר שכלו של אדם אחר. אם רק השכל משפיע על השכל, גם השכל השלם של החכם נחוץ כדי להשפיע על שכל שלם של חברו.

כשמדברים על תועלת מצד אדם מתכוונים לפעמים למתנות, לכסף, לחסדים, לבטחון, ולכל מה שחשוב ונחוץ בחיים, ובאלה אמנם גם הסכל יוכל להועיל לחכם. אבל התועלת האמתית היא להשפיע על חברו בפיתוח המידות הטובות אשר לו, או בהיות לו למופת. דבר זה חוזר גם לתועלתו של המועיל, כי בזה שהוא מפתח את המידות הטובות אצל אחרים הוא משתלם בהן גם בעצמו. אולם גם מחוץ למעלת המידות והשתלמותן מסייעים החכמים זה לזה, כי כל אחד משתוקק להשיג דברים גדולים וחשובים לו. בנידון זה עלי לעבור לענין אחר.

הרי שואלים גם, אם זקוק החכם לעצה טובה וצריך הוא לבקש את חוות דעתם של אחרים בשעה שנחוץ להתיישב בעניני בית, בצרכי העיר, ובכל הדברים האנושיים. אמנם בדברים כאלה הוא זקוק לאחרים כמו שצריכים לרופא ולקברניט ולעורך דין ולשתדלן בערכאות. באלה יועיל לפעמים חכם אחד לחברו, כי ינחנו בעצתו. אבל בענינים חשובים ואלוהיים לתועלת יהיה להם, כמו שאמרנו, אם יעסקו יחד כחברים בהגיון ובדרכי יושר. כן הוא כפי הטבע להתחבר לידידים ולשמוח בגדולת358 ידידיו כמו בשל עצמו. אם לא נעשה כן לא יתקיימו בנו הצדק והיושר, כי מתחזקים הם רק בעשייתם, והם מורים אותנו לערוך כנכון את ההוה ולהתיישב בדבר העתיד, לשאול בעצה ולהתבונן בשים שכל. ההתבוננות וההסתכלות נקלה יותר בעזרת חברים, לכן יבקשו אדם שלם ומתקדם בדרך קרובה לשלנו, כדי ליהנות מעצתו, והוא יועיל לנו ביותר כשעצתו תהיה מיוסדה בשכל משותף לנו. רגילים לומר כי בכלל מיטיב אדם לראות עניני חברו משהוא רואה עניני עצמו. כך מגיע לו, מפני שהאהבה העצמית נוטלת מאור העינים, ויראת הסכנה מעכבת מהכיר את התועלת; בינה יתרה נמצאת במקום בטחון ואצל העומד מחוץ לסכנה. אך יש גם אשר חכמים בחכמתם מיטיבים לראות עניני אנשים זרים משהם רואים עניני עצמם. בכל אופן נעים ונעלה הוא מאד, שיהיה דבר אחד רצוי ודבר אחד שנוא לשנים משכילים בדרך אחת ומושכים בעול אחד.

בזה מלאתי את בקשתך, אף על פי שהיתה כוונתי להכניס הרעיונות האלה לתוך ספרי תורת המוסר שאני מחבר. וכמו שהגדתי לך כמה פעמים, הרשות בידך לראות כל הדברים האלה כשיחות של חידוד לבד. כי תמיד אני חוזר ושואל את עצמי: במה יסייעוני הרעיונות האלה? הכי יגדילו את כוחי, את צדקתי, את ענותנותי? אינני עוד בן חורין לתרגילי שעשועים; לרופא עודני צריך359. למה אתה דורש ממני360 חקירות הבל? ההבטחה רבה והיוצא ממנה מעט. הבטחת להורותני להיות שאנן מכל פחד גם כשהחרב מאיימת מקרוב והסכין הגיעה עד הצואר; הבטחתני להיות שקט גם כשאש יוקדת סביבי וכשספינתי נטרפת בסערה בתוך הים. כוחות כאלה המציא לי, בתחילה, כדי שאבוז להנאות הגוף ולכבוד ולגדולה, ואחרי כן נשתעשע בפתרון חידות והבחנת רעיונות בלתי בהירים ושאלות מסובכות. למדני עכשיו רק את הנחוץ ביותר! – שלום.


 

ספר תשעה־עשר

מכתב ק"י: אל תהי זועף על עצמך ואל תבקש לך דברים יתרים; מה שנחוץ באמת יש לנו

סנקא ללוציליוס, שלום.

ממעוני בנומנטום361 אני דורש בשלומך ומזהירך שתהיה רוחך טובה ובזה יהיו כל האלים כולם חוננים אותך; כי חסדם וטובם נתונים למי שחונן את עצמו. עזוב לפי שעה את הדמיון הרצוי לרבים, כי לכל אחד מאתנו יש אל שומר ומשגיח362, לא אל לפי המשמעות הרגילה, כי אם מהנמוכים במדרגה, מאותם שהמשורר אובידיוס מכנה בשם “האלים ההמוניים”363. אבל גם כשתעזוב הדמיון הזה, עליך לזכור כי קדמונינו הסטואים האמינו, שיש לכל אדם מלאך מגין או יוּנוֹ364. עוד נחקור על זה, אם יש פנאי לאלים להתעסק בענינים הפרטיים של בני אדם, אבל בינתיים דע לך, כי אם מסורים אנחנו בידם או עזובים מהם ונתונים ביד המקרה, אין קללה יותר נוראה לאדם מהמארה הרובצת עליו כשהוא שרוי בזעף על עצמו. אבל אין צורך לקלל את מי שהוא ראוי לעונש, שיהיו האלים זועמים עליו: הוא זעום גם באותה שעה שנראה כאילו הם נוטים לו חסד. התבונן היטב וראה את המעשים כמו שהם באמת, לא כפי שמכנים אותם, ותמצא כי רבים הם היסורים הבאים על ידי הטובות מהבאים על ידי הרעות365. כמה פעמים היתה ההצלחה סיבה ושורש למה שקראו בשם פורענות! כמה פעמים גרמה העליה למרום, אשר נתקבלה כאושר, רק לנפילה עצומה לתהום, וכשהתרומם עוד יותר מי שעלה כבר במעלה, היה זה כאילו נועד לו רק שתהי נפילתו יותר קשה.

אבל הנפילה מצדה אינה קשה כל כך, כשצופים לסוף כל דבר, אשר אחריו אין עוד נפילה בטבע. קץ כל הדברים קרוב, קרוב הוא מאד הרגע בחיים, אשר בו המאושר מגורש, והאומלל משוחרר מהם. גם הפחד, גם התקוה, שניהם מרחיקים לשוא את הרגע ההוא. אם יש חכמה בלבך, מדוד הדברים האנושיים לפי הקצב הניתן להם, וצמצם גם את שמחתך וגם את פחדך, כי במידה שוה אין כדאי לשמוח, כמו שאין כדאי לפחוד. למה לי אף להמעיט את ערכה של הצרה שתבוא? הן אפס וריק הוא כל דבר שמפחדים ממנו, והבל מה שגורם לנו בהלה ומהומה. אין איש בוחן הדבר לאמיתו, וכל אחד מקבל את הפחד רק כמסורה מאחרים. לא הרהיב אדם לגשת אל המפלצת, כדי להכיר את טבעה ואת שורש הפחד מפניה. השקר וההבל מוצאים אמונה, מפני שאין מוכיחים את כזבם. אילו רק נפקח עינינו, אז נראה מה קלוש ורופף ושאנן מה שהבהיל אותנו. הערבוביה בנפשנו היא כמו שמתאר אותה המשורר לוקרציוס366.

כְּמוֹ שֶׁהַיְלָדִים רוֹעֲדִים מִמָּגוֹר בְּשָׁכְבָם בַּחשֶׁךְ,

בָּנוּ אַף בַּצָּהֳרִים שׁוֹלֵט תָּמִיד הַפַּחַד.

וכי לא יותר סכלים אנחנו מהילדים, בהיותנו פוחדים לאור היום? לא אמת דברך, לוקרציוס! לא בצהרים שולט בנו הפחד, כי הופכים אנחנו אותו לערפל. אין אנחנו רואים מאומה, לא מה שמזיק ולא מה שמועיל. אנחנו רצים תמיד כנגד מכשולים, ואיננו נזהרים ומתעכבים בהצגת הרגל. הלא תסכים, כי שגעון הוא לקפוץ לתוך האפלה, וזאת אנחנו עושים עד שהמות רומז לנו מרחוק שנשוב, ובעוד אין אנחנו יודעים היכן אנו מטלטלים את עצמנו, אנחנו מתעקשים לרוץ ולחפוז להגיע למטרתנו האחרונה.

ובכל זאת, לא חפצנו היתה האורה מגיעה אלינו. בדרך אחרת היא יכולה לבוא: כשאנחנו מקבלים בשכלנו את המדע האנושי והאלוהי, ולא רק בשיעור כל שהוא, כי אם כדי לרוות ממנו וכדי להפוך בו ולחזור עליו כשכבר יודעים אותו, להבחין בין טוב לרע ולהכיר את הכינויים הבלתי־נכונים אשר לדברים ולהבדיל בין הישר ובין הנפתל. גם להכיר ההשגחה האלוהית אנו צריכים367, ולא רק בעניני עולמנו זה יעסוק שכלנו החריף. מחוץ לעולמנו עליו להיות צופה ומביט על תכליתו, על ראשית ברייתו ועל המטרה שיגיע אליה אחרי סיבובו המהיר. מהתבוננות נעלה ונשגבה כזאת אנחנו מושכים ומורידים הנפש לחפצים נבזים ומלוכלכים ולאהבת הבצע! אנחנו עוזבים מרחבי תבל וגבולותיה והכוח המושל בכל, כדי לטפל בעניני האדמה ולחקור, מה הם הדברים המזיקים שאפשר להוציא עוד מחיקה, כיון שאין די באלה שכבר גלויים וידועים במה שהיא מוציאה מעצמה. את כל הדברים שהם לטובתנו נתן לנו האלהים, אשר הוא אבינו, מקרוב. הוא לא חיכה עד שנחקור למוצאם, כי בחפץ נפשו נתנם לנו; אך את הדברים המזיקים טמן והסתיר. רק על עצמנו עלינו להתלונן, אם כנגד הטבע המסתיר אותם אנחנו מגלים ומוציאים לאור היום את הדברים המאבדים אותנו. אנחנו מוכרים את נפשנו לתענוגים, אשר הטיפול בם הוא שורש כל היסורים, אנחנו רודפים אחרי הכבוד והגדולה ועוד מטרות כאלה ריקות וכוזבות.

מה איפוא העצה אשר אתן לך? – לא דבר חדש. הן לא לחלאים חדשים תבוקש רפואה. רק זאת אגיד לך, כי קודם כל עליך להשגיח בינך לבין עצמך, מה נחוץ ומה למותר. את הנחוץ תמצא בכל מקום, ואת מה שהוא למותר תצטרך לחפש בכל מאמצי כוח. אין לך להשתבח ביותר, אם אתה בוזה למטות זהב ולכלי בית משובצים באבנים טובות. הכי מעלה יתרה היא לבוז לדברים שאין בהם תועלת? רק בזאת תתהלל, כשיהיה בכוחך לבוז גם לדברים נחוצים. לא דבר גדול אתה עושה, אם אתה חי בלי תכונה מלכותית ואינך צריך לשולחנך בציד, אשר מחירו אלף כסף, ובלשונות של בעלי־כנף פוניקיים368 ובשאר פלאי־פלאים של הבזבוז המצוי אצל אנשי שחץ, כשהם מואסים כבר במאכלי חיות שלמות ובוחרים להנאתם לצרף איברים בודדים מבשר חיות שונות. אני רק אז אשבח אותך, כשלא תמאס אף בלחם יבש, ותקבל ברצון את הדעה, כי החציר על האדמה לא נברא לבהמות בלבד, כי אם בשעת הצורך גם בשביל האדם369 וכי לפעמים העלים מן העץ צריכים למלאות את הבטן, אשר לתוכה תוחבים אחרים דברים כה יקרים, כאילו עשויה היא לשמור לימים רבים מה שהיא בולעת. למה לנו למאוס בדברים יורדים אל הבטן? מה בכך, במה אנו ממלאים אותה, כיון שעתידה היא להוציא מה שהכניסה. אני משתעשע במחזה המאכלים היפים מכל מה שניצוד ביבשה ובים, מהם נראים יותר נעימים כשהם מוצגים טריים על השולחן, ומהם שלוקים ומטוגנים ורוויים שומץ המבצבץ מתוכם. משעשע אותך ההוד המסודר והמכווון בתבשילים הללו; אבל, בחיי ראשי, כל הנפלאות הללו המצורפות על ידי הטבחים באומנות ובשקידה יתרה, כשהן מתגלגלות לבטן, לצואה אחת נתעבה תהיינה. רצונך למאוס בהנאת מאכל? ראה מה שבסופו.

אני זוכר כי אטלוס זכה פעם אחת להסכמה ושבח מאת השומעים כשאמר: "ימים רבים הייתי מקנא בעשירים, הייתי משתומם לראות אנשים נהדרים בכל מקום. חשבתי אז לתומי, כי הסתר דומה לגלוי. יום אחד ראיתי בתערוכה את כל הונה ועשרה של העיר, כלי זהב וכסף וכל יקר העולה עליהם בערכו, בגדי צבעים ושמלות ממדינות רחוקות – לא רק מגבולנו, אלא אף מגבולות אויבינו – המוני עבדים צעירים בני חן ויופי והמון שפחות, וכל מה שמדינתנו בהצלחתה המרובה יכלה להציג בגאוָתה. אז אמרתי, מה תכלית כל אלה? הלא רק לעורר תאותם וקנאתם הבוערת כבר של הרואים. למה לנו ההצגה הזאת של עושר ונכסים? הרי זה רק כדי ללמד את העם אהבת הבצע. ואני, באמונתי, יצאתי משם במיעוט תאוות מאשר הכנסתי עמי. בזוי נעשה לי העושר לא רק בעבור שהוא למותר, כי אם בשביל פחיתות ערכו. הלא ראיתי, אמרתי, איך בשעות מעטות כל התהלוכה הזאת, המתנהגת לאטה, מתפרדת וחולפת; הכי כדאי שימלא את כל חיינו מה שאינו עומד בתקפו אף יום אחד תמים? ומלבד זה היה נראה לי אז, כי ההוד והיקר ההם ללא תועלת הם לבעליהם עצמם כמו להמסתכלים בם. וכן עולה על לבי הרעיון בכל פעם שחולף נגד עיני מחזה כזה, בכל פעם שאני רואה בית מתנוסס בהדרו והמון עבדים בבגדי שרד ומיטות נאות מטולטלות בידי משרתים: למה אעמוד תוהה ומשתומם? הרי גם זו תהלוכה עוברת; כל הדברים מוצגים לראוה ואינם של בעליהם, וכמעט הם מוצאים חן – והנה כבר עברו ובטלו! הלא טוב יותר שתפנה לבקש את הנכסים האמתיים. למד להסתפק במועט, וקרא בקול מתוך לב שמח וגאה: מים לשתות יש לנו ומאכל גריסין! יכולים אנו להתערב עם יופיטר באשרנו!

אף אם אלה יחסרו לנו, בבקשה, נוכל להתערב בו. לחרפה היא שנבקש את האושר בזהב וכסף אבל כן גם לבקשו בקצת מים וקמח. ומה אעשה אם גם אלה יחסרו לי? תשאל. מה יהיה בסופו של המחסור? אפשר שהרעב ישים קץ לרעב. הרי מצד אחר, מה ההבדל, אם משועבד אתה לדברים גדולים או לדברים פעוטים. מה עלוב הוא אף הפחות שבצרכי גוף האדם, אם המקרה החיצוני יכול לעשוק אותו ממך? גם מעט המים והקמח ברצון אחרים הם תלויים, ובן חורין איננו מי שתלוי רק מעט במקרה מן החוץ, אלא מי שאינו תלוי בו כלל. לפיכך עליך להמנע מכל חפץ, אם תבקש להתערב ביופיטר שאין שום דבר חסר לו".

כך היו דבריו של אטלוס, וכך הטבע דובר אלינו. כשתחשוב לעתים קרובות בדברים הללו, תגיע להיות מאושר ולא רק להראות כן, ושתהיה מאושר בפני עצמך, לא בפני אחרים. – שלום.


מכתב קי"א: הסופיסמוס. פלפולי הבל שאין החכם צריך להם

סנקא ללוציליוס, שלום.

שאלתני, איך נתרגם ללטינית את הכינוי “סופיסמים”? – כבר ניסו ליתן לדבר זה שמות שונים, אבל אף אחד מהם לא התקיים; בודאי מפני שהדבר בעצמו לא התקבל ולא השתמשו בו, לא חיבבו גם את כינוייו. נראה לי, כי הכינוי היותר קרוב הוא זה שנתן ציצרו: פלפולים370, אשר כל הנוטה אחריהם אורג חידודי־הבלים שהם בלי תועלת בחיים; אין אדם מרבה את כוחו, את מתינותו או את תבונתו על ידיהם.

לעומת זאת, כל המבקש תרופה בחכמה אמתית371 מתחזק מאד ברוחו, מתמלא בטחון ועולה למעלה רמה ומתגדל בפני רואיו. הרי זה כמו ההרים הגדולים, אשר גבהם אינו ניכר לעומדים מרחוק, ורק הקרב אליהם רואה את שיאם מגיע למרומים. כך הוא, לוציליוס, האדם החכם באמת, לא האוחז עינים. הוא עומד על ראש פסגה, אדיר ונשגב בגדולתו. הוא אינו יוצא בקב לרגלו ואינו מתנפח כדי להראות יותר חשוב ואינו זוקף קומתו כדי להטעות הצופה על מידת גופו, כי די לו בקומתו כמו שהיא. למה לא ימצא די סיפוקו בשיעור קומה שלו ואשר אין למקרים שליטה עליה? בזה הוא מתעלה על החליפות האנושיות ונשאר תמיד שוה ברוחו – ישטוף לו לאטו זרם חייו, או יתגעש ויסתער על ידי פגעים רעים. לאומץ לב כזה אין אדם מגיע בעזרת הפלפולים אשר הזכרתי. הוא משתעשע בהם, אבל אינו מקבל מהם תועלת, ובינתיים הוא מוריד ערך החכמה ממעלתה אל הבקעה הנמוכה. אין אני אוסר עליך לעסוק בשעשועים כאלה, ובלבד שתעסוק בהם רק כשאין לך מה לעשות. אולם גם סכנה יש בהם, כי מושכים הם בנעימותם את הרוח ותופסים אותו בחזון דברים דקים ומעכבים אותו מלפנות להרבה דברים חשובים נחוצים לו. הלא כמעט כל ימי החיים אינם מספיקים כדי ללמוד בינה בדבר אחד: לבוז לחיים!

ואיך ננהל את החיים? זהו ענין שני. כי אין לנהל את החיים בלתי אם נבוז להם. – שלום.


מכתב קי"ב: על ידידו של לוציליוס, איש כבד־עוון

סנקא ללוציליוס, שלום.

בודאי הייתי חפץ מאד, שיתקן ידידך את מידותיו כמו שאתה מבקש. אבל הוא נתפס עכשיו בזמן שהוא כבר חוטא קשה מאד, או יותר נכון לומר: כשנעשה כבר רך ופרוע על ידי הרגל העוונות הנמשכים. אמשול לך משל מן הדברים שהם עכשיו מלאכתי: בעבודת הכרם רואים כי אין כל גפן וגפן מקבלת הרכבה. כשהזקין ונחלש העץ, או כשהוא דק ורך ביותר, אינו מקבל מה שמרכיבים עליו או אינו מזין אותו. אינו מתחבר עמו להיות עץ אחד. מטעם זה רגילים אנו לעשות חיתוך בגזע ממעל לאדמה, ואם אין זה מועיל, אנחנו עושים נסיון שני ועוד נסיון מתחת לאדמה.

האדם אשר אתה כותב אודותיו כבר קיפח את כוחותיו בהיותו שקוע בעוונות, הוא נעשה חלש וקשה כאחד. לא תוכל עוד תבונה לבוא בלבו, כי לא יוכל ליתן לה מזונה. – “אבל הרי הוא בעצמו מבקש תרופה?” – אל תאמין בזה. לא שהוא משקר, אבל הוא חושב רק שהוא משתוקק לתיקון. פריצותו גרמה לו למכאובים בבטנו, ועתה הוא חושב כי כשישוב מדרכו יתרפא. – “אבל הוא אומר גם שאינו סובל עוד את דרכי חייו”. – אפשר כי כן הוא. רבים הם שאינם סובלים את חייהם, בני אדם לפעמים חובבים את עוונותיהם372 ובאותה שעה גם שונאים אותם. כדי לחרוץ משפטנו על ידידך, עליו להביא בתחילה ראיה, כי מעתה הוא שונא באמת את הפריצות; לפי שעה הוא רק מתרעם עליה קצת. – שלום.


מכתב קי"ג: אם המעלות המוסריות הן דברים שיש בהם רוח חיים? מה היא הגבורה? מה שכר הצדק?

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה רוצה שאכתוב לך את דעתי על דבר השאלה שעוסקים בה חכמינו: אם הצדק, הגבורה, התבונה ושאר המעלות המוסריות הם דברים שיש בהם רוח חיים373? חידוד כזה, לוציליוס חביבי, מעיד רק שאנו משתמשים בשכלנו לריק ומבלים הזמן בויכוחים שאין בהם תועלת. אני אעשה כחפצך ואציע לפניך דעתם של חברינו, אבל האמת אגיד, כי דעתי אחרת היא. ישנן סברות הראויות רק לאומריהן לובשי הנעלים הלבנות והאדרת374, ואני אגיד לך מה שהעסיק את מחשבות קדמונינו. הם אמרו: הרי הנפש החיונית הוא דבר שיש בו רוח חיים, כיון שהיא המחיה אותנו ובשמה נקראו החיות375, והמעלות המוסריות הן תכונות הנפש, לכן הן דברים שיש בהם רוח חיים. ועוד אמרו: הרי המעלות המוסריות פועלות ולא תוכלנה זאת בלי כוח דוחף, שהוא נמצא רק אצל בעלי חיים. – על זה יש להשיב: אם המעלות כבעלי חיים הן, הרי הן שולטות בעצמן, ואז יחזרו ויאמרו: למה לא תהיינה שולטות בעצמן, אם החכם עושה הכל בעזרתן? – עונים המתנגדים: אם כן גם כל המלאכות וכל המחשבות וכל מה שעולה על הדעת בכלל בעלי חיים הם. יוצא מזה כי רבבות בעלי חיים שוכנים בלבבנו הצר וכל אחד מאתנו מורכב מבעלי חיים לאין מספר. ומה משיבים על זה? אמנם כל דבר יוכל להיות חי בפני עצמו ובכל זאת לא יצטרפו כל הדברים למספר רב של בעלי חיים. כיצד? צריך אתה להאזין ולהקשיב להסברה זו היטב: לכל בעלי חי יש עצמיות פרטית, אבל לדברים ההם יש כוח חיוני כולל, לכן אינם צריכים להיות במספר רב. הרי אני גם בעל חי וגם אדם ואין אני צריך בשביל זה להיות דבר כפול, כי אז היו שני הדברים צריכים להיות מפורדים למען יהיו שנים, מן ההכרח שיהיה כל דבר שונה מחברו, אבל מה שהוא בעל צדדים רבים בעצם אחד, טבע אחד לו ועצמיות אחת. כן גם נפש יכולה להיות דבר חי ואני על ידה בעל חיים, ואין אלו שני דברים, כי הנפש היא רק חלק ממני. דבר נחשב בפני עצמו כשהוא נפרד, אך כשהוא חלק מעצם אחר לא יתחשב כדבר מיוחד. מה שהוא מיוחד צריך להיות ברשות עצמו ומובדל לחלוטין.

אני כבר הגדתי, כי דעתי אינה כן. לו נקבל סברותיהם, אזי לא רק המעלות המוסריות, כי אם גם מה שכנגדן, המידות המגונות והחסרונות שבנפש, הכעס, הפחד, היגון והקנאה יחשבו לבעלי חיים. על אלה יהיה להוסיף אף את הדעות והמחשבות – דבר שאינו מתקבל על השכל. הן לא כל מה שהוא מן האדם הוא לעצמו אדם. אם תאמר: “הצדק מה הוא? הלא תכונה ידועה של הנפש, ואם הנפש דבר בעל חיים הוא, גם הצדק כן”. לא כן הדבר. הוא אמנם תכונה בנפש, אך כוח אחד בה, כי הנפש מופיעה באופנים שונים ולכן בכל אחד היא כמו חי בפני עצמו, וגם לא כל מה שהוא חלק מן הנפש הוא חי, ואם הצדק הוא דבר חי, וכן הגבורה ושאר תכונות הנפש, הכי כשהן עוברות הן חדלות מלהיות בעלי חיים ובשעה אחרת הן חוזרות לחיים, או תמיד הן בחיותן? או שהתכונות הטובות אי אפשר להן לחדול, ולכן רב תמיד מספר בעלי החיים בנפש האחת. – תאמר: לא רב מספרם, כי קשורים הם בנפש אחת. אם כן, נראה את הנפש כדמות נחש עקלתון אשר ראשים רבים לו, וכל אחד נלחם ונושך בפני עצמו. אבל אין כל ראש חיה בפני עצמה, כי אם אבר מן הנחש. לא אמר אדם מעולם על הכימירא376 כי בה אריה חי לבדו ונחש לבדו; הם רק חלקים ממנה, וחלקים אינם בעלי חיים עצמיים. ואיך יהיה הצדק בעל חיים לעצמו?

תאמר: הוא פועל ומביא תועלת ויש בו כוח, והדבר אשר כוח בו הוא חי. זה אמת, כשהכוח הוא שלו, אבל כוחו הוא של הנפש. כל יצור חי נשאר עד מותו מה שהיה מראשיתו, האדם עד סופו אדם, הסוס סוס, הכלב כלב. איך נאמין, כי תכונת־נפש המופיעה בתור צדק תתחשב כיצור חי? וכן גם הגבורה? ואיזה יצור? הן אותו היצור, שהיה לפני איזה זמן כדבר חי, לא יוכל להתחלף באחר, כי צריך היה להשאר מה שהוא מראשיתו. גם לא תוכל נפש אחת להיות בשני יצורים, אף כי ברבים, ואם הצדק והגבורה והמתינות ושאר המידות בעלי חיים הם, איך די להם בנפש אחת? הלא צריכות היו כל אחת לנפש לבדה. לא יוכל גם להיות גוף אחד לבעלי־חיים שונים, לזה יסכימו גם החקרנים ההם. ומה הוא גופם של הצדק או הגבורה? ואיך יהיה גוף אחד משמש לשנים? – ואם נפש אחת נעשית לבוש לצדק ולגבורה ולזהירות, אזי יוכל הדבר להיות רק אם באותה שעה שהצדק מתהווה, אין הגבורה, וכשהגבורה פועלת, אין הזהירות – ואנחנו יודעים כי המידות הללו יכולות לשמש יחד. איך תהיינה אלה חיות נפרדות אם נפש אחת יכולה להחיות רק יצור אחד? אין גם יצור חי נעשה חלק מיצור אחר, לכן הצדק בתור כוח אחד בנפש לא יוכל להיותת יצור חי לעצמו.

אולם בכל הויכוח הזה אני מאבד זמן להבל. כדאי יותר לעזוב בבוז את החומר הזה, מלברר אותו. הרי אין יצור חי דומה לחברו. צא וראה את הגופים אשר ליצורים: לכל אחד צבעו וצורתו וקומתו. זהו מן הדברים היותר נפלאים לפי דעתי במעשה השכל היוצר האלוהי, כי מן המון הדברים הרבים אשר יצר אין כל אחד דומה לחברו377, וגם הדברים הדומים זה לזה, כשתעיין בהם תמצא שהם שונים. כמה עלי־עצים יצר: על כל אחד חותמו המיוחד378. כמה בעלי חיים – אין אף אחד דומה בתמונתו לחברו בכל דבר, תמיד יש איזה הבדל. הוא הטיל על עצמו לעשות את היצורים הנפרדים שונים ובלתי דומים. אבל במידות שבאדם הנכם מודים שהן שוות, לפיכך אינן יצורים חיים. אף אין יצור שלא יעשה דבר מעצמו, בעוד אשר המעלות האנושיות פועלות רק באמצעות האדם. היצורים החיים הם גם או בעלי שכל, כמו בני אדם וכאלים, או בלתי בעלי שכל, כמו הבהמות והחיות, והמעלות המוסריות הן שכליות תמיד, וכיון שאינן אנשים ולא אלים, אינן יצורים חיים כלל.

