רקע
שלמה קפלנסקי
במבחן המעשה והמשבר

הרצאה בועידה השלישית של ההסתדרות ביום י״א תמוז תרפ״ז (יולי, 1927) בתל־אביב


אין בדעתי למסור כאן דו״ח על המצב בהתישבות, או על סיכוייה לעתיד. הולך ונדפס הדו״ח לקונגרס הבא, מטעם המחלקה להתישבות, שיש לי הכבוד לעמוד בראשה בשנים האחרונות, ואני מצפה בלב שקט לבקורת שדו״ח זה יעורר.

הפרקים העקריים של שלש השנים האחרונות היו: עבוד תכניות ההתישבות והוצאתו לפועל במדה נכרת ברוב נקודותינו, בתוך זה גמר ביסוס בשנה זו של 8 נקודות של ההתישבות העובדת שנוסדו ע״י ההסתדרות הציונית, ואם להוסיף את המושב בלפוריה – של 9 נקודות; הכנת חוזים בין המחלקה להתישבות חקלאית לבין המתישבים המאורגנים בהסתדרות החקלאית, ואחרון אחרון חביב – התחלת התישבות חדשה בין של בעלי אמצעים מהמעמד הבינוני, ובין של פועלים. הודות להתישבות זו נוצר גוש חדש, גוש הקישון, מזרחה מנהלל, וגוש הקישון המערבי בעמק עכו, וביהודה הולך ונוצר אזור התישבות חדש, שאני רוצה לקרוא לו גוש הירקון.

כמו כן אין בדעתי למסור פה תכנית מקיפה, או תכניות על ההתישבות בתקופה הקרובה. על מפתן של כל תקופה חדשה היינו נוהגים להכין תכניות כאלה, וערכן בלי ספק גדול לקביעת הכיוון ולהארת האופקים שלפנינו. כך עובדה אחרי המלחמה תכנית להתישבות לשנים הבאות ע״י ד״ר רופין, כך כתב אגר. ע. אטינגר בשעתו את ספרו על “שיטות ההתישבות החקלאית וההון הדרוש” לבצועה; כך שלחה ברית ״פועלי־ציון״ ועדה לארץ בשנת 1920 שערכה תכנית מקיפה שנדפסה בספר הידוע “על העבודה בא״י”, כך ניסו גם אחדים מחברינו, כמו הח׳ יבניאלי, ובזמן האחרון הח׳ רמז, לברר תכניות מקיפות כאלה. אין בדעתי להוסיף הצעה חדשה על הצעות אלו ולתת לכם חומר מדעי עמוס מספרים על עבודת ההתישבות בתקופה הקרובה. רצוני לעמוד רק על ראשי הפרקים של השאלות הקשורות עם המצב הנוכחי, והנושא האמתי להרצאתי כיום יהיה – ההתישבות החקלאית והמשבר. מהו לקח המשבר שנתנסינו בו בשנים האחרונות לגבי עבודת ההתישבות החקלאית?

