(במועצת ההסתדרות מ"ב ביום 28 לינואר 1941 בתל־אביב)

במעמד זה של שליחי הפועל היהודי בארץ־ישראל, כאשר אנו נותנים לעצמנו דין־וחשבון על התהוותה ופעלה של הסתדרותנו במשך 20 שנות קיומה, כאשר מבטנו מנסה לחדור דרך פרגוד העתיד, בשעה זו של האבקות איתנים על סדרי עולם חדשים, –­­ פונה מחשבתנו מבלי משים אל העם האנגלי העומד בגבורה ותנופה נהדרה במערכה אכזרית, רבת סבל ויסורים על קיומו ועצמאותו.

גלוי וידוע לנו כי עצם קיומו ועתידו של עם ישראל בארצו ובתפוצותיו, אפשרות קיומה של תנועת פועלים בת־חורין, עתידה של החרות עצמה – חרות עם ואדם כאחד – יוכרעו במערכת־דמים זו. ואנו מרגישים צורך נפשי לשלוח מהבמה הזאת את ברכתנו, ברכת־הנצחון, לעם הבריטי בארצו ובדומיניונים שמעבר לימים.

ברכתנו המיוחדה שלוחה לחברינו בתנועה המקצועית ובמפלגת הפועלים הבריטית, אשר נכנסה במלוא יכלתה בעול האחריות ובמאמץ המלחמה והנה כיום הזה הערובה הכי נאמנה למיגורם ולמפלתם של כוחות השעבוד והדיכוי העומדים לכלותנו, ערובה לשלום אמת לאחרי הנצחון.

לזכותה של מפלגת העבודה תרשם הסתלקותה של ממשלת צ’מברליין מהבמה וחיסול שיטת הכניעה והפיוס עם העריצות הנאצית־פאשיסטית. מפלגת הפועלים, היא שהכריחה את המפלגה הקונסרבטיבית למסור את השלטון לידי וינסטון צ’רצ’יל; היא אשר גרמה ליצירת הממשלה הנוכחית של צ’רצ’יל־אטלי. הודות לאיניציאטיבה האמיצה והמרחיקה ראות של מפלגת הפּועלים שוּנוּ פּני המערכה, וצביונה ההיסטורי של המלחמה הזאת התבלט לעין כל. היא חדלה להיות מלחמה בין שני אימפריאליזמים המתחרים על חלוקת עולם חדשה. היא הפכה מלחמה עד חרמה בשאיפות הציר הנאצי־פאשיסטי להקים משטר קולוניאלי באברופה ובעולם, להפוך את אברופה לדספוטיה קאפיטאליסטית־פיאודאלית תחת מרותה של גרמניה ונושאי כליה הקטנים, ובאמצעות אברופה זאת לשעבד ולנצל את העולם כולו לטובת משעבדיו ומנצליו של הגזע הנבחר והשליט.

אבל המלחמה הזאת לפי עצם מהותה ההיסטורית מוכרחה לההפך לקרב מכריע בכוחות השעבוד והניצול לכל צורותיהם, לא רק של עם בעם, אלא של אדם באדם. העולם לא ישוב לקדמותו אחר מיגור המפלצת הנאצית. המפציצים הבריטיים, מהלומות הצבא והצי הבריטי הורסים לא רק את יסודות השלטון והמשטר הנאצי בגרמניה, אלא את משענות המשטר הזה בכל הארצות.

ממשלת צ’מברליין, בא כוחה הטיפוסי של האריסטוקרטיה הקרקעית והסיטי הלונדוני, של אילי הממון, החרושת והאחוזות, הוכיחה כי המעמדות השליטים שעמדו מאחוריה אינם מסוגלים עוד לנהל את המדינה. היא לא הצליחה למנוע את המלחמה, ולא הצליחה לארגן את האומה הבריטית לנצחון במלחמה.

אמנם ממשלת צ’רצ’יל־אטלי אין פירושה כי מעמד הפועלים הגיע לשלטון באנגליה. אבל פירושה כי אין יותר אפשרות למשול באנגליה בלי הפועלים בשעת סכנה איומה זאת. בלעדם, בלי כוח ארגונם, ייצורם, ורצונם לנצח אין אפשרות להציל את אנגליה, את אברופה, ואת העולם התרבותי כולו מחלום הבלהות הנאצי. לא תהיה עוד אפשרות למשול באנגליה בלי הפועלים ונגדם. גם אחרי שתחלוף הסכנה האיומה הזאת.