כל יצור בעל שכל מתעורר לפעולה על ידי מה שהוא רואה, הוא מקבל מזה דחיפה פנימית ואחרי כן הוא מסכים בדעתו לדחיפה זו. איך היא ההסכמה? כך היא: חפץ אני לטייל; את טיולי אתחיל כשדעתי מסכמת לזה. – צריך אני לשבת; אעשה זאת כשתסכים דעתי. הסכמה כזאת אינה במעלות המוסריות. קח למשל את הזהירות. איך תצרף לה את החפץ: “צריך אני לטייל”? אין זה בטבעה, כי הזהירות מתכוונת לטובת מי שהיא צופה עליו, לא לטובת עצמה; היא לא תטייל ולא תשב. אם כן אין הסכמה רצונית שייכת לה, ומי שאין לו זאת איננו יצור בעל שכל. כן גם כל מעלה מוסרית: איננה בעלת שכל חושב, לפיכך אינה יצור חי. לו היתה יצור חי, היה גם כל דבר של זכות379 וכל קנין נפשי כן, וכך אומרים גם החקרנים שלנו: שמירת חיי אביו – קנין זכות הוא לבן; נתינת עצה נכונה בסינאט, קנין זכות הוא לאזרח; וכן חריצת משפט צדק. לפי זה יהיו כל הקנינים הללו יצורים חיים380 וכן הלאה נמשיך סברה זו עד שלא נוכל להמנע משחוק: שתיקה מתוך חכמה – הרי זכות היא; וכן סעודה בהנאה – אם כן הן יצורים חיים. לא אוכל להתאפק מלברר עוד יותר את המגוחך שבהבלים אלה. אם הצדק והגבורה בעלי חיים הם, הרי הם יצורים גופניים, וכל יצור בעל גוף מרגיש כשהאויר קר, סובל רעב וצמא – אם כן גם על הצדק יאמר זה. עוד אוסיף: הלא נשאל, מה צורתם של היצורים הללו? הכי דומים הם לבני אדם או לסוסים ושאר חיות? ואם עגולים הם בצורתם (כמו שרגילים לתאר את האלים) נשאל, אם גם הבצע והפריצות והשגעון יצורים עגולים הם? ואם כן הוא, אזי אוסיף לשאול, האם גם טיול יפה – יצור הוא? הלא יהיו צריכים להסכים. אל תאמר כי אני הראשון בין חברינו שאינו מחזיק במקובל וקובע לו דעה לעצמו. כבר בין קליאנתס ובין תלמידו כריזיפוס לא התברר, מה טבעו של טיול. לפי קליאנתס, הרי זו תנועה העוברת מן הנפש אל הרגלים; לפי כריזיפוס – רק בנפש היא. למה איפוא לא נתלוצץ בעקבות כריזיפוס על המון היצורים הרבים הדמיוניים, אשר לא תוכל הארץ נשוא את מספרם הרב?

יש משיבים על זה: המעלות המוסריות אינן יצורים במספר רב, אבל יצורים הם; כי כמו שיכול אדם להיות משורר ומליץ כאחד, כן תוכלנה המעלות המוסריות להיות דברים חיים מבלי שירבה מספרם. הנפש האחת תוכל להיות בעלת צדק וחכמה וגבורה כפי מידותיה השונות. – כך אמנם נוכל לפתור השאלה, ולזה אסכים, כי גם אני מודה שהנפש בעלת חיים היא, ועוד נראה מה היוצא לנו מזה. אבל אינני מסכים כי פעולות הנפש הן יצורי־חיים נפרדים. על פי דמיון זה היינו צריכים לומר גם כי המלים והחרוזים יצורים חיים הם. הרי מליצה טובה היא גם כן קנין זכות, אשר אומרים עליו שהוא יצור חי, וכן חרוז יפה, כמו “גבור וזינו אשירה”381 יהיה יצור חי – אמנם לא עגול, כיון שיש לו שש רגלים? הלא תסכים כי כל זה מסכת של שטות, ואני פורץ בשחוק כשאני מתאר ברעיוני כי לפי שיטה זו גם סולציסמים (סירוסי־מליצות) וגם לשונות־לעז וגם סילוגיסמים (היקשים הגיוניים) יצורים הם, ואני כאמן אוכל לצייר אותם בפנים שונות! ועל כגון אלה אנו דנים בכובד ראש ובמצח קמוט! לא אוכל לכנות זאת עם המשורר צציליוס: “טפשות מעציבה”, כי מגוחכה היא ביותר.

למה לא נשתדל במקום חקירות כאלה לעסוק בדברים מועילים ומצילים, בדרכים המובילים למידות טובות וישרות? אל תלמדני דעת, כי הגבורה היא יצור חי, כי אם שאין יצור חי מאושר בלי מידת הגבורה והאומץ בפני כל המקרים והכשרון לכבוש בשכלו מתחילה כל הפגעים עוד טרם שיבואו. כי מה היא הגבורה? חומת מבצר בלתי־נכבש לחולשה האנושית382, חומת ברזל אשר בה ישגב אדם ויהיה שאנן ויעמוד בפני כל מצור במשך ימי חייו. הוא משתמש בכוחותיו כמו בכלי־זינו. אזכיר לך כאן רעיון של פוסידוניוס: לא תוכל לבטוח שההצלחה תגן עליך בכלי־זינה; אתה בכלי־זינך צריך להלחם גם בה383. היא אינה מזיינת; מי שמזויין רק נגד צורריו, נשאר חלש בפניה.

הנה אלכסנדר, אשר ניצח את הפרסים ואת ההירקנים ואת ההודיים ושאר העמים, וירדוף אותם עד האוקינוס ויחריב עריהם, כמעט שהרג את ידידו האחד, והשני אבד לו384, נשאר במחשכים מתעצב על פשעו ומתאבל על אבדתו – הוא הגבור, אשר התעלה על כמה מלכים ולאומים, רבץ תחת נטל הכעס והיגון! זאת היתה חטאתו, שהיה עמל יותר לכבוש העולם מלכבוש את יצרו. מה יוקשים ונתעים בשוא בני אדם המשתוקקים למשול בארצות רחוקות ורואים עצמם מאושרים כשנעשו שליטים על הרבה מדינות ועוד מוסיפים עליהן חדשות, ואינם יודעים ערך השלטון הכביר, אשר בו מתדמה אדם לאלהים – את השלטון בעצמו385!

את זאת יורו לנו החכמים: מה קדוש הוא משפט הצדק הצופה על טובת אחרים מבלי שים לב לטובת עצמו, בלי רדיפת בצע וכבוד, ושש על הפעולה לבדה! קודם כל צריך אדם לשנן לנפשו: “חובתי להיות צדיק בלי תשלום שכר; ולא זאת בלבד, אלא חובתי להשקיע את רוחי במידה יפה זו של הצדק בהרחיקי את כל מחשבותי מתועלת עצמי”. אין לך רשות לבקש: מה השכר של מעשה צדק למעלה ממה שהוא מעשה צדק386? שמור בלבך היטב גם מה שאמרתי לך לפני זה: לא חשוב כלל, אם רב מספר היודעים את ישרך. מי שחפץ שתוָדע צדקתו בקהל, לא את צדקתו, כי אם את כבודו הוא מבקש. לא תחפוץ להיות צדיק בלי כבוד? אבל אני אומר לך, שתצטרך לפעמים להיות צדיק למרות החרפה, ואף אז, אם תחכם, ישמח לבך כשמגדפים אותך בעוד מעשיך טובים. – שלום.


מכתב קי"ד: קלקול המליצה בעקבות קלקול המידות. דרכי מצנס. סגנון “הירידה”. סקירה על סגנונים שונים. בקורת המחקים

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה שואל, מדוע היו זמנים, אשר דרכי המליצה התנוונו וגם התגלתה נטיה בקרב אנשי־שכל לדברים מגונים; הדיבור נעשה מתנפח, או נעשה קצוץ ונתוק כמן זמר? מפני מה נטו לפעמים לדברים מתמיהים ואשר לא יאמנו, או למשלים וחידות פליאות, אשר יותר משנכנסו לאוזן צריכים היו לקליטה על ידי מחקר שכלי? מדוע היו עתים שלא בושו המליצים להשתמש במליצות מוחלפות387? זהו מה שבודאי כבר שמעת כפתגם המוני ואשר היה למשל אצל היוָנים: סגנון המליצה הוא כסגנון החיים388.

כמו שמעשי אדם דומים הרבה לאופן דיבורו, כך דרך המליצה דומה לפעמים למידותיהם של עם ומדינה. אם התקלקלו הסדרים במדינה והעם רודף רק הנאות, התנוונות הסגנון נעשית לאות להפריצות המדינית. הסגנון המקולקל אינו בשימוש של יחידים בלבד, אלא מתקבל ומתפשט ברבים. אין אפשר שיהיו שני צבעים שונים, האחד לשכל והשני לנפש; אם הנפש בריאה ושלמה, רצינית ומתונה, גם השכל הוא מתוקן ומפוכח, אם היא מקולקלה, גם הוא מבולבל. הלא תראה כי כשהנפש עייפה, איברי הגוף נגררים והרגלים מתנהגות בעצלות; כשהיא תשה וחסרת אונים, החולשה ניכרת בכל תהלוכת האדם, וכשהיא רעננה ודורכת עוז, צעדיו נעשים בטוחים. כשהיא מתהוללת בשגעון, ומה שדומה לזה, כשהיא שרויה בכעס, תנועת הגוף היא בבהלה, אינו הולך, כי אם נדחף. איך לא יתרחש דבר זה ביתר שאת בשכל, אשר הוא כולו מעורב בנפש, מקבל ממנה את צורתו, נשמע לה ודורך בנתיבתה.

הכל יודעים איך התנהג מצינס389 בחייו, ואין צורך לספר את תהלוכותיו ושעשועיו ותשוקתו להתראות, עד שאף לא עמל לכסות את החטאים שהרגיל בהם. הכי לא היתה מליצתו גם היא פרועה כמו שהיה הוא פרוץ? הכי לא היה דיבורו כה חסר־סדרים כמו מנהגו, מהלכו, מושבו בביתו ויחסו לאשתו? בגדולות היה שכלו יכול להתהלך, לו הוביל אותו בדרך ישרה, לו החזיק בתבונה ולא התרשל בדרכי הדיבור. וכמו שהתנהג, כן תמצא את מליצתו כאילו היא יוצאת מתוך שכרון, מבולבלה, פזיזה ומלאה פגימות. היש לך מליצה יותר בזויה מזו: “דברי מצינס על הדר לבושו”390 או: “הנה הנהר והיערים העוטרים בצמחים את גדותיו; הנה הם כמו חורשים בסירות את השטף ובעברם על מימיו הם מניחים מאחוריהם את הגנים”. או כעין זה: “הנה שם משתעשע בן־אדם בשערותיה הסרוקות של האשה ומתרפק עליה כיונה וכופף ראשו ונאנח”, או: “עריצי היער, גדוד פראים, מתרועעים בבתי משתאות, תובעים צלוחיות־יין391 מבעלי הבתים, ויש שמתנכלים להמיתם”, או “סדרי הבית כמעט שאינם מעידים כי חג היום בו; נר של שעוה קטן, חלה נילושה ברוב שאון, ואם או רעיה מעטרת את המוקד במטבח”.

כשאתה קורא מליצות כאלה לא יעלה על דעתך תיכף, כי הכותבם הוא הוא זה שהיה רגיל לטייל בחוצות רומא כשאזור כותנתו פתוח, כי גם בזמן אשר לא היה הקיסר בעיר ועליו הוטלו תפקידים חשובים392, תמיד היה ניכר בזלזול תלבשתו. לא תחשוב כי הוא הוא שהיה רגיל להופיע בערכאות ועל במת המדברים ובכל אסיפה ציבורית, כשכל ראשו מעוטף בקצות אדרתו ורק אזניו משני עברי ראשו יוצאות לחוץ, כמו שרגילים לראות רק את הפליטים במחזה “העשיר”. לא תחשוב כי הוא הוא אשר בימי השאון הגדול של מלחמת האזרחים, בהיות כל העיר מזויינה ומלאה דאגה, התהלך ברחובות בלוית שני סריסים – אשר אמנם יותר ממנו היו נראים כגברים. לא תחשוב כי הוא האיש, אשר פעמים אין מספר נשא נשים והיה דר רק עם אחת393. המליצות הללו הסדורות באופן כה מוזר וכמו זרוקות לכתחילה בהתרשלות ומתכוונות למרוד בהרגל הכללי, סימן הן למידותיו של הכותב, שהיו נוטות לפריצת גדר, לעזיבת דרך ישרה וללכת שובב.

שבח גדול היו נותנים לו על התהלכו בדרכי נועם: הוא לא השתמש בחרב, נמנע מלשפוך דם, והביע את רצונו רק בשלום ונחת. את זכותו זאת קפח על ידי סגנונו הנורא והמבהיל אשר מתוכו משתקפת נפש לא כל כך נעימה, כי אם מתמוגגת מחולשה. כך הם הדיבורים המסולסלים, הביטויים העקלתונים והמחשבות, שהן לפעמים נעלות, אבל מקפחות את עצמתן בלבוש המלים. הצלחתו הרבה בלבלה את דעתו. לקוי כזה אנו מוצאים לפעמים אצל יחידים וגם בתקופות שלמות.

כשהעושר מרחיב גבולות ההנאה והבזבוז, מתחילים לפנק בראשונה בחיבה יתרה את הגוף, אחרי כן מרבים לעסוק בשיפור כלי הבית, אחרי כן בדירות נאות, וטיפול זה משתרע גם עד בתי הקיץ בכפרים, אשר גם את קירותיהם צריכים לבנות מאבני שיש מעבר לים, וגגותיהם צריכים לצפות זהב, והרצפה צריכה להיות נוצצת ממש כמו הסיפון מלמעלה. מכאן הבזבוז עובר ומתפשט על השולחנות, ומתאמצים להכין מטעמים חדשים בלתי רגילים, ומפתיעים בעריכת הסדרים: מה שבא לפנים בסוף הסעודה צריך לבוא בתחילתה, ומה שניתן לעורר תאבון אכילה, נותנים אותו בסוף המזון. כשהרגילה הנפש לקוץ במה שנהוג תדיר, וכל מה שרגיל נבזה אצלה, אזי היא מבקשת את החדשות גם בסגנון הדיבור, מחפשת מלים קדמוניות ונושנות להתגנדר בהן, או יוצרת לה מלים משונות ולא נודעות, או, כמו בזמננו, בוחרת בביטויים מושאלים נועזים. יש קוצצים את המליצות ומקוים למצוא חן במאמרים תלויים וסתומים שהם כחידות באזני השומעים394. יש מאריכים ומושכים המאמרים, ויש שאינם נכשלים על פי מקרה בשגיאות הלשון (דבר זה מתרחש בהכרח להולכים בגדולות), אלא חובבים השגיאות לעצמן. לכן בכל מקום שתראה מליצה מקולקלה נושאת חן, אל תהיה בספק כי גם המידות נטו מן הדרך הישרה. כמו שהזוללות במשתאות והבזבוז במלבושים סימנים לירידת הנפשות היוצרות אותה.

אל תתמה איפוא אם הקלקול מתקבל לא אצל עניי־הדעת בלבד, אלא גם אצל ההמון בעל תרבות: ההבדל ביניהם רק במלבושי־כבוד ולא בכוח־השופט. צריכים לתמוה רק על שאין די להם לשבח את המקולקל, והם מהללים את הקלקול עצמו.

גם זה היה תמיד, כי לכל אדם גדל־דעה נסלחו עוונות. תן לי את מי שתרצה מאנשי השם בארץ, ואגיד לך מה שסלחו לו בני דורו וממה העלימו עיניהם בשבילו. אוכל להראות לך רבים אשר חטאיהם לא הזיקו להם, ויש שהיו להם אף לתועלת. אוכל להזכיר אנשי תהילה ותפארת, אשר העריצו אותם מאד, והבקורת תהרוס את גדולתם. המעלות והחסרונות הם בערבוביה וכרוכים זה בזה. אל תשכח גם כי לסגנון הדיבור אין חוק קבוע, והוא תלוי בהרגל המדינה, שאינו עומד במקומו ימים רבים. יש מדברים בלשון דור אחר ושפתם היא שפת שנים עשר לוחות החוקים395. בשבילם אנשים כמו גרקכוס, קראסוס או קוריו, הם כבר בני תרבות חדשה, והם חוזרים עד אפיוס וקורונקנינוס396. אחרים להיפך בוחרים רק במה שכבר טחון ומעוך, ומתפלשים בעפר הדיבור ההמוני. שני הסגנונים גרועים הם, גם זה וגם האחר: לרדוף רק מלים נוצצות ומצלצלות ופיוטיות ולברוח מן המלים המוכרחות והרגילות בצרכי יום יום. זה וזה מעוותים דרכם; האחד מתייפה ומתגנדר והשני מזלזל בעצמו יותר מהראוי. זה מקצה את רגליו, וזה אף את כנפיו אינו מטריח.

ואם נעבור אל חיבור המאמרים – כמה מיני עוות וסילוף נמצא כאן! יש חובבים ביותר את המאמר השבור והמסובך, ואם הוא נוזל במנוחה הם מבלבלים אותו בכוונה. הם מואסים במאמר המצטרף בלי מעקשים, וחושבים לגבורה ורבותא כל סירוס הצורם את האוזן. אחרים עושים את החידוד המליצי למנגינה מתגלגלת כדי לשעשע בנעימות את השומע. ומה אומר על המאמרים הארוכים, אשר מלים מתוכם נדחות ושמורות עד שהשומע המחכה זוכה להקשיב להן בסוף! ומה על המאמרים, אשר כדרך ציצרו בסיום נאומיו, הם יורדים במתינות וסדר מתוקן לכתחילה כדי לעשות רושם!

את המשפטים המליציים אני חושב למקולקלים לא רק כשהם שפלים וילדותיים או פרוצים ויוצאים מגדר הצניעות, כי אם גם כשהם מסולסלים יותר מהראוי וערוכים במתיקות ואין בהם תוכן וענין ממשי, ויש רק צלצול ריק. לפעמים נואם אחד מחדש סגנון גרוע כזה ויוצא לו שם של מליצה רמה, ואחרים מחקים אותה איש בעקבות רעהו. כן נעשה בזמננו סלוסטיוס למופת בדיבורים קצוצים ובמלים נזרקות לפתע פתאום, ובביטויים קטועים וסתומים. ארונטיוס, גבר צנוע וענותן מאד – הוא אשר כתב את קורות המלחמות בקרתגו – נעשה אחד מתלמידיו של סלוסטיוס והתהדר בסגנונו. אם סלוסטיוס כותב: “בכסף עשה לו חיל צבא” (כוונתו: רכש לו), ארונטיוס מתאהב במליצה זו ומשתמש בה בכל דף מספרו; במקום אחד: “עשה את המנוסה”, ובמקום אחר: “הירון העריץ בסירקוסא, עשה את המלחמה” או “השמועה ההיא עשתה את הכנעת אנשי פאלרמו”397. רק דוגמה אני נותן לך בזה. כל ספרו מסוגנן כך. מה שנמצא אצל סלוסטיוס לעתים רחוקות, אצל תלמידו הוא תדיר ונמשך. הטעם פשוט: זה לקח המלה דרך אגב, וזה רדף אחריה. והנה מה היוצא מזה, אם מה שהיא שגיאה אצל אחד נעשה אצל אחר לאות ומופת. סלוסטיוס כותב במקום אחד: "המים נעשו חרפיים398, בא ארונטיוס ואומר בספר א' על מלחמת קרתגו: “האויר נעשה פתאום חרפי”, ובמקום אחר, כשהוא מתכוון לומר שהיה קר באותה שנה, “כל השנה היתה חרפית!” וגם: “משם שלח, בזמן שהרוח היה חרפי, ששים אניות נושאות אנשי צבא וכל צרכי החיל” – הוא אינו נמנע מלהשקיע מלה זו בכל מקום שאפשר. אם סלוסטיוס אמר במקום אחד: “באמצע שאון המלחמה ביקש לו גם תהילות399 איש טוב וישר”, לא יכול ארונטיוס עצור ברוחו מלכתוב תיכף בראש ספרו: “גדולות היו תהילותיו של רגולוס!” חטאים כאלה והדומים להם בלשון, המתגלגלים על ידי חיקוי, אינם עדיין סימנים לפריצות המידות וקלקול הנפש; רק כשהם ילדי רוחם של הסופרים בעצמם ועדים לפרצופם המוסרי. מליצת איש רגזן היא רגזנית, של המתרגש – נחפזה, ושל הרך והענוג נוזלת בנחת.

כמו שאתה מוצא אנשים משחיתים את זקנם כולו או מקצתו, מגלחים את שפמם ומניחים קצת ממנו, לובשים בגדים צבעונים בלתי צנועים או מעילים שקופים, ובכל מה שהם עושים הם מתכוונים רק למשוך עיני הרואים, לעורר אותם שיביטו בהם; הם מרוצים שידברו בהם לגנאי, ובלבד שיראו אותם – כן היא מליצת מצינס והדומים לו, אשר שגיאותיהם אינן מקריות, כי אם מתוך רצון וכוונה. מקורן הוא מדוה ומחלה בנפש. כמו שהשיכור אין לשונו מגמגמת רק אחרי שנלאה רוחו נשוא הנטל והוא תועה ואובד, כן גם הסגנון ההוא, אשר שכרון בו, הוא נעשה לנטל כשהנפש תועה ומתמוטטת. לה נחוצה התרופה. ממנה נובעים הרעיונות והמלים, על פיה מצטיינים ארחות איש, מחזה פניו ותהלוכותיו; כשהיא בריאה, גם המליצה היא שלמה ומתוקנה, חזקה ואמיצה, ואם היא כורעת ונופלת, הכל נופל עמה.

"אִם לַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם – לֵב אֶחָד לַכֹּל, רוּחַ אַחַת;

אִם אָבַד הוּא – אָפְסָה אֱמוּנָה".400

המלך בשבילנו – הנפש. כשהיא בריאה, הכל על מכונו, נשמע ומקשיב; כשהיא תועה, אבדה עצה ותבונה. כשהיא משתקעה בהנאות, כוחותיה ופעולותיה מתדלדלים ושאיפותיה מתרשלות.

כיון שהחזקתי במשל הזה, אוסיף עליו: הנפש תוכל להיות לנו למלך וגם לעריץ. למלך – כשהיא מתכוונת לטובה, דואגת לשלום הגוף המסור בידה, אינה נותנת לעשות דבר שיש בו בושה וכלימה; אבל כשאין לה מעצור בפני התאוות והיא רודפת תענוגים זולים, כדאי לכנות אותה בשם המגונה: עריץ. התשוקות שולטות בה ומכבידות עולן. רק ראשיתן היא לשעשועים, כמו שהמון העם המקבל מתנות מהשלטון, בתחילה מתענג עליהן ובסוף הן לרעתו ואסונו. ככלות הכוחות על ידי המחלה, והשרירים ומוח העצמות נפגעים בעקבות התענוגים, יתנחם הנגוע מהם בהסתכלו בכל מה שעוללו לבני אדם אחרים אותם התענוגים, אשר הוא בעצמו אינו מוכשר להם עוד. אז יהיה לצופה ויודע ועד לכל הצרות שהם מטילים. וגם אז, יותר משינעם לו זכר כל ההנאות אשר עלו בגורלו לפנים, יהיה מר לנפשו הדבר, שלא יוכל עוד לשלשל לתוך גרונו ולתוך בטנו את כל התכונה אשר הוא רואה ולא יוכל עוד להתגלגל כאות נפשו עם המון הזונות והפלגשים, ויתעצב על אשר הנאות רבות רחקו ממנו מפני הריסות איברי הגוף.

הכי אין יסוד הטפשות הזאת, לוציליוס יקירי, במה שאין אנחנו זוכרים כי הולכים למות אנחנו? שאין אנחנו זוכרים כי חלשים ופחותים אנחנו וכי, יתר על זה, כל אחד מאתנו רק יצור אחד הוא? צא וראה את המטבחים שלנו ואת המבשלים הרבים הרצים ממוקד למוקד, היש לך רושם כי לבטן אחת יורדים המאכלים מכל התכונה הרבה ההיא? צא וראה את היינות הרבים העתיקים ואת המרתפים המלאים חביות של פרי הגפן מכמה דורות – הכי יאמר אדם, כי בטן אחת תבלע כל המשקאות הללו, שהובאו מכמה ארצות ושלטונים שונים? או הסתכל בקרקעות הרבות, כמה אנשים חורשים בהן וכמה אלפי אכרים חופרים באדמה ומטפלים בעבודתה – התחשוב כי לבטן אחת נועד כל מה שקוצרים בסיציליה ובאפריקה? בריאותנו תהיה יותר טובה ומאויינו לא יגדלו כל כך, אם יזכור כל אד שהוא רק אחד, ואם ימוד מידת גופו וישים לב, שלא יוכל לבלוע הרבה ולא לזמן רב.

אין דבר שיועיל לך כל כך לתפוס במידת ההסתפקות, כמו המחשבה התדירית, כי ימי החיים קצרים ואף לא בטוחים. בכל מה שאתה עושה אל תשכח את קץ חייך. – שלום.


מכתב קט"ו: הצעירים המגוהצים. הערצת איש צדיק שלם במידותיו, והניוול מאחורי בקשת העושר

סנקא ללוציליוס, שלום.

אין רצוני, לוציליוס חביבי, שתטריד מחשבותיך ביותר בעניני מליצה וסגנון; דברים יותר חשובים עלי להציע לפניך. שים לב לתוכן מה שאתה כותב, ולא כל כך לצורה; ואין זה אף עיקר שתכתוב הדברים, כי אם שתהגה אותם כנכון, שיהיו מתאימים הגיונותיך לעצמותך וכמו חתומים בחותמך. כשתראה שיחה כתובה בלשון מסולסלה ומקושטה, תדע לך שהמחבר עצמו שקוע בדברים קטני ערך; אדם גדול הוא יותר חפשי ופשוט בדיבורו. מה שהוא אומר הוא יותר מבוסס בתכנו ואינו צריך לפרכוס. הלא ידעת את צעירינו המגוהצים המתהדרים בזקנם ובבלוריתם; לשוא תקוה מהם דבר חזק ומבוסס. הסגנון המליצי הוא כקלסתר פנים של הנפש401. אם הוא כמו גלוח וכחול ומפורכס, סימן הוא כי גם הנפש איננה בתמימות ובמישרים והיא מרדפת ריקים402. אין הצעצועים תכשיט הגון לגבר.

לו יכולנו להביט לתוך נשמתו של איש צדיק, מה רב היופי, מה רבה הקדושה, מה נפלאה השלוה שהיינו מוצאים בה בכל הדרה! שם מעון הצדק ומשכן הגבורה, שם מזהירות המתינות והחכמה. ובצד המידות הללו נמצאות בתוכה גם ההסתפקות והפרישות והענותנות ואהבת הבריות ומידת החסד ואף האנושיות (אשר כה קשה למצוא אותה אצל האדם!)403 – כל אלה מגיהות שם אורן וזיוָן. ועמהן גם הזהירות ויקרת הרוח, ולמעלה מהן הנדיבות. איך הוא מרומם ומה גדול כבודו על ידי המידות האלה! מה רבה נעימותו ושׂאֵתו404 יחד! מי הוא שלא ימצא אותו אהוב וחביב, ובתוך כך גם אדיר ונערץ? הרואה פני איש נעלה כזה, נוצצים בזיו בלתי־רגיל בקרב בני אדם, הוא ישתומם ויחזה אותם כפני אלהים, ויתפלל בלחש שיהיה רשאי להסתכל בהם. ובהיות הפנים האלה בטובם ובחסדם מושכים אליהם את מבטו, הלא יכרע וישתחוה לפני הדמות הזאת וירבה להתבונן בה ולהתפלא על גדולתה, היוצאת מגדר הנמצאות, ובעינים צופות בחנינה ויוקדות כמו ברשפי־אש יחזה ויקרא בחרוזי משוררנו ווירגיל:

"מִי אַתְּ וְאֵיךְ אֲכַנֵּךְ, הֵן זֶה מַרְאֵה פָּנַיִךְ

לֹא מַרְאֵה אֱנוֹשׁ, אַף קוֹלֵךְ קוֹל אָדָם אֵינֶנּוּ.

