רקע
שלמה קפלנסקי
בשולי הספר הכחול
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1950

(תשובה להרצאות המומחים ולהצעות ועדת הסוכנות)1


שיטת ההתישבות הציונית, המותקפת קשה ומכמה בחינות על־ידי המומחים, לא צצה ועלתה במוחו של גאון, או מתוך תכניתה של מפלגה. שיטת ההתישבות הציונית היא תולדת ההיסטוריה. ראשיתה איננה אלא פרי מצב ידוע במפעל ההתישבותי היהודי בארץ־ישראל בעשור הראשון של המאה הנוכחית. היא היתה גם תוצאת צרכים ידועים שהבשילו ושל סיטואציה היסטורית מסוימת בתוך העם היהודי.

הבקורת שלנו נגד ההתישבות הא״ית, כפי שמצאנוה וראינוה לפני 20 שנה, היתה מופנית כלפי יסודותיה הטכניים והחברתיים־כלכליים כאחד. שני הגורמים האלה – שפל דרגתה הטכנית של החקלאות העברית והמגרעות הסוציאליות של המושבות העבריות הבנויות על רכוש יהודי ועבודה ערבית – שהיו במדה מרובה מותנים ותלויים זה בזה – שניהם חיבו מסקנה אחת: כי שיטת ההתישבות הטרם־ציונית לקוייה מבחינה לאומית. השיטה הציונית התבססה, איפוא, על שני יסודות ראשוניים: על שינוי המבנה הטכני של החקלאות היהודית, ועל שינוי המבנה החברתי־כלכלי שלה. לשניהם היתה מגמה אחת, לעשות את החקלאות הארץ־ישראלית למחיה את בעליה, את המתישב היהודי, ולהפוך את המושבות העבריות לא רק למקום של רכוש יהודי, אלא גם לשדה עבודה יהודית.

איש לא כפר בזאת, גם לא המומחים האמריקנים, שהנהלת ההתישבות הציונית לפני המלחמה ולאחריה הבינה נכון את השאלות החקלאיות־טכניות של ההתישבות האי״ת ובעצם הביאה או קרבה אותן לידי פתרון. שיטת המשק המעורב שנוצר על ידינו, ביחוד באיזור החקלאות “הכבדה”, מקובל היום בפי כל כבסיס להתישבות יהודית בחלקה הגדול ומחוסר ההשקאה של הארץ. בשטח זה לא מצאו להם המומחים שום ענין יסודי להתגדר בו, גם הכירו בזה בגלוי.

כלפי היסודות הסוציאליים של מפעל התישבותנו נשארו המומחים קצרי השגה ושוללים. אכן, צדקת דרכה של ההתישבות הציונית בשטח החקלאי־טכני איננה מחייבת עדיין את נכונות דרכיה החברתיים־כלכליים. אם יש להתפלא, אין זה אלא על העובדה, כי המומחים גם לא טרחו לחקור את הסבות ואת הכוחות המניעים של צורות ההתישבות המיוחדות האלו, אשר מצאו לפניהם. אין להם כל ידיעה בתולדות ההתישבות היהודית בא״י. חסרה להם ידיעת השאלות המיוחדות, אשר ההתישבות הלאומית נדרשה למצוא להן פתרון. נדמה, שאין להם מושג ברור אפילו מן התכונות המיוחדות של חומר מתישבינו.

אכן לגבי אנשים הבאים מרחוק אין באי־ידיעה זו כל חטא. אולם העובדה שלא ניסו לחקור את התנאים אשר הובילו לדרכים ולצורות הללו הנראות להם לדרכי־שוא, היא ששימשה מקור־שגיאות כבד־משקל לכל הרצאותיהם.

מקור־משגה שני, המבאר אמנם מדוע פסחו על חקירה בשטח זה, היא הדעה המוקדמת של המומחים על הורתן ולידתן של שאיפות ההתחדשות החברתיות והכלכליות בהתישבות הציונית. הם נמנו וגמרו, כי אין אלו אלא תיאוריות מהפכניות שהובאו כסחורת אימפורט ממזרח אברופה אשר תנועת הפועלים אכפה אותן על ההנהלה הציונית בכוח של לחץ פוליטי. לדעה מוקדמת זו מצטרפת מיד שניה, על זכות־בכורה, יתר על כן – על שלטון־יחיד של הפועלים בתוך מפעל ההתישבות הציוני, שאף הוא הוטל באמצעי כפיה פוליטיים.