המעמדות השליטים מאתמול לא יקימו מחדש את שלטונם למחרת אחרי הנצחון. אינני אומר שהם לא ינסו להשיב את העולם לקדמותו או להחזירו לתוהו, כמו שהצליחו לעשות זאת אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל אני מאמין שמעמד הפועלים יקח לקח משגיאותיו וכשלונותיו מהתקופה שאחרי מלחמת העולם הקודמת. הוא לא יסתפק, באנגליה ובארצות אחרות, בשנוי צורת המדינה, בהלבשתה מחלצות הדימוקרטיה בלי תוכן ממשי כלכלי, אלא יגשים תמורות במבנה החברה, יכין דמוקרטיה כלכלית, סוציאלית.

אולי יורשה לי להזכיר בהזדמנות זאת נבואה שנזרקה מפיו של מרכס לפני 90 שנה. ב־1850, כאשר כתב על " שרון¹ המעמדות בצרפת הוא אמר: “יעוד הפועלים… לא ימצא פתרונו צרפת, בצרפת רק יוכרז עליו. הוא לא ימצא פתרונו בשום מקום בתוך תחומים לאומיים. מלחמת המעמדות בקרב החברה הצרפתית תהפך למלחמה עולמית בה יעמדו פנים אל פנים אומות העולם. הפתרון הוא יתחיל רק באותו רגע כאשר בעקב המלחמה העולמית יגיע הפרוליטריון לשלטון בראש העם השולט בשוק העולם – בראש אנגליה, המהפכה תמצא בזה לא את סיומה, כי אם את ראשיתה הארגונית, היא לא תהיה קצרת נשימה…” עד כאן דברי מרכס. ואני רוצה להוסיף: היא תהיה לא רק ממושכת, היא לא תהיה גם חופשית מזיגזגים, מאכזבות, ומנסיגות. אבל יהי רצון שהדור שלנו אשר ראה שתי מלחמות עולם, יזכה לראות את ראשית קיומו של החזון הזה. לזה אמנם לא מספיק שמפלגת הפועלים תגיע לממשלה, נחוץ שתגיע לשלטון ממש ותשאר נאמנה ליעודה ולעיקריה גם בשלב ההגשמה.

אני מאחל למפלגת העבודה הבריטית שרוחם של קיד הארדי ושל ארתור הנדרסון תשלוט בה ותוביל אותה בדרכה הקשה!

אולם חזון העתיד אל יסיח את דעתנו מהמציאות העכורה, המגואלת בדם ובדמעות, בקלונות ובאכזבות מרות. הגורל מהתל בנו, מתעלל בנו. במדרש אחד נאמר: “הקדוש ברוך הוא חייכן הוא.” גם ההיסטוריה חייכנית היא. בעת שאנחנו – כיהודים, כפועלים, כסוציאליסטים – רואים במלחמה הזאת את מלחמתנו, בעת שאנו רוצים בכל לבנו לקיים את ברית־הדמים שבינינו ובין העם האנגלי, בעת שאנו רוצים לעמוד במערכה המשותפת עם אנגליה של מחר – חותרת תחת מפעלנו ועתידנו אנגליה של אתמול השוררת עדיין באימפריה הקולוניאלית. היא כאילו קשרה קשר כדי לדכדך את רוחנו ולרפות את ידינו, כדי להרחיב ולהעמיק את הפרץ אשר נבע במאי 1939 ובפברואר־מרס 1940.

בל נגרר אחרי ההתגרות הזאת בנו של שליטים אשר התחנכו באוירה ובמסורת של הממשל הקולוניאלי בארצות אסיה ואפריקה. הם יעברו יחד עם עולמם ההולך ונחרב. לא ניתן להם להקים חיץ בינינו ובין העם האנגלי.

אל נגזים בהערכת כוחנו. עמנו מתבוסס בתום של פורענות, השפלות וענויים ללא גבול. אבל בל יחשבו מנדינו ומתנגדינו כי הגענו למצב של “שחי ונעבורה”. בלי יהירות, מבלי לתת לרגש העלבון והמרירות להשתלט עלינו, להגותנו מדרכנו הכבושה, דרך תנועת הפועלים המאורגנת, הדוגלת באחות עמים ובאחות האדם והשואפת לשלום בר־קיימה עם העם הערבי – נעמוד בקומה זקופה על משמר כבודנו וזכויותינו. לא נשקוט עד שיבוטל הספר הלבן ומדיניותו, חוק הקרקעות וגזרות העליה. אלו הם תעודות הפּיוס האחרונות של ממשלת צ’מברלן־מקדונלד־הבן, בהן ניסתה לקנות את משרתיו ועבדיו של הציר הנאצי־פאשיסטי במזרח הערבי ובארץ־ישראל.