מִי אֲשֶׁר אַתְּ – יְהִי חַסְדֵּךְ עָלֵינוּ וְעַל פָּעֳלֵנוּ405!

בודאי תהיה (הדמות האלוהית) עמנו ותעזור לנו, אם נעבוד אותה. והעבודה איננה בעולות מחים שיקריבו לה וישחטו על מזבחה ולא בזהב וכסף שיתנדבו לאוצרה, אלא ברצון אדם לחסד.

ובכן כל אחד מאתנו היה מתמלא אהבה עזה לתמונה ההיא (של הצדיק השלם), לו הצליח לראות אותה. עינינו כהות בפני האור הגדול או החושך מכסה אותן. אבל אילמלי היה אפשר, כמו שיש סם־תרופה לעינים להגביר כוחן, כן גם לשחרר את הנפש מהדברים המעכבים את הרגשתה. היתה מוצאת הכוח להסתכל בצדק ויושר הטמונים בסתר הגוף של האדם השלם, גם כשהם חתולים בעניות וכשהשפלות והבזיון רובצים עליהם. היינו מכירים אז את היופי הנעלה גם כשהוא שקוע בחלאה. להיפך, מכירים אנחנו את הרשעה ושפלות הרוח והנוול, גם כשהם מזהירים בזיו העשירות וכבוד רב סוכך עליהם והם נהדרים בגדולה ותפארת. יכולים אנו אז להשכיל ולראות, כי לדברים נבזים אנחנו רוחשים כבוד, כמו ילדים קטנים אשר צעצועים זולים יקרים בעיניהם וקישוטים השוים פרוטה יותר חשובים להם מהוריהם ואחיהם. “מה בין ילדים כאלה ובינינו?” היה אריסטון406 שואל; “הרי גם אנחנו בסכלותנו בהולים אחרי ציורים ופסלים”. הם משתעשעים בחלוקי אבנים שמוצאים על יד הנהר ורואים אותם כדברים נפלאים, ואנחנו מתגאים בעמודים רמים ונשגבים אשר הובאו מגדות מצרים ומערבות אפריקה כדי לפאר היכל מושבנו או אולם־המזון והמשתה הפתוח לרוחה להמון אורחים. אנחנו מוצאים תפארה בקירות־בית מצופים אבני שיש מחוץ, אף על פי שאנו יודעים מה מאחורי השיש; אבל עינינו נהנות מהציפוי החיצוני, וכן אנו מתהדרים בגגות מוזהבים, למרות הזיוף והשקר אשר בזה, בידענו כי עץ נרקב מסתתר מאחורי הזהב.

ולא לציפוי ומכסה של כתלים וסיפונים בלבד אני מכוון, כי גם כל אלה האנשים המתהדרים ומתגנדרים לעינינו, אשרם והצלחתם כוזבים הם. הסתכל ובחון, כמה מן הנוול טמון מאחורי השכבה הדקה של הכבוד! אותו הדבר בעצמו, אשר השפעתו רבה כל כך על בעלי המשרה ועל השופטים בשער, רצוני לומר: הכסף, משעה שמתחילים לחלק לו כבוד הוא מוריד ומשפיל את הכבוד האמתי. כשאנחנו בעצמנו נעשים לסירוגין המוכרים והנמכרים, אין אנחנו שואלים עוד: מה טיבה של הסחורה? אלא: בכמה היא ניתנת? בשביל הרוַח אנחנו מתנהגים ביושר או בעוולה. אנחנו נכונים ליושר, כל זמן שיש לנו ממנו איזו תקוה, ועוברים אל הפכו, אם רב היתרון מצד הנבלה407.

כבר הורינו הטביעו בנו הערצת הכסף, והתשוקה אשר נטעו בנו מילדותנו השתרשה עמוק וגדלה עמנו; אבל אחרי כן השפיע עלינו כל העם. הוא מחולק בכל הדברים ובענין זה דעה אחת לו: את הזהב הכל מעריצים ומבקשים איש לביתו, אותו הם מקדישים לאֵלים כדבר היותר חשוב לבני אדם בחפצם להודות על חסדם. לבסוף גברה הירידה המוסרית, עד שנעשתה העניות לקללה ולבזיון, והיא מגובה בעיני העשירים ונמאסה לעניים בעצמם. על כל אלה נוספו עוד שירי הפייטנים, המפיחים בנו תאות הממון בנתנם שבח ותהילה לעושר, כאילו הוא הדר־החיים ותפארתם היחידה, כאילו אין לאלהי־מרום מתנה יותר יקרה ואין ביכלתם להנחיל דבר יותר טוב.

"הֵיכַל הַשֶּׁמֶש הִתְנוֹסֵס שָׁם בְּעַמּוּדֵי תִפְאֶרֶת,

נוֹצֵץ כֻּלּוֹ בְּזָהָב"408.

ואיך מתאר משורר זה את המרכבה:

"מַעֲשֶׂה זָהָב הַמּוֹטוֹת, מִזָּהָב עָשׂוּי הַקֹּטֶב,

זָהָב גַּם הַאוֹפַנִּים וְקַוֵּיהֶם בְּתוֹכָם כָּסֶף".

ובסוף כינו את הדור, אשר בו ראו את הזמן היותר טוב, דור הזהב. גם אצל כותבי הטרגדיות היוניות יש מחליפים בבצע כסף את התמימות ואת השלום ואת היושר.

“קְרָא לִי שֵׁם רָשָׁע – אִם רַק עָשִׁיר אֲנִי”.

“אִם עָשִׁיר הוּא הַכֹּל שׁוֹאֲלִים; לֹא, אִם אָדָם הָגוּן”.

“לֹא אֵיךְ וּמֵאַיִן צָבַרְתָּ – כִּי אִם כַּמָה הִיא הַשְּׁאֵלָה”.

“בְּכָל מָקוֹם עוֹרְכִים אִישׁ כְּפִי נְכָסָיו.”

“מַה הִיא הַחֶרְפָּה לְאָדָם? אַם אֵין לוֹ מְאוּמָה!”

“הֱיֵה עָשִׁיר וַחֲיֵה, אוֹ מוּת אִם הִנְךָ עָנִי!”

“טוֹב גַּם הַמָּוֶת לְאָדָם, אַם רַק הַרְבֵּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר”.409

"הַכֶּסֶף אוֹצָר טוֹב הוּא לִבְנֵי אָדָם,

אֵין נֹעַם אַהֲבַת־אֵם וְחִבַּת־בָּנִים לוֹ דוֹמֶה,

אַף לֹא כְבוֹד־אָב, וְאִם נִקְדָּשׁ הוּא.

אִם פְּנֵי וֶנוּס כֹּה נוֹצְצִים בְּרָב־הָדָר,

מוֹצְאִים הֵם חֵן בְּעֵינֵי אֵלִים וְאָדָם".

כשנקראו בפומבי החרוזים האלה של אוריפידס, קפץ כל העם ממקומו כאיש אחד ויבקש לגרש את המשחק ולזרות הלאה את שירתו, עד שעמד אוריפידס בעצמו על רגליו וידרוש מאת השומעים שיחכו קצת ויראו מה בסופו של מעריץ הזהב. כי במחזה ההוא נענש בלרופונטס410 כראוי לו; כל אוהב בצע נענש בסוף, אף אם עוונו לעצמו הוא כבר עונש. כמה דמעות ותלאות כרוכות בו, מה נבזה הוא בשעת התשוקה, ומה שפל הוא במלאת החפץ! וכמה הרפתקאות נוספות עוד יום יום ומדאיבות־לב יותר במידה שהנכסים מתרבים411! להחזיק בהון עולה ביתר יסורים מאשר לצבור אותו. כמה צרות ואנחות קשורות בו, והן נראות עוד יותר קשות משהן באמת. בעלי ההון, גם כשאינם מפסידים, רואים נזק והפסד בזה שאינם מוסיפים להרויח.

– “אבל הרי מאושר קוראים לו ומתקנאים בעשרו ורבים מבקשים להיות כמוהו!”

– נניח כי כן הוא. היש מצב יותר גרוע מאשר לאנשים הללו, שהם באמת אומללים, ועוד מקנאים בהם? מי יתן והיו מבקשי הכסף מתיעצים בתחילה עם העשירים! מי יתן והיו רודפי הכבוד מתיעצים בתחילה עם אלה שכבר הגיעו למרום הגדולה והחשיבות. בודאי היו עוזבים את חפצם, בהודע להם כי האחרים המצליחים כבר בוזים למשאת נפשם מלפנים.

כי אין לך אדם שהצלחתו, אם גם חש להשיגה, מניחה את דעתו. הכל מתאוננים בשעה שיש להם מאויים ובשעה שרצונם מתמלא, ודורשים מה שעזבו מאחוריהם. לכן זה הדבר אשר תורה אותך החכמה, הדבר היותר חשוב: אל תתחרט ואל תתאונן על שום דבר!

לשלוה מוצלחת כזו, אשר שום סערה לא תעקור ממקומה, לא תגיע בעזרת מלים ארוגות במסכת ומליצות נוזלות בנעימות. ילכו להם הדברים באיזה אופן שיהיה, ובלבד שתהיה הנפש על מכונה, שלא יפול דבר מחשיבותה וישוב דעתה וכבוד עצמה, בהחזיקה במה שיש לה מבלי להשגיח באחרים; שתחשוב את השתלמותה לפי ערכים לקוחים מחיי עצמה, ואת מדרגת ידיעותיה לפי מיעוט התשוקות ולפי מיעוט הפחד (מפני מקרים מן החוץ). – שלום.


מכתב קט"ז: לא להשתעבד ליצר; נקל לסגור בעדו מלגרשו

סנקא ללוציליוס, שלום.

נשאלה שאלה כמה פעמים: אם ראוי יותר לאדם שיצמצם את יצריו או שישתחרר מהם בכלל? אומרים: לגרש אותם; והפריפטתיים412להפחיתם. אני אינני רואה איך תוכל להיות מחלה מועילה או נוחה במיעוטה. אל תירא, שמא אאסור עליך דברים שאין ברצונך לותר עליהם. נכון אהיה להקל ולהניח לך את הדברים שאתה שואף אליהם ואשר הם נחוצים או מועילים או נעימים לך. רק את העוונות אני חפץ לעקור; את התאוות אאסור, ואת החפץ אתיר. את אותם המעשים בעצמם תוכל לעשות בלי פחד ובדעת יותר צלולה וגם בהנאה יתרה. הן תוכל ליהנות עוד יותר, אם אתה תמשול במעשים ולא תהיה עבד ליצריך.

הנה תאמר: “דבר טבעי הוא, שאהיה מדוכא מצער על אבדן ידידי; הלא תרשה לי לבכות עליו, הן ראוי להשתתף ברגש בכבודם של ידידים ולהתאבל על צרתם. או למה לא תרשה לי לפחוד כאדם הגון, שמא אמיט עלי קלון?” – אין לך עוון שאין התנצלות בצדו ושאין תחילתו מכובדה ונאה – ועל ידי זה הוא פורץ וגובר. לא תוכל להפסיק את הרגש, אם תהיה לו שליטה עליך!כל יצר מתחילתו הוא קלוש, אחרי כן הוא פורץ וכוחותיו גדלים. נקל לסגור בעדו מלגרשו.

הכל יודעים כי להיצרים יש מקור טבעי. הטבע נתן לנו יכולת להשגיח עליהם, וכשאנחנו שולחים רסנם הם נהפכים לעוונות. את הנאת הגוף עירב הטבע בצרכים נחוצים, לא כדי שנרדוף אחרי ההנאה, אלא כדי שהדברים, שאין אנחנו יכולים לחיות בלתם, ינעמו לנו יותר. אם ההנאה נעשית מטרה לעצמה, היא פריצות. לכן נתנגד לה בתחילתה, כי נקל שלא להכניסה מלגרשה.

– “הלא תרשה לי – תאמר – קצת מן הצער, קצת מן הפחד”. – אבל מה שאתה מכנה “קצת” דרכו להמשך, ואינו נפסק ברגע שתרצה. אמנם החכם בטוח שיוכל לשמור את עצמו, הוא יוכל גם בכל שעה לעצור את דמעותיו או את הנאותיו; אבל לנו ההפסקה קשה, לכן טוב שנזהר מלהתחיל בהתרגשות. יפה ענה החכם פאנטיוס413 לאיש צעיר אשר שאל אותו, אם החכם יכול להתאהב. “לענין החכם, אמר, עוד נעיין בדבר. אבל אני ואתה עדיין רחוקים מן החכמה, ולא נוח לנו ליפול ברשת יצר מרגיז הלב ומבלבל הדעת וגורם שיעבוד ושפלות לאדם. כי אם האהבה מתקבלת, נעימותה שוללת את המנוחה; ואם היא נדחית, הקנאה תבער כאש. בין כך ובין כך היא גורמת רעה; נצחונה משעבד, וכשלונה מביא לידי ריבות. כיון שאנחנו מכירים את חולשתנו, נשמור את מנוחתנו ואל נמסור נפשנו לשגות ביין או בצורה יפה או בכבוד מדומה ובכל מה שחונף לנו”.

למה שאמר פאנטיוס על האהבה, אני אומר על כל היצרים. נתרחק ככל האפשר מדרך חלקלקות, אם כבר בעמדנו על סלע מצבנו רופף.

כאן יעלה בדעתך להשיבני מה שאמרו כמה פעמים אל הסטואים: “דרישותיכם נשגבות ביותר ומה שאתם מורים קשה לקבל! אנחנו בני אדם זעירים, לא נוכל לותר על כל רגשי־הלב; מעט צער, מעט תשוקות, מעט כעס נחוץ לנו”. – מפני מה לא נוכל? מפני שאנחנו מאמינים שלא נוכל. באמת הטעם הוא אחר: אנחנו אוהבים את חולשתנו, מגינים עליה, ובוחרים להתנצל עליה מלעקור אותה. די כוח נתן הטבע לאדם, אם רק חפץ הוא להשתמש בו ואוחז ברב־אונים את כשרונותיו כדי להסתייע בהם ולא לעורר אותם כנגד עצמו. חסרון הרצון הוא – ומתאוננים על חסרון יכולת! – שלום.


מכתב קי"ז: האמונה באלהים ובנצחיות הנפש. לא לבזבז הזמן בפלפולי־הבל

סנקא ללוציליוס, שלום.

מרבה אתה עמי שיחה, ושלא מדעת תכניסני בחזקה לתוך דברים שהם שרויים במחלוקת קשה, כי מציע אתה שאלות זעירות, אשר בפתרונן אוכל מטעם הנימוס לסור מדעותיהם של חברינו ומטעם האמת414 לא אוכל להסכים להן. שאלתך היא, אם נכון דבר הסטואים, כי החכמה לעצמה קנין טוב, אבל לא להיות חכם. הנני לבאר בתחילה את כוונתם של הסטואים ואחרי כן אחוה משפטי. הם סבורים, כי הקנין הוא דבר גופני, כי רק הוא פועל וכל מה שפועל הוא גוף. מה שהוא קנין הוא מועיל, אבל לתכלית זו הוא צריך לעשות איזה דבר, והעשייה הוא ענין של גוף, ואם החכמה קנין הוא, על כרחך גופנית היא; אבל להיות חכם לפי סברתם ענין אחר הוא: זהו מצב מקרי קשור בחכמה והוא אינו פועל ואינו יוצר תועלת. לכן הם אומרים: אין דעתנו כי להיות חכם הוא קנין לעצמו, ומניחים רק שהוא דבר מתייחס ותלוי בחכמה.

ועתה שמע מה שאחרים עונים על זה, קודם שאציע שיטתי שלי בדרך אחרת. אחרים אומרים: אם כן, גם לחיות חיים מאושרים אינו קנין טוב? אבל למרות רצונם הרי צריכים אז להבחין ולומר כפי סברתם: החיים המאושרים הם לעצמם קנין טוב, אבל לא לחיות אותם החיים. – או עונים על זה: הרי חפצים אתם להיות חכמים; אם כן הוא דבר מבוקש, ולפי זה קנין טוב. לעומת תשובה כזאת נאלצים חברינו לעקם את המלים ולהוסיף הברה אחת שלא כדרכי לשוננו, ואתה תרשה לי להוסיף אותה. הם אומרים: מה שהוא קנין טוב צריך להיות נדרש (אכספטנדום)415 ומה שמגיע לנו הוא הדרוש416, כשהדבר כבר נעשה לקניננו, לא שמבקשים אותו אלא שנוסף מעצמו. אין אני מסכים לזה, ואני סבור, כי חברינו אומרים כך רק מפני שהם אסורים בכבלי משפטם המוקדם, והם מנסים להצדיק אותו כדי שלא לשנותו. הרבה אנחנו קשורים במשפטים מוקדמים אשר התבצרו בקרב כל בני אדם, ומביאים אנחנו כראיה לדבר אמת, מה שמפורסם אצל ההמון.

כן למשל בין הראיות על מציאות האלהים אנחנו מזכירים גם זו, כי האמונה נטועה בלב כל אדם ואין בעולם אומה עומדת כל כך מחוץ לדת וחוק עד שלא תאמין באלוהות. וכשאנחנו מתוכחים בענין נצחיות הנפש, רב המשקל שאנו מוצאים בהסכם כללי של המאמינים בה, אם מפחד השאול או מהערצת האלים. גם לענין שאנו עוסקים בו אשתמש בהסכם הכללי: לא תמצא מי שיכחיש, כי כמו החכמה, כן גם להיות חכם הוא קנין טוב.

לא אעשה כדרך המתגוששים המנוצחים שהופכים פניהם בבקשה כלפי העם; כי רק בכוחי אני לבדי אנסה לפסוק את הדין, ואומר: מה שמתרחש לאדם, הוא מחוצה לו או בקרבו. אם בקרבו, הרי הוא מן הגוף אשר בו הוא מתהווה, כי לא יוכל להתרחש מבלי לנגוע בגוף, ומה שנוגע הוא דבר גופני. ואם הוא מחוץ לגוף, הרי הוא עוזב אותו כשהוא פוסק, ובכן יש לו תנועה, והוא ככל מתנועע דבר גופני. – אתה מחכה שאומר גם, כי אין הבדל בין שם העצם של המרוצה ובין פעולת הרץ, או בין החום ובין המחמם, בין האור ובין המאיר. אבל אלה הם דברים שונים, אם גם מענין אחד. אם הבריאות או היופי הם מהדברים שאינם נחשבים417 – גם להיות בריא או יפה הוא דבר שאינו נחשב; ואם הצדק קנין חשוב הוא, גם להיות צדיק הוא כך; אם הכיעור היא רעה, גם להיות מכוער הוא דבר רע, כמו שבאמרנו כי מחלת עינים טרוטות רעה היא, לא נכחד גם כי להיות חש במחלה זו היא רעה. זה תלוי בזה: חכם הוא מי שיש בו חכמה, אין ספק כי שני הדברים כה מחוברים, עד שצריכים לראות אותם כדבר אחד. רק זאת היא השאלה שיכולים להציע:

לפי מה שמחלקים כל הקנינים לרעים או טובים או בלתי־נחשבים, לאיזו מחלקה תחשוב ההישג “להיות חכם”? הרי יש אומרים שאין זה מן הקנינים הטובים; איננו תמיד גם מן הרעים. אם כן יהיה בתווך ובין אלה שאינם נחשבים ושיוכלו להיות לנחלה לרשע ולצדיק, כמו הכסף, היופי או היחס. אבל אם ההישג להיות חכם יוכל להתרחש רק לאיש טוב, הרי גם בין הקנינים שבתווך לא יוכל להתחשב. ורע איננו, כיון שאינו קנין לאדם רע; אם כן טוב הוא. אם רק אדם טוב יוכל להיות חכם, הרי להיות חכם הוא קנין טוב. והנה אומרים הסטואים: אין זה אלא תואר מקרי מתייחס לחכמה. אבל צא וראה אם מקרה זה הוא הפועל את החכמה או מקבל פעולתה? בין כך ובין כך הוא צריך להיות גופני, כי מה שפועל ומה שמקבל פעולה הוא מן הגוף, ובכן הוא קנין, והוא לא היה יכול להיות קנין אילו חסרה לו הממשיות.

והחכמים הפריפטתים הם הסבורים כי אין הבדל בין החכמה ובין מצב האדם שהוא חכם, כי שני הדברים קשורים זה בזה. הכי יכול להיות חכם מי שאין בו חכמה? את ההבדל הזה עשו בתחילה בעלי ההגיון הקדמונים418 ומהם הגיע הדבר אל הסטואים: ענין אחד הוא שדה וענין אחר – להיות בעל השדה. מדוע? מפני שבעלותו של השדה חלה על האדם ולא על השדה. לפי זה גם החכמה ענין אחד, והיות בעל החכמה ענין אחר, שני דברים שונים הם, הקנין – כאן הוא החכמה – ומי שהוא קנוי לו, החכם. החכמה היא שלמות הרוח המתנשא למעלה עליונה, היא אמנות החיים; ולהיות חכם מה הוא? לא אוכל לומר: שלמות הרוח, כי אם מה שמגיע לבעל שלמות הרוח. מצד זה – רוח טובה; מצד אחר – מי שנחל רוח טובה.

לכל גוף, אומרים, יש טבעו המיוחד, למשל לאדם ולסוס. אל טבעו זה מצטרפת תנועה נותנת תואר לגוף, איזה סימן מיוחד ונבדל ממנו. אני רואה למשל את קאטו מטייל. הפעולה ניכרת על ידי החוש, ורוחי מאמין בה; אני רואה את הגוף, אשר אליו כוננתי את עיני ואת רוחי, ואומר: הנה הוא מטייל מה שאני מבאר בזה אינו דבר גופני, אלא מה שמתייחס לגוף, מה שיוכל להאמר או להתפרש עליו להנתן לו לכינוי. כן גם באמרנו חכמה, לדבר ממשי אנו מתכוונים, אבל באמרנו “הוא חכם” רק כינוי אנחנו נותנים לו, וההבדל גדול בין זה לזה.

נניח כי כן הוא ושני דברים הם (עדיין אינני חורץ משפטי) – מה מעכב בכל זאת שיהיו שניהם כאחד טובים? הנה שמענו דעה כי השדה ענין אחד והיות בעל שדה ענין אחר. בודאי כן הוא, כי טבע אחר בזה לקנין ולבעל הקנין; מצד אחד אדמה, מצד אחר אדם. אבל בדבר שאנו דנים עליו הן טבע אחד לשני הדברים, לחכמה ולבעל החכמה. במשל השדה, בעלה הוא גוף אחר, וכאן מחוברים שני הדברים. השדה נקנה לאחוזה במשפט, החכמה מתנחלת בטבע. השדה יוכל להגזל ולהנתן לאחרים, והחכמה אינה נפרדת מבעליה. לא תוכל איפוא להשוות שני הדברים.

כבר החילותי להגיד, כי החכמה והיות חכם יכולים להיות שני דברים ובכל זאת שניהם טובים. כמו שהחכמה והאיש החכם הם שני דברים ממשיים וטובים, כן נוכל להסכים כי החכמה ותואר הפעולה “היות חכם” – שניהם טובים. הרי בעבור זה אדם נחשב לחכם, בשביל שהוא הווה חכם, ומה שעל ידו נוצר דבר טוב הרי טוב הוא מצד עצמו. הן תסכימו כי אין כדאי לקבל את החכמה אם אין משתמשים בה. ומה הוא שימוש החכמה? להיות חכם. זה הדבר היותר חשוב בה, בלעדיו היא למותר. אם היסורים דבר רע הם, רע הוא רק לסבול אותם, ואילמלא יצאה מהם פעולה זו לא היו דבר רע. כן גם החכמה היא שלמות הרוח, והיות חכם הוא: הגיע לשלמות זו. איך לא יהיה השימוש בחכמה דבר טוב, אם בלעדי השימוש אין לה כל ערך? כשאשאל, אם צריכים לדרוש החכמה, תסכים; ואם לדרוש שימוש החכמה, תסכים גם כן, כי לא תקבל אותה אם אין לך רשות להשתמש בה. ומה שהוא דרוש, הרי דבר טוב הוא; כן גם שימוש החכמה, כמו שהדיבור המליצי הוא השימוש בחכמת המליצה, וכמו שהראיה הוא השימוש בכשרון הראיה אשר לעינים. וכה נשפוט: שימוש החכמה הוא דבר דרוש, אם כן היות חכם הוא דרוש, ולכן דבר טוב.

זה מכבר אני מאשים את עצמי, שאני מחקה את דרכי האנשים שאני מגנה אותם, ומבלה זמן כדילהוכיח דברים ברורים. הן לא היה אדם מעולם בספק, כי אם החום הוא דבר רע, כן גם אם חם לי; ואם הקור דבר רע, כן גם אם קר לי; ואם החיים דבר טוב, כן גם אם חי אני. כל הדקדוקים האלה סובבים מחוץ לחכמה ואינם בתוכה, ואנחנו לה לעצמה שואפים. אף כשאנחנו חפצים לצאת מן התחום ולבקש נתיבות, הרבה דרכים רחבים ישנם לחכמה. עלינו לחקור בטבע האלוהות וביסודות הכוכבים ומערכות השמים, אם יש לכוכבים השפעה עלינו, אם מהם מוצא תנועות של הגופים והנפשות בארץ; אם מה שאנו מכנים בשם מקרים הם דברים מתחוללים על פי חוק ואין שום פעולה בעולם הזה מחוץ לגדרים קבועים. אמנם שאלות אלה יוצאות מן התחום של המחקר במידות מוסריות, אבל הן מרוממות הנפש ומנשאות אותה למעלה עליונה, בעת אשר הדקדוקים שעסקנו בהם קודם ממעטים את הנפש ומצמצמים אותה ולא מחדדים ולוטשים אותה, כמו שסוברים. אחלה פניכם, חכמים! למה תבלו ותאבדו כוחכם הרב והנחוץ לדברים יותר חשובים, כדי לפלפל בדברים, אם לא כוזבים, לכל הפחות לא מועילים419? מה יועיל לי לדעת אם החכמה והיות חכם שני קנינים טובים או רק אחד הם? אהיה קל־הדעת ואקבל עלי ענשה של בקשתי: תהי לחלקכם “החכמה” הזאת, ואזכה־נא אני “להיות חכם” – ולא יהיה דין בינינו420. אבל הראה נא לי הדרך, איך אגיע לזה. הורני ממה אברח ומה אבקש, במה אעמול למען חזק את רוחי התועה. איך אנצל מן היצרים התוקפים אותי שלא מדעת, איך אתגבר על כמה צרות האופפות אותי, איך ארחיק מעלי את הפורענויות אשר סבבוני מחוץ ואת אלה אשר בעצמי גרמתי אותן ונענשתי בהן. הורני איך אשא את היגון בלי אנחות ואת האושר בלי אנחות של אחרים421. איך לא אצטרך לחכות ליום אחרון ואוכל לשחרר עצמי ולברוח כחפצי. אין לך בושה וכלימה יתרה מלבקש המות. אם חפץ חיים אתה, למה לך המות? ואם אינך חפץ בהם, למה לך לבקש מה שהובטח לך משעה שנולדת? כי למות באיזה זמן – על כרחך נגזר עליך422! לבחור את השעה בידך הוא. מצד אחד הכרח, מצד אחד חופש.