המקור הכלכלי וההתישבותי־לאומי של הקבוצה והמושב לא נחקר איפוא כלל. מצבן הכלכלי של שתי הצורות כיום הזה לא איפשר שום משפט אוביקטיבי ומדעי בנוגע ליתרון הצורה האחת על השניה. הדברים ששמענו מפי המומחים אינם אלא חוות־דעת סוביקטיבית על צורות חיים וכלכלה שתופיות והסברות כלליות בדבר האפשרות לסדר משק־משפחה בלי עזרת עבודה שכירה. אלו הן דעות הרווחות גם בא״י בוכוח שבין מצדדי שתי צורות ההתישבות, ואין בהן משום חידוש. עם כל הכבוד בפני המומחים, אין אנו יכולים לתת לחות דעתם בנידון זה משקל יתר על פני כל אותם הספקות אשר הובעו כבר בספרות המקצועית השייכת לנושא זה ושהיו ידועים לנו היטב בשעה שנגשנו להחליט על קוי היסוד של התישבותנו החקלאית.

עד כמה מוטעית ההנחה על דבר תורות המובאות מן החוץ, יוכיחו לנו במדה מכרעת ביותר דברי הימים שלפני היות הקבוצה. עובדה היסטורית היא, שדוקא פועלי־ציון המרכסיסטיים ברוסיה ובא״י היו במשך שנים רבות מתנגדיה המפורשים של שיטת ההתישבות הקבוצתית, שהיתה בעיניהם שיבה לאוטופיה. כידוע, התיחסו בראשונה פועלי א״י לנסיונו של אופנהימר בקרירות ובבקוֹרת. נזכר אני בוכוחי הראשונים ב־1912, בקלוב הפועלים ביפו. בשעה שאחד המנהיגים הותיקים של “הפועל־הצעיר” ביקר את השקפותי השיתופיות בחקלאות כבריחה משרון המעמדות… הפועלים היהודים לא בקשו אז דבר מלבד כבוש העבודה במושבה ויצירת פועל שכיר בחקלאות. רק המציאות הכלכלית הקשה של האבקות נואשת זו וקבוצות הכבוש אשר קמו אז מאליהן, הן ששינו את עמדת פועלי א״י אל הצורות השתופיות בעבודה ובהתישבות.

מה גרם ליצירת הקבוצה? העדר אכרים יהודים מן המוכן. ביחוד בשביל החקלאות הכבדה, ז״א, בשביל משק הפלחה המעורב על אדמה כבדה. גם לפי חשבונו של ליפמן מהוה הטפוס הזה 60 אחוז מן החקלאות האי״ת (51.000 מבין 84.000 יחידות משקיות). האחוז הזה עוד יגדל, אם נצרף לחשבון גם את שטחי אדמת ההרים המוכשרים להתישבות ואת רמת עבר הירדן שאין אנו יכולים לותר עליהם. נסיון השנים האחרונות הוכיח לנו לא במעט, כי יהודים בעלי הון אינם רוצים אפילו לחשוב על התישבות בעמק או על אדמה כבדה אחרת, כדי לעבדה בזיעת אפים. זו היתה הסיבה העיקרית אשר בגללה לא מצאה לה תכנית סוסקין קופצים עליה, ושהתישבות המעמד הבינוני שלנו בכפר־ברוך אינה מוצאת לה מתישבים בעלי 200 לא"י. החסידים בנחלת יעקב נשארו אמנם על מקומם, אולם אף אחד מהם אין לו 200 הפונטים המובטחים מצדו. את האכר העובד עבודה עצמית באיזור הפלחה – כי רק בצורת משק משפחתי יכול המשק המעורב לשאת את עצמו – יש למצוא אך ורק בתוך מעמד הפועלים.

אולם אין לנו גם פועלים חקלאים. על אף כל המאמצים הכבירים עוד לא קם במושבות היהודיות מעמד פועלים חקלאים שכירים, ואלה אשר חדרו למושבות המטעים – הכשרתם להנהלת משק אכר בעמק קטנה מאוד. ואם גם הסתגלו שם לעבודה קשה, גם רכשו הכשרה ידועה בעבודת גן, אין הם בכל זאת מוכשרים לנהל משק המיוסד על פלחה, מחלבה, גידול עופות, ירקות וכו'. עוד פחות מזה משמשת מושבת המטעים מקום הכשרה לאשת האכר.

מתוך דילמה זו, אשר אין לה פתרון, צמח המשק הקבוצתי. משק זה משמש בעת ובעונה אחת חות הכשרה וצורת התישבות לפועלים מחוסרי רכוש. ערכו הוא בפעולתו הדינאמית, ההופכת אנשי עיר לחקלאים, וברעיון ההנהלה העצמית במשק, המספקת במדה רבה את תשוקת היהודי לחופש והמפתחת מרץ שלא היה פורץ מעולם מתוך משק הכשרה או חוה המנוהלת ע״י פקידות.