אני מרגיש צורך להקדים הערה כללית: מהימין הציוני שמחוץ לכתלי הועידה הזאת, ומהשמאל שנמצא בתוך תנועת הפועלים, נוהגים לבקר אותנו ולאמור, שעבודתנו ההתישבותית, שתנועת הפועלים אחראית לה במדה מרובה, היא חד־צדדית, שאנחנו גרמנו לזה שהתנועה הציונית התענינה רק בהתישבות של פועלים מחוסרי אמצעים, שהעמדנו התישבות זו רק על פלחה חרבה או על המשק המעורב, שלא שאפנו לאינטנסיביות, להשקאה, ולשטחים קטנים. לעומת זה, אומרים, שהרבינו בנסיונות סוציאליים לתקון החברה והעמסנו את המעמסה הזאת על ההתישבות החקלאית היהודית. אחת התוצאות הבולטות של בקורת זו היא ההסתערות שפרצה בזמן האחרון נגד אחת הצורות העיקריות של התישבותנו החקלאית, הצורה הקבוצתית. בטוח אני שזוהי רק התחלה של התקפה כללית על התישבות הפועלים; מתחילים בקבוצה, ואם יצליחו לצמצם את מקומה בהתישבותנו, יתחילו בליקוידציה של “האילוזיות” החברתיות האחרות הקשורות גם במושב העובדים. בינינו אין מחלוקת בנוגע לכוונה האמתית של התקפה זו. ולא להתוכח עם ימין זה באתי הנה, אלא עם החברים (שבתוכנו החושבים בטעות, כי באנו לשיטת עבודתנו מתוך דידוקציה רעיונית ולא מתוך אינדוקציה נסיונית. לא באנו לשיטות התישבותנו העובדת מתוך שאיפה מופשטת לתקון עולם וליצירת צורות חברה חדשות, אעפ״י שלא הייתי רואה חטא גדול גם בשאיפה כזאת. אבל האמת ההיסטורית היא שלא בדרך זו הלכנו. בראשית היה הפועל החקלאי. הוא היה נקודת המוצא של כל שאיפותינו. אולם נתברר שאין אפשרות של קיום ושל עבודה לפועל היהודי החקלאי במשק הפרטי; שאיננו יכולים לסמוך על ההון הפרטי, שבתנועתו הטבעית ייצור לנו את מקומות העבודה האלו. ואפילו לו היה המשק הקפיטליסטי יוצר שוק עבודה כזה, לרבים מתוכנו היה ברור שהפועל החקלאי היהודי, כמו חבריו בכל הארצות, לא ישלים עם גורלו ושאי־אפשר לפועל החקלאי להתקים אם אין לו תקוה, אם אין לפניו פרספקטיבה להתקדמות כלכלית, להתפתחות משקו העצמי, ולו גם יהיה משק זעיר. על דעה זו יש חולקים בינינו, אבל חושבני שגם אלה המכירים את הלך רוחו של הפועל החקלאי השכיר כיום יודעים שברובו הגדול הוא רואה את מצבו כתקופת מעבר, שאיפתו האמתית היא להתנחלות או להתישבות. אני חושב שלפועל צריך לתת לא פרספקטיבה סתם, לא תוחלת ממושכה שברבות הימים יקבל פרס על עבודתו הארוכה בתור פועל, אלא צריך למצוא שיטה של התישבות פועלים ליד המושבות המבטיחות שוק עבודה לפועל החקלאי העברי. מצד שני התברר לנו, שהתישבות המונית של יהודים מחוסרי אמצעים לא תתקים אם תהיה קשורה בהתישבות קפיטליסטית, ז״א באפשרויות שייצור ההון הפרטי. ההון הפרטי בא״י איננו ממלא תפקיד של בניה חברתית או ממלכתית, של יצירת כלכלה לאומית, ולכן אי אפשר לקשור את ההתישבות הפרוליטרית עם תנועת ההון הזה. אלה היו הגורמים שהביאו אותנו לידי רעיון של התערבות בפרוצס ההתישבות, לפעולה משקית עצמית של תנועת הפועלים.

אנו עומדים עכשיו בפני קוניונקטורה חדשה. עם העליה הרביעית הופיעו בעלי האמצעים, ועם זה נתחדשה הצפיה להון פרטי. באותו זמן התחדש גם הצורך בבירור השאלה, עד כמה אפשר למעמד פועלים חקלאים להתקים בא״י. סבורני שיחסנו כיום הנהו כמו שהיה לפני עשר או עשרים שנה. מיחסים לנו, כידוע, שנאה עורת, שלילה אפריאורית להון הפרטי. החושבים כך אינם מבינים שהתנגדותנו לקפיטליזם איננה התנגדות לקפיטל. בכל אופן יודעים אנו שעבודתנו הולכת ומתפתחת בתקופה של בין השמשות, של נפתולים בין המשטר הקפיטליסטי לבין התחלות סוציאליסטיות. וגם בא״י תתפוסנה את מקומן הצורות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות, אלו בצד אלו עם מעברים וגונים בין שתיהן. היחס שלנו להון הפרטי לא היה ולא יהיה יחס דוגמתי. ראינו שבתקופת עבודתנו של 7–8 שנים שאחרי המלחמה היה יחס ההון הלאומי להון הפרטי בא״י כ־2:1; ההון הלאומי היה 66 אחוזים מכל ההון היהודי שבא לארץ. הבה נקוה שהיחס הזה לא ישתנה ושנוכל. לשמור על ההגמוניה הזאת של ההון הלאומי בהתישבות המוני עם. אבל לא על ידי ההון הלאומי בלבד תבנה א״י. אני עוד מרחיק לכת ואומר, שהנני מבין את דרישת ההון הפרטי ההולכת וגדלה בזמן האחרון לעזרה לאומית, לתמיכה צבורית מצד מוסדות ציונים. אפשר לתמוך בדרישה זו, אבל בתנאי שההון הפרטי יקח עליו גם את מרות הבקורת הלאומית, שינטל ממנו העוקץ של חפוש רוחים גרידא, בלי התחשבות עם צרכי ההתישבות של המוני העם בא״י.

והנה הנסיון הקצר של שנתים האחרונות אך חיזק את הכרתנו שיש צורך בבקורת כזאת. תקופה קטנה של חדירת ההון הפרטי לכלכלה הא״ית ולחקלאות הראתה לנו שתקלות נושנות הולכות וחוזרות בתולדות ההתישבות בא״י. התקלות האלה הן: א) פרויקטים פורחים באויר; ג) ספסרות בקַרקעות.