במלחמתנו זאת נמצא עידוד בעמדה הנאמנה והאמיצה של מפלגת הפועלים הבריטית ושל סיעת הפועלים בבית הנבחרים. לא נשכח את עמדתם בויכוח בבית הנבחרים במאי 1939 על הספר הלבן. נזכור את הצעת אי־האימון אשר הגישה במרס 1940 אחרי הופעת חוק הקרקעות. לא נשכח לה את חסד פעולתה זאת אשר אין לה תקדים בתולדות הפרלמנטריזם האנגלי שמפלגת האופוזיציה תגיש בזמן המלחמה אי־אמון בממשלה.

אנו גם יודעים להעריך את ערך ההחלטה אשר נתקבלה בועידת מפלגת הפועלים בבורנמאות במאי 1940, זמן קצר אחרי כניסת מפלגת הפועלים לממשלה החדשה.

ובהזדמנות זאת אינני יכול שלא להזכר ולהזכיר לכם את שמו של החבר אשר הספדנו אותו בראשית המועצה הזאת, את דב הוז, אשר חלק גדול היה לו במלחמה הזאת ובמפעל ההסברה אשר היה קשור בה. ואני נזכר בהוז גם מפני הדמיון אשר בין מצבנו לפני 10 שנים, כאשר עמד דוב הוז יחד אתנו במלחמה ובהאבקות אשר כפו עלינו בזמן הופעת הספר הלבן לפּספילד־צ’נסלור. גם אז נלחמנו בממשלה בריטית, מבלי לפגוע בעם האנגלי; שרינו עם ממשלת פועלים, מבלי לפגוע ביחסי הברית בינינו ובין מפלגת הפועלים. זה גם תפקידנו כיום: להאבק על זכויותינו מבלי לפגוע בבריתנו עם הדמוקרטיה הבריטית, מבלי להחליש במשהו את כוח המחץ שלה במלחמה.

עוד לא הגיעה השעה לנסח ולבטא בנוסחאות פוליטיות מדויקות את תביעותינו ואת השקפותינו לשלום המקווה. אני מקבל כמסגרת וכנקודת מוצא את החלטות באורנמאות במאי 1940, אשר ועידת מפלגת העבודה קבלה לפי הצעת חברינו ממפלגת פועלי־ציון באנגליה.

ואני רוצה להוסיף עוד מלה אחת אל מפלגת העבודה. אנחנו זוכרים היטב כי פתרון שאלת ארץ־ישראל בקשר עם שאלת היהודים איננה רק ענין להסכם ואמנה בינינו ובין הדמוקרטיה הבריטית. אנו יודעים כי היא תובעת הסכם והבנה בינינו ובין העם הערבי. אמונתי באפשרות הסכם משולש כזה מתבססת גם על העובדה שאחת מתוצאותיה העיקריות של המלחמה הזאת תהיה כי לא תתכן בסדר עולם חדש ויציב ההתפוררות הלאומית המופרזת; כי אין יותר תקומה בעולם, המצווה על איחוד כלכלי במסגרת משק בין־לאומי, לעצמאותם של עמים קטנים אלא במסגרת של פדרציה של עמים בני־חורין, הבנויה על יסודות של אחדות בתוך חרות.

סיסמת האימפריאליזם הישן הרומאי היתה: “הפרד ומשול”, או יותר נכון “הפרד ושעבד”; סיסמת האימפריאליזם החדש הנאצי היא: “לכד ושעבד”; סיסמתנו היתה ותשאר סיסמת הסוציאליזם הבין־לאומי: “התאחד ושחרר!” וברוח זאת אנחנו נגש יחד עם מפלגת העבודה לפתרון בעיות השלום.

אבל בינתים לילה לילה ואימתו, בינתים מתפללים אנחנו יחד עם כל תושבי לונדון ואנגליה, כמו שהתפלל הכהן הגדול ביום הכפורים על תושבי השרון: “שלא יהיו בתיהם קבריהם”. בינתים ברכתנו, ברכת אחים, ברכת נצחון לעם האנגלי. ואל תהיה ברכתנו זאת – ברכת עם קטן ודל, עם ממושך ומורט, הניתן לבוז ולמשסה, אשר חצי השנאה של הנאציזם מופנים אל לבו, אל תהיה ברכת עם קטן זה קלה בעיני אחינו הגדול, העם האנגלי העובד!