ידעתי יפה את הקשיים שנתקל בהם המשק הקבוצתי בשאלת ההנהלה, המשמעת, ובקורת פריון העבודה. גם שתוף החיים מעמיד בפני הקבוצה שאלות חדשות, אם כי מצד שני מקיל השיתוף הזה את העול הרובץ על האם והאשה. אולם אין לשכוח כי כל צורת משק בא״י ושאלותיה בצדה, אשר עוד לא פתרה אותן. במושב, למשל, כמו בכל משק אכר, עומדת האכרה הצעירה הטרודה בטפול ילדיה הקטנים לפני נסיון קשה של מעמסת עבודה כבדה מדי. המשק הגרמני, אשר היה בודאי לעיני המומחים כסמל השלמות, מתקיים רק על יסוד עבודה ערבית שכירה וזולה. האכר היהודי בגליל, בהנהלתה המהוללת של פיק״א, אינו יכול להחזיק מעמד למרות השמוש בעבודת ה“חרת” הערבי.

כל צורות המשק נאבקות עדיין כל אחת עם שאלותיה המיוחדות. גם הקבוצה עוד טרם השמיעה את דברה האחרון, אולי תחולנה בה תמורות. אולם אין ספק, כי אצלנו, היהודים, קיים “מוח־אכר” קולקטיביסטי בצדו של “מוח־אכר” אינדיבידואליסטי. פועלים רבים בוחרים להיות בקבוצה, באשר ההשתתפות בהנהלת משק גדול מספקת יותר את יצר הפעולה שלהם, מאשר הבעלות על משק זעיר. לעומת זה בוחרים אחרים להיות “מנוהלים”, באשר, כפי שאומר מיד, “יש פועלים מהחרוצים ומהמאומנים ביותר, אשר מוטב לדידם לעבוד מבלי שיטלו על עצמם את הריסיקו והאחריות הכרוכים בבעלות על משק ובהנהלתו”.

לעתים קרובות נאחזים בטענה, כי רבים מחברי המושבים, ובודאי לא מהגרועים שבהם, באים מהקבוצות. נכון. אולם כלום אין למטבע זה גם צד אחר? אדרבה מנין נקח אכרים טובים בשביל המושבים או בשביל צורות התישבות אחרות, אם תתחסל הקבוצה? לשוא נבקש אצל המומחים תשובה על שאלה מכרעת זו. כל כך דבקה בהם הדעה התפלה, כי בהשפעת צבור הפועלים קיימת, כאילו, “פוליטיקה של איפה ואיפה לגבי המתישב בעל ההון המועט” (מיד), עד שהם מיחלים, כנראה, לישועה שלמה באם תוסר ההשפעה הזאת. אזי כבר יבואו מועמדים מתאימים להתישבות, שיש להם הון משלהם!

ואולם אנו הלא יודעים את האמת, כי מעולם לא היתה בהנהלה הציונית פוליטיקה כזו של דחיקת רגלי המעמד הבינוני, וכי העובדות שהביאו לידי יצירת הקבוצות לפני שבע־עשרה שנה לא נשתנו עד היום, משום זה אין התנועה הציונית יכולה לותר על שיטת התישבות זו, כל עוד לא הוכח שהיא פסולה מבחינה משקית.

אין בכוָנתי להכנס במסגרת זו בבירור פּרטים. אולם עלי להזהיר מפני הצעות בלתי מעשיות, ומלאות סתירות. כאלו הן ההצעות להקים את הבנינים בקבוצות בצורה כזו, שיהיו ניתנים לשימוש גם אם יוסב המשק למושב. כבר בימי היותי אחראי למחלקת ההתישבות נבנו בתים בני שתי קומות, בעלי 8 עד 12 חדר, רק בעמק הירדן, מטעמים אקלימיים. ואילו במקומות אחרים בתי הדירה בקבוצות הם בני 6 או 4 חדרים, והם מסודרים כך שאפשר להפכן לשתים או שלש דירות בנות שני חדרים כל אחת. זאת קבעתי מתוך הסכם עם המתישבים. גם ביוָן גרות לפחות שתי משפּחות, ולעתים קרובות 4 עד 6 משפחות בבית אחד. הרי שבתכניותינו הושם לב לצורך של התיחדות לשם מנוחה. לעומת זה לא יתכן בשום אופן להקים בקבוצה בניני משק המתאימים למושב.

אין לך דבר מסוכן בפּוליטיקה התישבותית – ואני סבור, כי הוא הדין בכל פּוליטיקה – כדו־משמעות, כהלכה שיש לה פּנים לכאן ולכאן. אי־אפשר להקים קבוצה על מכונה ולהבטיח את סכויי הצלחתה, אם ניגשים אליה מתוך מזמות סתר, עם “פגיון מוצנע בחיק”. צריך להעשות “נסיון טהור,” מתוך תכנית עבודה המוגשמת ביושר לבב. את הקבוצה צריך לחייב בשלמות, כל עוד לא הגענו למצב, שכשלון רוב המשקים הקבוצתיים יגזור על המשכת הנסיון. וכך בלתי אפשרית היא ההצעה להסב למושבים את הקבוצות שהתישבו בתרפ״ז. לא רק משום אי־האפשרות הציונית, לאחר ההצהרות החגיגיות שנשמעו בבאזל. דוקא קבוצות אלו מורכבות בעיקר – נוסף על גרעין של פּועלים חקלאים מנוסים – מפּועלי מושבות, אשר אמנם נמצאו בארץ לפחות שלש שנים, ובעבודה חקלאית נדרש מהם לפחות ותק של שנתים בטרם נתקבלו ע״י מחלקת ההתישבות כמתישבים, אולם לא יתכן בשום אופן להפקיד בידיהם משק מושבי. גם מדוגמה זו רואים׳ עד כמה מוטעה היא ההתנגדות האפריורית לקבוצה, התנגדות המתנכרת לתנאי ארץ־ישראל ומתישביה.