קראתי בימים האלה פתיחה מגונה מאוד של נאום אשר נאם מליץ אחד. הוא אמר: מי יתן וחש לבוא יום מותי! – הנה משוגע, המבקש מה שיש בידו! “מי יתן מותי” בבקשה כזאת אפשר שהזקין והאריך ימים. לולי זאת, מה מעכב? מי עוצר בעדך? הרי יכול אתה ללכת כרצונך ולבחור לך מה שתחפוץ מהדברים הטבעיים הגורמים מות למי שדורש אותו; הלא הם כל יסודות הטבע; מים, עפר, רוח – כל אלה כמו שהם סיבות לחיים הם גם דרכים למות. – “מי יתן וימהר לבוא מותי!” – איך ימהר לפי רצונך? איזה יום אתה קובע? הוא יכול אף להקדימו. הרי אלה דברים טפשים, אשר בדמות קללה הם מבקשים רק לעורר רחמים. המבקש מותו, בזאת אינו חפץ למות והוא מתחנן לאלים שיארכו ימיו; לו חפץ למות, הרי פרי המות הוא כבר לחדול מלבקש. – הנה דברים שצריכים להגות בהם, לוציליוס חביבי! במחשבות כאלה עלינו לחזק את רוחנו. זו היא חכמה, או היות חכם. לא הדייקנות בויכוחים זעירים וריקים; גורלך מחייב אותך להגות בהרבה שאלות אשר לא בררת עדיין – ואתה מפלפל בהבלים! למלחמה הורם נס – והסכל רודף רוח! השלך כלי הזין של שעשועי ילדים; לחרב חדה ומרוטה צריכים! עליך לבקש עצה, איך להציל הנפש מיגון, מפחד ובהלה, ואיך להפטר ממאויים נסתרים. עת לעשות! “החכמה קנין טוב, ולא – היות חכם”; יהי כן! נסכים לזה ונעשה לשחוק את כל המחקר ההוא בהבלים. אפשר שישאלו אף: אם החכמה העתידה לבוא הוא קנין טוב? הלא אין ספק, בבקשה, כי אין הגורן מרגישה בקציר אשר יבוא, ואין הילדות לפי כוחותיה וכשרונותיה מכירה את ימי הנעורים אשר יבואו. אין תועלת לחולה לפי שעה במה שהתרופה עתידה להתהוות, כמו שאין הרץ והעייף מוצא מנוחה במה שלאחר כמה ירחים יהיה לו זמן מרגוע. הכל יודעים כי אין דבר נעשה טוב במה שהוא עתיד לבוא לאחר זמן, כי הטוב הוא מה שנדבק ונמשך בטובתו, ואם אינו בהווה אינו כלום. אם אינו מועיל אינו טוב, ואם הוא מועיל – כבר ישנו423. “אני עתיד להיות חכם”, זה יהיה קנין טוב כשיגיע, בינתיים איננו. צריך להיות קודם שנתאר את איכותו. איך יהיה טוב מה שאיננו עדיין? וכי יש ראיה יותר חזקה על דבר שאיננו עדיין מהחכוי שהוא עתיד להיות? הרי בזה אמרנו, כי עדיין לא בא. האביב עתיד לבוא – בכן עוד החורף שולט. הקיץ עתיד לבוא – הרי לא הגיע. העתיד ראיה חותכת על חסרון הדבר. “אהיה חכם” – הלואי! אבל לפי זה עדיין לא חכמתי; אילו היתה בי החכמה לא היה בי חסרונה. לא אוכל בשעה אחת לשלוט בה וגם בחסרונה. הם שני דברים סותרים זה את זה כמו הטוב והרע.

אל נא נתעכב בהלצות כאלה ונשקוד יותר על דברים שיהיו לנו לתועלת. אביה של היולדת בשעה שהוא רץ להביא את המילדת לעזור לה, לא יעמוד בדרכו לקרוא את הידיעות על סדרי המשחקים בפומבי. מי שממהר להגיע אל ביתו הבוער באש לא יעמוד להתבונן במשחקי קוביוסטים424 כדי לראות כיצד יעתיקו האבנים על הטבלא. ואתה, אדם אומלל בארץ, אשר בשורות רעות מגיעות אליך מכל צד, שריפת בתים, אסונות ילדים, צוררים לארצך ושודדי נכסיך; יתר על זה: ספינות טובעות בים, ארץ מתמוטטת וכל מיני פחדים סובבים אותך – בתוך כל התלאות הללו יש פנאי לנפשך לעסוק בשעשועי הבל? חסר לך רק לדעת מה בין החכמה והיות חכם? אתה עמל לקשור ולהתיר קשרים הגיוניים בראשך הטעון משא צרותיך המרובות? הטבע לא העניק לנו בטובו וחסדו את הזמן כדי שנבזבז אותו לריק. בוא וראה כמה ממנו אובד וכלה אף אצל מתמידים – חלק מזמננו אובד בחלי ומדוה שלנו או של בני ביתנו, חלק אחר במשא ומתן נחוץ או בעניני ציבור, את חצי ימינו גוזלת השינה – ומן הזמן הצר והמצומצם שנשאר וממהר לחלוף אנחנו משתעשעים עוד לבלות חלק גדול בהבל!

אל תשכח גם כי נקל יותר ההרגל לשעשועים מאשר לדברים בריאים לנפש, וכי נוטה אדם יותר לעשות מהפילוסופיה משחק מלבקש בה תרופה. מה בין החכמה והיות חכם – אינני יודע, ואני מודה כי אחת היא לי אם אדע זאת או לא אדע. הגידה נא לי, הכי אחכם יותר כשאדע זאת? ולמה אתה מטריד אותי במלים תחת מעשים? עלינו לדאוג לכך, שנהיה יותר חזקים, יותר בטוחים, יותר נכונים לסבול המקרים, יותר נעלים על כל פגע. ונוכל להית יותר נעלים, רק אם מה שאנחנו לומדים ישפיע גם על התנהגותנו בחיים425. – שלום.


 

ספר עשרים

מכתב קי"ח: החנופה של רודפי שררה. מה הוא הטוב?

סנקא ללוציליוס, שלום.

אתה דורש ממני מכתבים יותר תכופים. אם נעשה חשבון, אתה החייב תשלומין. הן הסכמנו כי אתה תהיה המתחיל במכתב ואני המשיב. אבל לא אקפיד כל כך; ידעתי כי יכולים לסמוך עליך ואתן לך דמי קדימה. גם לא אעשה כמו המליץ הגדול ציצרו, אשר יעץ לאחיו אטיקוס, כי אם לא יהיה לו חומר למכתב, יוכל לכתוב לו כל מה שיפול לתוך פיו. לי לא יחסר ענין לכתוב, גם מבלי לשים לב לכל הענינים אשר ציצרו עוסק בהם, כמו: אימתי המבקש שררה נמצא בצרה? מי הוא הנלחם בעזרת אחרים ומי בכוח עצמו? מי רודף אחר שררה בבטחו על יוליוס קיסר, ומי על פומפיוס, ומי על שבכיסו426? מה אכזר הוא המלוה בריבית צציליוס427 אשר אף קרוביו אינם יכולים לעקור מתחת ידו מטבע בפחות מריבית של מאה אחוזים? – אבל ראוי לנו יותר לבקש מומים שלנו משל אחרים, לבדוק את עצמנו: אחרי כמה שררות אנו רודפים, ולהמנע מליתן לזה הסכמתנו. זה הוא יפה ונעלה, לוציליוס חביבי, וזהו דרך הבטחון והחופש, שלא לבקש כלום ולעבור בלי דרישה על אספות הבוחרים.

מה תאמר, איך נעים הוא, כשהועדים לבחירה נאספים ורודפי השררות עולים זה אחר זה לדוכן428, מי מבטיח ממון ומי משליש תיכף את הכסף429 ומי ממעך ברוב נשיקותיו ידי אנשים אשר אם אך יבחרו בו לא יוסיף להושיט להם אצבע; והכל עומדים נדהמים ומחכים לכרוז אשר יצא – לעמוד ולהסתכל בשוק של משא ומתן זה מבלי להיות בו קונה או מוכר? ואיך יגיל וישמח עוד ביתר שאת מי שאינו עומד ומסתכל רק בועדי הבחירות לפריטורים ולקונסולים, אלא בכל ההמונים הללו, אשר בתוכם רודף אחר משרה שנתית, וזה אחר שלטון תמידי; זה מבקש גבורות ונצחונות במלחמה וזה הון ועושר וזה אשה ובנים וזה שלום עצמו וקרוביו! מה נעלה היא הנפש, אשר אינה רודפת אחר מאומה, אינה מתחננת לשום דבר, ואומרת: “אין לי דין ודברים עמך, הגורל! אין אני נותן לך שליטה עלי; אני יודע כי אתה דוחה אנשים הגונים כקאטו, מגדל אנשים כוואטיניוס430 – אין לי עסק עמך!” כך מחלישים כוחו של הגורל.

על ענינים כאלה אפשר לכתוב, ואת החומר הזה הנשאר תמיד בתקפו יכולים לחדש בכל פעם שמסתכלים באלפי התשוקות המטרידות את האנשים לרדוף אחרי מטרות שהן לרעתם, לרדת מדחי אל דחי בבקשם דברים, אשר כמעט ישיגום ותקוץ נפשם בהם. מי האיש אשר נחה דעתו כאשר זכה להשיג מה שביקש בכל נפשו ומאודו? לא נכון מה שאומרים, כי ההצלחה מעוררת תיאבון; יותר נכון לומר: היא כל כך פחותה, שאינה משביעה את האדם לעולם. אתה חושב דבר לנעלה מאד מפני שהוא רחוק ממך; המשיג אותו מוצא אותו נמוך. וטעות תהיה בידינו להאמין שיחדל עתה מהעפיל431; מה שנחשב לפסגה, תהי לו רק מדרגה. אסונם של בני אדם הוא שאינם מכירים האמת וחומדים דברים שהם מעריכים על פי שמועות כוזבות; אחרי כן כשנפלו הדברים בחלקם ברוב עמל, הם רואים כי ריקים ופחותים הם ולא היה כדאי לתלות בהם תקוותיהם. ההמון מעריץ דברים, אשר הדרך ארוכה להגיע אליהם, ואשר גדול בעיניו הוא חושב גם לטוב432.

כדי שלא להכשל בטעות זו, צריכים לחקור ולהבין, מה הוא הטוב. ביאורים שונים ניתנו לו, כל אחד מפרש אותו באופן אחר. יש אומרים: הטוב הוא מה שמושך את הנפש בקריאה של חיבה. אבל כנגד זה יש להעיר: הן יכולה הנפש להמשך גם לרעתה. כמה דברים מזיקים יש שאנחנו נמשכים אחריהם. יש להבדיל בין האמת ובין מה שמתראה כדבר אמת. כן גם הטוב מצטרף לאמת, כי אין טוב מה שאיננו אמיתי. אבל מה שמושך הנפש הוא רק מתראה כדבר טוב, הוא זוחל בסתר ומפתה ותופס אותך בלבך.

ויש מגדירים מושג הטוב באמרם: “הוא מעורר תשוקה אליו” או “מכונן שאיפת הנפש אליו”. גם על זה יש להשיב: דברים רבים מעוררים תשוקת הנפש וההולכים אחריהם נופלים ברעה.

נכון יותר הפירוש: “הטוב הוא מה שמושך את הנפש לפי הטבע, ומבקשים אותו רק כשהוא דרוש באופן זה”. אז הוא באמת דבר ישר וכדאי לבקש אותו.

כאן אני צריך להזכיר את ההבדל בין הטוב ובין הישר. יש מה שמקשר ומערב אותם זה בזה. טוב לא יוכל להיות מה שאין בו יושר, והיושר הוא תמיד גם טוב. אבל מה ביניהם? הישר הוא הטוב השלם, אשר בו מתמלאים החיים המאושרים; מה שנאחז בו נעשה דבר טוב. אבאר את דברי יותר: יש דברים שאינם לא טובים ולא רעים, כמו צבא המלחמה, מלאכות מדינית, בית המשפט. כשהיושר שולט במוסדים אלה הם מתחילים להיות דברים טובים; לפני זה ערכם היה בספק433 ועכשיו עלה למדרגת טוב. הטוב מתהווה על ידי הצטרפות היושר, והיושר טוב מצד עצמו. הטוב לא יוכל להיות רע, היושר יוכל להיות רק טוב.

אחרים קבעו את המושג בקצרה: “טוב הוא מה שהוא לפי הטבע”. האזינה היטב: הטוב הוא כפי הטבע; לא יוצא מזה, כי כל מה שכפי הטבע הוא טוב. ישנם דברים מתאימים לטבע והם קטני ערך שאין ראוי לכנות אותם טובים, הם קלים ונבזים ולא יאות להם הכינוי הזה. כל זמן שהדבר פחות ושפל, איננו טוב, וכשמתחיל להיות טוב איננו עוד פחות ושפל.

במה יכירו את הטוב? במה שהוא כולו כפי הטבע. – “אבל אם מסכים אתה, כי הטוב הוא כפי הטבע וזו היא סגולתו, וכי יש גם דברים כפי הטבע שאינם טובים, איך אפשר לבאר הניגוד הזה ואיך תשתנה סגולת דבר אחד משני דברים שהם באופן אחד כפי הטבע?” – השינוי נעשה על ידי הגודל. אין זה חדש, אם דבר משתנה לפי גדלו. מי שהיה ילד, נעשה מבוגר וחל בו שינוי סגולה: לפנים היה בלי תבונה, עכשיו תבונה יש בו. לפעמים הצמיחה לא רק מגדלת אלא גם משנה טבע הדבר.

יש משיבים: “הרי הכמות אינה גורמת שינוי במהות הדבר. אם תמלא את הכד434 יין או את החבית – אין הבדל; היין הוא יין; מעט דבש או הרבה – הטעם אחד”. אך אין המשלים דומים. בדברים הללו המהות היא אחת, וגם בהתרבות הדבר הוא נשאר מה שהוא. יש דברים, אשר אף כשכמותם גדלה, הם עומדים בטבעם ובסגולתם. אבל יש גם דברים, אשר בצמיחתם דבר נוסף עליהם והם משתנים וטבע חדש מתרקם בהם. שא עיניך וראה איך אבן אחת נעשית לכיפת בנין, האבן המחברת את צדי הבנין המשופעים בקרן זוית ונעשית לקשר ביניהם. מה כוחה של הוספת אבן זו למרות קטנותה? היא אינה מגדילה את הבנין, אבל משכללת אותו. ישנם דברים אשר במשך הזמן הם פושטים צורה ולובשים צורה. כשמתאר אדם ברוחו דבר זמן רב ומרבה להתבונן בגדלו עד שרוחו נלאית מהתבוננות זו, הוא מכנה אותו: אין־סוף, ואז הדבר שונה בשבילו משהיה לפנים כשהיה גדול בעיניו, אבל מוגבל. כך גם מחשבתנו על דבר שהוא מתחלק בקושי; כשהקישוי גובר ביותר לתאר בדעתנו את החילוק, אנחנו מגיעים למושג של “הבלתי־מתחלק”435. וכך אנחנו מגיעים דרך ההסתכלות בדברים מתנועעים בקושי למושג של “הבלתי־מתנועע”. כן נבאר לנו גם כי דבר שהיה רק לפי הטבע, ובגידולו מקבל את הסגולה להיות “טוב”. – שלום.


מכתב קי"ט: איזהו עשיר. שלא לבקש מאומה, להסתפק במה שיש

סנקא ללוציליוס, שלום.

כשמצאתי דבר, אינני מחכה עד שתקרא: “שותפים אנחנו!436, כי בעצמי אני ממהר להגיד זאת. אתה מתאווה לדעת, מה מצאתי? הרחב חצנך – ואמלאהו437. הכל רווח! הנני ללמדך, איך תוכל להתעשר במהירות רבה.

אני רואה אותך קופץ לשמוע, ובצדק. בדרך קצרה438 אנהגך להון עצום. אמנם צריך תהיה לאיש מלוה, כי למען התחיל את המסחר תהיה זקוק להלואה, אבל אין רצוני שתבקש לך סרסורים לדבר ושיהיו מתווכים גוררים את שמך בשוק. המלוה עומד מוכן בשבילך, הרי זה דברו של קאטו: “הוה לווה מעצמך!”439 אם גם מצער יהיה, יספיק לך, כשנבקש רק מעצמנו השלמת כל חסרון. באמת אין הבדל, לוציליוס, בין מי שאינו מבקש ובין מי שאין לו הדבר; הצד השוה הוא, שאינו מצטער (על ההעדר).

אין אני מטיל עליך שתדור הנאה מהטבע – הוא קשה עורף, אינו נכנע ודורש את שלו, אבל דורש אני ממך להכיר, כי כל מה שעובר גבול הטבע הוא דבר שמותר לסבול אותו440 אבל אסור לחשוב אותו לנחוץ.

כשאני רעב, אני צריך לאכול; אבל אם פת קיבר או לחם סולת אני אוכל, אינו ענין לטבע, כי תובע הוא רק שתמלא את בטנך ולא שתנהג בו סלסול. כשאני צמא – אם מים מן הבאר הקרובה אשתה או מי־שלג וקרח משיבים נפש בקרירותם – אינו ענין לטבע. הוא דורש ממך רק לשבור את צמאונך, ואם בכלי זהב וזכוכית וכוסות יקרים או בכלי אדמה טיבּורי441, או רק מתוך שועל ידך תשתה – לטבע אחת היא. הסתכל לתכלית כל דבר ועזוב את המותרות! אם הרעב מאלץ אותך, שלח ידך ואחוז בדבר היותר קרוב, ומה שתשיג ינעם לך. הבטן הריקה אינה מואסת שום מאכל. – ומה איפוא הדבר אשר כה שמחתי עליו? תשאל. – זה הפתגם המצויין: “החכם הוא השקדן החרוץ ביותר למצוא את העושר הטבעי”.

“אבל קערה ריקה אתה מושיט לי בזה”, תאמר. “מה יועיל לי פתגמך? ואני כבר הכינותי את הקופסה ונשאתי עיני לראות מסביב, דרך איזה ים אסע לעשות מסחרי, מה המס אשר אפרע והסחורה אשר אכניס. האין כאן רמאות, כי הבטחתני עשירות ובאת להורות אותי עניות?”

ובכן אתה חושב לעני את מי שאין דבר חסר לו? – “זה ענין של סבלנות, לא של הצלחה”. – ובכן אינך חושב אדם זה לעשיר, בשביל שאינו זז לעולם מעשירותו? התחפוץ שיהיה לך הרבה או די סיפוקך? מי שיש לו הרבה, מבקש יותר, ומכאן ראיה שאין לו עוד די; אבל מי שיש לו די, הגיע למקום שאין העשירות מגיעה אליו: לגבול! – שמא תאמר שאין זאת עשירות כיון שאין איש מוחרם בגללה, שאין הבן ממית את אביו ברעל בשבילה ולא האשה את בעלה? כיון שאין לה סכנה במלחמה והיא בטוחה בימי שלום? כיון שאפשר לשלוט בה בלי פחד ולהחזיק בה בלי עמל?

– “אבל מעט הוא מה שיש לאדם, אם רק איננו סובל מן הקור או מרעב וצמא”. – אך גם לאלים אין יותר. אין זה מעט, מה שהוא די, ולעולם אין הרבה במה שאין די. אלכסנדר המוקדוני442 אחרי נצחו את דריוש ואחרי כיבוש כל ארץ הודו נשאר עני. הוא ביקש עוד כיבוש, נסע ארחות ימים בלתי נודעים, שלח אניות לאוקינוס וחפץ לשבר דלתות עולם, אם אפשר לומר כן. מה שהוא די לטבע, לאדם אינו מספיק! נמצא מי שהשתוקק להשיג עוד יותר אחרי אשר תפס כבר הכל. כך מוכים בני אדם בסנורים ושוכחים בדרך הילוכם את המקום אשר יצאו ממנו. מי שהיה לפנים שליט בקרן זוית נכחדה וגם שם לא היתה לו מנוחה, מגיע עד קצוי ארץ וחוזר דרך עולם גדול אשר כבש – ועודנו עצב!

מעולם לא נעשה אדם עשיר על ידי הכסף, להיפך, הוא הכניס בלבו עוד תיאבון יותר כביר. מדוע? מפני שככל מה שיש לאדם יותר הוא מתאוה יותר. צא והבא לי את כל העשירים אשר שמותיהם נזכרים יחד עם קראסוס וליציניוס, יבואו נא עם רשימותיהם בידיהם, כל אחד עם חשבון מה שיש לו ומה הוא מקוה: לפי דעתי כל אחד מהם הוא עתה עני, ולפי דעתך יוכל להיות עני. אבל מי שמסתגל למה שדורש הטבע, הוא לא לבד שאינו מרגיש בעניות, אלא שאין לו אף פחד מפניה.

למען דעת, מה קשה הדבר לצמצם צרכיו במסגרת דרישות הטבע בדיוק, התבונן אף באדם זה אשר אמרנו כי הוא מתנהג כפי הטבע ואשר אתה חושב אותו בין העניים, ותמצא כי עוד יש לו דברים שהם למותר. העושר מעוור את ההמון ומושך את לבו, הוא מתפעל בראותו כסף רב זורם מתוך איזה בית, וגגו מצופה זהב, ועבדים ושפחות יפות בה מלובשים הדר. כל הכבוד הזה בולט כלפי חוץ, בעת אשר האדם הצנוע ההופך עורף להצלחה, אשרו וטוב לבו הוא מבפנים. בנוגע לבני אדם הללו, אשר בשם הכוזב של עשירות באמת העניות מקננת בביתם, הם אוחזים בנכסיהם כמו שאנו אומרים על אדם שאחז את הקדחת, זאת אומרת שהקדחת אחזה אותו443; כן היינו צריכים לומר: הנכסים אחזו אותו.

לכן זאת עצתי היותר חשובה לך והרבה יש להזהיר על זה: שיהיו לך הצרכים הטבעיים למידה, אלה שאפשר לספק חנם או בהוצאה פחותה. ואל תחליף לעולם צרכים במאויי־ייצר! הנך בא לשאול, איך הוא השולחן ואיך הם כלי הכסף עליו ואם העבדים המשרתים הם סדורים כהוגן לפי מראיהם444, אבל הטבע דורש רק להשביע את הרעב.

אִם הַגָּרוֹן מִצָּמָא נִחַר, הֲכִי כּוֹס־זָהָב תְּבַקֵּשׁ?

אִם הָרָעָב אוֹתְךָ מְעַנֶּה, הֲכִי תַּרְנְגוֹלוֹת פְּטוּמוֹת

אוֹ טַוָּסִים לְאָכְלָה תְּבַקֵּשׁ?445

הרעב אינו מתגאה, די לו שיחדל ואינו משגיח הרבה באיזה אופן יחדל. הדאגות הללו החיצוניות הן לשחצנים, אשר בעוד בטנם מלאה הם כבר מבקשים דרך להרעיב עצמם (והם לא רק ממלאים את בטנם כי אם גם מלעיטים אותה עד להתפקע) וכשהם רווים הם מתכוננים מחדש לקראת הצמא. מה צדק איפוא הורציוס באמרו שאין זה ענין לצמא, אם רבת־ערך היא הכוס אשר ישתה ממנה ואם יד עבד הדור תושיטנה. בשעה שאה מדקדק, אם הנער המשרת מסולסל בשערו ואם המשקה נתון בכוס זכוכית יפה – אין אתה צמא. זהו מן החסדים אשר העניק לנו הטבע, שאין נפשנו קצה בדבר שהוא נחוץ לנו. כשמבקשים מותרות בודקים ובוחרים: זה אינו נאה, זה אינו חשוב, את זה לא אוכל לראות מפני הכיעור. אבל זאת עשה לטובתנו יוצר העולם, אשר נתן לנו את חוקי החיים, שנקבל הכל כפי בריאות הגוף, ולא כפי תאות הפינוק. בשביל בריאות הגוף הכל מוכן ונקל להשיג; למען התענוגים היתרים הכל מעורב בדאגה וקשה למצוא. נשתמש איפוא בחסד זה של הטבע ואשר עלינו להוקיר ביחוד, ונכיר לו טובה על זה שסידר את הדברים באופן כי במידה שהם דרושים ונחוצים הם נמצאים לנו ואין נפשנו קצה בהם. – שלום.


מכתב ק"כ: מהיכן באה ידיעת הטוב והישר? הכרת הטוב מתוך הפכו. האדם השלם מופיע בגדולתו על ידי הניצוץ האלוהי ברוחו. השקר אינו מתקיים

סנקא ללוציליוס, שלום.

המכתב שהגיעני ממך תועה בדרכי שאלות זעירות רבות ואחרי כן הוא עומד על שאלה אחת שהוא מבקש פתרונה: באיזה אופן הגיעה אלינו ידיעת הטוב והישר? שני דברים אלה לדעת אחרים שונים במהותם, ולדעתנו הם רק שני חלקים מעצם אחד. הנני לבאר לך דבר זה.

יש אומרים446 כי הטוב הוא המועיל. מטעם זה נותנים התואר גם לעושר ולסוס וליין ולנעל – כה נמוך אצלם מושג הטוב וכה ירוד ושפל. והישר לפי דעת אלה הוא, שממלא אדם את החובה המוטלת עליו, כמו כיבוד אביו הזקן, תמיכת ידידו העני, אומץ לב ביציאה לצבא, שכל טוב ומתינות במשפט. אנחנו אמנם רואים גם כן את המידות האלה כשהן שתים, אבל שורש אחד להם: אין דבר ישר שאיננו טוב, ומה שהוא ישר הוא תמיד טוב. למותר הוא להגיד, מה בין שני אלה, כי כבר כמה פעמים אמרתי דבר זה. רק על זה אעיר, כי לא אחשוב לדבר טוב, מה שיכולים להשתמש בו לרעה. ואתה רואה כי בעשירות, ביחס ובגבורה הרבה משתמשים לרעה.

ועתה אני חוזר אל הענין, שאתה מבקש בירורו: איך הגיעה אלינו הידיעה הראשונה של הטוב והישר? הטבע לא הורה אותה, הוא נתן לנו את גרעיני הזרע של ידיעה זו, אבל לא את הידיעה עצמה. יש אומרים כי במקרה הגענו אליה, אבל אין סברה זו מתקבלת על הלב, שבמקרה הכרנו את מושגי היושר והצדק. לי נראה כי מתוך ליקוטי נסיונות ובחינת מעשים שנעשו פעמים רבות יצאה ידיעה זו, וכן מניחים חכמינו את “האנאלוגיה” (השויון) ליסוד התבונה וגם ליסוד הטוב והישר. למלה זו נתנו המדקדקים הלטינים זכות אזרח ואין אני מתכוון להטיל בה מום ולדחות אותה, ולכן אשתמש בה כמו בביטוי מקובל ורגיל. אנאלוגיה כיצד? הנה הכרנו כי יש בריאות לגוף; על יסוד זה אנו חושבים כי ישנה גם בריאות הנפש. ישנם כוחות לגוף; מכאן סברתנו כי גם לנפש יש גבורה. כמה מעשים ישרים, אנושיים, אדירים, הביאו אותנו לידי השתוממות ועמדנו כמתפלאים עליהם בשביל התום והשלמות שבהם. מעשים אחרים נראו לנו כגרועים והתעלמו ונדחו בפני פעולות משובחות; אותם הסתרנו, כי הטבע דורש להגדיל מה שהוא ראוי לתהילה. הכל מגזימים בדברי שבח למעלה מן האמת. מכאן יצא המושג של הטוב המרומם ביותר.

פבריציוס סרב לקבל זהב מאת המלך פירהוס וחשב כי נעלה היא על המלכות צדקתו אשר בה דחה את המתנה. רופאו של המלך היה נכון להרעיל אותו בסם המות והוא הזהיר אותו שישמר מפניו. שיטה אחת היא: לא אבה להיות מנוצח על ידי זהב ולא לנצח בעזרת סם המות. משובח אצלנו האדם הגדול הזה העומד בצדקתו ודוחה את הבטחת המלך וגם את הבטחת צוררי המלך, דבר לא נקל כל כך, והוא גם במלחמה שמר את תמימותו והיה בטוח כי ישנם דברים שאסור לעשותם אף כדי להתנקם באויבים. בהיותו עני ואביון – והוא התהלל בזה – לא עושר ביקש לעצמו, ולא סם המות לשונאו. “חסדי תחיה, פירהוס!” כה אמר, “ותשמח על דבר אשר היה רע בעיניך עד עתה: על אשר אין פבריציוס מקבל שוחד!”447

הורציוס קוקלס448 גדר הוא לבדו בעד מעבר שהיה לו בגשר צר, עד שלא נשאר לו נתיב לחזור לאחוריו – רק כדי שתהיה הדרך חסומה בפני האויב, וגם התחזק לחזור כנגדו עד אותו הרגע, שהתמוטטו ונפלו העמודים בשאון גדול. אז הפך פניו, ובידעו כי אמנם הוא עצמו בסכנה, אבל את מולדתו הציל, קרא: “עתה ירדפני מי שיחפוץ!” ויקפוץ למעמקי הנהר, אבל לא חדל להתאמץ להציל חייו מתוך הזרם וגם את כלי זינו, אשר בם נצח וינחל כבוד, ועמהם חזר במנוחה כאילו שב דרך הגשר.

