רקע
שלמה קפלנסקי
כח קליטתה ההתישבותית של ארץ־ישראל לאור בחינה חדשה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1950

1

הויכוח בדבר יכלתה של א“י לשמש מולדת לחלק ניכר של העם היהודי – ימיו כימי הציונות המדינית החדשה, והיה תמיד סוער ביחוד בקרב תנועת הפועלים היהודית. הפולמוס בין הסוציאליסטים היהודים, מהמגמה הפועלי־ציונית לבין חבריהם מהמגמה הבונדיסטית, ואחרי המלחמה בינינו לבין הקומוניסטים, סובב תמיד מסביב לשתי שאלות. מצד אחד עמלים יריבינו להוכיח, כי א”י קטנה מדי ועניה מדי ואין בה כדי לקלוט קליטה של ממש את המוני היהודים המשחרים לעבודה. ערכו של הישוב הארץ־ישראלי לגבי קיום חיי העם היהודי וחידושם הוטל בספק או זכה להערכה קלה שבקלות. מצד שני הייתי אנוס עוד לפני 15 שנה לצאת נגד יריבים יהודים שניסו להציג את ישובה של א“י כנישול הפלחים ודחיקת רגליהם, ואת הציונות – כ”תחבולה נציונליסטית של כיבוש“. טענה שניה זו ביסודה בעלת חשיבות מכרעת היא; כי לו היתה אמת בדבר, כי השרשתם של המוני עולים יהודים בא”י לא תתכן אלא ע“י נישולם ועקירתם של המוני ערבים, היינו עומדים בפני שאלה שאין לה פתרון, לא מוסרי ולא מדיני, וכל הפולמוס על ערכה ההיסטורי של א”י עברית היה עולה בתוהו.

ויכוח זה עבר בשנה האחרונה מן השטח היהודי הפנימי להיקף בין־לאומי. ההנחה, שא“י היא ארץ צפופת ישוב, ואשר על כן יש בהתישבות היהודית משום סכנה כלכלית לתושבי הארץ הערבים, נתקבלה על דעת רוב חבריה של ועדת שאו המפורסמת. בניגוד לדעתו של הרי סנל, מודיע הדו”ח של הועדה לאמור: “יהא הדבר כאשר יהא, נראה לנו, כי א”י בכללה אינה יכולה לכלכל ישוב חקלאי גדול מן הקיים עכשיו, אלא אם כן תשונינה שיטות החקלאות תכלית שנוי. אין ספק, שפרי חקירה חקלאית, השקעות הון, והקלות באשראי גילו בכמה מחוזות אפשרויות חשובות לעיבוד איניטנסיבי יותר, ויתכן שעתידה אדמת א“י לכלכל ישוב חקלאי גדול יותר. בהרבה מקרים בעבר, נקלטו האנשים שהפסידו את אדמתם בכפרים השכנים אבל נאמר לנו שהתהליך הזה היה אפשרי לפני 4 או 5 שנים, איננו בגדר האפשרות כיום הזה; הושגה נקודת הרוָיה. העובדה הפשוטה היא, כפי שהוגד לנו ע”י יודעי דבר, שאין יותר אדמה פנויה שאפשר לישבה ע“י עולים חדשים שלא ע”י נישול התושבים הנוכחים. (Report of the Commission on Palestine 1929, pp. 121–123, Cmd. 3530.)

נבחן, איפוא, אם מפעלנו בא"י משמעו נישול תושבים או ציפופם; אם פירושו כיבוש לשם ניצול או פיתוח כוחות ייצור נרדמים, אשר יביאו לידי פריחה חדשה ולידי רמת חיים מעולה יותר בשביל יישוב מרובה יותר.

בגשתנו לחקר השאלה, מה מספר האוכלוסים שיש בכוחה של א“י לכלכל, אנו מניחים כמובן מראש, כי אפשרויותיה המשקיות תפותחנה ותנוצלנה במלוא שיעור יכלתם של המדע והטכניקה בזמננו. בלי מהפכה גמורה בתנאי הכלכלה והייצור של הארץ – ענין שגם הדו”ח של ועדת שאו מדבר בו אגב אורחא – אין אפשרות להגביר במדה הגונה את כשרון קליטתה המשקי של א“י, אף לא להרים את רמת חייהם של המוני העמלים הערביים. אברופאיזציה של המשק המזרחי של א”י איננה רק תולדה של עליה יהודית רבת היקף ובעלת תביעות אברופיות, אלא היא גם תנאי קודם לה.

מאז נסיוני הראשון בשנת 1916, לחקור את מדות הצפיפות הישובית האפשריות בא"י, שונו גבולות הארץ, מלבד זאת גדל הרבה רכושנו בידיעת הארץ, תנאי אדמתה ומגמת התפתחותה החקלאית. המספרים משנת 1916 טעונים איפוא בדיקה חדשה.


שטחה של ארץ־ישראל

גבולותיה הפוליטיים של פלשתינה (א"י) במנדט הבריטי אינם גבולותיה ההיסטוריים של ארץ־ישראל. קיפוח הגבול הצפוני עם הלבנון, אשר הועתק מנהר ליטני עד ראש הנקרה, איננו כ“כ חשוב. קשה ממנו מסירת החורן והגולן לסוריה, שטח בן 5־6000 קילומטרים מרובעים, המשתרע בין הירדן ובין הרי הדרוזים. אך כל החלוקה הפוליטית המלאכותית הזאת של א”י, אשר נגדה מחינו בשעתו מעל במת הועידה של מפלגת העבודה הבריטית בברייטון, איננה גוזרת עדיין על כל פעולה התישבותית יהודית בארץ הבשן הקדומה. ואעפי“כ לתועלת הענין הנידון, מוטב שנצמצם את חקירת האפשרויות הכלכליות בתחומי א”י אשר לשטח המנדט הבריטי. ובזה אין אנו מבדילים בין א“י המערבית, העומדת תחת הנהלתה הבלתי־אמצעית של הפקידות הבריטית, ובין עבר הירדן מזרחה, שבו קיימים קשרי חוזה מיוחדים בין ממשלת המנדט לבין האמיר עבדאללה. כי על אף כל ההגבלות, אשר אושרו ע”י חבר הלאומים בשנת 1922, מקנה לנו המנדט זכות ורשות לפעולה משקית והתישבותית בעבר הירדן.

לפי מספריה של ממשלת א“י עולה שטחה של א”י המערבית ממתולה עד מפרץ אילת (עקבה) ל־ 26.330 קילומטרים מרובעים, לעומתה, עולה שטחו של עבר הירדן ל־40.000 קמ“ר. אולם 66.000 קמ”ר אלה כוללים בתוכם שטחי קרקע גדולים שאינם ראויים לישוב. עליהם נמנה במערב איזור הנגב המדברי והשחון דרומה מן המעלה ה־31 רוחב צפוני, הנערך ב־8 מיליונים דונם או 8000 קמ“ר. גם הגבול המזרחי של עבר הירדן תקוע בתוך ערבת סוריה ומדברה. כבר הורה אאוהגן, שאדמת הערבה מזרחה מן המסלה החג’אזית ודאי ראויה לחקלאות. ומומחי הנהלת הסוכנות בא”י, אשר חקרו זה לא כבר את הגלעד ואת המישור, ציינו אף הם כי שטחי הקרקע הנרחבים מזרחה למסילה החג’אזית מסוגלים הם וטובים לעיבוד, אם נמצא פתרון לשאלת המים; וחורבות הישוב במקומות ההם עדות הן כי בימי קדם מצאו פתרון לשאלה זו. אולם לא נרחיק לכת. נשאר בגבולות השטח הניתן לישוב כיום הזה ונקבע את גבולו המזרחי של עבר הירדן בקרבת קו המסילה החג’אזית, או עד המעלה 36 אורך מזרחי. לפי זה יהיה שטח הקרקע הראוי לישוב בא“י כדלקמן: במערב 18.330 קמ”ר (מהם 15.570 במחוזות הדרום והצפון אשר נקבעו בימינו – עד הקו עזה באר־שבע – ו־2760 קמ"ר בנגב); במזרח – רמה המשתרעת מן הירמוק עד מען, כ־300 קילומטר ארכה וכ־50 רחבה, היינו שטח של 15,000 קמ“ר. בסה”כ 33.300 קמ"ר.


צפיפות הישוב

מספר האוכלוסין בכל א“י נאמד ב־1930 כדי 1,200,000 נפש. במספר הזה כלולים במערב הירדן למעלה מ־100.000 בדוים, ובמזרח הירדן 170.000 נודדים גמורים או נודדים למחצה שבאיזורי הערבה אשר בדרומו ובמזרחו של שטח המנדט. הרי שצפיפות הישוב היא בממוצע 18 נפש על כל קילומטר מרובע בא”י כולה. אולם נכון יותר הוא לחשב את צפיפות האוכלוסין היושבים על הקרקע ביחס לשטח הקרקע הראוי לישוב. אם נוציא איפוא מן המספרים הנקובים לעיל את 75.000 הבדוים אשר במחוז באר שבע, את מחצית מספר השבטים הנודדים־למחצה ואת כל הבידואים אשר בעבר הירדן, ויעלה מספר תושבי הארץ הקבועים למיליון אחד בערך, שהיא צפיפות של 30 נפש לכל קילומטר מרובע.


