(מתוך הקדמה לחבורו של ח. דרבקין “עצמאות ופדרציה”)

המחבר מגיע למסקנות הדומות במדה רבה למסקנותי במאמר “מחשבות על רבונות, אבטונומיה ופדרציה” שכתבתי לפני 6 שנים כבסיס לדיון בועדה לשאלת היחסים היהודים־ערביים (הועדה נתמנתה ע"י הנהלת הסוכנות בראשית 1940, והיה לי הכבוד לעמוד בראשה).

אמנם לא רק צדדים שוים ישנם בין חבורו זה של הח' דרבקין ובין ה“מחשבות” שלי, אלא גם הבדלים ניכרים הנעוצים בשוני הגישה והזמן. הצעותי היו מכוונות לעבּוּד תכנית שתבוצע על יסוד של הסכם יהודי־ערבי, או על יסוד הכרעה בינלאומית ששני הצדדים ישלימו אתה. שני סעיפיה הראשונים והעיקריים היו: הסכם על שלטון ארצי המיוסד על פדרליזם פריטטי דו־לאומי, והסכם על עליה יהודית לתקופת שנים עד שיושג שויון מספרי בין היהודים לערבים עם ערובות להמשכתה בתום תקופה זו. אשר למבנה הפדרטיבי של ארץ־ישראל, נקודת המוצא בשלב הראשון עד להשגת השויון המספרי בין שני העמים היתה האבטונומיה הפרסונלית של שתי החטיבות הלאומיות. אולם לקחתי בחשבון, בעקבות השגת השויון המספרי בין שני העמים והתהווּתם של שני אזורים לאומיים, כתוצאה מהמגמה הטבעית של ההתישבות היהודית להתרכז באזור טריטוריאלי רצוף, כי את מקומו של הפדרליזם הפרסונלי יירש הפדרליזם הטריטוריאלי, המבוסס על האבטונומיה הטריטוריאלית של שני האזורים, היהודי והערבי לפי רוב תושביהם.

דרבקין כותב לאור של 5 השנים שעברו מאז הוכרז על מצע בילטמור כקו המדיניות הציונית הרשמית ולאור הסיטואציה ההיסטורית של זמננו. הקו הבילטמורי וכניעתה המחפירה של ממשלת הפועלים למדיניות “הספר הלבן”, שניהם חתרו תחת האפשרות של הסכם יהודי־ערבי. כעת אין להקים משטר של פריטטיות פרסונלית, מכיון שכל אחד הצדדים עלול לסכל אותו על ידי תמרונים של אי־שיתוף, ואין להגיע להסכם על עליה עם המנהיגות הקיימת הערבית. משום כך פוסח המחבר על השלב של פדרליזם פריטטי הנשען על אבטונומיה פרסונלית ומציע ללכת מיד בדרך של עצמאות טריטוריאלית השלובה עם שלטון פדרלי פריטטי לענינים המשותפים לשני האזורים האבטונומיים, או לשתי הרפובליקות העצמאיות, לפי הטרמינולוגיה השאולה מחוקת ברית־המועצות.

ברור שעמדתו של המחבר תתקל בבקורת מרובת גוונים. חסידי החלוקה יטענו שהוא מציע חלוקה, ז.א. ותור על זכות עליה יהודית והתישבות בחלקה של א"י, בלי יתרונותיה של רבונות שלמה. אלה התומכים ברעיון של פריטטיות דו־לאומית פרסונלית כצורת השלטון היחידה המגשימה את רעיון חלוקת השלטון בין שני העמים, כמו החברים הטוענים להחלפת המנדט הבריטי בנאמנות בינלאומית ודחית פתרון שאלת המשטר המדיני של הארץ לעתיד יותר רחוק – כולם ימצאו נקודות תורפה בהצעותיו של המחבר, המנסה להגיע לפתרון אינטגרלי, המצרף ומאחד את האלמנטים החיוביים שבכל התכניות הרווחות בתנועת הפועלים בארץ לפתרון בעיותיה המדיניות.

אין בכונתי בהקדמתי הקצרה הזאת להכנס בעובי הוכוח הנוקב והנסער. דבר אחד, נדמה לי, התברר והתלבן למדי בשנתיים האחרונות. המטרה המשותפת לכל התנועה הציונית־הסוציאליסטית – עצמאותו הלאומית והמדינית של עם ישראל בארצו – יכולה להתגשם בדורנו רק בשתי הצורות שהזכיר אותן גרומיקו בהצהרתו ההיסטורית באספת האומות המאוחדות: בצורה של עצמאות לאומית בתוך ארץ־ישראל פדרטיבית או “דו־אחידה” יהודית־ערבית, או בצורה של חלוקה לשתי מדינות עצמאיות לגמרי, יהודית וערבית. בהכרעה הגורלית, איזה פתרון עדיף, נעמוד תמיד בפני השאלה: רבונות או שטח – מה מהם עדיף? כמו כן צריך להיות ברור לנו שכל רעיון אמת וכל תכנית מדינית מצוינה כשהיא לעצמה, נתונים לסילוף עד לקריקטורה על ידי אלה שכח הביצוע בידיהם. יכולים להציע לנו חלוקה, שהנלהבים בין תומכיה יבכרו עליה משטר דו־לאומי פריטטי. יכולים להציע פדרציה מסוג כזה שחסידי הפדרליזם הדו־לאומי יבכרו עליה רבונות על חלקה של הארץ.

תנועת הפועלים אחרה את ההזדמנות של הופעה משותפת לפני הועדה האי“ת המיוחדת של או”מ. אולם יש להניח, כי הועדה לא תבוא בהצעה מוסכמת אחת ויחידה לפני האספה בספטמבר. תופענה אלטרנטיבות שונות. יהיה זה חטא היסטורי ללא כפרה, אם תנועת הפועלים העברית בא"י ובגולה לא תקבע עמדה משותפת ואחידה בשאלה הגורלית של עתיד הארץ ושל מפעלנו. על מפלגות הפועלים לעשות מאמץ עליון ומשותף להגדיר, מה הן צורות המשטר הארצי והבינלאומי שיש בהן משום הגשמת שאיפתנו לעצמאות לאומית ומדינית, ושיש להן זכות אזרח בתנועה הציונית־הסוציאליסטית. ועידה מיוחדת של ההסתדרות, שתקרא ללא מרות מפלגתית, או ועידה של כל המפלגות הציוניות־הסוציאליסטיות צריכה להחליט, לאיזה פתרון זכות הבכורה. החלטת הרוב תקבע את עמדתנו בתנועה הציונית ולגבי האומות המאוחדות. היעמוד בנו הכח למאמץ רעיוני וארגוני משותף כזה?

הר הכרמל, חיפה, יולי 1947