הסתלק נאמן ביתה של מפלגת הפועלים האנגלית, מנהיגה המעשי במשך שלושים שנה. מימי קייר־הארדי, יוצר האגף הפוליטי של תנועת העבודה הבריטית, היתה המנהיגות הרוחנית של המפלגה מרוכזת במדה מרובה בידי האינטליגנציה שהקים המורה הגדול וליכדה במפלגת הפועלים הבלתי־תלויה. הנדרסון בא מהאגף הכלכלי, מהתנועה המקצועית, אשר נתנה למפלגה את כוחה הממשי, את המוני הפועלים המאורגנים. בתור מזכיר המפלגה במשך דור שלם עמד על יד ההגה, אירגן את גידולה הנפלא ואת נצחונותיה. הוא היה נשמת המכונה המסונפת והכבירה, שהוקמה על־ידי מעמד הפועלים האנגלי עם התבגרותו המדינית והתגבשות הכרתו המעמדית, היה המוציא והמביא במפלגה ולא נעשה בה דבר קטן וגדול שלא בידיעתו או בהדרכתו.

למנהיגות פוליטית לא שאף. היא באה לו כמעט בהיסח הדעת, בראשית המלחמה, כאשר התפטר מקדונלד מראשות הסיעה בבית הנבחרים. לא ארכו הימים, והנדרסון נכנס לממשלה הקואליציונית של אסקווית, ובסוף 1916 צורף ל“קבינט המלחמה” המצומצם של ללויד־ג׳ורג׳. בשנים ההן עשה הנדרסון רושם של טרייד־יוניוניסט טפוסי, מתון, ההולך בדרך רוב המפלגות הסוציאליסטיות באברופה בזמן המלחמה. אבל מהלך המאורעות הוכיח במהרה, כי ההשתתפות בממשלה והעליה לגדולה מיניסטריונית לא נסכו תרדמה על הנדרסון. מעולם לא הפסיד את הקשר החי עם המוני הפועלים, והרעיון של אחדות הפועלים הבין־לאומית לא היה לו דבר שפתים בלבד. בזמן המהפכה הרוסית הראשונה, אחרי בקורו ברוסיה במאי 1917, דרש מחבריו בממשלה, כי אנגליה ובעלי בריתה יתאימו את מטרות המלחמה ותכניות השלום לדרישות תנועת הפועלים הרוסית, יעיינו מחדש בהסכמים החשאים שכרתו ביניהם, ויתנו אפשרות למפלגות הסוציאליסטיות להיועד בסטוקהולם לקונגרס בין־לאומי לשם ניסוח תכנית שלום משותפת. כאשר נדחו דרישותיו ע״י ללויד ג׳ורג׳, וגם מפלגתו לא תמכה בו במרץ הדרוש, התפטר מהממשלה. במעשה הזה מתבלטות התכונות העיקריות באישיותו של הנדרסון – נאמנות להשקפותיו, וחרדה ליסודות הבין־לאומיים של תנועת הפּועלים.

רבו התפקידים אשר הטילה על הנדרסון תנועת הפועלים בשנים שלאחר המלחמה. ריאורגניזציה של המפלגה והכנת נצחונותיה בבחירות שנת 1923 ושנת 1929, נשיאות אינטרנציונל הפועלים הסוציאליסטי, אשר חודש בקונגרס האמבורג בשנת 1923, מיניסטר הפנים בממשלת הפועלים הראשונה, מיניסטר החוץ בממשלת הפועלים השניה, נשיא הועדה הבין־לאומית לפירוק הזיון. בכל העבודה הרבה והמקיפה הזאת גילה הנדרסון כוח התמדה, כשרון ארגוני בלתי שכיח ותבונה פוליטית רבה. ממנהיג פועלים בעל אסכולה טרייד־יוניונית הוא הולך וגדל לאיש־מדינה סוציאליסטי, בעל שיעור קומה ורב פעלים. והרעיון העיקרי הפועם בו, החזון אשר התרקם בלבו מימי המלחמה, המהפכה והמשבר – הלא הוא רעיון השלום והאחדות הבין־לאומית. הוא טורח בלי הפוגות להשכין שלום בתנועת הפועלים בעולם ולהשיג את המכסימום של אחדות הפעולה הניתן להתגשם. ובתוך ממשלת הפועלים הבריטית דאגתו ומאמציו העיקריים מופנים כלפי ארגון השלום בין העמים. הוא מחבר הפרוטוקול של זשנבה¹ משנת 1924, ובתקופת השנתים 1929–1931 מוקדשה מדיניותה החיצונית של בריטניה, בהנהלתו של הנדרסון, לפנוי חבל הרהיין, לקשירת קשרים חדשים עם רוסיה ולהכנת ועידת פרוק־הזיון ע״י חבר העמים.