שטח הקרקע הראויה לעיבוד.

הנחתי היא, כי יכולת קליטתה הכלכלית של כל ארץ תלויה בראש וראשונה בכח קיבולה החקלאי. אין כל צורך להקדים לשאלה זו את הבירור עד כמה חשוב המעבר לחקלאות בשביל הקמת החברה העברית בא“י, מכיון שברור הוא על כל פנים, כי התרחבות בסיסה החקלאי של א”י גורם ראשוני הוא בהתפתחות המפעל הישובי היהודי היום ובמשך כמה וכמה שנים. בקביעת יכולת הקליטה החקלאית של הארץ מכריעים שני יסודות: שטח אדמתה הראויה לעיבוד ודרגת האינטנסיביות האפשרית ביצורה החקלאי. יש איפוא צורך לחשב ולמצוא את שטח הקרקע הראויה לעיבוד בא"י.

ממשלת א“י בתשובתה בבית הלורדים במאי 1925 העריכה את השטח הראוי לעיבוד בא”י המערבית ב־½ 12 מיליון דונמים תורכים, שהם בערך 11.4 מיליון דונמים מטריים (או 1.140.000 הקטר). היא גם מסרה באותו מעמד מספרים די מפורטים בדבר חלוקת השטח לפי הבעלות ולפי מצב העיבוד. לדעתה, היו מיליון דונם קנינם של יהודים או של עדות לא ערביות אחרות; ½ 2 מיליון אדמה מסוגלה לעיבוד אך לא מעובדה כל עיקר, 9 מיליונים דונם קנין ערבים, מהם 6 מיליונים מעובדים, ו־3 מיליונים בור. הרי שרק מחצית השטח הראוי לעיבוד לפי דעת הממשלה מעובד בקביעות בידי בעלי האחוזות והפלחים. כשטח חזה, כמעט ½ 5 מיליון דונם, עומד בור, או בלתי זרוע. יש להוסיף, כי גם בתוך מיליון הדונמים בערך אשר בידי היהודים יש חלק הגון של קרקע בלתי מיושבת.

אשר לשטח המעובד בידי הערבים, הרי קרוב לודאי שהאומדנה הנ“ל לקויה ביתיר ולא בחסר. ספירת היבולים במשך 10 שנים מעידה, כי החקלאות האי”ת מוציאה ברוטו 200.000 טונות תבואות מכל המינים, גידולי חורף וקיץ יחד. אם נקח כיסוד לחשבון את המכסה המקובלת של 60 ק“ג לדונם, יצא לנו שטח זרוע בן ½3 מיליון דונם. גם אם נצרף אליו את שטחי המטעים, הקטנים ביחס, יצא כי כל השטח המעובד, של היהודים ושל הערבים יחד, אינו עולה עד כדי 4 מיליונים דונם. אין זה מן הנמנע, כמובן, כי שומות המעשר שעליהן מתבססות ספירות היבול האמורות רחוקות מן המציאות באחוז גדול מאוד. יתכן איפוא שאומדנת הממשלה בדבר שטח הקרקע המעובד בידי הערבים קרובה לאמת, והיא אף שופכת אור בהיר על המצב שבו נתונה אדמת א”י.

אולם אין אנו חייבים להסתמך על אומדנותיה של הממשלה הא“ית בלבד. המחקר החשוב ביותר בשנים האחרונות היא חקירת הקרקע אשר הוצאה לפועל על ידי המומחה האמריקני, א. ט. סטראהורן, מטעם הועדה המאוחדת לחקירת א”י בשנת 1927. ערכה של תרומה מדעית זו בחקר הקרקע של א“י ישאר בעינו, גם לאחר שהדו”ח הכללי של ועדה זו יהיה נידון לגניזה עולמית כראוי לו.

סטראהורן בדק כמעט את כל מישורי א“י המערבית ועמקיה. חקירת בקעת הירדן בלבד היתה לקויה מחמת קוצר הזמן ומפני עונת השנה. בקשר עם התקפותיה של ועדת שאו וחקירתו של סיר ג’ון הופ סימפסון השלימו בשנה האחרונה מומחי הנהלת הסוכנות בא”י את עבודתו של סטראהורן. מטרת ההשלמה היתה בעצם חקירת תנאי העיבוד בחלקים שונים של ארץ־ישראל, אולם דרך אגב הביאה לבדיקת מסקנותיו של סטראהורן ובמקרה יוצא מן הכלל הזה של עמק הירדן – גם לתיקונים חשובים בהן. על יסוד חקירות סטראהורן והנהלת הסוכנות נמצא, כי השטחים הראויים לעיבוד במישורי ארץ ישראל המערבית ובעמקיה הם כדלקמן:


טבלה א'

קרקע הראויה לעיבוד במישורי א"י המערבית ועמקיה

(החשבון בדונמים מטריים)


האזור השטח הכללי ראוי לעיבוד מהם
ראוי להשקאה אינו ראוי להשקאה
…………….. ………….. ……….. ………… ………….
1. מישור החוף 3.398.600 3.032.300 2.178.550 853.750
2. עמק יזרעאל 437.700 394.100 348.200 45.900
3. עמק נוריס 105.100 94.600 82.700 11.900
4. עמק הירדן העליון (בית־שאן־צמח) 443.900 341.200 128.800 212.400
5. עמק הירדן התחתון 352.100 231.800 231.800 ־
6. עמק החולה 138.000 128.800 128.800 ־
7. הנגב 2.760.000 2.200.000 ־ 2.200.000
בסה"כ 7.6635.400 6.422.800 3.098.850 3.323.950

הערה: המספרים לסעיפים 1, 2, 3 הם לפי סטראהורן (דו“ח של מומחי ועדת החקירה המיוחדת לא”י, בוסטון 1928, עמוד 222), לסעיפים 4, 5, 6 לפי הנתונים של מומחי הסוכנות (ההתישבות החקלאית בא"י, תזכיר לסיר ג'. הופ סימפסון, לונדון 1930). בשטח הכללי של הנגב כלול רק החלק הראוי לישוב צפונה מן המעלה 31 רוחב צפוני; שטחו הראוי לעיבוד נאמד ב־80%.

נציין במפורש, שהשטחים שאינם ניתנים לפיתוח, מסיבות טופוגרפיות או חקלאיות, כגון חולות, מדרוני הרים, אדמות מלח, הוצאו לכתחילה מכלל חשבון זה.

החשוב שבכולם מבחינה חקלאית הוא איזור החוף המשתרע מעזה עד ראש הנקרה (סולם צור) וכולל את מישורי פּלשת, השרון ועכו – יחד 3 מיליונים דונמים מטריים (300,000 הקטר) קרקע ראויה לעיבוד, שמחציתה בערך ראויה להשקאה גם מבחינה כלכלית. (כי מבחינה קרקעית־טכנית מסוגלים להשקאה – לפי דעת סטראהורן – כ־70 אחוז ממנה. מישור יזרעאל (העמק) ועמק נוריס מכילים למעלה מ־48.000 הקטר (488.000 ד.מ.) קרקע הראויים לעיבוד, אשר ברובה הגדול אינה ניתנת להשקאה. מישור החולה הוא שטח בן 13.000 הקטר (128.800 ד.מ.) קרקע משובחת הראויה להשקאה והטובעת כיום ביון ביצות. בעמק הירדן העליון והתחתון (מערב הירדן) עולה השטח הראוי לעיבוד כדי 57.000 הקטר (573.000 ד.מ.), למעלה ממחציתו ראוי להשקאה. הנגב בין עזה – באר שבע לבין מעלת הרוחב 31 הוא מישור בן ¾ 2 מיליון דונמים מטריים. כ־80% מכל השטח הזה, היינוּ 2.200.000 ד.מ. (220.000 הקטר) ראוים לעיבוד. ראוי לעיבוד.

יוצא מזה, כי מישורי א“י המערבית משתרעים על פני ½ 7 מיליון דונם ומהם כ־6.400.000 ד.מ. (640,000 הקטר) ראוים לעיבוד. ועוד יוצא, כי השטח הראוי לעיבוד שבאזור ההרים והגבעות של א”י מגיע – לפי אומדנת הממשלה הנ"ל – ל־500.000 הקטר (5 מיליונים ד.מ.), שהם 40 עד 50 אחוז של כל אדמת ההרים; לדעת מומחים רבים זוהי הערכה זהירה למדי.

על אודות עבר הירדן אין כל ידיעות מוסמכות. א“י המערבית הנה מבחינה טופוגרפית רבת גונים וניגודים יותר מא”י המזרחית שהיא ברובה המכריע ארץ רמות ומישורים רחבי ידים. אנו מניחים כי מכל השטח בן 15.000 קילומטרים מרובעים הראוי לפי דעתנו לישוב רק 2/3 ראויים לעיבוד כלומר בערך 10.000 קילומטרים מרובעים (1.000.000 הקטר). לפי החקירה שנעשתה לפני זמן מה על ידי מומחים מארץ־ישראל יש בשטח הזה 40.000 הקטר קרקע ראויה להשקאה; את כל השאר, חלק הארי בן 960,000 הקטר (9,600,000 ד.מ.), צריך למין כאדמת מזרע ומטע בלי השקאה.