פעולות אלה והדומות להן יצרו בהגיגנו את תמונת הגבורה והמידות הנעלות. אוסיף על זה דבר מתמיה קצת: המידות המגונות הועילו לברר את מושג המידות המשובחות; הטוב התנוסס מתוך הפכו449. יש עבירות, שהן גרות בשכנות למעשים טובים450 ולפעמים קלסתר פניו של המקולקל והנבזה דומה להמשובח. הנה המבזבז את נכסיו מתראה כאילו הוא נדיב, בעוד אשר גדול ההבדל בין מי שיודע ליתן ובין מי שאינו יודע לשמור. רבים יש, לוציליוס, שאינם נותנים, כי אם משליכים את כספם; אני לא אכנה נדיב את מי ששונא מה שיש לו. קלות הדעת היא זיוף הנדיבות, כמו שהפראות היא זיוף הגבורה. על ידי הדמיון והקורבה בין דברים אלה נאלצנו לדקדק ולהבחין ולשים לב לההבדלים ביניהם. כאשר ראינו אנשים מצטיינים בפעליהם הגדולים, החילונו לבדוק ולהכיר מי העושה את פעלו ברוח נדיבה ובהתלהבות יתרה. לפעמים מצאנו יחד גבורה במלחמה ופחדנות בשער העיר; עני נושא עניותו באומץ־לב, אבל נכנע בפני גידופים. במקרה כזה למדנו לשבח את המפעל ולבוז לאדם. במקרה אחד מצאנו אדם חנון לידידיו ומתון לאויביו, מנהל בזריזות קדושה451 את עניני הכלל ועניני עצמו, עומד בתומתו גם בבוא עליו צרות, משכיל במנהגיו, פותח יד ונותן בכל מקום שצריכים ליתן, סובל ונושא בעול ומקיל את יגיע גופו על ידי רוממות נפשו. שבנו וראינו אותו שוה בכל מצב בחייו ומתנהג ביושר לא למען השיג איזו תכלית, אלא לפי נטיית נפשו, כי לא יוכל לעשות דבר שאינו כפי היושר – באדם כזה הכרנו את שלימות המידות. לפי זה נפלגה תורת המוסר. הכירו כי בתחילה צריכים לכבוש את היצרים, לעצור בעד הפחד, ללמוד זהירות ומשפט וצדק. מכאן קבעו את המידות: מתינות, גבורה, תבונה, צדק ושירותה של כל אחת מהן.

במה הכרנו איפוא את טיבם של הצדק והיושר? הוא נודע לנו על ידי תכונתם ותפארתם והתמדתם והתאמת כל מה שנעשה בהשפעת וגדולת המעשים. מכל אלה הופיעה לעינינו תמונת חיים מאושרים זורמים בנעימות ושולטים בעצמם. ואיך התגלה לנו דבר זה? זאת אבאר לך. מי שזכה לשלמות זו ולמידות הללו של הצדק והיושר, הוא לא קילל מעולם את גורלו ולא התעצב מעולם על המקרים. הוא רואה עצמו תמיד כאזרח בכל העולם ואיש צבא המקבל עליו כל עמל כמו שהוא מצוּוה. את כל מה שמתרחש לו אינו רואה בעיני בוז כמקרה בלתי רצוי, כי אם כדבר שלוח אליו452. הוא אומר: “יהיה מה שיהיה בגורלי, אם גם קשה ומר הוא – אשתדל לשאת אותו”. אדם כזה מוכרח להופיע לעינינו בגדולתו. מי שאיננו נאנח על יסוריו ואינו מתאונן על גורלו ועמד כמה פעמים בנסיון וזרח כאור באפלה453, הקריב אליו את כל הלבבות בשלות נפשו ונעימותו והתהלכו בתום עם אלהים ואנשים. על ידי שלמות הנפש הגיע למדרגה עליונה, אשר למעלה ממנה רק רוח אלהים, ואמנם חלק אלוהי הוא גם אשר נאצל לרוחו האנושי, המתרומם לאלוהות באותה שעה שהוא חושב מחשבות על חייו ומכיר כי לכך נוצר האדם שימלא חובתו בחיים, וכי לא מעון נצחי הוא הגוף, כי אם מלון אורחים לזמן קצר ויהיה צריך לעזוב אותו ברגע שיהיה למשא לבעל הבית.

הנה זאת היא, לפי דעתי, לוציליוס, גם הראיה היותר נמרצה, כי הנפש אשר בקרבנו ממרומים מחצבתה, בראותה את מושבה על הארץ כמקום צר ושפל, ובהיותה בלי פחד בבוא היום לעזוב אותו. היא יודעת להיכן היא הולכת, בזכרה את המקום שבאה משם. בוא וראה כמה יסורים מטרידים אותנו ומה מעט היא הנחת שיש לנו מן הגוף הזה. אדם חש היום בראשו, מחר בבטנו, יום אחר בגרונו או בחזה, או מכאוב יש בשרירים או ברגלים, או שלשול או עצירות, או ריבוי הדם או פחיתות בו – כך אנחנו מטולטלים ונדחפים לכאן ולכאן, זה גורל אורחים בבית לא להם! ואף על פי שהגוף כה נרקב, הרי אנחנו שואפים לדברים קיימים לדורות. וככל אשר נוכל להאריך ימינו אנחנו ממלאים אותם בתשוקות ונפשנו לא תשבע מן הנכסים ומן השררה. היש לך סכלות וטפשות גדולה מזו? לא מסתפק במה שיש לו אדם הולך למות – יותר נכון: גווע ומת, כי בכל יום הוא הולך וקרב ליום אחרון, וכל שעה דוחפת אותו אל סופו.

בוא וראה איך רוח האדם מוכה בסנורים: הרי מה שאנו מכנים עתיד, רובו עומד ומתהווה וחלק ממנו כבר נעשה, כי הזמן אשר חיינו חזר ושב לתקופה אשר חלפה. טעות היא בידנו לפחוד מיום אחרון, בעוד אשר כל יום ויום מקרב קצנו. אף לאות הגוף אינה נעשית ברגע שאנו מרגישים העיפות, כי אז היא רק ניכרת. היום האחרון הוא המגיע עד הגבול, אבל כל יום שקדם לו כבר התקרב אליו. היום האחרון הוא רק אוסף הפרי, לא העוקר אותו.

לכן כך דרכה של נפש גדולה: צריכה היא להכיר את רוממות טבעה ולהתאמץ לפעול ביושר ובשקידה במקום אשר נגזר עליה לשבת בו. את הדברים אשר מסביב לה אין לה רשות לראות כאילו הם שלה, כי אם כנתונים להשתמש בהם כאורח רץ לדרכו. אדם בעל אומץ לב כזה בודאי תמונה בלתי־רגילה היא כשאנו רואים שויון־נפשו הנעלה והמתמיד. כי רק לאמת קיום מתמיד; השקר אינו מתקיים454. יש מחליפים דעותיהם והם היום ואטיניוס455, ומחר קאטו, לפעמים לא זכתה בעיניהם צדקתו של קוריוס456 ולא די להם בעניו של פבריציוס ובפשטותו וענותנותו של טוברו, ולפעמים הם מהללים את עשרו של ליציניוס, את המשתאות של אפיציוס ואת תענוגיו של מצינס. השפלות המוסרית ניכרת ביותר בנדידת הרוח ובפסיחה ופקפוק בין ההתנגנדרות בצדק ובין חיבה לרשעה.

      – יוֹם אֶחָד לוֹ הָיוּ מָאתַיִם,

וּלְמָחֳרָת רַק עֲשָׂרָה עֲבָדִים. בִּמְלָכִים לוֹ שִׂיחַ

הַיּוֹם – וּלְמָחָר: "רַק בִּסְעוּדָה דַלָּה לִי צֹרֶךְ,

רַק בְּלֶחֶם וָמֶלַח, וּבְבֶגֶד רַק לִלְבּוֹשׁ בַּחֹרֶף!"

אִם לְאָדָם זֶה הַמִּסְתַּפֵּק בְּמִעוּט וָקֹמֶץ

אֶלֶף אֲלָפִים תִּתֵּן עַל יָד – בְּעוֹד יָמִים חֲמֵשֶׁת

לֹא תְהִי עוֹד פְּרוּטָה בְּכִיסוֹ.457

האנשים שאני מתכוון להם דומים לתמונה זו שמתאר הורציוס פלאקוס. הם אינם מתמידים בטבעם, אינם דומים אף לעצמם, בהיותם תועים לכל הרוחות. אך מה שאני אומר על רבים, כמעט על כל האנשים יצדק. כל אחד משנה בכל יום דעתו וחפצו. היום הוא מבקש לישא אשה, מחר הוא דבק בידידה; היום הוא שואף למלוך, מחר הוא מתנהג כפחות שבעבדים. היום הוא מתהדר עד לעורר קנאה, מחר הוא כופף ראשו ומשפיל עצמו בענוה; היום הוא מפזר כספו, מחר הוא חוטף וגוזל. כך דרכו של אדם חסר תבונה, הוא משנה דרכו יום יום, ולחרפה ובושה היא לו שאין פרצופו קבוע.

האמינה לי, דבר גדול הוא, אם יכול אדם בחייו להיות אדם יחיד; רק המשכיל יוכל זאת, כל האחרים מחליפים יום יום את צורתם, יוצאים מענותנות ורצינות לבזבוז וקלות דעת. הם פושטים צורה ולובשים צורה – לפעמים מתנגדת לראשונה.

מה אני דורש ממך? שתשמור את פרצופך כמו שהוא ותעמוד במידותיך כל ימי חייך. בזה תפעול שיוכלו לשבחך או לכל הפחות שיכירו את כוונתך הטובה. הרי לפעמים על אדם אחד, אשר ראית אתמול, תוכל לשאול היום: הכי זה הוא? כמה השתנה אדם זה! – שלום.


מכתב קכ"א: יתרון האדם. היש לבהמה בינה לדעת את כשרונותיה?

סנקא ללוציליוס, שלום.

בודאי תריב עמדי כשאציע לפניך היום את שאלתי הקטנה, אשר הרבה עסקתי בה. עוד הפעם תצווח כדרכך: מה ענין זה אצל המוסר? – צווח לך כחפצך, ואני אציג לפניך בתחילה שני חכמים אחרים שתריב עמהם, והם פוסידוניוס וארכידימוס458. הם מזומנים לויכוח עמך. אחרי כן אבוא ואגיד: לא כל מה שיש לו שייכות למוסר הוא גם מתקן את המידות. ישנם דברים נוגעים למזון, להתנהגות, למלבושים, ללימודים, לשעשועים; כל אלה שייכות יש להם לאדם, גם אם אין כולם משפיעים על תיקון מידותיו. במוסריות מתעסקים באפנים שונים: על ידי תיקון המידות וסידורן וגם על ידי חקירה במהות המוסר. אם אני עומד ושואל: למה נברא האדם? למה הרים אותו הטבע על כל בהמה וחיה? התחשוב כי מתרחק אני בזה מענין המוסר? טעות תהי בידך. כי איך נדע את המידות הנאותות לאדם, אם לא נדע בתחילה מה טוב לו בחייו, אם לא נחקור לטבע האדם? רק אז נדע מה עליו לעשות וממה יתרחק, כשנכיר מה חובתו לטבע.

תאמר: אמנם רוצה אני לכבוש את המאויים ואת הפחד; הורני איך להנצל מאמונת הבל, למדני להבין את הריקנות והכזב שבהצלחה, וכי בהברה אחת קטנה נוספת יהיה דבר זה להפכו459.

כדברך יהיה, אזהיר אותך על מידות טובות ואוכיחך על הרעות, וגם אם יאמרו כי אני מגדיש את הסאה, לא אחדל מלרדוף באף את הרשעה ואת היצרים הרעים ולהלחם בתאוות הנהפכות ליסורים ולשפוך את חמתי על מאויים לא נאותים. איך לא אעשה זאת בראותי איך התאוות גוברות וכי לכל חפץ טוב נמצא דבר מעכב460. בכל זאת תרשה לי לעסוק לפי שעה בשאלה נראית קצת רחוקה: “היש לכל בהמה וחיה בינה בכשרונותיה?” – נראה לנו כי יש, בהיותנו מתבוננים איך היא משתמשת בהשכל ודעת באבריה כאילו התחנכה בזה. לכל יציר יש הרגל להשתמש בכלים שניתנו לו. האומן משתמש על נקלה בכלי אומנותו, מנהיג הספינה במשוט, הצייר בצבעים המונחים לפניו כסדרם כדי לצייר תמונה, עיניו וידיו ממהרות וטסות מלוח הצבעים אל הציור – וממש במהירות כזאת עושה הבהמה את תנועותיה, משתוממים אנחנו על המשחקים הרוקדים באופן נפלא וידיהם נכונות לפעולות שונות ופיהם מוציא במהירות רבה קריאות בהעויות משונות – שם אומנות היא, וכאן אצל הבהמות – מעשה הטבע. הבהמה מניעה בנקל כל אבר, אינה מהססת בשום תנועה. היא עושה הכל מלידה, עם הידיעה הזאת נוצרה; עם כשרונותיה נבראה.

יש אומרים, כי רק בעבור זה הבהמה מניעה את איבריה באופן הנצרך לה, יען אשר כל תנועה באופן אחר היתה גורמת לה מכאובים. לפי זה תנועותיהן מוכרחות ונעשות מתוך פחד, לא מתוך רצון חפשי. אבל זה שקר. הן מה שנעשה מתוך הכרח, נעשה לאטו, והתנועה מרצון ניכרת בקלותה. לא רק שאינן עושות דבר מפחד כאב, כי אם גם למרות המכאובים הן עושות תנועות טבעיות. כך אנו רואים ילד קטן המנסה לעמוד על רגליו לשאת את עצמו, מתחיל לבחון את כוחותיו, נופל לארץ, בוכה, חוזר וקם הרבה פעמים עד שהוא מגיע על ידי יסורים למטרה אשר שת לו הטבע. ישנן בריות, אשר הגב שלהן קשה והן מתהפכות במשכבן ופושטות את רגליהן עד שהן מוצאות מקום נאות למנוחתן. הצב461 שוכב פרקדן ואינו מרגיש צער, אבל אינו מוצא מרגוע מפני שהוא שואף לחזור למצבו הטבעי ואינו פוסק מהתנודד עד שהוא שב וקם על רגליו. מכאן כי לכל בריה יש רגש מכשרונותיו הטבעיים והרגל קבוע להשתמש באבריו, והראיה היותר חזק היא על היות רגש זה טבוע בהן מראשית יצירתן, היא שאין חיה נבערה מדעת איך להשתמש בכוחותיה. (על זה יש משיבים:) “אתם (חכמי הסטואים) אומרים, כי הכשרון תלוי באיזה יחס של הנפש לגוף. אבל הרי זה דבר מסובך ודק מאד וגם אתם בעצמכם אינכם יכולים לבררו כהוגן, ואיך יגיע אליו התינוק? הרי צריכות היו כל הבהמות להיות בעלות הגיון462 מלידה, כדי להבין את המשפט הזה, שהוא עמום אף לאנשים חשובים”.

תשובה זו היתה צודקת, לו אמרתי כי יש לבהמות בינה בענין כשרונם הטבעי, ולא כשרונם לעצמו. אבל נקל להכיר את הטבע מאשר לבאר אותו בדברים. הנה הילד, אשר אמרתי, אינו יודע מה הוא כשרון טבעי, אבל מכיר הוא את טבעו; אינו יודע מה הוא יצור חי, אבל מרגיש עצמו יצור חי. אך גם את כשרונו הוא מבין באופן גס, כללי וערפלי, הן אף אנחנו הגדולים יודעים רק כי יש לנו נפש – מה היא ואיפה היא, איך היא ומאין, אין אנחנו יודעים. כמו שיש בנו רגש נפשנו מבלי דעת טבעה ומקום משכנה, כן יש לכל הבהמות רגש כשרונותיהן הטבעיים. אי אפשר שלא יהיה להן רגש כזה, אשר רק על ידו הן יכולות להרגיש כל דבר מן החוץ. אי אפשר שלא יהיה בהן אותו החוש, אשר לו הן נשמעות והוא שולט בהן. כל אחד מאתנו מכיר, כי יש איזה דבר בקרבו שנותן לו הדחיפה למעשים. מה הוא הדבר הזה? אינו יודע. כל אחד מרגיש בקרבו חפץ לפעולה; מה הוא ומאין הוא – אינו יודע. כן גם לתינוקות ולבהמות יש רגש מיסודי הוייתם מבלי שהוא מובן ומבורר להם463.

עוד אומרים לנו: “הרי אתם מסכימים כי הבהמה מסתגלת מתחילה לכשרונותיה הטבעיים, אך כשרון האדם תלוי בבינתו ולכן אין אדם מסתגל כמו בהמה לכשרונותיו, והוא צריך לעזרת הבינה; בזה מעלה ומוקיר האדם את טבעו בתור אדם. איך איפוא יסתגל הילד לכשרונותיו, כיון שאיננו עוד בר־דעת?” – אבל לכל גיל יש כשרונות מיוחדים; שונים הם לתינוק, לעלם ולזקן. כל גיל מסגל לו בזמנו את כשרונותיו. התינוק הרך אין לו שינים, והוא מסתגל למצב זה; צומחות לו השינים, והוא מסתגל לכשרונו החדש. הרי גם צמח השדה, העתיד להיות לפרי תבואה, משתנה בטבעו במשך גידולו, בתחילה הוא צץ כמו קש דק ואחרי כן הוא מתחזק ומתמלא ונושא משא פריו ומתלבש במראהו הצהוב ונעשה לשבולת בשלה וקשה. בכל מצב שהוא בו הצמח מסתגל לו. שונים זה מזה גילי הילדות, הבגרות, העלומים והזקנה; אבל אני הוא זה שהייתי ילד ואחרי כן בוגר ואחרי כן עלם, לכן אם גם נשתנה הכשרון, הסתגלותה נמשכה בכל הזמן, ולא את הילדות או הבגרות והעלומים מסר לי הטבע, כי אם את כל עצמי נתן ברשותי. הילד מסתגל לכשרון ילדותו בזמנו ולא לכשרון הגיל שיגיע לו אחרי כן, ואם במשך גידולו תפקידו מתעלה, אין לומר בעבור זה כי מצבו בראשית ילדותו לא היה כפי הטבע.

היצור החי מתחילה כל שאיפתו לעצמו. צריך להיות יסוד אשר אליו מתיחס כל השאר. הנאה זו שאני מבקש, למי היא? לי. בכן לעצמי אני דואג. אני בורח מן הצער; בשביל מי? בשבילי. בכן לי אני דואג. בכל מה שאני עושה דאגתי לי לבדי. כך דרכם של כל היצורים מתוך טבעם ולא כדבר מלומד מחוץ. הטבע מלווה את הרך הנולד ואינו עוזב אותו, וכיון שרק מקרוב אפשר לפקח ביותר על כל דבר, נמסר פיקוחו של כל יצור לרשות עצמו. מטעם זה, כמו שכבר אמרתי, היצורים היותר רכים בצאתם מבטן, או באיזה אופן שיולדו, תיכף לבריאתם הם מכירים מה שמזיק להם ונמנעים מכל מה שמסוכן לחייהם. העופות הרכים, הצריכים שמירה מפני צפור שודד, פוחדים אף מפני צלו כשהוא מעופף ועובר עליהם. כל יצור מיום הולדו יש בו פחד המות.

שואלים: “איך יש ליצור חי בהולדו בינה להבחין בין מה שהוא לטובתו ובין מה שהוא גורם לו מות?” – בתחילה עלינו לברר, אם יש בו תבונה זו, לא איך הגיעה. אבל ראיה לדבר, כי יש בו התבונה, היא כי לא היה יכול להתנהג באופן יותר נוח לו בעזרת התבונה. הלא רואים אנחנו כי התרנגולת אינה יראה מפני בת היענה או האוז, ומפני הנץ, אף אם הוא יותר קטן ואינה יודעת אותו, היא מפחדת. האפרוחים יראים מפני החתול ולא מפני הכלב. על כרחך תאמר שיש להם רגש מכיר מה שעלול להזיק להם, אף אם לא רכשו אותו על ידי הנסיון, כי נזהרים הם מסכנה אשר עוד לא נתנסו בה. וכדי שלא תאמר, כי דבר זה נעשה במקרה, הרי כשתעיין תמצא כי היצורים ההם פוחדים רק מפני הדברים שצריכים הם לפחוד מהם, וכי את הזהירות הזאת אינם שוכחים לעולם וכל ימיהם מתמיד אצלם הפחד מפני מה שמסוכן להם. אין גם הפחד מתרבה אצלם במשך חייהם, וזה אות כי אין כאן ענין של הרגל, כי אם דאגה נטועה מן הטבע בלב כל יצור להשמר לנפשו. הלימוד מתוך ההרגל והנסיון מתנהג בכבדות ושונה בדרכיו, ומה שהטבע מלמד הוא שוה לכל ופועל בתכיפות.

לכשתרצה, אוכל גם לבאר איך כל יצור מגיע להבין מה שיוכל לגרום לו נזק. הוא מרגיש כי בשר הוא ויש לו החוש להכיר מה שיוכל לחתוך, לשרוף או לחבל בשר זה ומי הם היצורים אשר להם כלי זין כדי לסבב לו נזק זה – את אלה הוא רואה כצורריו ואויביו. קשר יש בין שתי אלה, בין התשוקה לשמירת נפשו והזהירות מפני סכנה אורבת לה. טבעית היא בקשת המועיל, וטבעית כמו כן בריחה מפני המזיק; אין צורך במחשבה והגיון, הכל נעשה במצות הטבע.

צא וראה את שקידת הדבורים על בנין בתי דירתן, איך הן בעצה אחת ואיך הן מחלקות ביניהן את עבודתן. או ראה את המטוה הנפלא של העכביש אשר לא יוכל אדם לארוג דבר דומה לו. מה מצויין הוא סידור החוטים, מהם ישרים מונחים ביסוד, מהם מסתדרים מסביב בעיגול מתעבה או מתרחב, כפי הצורך לתפוס יצורים דקים אשר להוותם נעשית האריגה. מלאכה כזאת נעשית על ידי הטבע, לא על ידי לימוד464.

לכן אין גם יצור אחד יותר מלומד מחברו. תמצא את אריגות כל העכבישים שוות, וכן שוים כל התאים שבכוורות הדבורים. המסורה אשר לבעלי־מלאכה אינה קבועה ולה פנים שונים, אך מתנת הטבע מתנהלת בדרך שוה. בראשית כל הוא נותן ליצורים את החוש לשמירת נפשם, ובשעה אחת הם מתחילים את חייהם וגם את לימודם החיוני465, ואין להתפלא שהם נולדים עם אותו החוש, אשר בלעדיו היו נולדים לריק. הכלי הראשון הוא שנתן להם הטבע כדי להגן על עצמם ולסוכך על גופם. לא היו יכולים לחיות, לולא היה נטוע בהם הרצון. הוא לבדו לא היה מועיל להם, אבל בלעדיו לא היו יכולים לפעול דבר. לא תמצא יצור בעולם שמשפיל את עצמו ומבטל את עצמו, אף הבריות היותר גסות וחסרות תבונה, עד כמה שהן נבערות בפני אחרים, לענין חיי עצמן יש בהן שכל טוב. כמה יצורים הם בלי תועלת לאחרים, אבל על חיי עצמם הם שוקדים. – שלום.


מכתב קכ"ב: מכימי קום והעצלים הופכים יום ללילה. תהפוכות חייהם של בעלי ההנאה

סנקא ללוציליוס, שלום.

ממשלת היום כבר נפגמה קצת, כי שעותיו מתמעטות, אף על פי שהוא נותן עוד ביד רחבה פנאי למי שמשכים וקם, אם אפשר לומר כן, עם אשמורת הבוקר. יש גם ותיקים ושקדנים המקדימים ומחכים לעלות השחר466. בושה וכלימה היא להתהפך על המשכב כשהשמש כבר בחצי היום ולעשות צהרים לאשמורת הבוקר! וישנם עצלים אשר אף בצהרים עוד לא האיר יומם. יש הופכים ממשלת היום והלילה, ועד שלא פג השכרון וסרה התנומה מעפעפיהם היום כבר הולך ומחשיך. הרי זה כדרך החיים של אותם העמים אשר הושיב הטבע, כדברי ווירגיליוס, מעבר האחר של העולם המיושב:

כַּאֲשֶׁר אֶצְלֵנוּ כְּגִבּוֹר הַשֶּׁמֶשׁ רָץ בָּרָקִיעַ,

שָׁם הוּא זְמָן שֶׁמַּאְדִּים וּמַדְלִיק נֵרוֹתָיו הָעֶרֶב467

כך לא ארצם בלבד כי אם כל אורח חייהם הפוך. אך ישנם גם עמנו בעיר אחת שוכני קצוי־ארץ הפוכים468, הם האנשים הללו אשר, כדברי קאטו, מעולם לא ראו עלות השמש ושקיעתו. התחשוב כי יודעים הם איך לחיות, כשאינם יודעים אף אימתי הן שעות החיים? והם יראים מפני המות, בעוד הם משקיעים עצמם בו בעודם חיים, אנשים אומללים דומים לעטלפים בלילה. במחשכי לילותיהם הם שותים לשכרה וסכים את בשרם וזוללים במשתאות וסעודותיהם הן באמת זבחי מתים שהם עושים לעצמם469. לכבוד המתים עוד עושים הלולא, אך לאדם עצל470 אין כדאי ביום הארוך.

נרחיב נא גבולות החיים! חובתם וכל זכותם היא בפעולה. עלינו לצמצם את הלילה, להפחית אותו כדי להוסיף על היום. את העופות שמפטמים בשביל משתאות משכינים בחושך, והם בחסרון תנועה נעשים שמנים ומתעבים וצבים. כן גם אותם העצלים השוכבים באפלה, מה נורא מראיתם, חזות פניהם יותר חשודה בצבע מפניהם של אנשים חולים, הם עייפים, חלשים וחוורים ובעודם חיים הם דומים לפגרים מתים. וחולשתם זאת היא דבר קטן הוא בעיני, כי מה גרועה היא האפלה השוכנת בקרב נפשם! היא קהה, מעורפלה, שקועה בסנורים. הכי לכך ניתנו העינים לאדם כדי שישתמש בהן רק במחשכי לילה?

תשאלני, מאין המבוכה הזאת לנפש, שהיא הופכת את סדר היום ומשקיעה את חייה לתוך הלילה? כל יצריו הרעים של אדם נלחמים בטבע, כולם עוזבים את הדרך הישרה. חוק הוא להוללות שתשמח רק בתהפוכות, ולא רק שתסור מנתיב ישר, כי אם שתתרחק ממנו מרחק רב וגם שתלחם בו. הכי לא כנגד הטבע נוהגים בני אדם המתחילים לסבוא עוד קודם שסעדו פת שחרית, סופגים את היין לתוך קיבתם הריקה ושיכורים הם כבר כשיושבים לאכול? הלא כן מנהגם הנשחת של צעירינו המתחרים בשתייה בכניסתם לבתי המרחצאות, בעמדם בין הערומים, ומוסיפים לשתות בזיעת אפיהם הנוזלת מהם ושהם מרבים לנגב. אין כדאי להם לשתות רק לפני סעודתם ולאחריה – זה הוא מנהג בעלי בתים פשוטים שאינם יודעים מה זו הנאה! חדוה יתרה היא להם לא להטעים את המאכל ביין, כי אם לפתוח שער בפניו ולשתות לרויה, ויותר נעימה להם השיכרות בבטן ריקה.

הכי אין אלה חיים כנגד הטבע, הגברים הלובשים מלבושי נשים? או אלה העמלים בכל עוז להראות עוד כנערים כשכבר רחקו מימי נעוריהם? דבר אכזרי ונבזה הוא, כשמתעקש בן אדם שלא להיות לגבר, כדי שיטפלו בו גברים עוד זמן רב כמו בילד, ובעוד שהיה צריך מינו להציל אותו מקלון הוא מוסיף להפקיר עצמו על ידי מראה צעירותו.

או אין אלה חיים כנגד הטבע, המשתוקקים לפרחים בחורף ומשקים אותם במים חמים ומחליפים את מקומם באופן שיהיו רעננים בימי סתו כאילו הם באביב? או הנוטעים ירקות במרומי מגדלים ומגדלים יערות מעל לגגות אשר על בתיהם ומשקיעים שרשי העצים במקומות אשר ראשי העצים היו מגיעים אליהם בקושי? או אלה הבונים להם מרחצאות חמים במעמקי הים ואין להם די נחת בשחיתם במים אם אין הגלים הומים בסערה סביב לאמבטאות החמות אשר הכינו להם שם?

משעה שהתעקשו האנשים לעשות הכל כנגד מנהג הטבע, התחילו להתרחק ממנה בכל דבר. האיר היום? – הגיע זמן שינה! הנה שעת מנוחה? – עתה לנו זמן תעמולה, או זמן לרכוב או לערוך משתה. קרוב עמוד השחר? – עתה זמן סעודה! לא כדאי להתנהג כדרך העולם. נבזה בעיניהם לחיות כדרך המון העם. יהיה להם היום לכל האחרים ואנחנו נסדר לנו את הבוקר כאות נפשנו!