עבודתו המוצלחה והפוריה הזאת, אשר הנחילה כבוד לו ולממשלת הפועלים האנגלית, הופסקה לרגל המשבר אשר המיטו על התנועה מקדונלד וסנאודן בקיץ 1931. אחת התכונות הבולטות באפיו של הנדרסון היתה לויאליות אישית, נאמנות חברית. יחסו למקדונלד, למרות חילוקי הדעות ביניהם בזמן המלחמה והבדל הטמפרמנט בין שני האישים האלה, היא הוכחה חותכת לכך. לא קל היה לו להפרד מחבריו לעבודה במשך עשרות בשנים. אבל הנדרסון גילה גם בהזדמנות זו, כי השלטון והשררה לא עיורו את עיניו, לא טשטשו את חושו הפרוליטרי הבריא, ולא החלישו את זיקתו להמוני הפועלים. בשעת מבוכה מדינית, כלכלית ואישית מאין כמוה, כאשר ארבה למפלגת הפועלים האנגלית סכנת פרוד וקרע, כשמנהיגים אשר הועלו על ידה למרומי האמון והשלטון פנו לה עורף והתקשרו עם מתנגדיה, בשעת חירום זו נתגלה שוב הנדרסון כמנהיג האמתי והמרכזי של התנועה. עמדתו התקיפה ונאמנותו הצילו את המפלגה, את נשמת התנועה ואת אחדותה.

אולם ההאבקות הקשה של 1931 עלתה להנדרסון במחיר רב. זקנה קפצה עליו, בריאותו נשברה. בארבע השנים האחרונות היה אנוס לצאת ממערכת העבודה הרגילה במפלגה ובפרלמנט. את אחרית ימיו הקדיש רק לפעולות פּרוק הזיון. האמנם יש סמל בעובדה שהוא נפטר בזמן שנתבדו כל התקוות להסכם בין־לאומי על פירוק הזיון, כשהעולם שב להזדיינות קדחתנית, הרת טבח נורא ואיום, כשלפיד המלחמה הוצת מחדש על גדות הים התיכון?

ידידותו לעם היהודי ואהדתו למפעל תנועת הפועלים בארץ־ישראל היו כנים ומעשיים, כמו שהיה הנדרסון בכל דרכיו. לשוא נחפּש הצהרות ודקלרציות ממנו בכתב או בעל־פּה. אין דברי תשבחות למפעלנו, אין הבטחות או להטים דיפלומטיים, אבל ביחסינו בין ברית פועלי־ציון למפלגת הפועלים הבריטית, בעבודת ההסברה שלנו באינטרנציונל ובאנגליה הורגשו תמיד ידו התומכת ויחסו החיובי. מה כביר היה הרושם בזמן פעולתנו בסטוקהולם, באבגוסט 1917, כאשר הופיע התזכיר ההיסטורי של תנועת הפועלים הבריטית על מטרות המלחמה. בתכנית שלום זו הצטרפה בפעם הראשונה מפלגת פועלים גדולה ורבת משקל להשקפתנו, כי פּתרון שאלת היהודים קשור בפתרונה של שאלת ארץ־ישראל. תולדות התזכיר הזה עוד לא נכתבו. קשה לקבוע עד כמה הושפעו מנהיגי הפועלים באנגליה מתעמולתנו בזמן המלחמה בין מפלגות האינטרנציונל, או מהתעמולה הציונית בכללה. אין אפשרות לדעת בבטחה, באיזו מדה השפיעה עמדת מפלגת העבודה על המשא־ומתן בדבר הצהרת בלפור שכבר התנהל בזמן ההוא. אולם אין ספק, כי הופעת התזכיר הזה היה מאורע היסטורי, אשר חיזק את עמדתנו באינטרנציונל ועזר לנו להשפיע על ניסוח מניפסט השלום הסטוקהולמי בכוח דרישותינו. תכנית השלום של המפלגה הבריטית, כמו כל תעודה ממין זה, היתה כמובן פרי עבודה קולקטיבית. אולם ברור, כי נוסחא ריבוליוציונית זו בנוגע לשאלת היהודים לא נכללה בתזכיר בלי ידיעתו והסכמתו הברורה של ארתור הנדרסון, מזכיר המפלגה, מנהיגה ובא־כוחה בממשלה. והוא נשאר נאמן להשקפתו זו כל ימי חייו.