טבלה ב'

סיכום השטח הראוי לעיבוד בכל א"י


האזור פני השטח בדונמים מטריים בהקטרים ס"ה בהקטרים
א"י המערבית:
אדמת מישור 6.420.000 642.000
אדמת הרים 5.000.000 500.000 1.142.000
עבר הירדן:
בקעת הירדן 400.000 40.000
הרמה 9.600.000 960.000 1.000.000
בסה"כ 21.420.000 2.142.000 2.142.100

הרי שהשטח הראוי לעיבוד בכל א"י עולה כדי 11,4 מיליון ד.מ. במערב הירדן ו־10 מיליונים במזרחו. יחד – 21.4 מיליון ד.מ., או 2,140,000 הקטר.


נורמת העבודה וצפיפות הישוב

מהו מספּר האוכלוסין החקלאים היכולים להאחז בשטח זה ולהחזיק עליו מעמד מבחינה משקית? למען דעת כמה משקי משפּחה יכולה החקלאות האי“ת לפרנס, עלינו לפתוח בשאלת יחידת העבודה החקלאית, לפי הטרמינולוגיה הרוסית. בגרמניה קוראים לכך “משק ההספּקה העצמית”. אני יוצא בזה בעקבות פּרופ' פרנץ אופּנהימר, שהורה עוד בשנת 1913, כי השטח הממוצע למשק־משפּחה חקלאי – לפי שיטות העיבוד האינטנסיביות שבימינו – יש להעמיד על 5 הקטרים. “שטח בן 5 הקטרים”, אומר אופנהיימר, יחשב כמינימום להספקת צרכיה וכמכסימום לכוח עבודתה של משפּחת אכרים אחת, שאין לה לא עבודה ולא עזרה מן החוץ”2. אין פּלא שמשנה זו לא הובנה כראוי ופעמים רבות גם עוררה התנגדות. ווֹיטינסקי3 מעיר בצדק, כי שטח בן 5 עד 10 הקטרים באמריקה משק־ננס הוא, בעוד אשר באברופּה למשק בינוני יחשב, וביפּן לאחוזה רבתי, שאפשר לחלקה בין כמה משפּחות. היחידה בת 5 הקטרים – מידת ביניים היא, ותנאי קודם לה דרגת האינטנסיביות והגיוון בעבודת האדמה, כפי שהגיעו אליה בארצות התרבות האברופית. אופנהיימר מוכיח, על יסוד מפקד החקלאות מלפני המלחמה, כי רוב הארצות כבר הגיעו לכך. המלומד הרוסי הידוע, פרופ' טוגאן־באראנובסקי, שהסתמך על מצב החקלאות ברוסיה, התיחס בפקפּוק רב למכסה בת חמשת ההקטרים. לעומתו יכולנו להביא להגנת הנוסחא של אופנהימר את דעותיהם של טובי הבקיאים בחקלאות הרוסית – אוֹגנובסקי, קופמן, מאסלוב – אשר כולם מבדילים בין חוסר קרקע אמתי ומוחלט, לבין דוחק יחסי בשל החקלאות האכסטנסיבית. (ראה מלואים מס. 1). בינתים חלה ברוסיה אחת המהפכות האגרריות הגדולות שבדברי הימים ומפקד החקלאות משנת 1922 מוכיח כי השטח המנוצל במשק החקלאי הבינוני (מספר הנפשות 5,5) ירד ברוסיה הגדולה מ־4,3 דיסיאטין (ב־1917) ל־2,2 ד. (ב־1922); באוקראינה מ־3,7 דיסיאטין ל־3,4 ד. ובכל רחבי ברית המועצות – מ־4,2 ל־3,2 (½3 הקטר בערך). ווֹיטינסקי בא לכלל מסקנה, כי הטיפוס המכריע בחקלאות הרוסית הוא המשק של 2 דיסיאטין (2,2 הקטר) עם סוס אחד ופרה אחת. לא יאָמן כמעט, כי ירידה עצומה זו בשטח הקרקע הוא פּרי אינטנסיפיקציה אמתית במשק. יתכן כי מאז 1922 נשתנה הרבה, אך אין ספק, כי גם ההתפתחות ברוסיה הולכת ומתקרבת למכסת אופנהימר.4

וסקירה קלה על פּני ארצות אחרות.

בגרמניה היו בשנת 1907 סוגי הגודל מ־1 עד 10 הקטרים כמעט 75% מכל המשקים המפרנסים את בעליהם, והשטח המנוצל שבהם הגיע בממוצע כדי 4 הקטרים; מפקד המשקים ב־1925 הוכיח, כי הסוגים ½ הקטר עד 10 הקטרים (אנו מוציאים מן הכלל את המשקים הננסים שלמטה מחצי הקטר) הם 82% של כל המשקים שלמעלה מחצי הקטר, והשטח המנוצל שבהם מגיע כדי 4.3 הקטרים.

בצרפת – שספירתה היא נושנה ולקויה בחסר – היו נמנים על הסוגים 1־10 הקטרים 85% של כל המשקים ושטחם המנוצל – ½2 הקטר בממוצע; אם נצרף אליהם גם את הסוגים בגודל עד 40 הקטר, שהם יחד 97% של כל המשקים, והיה השטח הממוצע 5 הקטרים למשק בדיוק.

באיטליה נמנים 88% של כל משקי האכרים על הסוג שלמטה מ־4 הקטרים.

בשויץ שייכים 91% של כל המשקים לסוג ½ עד 15 הקטרים, שהם בממוצע 4,4 הקטרים למשק. הטיפוס המכריע במספרו הוא משק אכר בן 5.5 הקטרים.

בהולנד נמצא, לאחר שנוציא מן הכלל את המספּר הרב של משקים שהם למטה מהקטר אחד, כי 73% של כל המשקים הם בני 1 עד 10 הקטרים, ושטחם המנוצל הוא 3,8 הקטרים לכל משק בממוצע.

במצרים מגיע שטח המשק של פלח כדי 1,7 פידאן, שהם 0,68 הקטר (6,8 ד.מ.).

טבלה ג' מסכמת למען הבהירות את כל המספרים דלעיל על גודל המשק החקלאי הזעיר והבינוני הנשען על עבודתה העצמית של משפּחת האכר. אפשר היה להאריך ברשימת הארצות האברופיות המעידות על צמצום שטח המשק החקלאי אפילו למטה מ־5 הקטרים ועל היות הטיפּוס הזה רוב מנין ובנין בחקלאות. תהליך זה מתקדם יד ביד עם האינטנסיפיקציה ועלית התוצרת ומאפשר הצטופפות גוברת ועולה בישוב החקלאי. לא רק בארצות בעלות התפּתחות תעשינית כבירה, כמו אנגליה, גרמניה ובלגיה, אלא גם במדינות חקלאיות למופת כמו איטליה, הולנד ושויץ, מפליאה התקדמות זו ואין צריך לומר בארץ הנילוס. להבלטת התופעה הובאו בטבלה ג' גם מספּרים בנוגע לצפיפות הישוב ולרמת היבולים לכל הקטר באחדים ממיני הדגנים החשובים ביותר.


טבלה ג'

גודל המשקים הבינונים והזעירים5


הארץ סוגי הגודל של המשׁקים (בהקטרים) חלקם באחוז ביחס למשקים מכל הסוגים השטח המנוצל בממוצע (בהקטרים) צפיפות הישוב (על כל קילומטר מרובע) הכנסה מכל הקטר (בקוינטלים)6
חיטה שעורה תירס
גרמניה מ ½ עד 10 82.2 4.3 137.6 20.9 20.7
צרפת למטה מ 1 עד 10 85.0 2.54 74.9 16.9 17.1 14.5
איטליה למטה מ 1 עד 4 88.0 למטה מ 4.0 133.8 14.8 11.2 16.7
בלגיה מ ½ עד 10 88.0 כ 3.3 264.8 25.0 24.3
הולנד מ 1 עד 10 72.9 3.8 239.7 32.7 34.7
שויץ מ ½ עד 15 91.0 4.4 98.1 21.9 18.5 30.0
ברה"מ 3.5 24.3* 6.6 9.1 11.8
מצרים עד 20 99.0 0.68 355 18.8 17.0 23.1
ארץ־ישראל 7–10 (18) 30 6.5 6.5 5.5