מדת היסודיוּת שמגלים המומחים בבואם לסתור את העיקר של עבודה עצמית במושבי העובדים, דומה יותר לאחיזה־בקרנות־הפרינציפ המצויה אצל פרופסורים מאשר לחוש האנגלי־אמריקני לעניני חיים ומעשה. נחוץ ראשית כל להזהר מסלוף העקרון הזה, המשותף לקבוצה ולמושב. אין פירושו, ש“פועלים מן החוץ, מאיזה סוג שהוא, אין המתישבים רשאים להעסיקם”׳ בשום אופן ומקום, בכל מצב שהוא. לא זאת הכונה ולא כך כתוב. אפשר להתבדח על חשבון עזרת הקרובים ולגלות בה פנים של עבירה בעקיפין על עיקר העבודה העצמית; על כל פנים היא מוכיחה, כי לא כל עבודת־עזר אסורה במושב. ולהלן, בסעיף 12 של החוזה עם המתישבים המובא ע״י מיד, כתוב מפורש, כי ברשות ועד המושב, אולם רק ברשותו, מותר גם להשתמש בעזרת עבודה שכירה. בבירור הדברים בשאלה זו שהיה בועד החקלאות ביאר שקולניק: “מכל מה ששמענו כאן יוצא, כאילו מתישבינו ממאנים בהחלט להעסיק פועלים שכירים. למעשה אני בטוח שאין אף משק אחד אשר יחשוב ככה. בשעת הצורך אנו פונים לעזרה הדדית, לעזרת קרובים, ובשעת הדחק נסכים גם להעסיק פועלים שכירים לזמן ידוע – אין אנו רוצים להגיע לידי אבסורד פרינציפיוני”. אין שום דבר אשר יצדיק את הפירוש אשר ניתן ע״י המומחים ועל־ידי חברי ועדת־הסוכנות, כי “בשעה שפּרי כל העמל המושקע ע״י האכר עומד בסכנה, אין ביכלתו לשכור לו את הפועלים הנחוצים, אשר בלעדי עזרתם אין כל אפשרות… לקצור את יבולו” (דו״ח ועדת הסוכנות, עמ׳ 143). קל מאוד להתפּלמס נגד הנחות מופרזות כאלה. אולם לזה יקרא הליכה סחור סחור לענין המדובר. מתי ובאיזה מושב לא נאסף היבול מפּאת איסור עבודה שכירה?

גם המומחים מסכימים לכלל של עבודת המשפחה. גם בעיניהם רצויים יותר אכרים עובדים עבודה עצמית והמשתמשים בעבודה שכירה רק במקרים יוצאים מן הכלל, בשעת הדחק. ההבדל שבינינו הוא, כנראה, רק בזה שהם נוטים לחשוב את העבודה השכירה כענינו הפרטי של המתישב, בשעה שאנחנו מעמידים את ההיתר לעבור על חוק העבודה העצמית תחת בקורת צבורית חמורה. האם זה כל כך מחוסר הגיון, כ״כ מרגיז? ויאָמר נא שוב: אילו היו האדונים מתחקים יותר על שרשיו ההיסטוריים של עיקר העבודה העצמית, היו נוכחים לדעת, כי מטעמים ונמוקים די רציניים אנו כה שוקדים על שמירתו. נדמה, כי שמוע שמעו גם המומחים, איך הפכה במושבות העבודה השכירה העונתית לגורם תמיד במשק, ופירושו למעשה עבודה ערבית זולה. אינני בטוח, כי יודעים הם להעריך כראוי את הסכנה הלאומית הצפונה בהתפתחות הסוציאלית הזאת. הן האמצעי המוצע מצדם לתקון הדבר – קביעת סעיף בחוזה שבין המתישב ובין המוסד המישב הרחוק – בדוק ומנוסה הוא מזמן בידי פיק״א, וחוסר ערכו נתגלה כבר ברבים. רק משמעת צבורית ואמצעים כלכליים – ביחוד קביעת יחידת שטח כדי כחות משפחה – עלולים להביא תועלת ממשית.