ההון הפרטי היה מופנה בעיקר כלפי העיר. ידועה האידיאולוגיה שנשתלטה בתנועה הציונית לפני שנתים, עם הגברת הנחשול של העליה הרביעית. נביאים מכל המינים נבאו שההתישבות החקלאית יקרה יותר מדי, שהיא תופסת מקום גדול מדי בתקציבנו, שיש תקוה רבה לתעשיה ולמסחר בארץ גם בלי הינטרלנד חקלאי יהודי. כתוצאה מזה זרם ההון הפרטי בעיקר למפעלים עירונים, אבל חלק ממנו הלך גם לחקלאות, ובשתי דרכים: חלק מבעלי האמצעים השקיעו את כספם במטעים, כי העליה הרביעית נזדמנה לתקופה של פריחת משקי המטעים, המפקד הראשון של החקלאות העברית, שסודר השנה ע״י המחלקה להתישבות, מראה עובדה מענינת בנוגע לשטח המטעים בהשקאה: לעומת 8500 דונם של פרדסים נושאי פרי ישנם 9500 דונם פרדסים צעירים, ז״א שבשנים האחרונות גדל שטח המטעים כדי כפליים ומעלה. חלק שני של ההון הפרטי הלך למשק המעורב, וכך נוצרו נקודות הידועות לכם פה בקרבת ת״א, וגם נקודות אחדות בעמק. התקופה קצרה מדי משנוכל לדבר על הצלחת ההתחלות האלה, אבל אפשר כבר לדבר על אי־אלה כשלונות. הנה הנסיון של התישבות החסידים בשפלת עכו, שההנה״צ מטפלת בו. זה היה נסיון של התישבות בעלי אמצעים, המשתתפים בהון של אילו 200 לירות בסידור משקם, והדבר נגמר בזה שמוכרחים היינו להוציא שליש המתישבים מפני אי־הכשרתם הגמורה לחקלאות, ויתר האנשים שנמנו על המעמד הבינוני התברר למעשה שהם מחוסרי אמצעים, וכשצריך היה להכניס את ההון העצמי הוא לא היה בנמצא. הנסיון השני שכדאי לעמוד עליו. זוהי התישבות המעמד הבינוני בעמק. כידוע לכם, הקציבה המחלקה להתישבות שטח של 4000 דונם בגוש הקישון להתישבות 40 משפחות מ“המעמד הבינוני”. בטרמינולוגיה זו התכונו לאנשים בעלי רכוש של מינימום 300 לי״מ; בסדור של משפחות עם איזו הכשרה חקלאית שהיא הסתפקנו גם בפחות מ־300 לי״מ. אבל נתברר שלא נמצאו גם 20 משפחות שיכלו לעלות לורקני (כפר ברוך), כי גם סכומים כאלה לא היו בידיהם. הנסיון השלישי נעשה ע״י החברה למשקים זעירים להגשמת תכניתו של ד״ר סוסקין. תכניתה היתה התישבות של 250 משפחות על שטח של 10 דונמים ברוטו, בהון עצמי של 450 לי״מ, ונתברר שלא נמצאו מועמדים להגשמת התכנית הזאת.

מה אנו למדים מהעובדות האלה? נכון שהמשבר הכללי גרם לכך שרבים מאלה הקרויים מעמד בינוני נתדלדלו במשך השנים. אבל יש מסקנות שצריך לעמוד עליהן. ראשית, עובדות אלו מוכיחות שיש אנשים הקוראים לעצמם מעמד בינוני והחושבים שהמושג הסוציולוגי של מעמד כזה אינו קשור באיזה רכוש שהוא. יש למעשה מעמד בינוני מדולדל שאי־אפשר לדבר עליו כעל קטגוריה של מתישבים בעלי הון. יש טפּוס של בעל בית יהודי, שנמנה פּעם על המעמד הבינוני, והוא חושב ש־100 או 200 לי״מ זהו סכום גדול. הוא זוכר את הזמן כשזה היה אלף, אלפים רו״כ. הוא איננו מבין שבתנאי ההתישבות בארץ׳ וההתישבות החקלאית בפרט, אין לסכום הזה ערך מכריע. מעמד זה הביא אתו את כל ההרגלים והחנוך של מעמדו הקודם, והוא איננו מסוגל לאותן צורות ההתישבות המחייבות הכשרה גופנית חקלאית.

בזמן האחרון יצרנו טרמינולוגיה חדשה בחקלאות; כמו שהגרמנים מדברים על תעשיה כבדה וקלה, כך מדברים פה בארץ על התישבות כבדה וקלה. התישבות כבדה – על אדמה חרבה, והיא קשורה בפלחה, גידול בהמות, משק מעורב; ויש התישבות קלה – על אדמה קלה והיא קשורה בעיקר במטעים. אין זה מקרה, לדעתי, שחברת סוסקין לא הצליחה. לפני שנתים בדיונים בהנה״צ נבאתי כי המכשול העיקרי תהיה שאלת החומר האנושי. איני מאמין גם עכשיו, שיהודי בעל הון של 450 לי״מ ירצה להתישב על שטח קטן של 9–10 דונמים ולהתמסר לעבודה חקלאית הכי־קשה, לעבודת מעדר. הכשלונות האלו הראו לנו שיש מעמד בינוני שרק השם נקרא עליו, אבל למעשה הוא מדולדל, ולא חונך לחיי עבודה קשה. צורת התישבות כבדה אינה מתאימה לו, והוא שואף להתישבות ליד הערים, לחקלאות קלה של מטעים.