מכסת הקרקע והמחיה

מנקודת ראות אחרת במקצת דן בשאלה זו סיר דניאל הול. בהרצאתו באוכספורד לפני המחלקה החקלאית של “הבריטיש אסוסיאשון” (היחס בין הקרקע המעובד לבין הישוב, אוכספורד 1926) הוא חוקר לדעת מהו שטח הקרקע המעובד הנחוץ למחייתה של יחידה ישובית, כלומר, של נפש אחת. הוא בא לכלל מסקנה, “כי בתנאי החקלאות השוררים עכשיו בקרב העמים המערביים דרוש שטח בין 2 – ½2 אקר (0,8–1 הקטר) אדמה מעובדת, כדי לספּק את צרכיה של יחידה ישובית אחת על רמת חיים של העמים הלבנים” (שם, עמוד 5). סיר ד. הול מבסס את דעתו בשורה של ראָיות נסיוניות: הוא משוה את השטחים המעובדים מול מספרי כל האוכלוסין בשורה של ארצות וגלילות, אשר מבחינת ההספּקה בצרכי מזון אפשר לראותם כישובים בעלי הספּקה עצמית. במקרים שיש אכספּורט או אימפּורט של צרכי מזון, הריהו מתקן את המספרים בהתאם לזה. כך, למשל, הוא כורך את כל ארצות אברופּה, חוץ מרוסיה, יחד עם ארצות־הברית, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה וזלנדיה החדשה, כלומר יחד עם כל הארצות הלבנות המשמשות משבירים ראשיים של צרכי מזון לאברופּה. כל הארצות הללו מהוות כמעט – כי יש בהן גם המכניסות סוכר מהודו המערבית, אורז מן המזרח, ובמקצת גם דגן מרוסיה – איזור כביר ורחב ידיים, אשר חקלאותו עשויה להבטיח את מחית האוכלוסין היושבים עליו. לפי הול משתרע השטח החקלאי של האיזור הזה על פּני 464,1 מיליון הקטר ומחַיה ישוב בן 481,5 מיליון נפש. יוצא על כל נפש קצת פּחות מהקטר אחד אדמה מעובדה, ובדיוק 2,4 אקר. כאן יש, כמובן, לשים לב לכך, שדוקא בארצות האכספּורט לצרכי מזון אשר באמריקה ובאוסטרליה שולטות עדיין שיטות עיבוד אכסטנסיביות ביותר, הן בניצול הקרקע והן בקביעת היחידה המשקית, שיטות הדורשות שטחי קרקע גדולים פּי כמה מאלה הדרושים לאכר העובד עבודה עצמית, שהוא הרוב המכריע בארצות אברופּה. במלים אחרות: היחידה הקרקעית הדרושה לכל גולגולת באוכלוסין להפקת צרכי המזון הנחוצים תפחת בהרבה ברגע שגם אמריקה ואוסטרליה תגשנה – תחת לחץ אוכלוסיהן לאחר שיִכלוּ אוצרות הקרקע הבתולה או מפּאת גורמים אחרים – לאינטנסיפיקציה של חקלאותן, כשם שעשו זאת משכבר הימים ארצות־האם האברופּיות. חישוביו של סיר ד. הול ביחס לגרמניה ודניה מוכיחות, כי בארצות אלו, שהן בנות תרבות חקלאית גבוהה, מספּיקים 1,5 או 1,8 אקר (0.6 או 0,75 הקטר) להביא את כמות המזון הנחוצה למחית נפש אחת. להשוָאת מסקנותיו של סיר ד. הול עם מסקנותיו של אופנהימר צריך לשים אל לב כי לפי הול דרוש למשפחה בת 5 נפשות שטח של 10־½12 אקר, היינו 4–5 הקטרים, רק לשם הספקת צרכיה במזון. אם נבוא על יסוד זה לחשב את שטח הקרקע הנחוץ לקיומה של משפחת אכרים, נהיה חייבים לצרף לחשבון גם את סעיפי תקציב ההוצאה לדירה, להלבשה וכו'.

לא נרחיק לכת ולא נטפל בכל החומר הרב הדרוש לניתוח תקציבן של משפּחות אכרים בארצות שונות. עבודה זו לא תהיה גם מועילה, כי בין תנאי ורמת החיים של הישובים הכפריים ביבשות השונות רבים ההבדלים. ההוצאות להסקה ולהלבשה, למשל, גדולות פּי כמה בארצות הצפון מאשר בארצות האקלים החם. לעומת זאת אנוס האכר היהודי בארץ ישראל, למשל להוציא הוצאות לצרכי בריאות, חינוך ומסים ציבוריים גדולות פּי כמה מהוצאות האכר בארצות אברופּה. אם נתבסס על תנאי א"י, ונחשב את הוצאותיו של פלח הנקי מחובות לצרכי מסים, הלבשה וכו' וכן את הוצאותיו של מתישב יהודי בעמק, למשל, לאותן המטרות וכמו כן לחינוך, לקופּת־חולים, לצרכי ציבור, ולבדק הבית7 נוָכח, כי עולות הן כדי 20־30 אחוז מתקציב האכר. אם נוסיף, לפי זה, על יחידת הקרקע לפי חישוביו של סיר ד. הול עד 30%, יצא לנו במדה ממוצעת משק בן 5–6.5 הקטרים, כיחידה הנחוצה לקיום משפּחת אכרים עובדת. אין איפוא בין אופּנהימר לבין הול הבדל יסודי: שניהם הגיעו בדרכים שונות למסקנה אחת.


היחידה המשקית בא"י

ההנחה כי היחידה הקרקעית למשפּחת אכרים אחת היא 5 הקטרים (או 50 דונם מטריים) אינה מובנה בארצות בנות חקלאות אקסטנסיבית המשתרעת על פּני שטחים רחבים. בנקודה זו תמימי דעה ה“פרמרים” שביבשת אמריקה – במקום שהמושג אינטנסיביות פּורש לא כמכסימום של יבול במינימום של שטח, אלא כמכסימום של ניצול המכונה על פני מכסימום של שטחים – עם עובדי האדמה בארצות הנחשלות, במקום שהיבולים הדלים, ומקרי הבצורת התכופים מפאת האכסטנסיביות של החקלאות ומשק הגזל לגבי הקרקע יוצריםאת הרושם כאילו יש צורך להרחיב את שטחי העיבוד לכל משפּחה. נגד התופעות הללו של “רעב מדומה לקרקע” שנתגלו ברוסיה, ואפילו באיזור החקלאות העצום אשר בסיביר, יצא אוגנובסקי עוד לפני המלחמה. כיוצא בזה מזהיר אותנו סיר ד. הול בהרצאתו המובאה לעיל: “ודאי, ניצול אכזרי, כגון זריעת חטים ותירס בלי הפסק ובלי זיבול עלול במשך הזמן ליבש את מקורות הברכה אשר למרחבי הערבה של המערב התיכוני, ויש סימנים לדבר כי שטחי אדמה רבים בהודו ההולכים ונזרעים זה עידן ועידנים מפסידים מפּריונם, כנראה בגלל הסבה היחידה שזבל ופסולת אחרת, שצריך היה להחזירם לאדמה, נשרפים כדלק או נמכרים. אולם בדרך כלל יש בכוחה של הקרקע לשמור על רמה מסוימת של פּוריות במשך זמן בלתי מוגבל. באברופּה עלתה רמה זו בזמן האחרון” – –

למקרא הדברים הללו אתה נזכר על כרחך בא“י ובשיטת הזריעה השלטת בין הפלחים. תוצאותיה המוכרחות של שיטה זו הן יבול זעום ולא בטוח, ודלות מנוונת של הפלח המעבד שטחי קרקע רחבים. משק פלח טיפּוסי משתרע על 70־100 דונמים תורכים (6,5–9 הקטרים), לפי פּוריות הקרקע. במקום שהפידאן (יחידת הקרקע הניתנת לעיבוד בכוח עבודתו של צמד שוָרים) מגיע ל־11–14 הקטר, מעסיק הפלח בדרך כלל גם חרת אחד (פּועל חקלאי שכיר). המומחים הערביים שהופיעו בפני ועדת שאו נקבו את השטח 100–150 דונמים תורכים (9–14 הקטר) כמכסת הקרקע הנחוצה למשפּחת פלחים, ועל יסוד עדוּת זו קבעה הועדה מדה ממוצעת של 130 דונם (כ־12 הקטר) למשפחה. והיות ולפי חשבון הקרקע הנמצאת, לדעתה, בידי הערבים נופלים בחלקה של כל משפּחת פלחים רק 110 דונם, על כן בא רוב הועדה לידי המסקנה שהזכרנו לעיל, כי כבר היום ישנו בא”י מחסור באדמה,

מסקנה זו איננה נכונה כבר מטעם זה, שאין לנו כל יסוד לצאת בעקבות עדויותיהם של “המומחים” הערביים, שאופין הפּוליטי ברור, ולקבוע את מידת הקרקע הממוצעת של משק הפלח ביותר מאשר 70־100 דונם, עוּבדה שהוכחה ע“י אלעזרי־וולקני אחרי חקירה במשך שנים רבות. לפיכך אין כל מחסור בקרקע בין הפלחים בא”י, גם אם נפריד את א“י המערבית מעל עבר הירדן ונחשב את חשבונה לבד. ואולם הנקודה המכרעת היא שדוקא בא”י, יותר מאשר בכל ארץ אחרת, מתגלה לעין דוגמה מופתית של רעב מדומה לקרקע. כי כבר כיום אפשר לראות ולהוָכח, עד כמה יחידת הקרקע הנחוצה למשפחת עובד הולכת כאן ומצטמצמת במדה בולטת וגדלה, בד בבד עם חדירת השיטות המערביות של עבודה חקלאית והכנסתם של גידולי תרבות חדשים.

במעבר הזה לשיטות חדשות ולאינטנסיביות בחקלאות החלו בא"י המתיישבים הגרמנים, ואנחנו היהודים ממשיכים בהצלחה ניכרת. כל אשר הושג כבר בידינו עד היום מעיד כי הננו גם כאן בדרך אל המדה הממוצעת בת 5 הקטרים לכל משק הנשען על עבודתה העצמית של משפּחת המתישב. בהקמת המשק המעורב המבוסס על פלחה, מחלבה, גידול עופות, מטעים וירקות הורדנו, כידוע, את יחידת הקרקע באיזור הפלחה מ־200 עד 300 דונם שבמושבות היהודיות הישנות (המעסיקות, כמובן, פּועלים שכירים) ל־80–120 דונם מ. (8–12 הקטר). באיזור ההשקאה שבמישור החוף יש כבר מושבות על בסיס של יחידת קרקע בת 50, 25 וגם 20 ד. (כמו מגדיאל, הרצליה, עין־גנים, נחלת־יהודה), היינו 2 עד 5 הקטרים.