זכורה עמדתו התקיפה והגאה באכסקוטיבה של האינטרנציונל, ערב הקונגרס הסוציאליסטי בבריוסל, בשנת 1928. לפי בקשתנו חתם הנדרסון יחד עם ואנדרולדה, ליאון בלום, דיברוקר, ברנשטיין ואחרים על ההזמנה אל מנהיגי הפועלים בארצות שונות ליצירת הועד הסוציאליסטי למען ארץ־ישראל העובדת. הפעולה הזאת נתקלה בבקורת קשה ואויבת מצד מזכירות האינטרנציונל. “תן לי לענות”, פקד עלי הנדרסון, כאשר דרשתי ממנו שנית את רשות הדבור. הוא קם והודיע כי חתם על ההזמנה בהתאם להשקפותיו על חובת הסולידריות הבין־לאומית, ואם האכסקוטיבה רואה סטירה בין מעשהו זה ובין תפקידו בתור יושב ראש, מוכן הוא להתפטר מנשיאות האינטרנציונל! קשה לתאר במלים את הרושם שעשתה נאמנותו זו של הנדרסון לתנועתנו.

שנתיים אחרי זה עברה עלינו כוס התרעלה של הספר הלבן אשר לפספילד־צ׳נסלור. ויצמן התפטר, הופיעו המכתבים הידועים ב“טיימס”, פספילד ניסה להרגיע את סיעת הפועלים בפרלמנט, ונדמה היה כי נפסק הקשר בין ההנהלה הציונית ובין הממשלה. הגענו לנקודת קפאון. אולם לא נפסק הקשר בין תנועת הפּועלים בציונות למפלגת הפועלים הבריטית. נפל אז בגורלי להגיד להנדרסון, כי “קול דאונינג סטריט אינו קולה של לנדאדנו”, כי מעשי ממשלת הפועלים סותרים את החלטות מפלגת הפועלים, אשר מצאו זה עכשיו את אישורן בועידת לאנדאדנו. שוב נתגלה חושו הבריא ורגש הצדק של הנדרסון. לפי הצעתו בחרה האכסקוטיבה של המפלגה ועדה מיוחדה, אשר שמעה את טענותינו ובאה בדברים עם הממשלה. תוצאת הפעולה הזו היתה “ועדת הקבינט” הידועה בראשותו של הנדרסון, אותה ועדה אשר חיברה את “אגרת מקדונלד” וביטלה את הספר הלבן בסעיפיו העיקריים. רק הודות להתערבותו האישית ולמשקלו המכריע של המיניסטר האחראי למדיניותה החיצונית של בריטניה, אפשר היה להתגבר על הלך רוחו של משרד המושבות ולהכריחו לסגת אחור.

בצביונו הרוחני היה מה שהוא מאומנותו. פועל יציקה היה הנדרסון מנעוריו. והוא היה מוצק, ישר, אמיץ ונאמן. מחונן במדה רבה בסגולה היקרה להבחין בין העיקר לבין הטפל, ולמצוא בשעת ההכרעה את המוצא הנבון והנכון. תנועת הפועלים הבריטית והעולמית אבדו איש־מדינה מעשי ונמרץ, אשר נשא בלבו את חזון שחרור האדם והעבודה, את חזון אחרית הימים.

חיפה, נובמבר 1935