יש מעמד בינוני הראוי לשם זה, עולים בעלי אלף ואלפים לי״מ, ויש באמת פרובלימה אם ובמה אנו יכולים וצריכים לסייע לחדירה זו של ההון הפרטי למשק המטעים. התנועה הציונית עד עכשיו לא דאגה לטפוס זה של מתישב בעל האמצעים. אולי אין הוא זקוק לדאגה זו, לרוב בכל אופן הוא אינו רוצה בה. אבל עובדה היא שלא יצרנו את המנגנון שימשוך את ההון הפרטי הזה לחקלאות. אולם אנו מעונינים בכך שההון הפּרטי יזרום למשק המטעים, כי בין בתקופת סידור המטעים, בין בתקופת הטיפּול בהם – הענף הזה יוכל להיות גורם חשוב לפתרון שאלת חוסר העבודה, כי הוא מעסיק ידים עובדות במספּר ניכר. הולכות ונוצרות עכשיו חברות נטיעות שמטרתן יצירת מטעי פרדסים או בננות לשם מכירה, אחרי שהמטעים יהיו נושאי פרי. צורת חברות אלה וגם הפרובלימות הכרוכות בהן אינן חדשות. היו דברים כאלה גם באוסטרליה ובדרום־אפריקה, וגם בא״י (כגון, “אגודת נטעים”). יש בהן הרבה מן החיוב, וישנם צדדים שליליים. עובדו שאלות, הרנטביליות של המטע, הצד הטכני, החקלאי והפיננסי, אבל על פי רוב מזניחים בפרויקטים כאלה את הצד הישובי. מתעוררת השאלה, איך לספק את העבודה במטעים כאלה, איך להבטיח שהחברות לא תהיינה למכשיר של ניצול קולוניאלי כמו בכל ארצות ההתישבות. מה יהיה סופם של אלה הרוכשים את המטעים, הקונים אובליגציות או מניות: היהיו absentee landlords, ז.א. בעלי אחוזות נעדרים, העובדים ע״י פּועלים שכירים או שבעלי הון אלה יבואו בזמן מן הזמנים לארץ ויתישבו על אדמתם.

כל השאלות הללו דורשות בירור יסודי. אנו נוטים לחשוב שעל ההון הלאומי ועל המוסדות הלאומיים מוטל לא להתיחס בשויון נפש לפרוצס החדש הזה של חדירת ההון הפרטי למשק המטעים; להפך, עלינו למצוא צנורות השפעה, עליו, ואם אפשר – צנורות של שתוף. צריך למצוא את נקודת המגע בין הפעולה הזאת ובין העבודה ההתישבותית: משק המטעים קשור עם שאלת הפועל החקלאי במושבה הישנה ועל יד המושבה החדשה ההולכת ונוצרת.