ואני רואה את האנשים האלה כפגרים מתים. הכי שונים הם מיורדי בור, אשר מתו במיתה קשה, אנשים החיים רק לאור אבוקות ונרות דולקים. אני זוכר אנשים בדורנו שהיו חיים כך, בתוכם אטיליוס בוטא, אדם שהגיע לשררה, ואחרי אשר בזבז את נכסיו המרובים התאונן באזני טיבריוס על עניותו. “הרי זה”, ענה הקיסר, “מפני שאיחרת לקום בבוקר!”

יוליוס מונטנוס, משורר לא גרוע, אשר זכה לידידותו של טיבריוס וגם לקרירת רוחו, קרא פעם אחת את שירו בפומבי, ודרכו היה בשיריו להזכיר בחיבה יתרה את זריחת השמש ושקיעתה. (הדבר הגיע לכך, כי כאשר התרעם אחד השומעים על קריאתו את חרוזיו במשך יום תמים וחפץ להפריע את העם מהקשיב אותם, אמר נאטא פינריוס471. אני את החסד היותר גדול אעשה עמו, כי נכון אני לשמוע שירו מזריחת השמש עד השקיעה. ויהי בקראו את החרוזים:

הֵחֵל הַשַּׁחַר לְהַעֲלוֹת מִיקוֹד אִשּׁוֹ הַשַּׁלְהֶבֶת,

הֵחֵל לְהַאְדִּים הַיּוֹם, וְהַסְּנוּנִית בְּעָמָל וּבְעֹצֶב

אֶל גּוֹזָלֶיהָ בַּקֵּן נוֹשֵׂאת בִּכְנָפָהּ הָאֹכֶל

וּבְרָב חִבָּה מְחַלֶּקֶת וּלְתוֹךְ פִּיהֶם נוֹתֶנֶת –

ויצווח ווארוס, פרש רומי, חברו של וויניציוס, זולל מפורסם במשתאות (אשר זכה להם בחצי לשונו): “הנה בוטא כבר נרדם!” – וכאשר הגיע המשורר לחרוזים:

הִנֵּה הָרוֹעִים כְּבָר מַכְנִיסִים לָרֶפֶת הָעֵדֶר,

אָתָא הַלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר, הֵפִיץ דְּמָמָה בָּאָרֶץ –

קרא המתלוצץ: “מה אתם אומרים” אתה לילה? אם כן אלך לברך את בוטא בהשכמתו!" כי זה היה הדבר היותר ידוע ומפורסם, אורח חייו ההפוכים של האיש ההוא, ורבים התנהגו כמוהו.

ומפני מה האנשים ההם חיים כך? הכי מפני שהלילה יותר נעים להם? לא כן, כי אם מפני שהדבר הרגיל472 אינו מניח את דעתם, וגם מפני שהאור אינו יפה למחשבות לא טהורות; למי שמתאוה לדבר או מואס בו לפי ערך שהוא קובע לו, האור המאיר עליו אינו כדאי. חפצים גם השחצנים הללו להיות לשיחה בפי כל, כי אם אין מדברים בהם, אינם מוצאים טעם בכל עמלם. אין דעתם נוחה מכל מעשיהם אם אין שמועה נפוצה אודותם. מהם מבזבזים בכוונה כל מה שיש להם, מהם מתרועעים לאהובות. למען התחשב בין הגאיונים האלה אין די להרבות בהוצאות, כי אם צריכים לעשות זאת באופן שיצא שם ויוָדע הדבר. בכרך גדול המלא עסקים אין נבלה פשוטה מוצאת פירסום ותהילה.

שמעתי כי פדון האלבינובני, שהיה רגיל בסיפורי מעשיות נאות, אמר שהיה דר למעלה מן ספוריוס פפיניוס, אחד מחברת מורדי־אור הללו. "בשעה שלישית בלילה473 שמעתי קול מלקות ברצועה. שאלתי: מה נעשה שם? אמרו לי: (האדון ההוא) מקבל חשבונות הוצאותיו. בשעה ששית בלילה הקשבתי קול צעקה, שאלתי: מה שם? אמרו לי: הוא מנסה את קולו. בשעה שמינית בלילה: קול אופנים. שאלתי: מה זאת? אמרו: הוא נוסע בעגלה. כשהאיר היום: המון רצים, עבדים נקראים, משרתים מן החדרים וטבחים. מה שם? הוא מבקש יין מבושם ותופינים, כי עתה יצא מן המרחץ. לא שהמשיך474 את סעודתו בשעות היום, כי לענין מזונותיו הסתפק במועט, אבל מן הלילה היה ניזון. לכל מי שהיה אומר עליו כי הוא קמצן וכילי אמרתי אני: יותר נכון לומר שהוא חובב־נרות475.

אל תשתומם, כי רבות הן המידות המגונות למיניהן, שונות הן ואין מספר לגוונים שלהם וקשה לתפוס את דרכי הסתעפותם. הדרך הישרה אחת היא ופשוטה, והארחות העקלקלות מרובות ונוטות לכמה צדדים שתחפוץ. כן גם לענין המוסר. להולכים בנתיבות הטבע הדרך קלה ופשוטה ואין הבדל רב ביניהן, והנוטים מנתיבותיה נבדלים זה מזה וכולם משאר בני אדם. השורש היותר עמוק למחלה זו מונח לפי דעתי במאיסת החיים הפשוטים. כמו שבני אדם הללו מתאמצים להתעלות על אחרים בפאר חיצוני, בסעודה שמנה, במרכבה נהדרה, כן הם נבדלים בהפכם את שימוש הזמנים. אינם חפצים שיהיו עוונותיהם כדרך כל העולם, כי חושבים הם לתהילתם שיצא להם שם רע בחטאותיהם. לזה נכספים האנשים המושכים, אם אפשר לומר כן, את חייהם לאחור.

ואנחנו, לוציליוס, נחזיק בחיים כמו שקבע אותם בשבילנו הטבע וממנו לא נזוז. להולכים בדרכו הכל נקל ואין מכשול; הפושעים בו הם כאנשים החותרים במשוט נגד הזרם. שלום.


מכתב קכ"ג: הסתפק במזונות פשוטים ואל תשמע בקול רודפי ההנאות

סנקא ללוציליוס, שלום.

עיף מן הדרך, שלא היתה כל כך ארוכה, אבל קשה, באתי באישון לילה לבית הקיץ שלי בכפר אלבא. לא היה שום דבר מוכן בשבילי. מרוב עייפות השתטחתי על מיטתי ולא רגזתי על אשר אחרו לדאוג לי הטבע והאופה. בשעה כזו אני אומר לנפשי, כי אין דבר קשה בחיים, אם אתה סובל אותו על נקלה, ואין ענין של תרעומות נמצא, אם אינך מגדיל אותו מצדך למען הרעימך476. אין לחם אצל האופה? אפשר שנמצא אצל האריס, או אצל שומר הבית, או אצל אחד מאנשי המקום. – “הלחם היה גרוע!” – חכה רגע, ותמצא שהוא טוב, ואם רעב אתה, תמצא שהוא נעים וממש כמו לחם סולת; אבל בודאי אין לך לאכול קודם שידרוש הרעב. אני מחכה ואינני אוכל קודם שיהיה הלחם יפה בעיני ולא אמאס בו מפני גריעותו.

עלינו להתרגל שנסתפק במיעוט. העשירים נתקלים בקשיים רבים מצד המקום והזמן וכמה פעמים אין ביכלתם למצוא מבוקשם. אין אדם מוצא לעולם מה שלבו חפץ, ומה שהוא יכול הוא: לותר על מה שאין לו ולשמוח על כל מה שנמצא תחת ידו.

בן חורין הוא אדם במידה רבה, אם בטנו רגילה בהסתפקות וסובלת צמצום. לעונג גדול לאין שיעור הוא לי, כשהעייפות עוברת מעצמה, בלי סיכה בשמנים, בלי מרחצאות ובלי שום תרופה, מחוץ לרפאות תעלה שמביא הזמן לבדו. כי החולשה אשר גרם העמל עוברת בעצמה על ידי המנוחה, והמזון הקלוקל הזה ינעם לי יותר ממשתה העולים לגדולה477. נסיון הוא שאני עומד בו, ודבר ברור ואמיתי יוצא ממנו. כי מי שמכין עצמו לכתחילה לסבול עינויים אינו יודע מראש עד כמה יחזק רצונו, אבל הבחינה הפתאומית מבררת את כוחך, כשתקבל עליך פגעים קשים לא רק בשויון נפש, כי אם בלב שאנן ושמח, כשלא תכעס ולא תרגז, ומה שהיה לך צורך בו לא תבקש עוד כלל, ותוכל לחשוב כי אף אם נמצא ליקוי בסיפוק ההרגל, אבל לך אין מחסור.

יש דברים אשר רק בהיותם חסרים לנו אנחנו מכירים איך הם יתרים. השתמשנו בהם לא בעבור נחיצותם כי אם בעבור שהיו תחת ידינו. כמה דברים אנו קונים בשביל שאחרים קנו אותם ובשביל שהם נמצאים אצל רבים! זה הוא אחד מאסונינו, שאנחנו חיים לפי דוגמאות ולא מסתדרים לפי השכל כי אם נמשכים אחר המנהג478. מה שעושים מעטים אין אנו מחקים, אבל משעה שדשו רבים בדבר, וכאילו נעשה יותר מכובד על ידי הריבוי, אנחנו מחזיקים בו; העקוב נעשה למישור, אם הוא דרך העולם.

אין עושים עוד נסיעה בלתי אם פרשים נומידיים479 רוכבים בראש או חבר רצים רגלים קודמים לנוסע. כבר נחשב לבזיון אם אין מפנים הדרך ואין מעלים אבק רב כדי לבשר בואו של אדון מכובד. ולכל אחד ישנם פרדים נושאים כלי־בדולח וכוסות מעשה ידי אמן מצויינים בסימניהם480. לבזיון נחשב, אם אין מובילים חפצים יקרים נוחים להשבר. כל הנערים המשרתים מלווים את הנוסע ופניהם משוחים בשמנים כדי שלא תשלוט בהם החמה או הצינה לחבל את עורם הרך. לבזיון נחשב אם אין בכל הכבודה לכל הפחות נער אחד נצרך למרות בריאות פניו לעזרת סמי מרפא.

אל נא נקשיב לשיחותיהם של האנשים הללו! הם הם המוסרים איש לחברו ועושים פירסום לקלקול המידות. לפנים חשבו למנוּולים ביותר את המפרסמים בפיהם דברים מכוערים, אבל גרועים מהם הם המוסרים את המעשים המכוערים, והם המזיקים ביחוד בשיחותיהם. אף אם אין הקלקול ניכר מיד, זרע החטאת חודר לתוך הנפש ומלווה אותה אחרי כן בכל דרכיה ומעורר אותה לעוונות. כמו שמן השירה והזמרה נושא השומע באזניו צלילים ומנגינות נעימות המשעשעות אותו ומעכבות מחשבותיו מלהטפל לדברים קשים, כן מתדבקים בלב השומע אמרות החנופה ליצר הרע ותשבחות לחטאים. וכמו שקשה לשכוח מנגינה חביבה, כן אין להפטר מן הצלילים המגונים והם משתקעים וחוזרים ומתעוררים תמיד. לכן חובתנו לאטום את אזנינו בפני דברים מגונים, ולעשות זאת תיכף481, כי משעה שהתחילו לסבול אותם הם נעשים יותר ויותר חצופים. הדבר מגיע לידי כך שאומרים: “כל המוסר והחכמה והצדק רק צלצול מלים ריקות, ההצלחה היחידה היא ליהנות מחיים טובים, לאכול ולשתות ולשמוח על נחלתו – זה דרך החיים למי שנזכר כי הוא אדם הולך למות. הימים חולפים והחיים שואפים להגיע אל קצם; מה לנו להסס עוד? מה תועיל לנו החכמה והפרישות בגיל חיינו המוכשר להנאות ויכול להשיגן ודורש אותן? למה נטיל עלינו את הנזירות ונקדים לסבול מה שבלעדי זאת יגלגל עלינו המות בשעתו? אם אין לך ידידה (או נער לשעשועים המעורר את קנאתה), נזיר אתה בכל יום; ואם סעודתך מצומצמה כמי שחייב חשבון לאביו יום יום על הוצאותיו – אין אתה חי כי אם עומד מנגד לחיי אחרים. האין זאת טפשות, לדאוג להצלחת היורש ולהנזר בעצמו מכל הנאה, בעוד אשר הצפיה לירושה עוד הופכת את האוהב לשונא! כל יותר שהוא מקוה לנחול, כן תגדל שמחתו על מיתתך. ואל אותם המדקדקים מצדיקי הרבים, המתראים כמצטערים ובעפעפיהם אימה, והם מסגפים את עצמם ומבקרים חיי אחרים – אליהם לא תשים לבך כלל. אל תהי בספק, כי עליך לאחוז בחיים טובים והם עולם על שם טוב”.

מפני מסיתים כאלה עליך לברוח, כמו מפני הקולות אשר אוליסס היה בסכנה להמשך אחריהם לולא קשרו אותו בחבל482! הסכנה דומה היא: יכולים הם להדיחך ממולדתך, מהוריך, מידידיך וגם מכל מידה טובה, להביאך בכל רע ולהורידך לחיי בושה וכלימה483. הרבה יותר טוב ללכת בדרך הישר ולהחזיק בה מראש ועד סוף כי רק בה יחוברו הנעים והמשובח.

לדרך זו נגיע כשנדע כי שתי מערכות הן, האחת מושכת והאחת מבריחה אותנו. מושכת אותנו מערכת העושר וההנאה והיופי והכבוד וכל מה שחונף לנו ושוחק לפנינו; מבריחה אותנו (מערכת יסורים:) העמל, המות, הצער, הבושה, חיי צמצום. עלינו מוטל שנתרגל בזה, שלא נפחד מפני מערכה אחת, ולא נחשוק באחרת. משני העברים עלינו להלחם. עלינו להתרחק מן המסית ולהתגבר כנגדו. צא וראה את מידתם של העולים בהר ושל היורדים ממנו. היורד זוקף את ראשו, העולה מטה אותו. בירידה תסכן עצמך אם תטה גופך ותכריע המשקל לפנים, ובעליה להיפך. כן גם על ידי ההנאות יורד האדם, וטוב לו לסבול כל דבר קשה, כי על ידי זה הוא מתגבר בעלותו למעלה ומבצר לו מקום בעלייתו.

שמא תאמר כי רק את אלה אני חושב למזיקים, המהללים ומשבחים באזנינו את הנאות הגוף או מעוררים פחד בפני היסורים ושאר הדברים הנוראים מצד עצמם? אני גם את בני אדם הללו רואה כגורמי נזק, הבאים אלינו בדמות חכמים ממפלגת הסטואים ומלמדים דרכי חטא ועוון. הם קוראים בקול: “רק החכם והמלומד יודע דרכי אהבה! הוא לבדו בקי באומנות זו וכן במלאכת השתיה והזוללות. ענין של מחקר הוא, עד איזה גיל ילדים נבחרים למעשי זימה”. נניח ליונים את המידות המגונות הללו, ואנחנו נכספים יותר להקשיב ולשמוע: “אין אדם נעשה טוב על פי מקרה, כי מידות טובות צריכות לימוד484. הנאות הגוף שפלות ונבזות הן ואין להן כל ערך, משותפות הן לאדם ולבהמה הנבערה מדעת והיצורים היותר פחותים חוזרים אחריהן. הכבוד הוא דמיון הבל והוא חולף ומתעופף חיש קל כצל. העניות גורמת צער רק למי שמואס בה. המות אינו אסון. מה הוא? הוא חוק לגזע האנוש. האמונה הטפלה שגגה מזיקה485 היא, פוחדת מפני דברים שצריכים לאהוב, ואת אשר היא מכבדת היא נותנת לשמצה; על פיה אין הבדל בין הכפירה באלים ובין עבודתם המטילה עליהם קלון”.

אלה הם הדברים הצריכים לימוד, ואפשר ללמוד אותם. אסור לפילוסופיה ליתן אמתלות לחטאים486. אין לחולה תקוה שיתרפא, אם רופאו מרגילו בהוללות ופריצות. – שלום.


מכתב קכ"ד: אם הטוב נתפס על ידי הרגש או על ידי התבונה. היותר אומללים הם היותר מאושרים

סנקא ללוציליוס, שלום.

"דִּבְרֵי חֲכָמִים לָרֹב אוּכַל עוֹד אוֹתָךְ הַשְׁמִיעַ,

אִם לְהַקְשִׁיב לֹא תִמְאַס וּלְהָבִין לֹא יִיעַף לִבֶּךָ"487.

ואתה הן לא תמאס ולא תסיר אזנך משמוע פרטי דברים. במעוף רוחך לא רק את הגדולות תבקש. ואני מוצא גם נחת בזה, שאתה מביא כל דבר באיזה יחס לשלימות המוסרית ורוגז רק, אם מתוך הגיונות דקים לבסוף אין יוצא כלום. אשתדל שלא יהיה כן בפעם הזאת.

השאלה היא: אם הטוב נתפס על ידי הרגש או על ידי התבונה?

צריכים להוסיף כי (מושג הטוב) לא נמצא אצל הבהמות ולא אצל ילדים קטנים. כל אלה אשר חשבו את הנאות הגוף לטוב היותר נעלה, אמרו שהוא מגיע על ידי הרגש, אבל אנחנו, הרואים בו ענין נפשי, אומרים שהוא מגיע על ידי התבונה. אילו היו רק החושים שופטים, לא היו דוחים שום הנאה, כי כל הנאה מסיתה ומשעשעת, וגם לא היו מקבלים עליהם מרצונם שום צער, כי כל צער מכאיב. אז לא היו גם ראויים לגנות לא הרודפים הרבה אחרי תענוגים ולא היראים ממכאובים, אבל אנחנו מגנים את הזוללים והסובאים ובוזים לשטופים בפריצות ולמוגי הלב אשר מרוב פחד אינם יכולים לעשות דבר שצריך גבורה. מה פשעם וחטאתם, אם רק לחושים הם נשמעים למען הבדיל בין הטוב והרע, ולהם המשפט, במה לבחור וממה לברוח? אבל בודאי התבונה היא המושלת ולה המשפט על החיים, על המידות ועל היושר, וכמו כן על ההבדל בין טוב ורע.

לפי אנשי הדעה האחרת488, כי החושים הם השופטים, יוצא כי החלק הפחות שבאדם שולט על המעולה וכי הוא ניתן ביד הכוח היותר גס וקהה אשר לאדם ולבהמה. היתכן לומר, למשל, כי חוש המשוש מכיר יותר ממראה עינים את הדברים היותר קטנים? הלא ההכרה היותר דקה וברורה היא במה שהעינים רואות. מה גדולה הבערות והכחשת האמת אצל המשפילים כל רם ונשא באמרם כי חוש המשוש דן דינם של הטוב והרע489.

הללו אומרים: “כמו שכל מדע ואומנות שרשם באיזה דבר נתפס על ידי החושים ומשם הם צומחים וגדלים, כן גם החיים המאושרים יסודם בדבר מוחש ואשר הוא בגדר החושים; הן נאלצים אתם להסכים, כי החיים המאושרים הם דבר ניכר ומוחש”. אבל אנחנו אומרים, כי מאושר הוא מי שחייו לפי הטבע והדבר הטבעי מתגלה תיכף בשלימותו. את הכשרון הטבעי שאנו מוצאים גם אצל תינוק שנולד אין אני רואה כאילו הוא הטוב בעצמו, כי אם כיסוד הטוב. לפי דעתכם, כי הנאת התינוק הוא כבר הטוב השלם, נמצא שהגיע כבר כשנולד למעלת האדם המושלם; לראש האילן אתם חושבים את שרשו בארץ! אם יאמר אדם, כי העובר בבטן אמו, גולם בלתי שלם, אשר אף מינו לא הוברר עוד, כבר הגיע לאיזה מצב “טוב”, תהיה טעותו ניכרת וגלויה; והרי אין ההבדל גדול כל כך בין היצור, אשר כמעט יצא לאויר העולם, ובין העובר אשר עודנו מעיק את בטן אמו. לענין הבחנת הטוב והרע שניהם לא הגיעו ואינם מוכשרים לה יותר מן הצמח והבהמה. ולמה אלה אינם מבחינים בין טוב ורע? מפני שאין בהם תבונה; כן גם הילד: את הטוב יכיר רק בהגיעו לתבונה.

בין הבהמות והחיות יש שאין בהן תבונה כלל, ויש אשר עוד לא נכנסה בהן ויש אשר בינתן מצערה – לכולן חסרה בחינת הטוב אשר רק השכל גורם לה. מה הבדל בין הסוגים אשר הזכרתי? אלה שאין בהן תבונה כליל לא יכירו לעולם את הטוב; אלה, אשר לא התפתחה אצלן, קודם לזה לא ישיגוהו; ואלה אשר בינתן מצערה, לא ישתלמו בו.

מכאן אני אומר, לוציליוס, כי הטוב אינו דבר שנמצא בכל גוף שיהיה ולא בכל גיל שיהיה, וכי רחוק הוא מן הילדות כמו אחרית מראשית וכמו השלימות מן ההתחלה. איננו בגלמו הרך של העובר במעי אמו, כמו שאיננו נמצא בזרע הזורע. הכי יעלה על דעתך, שהוא נמצא בשרשו של האילן והצמח הצומח? בודאי לא בראשית צמיחתו כשהוא רק יוצא מן האדמה. לא בעשב הרך, ולא בנצר הדק המתחיל להתלבש בעליו הזעירים, כי אם כשיגדל בחום השמש והבשילו פירותיו.

כמו שהטבע מוציא כל דבר מתוקן רק בסוף גידולו, כן הטוב שבאדם מתגלה רק בשלימות תבונתו. ומה הוא הטוב שבאדם? רוח חפשי, זקוף, שליט בכל הדברים והם לא שולטים בו. ממדרגה כזו רחוקה מאד הילדות ואפילו ימי הנעורים לא יקוו לה וימי העלומים בקושי יחכו להשיג אותה; לאשם של ימי הזקנה הוא, אם הם מגיעים אליה אחרי הכנה ושקידה רבה, אל המעלה אשר בה490 הטוב והתבונה מתאחדים.

“אולם, כיון שאמרת כי יש איזה טוב גם באילן ובעשב, הן יוכל להיות גם בקרב הילד אשר אך נולד?” – לא הטוב האמתי הוא, מה שאנו מוצאים באילנות ובבהמות, והוא נקרא טוב רק בדרך ההשאלה, הוא באמת רק מה שמתאים לטבעו. הטוב אינו נופל על טבע הבהמה, ענינו הוא יותר נשגב ונעלה והוא שייך רק ליצור שיש בו שכל.

ארבעה סוגים הם במציאות: הצומח ובעלי חיים והאדם והאלים. לשני האחרונים טבע אחד, שהם בעלי תבונה, והם נפרדים רק בזה כי חיי אדם חולפים וחיי האלים נצחיים. מטעם זה, הטוב שבאלים הוא שלם מתחילתו ושל בני אדם נקנה בשקידה. לשני הסוגים האחרים ישנם כשרונות טבעיים אבל אין להם השלימות אשר יסודה בתבונה. שלימות היא רק מה שהוא שלם ביחס להעולם בכללו, והעולם בכללו היא בריאה אשר השכל שולט בה491. כל שאר הדברים יכולים להיות שלמים לפי דרכם, אבל מי שאינו עלול לחיים מאושרים אין בו גם היסוד להם, כי הם צומחים רק מן הטוב. לבהמה אין חיים מאושרים וגם לא מה שפועל אותם, לכן אין בה הטוב. הבהמה תופסת רק על ידי החושים את ההווה, ומה שעבר בא בזכרונה רק אם החושים מעוררים אותו. כן למשל נזכר הסוס בדרך אשר הלך בה, כשנוהגים אותו שמה, אבל משנכנס לאורוה הוא שוכח את הדרך אף אם הלך בה כמה פעמים. והזמן השלישי, העתיד, אינו ענין כלל לבהמות. איך איפוא נייחס שלימות לטבען, אם אינן משיגות מהות הזמן, שהוא נחלק לעבר, הווה ועתיד, בעת שהן משיגות רק את החלק היותר קצר,את ההווה, בשעה שהוא חולף? הרי שאין טבע חסר־שלימות יכול לתפוס את הטוב שבשלימות, ואם הוא תופס קצת מן הטוב הן זה רק במידה שהוא נמצא גם בצמחים.

לא אכחד כי יש בבהמות שאיפה ונטיה למה שהוא לפי הטבע, אבל שאיפה זו היא בלי סדר ותכנית, ומה שהוא בלי סדר ותכנית לא יוכל להיות טוב. תאמר: “הכי לתנועות בעלי חיים אין חוק וקצב?” הייתי אומר כי חסרים הם אלה, אילו לפי טבעם היו נזקקים להם. הם חיים לפי הטבע שלהם. על חסרון סדר ותכנית אנו מדברים במקום אשר אפשר שיהיו נמצאים לפעמים. על הדאגה אפשר לדבר, במקום שיכולה לשכון גם השלוָה. אין לדבר על מידות מגונות במקום שאין היכולת למידות טובות492. מעשי הבהמות הם רק מפני שטבען כך. אבל לא אדקדק עמך בזה, נניח שנמצא קצת טוב וקצת מידה מתוקנה וקצת שלימות בבהמה, אבל לא טוב מוחלט ולא מעלה מוסרית משוכללה, כי זאת היא רק נחלת בעלי שכל אשר ניתן להם להבין: למה, עד היכן ובאיזה אופן, ובכל תלויה היא בתבונה.

תשאלני: “מה תכלית הויכוח הזה ומה יועיל לנפשך?” – הוא יחנך ויחדד אותה ויתן לפעולתה ענין יפה לענות בו. יש כבר תועלת רבה לאדם במה שמעכב אותו מלעשות מעשים לא רצויים; הלא אוכל לומר: אין לך תועלת גדולה מזו, שאני מברר לך ענין הטוב שבקרבך ומבדיל בינך ובין הבהמות ומקרב אותך למחיצם של האלים.

אני שואל: למה אתה מגדל ומחנך את כוחות הגוף? כוחות יתרים מאשר לך נתן הטבע לבהמות וחיות רעות. למה אתה עמל לייפות את צורתך? אם גם הרבה תעמול בזה, ישנן חיות יותר יפות ממך. למה אתה מסלסל בשערות ראשך? אם תסרוק אותם כדרך הפרתים או כדרך הגרמנים או תניח אותם פרועים כדרך הסקיתים – הסוסים והאריות ינצחו אותך בהוד רעמתם הגולשת מצוארם. ואם בקלות הרגלים תחפוץ להשתלם, לעולם לא תשיג את מרוצת כל ארנבת קטנה. אולם אם חפץ אתה לותר על נצחונות שאינם צריכים לך, ואשר בהם אתה יורד לרשות יצורים זרים, ולחזור לרשות הטוב המיועד לך (בתור אדם), אגיד לך מה הוא: נפש מזוקקה וטהורה עמלה להדמות לאלהים, מתרוממת למעלה מהדברים האנושיים ומבקשת מתוכה את כבוד עצמה. יצור משכיל אתה, לכן הטוב הנעלה בשבילך הוא השכל השלם. אותו חנך שיגיע לתכליתו וגדל אותו ככל אשר תוכל. אז תוכל לחשוב אותך למאושר, כשתמצא בקרב נפשך מקור כל שמחה ובכל הדברים אשר בני אדם חוטפים, מבקשים ושומרים לא תמצא מה שראוי להתאוות לו ואף לא לחפוץ בו. בקצרה אגיד לך כלל, אשר על פיו תוכל לשער מידת השתלמותך המוסרית: אז תשיג את התכלית הראויה לך, כשתשכיל ותבין, כי היותר אומללים הם היותר מאושרים. – שלום.