תכנית התישבות האלף שאושרה בזמן האחרון מבוססת על משק בן 15 דונם (½1 הקטר), ובשנים כתיקונן משק פּרדס בן הקטר אחד משמש משען בטוח לקיומה של משפחת עובדים. התכונות המיוחדות אשר לחלקים גדולים של הקרקע, התנאים האקלימיים, אפשרויות ההשקאה לאורך חוף הים והירדן, מצבה של א"י כצומת תחבורה – הגורמים האלה ואחרים מחייבים אינטנסיפיקציה מרחיקה לכת של החקלאות הארץ־ישראלית וגם מקילים עליה.

מפקד המשקים אשר נערך ע“י מחלקת ההתישבות של ההנה”צ בא"י בשנת 1927 בכל הישובים העברים מוכיח, כי מהמשקים בני 5 דונמים (½ הקטר) ומעלה היו ביהודה ובשרון מחציתם כמעט (49,4%) קטנים מ־5 הקטרים, בעוד אשר סוגי הגודל מ־½ עד 14 הקטר מהוים 80,2% של כל המשקים ושטחם הממוצע מגיע ל־4,6 הקטרים (ראה מורה דרך סטטיסטי לא“י, טבלה 52, הוצאת קהי”ס, 1929). התמונה מתבלטת עוד יותר, אם נקח בחשבון, כי בין המשקים הגדולים בני 30 הקטר ומעלה נמצאות גם כמה קבוצות, שבחשבון הנעשה לפי מספּר בתי־אב מעבדות 2־3 הקטרים לכל משפּחה. ועוד יש להעיר שבשנת 1927 היו 10% של כל השטח באיזור זה נטועים פּרדסים של בעלי הון, אשר גם בהיקף של הקטרים מעטים אין לראותם עוד כמשקי משפּחה, מכיון שהם מוכרחים להעסיק פּועלים שכירים, בדרך כלל – פּועל לכל הקטר.

טבעה המגוּון ורב הניגודים של א“י גורם לכך שתהיה ארץ עשירה בטיפוסי־משק חקלאים שונים ומשונים. ליד מטעי ההדר בני 10 דונמים ומטה במישורי השרון, ישתרעו כאז כן היום בעמק, באדמת ההרים בגליל, וברמות עבר הירדן משקי פלחה בני 80 עד 100 דונם. לצד מטעי הבננות והתמרים בני 20–25 דונם בבקעת הירדן, ישגשגו בהרים משקים בני 50–75 דונם, אשר מדרגותיהם עטופות גפנים וזיתים, בעוד אשר ארץ הנגב השחונה תזדקק למשקי משפּחה בני 200 דונם ומעלה. אולם גם בא”י כמו בגרמניה ובאיטליה תהיה – כעבור תקופת התפתחות במשך דורות, כמובן – היחידה הממוצעת של משק משפּחה לא יותר מ־5 הקטרים.

זאת אומרת, שעל שטח עיבוד בן 2,140,000 הקטר, יש להקים כ־ 428.000 משקים חקלאים, כלומר, א“י יכולה לכלכל ישוב חקלאי בן 2,140,000 נפש. מספר תושבי הכפר בא”י הוא כיום, אם נצרף לחשבון גם את מחצית הבדואים בערך 700,000 נפש. הנה כי כן, הגענו למסקנה רבת חשיבות, שיכולת קליטתה ההתישבותית של א"י מרשה להגדיל את הישוב החקלאי בארץ פּי שלושה.


הכפלת הישוב החקלאי בשלב הקרוב

כי חשבון זה איננו רק מדרש חכמים, אפשר להוָכח מתוך חישוב הצפיפות האפשרית בכל איזור ואיזור חקלאי שבא“י על יסוד טיפּוסי המשק הקיימים כבר כיום והבדוקים ומנוסים כמשקים מכניסי רוָחים למתישבים בני רמת חיים יהודית. בשיטה זו נקט גם ד”ר רופּין בחיבור תכנית ההתישבות לאיזורי ההשקאה בא“י המערבית, תכנית שהוגשה מאת הסוכנות לסיר ג'. הופּר־סימפּסון. לשם זהירות נקבל כיסוד לחישובינו יחידות שטח בינוניות. ככה, במידה ממוצעת לאיזור השלחין במישור החוף – משק בן 2 הקטרים, ובאיזורי הבעל בעבר הירדן מערבה – 10 הקטרים. לעומת זאת מניחים אנו בעבר הירדן מזרחה, אף על פּי שיש בו רמות ראויות להשקאה, רק יחידת משק בת 12 הקטר; ובנגב הבלתי נחקר – יחידה בת 30 הקטר. בעמק הירדן העליון נצא בעקבות מומחי הסוכנות ונחלק את הבקעה לשלושה איזורים שוים כמעט – איזור ראוי כולו להשקאה ‘איזור שמקצתו השקאה, ואיזור שכולו בעל – שיחידות המשק שלהם הן 2,5, 10, ו־12 הקטר. אפשרויות ההשקאה בעמק נוריס מוזנחות, וגם במישור החוף מובאה בחשבון רק מחציתו כראויה להשקאה מבחינה כלכלית. אחרי כל ההנחות הזהירות הללו מראה טבלה ד’, שאפשר עוד להקים יותר מ־175.000 משקי משפּחה בא”י המערבית ו־96.000 משקים בעבר הירדן מזרחה – יחד בכל א"י למעלה מ־271,000 יחידות משקיות, המכלכלות ישוב חקלאי בן 1.355.000 נפש.

במלים אחרות: השלב הקרוב ביותר בהתפּתחותה החקלאית של א“י הוא הכפּלת ישובה החקלאי בתחומי האפשרויות הבדוקות והמנוסות כיום. ודאי, גם פּרשת התפּתחות זו לא תסתיים במשך שנים אחדות אלא במשך עשרות שנים, תנאי מוקדם לה הוא ראשית כל ניצול תכניתי של אפשרויות ההשקאה שישנן בעין לאורך חוף ים התיכון ובעמק הירדן, שנית הרחבת שטח מטעי הבעל באיזור ההרים ובמישורים, אינטנסיפיקציה, חלקית לפחות במזרע הדגן ומעבר אל טיפּוס המשק המעורב. הפּרוצס האחרון הוא, כפי הנראה, הקשה ביותר. המתיישבים היהודים בעמק ובבקעת הירדן היו זקוקים לנסיון עצמי במשך עשר שנים ולנסיונם של בני המושבות הישנות, כדי להגביר את יבול הדגנים ב־50%, להכניס למשק גידולי מספּוא ולהקים גזע פּרות הנותן חלב פּי 4־3 מתנובת הפּרה המקומית של הפלָח. האכרים הערביים יפיקו אמנם תועלת מן הנסיון שנרכש, אבל רמת השכלתם הנמוכה והאינרציה המסורתית של האכר תעכבנה בלי ספק את התקדמותם. מכל מקום נטוי קו ההתפּתחות. השאלות המכריעות נפתרו או קרבו לפתרון ע”י עבודתם ההתישבותית והמחקרית של היהודים והתוצאות אינן מוטלות בשום ספק: שחרור שטחי קרקע רחבים להתישבות נוספת, להגדלת הישוב החקלאי ולציפופו תוך העלאת רמת החיים של הפלח הערבי עד כדי קיום אנושי. היוצא מדברינו הוא, שבעזרת שיטות אינטנסיביות בעיבוד הקרקע יש בידי החקלאות הא“ית להקים מאות אלפים משקים חקלאים חדשים מבלי לנשל מן האדמה אף משק־פלחים אחד. הישוב החקלאי בא”י יכול, אולי כבר בדור הבא, לגדול פּי שנים, ובמשך הזמן – גם פּי שלשה. איזו אמצעים להגברת הייצור תביא לנו הטכניקה החקלאית הצועדת ומתקדמת לאחר שתושג הצפיפות החקלאית הזאת של 2 מיליונים אכרים, אין ביכלתנו כיום לחזות מראש. אנו סבורים, כדברי סיר ויליאם בבריג', כי “תחומי ההתפּשטות החקלאית רחוקים הם ונעלמים מאתנו.”