שאלת הפועל החקלאי עומדת לפנינו בצורה חריפה מאד. במשך ארבע השנים האחרונות גדל מספר הפועלים במושבות: מאילו 400 שהיו בתקופה שאחרי המלחמה ל־3600 כיום, חוץ מ־3200 פועלים בלתי־חקלאים במושבות; מ־3600 פועלי מושבות אלה בדיוק החצי, 1800, מאורגנים בארגונים שונים: קבוצים, קבוצות הכשרה, חבורות; החצי השני – פועלים בודדים. לכאורה וגם למעשה אפשר לאמור שהתקדמנו, רבוי מספר הפועלים במושבה הרי הוא צעד חשוב מאד קדימה. אבל אין להעלים עין מחולשות העמדה החדשה שרכשנו. החצי מ־3600 פועלים אלה הם כיום מחוסרי עבודה; בחבורה רגילה עוסקים בעבודה כ־40% מהחברים, כ~25% עסוקים בעבודות בית, ז״א בטפול בחברים העובדים; יש אחוז ידוע של חולים, ויתר החברים בטלים, ז״א שעל כל פועל עובד לכלכל עוד פועל וחצי. הפועלים משתכרים בממוצע מ־13 עד 14 גרוש ליום, יוצא בחלקו של כל פועל 6 גרושים ליום, ויש הרבה קבוצים וחבורות שרמת החיים בהם ירדה עד 4–5 ג״מ ליום, ז״א שהכנסנו אלפים של פועלים למושבה, אבל שלמנו בעד זה מחיר גבוה מאד; למעשה הורדנו את רמת חייהם של הפועלים היהודים במושבה עד רמת החיים של הפועל הערבי המשתכר מ־10 עד 12 ג״מ ליום, ויש לו משען במשקו בכפר הסמוך, משק עזר טבעי. כך הבשיל בשנים האחרונות הרעיון שלא די לפועל במושבה באותה העזרה הלאומית שהוא מקבל, בעיקר משתי מחלקות ההנה״צ לעבודה ולהתישבות, – לרכישת צריפים לדירה, לאי־אלה כלי עבודה, ליצירת משק עזר קטן. במשך 3 שנים האחרונות הכניסו שתי המחלקות האלה בשביל 3600 הפועלים לפחות 10 לי״מ לגולגולת, – מחלקת העבודה 24.000 לי״מ, והמחלקה להתישבות 12.000 לי״מ. לפי ה“מפתחות” שעיבדנו בזמן האחרון יש צורך להשקיע בעזרה צבורית לפועלי המושבה 16 לי״מ לגולגולת, ואם נקח בחשבון משפחה או זוג עובדים, אזי דרושים 32 לי״מ למשפחה לשם פתרון השאלות הכי־הכרחיות במושבה. יש כאלה החושבים שלפועל במושבה לא צריך לתת יותר, שמא ישמן ויבעט ברעיון של כבוש העבודה, שמא יתפתח במהירות גדולה יותר מדי למשק עצמי, לכן צריך לתת לזוג עובדים לא יותר מדונם אדמה וכדומה. דעתי אחרת: אי־אפשר לחיות ולפעול מתוך אשליה שהפועל החקלאי ישלים עם הפרספקטיבה להשאר פועל חקלאי כל ימיו. צריך לתת לפועל החקלאי את האפשרות להתקיים על עבודתו במושבה, וליצור לו במשך השנים משק עצמי קטן. עיבדנו “מפתחות”, שאיני אומר שהם המלה האחרונה, אבל למשל, משק משפחתי לפועל חקלאי על 5 דונמים, רובם אדמת שלחין, מוקדש לירקות ולמספוא בהשקאה, ואולי גם איזה דונם לבננות, דורש השקעה של 120 עד 150 לי״מ, חוץ ממחיר האדמה. התפתחות משק המטעים במושבות הקיימות ובנקודות החדשות צריכה ללכת יד ביד עם הפעולה השטתית של התישבות פועלים על יד המושבות האלה, תקראו זאת שכונת פועלים או איזה שם אחר; אבל התישבות זו דורשת סכומים יותר גדולים משחשבנו עד כה, בין 100 ל־150 לי״מ, ליצירת משקי עזר הנותנים אפשרות לפועל להתקיים, אע״פי שרוב ימי העבודה יקדיש לעבודה שכירה. ההתישבות של המעמד הבינוני המדולדל תתכן בדרך זו. לאנשים אלה בעלי 150 עד 200 לי״מ צריך להפריש שטח של 10 דונמים לכ״א, וגם הם יחיו חיי עבודה במושבה. ע״י קרדיט של מאה לירה, או ע״י השקעה כוללת של 250–300 לי״מ, נוכל באופן כזה ליצור טיפוס של משק עצמי המתקיים בתקופה הראשונה, בחלקו הגדול, על עבודה שכירה במושבה, ועובר לאט לאט עם יצירת המטע לעמידה כלכלית ברשות עצמו. זהו הטפוס המוצלח של עין גנים, שהצליח הודות להתפּתחות משק המטעים של פּתח־תקוה.

המסקנה מכל הדברים האלה – עלינו לצדד ברעיון של השתתפות ההון הלאומי במפעלי מטעים ההולכים ומתגבשים, והשפעתו צריכה להיות מופנית לפיתוח הקשר בין החברות האלה בתור חברות לרווחים ובין הצרכים הישוביים של הארץ. ההתישבות הזאת צריכה להקיף גם את הטפוס של המעמד הבינוני המדולדל, המכניס 150–200 לי״מ הון עצמי, ועלינו לעזור להם ב־100 לי״מ קרדיט ליצירת משק זעיר. מצד שני – התישבות פועלים חקלאים, הנשארים במשך תקופה די ארוכה פועלים שכירים, ע״י יצירת משק עזר על שטחים קטנים בהשקעה של 100–150 לי״מ למשפחה. אעיר בהזדמנות זו שבדברי על שכונות פועלים על־יד המושבות איני מתכוון דוקא לטפוס של עין־גנים שהזכרתי. מענין שועדה שאיננה מורכבת דוקא מחסידי קבוצות, שנתמנתה ע״י מחלקות העבודה וההתישבות, חיותה את דעתה ששכונות פּועלים תצלחנה הרבה יותר אם חבריהן לא יחלקו כל אחד את זמנו בין המשק הקטן העצמי ובין העבודה אצל האכר, אלא אם יסדרו את עבודתם בצורה קבוצית, כדי שחלק מחבריהן ילך לעבודה שכירה, וחלק יתמסר לטפול במשק העצמי. גם בהתפתחות חברות הנטיעות שתגשנה להכנת מטעים במדה רחבה – יתפוס סדור קולקטיבי של העבודה השכירה מקום יותר גדול מאשר עד כה, ולכן חשוב הנסיון של המוסד הקבלני החקלאי שהלך בדרך זו. קבלת עבודה קבועה בקבלנות, על יסוד חוזים לשנה ולשנים אחדות בין קבוצה של פועלים ובין בעל המטעים, תצטרך להתרחב כי יש בה משום השלמה רבת ערך לחדירת ההון הפרטי במשק המטעים.