פרופ׳ מיד מבין את הנחיצות באמצעים כאלה במקומות אחרים. כך, למשל, הוא מציע בספרו*2, כי במושבות האמריקניות הנתמכות ע״י הממשלה תשאר האדמה במשך 10 שנים קנין המדינה. “הנחיצות בהגבלת הקנין היא באמריקה יותר גדולה… באשר לפתחם של קוני הקרקע באמריקה רובץ החטאת לראות את המשק כדבר העשוי להמכר בריוח” (ע׳ 189׳ שם) אולם יצר החטא הזה דבק גם במתישב היהודי. אף הוא נוטה לכך, במקום להשאר אכר, להיות לבעל אחוזה ול“בועז”, המשגיח על פועליו, וכן תדמה בנפשה גם אשתו, שאיננה אכרית מבטן ומלידה, ומה פּלא, אם גם בניו יירשו את הלך־הרוח הזה.

פּועלינו החקלאים רואים את עצמם בצדק לא טובים מן החלוצים הראשונים, ואם הם מוכנים להגביל את עצמם ולעמוד תחת בקורת לאומית, מדוע תרצה ההסתדרות הציונית לותר על כך בשאלה לאומית רבות־החשיבות הזאת!

הדו״ח מרמז שישנם נמוקים משקיים. בלי עזרה של פועלים שכירים אי־אֶפשר להספּיק בעונה העיקרית, או שהאכר יתבטל במשך תקופה ידועה בשנה.

כבד אמרתי שהנחה זו, כי בגלל הפרינציפ יקריבו את היבול, הנה מחוסרת כל יסוד. מלבד זאת נדמה, כי המומחים מושפּעים יותר מדי מהיקשים אל ארצות בנות אקלים קונטיננטלי ומתון. אצלנו אין עונה קצרה של ימים או שבועות הדורשת התאמצות יתרה למלט את הקציר מן הגשמים וכו'. עונת העבודה העיקרית אצלנו נמשכת ארבעה חדשים (אפריל–יולי);

העדר הגשמים בא״י בתקופה זו מרשה חלוקת עבודה יותר נוחה. אגרונום קרויזה דבר בועד החקלאות על 30–50 ימי עבודת עזר, שהאכר עלול להזדקק להם בשעת קציר־התבואה או בציר הענבים. ברור שפועל שכיר יהודי לא יוכל להתקיים מעבודה שכירה כזו, והצעתו של פּרופ׳ מיד, ליצור על יד המושבות שכונות־פועלים, תלויה על בלימה. אם במדה כזאת תדרש העזרה, כי אז יוכלו הילדים הגדלים לספק אותה.

חבַל שבשאלת מיעוט האנשים במשק והשפעת העבודה העצמית על תכניתו לא באו המומחים בדברים עם המחלקה לכלכלת המשק בתחנת הנסיונות. שם יכלו לקבל מאת האגר׳ ווֹלקני את לוח העבודה של משק מעורב על 125 דונם, אשר פּורסם לפני זמן מה ב“השדה” (יצחק אלעזרי וֹולקני, המשק המעורב המתוקן). בלוח זה מחושב בדרך טכנית, כי במשק גרמני מסוג זה בא״י נחוצים בשנה 344 ימי עבודת אנשים ו־298 ימי עבודת בהמות, ז״א חסרים לאכר 113 ימי עבודת אנשים ו־89 ימי עבודת בהמות, (מהם החצי באפריל־יולי), כלומר, משק כזה איננו דורש עוזר קבוע, אלא יכול להתנהל במשך חדשים ידועים ע״י האכר ואשתו בעזרת אחד מבני המשפחה בגיל עבודה. משק כזה, המאורגן עפ״י שיטת העבודה הנהוגה אצלנו (מחזור זרעים אחר וכו') דורש רק 268 ימי עבודת אנשים ו־218 ימי עבודת בהמות. יש לאכר 23 ימים פנויים בתקופת דצמבר – אפריל, וחסרים לו 58 ימי עבודת אנשים ו־26 ימי עבודת בהמות במשך כל השנה (כמעט כולם בתקופת אַפּריל־יולי). תלותו בעזרה מן החוץ היא אצלו עוד פחותה מאשר אצל האכר הגרמני.

במלים אחרות: הטכניקה שלנו מותאמת לא רק למגמה של השגת יבולים יותר גדולים והנהגת קמוצים ע״י עבודת המכונה, אלא גם למטרה של יצירת משק אשר ישא את עצמו בכוחות עבודתם של בני המשפחה בלבד. מספרים אלה מוכיחים, כי הדבר הנו אפשרי, מבלי לגרוע מההתקדמות והרנטביליות של המשק. להפך, החשבונות האלה מראים, כי עבודה יהודית שכירה במשק הזעיר עלולה לשים לאל את התקוה לרבטביליות. מספריו של ווֹלקני מאשרים בשביל א״י את מסקנות הסטטיסטיקה החקלאית ביחס למשקי אכרים באברופה. לפיהן עולה סכום כוחות העבודה התמידים (מחושבים עפ״י עבודת גבר) הנחוצים למשק בן מאה דונם: באנגליה 1,15, בגרמניה 1,55 בדנמרק 1,4. אחרי שיגדלו הילדים לא תהיה, איפוא, במושב כל שאלה של עבודה עונתית. אגב, כיצד מתארים לעצמם מבקרינו את המשק החקלאי בארץ שאין בה פועלים חקלאים מחוסרי קרקע, או ננסי־אכרים דלי־קרקע? האין לו שם כל זכות־קיום? יש ויש! הטכניקה החקלאית והמשטר האגררי יוכרחו להסתגל ולהתאים את עצמם לצרכים של משקי־אכרים חפשים.