טבלה ד'

יכולת הקליטה החקלאית של א"י

(לפי דרגת האינטנסיביות שהושגה כבר כיום)


האיזור שטח העיבוד בהקטרים יחידות המשק בהקטרים מספר משקי המשפחה
א. מישור החוף בהשקאה 150.000 2.0 75.000
מישור החוף בלי השקאה 150.000 10.0 15.000
ב. מישור יזרעאל (העמק) 39.000 10.0 3.900
ג. עמק נוריס 9.500 10.0 950
ד. עמק הירדן העליון 34.000 2.5 שלחין
12.0 בעל (סה"כ שלחין +בעל) 6.500
ה. עמק הירדן התחתון 23.000 2.0 11.500
ו. עמק החולה 13.000 2.5 5.200
ז. הנגב 220.000 30.0 7.300
ח. איזור ההרים 500.000 10.0 50.000
סה"כ בא"י המערבית 1.138.500 175.350
————————– ——————————————— ——————————————– ——————————————–
ט. עבר הירדן === === ====
עמק הירדן 40.000 2.5 16.000
הרמה 960.000 12.0 80.000
סה"כ בעבר הירדן 1.000.000 96.000
————————– ——————————————— ——————————————– ——————————————–
בסה"כ (כל האזורים) 2.138.500 271.350

הבסיס האגררי והמשק הלאומי

איזה משק לאומי יקום לנו על מסד זה של שני מיליוני האכרים הללו?

היחס בין הכפר ובין העיר אינו ניתן לחישוב מדויק. אפשרויות האינדוסטריאליזציה, מצב התחבורה, מגמת דרכי המסחר העולמי, תנאים מדיניים וחברתיים – כל הגורמים האלה ואחרים הם הקובעים את מדרגת רכוז האוכלוסים בערים (האוּרבאניזציה) בכל ארץ שהיא. אין כל אפשרות להגדיר אותה כיום ביחס לא“י, כשם שאין לענות בבטחה על שאלה מסובכת זו מתוך הסתמכות על השוָאות לארצות אחרות. ברוב ארצות אברופּה מפרנס אכר אחד שני עירונים. אמנם נוסחה זו איננה מדויקת, מכיון שמרבית המדינות בעלות 33% חקלאות ו־66% מלאכה, חרושת, ומסחר דרכן להכניס צרכי מזון מן החוץ. אבל גם א”י לא תהיה ארץ של אספקה עצמית. ודאי תוציא לחוץ את יקר פּירותיה, בכורי ירקותיה, ויצרת חלבה ותביא תמורתם דגן וצרכי אוכל אחרים. יתר על כן יש להניח שא"י לא תהיה ארץ שרובה חקלאית. זאת אמרנו עוד בהרצאתנו על נושא זה בשנת 1916, והתפּתחות הדברים מאז ועד היום הבליטה את המגמה הזאת.

אפשרויותיה החרשתיות והמסחריות של א“י הוא נושא הטעון חקירה לעצמו. תזכירה של הסוכנות היהודית הנזכר לעיל בדבר “ההתפּתחות העירונית בא”י”8 מכיל חומר רב ערך בנוגע למלאכה ולתעשיה, מצבן כיום וסיכוייהן לעתיד. אין אנו נוטים אמנם לקבל את דעת מחברי התזכיר המרחיקים לאמר, כי “מנקודת ראות התעשיה אין מקום לכל הלהג בדבר כוח הקליטה של הארץ”. ודאי שיש תחומים גם להתקדמות התעשיה והמסחר בא“י. אבל לא קטנותה ועניותה של הארץ כיום הזה, אף לא המחסור בחמרי גלם ואוצרות טבע מסוימים, כמו פּחם ומתכת, הם המכריעים בדבר. יש בא”י כוחות מים במדה מספּקת לייצור חשמל; הנמל שלה, חיפה, יהיה במהרה המוצא לצנורות הנפט ממוצול; ניצול האוצרות המינרליים של ים המלח פּותח אפשרויות לתעשיה כימית חשובה; יפי הטבע והאופי ההיסטורי אשר לארץ מגבירים את התיירות ואת תעשיתה; א“י היא שער לכל המזרח הקרוב, כל הארצות השכנות עד פּרס ותורכיה יכולות לשמש לה שוק לממכר; בהיותה גשר בין שלש יבשות כבשה לה עמדת בכורה כארץ המעבר ובה צומת המסלות מקושטא לקהיר, ומחיפה לבגדד ולטהראן; העליה היהודית מביאה לה חומר אנושי מחונן בסגולות כלכליות ונפשיות לניצול כל האפשרויות הללו. מתוך כל הבחינות האלו ודומיהן אנו מאמינים, כי הישוב התעשייתי והעירוני בא”י יעלה על ישובה החקלאי.

דרך אגב צריך להעיר, כי כבר כיום יש בא"י לפי ערך אחוז גבוה של ישוב עירוני. האוכלוסין הקבועים במערב הירדן נחלקו ב־1922 ל־264.000 יושבי עיר ו־390.000 יושבי כפר; ב־1930 נאמד מספּר העירונים ב־350.000 מספר הכפריים ב־500.000 נפש, הרי ש־40% של האוכלוסין הם יושבי ערים.9

מה איפוא יהיה היחס המספּרי בין העיר ובין הכפר בא"י לאחר שסגולותיה החקלאיות והתעשיניות תפותחנה במלוא שיעור היכולת? עינינו הרואות כי בארצות בעלות תעשיה מפותחת, כמו בריטניה, גרמניה או בלגיה, ירד מספּר החקלאים עד כדי 10%, 23%, ו־21%, בצרפת מהוה הישוב החי על החקלאות למטה מ־50%, באיטליה – 52%, בשויץ – 26%, בהולנד – למטה מ־25%, בארצות הברית – 30% מכל האוכלוסים.10

לפי הקואפיציֶנט אשר ננקוט ביחס לא“י – אם זה שלאיטליה או זה של שויץ – אפשר להגיע לידי הערכת ישובה הכללי של א”י הרופפת בין שני גבולות רחוקים זה מזה, היינו בין 4 לבין 8 מיליונים נפש. הדוגמאות שהזכרנו אינן כל כך יוצאות דופן, כפי שעלול לעלות על הדעת במבט ראשון. בנוגע לאקלים, טבע האדמה והמצב הגיאוגרפי דומות מאד שתי ארצות הים־התיכון, איטליה וישראל, אחת לרעותה; שויץ היא ארץ הררית טיפוסית, היושבת אמנם בלבה של אברופה; בעת שהולנד נהנית ממצב בכורה כארץ מעבר בין אברופּה לאמריקה, כמו שעתידה ליהנות ממנו ארץ־ישראל היושבת על צומת דרכי המסחר בין אברופּה, לאסיה ולאפריקה.

אין בידינו כל אסמכתא להוציא משפּט, על איזו נקודה בין שני הגבולות המרוחקים האלה תחול הכרעת ההיסטוריה; אם הסך־הכל של הכחות הסוציולוגיים הפועלים על האָבניים נוטה לממוצע של 6 מיליונים, ואם למעלה או למטה הימנו. תכלית דברנו היא להוכיח, כי שטח המנדט הא"י מסוגל לקלוט עוד מיליונים עמלים ולכלכל ישוב גדול פּי ארבעה, פּי חמשה ויותר מהישוב הקיים בו כיום הזה.


מסקנות

מכאן תוצאות לשתי מסקנות: האחת בנוגע ליחסים בין היהודים לבין הערבים; השניה בנוגע למשקלו הספּציפי של הישוב בא"י בחיי העם היהודי.

התשובה לשאלת הניגודים בין היהודים להערבים ניתנת מאליה. יש, כידוע, אנשים אשר מדי דברם בא“י וביהודים, מיד הם מגוללים את פּרשת ההגדרה העצמית ומפרשים אותה כך, כי תושבי ארץ מעוטת ישוב ודלת התפתחות יש להם זכות בעלות מוחלטת בארצם, והם רשאים להשתמש בזכות זו כחפצם אם לטובה ואם לרעה. לפי גירסה זו רשאיות ארצות דלילות ישוב לנעול את שעריהן בפני הגירת אנשים חסרי קרקע ומבקשי עבודה הבאים למלאותן בעבודתם ולהעשירן. לפי דעה זו חייב ארגון המשק העולמי המשווע לאפשרויות עבודה נוספות, לחמרי גלם ולצרכי אוכל, להרתע ולהעצר בפני רצונם של שבטים נודדים או מיושבים, יותר נכון, בפני רצונם של אדוניהם הפיאודליים והשייכים, לשלוט על שטחים שוממים ועזובים, למען השאר אותם לצמיתות בתנאי ייצור נחשלים. לפי מחמירים שוטים מסוג זה, מותר לנעול את שערי א”י בפני היהודים כבר מטעם זה, שעליתם אליה עלולה לשנות את אָפיה הלאומי של הארץ.

אל נא יפרשו את דברינו, כאילו טוענים אנו לחופש הגירה בלתי מוגבלת בכל התנאים. אין לשלול את זכותו של עם או של קיבוץ להגן על עצמו, בפני שלושה דברים: בפני הורדת רמת חייו ורווחתו ע“י זרימת אנשים בעלי צרכים ירודים ודרגה תרבותית נמוכה משלו; בפני סכנה האורבת להוָייתו ולעצמיותו הלאומית; בפני שלטון פּוליטי זר. אין כל צורך כאן להביא הוכחות לדעה אשר היתה כמעט לנחלת הרבים, כי משום בחינה משלש הבחינות המנויות כאן אינה נשקפת כל סכנה שהיא לתושבים הערבים בא”י. המנדט הא“י הוא בעצם נסיון ליישב ארץ בפיקוח ובחסות בין־לאומיים ע”י קיבוץ לאומי השואף לחידוש חייו המדיניים על יסוד שויון מלא עם הקיבוץ הערבי במדינה, אשר מצבו וכבודו מוּגנים אף הם בערובות בין־לאומיות. מצמצמי ההגירה אשר בתוך א“י ומחוצה לה, המבקשים לסגנן את התנגדותם למפעל הא”י היהודי בטרמינולוגיה לקוחה מתורת ההגדרה הלאומית העצמית, אינם מחשיבים את התוצאות הכלכליות והחברתיות הצפונות בישובה של א“י בידי היהודים. אולם בעינינו, כסוציאליסטים וכנאמני הרעיון הבין־לאומי, ובעיני ידידינו בני עמים אחרים, המסקנות על היכולת ההתישבותית של א”י הן המכריעות בבואנו לדון על הבעיה היהודית־ערבית. רשאים אנו לאמר בלב שקט, כי אין במפעלנו אף שמץ של סכנה לישוב הערבי, ועל אחת כמה וכמה שאין בו משום נישולו. ניגוד־אינטרסים מתמיד בין המוני העמלים של שני העמים לא יתכן. התוכן המהפּכני אשר בזיווּג העמל היהודי עם מקורות השפע של א"י הוא בזה שהוא יוצר יותר מרחב ויותר רוָחה.