בקשר עם התישבות פועלים העסוקים במשק הפרטי וערך הפעולה הזאת להקלת חוסר העבודה, עלינו לדבר על שאלה שניה המענינת ביחוד את הפועלים העירונים: שאלת שכונות העובדים על יד הערים. אזכיר אי־אלה דברים שכתבתי לפני שנתים בתור יו״ר הועדה לעיבוד התכנית לשכ׳ העובדים, כאשר הגשתי אותה להנה״צ. התכנית עובדה ע״י ועדה מורכבת מב״כ ההנה״צ, המרכז החקלאי, והסתדרות פועלי הבנין. אז כתבתי: “…הועדה רואה חובה לעצמה להדגיש את הצורך החיוני והתכוף שישנו ביצירת שכונת העובדים הראשונה. התנאים החברתיים ההולכים ומתפתחים בקשר עם ההתקדמות העצומה של העיר תל־אביב ותעשיתה, מֵביאים אתם מצד אחד ברכה הכרוכה בהגברת כח־קליטתה של העיר העברית הזו. אבל בצעדי ענק אלה כרוכות גם סכנות מרובות, ביחוד בקשר עם אי־הקביעות בענף־העבודה הכי־חשוב בתל־אביב – עבודת הבנין. עכוב או משבר שיבואו חלילה בפרוצס הכלכלי הנוכחי עלולים להעמיד את הפרולטריון העירוני הגדול שנוצר ומתרבה בתל־אביב במצב קשה ורציני ולהביא לידי סכנה של יציאה, חוסר עבודה ומהומה ומבוכה כללית. שכונת העובדים יכולה לקדם בהרבה את פני הרעות האלו.” ידוע שתכנית שכונת העובדים לא יצאה לפועל, למרות ההתאמצות הגדולה שנעשתה ע״י תנועת הפועלים. שכ' העובדים ע״י תל־אביב נפלה קרבן לספקולציה בקרקעות, אבל לדעתי יש גורמים אחרים לאי הצלחה זו, וכדאי להגיד לעצמנו דבר מה כדי להמנע משגיאות בעתיד. לפי החשבון שעשתה הועדה שהזכרתי, נחוץ היה לשכ׳ עובדים כ־250 לי״מ למשפחה. כיום עם ירידת מחירי הבנין ועם השנויים בתכנית יכולים להסתפק ב־200 לי״מ למשפחה, וגם בפחות מזה, מלבד מחיר האדמה. הסכום העיקרי דרוש לבנין הבתים. כאשר מדברים על התישבות של 1000 משפחות ואומרים שנחוץ להכניס 250.000 לי״מ, ברור שנופל פחד על כל המטפלים בתקציבים. שמא כל המעמסה הכספית תפול על התקציב הציוני. אמרנו להלכה שאת הכסף לבנין נשיג במקומות אחרים, אבל שום מאמצים לא נעשו להשגת הקרדיט האפותיקאי. כל הדברים האלה גרמו בהרבה להחלשת הפעולה למען שכ׳ העובדים, ועלינו לעשות בשעת מצוקה זו התאמצות אחרונה לתקון המעוות.

בנוגע להתישבות העובדים בכלל. התישבות המונית של מחוסרי אמצעים תתנהל גם להבא בעזרת אשראי לאומי, בלי קשר עם תנועת ההון הפרטי, וגם להבא רק מתוך מעמד הפועלים יקום הטפוס של אכר עובד, החי על עבודתו, פּולח אדמתו, ומתקים על משקו המעורב.

לאור המצב הקים, מצבה הכספי הדחוק של התנועה הציונית, אין לי צורך לפתח תכניות רחבות של התישבות. עלינו להקדיש בשנים הבאות את מיטב כוחותינו ואמצעינו לגמר ההתחלות, לבסוסן של כל נקודות ההתישבות העובדת הקימות. לפני שנתים עיבדנו תכנית ביסוס. במקום לצאת לפועל בשנתים היא תצא לפועל בארבע שנים. הצלחנו רק בנוגע ל־8 נקודות. אני בטוח שנצליח בשנה הבאה לגמור עוד מספר נקודות, ובשנת תרפ״ט נגמור את בסוסן של כל הנקודות הקיימות. תכנית הבסוס שהגשנו לקונגרס הציוני הי״ד מסתכמת בתקציב של 400 אלף לירה. החצי מזה הוצאנו והחצי עוד נצטרך להוציא בשנתים הבאות. חוץ מזה יש לנו התישבות חדשה, בעיקר זו של גוש הקישון; לבסוסה נחוצות ב־3 השנים הבאות 140,000 לי״מ, או כ־50,000 לשנה. חוץ מזה נחוץ סך של 15 אלף לירה לגמר בסוס הנקודות של המעמד הבינוני הקיימות, וישנה התחיבות כלפי שכונות התימנים ומושב התימנים. תכנית הבסוס שהזכרתי איננה כוללת את ההוצאות להשקאה. ככה אנו מגיעים בחשבון חטוף לצורך כספי של 200 אלף לירה לשנה, בלי התישבות נוספת, בלי פעולות חדשות, בלי משקי פועלות חדשים, בלי תקציב להכשרה ולצרכי ההתישבות במושבות וליד המושבות. מזה תבינו שיש הבדל בין התקציב שאני מתכונן להגיש לקונגרס הציוני ובין אי־אלה פרטים של התקציב שפרסם אתמול חברנו הרצפלד ב“דבר”, במאמרו “על תכנית ההתישבות לתרפ״ח.” כשאני עומד בפני שאלת חוסר אמצעים ובפני הברירה – אם להקדים את בסוסן של הנקודות הקיימות או למלא את דרישותיהן של הנקודות החדשות, – אני אומר, כי צריך לגמור את בסוס הנקודות שהתחלנו. אין אפשרות כספית ומשקית, – ואוסיף, גם פסיכולוגית, – להמשיך יותר את המצב של בנין נקודות בלי גמר. צריך לגמור אותן בתוך המסגרת שהיכולת הכספית תקבע! כי כל הארכת זמן הבסוס מוסיפה על ההון החוזר, מערערת את כל חשבון התכנית, דוחה את בנין המשק וחוזר הגלגל.

בנוגע לשאלות המשקיות, אסתפק בהערה כללית. מזמן אמרתי לחברינו במשקים ובמושבים שיבחרו להם מטרה אחת שתאיר את דרכם, המטרה הזאת צריכה להיות משקיות והצלחה. מה זאת הצלחה – אינני צריך לברר. יש פתגם ידוע “אין דבר יותר מוצלח מהצלחה”. כל השטנה נגד התישבות הפועלים, ביחוד נגד ההתישבות הקבוצית, תחלוף כאין וכאפס, אם נקודות ההתישבות שלנו תצליחנה. ואשר למשקיות, פירושה: במינימום של אמצעים להגיע למכסימום של תוצאות. זה דורש בסוס מהיר, הזלה בבנין ובציוד, תכניתיות בעליה, ז״א התאמה גמורה בין מספר העולים על האדמה ובין האפשרויות הכלכליות של המשק בהתהוותו. זה דורש גם שבתקופה חלוצית זו של משק הפועלים, בין שהוא מושב שגם לו בעיות קשות שלא הספקנו עוד לפתור אותן, בין שהוא קבוצה, אל לנו להעמיס על משק הפועלים פרובלימות שאינן קשורות באופן אורגני עם המשק בבנינו. אל להרכיב עליו תפקיד קליטת העליה בכספי תקציב הביסוס.

שאלה נכבדה שאי־אפשר לעבור עליה בשתיקה מבלי לדרוש תקון יסודי, זהו נגע הספסרות בקרקעות. לפני ימים אחדים דפדפתי מחדש בפרק “על פרשת דרכים” של אחד העם. לפני יותר מ־35 שנים הוא כתב כבר על "ההתחרות הבזויה והנתעבה* בקרקעות. מוזר לראות כמה קשה לעם ולישוב ללמוד מתולדותיהם. אחרי כל התעמולה שעשינו בתוך ההסתדרות הציונית בעד הלאמת הקרקע ונגד סכנת הקנין הפרטי בארץ, איך אפשר היה שהמחלה הזאת תתפשט במדה כזו בקרבנו בשנתים ושלוש השנים האחרונות! אין צורך לדבר על דרכי הספסרות הזאת: התחרות בחברות קרקעיות מרכזיות, גם מצד חברות שמתיחסות אפילו לאיזו הסתדרות ציונית ארצית; מכירת אדמה, למשל, ע״י חברות החסידים, ביחידות של 30 דונם למשפחה שהחצי מהם אדמת הרים, או של 20 ד׳ לאיש בעפולה. פתאום הורגש בכל ארץ־ישראל חוסר בערים. עפולה צריכה להיות עיר; גם בהרצליה צריך לקום פרבר עירוני; בין חיפה לעכו בעמק ג׳דרו, היה צורך חיוני בעיר שלישית! וכל זה לשם העלאת מחירי האדמה על חשבון יהודים שלא ידעו בין ימינם לשמאלם.

הכרחי שנדרוש מההסתדרות הציונית שתשים קץ להופעות אלו שגרמו בהרבה למשבר הנוכחי. מי מכם אינו יודע, שאם נכשלה קרן היסוד בפולין, אם לא הצליחה או לא מלאה את תפקידה באמריקה, – בהרבה גרמה לזה האכזבה שבאה בעקבות החברות האלה, כמו “קהילת ציון” ו“משק”, שהוליכו שולל מאות ציונים טובים, המרגישים שפירוש כל הדברים האלה הוא חוסר בקורת, חוסר פקוח לאומי וציוני.

כך אני בא לפרק שמוכרח להיות אחרון בהרצאתי, המסקנות לגבי ההסתדרות הציונית. כשמדברים על צורך השעה, על צורך של עזרה למעמד בינוני מדולדל, של הדרכה להון הפרטי, על צורך של התישבות פועלים על־יד המושבה, ועל שכ׳ עובדים ליד העיר, על הצורך להמשיך את ההתישבות העובדת בעמק, אנחנו נתקלים בשאלת האמצעים, שאלת היכולת. ואני רוצה לשוב לדברים שאולי היו כבר לזרא. היכולת שלנו מוגבלת לא רק מפני שאמצעי הקרנות הלאומיות מוגבלים. אילו היה לי זמן לדבר על תכנית של התישבות לעשר השנים הקרובות, הייתי מראה לכם שכדי לקלוט 30 אלף יהודים לשנה, צריך להכניס הון של 30 עד 35 מיליון לירות, מזה כ־20 מיליון להתישבות חקלאית של 20 אלף משפּחות. אפשר להניח כי חלק מהכסף הזה יכנס מההון הפּרטי, וחלק יכנס במשך 10 שנים מהתשלומים שמסלקים המתישבים, אבל החלק העיקרי, בערך 15 מליון לירה יצטרכו להספיק הקרנות הלאומיות. החשבון הזה מאשר בערך את השערת הד״ר רופּין שאמר, כי לקליטתם של 30 אלף יהודים לשנה נחוץ שהקרנות הלאומיות יספקו מליון וחצי לירה לשנה. ברור שהיכולת שלנו קטנה הרבה יותר. אולי יתפלאו רבים מכם לשמוע שלמעשה גם כיום קרן־היסוד וקרן־הקימת מכניסות כחצי הסכום הזה. ולמרות זה אין אפשרות לישב אפילו 1000 משפחות בשנה. מדוע זה? כי הכסף הזה מוצא לא למטרות התישבות. תקציבנו מוקדש בעיקר לא להתישבות חקלאית ולא להתישבות עירונית, ולא לעבודות צבוריות, ולא למטרות כלכליות, אלא ברובו הגדול למטרות תרבותיות – חנוך, בריאות, פוליטיקה וכדומה. קרן היסוד הכניסה לא״י ב־6 שנים יותר מ־1/2 מיליון לירות. החקלאות קבלה רק כ־30%, ההתישבות העירונית ועבודות צבוריות קבלו כ־10%, יתר הכספים הוצאו למטרות אחרות. איני קובל על ערך המטרות האחרות ואיני אומר שאין צורך בהן בשביל הישוב. אבל כל זמן שאנחנו בונים את תקציבנו הלאומי, את התקציב הממלכתי הפנימי שלנו, בשנת משבר וחוסר עבודה כשנה זו באופן שרק,40% ממנו מיועדים להתישבות בעיר ובכפר, וברובו הוא בלתי אלסטי, מורכב ממשכורות שאי־אפשר להקטין אותן באמצע השנה, וכשצריך לקצץ, אזי מקצצים בנטיעות ממש, הרי התוצאות הן בהכרח אבסורדיות. אנו עומדים בפני השאלה, מה קודם למה: התרבות הישוב או תרבות הישוב, אני אומר: התרבות הישוב. מה קודם למה: הרחבת הישוב או השבחת הישוב, אני אומר הרחבה קודמת. ואם נעמיד את התקציב על שרשיו במקום להעמידו על ענפיו, אזי מקוה אני שנגיע לתקציב שיתן לנו אפשרות לגשת להגשמת התכניות שלנו.

דבר שני שצריך לדרוש מהקונגרס – בקורת לאומית על החברות למכירת אדמה. אבל זהו רק פרט מתקלה כללית גדולה, שהתנועה הציונית איננה שלטת במוסדותיה. יש מוסדות כספיים מרובים – בנקים, קרן היסוד וקרן קיימת, חברת הכשרת הישוב וחברות אחרות הנשמעות להסתדרויות ציוניות בפולין או באמריקה, והם באים אל ההנהלה הציונית רק בשעת צרה וכשלון, כשהם זקוקים לעזרה. אין להנה״צ פקוח ושלטון על מוסדותיה. ואל תתבעו מאתנו, באי־כוח הפועלים בהנה״צ, אחריות לדברים שאיננו יכולים להיות אחראים להם: יש רשויות נפרדות, והן לפעמים מתחרות זו בזו, אבל אין התאמה, אין הנהלה כללית. כל התכניות שציינתי יכולות להתגשם, אם נמצא דרך לתקון התקציב הציוני ולהקמת הנהגה כלכלית.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!