גם הקבוצה גם המושב הן צורות משק חדשות ומעוטות־נסיון מכמה בחינות. הם נושאים בתוכם גרעיני התחדשות סוציאלית. ובכל זאת הנחת־שוא היא בידי פּרופ' מיד באמרו, כי בישובים הציונים “ההצלחה הישובית משועבדה במדה מרובה למטרה של יצירת משטר כלכלי וחברתי חדש, במגמה מנוגדת מאד לקפיטל”. ודאי שהשאיפה להתחדשות סוציאלית היא אצל רבים ממתישבינו חלק בלתי־נפרד מהשקפתם הציונית. אולם המנהיגים האחראים, שבידיהם ההנהלה המשקית, מעולם לא נתעו בשוא להאמין, כי איזו צורת משק שהיא יכולה להחזיק מעמד בלי הצלחה משקית מתמדת. אכן, האמצעים הטכניים והחברתיים־כלכליים היו תמיד משועבדים למטרת ההתישבות הלאומית במובנה הנכון.

אחד האמצעים הכי יעילים למטרה זו הוא הקנין הלאומי בקרקע, העקרון שהונח ביסוד הקרן־קיימת. הפעם הרי זה באמת יסוד “שהוכנס מן החוץ”, פרי הנסיונות שנעשו ביחוד בהתישבות האנגלית בכמה מחוזות באוסטרליה, בזילנדיה החדשה, ובבריטניה הגדולה עצמה. המשפט שנחרץ ע״י ועדת הסוכנות נגד החכירה בירושה על קרקע לאומי ולטובת הקנין הפרטי בקרקע שהועדה עומדת עליו עורר לכן תמהון כללי.

רכוש פרטי או חכירה בירושה, זהו השם שניתן לפרק אחד בדו״ח של ועדה פּרלמנטרית אנגלית (ועדה להתישבות מלחים וחיילים, 8182 .Cmd 1916). הועדה הזאת בחנה מחדש את שיטות ההתישבות הפּנימית באנגליה (Small Holdings Act) ובאה לידי החלטה סופית, “כי… הן מנקודת השקפה של המדינה והן מנקודת השקפתו של המתישב הזעיר יש לבכר את שיטת החכירה על פני שיטת הקנין”. כדאי לחזור על הנמוקים אשר אתה: א) פקוח לאומי על נצול משקי של האדמה הוא בלתי אפשרי בתנאים של קנין פרטי. ב) קנין פרטי משמש פתוי למכירת המשק לשם ריוח וספיקולציה; נכסים שהם קנין הפרט עוברים פחות בירושה לבני אותה המשפחה ונבלעים יותר ע״י קונים גדולים, מאשר נכסים חכורים. ג) החכירה בירושה מאפשרת יתר גמישות בהתאמת השטח אל המצב המשתנה של המשפחה. ד) קנין לאומי בקרקע משחרר את כל ההון של המתישב לשכלול המשק, “הון המושקע בעבוד הקרקע מביא רוָחים בשעוד יותר גדול׳ מן המושקע בקנית הקרקע”. ה) אין כאן גם שאלה של ברירה בין חכירה לקנין מוחלט, “אלא בין חכירה ובין צורת קנין מוגבלת מאד”, יען כי בכל צורה של עזרה לאומית או הלואה ממשלתית זכותו של בעל הקרקע למשכן או להחכיר את אדמתו מוכרחה להיות מוגבלת מאד עד תום מועד פרעון ההלואה שניתנה לו, בערך, למשך 40 שנה ויותר. זאת אומרת, למשך כל ימי חייו אין בעל הקרקע זוכה לשמוח בקנין מלא של רכושו, וכל קסמו איננו אלא מדומה. ו) הנסיון של 7 שנות פעולתו של “סמול הולדינגס אקט” (חוק המשקים הזעירים) מלמד אותנו, כי על אף האינדיבידואליזם האנגלי, ולמרות שבהתאם לחוק הנ״ל המתישב משלם למועצת המחוז לא רק דמי חכירה אלא גם את המחיר המלא של הקרקע, רק שני אחוזים של המתישבים השתמשו בזכותם להיות אדוני הקרקע. רובם המכריע החליט להמשיך בחכירה העוברת בירושה.