  1. מוסף “דבר”, ט' אייר ת"ש.  ↩

  2. Lord Macaulay, The Works of Francis Bacon, Lord Chancellor of England (1837). Critical and Historical Essays, 1878, p. 349–418.  ↩

  3. בכרך א‘ נשארו לדאבון שיבושים גם מחוץ להרשומים בלוח הטעויות, כמו בהקדמה שורה 5, התלאה, צ“ל החלאה; עמוד 192 שורה אחרונה, צ”ל: (יבמות ס"ג, ב); עמ’ 199 שורה 11 ופרחים, צ“ל ופרחחים; עמ' 203 בהערה 43 צ”ל beata; בשער הלטיני, שורה 3 צ"ל: Sermonem; שורה 5 Epistularum.  ↩

  4. tabellariae – האניות הגדולות אשר באו אחריהן הביאו תבואות מאלכסנדריה.  ↩

  5. אי אצל מפרץ ניאפולי.  ↩

  6. לקצר את חייו.  ↩

  7. ווירגיל, אנאידה ו, שעז: Desine fata deum flecti sperare pecando (כנגד זה חז"ל: ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה).  ↩

  8. נצססיטס – הוא המושג היווני “אַננקי” אשר נכנס גם לתוך המדרש (שיר השירים רבה, א: לית בר נש מתני אננקי דידיה).  ↩

  9. המבטא היווני אצל הדורים היה שונה משל היונים.  ↩

  10. ביתר דיוק: גם את השמש עליך למחות אם אפשר – solem quoque, si posses, extigueres.  ↩

  11. macellum הוא שוק שמוכרים בו בשר ושאר מאכלים נעימים (בזה יובן ירושלמי חגיגה א, ב: “ושמחת – אפילו ממקולין”.  ↩

  12. נסטור, אשר שמו עשה כינוי לכל זקן שבחבורה, האריך ימים מאד. סטאטיליה חיה בדורו של סנקא.  ↩

  13. לפני זה כתב כבר ציצרו ליוליוס קיסר כי “תפקיד” (אקטוס) יש בחיים כמו במשחק. ואחרי סנקא הרחיב את הרעיון מרקוס אבריליוס אנטונינוס בסוף ספר רעיונותיו. – רעיון דומה לזה נמצא במדרש תנחומא (פ' כי תשא) מר' חנינא: משה שימש את ישראל ק“כ שנה ושמואל רק נ”ב שנים, ושקלן הכתוב כאחד: משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהל' צ"ט), הוי: מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל (קהלת ה').  ↩

  14. Quidquid animum erexit, etiam corpori prodest… illi (philosopiae) vitam debeo et nihil minus.  ↩

  15. כאב הרגל וכאב הזרוע.  ↩

  16. cum meliore ac divina parte.  ↩

  17. querula et fargili.  ↩

  18. nihil est – הנה כאן פתגם שקט־הרוח דומה לשל הרוסים: “ניטשוואָ”.  ↩

  19. tam miser est quisque, quam crediderit – השווה מרקוס אבריליס ד, ז (בתרגומנו העברי עמוד 24): הסר הדמיון ותחדל הזעקה.  ↩

  20. אנאידה (א' 203) forsan et haec olim meminisse juvabit.  ↩

  21. הסובל יסורים, אף כשאינו יכול עוד לעשות שום דבר מועיל, הוא אות ומופת לרבים באומץ רוחו.  ↩

  22. הגרגרנים בישלו וצלו סמוך לשולחנם.  ↩

  23. mers otium.  ↩

  24. עכשיו טאאורמינא בסיציליה.  ↩

  25. אובידיוס: תמורות, ט"ו, 340; וויריגיליוס: אנאידה ג', 571 ובשיר מיוחד על הר אטנה.  ↩

  26. negant usucapi – דין חזקה במשפט הרומי אינו חל על נכסי ציבור.  ↩

  27. ut coelestium statuta magnitudo – השוה: “והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע”, דניאל יב.  ↩

  28. cum vitia disiecerit purusque ac levis in cogitationes divinas emicuerit.  ↩

  29. ex stadio.  ↩

  30. או: מה שיעשה אותך לאיש טוב, בקרבך הוא. השוה דברים ל, יד: כי קרוב אליך הדבר מאד.  ↩

  31. חרוזים מתוך הטרגדיה אטראוס של ה משורר אטיוס.  ↩

  32. mangones (בס' על החסדים ד, יג, סתם רוכלים משפרים את סחורתם) נראה כי היא המלה מנגנון שבמדרשים: מעשה אחיזת עינים, ומשתמשים עתה במלה זו במובן: מכונה.  ↩

  33. או: מחובות של ממון: quod aeri aleno convenit.  ↩

  34. salva pietate et fide  ↩

  35. nemo non, cum alteri prodest, sibi profuit – השוה: “ויודוך כי תיטיב לך” תהלים, מ"ט, יט.  ↩

  36. virtutum omnium pretium in ipsis est – השוה:“שכר מצוה מצוה”, אבות, ד, ב.  ↩

  37. recte est, fecisse merces est.  ↩

  38. malitia ipsa maximam partem veneni sui bibit.  ↩

  39. benigne interpretando – השוה יהושע בן פרחיה: הוה דן את כל אדם לכף זכות.  ↩

  40. quicquid dubium est, humanitas inclinat in melius.  ↩

  41. post tabulas – השוה: “לפנים משורת הדין”.  ↩

  42. ראה ראשית המחברת “על החיים המאושרים”.  ↩

  43. non habet fortuna longas manus, neminem occupat, nisi haerentem.  ↩

  44. quo iturus sit, unde ortus השוה עקביא בן מהללאל: מאין באת ולאן אתה הולך, אבות ג, א.  ↩

  45. ad augendam eius infamiam.  ↩

  46. חרוזים אלה מורכבים מן אנאידה ח, 296 על הרקולס, ומן אנאידה ו, 401, אשר שם על הכלב צרברוס, הנובח בשאול, נאמר שהוא מרעיד בקולו את צללי המתים. הציור משאול תחתיה אצל היונים והרומיים הוא מעניין לעומת האגדות על גיהנום ומלאך דומה.  ↩

  47. מדברי הסיבילה לאיניאס, אנאידה ו, 95: Tu ne cede malis, sed contra sudentior ito, Qua tua te fortuna sinet.  ↩

  48. פיתון” הוא פתן נורא או תנין אשר אפולון הרג אותו (לכן נקרא פיתיוס). אובידיוס מביא את האגדה בשירי התמורות, א, 438–439.  ↩

  49. על זה מדובר כבר במכתב מ"ג (ושיערנו שם בהערה 7 כי לזה כיוון רבי במאמרו: יהי סתרך גלוי).  ↩

  50. בל' יחיד nihil deo clusum est.  ↩

  51. hiera – מלה בלתי רגילה.  ↩

  52. בכינוי שאול מיונית “פסיכרולוטיס”.  ↩

  53. Aqua Virgo – מרחץ קר ברומא.  ↩

  54. אשר מימיו פושרים.  ↩

  55. balneum (מזה בלן בתלמוד).  ↩

  56. post quod non sunt lavandae manus.  ↩

  57. fortissimae et sanctissimae.  ↩

  58. סילוגיסמים.  ↩

  59. obstantem malis conatibus verecundiam removet.  ↩

  60. הנושאים אותו באלונקי.  ↩

  61. solvet ac diluet.  ↩

  62. אנאידה א, 432: “Iquentia mella / Stipant et dulci distendunt nectare cellas.”  ↩

  63. formam suam imperssit.  ↩

  64. או: נכנע גם המזל: cui se fortuna submisit.  ↩

  65. השוה סוף מכתב פ"ב: את הארי תדקור במרצע?  ↩

  66. אנאידה ז, 808–811. על הגיבורה קאמילא מעם הפולסקים, עלמה רבת־עוז נוהגת צבא מלחמה:

    Illa vel intactae segetis per summa volaret

    Gramina, nec cursu teneras laesisset aristas,

    Vel mare per medium fluctu suspensa tumenti

    Ferret iter, celeres nec tingeret aequore plantas  ↩

  67. אריסטוטלס באתיקה הניקומכית ב, ו, ובעקבותיו הרמב"ם בשמונה פרקים ובהלכות דעות, א, ד, משבחים את המידה הבינונית וכאן דעה מתנגדת.  ↩

  68. virtus וההפך vitia.  ↩

  69. אבירות־הלב, impietas.  ↩

  70. או: מלאים מצד עצמם, quod plena est.  ↩

  71. ut illis virtutum loco sint minora vitia.  ↩

  72. קורא עברי יזכור כנגד זה: “אשרי אדם מפחד תמיד”.  ↩

  73. השוה הריגת ר' חנינא בן תרדיון (עבודה זרה י"ח, א): “הביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה”.  ↩

  74. aretes ministrae sunt, praestare debent quod promittunt, sapientia domina rectrixque est. Artes serviunt vitae, sapientia imperat. (השוה דעת חכמי התורה, כי כל החכמות לה לרקחות וטבעות והיא לבדה הגבירה).  ↩

  75. Neptune!  ↩

  76. tune ipsiius sapientiae negotium agit – נראה כי זו היא כוונת אריוס בביאורו לר' יוסי: “חכם דומה לשולחני כשמביאים לו לראות (מטבעות) רואה, כשאין מביאים לו, מוצא משלו; נבון דומה לשולחני עני” (כך הגירסא הנכונה בילקוט דברים סי‘ תת“ב, ובספרי וכן ברש”י פ’ דברים הגירסא ההפוכה משובשת). אך אפשר לפרש ipsius sapientia גם: עסק החכמה בעצמה.  ↩

  77. bonorum rector et malorum victor.  ↩

  78. ללמוד וללמד על ידם; השוה “תיסרנו יה – ומתורתך תלמדנו”.  ↩

  79. ambulare per funem.  ↩

  80. adoratis manibus – לפי אמונת הרומיים היו נשמות מתים חשובים נעשות לאלוהויות manes (מוצא הכינוי לא ברור, ויש אומרים שהוא מל' אטרוסקית). כבר חוקי י"ב הלוחות קבעו להן קדושה: Deorum manium jura sancta sunto ואף על פי שהאמינו רבים כי הן בתחתיות ארץ (כן נראה מן ליוויוס, ז, ו) התפללו אליהן. לדעת סנקא עולה רוח אנשי שם למרום.  ↩

  81. למרות התהלה הרבה אשר רכש כמנצח במלחמת זאמה בשנת 202 לפני סה"נ בהכניעו את קארתגו, נאלץ לעזוב את רומא עיר מולדת אבותיו ולמות בגולה בליטרנום (בקמפניה) בשנת 183 (באותה שנה שמת גם איש מלחמתו חניבעל בגולה).  ↩

  82. לפנים על ידי הגאליים ולא שנית על ידי חניבעל.  ↩

  83. blattaria.  ↩

  84. השוה שבת לג, ב (ר"ש בן יוחאי על הרומאים) שתיקנו “מרחצאות לעדן בהם עצמן”.  ↩

  85. קריאה מליצית: dii boni – “האלים הטובים!”  ↩

  86. השוה כנגד זה, שבת, נ, ב: “רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנא‘ כל פעל ה’ למענהו”.  ↩

  87. הורציוס, סטירות, א, ב, כ"ז: Pastillos Rufillus olet, Gargonius hircum (המלה פצטילין נמצאת בשמות רבה, פ' מ"א).  ↩

  88. בני ג‘–ד’ שנים (כפי המשנה פרה א, א).  ↩

  89. Tarda venit, seris factura nepotibus umbram. גאורגיקה, ב, נח.  ↩

  90. שם, א, רט“ו. השוה תענית כ”ג, א, הסיפור על נוטע הדקלים אשר הנכד יהנה מהם.  ↩

  91. faustum et felicem reddo – גם הרומיים בקשו בסעודת יום הראשון בשנה סימני מזל וברכה. השוה כריתות ו, א, אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהי רגיל אינש למיכל בריש שתא קרא ורובי.  ↩

  92. utrum aliquis ab homine an a fortuna mutuum sumpserit – השוה אבות ב, ט. ר' שמעון בן נתנאל על דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם או לוה מן המקום.  ↩

  93. ווירגיל (אנאידה ד, 279–277): tecti auro fulvum mndunt sub dentibus autum.  ↩

  94. בתור גלאדיאטור.  ↩

  95. impedimenta – דברים מטריחים.  ↩

  96. qualia quisque habet, talis est.  ↩

  97. ווירגיל, שירי עבודת האדמה, א, נג, והלאה. המחבר, אשר חרוזי ווירגיל שגורים על פיו, משתמש בהם להגיד כי כל דבר יש לו מקום מיוחד בעולם. “הכליבים” – עם במדינת פונטוס (ויש אומרים: בארץ כשדים) במקום מכרי ברזל, ועובדים ערומים במחצב מתחת לאדמה. מהלך הרעיונות דומה קצת לזה שבאיוב כ"ז: ברזל מעפר יוקח – והחכמה מאין תמצא?  ↩

  98. nisi purus ac sanctus est, deum non capit.  ↩

  99. חכם סטואי מעיר טרסוס, רבו של פנטיוס, בן דורו של קרניאדס במאה הב' לפני סה"נ.  ↩

  100. ανυπαρξια.  ↩

  101. urbem sanctissimam temperantissimamque – השוה תלונת ישעיהו על ירושלים שהיתה לפנים קריה נאמנה מלאתי משפט, וכי אחרי שמלאה הארץ כסף וזהב “וישפל איש”, כן גם יש הרבה בדברי חכמינו על שבח העניות.  ↩

  102. למדעים “ליברליים” נחשבו ידיעת הלשון והספרות, החשבון, המוסיקה וחכמת הכוכבים. סנקא חושב רק את הפילוסופיה והמוסר לחכמה אמתית.  ↩

  103. לאמתו של דבר אפשר למצוא את כל אלה בשירי הומירוס, ואת הלקח המוסרי שבו משבח כבר הורציוס (אגרות, א, ב, א).  ↩

  104. ממש כדברי הזלזול כאן במחקרי אגדה וספרות היו לפני מאה שנה חכמים מישראל ואנשי מוסר טוענים כנגד שי"ר וצונץ וחבריהם כשהרבו לעסוק בקורות הפיוטים ובחיי אנשי שם קדמונים. הזרמים דומים בחיי הרוח בישראל ובעמים.  ↩

  105. “קולונוס”, אריס חוכר שדה.  ↩

  106. השוה בבא קמא נ, ב: מעשה באדם שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים – אמר לו חסיד: ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?  ↩

  107. ווירגיל, שירי עבודת האדמה (גיאורגיקה) א, 337–336.  ↩

  108. שם, 426–424.  ↩

  109. אנחנו מחזיקים בתרגום זה למלת “ווירטוס”, אף על פי שהמכוון כאן ליתרון העליון של האדם בכלל, אבל העיקר לפי דעת המחבר היא המדה המוסרית. – לענין התלונה על החינוך בכח הגוף תחת לימודי מוסר, השוה התלונה ההפוכה של יל“ג בשיר ”צדקיהו בבית הפקודות“ ו”בין שני אריות“: ”שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא לִמְּדוּךָ לֶאֱסוֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת – כּוֹנְנוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁ, וּמָה הוֹרוּךָ? הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ".  ↩

  110. יונית ולטינית פּגמא – מכונה בתיאטראות.  ↩

  111. ארבע הן שנחשבו כיסודיות: גבורה, נאמנות, הסתפקות (או: פרישות, טמפרנציה), חסד – fortitudo, fides, temperantia, humanitas.  ↩

  112. או: כמה מותר לך? quantum debeas.  ↩

  113. סופר אלכסנדרי בימי אבגוסטוס, חיבר מחקרים על משוררים קדמונים.  ↩

  114. מדקדק במאה הב' לפני סה" שהגיע את הומירוס.  ↩

  115. זה שכנגדו כתב יוסף פלאוויוס ספר הגנה על היהודים.  ↩

  116. ביונית שתי האותיות me, שהן ראשית המלה menin (קצף) הן ססימני מספר ארבעים ושמונה.  ↩

  117. היא שיטת הסופיסטים, אשר ממנה למדו חכמים מישראל “לטמא ולטהר דבר אחד בק' טעמים” (ק"ן הוא שיבוש).  ↩

  118. או: אין דבר שונה מחברו (לפי הגירסא ab uno diversum או universum).  ↩

  119. פרמנידס וזנון (במאה הששית לפנסה"נ) הורו שאין החומר במציאות כלל.  ↩

  120. studium virtutis – המובן הוא גם: בקשת הצדק והיושר. שלש הדעות הנזכרות כאן מחולקות בזה, אם תיקון הנפש והמדות, או תיקון הלב המרגיש (corrigendae mentis) או תיקון השכל השופט (rationis) עיקר.  ↩

  121. togatae – “לבושי הטוגא” (הוא בגד תפארה, ואין זה תגא, שפירושו: כתר), הם הרומיים, כנגד palliatae משחקים שבהם מופיעים יונים לבושי המעיל “פאלליום”.  ↩

  122. פביוס דוסנוס, מחבר קומדיה, אשר הורציוס מבקר בשיריו (מכתבים, ב, א, 173) ופליניוס הזקן מזכירה. בכתובת הרומית נאמר “סופיאה” ביוונית.  ↩

  123. בכל מקום כאן “מידה טובה” תרגום “ווירטוס”.  ↩

  124. סטואי, תלמיד זנון וחבר לקליאנתס.  ↩

  125. קונקרטים ואבסטרקטים.  ↩

  126. אבות או תולדות.  ↩

  127. ווירגיל, אנאידה, א, 342.  ↩

  128. תוכחה חוזרת ב“מכתבים” גם בספרו “החיים המאושרים” (י"ז) ואצל הורציוס (אודה א, א, ט). השוה ישעיהו ה': “שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום”.  ↩

  129. הרעיון נמצא כבר אצל ציצרו (שיחות טוסקולום ה, ב; גבולות ב, כא). לא רחוק מזה לפי ההמשך להלן הרעיון “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”.  ↩

  130. או: את הכשרון לה – לכל, facultatem omnibus.  ↩

  131. religio.  ↩

  132. desierunt omnia possidere, dum volunt propria.  ↩

  133. קרוב לזה נמצא אצל פילון, ושניהם הושפעו מאת פוסידוניוס (השוה לנגשטאדט, ס‘ היובל לגסטר 1936, עמ’ 359).  ↩

  134. או: המכיר שאינו יכול לעשות דבר שאינו כפי חובתו: nisique debet non putat posse.  ↩

  135. מחוקקים בלוקרי ובסיציליה.  ↩

  136. כלומר: באופן פשוט. החרוז הוא מווירגיל, גיאורגיקא א, 144.  ↩

  137. ווירגיל, שם, 139.  ↩

  138. אדריכל יווני מפורסם, הוא שבנה גם את הלאבירינט.  ↩

  139. להפיץ ריח טוב, כנהוג בארמנות עשירים, וכן המנהגים להלן.  ↩

  140. בגדי שיראין, sericorum – נזכרים בכינוי זה גם בתלמוד.  ↩

  141. משנה כלים פרק כ"א, א.  ↩

  142. אובידיוס, שירי התמורות, ו, 55 והלאה.  ↩

  143. השווה על מלבושי נשים פרוצות, משנה כלים כח, ט: חלוק של יוצאת חוץ העשוי כסבכה (ובשרה נראה לחוץ).  ↩

  144. על המלאכות בתור חיקוי מדבר גם פילון, Quis rer. div. h. § 116.  ↩

  145. כבר נזכר במכתב פ"ו כי חלונות כאלה נעשו בבתי מרחצאות של העשירים.  ↩

  146. סטנוגרפיה, verborum notas.  ↩

  147. artificem vides vitae.  ↩

  148. נשמות המתים החשובים המגינים על הבית (כעין זכות אבות). המלה היא אטרוסקית.  ↩

  149. כעין זה מאמר ר' נהוראי (סוף קידושין) מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, ונטיית רבים מלומדי תורה בדורות מאוחרים לזלזל במלאכת־יד ויגיע כפים (אבל הרבה חכמי ישראל בזמן התלמוד עסקו בעצמם במלאכה והוקירו אותה).  ↩

  150. לפי מהד‘ האאזע: sint licet fortunata tempora (נניח כי ישנם דורות מוצלחים), גי’ אחרת: “וכמו (sicut autem) שבדור מוצלח”.  ↩

  151. ווירגיל, גיאורגיקא, א, 124 והלאה. הרעיונות כאן, לפי היינמאן (בירחון הברסלאי 1938, עמ' 383, במאמר: דעת אברבנאל על ירידת האנושיות) מיוסדים בשיטת פוסידוניוס, המתווך בין הציניסמוס והשקפת אריסטוטלס המהלל את ההישגים התרבותיים.  ↩

  152. et multa concupiscendo omnia amisit.  ↩

  153. agros agris adiciat – כמו ישעיהו (ה, ח) בתוכחה על השאיפה להרחבת האחוזות.  ↩

  154. כאן תרגום “virtutem”.  ↩

  155. ליאון בצרפת. בשנת 58 לסה"נ היתה שם השרפה הגדולה (נזכרה גם אצל טציטוס, קורות השנים, ט“ז, י”ג).  ↩

  156. כנגד עיר רומא שהתגאתה בשבע גבעות.  ↩

  157. סופר אלכסנדרי בזמן אבגוסטוס. הוא שנא את רומא.  ↩

  158. על יסוד העיר מספר דיו קסיוס, מ"ו, נ.  ↩

  159. עיר קטנה לא רחוק מרומא (ליוויוס א, נא; אנאידה ה, 412).  ↩

  160. אריסטוטלס רבו.  ↩

  161. לא יראים מפניו.  ↩

  162. innoxxia voluntas ac benigna.  ↩

  163. amabilis simul mirabilisque.  ↩

  164. אחד מחכמי קיריני תלמידי אריסטיפוס.  ↩

  165. השוה הפתגם התלמודי: שרגא בטיהרא מאי מהני? (מה יועיל נר בצהרים?)  ↩

  166. aoklesia – כן כינה אפיקור את השלוה שאינה פוסקת (מן “אוכלוס” שפירושו גם “טורח”).  ↩

  167. palato – יש מפרשים: בנין מפואר.  ↩

  168. אנאידה, ג, 326 והלאה.  ↩

  169. לפי הגי' alta (לא altera).  ↩

  170. אנאידה, ה', 365.  ↩

  171. או: אונקלי (uncus) אשר תחבו בגויותת הרוגי בית דין כדי לסחוב אותן.  ↩

  172. ראו מה שנאמר על החכם והנדיב מצנס למעלה במכתב י"ט (כרך א, עמוד 42). הוא אשר לכבודו חיבר הורציוס את השיר Maecenas, atavis edite regibus.  ↩

  173. נזכר למעלה במכתב ע"ו.  ↩

  174. השוה דברי חז“ל (שבת ק"ה, ב) על הזקנים אשר ”האריכו ימים“ אחרי יהושע (יהושע כד, לא): ”ימים האריכו, שנים לא האריכו".  ↩

  175. נראה כי כאן סוף דברי החכם המפקפק והמאמר הבא הוא תשובה ולא המשך.  ↩

  176. נזכר מאת סווטוניוס בחיי יוליוס קיסר, ט.  ↩

  177. “ספוליאריום” מאחורי התיאטרון, אשר לשם הכניסו גם את החולים והפצועים.  ↩

  178. נזכר כבר במכתב פ"ט.  ↩

  179. mundi necessitas.  ↩

  180. השוה משפט רב (בבא מציעא, פ"ג, א) לפועלים אשר שברו שלא במתכוון חבית יין, כי אין לגרוע בשביל זה משכר עבודתם, ועל שאלת בעל הבית: הכי כך הוא הדין? כן; ככתוב “למען תלך בדרך טובים” (משלי ב).  ↩

  181. insaniam publicam.  ↩

  182. אחד מבעלי ברית יוליוס קיסר, אשר קלווס האשים אותו בשוחד וציצרו היה לו סניגור.  ↩

  183. oracula.  ↩

  184. אריסטוטלס, תורת המליצה, ב, כ"א.  ↩

  185. dic, quid me velis fecisse: non disco, sed pareo – הרי כאן שתי הדעות המתנגדות, אם כדאי ליתן טעמים למצוות. גם ציצרו עוסק בזה בספרו על החוקים ב, ו. השוה סנהדרין כא, ב: “מפני מה לא נתגלו טעמי תורה?” והרמב“ם במורה נבוכים ג, ל”א.  ↩

  186. השוה את הערך הרב אשר יחסו לשימוש תלמידי חכמים.  ↩

  187. מתלמידי סוקרטס.  ↩

  188. במובן אחר: “עקיצתם עקיצת עקרב” (אבות, ב).  ↩

  189. nihil nimis (לפי פליניוס מן הפתגמים שהיו חרותים – ביונית μηδὲν ἄγαν – בשער היכל דלפי).  ↩

  190. או: חכה מצד חברך למה שעשית לו (קרוב למאמר הלל: מה דעלך סני לחברך לא תעביד).  ↩

  191. “עירום”, בלי טעמים.  ↩

  192. ידיד הקיסר אבגוסטוס, הצטיין ב מלחמה נגד הגרמנים. חי 63 עד 12 לפסה"נ. הוא יסד את הפנתיאון ברומא.  ↩

  193. concordia parvae res crescunt, dicordia maximae dilabuntur.  ↩

  194. exercitatio – disciplina – השוה הויכוח בתלמוד, אם לימוד גדול או מעשה גדול (קידושין מ').  ↩

  195. רעיון ידוע שמשתמש בו הרמב“ם במו”נ כדי להוכיח נחיצות לימוד התורה קודם שיגיע אדם לשלמות, שלא יעברו רוב ימיו מבלי שידע העיקרים היותר חשובים; ראה גם להלן.  ↩

  196. nocent qui optant, nocent qui execrantur.  ↩

  197. nequitia congesta in unum.  ↩

  198. השוה: “נשמה שנתת בי טהורה היא”.  ↩

  199. “באגודת המטות”, fascibus – אות השלטון (שבשמו דוגל הפאשיסמוס).  ↩

  200. כל אלה גוזמאות. סנקא שנא כל העריצים ומחרף בהרבה מקומות גם את אלכסנדר הגדול. את היצירות המדיניות שלו ושאיפתו לאחד את הלאומים ממזרח ומערב לאנושיות אחת אין הוא מביא בחשבון.  ↩

  201. על הרקולס היו אגדות במזרח, ומוצא פולחן בככוס (רומית: ליבר) הוא גם כן מעובדי הבעל בארצות הקדם.  ↩

  202. קרוב הדבר, כי עליו אמר הלל (בשבתו באלכסנדריה) את הפתגם: נגיד שמיה אבד שמא (המגדיל שמו מפסיד אותו); וכן על סופו של הערץ הזה אשר הטביעוהו בים אצל חוף אלכסנדריה, רומזים הדברים “על דאטפת אטפוך” (כמו שביארתי במאמר “הלל הזקן ומפעלו”). עליו מוסב גם החרוז ב“מזמורי שלמה” (ב, לא) על הפגר השוחה בגלי הים.  ↩

  203. Non est quod credas, quemquamm fieri aliena infelicitate felicem.  ↩

  204. aegrae fortunae sana consilia.  ↩

  205. במכתב צ"ד.  ↩

  206. praeceptiva.  ↩

  207. recitator.  ↩

  208. ואינם ממלאים את הבקשה.  ↩

  209. excusatius est voluntate peccare quam casu.  ↩

  210. הגדול שברופאים הקדמונים, יליד האי קוס, בן דורו של סוקרטס.  ↩

  211. רופא יליד ביתיניא, חי ברומא במאה הא' לספה"נ.  ↩

  212. תלמידו של אסקלפיאדס, יליד סוריה.  ↩

  213. scita, placita.  ↩

  214. terrestres operas.  ↩

  215. מתוך שירת לוקרציוס “על טבע הדברים” (א, נד–נח):

    Nam tibi de summa coeli ratione deumque

    Disserere incipiamet rerum primordia pandam,

    Unde omnis natura creet res, auctet alatque,

    Quosque eadem rursus natura perempta resolvat.  ↩

  216. internis ulceribus.  ↩

  217. לפי הגירסא: multo (תחת: nullo).  ↩

  218. מתכוון כנראה להיפוקרטס.  ↩

  219. pati natae.  ↩

  220. di illas daeeque male perdant.  ↩

  221. beneficium sexus suis vitiis perdiderunt.  ↩

  222. spondyli.  ↩

  223. אירוניה לחיים החברתיים.  ↩

  224. gloriosum scelus.  ↩

  225. אנאידה ח, 442: nunc manibus rapidis, omnis nunc arte magistra.  ↩

  226. homo – sacra res homini .  ↩

  227. nefas.  ↩

  228. non in facto laus est, sed in eo, quemadomdum fiat.  ↩

  229. equstrem censum – ההון שהיה צריך לו אציל רומי למען התקבל למעלת הפרשים, היה של ארבע מאות אלף סססטרציות (יותר משבעת אלפים ליטרה שטרלינג).  ↩

  230. genio suo.  ↩

  231. in macellum.  ↩

  232. זולל וסובא ידוע ברומא, נזכר גם באגרת תנחומים להלויא, י'.  ↩

  233. decretum.  ↩

  234. נמסר ביונית בשם: peri kathekontos.  ↩

  235. אולי זאת כוונת ר' יוסי: לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי.  ↩

  236. להדליק “נר תמיד” (lychnos asbestos) לכבוד האלים היה מנהג אצל עמים עתיקים (מזכיר את המנהג פלוטרך בדברו על יופיטר־אמון במצרים) וברומא נוסף מנהג היהודים בנר שבת. כאן לפנינו רושם השפעתו על הנכרים (השוה יוספוס, נגד אפיון ב, לט). בן דורו של סנקא, פרסיוס (סטירא ה, 80) מתלוצץ על האביונים בגיטו היהודי, אשר בערבי שבתות מחלונותיהם, המשוחים בשמן, מתוך ענני עשן נשקפות מנורות מקושטות בפרחים וזנב דג בקערה ויין בצלוחית. דברי סנקא הם כנגד ההדלקה לכבוד האלים בכלל, שבגדר זהו הוא חושב גם נר שבת של היהודים.  ↩

  237. אפשר כי הכוונה לברכות שלום איש לרעהו קודם התפילה, שנאסרו גם אצלנו (ברכות י"ד, א).  ↩

  238. deum colit, qui novit.  ↩

  239. השוה עבודה זרה, יא, איך אונקלוס מסביר לקיסר מידותיו של הקב"ה: אין עבדיו משמרים אותו אלא הוא משמר את עבדיו.  ↩

  240. השוה (שבת קנא, ב'): ר' גמליאל ברבי: כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים.  ↩

  241. miserius est nocere quam laedi.  ↩

  242. homo sum, humani nihil a me alienum puto (טרנציוס, – Heauton timorumenos, חרוז 54).  ↩

  243. fama.  ↩

  244. sanctiora sacrorum.  ↩

  245. profanis.  ↩

  246. כי ברומית praeceptio פירושה גם: קבלת דמי קדימה והושאל למשפט מוקדם להוראה (ציצרו, De oratore, 123).  ↩

  247. נ"א: אטימולוגיה.  ↩

  248. characterismos.  ↩

  249. ווירגיל, גיאורגיקא, ג, 75 והלאה.  ↩

  250. מותו מתואר כבר במכתב כ"ד ובכמה מקומות בספרי סנקא.  ↩

  251. קונסול בשנת 140 לפני סה"נ.  ↩

  252. קאטו “המבקר”, איש אוטיקא, אשר לא חדל מקרוא: “סוף דבר, את קרתגו צריכים להחריב!”  ↩

  253. ציצרו מזכירו בסנגוריה על מורא. הוא היה בן אחותו של סציפיו אפריקנוס והפליא את רומא בענוותנותו.  ↩

  254. מכאן אצל מרקוס אבריליוס אנטונינוס (ד, ז; ח, מז): “אם מעציב אותך דבר, אין זה הדבר עצמו אלא משפטך עליו”, וכן אפיקטט בפנקסו: “לא הדברים עצמם, אלא הדמיון אודותם מטריד”, והמלט אצל שקספיר: “אין דבר טוב או רע; הדמיון עושה אותו לכך”.  ↩

  255. לפי הגי' epistulae venerunt (האאזע); ואצל רישר: epulae fuerunt סעודתך לא נעימה.  ↩

  256. תורים ובני יונה.  ↩

  257. סנטור ממשפחה מיוחסת ברומא. המעשה קרה בשנת 62 לפני סה"נ בימי יוליוס קיסר בהיכל האלילה בשעה שהיה אסור לגברים להיות בהיכל ואף תמונות זכרים של התמונות כיסו, לכן היתה חטאת קלודיוס עוד יותר גדולה כשהצליח במעשה זימה (היא נזכרת גם אצל יובנל, סטירה ו', 345–340).  ↩

  258. בחודש אפריל חגגו ברומא לכבוד האלילה כלוריס או פלורא חג עממי במשחקי פריצות, שהיו מפורסמים כל כך, עד שהמשורר מארציאליס בראש האפיגרמות שלו, המלאות ניבול פה, מתנצל, שנכתבו רק למען קוראים “רגילים לראות המשחקים הפלוריאליים”, והוא רומז גם על המעשה הנזכר כאן ושואל: למה קאטו הצנוע נכנסת לתיאטרון זה? – Cur in theatrum, Cato severe, venisti?  ↩

  259. משלי, ה, כב: עוונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך; הוא ימות באין מוסר (גם בלי עונש מן החוץ). השוה ריש לקיש (ב“ב ט”ז): הוא שטן, הוא יצה"ר, הוא מלאך המות; ורעיון שפינוזה, כי החוטא נענש כבר במה שחטא.  ↩

  260. הוא רעיון שנמסר בשם אריסטיפוס (מתלמידי סוקרטס): “אני אוחז הקנינים ולא נאחז מהם” וכן הורציוס בשמו mihi res, non me rebus subjungere (epist. I, 1).  ↩

  261. “זמר”, carmen.  ↩

  262. di melius – השוה פתגם נחום איש גמזו “גם זו לטובה” ובשם ר' עקיבא (ברכות ס, ב): לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד (דומה לסגנון סנקא).  ↩

  263. מתוך חרוז של אוריפידס, ושם המליצה יותר בולטת: “של בני מות” (thneton) – “בן מות”, וכן ברומית במקום “חולף”, mortale.  ↩

  264. כולם כבר נזכרו במכתבי המוסר; ענין רוטיליוס באגרת למרציה, כ"ב.  ↩

  265. היה קונסול בשנת 282 לפסה"נ, שונא בצע, לא רצה לקבל מתנות בהלחמו עם פיררהוס.  ↩

  266. ראה סוף מכתב צ"ה בהערה.  ↩

  267. נזכר במכתב נ"ט. בחר בפילוסופיה מללבוש latum clavum הוא מעיל הכבוד של המשרה.  ↩

  268. purgemus animum.  ↩

  269. לא ניכר על מי מוסבים הדברים, ואפשר שלוציליוס כתב לו על ישיש נכבד שהוא חולה.  ↩

  270. רוב הרעיונות נמצאו גם באגרות התנחומים למרציה, ולאמו הלוויא.  ↩

  271. או: השרפה, a rogo.  ↩

  272. השוה שמואל ב', יב, כ"ג: האוכל להשיבו עוד?  ↩

  273. ביוונית: Εστιν (ιως) ηδονη (τίς) λυπη […. θεραπευ]ειν κατα τουτον τον καιρον. [כך במקור, ללא סימנים דיאקריטים – פב"י.]  ↩

  274. השוה (ברכות י"ח, ב) בני ר‘ חייא אחרי מות אביהם. האחד שואל: היודע אבינו את צערנו? ואחיו עונה: מאין ידע? הן כתוב בס’ איוב: “יכבדו בניו ולא ידע”. השיב הראשון: אבל כתוב גם: “בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל”.  ↩

  275. נזכר במכתבים יא, מ, נד, נח, ובחיבורים אחרים של סנקא.  ↩

  276. כמו שהרגילו להתגנדר בהם העשירים (ראה מכתב י"ח).  ↩

  277. לפי הגי' pedemm servat (ג"א curvat – נוטה לצדדים).  ↩

  278. sine infamia.  ↩

  279. כדאי לשים לב, כי כל מה שנדרש כאן מאת מורי המוסר הוא בדיוק יתרונם של הנביאים.  ↩

  280. משירי בוקוליקא של ווירגיל (א, עג), עצה למליבאוס, וכאן באירוניה על ההבל במעשי אדם.  ↩

  281. formemus animum tamquam ad extrema – כן גם ר' אליעזר (אבות ב, טו): שוב יום אחד לפני מיתתך, וחובות הלבבות, שער חשבון הנפש (הט"ז מן ל' פנים): “יקצר תוחלתו בעולם… ויחשוב עם נפשו קודם בוא החשבון”.  ↩

  282. יש גי' contracta וג"א: collecta mens.  ↩

  283. נזכר במכתב צ"ב. הוא חיבר גם שירים. היה ידיד הקיסר אבגוסטוס ונדיב מפורסם, מהולל בפי הורציוס בראש שיריו.  ↩

  284. אנאידה, יב, 646.  ↩

  285. continua.  ↩

  286. laudare dignos honesta actio est.  ↩

  287. לפי הגי' nam omnes bonos bonus unus judicat.  ↩

  288. laus – laudatio.  ↩

  289. Naevius (אשר חיבר שיר על מפלת קרתגו) חיבר גם טרגדיות.  ↩

  290. laus alit artes.  ↩

  291. Magna et generosa res est humanus animus; nullos sibi poni nisi communes et cum Deo terminos patitur.  ↩

  292. lumina (מהד' טייבנר; ג"א numina, אלוהיות).  ↩

  293. nullum seculum magnis ingeniis clusum est.  ↩

  294. ג"א decem – עשרה.  ↩

  295. לפי הגי' voluptatique.  ↩

  296. דברים דומים לזה רבים בכתבי אפלטון ואצלנו בס' הזוהר, וזו גם כוונת ר“ש בן יוחאי במאמרו ”מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה" (כפי ביאורי בס‘ קלוזנר, עמ’ 172 ובמאסף 153, Huca, X (1935)).  ↩

  297. מתרועת מלחמה, השוה תהלים כ"ז, ג, אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי.  ↩

  298. רגשי הערצה של דידו לאיניאס, אנאידה ראש ספר ד'.  ↩

  299. licet sapere sine pompa, sine invidia.  ↩

  300. יוניוס גליון הוא אחיו הבכור של סנקא (קיבל שם משפחה זו אשר לקחה אותו לבן). לו הקדיש את ספריו “על הכעס” ו“על החיים המאושרים”. הוא שלח יד בנפש אחרי מות אחיו הפילוסוף (טציטוס, קורות השנים, טו, עג; דיו קססיוס, סב, כה). הוא מזכירו כאן בכינוי “אדוני” domini mei כי כן נהגו הרומיים לכבד את האח הגדול כמו האב (השוה: כבד את אביך – לרבות אחיך הגדול, כתובות, קג, א).  ↩

  301. הרעיון מבואר גם במכתב כ"ח.  ↩

  302. אנאידה, ג, 282.  ↩

  303. באמת יש בנסיעות משהו מכל אלה, אבל כאן הוא מעדיף במליצה את שינוי הנפש על שינוי המקום.  ↩

  304. neque meliorem faciet, neque saniorem – כנגד זה הלקח איוב ל“ח מהתבוננות ”עד רחבי ארץ“. העדפת הלימודים כאן על הסתכלות בטבע מתאים עם המאמר באבות כנגד ”המפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה".  ↩

  305. אותך בעצמך.  ↩

  306. ראה למעלה מכתב צ"ה.  ↩

  307. ubi honestissime, non ubi tutissime vivat.  ↩

  308. אנאידה, ו', 217.  ↩

  309. הדעות שונות על כסנטיפה אשת סוקרטס, אם היתה באמת אשה רעה, או רק אשה פשוטה שהפילוסופיה היתה נשגבה ממנה.  ↩

  310. “מלחמת פלופונס” ארכה מן 431 עד 404 לפסה"נ, וכשגברה שפרטה משלו ל' עריצים וניצלו את העם.  ↩

  311. הופקד לשליט בסרדיניה, שם התנהג בענוה, הלך ברגליו, אבל השגיח על צדק ומשפט.  ↩

  312. אנאידה, א, 458 – איניאס מוצא בקרתגו תמונות גבורי טרויה; בני אטראוס – אכיל ומנלאוס.  ↩

  313. שם היה מקום ביצה וקשה לבריאות והוצרכו היושבים להתנהג בזהירות.  ↩

  314. לפי הגי' lacessendo gratuito .  ↩

  315. השוה בן עזאי: אל תהי בז לכל אדם.  ↩

  316. חברך חברא אית ליה (ב"ב, כח, ב).  ↩

  317. tantum metuunt, quantum nocent.  ↩

  318. neminem res sequuntur.  ↩

  319. מסיציליה.  ↩

  320. כפי הגי' bonum prodest, facit enim.  ↩

  321. et hoc corpus.  ↩

  322. severitas.  ↩

  323. כפי הגי' veritas.  ↩

  324. על טבע הדברים א, 305.  ↩

  325. אמנם ההנאה הרוחנית מוכיחה כי יש טובות שאינן גשמיות.  ↩

  326. non vitae sed scohlae discimus (כנגד זה: לא המדרש עיקר אלא המעשה, אבות א).  ↩

  327. לפי הגי' quota pars abesset… Desunt .  ↩

  328. אנאידה ו, 274–275.  ↩

  329. contrariis rerum aeternitas constat.  ↩

  330. et deum, quo auctore cuncta proveniunt, sine murmuratione comitari.  ↩

  331. hunc operis pulcherrimi cursum, cui quicquid patimur intextum est.  ↩

  332. פילוסוף ומשורר יוני במאה השלישית לפני סה"נ. החרוזים מובאים גם מאת אפיקטט.  ↩

  333. Ducunt volentem fata, nolentem trahunt.  ↩

  334. נזכר במכתבים ט' וס"ג.  ↩

  335. ne colorem quidem.  ↩

  336. בעבודת האלילה קיבלה (אשר באה מפריגיא לכרתים ומשם ליון ורומא).  ↩

  337. מפובליוס הסורי, וקרוב לזה אצל הורציוס, אודה, ספר ג, טז, מב.  ↩

  338. אולי גם כן מפובליוס הסורי.  ↩

  339. ostreis boletisque (אוסטר, שמפיניון).  ↩

  340. נזכר במכתב מ"ט.  ↩

  341. נזכר במכתב צ"ח.  ↩

  342. אמונת הגלגול באה מארץ הודו וממצרים ליון ומשם לחכמים מישראל, לקראים ומקובלים. ר' מנשה בן ישראל, המחזיק באמונה זו, הופך הסדר ואומר (“נשמת חיים”, ד, כ"א) שהנכרים קיבלו אמונה זו מאברהם אבינו.  ↩

  343. anima.  ↩

  344. לפי הגי' qui calumniam timebat, non philosophiam oderat.  ↩

  345. גיאורגיקא ג, 284.  ↩

  346. שם, 66.  ↩

  347. senectus insanabilis morbus est.  ↩

  348. tristis (בתרגומנו למעלה בשם עצם “עוצב”).  ↩

  349. “פילולוגוס” חוקר ודורש בפרטים.  ↩

  350. ערעור כזה provocatio ad populum היה לחוק ברומא בשנת 509 לפני סה"נ.  ↩

  351. Fenestella בחיבור על קורות הזמנים.  ↩

  352. creta (קריידע) או סיקרא, שסימנו בה את המטרה למרוצה; על פי שיגרא קראו כן למטרה עצמה.  ↩

  353. השוה ידעיה הפניני בדרשי: “עולם ים זועף” (בחינות עולם).  ↩

  354. לפי הגי' et ingens.  ↩

  355. שלא כדרך החכמים לנחם את חבריהם מיגונם.  ↩

  356. השוה משנה סנהדרין (עא, ב): כינוס לרשעים רע להם ולעולם, לצדיקים הנאה להם ולעולם.  ↩

  357. לפי הגירסא capiat, non offendat.  ↩

  358. כפי הגי' auctu (ולפי הגי' acta יתורגם: “בפעולת”). השוה: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך” (ר' אלעזר).  ↩

  359. למסייע בתורת המוסר.  ↩

  360. נ“א: ”מלמד אותי", טענת הלומד.  ↩

  361. נזכר במכתב ק"ד.  ↩

  362. “פדגוג”.  ↩

  363. מטמורפוסות, א, 95; י, 95 (ראה מכתב י"ב).  ↩

  364. לפי הסטואים, מלאך או גניוס מלווה את האדם בחייו; לנקבה: יוּנוֹ.  ↩

  365. plura mala contingere, quam accidere.  ↩

  366. על טבע הדברים, ב, נ“ה–נ”ו.  ↩

  367. המלים de providentia אינן לפי דעתי סוף הפסוק הקודם (כמו שנדפס בב' המהדורות שהשתמשתי בהן), אלא ענין נוסף על דברי סדרי עולם.  ↩

  368. העוף פלמינגו. סווטוניוס בתארו את הזוללות הנוראה של וויטליוס מזכיר גם את “לשונות בעלי הכנף הפוניקיים”.  ↩

  369. אמרו על דיוגנס כי כך היה מאכלו.  ↩

  370. cavillationes.  ↩

  371. “בפילוסופיה”.  ↩

  372. vitia, נ“א: vitam ”את חייהם".  ↩

  373. כעין החקירה במכתב ק"ו.  ↩

  374. לבושי סופיסטים.  ↩

  375. animalia מן animus.  ↩

  376. chimaera אצל הומירוס (איליאדה ו, 179) חיה נפלאה, ראשה של ארי, גופה עֵז, זנבה נחש.  ↩

  377. mirabile divini artificis ingenium… in tanta copia rerum numquam in idem incidit. כעין זה במשנה סנהדרין, ד (לז, א) על האדם לבדו: “ולהגיד גדולתו של הקב"ה… טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו”.  ↩

  378. sua proprietate signatum – הביטוי כמו במשנה הנ"ל: בחותמו.  ↩

  379. כאן bonum.  ↩

  380. מתאים עם רעיון בעלי האגדה אצלנו, כי המצוות נעשות ליצורים חיים. “ובכל יום יום צועקים על האדם עשה אותנו, שתחיה בזכותנו” (תנחומא, כי תצא).  ↩

  381. ראשית האנאידה של ווירגיל: הכסמטר ועל זה רומז שהוא יצור בן שש רגלים.  ↩

  382. nunimentum humanae imbecillitatis inexpugnbile.  ↩

  383. המלים contra ipsam מוסבות על הקודם.  ↩

  384. קליטוס, שנהרג על ידו, והיפיסטון.  ↩

  385. השוה: “איזהו גבור הכובש את יצרו”, שנאמר “ומושל ברוחו מלוכד עיר” (בן זומא, אבות ד').  ↩

  386. praemium maius quam justam esse. השוה: “שכר מצוה מצוה”.  ↩

  387. מה שנקרא (עירובין נג, ב) “לשון חכמה” ואין בה חכמה.  ↩

  388. רעיון שנמצא כבר אצל אפלטון, וקרוב לזה (אבל במובן אחר) מה שאמר הצרפתי ביפון: “הסגנון הוא האדם עצמו” (Le style c‘est l’homme meme).  ↩

  389. הנדיב הידוע בעשרו, בפזרונו ודרכיו המוזרים (נזכר גם במכתבים צ“ב וק”א).  ↩

  390. סנקא מתלוצץ בחרוזי מצינס, אשר התנהגותו הדקדנטית לא ישרה בעיניו, אבל הליקוטים להלן אינם מעידים כלל על חסרון כשרון פיוטי.  ↩

  391. “לגינא”.  ↩

  392. הוא היה גם ראש העיר ומפקח על מדינת איטליה.  ↩

  393. עם האשה טרנציה. מדובר על זה גם בחיבורו של סנקא “על ההשגחה”, ג, ט.  ↩

  394. השוה סגנון פיוטי הקליר, הבוחר במלים סתומות ומקוצצות, ובקורת אבן עזרא עליו בפירושו לקהלת.  ↩

  395. המשפטים הרומיים העתיקים היו כתובים על י"ב לוחות.  ↩

  396. שניהם קרוב לשלוש מאות שנה קודם ספה“נ. אפיוס הוא אשר סלל את ”מסלת אפיא" ברומא.  ↩

  397. “הפנהרמיטנים”.  ↩

  398. aquis hiemantibus .  ↩

  399. בלשון רבים: famas.  ↩

  400. ווירגיל, גיאורגיקא ד, 212.  ↩

  401. oratio vultus animi est (ג“א cultus ”תרבותה"). השוה רבינו בחיי בחובות הלבבות, שער הבחינה: “הלשון קולמוס הלב ושליח המצפון”.  ↩

  402. ficti (ג"א fracti).  ↩

  403. in homine rarum humanitas.  ↩

  404. auctoritas.  ↩

  405. אניאידה, א, 327. איניאס בארץ נכריה פוגש ביער באשמורת הבוקר את האלילה וונוס.  ↩

  406. נזכר במכתב פ"ט.  ↩

  407. in contrarium transituri, si plus scelera promittunt.  ↩

  408. אובידיוס, מטמורפוסות, ב, א וק"ז.  ↩

  409. ממשוררים שונים. החרוזים להלן הם מאוריפידס.  ↩

  410. נפל מעל סוסו פגסוס, ותעה בארץ לוד, עני ופסח.  ↩

  411. השוה פתגם הלל: “מרבה נכסים מרבה דאגה”.  ↩

  412. תלמידי אריסטוטלס אשר למדו דרך “טיול”.  ↩

  413. מגדולי חכמי המוסר, באי רהודוס. ציצרו מביא דעותיו בספרו על חובות האדם.  ↩

  414. salva gratia – salva conscientia.  ↩

  415. בהוספת ex למלת petendum “מה שמבוקש”.  ↩

  416. expedibile.  ↩

  417. שאין לפי דעת הסטואים יתרון בהם ולא חסרון בעדם; אפשר לתרגם גם: “בלתי־הבדליים”.  ↩

  418. בעלי “הדיאלקטיקה”.  ↩

  419. השוה התשובה שמביא ר' בחיי בשם אחד מן החכמים: “אתה השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו… עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהן מעלה יתרה ולא תתקן בהן מעוות במידות נפשך” (חובות הלבבות).  ↩

  420. “נהיה שוים”.  ↩

  421. כעין זה גם במכתב מ"ט (כרך א עמ. 110).  ↩

  422. quandoque moriaris, etiam invito positum est – השוה ר' אלעזר הקפר, אבות, ד: “על כרחך אתה מת”.  ↩

  423. במשפט זה, המכוון כנגד החקירה הדיאלקטית, לא הושם לב לזה, כי התקוה לטובות משובבת נפש ומאמצ כוח גם בהווה.  ↩

  424. tabula latrunacularia.  ↩

  425. כפי הגירסא direxero (eo) (ג“א: facero ”כשאעשה").  ↩

  426. arcae ג“א ab se ”על חשבון עצמו".  ↩

  427. דודו של אטיקוס, אשר אליו כותב ציצרו. השאלות רומזות למכתב א, יב, של ציצרו.  ↩

  428. in templis pendeant.  ↩

  429. per sequestrem.  ↩

  430. בשנת 58 לפסה"נ הועמדו למשרת פריטור זה כנגד זה ובסיוע יוליוס קיססר נבחר וואטיניוס כי הוא השתדל להאריך שלטון קיסר במדינת גליה.  ↩

  431. לפי הגי' ascendere.  ↩

  432. לפי הגי' magna pro bonis.  ↩

  433. ex dubio.  ↩

  434. lagena, לגינא.  ↩

  435. “אַטוֹם”.  ↩

  436. כך היה נהוג בין היונים כשראה אדם את חברו מוצא דבר, קרא: “זכינו שנינו!” (השוה: “מאי מצאתיה, ראיתיה”, ב"מ, ב).  ↩

  437. sinum laxa!  ↩

  438. בקפנדריא, conpendiaria.  ↩

  439. מובא גם בספר החסדים ה, ז.  ↩

  440. precarium.  ↩

  441. כלים כאלה נעשו בסביבות המקום הנקרא עתה טיבולי.  ↩

  442. לפי גי' אחרת: אלכסנדר… נשאר עני – “שגיתי” (mentior תחת: Macedo) – הוא ביקש עוד כיבוש.  ↩

  443. febris illum tenet.  ↩

  444. שחצנות מיוחדה היתה לסדר העבדים לפי גילם, צבע עורם ושערות ראשם (על זה גם בשיחה “על קוצר החיים”, יב, ואצל יובנל, יא מט).  ↩

  445. הורציוס, סטירה א, ב, 213.  ↩

  446. אריסטיפוס, אפיקור, קרניאדס, על ענין זה מדבר ציצרו בס‘ De finibus ג, י’, ובס' De officiis א, ה.  ↩

  447. המכתב נמסר מאת פלוטרך, חיי פירהוס, כא.  ↩

  448. ליוויוס, ב, י.  ↩

  449. optimum ex contrariis nituit.  ↩

  450. virtutibus vitia confinia.  ↩

  451. sancte et religiose.  ↩

  452. delegatum.  ↩

  453. השוה (שבת פח, ב): “העלובים… ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש”.  ↩

  454. veri tenor permanet, falsa non durant – השוה (שבת קד, א): “קושטא קאי, שיקרא לא קאי”.  ↩

  455. מי שנבחר במקום קאטו (נזכר במכתבים צ“ד וק”ד).  ↩

  456. דנטטוס.  ↩

  457. הורציוס, סטירות, א, ג, יא.  ↩

  458. על פוסידוניוס ראה מכתב צ“ה. ארכידימוס הוא מהסטואים שחיוב מאה השנית לפסה”נ.  ↩

  459. ברומית מן felicitas בהוספת הברה in יוצא infelicitas אסון! כן הדבר בחיים במסבות המקרים.  ↩

  460. לפי הנוסחא: obloquimur.  ↩

  461. testudo.  ↩

  462. dialectica.  ↩

  463. השוה את השאלה מצד ההשקפה הדתית, אם יש נשמה לבהמה? (התוכחו בזה גם שד"ל ואחותו רחל. ראה קלוזנר, היסט. של הספרות העברית החדשהה ב, 52).  ↩

  464. nascitur ars ista, non discitur.  ↩

  465. simul incipiunt et discere et viveri.  ↩

  466. לפי גי' אחרת quam… si exeat הוא לגנאי: הוא טוב מאותם השקדנים המשכימים לפתחי נדיבים. (כן להלן: “לברך את בוטה בהשכמה”).  ↩

  467. גיאורגיקא א, 250.  ↩

  468. antipodes.  ↩

  469. justa sibi faciunt.  ↩

  470. כפי הגי' nil agenti (נ"א nullus ויתורגם: אין יום ארוך למי שעוסק במלאכתו).  ↩

  471. נזכר מאת טציטוס, קורות השנים, ד, 34.  ↩

  472. obvium (ג"א: publicum).  ↩

  473. היא התשיעית בערב, וכן להלן שעה ששית היא בחצות לילה כפי חשבוננו ושעה שמינית בלילה – שתים אחר חצות.  ↩

  474. extendebat ונ"א: excedebat.  ↩

  475. lychnobium – ואפשר כי כאן לשון נופל על לשון lichnobium – זולל.  ↩

  476. quam nihil sit grave, quod leviter excipias; quam indignandum nihil, si nihil ipse indignando adstruas.  ↩

  477. coena aditiali.  ↩

  478. vivimus ad exempla, nec ratione componimur, sed consuetudine abducimur.  ↩

  479. שהיו היותר מהוללים ויקרים.  ↩

  480. על אלה מדובר גם למעלה במכתב קי"ט.  ↩

  481. השוה בר קפרא (נסמך על “ויתד תהיה לך על אזנך”, דברים כ"ג) ור‘ אלעזר: “שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזנו”, ולפניהם נשנה כעין זה "תנא דבי ר’ ישמעאל" (כתובות, ה').  ↩

  482. הזמירות הנעימות של הסירנות, אודיסיאה, י"ב, 178 (ראה מכתב ל"א בהערה).  ↩

  483. מלים אחדות משובשות ביסוד, ואנחנו קוראים: in turpem vitam, miseros.  ↩

  484. discenda virtus est.  ↩

  485. לפי הקרי error insanus.  ↩

  486. non debet excusationes vitio philosophia suggerere.  ↩

  487. ווירגיל, גיאורגיקא, א', 176.  ↩

  488. הם תלמידי אפיקור.  ↩

  489. אריסטוטלס מזכיר (בס' המידות הניקומכי ג, י"ג) את חוש המשוש לגנאי, כי השמחה בו משותפת לאדם ולבהמה, ובעקבותיו הולך הרמב“ם במו”נ ב, ל“ו וגם ג, ח, כי ”חוש המשוש חרפה לאדם“, וכן ר”א אבן עזרא (דברים ד, כח) שהוא “עבה מכולם” ור"מ איסרלש בס' תורת העולה א, ז ועוד חכמים מישראל.  ↩

  490. ubi (תחת si).  ↩

  491. universa autem natura, rationalis est.  ↩

  492. vitium – virtus.  ↩

המלצות קוראים
תגיות