השאלה השניה, שאלת ערכה של א"י בשביל עם ישראל, מטושטשת עתה במאבק הפּולמוס שבתוך הציונות בדבר הגדרה חדשה לתכלית הסופית של הציונות. ושוב פולחים את חלל עולמנו הנוסחאות והמושגים הישנים, כגון מדינת היהודים ומרכז רוחני.

להגדרת עמדתנו יורשה לי להביא את הפּסוק של אדוארד ברנשטין על דבר תכלית הסוציאליזם, פּסוק שעורר בשעתו פּולמוס רב: “כל מה שנקרא בדרך כלל מטרת הסוציאליזם – אינו אומר כלום, התנועה היא הכל”. גם אנו לא נרתע מפּני הסכנה פן יגלו בדברינו – כמו בדבריו של ברנשטין בשעתם – פּנים שלא כהלכה ונאמר:

כל המוגדר בדרך כלל כתכלית הסופית של הציונות – אינו אומר כלום, תכנה הכלכלי של התנועה ושל מפעלה בא"י הוא הכל.

ידענו גם ידענו, כי עבודה התישבותית ויצירת משק לאומי חדש אינן יכולות לשמש פתרון לצרכיה התכופים של ההגירה היהודית. איננו יכולים לפתור את בעית חוסר המולדת בשביל כל יהודי העומד מוכן להגר ולעלות. אולם אם באמת נגיע לכך, כי בא“י ישתרשו מאות אלפים ומיליונים יהודים בחקלאות ובעבודה, במלאכה ובחרושת, אז אולי לא יתבטל עדין חוסר המולדת של כל אדם בישראל, אך חסרון המולדת של עם ישראל ימצא את פתרונו. לחיים הלאומיים של עם ישראל יוָצר בא”י מרכז כובד חדש, אשר ישמש אבן שואבה לכל כוחות המהפּכה הכלכלית, ההתחדשות החברתית, והשחרור הלאומי הצפונים בעם.

לונדון, ספּטמבר 1930.


מילואים

1. קטע מהמאמר “כח קליטתה ההתישבותית של א”י", בגירסתו משנת 1916.

ברוסיה גוועים מרעב אכרים היושבים על 15 הקטר ויותר קרקע למשפּחה. כיצד יתכן ששטח של חמשה הקטרים יספּיק בממוצע כיחידת מחיה! ואמנם בעיני טוּגן־ברנובסקי, הרואה לפניו את התנאים האגרריים האלה של רוסיה, הנחתו של אופּנהיימר היא “מדרש פּליאה” והוא דוחה אותה כמחוסרת־יסוד.11 טוגן־ברנובסקי ודאי צודק, כשאינו מקבל את המכסה של הקטר אחד לגולגולת “בשביל משקי האכרים בעולם כולו ובכל תקופות ההיסטוריה”. אלא שאופּנהיימר לא אמר דבר דומה לזה. המשק בגודל של 5 הקטרים הוא פּרי תקופה מסוימת, דהיינו, של הזמן החדש עם שיטות העיבוד המשוכללות והאינטנסיביות המקובלות כיום בארצות מערב אברופּה. “אם נשוה לנגד עינינו את ההשגים שהושגו הודות לזיווּג של המעשה ושל תוצאות המחקר המדעי, להתעמקות בכל פּרטי המשק, המיוסדת על מזיגה זו, לטיפּול האינדיבידואלי כמעט בצמח ובחי”, אומר סקלוייט12, אזי נוכל לומר בבטחה שכיבושי המאה האחרונה האפילו על אלף השנים שעברו." התוצרת החקלאית של הצמחים גדלה במאה החולפת פּי ארבעה, כפי שמוכיח דלבריק. מספר ראשי הבקר עלה פי שנים, בעת שהשבחה האיכותית של בהמותינו מגיעה ל־20%". טבלאות היבולים המובאה לעיל מדגימה במספרים את המהפכה החדישה הזאת באחדים מענפי החקלאות. ההתקדמות אינה כל כך ניכרת בצרפת שאוכלוסיה אינם מתרבים, היא נהדרת בבלגיה, גרמניה, אנגליה, הולנד, ז.א. בארצות שצפיפות אוכלוסיהן הולכת וגדלה בקצב מהיר. במערב אברופּה, גם על אדמות בעלות טיב בינוני, משיגים בדגניהם הכי־חשובים יבולים גדולים כפלים, שלשה וארבעה מונים מהיבולים הרוסים על “אדמה שחורה” הפּוריה ביותר. הרעב לקרקע של האכרים הרוסים, “דלדול המרכז” של המדינה אינם מוכיחים בשום פּנים שלקיומה של משפּחת אכרים דרוש שטח של 15 או 20 הקטר. תופעות אלו של משבר אגררי אינן אלא תוצאה של האכסטנסיביות של החקלאות הרוסית, שאינה יודעת עדיין את שיטות העיבוד האברופּיות. זו דעתם של מומחים מהגדולים ביותר בשאלת הקרקע הרוסית. הנה למשל כותב אוֹגוֹנוֹבסקי13: “אין חילוקי דעות בנוגע לעובדה, שהמצוקה הכלכלית היא הדחיפה העיקרית להגירת האכרים. בצדק מציינים האכרים בעצמם, כמו כל החוקרים בשאלת ההגירה הפּנימית, שהסבה הבלתי־אמצעית של המיגרציה היא המחסור באדמה. אולם א. קאופמן מדגיש בתוקף שמושג הדלוּת בקרקע הוא סוּביֶקטיבי מאד אצל האכרים. מתאוננים על חוסר קַרקַע בעלי משקים ננסיים באחוזות המרכז… וכמו כן אכרים בני סמַרה ואורנבורג בעלי חלקות של 8 דיסיאטינות (כ־9 הקטרים) לנפש. לפי דעתנו, גרעין הבעיה הוא במשבר השיטה המשקית השלטת בחבל הנידון המוליד מחסור סוביֶקטיבי. יחסי, באדמה”. אוגנובסקי מסתמך גם על דעתו של מַסלוב ודורש יחד אתו שתונהג שיטת מחזור הזרעים האינטנסיבי, כדי “להביא את פּריון האדמה ואת פּריון עבודת האדם למצב של שיווּי משקל יציב”, כדי להתגבר על המחסור היחסי והמוחלט באדמה. יש להתפּלא במקצת שטוגן־ברנובסקי כאילו לא שם לב לדעותיהם של בני ארצו הידועים כמומחים בשאלה זו. כאשר תתיצב החקלאות הרוסית על דרך ההתפּתחות האברופּית המותוית לפניה, יתקרב גם משק האכר הרוסי במהרה לטיפּוס של 5 הקטרים; וצריך להיות ברור שטיפּוס זה הוא המידה הבינונית של שטח המשק, המשתנה בגודלו בהתאם לטיב האדמה ולתנאי התחבורה של הקרקעות…

בארץ־ישראל אנו עומדים לפני משימה דומה. ברשימת רמת היבולים בארצות שונות תופסת ארץ־ישראל אחד המקומות האחרונים. אוספים בה בממוצע מהקטר 6–8 קוינטלים חטה או שעורה, הרי יבולים עוד פּחותים מאשר ברוסיה. אולם רמת יבולים נמוכה זאת אין בה להפתיענו. בצדק אומר אַאוֹהגן14, שאפילו תוצאות אלו ראויות לתשומת לב. משק הפלח בא“י הוא אכסטנסיבי במידה שאין למעלה הימנה ומדלדל את האדמה. הוא מבוסס על מחזור שדות דו־שנתי, על שימוש בכלי־עבודה מימי קדם, אינו יודע זיבול, גידול בקר, והחזרת חמרים לאדמה המנוצלת זה מאות בשנים ניצול של גזל… למרות זאת אין אאוהאגן מתיחס בביטול כלל וכלל לעבודת אדמה זו של הפלח הערבי המושרשת במסורת קדומה. הוא חושב אותה למצוינת מכמה בחינות ורואה את סיבת יציבותם היחסית של יבוליה בגרעין הבריא הטמון בחקלאות פּרימיטיבית זאת ללא מים וללא זבל. עבודת האדמה זו של הפלח היא בעיניו שיטת פלחה חרבה (דריי פארמינג) פרימיטיבית שהושגה באופן אינסטינקטיבי. אבל השיטה המשקית הזאת מותאמה לצפיפות דלילה מאד של אוכלוסין שצרכיהם נמוכים מאד. פּריון האדמה שאפשר להשיגו בשיטה זו מוכרח – עם ריבוי מספּר התושבים – לבוא בסתירה לצפיפות האוכלוסין המוגדלת וליצור “מחסור יחסי בקרקע”. יתרה מזה: פּוריותה של האדמה עלולה לרדת גם באופן מוחלט, ויבולים רעים ובצורת הופכים לתנועה מחזורית. אוגנובסקי מספר על הירידה המבוהלת בפוריות האדמה בערבות סיביר, שלא נגעה בהן יד החורש, כבר אחרי 8–9 שנים של גידול דגנים ע”י מתישבים רוסים. בשמונה מחוזות של סיביר עלו וירדו היבולים בשנים 1896–1911 בתנודות שבין 676 פּוּד לבין 30,7 פּוּד מדיסיאטינה; תנודות אלו ביבולים חוזרות ברוָחים של שתים ושלוש שנים. מאותה חלקה היו יבולים כה שונים כ־100 ו־360 פּוּד חטה, 5 עד 600 פּוּד שפּון, 3 עד 250 פּוד שבולת־שועל! “אלה הם אותות המבשרים רעות של המשבר המתקרב של משק הגדל בפלחה האכסטנסיבית”. (אוגנובסקי, ע' 112).


2. סיכום ההערכות של שטחי האדמה הראויה לעיבוד בארץ־ישראל המערבית.

(בדונמים מטריים)


המקור תאריך הערכה אדמת מישור ועמקים אדמת הרים וגבעות הנגב סך הכל
1.הערכת המחבר הרצאה משנת 1930 4.222.000 5.000.000 2.200.000 (בכלל רצ' החוף) 11.422.000
הנ"ל גירסה מתוקנת מש' 193115 4.620.000 5.000.000 1.800.000 (בלי רצ' החוף) 11.420.000
2.הסוכנות היהודית לא"י הועדה המלכותית, 1937 3.876.650 5.320.350 9.197.000 (בלי הנגב)
הנ"ל ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית, 1946 16 שני האזורים הנ"ל ביחד: 10.000.840 3.295.000 13.295.000
3.ממשלת א"י מאי, 1925 11.450.000
הנ"ל מנהל מח. הקרקעות, 1930 5.216.000 5.376.000 1.641.000 12.233.000
הנ"ל מנהל מח. המדידות 1930 4.094.000 2.450.500 1.500.000 8.044.000
הנ"ל דו"ח הופּ־סימפּסון, 1930 4.094.000 2.450.000 6.544.000
הנ"ל הועדה המלכותית, 1937 שני האזורים הנ"ל ביחד: 7.120.000 1.640.000 8.760.000
הנ"ל ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית, 1946 17 4.200.000 2.500.000 עד 3.500.000 1.400.000 (מעובדים כיום) 8.100.000 עד 9.100.000

  1. בשנת 1916 פרסמתי מחקר על נושא זה במאסף “ארץ־ישראל” של הקרן הקיימת לישראל (הוצאת הלשכה הראשית שהיתה אז בהאג). עד כמה שידיעתי מגעת היה זה הנסיון הראשון לחקור ולחשב את כושרה של ארץ־ישראל לקלוט המוני יהודים; הוא עורר תשומת־לב רבה בתנועה הציונית ובציונות הסוציאליסטית וזכה לתרגומים לכמה שפות. למרות ערכה ההיסטורי של מסה זו, לא כנסתיה למאסף כתבי אלה בעברית; כי כעבור 15 שנה בערך, לקראת הקונגרס למען ארץ־ישראל העובדת שנתקיים בברלין בספטמבר 1930 ושבו הרציתי על הנושא הנידון, עיבדתי מחדש את החומר לאור התמורות הכלכליות והמדיניות שחלו בינתיים במציאותה של ארץ־ישראל, אחרי 10 שנים של משטר המנדט. עם הדפסת הרצאתי זו המבוססת על נתונים סטטיסטיים יותר מדויקים, נראה לי למיותר לפרסם מחדש את הנוסח הראשון, שגם התישן בחלקים אחדים מכמה בחינות. אולם מצאתי לנכון להוציא מתוכו קטע אחד, הדן בבעית “הרעב המדומה לאדמה” על יסוד עובדות לקוטות מהספרות האגררית הרוסית, ולצרפו כמלואים למאמר זה. במלואים אלה נכללה גם רשימה שניה, המסכמת את האומדנות והחישובים השונים של שטח האדמה הראויה לעיבוד בא"י. מזמן פרסומי הראשון מלפני 34 שנים עד לדיון על שאלת ארץ־ישראל בועדות החקירה האנגלו־אמריקנית וזו של האומות המאוחדות, בשנים 1946 ו־1947, נמשכת ללא הפוגה המחלוקת בין התנועה הציונית, נציגיה ומומחיה, ובין ממשלת המנדט ופקידותה הקולוניאלית על השאלה הזו, שהיא נקודת מוצא לחישוב אפשרויותיה של הארץ. יהיה לכן מן התועלת להשוות את ההערכות השונות האלו שהן חומר היסטורי מענין והשלמה בעלת ערך למספרים הכלולים במאמרי זה.  ↩

  2. פרופ. פרנץ אופנהיימר, הסוציאליזם והשאלה הסוציאלית. ינה, 1913.  ↩

  3. ול. וויטינסקי. העולם במספרים, כרך ווו, החקלאות, ברלין, 1925.  ↩

  4. לפי סקירה על החקלאות הסוביטית אחרי הקולקטיביזציה, ז.א. בתקופת עשר השנים 1928־1938, שפורסמה ב“משק השתופי”, גליון 1־2, מיום 30.1.1948 ע“י ח. אברמסון, הנשען על חקירותיהם של פרוקופוביטש ולורימר, היה השטח המעובד ל־100 נפשות בכפר בכל ברה”מ: בשנת 1926 – 95 הקטר, או כמעט בדיוק 5 הקטרים למשפחה, ובשנת 1939 – 148 הקטר, שהם עליה מפתיעה ב־50%, כנראה כתוצאה ממיכון ניכר של הקולחוזים.  ↩

  5. הערות: המספרים בנוגע לסוגי הגודל של המשקים החקלאים נערכו על יסוד 1929־30.”Annuaire International de Statistique Agricole“ הוצאת המכון הבינלאומי ברומא, ועל יסוד חיבורו של ול. וויטינסקי ”העולם במספרים", כרך ג, החקלאות (גרמניה לפי המפקד ב־1925, הולנד – 1921, צרפת 1892, איטליה 1912, בלגיה 1895, שויץ 1905, ברה"מ 1922, מצרים 1924). המספרים בדבר צפיפות הישוב ורמת היבולים בשלושת מיני הדגנים (בשנת 1929) לקוחים מן הספר הנזכר ראשונה בהערה זו.  ↩

  6. 1 קוינטל=100 ק"ג.  ↩

  7. I. Elazari־Volcani. The Fellah's Farm, Tel־Aviv, 1930 p. 49. Report of the Experts, J. P. S. C. (Summary of economic data, by Prof F. Adams, Boston, 1928, p. 92–93. Key for the settlement of Palestine, P.Z. E. Jerusalem, 1929  ↩

  8. Palestine, Land Settlment, Urban Development and Immigration, London, 1930.  ↩

  9. לפי מפקד האוכלוסין משנת 1931 ישבו בערי א“י 37,4%, ובכפרים – 62,6% של תושבי הארץ. בסקירתה על א”י משנת 1946, שממשלת המנדט הגישה לועדה האנגלו־אמריקנית, נאמד מספר האוכלוסים לסוף 1944 ב־1.698.000 נפש, מהם 766.000 או 45% תושבים עירונים (בערים ובמושבות, שמספּר תושביהם עולה על 5000 נפש), אמנם 70% מהערבים המוסלמים היו עדיין תושבי כפר בשנת 1944.  ↩

  10. המספּרים הללו לקוחים מתוך Annuaire Int. de Statistique Agricole, 1929/30 מבוססים על מפקדים מאחרי המלחמה.  ↩

  11. Braun's Annalen f. soziale Politik und Gesetzgebung,, חוברת 3/4 1914,  ↩

  12. Dr. B. Skalweit, Die ökonomischen Grenzen der Intensivierung der Landwirtschaft, Paul Parey, Berlin, 1909.  ↩

  13. 19  ↩

  14. Hubert Auhagen, Beitraege zur Kenntnis der Landesnatur und Landwirtschaft Syriens u. Palästinas,  ↩

  15. ראה ניתוח הדו“ח של הופּ־סימפּסון, S.Kaplansky. Realitäten u. Möglichkeiten Palästinas. P. 40/41. Berlin. 1931. או ”פון אנזאג צו פארווירקליכונג", ע' 398, ורשא, 1932.  ↩

  16. מהטבלא בעמ' 12 של התזכיר לועדה הנ"ל המראה את גודל השטחים המעובדים כיום, מקצתם (1–20%) או ברובם (21–100%).  ↩

  17. Survey of Palestine. ירושלים, 1946, חלק ראשון, ע' 422.  ↩

המלצות קוראים
תגיות