כל הנמוקים האלה חלים על המתישבים היהודים בא״י במדה עוד יותר גדולה מאשר לגבי האנגלים. אצלנו מתוספת עוד הסכנה של הפקעת הקַרקע מרשות הלאום ע״י קליטת עבודה זולה בלתי־יהודית, וסכנת דלדול הישוב ע״י שיטה של אחוזות גדולות של בעלי־קרקע נעדרים. זה עתה ניתן לנו לראות בעינינו את ההרס שבספסרות קרקעית. במקום התאחזות בקרקע, מפתח הקנין הפּרטי את המסחר בקרקע, המאמיר את מחיריה. הדבר מחטיא גם אנשים בעלי הון זעיר ודוחף אותם להשקיע את כל כספּם בקרקע ולדרוש אח״כ מאת ההסתדרות הציונית הלואה של 100 אחוז להתישבות. רק הקנין הלאומי בקרקע מאפשר בקורת ממש על אופן השמוש בה ועל העבודה העברית והערבית עליה.

ולבסוף יש להזכיר׳ כי גם פרופ׳ מיד, בהשפעת התנאים באוסטרליה אומר, כי “חכירה לצמיתות… יש בה יתרון ברור” (.Helping men etc, עמ׳ 190). הוא רק חושש כי החכירה ממעיטה את שמחת העבודה הבאָה מתוך האהבה לקנין הפרטי. המגרעת הפסיכולוגית הזאת עודנה מוטלת בספק. על כל פנים, הלקויים והסכנות הכרוכים בקנין פרטי הם הרבה יותר קשים. כל אשר בכוחו לשלם בעצמו את מחיר קנאותו לקנין פרטי – כל הדרכים פתוחות לפניו בא״י. אולם ליצור קנין פרטי באמצעי הצבור – אין בזה לא צדק ולא ראית הנולד. אדמת א״י היא בשבילנו נכס כל כך יקר ובלתי ניתן לריבוי עד שהצורך בקנין צבורי בהנהלה לאומית הוא למעלה מכל ספק.

לפי מצב הדברים כיום הזה אין בידי הקה״ק להגשים את הפוליטיקה הלאומית בקרקע אלא בתחומים מצומצמים – במדת האמצעים שבידה. ליהודים עשירים ולחברות קרקעיות ניתן החופש לרכוש קרקעות, והם עושים זאת במדה רבה מאד. מבין מיליון דונם אדמה בערך הנמצאים בא״י בידי יהודים, שייכים רק 20 אחוז לקה"ק. אם נביא בחשבון רק את תוספת הרכוש הקרקעי של 10 השנים האחרונות, אזי חלקה של הקה״ק יעלה ל־30 אחוז. בשטח הקרקע העירונית אין מרגישים אותה כמעט כלל. במצב כזה חובה היא לדרוש, כי לפחות אמצעי הכלל, כספי הסוכנות היהודית, יוקדשו למכשיר הפוליטיקה הקרקעית הלאומית, ולא ישמשו להגדלת הסכנה שבקנין הפרטי. כי כזו היא משמעותה של הצעת ועדת הסוכנות.

בישיבת הועד הפועל הציוני בברלין שמעתי את הטענה, כי אוצר קרקעי חפשי מ“כבלי” הקה״ק, אשר יוכל לקנות שטחי קרקע ולמכרם, נחוץ הוא לשם לחץ על שער מחירי הקרקע והסדרם. זוהי תכנית הרחוקה מן המציאות. אין שוק לטראנסקציות כאלו בא״י. נשאל את פי הפיק״א “הבלתי כבולה”, אם ניסתה פעם ללכת בדרך זו של סכון.

עוד יש אומרים, כי מכירת אדמה לקנין לצמיתות גורמת להחזרת ההון המושקע בקרקע ומאפשרת קניות חדשות. גם ה“צירקולציה” הזאת של ההון מסופקת מאד. מתישבים ממש יוכלו לשלם את דמי הקרקע רק במשך עשרות שנים, אם רק לא ירצו להעמיס על משקם מעמסה כבדה מנשוא (בדורהאם3 קבוע המועד ל־34 שנים וחצי). כשדמי החכירה הם 11/2 עד 2 אחוזים, עם הערכה חדשה של שווי הקרקע פעם ב־20 עד 25 שנים, תוכל גם הקה״ק אחר 40 שנה לקבל בחזרה את הון הקרקע, אם גם בלי רוחים. קונים אשר יוכלו לשלם במזומנים או בזמנים קצרים אינם זקוקים לקרן קרקעית מיוחדת ליד הקה״ק, אלא לחברה לקרקעות עם הון חוזר מתאים, כמו שצריכה להיות ה“חברה להכשרת הישוב”.

ולבסוף עוד נקודה אחת אשר לא נזכרה, לא בהצעות ועדת הסוכנות אף לא בהחלטות הועה"פ הציוני. כונתי ליחסים בין המוסד המישב ובין המתישבים. זהו ענין אשר השפיע בהרבה על הלך המחשבה של המומחים. אין דעתם נוחה, כנראה, מן הרוח הדימוקרטית, רוח ההבנה ההדדית והשתוף, אשר שררה בהנהלת ההתישבות הציונית עד כה. לעיניהם מרחף משטר אדמיניסטרטיבי תקיף יותר. מתישבים ההוגים מחשבות ומתוכחים יותר מדי אינם לפי רוחם; נחוץ להמעיט ככל האפשר את השפעתם על החלטות “המוסדות המוסמכים”.

מענין להוכיח עד כמה אותם המומחים נוהגים לחשוב ולפעול אחרת בחוג השפעתם הם, עד כמה יודעים הם במקום אחר להעריך את שיתוף המתישבים באחריות ולהגדילו. אסתפק רק בציטטה אחת מספרו של מיד. (שם, עמ׳ 203): “ישנה דעה מוטעה, כי בזבוז וחוסר חריצות הם תוצאות הכרחיות של שלטון עצמי; כי זהו המחיר שעלינו לשלם בעד חופש פוליטי”, הבל, כי בבואו לשפוט את ההנהלה הציונית ואת רעיונות ההנהלה העצמית של הפועלים היהודים הריהו לוקה באותן הדעות הנפסדות שהוא מגנה בחריפות כזו בבואו לבקר את בני ארצו.

בדברי נמנעתי מהשתמש בנימוקים פּסיכולוגיים, אולם הנהלה והתיישבות הן במדה רבה אמנות מנהיגוּת בבני־אדם. דבר זה הוא בלתי אפשרי בלי הכרת הפסיכולוגיה של המונהגים. הנהלה שלטונית בהתישבות יהודית לא תתכן בלי נזק לעצם הענין. כל הנסיונות לנהל מתישבים יהודים כנתינים ע״י פקודות מגבוה, או ע״י פקידות – יעלו בתוהו. רק מתוך יחסים של אחריות משותפת בין המוסדות המישבים ובין המתישבים תוכל ההתישבות היהודית לשגשג. התפקיד איננו קל. מי כמונו אשר נשאבו בעול האחריות הכבדה הזאת, יודע עד כמה קשה היא. “מה כבדת, כובע מונומאך!”. אולם אין בכל זאת דרך אחרת. ודברי ימי ה“פקידות” בארגנטינה ובא״י מאשרים זאת.

לב המומחים נתון לפיק״א. אין עיני צרה בשבחים שפוזרו לה. לא זהו יתרונה היחיד של פיק״א, שהיא חפשיה מתורות סוציאליות. משקי הפלחה שלה אשר בשני הגלילים עוד לא הוכיחו עד עכשיו, אחרי 30–40 שנות קיום, את הרנטביליות שלהם. הבעיה הטכנית של ההתישבות הא״ית נשארה זרה לה, כשם שהיא מתעלמת משאלת הפועל החקלאי היהודי. די להשוות את הערך הלאומי הפוליטי של איזורי הפיק״א בגליל התחתון ובשרון הצפוני עם הקנטון היהודי החדש אשר בעמק. במקום זה יש לה הנהלה פקידותית שאיננה עומדת תחת שום השפעה ובקורת חברתית, או תחת “לחץ פוליטי” בלשון המומחים.

הועדה בגשתה לסדר את התקציב הנדרש מאת העם היהודי היתה צריכה להעמיד לעצמה את השאלה: איזו תנועה עממית הקימה, איזה גלים הכתה בתוך הנוער היהודי, בתוך תנועת הפועלים היהודית פיק״א זו? היש בכוחה של פּיק״א לדרוש היום מן ההמונים היהודים לוּ גם חצי מיליון לירה לשנה?

הצעות המומחים עלולות להפוך את ההסתדרות הציונית לפיק״א מורחבת. אולם בזה היה נגדע הענף אשר עליו היא עומדת להשען – התנועה הציונית.

תל־אביב, אוקטובר, 1928.


  1. הדין־וחשבון של הוועדה להכנת תכנית פעולה בשביל הסוכנות היהודית – הוועדה המיוחדת לחקירת א״י (Joint Palestine Survey Commision) הוגש לועד הפועל הציוני בישיבתו בברלין בקיץ 1928. הוא מבוסם על הרצאות המומחים שכונסו בכרך שיצא לאור בבוסטון, באוקטובר 1928.

    (Reports of the Experts. Submitted to the Joint Palestine Survey Commission. Boston, Mass., 1928)  ↩

  2. Edward Mead, Helping men our farms. Macmillan. New York, 1920.  ↩

  3. שם המושבה בקליפורניה שנוסדה ע״י פרופ׳ מיד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות