רקע
מהלל העדני
בין עדן ותימן
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ז

לזכר חמוֹתי סַניגוֹרתי

מרים בּת שׁלמה לבית הוֹרביץ ז"ל


 

שַׁעַר רִאשׁוֹן: רוּחוֹת מְסַפְּרוֹת

עַדֶן לִפְנֵי מֵאָה שָׁנִים

עיר עַדֶן היא כּיוֹם עיר בּצוּרה המקשרת את שני היַמים הגדוֹלים, את ים־סוּף, הוּא ים מצרים, ואת הים האדוֹם ההוֹדי, והיא מוּקפת שתי חוֹמוֹת, חוֹמת הרים גבוֹהים וחוֹמת מים. מטבעה נוֹצרה לשלטוֹן, כּי שוּם אניה אי אפשר לה לעבוֹר מִים אל ים בּלי רשוּתה, שעל כּן כּבוֹדה בּמַפּת־העוֹלם כּכבוֹדה של גברת גיבּרַלטר. העיר הזאת נבחרה בּידי היהוּדים לפני מאוֹת בּשנים וַתהי להם בּית לגוּר בּוֹ וּמקוֹם לחסוֹתבּוֹ. עם כּניסת היהוּדים לתוכה היתה רק רצוּעת חוֹל־ים לבן וחם מחוֹם השמש, שהיוּ מיבּשים בּוֹ את הדגים שנצוֹדוּ: כּפר אשר היוּ בּוֹ אך כּמיני סוּכּוֹת ולא היה בּוֹ בּטחון לנפש ולרכוּש; אדמתו, כּעין אשה עקרה, אשר לא תיזָרע ולא תצמיח ולא יעלה בּה כּל עשׂב; ואין בּוֹ אפילוּ בּאר אחת של מים חיים, וּמימי שתיה הוּבאּוּ אליו ממרחק בּנאדוֹת־עוֹר על דבּשוֹת גמלים. כּפר זה. שתוֹשביו רק מתי מספּר, יהוּדים וערבים, שהיה צפוּי בּכל עת לשוֹד וּלביזה וּפתוּח תמיד לשוֹדדי המדבּר, היה בּחסוּתוֹ של מלך ממלכי ערב, משארית מלכי תימן, מלך שהמליך את עצמו. והמטרוֹפּוֹלין שלוֹ עיר לַחְג, הרחוֹקה מעדן מהלך שתים־עשׂרה שעוֹת בּרגל אוֹ שלוֹש שעוֹת בּדהרת סוּס. מלך זה אימתוֹ היתה מוּטלת על השוֹדדים. צבאוֹ אֵילוּ מאוֹת חיילים, וּגמליו רק עשׂרוֹת אחדוֹת, וכן סוּסיו, וּכלי־נשקם פּגיוֹן וחרב וחנית. הוּא היה איש־דת ושלטוֹנוֹ שלטוֹן־דת, ודינוֹ על פי הדת, לפי תוֹרת מוּחמד נביאוֹ. אף היה מקיים את צוָאתוֹ של הנביא לשמוֹר על הנפש “העלוּבה” של היהודי הגוֹלה, שדינוֹ כּדין יתוֹם.

וּבעיר לחג זוֹ היוּ גרים עשׂרוֹת יהוּדים, שנתגלגלוּ מקצוֹת תימן, רוּבם צוֹרפים ועוֹשׂי תכשיטים של כּסף לנשי בּית המלכוּת, והמלכים ושׂריהם היו מזמינים אצלם קישוּטים לידיוֹת פּגיוֹנוֹתיהם וחרבוֹתיהם, ריקוּעי פּחים מצוּפּים כּסף וזהב, והמלך עצמוֹ יושב בּחלוֹן ארמוֹנוֹ הבּנוּי לבנים ושוֹפט את עמוֹ, והיוּ הם טוֹענים מלמטה והוּא פּוֹסק את דינוֹ מלמעלה. גם הוזירים והשׂרים האמידים היו להם כּעין מרתפים בּנוּיים לבנים, והשאר יוֹשבים בּדירוֹת בּנוּיוֹת עצי יער וקש, כּעין סוּכּוֹת. והיהוּדים, היוֹשבים בּלחג, נחשבוּ בעיני יוֹשבי כּפר עדן כּאנשים רמי־המעלה, אנשים קרוֹבים למלכוּת, אשר דריסת רגל להם בּחצרה, בּכניסתם הם זכּאים לנשק את ארכּוּבּוֹת רגליו של המלך כּשאר המבקרים בּני דתוֹ. ועל כּן היהוּדים יוֹשבי כּפר עדן, בּכל שעת צרה של שוֹד והרג וּביזה, היוּ מבקשים מאחיהם היוֹשבים בּמטרוֹפּוֹלין לבוֹא אל המלך להתחנן אליו כּי ישלח אַילוּ עשׂרוֹת צבא, פּרשי־גמלים מצילים. יהוּדי עדן חסרי־השרירים הם עדינים ורכּי־לבב, וצוּרתוֹ של ערבי מזוּין היתה מטילה עליהם אימה, להב פּגיוֹן היה מביא רעד בּעצמותיהם וּמראה דם אדם היה נוֹטל מהם את הכּרתם. כּי יהוּדי עדן תוֹרתם אוּמנוּתם וּבשלוֹשה מקוֹמוֹת היוּ מבלים את ימיהם: בּבּית, בּבית־המדרש וּבבית־הכּנסת. מהם היו מרויחים את לחמם ממכירת בּגדים, מכּוֹלת וּפכּים קטנים; המכירה בּגרוּשים והרוַח בּמילימים, והגרוּשים מטבּעוֹת־נחוֹשת מרוּבּעוֹת גזוּרוֹת בּמספּרים, והמילימים גזרי פּחים שבּהם חרוּת סימן אוֹ אוֹת מאוֹתיוֹת האלף־בּית הערבי, שכּל צוֹרף יעשׂה בּקלוּת כּמוֹתם. והכּסף והזהב נמצא רק בּיד יחידי־סגוּלה, והם יקָראוּ עשירים מוּפלגים. אך הכּלכּלה בּזוֹל הזוֹל.

איך בּאוּ היהוּדים לעדן, איך גילגלה אוֹתם אליה הגלוּת ואיך בּחרוּ לשכּוֹן בּה – לא נחקר עד היוֹם. הדבר לא נכתב ולא נרשם בּעט סוֹפר, פי מלאכת חיבּוּר ספר לא היתה ידוּעה בּקהילה העדנית, אפילוּ אם התוֹרה נמצאת בתוֹכם וחקוּקה בּלבּם, ונפוֹץ היה לימוּד סִפרֵי וסִפרָא ואַגַדתא וזֹהר וסוֹדוֹתיו ורמזיו, אבל כּתיבת עט סוֹפר מהיר כּמעט לא נוֹדעה להם, וּכאילוּ סבוּרים היוּ שהכּתיבה לחוּד והלימוּד לחוּד. המוֹרה עצמוֹ היה קשה לוֹ לחתוֹם את שמוֹ, וכל תלמידיו כּמוֹתוֹ. ועוֹד זאת, היוּ פּה למדנים יוֹדעי תוֹרה ויסוֹדוֹתיה, מהם בּעלי נפלאוֹת מן הקרוֹבים אל האלוֹהים, אבל אף אחד מהם לא חשב מעוֹדוֹ לחבּר ספר. וּבכן, מוֹצאם וּמבוֹאם של יהוּדי עדן אינם כּתוּבים בּספר, אבל יש עדוּת נאמנה, החקוּקה על מצבוֹת קברוֹתיהם והמעידה שהם בּאוּ הנה לפני מאוֹת בּשנים. החוֹקר ר' יעקב ספּיר, שבּיקר את עדן, כּיתת את רגליו והעפּיל וטיפס על ההרים הגבוֹהים וסיכּן עצמוֹ לראוֹת בּמוֹ עיניו את הקברוֹת העתיקים ואת המצבוֹת החרוּתוֹת, ורשם את מה שראה בּספרוֹ “אבן־ספּיר”.

אך מי שגָר בּקהילה הזאת ולמד את מנהגיה והבין את מזג אנשיה הוּא יתבּרר לוֹ הדבר כּי רק כּעין מקרה הוּא שגילגל אוֹתה הנה, כּגוֹן מקרה סירה שנשבּרה והרוּח ניפּצהּ אל הסלעים וניצלוּ פּליטיה. כּי מי אדם יבחר לוֹ מרצוֹנוֹ משכּן בּכפר אשר לא יזָרע ולא יצמיח, ומסביב לוֹ מדבּר, חיוֹת־יער וּזאֵבי־אדם? ואם יבחוֹן מזג יהוּדיה וּמידוֹתיהם, מבטא שׂפתיהם וּמנהגיהם, יבלטוּ לפניו מיד הבדלים גדוֹלים בּיניהם וּבין שאר אחיהם שבּקצוי תימן, והוּא יתקשה להסכּים כּי הם כּוּלם מגוֹלי תימן, פיי יש הבדל־מידוֹת בּין אלוּ לאלוּ, בּין בּדרכי הנישׂוּאין וּבין בּסדר התפילוֹת, בּין בּמידת הסבלנוּת ובין בּמלחמת החיים. אחינוּ בּני תימן הם אנשים סבלנים, המסתגלים אל החיים, בּעלי לב בּריא שלא ידע רתת, בּעלי שרירים, עצבים, קיבה חזקה וּמעכּלת; ואילוּ בני עדן כּמעט ריקים מכּל אלה, מוּגי־לב וחסרי־סבלנוּת, בּיישנים יוֹתר מדי, מתבּיישים אפילוּ מעצמם, מתבּיישים מאשת־חיקם, וחדשים על חדשים יעברוּ עד שהעַדני ידבּר פּה אל פּה עם כּלתוֹ.

כּפר עדן היה לוֹ גם משכּן רמים גם משכּן חוֹפים נמוּכים – הערבים בּחרוּ להם את משכּן הרמים והיהוּדים שכנוּ על החוֹפים. בּקרב הערבים היתה משפּחה אחת מכוּבּדת וּמיוּחסת, משפּחה שׂוֹנאת הרג וּביזה וּבצע, ולה בּית־תפילה, שמוֹ עידרוּס, על שם מיסדוֹ הקבוּר בּתוֹכוֹ, ואנשי עדתוֹ מאמינים בוֹ כּנביא, נוֹדרים לוֹ נדרים, מבקרים את קברוֹ אחת בּשנה ועוֹשׂים לוֹ כּעין הילוּלה. בּית־תפילה זה חשוּב וּמקוּדש אפילו בּין שוֹכני המדבּר, והוּא היה גם לנס ליהוּדים, בּוֹ היוּ מוֹצאים מקלט וּמחסה בּשעת התנפּלוּת־פּתאוֹם של שוֹדדי המדבּר, שהיוּ משׂתערים על הכּפר להרוֹג ולבוֹז בּז. פּעמים רבּוֹת גם אמרוּ להרוֹג וּלאבּד את כּל היהוּדים שבּכּפר, והיהוּדים היוּ שוֹלחים שליח נסתר, שהסכּים לסכּן את נפשוֹ וללכת בּרגל בּחשכת הלילה, להוֹדיע ליהוּדים שבּמטרוֹפּוֹלין שיבוֹאוּ להתחנן אל המלך כּי ישלח עשׂרוֹת אנשי־צבא רוֹכבי־גמלים להצלתם, והגמלים היוּ מגיעים וּמביאים את הרוָחה. היהוּדים עשוּ את ימי־הנסים הללוּ לימי צוֹם והם צמים אוֹתם עד היוֹם, וסימנם כו"ט – כ' בּכסלו, ו' בּטבת, ט' בּשבט.

והמלך הקים לוֹ סוּכּה, כּעין בּית־מכס, על החוֹף. ואחד היהוּדים העדנים עוֹסק בּהנהלתוֹ, כּעין שׂר־האוֹצר. סירוֹת־משוֹט וסירוֹת־מפרשׂ היו עוֹגנוֹת שם, אחת מביאה סיד, שניה מביאה עצים וּשלישית מביאה תמרים, והן לוֹקחוֹת מעדן מלח ודגים מלוּחים.

והיהוּדים העדנים היו אדוּקים, חרדים בּקיוּם המצווֹת, שוֹמרי שבּת כּהלכתה. והאמידים היוּ תוֹלים בּחבל עששית של זכוּכית ונר־שבּת זכוֹר ושמוֹר היה נוֹצץ בּה, והרוּח מנשבת ומנדנדת את העששית התלוּיה והיא כּעיִן נוֹצצת ונעלמת, נוֹצצת ונעלמת דרך החלוֹן. וּמסַפּרים מעשׂה בּאנית־הדוֹאר שעברה לילה אחד בּדרכּה מלוֹנדוֹן להוֹדוּ, סחוֹר סחוֹר מאחוֹרי ההרים, מגששת ונזהרת מפּני סלעים־מוֹקשים. ורב־החוֹבל בּעינוֹ החדה הבחין בּניצוֹץ של אוֹר מרחוֹק, כּעין מגדלוֹר בּזעֵיר־אנפּין, ולא האמין למראה עיניו. הלך וּפתח את ארוֹנוֹ, הוֹציא את המפּה, פּרשׂ אוֹתה ואמר לעצמוֹ: אי חשוּב יש פּה ועוֹדוֹ בּלי דגל וּבלי ממשלה, וישמוֹר את הדבר בּלבּוֹ. בּשוּבוֹ מהוֹדוּ הביא אתוֹ מאוֹת חלוּצי צבא, וּבבוֹאוֹ אל המקוֹם אשר שם ניצנץ לעיניו נר־השבת של היהוּדי שוֹמר־השבּת, חתר בּאניתוֹ והרעים מתוֹתחוֹ מתוֹך זהירוּת, אם אין צבא על החוֹף; ומן החוֹף אין קוֹל ואין עוֹנה. ירד הצבא לתוֹך הסירוֹת, ששטוּ וקרבוּ אל החוֹף. כּה נעצה ממשלת אנגליה את דגלה, דגל הצבע המשוּלש, בּעדן.

התחיל צבא האנגלים לתוּר את הארץ. ראו אוֹתה כּעין עיר בצורה, מוּקפת חוֹמה מעיקרה, הרים סביב לה והים מקיף אוֹתה מכּל עבריה, ורק כּעין גשר של אדמה מקשר אוֹתה לאדמת תימן. עלה הצוֹפה על ההר וראה את עדן כּמוֹ קערה, ההרים כּדפנוֹת הקערה, והים כּעין אֵזוֹר וחגוֹרה לה; ובכל הכּפר כּוּלוֹ כּמין חמרים חמרים, בּארוֹת בּארוֹת עפר, גבעוֹת וּמוֹרדוֹת, גבעוֹת וּמוֹרדוֹת, אין דרך, אין כּביש, אין רחוב. ראוּ הבּדוים את הצבא, צוּרת נוֹצרים, התקנאוּ קנאת דת ויאמרוּ: כּוֹפרים בּאוּ בּמחיצתנו, בּני הגיהינוֹם בּאוּ לגוּר עם בּני עדן. התחילוּ להתקבּץ, להתלחש וּלחַבּל תחבּוּלוֹת. אך האנגלים הקדימוּ וּפתחוּ את שׂקיהם ואת ארגזיהם, המלאים מטבּעוֹת כּסף וזהב, והמטבּעוֹת חדשוֹת ונוֹצצוֹת. והאנגלים התחילוּ לקנוֹת, כּבשׂ בּכתר, כּד חלב בּחצי כּתר, בּיצה בּמטבּע כּסף; התוֹשבים מכרוּ כּל דבר בּמחיר כּפוּל עשׂרה וקיבּלוּ כּסף טהוֹר. עד אז נמצא כּסף רק בּידי יחידים, וּמי שהיוּ בּכיסוֹ עשׂרה שקלים כּסף טהוֹר נחשב עשיר. למחרת היום כבר יצאוּ צבאוֹת המוֹדדים לשקוֹל בּפלס את הגבעוֹת והמוֹרדוֹת, סימנוּ מקוֹמוֹת לסלוֹל בּהם דרכים; נקראוּ פּוֹעלים והערבים התקבּצו כּדבוֹרים, חצי שקל ליוֹם, חצי שקל ליוֹם, עד כּי בּמשך ימים אחדים היוּ העניים לעשירים. האנגלים שׂמוּ את עיניהם קוֹדם כּל על ההרים הרמים, לכבּוֹש אוֹתם, לבצר את פּסגוֹתיהם, להעמיד עליהם תוֹתחים. וּפוֹעלים היוּ נצרכים להסיר כּל מכשוֹל בּדרך. הקוֹל נשמע בּמדבּרוֹת וּביערים, קוֹל הכּסף והשקלים הנוֹצצים, ויבוֹאו בֶּדוֵי המדבּר המוֹנים המוֹנים מכּל פּינה ועבר. כּל אחד קבר את פּגיוֹנוֹ, טמן את קשתוֹ וּבא לעדן עם אמתחתוֹ. וַתהי העבוֹדה קשה ורבּה, כי האנגלים היוּ חוֹששים להתנפּלוּת מן ההרים, והם פּה כּטיפּה בּים. וּבכן רצוּ למהר וּלהתבּצר ולכבּוֹש את כּל ההרים, להקים עליהם מבצרים, לישב עליהם צבא עם תוֹתחים. וחלק מן ההרים נעשׂוּ בהם נקָבוֹת, הפּוֹעלים הרבּוּ לנקוֹב נקבוֹת נקבוֹת וּלמלאוֹת אוֹתן גפרית, ויתפּוֹצצוּ מחוֹסר זהירוּת: ויפּלו מהם רב, וחלק מהם נקבּרוּ חיים וירדוּ שאוֹלה בּשעה שרגליהם עמדוּ על ההרים והאדמה נבקעה תחתיהם.

ועתה נחזוֹר לאחינוּ בּני תימן ונאמר כּי מהליכוֹתיהם ונימוּסיהם נראה שאינם צאצאי משפּחה אחת, שהרי לא כּוּלם בּעלי מידה אחת, בּעלי מזג אחד. העוֹבר בּערי תימן ימצא בּיניהם אנשי מידוֹת וּמזגים שוֹנים וּמוּבדלים זה מזה. אם יצא מעיר עדן ויעבוֹר את הגשר המקשר את העדני אל הררי תימן, אל מדבּריה ואל עריה, הנה אך יתרחק מעיר עדן מהלך לילה אחד בּרגל יפגוֹש אנשי קהילת לַחג, שמספּרם רק מעט, והקהילה מוּבדלת ושוֹנה בּמזגה וּבמהלכה וּבדרך דיבּוּרה מקהילת עדן. ואם יוֹסיף ויתרחק מרחק לילה אחד בּרגל והגיע לעיר אַביאן וּמצא שם קהילה, שמנהגיה וּמזג אנשיה וּביטוּייהם דוֹמים בּהרבה לקהילת לחג וּבמקצת – לקהילת עדן. ואם יטה הצדה ויעבוֹר עוֹד מרחק לילה בּרגלוהגיע לעיר בֵּיצה וּמצא שם קהילה שמזג אנשיה וּמנהגיהם וּביטוּייהם רחוֹקים בּיוֹתר מן הקהילוֹת הקוֹדמוֹת. כּי הקהילוֹת הראשוֹנוֹת הן מסוּג בּעלי המרה הלבנה, בּעלי מזג קריר, המטלטלים בּדיבּוּרם כּטיפּחה ואֶתנַחתא וּמֵרכא, והקהילה ההיא אנשיה בּעלי מרה אדוּמה, בּעלי מזג חם וּזריזוּת מוּפרזת, וּבעלי דיבּוּר שוֹטף, קלים כּתרנגוֹלים, ורגשוֹתיהם יוֹתר מהם, שׂוֹנאים תכלית שׂנאה כּל דבר מתוֹק לחך ואוֹהבים אהבה עזה כּל דבר חריף. מנהגיהם פּשוּטים וקלים והם שוֹמרים עליהם כּדברים חמוּרים. בּוּשה עזה ממות היא לגבר אם בּמקרה “התעטש מלמטה” בּפרהסיה, ולכן ישיבתם של הגברים ישיבה מיוּחדת בּמינה על הקרקע, הרגלים זקוּפוֹת וּכפוּפוֹת בּבּרכּים, והחגוֹרה מסוֹבבת על המתנים והרגלים יחד; וככה הם מבטיחים את עצמם מאוֹתוֹ דבר־בּוּשה העלוּל לבוֹא מתוֹך צחוֹק וקלוּת־ראש, אוֹ מתוֹך השתעלוּת אגב עישוּן מקטרת, שהם אדוּקים בּוֹ. אנשי קהילה זאת ידוּעים בּכל קצווֹת תימן בּזריזוּתם וּבקלוּתם בּעבוֹדה וּבנאמנוּתם, ואף הממשלה האנגלית מבכּרת אוֹתם על פּני כּל הפּוֹעלים האחרים שבּתימן. צבע עוֹרם מוּשחר ושזוּף משמש, הם בּעלי שרירים, מפרנסים את גוּפם בּמשיחת שמן, וכל המוֹסיף הרי זה משוּבּח. בּליל חוּפתם הם שוֹפכים על ראש הצמד־חמד בּקבּוקי שמן שוּמשמין, להנאתם וּלשׂמחתם. הקהילה הזאת. בּניה וּבני בּניה נוֹשׂאים לרוֹב נשים רק מהם ובהם, כּי הם בּמידוֹתיהם אינם יכוֹלים להתמזג עם שאר התימנים, ושם מיוּחד לקהילה הזאת: “בּני זכריה”. ולמדנים מוּפלגים כּמעט שאין בּיניהם.

ואם הנוֹסע יישיר את דרכּוֹ אל מוּל עיר המטרוֹפּוֹלין, אל מוּל צנעא, וילך עוֹד לילה ויוֹם בּרגל, והגיע אל עיר בּצוּרה העוֹמדת על הר, היא דאלא, וּבה ימצא קהילה משוּנה בּמזגה וּבמנהגיה מכּל הקהילוֹת הקודמוֹת. עסקיהם עסקי אנשים סוֹחרים, נוֹחים לריבוֹת וּמדנים, וּמנהגם בּחיים מנהג חטוֹף ואכוֹל, – ממהרים וחוֹטפים בּכל דבר, קוֹטפים הדבר קוֹדם זמן בּישוּלו. רוֹב מלאכתם מלאכת סריגה בּצמר־גפן וּבמשי, והתנהגוּתם קלה.

והיה כּי יוֹסיף הנוֹסע וילך בּרגל עוֹד לילה אחד והגיע אל עיר שַרעַבּ, היא עירו של ר' שלוֹם שַרעַבּי, הקבוּר בּהר הזיתים בּירוּשלים. וּבעיר שרעבּ קהילה חרדית, קלים בּדיבּוּרם וּבדעתם וּבמשפּטם, נוֹחים לכעוֹס ונוֹחים להאשים; נוֹחים לריב וּלהתקוֹטט על כּל סוּגיה שלא התישבה, על הלכה שלא נתקבּלה על דעת חברם, וסוֹף המריבוֹת פּעמים מכּוֹת, והמניפוֹת אשר בּידיהם הוֹפכוֹת למניפוֹת מצליפוֹת. הקהילה הזאת מנהגים וּמידוֹת לה בּפני עצמה – חרדים הם בּדת, נדלקים הם בּאש שלהבת־יה, מעיינים הרבּה בּספר הזוֹהר, נכנסים לפרדס וּמתקשים לצאת ממנוּ בּשלוֹם. אוֹמרים כּי בשרעבּ אין החיטה מצליחה והם מתפּרנסים רק משאר תבוּאוֹת, ולכן מקנתרים אוֹתם שאר התימנים, בּאָמרם להם כּי אין להם עץ־הדעת וּמשוּם כּך חסרה בּהם הדעת. גם קהילה זוֹ על הרוֹב עוֹסקת בּסריגת יד, מטפּלים בּכורות דבוֹרים וסוֹחרים בּדבש ודוֹנג; רוּבּם כּכוּלם מלאים וּגדוּשים תוֹרה, המפעמת בּהם כּמים רוֹתחים. חריפים הם יוֹתר מדי, מתפּלפּלים ולא מישבים, מתוַכּחים ולא פּוֹסקים דין. בּשאר מנהגיהם דוֹמים הם בּהרבּה לשכניהם, לקהילה אשר בּעיר דאלא.

והיה כּי ישׂמאיל הנוֹסע והרחיק עוֹד לילה אחד בּעמק הנחל הזוֹחל כּמנמנם, והגיע אל עיר תֵעוֹז, היא עיר המשוֹרר המפוּרסם האלוֹהי, ר' שלוֹם שַבְּזי, בּה חי וּבה חיבּר ושר את שירוֹתיו, בּה מת ונקבּר ועל קברוֹ מתפּללים עד היוֹם תפילוֹת, מבקשים רחמים מאת השם יתבּרך ונוֹדרים נדרים, יהוּדים ולא יהוּדים; וּמכּל קצוי תימן בּאים יהוּדים לשלם את נדריהם, כּמקוּבּל בּישׂראל. קהילת תעוֹז שוֹנה בּמזגה וּבמנהגיה מקוֹדמיה. דינה כּדין ממוּצעת. רוֹב אנשיה סוֹחרים, חצי יוֹמם מקדישים לעבוֹדה וחציוֹ למנוּחה, מהבּוֹקר עד הצהרים עוֹסקים בּמסחרם וּמהצהרים עד בּין הערבַּים נחים. העיר הזאת נתבּרכה בּנחל וּבמעיני מים, וכן נתבּרכה בּרוֹב חיטה וּשעוֹרה וגפן וּתאנה ורימוֹן ותוֹספת של מין עשׂב מיוחד, מין עלי ירקוּת, כּעין עלי הדס, ששמו בערבית קַאת. העלים ערֵבים בּטעמם ואנשי העיר משתעשעים בּאכילתם וּשׂמחים בּה כּחצי שׂמחת היין. וּמנהג קבוּע הוּא לכל אנשי העיר, כּי בּשוּבם מעבוֹדתם בּצהרים הם רוֹחצים את גוּפם, מחליפים את שׂמלתם, סועדים את סעוּדתם ואחר לוֹקחים חבילת עשׂב זה, עוֹשׂים אוֹתוֹ כּעין כּר־הסיבּה להסב עליו מסיבּת־תפנוּקים, וכך הם יוֹשבים וּמלעיטים את עצמם בּוֹ, ענף אחרי ענף, עלוֹן אחרי עלוֹן, טוֹחנים בּכל כּוֹח שיניהם וּמרטיבים את לעיסתם בּמים, צוֹררים אוֹתוֹ בּפיהם בּין השינים והחניכים כּגוֹדל בּיצה אוֹ כּזית הבּוֹלט מן החוּץ. וּבין לעיסה ללעיסה מקרקרים בּנרגילתם, מעשנים בּדלעתם, וּבין עישוּן לעישוּן מתבּדחים זה עם זה. וכך ממשיכים בּלעיסה, בּבדיחה ושירה, מספּרים מעשׂיה, מגלגלים כּארבּע־חמש שעוֹת בּדברים אוֹ בּאגדה ממדרש. וּמי יוֹדע, אוּלי שעוֹת הבּדיחוּת האלוּ ושעשוּע עשׂבים זה עזרוּ למשוֹרר ר' שלוֹם שבּזי והפיחוּ בּנשמתוֹ את השׂמחה, הכניסוּ בּוֹ את רוּח הקוֹדש, שמתוֹך כּך שר את שירוֹתיו הנפלאוֹת המשׂמחוֹת אלוֹהים ואדם.

והיה אם ימשיך הנוֹסע בּדרך לעיר צַנעָא, המטרוֹפּוֹלין של כּל ארץ תימן, יגיע, אחרי שלוֹשה ימים ולילוֹת, לעיר דַמַר, עיר מוֹשב־לצים, הספוּגה ערמה וליצנוּת, אשר שמה היה למשל ולשנינה בּפי כּל, עד שכּל מקוֹם אשר שם לץ ערוּם ואמרוּ האוֹמרים שהוּא דמרי, כּלוֹמר, מעיר דַמר. בּה ימצא החוֹקר קהילה שׂמחה וּמבדחת, סוֹחרת המתפּתלת בכל מיני ערמוֹת ומזימוֹת של המסחר הסחרחר. הם בּמזגם וטבעם אנשים המאמינים בּחיי העוֹלם הזה, המקיימים וּמכבּדים את דברי קוֹהלת בּן דויד: שׂמח בּחוּר בּילדוּתך.

מדמר ילך ההוֹלך בּמישוֹר ואחרי שלוֹשה ימים ולילוֹת יגיע למקוֹם כּסא־המלוּכה, לעיר צנעא הבּירה, וּמצא שם ישוּב פּוֹרח, כּרמים וגנוֹת וּפרדסים. ויתהלך בּשוָקִים וּברחוֹבוֹת ויפּגש שם עם אנשים המדבּרים בּלשון אדיבה, רוּבּם בּעלי עוֹר לבן, שׂערוֹתיהם מסורֹקוֹת למחצה, בּגדיהם מסוּדרים למחצה; תפוּרים בּידי נשים חכמוֹת. ושם ימצא קהילה מסוּדרת בּמנהגים קבוּעים, עם דיינים, שוֹפטים ושוֹטרים, ישיבוֹת תלמוּד־תוֹרה של אנשים חכמים וידוּעים, אנשים בּעלי צוּרה והדר, בּעלי חן וניב שׂפתים, בּעלי שיר וניגוּן וזמרה, בּעלי רגש חי, והם נבדלים בּצוּרתם, בּמידתם, בּמזגם וּברגשוֹתם מכּלל קהילת התימנים. ולא פּעם ולא פּעמַים ישמע החוֹקר כּעין בּת־קוֹל, איש מפּי איש, ‏כּי בּקהילה נמצאים תמיד חסידים נסתרים, אנשי־מוֹפת, שכּוֹחם בּתפילה וּבקשה בּעת צרה וצוּקה. שלשלת קבּלה בּידי אנשי הקהילה הזאת ואמוּנה תקוּעה כּיתד בּלבּם, כּי הם מגוֹלי חוּרבּן מקדש ראשוֹן, מאז נשארוּ בּה עד היוֹם, וּדברים אלה מעידה עליהם גם האיגרת של ר' משה בּן מיימוֹן.

מזגם וּמנהגם ומידוֹתם של בּני הקהילה הזאת ממוּזגים ומעוֹרבים כּקטוֹרת סמים – בּזמן חדוה עליזים וּשׂמחים וּבעת צרה וּמצוּקה כּכּהנים הקנאים. חלק מזמנם מקדישים לקוֹדש וחלק לעבוֹדה ולמלאכה, לעבוֹדת המסחר ולמלאכת־יד. החכמים והישישים שבּהם כל זמנם קוֹדש לספרי הזוֹהר, הוּא שׂמחתם והוּא נחמתם והוּא שעשוּע לבּם, בּוֹ הוגים יוֹמם ולילה וּמקיימים בּוֹ: “לא ימוּש ספר התוֹרה הזה מפּיך” ועוֹד. לפני חמישים שנה היוּ כּל ספריהם כּתוּבים בּיד, וסופריהם אוּמנים מוּבהקים בּמלאכה הזאת. קריאתם דוֹמה לקריאת כּל התימנים וסימנם מבטאם המיוּחד של אוֹת קוֹף.

יהוּדי תימן מצטיינים בּעוֹרם השזוּף משמש, בּשריריהם העזים וּבאוֹמץ רוּחם; יש בּהם מן המידה המסַמלת את היהוּדי העז בּאוּמוֹת, מידת הסבלנוּת וההסתגלוּת למצבים הקיימים, אף אם שדרתם כּתוֹרן היא מסוּגלה להתכּוֹפף לפי רוּח המצב; קיבתם מסוּגלה לעכּל כל מיני אוֹכל קשה, דמם מחוּסן מפני קלקוּלים וּמחלתם וּרפוּאתם כּעין דבר מיניה וּביה (כּי ירגיש, למשל, שקיבתוֹ הולכת וקשה והריק לתוֹכה ספל גדוֹל של שַׂמְנָה). וכל אלה, כּמרוּמז, נקוּדוֹת שהן כּשׂטן בּדרכּוֹ של החוֹקר לזווג את קהילת העדנים עם הקהילה התימנית, עד שהוּא נשאר עוֹמד בּמקוֹמוֹ כּמשדך שלא הצליח בּשליחוּתוֹ. אבל זאת יכּיר, כּי משנתגלגלה הקהילה העדנית לאי הזה כּפי שנתגלגלה, הוּצרכוּ העדנים והתימנים להסתגל וּלהתמזג בּיניהם כּמנהג שכנים קרוֹבים וטוֹבים, המכינים את עצמם להתקדש בּבוֹא השעה הטוֹבה והמוּצלחת, שיהיה זיווּגם וּמיזוּגם בסימן טוֹב וּבמזל טוֹב, והיתה שׂפת כּל הקהילוֹת שבתימן שׂפה אחת וּביטוּי אחד, והיוּ קהילת עדן וּקהילת תימן לחטיבה אחת.

וּנמלה של עדן הפּסיעה הראשוֹנה לנסיעת המהגרים מתימן לארץ־ישׂראל, והעיר והממשלה והקהילה כּוּלן היו לגוֹרם הפּוֹעל לטוֹבה, להוֹציא את קהילוֹת תימן משעבּוּד לגאוּלה. וּבני גזע העדני אשר בּארצנו חייבים כּיוֹם לראוֹת את המציאוּת בּמוֹ עיניהם ולדעת כּי העדינוּת שבּהם לבדה אין בּה כּדי לגאוֹל את הארץ. את מקוֹמה צריכה לרשת מידת האוֹמץ והסבלנוּת שבּמזג התימני, אשר בּקרבוֹ היתה מוּכנה המידה אשר יוּכל למדוֹד בּה את הארץ, לקנוֹת בּה את אדמתה, לכבשה, לעבדה וּלשמרה. שלוֹש מידוֹת אלוּ – אוֹמץ הרוּח, הסבלנוּת וההסתגלוּת – עזרוּ להם, סללוּ לפניהם את הדרך. דוקא משוּם שסבלוּ, נתדלדלוּ, נעוּ ונדוּ, הם הצליחוּ וּמצליחים כּיוֹם בּבנין הארץ וּבשחרוּרה.

החוֹקר יסע בּמדבּרוֹת תימן הרחבים שבוּעוֹת וחדשים, וּלעיניו ירָאוּ רק הרים וּגבעוֹת, רמוֹת וּשפלוֹת, ‏הרי־קרחה, מערוֹת לחיוֹת, סלעים ליעֵלים, חוֹלוֹת כּעין מדבּר סַהרה, קוֹצים ודרדרים. השרב שם גדוֹל לבלי נשׂוֹא, והאדמה, הספוּגה חוֹם השמש, היא אדמת־בּתוּלה, שוֹממה ועזוּבה, ללא דשא ועץ, ללא צמח וירק. רק זעיר שם זעיר שם ימצא אילוּ סוּכּוֹת, צריפי־לבנים וגגוֹת אם של קש, אם של קנים וּמחצלוֹת. וּבין כּל אלוּ כּעין טירה גבוֹהה, היא טירת המלך, המוֹלך על קוֹמץ של אדם וּבהמה. והאנשים אנשי־מדבּר, החיים על השוֹד והבּיזה, וּמוּכנים לתקוֹע פּגיוֹן בּגבּוֹ של אדם כּמוֹהם וּללקק את האדוֹם האדוֹם אשר עליו. כּמעט ערוּמים הם ללא מלבּוּש, וּלעוֹרם רק חתיכת בּד לכיסוּי המבוּשים. והמלך הוּא בּן גזעם ומשפּחתם – את המלוּכה ירש מאביו וּמאביו זקנוֹ – והוּא שוֹפט בּיניהם, עוֹשׂה בּהם שפטים ודן דיני מיתה; והם מקבּלים עליהם עוֹל מלכוּת, כּי בּלעדיו לית דין ולית דיין. היוֹם יצאוּ בּדרכים לשוֹד שוֹד ולבוֹז בּז, וּמלכּם בּראשם, כּיון שהם רעבים ללחם; אוֹרבים בּדרכים, שוֹדדים וּמחלקים בּיניהם את השלל, אחד אחד מקבּל את חלקוֹ, כּמשפּט אדוֹניו וּמלכּוֹ; וּמחר יתפס אחד מן החבוּרה כּגנב בּמחתרת, שגנב טלה, עז אוֹ כּבשׂ. בּעל הבּהמה הדקה שנגנבה ימסוֹר את דינוֹ למלכּוֹ, והמלך ימצא את הגנב אשם, כּי אמנם שלח ידוֹ בּעז רעהוּ, וציוה לחתוֹך ידוֹ מן הגוּף, וחתכוּ את ידוֹ בּסַיִף. והכינוּ רופאי המלך זפת אוֹ עיטרן רוֹתח וזיפּתו את מקוֹם־החתך בּזפת וּמשחוּ אוֹתוֹ בּעיטרן, להיטיב לוֹ וּלהציל את מקוֹם החתך מרקבוֹן, שלא יבאיש הבּשׂר החי. וזוֹ רפוּאתוֹ, וּבזכוּתה יחזוֹר לעבוֹדתוֹ. כּיון שנשארה לוֹ עוד יד אחת לעשׂוֹת בּה מלאכה, יצא שוּב עם חבריו לשוֹד שוֹד ולבוֹז בּז ויקבּל חלק כּחלק.

בּכל קצוֹת תימן ימצא החוֹקר שממה, הרים, סוּכּוֹת בּוֹדדוֹת, אנשי־מדבּר וּמלכים עליהם. אמנם פּה ושם ירָאוּ גם מקוֹמוֹת המכוּסים קצת בּשׂיח השׂדה, ואפילוּ עץ השׂדה נותן פּריוֹ. ואין יוֹדע בּאיזה נס נתגלגל לכאן. וּפה ושם נהר זוֹחל וּמתפּתל כּנחש יוֹרד מן ההרים אל השפלה. והשוֹכנים בּקרבתו יחרשוּ את אדמתם בּשוֹר וּבחמור או בּסוּס ואתוןֹ ‏ יחדיו. והחרישה בּכבדוּת וּבעצלתים, כי המחרשה מחרשת־עץ מגוּשמת. והזוֹרע יזרע איפה חיטים ואיפה שׂעוֹרים וּביוֹם קציר החיטים תהיה מנחת אדמתוֹ רק מנחת עני. האדמה טוֹבה ורחבת־ידים, אבל תחסר ידים עוֹבדוֹת. וכיון שהנחל זוֹחל בּעמק, נשאר בּעל האדמה הגבוֹהה עני ואדמתוֹ שממה, כּי חכמת השאיבה עוֹד רחוֹקה מדעתוֹ. והנחל הוֹלך בּדרך עיקש, לפי שפע מטר השמים – יש והוּא כּגלי ים הוֹמה ושוֹטף וּמגלגל את כּל מה שימצא בּדרכּוֹ, יסיע, יהרוֹס ויטַבּע את כּל מי שינסה לעמוֹד נגדוֹ, ידהר בּדהרת סוּסים אבּירים וגלי זרמי הנחל מעלים אבק עד לשמים. אך יש אשר השמים הם כּברזל וּגשמים לא ירדוּ חדשים ואפילוּ שנים רצוּפוֹת וערוּץ הנחל יהיה למדרס רגל לאדם וּבהמה. שלוּליוֹת המים שנשארוּ פה ושם יהָפכוּ לביצוֹת, והבּיצוֹת לקן מחלוֹת רעוֹת, ואנשי המדבּר העוֹברים והשבים ישתוּ לרווֹת את צמאם, וּבאוּ המים המאָררים האלה בּקרבּם וצבתה בּטנם ונפלה ירכם, וּבאה המַלריה והרסה את גוּפם וניתקה את פּתיל חייהם. ויש אשר יבוֹא חוֹקר, ישׂים נפשוֹ בּכפוֹ לנסוֹע שלוֹשים יוֹם עם אוֹרחת הגמלים ולישוֹן לילה ויוֹם על רגבי האדמה, והחבּיא את גוּפתוֹ בּין אוּכּפי הגמלים, ישתה מימיו משׂרידי הנחל ולא יחלה, כּי עמדוּ לוֹ השוּמים והבּצלים אשר בּלע סמוּך לשתייתוֹ. וכך יגיע בּשלוֹם לבירת תימן, היא צנעא המטרוֹפּוֹלין, בּה יוֹשבים גם תוּרכּים, גם ערבים וגם יהוּדים. אנשיה כּוּלם יוֹצאים מכּלל יוֹשבי תימן, והיא עצמה יוֹצאת מכּלל ערי תימן. יהוּדיה אף שגם הם, כּשאר הגוֹלים, מדוּכּאים וּמעוּנים מחמת שׂנאת הדת, אבל סוֹף סוֹף אינם חיים בּמדבּר הפקר. פּה, לפּחוֹת, יש בּטחוֹן לחייהם וּלנכסיהם. יוֹשבים הם לבטח בּחנויוֹתיהם, ועליהם רק להיזהר שלא לעבוֹר על המנהג המקוּבּל: שלא לעבוֹר בּרחוב רכוּב על חמוֹר; שלא לעבוֹר מימינוֹ של הערבי המוּסלמי, אלא רק משׂמאלוֹ; שלא להשיב לוֹ קללה על קללה, ולקרוֹא לוֹ תמיד רק בּשם אדוֹני. וּבעיר עצמה גנוֹת ופרדסים, גם בּנינים מפוֹארים, ויש בּה גם כּעין רחוֹבוֹת. האנשים לבוּשים בּגדים. המשטר היה מקוֹדם ערבי, אימַמי, וּלאחר תקוּפת הכּיבּוּש התוּרכּי חזר להיוֹת איממי, כּמוֹ שהוּא כּיוֹם.

צנעא ועדן כּעין שני צירים, שתי קצווֹת למדבּר תימן. והשלטונות שבּתוֹכן הן שתי הממשלוֹת הגדוֹלוֹת בּכל תימן. ממשלה זאת אימתה מוּטלת על המדבּר מזה וּממשלה זאת אימתה מוּטלת על המדבּר מזה. וּבאמצע, בּין שתי הקצווֹת, עשרות מוֹשלים קטנים שקוֹראים לעצמם מלכים, הם מלכי המדבּר. והררי המדבּר שמוֹת קבוּעים להם מימי קדם, והם הגבוּלוֹת למדינוֹת המלכים, כּגבוּלוֹת הדרכים שבּמדבּר. והיה אם נשדד אוֹ נהרג מי וראוּ שתי הממשלוֹת בּגבוּל מי היה המאוֹרע, ושלחוּ למלכּוֹ מוֹדעה וּביקשוּ ממנוּ בּיאוּר דבר, והוּא משיב ונכנע להם, וּבזה קצת בּטחון לנפש הנוֹסע בּלב המדבּר.

מיוֹם שננעץ בעדן הדגל בּעל הצבע המשוּלש היתה הרוָחה, בּא הבּטחוֹן והמנוּחה לנפש אדם וּבהמה, וגם הממוֹן והרכוּש נמצא להם מחסה וּבטחוֹן בּארגז בּעליו. חיל וּמשטר ניתנוּ בה, והעיר טוֹהרה משוֹדדים, מחוֹמסים ואַנסים וליסטים. וּבראוֹת האנגלים משכּן היהוּדים על החוֹף וּמצא חן בּעיניהם, פּייסוּ את היהוּדים והזיזוּ אוֹתם לפנים הארץ ולקחוּ את מקוֹמוֹתיהם. ועמך ישׂראל הצריכים פּרנסה התחילוּ להתפּרנס מן האנגלים, כּל אחד לפי מקצוֹעוֹ, וחלק מהם עשׂוּ עד מהרה הוֹן והתחילוּ לטעוֹם מעץ־הדעת. קהילת עדן אגוּדה אחת ועליהם נשׂיא אחד, שנחשב כּאָב להם והוּא רוֹאה אוֹתם כּבנים לוֹ, איש פּעיל וזריז, סוֹחר ונדבן, עניו, חכם ועשיר, ולוֹ יד ושם בּבית הממשלה. ויהי כּיוֹסף איש מצליח, ויברכהוּ ה' בּעוֹשר, בּבנים וּבנוֹת, וּמהם נפוֹצה כּל משפּחת בּית מנחם משה בַּנִין, הידוּעה ומפוּרסמת בּנשׂיאוּתה, בּעשרה וּבכבוֹדה עד היוֹם.

כּפר עדן רבּוּ צרוֹתיו וּגדוֹלה בּהן צרת המים. בּימי היוֹתה שייכת לאוֹרחת ישמעאלים הוּבאוּ מימיה ממרחק על דבּשת גמלים וטעמם כּמי מרה, וּבבוֹא לה פּעם גשמי בּרכה ונהפכה כּל העיר למקוה־מים והוּרגשוּ שׂמחה ושׂשׂוֹן בּראש כּל חוּצוֹת, כּי בּרכּת המטר תמלא את הבּריכוֹת שבּהרים מים לשתוֹת וּלרווֹת את הצמא. והבּריכוֹת האלה אינן בּנוּיוֹת ואינן עשׂוּיוֹת בּידי אדם, אלא תוֹלדת הבּריאה; עם ההרים נוֹצרוּ, חוּצבוּ בּבטנם ואבניהם כּאבני־שיש חלקות. כּי זמן אלפי שנים תיקן והכשיר ועשׂה בּהן כּמה שנאמר: אבנים שחקוּ מים, כּלוֹמר, ליטשוּ אוֹתן מי הגשמים שירדוּ לתוֹכן בּהתגלגלם ונפלם מגוֹבה מאוֹת מטרים, וקוֹל המים בּנפלם כּקוֹל שדי. והמים מתוּקים וקרים, מחיים את הנפש מחוֹם השרב. בּריכה מכילה רבבוֹת מיליוֹנים גלוֹנים מים, וכאשר יעברוּ על גדוֹתיהם ונפלט שפע המים מזה וּמזה ויתחבּרוּ לנחל אחד, הנוֹפל בּעזוּז מראשי ההרים, וגליו החזקים עוֹברים בּאמצע העיר ושוֹטפים את הכּל, הוֹרסים הכּל בּדרכּם. וסוֹף תקפּוֹ וּגבוּרתוֹ כּדרך כּל הנחלים, שהם הוֹלכים אל הים והים איננוּ מלא. בּן לילה היה הנחל וּבן לילה הלך ואיננוּ. והמים שנאצרוּ בּבּריכוֹת נשקעים, מיוֹם ליוֹם נעשׂים צלוּלים יוֹתר, והיוּ כּמים מזוּקקים: וכעבוֹר חדשים אחדים יהיוּ נקיים כּבדוֹלח – מים חיים לנפש כּל חי. והאוֹצר הזה יספּיק לשָנים. והיה כּי יחרבוּ המים האלה יחזרוּ האנשים לשתוֹת את מי המרה, יחזרוּ להביא מים בּנאדוֹת על דבּשוֹת הגמלים, כּי תפילת מַשיב הרוּח וּמוֹריד הטל אין לה זמן קבוּע בּעדן כּמוֹ שאין לירידת הגשם זמן קבוּע. תמיד הוּא בּא כּהפתעה, כּמתנה בּהיסח־הדעת, כּביקוּר־פּתאום של אוֹרח יקר. כּל תייר חוֹבב, הבּא מאירוֹפּה, בּשמעוֹ על הבּריכוֹת האלה יחוּש לראוֹתן בּמוֹ עיניו, והוּא משתאה להדר גאוֹן הטבע בּמקוֹם הזה, וּמתענג לבת־הקוֹל הבּוֹקעת מבּין ההרים, היא בּת־הקוֹל המשיבה לאיש ואיש כּלשוֹנוֹ.


הממשלה האנגלית הכּוֹבשת פּייסה את מלך לַחְג וקבעה לוֹ מתנה, כּעין משׂכּוֹרת הקצוּבה לוֹ חוֹדש חוֹדש, וכרתה עמוֹ בּרית, שלא תגע בּוֹ ולא תוֹרידוֹ מכּסא מלכוּתוֹ; והוּא נשבּע להיוֹת נאמן לה, להתנהג לפי פּקוּדתה, לשמוֹר את הגבוּלוֹת, וּביחוּד את מקוֹם החיבּוּר שבּין עדן וּמדבּר תימן, מהתנפּלוּיוֹת ליסטים על הנוֹסעים, וּבשעת הצוֹרך עליו לבקש את עזרת הממשלה. מטרוֹפּוֹלין זוֹ אדמתה שמנה וּפוֹריה, ארץ גנוֹת וּפרדסים; מפּירוֹתיה, ‏ירקוֹתיה ‏וּשמניה יביאוּ יוֹשביה יוֹם יוֹם על דבּשוֹת הגמלים לעדן וקיבּלוּ תמוּרתם מטבּעוֹת־כּסף. כּכה היתה לַחג לעדן כּעיר המפרנסת וּמכלכּלת, וּשתי הערים מתפּרנסוֹת ועוֹזרוֹת זוֹ לזוֹ. כּל בּוֹקר, עם עלוֹת השחר, בּאה לעדן אוֹרחת ישמעאלים, גמלים קשוּרים ראשוֹ של זה לזנבוֹ של זה וזנבוֹ של זה לראשוֹ של זה, אלה עמוּסים פּירוֹת ואלה עמוּסים פּחמים ואלה עמוּסים עצים, אלה עמוּסים שמן ואלה עמוּסים תבן. הישמעאלים על גמליהם עוֹשׂים דרכּם במשך כּל הלילה מערב עד בּוֹקר, יוֹצאים מלַחג בּערב וּמגיעים לעדן בּהשכּמת הבּוֹקר.

וּלאוֹרחת הישמעאלים וּלשרשרת הגמלים הכינה הממשלה מקום, כּעין אוּרוה וּכעין שוּק, הקוֹנים והמוֹכרים נפגשים שם יחד, מחליפים זה עם זה – זה נוֹתן לזה מִחית־טרף וזה נוֹתן לזה שקלי־כּסף. ושקלי־הכּסף הם שתיקנוּ תקנוֹת בּעוֹלם, הקטינוּ את מידת השוֹד וההרג והבּיזה, הרחיקוּ את בּני־המדבּר מלהתפּרנס מן המתים והרגילוּם להתפּרנס מן החיים. וכן נעשׂוּ שוֹדדים אנשים סוֹחרים, ויהוּדי עדן הצנוּעים התרגלוּ גם הם לבוֹא בּקרבתם, התרגלוּ לסחוֹר אִתם וּלהשיב לחוֹרפיהם דבר.

הממשלה הכּוֹבשת המשיכה את עבוֹדתה בּקדחתנוּת וּבזריזוּת, לעשׂוֹת את הכּפר לעיר־מבצר ועיר־מלחמה, עיר בּריאה. העבוֹדה הרבּה הצריכה כּסף רב מאד, והדוֹאר היה מַתמיד להביא מהוֹדוּ את ארגזי מטבּעות־הכּסף, ואזני אנשי העיר היוּ שוֹמעוֹת את קוֹל המצלצלים ועיניהם רוֹאוֹת את המטבּעוֹת וידיהם מקבּלוֹת אוֹתן. מיוֹם ליוֹם התרגלוּ לעבוֹד לעגל־הזהב. וּנשׂיא הקהילה בּאוֹתם הימים, כּאשר הזכּרנוּ, רבּי מנחם משה, שהתקרב אל הממשלה וגם היא ראתה צוֹרך בּקרבתוֹ – כּי הוּא הממלא את צרכי הצבא וּמחיתוֹ. וּבהתקרבוֹ אל השׂררה היה כּאחד מן השׂררה ולבש אדרת־כּבוֹד. ויהי בּהתעטפו בטלית של עוֹשר ואוֹשר, שׂם לעיניו משקפים להבּיט אל היוֹשר, וּככל שהיה עשיר בּכסף היה עשיר בִּענוָה וּבאהבה לבּריות. והוּא כּנשר פּוֹרשׂ כּנפיו על כּל בּני בּיתוֹ ועל כּל הקהילה כּוּלה. אהוּב וחביב היה לכּל וכוּלם עבדוּ אוֹתוֹ מתוֹך אהבה, כּי היה אוֹהב תוֹרה ואוֹהב עבוֹדה. משפּחת בּני בּיתוֹ גדלה והתרחבה וכוּלם מסוּבּים אל שוּלחנוֹ, והוּא מפרנס וּמכלכּל את כּוּלם מתוֹך רצוֹן וכבוֹד. מאשתוֹ הראשוֹנה היוּ לו ארבּעה בּנים ושלוֹש בּנוֹת, וּמאשתוֹ השניה רק בּן־זקוּנים אחד. את האחד מהארבּעה לקח והקריבוֹ למסחר ועשׂאוֹ יד־ימינוֹ, כּי ראה בּוֹ מזג איש המסחר, והשאר קטנים אוֹ תמימים. הוּא הזקין והחליש, וכאשר חלה ונפל למשכּב קרא לבניו ויאמר: בּוֹאוּ ואצוה לכם צוָאה קצרה וּברוּרה, צוָאת־לב טהוֹרה. לקח את ידוֹ בּכבדוּת מעל המיטה, הראה אוֹתה ואמר: “תראוּ, זאת כּף־יד, בּת חמש אצבּעוֹת, ואהבתי אוֹתן בּמידה אחת וּבמשקל אחד, ואני מכבּד ושוֹמר את כּוּלן כּאחת וכוּלן חשוּבוֹת בּעינַי כאצבע אחת; וגם אתם, חמשת בּנַי, כּחמש האצבּעוֹת אשר בּכף־ידי זאת, אהבתי לכוּלכם בּמידה אחת וּשקוּלים אתם בּעינַי כּאצבּע אחת. רוֹצה אני שאתם תהיוּ תמיד כּאצבּעוֹת ידי, שתעזרוּ זה לזה ולא תיפּרדוּ זה מזה כּל ימי חייכם, כּמוֹ שהנכם רוֹאים אצבּעוֹתי כּיוֹם בעיניכם”. לפי שהיה האיש מבין ורוֹאה את הנוֹלד והכּיר את חסרוֹן האהבה לבן־הזקוּנים, שנוֹלד מבּטן אם חוֹרגת, על כּן חשב להזהיר אוֹתם שלא יכּשלוּ בּחמדה רעה זאת ולא יפרידוּ בּינוֹ לביניהם וישמרוּ על ירוּשתוֹ. גמר לצווֹת לבניו הניח את ידוֹ, אסף את רגליו אל המיטה ויגוַע וימוֹת.

והיוֹם ההוּא היה כּיוֹם מקוּדש לקהילה כּוּלה, יוֹם בּוֹ בּטלוּ הידים מעבוֹדה והסכּימוּ כל הלבבוֹת לגמוֹל חסד לבעל הלב העשיר והעניו. ויבוֹאוּ כּל הקהילה כּאיש אחד לבכּוֹת, לספּוֹד וּלקוֹנן על אבידת אבן הראשה. והלוָיה בּרוֹב עם, בּהדרת־מלכים ממש. כּל גָרי העיר כּוּלה שמרוּ בּלבּם אהבה וחיבּה למנוֹח וכוּלם בּאו בּלי הבדל דת וגזע, ללווֹתוֹ בּדרכּוֹ לעוֹלם הבּא. וּבנוֹ בַּנין, שהיה לוֹ יד־ימינוֹ, היה ליוֹרש הנזר, והוּא תפשׂ בּידוֹ את הרסן וניהג את עגלת־המסחר. ואחיו, חציים תמימים וחציים קטנים, נסעוּ אל מקוֹם שהטה אוֹתם. כי כּאָב כּן ידע הבּן לתפּוֹס את רסן המסחר, כּרכּב היוֹדע לאחוֹז בּמתג הסוּסים ורסנם, מדקדק בּפסיעתם, מכריחם שיהיוּ מהלכים צעד ישר וקצוּב, כּדרוּש, וּמי שמנמנם וּמי שמתרשל הוּא מאַיים עליו בּהשמיעוֹ את קוֹל השוֹט לאוֹת אזהרה. ועצם גלגוּלי הנסיעוֹת יפגשם הקוֹרא בּדרכּוֹ, אחד פּה ואחד שם, הכּל לפי שׂימת לבּוֹ, טעמוֹ והתענינוּתוֹ.


חֲתָנִים כָּבוֹד יִנְחָלוּ

סגוּלה כּפוּלה, / צד חתן תם מעוּלה / וצד כּלה תמה מהוּללה, / והצדדים כּוֹרתים בּרית אמָנה / ועדוּת נאמנה / לאהבה ולזיווּג אֵמוּן עם אמוּנה / כּעין זיווּגי היוֹנה. וּשני הצדדים נכנסים תחת החוּפּה ונהיים עזר זה לזה. ועל הרוֹב תהיה בּחירתם רק על ידי הוֹריהם והם עצמם לא הכּירוּ עדיין זה את זה, וּברגע סידוּר הקידוּשין הם רוֹאים זה את זה לראשוֹנה. עם כּל זאת עברוּ דוֹרי־דוֹרוֹת, התחתנוּ מאוֹת על מאוֹת, וּבעדן לא ימָצא כּמעט לא בּגידת ידידוּת ולא גט גירוּשין.

השידוּכין רוּבּם כּכוּלם נעשׂים על ידי האם. אֵם החתן הוֹלכת אל אם הכּלה ואוֹמרת: אנחנוּ בּאים להשתתף בּמשפּחתכם, רוֹצים אנוּ בּקרבתכם, תהיוּ קרוֹבים למשפּחתנוּ. אנוּ מבקשים את בּתכם פּלוֹנית לבננוּ אלמוֹני. פּעמים תקבּל תשוּבה שהיא כּחצי הסכּמה וּפעמים תידָחה התשוּבה, כּדי להתיעץ עם אבי הכּלה וגם לשאוֹל את פּי הנערה עצמה, אם היא בּגיל הבּגרוּת. אחרי שהתיעצוּ ההוֹרים והבּיעוּ רצוֹנם בּחתן המוּצע, מוֹצאת האם לעצמה שעת־כּוֹשר וּמבקשת לשדכה לבנה אלמוֹני, והחתוּנה תהיה לשנה הבּאה אוֹ בּחוֹדש הבּא. והבּחוּרה, שהוּפתעה מאוֹתה ההצעה, עוֹמדת נבוֹכה וּמבוּישת, תרכּין את ראשה בּשתיקה, אוֹ תשמע ותרוּץ כּתרנגוֹלת בּוֹרחת אל מחוּץ לחדר. אחרי זריקת המלה לתוֹך אזנה מבּיטים ההוֹרים מיוֹם ליוֹם למאוֹר פּניה, – נראוּ צוֹהלים סימן שהיא מסכּימה; לא נראוּ צוֹהלים ויחפּשׂוּ להם דרך אחרת, דרך בּדיחה וּמליצה; אם צחקה והיה סימן שהדבר מקוּבּל, ואם לא צחקה יחפּשׂוּ להם דרך ועצה על ידי זקנתה; ואם לא הצליחוּ גם עתה והחזירוּ את הבּקשה ריקם בּאמתלה שהיא עוֹד קטנה, אוֹ שאביה אינוֹ רוֹצה להשׂיאה לעת עתה, או אמתלה אחרת, אבל אין אוֹמרים שהבּחוּרה לא הסכּימה. אחרי הסכּמת הקירבה מתחילים הבּיקוּרים בּין הקרוֹבים ומדבּרים על בּגדי הכּלה ותכשיטיה, ואגב גם על בּגדי החתן, על צרכי החתוּנה ועל החדר שיוּקצה לדירת הזוּג. כּל הדברים האלה וּכעין אלה מתכּלכּלים מתוֹך פּטפּוּט הנשים, וכל אשה וכל אם מביאה את הדבר אל בּעלה, מקבּלת ההסכּם שלוֹ. האֵם היא כּעין סרסוּר המתווך בּין שני הצדדים.

בּמידה שההכנוֹת הללוּ קרוֹבוֹת לגמר, וּכבר מוּכנים הבּגדים והתכשיטים והחדר, מתחילים לדוּן על החוֹדש של החתוּנה. עוֹד לפני כּתשעים שנה היוּ נמשכים ימי החתוּנה אצל יהוּדי עדן מחמישה עד ששה שבוּעוֹת. מתחילה החתוּנה בּבית הכּלה ונמשכת שבוּע ימים, והוּא שבוּע ספירת הנקיים. מהשבוּע השני תתחיל בּבית החתן. אוֹר ליוֹם ששי יהיה בּביתוֹ ליל־שׂמחה, ליל צהלה ורינה, ליל שירים ותשבּחוֹת, והוּא הנקרא: חינָה. “חינה” זוֹ היא מין צמח מיוּחד בּערי תימן, שעליו דוֹמים לעלי הדס. עלים אלוּ מיבּשים וכוֹתשים וטוֹחנים, לָשים בּמים ועוֹשׂים כּמין דייסה. בּדייסה זאת ממרקים מקוֹם בּגוּף וּמַשהים אוֹתה שעה אחת ואחר רוֹחצים את המקוֹם והנה נהפּך העוֹר הלבן לעוֹר אדמדם. וּבכן, בּליל ששי זה מכינים בּבית החתן את דייסת החינה, שׂמים אוֹתה בּכלים יפים, מעמידים סביבוֹתם נרוֹת־שעוָה ונוֹתנים אוֹתם בּידי המשוֹררים־הרוֹקדים והם שרים את השיר המיוּחד להם, שיר משירי תימן, אחד משירי ר' שלוֹם שבּזי:

אַתְּ בֵּין עֲצֵי עֵדֶן הֲדַס פּוֹרֵחַ,

וּכְכוֹכְבֵי שַׁחַק כְּסִיל זוֹרֵחַ.

שָׁלַח לְךָ הָאֵל צְרוֹר מִמָּר־דְּרוֹר,

מִמַּעֲשָׂיו, לֹא מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ.

יוֹנֶה אֲשֶׁר יוֹם קִנְּנָה בֵּין הַהֲדָס,

גָּנַב הֲדַס רֵיחָהּ וְנָתַן רֵיחַ.

אַל תִּשְׁאֲלָה מִמָּה עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ, כְּמוֹ

לֹא שָׁאֲלָה מִמָּךְ עֲלוֹת יָרֵחַ.

צוּרִי יְהֵא עֶזְרָךְ וְעֵזֶר אִשְׁתְּךָ,

בֵּין הַהֲדַסִּים תַּעֲמֹד שָׂמֵחַ.

יִתֵּן לְךָ הָאֵל מִשְׁאֲלוֹת לִבָּךְ, וְגַם

חַיִּים אֲרֻכִּים, עַד בְּלִי יָרֵחַ.

גַּם תִּהְיֶה אִשְׁתָּךְ כְּמוֹ גֶּפֶן, אֲשֶׁר

יַעֲלוּ עֲנָפָיו, מְהֵרָה יִהְיֶה צוֹמֵחַ.


שׂמחת ליל הששי היא ראשית הילוּלים בּביתוֹ של החתן, והיא תלוּיה בּשינוּן השיר הזה בּפי המשוֹררים, מתוֹך ריקוּדים. ממנוּ התעוֹררוּת השׂמחה, הממלאת את לב החתן בּשעשוּע, וּממנוּ שׂמחת כּל המסוּבּים. וזה דבר המנהג: בּאמצע הלילה, בּהגיע שׂמחת המשוֹררים לפסגתה, מביאים את דייסת החינה ונוֹתנים אוֹתה בּיד המשוֹררים והם מרקדים כּמנהגם, אחד אחד כּוֹס יינוֹ ונר־שעוָתוֹ בּידוֹ. וכך הם רוֹקדים זוּגוֹת זוּגוֹת, שוּרה מוּל שוּרה. וּבעצם התלהבוּת השׂמחה מזמינים את החתן לרקוֹד בּיניהם ושוּב מתחילים לשיר את השיר תוֹך ריקוּדים ושׂמחה רבּה. ועם תוֹם השירה והריקוּדים מוֹשיבים את החתן על הכּסא המיוּחד לוֹ בּאמצע האוּלם וּמכבּדים את אחד הזקנים שיִמרח כּפּוֹת ידיו ואצבּעוֹתיו של החתן בּדייסת־עלים זוֹ. אחרי כן ישב החתן כּשעה בּערך וירחצוּ את ידיו מן הדייסה והנה כּפּוֹת ידיו אדוּמוֹת כּשני. סימן הוּא לכּל שנכנס לסדר חתוּנתוֹ. והשׂמחה שוּב גוֹברת ושיר המשוֹררים נמשך עד אוֹר השחר.

בבוֹקר יוֹם ששי אחרי התפילה יבקרוּ בּיקוּר קל, לשתיית ספל קפה, בּבית הכּלה. שם משמיעוֹת הנשים לחתן שיר משיריהן, בּוֹ הן מבּיעוֹת את בּרכתן לחייו העתידים עם בּת־זוּגתוֹ. וּביוֹם שבּת אחרי התפילה תהיה סעוּדת השבּת. מתחילים בּשירוֹת וּזמירוֹת, ואחריהן בּאה הסעוּדה בּלחם וחַמין, בּשׂר ויין. ואחד מלילוֹת השבוּע הבּאים יהיה ליל אוֹרה ושׂמחה. סדר הערב הוּא כּעין “חזרה כּללית” מוּקדמת לליל שׂמחת הקידוּשין, בּחינת הכנה להכתרת מלך, ואינה חסרה אלא עצם סדר הקידוּשין. הלילה הזה נקרא דַפע. והלילה שלפני ליל הקידוּשין יהיה ליל שׂמחה בּבית הכּלה, הוּא הלילה האחרוֹן לספירת הנקיים, והיא כּנה וּמוּכנה, כּשרה וּטהוֹרה להינשׂא לפי הדין, כּדת משה וישׂראל.

למחרת יהיה ליל הקידוּשין. מתחילים בּשירים וריקוּדים בּבית החתן, שרים שירות ותשבחות ידוּעות ומיוחדוּת לערב זה. וּבבוֹא השעה הקבוּעה על סוֹד שצ“מ חנכּ”ל1 וּבא החכם המסדר את הקידוּשין והכּתוּבּה בּידוֹ. הכּתוּבּה תינתן בּידי אבי הכּלה עם כּוֹס יין וצלחת קליוֹת, והן לוֹ כּמתנה מאת החתן, כּעין כּריתת בּרית על פּת לחם. אבי הכּלה מברך על הכּוֹס וטוֹעם, אוֹחז את הכּתוּבּה בּידוֹ, מעביר אוֹתה לעיני קהל המוּזמנים, וזוֹ הכרזה על הסכּמתוֹ לנישׂוּאין. והוּא בּוֹחר מתוֹך הקהל שני עדים ולוֹקח הסכּמה גם מהם, מחזיר את הכּתוּבּה ליד החכם המסדר והלה קוֹרא אוֹתה בּקוֹל רם בּאזני כּל המוּזמנים, מַקנה את החתן וּמַחתים אוֹתוֹ עליה. עתה יקרב השוּשבין אל החתן, יחזיק בּידוֹ ויוֹליכנוּ אל בּית הכּלה, ואִתם הוֹלכים כּל הקרוֹבים וחלק מציבּוּר המוּזמנים, איש איש ונר־שעוָה דוֹלק בּידוֹ. את הדרך בּין בּית לבית עוֹברים בּשירים וּבהילוּלוֹת (רחוֹבוֹת הגוֹיים, כּמוּבן, מוּבדלים מרחוֹבוֹת היהוּדים), מגיעים אל בּית הכּלה, בּאים אל החדר שכּוּלוֹ אוֹרה וּמקוּשט וּמסוּדר, ועל אחד הקירוֹת בּוֹ תלוּיה פּרוֹכת יפה מרוּקמת, וּליד הפּרוֹכת עוֹמד כּסא מיוּחד בּעל שתי ידוֹת וארבע רגלים, עליו יוֹשבת הכּלה, כּבוּדה בּת מלך פּנימה, ישיבה מיוּחדת, כּישיבת היהוּדי המזרחי המסב בּליל הסדר של פּסח. ליל שימוּרים הוּא לכּלה. שתי ידיה פּשוּטוֹת מוּנחוֹת על ידוֹת הכּסא, וּשתי רגליה מקוּפּלוֹת תחתיה על הכּסא. קרוֹביה הישנים והחדשים מתכּבּדים לשבת מצדה האחד וחברוֹתיה מצדה האחר, והיא בּאמצע, דוֹמה כּמנוֹרה קצרה וּרחבה בּעלת שבעה קנים. וּשאר הנשים, מוּזמנוֹת ושאינן מוּזמנוֹת, עוֹמדוֹת סביבה, עמידה של דחילוּ וּרחימוּ, צפוּפוֹת וּמשתחווֹת רוָחים, ועיני כּוּלן מצפּוֹת לבוֹאוֹ של החתן וסיעתוֹ, ואזניהן קשוּבוֹת לקוֹל ההילוּלוֹת, המבשׂר את בּוֹא המלך, שׂריו וּגדוּדיו, קוֹל המון חוֹגג וּמריע לכבוד החתן המשוּח. עם התקרב ההמון אל חדר הכּלה מתפּרץ לתוֹך דממת־השקט רעש ההמוֹן החוֹגג, עד שלב הכּלה מלמלא חיל וּרעדה, וּקרוֹביה המנוּסים שעל ידה אנוּסים להחזיק ולתמוֹך בּה, לוֹחשים לה וּמדבּרים על לבּה, להשקיטה וּלהרגיעה לפעמים. ואם הדבר מגיע עד הפּירוּש של “ותתחלחל המלכּה מאד” אין בּרירה וּמתנת כּוֹס היין וטבּעת הקידוּשין ניתנת לכּלה בּאמצעוּת איש אחר, בּאמצעוּת שוּשבין וּמתווך.

כּניסת ההמוֹן החוֹגג לחדר המלכּה, כל התנוּעה וההמוּלה הזאת יש בּהן כּעין תשוּאוֹת למלך מנצח שכּבש עיר, שכּל בּחוּר ונער משתדל להידחק וּלהבקיע לוֹ מקוֹם ועמידה לבהוֹנוֹת רגליו. החתן כּוּלו חרד ודוֹמה בעיני עצמוֹ כּכהן הנכנס לקוֹדש הקדשים, והכּלה בּרגשותיה כּאילוּ נפרדה מן העוֹלם הגשמי הזה והיא כּמלאך הפּוֹרח בּאויר. החתן נכנס עם שוּשבינוֹ המוֹליך אוֹתוֹ וידוֹ אינה זזה מתוֹך ידוֹ, הוּא ינחהוּ בּשביל, שהנשים פּינוּהוּ כּרגע לכבוֹד כּניסתוֹ אל הכּלה. החתן צועד לאט אל הכּלה היוֹשבת על הכּסא, והשוּשבין לימינוֹ והעדים לשׂמאלוֹ, כּוּלם מתקדמים אל המלכּה בּפסיעה דקה מן הדקה, כּדריסת רגל הבּאה מתוֹך יראת־כּבוֹד, וּבגשתם עוֹמדים כּוּלם רגע עמידת דוֹם. כּוֹס היין מוּבאת על טס נחוֹשת־קלל אוֹ קערה המקבּלת את שפע הטיפּין שלא יכתימוּ את בּגדי החמוּדים. ועל כּוֹס יין זה, הבּא לקשר את שתי הנפשוֹת, מַקריא השוּשבין את הבּרכה והחתן חוֹזר אחריו בּדחילו וּרחימוּ, מלה בּמלה, וידי החתן מגישוֹת את הכּוֹס אל פּי הכּלה; שכנתה ממהרת להעלוֹת מעט את הצעיף שעל פּני הכּלה ושיני הכּלה זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת. והחתן והכּלה מרוֹב רגשוֹתיהם בּקרבּם כּרוֹאים ולא רוֹאים, נוֹגעים ולא נוֹגעים זה בּזה, וּבוֹ בּרגע וטבּעת הקידוּשין מוּשׂמה, בּעזרת שכנתה, על אצבּע הכּלה. עתה והחתן, על שוּשבינוֹ וּקהל מלַויו, חוֹזר אל בּיתוֹ, אל אוּלם החתוּנה אשר ממנוּ בּא. סדר זה נקרא “כּוֹס ראשוןֹ” והוּא נמשך לערך כּשעה.

בּינתים נמשכים שירי השׂמחה בּבית החתן, וּבחזירתוֹ עם קהל מלַויו מפסיקים את השירוֹת וחוֹזרים לגמוֹר את סדרי הקידוּשין. מברכים שבע הבּרכוֹת בּהשתתפוּת כּל המוּזמנים, והמסַדר גוֹמר בּקריאת פּסוּקי נביאים מעוֹדדים, דברי נחמה ואיחוּלים מספר ישעיה, בּדַמוֹתוֹ את השכינה לעם ישׂראל, בּדמוֹתוֹ את כנסת ישׂראל ואת עם ישׂראל כּבעל ואשתוֹ, “שׂוֹשׂ אשׂישׂ בּה' תגל נפשי בּאלהי”. והשוּשבין מוֹשיט אצבּע ושׂם אֵפר על מצח החתן, מזכּיר לוֹ את חוּרבּן בּית־המקדש וּמַשבּיעוֹ את שבוּעת אם אשכּחך ירוּשלים תשכּח ימיני; אחרי כן הוּא שוּב מוֹשיט ידוֹ לחתן ושוּב מוֹליכוֹ עם כּוֹס־הישע שבּידוֹ אל בּית הכּלה שיכבּדה מידוֹ בּאָמרוֹ: הרי זה לך מתנה, – והוּא, החתן, משקה אוֹתה מחמדת יין זה וּמוֹסר לידה את כּתוּבּתה חתוּמה. והשוּשבין מכניסוֹ תחת פּרוֹכת החוּפּה, התלוּיה מעל ראש הכּלה, לקיים גם מצוַת יחוּד, ואוֹמר את ההלל בּניגוּן וּבקוֹל רם. השוּשבין משתדל להאריך בּהלל זה, כּיון שגם הוּא עצמוֹ נכנס פּעם אל מתחת לפּרוֹכת, וּמבקש לגרוֹם נחת־רוּח למתיחדים, ואוֹמר את ההלל בּסלסוּל ארוֹך עד כּמה שאפשר וּבניגוּן הטעמים: הללוּיה מאד מאד, יתבּרכו ילדי־טהרה, / צדיקים וחסידים יצאוּ מזאת הנערה, / כּמוֹ אברהם ושׂרה, / יצחק ורבקה, / משה וצפּוֹרה, / וּכמוֹ מרדכי ואסתר בּשוּשן הבּירה, / הללוּיה.

כּשמעלים את הפּרוֹכת וּמפסיקים את היחוּד מעמידים את החתן ליד הקיר מוּל הפּרוֹכת, ואבי הכּלה מכבד את כּוּלם בּכוֹס יין. החתן מתבּקש לברך על הכּוֹס והכּלה שוֹמעת את בּרכּת הכּלוּלוֹת ועוֹנה אמן בּלבּה. עתה מחלקים לכל האוֹרחים נרוֹת של שעוה, מכבּדים אחד ואחד בּאמירת הלל, זה אוֹמר הלל אחד וזה אוֹמר הלל אחר, וּמוּתר לשנוֹתם וּלשלשם זה לזה. אחד, למשל, אוֹמר: הללוּיה, החתן האהוּב והנעים הזה, יתבּרך בּרכה צפוּנה / ותגדל מעלתוֹ כּמעלת חַנה ואֶלקנה / וּכמעלת רוֹעים שבעה וּנסיכים שמוֹנה, / והללוּיה. האחר אוֹמר: והללוּיה, החתן הנעים האהוּב הזה יברכהוּ אל המיוּחד, / שהוּא אחד וּשמוֹ אחד, / שמע ישׂראל ה' אלהינוּ ה' אחד, / והללוּיה. השלישי אוֹמר: והללוּיה החתן האהוּב והנעים הזה יברכהוּ אֵל חי, / ויתבּרך בּברכּת ר' שמעון בּר יוֹחַאי, / וכמוֹ שנגלה אליו בּבאר לחי, / והללוּיה. הרביעי אוֹמר: והללוּיה, החתן הנעים והאהוּב הזה יברכהוּ אל רם,/ ויתבּרך כּברכּת משה בּן עמרם / וּכברכּת מי שנגלה אליו בּפדן ארם, / והללוּיה. וככה ממשיכים שאר האוֹרחים בּברכוֹתיהם לחתן. בּפסוּקי הלל אלוּ מתכּבּדים הקרוּאים החל בּקרוֹבים ועד המכּירים והמכוּבּדים יוֹתר, איש איש לפי מעלתוֹ, לפי שיקוּל דעתוֹ של השוּשבין המזמין.

הדבר נמשך כּרבע שעה, ואחר כּך מכבּדים את המחוּתנים בּשירוֹת וּפזמוֹנים. בּתחילה מתחיל השוּשבין בּפּזמוֹן המיוּחד לוֹ, שנמסר לוֹ בּירוּשה יחד עם השוּשביניוּת: אֵל אשר לוֹ הגדוּלה, / והמלוּכה והממשלה, / יברך חתן עם כּלה / ויאריך את ימיהם סלה, / ולא ילדוּ לבּהלה, / כּי בם בּחר ה‘. / מצא אשה מצא טוֹב, / ויפק רצוֹן מה’ וגוֹמר. אחר כּך מכבּדים את אבי החתן ואוֹמר שיר שבּחר מרצוֹנוֹ, למשל: אהוּב מהַר המוֹר נתן לי מוֹרשה, / בּרוּך מהַר המוֹר נתן לי מוֹרשה, / גבּוֹר מהַר המוֹר נתן לי מוֹרשה, / מוֹרשה נחלתי וקיבּלתי בּקדוּשה, / בּקדוּשה שמעתי כּי יקח איש אשה, / אשה טוֹבת מראה, מאוֹרשׂה, מקוּדשה. / הללוּיה כּי טוֹב, כּי לעוֹלם חסדוֹ, / וגוֹמר עד אוֹת תי“ו. אחריו יבוֹא תוֹר אבי הכּלה וגם הוּא בּוֹחר לוֹ שיר כּרצוֹנוֹ, למשל: אשירה לאהוּב והשיר לוֹ אַסדיר, / אשירה לבּרוּך והשיר לוֹ אַסדיר, ‏/ אשירה לגבּוֹר והשיר לוֹ אַסדיר, / יתבּרך חתן זה ואוֹר פּניו יזהיר, / ויהיה חתן זה כּמרדכי בּן יאיר, / ותהיה כּלתוֹ כּאסתר בּת דוֹדוֹ, / הללוּיה כיּ טוֹב, כּי לעוֹלם חסדוֹ, וגוֹמר עד אוֹת תי”ו.

כּך הוֹלכים ושרים מתוֹך צהלת נפש וּבשעת מעשׂה מסוֹבבים את החתן מכּל צד ורוֹקדים לפניו. שׂמחה זו שמבליטים המחוּתנים אלה בּפני אלה, וּביותר הוֹרי הכּלה כּלפּי החתן, היא שׂמחה של התקשרוּת משפּחה בּמשפּחה, וההוֹרים רוֹאים אוֹתה כּפסגת חייהם. ואמנם, השעה הזאת היא בּאמת נעלה ורוֹממה, מטהרת לבבוֹת. אבי הכּלה מבּיט על חתנוֹ לוֹקח בּתוֹ בּעין חן וחמלה וחסד, רוֹאה הוּא כּאילוּ נוֹלד לו בּן גדוֹל, בּן בּחוּר, מבּלי שגידל אוֹתוֹ. על שוּלחנוֹ הוּא קוֹבע לוֹ מקוֹם בּצדוֹ, מסלסל בּוֹ וּמשתעשע בּדיבּוּרוֹ. ואבי החתן כּבר רוֹאה ריחוּק המקוֹם שבּינוֹ וּבין בּנוֹ שיגוּר בּבית חָמיו, והדבר היחידי שיוּכל לעשׂוֹת הוּא רק משלוֹח מנוֹת, פּעם בּגד, פּעם תכשיטים, פּעם איפת סוֹלת, אוֹ איפת בּר, אוֹ מיני מתיקה, אוֹ שקדים, אוֹ פּך שמן, נתח בּשׂר אילים ועתוּדים, אוֹ מגדים עם צנצנת יין עתיק־יוֹמין.

שעה זוֹ היא כּחוּליה ראשוֹנה בּשלשלת הידידוּת של שתי המשפּחוֹת. ועוֹד בּאוֹתוֹ ערב כּבר אפשר להכּיר בּאהבה ההוֹלכת וּגדלה, כּי ישתעשעוּ ויתקרבוּ זה אל זה וירקדוּ המחוּתנים יחד כּהר אחד. כּי הכּוֹס הסירה חלק מהצניעוּת, גילתה סוֹד האהבה, כּאילוּ כּל אחד מחזיק טוֹבה בּלבּו לחברו שהגיעוֹ ללילה זה לשמוח בּיוֹצאי חלציו ולרקוֹד לפניו. השעשוּעים והריקוּדים נמשכים כּשעה, שעה שאוֹמרים אחריה בּעלי הרגש: אמוּתה הפּעם. וּבשעת־שׂמחוֹת זוֹ לוֹקחוֹת חלק גם הנשים שבּחדר, והמלכּה,. הכּלה, מציצה על כּל זה מתחת לצעיף בּעין צנוּעה ואת שׂמחתה היא מצניעה בּתוֹך חדרי לבּה, וּבכל זאת אי אפשר לה לכבּוֹש בּקרבּה את רגשה והיא מציצה לה מבּעד למסוה, וכל אשר עין לוֹ לראוֹת רוֹאה בּפניה את אוֹרה וזיוה של האהבה.

כּתוֹם השירים והריקוּדים והשעשוּעים חוֹזר החתן עם סיעתוֹ אל בּיתוֹ, והשוּשבין רוֹאה עצמוֹ כּאדם שעשׂה את חוֹבתוֹ, עשׂה שליחוּתוֹ של מקוֹם. והחתן רוֹאה עצמוֹ מעכשיו כּגבר בּעל אשה וּמחשבתוֹ להיטהר וּלהתקדש כּדי לדעת אוֹתה. כּי דבר זה הוּא הדבר הקשה ביוֹתר להבינוֹ, סוֹד כּמוּס הוּא, ידוּע לנשׂוּאים ונעלם מהבּחוּרים, וכל שכּן קשה לקיימוֹ. ועל הזוּג הצעיר, פּחדם וּרעידת גויתם בּשעת קיוּם בּרכת אשר צג אגוֹז בּגן־עדן, נאמר: ועל התאוֹמים התמימים יהמוּ רחמיך. הם בּעיניהם כּנוֹגעים בּדבר שאסוּר לנגוֹע בּוֹ, כּמגלים דבר שאסוּר לגלוֹתוֹ, בּאים אל ענין שאינם יוֹדעים את טיבוֹ ודרכּוֹ, וּמרגישים עצמם כּגנבים שבּאוּ לגנוֹב מקוּפּת המלך. בּעוֹד מחשבוֹת כּאלוּ מטרידוֹת את החתן כּבר הגיעוּ, הוּא ושוּשבינוֹ וסיעתוֹ, הבּיתה, אל האוּלם שבּוֹ ישב לפני שעה. עוֹד אנשים מהמוּזמנים בּוֹ והם קמים כּוּלם להקבּיל את פניו בּהילוּלוֹת ושירים. השוּשבין מכניס אוֹתוֹ למקוֹם מוֹשבוֹ ואוֹמר לפניו את שירוֹ, את השיר המיוּחד לבוֹאוֹ: בּוֹא בשלוֹם, חתן, / בּוֹא בשלוֹם, חתן, וּשׂמָחָה בּמתן וכוּ‘. והשׂמחה והשירים נמשכים עד עלוֹת השחר, עד שהשוּשבין גוֹמר בּשירוֹ של שלמה בּן גבירוֹל: שחר אבקשך, צוּרי וּמשגבּי, / אערוֹך לפניך שחרי וגם ערבּי, וכוּ’.

ואחרי הערב הזה, אחרי ליל הקידושין והיחוּד הזה, פּוֹסקים לפי שעה בּבית החתן וּבבית הכּלה לילוֹת השׂמחוֹת, וּשני הצדדים מחכּים לשבּת הבּאה, לליל שבּת מַלכּתא, שקוֹראים לה שבּת נישׂוּאין, והיא השבּת הראשוֹנה שהחתן ישן בּבית הכּלה, מעתיק שוּלחנוֹ לקיוּם קידוּש וּסעוּדה מבּית אביו לבית חָמיו. כּל הימים שלפני השבּת הזאת טרוּדים בּבית הכּלה בּסידוּר החדר המיוּחד והמוּבדל לזוּג החדש, אין רשוּת לאחרים להיכּנס בּוֹ, כּל שכּן להשתמש בּוֹ, וּמוּתר רק לראוֹתוֹ בּשעוֹת הבּיקוּר בּלבד. חדר זה מסדרים אוֹתוֹ בּחינת מיטתוֹ של שלמה, אשר כּריה משי הוֹדי וּשׂמיכתה שׂמיכת־משי מרוּקמת. בּוֹ גם שוּלחן עם שני כּסאוֹת, ארוֹן עצי שיטים נתוּן בּתוֹך הקיר, הרצפּה מרוּפּדת מחצלוֹת, כּתרנגוֹלת המנוּמרה בּצבעים פּשוּטים, מעשׂה ידי ערבים, בּני תימן. קירוֹת החדר מסוּידים, החלוֹנוֹת מצוּבּעים צבעי כּלאַים, סיד וּכחוֹל, והעיקר שיהיו חלוֹנוֹת החדר ניכּרים מבּחוּץ וּמסוּמנים לכל עוֹבר ושב: הנה אַפּריוֹן המלך. כּי כּוּלם יראוּ את החתן כּמוֹ מלך, מתנהגים עמוֹ כּמוֹ עם מלך, והוּא בּעצמוֹ מדקדק על כּבוֹדוֹ כּמוֹ מלך.

ואל יחשוֹד הקוֹרא בּכשרים כּי הוּפסקוּ השעשוּעים ונתקררה השׂמחה, מכּיון שכּבר נמצא הדבר המבוּקש. הם לא נפסקוּ אלא כּדי להכין וּלהכשיר את הכּל בּשביל השעשוּעים הבּאים בּשבּת, וּבשביל לסדר את החדר בּוֹ יישן המלך בּליל השבּת. והלא כּל זה דוֹרש זמן וטוֹרח, בּיחוּד בּימים ההם, בּטרם היוֹת מכוֹנוֹת זינגר לתפּוֹר, וגם כּלי העבוֹדה לא יוֹתר משלוֹשה: קרדוֹם, מעדר וּמַשׂוֹר. אף הקרשים עוֹד היוּ יקרי המציאוּת והיוּ משתמשים בּהם רק לכלים יקרים, לשוּלחן וארוֹן וכסאוֹת לזוּג החדש, והתקרוֹת והמחיצוֹת עשׂוּיוֹת קנה וסוּף. והלא בּליל השבּת לא יבוֹא החתן לבדוֹ, אלא הוּא וּמשפחתוֹ וידידיו וּמכּיריו עמוֹ. גם ממשפּחת הכּלה יבוֹאוּ לבקר אחרי ליווּי שבּת המלכּה, גם מוּזמנים יבוֹאוּ וצריך להכין שוּלחן ערוּך בּכּל: כּכּרוֹת לחם, תבשילים, פּירוֹת וּמגדנוֹת. וכל אלה הכנתם קשה בּימים ההם, בּטרם היוֹת חנוּיוֹת וּמוֹכרי כּלים וכסף לקנוֹתם. הכּל צריך היה לבקש, לשאוֹל משכנים, ממכּירים, מעשירים: שתי צלחוֹת משכן זה, שתי כּוֹסוֹת ממכּיר זה, בּד למפּית מקרוֹב זה, עששית־זכוּכית מעשיר זה, מפּוֹת לשוּלחן מגוֹמלי־חסדים, קערוֹת ממשׂכּיר זה; וכן כּרים לשבת עליהם. וכל מכּיר מחוּיב להחריב את מיטתוֹ, להסתפּק בּמחצלת וּלהשאיל את כּריו לקרוֹבוֹ, לשכנוֹ וּלמכּירוֹ. כּי אב המַשׂיא את בּתוֹ אוֹ את בּנוֹ הכּל חייבים לנהוֹג בּוֹ כּבוֹד יתר מן הרגיל, והכּל צריכים לעזוֹר לוֹ וּלהשאיל לוֹ, כּכל שידם משׂגת. הן מחר יצא ממנוּ שליח להזמין אוֹתֹו, יתראה פּנים ויזכּוֹר את טוֹבתוֹ, ויכבּד אוֹתוֹ ויעלה אוֹתוֹ בּשוּרת המעלוֹת. שעל כּן היתה המלאכה מרוּבּה אחרי ליל הקידוּשין יוֹתר מאשר לפניו. אך לא כן בּבית החתן. אחרי ליל הקידוּשין מתמעטוֹת ההכנוֹת וּמצטמצמוֹת הפּעוּלוֹת, וּמכּל צרכי החתוּנה נשארה לאבי החתן רק סעוּדת יוֹם שבּת, כּיון שהחתן כּבר ימָצא בּבית חמיו, ושם ישכּנוּ בּחיקוֹ שאר השׂמחוֹת.

כּך עוֹברים ימי השבוּע מתוֹך זריזוּת והתאמצוּת ועבוֹדה והכנה, עד שבּאה שעת קבּלת שבּת מַלכּתא, וסוֹף סוֹף נגמר הסדר, הוּכן החדר, הוּצעה המיטה והוּדלק נר וסוּדר השוּלחן. התרחצוּ כּל בּני הבּית, הטמינוּ את בּגדי העבוֹדה ולבשוּ בּגדי שבּת וּבגדי חתוּנה והלכוּ לבית־הכּנסת. שם נמצא החתן וּמשפּחתוֹ. ואם הוּא בּר־הכי וכיבּדוּ אוֹתוֹ בּתפילת ערבּית, והוּזמן לוֹ שוּשבין שילך לפניו, ‏להראוֹת לוֹ הדרך החדשה שהוּא נכנס בּה, שיהיה למתווך בּינוֹ וּבין המלכּה אשתוֹ, להביאוֹ אל חדרוֹ וּלהוֹשיב אוֹתוֹ על המיטה, מיטתוֹ של המלך שלמה. וכן מזמינים גם מסַד“ק (מסַדר הקידוּשין), שיברך בּסעוּדה שבע בּרכוֹת על כּוֹס יין, אשר ממנה ישקה החתן את הכּלה בּאָמרוֹ לה: הרי זה לך מתנה; והיא שוֹתה וּממצמצת בּשׂפתיה, כּרגיל בּדבר הערב לנפש. עם גמר התפילה לוֹקח אבי הכּלה את החתן בּידוֹ וּבלוית כּל משפּחתוֹ, קרוֹביו וּמכּיריו הוֹלכים מחנה אחד, החתן בּאמצע, השוּשבין מצד אחד והחכם המסד”ק מצד שני. וכך בּאים אל הבּית, ניגשים אל השוּלחן הערוּך, וּמכבּדים את החתן לקדש על היין. אחר כּך מביאים מיני מגדנוֹת וּקלָיוֹת ואשישוֹת יין, מוֹזגים בּכּוֹסוֹת, מברכים וּמשבחים לאל בּרוּך נעימוֹת, בּשירוֹת ותשבּחוֹת המיוּחדוֹת לשבּת מלכּתא. בּינתים האוֹרחים בּאים וּמתוספים, והנה הגיע זמן הסעוּדה. והסעוּדה על הרוֹב תהיה לחם חיטים ואוֹרז וּבשׂר, וּבין מנה למנה מבלים שעה קלה בּשירים ודברי תוֹרה, עניני דיוֹמא, מפּרשת השבוּע. וּבסוֹף נטילה אחרוֹנה, וּברכּת המזוֹן, וברכוֹת שבע על כּוֹס יין. מכניסים את החתן לביקוּר רגע אל הכּלה, רוֹאה אוֹתה ושׂמח בּלבּוֹ, כּי הפּעם הוּא רוֹאה אוֹתה כּלבנה בּמילוּאה, בּלי ענן וּבלי מַסוה, וניגש אליה, אל מקוֹם כּסא מלכוּתה, משקה אוֹתה מכּוֹס הישע מלוֹא הלוּגמה, ואוֹמר לה: הרי זה לך מתנה. ואחר זה מכניסים אוֹתוֹ לחדרוֹ המיוּחד לו, מוֹשיבים אוֹתוֹ לא על הכּסא, אלא על המיטה, להבליט לוֹ את השׂררה. והוּא יוֹשב בּהסיבּה, ממש כּמוֹ בּליל פּסח, להבליט את השחרוּר, את החירוּת. מכבּדים את האוֹרחים בּכוֹס יין. החתן מברך על כּוֹסוֹ, טוֹעם ממנו בּהסיבּה, והם שוֹתים את כּוסם בּעמידה על רגליהם, כּדבר ארעי, כּסימן שאין השעה כּשרה לשבת, כּי הזמן יקר מאד. ועם השתיה מגיעה שעת השוּשבין לאמוֹר שירתוֹ בּעמידה, ילגוֹם לגימה מן הכּוֹס מתוֹך כּוונה לשעשע את לבּוֹ וּלצחצח את גרוֹנוֹ, וּמתקרב ועוֹמד פּנים אל פּנים מוּל החתן וּמסלסל בּזקנוֹ הארוֹך והלבן כּשלג, וּפוֹשׂק מעט את שׂפתיו לפני החתן, עד כּדי שתיראה לוֹ בּת־צחוֹק צנוּעה. וכל זה כּדי להרגיע את לבּוֹ וּלישב את דעתוֹ עליו, כּי הוּא מנוּסה ויוֹדע את הרהוּרי לבּוֹ ומצוּקתוֹ בּרגע זה. וכךְ שׁר השׁוּשׁבין: עֵת דּוֹדִים, כַּלָּה, בָּאתִי לְגַנִּי, / פָּרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵץ רִמּוֹנִי / אָהוּב לֹא יָנוּם, בָּרוּךְ לֹא יִישָן, גִּבּוֹר לא יָנוּס, דָּגוּל לא יִישָׁן, / הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. / עֵת דּוֹדִים, כַּלָּה, בָּאתִי לְגַנִּי, / פָּרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵץ רִמּוֹנִי, וגוֹמר עד אות תי"ו.

כּתוֹם השירה יקרבוּ כּל האוֹרחים אחד אחד אל החתן; מברכין אוֹתוֹ כּוּלם בּרכה אחת, הבּרכה הרגילה בּאוֹתוֹ ערב לכל חתן, להביא להם יוֹרשוֹ של דויד מלך ישׂראל, שכּוּלם משתוֹקקים למלך המשיח, לזרעוֹ של נעים זמירוֹת ישׂראל, ושעל כּן מברכים אוֹתוֹ דוקא בּברכּת “ויהי בּיתך כּבית פּרץ”. ואחר הבּרכה משתמטין אחד אחד והוֹלכים לביתם. ונשאר רק החתן עם חָמיו וּבני הבּית, מדבּרים מעט מעניני דיוֹמא וסוֹף סוֹף גם הם מברכים ויוֹצאים.

אחרי זה בּא תוֹר הנשים. גם הן נכנסוֹת לחדר, מבקרוֹת. כּביקוּר בּית־המכס, ממשמשוֹת בּכל דבר, מנסוֹת לשבת רוגע על אחד הכּסאוֹת, מחַווֹת את דעתן על זה ועל זה, נוֹגעוֹת בּכלי המיטה, מעלוֹת קצת את השׂמיכה, רוֹאוֹת חמרוֹ ועשׂייתוֹ של הכּר, וכוּלן מהללוֹת את אבי הכּלה על נדבתוֹ הטוֹבה לבתוֹ, והן משתמטוֹת מן החדר אחת אחת. השעה כּבר מאוּחרת, הרעש בּבּית משתתק, המנוֹרוֹת כּבות והחתן כּבר מתחיל לנמנם על מיטתו, נים ולא נים. והנה מגיע לאזנוֹ קוֹל ממרפּסת החדר, קוֹל דממה דקה, כּעין רחש־לחש של דברי תוֹכחת מוּסר ושידוּל לכּלה שתיכּנס לחדר. הפּיוּס והמיאוּן נמשכים כּמה זמן. אבל סוֹף סוֹף כּאילוּ פּרצוּ הזקנוֹת את החוֹמה, היא נגררת אחריהן, אחרי הנשים המיוּחדוֹת, הרגילוֹת לפייס וּלבדח את הכּלוֹת. כּוּלן נכנסוֹת לחדר ויוֹשבוֹת לצדדים, מוֹשיבוֹת את הכּלה על הכּסא שפּניו לחלוֹן ואחוֹריו אל המיטה, כּילד המפחד וּכצנוּע המתבּייש לראוֹת דבר. בּיקוּר זה נמשך רק רגעים מעטים, בּלי אוֹמר וּדברים, והנשים יוֹצאוֹת עם הכּלה את החדר. והחתן רוֹאה עצמוֹ יוֹשב בּדד ואין לוֹ אלא לפשוֹט את הבּגדים ולשכּב בּמיטת המלכים. אחרי השינה לא ידע מה היה, וכל שכּן אחרים אי אפשר להם לדעת מה נעשׂה. ויש אוֹמרים כּי בּחצוֹת הלילה נכנסה הכּלה עם אחת הזקנוֹת לישוֹן בּחדר, והשכּימוּ בּבּוֹקר לעזוֹב את החדר, שלא יוָדע לאיש דבר שכבן וקוּמן.

עם הצפירה והנה דפיקוֹת קלוֹת ודקוֹת בּדלת, כּדפיקת ראשי אצבּעוֹת, דפיקה והַמְתָּנָה, דפיקה והפסקה, קריאה והבלגה. וּמיד מתבּרר לוֹ כּי דפיקוֹת חָמיו הן, הבּא להעיר לוֹ כּי הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הוּא חש לקוּם מן המיטה וּפוֹתח את הדלת, והנה חָמיו מעוּטף בּטלית וּמוּכן ללכת לבית־הכּנסת; וּבצדו כּבר עוֹמדת חמוֹתוֹ, להראוֹת לוֹ את הכּיוֹר העשׂוּי לבּנין, והכַּן לנטילת ידים של הבּוֹקר; מרמזת לוֹ לחדר־הרחצה והוּא נכנס וטוֹבל ויוֹצא ועל השוּלחן כּבר מוּכן ספל קפה. הוּא שוֹתה ולוֹבש את בּגדי חתוּנתוֹ, מתעטף בּטליתוֹ והוֹלך לבית־הכּנסת. והחתן כּי יכּנס לבית־הכּנסת מבּיטוֹת בּוֹ כּל העינים. הכּל נוֹהגים בּוֹ מנהג יוֹצא מן הכּלל, מכבּדים אוֹתוֹ בּפתיחת ארוֹן־הקוֹדש, בּהלבּשת ספר־התוֹרה. החזן מברך אוֹתוֹ: חתן שלוֹם, וקוֹרא אוֹתוֹ לעלוֹת לתוֹרה בּקוֹל מיוּחד, בּקוֹל המכריז לציבּוּר על חתוּנתוֹ. ואם בּר־הכי הוּא מכבּדים אוֹתוֹ גם בּתפילת מוּסף. את חָמיו, אבי הכּלה, מכבּדים בּהפטרת השבוּע, והוּא מוֹסיף בּה פּסוּקי דנחמתא, פּסוּקי דגאוּלה: “כּי יִבעל בּחוּר בּתוּלה יבעלוּך בּניך, וּמשׂוֹשׂ חתן על כּלה ישׂישׂ עלַיך אלוֹהיך”. ואם יש בּשבּת ההיא חתנים יוֹתר מאחד מכבּדים אוֹתם אחד אחד לפי כּבוֹדוֹ, לפי המנהג; מעלה יתירה היא מברך שלישי וּשביעי, והחתנים נלחמים בּכל השפּעתם לעלוֹת בּמעלוֹת ולזכּוֹת בּשלישי אוֹ בּשביעי. אחר התפילה מַזמין החתן את החכם המסַדר ואת שוּשבינוֹ ואת קרוֹביו לבית אביו, לסעוּדת שבּת חתוּנתוֹ. שם מקדשים על הכּוֹס ושרים שירי־קוֹדש, ואחר כּך סוֹעדים וגוֹמרים והוֹלכים איש לביתוֹ.

בערב בּאים קרוֹבי הכּלה וּמזמינים את החתן ואת קרוֹביו אל השׂמחה אשר הכינוּ לוֹ. וּבבוֹאוֹ אל הבּית עם שוּשבינוֹ וּקרוֹביו הוּא מבקר קוֹדם את הכּלה בּמעוֹנה, שוּב מכבּד אוֹתה מכּוֹס יינוֹ ואוֹמר לה: הרי זה לך מתנה. אחר כּך מכניסים אוֹתוֹ אל אוּלם השׂמחה, שם ממשיכים כּל הלילה בּשירוֹת ותשבּחוֹת וריקוּדים בּכוֹס יין כּשאר הלילוֹת, אלא שהפּעם גם הכּלה יוֹשבת כּאחת המוּזמנוֹת בּפנים לא רעוּלוֹת והשׂמחה נמשכת עד עלוֹת השחר. אז מחזירים את החתן בּהילוּלה לבית אביו. שם בּאים קרוֹבי הכּלה וּמזמינים אוֹתוֹ לשׂמחת ימי המשתה, שיחל מהיוֹם עד השבּת הבּאה. וּמקוֹם שׂמחת ימי המשתה בּחדרוֹ. הוּא יוֹשב מוּסב בּאַפּריוֹנוֹ, על כּרי מיטתוֹ, והמוּזמנים יוֹשבים על הרצפּה ישיבה מזרחית, על כּרים וּמרבדים וּשטיחים.

סעוּדת שחרית מיוּחדת בּמינה מסוּדרת לחתן וּלכל המוּזמנים, כּמין פּת־בּג המלך, מין רקיקי־מַצוֹת משוּחים בּשמן, מנחת מַחבת זבת חלב וּדבש. אחרי סעוּדת השחרית מתחילים המשוֹררים בּשירוֹת ותשבּחוֹת מעניני דיוֹמא וּממשיכים עד קרוֹב לחצוֹת הלילה. עתה סוֹעדים סעוּדת הערב: לחם, אוֹרז וּבשׂר. בּזמן הסעוּדה מברך המסדר בּרכּת המזוֹן וּברכוֹת שבע על כּוֹס יין, וּממקוֹם הסעוּדה מחזירים את החתן בּהילוּלוֹת אל חדרוֹ ואל מיטתוֹ. גם הערב מבקר החתן את הכּלה, מטעימהּ מכּוֹס הבּרכה ואוֹמר לה: הרי זה לך מתנה. וכל המוּזמנים מברכים את החתן בּבּרכה הידוּעה ונפרדים והוֹלכים איש איש לביתוֹ וּלאהלוֹ. וּקרוֹבי הכּלה מבלים עוֹד שעה קלה לשעשע וּלבדח את החתן האוֹרח שלהם, וסוֹף סוֹף גם הם משתמטים איש איש אל כּרוֹ ואל מיטתוֹ. ואחרי זה אין איש יוֹדע מה היה, ורק אוֹמרים כי בּחצוֹת הלילה נכנסה הכּלה עם אחת הזקנוֹת לישוֹן בּחדרוֹ, וקוֹדם שעלה עמוּד השחר התעוֹררוּ ועזבוּ את החדר, ולא ידע איש בּשכבן ובקוּמן. כּכה עוֹרכים שבעת ימי המשתה, כּוּלם דוֹמים זה לזה, כּוּלם שקוּלים כּאחד. כל יוֹם מוּזמנים וכל יוֹם סעוּדת שחרית וערבּית; מחצות היוֹם ועד חצוֹת הלילה שירוֹת וּמאכל וּמשתה וּמגדנוֹת. כּל ערב מוֹשיבים את החתן בּאפּריוֹנוֹ וכל חצוֹת הלילה מתגנבת הכּלה עם הזקנה, וכל בּוֹקר הן מתחמקוֹת לפני עלוֹת השחר.

ההתנגדוּת וההתחמקוּת נמשכוֹת עוֹד שבוּעוֹת מספּר. אחריהן בּאים ימים קלים יוֹתר וּכניסת הכּלה לחדר קלה מפּעם לפעם, בּלי מבּט ישר אל פּני החתן. אחריהם בּאים ימים קלים מהם, שהכּלה עצמה מגישה ספל קפה ועוֹרכת את השוּלחן בּלי אוֹמר וּדברים; ואחריהם בּאים ימים קלים מהם. מפּעם לפעם היא זוֹרקת מלה וּמתחמקת, זוֹרקת מלה וּמתחמקת. וככה מסתגלים קמעה קמעה הלבבוֹת התמימים, עד שיסכּינוּ לדבּר זה עם זה כּמכּירים וידידים. רוּבּם כּכוּלם רוֹאים את צאצאיהם בּאיחוּר, כּיון שרוּבּם כּכוּלם נצרכים לעזרת מוֹרה הלכה, מוֹרה לזה וּמוֹרה לזאת, לַנחוֹתם את הדרך אשר ילכוּ בּה. וכן יש עוֹד סיבּוֹת וּמכשוֹלים אחרים המעכּבים. פּעם זה מקלקל, פּעם זאת מפחדת, וההוֹרים מוּכרחים לצפּוֹת הרבּה עד שיראוּ צאצאי בּניהם וּבנוֹתיהם. וּפעמים יהיוּ מוּכרחים גם להלבּישם קמיעין נגד חישׂוּך בּנים, וּפעמים גם מלעיטים אוֹתם מרקחת רוֹפא, תרוּפה למחלוֹת נסתרוֹת, כּעין חוּלשת גברא, שיקוּל ואיזוּן לשבעת ימי הטהרה, והרבּה תלאוֹת אחרוֹת, עד שמתרגלים למדרגת חיי הנישׂוּאים. לפיכך תמיד נמצא שהחתן, אחרי שגמר לקדש את כּלתוֹ, נתפּשׂ למחשבוֹת וּלהרהוּרים קשים על הנסתרוֹת, על ערימת החיטים הסוּגה בּשוֹשנים, על כּל אוֹתם הדברים הסמוּיים מן העין, שלא ידע ולא הכּיר אוֹתם עד עכשיו, ואפילוּ גם לא שמע עליהם, שהם כּדברים שאסוּר לדבּר בּם ואסוּר לדעתם, כּי דברי תיפלה הם, ואיש תמים וּפה נקי לא ידבּר נבלה. וּפעמים חיל וּרעדה יאחזוּ את חצי הצמד עם נגיעת היד בּעץ־הדעת אוֹ בּתאוֹמי־הצביה, כּי אז תזעם התמימה על חציפוּתוֹ כּחציפוּת הגוֹיים ותראה בּוֹ כּעין דבר מאוּס, שלא היה ראוּי להיות חתנה, כּל שכּן חצי גוּפה. והיא ממַעטת לבקר את החדר וּמתרשלת להספּיק לו את צרכּוֹ, ורוֹאה עצמה אשה עלוּבה שנפלה בּידי בּעל מידוֹת מגוּנוֹת. והבּעל רוֹאה את המבּט השפל של כּלתוֹ וּמתחרט בּינוֹ לבין עצמוֹ על פּחזוּתוֹ והוּא מתחיל להרהר ולחשוֹש שמא תגיד לאִמה וּתגלה את חרפּתוֹ לבני בּיתה, והוּא מתחיל ללכת שחוֹח, מתבּוֹשש מעצמוֹ, מתבּוֹשש מחטאתוֹ. ורק בּהמשך הזמן, כּיון שלא חזר על שגיאתוֹ, תשתדל רעיתוֹ לשכּוֹח מיוֹם ליוֹם את פּשעוֹ וחדלה מלעיוֹן אוֹתוֹ, ונשאר רק מבּטה הכּבד, אין רוֹגז ואין הסבּרת־פּנים, אין בּת־צחוֹק ואין פּישׂוּק שׂפתים: והשינה מתוֹך זהירוּת, קיפּוּל כּפוּל, קיפּוּל שׂמיכה וקיפּוּל רגלים, שמירה גמוּרה שהיא לא תתערה והוּא לא יבוֹא לידי נגיעת ידים.

והוֹריו כּהוֹריה מתפּללים לזכּוֹת ולראוֹת את צאצאי בּניהם. פּעם נוֹתנת האם לבתה סגוּלה להריוֹן והיא בּוֹלעתה; גם היא, הבּת עצמה, כּבר משתוֹקקת לחבּק בּזרועותיה בּן או בּת. פּעם חמוֹתה מביאה לה קמיע כּתוּב בּידי חכם מקוּבּל, והוּא סגוּלה לחשׂוּכי בּנים, והיא לוֹבשת אוֹתוֹ לאוֹת על ידיה, עדוּת תמימה שגם היא מצפּה לפרי בּטן. וּבכלל מרבּים ההוֹרים להביא לבניהם סגוּלוֹת, להלעיטם רפוּאוֹת, להלבּישם קמיעין, ואף תוֹלים בּארבּע פּינוֹת החדר פּסוּקי־קוֹדש כּתוּבים על קלף צבי, – כּתיבת שמוֹת בּקדוּשה אחרי שבע טבילוֹת, שמוֹת שהם סגוּלה לפריה וּרביה, לברכּת פּרי בּטן. וההוֹרים לפי תוּמם אינם מעלים על הדעת כי בּאמת מפריעה תמימוּת בּתם, בּאשר היא טמנה בּחוּבּה מעשׂי פּריצוּת בּעלה, כּי לא רצתה לבייש אוֹתוֹ, שהרי היא חשה שנתחרט בּינוֹ לבין עצמוֹ, והתנחם על חטאתוֹ ולא חזר לסוּרוֹ וּמתנהג בּמידת הצניעוּת; והיא מעיקרה אשה טוֹבה ואינה אוֹהבת ריב ואינה אוֹהבת להעליב. גם הוּא לא גילה לאיש את מעשׂה חטאתוֹ. וכה הוֹלכים ההוֹרים תוֹעים, רוֹאים את בּתם מתנהגת כּשוּרה ולא ניכּר כּי אשה ממאנת היא, כּיון שתמיד שוֹמרת על הזמן ועל הסדר, וּמדי חוֹדש בּחדשוֹ היא מסירה כּל דבר חוֹצץ מגוּפה, ועשׂתה את צפּרניה, והלכה מכוּסת פּנים, נהוּגה בּיד הזקנה, שלא יבּיטוּ בּפניה ושלא תבּיט בּמקרה בּכל דבר טמא, ונכנסת למקוה וטוֹבלת כּל גוּפה שבע טבילוֹת בּפישׂוּק ידים ורגלים, וּמברכת את הבּרכה הנהוּגה כּדין וכהלכה, מתקדשת ומיטהרת, חוֹזרת הבּיתה כּדין וכשוּרה, כּאשה שאכלה מעץ־הדעת, וכל שכּן שהיא תמיד משתדלת לשתוֹת את הרפוּאוֹת כּסגוּלה להריוֹן. והבּעל התם יוֹדע חשבּוֹן, יוֹדע את שבעת ימי הטהרה ויוֹדע את ליל מוֹעד הטבילה, וּמרגיש בּזמן הליכתה לבית־הטבילה, רוֹאה בּעיניו את ההתקשטוּת ועשׂיית השׂערוֹת והצפּרנים, ורוֹאה אוֹתה חוֹזרת מהמקוה ושׂערוֹתיה רטוּבּוֹת, וּשניהם מקדימים תפילה לשינה, כּי יזכּם ה' בּזרע של קיימא.

זוֹ דמותּ וסמל האהבה התמה של צמד־החמד בּעדן לפנים.


וְאֵלֶּה הַשִּׁירִים

בּימים ההם כּמעט שלא נמצאוּ ספרים מוּדפּסים בּעדן, וספר השירים כּתוּב בּידי בּעל הספר עצמוֹ והוא נחשב כּנכסוֹ ושוֹמר אוֹתוֹ כּאישוֹן בּת עין. בּימים ההם היה בּא השוּשבין אל החתן והוּא מחזיק בּידוֹ ספר קטן עטוּף מטפּחת, וצבע הנייר מעיד עליו שהוּא זקן וּשׂבע ימים, והוּא כּתוּב בּאוֹתיוֹת אַשוּריוֹת. ספר זה הוּא בּיד השוּשבין כּעין ספר חוּקים, ספר דינים וּמוֹרה־דרך למנהגים, ועל פּיו הוּא שוֹמר על כּוּלם בּדיוּק נמרץ, לא יחליף דבר ולא ימיר שיר בּשיר, וכל שיר נאמר רק בּזמנוֹ וּלפי המנהגים המקוּבּלים מאבוֹתיו וּמאבוֹת אבוֹתיו. בּספר הזה כּתוּבים כּל השירים ששרים אוֹתם לכבוֹד החתנים בּימי חתוּנתם ושׂמחת לבּם, בּוֹ רשוּם כּל הסדר של מהלך הקידוּשין והנהגת לילוֹת השׂמחה בּבית החתן והכּלה. שירים אלוּ מוּשרים תמיד בּכל חתוּנה, כּמסוֹרת מימי קדם, שכּן השוּשבינים יוֹרשים את הספרים מאבוֹתיהם. איך נתגלגלוּ לכפר עדן לראשוֹנה – אין לדעת. ורק אחרי שחוֹקרים וחכמים, ואחרוֹן אחרוֹן ח. נ. בּיאליק, קיבּצוּ את כּל שירי שלמה בּן גבירוֹל הוּבן כּי חלק רב מן השירים הם שיריו.

קהילת עדן נוּסח מיוּחד לה של כּתוּבּה, וכל כּתוּבּה נכתבת בּדיוּק נמרץ וּבלי שינוּי אוֹת אחת. גם סכוּמי תנאי הכּתוּבּה נכתבים בּנוּסח אחד לעשיר ולעני, לכלה מיוּחסת וּלשאינה מיוּחסת. כּל כּתוּבּה שתימָצא בּעדן, אף זוֹ שנכתבה בּשנים קדמוֹניוֹת, כּתוּבה על פּי הנוּסח הזה בּלי שינוּי אוֹת. כּתובּה זאת מיוּחדת היא בּסידוּרה וּבמליצוֹתיה ושוֹנה מנוּסח כּל שאר הכּתוּבּוֹת שבּתימן. בּספר השירים והמנהגים שהשוּשבין ירש מאבוֹתיו אין רשוּם מי חיבּר את הנוּסח הזה לכּתוּבּה, אך החוֹקר רק פּה, בּארץ־ישׂראל, יוּברר לוֹ כּי הנוּסח הוּא מחכמי ספרד.

ואלה קטעים ושירים מספר השוּשבינים.

מנהג הוּא שהשוּשבין מלבּיש את החתן את בּגדיו בּליל הקידוּשין בּמעמד קרוֹביו וּמיוּדעיו. מחַלקים לַכּל שעווֹת מוּדלקוֹת וּמסוֹבבים את החתן וּמשתתפים בּהילוּלוֹת וּבשירי השוּשבין. השוּשבין מחזיק את החתן בּידוֹ וּמעמיד אוֹתוֹ לפניו ואוֹמר: והללוּיה, וישרוֹק להוֹשיענוּ מלך עליוֹן, / וישוֹבב לעירוֹ עַם עני ואביוֹן, / וּבאוּ וריננוּ בּמרוֹם ציוֹן – – – והללוּיה.

בּהלבּישוֹ את המעיל אוֹמר: והללוּיה, תזכּה ותראה בּנים לבניך / יהיו כּשתילי זיתים סביב לשוּלחנך. / יפּוֹל מצדך אלף וּרבבה מימינך – – – והללוּיה.

בּהלבּישוֹ את הכּוֹבע אוֹמר: והללוּיה, אעטרך בּחתוּנה, / וכן אעטרך בּשׂמחה וּבלבב, / מזלך יתגבּר ויהי חַיָתך / עם כּלתך רצוּיה. / ויתן ה' את האשה הבּאה אל בּיתך כּרחל וּכלאה – – – והללוּיה.

בּהלבּישוֹ את הטלית אוֹמר: והללוּיה, מה נהדר חתן זה בּיפיוֹ, / בּהתעטפוֹ בּלבוּש מלך, / ושוּשביניו מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ, / והוּא בּתוֹכם כּמוֹ מלך… / יאוּשר בּדרכיו כּי בּמאמר אלוֹהיו הלך, / על כּן ישבּחוּהוּ בּכל עיר וּבכל פּלך. והקהל יענוּ ויאמרוּ: יחי אדוֹנִי המלך – – – הללוּיה… פּוֹעל ישוּעוֹת בּקרב הארץ / יעשׂה עמנוּ למען שמוֹ, / ה' אלוֹהיכם עמכם בּהיוֹתכם עִמוֹ, / כּוַיהי דוד לכל דרכיו משׂכּיל וַה' עמוֹ – – – והללוּיה / תזכּה ותראה בּנים לבניך וגוֹמר.

מביאוֹ אל הכּסא אשר הוּכן לוֹ ושר לוֹ את השיר:

שָׁלוֹם לֶחָתָן, שָׁלוֹם לֶחָתָן,

שָׁלוֹם לֶחָתָן בְּכָל מִינֵי שָׁלוֹם.


יָחִיד בִּמְרוֹמוֹ, מְעוֹן עוֹלָמוֹ,

יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.


חֲסִידִים עִם תַּמִּים, סְגוּלִים מֵעַמִּים,

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מַרְבִּים בַּשָּׁלוֹם.


יִתְבָּרְכוּ כֻּלָּם, גְּדוֹלָם וּקְטַנָּם,

מֵאֵל הָעוֹלָם, עוֹשֵׂה שָׁלוֹם.


יְבָרְכֵם הָאֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

שֶׁהוּא מֵבִיא גּוֹאֵל, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.


הֶחָתָן בָּעוֹלָם כְּאִישׁ רָאָה סֻלָּם,

בְּרוּכִים הֵם כֻּלָּם, חָתָן וַחֲבוּרָה.


בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וְגַם מִשְׁאֲרוֹתֶיךָ,

יְקַיֵּם עָלֶיךָ בְּרִית לְךָ שָׁלוֹם.


נְבוֹנִים בַּתּוֹרָה, בַּמִּקְרָא וּבַגְּמָרָא,

לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה, אֵין קֵץ לַשָּׁלוֹם.


שְׂמָחוֹת תִּרְבֶּינָה, בְּפִדְיוֹן צִיּוֹנָה

וְהַצֹּאן תִּרְעֶינָה, יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם.

מסוֹרת היא בּידי הרב מסַדר הקידוּשין לשיר בּטקס הקידוּשין וּבכל ימי החתוּנה פּזמוֹן בּלשוֹן ערבית. בּהתחיל הרבּי בּניגוּן המיוּחד בּפּזמוֹן והיה זה כּעין סימן לכל שוֹמע כּי בּאה השעה המיוּחדת לסוֹד שצ“מ חַנכּ”ל. פּוֹתח עמוֹ כּל הקהל וּמשתתף בּשירה מתוֹך שׂמחה ושעשוּעים, וחלק מן הנשים, בּשמען את קוֹל השיר מפוֹרש יוֹצא מפּי הרבּי, ממהרוֹת להוֹדיע בּבית הכּלה כּי כּבר התחיל הפּזמוֹן, עוֹד מעט והחתן יהיה בּבית הכּלה. שאר הנשים הדבּרניוֹת מפסיקוֹת כּרגע את הדיבּוּרים וּמַטוֹת אזנים לשיר, ואֵם החתן ואֵם הכּלה מוֹדוֹת בּלבּן לאדוֹן הכּל, שמילא את משאלוֹת לבּן והגיען לרגע הזה לשמוֹע את פּזמוֹן השיר הזה. והחתן עצמוֹ מתמלא יראת שמים ורוֹממוּת כּבוֹדוֹ וגדלוֹ של יוֹצר הכּל ואדוֹן הכּל המחַיה כּל נשמה וּמנַהג את עוֹלמוֹ כּוּלוֹ בּמידת החסד והרחמים לטוֹבה. ולא בּחרוּ להם בּני עדן לשיר את השיר הזה שבּלשוֹן הערבית אלא בּשביל לשתף גם את הנשים בּהתעוֹררוּת הלב, שהלשוֹן הערבית מוּבנת לכּל.

בּהגיע זמן הקידוּשין לוֹקח השוּשבין בּידוֹ את החתן אל בּית הכּלה. ואתוֹ הוֹלכים הקרוֹבים וחלק מהמוּזמנים, איש איש שעוָתוֹ בּידוֹ, ועוֹברים כל הדרך בּחלילוֹת ושירים. וּבהגיעם לכניסת בּית הכּלה אוֹמר השוּשבין את השיר בּעזרת המלַוים:

אָהוּב נָם בְּסִמָּנָן, בְּסִמָּן טוֹב בְּסִמָּנָן.

בָּרוּךְ נָם בְּסִמָּנָן, בְּסִמָּן טוֹב בְּסִמָּנָן.

גִּבּוֹר נָם בְּסִמָּנָן, בְּסִמָּן טוֹב בְּסִמָּנָן.

בְּחֶדְוָתֵיהּ יַחְדִּינָן, וְלִמְשִׁיחֵיהּ יֵיתֵינַן,

עֲשׂוּ טָלָל חַתְנָא דְנָן, שׁוּשְׁבִינִין וְרַבָּנָן,

מַקְדִּישִׁים בִּקְדוֹשִׁים עַל הַר סִינַי מְקֻדָּשִׁים,

הֶחָתָן בְּמַלְבּוּשִׁים וְהַכַּלָּה בְּקִשּׁוּטִים,

הוּא יָפֶה בָּאֲנָשִׁים וְהִיא נָאָה בַּנָּשִׁים,

הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,


וגוֹמר עד אוֹת תי"ו.

אחרי זה מסדר השושבין לחתן את הקידוּשין בּברכּת כּוֹס וּלבישת הטבּעת. עם גמירת בּרכּת הקידוּשין אוֹמר השוּשבין:

וְהַלְלוּיָהּ.

אָהוּב יְבָרֵךְ חָתָן זֶה,

וְיִהְיֶה עֶזְרוֹ סִמָּן טוֹב,

וְיִהְיֶה כְּמוֹ אִישׁ הַלָּזֶה,

וּכְמוֹ אִישׁ נִקְרָא טוֹב.

וְיָפִיק רָצוֹן מֵאֵלִי זֶה,

וְיַמְצִיאֲךָ אֵשֶׁת טוֹב,

וְיַשְׂבִּיעֲךָ מִטּוּבוֹ הַטּוֹב,

כִּי זֶה הָאֵל הַטּוֹב,

יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב,

וְהַלְלוּיָהּ.


בּחזוֹר החתן לביתוֹ וּבישבוֹ על כּסאוֹ אוֹמר:

בּוֹא בְשָׁלוֹם, חָתָן, וּשְׂמַח בְּזֶה הַמַּתָּן,

בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם בַּאֲשֶׁר שִׂמְחָה נָתַן לֶחָתָן.


בּגמירת בּרכוֹת שבע אוֹמר:

וְהַלְלוּיָהּ,

בָּרוּךְ אֲשֶׁר כְּבוֹדוֹ מָלֵא עוֹלָם, מִכָּל עַיִן נֶעְלָם.

בָּרָא מַלְאָךְ וְגַלְגַּל וְאוֹפָן, וְאָדָם הָשְׁלָם.

וַיְבָרְכֵם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּרְדוּ בָעוֹלָם,

יוֹדוּךָ עַמִּים, אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם,

וְהַלְלוּיָהּ.


בּחזוֹר החתן לבית הכּלה משקה אוֹתה מכּוֹס הבּרכה, מוֹסר לה את כּתוּבּתה חתוּמה, ואז מכניס אוֹתוֹ השוּשבין מתחת לפּרוֹכת לשם קיוּם מצות יחוּד ואומר:

וְהַלְלוּיָהּ,

מְאֹד מְאֹד יִתְבָּרְכוּ יַלְדֵי טָהֳרָה,

צַדִּיקִים וַחֲסִידִים יֵצְאוּ מִזֹּאת הַנַּעֲרָה,

כְּמוֹ אַבְרָהָם וְשָׂרָה,

וּכְמוֹ מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה,

וְהַלְלוּיָהּ.


כּשמעמידים את החתן אל הקיר וּמרקדים לפניו בּשעווֹת מוּדלקוֹת אוֹמר השוּשבין את שירוֹ המיוּחד לוֹ:

בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָלַק לָאִישׁ כָּבוֹד

וַיְשַׁו פְּאֵר לָאִישׁ עֲלֵי אִשָּׁה.

וַיִתְּנֵהוּ רֹאשׁ וְאָדוֹן לָהּ,

אַךְ הִיא חֲרוּפָה לוֹ וְנִכְבָּשָּׁה.

נַחְנוּ אֱמֶת זֶרַע חֲסִידֵי אֵל,

הַנּוֹחֲלִים דָּתוֹ לְמוֹרָשָׁה.

גַּם הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ מֶנּוּ

הַהוֹפְכִים הַיָּם לְיַבָּשָׁה.

אָהוּב יְבָרֵךְ הֶחָתָן,

כְּלִיל חָתָן לִבְרָכָה.

בָּרוּךְ יְבָרֵךְ הֶחָתָן

כְּלִיל חָתָן לִבְרָכָה.

גִּבּוֹר יְבָרֵךְ הֶחָתָן,

כְּלִיל חָתָן לִבְרָכָה.

יְהֵא כְּמֹשֶׁה שֶׁזָּכָה

וּכְשֶׁעָלָה לַמְּלוּכָה,


וגוֹמר כּל האָל“ף־בּי”ת.

אחריו מזמן השוּשבין את אבי החתן לשיר שיר: אהוּב מֵהַר המוֹר וכוּ', עד גמר כּל האל“ף־בּי”ת. אחריו מזמין את אבי הכּלה לשיר שיר: אשירה לאהוּב והשיר לוֹ אַסדיר וגוֹמר. וכן:

אָשִׁירָה לָאָהוּב אֱלֹהַי מִשְׂגַּבִּי,

אָשִׁירָה לַבָּרוּךְ אֱלֹהַי מִשְׂגַּבִּי,

אָשִׁירָה לַגִבּוֹר אֱלֹהַי מִשְׂגַּבִּי,

בְּיוֹם חֻפַּת חָתָן וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבִּי,

יְדִיצוּן כִּלְיוֹתַי וְלִבִּי עִם קִרְבִּי.

הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,

וגוֹמר.


עֵת דּוֹדִים, כַּלָּה, בָּאתִי לְגַנִּי

פָּרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵץ רִמּוֹנִי.

אָהוּב לֹא יָנוּם, בָּרוּךְ לֹא יִישַׁן,

הִנֵּה לֹא יָנוּם וָלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל,

וגוֹמר.


חָתָן, תְּנָּה הוֹדְךָ עֲלֵי כַּלָּה,

כָּלוּ לְךָ לִבָּהּ וְעֵינֶיהָ.


וּרְאֵה עֲטֶרֵת תִּימְרוֹתֶיהָ

הַנּוֹשְׂאוֹת רֵיחַ שְׁמָנָיהָ.


מָלְאוּ רְחוֹבוֹת בַּאֲבַק רוֹכֵל

וַיִּקְרְאוּ אֲבָרֵךְ לְפָנֶיהָ.


רַעְיָה הֲדַסָּה דָמְתָה סַהַר

וַעֲלֵי הֲדַס נָתְנָה עֲנָנֶיהָ.


אָשִׁירָה לָאָהוּב אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

אָשִׁירָה לַבָּרוּךְ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,

אָשִׁירָה לַגִבּוֹר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.


יִתְבָּרֵךְ חָתָן זֶה כְּמֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל,

וְתִהְיֶה כַּלָּתוֹ כְּרִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל.

הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,


וגוֹמר כל האָל“ף־בּי”ת.

בּהגיעוֹ אל בּיתוֹ אוֹמר:

בּוֹא בְשָׁלוֹם, חָתָן, בּוֹא בְשָׁלוֹם, חָתָן,

בּוֹא בְשָׁלוֹם, חָתָן, וּשְׂמָחָה בַּמַּתָּן.


שׁוּשְׁבִינִים, אַתֶּם מַחֲלָה רִפֵּאתֶם,

לִשְׂמָחוֹת בָּאתֶם פִי מַקַאם אַל חָתָן.

וגוֹמר.


שם קוֹרא המסד"ק בּאזניו את פּסוּקי הנחמוֹת אשר לנביאים ושׂם לוֹ בּאצבּע על מצחוֹ מעט אפר וּמַשבּיעוֹ בּשבוּעוֹת: אם אשכּחך ירוּשלים תשכּח ימיני, תדבּק לשוֹני לחכּי אם לא אֶזכּרכי, אם לא אַעלה את ירוּשלים על ראש שׂמחתי. – – – והללוּיה.

מנגב לוֹ את האפר בּמטפּחת ועוֹמד על עמדוֹ לפניו ושר לוֹ את שירוֹ: אֵל אשר לוֹ הגדוּלה והגבוּרה והממשלה, וגוֹמר. ועם בּקיעת השחר שר את שירוֹ:

שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ, צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי,

אֶעֱרוֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחֲרִי וְגַם עַרְבִּי.


לִפְנֵי גְּדֻלָּתֵךְ אֶעֱמֹד וְאֶתְבַּהֵל,

כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי.


מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן

לַעֲשׂוֹת וּמַה כֹּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי.


הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ, עַל כֵּן

אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַי בִּי.


וכן הוּא שר שירים אחרים: שער אשר נסגר קוּמה פּתחהוּ; לפלח הרימוֹן אדמה רקתך; הַלל תמַלל למלא לא יֶחִסר; יחיד מרוֹמם על כּל גוִיה: יה שמע קוֹלי ורחם; אדוֹן עוֹלם וּמבין תעלוּמוֹת; שְחִי לאל יחידה החכמה; שפל רוּח שפל בּרך וקומה.


כַּמָּה שָחַט?

שאלה נכבּדה היא בּקהילת עדן – בּה תלוּי כּבוֹדוֹ של אבי הנימוֹל, שהרי כּפי התשוּבה כּן עשרוּת נפשוֹ וּנדיבוּת לבּוֹ. מנהגי מזרח ותימן הם מנהגיהם של בּני עדן, וּמנהגי סעוּדוֹת שׂמחה בּכללם. בּעל־בּית הבּא להכין לחם לסעוּדת מצוַת־מילה צריך להביא אל הבּית קמח ממאה עד שלוֹש מאוֹת קילוֹ בּערך, הכּל לפי נכסיו וגוֹדל ערך משפּחתוֹ בּעיני הקהל. רק לחם בּית מגישים לסעוּדוֹת המצוה, ורק על לחם שנלוֹש בּבּית ונאפה בּבּית מברך הרבּי את בּרכּת המוֹציא לחם מן הארץ. עקרת הבּית מזמינה את קרוֹביה וּמכּיריה לבוֹא להכין את לחם סעוּדת המילה. לילה תמים הם עוֹשׂים בּלישה, שוֹאלים כּל מיני קערוֹת־לישה מן הקרוֹבים וּמן השכנים, חבוּרוֹת חבוּרוֹת יוֹשבים סביב כּל קערה ולשים ולשים, גוֹמרים עיסה וּמתחילים בּחברתה, וּמשכּיחים את עייפוּתם בּשירי זמירוֹת נשים – שיר לכבוֹד אבי הנוֹלד ואמוֹ, שיר לילד העוֹמד להימוֹל את בּשׂר ערלתוֹ.

ועקרת הבּית עוֹמדת וּמחלקת כּל מיני ממתקים, קליוֹת וספלי קפה ממוּתק וּמבוּשׂם, המַטריד את השינה ומעוֹדד את הגוּף. שפעת מלי עידוּד מגיעה לאזנם של הוֹרי הנוֹלד, והרבּה נהנה האב כּכל אשר יוּזכּר שמם בּתוֹך השיר ויכוּבּד בּתרוּעת לשוֹן שיש בּה משוּם הידד.

תמימות הן נשי עדן וּמעשיהן מעשים פשוטים. הנשים הלשות מבלות רוב שעות הלילה בלישת עיסה אחר עיסה. המחוּכּמות נבחרות להכין את הלישה ולשקול את משקל המים והקמח, והגיבורות מהן נבחרות להביא את הקמח הנלוש עד לידי עיסה, והפשוּטות נבחרות לכדר כּדוּרים וְּלְכַכָּר כּכרות עגוּלוּת. כחצות הלילה פבר נראה הבית פבית־נחתום וּמאות על מאות פפרות מכסות מלוא שטחו – מחצלאות מתחת לככרות וּסדינים למעלה מן הככרות. בּאַשמוּרה השלישית פבר הבית ריחו כפריח בית־הנחתום, וּבבוקר תנוּרי הבית מוּסקים וכל העינים מַדמיעוּת דמעות גיל. עקרת הבית נכנסת ויוצאת, רואה את הככרות התסוסות, מודיעה על טיב השאור שבּעיסה וּמזרזת להתחיל באפיה קודם שיבקעו הכּכרות מרוב תסיסה, קודם שיחמיץ הבצק. והנשים האופות מוסיפות לשים עצים, וּבאגב – מעט נפט מן הבקבוק, והבית כּוּלף ימלא עשן.

תנוּרם של בּני עדן הוּא תנוּר בּני תימן ושיטתוֹ. קוֹמתוֹ כּמֶטר וכן רחבּוֹ; עגוֹל הוא וּמַעקה סביבוֹ, עשׂוּי טיט היָוֵן. העצים הנשׂרפים עוֹמדים בּבטנוֹ עמידה וגחלת אִשם מצטבּרת בּקרקעיתוֹ. האוֹפה מַטבּילה את כּף־ידה וּזרוֹעה בּמים קרים, לוֹקחת את הכּכּר בּכפּה, מתכּוֹפפת וּמכניסה אוֹתה וּמישבת אוֹתה על הגחלים – שוּרה שוּרה, עד שמתכּסה כּל קרקעיתוֹ של התנוּר. עתה היא מכסה בּמכסה, מַלחימה את השׂפה ואת המכסה בּצניפת־סמרטוּטין רטוּבּה וּמחכּה וּמחכּה עד ששיקוּל־דעתה לוֹחש לה להסיר את המכסה והיא מוֹציאה את הכּכּרוֹת מתוֹך התנוּר בּדליה וּבחטיפה. על האדוּמוֹת היפוֹת היא מתפּארת, ועל המשוּחפוֹת הנשׂרפוֹת היא מתבּיישת, ועל הלבנוֹת היא אוֹמרת אשמת העצים הרטוּבּים היא. כּיוֹם שלם עוֹמדת האוֹפה, פּעם אוֹפה ופעם מבעירה עצים, ושוּב מטבּילה ידה ושוּב אוֹפה; וּבעלת־הבּית רוֹאה את צוּרת כּכרוֹת הלחם שהיא נבדלה לרעה מהאפיה הראשוֹנה, כּי כּרוֹב תסיסה רוֹב חמיצה, והרי היא מתרעמת והוֹלכת על האשה האוֹפה.

לפי רוֹב הלחם כּן רוֹב הבּשׂר. למשל, מי שקנה רק מאה קילוָ קמח שוֹחט שנַים־שלוֹשה כבשׂים, וּמי שקנה שלוֹש מאוֹת קילוֹ קמח שוֹחט כּשמוֹנה–עשׂרה כּבשׂים וּפרה אחת; הכּל והכּל, כּאמוּר, לפי נדיבוּת לבּוֹ של בּעל הסעוּדה וחפץ כּבוֹדוֹ בּעיני זוּלתוֹ. בּערב, לפני הסעוּדה, צוּרתוֹ של הבּית כּבית־מטבּחַים: דם השחוּטים נשפּך על הארץ כּמים, גוּפוֹת הנשחטים תלוּיים פּשוּטי־עוֹר; הטבּחים משתעשעים בּצלצוּל השחזת סכּיניהם, בּרזל בּברזל יָחֵד; גל של כּרסוֹת מבוּקעוֹת וסלי־סלים של אברי בּשׂר. וחבוּרת מנַקרים מנַקרים לאוֹר נר הפּתילה, והכּל רוֹעש וגוֹעש – אלוּ מנקרים, אלוּ מַמליחים, אלוּ רוֹחצים את הדוָדים. ועל כּוּלם מרחפים וּמזמזמים הזבוּבים הקוֹפצים בּראש להזמין עצמם לסעוּדה. ואילוּ המבשלים עוֹדם יוֹשבים בּצד וּמחכּים לכשרוּת המלָחת הבּשׂר ואז הם מכינים את הכּיוֹרוֹת והכּסאוֹת לדוָדים הענקיים, ושׂמים לכל דוּד שלוֹש אבנים, לכל דוּד סֶגוֹל אשר העצים יוּקדוּ תחתיו, הגדוֹל לפי גדלוֹ והקטן לפי קטנוֹ. עתה נבלטת לעין שוּרת דוָדים לכבוֹד בּעל־הבּית ולכבוֹד הבּאים לסעוֹד וריח ניחוֹח ממלא את כּל חללוֹ. אחרי שכּל הדוָדים מתחילים מפעפּעים וּמרקידים את העצמוֹת וְּמאָדים אַדי בּשׂר, מתפּנה המבשל לטפּל בּהכנת הבּשׂר צלי אש; מַסיק את תנוּרי הלחם, מרבּה להלעיטם עצים וּמחכּה עד שתצטבּר בּקרקעית התנוּר אש מוֹקדה, שכבה עבה של גחלת אש חיה, עד שיתלבּן התנוּר ויהיה כּאש כּוּלוֹ. עתה הוּא מגיש את הסלים המלאים אָשפּרי נתחי בּשׂר הקשוּרים בּחוּטי תפירה, וּבזריזוּת גדוֹלה הוּא שוֹפכם לתנוּרים וּמכסה וּמַלחים. את שׂפת התנוּר בּפרשן של הבּהמוֹת שנשחטוּ, וּבמשך שעוֹת שלוֹש־ארבּע יהיה חוּמוֹ של המטבּח כּעין חוּמוֹ של הכּבשן, נכנסים בּוֹ ויוֹצאים ממנוּ בּמהירוּת, כּי כּוּלו קלחת רוֹתחת.

מאחרי הצהרים מתחילים נוֹהרים המוּזמנים לסעוּדה. בּאים ויוֹשבים ישיבת קרקע וּסמיכה אל הקיר, כּרים וּמרבדים שטוּחים תחתיהם ושוּלחן נמוֹך ערוּך לפניהם. מתחילים בּשירוֹת ותשבּחוֹת, מקדימים לאכוֹל פּרפּראוֹת וּמקנחים את הפּה בּלגימת יי“ש, מוֹסיפים ושרים וּמחדדים את הלשוֹן בּלגימת יי”ש לכבוֹד הסעוּדה הקרוֹבה לבוֹא. אחד מעיר: כּבר מאוּחר, ואחד אוֹמר: עוֹד לא התאסף כל ציבּוּר המוּזמנים. והריהם מוֹסיפים שיר וקינוּח בּקליוֹת וּבפרפּראוֹת. וּבעל־הבּית כּבר מעיר לאלוּ שבּמטבּח שיתאוֹששוּ ויהיה הכּל מוּכן לסעוּדה, וחוֹזר לאוּלם וּמשקיט את הזקנים המתרעמים אשר התעייפוּ מישיבה וּמחיכּוּי לסעוּדה. נכנס בּעל־הבּית וּמבשׂר שכּבר נתן צו להכין וּכבר נוֹתנים את התבשילים בּצלחוֹת, והם אין להם אלא ליטוֹל את ידיהם וּלברך על נטילת ידים. יוֹצאים קהל המוּזמנים את האוּלם והוֹלכים אל מקוֹם נטילת הידים, נוֹטלים וחוֹזרים איש איש למקוֹמוֹ, יוֹשבים וּמחכּים. והנה נכנסים הסדרנים וּבידם סלי הלחם, משׂימים כּכּר כּכּר לפני כּל מוּזמן, והשוּלחן מלא כּוּלוֹ כּכּרוֹת. זוֹ השעה הטרוּדה בּיוֹתר לבעל־הבּית, כּי צריך הוּא גם לשמוֹר על כּבוֹד ציבּוּר המוּזמנים, גם להיוֹת בּמטבּח לשמוֹר על סדר הכנת הסעוּדה. המבשל מחזיק בּידוֹ וּמקרבוֹ אל אחד מדוּדי הבּשׂר, מסיר את המכסה, וּבעלוֹת חזקת ריחוֹ של התבשיל הוּא אומר: ראה, איזוֹ בּריאה, איזוֹ יצירה, מימַי לא ראיתי שוּמן כּזה של בּשׂר כּבשׂים, הצלחת לבחוֹר את המוּבחר, תהַנה קוֹדם כּל את נפשך, תרוה את עצמוֹתיך בּקערת מרק; אחר כּך תהיה טרוּד בּאחרים. המתכּבּד רוֹאה את המראה וּמשתמט וּממשיך בּטרדת כּבוֹד המוּזמנים לסעוּדה. בּמטבּח ממלאים את הקערוֹת מרק וּבשׂר על גדוֹתיהן וּבאוּלם שׂמים קערה קערה כּנגד כּל אחד. אחרי כּל קערוֹת המרק והבּשׂר ממלאים צלחוֹת אוֹרז, כּצוּרת ערימת החיטים, צלחת צלחת לפני כּל אחד. הרבּי לוֹקח את שתי הכּכּרוֹת וּמברך המוֹציא לחם מן הארץ וּבוֹצע. המבשל שוּב רוֹאה את בּעל־הבּית הטרוּד, גוֹררוֹ אל הדוּד המלא ואוֹמר: ראה, איזה יוֹפי, איזה פּנינים! קח לך לגימה, קח מלוֹא צלחת. והוּא שוּב נשמט אל אוּלם הסעוּדה, כּמקיים מצוַת “והוּא עוֹמד עליהם”. אל זה הוּא אוֹמר: הנה כּאילוּ לא נגעת בּקערת המרק, ולזה הוּא אוֹמר: הנה צלחת האוֹרז נראית רק פּגוּמה מעט וּבעצם מלאה היא כּמוֹ שהיתה. רוֹאה המוּזמנים עמדוּ מלאכוֹל, נכנס למטבּח וּמצווה לפתוֹח את תנוּרי בּשׂר הצלי, והמבשל ניגש אל התנוּר, מסיר את חוֹתמת־הפּרש מעל שׂפתוֹ, מוֹציא את אָשפּרי הבּשׂר, כּוּלוֹ רך ונעים וקל לאכילה ולבליעה. נוֹטל המבשל אָשפּר מוּבחר, מוֹסרוֹ ליד בּעל־הבּית ואוֹמר: ראה גם ראה, בּרוּך יוֹצרך, בּרוּך עוֹשׂך, תאכל ותטעם מטעם גן־עדן, מטעמוֹ של שוֹר־הבּר. וּבעל־הבּית, אשר הִרבּה היוֹם והלילה להריח מריח התבשיל, מכווץ את פּניו, דוֹחה את היד המקרבת את האָשפּר לפיו ואוֹמר בּשׂפה רפה: ראתה עין שׂבעה נפש. לוֹקחים הסדרנים את קערת הבּשׂר צלי אש, מכניסים אוֹתה בּארבּע ידים אל האוּלם ושׂמים שנַים־שלוֹשה אָשפּרים לפני כּל מוּזמן. והמוּזמנים, שעמדוּ מלאכוֹל, טוֹעמים מעט מזה וּמעט מזה, לוֹקחים את ידיהם מן השוּלחן ויוֹשבים בּהסיבּה אל הקיר כּסימן לשׂוֹבע ולעייפוּת וּגמר סעוּדה. ניגש בּעל־הבּית לקרוֹביו וּלמכּיריו, לטוֹבי העיר ולזקנים ולדיינים, מכבּדם, מבקשם וּמשדלם, מעוֹרר מלה פּה וּמלה שם: על מה הפסקתם לאכוֹל והקערוֹת מלאוֹת, והצלחוֹת אינן חסרוֹת כּל כּך? משיב אחד: בּרוּך ה‘. משיב אחר: אכלנוּ ושׂבענוּ, יתבּרך ה’. והכּל אוֹמרים: ראתה עין שׂבעה נפש. ואין לפני בּעל־הבּית אלא לקרוֹא לסדרנים שיטלוּ ויחזירוּ מן המוֹתר למטבּח, וענין ראתה עין ושׂבעה נפש נבלט שם שבעתים.


 

שַׁעַר שֵׁנִי: אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדַי

קַבָּלַת שַׁבָּת

מי שלא הכין מערב שבּת מה יאכל בשבּת – היא סיסמת יוֹם יוֹם לתימנים. דבר אב לבנוֹ, ואִמרת מוֹרה לתלמידוֹ, וּפתגם חבר לחברוֹ, ושׂיחת בּעל לאשתוֹ. למעשׂה פּוֹעלת סיסמה זאת את פּעוּלתה השלמה בּיוֹם הששי למן הבּוֹקר עד הערב. כּשם שהנשים קמוֹת בּחצוֹת הלילה להתעסק בּעיסה לשם הכנת לחם־משנה לכבוֹד השבּת, מתחילוֹת בטחינה וגוֹמרוֹת בּאפיה, כּן גם הגבר קם בּראש אשמוּרוֹת להכין בּשׂר עוֹנג שבּת, מתחיל בּעריפה וּשחיטה וגוֹמר בּניקוּר וּביתוּר כּבשׂ או עז לבתרים. הוּא משכּים לשוּק הצמחים, מלקט מן הירקוֹת והפּירוֹת וּמן התבלים החריפים ההם, בּפרוּטה מזה וּבחצי פּרוּטה מזה. העשיר בּא וסלי־חוֹרי על שכמוֹ והעני בּא וּצרוֹרוֹ בּידוֹ, אחד המרבּה ואחד המַמעיט וּבלבד שיכין מערב שבּת לשבּת. על הנשים להזדרז אל הבּאר לשאוֹב מים, אשה אשה וכדה על שכמה, לחטוֹב עצים וּלהביא על ראשן חבילת עצים לתבשיל, להכין חַמין וּלהבעיר תנוּר לאפיית לחם־משנה לשבּת.

ועוֹד על הגבר להכין פּרפּראוֹת לשבּת – להביא מן השוּק גרעינים, אפוּנה קלָיוֹת, ועל האשה לעמוֹד על התנוּר – לבשל, לאפוֹת ולצלוֹת. וּמשגמרה היא טוֹמנת בּתנוּר, העשׂוּי כּמין בּוֹר, את כל שלוש סעוּדוֹת השבּת והוֹלכת להכין את השוּלחן ואת הנרוֹת לכבוֹד שבּת. מטאטאה את כל הבּית ומסדרת את השוּלחן ותוֹלה את נרוֹת הזָכוֹר ושָמוֹר. והגבר לוֹקח לוֹ את הבּקבּוּק והוֹלך למלאוֹ יי"ש לכבוֹד השבּת, מביא גם את הצימוּקים ומַשרה אוֹתם בּמים למען קידוּש יין לשבּת, ועתה נשאר לוֹ רק להכין את גוּפוֹ עצמוֹ לכבוד שבּת – מי שהוֹלך למקוה לטבּוֹל וּמי שהוֹלך לבית־המרחץ לשפשף ולרחוֹץ היטב את עוֹר גוּפוֹ מזוּהמת החוֹל, ואיש איש תערוֹ בּאבנטוֹ. הגברים נפגשים זה עם זה וּמגלחים זה את זה. הוּא גוֹמר לגלח את שער ראש חברוֹ וחוֹזר חברוֹ לגלח את שׂער מגלחהוּ. זיווּג זה עם זה תלוּי בּמזל – יש וּמזדמנת לוֹ יד מאוּמנת ותער חד מלוּטש וראשוֹ נכנס בּשלוֹם ויוֹצא בּשלוֹם. ויש וּמזדמנת לו יד פּגוּמה ותער חלוּד והראש יוֹצא מתחת ידוֹ משׂוֹרט וּממוֹרט. ויש וּשׂער ראש המתגלח קשה כּגידין, וגם התער חלוּד ומלא פּגמים וּמתקשה להחליק ולעבוֹר, והמגלח מתאמץ להעבירוֹ על כרחו והשׂערוֹת מתגלחוֹת עם קליפּוֹת עוֹר והמתגלח מרגיש וקוֹרא: אחא!.. ולא יאה ולא נאה לגבר תימני להשתמש בּמַראוֹת, הנחשבוֹת כּאחד מתכשיטיה של האשה. פּעמים וידי המגַלח הן כּמין ידים רוֹעדוֹת הפּסוּלוֹת לשחיטה וּמילה, והראש המגוּלח יקבּל צוּרה של כּדוּר מפּת־עוֹלם משׂוּרטטת בּצבעי אדוֹם־שחוֹר־לבן.

כּחצוֹת היוֹם וּכבר כּל הבּית מקבּל צוּרת שבּת. כּל גוּף, גבר ואשה, כּבר שבּת וַינפש. הגבר הוֹלך לבית־הכּנסת לקריאת הפּרשה, שנַים מקרא ואחד תרגוּם, משתעשע בּקריאת פּרק בּזוֹהר הקדוֹש, והאשה יוֹשבת מנגד לשוּלחן ומחכּה להקבּיל את פּני שבּת מַלכּתא; מדליקה נרוֹת זָכוֹר ושָמוֹר ומצפּה למלאכי־השרת המלַוים את החוֹזרים מבּית־הכּנסת. בּה בּשעה מצטרפוֹת כּל נשי הבּית ועוֹמדוֹת לפני נר־שבּת לערוֹך תפילה. הזקנה שבּהן מחננת תחינתה וּמבקשת את בּקשוֹתיה, שתהיה כּשליח־ציבּוּר, והשאר עוֹנוֹת אחריה. וּמעתה הנשים אוֹסרוֹת על עצמן לדבּר כּל דבר, עד שהגברים יצאוּ מתפילת ערבּית עם המלאכים המלוים אוֹתם ויאמרוּ “שלוֹם עליכם” ו“יוֹם הששי” ויטעמוּ אתם וילגמוּ מכּוֹס הקידוּש המעוֹדד את הנפש ומעוֹרר רגש פּקידה ואהבה בלבבוֹת.


רֹאשׁ־הַשָּׁנָה

בּיוֹם שרוֹאים הערבים את היהוּדים בּהוּלים לקנוֹת את ראשי הדגים בּמחירים גבוֹהים וידעוּ כּי ערב ראס־אסנא הוּא, חג ראש־השנה הוּא להם. עם כּניסת ראש־חוֹדש אלוּל מתמתק מזגוֹ של כּל יהוּדי, נחלשת בּוֹ תאותוֹ הרגילה, והוּא מתחיל לדקדק ולפשפּש בּמעשׂיו. בּלילה בּלילה הוּא לוֹחש לנפשוֹ ועוֹשׂה חשבּוֹנה, משתדל להוֹכיחה והיא מעוֹררתוֹ ומיסַרתוֹ. לילה לילה הוּא ניתר ממיטתוֹ ללכת לבקש רחמים; שליח בּית־דין מסתוֹבב בּרחוֹבוֹת וּמעיר ומעוֹרר בקוֹל רם אחד אחד, עוֹבר את שוּרוֹת הבּתים וקוֹרא בּשם כּל בּעל־בּית ובשם כּל הגרים בּביתוֹ, ואין הוּא מניח דלת בּיתוֹ של הישן עד שישיב לקריאתוֹ. בּעל גרוֹן חצוֹצרת־כּסף הוּא הקוֹרא, קוֹלוֹ יש בּוֹ לחדוֹר קירוֹת אטוּמים וקרשי חלוֹנוֹת וּדלתוֹת, כּמוֹ קוֹל שוֹפר תוֹקע הוּא קוֹרא: מנחם יעקב, מנחם יעקב, מנחם יעקב, שַרַק אבּוּי שַרַק (כּבר מאוּחר); יצחק אברהם, יצחק אברהם, שַרַק אבּוּי שַרַק.

את כּל ארבּעת רחוֹבוֹת היהוּדים הוּא עוֹבר וקוֹרא לכל אחד בּשמוֹ, בּידוֹ האחת הפּנס לשמרוֹ מהיכּשל, וביד האחרת מקל לשמרוֹ מכּלב רע ומכּל פּגע אחר. כּחצי שעה אחריו עוֹבר השליח האחר וחוֹזר על מעשׂהוּ. ההוּא, השליח הראשוֹן, גמר את סיבּוּבוֹ וּכבר נכנס לבית־הכּנסת ומזמר בּינתים מזמוֹרי נעים זמירוֹת ישׂראל, עד שיתקבּצוּ העֵרים ההוֹלכים וּבאים לסליחוֹת. מנהג הוּא כּי בכל ערב מזמין הנשׂיא ישיש מן הישישים שיעבוֹר לפני התיבה ויקרא את הסליחוֹת; וכך בּכל לילה. והלב מוֹסיף להשקיט את תאותוֹ להבלי העוֹלם.

וּבהגיע הלילה שהוּא סוֹף החוֹדש, ליל ערב ראש־השנה, כּמעט כּל בּני הקהילה עֵרים מחצוֹת הלילה וּבאים לסליחוֹת בּשעה מוּקדמת. הערב האחרוֹן הזה תוֹרוֹ של הנשׂיא, הגדוֹל מכּוּלם והעשיר מכּוּלם והזקן מכּוּלם. כּל הזקנים כּבר אמרוּ אחד אחד את הסליחוֹת, כּל מתפּלל כּבר אמר את בּקשוֹתיו ותחינוֹתיו, כּבר הוֹריד כּטל את דמעוֹתיו לפני אביו שבּשמים, ועתה נשאר להם רק השליח האחרוֹן, שידבּר הערב בּשם כּוּלם ויבקש סליחה ומחילה וכפּרה בּעד כּוּלם, ואמוּנה בּלב כּוּלם כּי האל הרחוּם והחנוּן והטוֹב, החוֹלק כּבוֹד לזקנת השׂיבה, לא ישיב את פּניו ריקם. התיבה שעוֹמד עליה שליח־הציבּוּר היא גבוׁהה בּחמש מדרגוֹת מקרקעוֹ של בּית־הכּנסת, כּוּלה בּנוּיה מאבני־שיש; מעקה מסביב לשלוֹשת צדדיה וכוּלה חרוּטה חלָקה וּמלוּטשת כּברקת, והיא מעשׂה עיר ליווֹרנוֹ. הנשׂיא הישיש עוֹבר לפני התיבה, מתפּלל ומתחנן ומבקש כּבן המתגעגע אל אביו אוֹהבוֹ: מרנא דבשמַיא לך מתחַננין אנן כּעבדא דמתחנן למאריה. הוּא בּוֹכה והם בּוֹכים, הוּא נחנק מבּכי והם נרגשים. וּפתאוֹם נפסקת ההמוּלה ודממת־קוֹדש משׂתררת סביב. הנשׂיא הישיש כּבד־הגוּף מוּטל על הקרקע ורעש וּרעידת־לב תקפוּ את הכּל.


יוֹם הַכִּפּוּרִים

בּצאת הערבים לעסקיהם בּערב יוֹם־הכּיפּוּרים ולא ימצאוּ בּתחנת העגלוֹת עגלה פּנויה ויראוּ את היהוּדים הוֹלכים הליכת זריזים, ממהרים אל עבר בּית־החיים, וידעוּ כּי היוֹם הוּא ערב יוֹם עיד אַל־גוּפראן, ערב יוֹם־הכּיפּוּרים. בּראוֹתם אוֹתם אצים־רצים לחפּשׂ עגלה אשר תוֹביל אוֹתם אל הים, ידעוּ כּי מחר יוֹם אַל־גוּפראן אשר לא ירָאה ולא ימָצא בו אף יהוּדי אחד עוֹבר בּשוּק.

אין יוֹם בּימי שס"ה ימי השנה שיהיה בּוֹ היהוּדי העדני הוֹלך זריז כּל כּך כּמוֹ בּאוֹתוֹ יוֹם הנראה ליהוּדי עדן כּיוֹם קצר מכּל הימים, וכל מה שהוּא מזדרז לקיים בּו את המצווֹת שעשׂייתן בּיוֹם הזה אין כּל שעוֹת היוֹם מספּיקוֹת לוֹ והוּא מרגיש את עצמוֹ טרוּד מחצוֹת הלילה עד כּניסתוֹ לשער בּית־הכּנסת לתפילת כּל נדרי.

מליל ערב יוֹם־הכּיפּוּרים כּבר עסוּק הוּא בּחילוּק פּרוּטוֹת צדקה לעניים. המוֹנים המוֹנים משוֹטטים מרחוֹב לרחוֹב ומבקרים כּל בּית וּבית. מדרגוֹת כּל בּית מתמלאוֹת עניים וּבעל־הבּית עוֹמד בּשער הבּית וּמחלק פּרוּטה פּרוּטה, וכל פּרוּטה מקבּלהּ מַטמינהּ בּתוֹך כּיס־הבּד המהוּדק בּחוּט עניבה ותלוּי בּידוֹ, בּילקוּט שהוּכן לשם כּך מבּעוֹד יוֹם. דוֹמים שלַבּי המדרגוֹת לסוּלם יעקב אשר עוֹלים ויוֹרדים בּוֹ, אלוּ שקיבּלוּ יוֹרדים ואלוּ שלא הספּיקוּ עדיין לקבּל עוֹלים. וזאת לדעת, כּי בּליל זה מרוּבּים הפּוֹשטים יד לפרוֹטה בּין לצוֹרך וּבין שלא לצוֹרך. כּי מין חשק הוּא לכל עלם ועלמה, ילד וילדה, תלמיד ותלמידה לעשׂוֹת לעצמוֹ כּיס ועניבה ולצאת עם היוׁצאים בּהמוֹן חוֹגג, לעבוֹר מרחוֹב לרחוֹב ומבּית לבית. אנשים אשר לא תראה אוֹתם העין בכל ימוֹת השנה תראה אוֹתם בּערב ההוא. הפּעם אין אתה רוֹאה לא את הנוֹתן מתוֹך רחמנוּת ולא את המתחנן לצדקה, כי עתה, בּאפלת המדרגוֹת, הנוֹתן נוֹתן מתוֹך שׂמחה והלוֹקח לוֹקח מתוך שׂמחה. כּל בּעל־בּית מכין מבּעוֹד יוֹם שׂק, כגוּף ילד קטן, מלא מטבּעוֹת־נחוֹשת, והוּא מוֹשך ממנוּ עד שמתרוֹקן. מצוה מיוּחדת, מצוַת לב טהוֹר אשר בּרא אלוֹהים, מתגלה לעין הלב הרוֹאה, כּי בּמראה ההוּא מצטיירת בּממש בּדעתוֹ של הרוֹאה דמוּתוֹ של עגל־הזהב הטחוּן דק כּעפר.

בּליל ערב יוֹם־הכּיפּוּרים יכַוון כּל אחד מתוֹך מחשבה תחילה להפסיק את שנתוֹ המתוּקה בּאמצע הלילה וללכת לסליחוֹת. בּאמצע הלילה ההוּא גם הקטנים האוֹהבים לישוֹן בּוֹחלים בּשינה; כּל הקהילה, נער וזקן, מבקשים להיוֹת בּסליחוֹת. כּמין קוֹלוֹת צאן וּגדיים משתפים את קוֹלם עם קוֹלוֹ של החזן, ישיש הישישים, העוֹמד וּמבקש רחמים על כּל הקהל הקדוֹש הזה. פּעם קוֹל בּכי, פּעם קוֹל צוֹהל שוֹמעוֹת האזנים המסוּגלוֹת להבדיל צלילים. חוֹם וקוֹר נרגשים בּתוֹך לבּוֹ של השוֹמע, עקה וֹרוָחה מתחלפוֹת בּסירוּגין בּחדרי הלב במשך כּל השעוֹת עד בּקיעת השחר, וּבסוֹף הוֹלך הבּיתה וּמתאַזר בּכל כּוֹח הזריזוּת לקיים את מצווֹת היוֹם. מַקדים תפילת השחרית, לוֹגם בּעמידה את ספל הקפה ורץ למצוֹא עגלה אשר תסיעהוּ לבית־החיים לבקר את קרוֹביו אשר נפקדוּ ממנוּ, והוּא נפרד מהם ומתפּלל עליהם שהם יתפּללוּ עליו, הוּא מוֹחל וּמבקש מחילה וּסליחה וכפּרה. מרחק הנסיעה ואוֹרך התפילוֹת והבּקשוֹת כּבר חוֹטפים את שליש היוֹם, ועוֹד יש מה לעשׂוֹת, – עוֹד העניים מחכּים לוֹ בּבּית, עוֹד הוּא רוֹצה ללגוֹם פּת שחרית, עוֹד הוּא רוֹצה לשבת אל השוּלחן לסעוֹד, שהרי אמרוּ חז"ל: מי שלא התענג בּערב יום־הכּיפּוּרים כּאילוּ לא צם ולא עינה את נפשוֹ בּיוֹם־הכּיפּוּרים. עוֹד מעט והוּא צריך לרוּץ לתפילת המנחה הגדוֹלה, ועוֹד הוּא רוֹצה להטבּיל את גוּפוֹ ולהיטהר; יצטרך לחכּוֹת בּשער המקוה עד שיגיע תוֹרוֹ, אוֹ יצטרך להטריח את עצמוֹ עד הים. עם כּל הזריזוּת והריצה הזאת הוּא חוֹזר מהטבילה בּשעה שגלגל השמש כּבר בּקצה הרקיע; ועוֹד לוֹ לקבּל מלקוֹת – “והוּא רחוּם יכפּר עווֹן”; עוֹד לוֹ לחכּוֹת עד שילקוּהוּ והוּא ילקה את מי שהלקהוּ; ועוֹד עליו לקיים את הסעוּדה המַפסקת כּהלכתה; עוֹד עליו להתרחץ וללבּוֹש בּגדי שש הלבנים ואנשי הבּית מזדרזים ומוֹסיפים ומזדרזים, והשמש מוֹסיפה לנטוֹת. הזריזים הקדימוּ וּבאוּ לבית־הכּנסת לפני שהיא גמרה לנטוֹת כּוּלה.


חַג הַסֻּכּוֹת

עִיד אל־עִישַש? – כּך ישאלוּ הערבים את פּי היהוּדים, בּבקשם לדעת מתי יחוֹגוּ את חג הסוּכּוֹת. ועיר עדן מניחה לכל בּעל־בּית להקים סוּכּה לוֹ וסוּכּה לחתנוֹ וסוּכּה לבניו. כּי בּרדת הצבא הבּריטי לכבּוֹש את עיר עדן לא היוּ בּה בּתים אשר ישכּנוּ בּהם, ולכן הוּצרכוּ להקים להם סוּכּוֹת. ועבוֹדה זוֹ נעשׂתה בּידי יהוּדים שהתאַמנוּ להקים בּמשך שעתים, שלוֹש שעוֹת, סוּכּה אשר תעמוֹד בּפני רוּח ותגן מחוֹם וקוֹר. שם, בּמרחק קטן מעדן, מצאוּ את קני הבּמבּוּק, את הגוֹמא, את הלוּלבים ואת העצים שהם החוֹמר הנצרך לבנין הסוּכּוֹת. בּעצים השתמשוּ לעמוּדי דפנוֹת הסוּכּה, בּבּמבוּקים – לצלעוֹתיה, בגוֹמא – לצל מחוֹם וקוֹר, בּלוּלבים – למחצלאוֹת לקירוֹת הסוּכּה.

והממשלה, גם אחרי שבּנתה בּתי־אבן, היתה מוֹסיפה להקים סוּכּוֹת בּהרים. אקלימה החם והיבש של עדן הכריחהּ לכך, שכּן האנגלי היה מוֹצא אויר חם פּחוֹת בּבּית הנבנה מצמחים. נמצא שהחוֹכר היהוּדי היה אוֹצר תחת רשוּתוֹ עשׂרוֹת מחסנים של חמרי צמחים לכל שעת־צוֹרך, כלוֹמר, לכל פּקוּדת־פּתאוֹם של הממשלה. שעל כּן בּבוֹא חג הסוּכּוֹת ניגשים רוֹב אנשי העיר אל החוֹכר משה רצון הכהן שישאיל להם את החמרים הנצרכים להקמת סוּכּוֹת, והוּא פּוֹתח את אוֹצרוֹתיו וּמריק אוֹתם בּלא מחיר. את עצמוֹ הוּא מעמיד על סף דלת האוֹצר, פּוֹעליו־עוֹזריו עוֹמדים בּתוֹך האוֹצר,וּכלל השוֹאלים עוֹמדים דחוּקים־צפוּפים ומבקשים חוֹמר לסוּכּוֹת, וקוֹלוֹתיהם־בּקשוֹתיהם מתערבּבים; אף משה רצוֹן צוֹעק בּכל כּוֹח גרוֹנוֹ והעוֹבדים מוֹציאים מן האוֹצר חוֹמר סכך. אין המַשאיל רוֹשם ואין המקבּל חוֹתם, הוּא מאמין שהם יחזירוּ את המוּשאל. ואכן הם נאמנים וּמחזירים אוֹתוֹ אחרי החג.

סדר הבּניה בּעדן הוּא שכּל גגוֹת הבּתים שטוּחים ואליהם עוֹלים בּמדרגוֹת מסוּדרוֹת לשם כּך. כּי בּימי הקיץ הכרח הוא ללוּן תחת כּיפּת השמים. וּבבוֹא חג הסוּכּוֹת וּמלאוּ כּל גגוֹת הבּתים הצפוּפים סוּכּוֹת, וּרחוֹבוֹת היהוּדים דוֹמים כּעיר גנים. הסכך הירוֹק ששׂמים לצל הסוּכּה נוֹתן מעט מצוּרת גני־ירק, וּבלילה שוֹמעוֹת אזני האיש והאשה הלנים בסוּכּה קוֹל רשרוּש הדוֹמה לקוֹל רשרוּש ענפי עץ הגן. שינה נעימה ומהַנית את הנפש מרגיש הישן בּתוֹך הסוּכּה ותהיה המצוה גם רוּחנית וגם גשמית. המכבּדים את יפי התענוּגים רגילים לקשט את דפנוֹת הסוּכּה בּמטפחוֹת מרוּקמוֹת כּל מיני פּרחים, לתלוֹת בּתקרת הסוּכּה תפּוּחים ורימוֹנים ואתרוֹגים הנוֹתנים לסוּכּה צוּרת פּרדס מיני מגדים. אף רגילים בּני עדן לשבת שעוֹת הרבּה במסיבּה אל השוּלחן ומרבּים לשיר משירי הסוּכּה. אשישה אוֹ אשישוֹת של משקאוֹת המשמחים אלוֹהים ואדם מעמדים על השוּלחן, וכל בּעל־בּית מגיעים לאזנוֹ קוֹלוֹת שירי שכנוֹ. כֹי דפנוֹת הסוּכּוֹת מקרבוֹת בּית אל בּית. וכן נשמעים לאזנים כּל מיני שירים בּפעם אחת, וּכעין מקהלה אחת. מסוּכּה אחת נשמע השיר: בּסוּכּוֹת תשבוּ שבעת ימים, / תוֹסיפו שנים כּמה ימים… מסוּכּה מוּלה נשמע שיר: אשאלה מאת אלוֹהי יעזרני, / ישמעה קוֹלי ויעשׂה לי רצוֹני, / אֵל בּרחמיך הרבּים שׂמחני, / כּי אני נע ונד מרוֹב עווֹני… מסוּכּה אחרת נשמע שיר: ידידי, עוּרה / וּמהר בּנהרה / ואכתוֹב השירה / אשר בתוֹך לבּי סדוּרה… וּבשכנתה נשמע שיר: יא חמאם אַל־אַקצַן / אַלדי פי אַל־בּוּסתן / סַבּחוּ לל־רַחַמן / אַל־עזיזאל־גבּאר.

הרבּה מיני כּלי־זכוּכית בּעדן, כּי הוֹדוּ, מדינת הזוֹל, מספּקת בּשפע עששיוֹת־נרוֹת. בּכל עששית שׂמים נר פּתילת שמן קוֹקוֹס. בּכל סוּכּה נמצא מספּר עששיוֹת־נרוֹת תלוּיוֹת, שהרוּח מנַדנדת אוֹתן תנוּדת מטוּטלת והן נוֹצצוֹת־נוֹצצוֹת כּכוֹכבי אוֹרוֹת מאשנבּי הסוּכּוֹת. וּבמשך כּל ימי חג הסוּכּוֹת נראה לעין הרוֹאה שכּל בּתי רחוֹבוֹת היהוּדים גבהוּ קוֹמה אחת. והערבים רוֹאים ואוֹמרים: עִיד אַל־עִישַש.

וּבני עדן נוֹהגים בּמצות פּרי עץ הדר וכפּוֹת תמרים וערבי נחל כּמידת המהדרים מן המהדרים, ומעשׂרת ימי התשוּבה הם כּבר מכתתים את רגליהם אל משֹרדוֹ של עֵלי עָוָד, סוֹכן לתימנים, ושוֹאלים אם כּבר הגיעוּ המַצוֹת מתימן. כּי הוּא, הגוֹי, התרגל לקרוֹא גם את האתרוֹגים וההדסים בּשם מצוֹת. רגיל הוּא זה הסוֹכן כּי בּכל שנה הוּא מקבּל מעיר אחת מתימן העמסת שלוֹשה־ארבּעה גמלים אתרוֹגים והדסים והם נמכּרים על ידוֹ אחד אחד. הוּא פּוֹתח את השׂק וּמסדר אוֹתם על המחצלת, והקוֹנים יוֹשבים על סביבה וּבוֹחרים וּבוֹחרים. זוֹ שוֹשנתהּ מהוּדרת, אבל חזזית יש בּה; וזאת חלָקה ויפה, אך חסרת־עוֹרק; וזאת יפה בּכּל, אבל גדוֹלה כגוּף תינוֹק. כּן תארך בּחירת האתרוֹג שעוֹת מתוֹך דיני פּיסוּל והכשר. וגם הגוֹי, עלי עוָד, שהרבּה לשמוֹע מדי שנה בּשנה, מכניס את עצמוֹ מפּעם לפעם וּמכשיר ואוֹמר: זוֹ לא חזזית ממש אלא מחיצת חיכּוּך, האתרוֹג הגדוֹל היה שכנה בשׂק. וּבני עדן יש להם סידוּר פּזמוֹני הוֹשענוֹת מיוּחדים, ואוֹמרים שהם חיבּוּריו של רבּי סעדיה גאוֹן ז"ל. בּהקפה הם אוֹמרים את שלוֹש־עשׂרה המידוֹת, ויעבוֹר ה' מלה מלה, כּלוֹמר, כּל מלה וּמלה לחוּד. החזן עוֹבר לפני כּל המקיפים ואוֹמר: אנא ה' הוֹשיעה נא, והם, כּל הקהל המקיפים, אוֹמרים: אדוֹני! והוּא חוֹזר ואוֹמר: אנא ה' הוֹשיעה נא, והם עוֹנים אחריו: אֵל! וכן עד ונַקה. ואז גם הקהל גם החזן אוֹמרים פּעמַים: אנא א' הוֹשיעה נא, אנא ה' הוֹשיעה נא. ואז מתפּרקת שרשרת המקיפים והחזן עוֹלה על הבּמה ואוֹמר את פּזמוֹן היוֹם: הוֹשענא, אנא ה' הוֹשענא; למען אלהינוּ, למען בּוֹראנוּ, למענך גוֹאלנוּ, למענך דוֹרשנוּ, הוֹשע נא!


פזמון יום א':

למענך אדיר האדירים, הוֹשענא. / למענך בּוֹרא רוּח ויוֹצר הרים, / הוֹשענא / למענך גדוֹל העצה מַשפּיל וּמרים, הוֹשענא וגוֹמר.

החזן:                            הקהל:

עֲנֵה בּהוֹשענא              עֲנֵה בּהוֹשענא.

ענה אֲתוּיִים בּשמך רצים,

הבּאים בּסוּכּה ונִרצים       ענה בּהוֹשענא.

ענה גָשׁים בּמוּרבּיוֹת ערָבה,

הדצים בּשׂמחה רבּה        ענה בּהוֹשענא.

וגוֹמר.

אנא אֵל אחד וּשמוֹ אחד,    הוֹשיענו בּחגיגת יוֹם אחד.

וּמי ישיבנוּ והוּא באחד,    הוֹשיענו בּחגיגת יוֹם אחד.

קָרא שׁמים וארץ ויעמדוּ יחד, הוֹשיענו בּחגיגת יוֹם אחד.

וגוֹמר.


החזן:

הוֹשַעְנָא, תּתְפָּרְקוּן וְתִשְׁתַּזְבוּן מִן חַרְבָּא, מִן כַּפְנָא, מִן בִּזְתָא, מִן שִׁבְיָא, מִן מוֹתָא. מִן מוֹתָנָא, מִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא בָּעוֹלָם. וְיַחְזְיָן עֵינֵיכוֹן בּבִנְיְנֵיהּ דְּמַקְדְּשָׁא, וּבְשַׁכְלוּלֵיהּ דְּהֵיכְלָא וּבְנֶחָמַת קַרְתָּא יְרוֹשָׁלָיִם. וִירַקְדָן רַגְלֵיכוֹן בַּעֲזַרְתָּא דְקוּדְשָׁא, וִידָשְׁשָׁן רַגְלֵיכוֹן עַל פִּרְקַת צַוְּארֵי סָנְאֵיכוֹן, וְתִסְקוּן כֻּלְּכוֹן בְּרֵישׁ גָּלֵי וַאֲנָא עִמְּכוֹן. וְתִסְבּוּן לְכוֹן בְּיוֹמָא קַדְמָאָה, פֵּירֵי אִילָנָא אֶתְרוֹגִין לוּלָבִין וַהֲדָסִין וְעַרְבִין דִּנְחַל. וְתַעֲנוּן וְתֵימְרוּן הוֹשַׁעְנָא הוֹשַׁעְנָא וְהוֹשִׁיעָה נָא. הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְׂאֵם עַד הָעוֹלָם.


החזן:                                         הקהל:

הוֹשַׁעְנָא                            הוֹשַׁעְנָא.

מֵאַרְוַד וְאַרְפָּד וְאַכַּד ואַלּוֹפֵיהֶן            הוֹשַׁעְנָא.

מִבָּבֶל וּבֵל וּבְלוּלֵיהֶם                   הוֹשַׁעְנָא.

מִגֹּמֶר וּמָגוֹג וְגֶתֶר וּגְדוּדֵיהֶם              הוֹשַׁעְנָא.

מִדְּדָן וְדוֹדָנָה וְדוֹדָנִים וְדִבְקֵיהֶם           הוֹשַׁעְנָא.

מֵיהָם וְהֵימָם וְהוּמָם וַהֲמוֹנֵיהֶם             הוֹשַׁעְנָא.

מִוַּעַת אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים וּוַלְדֵיהֶם          הוֹשַׁעְנָא.

מִזִּמְרָן וְזַעֲוָן וְזַעֲקָן וּזְנֵיהֶם               הוֹשַׁעְנָא.

מֵחִתִּי וְחִוִּי וַחֲמָתִי וְחֵילֵיהֶם               הוֹשַׁעְנָא.

מִטַּרְפְּלָאֵי אֲפַרְסָאֵי אַנְטְכָאֵי וְטַפְסְרֵיהֶם      הוֹשַׁעְנָא.

מִיָּוָן וְיִתְרָן וְיַלְדֵיהֶם                     הוֹשַׁעְנָא.

מִכּוּשׁ וְכוּת וְכוּב וְכִתֵּיהֶם                הוֹשַׁעְנָא.

מִלּוּב וְלוּד וְלַהֲקֵיהֶם                    הוֹשַׁעְנָא.    

מִמַּשָּׂא וּמֵשָׂא וּמֶשֶׁךְ וּמַש וּמִינֵיהֶם          הוֹשַׁעְנָא.

מִנְּבָיוֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וְנִינֵיהֶם            הוֹשַׁעְנָא.

מִסְּבָא וְסַבְתָּא וְסַבְתְּבָא וּסְגָנֵיהֶם           הוֹשַׁעְנָא.

מֵעֵילָם וְעַלְוָה וְעֵלְוָן וַעֲמָמֵיהֶם             הוֹשַׁעְנָא.

מִפּוֹת וּפוּט וּפוּל וּפְלִיטֵיהֶם               הוֹשַׁעְנָא.

מִצּוֹר וְצִידוֹן וּצְמָרִי וְצִבְאֵיהֶם             הוֹשַׁעְנָא.

מִקֵּינִי וּקְנִזִּי וְקַדְמוֹנִי וְקָהֳלֵיהֶם           הוֹשַׁעְנָא.

מֵרְאוּמָה וְרַעְמָה וְרוּמָה וְרַהֲבֵיהֶם          הוֹשַׁעְנָא.

מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת וּמְשְׁפְּחוֹתֵיהֶם            הוֹשַׁעְנָא.

מִתּוּבַל וְתִירָם וְתוֹגַרְמָה וְתוֹלְדוֹתֵיהָם       הוֹשַׁעְנָא.


חַג האוּרִים

בּראוֹת הערבים שעל דלת כּל בּית יהוּדי תקוּעה חנוּכּית נחוֹשת קלל מוּארת בשוּרת אוֹרוֹת שמן קוֹקוֹס זך, הם אוֹמרים: עִיד אַל־סַרַג. שמוֹנת ימי חנוּכּה חגיגיוּתם גדוֹלה בּעיר עדן מבּשאר מקוֹמוֹת, מפּני ששׂמחת הילדים נבלטת בּוֹ יוֹתר משאר החגים, והיא משפּיעה רוּח שׂמחה בֹבֹית כּוּלוֹ. הם, הילדים, מרגישים כּאילוּ החג הזה הוּא חגם ועליצוּתם עליצוּת־לב יתירה. עוּלוֹ של בּית־הספר מוּקל עליהם, המוֹרה מרבּה לסלוֹח ורק מעט דן דין. בּשעה מוּקדמת כּבר הם יוֹצאים חפשים מעוּלה של התוֹרה; בּחדר המסוּיד סיד וכחוֹל בּוֹלטת החגיגיוּת. כּל תלמיד עוֹזב את החדר ורץ הבּיתה, מתרחץ וּמתקשט בּבגדוֹ הכּחוֹל העשׂוּי בּמיוּחד כּמלבּוּש החנוּכּה. כּל גבר מפסיק מלאכתוֹ והוֹלך הבּיתה, מתרחץ וּמחליף את בּגדיו הלבנים בבגדים כחוּלים, וכוּלם, כּקטנים כּגדוֹלים, הוֹלכים לבית־הכּנסת לתפילת המנחה בּלי מעריב; יוֹצאים כּוּלם כּאחד מבּית־הכּנסת ואיש איש הוֹלך לביתוֹ ולחנוּכּתוֹ, מדליק את הנרוֹת הללוּ וחוֹזר לבית־הכּנסת לתפילת המעריב ערבים. וכן נראוֹת לכל עוֹבר ושב כּל החנוּכּיוֹת דלוּקוֹת בּזמן אחד.

בּימי החנוּכּה נדקר אפּם של יהוּדי עדן בּריח של גפרית. בּצאתם מתפילת המעריב ערבים ושאפוּ מלוֹא נחיריהם ריח עשן המחניק, כּי רחוֹב בּית־הכּנסת הוֹמה כּוּלוֹ ממוֹכרים וקוֹנים כּל מיני “פּצצות” העשׂוּיוֹת מגפרית הנדלקת בפתילה. כּל מיני זיקוּקין נדלקים ומתפּוֹררים לכוֹכבים נוֹצצים בּשלל צבעים מרהיבי־עינים, כּל מיני גפרוּרים מתלקחים ומצבּעים את האויר; כּקוֹל רעמים נשמע מכּל עבר, כקוֹל טרטוּר מכוֹנוֹת־יריה מפחיד וּמשעשע. ויד הילד המדליק רוֹעדת משׂמחה ומפּחד גם יחד. בּרחוֹב שוּרוֹת שלמוֹת של שוּלחנוֹת מוֹכרים ושוּרוֹת שלמוֹת של ילדים מסוֹבבים אוֹתם. בּני העשירים שיש בּכיסם מפּרוּטוֹת של דמי־חנוּכּה קוֹנים וּמדליקים וּמרעימים קוֹלוֹת רעמים, וּבני העניים צוֹהלים וּמשתעשעים לא פּחוֹת מהם. בּשמוֹנת ימי חנוּכּה נהפּכים רחוֹבוֹת היהוּדים כּשדה־קרב לאזנים ולעינים ולאף. העוֹברים והוֹלכים לפי תוּמם שוֹמעים פּתאוֹם קוֹל בּוּם או כקוֹל טרטור מכוֹנת־יריה וריח גפרית מתפּשט לארכּוֹ ולרחבּוֹ של הרחוֹב. מי מתמימי קהילת עדן הנהיג את המנהג הזה, להרעים וּלטרטר וּלבשׂם את רחוֹבוֹת היהוּדים בּריח הגפרית? לב מי נתעוֹרר ועוֹרר את הלבבוֹת האחרים להזכיר למעשׂה את מלחמתם וּגבוּרתם של המכּבּים נוֹצחי יוָנים? אין החוֹקר יוֹדע תשוֹבה, אף כּי הרבּה לשאוֹל את זקני הדוֹר.


יוֹם לְשָׁנָה יוֹם לְשָׁנָה (חַג הַפּוּרִים)

שעת קריאת המגילה בּליל פּוּרים היא שעה שבּה נמצאים כּל הקהל בּבית־הכּנסת וּנשׂיאם בּכבוֹדוֹ וּבהדרוֹ בּראש. קריאת המגילה היא מפּי החתנים, כי רק להם הזכוּת המוּקדמת לקלל את המן האגָגי וּלברך את מרדכי היהוּדי, לאָרר את זרש וּלברך את אסתר המלכּה בּפני הקהל. וּשעת השׂמחה הגלוּיה הזאת היא שעת־הכּוֹשר להתפּרצוּת של איש הרחוֹב, בּעל השרירים והגרוֹן התוֹקע וּמריע. אוֹתו איש יוֹצא בּערב זה כּאריה מסוּבּכוֹ. הוּא מהלך בּרחובות, צוֹעק ושר, מקלל וּמברך, מפזז וּמכרכּר, וקוּלוּ החזק בּוֹקע דלתוֹת וחלוֹנֹות הבּתים. הצעירים שמזגם חם יוֹצאים ממחבוֹאם ורצים אחרי קוֹלוֹ וּמשתפים את קוֹלם אתוֹ, וכל מה שהוּא יקרא הם יענוּ; מי שהוּא מקלל הם מקללים וּמי שהוּא מברך הם מברכים אותוֹ. וּמרגע לרגע הוֹלך ומתרבּה קהל גדוֹל של נוֹער המצטרפים אליו. הם הוֹלכים לפי פּקוּדת קוֹלוֹ המנַצח, ושפע השׂמחה ממלא את רחוֹבוֹת היהוּדים וּמעורר גם את הנשים הצנוּעוֹת לצאת מארבּעת כּתליהן לשמוֹע ולראוֹת את ההמוּלה. ואוֹתוֹ איש הוֹלך עם כּל הנלוים אליו מרחוֹב לרחוֹב וּמשנן את פּסוּקי המגילה: “ליהוֹדים היתה אוֹרה ושׂמחה ושׂשׂוֹן”; “כּי מרדכי היהוֹדי משנה למלך” וכוּ' וכוּ‘. “ויתלוּ את המן” וכוּ’ וכוּ'. התהלוּכה הוֹלכת מרחוֹב לרחוֹב ומבּית־כּנסת לבית־כּנסת עד שהיא בּאה אל בּית־הכּנסת הגדוֹל, שבּוֹ קבע הנשׂיא את כּסא נשׂיאוּתוֹ. הם עוֹמדים מאחוֹרי הכּוֹתל ומַטים אוֹזן לשמוֹע את קוֹל חתן המקרא ולדעת אם כּבר תלוּ את המן, אם כּבר ליהוּדים היתה אוֹרה ושׂמחה; ואם כּן נתקעת התהלוּכה אל דלת בּית־הכּנסת והם מריעים ומצריחים בקוֹל המוּלה רבּה. אוֹתה שעה לית דין ולית דיין – כּל קוֹל מדבּר אינוֹ מגיע לאזני חברוֹ, איש אינוֹ מפנה דרך לחברוֹ, כּל איש דוֹחק את חברוֹ, להבקיע לעצמוֹ דרך ולמצוֹא עמידה לשתי בּהוֹנוֹת רגליו. חלקוֹ של רחוב בּית־הכּנסת הגדוֹל סתוּם וחתוּם, צפוּף אנשים, נשים וטף; וקבוּצת הנוֹער חוֹנה מוּל הדלת החיצוֹנה וּמפקדם וּמקבצם ומיעצם עוֹמד בּראשם וכוּלם צוֹעקים בּגרוֹנם לנגד השמים ושוֹעטים בּרגליהם לנגד הארץ.

ליד השער עוֹמדת בּערבּוּביה קבוּצת נערים, שסרחוּ לפני כּמה זמן וּמרדוּ לקבּל עוּלוֹ של המוֹרה שבּחדר ומיאנוּ לשמוֹע בּקוֹל הוֹריהם; חלקם הצטרפוּ ליוֹרדי־הים והם מתרחצים ולוֹמדים לשׂחוֹת כּדג ונאבקים עם הגלים, מתאַמנים לצוּד דגים בּחכּתם ולויתנים בּערמתם וישנים את שנתם על גבעוֹת צוּרים שבּים; שם הם עוֹשׂים את לילוֹתיהם כּימים ושוֹאפים את האויר הצח המרחיב את חזיהם הצרים, ועוֹרם נעשׂה שזוּף ועצמותיהם כּבדוֹת. שינוּי זה עשׁאם כּמוּבדלים מכּלל בּני קהילתם ויש שראוּם כּגויים ממש, האוּכלים את בּשׂר הצלי כּבן דוֹסי, וכל איש חרד ואדוּק התרחק מדבּר אתם, אף הזהיר את בּניו מלקרב אליהם. סוּג אנשים זה שעת המגילה היא להם שעת־כּוֹשר להיפּגש עם הנשׂיא החרד והעשיר פּנים אל פּנים ולהבליט לפניו את שריריהם החזקים. ואמנם הם סוֹבבים אוֹתוֹ, שרים ומתהוֹללים לעוּמתוֹ, עוֹלים זה על גב זה, בּוֹנים מגדל מעשׂר ידים, מברכים אוֹתוֹ בּאוֹרך ימים. כּשם שהם שוֹכחים לרגעים אחדים אימתוֹ המוּטלת עליהם כּל השנה, כּך הוּא מסכּים לוַתר עליה לרגעים אחדים ויעשׂוּ לפניו מה שירצוּ. אך אין הוּא אוֹמר מלה, כּי הוּא יוֹדע שכּל מלה תטבּע בּשאגוֹת קוֹלוֹתיהם. רסן ההליכה את הבּית ניתן בּידם ורק הם יכוֹלים להאיט אוֹתה ולזרזה לפי רצוֹנם.

מתנה גלוּיה וּמפוּרסמת נוֹתן הנשׂיא לעדת קהילתוֹ, שעה בּכל שנה, שהללוּ יפיגוּ בּה את לחץ לבּם. ואיש הרחוֹב צוֹעק ורץ ממקוֹם למקוֹם וקוֹלוֹ הוֹלך ורם. ריצתוֹ דמיוֹנה כּריצת הרוֹדף אחרי נרדף, כּגוֹאל הדם, כּמזדרז לתפּוֹשׂ את אוֹיבו. בּריצתוֹ הוּא מרתיח וּמחמם את דמוֹ שלו ואת דם הנערים הדוֹהרים אחריו בּלי לשאוֹל לאן. העין המתבּוֹננת רוֹאה כּאילוּ הקהל, המתקבּץ לקיים מצות מקרא מגילה, נחלק לשני סוּגים. הסוּג האחד אשר בּתוֹך בּית־הכּנסת וּנשׂיאם בּראשם קוֹראים את המגילה בּישוּב־הדעת, לפי הדין וההלכה, והסוּג האחר, אשר מחוּצה לבית־הכּנסת, ואיש־השרירים בּראשם, הקוֹראים את פּסוּקי המגילה מתוֹך רתיחת דם על אוֹרך הגלוּת. אלה אשר מבּפנים מתכּוונים להחיש בּתפילתם את נס הגאוּלה הישׂראלית, ואלה אשר בּחוּץ מתכּוונים בּצעקתם לחירוּת האנוֹשית. אלה ואלה קרוֹבים בּמבוּקשם וּבתפילתם, אבל רחוֹקים בּמזגם ומידתם. קבוּצת החוּץ ראשם ראש ארי ודמם דם ארי נוֹהם; והקבוּצה הפּנימית נשׂיאם הוּא ראשם, וכבוֹדוֹ עליהם כּכבוֹד הארי שבּחבוּרה והוּא מנַהגם בישוּב־הדעת.

בּרגעים אלוּ נראה כּאילוּ שני שליטים לה לקהילת עדן. הנשׂיא תקיף בּדעתוֹ ואינוֹ מוַתר אף על שמץ של שלטוֹן לזוּלתוֹ, אוּלם עתה, בּרגעים אלוּ של תהלוּכת ליל פּוּרים, הוּא הוֹלך כּל הדרך מבּית־הכּנסת לביתוֹ לפי פּקוּדתוֹ והנהגתוֹ של איש הרחוֹב והשרירים, שגרוֹנוֹ כּחצוֹצרת־כּסף. בּצאת הנשׂיא מבּית־הכּנסת מקיפים אוֹתוֹ, בּרצוֹנוֹ או בּאָנסוֹ, בּני הנעוּרים לפי פּקוּדת מנהיגם, והם מתחילים לקלס אוֹתוֹ בּדברים המעוֹדדים את זקנוּתוֹ והמיוֹחדים רק בּשבילוֹ. איש השרירים יתחיל והנוֹער יענהוּ בּקוֹל: “יאבּוּ מִיוּש, אַללה יעידַךּ” (אבי משה, תזכּה לחוֹג אתנוּ גם את החג הבּא) וכדוֹמה.

קצרה היא ממשלת איש־השרירים, אָרכּה כאוֹרך ההליכה מסף בּית־הכּנסת עד ספּוֹ של בּית הנשׂיא; וּפה, על שער בּית הנשׂיא, היא נפסקת, כּי פּה – להט הכּסף כּחרב המתהפּכת.


חַג הַפֶּסַח

עיִד אַל־מֵידָה – בּשם זה קוֹראים ערביי עדן את חג הפּסח. רוֹב הסוֹחרים המוּסלמים מחכּים בּקוֹצר־רוּח לחוֹדש שיחוֹגוּ בּוֹ היהוּדים את עיד אל־מידה, כּי הוּא חוֹדש של פּרנסה טוֹבה להם, כּי היהוּדים מרבּים לקנוֹת בּוֹ בּגדים וכלים חדשים, והם משלמים בּעין יפה. היהוּדים עצמם מתחילים להתכּוֹנן להקבּלת חג הפּסח כּחוֹדש ימים לפניו. והחתן, שעלה בּמזלוֹ שיהיה חוֹדש אדר חתוּנתוֹ, כּבר מרבּים המשוֹררים לשיר לוֹ משירי החירוּת, משירי היציאה משעבּוּד לגאוּלה; מבליטים את רשעוּתוֹ של פּרעה ואת הדין שנדוֹן כּרשעוּתוֹ, מספּרים בּשיר וּמליצה על עשׂר המכּוֹת אשר לקוּ המצרִים במצרַים, ושירם בּלשוֹן הערבית – לעוֹרר את השעשוּע גם בּלבבוֹת הנשים, ועם השתעשעוּתן להכפּיל שׂמחת הגברים.

משעברוּ וחלפוּ שני ימי הפּוּרים מתעוֹררת בּרחוֹבוֹת היהוּדים תנוּעה קדחתנית, חדרי כּל בּית מתחילים להתהפּך וּמשתנים סדרי כּל חדר. כּל יהוּדי בּיהוּדי עדן הוא בּעל־בּית, וכל בּעל־בּית צוֹבר בּדק על בּדק עד לפני חג הפּסח, שהיא שעת בּדיקה כּללית לתיקוּן הבית, והוּא צריך גם סיד גם חוֹל, גם לִבְנֵי־אבנים, גם פּוֹעלים סתם גם פּוֹעלים אוּמנים. כּל בּעל־בּית יש לוֹ מיני ארגזים הרבּה, של בּגדים ושל כּלים, של צרכי מזוֹן ושל מכמַנים וּפכּים קטנים, וכוּלם צריך להריק, ורוּבּם כּכוּלם צריך לרחוֹץ וּלהטבּיל ולהכשיר, ואת הארגזים עצמם – לגרוֹד וּלהגעיל וּלהסיר את קליפּת החמץ שנרקמה עליהם בּשס"ה ימוֹת השנה. כּל בּעל־בּית יש לוֹ חתנים לוֹקחי־בּנוֹתיו וכל חתן יש לוֹ חדר, וּבכל חדר יש ארגזים שטוֹמנים בּהם צרכי בּתיהם, ואת כּוּלם צריך להריק, לרחוֹץ ולהטבּיל ולהכשיר. והנה בּיוֹם אחד מתהפּך כּל הבּית למערבּוֹלת, בּאין מקוֹם לא לישוֹן, לא לאכוֹל ולא לעבוֹר, והוּא יוֹם עבוֹדת־פּרך לעקרת הבּית ולסיעתה. הגבר בּעל־הבּית רק בּילבּל את כּל הבּית והלך לעסקי יוֹם־יוֹם, וּפקוּדתוֹ החמוּרה לאנשי בּיתוֹ היא כּי ישתדלוּ לגמוֹר בּעוֹד מוֹעד את כּל העבוֹדה הנחוּצה לנקיוֹן הבּית וכליו, שיוּכל להכניס את חיטת המצה בּבּית. ואילוֹ שאר בּני הבּית הוֹלכים ודוֹחפים ודוֹחקים זה את זה וזאת את זאת ועוֹבדים בּכל המרץ, רוֹחצים ושוֹטפים ומטבּילים, להכין את הבּית בשביל המצה המגיעה לבוֹא בּאניה ההוֹלכת מהוֹדוּ, הן כּבר לחש כוּדה בַּקַש, ההוֹדי, סוֹחר הקטניוֹת, למכּירוֹ היהוּדי, כּי מַצת עיד אל־מידה תגיע לידוֹ בּעוֹד ימים אחדים, וכל יהוּדי שמגיעה לאזנוֹ לחישה זוֹ הוֹלך וּמכין את עצמוֹ ואת בּיתוֹ לקבּלת המצה.

רגיל הוּא, אוֹתוֹ מוֹכר־הקטניוֹת, לבקש מסוֹכניו אשר בּהוֹדוּ לשלוֹח לוֹ מטען חיטה נקיה, והוּא קוֹרא לה מצה, וקוֹבע את מחירה הגבוֹה הראוּי למחיר מצה, כּי כן המוֹכר מוֹכר מצה והקוֹנה קוֹנה מצה. בּהגיע החיטה לידוֹ וּבישׂרוּ היהוּדים זה לזה כּי כּבר הגיעה המצה, וזירזוּ זה את זה והשתדלוּ להקדים זה את זה. ובבּית מתוסף הלחץ של עבוֹדת־פּרך, כּי רק עם גמירת כּל הרחיצה והשטיפה וההגעלה ותיקוּן וסיוּד וטיהוּר כּל הבּית מוּתר לוֹ לבעל־הבּית ללכת לקנוֹת את המצה וּלהביא אוֹתה בּבּית. הוֹלך הוּא וּמביא אֶת החיטה בּתוֹך שׂק חדש וּנשי הבּית ניגשוֹת לנַקוֹתה מצרוֹרי אבנים, לבררה מהסוּבּין וכדוֹמה ושׂמוֹת אוֹתה בּתוֹך כּדי־חרס המוּכנים לכך, וקוֹשרוֹת את פּיהם ושוֹמרוֹת אוֹתם בּמקוֹם בּטוּח בּיוֹתר. אחר זה מתחילים לחפּשׂ מי שיש לוֹ בּביתוֹ ריחַים לטחוֹן את המצה. בּני עדן אינם נוֹהגים לא סיבּוּב חמוֹר הריחים ולא טחנת־הרוּח, אלא טחנה תימנית –שתי אבנים פּשוּטוֹת המתחבּקוֹת כריחים, ויד הטוֹחן מסוֹבבת את העליוֹנה על התחתוֹנה, והמצה הטחוּנה תצא מבּיניהן. וּמצה זאת שאנחנוּ טוֹחנים שוֹמרים אוֹתה בּכדים עד יוֹם ערב הפּסח, ואז מוֹציאים מהכּד את הכּמוּת הנצרכת ואוֹפים איש איש בּתנוּרוֹ אשר בּביתוֹ. כּל הגברים אשר בּבּית, גדוֹלים וּקטנים, מתעסקים בּהכנת עוּגוֹת מצוֹת ואוֹמרים פּסוּקי הלל וּשׂמחים כּיוֹם צאתם ממצרים. בּליל שני של החג כּבר נגמרוּ כּל עוּגוֹת המצוֹת שאָפוּ אתמוֹל, ושעל כּן בּצאת הגברים מתפילת ערבּית ניגשים קוֹדם ללוּש ולאפוֹת מצוֹת ורק אחר כּך יוֹשבים לשוּלחן לאמוֹר את ההגדה וּלקדש על ארבּע הכּוֹסוֹת. יין ענבים לא היה בּנמצא בּעדן, והיוּ מקדשים על מי צימוּקים פּשוּטים, שאינם משכּרים אפילוּ את הנזיר שבּנזירים.

כּל בּעל־בּית לא יחסר לוֹ ה“שוּלחן ערוּך”, והוּא מתכּוֹנן וּמעיין בּהלכוֹת הכשרה והגעלה והטבּלה שלוֹשים יוֹם מלפני חג הפּסח וּמדקדק בּקיוּם המצווֹת כּהלכתן. הלא בּעיר עדן אין מַעין וּבוֹר והמים נמכּרים בּמידה, בּמשקל וּבמשׂוּרה וּמוּבאים ממרחק בּנאדוֹת־עוֹר, ואלו שאין בּידם להביא את המים הנחוּצים לביתם מוּכרחים ללכת הם וּכלי בּיתם אל המים. ההכשרה וההטבּלה מכריחוֹת את הנשים הזקנוֹת והצנוּעוֹת ללכת בּרגל צעד צעד מהלך כּחצי שעה אל מקוֹם המים, להיטלטל הן וּכליהן וּמחצלוֹתיהן אל חוֹף הים, למקוֹם המניח למלא את הלכוֹת ה“שוּלחן ערוּך”. נשים צדקניוֹת אלוּ חג הפּסח עוֹזר להן להבליט את צדקנוּתן. כּל אשה מוֹרה הלכה לחברתה בּעניני חָמץ וּמצה. בּעל תוֹרה, היוֹדע כּל דיני ה“שוּלחן ערוּך” בּעל־פּה, מסבּיר לאשתוֹ, והיא – לאשת חברוֹ, וּמַעדה על צוארה מעדי עדיוֹ של מוֹרה־הלכה. המטייל בּאותה שעה על שׂפת הים יראֶה עָנים של בּני עדן, לפי החפצים העתיקים שהם מטילים, כּלי מכּלים שוֹנים, שהיוּ אבוֹת אבוֹתיהם משתמשים בּהם בּכפר עדן, כּשם שיראה דוּגמתה של אוֹתה תמימוּת מלפני מאַת השנים. מאוֹת על מאוֹת מצווֹת מקיימים בּעל־הבּית וּבני בּיתוֹ מאז בישׂרוּ המשוֹררים בּוֹאוֹ של עיד אל־מידה ועד שלוֹקח הכּוֹס בּידוֹ וּמברך את בּוֹרא פּרי הגפן. האב וּבניו בּאים מבּית־הכּנסת מהוּדרים בּבגדי חג, האב והבּנים הזכרים יוֹשבים אל השוּלחן, ואם הבּנים והבּנוֹת יוֹשבוֹת על הרצפּה. האב מוֹסר לאם בּשליחוּת אחד הבּנים את פּרוּסת המצה, את פּרוּסת הסלק ואת המרוֹר, דבר דבר לפי זמנוֹ. קשר של שליחוּת בּין היוֹשבים אל השוּלחן וּבין היוֹשבוֹת על הקרקע נמשך והוֹלך מהתחלת הסדר ועד גמרוֹ. דרכים אלה נראים גם לאב וגם לאם דרכי נוֹעם ולבּם לא היה מרגיש שוּם הקלת ערך; האב משתעשע בּקריאת ההלל ואם הבּנים שׂמחה.


חַג הַשָּׁבוּעוֹת

בּראוֹת הערבים את היהוּדים חוֹזרים מן השוּק וּבידם אחדים מאגוֹזי הקוֹקוֹס, יפענחוּ כּי עיד אל־נַרגיל, כּלוֹמר, חג השבוּעוֹת, הוֹלך וּבא, וכל מוֹכר ממתקים יתכּוֹנן לקראת פּדיוֹן גדוֹל של מרקחוֹת מתוּקוֹת. עיר עדן אין בּה פּרחים וּצמחים ותחתיהם ממַתקים את שני ימי חג מתן התוֹרה בּממתקים. כּל בּן שהגיע תוֹרוֹ לדעת קרוֹא פּסוּק, מתחילים לחנכוֹ לקרוֹא בּספר התוֹרה, ועם עלוֹתוֹ בּפעם ראשוֹנה לאמוֹר: בּרכוּ את ה' המבוֹרך, מלבּישים אוֹתוֹ בּגדים חמוּדים, מהללים אוֹתוֹ בּהללוֹת של חתן תוֹרה. והוּא, הילד, מזמין אצלוֹ את כּל ילדי בּית־הספר שהוּא לוֹמד בּוֹ, מחַלק להם ממתקים, והם מהללים אוֹתוֹ וּמעבירים אוֹתוֹ בּהילוּלה מבּית לבית של קרוֹביו והוּא עוֹבר אתם כּמלך בּגדוּדוֹ וּכחתן בּיוֹם חתוּנתוֹ וּביוֹם שׂמחת לבּוֹ.

בּיוֹם זה מתבֹלטת לעין אשת־החיל אשר ידיה זהב והיא משׂכּילה לרקוֹח מרקחת מעשה־רוֹקח. היא לוֹקחת את אגוֹז־הקוֹקוֹס והדבש ורוֹקחת; לוֹקחת את השוּמשוּמין והסוּכּר וגרגרי הכּמוֹן ורוֹקחת; לוֹקחת את השקדים והאגוֹזים, הקנמוֹן והצפּוֹרן ורוֹקחת. גם שכניה מביאים כּל הדברים הנחוּצים למרקחת וּמבקשים את עזרתה, ותהיה מרקחת ממתקים גם על שוּלחנם. אף קרוֹביה, שלא השׂיגוּ ללמוֹד מעשׂי הרוֹקח, מבקשים וּמגישים אליה צרוֹרוֹת צרוֹרוֹת, חבילוֹת חבילוֹת, והיא רוֹקחת ורוֹקחת. אכן אשה חָכמת־לב נקרא עליה, אוֹכלים מַמתקה ומרקחתה וּמהללים אוֹתה, שוֹמעים בּניה ויאַשרוּה גם הם. שוֹמע בּעלה ויהללה גם הוּא בּאמרוֹ בּלבּוֹ: "רבּוֹת בּנוֹת עשׂוּ חַיל ואת עלית על כּוּלָנה.

בּעצם, הימים שלפני חג השבוּעוֹת הם פּחוּתי־טרדוֹת, אין בּהם לא הקמת סּוכּוֹת ולא הגעלת כּלים, הוּא כּוּלוֹ מרקחת ממתקים. בּנחת וּבמנוּחה נכנסים לקבּל את התוֹרה, גֹומרים את תפילת המעריב ערבים וחוֹזרים הבֹיתה שׂשׂים וּשׂמחים, מקדשים על כּוֹס היין ואוֹכלים כּל מיני ממתקים. ליל שימוּרים הוּא לכלל קהל עדן ליל השבוּעוֹת, השינה בּמיטה כּמעט אסוּרה בּוֹ. כּל בּית מתקבּצוֹת בּוֹ משפּחוֹת משפּחוֹת הקרוֹבים, יוֹשבים על הקרקע, על כּרים וּמרבדים, כּבמסיבּת בּני־חוֹרין, וקוֹראים את התוֹרה בּשורה פּסוּק פּסוּק, קוֹראים ונחים, כּנוֹסעים וחוֹנים, וּבינתיים מגישים ספל קפה עם מרקחת, מקרקרים בּשפוּפרת הנַרגילה, שהיא דבר נחשב מתענוּגי החג. גם הנשים אינן ישנוֹת ויש מהן שיוֹשבוֹת כּל הלילה בּעינים פּקוּחוֹת לנגד כּיפּת השמים, כּל אחת שוֹמרת לרגע אשר בּוֹ יפּתחוּ שערי השמים ותערוֹך את תפילתה ותגיש את בּקשתה, אם בּעד עצמה ואם בּעד בּתה אשר עצר ה' את רחמה. מאמינוֹת הן כּי בּליל מתן התוֹרה יפּתח בּרקיע השמים שער וּתפילתן תפילת טהרת־לב היא, ויש הרוֹאוֹת ראיית־לב אוֹ ראיית עין את השער הנפתח כּהרף עין. פּעמים המאמינה המחכּה מנמנמת בּרגע שנפתח שער השמים והיא לא ראתה, ונשארה כּל השנה בּעגמת נפש; וּפעמים זינק כּוֹכב וראתה והתפּללה והרתה בּתה וילדה. ארן, ליל־שימוּרים הוּא ליל מתן תוֹרה גם לנשים וגם לגברים בּעיר עדן.


הַיּוֹם שֶׁהֻכְנַס בּוֹ הַצֶּלֶם בַּהֵיכָל

קדרוּת ואבלוּת עוֹטפוֹת את רחוֹבוֹת יהוּדי עדן בּתשעה בּאב. הרבּה מצוּרת האֵבל נראה ונרגש בּבּית. עקרת הבּית דוֹאגת שתהיה הרצפּה ערוּמה כּוּלה וכל חדרי הבּית פּרוּעים, בלי מחצלאוֹת וּבלי מרבדים, וכל השוּלחנוֹת בּלי מפּוֹת. וּמאכלים משוּנים הם המאכלים של יוֹם ערב תשעה בּאב, – פּת חרבה הוּא לחם היוֹם, והאכילה על הקרקע וּביחידוּת. אחרי חצוֹת היוֹם חוֹזר איש איש ממלאכתוֹ; כּל סוֹחר סוֹגר את חנוּתוֹ וּבא אל הבּית וּפניו פּני איש עצוּב אשר נעלמה בּת־הצחוֹק מארשת שׂפתיו, כּאיש אשר קלטה אזנוֹ שמוּעה רעה ממרחק. בּראוֹתוֹ בּביתוֹ צוּרת חדר קוֹדר עוֹברת אוֹתוֹ צמרמוֹרת. וּבהבּיטוֹ על מלבּוּש היגוֹן המכסה את גוּף אשתוֹ ואחזהוּ כּעין מוֹרך־לב המתרגש בּיוֹם שוֹד ושבר, וגם הוּא פּוֹשט את בּגדיו ולוֹבש בגדים אחרים, חוֹלץ את מנעלי העוֹר ולוֹבש מנעלי קש, יוֹשב על הרצפּה וסוֹעד סעוּדה חרבה. דמוּת רחוֹב דוֹמם וריק מרגל אדם מתגלית לנגד עיניו המשקיפוֹת בּעד חלוֹן חדרוֹ. וּכאילו גם הטבע בּא להבליט את שממוּתוֹ, כּי הימים הם ימי רוּחוֹת צוֹרבוֹת את עוֹר הגוּף וּמיבּשוֹת את השׂפתים ואת הלשוֹן. אלה רוּחוֹת אב המעלוֹת סוּפוֹת אבק ומבליטוֹת את השוֹממוֹת לעין כּל רוֹאה.

בּחצי יוֹם קוֹדר זה נפטרים הילדים מעוּלה של תוֹרה והם משוֹטטים מרחוֹב לרחוֹב, נפגשים תלמיד עם תלמיד, ילד עם ילד, ומחַקים את אִיוֹב הזקן. הערוֹם שבּהם מתכּסה שׂק, מתעפּר בּעפר ושׂם כּעין אבעבּוּעוֹת־השחין על פּניו, וּבסבלוֹ וצרוֹתיו הוא מזעזע לב הילדים העוֹברים ושבים. הלא רק אתמוֹל קראוּ את כּל ספר איוֹב בּבית־הספר ועוֹדם זוֹכרים את השׂטן אשר הביא לאיוֹב את הבֹשׂוֹרוֹת הרעוֹת, את השחין אשר כּיסה את איוֹב מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ, ואת הקללה בּה קילל את יוֹמוֹ שנוֹלד בּוֹ.

הילדים הערוּמים בּוֹחרים להם את שעת המעריב ערבים, אשר בּה יתחיל החוֹשך להבדיל בּין היוֹם ובין הלילה, והפּחד פּוֹעל על הלב בּמידה יתירה, והאמהוֹת והילדוֹת מרכּזוֹת שׂער ראשיהן כּקיפּוֹד והן מהרהרוֹת במעשׂה חנה ושבעת בּניה. אוֹתה שעה יוֹצאים הגברים איש איש מבּיתוֹ וּפניהם מוּעדוֹת לבית־הכּנסת לקריאת איכה, לקוֹנן קינת “על נַהרות בּבל” וּ“למי אֶבכּה וכף אַכּה וּבבכי אמרר והמוֹן מעי אשנן”. הם הוֹלכים בּלי אוֹמר וּדברים, גלים גלים, לבית־הכּנסת והליכתם כהליכת אבלים, רוּבּם יחפים וראש שחוֹח. הם בּאים אל חצר בּית־הכּנסת והקהל הגדוֹל בּתוֹכה כּאוננים שאינם משׂוֹחחין. כּל הכּסאוֹת הפוּכים כּשרגליהם מוּל התקרה, מַפּה שחוֹרה עוֹטפת את התיבה, הארוֹן מכוּסה פּרוֹכת שעינה שחוֹר, חוֹשך פּרושׂ על פּני הכּל וחרדת הס על הכּל. כּל הנכנס מישיר את פּעמיו אל מקוֹם שהיה עוֹמד בּוֹ כּסאוֹ, מתכּוֹפף ומוֹשיב את עצמו על הרצפּה בּגניחת־אנחה של כּאב לב. כּל הקהל מצטבּר ויוֹשב על הקרקע, קהילה אבלה מתקהלת לספּוֹד על חוּרבּן ציוֹן וּבית־מקדשה. הכּל מחכּים למספּיד אשר יבוֹא. עוֹד רגע והנה הדממה נהיתה דממה דקה מן הדקה והוּא דימן כי בא המספּיד אשר יספּוֹד על נהרוֹת בּבל, בּא המקוֹנן אשר יקוֹנן על חוּרבּן בּית־המקדש. בּרגיל כּשנכנס הנשׂיא לבית־הכּנסת רוֹאוֹת אוֹתוֹ כּל העינים וּמכבּדים אוֹתוֹ בּקימת כּבוֹד כּמצות “מפּני שׂיבה תקוּם”, אבל הפּעם אין מן הציבּוּר רוֹאה את הנכנס מפּני האפלה ואין זז ממקוֹמוֹ מפּני העצבוּת. הנשׂיא נכנס בּדממה וּמוֹשיב את עצמוֹ על הקרקע כּמנהג האָבל. פּתאוֹם נפתע כּל הציבּוּר מקוֹל שאגת ארי המרעיד את שוֹמעיו, שכּבר התחיל המקוֹנן לקוֹנן את הקינה: על נהרות בּבל שם ישבנוּ גם בּכינוּ בּזכרנוּ את ציוֹן; כּבר הוּא מספּיד וּבוֹכה וּמבכּה וּממרר את כּלל הקהל, מספּיד ונחנק, נחנק וּמספּיד: למי אבכּה וכף אַכּה וּבבכי אמרר והמוֹן מעי אשנן…


 

שַׁעַר שְׁלִישִׁי: מַחֲרֹזֶת שַׁבְּלוּלִים

מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לְמַדְנוּם

עמוֹק הוּא ימה של גלוּת תימן ואין יד החוֹקר מגעת עד לקרקעיתוֹ. אוּלם בּשבתוֹ בּעדן יוּכל לעקוֹב מהלך גלוּת תימן ממרחק מקום, ‏כּי רבּים בּה העוֹבדים שהתגלגלוּ מגלוּת ארצוֹת תימן, ורבּים הקוֹנים המגוּוָנים ההוֹלכים וּבאים וּמקשרים מסחר עיר עדן וּמסחר ארצוֹת תימן. וכן ניתן לוֹ ללמוֹד מאורחוֹת הישמעאלים, הסוֹחרים ההוֹלכים סחרחר מתימן לעדן וּמעדן לתימן. הדברים רחוֹקים מראיית עין, אך סמכוּתם כּסמכוּת דברי לימוּדים, דוֹר מדוֹר, מפּי השמוּעה. בּרצוֹת החוֹקר לדעת בּקצרה את גלוּת תימן מה היא ידַמה לעצמוֹ אוֹתוֹ המלך שנשבּה בּמלחמתוֹ על כּתר מלכוּתוֹ ונמכּר לעבד ואדוֹניו מתעמר בּוֹ ומתעלל בּוֹ בּכל כּוֹח מידת בּערוּתוֹ. כּי אין לדַמוֹת את שאר הגלוּיוֹת לגלוּת תימן, בּאשר שאר המַגלים המתעמרים בּנפש הגוֹלה יוֹדעים מה הם עושׂים. גזירוֹתיו של מלך תימן משוּנוֹת וּמוּזרוֹת משל מלכים אחרים. הן כּאילני־סרק, אשר עד כּמה שהם גדוֹלים אינם מעלים ואינם מוֹרידים, עקָרים ואין נוֹתנים פּרי להוֹעיל לבעליהם. הרי למשל, החוֹק המוּחק בּספר לאסוֹר על יהוּדי לרכּב על החמוֹר בּפישׂוּק רגלים, ומתיר לוֹ לרכּב על אוֹתוֹ חמוֹר בּחיבּוּק רגלים. והרי, למשל, הגזירה הגוֹזרת על היהוּדי ללכת משׂמאל לגוֹזר: אבל לא מימינוֹ. והלא איסוּר רכיבה כּזאת והליכה כּזאת אינוֹ נוֹתן שוּם תוֹעלת ורוַח לשׂטן. ואם יבקש החוֹקר להבין דרך גזירוֹת כּאלה ילמד מפּי השמוּעה את הכּלל מן הפּרט, כּי בּמוֹת מלך ויחי מלך בּתימן וזכר מן הקריאה אשר למד מרבּוֹ, בּעוֹדוֹ תלמיד מתלמידי חדרוֹ של הקאדי; והנה חשקה נפשוֹ לקיים קצת מחוּקי הקוֹראן אשר קרא בּילדוּתוֹ וּלחוֹקק גם הוּא חוּקים כּאיש חכם. והריהוּ לוֹקח לוֹ נוֹצת בּר־אוז בּידוֹ ומחוֹקק חוּקים על היהוּדים, גוֹלים בּארצוֹ וּמסוּרים ממילא לוֹ וּלרחמנוּתוֹ, שגם בּלי חקיקת חוּקים כּל חייהם הם רק חיי חסד, וכל שעה וכל רגע הוּא יכוֹל לחרוֹץ את דינם אם לשבט אם לחסד, אם לחיים אוֹ למות. ואלה אשר ילמד החוֹקר מפּי השמוּעה – חוּקוֹת מלך תימן שחקק על היהודים הגוֹלים בּשעבּוּדוֹ:

א. בּדרך כּלל חוֹבה על היהוּדי לנהוֹג כּבוֹד בּאיש מזרע המוּסלם, ואפילוּ רעה היא התנהגוּתוֹ בחייו. ואילו היהוּדי אסוּר לוֹ להשפּיע על אחיו היהוּדי מלאהוֹב את דיניה וּמצווֹתיה של תוֹרת האיסלם; ב. אסוּר ליהוּדי להשמיע את דרשתוֹ בּרשוּת הרבים וּלהבליט את יפיה של דתוֹ ולגרוֹם למוּסלמי לחמוֹד וּלהרהר בּיפיה; ג. אסוּר ליהוּדי לרכּב בּפישׂוּק רגלים, גם אסוּר לוֹ לגרוֹם כּל עלבּוֹן למוּסלמי, אפילוּ בּלי אוֹמר וּדברים, ואפילוּ בּלי להוֹציא הגה מפּיו; ד. אסוּר ליהוּדי להשתמש בּחכמת תוֹרתוֹ, עד כּדי להרשוֹת לעצמוֹ לנַצח את המוּסלמי, שלא היתה לוֹ ההכּרה עם החכמה; ה. אסוּר ליהוּדי להבליט את יקרוֹת תוֹרוֹתיו וחוּקוֹתיו שניתנוּ לוֹ מהר סיני ולעוֹרר קנאת המוּסלמי; ו. אסוּר לוֹ ליהוּדי להוֹסיף מחיר ולקנוֹת מה שרצה המוּסלמי לקנוֹת; ז. אסוּר ליהוּדי להפריע כּל מה שרוֹצה המוּסלמי לעשׂוֹת; ח. אסוּר ליהוּדי להתכּבּד בּנכסיו ויגבּיה אפילוּ טפח על שיעוּר בּיתוֹ של המוּסלמי שכנוֹ; ט. אסוּר ליהוּדים לעמוֹד נגד דעתוֹ וּרצוֹנוֹ של המוּסלמי, אפילוּ אם הוּא יחיד בּדעתוֹ נגד רבּים; י. אסוּר שיכּנסוּ שמוֹתם עם שמוֹת המוּסלמים המחוּיבים לשלם מסים כּדי שיהיוּ חייהם בּטוּחים כּחיי המוּסלמים המכניסים מסי מעשׂר לאוֹצר הממשלה.

והחוֹקר שוֹמע וּמשתעה: האפשר הדבר שהחכמה תשתעבּד לבּערוּת? האם מחוֹקק כּזה ינהג את הגלגלים הגדוֹלים? האם סוֹבל עוֹלם על בּלי־מה יסכּים על סבל נפש עלוּבה כּזאת?

והשמוּעוֹת המגיעוֹת לחוֹקר שוֹנוֹת הן, כּי הסוֹחרים אשר מפּיהם למד הם מִכּת המַגלים וגם מכּת הגוֹלים, כּי גם היהוּדים היה מוּתר להם המסחר. מפּי הזקנים שמע על האבנים היקרוֹת אשר בּארץ תימן, אלה החכמים הספוּגים תוֹרה וסתרי־תוֹרה היוֹשבים בּעיר צנעא, וּבהם הרבּי מרי יחיא אל קאפֵיח, אשר היה בּמשׂרת חכם בּאשי בּימי ממשלת התוּרכּים, ואשר בּהרחבת דעתוֹ היה מקבּל בּסבר פּנים יפוֹת את תכניוֹת הלימוּדים של המוֹרה שנשלח מטעם “חברת כּל ישׂראל חברים”.

וכן שמע החוֹקר על הרב שנתפּלסף ונהיה מוֹרה לתלמידים הנבוּכים, להבינם דבר־מה ממעשׂה־מרכּבה, בּלי סרגל וּבלי מחוּגה, בּלי מפּה וּבלי כּדוּר; הוּא, המוֹרה, היה עוֹמד מוּל הקיר המסוּיד, משׂרטט בּגחלת העץ שבּידוֹ קוים מאוּנכים וּמחלק את כּדוּר־הארץ חלקים חלקים, חג לוֹ חוּג בּקיר ותוֹלה כּדוּר־הארץ על בּלימה וּמעַגל גלגלים וכל אשר יקרא לוֹ הרבּי הוּא שמוֹ: זה גלגל חַמה וזה גלגל לבנה, אשר יוֹם יוֹם בּכל הארץ יצא קַוָם, והם מתגלים וּמתעלמים מעינינוּ יוֹם יוֹם. מכּלל שמוּעה זאת שמע החוֹקר כּי קרה לחכם מתפּלסף זה מה שקרה לבעל ה“מוֹרה נבוּכים” בּשעתוֹ – מלחמת חכמים לשם שמים פּרצה והתלקחה בּעיר צנעא בּין החכמים. ותלמידים בּעלי־תריסים היוּ לשני הצדדים.


מִמַּר יָצָא מָתוֹק

ממרירוּת גלוּת תימן יצא גוּף יהוּדי מחוּשל וּממוּזג כּקפיץ־בּרזל גמיש, מה שאין כּן גוּפם של בּני עדן, שהוא רחוֹק מסגוּלה זאת, וּממילא רחוֹק הוּא מהסתגלוּת לעבוֹדה ולמלאכה ונפשוֹ נפש ענוּגה וחלשה השוֹאפת לשבּתוֹת וּלחגי־מנוּחה. הוּא בּוֹרח מן העבוֹדה המפרכת, ומהחרוֹשת לא כּל שכּן. הדוּגמה לכך בּית־החרוֹשת לטבּק אשר בּעדן שהעסיק כּמאה בּני תימן, ואֵלוּ מאתים הידים חלקן זרוֹעוֹת־בּרזל ורוּבּן קלוֹת כּאַילוֹת. רגילה היא חרוֹשת־הטבּק להצטרך לידי ילדים הקלוֹת יוֹתר מידי גדוֹלים, שעל כּן מצאת בּבית־החרוֹשת ילדים יוֹשבים חבוּרוֹת חבוּרוֹת, ויש בּהן שמלאכתן להפריד את עלי הטבּק זה מזה, בּאוֹפן שכּל עשׂרים ילד מסוֹבבים כּגלגל סל אחד גדוֹל. כּל אחד בּידוֹ חבילת טבּק והוּא מפרד‏ וּמבדיל כּל עלה מעל חברוֹ ושׂם אוֹתוֹ בּסל אשר לפניו. ידים אלוּ מפליאוֹת לעשׂוֹת בּקלוּת תנוּעתן, עד שאין הרוֹאה יכוֹל לספּוֹר את מספּר העלים. האצבּעוֹת מהירוֹת וקוֹל רשרוּש העלים דוֹמה כּקוֹל הגשם היוֹרה. ודרך הילדים שהם מספּרים סיפּוּרים. אחד מסַפּר והשאר שוֹמעים, והנאתם נבלטת יוֹתר בּשעה שהמסַפּר הוא חריף וּמתבּל דבריו וּמַגזים יתר על המידה. וּכפוּלה וּמכוּפלת ההנאה עת הילדים עסוּקים בניסוּי כּוֹח הזכּרוֹן וקוֹראים פּסוּקי חוּמש לפי התוֹר, וחוֹזר חלילה עד לאין סוֹף. מפליא זכרוֹנם הקל והמהיר. קצתם כּמעט אינם צריכים להתאמץ לזכּוֹר פּסוּק, כּי הפּסוק כּאילוּ מוּכן על שׂפתיהם מקוֹדם. משׂחק זה הוּא על דרך שאחד אוֹמר פּסוּק והשני אוֹמר פּסוּק שהאוֹת הראשוֹנה שלוֹ היא האוֹת האחרוֹנה של הקוֹדם. כּך, למשל, אוֹמר האחד: “בּראשית בּרא אלהים את השמים ואת הארץ”. משיב השני: “צא מן התיבה אתה ואשתך וּבניך וּנשי בניך אתך”. משיב השלישי: “כּל המקוֹם אשר תדרוֹך כּף רגלכם בּוֹ לכם יהיה” וכוּ' וכוּ'. שעוֹת שלמוֹת נמשך המשׂחק, מבּלי שיִקשה לאחד להשיב פּסוּק כּראוּי, וּמי שאינוֹ יכוֹל למצוֹא פּסוּק לתשוּבה הוא הנכשל והמפסיד בּמשׂחק, הוּא בּוּר ועם־הארץ. אין כּתימנים יוֹדעים את פּסוּקי החוּמש בּעל־פּה, ויש מהם שיוֹדעים בּעל־פּה את כּל התנ"ך כּוּלוֹ.


הַמּוֹרֶה הַתֵּימָנִי

המוֹרה התימני מתחיל להלעיט פּסוּקי תנ"ך לתלמידוֹ מיוֹם שנכנס אליו ועד שמתבּגר ויוֹצא חפשי חינם ממַלקיוֹת וּמעינוּיים. הקריאה בּשבּת בּספר היא כּוּר־המבחן של התלמיד וּמוֹרהוּ, כּי לא כּקריאת האשכּנזים קריאת התימנים. התימני גם מברך על התוֹרה, גם קוֹרא בּעצמוֹ את חלק המברך שלוֹ. וכן רגילים ההוֹרים להזמין בּמַפתיע את התלמידים לקרוֹא בּתוֹרה בּשבּת, שיוּכל כּלל ציבּוּר המתפּללים אם להלל את חריפוּתוֹ של התלמיד אוֹ לנקוֹב לוֹ שם בּוּר ועם־הארץ. וכן יכוֹל התלמיד להיוֹת גוֹרם לזלזוּל שם רבּוֹ שעוֹשׂה מלאכת ה' רמיה; וּממחרת היוֹם הוּא מתחיל לנסוֹת את כּל הדרכים לתקן את המעוּוָת. רגילים התימנים להחזיר את הטוֹעה בּקריאה בּתוֹרה בּקוֹל אחד כּוּלם, וּלהכעיס את הטוֹעה בּדברים מפתיעים וּמהוּלים בּליצנוּת, ויש שהם עצמם טוֹעים והאבן חוֹזרת מן הקיר אל זוֹרקה. למשל, אם הטוֹעה טעה ואמר: שִכבה עמוֹ, ואמרוּ כּוּלם: עִמִי, עִמִי, עִמִי. וּפעמים טוֹעה הטוֹעה ואוֹמר: וּרדפוּך עד אבדָךְ, ואמרוּ: וּרדפוּךָ עד אבדֶךָ, עד אבדֶךָ.

דברים אלוּ וּכעין אלוּ נשמעים היוּ מתוֹך סיפּוּרי הפּטפוּטים של ילדי תימן העוֹבדים בּבית־החרוֹשת בּעדן. אחד סיפּר על הפּשע שעשׂה פּעם בּבית־הספר והמוֹרה הכּהוּ מכּוֹת נמרצוֹת עד שהשתין מרוֹב פּחד. אחר סיפּר מעשׂה שהיה בּקטנוּתוֹ, שהמוֹרה הכניסוֹ בּחדר שהיה בּוֹ חוֹשך מצרים ועכבּרים שוֹרצים בּוֹ וּפָחד ורעד וזיעה קרה כּיסתה אוֹתוֹ, וּלמחרת נפל למשכּב וחלה, והיה המוֹרה בּא לבקרוֹ וציוה את אמוֹ שתשקהוּ יוֹם יוֹם מלוֹא כּוֹס קטנה מהשתנתוֹ, השתנת הבּוֹקר, שהיא מסוּגלת לרפּא את מחלת הפּחד וּלשנוֹת את צבע עוֹר הפּנים המכוּרכּם. השלישי סיפּר כּי פּעם גזר עליו המוֹרה להחזיק את האבן אשר שׂם לוֹ בּין סנטרוֹ וּגרוֹנוֹ, והוּא עוֹנש על שלא הבּיט בּספר, אלא על השׂממית הטוֹוה שהפליאה לעשׂוֹת על התקרה. הרביעי סיפּר כּי נחשד פּעם על גניבת עֵט־קנה מחברוֹ, ודן אוֹתוֹ המוֹרה להַכווֹת שתי ידיו בּברזל מלוּבּן והלך המוֹרה והדליק מדוּרה וליבּן את הבּרזל נגד עיניו וּמפּעם לפעם הוֹציאוֹ לראוֹת אם כּבר לוּבּן כּראוּי, וראה המסַפּר אַדמוּתוֹ ונבהלוּ רעיוֹניו; אך למזלוֹ בּא שכן מן השכנים וערב לוֹ כּי כּל ימי חייו לא יוֹסיף לגנוֹב עוֹד. החמישי סיפּר מעשׂה בּמוֹרה שקשר את ידיו ורגליו של אחד מתלמידיו ועשׂה אוֹתוֹ כּמוֹ כּדוּר וּתלָאוֹ בּחבל המשוּך על גלגל בּתקרה והרבּיץ לוֹ על כּפּוֹת רגליו והוּא עוֹנש על שוּם שהלך לשׂדה לרכּב על חמוֹר תחת לבוֹא לבית־הספר. ואף זאת סיפּר כּי פּעם עשׂה לוֹ מרי סעיד דבר שלא ישכּח אוֹתוֹ כּל ימי חייו: יתוֹם אחד מסר עליו למוֹרה כּי קילל את אביו המנוֹח, והמוֹרה ציוה שיביאוּ מן המטבּח את הפּלפּלים האדוּמים החריפים וּמרח לוֹ בּהם על שׂפתיו עד שזבוּ דם מרוֹב הלישה שלָשוּ אצבּעוֹתיו…

וּמה מלאכתם של בּני עדן בּבית־החרוֹשת הלז? הוה אוֹמר: מלאכת קיפּוּל הסיגריוֹת, שבּשביל שהיא נחשבת מלאכה עדינה מצאה חן בּעיניהם ועשׂוּ אוֹתה מקצוֹע. קיפּוּל הסיגריוֹת היא מלאכה הנעשׂית על כּסא ושוּלחן, ישיבתה כּישיבת פּקידוּת ועשׂייתה רק בּתנוּעת־יד קלה וּבלי הצטרכוּת כּוֹח, בּלי הזעה וּבלי מתיחוּת עצבים, אף אינה מלכלכת, ושוֹמרת על גיהוּץ הבּגדים ותסרוֹקת הראש לפי אָפנת מצרים, שקיבּלוּה לחוֹק להם בּני עדן. בּימים ההם לא היתה עוֹד בּעדן מכוֹנת קיפּוּל סיגריוֹת, שמחירה היה עד לאלף וחמש מאוֹת דינרי־זהב, וּמי איש עדן וישׂיגנה? לכן כּל בּעל בּית־חרוֹשת שיש לוֹ קוֹנים לעשׂרת אלפים סיגריוֹת נצרך לעשׂרוֹת פּוֹעלים מקפּלי סיגריוֹת, וּמי שיש לוֹ קוֹנים למאה אלפים נצרך למאה פּוֹעלים מקפּלי סיגריוֹת. אוּלם קיפּוּל הסיגריוֹת אוּלם מהוּדר ומיוּחד הוּא, שוּרוֹת של שוּלחנוֹת וכסאוֹת בּוֹ מזה וּמזה, שעל כּן המקפּלים נראים בּעיני עצמם, ואוּלי בּעיני אחרים, כּאצילים לעוּמת בּני תימן העוֹבדים בּעבוֹדת הטבּק; אף משׂכּוּרתם היא שמנה משל שאר העוֹבדים, מלבּוּשם נקי וּמכוּבד משלהם, ורק כּוֹחם עני מכּוֹחם של אלה וגוּפם רך וּמעוּדן וּפחוֹת מחוּשל וּמסוּגל לעבוֹדה.

והמבּיט בּעין פּשוּטה ישפּוֹט אוֹתה כּחרוֹשת בּעלת דוּ־פּרצוּפין, שמידתה איפה ואיפה.


בַּרְיוּת גּוּפָא

רופא זקן ותיק, שעסק בּריפּוּי התימנים בּמשך חמישים שנה, ידע את מידת חיסוּנם שבּא להם בּדרך הֶרגל, חקר את המחלוֹת המשוּנוֹת המיוּחדוֹת שבּתימן והתבּוֹנן בּחלייהם הרעים. פּעם ניגש אליו תימני מן התימנים, שגמר זה עתה להתרפּא אצלוֹ, וּשאלוֹ מה יאכל וּמה לא יאכל. השיב לוֹ: אכוֹל תאכל הכּל, רק אבנים אַל תאכל.

בּן עדן יש והוּא מדפדף בּספרי תוֹרת הבּריאוּת. אוֹהב לדעת כּכל האפשר מדרך החיים והטוֹב, מה אסוּר וּמה מוּתר להלעיט את הגוּף; מה הדבר המסוּגל להאריך את הימים וּמה הוּא שעשׂוּי לקצרם; מה המאכלים המסוּגלים להבריא וּמה הם העשׂוּיים להחליאוֹ; מה דרכי ההנהגה שראוּי להחזיק בּהם וּמה הם שצריך להתרחק מהם. הוא קוֹרא וּמקיים את מצוַת וּשמַרתם ועשׂיתם אוֹתם למען תשׂכּילוּ את כּל אשר תעשׂוּן; וכן הוּא מקיים את הכּתוּב: ונשמרתם מאד לנַפשוֹתיכם. אבל פּעמים והוּא רוֹאה בּעיניו דבר המערער את מה שקרא בּספרים. כּי הנה מחַבּריהם מזהירים משתיה העלוּלה להביא מחלה כּזאת וכזאת, מזהירים מהנהגה העשׂוּיה להביא סכּנת מות, והוּא רוֹאה מפּעם לפעם בּעיניו כי בּני תימן עוֹברים על אחת מן האַזהרוֹת הכּתוּבוֹת וּבריאוּתם קיימת ועוֹמדת; מזלזלים הם בּשמירת הכּללים הכּתוּבים והם מוֹסיפים וּמבריאים והם גיבּוֹרים בּארץ. ולא עוֹד אלא שכּמעט כּוֹפרים הם בּכל הכּללים האלה ודשים אוֹתם בּעקבם ואינם נדוֹנים אף בּעווֹן אחד מהם. ושוּב, אין לך כּבית־החרוֹשת לטבּק שבּוֹ ניתן לראוֹת הנהגתם של בּני תימן, בּיחוּד בּשעת ארוּחת הצהרים, שהפּוֹעלים אוֹכלים אוֹתה מחמת דחקם בּבית־החרוֹשת. החוֹקר המתבּוֹנן בּרוּר לו כּי סעוּדה כּזאת, המבריאה את התימני, אילוּ נכנסה בּקיבתוֹ של בּן־אירוֹפּה וחיסרה חיסוּנוֹ, וּודאי היתה לוֹ למחלה, כּי אכילה קשה היא בּיוֹתר ורק קיבתוֹ הגיבּוֹרה של בּן תימן מסוּגלת לעכּלה. וּמעשׂה בּרוֹפא אנגלי מוּבהק, שהיה רוֹאה מפּעם לפעם את כּוֹבד פּתם של התימנים, את רוֹב השוּמן הנשפּך לתוֹך קיבתם כּמים, והיה מתפּלא בּינוֹ לבין עצמוֹ על כּוֹחה וּגבוּרתה של הקיבה הזאת. אוּלם בראוֹתוֹ כּי התימנים אינם שוֹתים מים קרים, כּי אם מי־קפה מוּרתחים עם בּוֹשׂם הזנגביל, נחה דעתוֹ ואמר: עתה ידעתי. ומעשׂה בּפוֹעל מפּוֹעלי בּית־החרוֹשת שנראָה כּתם ירוֹק בּצבע פּניו וּכרסוֹ היתה בּין שיניו, בּא חברוֹ ואמר לוֹ: גם אני הייתי בּעל כּרס כּמוֹתך. שתה בּכל יוֹם כּוֹס רביעית חוֹמץ בּן יין ותקטן בּטנך. וּמעשׂה בּחתן שהתאוֹנן כּי הוּא רוֹאה עצמוֹ אין־אוֹנים לקיים את בּרכּת אשר צָג אגוֹז בּגן־עדן, אמר לוֹ חברוֹ: תעשׂה מה שיעצוּ גם לי: כּתוֹש אוֹקיה אחת שוּם ואוֹקיה צימוּקים ותאכל בּערב עם כּוֹס יין־שׂרף גדוֹלה, והתבערה הזאת תרפּא את חוּלשתך. ועד שהחוֹקר שוֹאל מה היא גבוּרת הקיבה של בּני תימן, עד כּדי לסבּוֹל תבערה כזאת, אם בּמאכליהם ואם בּתרוּפוֹתיהם, הריהוּ שוֹמע כי פּעמים מתמלאים מעיו של בּן תימן עד אפס מקוֹם ונהפּך המעי הגדוֹל כּמַקל, ויהי כּדפוּס מלא חוֹמר מוּצק, אשר אף שמן־קיק החָלק לא יוּכל להתגנב אל תוֹכוֹ, ואף המלח האנגלי לא יעלה בּידוֹ לפייס אוֹתוֹ וּלמַסס אוֹתוֹ, ונמצאוֹת כּל הרפוּאוֹת המשלשלת צפוֹת מעל לקיבה. והריהוּ משׂוֹחח עם מכּירוֹ ואוֹמר לוֹ: זה חמישה ימים שאני מכניס בּלי להוֹציא, וּכבר שתיתי פּעמַים שמן־קיק וּפעמַים מלח אנגלי וּללא הוֹעיל. שוֹמע מכּירוֹ וּמשיב: אַל תטריח את עצמך בּכל מיני קיקים וּמלחים, אלא עשׂה כּאשר עשׂיתי אני, שלקחתי “שַרבַּת כַמסטַעש”. וּמהוּ שרבּת כמסטעש? מין משלשל שבּעלי הסוּסים נוֹתנים לסוּסיהם – אך יכּנסוּ חמישה־עשׂר כּדוּרים כּאלה לתוֹך קיבתך וּממנה אל מעיך ויפרצוּ פּרצוֹת וירוַח לך.


מלחמת חיים וּמות לתינוֹק התימני מיוֹם גיחוֹ מרחם אמוֹ. הרבּה פעמים מנצח המות וּפעם מנצח התינוֹק החי. ההוֹרים התימנים נשאר להם בּחיים רק שליש אוֹ רביע ממספּר הילדים שהוֹלידוּ. והשאר חוֹטף המות בּעוֹדם רכּים ויוֹנקים. לפי דבריהם מתים כּוּלם ממחלת צמיחת השינַים, ואמוּנתם בּזה שלמה; וכן הם מאמינים כּי מזלם בּשעת זיווּגם הוּא הגוֹרם לכך שאינם מצליחים בּגידוּל בּנים. לכן הם הוֹלכים אצל בּעל הסגוּלוֹת היוֹדע את שמוֹת הקוֹדש וכוֹתב להם קמיעוֹת אשר ילבּישוּם לרך הנוֹלד. אוּלם בּענינים נכבּדים, איך להיניק את התינוֹק ואיך להאכיל את הילד וּלהשקוֹתוֹ וּלשמרוֹ בּעוֹדוֹ רך, אינם חוֹשבים, כּחוֹבת חכמים הרוֹאים את הנוֹלד. האמהוֹת כּבר יש להן מסוֹרת שקיבּלה בּת מאִמה ואמה מסבתה, ועל פּי סדר המסוֹרת הן נוֹהגוֹת בּפרי־בּטנן מבּלי להימין אוֹ להשׂמאיל. האֵם ההרה, בּעוֹד תינוֹקה בּבטנה, כּבר משתדלת להכין לו כּד שַׂמְנָה, שהוֹציאה אוֹתוֹ מחמאת בּקר וחלב צאן, וּלמחרת הוּלדתוֹ היא מפרנסת וּמכלכּלת את בּר־בּטנה מכּד זה. וכל מה שהאם אוֹהבת את בּנה יוֹתר וּנדיבה יוֹתר ועשירה יוֹתר, היא מוֹסיפה לבנה את מידת ההלעטה מכּד שמן זה יוֹם יוֹם, וגם דדיה ירווּהוּ כּל היוֹם וכל הלילה; כּל רגע שיבכּה וכל רגע שיצעק היא משתיקה אוֹתוֹ בּהוֹשטת הדד, וקיבתוֹ של הרך הנוֹלד עמוּסה עבוֹדה קשה עד שמתעייפת וּמאַבּדת את כּל כּוֹח המוֹשך שלה וּמריקה בּדרך שלשוּל את רוֹב הנכנס בּה. ואם התינוֹק ממשיך בּמלחמתוֹ עם המות, תבוֹא התקוּפה של צמיחת השינַים ויתחילוּ ההוֹרים להרגילוֹ להשתתף בּסעוּדתם. האם הרחמניה בּאהבתה את בּנה לוֹעסת לוֹ דבר־מה בּפיה וּמלעיטה אוֹתוֹ מתוֹך כּוונה לעזוֹר לוֹ בּטחינת שיניה; בּמיוּחד היא לשה לו עיסה משוּחה בּשמן ועוֹשׂה אוֹתה כּמין מקל שאפשר לוֹ לתינוֹק להחזיקוֹ בּיד עצמוֹ וּלהשקיט בּוֹ את רעבוֹן בּטנוֹ. היא מרגילה אוֹתוֹ לשבת סמוּך לשוּלחן בּשעוֹת הסעוּדוֹת, מלעיטה אוֹתוֹ וּמטעימה אוֹתוֹ מעט מזה וּמעט מזה. וכל מה שהתינוֹק מסכּים לאכוֹל וּמצליח לבלוֹע הרי ההוֹרים נהנים בּהצלחתוֹ וּמוֹסיפים להלעיטוֹ; וכל מה שעוֹשׂים רק מאהבתם אוֹתוֹ הם עוֹשׂים, ואם חלה מכּל ההלעטה הזאת הרי האשמה היא רק בּמחלת צמיחת השינים, ואם צבתה בּטנוֹ ונפלוּ ירכיו – האשמה היא רק בּמזלם הרע…

אכן, כּל מדוֹרי גיהינוֹם עוֹבר התינוֹק התימני עדי שיגדל ויהיה מהאוֹכלים בּרשוּת עצמם. וּכשהוּא, התינוֹק, ‏מצליח להילחם וּלנַצח את כל המחלוֹת יעמוֹד כּתימני מחוּסן מכּל מַרעין בּישין וכל כּלי בּטנוֹ מסוּגלים וּמוּרגלים לכל מיני עבוֹדוֹת־פּרך. כּי כן מחוּסנים הם התימנים שעלוּ אל ארצנוּ, אך הם רק כּמַעשׂר מן המַעשׂר, כי רוּבּם נקבּרוּ בּאדמת תימן בּעוֹדם רכּים. גלוּת תימן מנוּתקת היתה מכּלל העוֹלם ולא היה מגיע אליה מכּל מה שמתהווה בּעוֹלם המדע.


יְקָרָה וְזוֹלָה

אבי הבּחוּר התימני חייב לכתת את רגליו, אם רצה להמציא לבנוֹ עזר כּנגדוֹ; כּי לא בּקלוּת ימצאנה, כּי יקרוֹת ערך הן הבּחוּרוֹת התימניוֹת – הלא מספּר הגברים הרבּה הרבּה יוֹתר מהן. וגם אחרי שאבי הבּחוּר ימצאנה, יהיה עליו עוֹד לבקש וּלהתחנן אל אביה וּלפייסוֹ בּסכוּם מוֹהר הבּתוּלוֹת; וגם אחרי שישלם יצטרך לחכּוֹת שנים עד שתגדל ותהיה ראוּיה לבנוֹ לאשה. כּי דרכּוֹ של אבי הבּת שהוא מַקדים לארוֹס אוֹתה בּעוֹדה פּעוּטה. לכן יש וענין האירוּסין לא יהיה בּר־קיימא. פּעמים יזדמן בּינתים בּחוּר טוֹב ממנוּ וּפעמים יוּצע מוֹהר גדוֹל משלוֹ; פּעמים יפּוֹל ריב בּין ההוֹרים וּפעמים יבוֹא עסק בּיש אחר, כּגוֹן לשוֹן־הרע, ויפריע; פּעמים בּאה מחלת הבּחוּר אוֹ מחלת המאוֹרשׂה, ותלוּ את הקוֹלר בּמזלם הכּבד. צרוֹת צרוּרוֹת נוֹעדוּ לחתן המאָרשׂ עד שתהיה ארוּשׂתוֹ לוֹ לאשה. אבי הכּלה לא יסתפּק בּמעט כּבוֹד בּעד בּיתוֹ, ‏ ולא יפסיק מלנצל כּבוֹד עד עצם שעת הקידוּשין. ורק מאוֹתה שעה ואילך יתחילוּ לרדת ערכּוֹ ואימתוֹ ויבוֹא תוֹר הצד האחר, השלטוֹן יעבוֹר ממנוּ אליהם, – הסחוֹרה היא כּבר סחוֹרתם, וּמעתה רק הם יכוֹלים להשתמש בּה כּרצוֹנם. אוֹ אז אם לא תחלוֹק את הכּבוֹד הראוּי לְחָמיה ולחמוֹתה צפוּיה היא לכל עוֹנש, יאפשר גם לקלל את אביה המכוּבּד ההוּא; ואם תתחזק המריבה אפשר אפילוּ להחזירה לבית אביה, והוּא רוֹאה פּתאוֹם את בּתוֹ הבּאה אליו ודמעתה על לחיה והיא כּסחוֹרה מוּחזרת מן הקוֹנה. אז מתגלע ריב משפּחה בין ההוֹרים והבּת מקבּלת את כּל היסוּרים. עד שיתפּייסוּ ההוֹרים מאַבּדת היא משנוֹת חייה בּאַלמנוּת חַיוּת על דבר קטן שהיה בּינה וּבין חמוֹתה. ואם יתגבּר הריב בּין ההוֹרים תבוֹא תקוּפת תחרוּת בּיניהם, והלך אבי הבּן לבקש אשה אחרת לבנוֹ, והלך אבי הבּת בּצנעה למצוֹא וּלהכין את אשר יהיה בּעל לבתוֹ. ואילוּ הזוּג עצמוֹ מצטערים בּינם לבין עצמם בּאין תרוּפה להפריע לאבוֹתיהם: אפילוּ פּרוּצה שבּפרוּצוֹת לא תעיז להפריע לאביה, המשתדל להפרידה מבּעל נעוּריה וההוֹלך יוֹם יוֹם לבית־דין־צדק לדרוֹש גט לבתוֹ מבּלי שהיא בּיקשה זאת. וכן מתגלגל הזוּג וּמזדלזל והשנַים מאַבּדים את אהבתם שלא בּרצוֹנם. וּפעמים יתגלע הריב ויתפּשט בּין משפּחת הצד האחד וּמשפּחת הצד האחר ויהיה כּתוֹספת אש על המדוּרה, שלא תכבּה אלא אחרי כּתיבת גט־גירוּשין. והגרוּשה תהיה כּאלמנה, וכמוֹה הבּחוּר – עד שימצא לוֹ כּסף מוֹהר שיקנה בּה אשה חדשה. דברים כּעין אלוּ גוֹרמים לגלגל את האשה היקרה מחיק גבר לחיק גבר, ויש אפילוּ שלוֹש וארבּע פּעמים. וכן גוֹרמים אלה המקרים שהגבר לא יוֹציא את ימי חייו אלא אחרי שיחַלק את אהבתוֹ לשתים, שלוֹש נשים, פּעמים בּעוֹד כּוּלן חיוֹת, וּפעמים בּעוֹד כּוּלן יוֹשבוֹת בּבית בּעליהן. לפי דרכּם וּמנהגם הדבר פּשוּט מאד, והלָכה שגוּרה בּפיהם: מצוה לקַדש, מצוה לגרש. המוּפלא שבּמנהגי תימן אתה רוֹאה בּזה שהאשה שהתגרשה אוֹ התאַלמנה מחמירה על עצמה ונזהרת מנגיעת גבר ללא חוּפּה וקידוּשין וכמוֹה כּן הגבר שגוֹרש אוֹ התאַלמן. דרכי זנוּנים אין כּמעט בּקרב התימנים.


לֶחֶם עַצְלוּת לא תֹאכֵל

חלק גדוֹל מזריזוּת האשה לקחה האשה התימנית, ועוֹל גדוֹל ממה שיכוֹלה האשה לסבּוֹל עמוּס עליה. היא מאמינה כּי עוֹל הבית כּוּלוֹ תלוּי בּצוארה, והבּעל הוּא רק איש העבוֹדה והמסחר. היא החייבת לעשׂוֹת הכּל למענוֹ – לבשל, לכבּס, לטחוֹן, לחטוֹב, להציע לוֹ את משכּבוֹ, לטפּל בּילדים, להאכילם, להשקוֹתם וּלהוֹליכם לבית־הספר. וּפעמים גם להביא מים מן הבּאר אוֹ עצים מן היער, ואפילוּ בּחוֹדש התשיעי להריוֹנה. ואוֹמרים שפּעמים חוֹזרת ההרה מן ההר עם חבילת העצים ועם הבּן שהמליטה בּדרכּה. כּלל זה יהיה בּידך, ידידי הקוֹרא: אמרוּ לך שיש אשה שתוּכל להתחרוֹת בּסבל־החיים עם האשה התימנית – אַל תאמין. אמרוּ לך שאין אשה עלוּבת החיים כּאשה התימניה – תאמין.


וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן

בּדרך כּלל אין התימנים ישנים בּמיטוֹת, וּמתקיים בּהם מאמר חז'"ל בּמלוֹאוֹ: חיי צער תחיה ועל הארץ תישן. גם הזקנים גם הזקנוֹת, גם הבּחוּרים גם הבּתוּלוֹת, ישנים על הקרקע. האוּלם הראוּי לשינה ישנים בּוֹ רוּבּם או כּוּלם. מי שיש לוֹ מרבדים יפרוֹשׂ את מַרבדוֹ ויישן עליו, וּמי שיש לוֹ שׂמיכה יפרוֹש את שׂמיכתוֹ ויישן; וּמי שחסר גם זה וגם זוֹ פּורשׂ את שׂקוֹ ויישן עליו שנת־תענוּג. אין בּתימן מי שיתלוֹנן על נדוּדי־שינה. גוֹלים עתיקים הם אנשי תימן, רגילים הם בּכל מיני סבל. קוֹר או חוֹם, קיץ וחוֹרף אינם מפריעים את נעימוּת שנתם אשר על הארץ. הדבר האחד העשׂוּי להפריע את שנתם הוא הפּשפּש הקטן הגוֹזל את מתיקוּתה של שנת העוֹבד, הוא אשר לא מצאוּ תרוּפה לסבלוֹ. חדר־השינה קירוֹתיו ותקרתוֹ מלאים פּשפּשים והישן מתהפּך על משכּבוֹ בּנדוּדי־שינה, והוּא מתגרד וּמתגרד וּמקלל את יוֹמוֹ, וּבין כּך וכך נבקע השחר והוּא מוּכרח לקוּם ולילך לבית־הכּנסת לתפילת שחרית. דבר חקוּק הוּא בּתימן והזקן שבּבּית עוֹמד עליו ואינוֹ מוַתר לבני בּיתוֹ אף כּמלוֹא נימה – אלה זמני התפילה והחדר, שהבּנים חייבים לדקדק בּהם. כּדי להינצל וּלהיבּדל מצרת הפּשפּשים תוֹפר לוֹ התימני הפשוּט כּעין שק והוּא מכניס בּוֹ את עצמוֹ וקוֹשר בּוֹ את עצמוֹ למן הערב עד הבּוֹקר, והציל את עצמוֹ והתענג על שינה מתוּקה; ואם כּבר נברא לוֹ הצלע והכניס גם את צלעוֹ אִתוֹ.


עַם סְגֻלָּה

מקטנוּתו הסתגל איש תימן לסבל, מאז סבל אוֹתוֹ אביו על כּתפיו בּדרך מבּיתוֹ אל בּית־הספר להכּיר וללמוֹד את צוּרתן של כ“ב אוֹתיוֹת התוֹרה; מאז הוּשב הגוּף הרך על הקרקע התחיל מסתגל לחיי צער. כּל בּית־ספרוֹ של המוֹרה התימני הוּא חדר אוֹ מין מחסן בּאחת מפּינוֹת חצרוֹ של בּית־הכּנסת – ארבּעה קירוֹת טיט ותקרת חוֹמר ותבן וּלבנים. גם התלמידים הרבּים גם מוֹריהם יוֹשבים ישיבת קרקע בּלי מחצלת: רק אחד מרבּים, ששחט אביו בּחג גדי־עזים, יביא את עוֹרוֹ לשבת עליו. חדרוֹ של המוֹרה בּקיץ דוֹמה כּבית־מרחץ השרוּי בּזיעה, ובחוֹרף – כּמרתף הטחוּב מטל. נמצא שהוּא עשׂוּי להשאיר את בּגדי תלמידיו רטוּבּים מראשית השנה ועד סוֹפה. אין התלמידים טוֹעמים טעם עידוּן לא מחדרוֹ של המוֹרה ולא מפּיו, – אין לוֹ למוֹרה לא כּסאוֹת ולא שוּלחנוֹת; יש לוֹ אך אבן מאבני המקוֹם, ספר מספרי התנ”ך ושבט משוּלש מעוֹר בּהמה גסה. דרכּוֹ של המוֹרה התימני להלעיט לתלמיד כּל מלה על בּיטוּיה וניגוּנה הלעטה אחת, ואת הפּסוּק – לגימוֹת לגימוֹת. המוֹרה קוֹרא את המלה והתלמידים מקשיבים וּמרגילים וּמאַלפים את פּיהם לבטא כּביטוּיוֹ. כּכה מצליח התלמיד בּעוֹדוֹ נער לקרוֹא בּספר כּמוֹרה. אין לוֹ למוֹרה כּל מכשירי לימוּד, אלא אימת שבטוֹ, בּוֹ הוּא משתמש כּל היוֹם, – מבּוֹקר עד ערב עסוּק השבט בּהצלפוֹת מכוּבּדוֹת מגוּף לגוּף. כּל שגיאה קטנה – הצלפה, לחישה לחבר – הצלפה. כּכה הסתגל עוֹר גוּפם של התלמידים והיה חזק ומחוּסן לכל עבוֹדת־פּרך. ואין דבר אם בּא התלמיד לפני אביו ואמוֹ וּבעוֹרוֹ חבּוּרה או מכּה טריה, כּי לדעתם אך לטוֹבתוֹ עשׂה המוֹרה מה שעשׂה. כּל זמן שבּנם בּבּית הוּא סחוֹרתם שלהם וכל זמן שהוּא בּבית־ספרוֹ של המוֹרה הוּא סחוֹרתוֹ שלוֹ. אין ההוֹרים מאשימים את המוֹרה על מכּוֹת אַכזריוּתוֹ, כּי לדעתם אך לטוֹבתם הוּא עוֹשׂה, שלא יסבּלוּ בּקלוֹנוֹ של בּן בּוּר ועם־הארץ, שיבייש אוֹתם בּקהל עם בּבית־הכּנסת. שבט אכזרי זה והלעטה זאת עשׂוּ את התימני איש יוֹדע ספר בּעל־פּה, לכן אין כּיוֹם מי שיוּכל להתחרוֹת בּוֹ בּקריאת פּסוּקי תנ“ך לפי הדקדוּק וּלפי הטעמים בּעל־פּה. כּל שקידתם של המוֹרים התימנים היא ללמד את התלמידים תנ”ך וּתפילה ושבט מוּסר. בּתימן אין נטיה לפלפּוּלי הגמרא. תחת זאת הם משתעשעים בּקריאת הזוֹהר וּבוֹ הם מקיימים והגית בּוֹ יוֹמם ולילה, בּשיתוּף גדוֹלים וּקטנים. אבל יש בּוֹדדים הקוֹראים אוֹתוֹ עם “מקדש מלך” לאוֹר הפּתילה בּלילוֹת בּבית־הכּנסת אחרי טבילה בּמקוה. אלוּ הם בּעלי הקבּלה, המבארים אוֹתוֹ וּמפרשים אוֹתוֹ רק בּינם לבין עצמם. ודוקא ממוֹרים אלוּ יצאוּ תלמידי־חכמים, אשר התוֹרה שוֹטפת מפּיהם כּמַעין המתגבּר. ויש מתלמידים אלה שהם בּעלי שׂכל חד וּבעלי הבנה דקה וּבעלי זכּרוֹן חזק, שידעוּ לקרוֹא את כּל דיני הלכוֹת השחיטה בּעל־פּה, וכן יוֹדעים הם בּעל־פּה את רוֹב התוֹרה.


מַכִּיר וּמוֹרֵד

כּאיש היוֹדע וּמכחיש, כּעד היוֹדע את האמת ואינוֹ רוֹצה להעיד, כּן ערביי תימן – מכּירים הם את ערכּוֹ של היהוּדי התימני וּמכחישים בּוֹ. הלא עינים להם והם רוֹאים את הוֹדם והדרם של ראשי בּתי־האב אשר ליהוּדים, רוֹאים מפּעם לפעם את השכינה השוֹרה על פּניו של ראש הקהילה, רוֹאים את שלוֹשת דייני בּית־דין־צדק היוֹשבים ודנים והשכינה שוֹרה בּיניהם; ואוּלי הם אומרים דבר בּינם לבין עצמם, אבל בּגלוּי מכחישים הם. מוּכרחים הם להכחיש, שאם לא כן איך יהיה היהוּדי מזוּלזל וּמעוּנה וּמשוּעבּד? ואיך יצווה עליו להשׂמאיל ולרדת מעל החמוֹר וללכת כּעבד לפני אדוֹנוֹ? וּבנגוֹע יד היהוּדי בּדבר איך יקראוֹ טמא? אבל בּעת צרתם וּבאוּ ואמרוּ ליהוּדים: קוּמוּ והוֹשיעוּנוּ, קוּמוּ התפּללוּ, קוּמוּ בּקשוּ רחמים מלפני אלוֹהי אברהם, יצחק ויעקב כּי יחוּס ויוֹריד לנוּ מטר. בּקשה כּגזירה יגישוּ להם: אם תתפּללוּ ותביאוּ מטר מה טוֹב, ואם לא ותדעוּ כּי ענה נענה את נפשוֹתיכם. ואין בּרירה לעם ישׂראל אלא לבקש רחמים מאביר יעקב על טוֹבת מנַדיהם. מתקבצּים הם בּבתי־כּנסיוֹת, קוֹרעים שמים בּתפילוֹתיהם וּמכריחים את השמים לפתוֹח את שערי הדמעה. ואם השמים נשארים כּברזל שאינוֹ מזיע ואינו מטיף טל וּמטר, לא תהיה להם בּרירה אלא להגיש תפילת ערעוּר ותרעוֹמת על אביהם שבּשמים שגדר בּעדם מזה וגדר מזה – מזה גוֹזרים עליהם לבקש מאביהם וּמזה אביהם שבּשמים אינוֹ מקבּל את תפילתם בּרצוֹן. והם, המערערים, מתרעמים והוֹלכים וּמוֹציאים את ספרי־התוֹרה ממקוֹם כּבוֹדם, מפשיטים מעליהם את בּגדי הכּבוֹד אשר עליהם וּמלבּישים אוֹתם בּגדי שׂקים; וּמתוֹך מרירוּת נפש הם הוֹלכים אל בּית־הקברוֹת וחוֹזרים על דברי משה: ואם כּכה אתה עוֹשׂה לי הרגני נא הרוֹג, וּמחני נא מספרך אשר כּתבת. ודברי התרעוֹמת הנאמרים בּמקוֹמם מאַלצים את השמים לתת מטר אפילוּ בּלא עתוֹ, וּמתקדש שמוֹ של אלוֹהי ישׂראל בּרבּים.


מִנְהַג עַתִּיק־יוֹמִין

גוֹלי תימן מחזיקים עצמם שהם מגוֹלי חוּרבּן בּית ראשוֹן וּמנהגיהם הם עתיקי־יוֹמין כּימי גָלוּתם. רוֹאים אנוּ כּיוֹם כּי חלק ממנהגיהם אנשי הדוֹר החדש בּוֹשים להשתמש בּוֹ. כּך, למשל, רגיל הוּא המוּזמן התימני ללכת לחתוּנה וצרכּוֹ בּידוֹ, – הוּא הוֹלך לבית החתן עם בּקבּוּק היי"ש המשׂמח, עם הפּרפּראוֹת ועם דלעת־העישוּן והטבּק; הוּא יוֹשב לוֹ בּשוּרה כּאחד המסוּבּים, הבּאים גם הם וצרכיהם בּידם, וכל אחד משׂמח את עצמוֹ מבּקבּוּקוֹ, וּמפכּח את עצמוֹ מצרוֹר פּרפּראוֹתיו, וּמקרקר וּמעוֹדד את עצמוֹ מנַרגילָתוֹ שלוֹ. מכּבוֹדוֹ וחוֹבתוֹ של אבי החתן הוּא אך להכין למוּזמנים מקוֹמוֹת לשבת, לסַדר אוּלם מוּצע כּרים וּכסתוֹת, אשר יסמכוּ בּהם המוּזמנים ידיהם וגבּיהם, להציע ‏מַחצלוֹת וּמרבדים על הקרקע לישיבה שיש עמה סמיכה, להכין מאוֹרוֹת פּתילוֹת־שמן, אם שמן־קיק ואם עיטרן, לתלוֹת מאוֹרוֹת שיוּכלוּ העינים הרוֹאוֹת להכּיר את האוֹתיוֹת אשר בּספר־השיר, וגם להכין שעוַת־דוֹנג מפּסוֹלת דבש הדבוֹרים אשר ישתעשעוּ בּה המשוֹררים.

לאמוֹר, לפי המנהג מחוּלקת ההתחייבוּת לשתים, בּחלקה היא חוֹבת בּעל־הבּית. וּבחלקה – חוֹבתם של המוּזמנים המכוּבּדים. המזמין חייב להכין למוּזמנים מצע ואוֹרוֹת וּבשׂמים ראש, והמוּזמנים חייבים להביא מה שצריך לכבוֹד עצמם, וּלשׂמח את עצמם, וּלעוֹדד את עצמם; וּבעל־הבּית עוֹמד על הסף ומקבּל את אוֹרחיו ומוֹשיב אוֹתם איש איש לפי גילוֹ וּלפי כּבוד תוֹרתוֹ. המכוּבדים מקוֹם כּבוֹדם מסביב לארבּעת קירוֹת האוּלם, והשאר הוֹלכים שוּרה אחרי שוּרה; וטבּוּרוֹ של האוּלם הוּא מקוֹם המוּקדש למשוֹררים הרוֹקדים לקוֹל השיר.

ריקוּדם של התימנים ריקוּד גברים הוּא. ריקוּדם הוּא עדוּת לחישוּל עצביהם, לגמישוּת גוּפם שזוּף השמש, לבריאוּת קפיצי שסתוּמי לבּם. זקן שכּבר עבר את שנת החמישים וגם את שנת הששים, והוּא אב לתריסר בּנים, ממשיך שעה וּשעתים ריקוּדוֹ בּפיתוּלי עצבים וחילוּצי עצמוֹת – עשׂרוֹת עמידוֹת וישיבוֹת לרגע, קפיצוֹת־דילוּג קלוֹת, והכּל בּלי שוּם חשש סכּנה לבריאוּת הלב. הריקוּד הוֹלך ונמשך רק לפי משקל השיר, אין משתמשים בּכלי־שיר, – שבוּעה נשבּעוּ שלא ישכּחוּ את חוּרבּן ירוּשלים ולא יחזיקוּ בּידם שוּם כּלי מכּלי־השיר שנתלוּ על נהרוֹת בּבל, והם מקיימים את שבוּעתם זאת עד היוֹם.

וּמן הענין הוּא כי מנהג עתיק־יוֹמין זה הם נוֹהגים גם בּבית השׂמחה וגם בּבית האֵבל. רגילים התימנים לקיים מצוַת נחמת אבלים בּלילוֹת – כּל איש מנחם לוֹקח אתוֹ את קוּמקוּם הקפה ואת הספל שלוֹ, את הנַרגילה והטבּק שלוֹ, והוֹלך לבית האבל לנחם. שם הם מדבּרים דברי־חוּלין ודברי־קוֹדש, דברי־הלכה ודברי־אגדה, שוֹתים קפה וּמקרקרים. והאבלים שוֹמעים וּמסיחים את דעתם, כּי יפה שעה אחת בּעוֹלם הזה מכּל חיי העוֹלם הבּא, וּמפייסים את דעתם, כּי יפה שעה אחת של עוֹלם הבּא מכּל חיי העוֹלם הזה.


תִּשְׁעָה בְּאָב כְּהִלְכָתוֹ

ארץ תימן ראוּיה מטבעה לסַמל צוּרתוֹ של תשעה בּאב – עוֹזר לכך החוּרבּן והשממוֹן המצוּי שם. אלוּ סוּפוֹת־האבק המכסוֹת את השמים וכל צבאם; אלוּ רוּחוֹת קדים החרישיוֹת הלוֹחכוֹת כּל טיפּת מים שהתבּוֹדדה ממקוֹרה; זוֹ הרוחּ העזה המטלטלת כּל עץ ושוֹברתוֹ, שוֹברת את צמרתוֹ וּמשדפת וּמיבשת אוֹתוֹ ואת החציר המציץ. כּל אלה מסייעים לצייר מעט מזער מצוּרתוֹ של התשעה בּאב, ונוֹספת עליהם מרירוּתה של גלוּת תימן, – ירידת גוֹליה בּדרגת חיי האדם, האימה המוּטלת עליהם משכנם המזוּין והמבליט בּלהב פּגיוֹנוֹ וחרבּוֹ את להב אש שׂנאתוֹ, הכּוֹפה עליהם דקדוּק זהיר בּכבוֹד אדוֹניהם, שלא יפליטוּ חלילה מלה וחצי מלה המחַסרת יראת־כּבוֹד. על כּל אלה נוֹספת העניוּת בּחוֹמר, בּכסף וּבשוה כּסף, – צמצוּם כּלכּלת הגוּף, הבּגדים המטוּלאים, שעבּוּד הגלוּת וסבלה ההוֹלך ונמשך שנה שנה, חוֹדש חוֹדש, יוֹם יוֹם, שעה שעה, – כּל אלה נוֹתנים לגוֹלת תימן את הכּוֹח המדַמה לצייר את התשעה בּאָב הראשוֹן שבּוֹ נחרבה העיר והמלכוּת וּבית־המקדש ויצאנוּ בּמקלנוּ וסבלנוּ אל הגוֹלה.

בּרוֹב קצוֹת הגוֹלה הלכה ונשתכּחה דמוּתוֹ של תשעה בּאב הראשוֹן, ואילוּ גוֹלת תימן, שאין לה קוֹרטוֹב חוֹפש, היא היא ששמרה את הירוּשה הזאת מדוֹר לדוֹר מאז ועד היוֹם. מדי שנה בּשנה, עת החזן מכריז בּקהל המתפּללים על צוֹם השבעה־עשׂר בּתמוּז, מרגיש כּל איש מתפּלל כּעין מהלוּמה בּלבּוֹ, וּלפניו עוֹלה דמוּתוֹ של התשעה בּאב הממשמש וּבא. מיוֹם צוֹם תמוּז ואילך מתחיל כּל יהוּדי תימני להיוֹת זהיר בּמהלכיו, נזהר שלא יתגלע ריב בּינוֹ וּבין גוֹי בּימי המְצָרים. רגילים הם התימנים להתערב וּלהוֹכיח איש את אחיו בּמקרה של ויכּוּח בּין אוֹיבים, ואפילוּ בין ידידים וּקרוֹבים, בּזרקם להם מלה אחת: “מצָרים”. מלה קצרה זאת פּוֹעלת לרוֹב את פּעוּלתה וּמפסיקה את הויכּוּח בּין היריבים. כּן רגילים הם לדחוֹת כּל קניה וּמכירה המוּצעת להם עד שבּת הנחמה. כּל התחלת עסק נדחית, שוּם דברי אירוּסין וצרכי חתוּנוֹת אינם יוֹצאים מן הפּה ולחוּץ, כּי מין שברוֹן־לב פּוֹעל אצל כּל יהוּדי, מין צניעוּת וּכניעה, וקבּלת־דין בּרצוֹן. אפילוּ המוֹרה, הרגיל להלעיט את תלמידיו כּל מלה בּכוֹח שבטוֹ המשוּלש, מתכּנס בּתוֹך עצמוֹ ושוֹלט על עצמוֹ וּמצמצם את אַכזריוּתוֹ; הוּא לוֹקח את מכשיר־מַלקיוֹתיו וּמטמין אוֹתוֹ בּמקוֹם סמוּי מן העין. כּן הוֹפכים שבוּעוֹת המצָרים המרים האלה לתלמידי בּית־הספר ימי־פּגרה מהצלפוֹת השבט, כּימי מנוּחה וּמרגוֹע לעוֹר הבּשׂר עד לשבּת הנחמה. אמנם, בּאוֹתם הימים יש מין מצוּקת רעב בּבּית, – נוֹהגים בּהם מאכלים משוּנים ותבשילים משוּנים, כּביכוֹל פּת בּמלח תאכל. טיפּוֹת השוּמן נעלמוֹת מן הקערה, המָרי השוֹחט גנז את סכּינוֹ בּנרתיקה ונעלם ריח הבּשׂר מן המטבּח. הכּל מסתפּקים בּאוֹכל כּחוּש, וכל מה שתשעה בּאב מתקרב, הוֹלך האוֹכל וכוֹחש, עד שמגיע לפת חרבה הטבוּלה בּאֵפר של ערב התשעה בּאב עצמוֹ.

רגילים התימנים להשתעשע בּקריאת פּסוּקי הנביאים; רגיל הוּא העוֹמד בּתוֹרה להפטיר בּנביא לשעשע את הציבּוּר בּמלי עידוּד של הנביא, אבל בּהפטרוֹת של שבּתוֹת המצָרים מפטירים רק הזקנים החרדים, וּכמין קוֹל יללה מחריד את לבבוֹת השוֹמעים וּמשכּח את השבּת ותענוּגוֹתיה.

שיטת הבּנין בּתימן רוּבּה כּכוּלה חמרי־קרקע – הלבנים מטיט, המלט מטיט והטיח מטיט; אין תכנית ותבנית ושׂרטוּט. איש הישר בּעיניו יעשׂה, יאריך עד כּמה שירצה, ירחיב עד כּמה שירצה וינמיך עד כּמה שירצה. העיקר שיגמוֹר את בּנינוֹ שעה אחת קוֹדם. אין נוֹתן דעתוֹ על האוֹר, מתירים לוֹ להתגנב אל תוֹך הבּנין רק ממקוֹם שימצא אשנב אוֹ חוֹר אוֹ סדק, ואין בּוֹחל בּטחב. העיקר שתהיה תקרה מעל לראש. כּל בּוֹנה בּית משתדל להצטמצם כּשם שהכּסף מצוּמצם בּידוֹ. כּל שכּן רב הצמצוּם בּשעה שבּוֹנים בּית שאין לוֹ בּעלים, כּגוֹן בּית־כּנסת, שכּאן מסתפּקים בּפתח המוֹציא והמביא, בּדלת שהיא כּמין חוֹר, כּדמוּת אוֹת חי"ת שנחרתה בּחוֹמר הרך של אחת מפּינוֹת הקיר, כּשם שנחרתוּ בּפינוֹת אחרוֹת כּמיני אשנבּים הנוֹחים לצפּרים להתגוֹנן בּהם מן הגשם וּלהטיל בּהם בּיצים. ואם האוּלם האַפלוּלי הזה, על פּתילת נר־התמיד המנַצנצת בּתוֹכוֹ, יש בּוֹ כּדי להרעיד את נימי לבּוֹ של כּל הנכנס בּוֹ, בּליל תשעה בּאב לא כּל שכּן.

כּי בּליל תשעה בּאב מוֹסיפים בּאוּלם אַפלוּלית על אַפלוּלית, מעין וַימש חוֹשך. בּערבּית בּאים הזקנים החרדים מעוּטפים בּשׂקים ממש, נכנסים לבית־הכּנסת, מבּיטים על ארוֹן־הקוֹדש שהוּסרה מעליו פּרוֹכת המסך, צוֹעקים צעקה, מעין קריעה על המת. צעקה זאת מביאה את כּל קהל המתקבּצים לידי יללה וּגעיה אחת: על נַהרוֹת בּבל, ואם אשכּחך ירוּשלים תשכּח ימיני.


יוֹם הַשּׁוּק

היוֹם הרביעי הוּא יוֹם השוּק בּמסחר התימני. יוֹם בּשבוּע מתקבּצים הקוֹנים והמוֹכרים, כּל אנשי הכּפרים שמסביב, בּמגרש המיוּחד לכך, וכל אחד מביא את סחוֹרתוֹ. זה מביא את פּרתוֹ, זה את גמַלוֹ, זה את חמוֹרוֹ, את כּבשׂתוֹ, את שמנוֹ, את דבשוֹ, את שעוָתוֹ, את חיטתוֹ. הגברים מביאים את סחוֹרוֹתיהם טעוּנוֹת על גמליהם ועל חמוֹריהם, והנשים מביאוֹת את סחוֹרוֹתיהן עמוּסוֹת על ראשיהן. תוֹך שעה אחת מתגלה שוּק של מיני סחוֹרוֹת צפוּפוֹת. עזים וּגמלים וחמוֹרים וּתיישים, עם קוֹנים וּמוֹכרים וסרסוּרים כּמערבּולת אחת, והמסחר מתחיל. זה מוֹכר את חמוֹרוֹ בּשני עזים וזה מוֹכר את גמלוֹ בּשני חמוֹרים, זה מוֹכר את שמנוֹ בּחיטה וזה מוֹכר את שעוָתוֹ בּכבשׂה; ויש גם מוֹכרים וקוֹנים בּשקלים וּפרוּטוֹת. רק יוֹם בּשבוע קבוּע למסחר, וּבוֹ גם השוֹדד מפסיק את אוּמנוּת השוֹד ונעשׂה כּסוֹחר ותיק, שוֹקל בּמשקל, סוֹפר בּמספּר, מחשב חשבּוֹנוֹת, אם יוֹדע חשבּוֹן הוּא, ואם לא ועזרוּ לוֹ פּניני מחרוֹזת תפילתוֹ.

כּל שעוֹת היוֹם ההוּא מבלים הסוֹחרים בּשוּק, מדבּרים הרבּה וּמשתוים מעט, נשבּעים הרבּה וּמאמינים מעט, משתדלים לרמוֹת זה את זה וּלנצל זה את זה; ועל כּל קטטה שנתגלגלה בּין איש לרעהוּ בּא השלישי המכריע וּמבקשם, בּשם נביאם מוּחמד, לחדוֹל מריב וּלוַתר זה לזה, למען השם וּשליחוֹ. מלים אלוּ מסוּגלוֹת לשכּך ריב וּמדנים. בּנטוֹת היוֹם יגָמר השוּק וכל סוֹחר חוֹזר עם סחוֹרתוֹ למקוֹמוֹ, זה לעבוֹדתוֹ וזה לסוּרוֹ הרע – עד יוֹם השוּק שיבוֹא בּשבוּע הבּא.

גם היהוּדים התימנים משתתפים בּיוֹם השוּק והם הותיקים והרוּח החיה בּמסחר הסחרחר.


מְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁם הָרֶשַׁע

לפי חוּקי תימן אין זכוּת לנגנב לדרוֹש מן המשטרה למצוֹא את הגנב, והדרך הרגילה היא שהנגנב יחפּשׂ וימצא את הגנב ורק אחר כּך תהיה לוֹ הזכוּת לבוֹא אל השוֹפט וּלבקש ממנוּ להעמיד את הגנב בּדין וּלהוֹציא את בּלעוֹ מפּיו. וגם אז אין השוֹפט מסכּים להעמיד את הנתבּע לדין אלא לאחר שיקבּל מן התוֹבע את שׂכר טרחת משפּטוֹ. ולכן יהוּדי שנגנב טוֹבתוֹ תהיה כּפוּלה אם ישתוֹק, כּי בּזה גם יציל את עצמוֹ מסכּנת הגנב וּמנקמתוֹ וגם ינצל מתשלוּם שׂכר השוֹפט. אמנם היהוּדי יכוֹל להגיש את תלוּנתוֹ לפני הגוֹי, שכנוֹ הקרוֹב אל בּיתוֹ, כּי לפי מנהג תימן כּל יהוּדי חוֹסה בּצלוֹ של שכנוֹ הגוֹי, שהוּא כּמין אפּוֹטרוֹפּוֹס לוֹ, והזכוּת לוֹ לתבּוֹע דין אַלָם מאַלם ודין גוֹי מגוֹי, אם הלוָאה, אם חוֹב ואם החזרת גניבה. גם דבר זה הוּא אחד הנסים שבּהם ניתן ליהוּדי תימן לחיוֹת בּין עוֹשקיהם כּוֹח.


הַקָּזַת חוֹבָה

הקזת הדם בּתימן היא כּחוֹבה שאין לבטלה ואין להיפּטר ממנה – היא נחשבת סגוּלה בּדוּקה וּמנוּסה לזריזוּת תנוּעת חיי הגוּף. ולכן איש כּי ירגיש את עצמוֹ מנמנם וּמפּהק וּכבד־תנוּעה ואמר לעצמוֹ: קוּם לך לך אל המַקיז ויתקע בּגבּך תריסר קרני גדיים מוֹצצוֹת־דם. וכן איש כּי ירגיש סחרחוֹרת ראש ואמר לעצמוֹ: קוּם לך לך אל המקיז שיוֹציא מגוּפך את הדמים השחוֹרים הנפסדים. איש כּי יחלה בּמחלת אַדמוּמית העינים ואמר לעצמוֹ: קוּם לך לך אל המקיז וימצוֹץ לך את יוֹתרת הדם הארסי הרוֹתח וּמפעפע בּגוּפך. ואם גמר בּנפשוֹ כּי ילך להקיז דם הריהוּ קם וּמרתיח משקה ממוּתק בּדבש וּמתוּבל בּזנגביל וּמעט קליפּוֹת קפה ולוֹקחוֹ בּקוּמקוּם וּבא לבית המַקיז. זה מקבּל לָקוֹחוֹתיו, מוֹשיבם שוּרה אחת על האיצטבּה, כּשפּניהם אל הקיר וגבּיהם לנגד פּניו, מכּה על גב כּל אחד ואחד בּראש תערוֹ אשר בּידוֹ וטיפּוֹת דם שחוֹר ועבה מַדמיעוֹת ונוֹזלוֹת. אחר הוּא לוֹקח מקרני גדיים ותוֹקען בּמציצת פּיו על הגב בּמקוֹם ששׂרט. השעוֹת נמשכוֹת, המוּקז מוֹסיף לשתוֹת את החמים שלוֹ ספל אחר ספל, והמקיז מוֹסיף למצוֹץ מפּיפיוֹת הקרנים שבּגב המוּקז וּממשמש מדי פּעם בּשׂפתוֹתיו, אם כּבר נתמלאוּ הקרנים דם כּדי להריקוֹ בּפיו. הוּא מריקן פּעם אחר פּעם ועינוֹ בּוֹחנת את צבע הדם הנשפּך על העפר, אם כּבר יצא הדם המקוּלקל, אם צבעוֹ השחרחר כּבר הפך לצבע אדוֹם בּהיר. אז, רק אז, הוּא מסיר את הקרנים שתקע לכל רוֹחב הגב, בּדיוּק מאחוֹרי הריאה והלב, והמוּקז רוֹאה עצמוֹ כּמי שהטריד מגוּפוֹ את מחלתוֹ והחלים וחידש את כּוֹחוֹ, וּמכריז בּפני כּוּלם כּי כּבר הוּקל לוֹ וּתנוּעתוֹ קלה.

זוֹהי כּל תוֹרת ההקזה התימנית. זוֹ כּל חכמת הרפוּאה שלהם.


יָד בַּמַּפּוּחַ וְיָד בַּסֵּפֶר

כל מוֹרה ורב אשר בּארצוֹת תימן מאמין בּמאמר חכמינוּ: “אם אין תוֹרה אין קמח”, וכל אחד הוּא גם בּעל תוֹרה וגם בּעל אוּמנוּת ואת שתיהן מחזיק על לבּוֹ כּשתי נשים. והיוּ לוֹ כּשתי נשמוֹת חיים – זאת מפרנסת אוֹתוֹ פּרנסה בּרוּחניוּת וזאת מפרנסת אוֹתוֹ בּגשמיוּת. כּל מלאכה וּמלאכת מחשבת בּארצוֹת תימן הן רק ירוּשתוֹ של חכם יהוּדי; ולכן עם כּל השׂנאה הקוֹדחת של הנכרי ליהוּדי הוּא מוּכרח לכתת את רגליו וּלחפּשׂ את היהוּדי שיתקן לוֹ את המעוּוָת. נשבּרה מחרשתוֹ – הוֹלך לנפּח היהוּדי, נתקלקל מַנעוּל בּיתוֹ –הוֹלך למַסגר היהוּדי; כּכל ששׂנאתוֹ מרחיקתוֹ מן היהוּדי, כּן צוֹרך החיים מכריחוֹ להתקרב אליו. זה אחד מאוֹתם הנסים. שעמדוּ ליהוּדים כּתריס בּפני השׂנאה הדתית, התוֹססת ורוֹתחת בּכל קצווֹת תימן. והחכם היהוּדי בּעל האוּמנוּת ידע להשתמש בּמקצוֹעוֹ גם לפרנסה וגם לכבּוֹת בּה אוֹתה שׂנאה מפעפּעת. בּעוֹד הגוֹי יוֹשב לפניו וּמאיץ בּוֹ להזדרז וּלתקן לוֹ את קלקלתוֹ בּדרך הטוֹבה וּבמחיר זוֹל וּבשעה אחת – הוּא, היהוּדי החכם, משתדל להסבּיר לוֹ שאין לך דבר שאין לוֹ מקוֹם, ואין לך אדם שאין לוֹ שעה, וכל הנבראים הם יצוּר כּפּיו של האלוֹקים. כּן השתדלוּ החכמים לשכּך את חמת השׂנאה לרוֹב בּדרך התוֹכחה המתוּנה, ורק לפעמים בּדרך העוֹנש הקל. למשל, מה שסיפּרוּ על חכם צוֹרף אחד אשר מלאכתוֹ לימדה אוֹתוֹ לאחוֹז צבת בּצבת עשׂוּיה וידע איך לתפּוֹשׂ בּה את השן הנקוּבה והרקוּבה ולעקוֹר אוֹתה. והיוּ הגוֹיים בּאים אליו לעקוֹר להם את שיניהם הרקוּבוֹת. והוּא, החכם, קוֹצב להם שׂכרוֹ, פּרוּטת־נחוֹשת לכל עקירת שן. וּמעשׂה בּאוֹתוֹ חכם שעבר פּעם בּשוּק ליד גוֹי אחד מצד ימינוֹ ולא מצד שׂמאלוֹ: עמד הגוֹי וּסטרוֹ על לחיוֹ. לימים בּא גוֹי זה לביתוֹ והוּא מחזיק ראשוֹ בּשתי ידיו מעוֹצם כּאב שינוֹ הרקוּבה וּלשוֹנוֹ מתחננת אליו שיעקרנה. נזכּר החכם הצוֹרף עלבּוֹנוֹ ודחה אוֹתוֹ שיבוֹא למחרת היוֹם וּבבואוֹ למחרת היוֹם פּדאוֹ ממכאוֹביו. וּמעשׂה זה הוֹסיפוּ לוֹ דבר־הלצה: בּבוֹא הגוֹי למחרת היוֹם השכּיבוֹ החכם וּפער את פּיו והכניס צבתוֹ בּלוֹעוֹ, עשׂה בּתבוּנת כּפּיו, אחז שתי שינים כּאחת, עקר כּדרכּוֹ והנה הן תאוֹמים בּידוֹ. ראה הגוֹי שתי שיניו בּצבת, קפץ ממקוֹמוֹ ואמר: לא אשלם בּלתי שׂכר שן עקוּרה אחת. השיב החכם: הדין עמך, וקיבּל פּרוטה אחת בּלבד.


מַלְכֻיּוֹת וּמְלָכִים

מאוֹת שנים משלוּ מלכים שוֹנים בּנפות תימן, ושלטוֹן האִימַמיוּת בּנפה הגדוֹלה והחזקה מכּוּלן, עד שבּאוּ התוּרכּים וּפרשׂוּ שלטוֹנם בּתימן. שלטוֹנם הלך והשׂתרע וכמעט לגבוּלוֹת עדן הגיע, עד שהמלוּכה האימַמית מרדה והסירה את עוֹל התוּרכּים מעל צוארה. זמן רב נלחמוּ התוּרכּים וסוֹפם התיאשוּ והסתלקוּ, בּיחוּד לאחר שארץ זוֹ גרמה לממשלתם אך הפסד. חזרוּ תימן ועדן לשלטוֹן איממי. יוֹתר מפּעם אחת עברה העיר עדן מידי התוּרכּים לידי האיממים, עד בּוֹא כּיבּוּש הבּריטים, בּשנת 1839.

יש אומרים שהעיר עדן, העוֹמדת על תלה כּיוֹם, לא היא העיר שלפני מאוֹת בּשנים, כּי עדן הקדוּמה היתה בנוּיה על פּסגת ההרים, ואילוּ העיר של היוֹם שוֹכנת בּעמק. ויש אוֹמרים שעדן הקדוּמה נחרבה ושקעה בּרעש אדמה. שמוּעה זאת מתאַשרת מפּעם לפעם על ידי בּית המתגלה טמוּן בּאדמה, אף אבני ההרים השחוֹרוֹת וּשרוּפוֹת הן כּעדוּת לחוּרבּן.

הערבים יוֹשבי תימן העתיקים מעלים את העיר עדן הקדוּמה בּשלל צבעים, ויש מרחיקים ואוֹמרים כּי העיר היתה קיימת ועוֹמדת מימי מלכוּת שלמה. עיר מרכּוֹלת וּמרכּז לסחר בּשׂמים. ואמנם, עדן קבוּעה ועוֹמדת על פּרשת הדרכים בּין סין והוֹדו וּבין ים־סוּף; היא כּגשר מקשר בּלשוֹן־ים את הים ההוֹדי אל ים־סוּף, אף נוֹתנת לתימן מוֹצא אל הים. מסחר הבּשׂמים מסין וּמהוֹדוּ מרוּכּז בּה עד היוֹם, בּיחוּד בּידי המיוּחסים שבּקהילה. יש מפליגים ואוֹמרים: עדן היא עֶציוֹן־גבר הנזכּרת בּתנ"ך, אך, לכל הדעוֹת, אין לפקפּק כּי היא עיר עתיקה, וכמוֹה גם קהילת היהוּדים בּה.

עם פּתיחת תעלת סוּאֶץ הוּקלה התחבּוּרה בּין תימן ותוּרכּיה, ותוּרכּיה חזרה וּפרשׂה את ממשלתה על ארצוֹת תימן. אך עוֹל ההוֹצאוֹת הגדוֹלוֹת לא הוּקל, כּי תימן היתה עניה כּשהיתה והשלטוֹן עליה היה מוֹציא יוֹתר משהיה מכניס. בּזמן האחרוֹן היוּ שלוֹשה נמלים מקשרים את תימן עם העוֹלם הרחב: האחד בּעיר חוּדֵידָה, השני בּמוּכָה והשלישי בּעַדֶן. שלשתם בּגבוּלוֹת ים־סוּף. נמל עדן היה מתנוֹסס עליו דגל הארי הבּריטי, והנמלים שבחוּדידה ומוּכה התנוֹסס עליהם דגל חצי־הסהר.

כּדרכּם של האנגלים טרחוּ גם בּעדן להקדים את הכּיבּוּש בּכוֹח המסחר לכּיבּוּש בּכוֹח הצבא. סוֹחרים אנגלים היוּ בּאים הנה וּמביאים סחוֹרוֹתיהם בּאניוֹת־מפרשׂים וקשר מסחר זה הביא אותם לקשרי־ידידוּת עם מלכי תימן, ויוֹתר מכּוּלם – עם מלכי לַחְג, שעיר עדן היתה כּפוּפה לה. כּך למדוּ והכּירוּ את הארץ ואת מלכיה ואת טכסיסיה, תהוּ על קנקנם ושקלוּ את כּוֹחוֹתיהם, אף היתה להם שעת־כּוֹשר של נסיעה בּמדבּרוֹת ושׂירטטוּ לעצמם שׂרטוּטים למַזכּרת. הם השתדלוּ תמיד לבוֹא בּמשׂא־וּמתן עדין עם מלך לחג, בּיקשוּ ממנוּ רשיוֹן אחר רשיוֹן וקיבּלוּ ממנוּ זכוּת אחרי זכוּת, ועל כּל זכוּת הקריבוּ קרבּן זהב וכסף. היה נוֹח להם להתנהג כּאזרחים טוֹבים בּחסוּת המלך, מתוֹך כּוונה להבטיח את חייהם וּלהתהלך בּני־חוֹרין בּתוֹך המוֹן הבֶּדוִים. גם זכיוֹן קרקע לאחוּזת־קבר בּיקשוּ ממלך לחג, הוּא המקוֹם שמראים עליו בּאצבּע עד היוֹם.

בּשנת 1839 כּבש, כּנוֹדע, הצי האנגלי את העיר עדן. אש לוֹעם של תוֹתחי האניה קצרה כּשבּלים אַילוּ מאוֹת בּדוים שניסוּ לעמוֹד בּפניהם בּחרבוֹת וּפגיוֹנים. ויתרם נסוּ לארבּע רוּחוֹת המדבּר. עשׂרוֹת הפּצוּעים לקחוּם האנגלים הכּוֹבשים וריפּאוּ פּצעיהם. בּשמוֹע אזרחי העיר קוֹל רעם התוֹתחים רצו כּוּלם מבוֹהלים וּבאוּ לחסוֹת בּצל בּית־התפילה של עידרוּס, כּדרכּם תמיד להשתמש בּוֹ כּבית־מקלט מחרב השוֹדדים הבּדוים, שהיוּ תוֹקפים מפּעם לפעם את עדן. אוּלם אחר הכּיבּוּש לא שלטוּ הכּוֹבשים בּעיר וּסביבוֹתיה בּכוֹח הנשק, הם בּחרוּ להם תמיד את דרך הפּשרה והפּיוּס עם המלכים הערבים והרגילוּ אוֹתם לקבּל מידיהם מנחוֹת וּמתנוֹת, מטבּעוֹת נוֹצצוֹת, ואפילוּ סכוּמי כּסף, קצבת חוֹדש ושנה, קבעוּ להם. וּכנגד זה הוּרגלוּ גם המלכים לבקר את המוֹשלים בּעדן ולחתוֹם על חוֹזים וּברית־אמָנה לשמירת בּטחוֹן הדרכים וּבטחוֹן המסחר בּארץ, והם עצמם בּערמתם לא חשׂכוּ את ידם מלגרוֹם בּלבּוּלים בּדרכים, מתוֹך כּוונה לסחוֹט כּסף לשפיתת השלוֹם. פּעמים אחדוֹת, בּהסתת שֵייכים קנאים, ניסוּ גם להתנפל על העיר עדן עצמה – בּדוים רוֹכבי גמלים וסוּסים והוֹלכי־רגל בּאוּ אליה חמוּשים לגרש מתוֹכה את האנגלים הכּוֹבשים בּחרבוֹת, פּגיוֹנים וּרמחים, ולבוֹז את רכוּשם של הכּוֹפרים, הנוֹצרים והיהוּדים; אך מעט הצבא אשר עמד בּין המצָרים הקבּיל את פּניהם בּאש התוֹתחים, אשר פּיזרה אוֹתם לכל רוּח. אחרי המרידה שנכשלה היוּ אוֹתם השייכים עצמם חוֹזרים בּתשוּבה, מחניפים לכּוֹבשים וּמבקשים שלוֹם, וּמקבּלים מתנוֹת כּרגיל. עם הכּיבּוּש היה מספּר תוֹשבי העיר כּחמש מאוֹת ורוּבּם יהוּדים, ואחריו גדל והלך עד לאלפים, כּי היתה זוֹ לעיר הבּטוּחה לנפש ולרכוּש יוֹתר מכּל ערי תימן, ויוֹם יוֹם נהרוּ אליה לבנים וּשחוֹרים מכּל קצוֹת הארץ.

שלטוֹנם של התוּרכּים היה משוּך מרחק קט מגבוּלוֹת עדן וּמתפשט לארכּוֹ וּלרחבּוֹ של ישימוֹן תימן, ואילוּ שלטוֹנם של הבּריטים מצוּמצם על הררי עיר עדן ונמשך לארכּם ורחבּם של ים־סוּף והים האָדוֹם ההוֹדי. רק מעט מאד התקדמוּ הבּריטים בּמאַת השנים אל תוֹך תוֹכה של אדמת תימן, ולא מאפס יכלתם, כּי אם מאפס רצוֹנם לעשׂוֹת מריבה עם מלך אמין אלמוּאַמְנִין2, אשר תרגיז את בּני הוֹדוּ המוּסלמים. והלא בּטוּחים היוּ כּי אם אך ירצוּ תפּוֹל אדמה זוֹ בּחלקם בּבוא השעה המתאימה. וכל מאַת השנים האלוּ היוּ התוּרכּים ראשי השליטים בּתימן, ושלוֹם מדוּמה בּין מלכוּתם וּבין המלכוּת האיממית, התפּרצוּת מלחמה וּפרישׂת סוּכּת שלוֹם היוּ מתחלפוֹת מזמן לזמן. הצבא האיממי, שמקוֹם חנוֹתוֹ על ההרים וּמאכלוֹ מאכל ההרים, וכוֹחוֹ מפוּזר על ההרים, היה מעביד קשה את הצבא התוּרכּי המסוּרבּל בּאדם וּבבהמה, בּצידה ובתוֹתחים, ושעל כּן פּעם היוּ מנַצחים וּפעם מנַצח אוֹתם הרעב מחוֹסר הצידה לדרך. הצדדים הלוֹחמים שׂנאוּ זה את זה שׂנאה עזה, הוָאלי התוּרכּי וראש האיממים היוּ עוֹינים זה את זה; רק כּשלוֹן הצד האחד ונצחוֹן הצד האחר היה לפעמים מקרב אוֹתם לשעה קלה של שלוֹם מדוּמה. ואלי הלך וּואלי בּא בּמקוֹמוֹ, צבא הלך וצבא בּא בּמקוֹמוֹ, וכוּלם לא עלה בּידם להכניע את צבאוֹת האימם. בּכל אוֹתה הרעה היה מעט טוֹבה לגוֹלי תימן, כּי ריחוּק לב התוּרכּים מן האיממים גרם לקרבתם ליהוּדים, גם הביא להם פּרנסה וקירבם אל השׂררה, והדבר מיתק מעט את מרירוּת הגלוּת. המשטר התוּרכּי, שחלקוֹ המוֹדרני מרוּבּה מחלקוֹ הדתי, קל היה יוֹתר להשתעבּד למשפּטיו וחוּקוֹתיו. וגם זאת, התוּרכּים היו מקבּלים מאיסטאנבּוּל מטבּעוֹת זהב וכסף והמסחר פּרח. מה שאין כּן אחרי צאת התוּרכּים. כּי משנסתלקוּ הם מתימן הסתלקוּ גם מטבּעות הזהב ממנה והמסחר הלך הלוֹך והתדלדל, עד כּי חזר להיוֹת בּדרך תמוּרת סחוֹרה בּסחוֹרה, סוּס בּגמל, חמוֹר בּפרה. אך גם המסחר בּימי התוּרכּים היה צנוּע למדי – התנוּעה בּשני נמליהם המקשרים את תימן אל ים־סוּף היתה זעוּמה, כי נמלהּ של עדן הפּטוּר ממכס היה מוֹקש להם. המכס הכּבד של החוֹק התוּרכּי הרחיק את הסוֹחרים מקשרי־מסחר עם סוֹחרי חוּדידה וּמוּכה התוּרכּיים, וכל ערי תימן בּאוּ לקנוֹת את סחוֹרתם מעדן, עיר הזוֹל.

וּמדי דַבּרנוּ בּאחרית ימי שלטוֹנם של התוּרכּים בּתימן נזכּיר את סַעיד פּחה, הוָאלי האחרוֹן שמשל בּה, עד עבוֹר השלטוֹן לידי האימם יחיא, השוֹלט על תימן עד היוֹם. במלחמת־העוֹלם הקוֹדמת נכנסה ממשלת תוּרכּיה בּבּרית המשוּלשת, ושלטוֹנה של ממשלת בּריטניה הגדוֹלה בּנמל סוּאֶץ וּבעיר עדן וציה האדיר השוֹלט בּים התיכוֹן ניתקוּ את הקשרים שבּין ממשלת תוּרכּיה וּבין תימן, ולא יכוֹלֹ סעיד פּחה לקבּל עזרה מממשלתוֹ שבּאיסטאנבּול. אוּלם גם בּהיוֹתוֹ מנוּתק ממנה שמר אמוּנים לה והשׂכּיל לנהל את תימן אפילוּ בּלי עזרתה וּבלי קשר עמה. בּאמצע שנוֹת המלחמה, בּראוֹתוֹ את עצמוֹ בּמצוֹר וּבמצוֹק, בּחוּג המטרוֹפּוֹלין שלוֹ, עלה בּדעתוֹ לרדת עם חייליו מצנעא לכבּוֹש את עיר עדן הבּצוּרה. שמוּעה זאת – כּי יעיז הפּחה המנוּתק לנסוֹע מהלך עשׂרים יוֹם עם חייליו וּגמליו וחמוֹריו, עם קוֹמץ תוֹתחיו הישנים־נוֹשנים, לכבּוֹש בּהם את עיר עדן הבּצוּרה וּמזוּינת בּצבא וּכלי־נשק מוֹדרניים וּשמוּרה בּסַיירוֹת מצוּידוֹת־מקלעים – לא נתקבּלה על דעת השוֹמע. אבל הוּא העיז העזה ועבר את כּל הישימוֹן כּאוֹרב מתגנב, וּפתאוֹם, מתוֹך חוֹשך וצלמות המדבּר, נשמעה הרעמת תוֹתחיו של סעיד פּחה והוּא וצבאוֹ וּגמַליו וחמוֹריו זינקוּ מבּין יערי העצים הדלים אל תוֹך רחוֹבה של עיר לחג. צבאוֹתיו של מלך לחג הדלים לא יכלוּ להתגוֹנן בּלתי אם שעוֹת מעטוֹת; וּבעוֹד עזרת הממשלה האנגלית בּדרך וארמוֹנוֹ של מלך לחג כּבר רוּטש בּחמת כּדוּרי־תוֹתחים, והמלך הפּצוּע וּשאר חייליו עזבוּ את העיר וּפוֹנים לחסוֹת בּעיר עדן. הצבא האנגלי הנזעק. להציל והמלך הבּוֹרח וּצבאוֹ נפגשוּ בּדרכּם, והיוֹם מימי תקוּפת תמוּז; הדרך זרוּעה קוֹצים ודרדרים, רק שביל־חוֹל מסוּמן בּפרסוֹת שיירוֹת הגמלים, וחוֹם שמש לוֹהט מכּה על ראשי הצבא, והגמלים מַסיעים הצידה וכלי־הזין, כּדרכּם לאטם. לקוֹל מצילוֹת הגמַלים התלחשוּ הגַמָלים הערבים וזממוּ לעזוֹר בּעקיפין לתוּרכּים המוּסלמים, עזבוּ את גמליהם והשתמטוּ על פּני המדבּר. פּתאוֹם נשמע קוֹל רעמי התוֹתחים של סעיד פּחה, הוּפרעה נסיעת הגמלים, שוּבּשוּ סדרי אַספּקת המים והצידה לצבא הנוֹסע, אשר, לאחר שרימוּ אוֹתוֹ החַמרים והגַמלים בּאמצע הדרך, הוּכרח לחנוֹת על אדמת חוֹל נוֹצץ כּזכוּכית טחוּנה, והחוֹם גדוֹל כּעין החוֹם של מדבּר סַהרה, וגוּפוֹת הנוֹסעים פּוֹלטים אגלי זיעה. הדם רתח ועלה מרוֹב הכּעס וּמרוֹב החוֹם; ואילוּלא נעשׂה נס וסעיד פּחה הסתפּק בּשׂמחתוֹ בּכיבּוּש עיר לחג והחליט לא להתקדם אוֹתוֹ יוֹם לקראת עדן, מי יוֹדע מה הפתעה היתה צפוּיה לעיר וּליוֹשביה.

השׂררה הבּריטית הרגישה בּוֹ בּיוֹם את טעוּתה המרוּבּעת ועמדה על שתי רגליה לתקנה. הטעוּת האחת, שלא היה לה כּביש סלוּל בּין עדן וּבין לחג; הטעוּת האחרת, שלא היה לה צינוֹר מים משוּך בּדרך; הטעוּת השלישית, שלא היתה לה מסילת־בּרזל מקשרת, ונתנה את רסן הגַמלים בּיד הגַמלים הערבים; והטעוּת האחרוֹנה – שלא האמינה שהתוּרכּים יבוֹאוּ לכבּוֹש את עיר לחג. וּבוֹ בּיוֹם נוֹדע לגדוֹלי העיר כּי שׂר־הצבא, שהיה מן המתנדבים לשירוּת הוֹד מלכוּתוֹ בּימי המלחמה העוֹלמית, האשים את מנהלי הממשלה שבעדן בּהתרשלוּת. אוּלם משכּבש סעיד פּחה את עיר לחג כּיבּוש גמוּר, התישב בּה והשתלט עליה, ראתה משוּם מה הממשלה הבּריטית שלא להילחם בּוֹ ושלא לגרשוֹ מתוֹכה. וּמשפּחת המלכוּת של עיר לחג התאָרחוּ בּעיר עדן, והממשלה וּכלל התוֹשבים נהגוּ בּהם מנהג אוֹרחים נכבּדים בּמשך כּל ימי שבתם בּה.

קוֹדם לכך לא הוּרגשה בּעיר עדן תנוּעת המלחמה, אוּלם עתה נתהווּ פּתאוֹם שתי תחנוֹת של צבאוֹת לוֹחמים – האנגלים חוֹנים בּגבוּל עיר עדן והתוּרכּים חוֹנים בּגבוּל עיר לחג, ורק כּמהלך שעה אחת בּיניהם. סעיד פּחה עוֹשׂה טכסיסי מלחמה על גבוּלוֹ והאנגלים עוֹשׂים טכסיסי מלחמה בּגבוּלם. תנוּעת מלחמה שם ותנוּעת מלחמה פּה. בּיצוּר פּה וּביצוּר שם, חפירוֹת פּה וחפירוֹת שם, מרגלים שם וּמרגלים פּה. והריגוּל משם מצליח יוֹתר מאשר מכּאן, כי הערבים היוּ עוֹזרים לאנשי־דתם, ואפילוּ לא אהבוּ את שבטם ואת מקל חוּקיהם וּמשפּטיהם. פּעם אחת הצליחוּ להבריח מרגל בּתוֹך מיטת מת וּפעם אחרת נשלח ענין הריגוּל בּכתב על גויל דק שהוּכנס בּתוך פּי הטבּעת של גוית המת ממש. ורק אחרי גילוּי הדבר הכריח מבקר המתים לדקוֹר כּל גויה. מרגל ערבי אחד מסוֹחרי עדן הצליח לשׂרטט שׂרטוּט אשר בּוֹ היה יכוֹל הפּחה לדעת וּלהכּיר את מקוֹם־התוּרפּה, אשר ממנוּ יֵקל לוֹ לזנק ממארב אל תוֹך העיר, לוּלא נתפּשׂ השוֹלח ונגלה המרגל והוּקע בּוֹ בּיוֹם על הקיר. אוּלם אף כּי הצבא האנגלי שׂם מצוֹר על עיר לחג לא נראההצבא התוּרכּי כּחסר דבר, כּי הרבּה המרמה עשׂתה – הדייגים המוּסלמים הרבּוּ להעמיס את רשתוֹתיהם בּעוֹפרת וּבדיל, שהפּחה לא יחסר כּדּורי־מות. שנה ומעלה חנוּ שתי המחנוֹת ולא זזוּ, עד שהממשלה הבּריטית הגישה לסעיד פּחה פּקוּדת מלכּוֹ התוּרכּי שיסגיר את עצמוֹ ואת אשר לוֹ לרשוּת בּריטניה המנַצחת.

סעיד פּחה קנה לוֹ שם בּמזגוֹ הטוֹב וּבאָפיוֹ השקט. נוֹח היה האיש עם הציבּוּר וידע איך להתנהג עם הצבא, אלה אנשי־מדבּר, שהתקבּצוּ אליו מסביבוֹת ערָב ואפריקה הסוּמַלית. בּכוֹח השפּעתוֹ הקדיש את נפשם למלחמה בּכּוֹפרים, אך את היהוּדים אשר בּחסוּתוֹ לא לחץ בּשוּם דבר. טכסיסי המלחמה שלוֹ היוּ מחוּכּמים והצלחתוֹ היתה מוּבלטת לעין, נראה היה כּאיש אשר השעה משׂחקת לוֹּ; במעט אנשיו, שאינם מלוּמדי־מלחמה, בּמעט כּלי־זינוֹ וּשארית תוֹתחיו שעבר זמנם, וּבמיעוט כּספּוֹ עמד זמן רב בּהתגוֹננוּת בּפני צבא גדוֹל וּמסוּדר וּמאוּמן בּכלי־זין חדש. בּמקוֹם מצבת־זכּרוֹן למלחמת־העוֹלם שהוּקמה בּעדן עוֹמדים כּיוֹם שנַים מן התוֹתחים שהסגיר סעיד פּחה לממשלה הבּריטית המנצחת, מַזכּרת לדלוּת נשקוֹ של סעיד פּחה שהעפּיל וכבש.


וּמדי דַבּרנוּ בּמלכוּיוֹת נזכּיר רוֹב מלכים שקיימוּ ממשלתם בּידם, כּי עיר עדן שכנה היא למלכים וּבני־מלכים, עשׂרוֹת “מלכים” וּמלכוּיוֹת סוֹבבים אוֹתה. דרגת מלך איננה דבר אשר קשה להשׂיגוֹ בּקצוֹת תימן. די לוֹ לאדם שיהיה ראש לכפר שיש בּוֹ מעט בּקר וּמעט צאן, מספּר גמלים וּמספּר חמוֹרים, מאוֹת סוּכּוֹת ועשׂרוֹת בּתי־חוֹמר, ויקרא מלך, וּביתוֹ, שהוּא הגדוֹל מכּוּלם והגבוֹה מכּוּלם, יקָרא ארמוֹן המלך. מי שיש תחת רשוּתוֹ עשׂרוֹת אחַשתרנים רוֹכבי גמלים, הרצים לפניו בחרבּם וּבקשתם, וּמאוֹת עבדים מזוּינים בּסכּינים וּפגיוֹנים, המוּכנים למוּת אוֹ להמית, ודאי שהוּא ראוּי לקרוֹא את עצמוֹ וּלהיקָרא בּפי אחרים בּשם מלך, והוּא חוֹתם את שמוֹ על חוֹזים בּשם מלך המוֹלך, ואם אינוֹ יוֹדע לחתוֹם שמוֹ בּאוֹתיוֹת הוּא חוֹתם בּאגוּדלוֹ.

בּסביבוֹת עיר עדן מצוּיים כּמה וכמה כּפרים ששוֹלטים עליהם “מלכים”, כּל מלך שליט על כּפרוֹ. בּצאת היוֹצא מרחק כּחצי פּרסה מעדן הוּא נמצא בּגבוּל מלך דאר אל־אַמיר הגוֹבה מסים וכל הבּא בּגמל עמוּס סחוֹרה בּדרכּוֹ לתימן משלם מס ומקבּל קבּלה, חתוּמה בּחוֹתמת המלך דאר אל־אמיר. וּבהתרחק הנוֹסע עשׂרוֹת פּרסאוֹת כּבר הוּא עוֹמד בּגבוּלוֹ של מלך מוּסֵימיר, וּבהתרחקוֹ עוֹד עשׂרוֹת פּרסאוֹת הוּא כּבר בּמטרוֹפּוֹלין של הוֹד מלכוּתוֹ מלך לחג; פּה יראה גם ארמוֹן מלכוּת גם בּית־מכס עם מַאזנים תלוּיים להערכת דמי־המכס. פּה מתכּנסים הגַמלים והגמַלים המעבירים סחוֹרוֹת מעדן לתימן וּמתימן לעדן, משלמים וּמקבּלים קבּלות בּחוֹתמת בּית המלכוֹת. מלך עיר לחג הוּא העשיר בּזהב וּבכסף מכּל שאר מלכי תימן. הוּא הרבּה בּנסיעוֹת למצרים ואף לאירוֹפּה, ראה וחמד וּבשוּבוֹ בּנה בּתים והקים ארמוֹנוֹת המשפּיעים עליו מתענוּגוֹת החיים. כּפרוֹ עוֹמד על אם־הדרך לתימן וּלעדן, וּמאוֹת ואלפי גַמלים משלמים וּמקבּלים את רשוּת המעבר להם ולגמַליהם וחמוֹריהם, וקוּפּת המלך הוֹלכת וּמעשירה והוּא בּונה בּתים ונוֹטע כּרמים. ועוֹד זאת, מלך לחג הוּא המלך היחידי שעמד וּביער את הגמל ואת הדלי מעל הבּאר, והעמיד בּמקוֹמם מנוֹע וּמַשאבה של בּרזל אשר ירווּ את העצים הצמאים שפע מים. הוּא גם המלך היחיד בּגבוּלוֹת תימן אשר הסיר מארמוֹן מלכוּתוֹ את אוֹרוֹ וריחוֹ של העיטרן והנפט והביא בּמקוֹמם את החשמל; הוּא גם המלך הראשוֹן שהנהיג בּקרב עבדיו את התקיעה בּחצוֹצרוֹת צבאיוֹת ואת התזמוֹרת המנַגנת ועוֹברת לפניו בּתוּפּים, כּל יוֹם ששי, מבּיתוֹ לבית־התפילה, ונוֹתנת כּבוֹד להוֹד מלכוּתוֹ.

בּהטוֹת הנוֹסע דרכּוֹ קצת ימינה וּמצא את רגליו עוֹמדוֹת בּגבוּלוֹ של המלך בּיר אחמד, אשר לחוֹף ים משכּנוֹ ואדמתוֹ אדמת מלח וכוּלה בּארוֹת בּארוֹת מלח; וּבהטוֹתוֹ מעט שׂמאלה והנה הוּא כּבר עוֹמד בּכפרוֹ של מלך שוּקרא; וּבהרחיקוֹ רק עוֹד מעט והנה הוּא עוֹמד על אדמת מלך אביין; עוֹד מעט והוּא בּקצה עיר גבוּלוֹ של מלך הדאלא. כּן הוֹלכת וּמשתרשרת מחרוֹזת המלכים אשר בּלי כּתרים. מלכים אשר המליכוּ את עצמם, מלכים אשר שני שלישים מגוּפם עוֹדם ערוּמים כּיום היוָלדם, וּכמוֹהם כּן צבאם וּפקוּדיהם; מלכים אשר היער והישימוֹן הם גניהם וּפרדסיהם, וּפסגוֹת ההרים – ארמנוֹתיהם, והמערוֹת – מבצריהם; משפּטי פּיהם הם חוּקיהם וּמשפּטם; וכן רוּבּם כּכוּלם. זוּלת מלך לחג, אשר, כּאמוּר, יצא מכּלאוֹ ונסע ועבר מִים אל ים, וראה ושמע והתפּעל, והתרחץ והחליף את בּגדי המדבּר בּבגדים מרוּקמים וּמשוּבצים רקמת כּסף וזהב; מאס בּחגוֹרה אשר על ירכיו וכיסה רגליו בּמכנסים; בּחל בּאוּכּף הגמל ונסע בּמרכּבת הבּנזין והחשמל. כּי מלך זה אוֹהב היה להכּיר את מעשׂי חכמתוֹ של האדם, מתהנה לראוֹת את תנוּעתוֹ של המנוֹע הדוֹלה מים מן הבּוֹר וּמרוה בּשפע את גינתוֹ וּפרדסוֹ, מתהנה לראוֹת את מחרשת־הבּרזל החוֹרשת את אדמתוֹ. מתהנה בּאוֹתוֹ טרקטוֹר הזוֹחל וּממלא את אוֹצרוֹתיו תבוּאה. הוּא גם סיגל את אזנוֹ להתענג לקוֹל זמירוֹת ושירוֹת, וּביוֹם חגוֹ ושׂמחת לבּוֹ הוּזמנוּ בּארמוֹנוֹ תלמידי בּית־הספר העברי לשעשע את לבּוֹ וּלהשמיע לאזנוֹ משירי ציוֹן; ונחה עליו רוּח האהבה וּפתח את שער עירוֹ ונתן לאחינוּ מגלוּת תימן לשוּב אל ציוֹן אמם. התיר להם את האכסניוֹת בּעיר ממשלתוֹ המוּסלמית, בּה היוּ יוֹשבים לבטח עד בּוֹא רשיוֹנוֹת הכּניסה לארץ־ישׂראל ותימָצא האניה אשר תסיעם אל ארץ מוֹלדתם. יזָכרוּ לטוֹבה מלכי לחג, אשר תמיד היוּ למחסה ליהוּדים. בּבוֹא השעה נשלם להם טוֹבה תחת טוֹבה.


צִיר גוֹלַת תֵּימָן

המבקש בּעדן נערים עוֹזרים ימצאם בּשפע – ואפילוּ בּשׂכר לחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש. אלה הם הנערים שנתגלגלוּ מתימן לעדן ואבוֹתיהם משתדלים להיפּטר מדאגה לפרנסתם, כּדי שיוּכלוּ למצוֹא עבוֹדה לעצמם. וּמעשׂה הנערים הוּא כּל עבוֹדה הבּאה לידם, בּלא מידה וּבלא קצבּה. גם אחרי עשׂר שנוֹת עמל לא למדוּ עדיין אוּמנוּת; עד שהם גדלים וּממילא מטים שכמם לסַבּלוּת אוֹ לבנין בּחוֹמר וּלבנים, אוֹ לאחת משאר המלאכוֹת המצריכוֹת כּוֹח גבר ויש בּהן משוּם עבוֹדת־פּרך. מיד בּבוֹא הנער מתימן לעדן הריהוּ כּפטוּר מעוֹל לימוּד תוֹרה – אביו עצמוֹ כּאילוּ קהתה בּוֹ כּל אוֹתה התקיפוּת שהיה עוֹמד בּה שם, בּתימן, על שמירת לימוּד בּניו יוֹם יוֹם, מן הבּוֹקר עד הערב. ולא עוֹד אלא שהבּן שוּב כּביכוֹל אינוֹ מחוּיב להשכּים לתפילת השחרית וּלהעריב למנחה וּלערבּית. ולא מתוֹך כּוונה רעה נתגלגלוּ הדברים כּך. הטעם פשוּט: האב איננוּ ליד בּנוֹ, והבּן שוּב איננוּ בּחיק אביו, אינם מזדמנים אלא דרך ארעי. אם בּתימן מדקדק האב על הליכוֹת בּנוֹ כּחוּט השׂערה וּמַלקהוּ על כּל דבר של מה בּכך, הרי כּאן בּעדן כּאילוּ הוֹציאוֹ לחפשי חינם.

והנה נער מן הנערים העזוּבים האלה התגלגל לביתוֹ של מר חנוֹך, ונעשׂה כּדבר־חפץ בּחדר־המבשלים אשר בּבּית. פּה שאף לרוָחה, אכל ושתה והריח ריח של חידוּש – משפּחת חנוֹך משפּחת ספרדים יוֹצאי איזמיר; בּיתם מסוּדר בּדרך מוֹדרנית למחצה, מאכלם מאכל חדש וּמנהגם מנהג חדש. אדוֹניו – עז בּגברים, אשר מקצפּוֹ ירעשוּ ספּי הבּית. הרגיש הנער כּי הוּא שרוּי בּעוֹלם שכּוּלוֹ חדש, הסתגל למהלך המשפּחה, למאכלם, לתקיפוּת דבריהם, לחוֹפש חייהם, וקלט נימוּסיהם וגינוּניהם; אכל ‏ ושתה, התפּטם וחזק; שריריו נתחַשלוּ והכּפיר היה לאריה. ויהי בּעלוֹת חנוֹך בּזקנתוֹ לארץ־ישׂראל למוּת שם ויקח גם את נערוֹ אתוֹ. פּה הרבּה הנער לרַווֹת את עצמוֹ מכּרם אדוֹניו וחביוֹת אדוֹניו; פּשט את צוּרתוֹ התימנית וילבּש צוּרה מזרחית־תוּרכּית; חבש תרבּוּש אדוֹם, למד לפרוֹט עלי נבל וכנוֹר, לרקוֹד לקוֹל התוֹף, לשיר על עלמוֹת שיר, ויהי כּאחד ממשפּחת אדוֹניו.

ובמוֹת אדוֹניו נחלקה כּל נחלתוֹ לבניו ולבנוֹתיו ונפל הנער בּחלקה של אחת מבּנוֹתיו, גיבּוֹרה כּדבוֹרה, שנתגלגלה היא וּמשפּחתה לארץ מצרים. נלוָה גם הנער אליה ויהי לה כּעוֹזר וּכאחד מבּני משפּחתה. לבּוֹ הסתגל לאהבה אוֹתם, ולבּם הסתגל לאהבה אוֹתוֹ. שוּלחנם מדוּשן וּמעוּדן וסיסמתם היתה לאכוֹל ולשתוֹת. הבּת הזאת היתה המוֹשלת בּכּיפּה; ואין מעיז להרים יד ורגל בּסדרי הבּית בּלעדיה. אין כּמוֹתה בּשעת חדוה ואין כּמוֹתה בּשעת רוּגזה; כּוֹחה כּוֹח גבר וידה יד גבר. וּבעלה מבּני עדן – לבּוֹ טוֹב עליו ועל אחרים והוא שׂמח וּמבוּדח ועל כּל קללוֹתיה וּברכוֹתיה הוּא עוֹנה אמן. שוּלחני לפי אוּמנוּתוֹ. היה מכּלל הראשוֹנים שעברוּ בּאניה את התעלה. הוא בּא לפּוֹרט־סַעיד בּעוֹד העיר כּעין שרטוֹן בּים, תחוּחה ורכּה ורוֹפפת מהקים עליה בּנין. בּעלוּמיו עסק בּממכּר הנוֹצוֹת בּאניוֹת וּבזקנתוֹ נעשׂה שוּלחני; כּל העיר פּוֹרט־סעיד נבנתה על בּרכּיו והוּא עצמוֹ נשאר בּלי בּית. כּאיש ההוֹלך בּתוֹם התהלך והיה מסתפּק בּארבּע אמוֹת שוּלחנוֹ המדוּשן.

ולגברתוֹ בּן גיבּוֹר כּמוֹתה – ירש ממנה את גבוּרתה ואת מידוֹתיה; ממוּזג מטוֹב ורע, קרוֹב לַכּל ואימתוֹ על הכּל, בּחינת נחשוֹן היה שקפץ בּים תחילה ורק אחריו הלכוּ ונסעוּ אחד אחד בּני עדן מוֹכרי הנוֹצוֹת, עד שהיוּ לעשׂרוֹת והגיעוּ למאוֹת, וכיוֹם הם נחשבים אזרחי מצרים. משנפתחה התעלה, וים־סוּף והים התיכוֹן נשקוּ נמלא נמלה של פּוֹרט־סעיד תרנים ודגלי־צבעוֹנין של אניוֹת שוֹנוֹת ואזרחי העיר היוּ עוֹלים ויוֹרדים בּסוּלמי האניוֹת; מהם בּאים כּרוֹכלים וּמרויחים וּמעשירים. עזב גם הנער העוֹזר את המטבּח ואת כּלי הבּית ועלה לאניוֹת לסחוֹר בּפכּים קטנים – סיגריוֹת, שוֹקוֹלדה וּממתקים וכיוֹצא בּאלה. הלך הנער והצליח, אך הוֹסיף לגוּר עם בּני המשפּחה. אכל על שוּלחנם המבוֹרך, לבש כּלבוּשם והיה כּאחד מהם. התהדר והשתעשע כּמוֹהם ודעתוֹ היתה מקוּבּלת עליהם. משהעשיר הציעוּ לוֹ כּלה וּנדוּניה וישׂא לוֹ אשה ויהי לבעל משפּחה לעצמוֹ, ויהיוּ לוֹ בנים וּבנוֹת. אף לימד לשוֹנוֹ לדבּר בּשׂפת עם ועם. הדגלים המרוּבּים המתנוֹפפים על האניוֹת, שהיה עוֹלה בּהן, הם שלימדוּהוּ את לשוֹנוֹת הגוֹיים. קלט את רוּח הליכוֹת אנשי העיר, למד את מנהגיהם, דיבּר צחוֹת כּאחד המִצרִים, ונחלקוּ לוֹ כּבוֹד כּלאחד המצרים וּשמו היה בּפי כּל חַוַגָ’ה (גביר).

גביר זה היוּ בּוֹ גם ממידוֹתיה של ארץ מגוּריו מנעוּריו – עדן, וגם ממידוֹתיה של ארץ מגוּריו בּימי עלוּמיו – מצרים; הוּא ידע להיוֹת מעוֹרב בּכל לשוֹן והיתה לוֹ דריסת־ רגל בּמשטרה, בּקוֹנסוּליה וּבבית־המכס. בּתי־שלטוֹן אלה הרחיבוּ את עסקיו ועשׂוּהוּ סוֹכן המכניס אוֹרחים וּמַסיעם. בּיתוֹ היה מעין משׂרד קוּק בּזעֵיר־אַנפּין. את עצמוֹ הגדיר כּקוּק המזרחי. על ידיו היוּ כּל העדנים והתימנים מתקבּלים וּמוּדרכים וּמשתחררים מעניני מכס, דרכּיוֹת וּפּספּוֹרטים. הוּא היה מוּכשר לדבּר עם העדנים כּעדני, עם התימנים כּתימני ועם הפּקיד המצרי כּמצרי, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. וּבעבוֹר עליו רוּח טוֹבה נעשׂה גם שליחה של הסוֹכנוּת העברית הציוֹנית, ועניני העליוֹת של הגָלוּיוֹת מארבּע כּנפוֹת הארץ היוּ מתנהלים על ידוֹ בּנמלי מצרים. עם משלוֹח מִלחי ים המלח למרחקים נעשׂה לסוֹכן החברה הזאת בּארץ מצרים ועל ידיו הוּסעוּ מלחי האַשלג והבּרוֹם בּאניוֹת השטוֹת לארבּע קצוֹת הארץ. הוּא הוּא הגביר הנחשב עד היוֹם כּציר התימנים, המעלה אוֹתם מֵעני תימן אל ארץ טוֹבה וּרחבה.

וּמי ששׂיחקה לוֹ השעה וּפגש בּדרכּוֹ בּרציף התעלה איש ספק זקן ספק צעיר, שתגלחתוֹ אירוֹפּית וּשׂפמוֹ תוּרכּי, עוֹרוֹ שחוּם ואפּוֹ תימני, גדוֹל בּשנים, אך קל בּרגליו וּפזיז כּצעיר, מתהדר בּלבוּשוֹ, שרביט זנב־סוּס בּידוֹ, שרשרת־זהב עמוּסה קישוּטים על חזהוּ, ענוּד כּפתוֹר ופרח, סמל בּרית המַסוֹנים, שׂער ראשוֹ תלתלים, ועל ראשוֹ הכּוֹבע העַבּסי האָדוֹם כּשָני, השמוּט רוּבּוֹ כּכוּלוֹ הצדה, וידע הרוֹאה ואמר: הנה הוּא צירהּ של גלוּת תימן.


 

שַׁעַר רְבִיעִי: אַנְשֵׁי־מִדּוֹת

הַנִּרְאֶה וְאֵינוֹ רוֹאֶה

בּעל שני גונים היה האיש וּמצבוֹ כּמצב איש פּשוּט. בּמשפּחתוֹ מיוּחס היה וגיסוֹ של הנשׂיא, בּעל מחשבוֹת וּבעל זכּרוֹן עד להפליא, מבקר חשבּוֹנוֹת וּבלי עט מחַשב הררי מספּרים, וּמחבּר כּל מיני תשבּוֹרת דקה מן הדקה, מגבּיה ראשוֹ למוּל התקרה וּכבר הוּא ממלמל בּשׂפתיו וּכבר סיכּם חשבּוֹנוֹת מסוּבּכים. והאיש הזה סגי־נהוֹר מנעוּריו, הוּא רבּם של כּל המחַשבים של מסחרי בּית הנשׂיא. הפּנקסנים המדוּפּלמים, פּקידים הוֹדיים, המוֹשכים בּעט סוֹפר מהיר בּלשוֹן הוֹדית, יוֹשבים כּוּלם סביבוֹ; הם מחַשבים כּל חשבּוֹן בּעֵטיהם, והוּא רק ממלמל בּשׂפתוֹתיו ותוֹפשׂ אוֹתם בּזנב־טעוּתם הקל. והוּא, המחשב הפּלאי, לעוֹלם לא ידע בּית־ספר לחשבּוֹנוֹת, וכל מה שספוּג בּוֹ הוּא רק מתרגילי חשבּוֹנוֹת בּעל־פּה, מתוֹך שמיעה בּלבד. וכן למד את השׂפה על בּוּריה מפּי יוֹשבי שוּלחנוֹ והיה מדבּר אתם כּאחד מהם. ותימַה הוּא, כּי ההוֹדים לא היוּ יכוֹלים להסתיר כּל דבר ממנוּ, ונוֹדע בּבּית כּמפענח נעלמוֹת, כּזוֹכר כּל הנשכּחוֹת. דבר שלא נמצא אוֹ שנעלם מן העין מרוֹב זמן, היוּ בּאים אצלוֹ והוּא אוֹמר להם: בּיוֹם פּלוֹני שׂמתם אוֹתוֹ בּמקוֹם פּלוֹני. והיה מכּיר את כּל הסוֹחרים בּשמוֹתם, וידע ערכּוֹ ושויוֹ של כּל סוֹחר, ועד כּמה מוּתר להלווֹת לוֹ, היה מכּיר בּצעדי הרגלים מי הנכנס ויוֹצא ועוֹבר לפניו, וּבזה מבעית אוֹתם; בּיחוּד מי שרצה להתחמק מלפניו ואפילוּ בּחשכת הלילה.

מתחת ‏ידיו עברוּ כּל מיליוֹני השקלים של ההכנסה וההוֹצאה בּאוֹצרוֹ של הנשׂיא. כּל פּקיד שחזר מסניף מסחרוֹ של הנשׂיא היה בּא עם חבילת הפּנקסים למסוֹר דין־וחשבּוֹן לסגי־נהוֹר זה; והפּקיד כּוּלוֹ פַּחד מפּני שכחה, שבּשתא אוֹ מלכּוֹדת שאלת חשבּוֹן, כּי סגי־נהוֹר זה היה מטיל אימה על כּל אלוּ הרוֹצים אוֹ חוֹשבים להטעוֹת אוֹ להשכּיח דבר־מה מן החוֹבוֹת שחייבים לנשׂיא, ואפילוּ לפני עשׂרוֹת שנים, וּבפּגישה הראשוֹנה היה מזכּיר להם את השתמטוּתם. מתוֹך שמיעת דברי מסחר יוֹם יוֹם מפּי הסוֹחרים והסרסוּרים המבקרים בּבּית היה יוֹדע לשקוֹל בּשיקוּל דעתוֹ את מהלך שוּק המסחר בּכללוֹ ובפרטיו, אם הוּא לצד עליה ואם לצד ירידה, והנשׂיא מתיעץ עמוֹ והוּא פּוֹסק את פּסוּקוֹ.

בּחיצוֹניוּתוֹ היה דגוּל מרבבה. צבע עוֹרוֹ לבן כּשלג, זקנוֹ כּזקן אהרוֹן, שתי עיניו סגוּרוֹת וּמכוּנסוֹת בּחוֹריהן, והוּא שקט בּדיבּוּרוֹ וּבמהלכיו, וּמאכליו מצוּמצמים. גם בּנים וגם בּנוֹת לוֹ ודירתוֹ קבוּעה תמיד בּביתוֹ של הנשׂיא. מן הבּוֹקר ועד הערב, והערבים בּכלל, הוּא יוֹשב וּמחבּר וּמסדר חשבּוֹנוֹת בּמילוּל שׂפתים, וּצעדיו כּאילוּ יוֹדעים בּעצמם את הדרך מבּיתוֹ לבית־הכּנסת וּמבּית־הכּנסת לביתוֹ. בּהגיעוֹ לששים התחילה שדרתוֹ מתכּוֹפפת עד שצוּרת גוּפוֹ נעשׂתה כּצוּרת הקשת. הוּא הגיע לגבוּרוֹת וּמת בּשׂיבה טוֹבה. בּמוֹתוֹ ניגשוּ יוֹרשיו, בּני בּניו, אל הנשׂיא כּי יתן להם את משכּוֹרת זקנם, שעבד עשׂרוֹת שנים בּמשׂרדוֹ. התיעץ הנשׂיא עם שוּתפיו ועם מַצפּוּנוֹ וקצב את משׂכּוּרתוֹ שלוֹשים רוּפּיה לחוֹדש. ניסוּ היוֹרשים בּני הבּנים להתאוֹנן לפני הנשׂיא ואמרוּ: על עבוֹדה יקרה כּל כּך שׂכר זוֹל כּל כּך? הסבּיר להם הנשׂיא כּי זקנם התכּלכּל כּל ימי חייו מבּרכּת הבּית, והסכּים לפרוֹע את כּל המשׂכּוֹרת ליוֹרשי הזקן בּתנאי שיאַשרוּ בּחתימתם כּי קיבּלוּ את סכוּם משׂכּוֹרת זקנם בּמלוֹאה ושוּב אין להם טענה וּמענה והכּל שריר וּבריר וקיים.


חֲנוֹךְ מוֹכֵר־סְפָרִים

עוֹד לא הוּברר בּבירוּר גמוּר מי וָמי גילגל את האירוֹפּאי המסוּרבּל הזה לערי תימן, אך אוֹמרים כּי התגלגל מרוּסיה לאיזמיר, וּכסוֹחר רוֹכל נלוה ללגיוֹן הצבא התוּרכּי, שבּא למלא תפקידיו בּארצוֹת תימן; וכן אוֹמרים כּי תקע תחילה את מקוֹם משכּנוֹ בּעיר תּעיז, ששם קבוּר המשוֹרר האלוֹהי ר' שלוֹם שבּזי. ואמנם בּעיר זוֹ גרה משפּחה אחת מבּית גיאת, המשוֹרר הספרדי הידוּע שבּא מארץ איזמירנה. דבר זה מבוֹרר בּעדוּת ראִיית עין, מכּיון שמשפּחת גיאת זאת סוֹפה בּאה מתימן לגוּר בּעיר עדן, וּפרתה ורבתה פּה וּבחרה להיות כּקהילה לעצמה, הוֹסיפה לנהוֹג מנהגם וּלדבּר בּלשוֹנם וללבּוֹש את מלבּוּשם האירוֹפּי,

מבּלי להתערב בּתוֹך הקהילה העדנית. גם כּאן המשיכוּ בּדרכי המסחר שהם רגילים בּוֹ, אף השתדלוּ ללמד את בּניהם ולהכינם למשׂרוֹת הממשלה. היוּ בּידם שני מיני מסחר – מהם בּעלי מכּוֹלת מוֹדרנית וּמהם מתעסקים בּסחוֹרוֹת סין ויפּאן. משפּחת גיאת זאת, הקרוּיים בּפי הכּל איזמירילים, חיה בּעיר עדן עד היוֹם כּקבוּצה בּפני עצמה ולה בּית־כּנסת משלה. בּחתוּנה שלהם אוֹ בּברית מילה הם מזמינים רק לשעה קלה מרבּני הקהילה העדנית. גאים היוּ תמיד על אירוֹפּיוּתם, ולא נתנוּ לגָלוּת ערב לנגוֹע בּהם, והגוֹיים נוֹהגים בּהם שלא כּבשאר היהוּדים, – הלא כּוֹבע אירוֹפּאי על ראשם וּמלבּוּש מוֹדרני מלבּוּשם, בּיתם מרוּהט ריהוּט מוֹדרני, נשיהם נראוֹת כּבנוֹת אנגלים והוֹלכוֹת שלוּבוֹת־יד עם הגברים לעין השמש. כּל אלה כּעדוּת הם לעיני הערבים כּאילוּ אינם יהוּדים ממש.

רק שני זקני המשפּחה שהתגלגלוּ לכאן מתימן נשארוּ בּזקניהם הלבנים המהוּדרים, וּבלבוּש המזרחי הארוֹך, אבל את בּניהם חינכוּ כּאירוֹפּאים. מהם שמכהנים במשׂרוֹת אחראיוֹת מכוּבּדוֹת, מהם קציני משטרה, מהם פּקידים, מהם סוֹכני חברוֹת גדוֹלוֹת. אחד מזקני המשפּחה, חנוֹך, בּחר לוֹ לגוּר בּתוֹך הקהילה העדנית עצמה; כּאן קבע לוֹ בּית לדירה לוֹ וּלמשפּחתוֹ. וּלפי שהחשיב עצמוֹ שוֹמר דת והיה מרגיש כּי בּהתפּללוֹ בּבית־הכּנסת העדני אינוֹ יוֹצא ידי חוֹבתוֹ, מפּני שאינו מבין את כּל מה שאוֹמר שליח־הציבּוּר העדני, לא ראה בּרירה לעצמוֹ אלא להקים בּית־כּנסת לעצמוֹ בּתוך בּיתוֹ. הזמין וקבע עשׂרה מבּני העיר שיתפּללוּ אתוֹ ויענוּ אחריו אמן יהא שמיה רבּא. כּך נהיה לחזן לבית־הכּנסת שלוֹ, מתפּלל לפי מבטאוֹ שלוֹ וּלפי מנהגיו שלוֹ; והיה מתאמץ לתקן וּלהרחיב וּליפּוֹת את בּית־כּנסתוֹ וּלהרבּוֹת את מספּר מתפּלליו, שהיוּ מעקמים את לשוֹנם התימנית כּדי לבטא כּלשוֹנוֹ הספרדית שלוֹ. פּעמים הדבר מצליח בּפיהם וּפעמים נשמע לאוֹזן מין ערבּוביה של עליגוּת לשוֹן. נוֹהג היה כּמנהגי עיר איזמיר שלוֹ. וּבחגים וּבימים הנוֹראים היה מתגבּר בּוֹ החשק להגיד את הסליחוֹת ואת הפּזמוֹנים כּשליח־ציבּוּר איזמירנאי, והיה רוֹצה שהקהל יענה את חלקוֹ בּסליחה כּקהל האיזמירנאים, אך לא קל היה הדבר לסדרוֹ וּלסַגלוֹ בּפעם אחת. ולכן היה עוֹבר לפני התיבה גם כּשליח־ציבּוּר וגם כּמנצח על תזמוֹרת. היה קנאי רגיש מטבעוֹ, קל לכעוֹס וקל להתבּדח וּלהתפּייס. בּכעסוֹ היה מפּיל אימה, כּי זה האיש, בּעל הדרת זקן, היה גם בּעל גוּף ענק וקוֹלוֹ מחריד כּקוֹל השוֹפר. ואף גדוֹל לו, שבּכוֹחוֹ לשאוֹף כּל פּעם חלק גדוֹל מאבקת טבּק־ההרחה, הנמצאת תמיד בּכיסוֹ, והוּא מתעדן בּה וּמשקיט בּה את רוּגזוֹ.

אחד ויחיד בּמנהגוֹ בּית־הכּנסת של חנוֹך בּכל העיר. מי שמתפּלל בּוֹ דוֹמה כּמתפּלל בּאחת מערי הוֹדוּ, מתקבּצים בּוֹ כּל אלה שהתגלגלוּ לעדן מהוֹדוּ וּמבּגדד וּממצרים וּמאיזמיר. לכן בּחג שׂמחת־התוֹרה זוֹרם אליו בּהמוֹן חוֹגג קהל הקהילה העדנית, כּי יש מה לראוֹת בּבית־הכּנסת של חנוֹך, שצבע אוֹתוֹ וקישטוֹ והרבּה בּוֹ אוֹרוֹת – קיבּוּץ של קהל מגוּוָן. מהם יהוּדים בּלבוּש אירוֹפּאי, בּלבוּש הוֹדי, בּלבוּש ספרדי־מזרחי; בּחוּרים פּזיזים המתנוֹעעים תנוּעת־חוֹפש, שרים שירי־חוֹפש ורוֹקדים ריקוּדי־חוֹפש; זרוֹעוֹת גבוּרה להם, ויש בּהם מי שלוֹקח את ספר־התוֹרה וּמַגבּיהוֹ למעלה ראש ורוֹקד בּוֹ וּמַרקידוֹ כּאַיל על אפיקי מים. מעֵין תחרוּת זקנים עם נערים נראית שם, אלוּ רוֹקדים בּספרם ואלוּ בּספרם, אלוּ מגבּיהים את ספרם ואלוּ מתאמצים להגבּיהוֹ יוֹתר מהם. רגלים מוּצקוֹת לכוּלם, וּמעֵין רעש אַמוֹת הסיפּים מוּרגש בּבית־הכּנסת בּשעת התלהבוּתם בּשׂמחת־התוֹרה. והמוֹן נשים מהוּדרוֹת וּמקוּשטוֹת בּגדי־חג מסתכּלוֹת מבּעד לשׂבכת־הבּרזל שלחלוֹנוֹת. אנשי עדן דַיוֹ מראה העין לעוֹרר את השׂמחה בּלבּם, והשׂמחה, שׂמחה עד בּלי די, היתה שוֹפעת מבּעד לשׂבכוֹת־הבּרזל וּמתגלית בּמין קוֹלוֹת של שׂשׂוֹן ושׂמחה, קוֹל חתן וקוֹל כּלה. שיתוּף גוּפוֹ הענקי והדרת זקנוֹ של חנוֹך בּתוֹך ריקוּד הקהל המגוּוָן היה מוֹציא את הבּחוּרים מכּליהם.

בּבית־הכּנסת של חנוֹך מוּתר לכל מחזיק ספר־תוֹרה לרקוֹד בּוֹ לפי כּוֹחוֹ, מוּתר לוֹ לרקוֹד וּלהתפּתל הוּא וספר־התוֹרה כּפי מה שהוּא רוֹצה, מגבּיה את הספר עד כּמה שהוּא רוצה וּמגבּיה את קוֹלו עד כּמה שהוּא רוֹצה, וּמתוֹך התלהבוּת חוֹבקים זה את זה, ואפילוּ מרכּיבים איש על כּתף רעהוּ. ודבר זה הוּא המביא את הקהל העדני בּהמוֹניו להבּיט וּלהשתתף בּשׂמחת חג זוֹ; כּי בּבית־הכּנסת העדני, אף אם הוּא גדוֹל וּמסוּדר וּמהוּדר יוֹתר, הריקוּד הוּא בּצנעה וּבתנוּעה קצוּבה; מרקידים את ספר־התוֹרה ריקוּד כּלה צנוּעה, שוּרה בּעיגוּל הוֹלכת פּסיעה אחרי פּסיעה מסביב לתיבה, שעליה עוֹמדים שלוֹשת הספרים וכתריהם בּראשיהם. החזן אוֹמר דברוֹ בּשיר והקהל עוֹנה בּשיר אף הוּא. הקהל והחזן קצב אחד וּתנוּעה אחת להם; הרוֹקדים בּספרים הוֹלכים בּעיגוּל ושרים, הוֹלכים וּפוֹסעים פּסיעוֹת קטנוֹת, פּסיעה אחר פּסיעה, וּבהשתעשע המסוֹבב בּספר־התוֹרה המוּנח על זרוֹעוֹ וכפף מעט את ארכּוּבּוֹת רגליו עד כּדי שהפּעמוֹנים והרימוֹנים אשר בּכתרוֹ של הספר משמיעים קוֹל. וזה כּל הריקוּד העדני בּשׂמחת־התוֹרה. כּי אפילוּ בּשעת שׂמחת־תוֹרה מוֹראוֹ של בּית־הכּנסת על הקהל; על היחיד להצטרף למעשה הכּלל וּלהתנוֹעע כּתנוּעת הכּלל, לשיר בּשיתוּף הכּלל וּבקוֹל אחד – כּזה הוּא המנהג והנשׂיא שוֹמר עליו כּבבת העין. והוּא הדבר שהיה מרסן את שׂמחת לבּוֹ של חנוֹך, עד שפּרץ את הגדר וסידר לוֹ בּית־כּנסת משלוֹ, וקנה קרקע, נטע בּה פּרדס וּבנה עליה בּית וזכה לגוּר בּוֹ. משכּנוֹת קרא חנוֹך לבנין בּיתוֹ. בּילדוּתי, לפני כּחמישים שנה, בּבוֹאי לירוּשלים, מצאתי את חנוֹך זקן וּשׂבע ימים והוא גר עם משפּחתוֹ בּמשכּנוֹת שלוֹ אשר בּירוּשלים הבּנוּיה. אוּלם גם בּזקנוּתוֹ היה נראה לעין הבּוֹחנת כּאיש בּעל מזגים, פּעם רך ועדין כּשמן זית וּפעם רגזן וגוֹעש כּשמן רוֹתח.


בַּעַל המִּצְנֶפֶת

בּכל בּית־הכּנסת הגדוֹל העדני היוּ כּחמש מאוֹת ראשים בּתרבּוּשים מצריים־תוּרכּיים ורק ראש אחד בּמצנפת, והיא היתה מבליטה את רבּנוּתוֹ של לוֹבשהּ, היתה מעין סגוּלה לשמוֹר על רבנוּתוֹ שלא תשתכּח מן הלב. ר' אברהם הוּא, תלמיד־חכם שהיה בּסמכוּת חזן, מוֹהל ושוֹחט, ושנים רבּוֹת עמד בּמשׂרה זאת בּבית־הכּנסת הגדוֹל אשר בּבּוֹמבֵּי, הסתגל והתמזג עם מתפּלליו לפי רוּחם והשׂכּיל למשוֹך את לבּם אליו עד כּי שׂמוּ אוֹתוֹ מוֹרה ורב עליהם. הוּא היה מקדיש שעוֹת ללימוּד בּניהם וּבנוֹתיהם של העשירים –שיעוּרים בּעברית וּקריאת הפּסוּק בּניגוּן חַזני. ‏כּכה נהיה כּבן בּית בּבתי העשירים, נפגש וּמשׂוֹחח עמהם כּדי רגע, נקרא לסעוּדת שבּתוֹת וחגים על שוּלחנם. הוּא היה מין תלמיד־חכם המפרש לכל אחד לפי רוּחוֹ, ואינוֹ אוהב לעמוֹד על דעתוֹ בּפני מי שעשיר ממנוּ. וכן היה אוֹמר בּינוֹ לבין עצמוֹ: אם הוּא, בּרוּך הוּא עצמוֹ, הסכּים דוקא שיהיה פּלוֹני עשיר, מה אני כּי אבוֹא להתנגד? ואם הוּא, בּרוּך הוּא, רצה שיהיה פּלוֹני אדוֹן לי, למה אתנהג עמוֹ כּעבד מוֹרד? לדעתוֹ, המתנגד לזמן הוּא כּמתנגד לטבע, וכן אמר בּלבּוֹ: רוֹצים אתם דוקא מצנפת – הרי לכם מצנפת, אם היא מהנה אתכם תיהנוּ בּמלוֹא נפשכם.

בּעל מצנפת זה התגלגל לעיר עדן בּעוֹדוֹ בּנַערוּתוֹ מעיר צנעא וגוֹרלוֹ עזר לוֹ לגלגלוֹ אחר כּך לעיר בּומבּי, שבּה היוּ לפניו מקרוֹביו וּבני משפּחתוֹ, גם הוּא וגם הם ממשפּחת כַלפוּן, וּמצא חן בּעיני ראשי קהילת בּוֹמבּי, והיוּ מעניקים לוֹ משׂרה אחרי משׂרה בּבית־הכּנסת. מהיוֹתוֹ אחד מתלמידי עיר צנעא, שהיוּ יוֹדעים לקרוֹא את התנ"ך בּעל־פּה, הרגיל את עצמוֹ לבטא את המלה בּמבטא הבּגדדי, וּבמהרה נהיה לחזן הראוּי לקרוֹא בּתוֹרה לפי הטעם הבּגדדי וּלפי הדקדוּק התימני, וַתיטב הקריאה הזאת בּאזני השוֹמעים וּבעיני עשירי העיר. אף בּעל גרוֹן היה מנערוּתוֹ והסתגל לקרוֹא בקול מבּלי שֶיֵחָר ויצָרד מרוֹב קריאה. כּאחד מתלמידי ישיבת צנעא ידע את כּל הדינים והלכוֹת תפילה וּבית־כּנסת. בּבוֹאוֹ לבּוֹמבּי היה עליו רק להחליף את מבטאוֹ התימני בּמבטא הבּגדדי וּלהשכּיח מעצמוֹ את העניוּת והאדיקוּת, להתמזג עם אנשי בּומבּי ולתת להם ללכת לפי דעתם וּלפי רוּח הזמן. מתוֹך הסתגלוּת זאת זכה התימני להתעטר בּמצנפת החַזנוּת ההוֹדית והגיע למשׂרת מוֹרה ורב ושוֹחט וּמוֹהל. אף מצא לעצמוֹ בּת זוּג, אשה אשר מוֹלדתה היא מולדתוֹ, נתגלגלה עם הוֹריה להוֹדוּ והיתה כּהוֹדית המדבּרת בּשׂפה ההוֹדית, וּמתנהגת בּמנהג ההוֹדי וּמבשלת כּתבשיל ההוֹדי; היא גם הצליחה להפוֹך את בּעלה בּזמן קצר ועשׂתה אוֹתוֹ כּהוֹדי בּגדדי, גם בּלבוּשוֹ, גם בּרוּחוֹ וגם בּהתנהגוּתוֹ עם הבּריוֹת. ואת הבּנים והבּנוֹת שילדה לוֹ לימדה והלבּישה אותם כּבני הארץ.

עשׂרוֹת בּשנים ישב ר' אברהם חזן בּבּוֹמבּי, מצנפתוֹ על ראשוֹ, עד שגדל זקנוֹ והלבּין, ועד שגמלוּ וּבגרוּ בּניו וּבנוֹתיו. ואז חשק לבּוֹ לחזוֹר אל קהילת עדן, לוֹבשי כּובעי מצרים; פּה היתה מצנפתוֹ המהוּדרת נבלטת בּכל בּית־הכּנסת. הפּעם לא היתה דעתוֹ מסכּימה לפּתגם אזלת לקרתא עביד כּנימוּסיה3, כּי אם הוֹסיף להתנהג כּהוֹדי; גם בּביתוֹ נהג כּמנהגי הוֹדוּ, בּישל בּישוּלי הוֹדוּ ולבש כּמלבּוּשי הוֹדוּ; היה בּוֹחר גם לקרוֹא בּתוֹרה בּמבטא ההוֹדי דוקא וּמשתעשע בּוֹ כּהשתעשע איש בּשׂפת אמוֹ; כּי אמר: זה חלקי מכּל עמלי, אשר רכשתי בעשׂרוֹת שנוֹת חיי מגוּרַי בּהוֹדוּ. הוּא חשבוֹ כּדבר אשר קנה אוֹתוֹ בּמחיר יקר ועל כּן שמרוֹ כּשמוֹר אדם על נכסיו. עשׂרוֹת שנים עברוּ והוּא שוֹמר נכסיו אלוּ, ואפילוּ הוּא יחיד בּפני רבּים עמד כּל אוֹתוֹ הזמן על דעתוֹ ולא רצה לשנוֹת וּלמלא רצוֹן אחרים. כּי עתה היה בּן־חוֹרין שאין פּרנסתוֹ תלוּיה בּאחרים, עתה הוּא עצמוֹ מן האנשים אשר האחרים תלוּיים בּהם.


הַקּוֹנִים אָדוֹן לְעַצְמָם

יהוּדים הוֹדיים קהילה להם בּפני עצמם. כּנפרדים ונבדלים הם ולהם מנהגים לעצמם וּפירוּש תנ“ך לעצמם והלכוֹת איסוּר והיתר לעצמם. קהילה זאת מציאוּתה בּהוֹדוּ וּמצוּמצמת בּה בּלבד, וּמספּר אנשיה מעט. עוֹרם וּפרצוּפם דוֹמה בּהרבּה לשל ההוֹדים ותבשילם וּמאכליהם כּמעט בּסדר ההוֹדים. והוּא הדין בּמבטא דבריהם, מלבּוּשי נשיהם ותכשיטיהם. הם מחזיקים עצמם יהוּדים טוֹבים, מכבּדים בּקדוּשה את התנ”ך, אבל כּבדים מנשׂוֹא להם דקדוּקי הלכוֹת איסוּר והיתר שבּתוֹרה שבּעל־פּה. וכן, למשל, אין הם מבדילים בּין רחיצה בּנקיוּת לבין טבילה בּמקוה ודוקא של לא פּחוֹת מארבּעים סאה. קשים להם דקדוּקי כּתיבת הגט וכדוֹמה, אף אינם בּקיאים בּסידוּר ענינים כּאלה. אמנם, רצוֹנם עז להיוֹת יהוּדים טוֹבים, והם בּאמת כּאלה; משתדלים ורצים מרחוֹב לרחוֹב להמציא מנין בּבית האבל בּשביל אמירת קדיש: וכן רגילים הם משך כּל שנת האבלוּת להתקבּץ כּל מוֹצאי־שבּת לתפילת מעריב. צנוּעים הם בּמנהגם. מהם גם בּעלי משׂרוֹת גבוֹהוֹת בּממשלה וּבמשׂרדי החברוֹת, מהם רוֹפאים וּמהנדסים, והם נוֹתנים את כּל עזרתם בּעמוֹד לפניהם יהוּדי, – יהוּדים הם בּלבּם ואפילוּ הם חסרים ידיעת חוּקת היהדוּת, כּי בּענין זה יש להם מסוֹרת מיוּחדת משלהם, והם מסתפּקים בּה לשמירת יהדוּתם. על הרוֹב הם מתחתנים בּינם לבין עצמם, מהם וּבהם, וּשאר יהוּדים רוֹאים אוֹתם בּעין קמוּצה כּמקילים בּדת. הם אינם בּקיאים בּתוֹרה שבּעל־פּה. אבל עם התגלוּתוֹ של הדוֹר החדש קמוּ בּקרבּם הרבּה מלוּמדים, בּעלי משׂרוֹת, רוֹפאים וּמהנדסים וּמשׂכּילים, והם שדאגוּ לסדר את עצמם בּבּוֹמבּי בּקהילה מסוּדרת, קיבּצוּ כּסף, הקימוּ ועד וּבנוּ לעצמם בּית־כּנסת גדוֹל מוֹדרני. רק בּדבר אחד התקשוּ בּיוֹתר – לקנוֹת לעצמם רב אשר יֵצא ואשר יבוֹא לפניהם ויוֹרם את הדרך אשר תוֹליכם לפי הדת. לדעתם, לא היוּ יכוֹלים לחיוֹת בּשלוֹם עם רב בּגדדי חרדי אוֹ עם רב אשכּנזי מוֹדרני, ואילוּ מקרב עצמם לא יכלוּ למצוֹא רב היוֹדע כּל מה שכּתבוּ החכמים. וקרה המקרה ודין משה רבּנוּ עליו השלוֹם חייב את התימני נתן הגר בּבּוֹמבּי ליַבֵּם את יבִמתוֹ הנמצאת בּתימן, והיבמה הצטרכה לנסוֹע עם אביה מרי אברהם שַרעַבּי מעיר שרעבּ לעיר בּוֹמבּי. אנשי שרעבּ רגילים להקדיש את לילוֹתיהם ללימוּד הזוֹהר וּלהתעמק בּוֹ על פּי הסוֹד, והם רתחנים, בּעלי עצבים מתוּחים, מתלהבים בּלימוּדם וּבויכּוּחיהם, רעשנים וּמפוּלפּלים ויש בּהם ההעזה לדבּר. וּמרי אברהם היה אחד מהם. ספוּג תוֹרה וּמפוּלפל וּבעל הדרת פּנים ואוֹמץ־רוּח. אוֹתוֹ הכּירוּ היהוּדים ההוֹדים והציעוּ לוֹ שיבוֹא בּמחיצתם ויהיה לראש להם וּלמוֹרה ורב עליהם. הוּא קיבּל את המשׂרה בּתנאי שכּל דבר אסוּר ומוּתר רק הוּא יוֹרה בּהם, והשאר יעשׂה כּכל אשר יוֹרוּהוּ הם. מהיוֹם ההוּא קבע את תפילתוֹ בּבית־תפילתם והם קבעוּ לוֹ את משׂכּוּרתוֹ חוֹדש בּחָדשוֹ ונקבּע שמוֹ: הרב ר' אברהם. הם ראוּ אוֹתוֹ כּמוֹרה ורב והוּא ראה אוֹתם כּתלמידים. מאז היוֹת להם ר' אברהם לרב ראוּ את עצמם שוֹמרי דת והוֹלכים לפי הדת ואין דבר חסר. ר' אברהם ידע לסַגל אוֹתם לאט לאט לסבּוֹל עוּלה של תוֹרה, והלך ולימד את עצמוֹ את השׂפה ההוֹדית וּמצא את הדרך אשר ירסן אוֹתם אל התוֹרה שבּעל־פּה. הוא ידע ללכת אתם לפי רוּחם והם ראוּ עצמם מכוּבּדים בּוֹ והרבּוּ לכבּד אוֹתוֹ.

וילד מילדי עדן בּא לבּוֹמבּי וראה את ר' אברהם, שהיה מכּירוֹ עוֹד בּעדן, יוֹשב וּמשמיע להם הרבּה טעמים מדברי התוֹרה שהיה רגיל להפיץ אוֹתם בּתוֹך קהילתוֹ. אף הזמין את הילד לסֵדר בּר־מצוה ועין בּעין ראה את כּבוֹד רבּנוּתוֹ בּעיני אנשי קהילתוֹ, – הוּא היה שר כּמוֹהם, רוֹקד כּמוֹהם, אוֹכל כּמוֹהם ושוֹתה יוֹתר מהם. כּי גם חכם גם בּדחן היה ר' אברהם, אוֹהב את השיר ואת השׂמחה, ואת השתיה על גבּיהם. בּהתגבּרוּת השׂמחה קמוּ ורקדוּ האנשים עם הנשים, כּל רוֹקד חבק לוֹ אשה ורקד עמה, כּמנהג האירוֹפּאים, וגם ר' אברהם רקד בּין הרוֹקדים כּשהוּא חוֹבק אשה. עם גמר הריקוּד הלך וקרב אל הילד ושאל: בּחבקי את האשה וּברקדי עמה בּמה דנתני? השיב לוֹ הילד: התפּלאתי ונדהמתי לראוֹת, אבל עוֹד לא דנתי את הענין, כּי “הווּ מתוּנים בּדין” ציווּ אוֹתנוּ חז"ל. הסבּיר לוֹ ר' אברהם: האשה שחבקתיה ורקדתי עמה היא אחת מבּנוֹתי. אמר לוֹ הילד: אתם, אנשי תימן, יוֹדעים להסתגל לכל דבר ואפילוּ הוּא רחוֹק מן ההסתגלוּת. מי פּילל וּמי מילל שמרי מעיר שרעבּ יסגל את עצמוֹ עד כּדי מחוֹל אירוֹפּאי כּזה? ואילו אנוּ, בּני עדן, אפילוּ נאריך ימים כּמתוּשלח לא נוּכל להסתגל כּכה, כּי לקחנוּ הרבּה מרכּוּתה של האשה, כּקשי לידת האשה נוֹלדת בּנוּ מידת ההסתגלוּת. צחק ר' אברהם ואמר: כּבר־קפּרא אתה משׂמח וּמבדח. אמר והריק את הכּוֹס וקינח את פּיו בּבשׂר הדג.


בַּעַל הָרִבִּית

כּעני המתפּרנס מן הצדקה התגלגל מקצוֹת תימן לעיר עדן. בּעל לשוֹן דבּרנית, שנתנה לוֹ לחשוֹב את עצמוֹ כּאחד מתלמידי־החכמים היוֹדעים את כּל ארבּע האַמוֹת של הלכוֹת אָסוּר וּמוּתר ויוֹדעים לאמוֹר טעם ממדרש רבּי תנחוּמא; בּעל גוּף וּבעל צוּרה. ואילוּ לבש מצנפת ואדרת והיה לאיש גדוֹל. בּינוֹ לבין עצמוֹ היה מבין את הדבר, אבל גם ידע בּאמיתוּת כּי אם יעיז לעשׂוֹת זאת בּעדן יענדוּ אוֹתוֹ – לא בּשם חכם, כּי אם בּשם משוּגע; חבריו תלמידי־החכמים יראוּ עליו בּאצבּע כּעל מי שהציץ ונפגע, העמיק בּלילוֹת בּסוֹדוֹת הזוֹהר ונטרפה דעתוֹ עליו. בּעל הגיוֹן היה וידע את כּל אלה בּינוֹ לבין עצמוֹ, אבל שמר את הדבר בּלבּוֹ ליוֹם מוּכשר. תיכּן את תכניתוֹ בּינוֹ לבין עצמוֹ, הוֹסיף להיוֹת תימני בּבגדי תימן והוֹסיף לדחוֹק את עצמוֹ לבין תלמידי־חכמים, להתאַבּק בּאבק רגליהם ולשתוֹת בּצמא את דבריהם. גם השתדל לחדד את לשוֹנוֹ וּלפַלפּל את שׂפתוֹתיו, אף הוֹסיף להעסיק ידיו בּמעשׂי תכשיטי־כּסף, שהוּא מקצוֹע פּרנסתוֹ.

וכן עבד האיש וקימץ וקיבּץ פרוּטה לפרוּטה מתוֹך כּוונה להכין לעצמוֹ כּסף לכרטיס־אניה ולבּגדים הנצרכים. וּבעשׂוֹתוֹ־כּן עלה על האניה בּבגדי תימן וירד לעיר בּוֹמבּי בּבגדי חכם מזרחי, ויקבּלוּהוּ שם כּקבּל חכם הבּא מארץ המזרח, ויבלה בּנעימוּת חדשים ושנים. אחר שב לעיר עדן מהוּדר בּלבוּשוֹ וצרוֹר כּספוֹ בּאמתחתוֹ. מעתה היה משכּים וּמעריב לבית־הכּנסת, משתף את עצמוֹ עם יוֹשבי־קרנוֹת וגם גוֹמל חסדים לאיש הדחוּק – מַלוה לוֹ שקלים אחדים למשך שבוּעוֹת אחדים, מתחילת החוֹדש עד סוֹפוֹ, עד שהאיש יקבל משׂכּוֹרת אוֹ שׂכר־דירה אוֹ שׂכר־מחסן אשר תחת בּיתוֹ. והוּא, המַלוה, לא היה מבקש הרבּה, היה מסתפּק בּשתי פּרוּטוֹת־נחוֹשת כּשׂכר בּטלה לכל שקל־כּסף. הדבר לא היה נחשב כּלוּם ללוֹוה שהוּתר מדחקוֹ, וגוֹמל־החסדים היה יוֹשב כּצנוּע בּתוֹך ארבּע אמוֹת חנוּתוֹ. כּאיש צוֹרף היה נראה לעין כּל והדחוּקים מתגנבים אליו אחד אחד בּצנעה וגם הוּא מדבּר אתם בּצנעה, והם מוֹסרים לוֹ את המַשכּוֹן בּצנעה, טבּעת אוֹ כּוּמז, צמיד אוֹ בּגד. גמילוּת־החסדים שלוֹ היתה מכוּונת רק לאלוּ העניים המרוּדים, אשר כּל דחקם שקלים אחדים, ולא לאלה הנצרכים למאוֹת, כּל שכּן לאלפים. אלוּ גם לא היו רצוּיים לוֹ, כּי הוּא בּיקש שהבּרכה תהיה תמיד מצוּיה בּמעט שיש לוֹ, ויוּכל להלווֹת וּלהלווֹת וּלהרבּוֹת גמילוּת־חסדים לעשׂרוֹת וּלמאוֹת המרוּדים הדחוּקים שאינם יוֹדעים את סוֹדה של פּרוּטה לפרוּטה המצטרפת לחשבּוֹן גדוֹל. רגיל היה לנַכּוֹת את הפּרוּטוֹת ‏ שלוֹ משקלי ההלוָאה עצמה, והלוֹוים מרוֹב שׂמחתם בּשקלים לא היוּ מרגישים בּחשבּוֹן הפּרוּטוֹת הפּעוּטוֹת.

איש הצמצוּם היה המַלוה וּמצוַת הצמצוּם נחשבה לוֹ ממצווֹת התוֹרֹה. הכּל אצלוֹ בּמדידה וּספירה וּשקילה, אין דבר שהיה עוֹבר מידוֹ ליד אחרים בּלי משקל וּמספּר וּמנין, למן השקלים ועד צרכי אוֹכל שהוּא מביא מן השוּק; גם מאשת חיקוֹ היה דוֹרש חשבּוֹן על כּל דבר שנעלם מן הקדירה, כּי בּעל תוֹרֹה היה וידע כּל פרקי אבריה של התרנגוֹלת. דייקן גדוֹל היה גם עם עצמוֹ גם עם בּת זוּגוֹ, גם עם מי שיוֹשב אל השוּלחן אתוֹ; אוֹהב לחנך את בּניו שיקדימוּ לבקש רשוּת קוֹדם שירימוּ יד על דבר, והיה מתהלך קר־מזג ועוֹשׂה כּל דבר בּלא מתיחוּת עצביו ועצבי זוּלתוֹ. עם שינוּי הבּגדים הלך והשתמט מקרנוֹתיהם של תלמידי־חכמים, וקנה סוּסים והיה בּעל קרוֹן לעצמוֹ, בּנה בּית והיה בּעל־בּית לעצמוֹ, אב למשפּחה לעצמוֹ. איש אמיד העוֹסק בּעסקיו לעצמוֹ. מבליט את הכּרת עצמוֹ בּסדר בּגדיו כּחכם מזרחי אשר ארצוֹ רחוֹקה מתימן וכל הים האדוֹם מבדיל בּינוֹ לבין תימן. וּביוֹתר היה מקפּיד בּזה בּעמדוֹ בּבית־הכּנסת הגדוֹל בּשבּתוֹת וחגים. בּגדיו מסוּדרים ואדרתוֹ אדרת־צמר ירוּקה־אדמדמת. עד כּי גם הוּא עצמוֹ החל להאמין שאיננוּ מגוֹלי תימן. ואוֹמרים שהיה עוֹמד לפני המראה וּמהרהר וּמדבּר לעצמוֹ: זאת האשה אשר לי איננה עזר כּנגדי, רוּבּה כּכוּלה תימנית, מסוּרבּלת וּמלוּבּשת וּמתנהגת עמי כּתימנית והיא ריקה מכּל אוֹתוֹ טעם המזרח, המעוֹרר ומעוֹדד את הלב; איש בּדמוּתי נחוּצה לוֹ אשה שתהיה עזר ממש, ואילוּ זאת אינה כּנגדי לא בּהוֹדה ולא בּהדרה. זה היה לי כּמיקח טעוּת, מעשׂה־נַערוּת, ואני צריך לתקן. חשב והחליט וקנה לוֹ כּרטיס וחיכּה לאניה ונסע ארצה מצרים. שם הלך וסבב אחת הנה ואחת הנה והתאָרח בּבית אשר בּוֹ מצא את האשה שהוּא מבקש, ויתרחצוּ ויחליפוּ שׂמלוֹתיהם ויתקדשוּ כּדת משה וישׂראל. את ירחי־הדבש בּילוּ בּבית אביה בּארץ מצרים, אשר הכּסף מתפּזר בּה על הבל הבלים והלירה מתגלגלת אחרי חברתה כּאוֹכל המגָרר גָריר. ויזדרז האיש לפני שתכלה הפּרוּטה מן הכּיס, וישדל את כּלתוֹ לנסוֹע נסיעת־טיוּל להנאתה וּלשׂמחת לבּה. ארזה את חפציה והוּא הסיעה אל עיר עדן ושם סיגל אוֹתה להתנהג ולחיוֹת כּאשה עדנית המסתפּקת בּקב חרוּבים בּארבּע אַמוֹתיה, כּאשה כּבוּדה בּת מלך פּנימה. בּחדר בּיתה הרתה וילדה וגידלה את ילדיה ושם השׂיאה אוֹתם. שם פּרוּ ורבו והוֹלידוּ בּנים וּבנוֹת; שם חיתה והאריכה ימים ושנים. וכן הוּארך טיוּלה עד זקנה ושׂיבה.


מַכְנִיס־אוֹרְחִים

הוּא היה מכבּד את מידתוֹ של אברהם אבינוּ. השליחים שהיוּ בּאים מארץ־ישׂראל היוּ אוֹרחיו. הם היוּ חכמים בּתוֹרה והוּא נהנה לבלוֹת שעה אתם, מכּיון שגם הוּא בּעל תוֹרה היה וּרצוֹנוֹ להוֹסיף וּלחַדד את לשוֹנוֹ בּשאלוֹת וּתשוּבוֹת בּתוֹרה. מתהנה היה המאָרח להבּיט אל פּני אוֹרחיו המהוּדרים בּזקנם, בּמצנפתם וּבאדרתם, וּבהעמידוֹ את עצמוֹ לפני המַראָה ודימה כּי גם הוּא יכוֹל לקבּל מהדרתם, לוּ רק יחליף את בּגדיו בּבגדיהם. הוּא עצמוֹ אחד התימנים מלוּמדי התוֹרה, ואף יש לוֹ מדמוּת זקנוֹ של אהרוֹן היוֹרד על פּי מידוֹתיו. וזה מכניס־האוֹרחים התגלגל מגָלוּת תימן לעדן והיה מתפּרנס מכּספּוֹ שלוֹ, לא היה לוֹ הצוֹרך להיתלוֹת בּאחרים. ואת חשקוֹ להידמוֹת לאוֹרחיו שמר בּלבּוֹ. וּפעם אחת נסע לארץ־ישׂראל וּבשוּבוֹ לעדן והנה הוּא כּבר מהוּדר בּמלבּוּשיו כּחכם מחכמי ארץ־ישׂראל וּקלסתר פּניו כּשלָהם. היה מאלוּ המשכּימים וּמעריבים, אחד מעשׂרה הראשוֹנים הקוֹבעים מקוֹם לתפילתם ושעוֹת לתוֹרה, ונמצא תמיד בּין המתפּללים וּבין הלוֹמדים בּתוֹרה. וזאת עמדה לוֹ ששֵם בּית־הכּנסת שהתפּלל בּוֹ נקבּע על שמוֹ. והיה אם שאל השוֹאל: איפה התפּללת אתמוֹל, והשיב הנשאל: בּבית־כּנסת חַסן יָעִיש. וּבית־כּנסת זה אף שהוּא הקדש עדני היוּ מתפּללים בּוֹ התימנים לפי מנהגי תימן; וּשמוֹ “מגן אברהם”.

וחסן יעיש היה כּתוֹשב קבוּע בּעדן, לקח לוֹ אשה מבּנוֹת קהילתה והוֹליד ממנה בּן וּבנוֹת. בּנה לעצמוֹ בּית למשכּנוֹ, וגם מִקוה לטבילה לוֹ לעצמוֹ ולחכמים המתאָרחים אצלוֹ ולוֹמדים אתוֹ את הזוֹהר הקדוֹש על פּי סוֹדוֹ של “מקדש מלך”. הוּא הוּשפּע מרוּחם של החכמים והמתאָרחים אצלוֹ, והיה נהנה ממהלכם בּחיים וּמן הכּבוֹד שנהגוּ בּהם אנשי קהילת עדן. הלא כּל אחד ואחד היה משתדל להבליט את כּבוֹדוֹ של החכם, השליח מארץ־ישראל, אשר רק לוֹ קוֹראים בּשם חכם, כּי בּעל תוֹרה בּעדן אין מעניקים לוֹ יוֹתר מהשם הפּרטי שלו, הוּא עצמוֹ אינוֹ רוֹדף אחרי תוֹאר ואנשי הקהילה אינם מעמיסים אוֹתוֹ על שכמוֹ, ורק שלוֹשת דייני העיר מוֹסיפים על שמוֹתם את המלה: מָרי.

המלה חכם מוּקדשת רק לבעל המצנפת והאדרת, וּכהרגל הנעשׂה טבע קראוּ ללוֹבש המצנפת והאדרת בּשם חכם, ואפילוּ לא הגיע לדרגת חכם בּתוֹרה, ואפילוּ הקוֹרא לוֹ כּן הוא עצמוֹ גדוֹל ממנוּ הרבּה בּתוֹרה. כּכה היה חסן יעיש נבלט בּאדרתו כּאדם מיוּחד בּעיני אנשי העיר; וכן גם בּיתוֹ אשר בּנה בּשיטה מיוּחדת בּתוֹך שוּרוֹת בּתי העיר. וגם עסקוֹ היה מיוּחד בּמינוֹ ־־ הוּא לא פּתח לעצמוֹ חנוּת, ולא הלך למכּוֹר נוֹצוֹת, ולא עמד כּסוֹחר בּין סוֹחרים, כּי אם פּרץ לעצמוֹ גדר וקיבּל את ההַחְכָּרָה מידי השׂררה להמציא יוֹם יוֹם בּשׂר לצבא. הוּא ידע להסתגל וּלהרויח רוָחים סמוּיים מן העין. הוּא היה מָרי ושוֹחט מנַערוּתוֹ, מוּכשר לבדוֹק שוָרים ולשחוֹט בּקר וצאן. כּל ערב היה נמצא בּבית־המטבּחַים, לשחוֹט וּלהכין לצבא בּשׂר בּקר וצאן לרוֹב. בּיתוֹ היה כּל יוֹם מלא שפע בּשׂר, והוּא היה בּעל נפש נדיבה השׂמחה להשפּיע שפע על אחרים – אין יוֹם בּשנה שישאר הצבא בּלי בּשׂר ואין יוֹם אשר חַסן יעיש לא יחלק בּוֹ בּשׂר למכּיריו ולידידיו. בּשׂר לרוֹב היה מתגלגל בּתוֹך בּיתוֹ עד שהיה יוֹצא מאַפּיהם של בּני בּיתוֹ. בּנוֹ יחידוֹ הרבּה אכילת בּשׂר עד שנהיה כּדמוּת נמרוֹד גיבּוֹר ציד, נבלט כּגיבּוֹר בּעיני הערבים, והוּא הראשוֹן שהעיו להתאַגרף אתם וּלדבּר אתם קשוֹת, ולקרוֹא אוֹתם למלחמה על בּיקוּע גוּלגלוֹת ראשים, הרגילה אצלם בּתנוּפת מקלוֹת.

מנעוּריו היה זה הבּן בּוֹעט ושוֹבב, לא רצה לקבּל עליו את עוֹל התוֹרה ולאסוֹר עצמוֹ כּפוּף על הספר. שוּם דבר לא השאיר אביו אשר לא ייסר בּוֹ את גוּפוֹ, אבל בּכל אלה לא מצא תרוּפתוֹ. הצליף עליו כּהצלפת המוֹרה התימני – ולא הוֹעיל; אסר אותו בּחדר סגוּר בּבּית – ולא הוֹעיל; הוֹליכהוּ בּרחוֹב, לעיני הכּל, שלשלת־בּרזל לרגלוֹ וקוֹרה על כּתפוֹ – ולא הוֹעיל. על הכּל היה זה הבּן מנענע ראשוֹ, הבּוּשה לא היתה פּוֹעלת עליו והיה מתנהג כּרצוֹנוֹ. עצמוֹת נחוֹשת וּבשׂר בּרזל קנה לעצמוֹ, ולא היה חת אף מפּני רבּים. כּאחד הערבים למד להניף בּשתי ידיו תנוּפת מקל וּלהצליף על ימין ועל שׂמאל בּאוֹיביו וּמתנגדיו; אף כּי הוּא עצמוֹ צוֹלע בּאחת מקוּליוֹת ירכוֹ – היה מתחכּם וּמַסמיך גבּוֹ אל אחת מפּינוֹת קיר או אל עמוּד רחוֹב ונלחם. שוֹבבוּת הבּן היחיד הרבּתה להדאיב את לב האב הנוֹטה למידת החסידוּת, וניסה להרגיל אוֹתוֹ בּעסקיו, אוּלי הם ידריכוּ אוֹתוֹ. והיה הבּן הוֹלך וּממלא בּהבנה את כּל רצוֹן אביו; אך להתרסן לא היה מסכּים ונפשוֹ היתה כּאילוּ סוֹלדת מתוֹרה וּתפילה. ניסה האב להכניסוֹ לבית־ספר אנגלי מתוֹך מחשבה שאולי לפחוֹת יקבּל על צוארוֹ עוּלה של דרך־ארץ, אבל גם שם היה מתפּתל עם המוֹרה שאמר להכניעוֹ, והיה נלחם עם כּוּלם ולוֹמד בּערבּוּביה מידוֹת של כּל מיני דתוֹת. כּי בּית־ספר זה היוּ בּוֹ ערבים והוֹדים ונוֹצרים, והוּא היה גם סוֹפג מכּוּלם וגם בּוֹעט בּכוּלם; וּפעמים היוּ הם קוֹשרים עליו קשר וטוֹפלים עליו אשמה כּדי שיגרשוּהוּ מבּית־הספר, מעמידים אוֹתוֹ לדין וּמעידים עליו עדוּת, אבל הוּא בּערמתוֹ וּבכוֹח לשוֹנוֹ גוֹבר עליהם וּמוֹציא את עצמוֹ.

האב, חוּץ מחכירת הבּשׂר, היתה לוֹ גם חכירת היין־השׂרוּף והיה היי“ש מצוּי בּשפע בּביתוֹ. עיר מוֹלדתוֹ לימדה אוֹתוֹ לנצל את דבלי־התאנים ואת הצימוּקים ואת התמרים, זוֹל־הזוֹל אשר בּארצוֹת תימן, למד להכין לעצמוֹ משקאוֹת חריפים והתרגל לעדן את עצמוֹ וּלחמם את כּבדוֹ בּיין־שׂרוּף. הבּן רוֹב הבּשׂר חיזק את שרירי בּשׂרוֹ ורוֹב היין־השׂרוּף חיזק את שרירוּת לבּוֹ, ואילוּ האב שפעת הבּשׂר והיי”ש החלישוּ את בּשׂרוֹ וריפּוּ את לבּוֹ, וּבראוֹתוֹ חלישוּת עצמוֹ הזדרז להשׂיא גם את בּנוֹ וגם את בּתוֹ. בּחר לבנוֹ צנוּעה יפה וּבת־טוֹבים, וּבחר לבתוֹ קרוֹב מקרוֹביו, איש ישר וּבעל לב טוֹב, וימַנהוּ על עסקיו וישׂימהוּ לאב וּלאפּוֹטרוֹפּוֹס על בּניו לשמוֹר לוֹ על שארית הכָּבֵד, כּי לפי דברי הרוֹפא רוּבּוֹ כּכוּלוֹ כּבר התמסמס בּאשמת היין־השׂרוּף. גם הפּעם חזר ועמד מוּל המַראָה וראה את זקנוֹ שהלבּין מזוֹקן ואת פּניו שהוּארכוּ והצהיבוּ, וכל גוּפוֹ שהוֹלך הלוֹך והתדלדל; התעטף בּאדרתוֹ, לבש טליתוֹ וּתפיליו ונשען על מקלוֹ יצא ללכת לבית־הכּנסת. וכן נהג עד יוֹם מוֹתוֹ.

חסן יעיש הניח בּן וּשתי בּנוֹת וּזכוּת חכירת הבּשׂר וחכירת משׂרפוֹת היין; וּבית עם מקוַת־המים היצוּקה בּתוֹכוֹ. את חכירת הבּשׂר חטפוּ הגוֹיים מיד למיתתוֹ, וּמשׂרפוֹת היין היוּ עוד כּמה שנים בּהנהלת חתנוֹ. והבּן משמת אביו נהיה חפשי יוֹתר, עתה היה הוֹלך בּאין מפריע, התרוֹעע עם מי שרצה, השתוֹלל בּמַרזחוֹת כּפי שרצה, זלל וסבא כּמה שרצה, וּבמקלוֹ שמר על כּבוֹדוֹ ועל חוּפשוֹ, מפוֹצץ ראשים וּמשתמט מן המשטרה. ואם לא הצליח ונתפּס הרי בּבית־המשפּט הוּא יוֹדע להגן על עצמוֹ בּלי עוֹרך־דין וסניגוֹר, ‏ וּדבריו נשמעים ונשקלים כּמסמרוֹת נטוּעים. אביו כּאילוּ ראה בּאיצטגנינוּתוֹ כּי דם בּנוֹ יהיה כּדם יהוּדה שאינוֹ מתכּרכּם ולבּוֹ כּלב יהוּדה שאינוֹ חוֹזר מן המערכה, וקרא לוֹ יהוּדה. וכן היה יהוּדה כּאיש מכוּבּד אשר כּבוֹדוֹ שמוּר בּידי עצמוֹ, בּאין מי שיעיז להעליבוֹ אפילוּ בּשעה שהוּא עוֹבר כּשיכּוֹר מתרוֹנן מיין ורירוֹ יוֹרד על פּי מידוֹתיו.

רגיל הוּא בּעדן שהחַטאים משתדלים להסתיר את חטאיהם מעיני אחרים. לא כן יהוּדה העוֹשׂה כּל מעשׂי רשעוּתוֹ בּפני הכּל והוֹלך בּפרהסיה וּלאוֹר היוֹם למקוֹמוֹת שהוֹלכים בּצנעה וּבחשכת הלילה. החַטאים האחרים היוּ מעמידים אוֹתם לדין, והדיין מאשים אוֹתם כּי ראוּ אוֹתם שהתיחדוּ עם פּלוֹנית, אוֹ ראוּ אותם נכנסים בּמקוֹמוֹת הטמאים, והם, הנאשמים, מכחישים ואוֹמרים כּי רק עֵדי־שקר העידוּ עליהם, וּבית־הדין מרשיע את הרשע ודן אוֹתוֹ למלקוֹת, ונקשר החוֹטא אל עמוּד־הקלוֹן, והמצליף מצליף ארבּעים מלקוֹת בּרצוּעת־החמוֹר של בּית־הדין. אוּלם יהוּדה, שהיה יוֹצא ונכנס בּמקוֹמוֹת החשוּדים והטמאים לעיני כּל, לא היוּ בּאים להעיד עליו, כּי הוּא בּעצמוֹ לא היה מכחיש אשמתוֹ והרוֹאים כּמעט שלא היה צוֹרך בּעדוּת ראייתם. כּכה נהג שנים על שנים בּלי שנענש אפילוּ פּעם אחת בּמלקוֹת הארבּעים. שחרחר היה וּשתי עיניו קוֹדחוֹת כּגחלי־אש, והיה מנוּמס וּמדבּר עם האנשים בּנימוּס וכבוֹד, אבל הוּא מכריח גם אוֹתם להישמר וּלהתנהג אתוֹ בּנימוּס. אפילוּ עם אשתוֹ, אשת חיקוֹ, היה מדבּר בּדרך הנימוּס וּמכבּד אוֹתה, וּבלבד שלא תיכּנס בּעניניו שלוֹ, ולא תבקש להשתלט על עניניו שלוֹ.

ויהי בּרצוֹתוֹ לנסוֹע ולגוּר בּמצרים והיוּ נחוּצים לוֹ אמצעים, מכר את בּית אביו והמקוה אשר בּוֹ ויסע לפּוֹרט־סַעיד, אשר בּה גרים וּמתכּלכּלים אחדים מבּני עדן. פּה הקים לוֹ בּית־דירה וחנוּת אשר יתפּרנס בּה ויתענג ממנה; ואת שני בּניו הקטנים הכניס לבית־הספר ללמוֹד את שׂפת הארץ. שנים עברוּ והוּא התהלך חפשי, מכוּבּד, אינוֹ נכנע לזוּלתוֹ ואינוֹ מניח לזוּלתוֹ לנגוֹע בּכבוֹדוֹ. הכּל ידעו כּי כּוֹחוֹ בּידוֹ וּבלשוֹנוֹ. כּשם שהוּא יוֹדע מה לתבּוֹע מהקוֹנסוּל האנגלי כּך יוֹדע הוּא להצדיק טענתוֹ לפני הפּחה המצרי, הוּא יוֹדע אף לבדח אוֹתם בּמליצה. נתין אנגלי הוּא והפּחה מעניק לוֹ מעט מחינוֹ, כּדי שגם הקוֹנסוּל שלוֹ יעניק מחינוֹ לפּחה.

והעיר פּוֹרט־סַעיד, שהיא תחנה מרכּזית, תוֹשביה רבּים וּמגוּוָנים, והיוָנים צוֹררי היהוּדים יוֹתר מכּוּלם. בּקרוֹב חג הפּסח הם מכינים עלילת דם המַצוֹת, כּי תהיה להם תוֹאנה להתנפּל על היהוּדים. וּפעם אחת הוֹסיפוּ על חטאתם והתחצפוּ בּיוֹתר, עד שהגיעוּ לרחוֹבוֹת היהוּדים והשבּיתוּ את שׂמחת החג. והיהוּדים בּני עדן, שהיוּ נתינים בּריטיים, התאוֹננוּ לפני הקוֹנסוּל הבּריטי גם על היוָנים וגם על המשטרה שאינה מרסנת את הפּוֹרעים. התקשר הקוֹנסוּל בּטלפוֹן עם הפּחה, והפּחה כּיבּד בּהזמנה אליו את ראשי היהוּדים, והראשים עם יהוּדה בּאוּ לפניו וקיבּלם בּכל הנימוּס; שמע את תלוּנתם והבטיח להחזיר את הסדר על כּנוֹ. ראש המשטרה קיבּל פּקוּדה להפקיד שוֹטרים אשר ישמרוּ על היהוּדים מנגיעת יד זרים. שמעוּ הראשים ונחה דעתם, אך יהוּדה זה הפתיעם בּקוּמוֹ לדבּר לפני הפּחה דברי כּבוֹד ותרעוֹמת כּאחת, לאמור: יסלח לי אדוֹני הפּחה, לא גנבים אנחנוּ בּעיר הוֹד מלכוּתוֹ, כּי תיטיב עמנוּ להביא שוֹטרים אשר ישמרוּ עלינוּ לבל יפריעוּנוּ היוָנים בּרחוֹבוֹתינוּ וּבבתינוּ; הלא חג לנוּ היוֹם ואנחנוּ רוֹצים לשׂמוֹח גם בּבתינוּ גם בּרחוֹבוֹתינוּ, גם בּטיוּלים בּכל העיר כּוּלה בּבטחוֹן דגל מצרים. שמע הפּחה והתפּעל ונתן למשטרה פּקוּדה נמרצת יוֹתר להקפּיד על הבּטחוֹן המבוּקש. והדברים שדיבּרם יהוּדה אל הפּחה הנאוּ את הקוֹנסוּל הבּריטי.

ויהי יהוּדה סוֹחר וחנוּתוֹ בּרחוֹב־הנמל וּסחוֹרתוֹ לפי רוּחוֹ – רוּבּה ככוּלה קישוּטים, נוֹצוֹת לכוֹבעים, שׂמלוֹת וכל צרכי תמרוּקי הנשים. התיירים היוֹרדים מן האניוֹת היוּ קוֹני סחוֹרוֹתיו והוּא היה בּעל לשוֹן וידע לקרב אוֹתם; משתף עצמו אתם בּטיוּלים וּבנשפים ולפעמים אף מזמינם לארוּחה על שוּלחנוֹ, ואשתוֹ הצנוּעה מכבּדת את המוּזמנים הרבּים. כּכה היה מרויח וּמפסיד וחי וּמתכּלכּל, עד בּוֹא מלחמת־העולם הראשוֹנה והשתנה מעמדוֹ עם הירידה בּמסחר הנוֹצוֹת והמשי והקישוּטים והתמרוּקים, ששוּב לא היה להם ערך כּקוֹדם. אמר יהוּדה בּלבּוֹ: הלא נתין בּריטי אני ונאמן למלכּי ורוֹצה בּטוֹבתוֹ; אם כּל העוֹלם כּוּלוֹ עסוּק עתה בּמלחמה אלך גם אני ואעסיק עצמי בּמלחמה. חרוּץ וזריז וּבעל אוֹמץ, בּקי בּהוָיוֹת העוֹלם וּבעל חצי תריסר לשוֹנוֹת, התקשר עם קבוּצת מנַגנים בּשיתוּף משוֹררוֹת־רקדניוֹת יפוֹת ויצאוּ דרך עדן בּדרכּם לעיראק, שבּה היתה המלחמה נטוּשה בּין הבּריטים והתוּרכּים. ובּעבוֹר יהוּדה דרך עדן לא כּיסה כּי הוּא ראש כּת המנַגנים והמזמרוֹת. אף לא נמנע מלסדר שם נשפים בּתשלוּם דמי־כּניסה. ואין לך בּבני־עדן אשר יעיז לעשׂוֹת כּזאת בּפרהסיה.

עברוּ שנים וּמאז יצא לעיראק לא נוֹדע ממנוּ דבר. אשתוֹ וּבניו לא קיבּלוּ ממנוּ מכתבים; רק עוֹברי־דרכים אמרוּ כּי הוּא היה נוֹסע עם הצבא הבּריטי, וכל מקוֹם אשר הם מתכּוֹננים ללכת הוּא עוֹבר לפני הצבא. אשתוֹ וּבניו לא היתה בּרירה בּידם אלא לחזוֹר אל משפּחתם בּעדן, כּדי שיטפּלוּ בּכלכּלתם. הבּן הגדוֹל, בּכוֹר שמוֹ, נכנס לבית־הספר של הבּישוֹף האנגלי ושם למד את השׂפה האנגלית על בּוּריה, ושעוֹת משעוֹת היוֹם ושעוֹת משעוֹת הלילה היה מקדיש לעבוֹדה קלה לכלכּל את עצמוֹ. הוּא נטל על עצמוֹ לחיוֹת חיי צער ולישוֹן על הארץ וּלהסתפּק בּפת בּמלח וּבלבד שימשיך בּלימוּדו. אבל גם לאחר שיגע וּמצא וּכבר ידע את השׂפה האנגלית על בּוּריה היה מהלך חדשים, תעוּדת־הבּגרוּת בּידוֹ ועבודה אין. בּמשׂרדי היהוּדים לא רצוּ בּוֹ, בּדַמוֹתם כּי ריחוֹ של האב נוֹדף מן הבּן, והוּא עצמוֹ לא יכוֹל להסתפּח אל משׂרדי הממשלה, כּי לא רצה לחלל את קדוּשת השבּת. כּן ישב בּכוֹר בּטל, קוֹרא עתוֹנים וּספרים כּל היוֹם, עד שמצא משׂרת־ארעי בּבית־החרוֹשת לטבּק של הילד מהלא, כּאשר נספּר עוֹד בּארוּכּה. והוּא, המלוּמד בּעל התעוּדה, ישב כּל היוֹם ותירגם דברים מן השׂפה האנגלית אל השׂפה הערבית, ואף לימד את הילד מהלא.

בּיוֹם מן הימים בּא מחַלק מכתבי־הדוֹאר וּמסר לידוֹ מכתב וּבתוֹכוֹ ניירוֹת מעוּכים, בּלוּיים וּקרוּעים למחצה, וּבין המכתבים פּתקה שנאמר בּה כּי הכּוֹתבים, חברא קדישא אשר בּעיר אל־בחרין בּעיראק, בּקירבת מַעיני־הנפט, נקראוּ לבוֹא לקבּוֹר מת, איש אשר חלה מחלתוֹ ונוּתח בּבית־חולים ויצא והבריא ושוּב נתקף בּחָליוֹ אשר מת בּוֹ פּתאוֹם. הם, נאמר בּפתקה, חיפּשׂוּ בּארגזוֹ של המת ולא מצאוּ שוּם דברי ערך, אלא מעט מכתבים אשר על פּיהם נוֹדעה להם הכּתוֹבת ועל פּיה הם מוֹדיעים את הידיעה הזאת. וסיוּם הפּתקה: וּבנחמת ירוּשלים תנוּחמוּ. מה פּירוּשה של הפּתקה? כי בּני יהוּדה נקראים עתה בּנים יתוֹמים ואמם תיקָרא אשה אלמנה. הניירוֹת הקמוּטים האלוּ היוּ הירוּשה האחת שירשוּ הבּנים מאביהם; כּי הלא בּעדן חיסל כּל דבר מאז, וּבפּוֹרט־סעיד לא נשאר עוֹד דבר, וּבכיסוֹ, כּדברי חברא קדישא, לא מצאוּ מאוּמה. כּכה נסתם הגוֹלל על כּל מה שעבר, לרבּוֹת הבּשׂר והיינוֹת השׂרוּפים, והוּכרחוּ האלמנה והבּנים לחיוֹת חיי צמצוּם ודוֹחק. האם היתה צנוּעה ומוֹקירה עצמה מלהיזקק לעזרת אחרים. הילדים מביאים לידה את הפּרוּטוֹת הזעוּמוֹת והיא מתחכּמת להמציא ממעט הפּרוּטוֹת האלוּ צלחת מרק המעוֹדדת את הגוּף.

בּיוֹם מן הימים ניגש בּכוֹר אל הצעיר מהלא ואמר לוֹ: הציעוּ לי התעסקוּת שחציה עבוֹדה וחציה פּקידוּת, ואם תרשה לי אקבּל אוֹתה. הילד מהלא הסכּים וּבכוֹר אמר: לא אשכּח את רגשוֹתיך הטוֹבים לבן אבוּד כּמוֹני. אף כּי המשׂרה לא היתה בּעיר היה בּכוֹר תוֹפשׂ כּל מיני הזדמנוּיוֹת לבקר את מהלא שעמד לוֹ בּשעת דחקוֹ. פּעם אחת בּא וּפניו לבנים וחיורים כּסיד, לשוֹנוֹ דבוּקה לחיכּוֹ, כּאילוּ דבר־מה נתקע בּגרוֹנוֹ. שאל אוֹתוֹ מהלא: מה שלוֹמך, בּכוֹר? השיב בּכוֹר: שלוֹמי… שלוֹמי… אני כּבר אינני נחשב בּין החיים, שמי כּבר נכלל בּין רשימת המתים. וּלאחר שנרגע ישב על כּסא וסיפּר דברים כּהוָיתם: זה לוֹ חדשים אחדים שהוּא משתעל וּמוציא ליחה בּלי הפסק, וּבמשך חייו לא הרגיש בּדבר כּזה. בּחנוּת שהוּא עוֹבד בּה רגיל לבקר הרוֹפא ד“ר יינג והוּא מציע לוֹ דברים וּמוֹכרם והרוֹפא מראה לוֹ קוֹרת־רוּח. והנה חיכּה לביקוּרוֹ של הרוֹפא כּדי לבקש ממנוּ רפוּאה. וּבבוֹא הרוֹפא ושמע לשאלתוֹ וּבקשתוֹ השיב כּי מוּטב שיגש אליו לבית־החוֹלים ויבדקנוּ. עשה בּכוֹר כּרצוֹנוֹ וּבבּוֹקר השכּים ונסע אליו וקיבּלוֹ בּטוֹב. אמר לוֹ: תתפּשט, התפּשט. אמר: תנשוֹם, נשם. צעק: נשוֹף נשיפה חזקה יוֹתר, נשף. עשׂה הכּל לפי בּקשתוֹ. אמר לוֹ: תתלבּש, התלבּש. אמר לוֹ: תקח את הרפוּאה הזאת שלוֹש פּעמים בּיוֹם ותמדוֹד את החוֹם שלוֹש פּעמים בּיוֹם, ואַל תתעמל, אַל תעבוֹד עבוֹדה קשה, ותבוֹא אלי אחרי חוֹדש. שאל אוֹתוֹ בּכוֹר: אדוֹני הרוֹפא, מה חָלִיי? השתמט מלענוֹת לוֹ. הוֹסיף לשאוֹל, השתמט בּמליצה. העיז ודחק בּוֹ עד שהתרגז והשיב: אתה בּמחלת השחפת. שמע בּכוֹר מלים אלה, נבהל וקרוֹב היה להתעלף, כּי הלא חוֹלה בשחפת כּבר נרשם בּרשימת המתים וחייו שוּב אינם חיים. כּך סיפּר בּכוֹר. וּבשמוֹע הילד מהלא דבריו ראה כּי דמיוֹן סכּנת־הנפש הוֹלך וּמתרשם בּבּחוּר שבוּר־הלב והבין כּי מן הצוֹרך לבערוֹ בּטרם יפעל בּוֹ יוֹתר. עמד הילד מהלא על רגליו ואמר: וּלדעתי נס גדוֹל נעשׂה לך היוֹם, וחבל שאתה חוֹשב אוֹתוֹ לרעה בּשעה שאלוֹהים המעוֹדד יתוֹמים חוֹשב אוֹתוֹ לטוֹבה. אמר בּכוֹר: מה אתה מנחם אוֹתי, היש מחלה כּמחלתי? הזכּיר לוֹ הילד מהלא, כּי גם הוּא, בּכוֹר, מן המדפדפים בּספרי התרוּפוֹת והנהגת הבּריאוּת; הלא עשׂרוֹת פּעמים ראה אוֹתוֹ שוֹגה בּספרוֹ של פּרוֹפסוֹר ד”ר פּוּט, האמריקאי, ללמוֹד מתוֹכוֹ הסבּרוֹת של עילוֹת המחלוֹת והבּריאוּת שבּאדם החי. הלא – הוֹסיף הילד מהלא – בּעינַי הסתכּלתי בּתמוּנוֹת הבּהירוֹת של אברי הגוּף המחכּימוֹת את האיש המסתכּל בּעין חוֹדרת, וּמפּיך שמעתי את התוֹכחוֹת המוֹעילוֹת אשר העיר הפּרוֹפסוֹר הנעלה הזה לאדם, ואל נכוֹן עוֹדך זוֹכר כּי קראת לי פּרק מספרוֹ ואמרתי לך כּי כּדַבּר אחד החסידים המאמינים מדבּר הרוֹפא מחבּר הספר הזה. – כּן, כּן, – אמר בּכוֹר – עוֹדני זוֹכר. – אם כּן – אמר הילד מהלא – רציתי שתעיר את זכרוֹנך בּדבר הזה, כּי הרוֹפאים הוֹלכים בּשיטוֹת מתנגדוֹת אחת לחברתה, אף כּי אלה ואלה דברי אלוֹהים חיים. דוּגמה לשינוּי דעתם מן הקצה אל הקצה אביא לך ממה שקרה היוֹם בּמקוֹמנוּ. הנה היוֹם נקרא הרוֹפא פְּרוֹל, בּעל הסוּס והכּלבים, לרפּא את שמעוֹן. וּודאי אתה יוֹדע שהרוֹפא הזה הוּא בּעל־נסיוֹן והוּא אחד מן הראוּיים להיקרא רוֹפא. ניגש פּרוֹל אל החוֹלה והוּא בּוֹדקוֹ וּממַשמשוֹ וּמסבּיר לוֹ לחוֹלה ולקרוֹביו שאם לא יזהרוּ בּטיפּוּלוֹ ולא יתמידוּ לתת לוֹ את הרפוּאה עלוּל הדבר להביא לידי סכּנה, לידי איבּוּד נפש לבטלה. כּי זה דרכּוֹ של הרוֹפא פּרוֹל להפוֹך את החלי הפּשוּט לחלי מסוּכּן בּעיני החוֹלה וּקרוֹביו, וכל זה מטוּב־לבּוֹ לחוֹלה, להעירוֹ וּלעוֹררוֹ מהתרשלוּת. שיקבּל את הרפוּאוֹת ויזהר בּמאכלים ויצטמצם בּביתוֹ לעת־עתה, וכל זה למען הכניס את פּחדה ואימתה של הסכּנה בּטרם תבוֹא. אוּלם בּשמוֹע בּני בּיתוֹ של שמעוֹן גוֹדל הסכּנה קראוּ את הרופא כִּינג, אשר גם הוּא נאמן וּבעל־נסיוֹן וראוּי להיקרא בּשם רוֹפא; והנה הוּא בּא וּבוֹדק, מבּיט בּעיני החוֹלה המבּיטוֹת בּוֹ בּפחד, ממשמש את ידיו הקרוֹת מפּחד ושוֹמע רוֹב דפיקוֹת הלב המעידוֹת על הרהוּר הפּחד הנסתר בּחדריו. וּבעבוּר שהוּא רוֹפא היוֹדע כּי הפּחד עצמוֹ יכוֹל לגרוֹם סכּנת מות, עוֹדד את החוֹלה בּמלים, כּי המחלה הזאת אינה אלא מחלה קלה ועוֹברת, וּבשתיית מעט רפוּאוֹת יחלים וישוּב לבריאוּתוֹ. ואחר כּך אמר דברי אַזהרה כּדברים הנאמרים בּאגב, כּי זה דרכּוֹ של הרוֹפא כִּינְג טוֹב־הלב לשמוֹר על נפשוֹ של החוֹלה שלא יחלש כּפלים, מן המחלה עצמה וּמפּחד הלב. והנה אנוּ רוֹאים את שתי השיטוֹת המתנגדוֹת – זה מצמצם את האמת וזה מפריז עליה, וּשניהם נאמנים. כּן גם אתה, בּכוֹר, התגלגלת אל רוֹפא ששיטתוֹ שיטת אַזהרה וּשמירה מן הסכּנה שלא תבוֹא, והתגלגלוּת זאת ד' חוֹשב אוֹתה לטוֹבה, כּדי שתתעוֹרר ותאחז בּשמירת הבּריאוּת. שקוֹל את הדברים בּינך לבין עצמך ותמצא כּי צדק הרוֹפא שהפתיעך בּמלת השחפת. אבל זכוֹר, מה בּעצם פּירוּשה של מלה זוֹ – צמיקוּת הדם וחסרוֹנוֹ, הבּא לרוֹב מחמת עוֹני, מפּרנסה דחוּקה וּמצוּמצמת, ממקוֹם־שינה שאין בּוֹ אויר צח. בּרוּר לי הדבר שהמקוֹם שאתה עוֹבד בּוֹ כּלכּלתוֹ היא כּלכּלת עוֹני, והמקוֹם שאתה ישן בּוֹ סגוּר וּמסוּגר הוּא בּלילוֹת וּמלא אנשים המשתעלים ויוֹרקים את כּיחם מסביב. לכן אני אוֹמר, נס עשׂה לך אלוֹהים היוֹם הזה שעוֹררך לדעת ולשמוֹר על בּריאוּתך בּעוֹד מוֹעד. והנה עתה הכּל בּרוּר לפניך כּשמש בּצהרים, וישאר לך רק להרווֹת את ריאָתך דם. ואני אוּכל להסבּיר לך את הדרך אשר תרוה בּה את ריאתך דם, כּי ידעתי מתוֹך נסיוֹן את הצלחתוֹ. אוּלם רק דבר קטן אבקש ממך, שתקדיש שבע לירוֹת שתהיינה מיוּחדוֹת לפרנסתך. אחר הצהרים תגש אלי ואתן לך רשימת המאכלים אשר תפרנס בּהם את דם נפשך בּמשך החוֹדש הזה, ואני תקוה כּי החוֹדש הזה יהיה לך לראש חדשים לבריאוּתך.

עברו חדשים והבּחוּר בא, פּניו מאָדמים, ואמר: עשׂיתי כּכל אשר ציויתני ושוּב אינני משתעל. הנני מודה לך, כּי החייתני.

בּכוֹר הוּא היוֹם פּקיד גבוֹה בּחברה אנגלית בּעדן ואב למשפּחה, אמיד וּבעל נכסים.


הַפַּרְסִי הַנֶּאֱמָן לְאִשּׁוֹ

בּשנוֹת הזקנה כּבר היה הפּרסי כּשבּא מהוֹדוּ לעדן. סוֹכן אניוֹת היה וּפרסי לפי אמוּנתוֹ – מעוֹבדי־האש היה, והפּרה כּמַלאכוֹ וּשליחוֹ, מאלה המשתמשים בּמי־רגליה של הפּרה כּבאַזוֹב מטהר. את מדוֹרוֹ קבע בּקרבת רחוֹב היהוּדים וּבגלל השכנוּת הכּיר זקן יהוּדי את הזקן הפּרסי ונהיוּ שניהם מכּירים המכבּדים זה את זה וּמשׂוֹחחים זה עם זה. הישיש היהוּדי, בּעל הדרת פּנים ונלהב וּבעל־לשוֹן, היה השני בּבית־דין עדן. והישיש הפּרסי היה ראש לעדתוֹ, משרשרת עשירי הפּרסים. שעל כּן הצליחוּ שניהם להעריך כּבוֹדם ולקשוֹר ידידוּת זה עם זה, והוּרגלוּ לשלוֹח מתנוֹת זה לזה. והזקן הפּרסי, שרצה להשפּיע לבית ידידוֹ מכּלכּלת שפע בּיתוֹ, הגדיל. הרבּה מיני פּירוֹת והרבּה מיני דברי־עוֹנג היה הישיש הפּרסי מקבּל מהוֹדוּ וּמכּוּלם היה שוֹלח לידידוֹ; והישיש היהוּדי לקח ממנוּ שׂכר־דירה פּעוּט. איש הגר בּתוֹך בּיתוֹ היה מרגיש הפּרסי. וּמתוֹך אַמוּן זה הכניס בּתוֹך הבּית גחלת־תמיד אשר לא תכבּה. לאמוּנת מאמיני־האש יחָשב מקוֹם כּזה למקוֹם קדוֹש שאסוּר להשתמש בּוֹ לדברי־חוֹל. האש הזאת נשמרת שמירה של יוֹם ולילה. ועל כּן עוֹבד מעוֹבדי־האש יֵשב תמיד להלעיטה עצים מיוּחדים המפיצים מין ריח טוֹב, הנקרא צַנדל. והיה כּעבוֹר איש בּרחוֹב והריח וידע בּינוֹ לבין עצמוֹ כּי הוּא עוֹבר מאחרי כּתלי בּית־תפילה של פּרסים.

בּרצוֹת הפּרסי ליסד בּית־תפילה חדש הוּא מוּכרח להביא גחלת־אש מבּית־תפילה עתיק ולשמוֹר עליה כּל הדרך שלא תכבּה, ושלא יקרב אליה כּל דבר טמא אשר יטמא אוֹתה. שמירה מעוּלה לפי הדת היא נשמרת כּל הדרך, שלא תבוֹא לידי פּיסוּל. קשיים גדוֹלים מוֹצאים בּדרכּם הפּרסים. הרוֹצים ליסד מקוֹם לתפילה, וּפעמים יוּכרחוּ לסגוֹר דרכים עד שתעבוֹר אש־הקוֹדש. ואוֹמרים האוֹמרים כּי הפּרסים אי אפשר להם לגוּר בּעיר שאין בּה שני דברים – אש תמיד וּבוֹר הקבוּרה. אמוֹר אוֹמרים כּי קבוּרתם קבוּרה משוּנה, אין הם קוֹברים בּעפר ואין הם שׂוֹרפים בּאש. אלא גוית המת תימָסר לאיש הקוֹבר והוּא נכנס בּגרזנוֹ ועד מהרה הוּא יוֹצא עם צרוֹר בּשׂר. וּמקוֹם קבוּרת הבּשׂר נבחר על פּסגת הר, שבּוֹ מכינים כּמין בּאר בּלי מים חיים. את פּי הבּאר מכסים בּשׂבכה, ועל השׂבכה שׂמים את בּשׂר המת, והוּא הוֹלך מיוֹם ליוֹם וקוֹבר את עצמוֹ בּתוֹך הבּוֹר. זכוּת היא לוֹ למת כּאשר מבּשׂרוֹ יתפּרנסוּ הנשרים בּעלי הכּנפים.

רוֹב אמוּנתוֹ של הפּרסי בּידידוֹ היהוּדי נתן לוֹ את ההעזה להביא בּביתוֹ את אש־הדת, מבּלי היוֹת הבּית קנינוֹ, קנין כּספּוֹ. הוּא לא חשש שידידוֹ יגיד לוֹ לפַנוֹת את הדירה. וּבאמת לא היה כּדבר הזה. אבל כּסוֹד טמיר העיק על הלב; אוּלי תגוֹרש אש אלוֹהיו ממעוֹנה. וּפעם אחת בּשׂוֹחח הידידים הזקנים והתבּדח הפּרסי ואמר: אוּלי בּנינוּ לא ישמרוּ על ידידוּתנוּ, אוּלי יבוֹאוּ אחריך בּניך ויגידוּ לבנַי כּי יפַנוּ את הדירה. אמר ידידוֹ הישיש: חס ושלוֹם, היה לא יהיה. שאל הפּרסי: וּבמה אתה מוּבטח? השיב היהוּדי: אצַוה את בּנַי, שאין להם הרשוּת לעשׂוֹת זאת לבניך ולבני בניך, ולא יוּכלוּ לעשׂוֹת להם רעה אפילוּ אם יחשבוּ כּן. וּכתב־הצוָאה הכּתוּב וחתוּם בּידי, שאמסוֹר לידך, הוּא יהיה הבּטחוֹן. ראה הישיש הפּרסי מדבריו את בּעל הלב הטהוֹר והוּכפּלה ידידוּתם, ולקח הנייר החתוּם אשר הבטיח את אשוֹ ושׂם אוֹתוֹ בּאוֹצרוֹ. וגם הוּא לא חשׂכה ידוֹ מכּתוֹב דבר־מה לבניו על שמירת הידידוּת לבני ידידוֹ. אוּלם מה ציוה וּמה לא ציוה לא היה גלוּי בּלתי אם לוֹ וּלבניו לבדם. ויהי אחרי מוֹת הזקנים היוּ בּני הפּרסי מוֹסיפים להעניק לבני ידידוֹ כּכל מה שהיה אביהם מעניק, ואלה נוֹהגים בּאלה ידידוּת. ואף אם בּני הפּרסי גדלוּ והעשירוּ מאד מאד היוּ מעוֹררים את עצמם להסבּיר פּנים לבני ידיד אביהם בּכל שעה שנפגשים וּבכל פּעם שמבקרים אצלם, אם לשם עסק ואם לשם הלוָאַת כּסף. עברוּ עשׂרוֹת שנים והעיר גדלה והמסחר גדל וּשׂכר הבּית היה נראה פּעוּט וּמגוּחך, וּבאוּ ארבּעת בּני הישיש לפני בּני הפּרסי והסבּירוּ להם את דבר שׂכירוּת הזוֹל של הזקנים הידידים, הגוֹרמת להם בּבּית דוֹחק של פּרנסה וּמביאה לידי דחיית נישׂוּאי הבּת וכדוֹמה. והם, בּני הפּרסי, יִסרוּם כּליוֹתיהם והעניקוּ מרצוֹנם תוֹספת בּתוֹרת מתנה, בּלי לנגוֹע בּזכוּיוֹת שנמסרוּ מן הזקן בּכתיבה וחתימה.

ועוֹד עברוּ עשׂרוֹת שנים והבּנים כּבר נהיוּ זקנים וּזקנים למחצה, והעיר נהיתה גדוֹלה וּבצוּרה, עיר מרכּוֹלת וּמסחר לכל ערב וחַבּש, עיר־נמל המקשרת את הוֹדוּ וסין ואוֹסטרליה ויפּאן ואירוֹפּה. וּבני הפּרסי, שהיה סוֹכן של עשׂרוֹת חברוֹת אניוֹת, נהיוּ עצמם בּעלי אניוֹת, ואילוּ בּני הישיש היהוּדי נשארוּ בּערך כּמוֹת שהם, ורק אחד מהם, אשר ניסה לסחוֹר והצליח בּמסחרוֹ, בּנה בּתים וּמפּעם לפעם, כּאיש אשר חסר לוֹ כּסף, היה ניגש לבני הפּרסי וּמקבּל פּעם הלוָאה וּפעם גמילוּת־חסד. פּעם אחת חזר ריקם וּבלבּוֹ טינה ויאמר: היה לא תהיה, הפּרסי ינַצל אוֹתנוּ על שוּם לחש שהתלחשוּ שני זקנים. הלא הזמנים כּבר השתנוּ מאז ועד היוֹם תכלית שינוּי. הדוֹר הזה הוּא כּבר דוֹר של מסחר ולא דוֹר של ידידוּת. והחוּקים החדשים לא ירשוּ קיפּוּח זכוּיוֹת בּשל חוֹזה שנעשׂה בּתמימוּת; היוֹם יש עוֹרכי־דין אשר יעשׂוּ פּלאוֹת בּלחש חוּקוֹתיהם. אלך ואתקשר עמהם, אעניק להם אלפי שקלי־כּסף ויתירוּ את הכּבלים מעל ידינוּ. אמר ועשׂה, וּבני הידידים התחילוּ בּמלחמה.

אך הפּרסי התחיל ההרהוּר לפעוֹל בּלבּוֹ: מה יעשׂה לאִשוֹ אם בּמקרה יצליחו בּני ידיד אביו בּמשפּט וישלטוּ כּבעלים על בּיתם, כּי המשפּט ישפּוֹט לפנוֹת את הבּית? הרהוּר זה היה שוֹמר כּסוֹד בּחדרי לבּוֹ והיה נזהר שלא יתגלה לבעלי־הבּית. שמא ינצלוּ את הרהוּרוֹ וּפחדוֹ להרויח ממנוּ כּסף. אוּלם ההרהוּר הכריח אוֹתוֹ להיכּנע וּלבקש מוֹצא לפשרה ואמר: אם אתם רוֹאים עצמכם מקוּפּחים מן השׂכירוּת תמכּרוּ לי את הבּית בכסף מלא, אוֹ תחליפוּ את הבּית בּבתים אחרים, אוֹ תקבלוּ עוֹד תוֹספת בּתוֹר הענקה שאינה נוֹגעת למחיר השׂכירוּת העיקרית. אמר וחזר ואמר והבטיח להוֹסיף עוֹד אלפי שקלי־כּסף. אבל בּן הישיש דחפוֹ בּשתי הידים ואמר: יִקוֹב הדין את ההר. וּבשל הטינה אשר בּלבּוֹ הפריע גם לשאר אֶחיו לקבּל הפּשרה, שהיתה מקוּבּלת עליהם. הוּא, אחיהם הסוֹחר, הלך סחרחר ואמר להם: הלא כּבוֹגדים לאביכם תהיוּ אם תמכּרוּ את בּיתוֹ. סוֹחר היה וּבערמת המסחר דיבּר אתם. וכן ידע כּי הפּרסים מאמינים בּשינוּי מקוֹם שינוּי מזל, והלא אביהם והם בּאוּ לעדן כּאנשים פּשוּטים וּפתחוּ את מסחרם בּמקוֹם הזה ועתה הם מיליוֹנרים מבּרכּת הבּית הזה. אבל הפּרסי היה עקשן יוֹתר ממנוּ וּבחר להילחם בּכוֹח כּספּוֹ וּלפזר על ימין ועל שׂמאל וּבלבד שידידוּת הזקנים וצוָאת הישיש תהיה שרירה וקיימת. וּכמוֹ שחשב כּן עשׂה, והכּסף ניצח את כּוּלם. האש נשארה יוֹקדת בּמקומה, ורק ההענקוֹת בּטלוּ, ההוֹספוֹת בּטלוּ, ההלוָאוֹת בּטלוּ, וגם המתנוֹת חדלוּ.


בֵּין פַּטִּישׁ וְסַדָּן

עוֹזרוֹ ויד־ימינוֹ של השוֹפט הפּרסי היה בּחוּר מבּחוּרי הוֹדוּ המוּסלמים והוּא גם משלשלת המיוּחסים, חוֹטר מגזע הנביא מוּחמד. סַייד קוֹראים לוֹ וּמחוּיבים המוּסלמים לנשק את ידוֹ בּהוֹשיטוֹ אוֹתה לשלוֹם. וסייד בּעל פּרצוּף פּנים יפה, ארוֹך ודק וישר בּקוֹמתוֹ, וּמצנפת הוֹדית מזוּהבת לראשוֹ; מגוּלח למשעי ושׂפם דק שחוֹר מגוּדל על שׂפתוֹ. צבע עוֹרוֹ לבן, מכוּרכּם קצת; בּגדיו תמיד לבנים וּמגוּהצים, וּבהילוכו קוֹלם נשמע לאוֹזן כּקוֹל דפדוּף גליוֹן.

הבּחוּר הזה ישב בּבית־המשפּט כּמשנה לשוֹפט וכל המכּירים אוֹתוֹ היוּ משערים בּדעתם שסוֹפוֹ ממלא מקוֹמוֹ של השוֹפט הפּרסי; ואנשי העיר ורוֹב גדוֹלי העיר היו רגילים להתיעץ עמוֹ ולשעוֹת לעזרתוֹ בּעניני חוֹק ומשפּט וּמלי פּיו העדינוֹת וּצהילוּת פּניו שבּהן היה מַקבּיל את מכּיריו וידידיו עזרוּ לוֹ להרבּוֹת את מספּרם וּלהרבּוֹת המתנוֹת ששלחוּ לוֹ. וכן נשאר עשׂרוֹת שנים צמוּד לכסאוֹ וּלמשׂכּוּרתוֹ הזעוּמה וּמחכּה לכסא שוֹפט. אבל השוֹפט הפּרסי האריך ימים הרבּה וּכבר הוּא, סייד, הגיע לחצי זקנה.

ודעתוֹ של סייד נוֹחה מחברת היהוּדים ויהוּדים מכוּבּדים מכּיריו. הוּא היה בּין קרוּאי שׂמחוֹתיהם, שם שמע משירוֹת היהוּדים ונתחבּבוּ עליו שירי רבּי שלוֹם שַבּזי, המחוּבּרים בּלשוֹן ערבית, עשׂה היכּרוּת עם אחדים מן המשוֹררים וּקראם לביתוֹ שישמיעוּ לאזניו משירי תימן, שהיוּ משעשעים את לבּוֹ. נעימוּת לשוֹנוֹ וידיעתוֹ בּחוֹק האנגלי הביאוּ אוֹתוֹ לידי הכּרה גם עם נשׂיא קהילת היהוּדים, וּמדי פּעם בּפעם נקרא למשׂרד הנשׂיא בּעניני חוֹק וּמשפּט; גם שׂכר טרחה וּמשלוֹח מנוֹת היוּ נשלחים אליו. היכּרוּת של עשׂרוֹת שנים עשׂתה את שלה. הסייד לבּוֹ הסכּים לחלוֹק את הכּבוֹד לנשׂיא הישיש היוֹשב לפניו, והיה מדבּר אתוֹ כּמנהג התלמיד הטוֹב המדבּר אל רבּוֹ. מתוֹך רוֹב הבּיקוּרים בּמשׂרדי הנשׂיא נתפּשטה ההיכּרוּת והידידוּת גם על שאר משפּחת הנשׂיא, בּני אחיו היוֹשבים בּמשׂרוֹתיהם. וּביחוּד חזק הקשר בּין הסייד וּבין אחד מבּני אחי הנשׂיא, שלוֹם שמוֹ, והיוּ נפגשים תמיד, מבקרים זה את זה וּמטיילים בּמרכּבת הנשׂיא, ורב בּיניהם משלוֹח המנוֹת, וּשניהם דעתם נוֹחה זה מזה ונהנים זה מזה. לשנים הניח השוֹפט הפּרסי את משׂרתוֹ ונשאר כּסאוֹ פּנוּי והגיעה שעתוֹ של הסייד. אוּלם עתה כּבר היוּ גם אחרים מלוּמדים ויוֹדעי חוּקים והיוּ עשירים אשר להם יד ושם בּממשלה. וכל קבוּצת עשירים היה לה מכּיר אוֹ קרוֹב אשר שׂמה עינוֹ בּוֹ להוֹשיבוֹ על הכּסא הפּנוּי, וכל קבוּצה רוֹצה לעזוֹר למכּירהּ אוֹ לקרוֹבה. וּבידי הממשלה להכריע. עתה ראה הסייד את חשיבוּת הידידוּת בּינוֹ וּבין משפּחת הנשיא, שהשפּעתה הכריעה את השפּעת כּוּלם. ונבחר הסייד למלאוֹת את מקוֹם השוֹפט שירד, ויעל תלמידוֹ ויהי לממלא מקוֹמוֹ.

מאז שֶבת הסייד על כּסאוֹ התחיל שלוֹם להיוֹת גדוֹל בּעיני הבּריוֹת והכּל משכּימים לפתחוֹ. זה בּא וּמבקש המלצה וזה בּא וּמבקש חנינה, וזה בּא וּמבקש כּפּרה, וּמר שלוֹם ממלא את הבּקשוֹת. מעתה היתה גם אימתוֹ על הבּריוֹת, מכּיון שידעוּ שיש בּידוֹ לקלקל כּשם שיש בּידוֹ לתקן. והסייד כּל הגדוֹלים בּשנים וּבעוֹשר מבקשים קירבתוֹ ורבּוּ ידידיו ורבתה הכנסתוֹ, ונשתנוּ קצת מידוֹתיו, כּאדם הבּוֹחר לוֹ מזגים חדשים. היוּ שחשדוּהוּ בּשׂנאת בּני דת זוּלתוֹ, בּשמעם אוֹתוֹ זוֹעף ונוֹזף בּיהוּדי העוֹמד לפניו בּדין; אך רחבי־הדעת שפטוּ את הענין כּדרך הטבע ואמרוּ: דרכּוֹ של כּל אדם שהגדוּלה מביאתוֹ לידי זחיחוּת־הדעת. אבל בּכל ההשתנוּת לא בּגד בּנשׂיא וגם עתה עמד לפניו כּתלמיד לפני רבּוֹ והיה תמיד מוּכן למלא בּקשתוֹ, אפילו בּדברים שמילוּאם קשה. וכן נמשכוּ החיים בּמַסלוּלם. עד שגלגוּל החיים הוֹליד מקרה, שהטיל את הסייד בּין הפּטיש והסדן. ריב חלוּקת ירוּשה התגלע בּין הנשׂיא וּבין אחיו והוּגש דין משפּט ירוּשה לבית־המשפּט. והיה הסייד מתפּתל בּחכמתוֹ והבנתוֹ שתראה לוֹ את הדרך ילך בּה, ולא יבגוֹד בּנשׂיא ולא יבגוֹד בּידידוֹ שלוֹם, המריבים זה עם זה. אוּלם כּל חכמתוֹ לֹא עמדה לוֹ למצוֹא דרך וכל שהיה מסתוֹבב היה רוֹאה לנגד עיניו פּטיש מפּה וסדן מפּה, וראשוֹ בּאמצע. כּמה פּעמים ניסה להסבּיר וּלפייס את הצדדים ולא עלתה, כּי גדוֹלה קנאה פּנימית שהיתה מלַהטת את היריבים, והסייד כּביוֹרה רוֹתחת בּין שניהם – תרעוֹמת מכּאן ותרעוֹמת מכּאן. וכך ללא שינוּי וּללא הכרעה עד סוֹף ימיו.


יֵשׁ צַדִּיק וְרַע לוֹ?

שליח־ציבּוּר היה אשר הדמעה מצוּיה בּעינוֹ – אך הגיע לפסוּק המבליט את סבלוֹ של עם ישׂראל מיד היה בּוֹכה כּילד; אך היה מגיע למלי תפילה על סבל עניָם של ישׂראל מיד היה גרוֹנוֹ נחנק ואינוֹ יכוֹל להמשיך. רגע שתיקתוֹ זאת היה מעמיד את כּל מאוֹת המתפּללים דוּמיה ‏ וּמביא אוֹתם לידי חשבּוֹן־הנפש. בּיוֹם צוֹם, עצרה אוֹ גזירה היה הוּא הנבחר לעבוֹר לפני התיבה, והיה מתפּלל בּדמעוֹת שליש. אך הוּא היה לא רק מתפּלל וּבוֹכה וּמבכּה, אלא גם משוֹרר המוֹשך וּמשׂמח את קהל השוֹמעים. בּחתוּנוֹת, עת השׂמחה בּמעוֹנוֹ של החתן, היה הוּא בּין ראשי המשוֹררים. הוּא שר בּהתלהבוּת לב וּבתנוּעה קלה וּמלהיב את לב שאר המשוֹררים והרוֹקדים אתוֹ.

בּעל שתי מידוֹת אלוּ הוּא מרי בּן מרי והתגלגל מעיר אחת אַביאן, מערי תימן הקרוֹבוֹת לעדן. אביו היה תלמיד־חכם מוּבהק בּדוֹרוֹ, והוּא, בּנוֹ, ספג תוֹרה מאביו. שניהם היוּ צוֹרפים ועוֹבדים זה בּצד זה, ידיהם עוֹבדוֹת וּפיהם מדבּר דברי תוֹרה. עט וקסת וּפיסת נייר היוּ תמיד מוּכנים בּידי האב; היה עוֹבד בּמלקחים וטוֹרד בּהכנת חלק מחלקי תכשיט הכּסף אוֹ הזהב אשר בּידוֹ, וּפתאוֹם הוּא זוֹרק את המלקחים ואת התכשיט, לוֹקח את העט ואת הנייר ורוֹשם דבר; אוֹ היה מדבּר עם מי שיוֹשב אתוֹ, וּפתאוֹם מפסיק הדיבּוּר ולוֹקח העט והנייר וכוֹתב איזוֹ מלים; אוֹ בּלילה, עת בּני בּיתוֹ ישנים, רוֹאים אוֹתוֹ פּתאוֹם קוֹפץ ממיטתוֹ, מדליק את פּתילת־העיטרן שלוֹ וכוֹתב איזוֹ רגעים ושוּב מכבּה וישן. האב וּבנוֹ יוֹשבים בּעבוֹדתם, מכּים בּפטישם על הסדן ושרים, והכּאוֹת הפּטישים וּבת־קוֹלם של הסדן וריקוּע הכּסף המוּכּה עוֹנֹה לעוּמתם כּתוֹף וצלצלי־שמע. פּעמים הם נרגשים בּשיריהם וגיל ימלא את חדרי לבּם, אוֹ שעיניהם זוֹלגוֹת דמעוֹת, הכּל לפי הזמן וּלפי השיר. לא שהאב היה רץ אחרי השיר, אלא השיר היה רץ אחריו – הזמן וּמקרי הזמן הם שהיוּ לוֹחצים את לבּוֹ וסוֹחטים מדמוֹ ונפשוֹ מזמוֹר שיר. בּעיר מערי גוֹלת תימן היוּ גרים האב וּבנוֹ, רחוֹקים מאד מירוּשלים וּמן המקדש, ורק פּרשיוֹת השבוּע והפטרוֹת השבוּע מעוֹררוֹת את לבּם, פּעמים לשׂמחה פּעמים לדאגה, והם מתרעמים על אוֹרך גלוּתם ועל גירוּשם מארץ אבוֹתם, ועל בּני הגבירה שהיוּ לעבדים לבני השפחה. אנשי העיר הזאת שוֹנים משהוּ משאר יהוּדי תימן – בּעלי מרה לבנה הם, עוֹרם לבן וגם שכבת שוּמן לוֹ, לֹשוֹנם לשוֹן רכּה וחלקה. כּי כן בּפעוֹל עליהם כּוֹבד הסבל וּבכוּ כּבכוֹת הבּן לפני אביו, ובפעוֹל עליהם שׂמחת הנחמה והשתעשע לבּם כּהשתעשע הבּן לפני אביו. וכזאת כּן זאת הם מבּיעים בּמלי־שיר, ואת תפילתם ובקשתם הם מגישים בּדרך השיר – אין הם עוֹשׂים תפילתם שיגרה אלא רחמים, וּברגע שירגישו את לבּם ער לתפילה הם מתפללים ושוֹפכים את לבּם בּשיר. וכן נקיה תפילתם מכּל כּתם של צביעוּת.

לא יחידים בּמידה זאת היוּ האב וּבנוֹ; רוֹב קהילת עירם דוֹמים להם. רוּבּם צוֹרפים כּמוֹהם; חסרה בּלבּם התאוה לבצע־כּסף וּגדוֹלה בּהם התשוּקה לשיר שיר, – לשתוֹת יין וּלקנח בּביצה צלוּיה ולשיר. הבּיצים והיין זיווּגם יפה אצלם. עיר משוֹררים נחשבת העיר הזאת. וּבהיוֹת בּעדן חתוּנה של מכוּבּד בּתוֹרה אוֹ אמיד בּכסף והזמינוּ בּמיוּחד את משוֹררי עיר אביאן. בּחתוּנה שיש בּה משוֹררים אביאניים השׂמחה שלמה, כּי בּשעשוּעיהם וּבריקוּדיהם לכבוֹד החתן ישׂימוּ על ראשם מעין כּתר, אשר סביבוֹ עוֹמדוֹת שעווֹת דלוּקוֹת, וירעשו אַמוֹת הסיפּים של האוּלם מרוֹבשׂמחה.

מרי בּן מרי זה, שהתגלגל לעיר עדן והשתקע בּה, קנה את לב רוֹב אנשי הקהילה. התוֹרה והשירה שהיוּ אצוּרוֹת בּוֹ קירבוּהוּ לטוֹבי אנשי העיר. הוּא היה מתבּקש להיוֹת אחד מן המסוּבּים לשוּלחן; רגיל היה לזווג לגימה וּבדיחה, להשמיע טעם מבדח, פּזמוֹן אוֹ שיר משׂמח. אהבה זאת שאהבוּ אוֹתוֹ גילגלה אוֹתוֹ להיוֹת אחד החזנים בּבית־הכּנסת העדני הגדוֹל, משם עלה לשבת על כּסא כּאחד עם השלוֹשה של בּית־דין, וּמשם – גם כּאחד מן השלוֹשה עצמם, ועד לראש השוֹחטים, והמוֹהל שבּעיר, ועד לרב מקַדש חתנים וכלוֹת, ועד לנאמן בּכל הקוֹדש אשר בּבית־הכּנסת. שנוֹת חייו עברוּ בּצמצוּם, תמיד חי חיי עניוּת, לא דרש ולא ניתנה לוֹ תוֹספת שׂכר. עני היה ועני נשאר, בּעל בּכי וּבעל צחוֹק, בּעל שיר וקינה. בּביתוֹ היוּ גרים העוֹני והשׂמחה צמוּדים כּצמד־חמד.


גִּלְגּוּל יְרֻשָּׁה

יש ירוּשה שהיא בּחינת גלגל חוֹזר – תחילתה נטרפת מידי בּעליה וסוֹפה חוֹזרת לבנוֹ אוֹ לבן־בּנוֹ, אוֹ לאחד מבּני משפּחתוֹ. ירוּשה כּזאת היתה ירוּשתוֹ של הנשׂיא ר' נחוּם והיא ירוּשה מגוּונת, וּמעלוֹתיה רבּוֹת, גשמיוֹת ורוּחניוֹת. כּי לא היתה זו ירוּשה של כּסף וזהב בּלבד, אלא ירוּשה של כּבוֹד ועוֹשר וכתר שם טוֹב וכתר תוֹרה וכתר נשיאוּת יחד. היתה הירוּשה כּוּלה בּידיו של יוֹרש כּסא הנשׂיאוּת וכל יתר בּני המשפּחה נכנעים לוֹ, שכּך זכוּתוֹ של יוֹרש כּסא הנשׂיאוּת שהוּא נחשב גבר חכם בּעוֹז, מעֵין יהוּדה אתה יוֹדוּך אַחיך. ואמנם היה חכם וסוֹחר מצליח, עיניו חוֹדרוֹת וּמסוּגלוֹת להשפּיע על זוּלתוֹ, והוּא בּוֹחן לבבוֹת כּדרך חכמים שחכמתם נוֹלדה אתם ולא נקנתה בּקריאת ספרים. היה ממעריכי משלי שלמה וּמביניהם וידע לפרש למעשׂה פּסוּקי החכם, כּגוֹן: אני חכמה שכַנתי ערמה, אוֹ: נבוֹן תחבּוּלוֹת יקנה, וכדוֹמה. הבין דבר מתוֹך דבר, למד קל וחוֹמר וּגזירה שוה, הכּיר חכמתה של הנמלה ושלטוֹנוֹ של התרנגוֹל וערמתוֹ של השוּעל. עבד כּל ימיו ולא היה מבזבּז שעתוֹ לדברי הבאי, נשמר משׂיחה קלה עם אשתוֹ; ונעזר בּכל שעת־כּוֹשר שבּאה לידוֹ לקיים מצוַת פּריה וּרביה בּממוֹן, שהיתה שקוּלה בּעיניו כּנגד כּל תוֹרת המסחר כּוּלה. הכּלל שבּידוֹ: עת התפילה תפילה ועת המסחר מסחר. בּשעת התפילה סגנוֹן לשוֹנוֹ כּסגנוֹן החזן החסיד האוֹמר דברי תחנוּן וּבשעת המסחר סגנוֹן לשוֹנוֹ כּסגנוֹן הסוֹחר העשיר העוֹנה עזוֹת. ‏

וּבכן בּכללה ניתנה הירוּשה בּידים נאמנוֹת, המסוּגלוֹת לשמוֹר עליה, ולא יכוֹל היה איש לגזוֹל ממנה שמץ. דבר. והנשׂיא שוֹלט בּקהילת עדן ללא מצָרים, דברוֹ כּדבר מלך והנהגתוֹ כּהנהגת שׂר־צבא, יריע אף יצריח ועל מתנגדיו יתגבּר. יוֹמוֹ כּוּלוֹ קוֹדש לעבוֹדה ולמלאכה, והלילה חציו לסידוּרי עבוֹדת יוֹם מחר וחציוֹ לתנוּמה. בּערב הוּא יוֹשב לוֹ על כּסא־מרגוֹע, מתבּדח עם הילד המשפשף לוֹ את רגליו, והפּקידים חוֹזרים אחד אחד מעבוֹדתם – מי מהנמל וּמי מהמחסנים, מי מטעינת סחוֹרוֹת וּפריקתן וּמי מבּניית בּתים ותיקוּנם, וּמי מקבּלת דמי שׂכירוּת הבּתים. וכוּלם עוֹברים לפניו כּבני־מרוֹן ונוֹתנים לוֹ דין־וחשבּוֹן מעבוֹדת יוֹמם והוּא נוֹתן להם הוֹראוֹת ליוֹם מחר. וכן עוֹברים לפניו עשׂרוֹת הפּקידים עד שעה מאוּחרת בּלילה. וּבבּוֹקר השכּם כּבר הוּא עֵר, כּאיש זריז המעוֹרר את השחר, ממלל את הבּרכוֹת, מתעטף בּציצית ולוֹבש את התפילין, מנשק את המזוּזה והוֹלך לבית־הכּנסת להתפּלל עם המנין הראשוֹן. וּמאוֹתוֹ הרגע שרגליו דוֹרכוֹת מחוּץ לבית־הכּנסת כּבר מחכּים הכּפוּפים לשמוֹע מפּיו פּקוּדתוֹ. כל הדרך מבית־הכּנסת ועד דלת בּיתוֹ הוּא מוֹסר פּקוּדוֹת והוֹראוֹת, וּבהיכּנסוֹ לביתוֹ הוּא מוֹצא רוֹב סרסוּרים וסוֹחרים, המצפּים לדבּר אתוֹ על מיקח וּממכּר. והוּא משׂוֹחח עם זה ועם זה וּמקיים מצוַת חטוֹף ואכוֹל. והסוֹחרים הרוֹאים חפזוֹנוֹ ממהרים להציע לפניו את הצעוֹתיהם וּלהסכּים לכל תנאי מתנאיו, מחשש שמא יאבּדוּ את שעת־הכּוֹשר. זה דרכּוֹ מדי בּוֹקר וכך הוּא עוֹשׂה עסקים טוֹבים וּמרויח עוֹד קוֹדם שישב לשוּלחן־עבוֹדתוֹ וקוֹדם שטעם פּת שחרית.

כּך הוּא הוֹלך וּמעשיר, וכספּוֹ פּרץ לרוֹב. אוּלם עשרוּתוֹ הצטיינה רק בּשני פּנים, בּחכמה וּבכסף; ואילוּ יתר סגוּלוֹת אביו נעלמוּ. ולא עוֹד אלא תאוַת העוֹשר, שדרכּה להשׂבּיע רעבים וּלהרעיב שׂבעים, התגבּרה מיוֹם ליוֹם ונישלה את אַחיוֹתיו מירוּשת אביהן ודנה אוֹתן כּדין בּן הגר המצרית. ואחיו, בּן־הזקוּנים אשר לאביו, ידע קרוֹא וּכתוֹב, למד ספר ולמד לשוֹנוֹת והיה מבקר את החשבּוֹנוֹת המסחריים, אך הנשׂיא, שמטבעוֹ לא אהב בּיקוֹרת וּמבקרים, אסר עליו לעיין בּפנקסאוֹתיו והיה נוֹגשׂוֹ בּיוֹתר, עד שהנער נטל כּלי־גוֹלה ויברח להוֹדוּ, וּמשם עלה בּבלה, וּמבּבל עלה בּרגל לארץ־ישׂראל. עם אוֹרחת ישמעאלים עבר את החוֹלוֹת וההרים, לילוֹת כּימים נסע בּישימוֹן ודרכּוֹ הארוּכּה נמשכה חדשים. נראה שזכוּת־אבוֹת עמדה לוֹ והגיע לארץ־ישׂראל בּעוֹד רוּח חיים בּאפּוֹ. אמנם בּדרך הקריב את כּל חלבּוֹ, החוֹרב היה אוֹכלוֹ יוֹמם והקוֹר לילה. וּבבוֹאוֹ לארץ הקוֹדש בּחר את עיר הקוֹדש לשבת בּה. וארבּעת אחיו לא ידעוּ דבר מכּל זה, והיוּ ארבּע האצבּעוֹת מסתפּקוֹת בּעזרתן זוֹ לזוֹ ואינן צריכוֹת לאצבּע החמישית.

והנשׂיא לא ידע היכן צעיר אֶחיו ורק אחרי זמן ארוֹך נוֹדע לוֹ כּי עוֹדוֹ חי ויוֹשב בּירוּשלים, והוּא מבקש זכוּת אביו, את חלקוֹ בּירוּשה. גדל הנער והבין כּי לא טוֹב היוֹת האדם לבדוֹ, ויצא לבקש את שאהבה נפשוֹ, בּתוּלה מבּנוֹת ציוֹן. הצליח וּמצא לוֹ אשת חיל, וּבנה את בּיתוֹ עמה וראה חיים עם האשה אשר לקח. בּיתוֹ בּית ועד לחכמים ושוּלחנוֹ שוּלחן ערוּך למשׂכּילים, לנכבּדים ולעשירים. וחָמיו מאנשי השם, מאוֹרחי הנסיכים וּממקוֹרבי אדוֹני הארץ; איש תקיף ויוֹדע לשוֹן דרכי החיים. הוּא היה לוֹ כּאוֹר מוֹרה־דרך, קישרוֹ עם נכבּדי הארץ. והנער הקים לוֹ בּית כּבית נסיכים, ויפתח לעצמוֹ בּנק. חָמיו עוֹמד לימינוֹ וּמנהל את העסקים, והוּא עצמוֹ יוֹשב כּאדוֹני הבּית. האהבה פּרשׂה את כּנפיה עליהם והשלוֹם מצא לוֹ משכּן בּמעוֹנם, ויבלוּ את ימיהם בּטוֹב ואת שנוֹתיהם בּנעימים. ויברך ה' אוֹתם בּשני בּנים ויגדלוּ לתוֹרה והשכּלה.

שנים עברוּ ומארבּע האצבּעוֹת נשארוּ רק שתים, כּי שני אחים שבקוּ חיים לכל חי, האחד שהשאיר יבמה והשני שויתר על היִבּוּם. וּבחיים הנשׂיא ואחיו ר' יהוּדה, שהיה ממלא לפעמים את מקוֹמוֹ. שני האחים לפעמים מקיימים את הפּסוּק אם אשכּחך ירוּשלים תשכּח ימיני, והיוּ בּאים לירוּשלים לשאוֹף מאוירה המַחכּים. הדבר הזה גרם לפגישת האחים – נמצא להם אחיהם הקטן, בּן־הזקוּנים, האצבּע החמישית. בּראוֹתם אוֹתוֹ ואת אוֹרח חייו ואת שמוֹ הטוֹב ההוֹלך לפניו, ראוּ בּעיניהם ממש אצבּע אלוֹהים. והבּאים ירוּשלימה לא היו בּאים כּדרך אחים, אלא היו מתאַכסנים בּמלוֹן־אוֹרחים וּמבקרים זה את זה כּאוֹרחים ולא קידשוּ איפוֹא את בּקשת אביהם ולא קיימוּ את מצוָתוֹ. כּן עברוּ עשׂרוֹת שנים וּביקוּרי האחים לא נשתנוּ. עיניהם מבּיטוֹת אלוּ אל אלוּ, אך אין הלשוֹן יכוֹלֹה לדבּר. ואפילוּ שלשתם יוֹשבים אל שוּלחן אחד, אינם מכניסים יין וּמוֹציאים סוֹד. והרוֹאים את שלשתם רוֹאים כּעין שני רוּחוֹת מתנגדוֹת. השנַים שבעדן רוּח אחד להם והאחד שבּירוּשלים – רוּח אחרת לוֹ. אלה משתדלים לצבּוֹר בּר וזה משתדל לאצוֹר מיים חיים. וה' העלים והזמן הסתיר מעיני הרואה, מי מהם הנחהוּ יוֹצרוֹ בּמעגלי צדק ויוֹשר והוּא יוֹרש־אמת לאביהם.


זֶה מוֹרִי וְזֶה רַבִּי

פּליט מפּליטי תימן היה הבּחוּר שלמה יחיא אל־גמאל. בּעזבוֹ את עיר מוֹלדתוֹ ללכת לעדן שׂם בּאמתחתוֹ את ירוּשתוֹ שירש מאביו, – ספר חוּמש כּתוּב כּתב־יד. ספר זה יקר הוּא לוֹ. ראשית, מפני שהוּא חוּמש בּכתב אשוּרי מעשׂה ידי אוּמן; שנית, מפּני שהוּא כּתב־ידוֹ של האב המוֹריש המכבּד את היוֹרש; שלישית, מפּני שהוּא שוה כּסף. מי שראה ספר זה אפילוּ ראִיה קטנה הבין כּי כּותבוֹ ראוּי לכבוֹד ולתהילה – שיטוֹתיו ישרוֹת כּקו הסרגל, כּתבוֹ בּדיוֹ מבריקה והאוֹתיוֹת מאירוֹת כּניצוֹצוֹת בּחוֹשך. הקלף מעוּבּד, חָלק כּמלוּטש, וכל דף מחוּלק לארבעה חלקים – תרגוּם אוּנקלוּס מפּה, רש"י מפּה וּפסוּק המקרא בּתווך; וכל פּסוּק בּא אחריו תרגוּמוֹ בּלשוֹן הערבית, המיוּחס לרבּנוּ סעדיה גאוֹן. הספר מכוֹרך כּריכה יפה וחזקה בּעוֹר אדוֹם וּמגוֹהץ, ולוֹ גם שני כּפתוֹרי־עוֹר וּשתי לוּלאוֹת עוֹר לסגירה ולשמירה. זה ספרוֹ וזאת ירוּשתוֹ של הבּן היורש, שנפלט מגלוּת תימן אל עיר עדן.

כּגבר בּריא מחוּסן, בּלי רכוּש וּבלי כּסף, וסוֹמך רק על כּוֹח בּריאוּתוֹ, יצא שלמה יחיא את תימן וּפניו מוּעדוֹת לעדן. בּחוּר כּארזים היה. תחילה רגיל היה להיספח לעבוֹדת הסַבּלוּת אוֹ לעבוֹדת חוֹמר וּלבנים, אבל לימים בּחר את הבּטלה והיה מסוֹבב בּשוָקִים וּברחוֹבוֹת, אוֹ שהיה יוֹשב לוֹ בּפינת־צל, פּוֹתח את ספר־ירוּשתוֹ וקוֹרא בּוֹ פּסוּק בּלשוֹן־הקוֹדש, וחוֹזר ושוֹנה אוֹתוֹ בּלשוֹן הערבית. והשוֹמעים שוֹמעים וינעם להם.

סיבּוֹת מספּיקוֹת היוּ אשר ישפּיעוּ לטוֹבה על השוֹמעים – לוֹ, לקוֹרא, היה מבטא צח וּממוּלח וטהוֹר, גרוֹנוֹ חצוֹצרת־כּסף, חיכוֹ כּכיפּת מערה, פּיו כּפתחוֹ של אוּלם, חזהוּ כּרחוֹב. וככה היתה קריאתוֹ מתוֹך הספר משפּיעה והספר עצמוֹ היה משפּיע בּמשקל כּוּלם. וההשפּעה הזאת העירה אחדים מן ההוֹרים השוֹמעים לבוֹא אליו וּלהציע לוֹ משׂרת מוֹרה. ואחד השוֹמעים, שהיה בּעל־בּית ורצה שבּנוֹ יחידוֹ ידע לקרוֹאֹ פּסוּק מן התנ“ך בּלשוֹן הערבית, הקדיש למוֹרה חדר מחדרי בּיתוֹ. וכן לקחוּ המשתדלים את המוֹרה עם ספרוֹ וסידרוּ לוֹ בּחדר ההוּא בּית־ספר. הביאוּ קרש קרש מכּל מקוֹם, פּחי־נפט ריקים מבּתי השכנים וסידרוּ בּהם שוּלחנוֹת, מחצלת ישנה מזה וּמחצלת ישנה מזה לכסוֹת את הרצפה הערוּמה. ושבט המוּסר ניתן בּיד המוֹרה כּתעוּדה לקבּלת המשׂרה, וכל אב הלך והביא את בּנוֹ. וּבמשך שעוֹת מעטוֹת והנה תלמידים קטנים עם גדוֹלים יוֹשבים מסביב לשוּלחנוֹת וּמוֹרה עוֹמד על ראשם. וּמה פּירוּש קטנים עם גדוֹלים? גם טף גם אנשים שכּבר מבצבּץ זקן בּלחָייהם. והמוֹרה לימד את כּוּלם מספרוֹ – את הקטנים מ”בּראשית בּרא אלהים", ואת הגדוֹלים מפּרשת השבוּע, וידע להשפּיע עליהם לטוֹבה. וישתעשעוּ גם הם ויסַגלוּ את גרוֹנם לנגן את הפּסוּק כּמוֹהוּ. ועד מהרה נשמע מן החדר קוֹלם המשעשע של תינוֹקוֹת של בּית רבּם שעליהם העוֹלם עוֹמד. המוֹרה מנגן את ניגוּנוֹ והתלמידים, כּוּלם כּאחד, יענוּהוּ בּקוֹל. הוּא קוֹרא מעל ספרוֹ והם מבּיטים מרחוֹק. פּרשת השבוּע היתה פּרשת תרוּמה, והריהוּ אוֹמר: “וַידבּר ה' אל משה לאמר”. והם עוֹנים: “וידבּר ה' אל משה לאמר”. והוּא מבּיט בּספר ואוֹמר: “וכלם אללא למוּסה קאילן”. והם עוֹנים אחריו: “וכַלַם אללָא למוּסא קַאילַן”, וניגוּנם חיקוּי לקוֹלוֹ. המוֹרה ממשיך: “דבּר אל בּני ישׂראל”, והם עוֹנים: “דבּר אל בּני ישׂראל”, וכוּ' וכוּ', עד שהוּא חוֹתם בּניגוּן החתימה: “תקחוּ את תרוּמתי”, וגם הם עוֹנים בּניגוּן החתימה: “תקחוּ את תרוּמתי”. וקוֹל קריאה תימנית משעשעת זאת בּקעה לה דרך מחלוֹנוֹת החדר אל רשוּת הרבּים, וההוֹרים העוֹברים ושבים שוֹאלים לפשר הדבר וּמשיבים להם כּי מוֹרה עם ספרוֹ בּא מתימן והוּא מוּמחה ללמד את הפּסוּק העברי גם בּלשוֹן הערבית. כּל אב לבנים רצה שיהי גם בּנוֹ מן הזוֹכים לפרש את הפּסוּק בּלשוֹן הערבית, שהיתה לשוֹן־החוּלין של כּל אנשי העיר, כּי לשוֹן־הקוֹדש היתה רק מוּקדשת לקוֹדש.

והילד מהלא כּבר ידע בּימים ההם לפטפט המלים: “שמע ישׂראל”, “וּמאל לבּי פְּתַח”, וּ“מַלְאָכָא די פְרַק יָתִי מִכָּל בִּישָא יְבָרֵך יַת עוּלַמַיָא”4. כּי אלה היוּ הפּסוּקים שבּהם מחנכים ההוֹרים את בּניהם. ולכן הזדרז אביו של הילד מהלא להכניס את בּנוֹ עם התלמידים. אוּלם היה קוֹשי, שהילד עוֹד קטן מדי ואינוֹ מסוּגל לשמוֹר עצמוֹ בּדרך מבּיתוֹ לבית־הספר. על כּן שׂכר אביו ילד מתלמידי בּית־הספר, כּי בּלכתו לבית־הספר וּבשוּבוֹ ממנוּ יוֹליך את הילד מבּית אביו לבית־הספר וּמבּית־הספר לבית אביו. כּן הוּבא הילד מהלא לבית־הספר והיה לאחד התלמידים, צעק וניגן כּמוֹתם, וּבצעקוֹ נידנד את גוּפוֹ כּאחד הצוֹעקים המתנוֹדדים. גם ראש בּית־הדין, שרצה שיהיה בּנוֹ ראוּי לרשת את מקוֹמוֹ, הביא אוֹתוֹ לבית־הספר והוֹסיף לוֹ למוֹרה מתנה, תוֹספת על המשכּוֹרת, בּתנאי שילַמד את בּנוֹ שעה אחת יוֹתר, אחרי פּיטוּר התלמידים.

שלוֹש מידוֹת היוּ לוֹ לשלמה יחיא אל־גמאל: תמים שאינוֹ אומר אלא את המלה כּמוֹ שהיא כּתוּבה בּספר, ולא היה להוּט אחרי הכּסף, והיה לוֹ גרוֹן אשר לא ידע מה זה צירוּד; ואף שהיה נדבן בּמכּוֹת והצלפוֹת וּצביטוֹת לא היה מתכּוון להשחית כּל בּשׂר, אלא ליסר כּאשר יְיַסר איש את בּנוֹ. גם בּעל קוֹל היה וגם בּעל שרירים וּבשניהם היה משתמש כּמכשירי לימוּד. התלמיד הנצלף שהיה צוֹעק מכּאב המכּוֹת וּמבטיח ואינוֹ מקיים, היה המוֹרה אוֹמר לוֹ: הקוֹל קוֹל יעקב והידים ידי עֵשׂו. תלמיד שהמוֹרה היה רוֹאה אוֹתוֹ אשם היה זוֹרק לוֹ את השבט, והוּא, האָשם, חייב לצאת מן השוּרה ולגשת אליו עם השבט ולקבּל את ענשוֹ בּשבט שהוּא עצמוֹ מסר ליד המוֹרה. וּבראוֹת המוֹרה שמכּוֹתיו אינן פּוֹעלוּת פּעוּלתן בּגוּף התלמיד בּעל הבּשׂר המחוּסן וקם וצבט לוֹ בּבשׂר ירכוֹ צביטוֹת אצבּעוֹת יד ההוֹפכוֹת את עוֹר הבּשׂר הלבן לעוֹר ירוֹק־אדמדם.

בּחוּר רוָק נכנס למשׂרתוֹ וּבחוּר כּארזים נשאר, ואימת גבוּרתוֹ מוּטלת אף על התלמידים שהתקרבוּ לגיל הבּחרוּת והצבא. ותלמידים כּאלה כּיצד? כּל אב שיש לוֹ בּן קשה־עוֹרף בּעל גויה וּשרירים, וכוֹח גַברוּתוֹ אינוֹ מסכּים להצטמצם בּישיבה בּצל ארבּע פּינוֹת הבּית, וחוֹם בּחרוּתוֹ מפעפּע בּו, הוּא משכּים ולוֹקח הילקוּט, אך תחת ללכת לחדר המוֹרה הצר הוּא הוֹלך אל מרחביה, אל הים, יוֹשב על גבעה רמה, שוֹלה דגים בּחכּתוֹ ושוֹאף מרוּח אלהים המרחפת על פּני המים. אב כּזה מתבּייש להבּיט בּפני הוֹרים אחרים, כּובש פּניו בּקרקע, כּי בּן סוֹרר וּמוֹרה לוֹ אשר איננוּ שוֹמע לקוֹל אביו וּלקוֹל אמוֹ ללכת ללמוֹד תוֹרה בּחדר. בּן כּזה אביו ואמוֹ רוֹאים עצמם אין־אוֹנים ליסרוֹ, מכּיון שהוּא גיבּוֹר יוֹתר מהם, אפילוּ יקשרוּ את ידיו ואת רגליו בּעוֹדוֹ נרדם, מתוֹך כּוונה ליסר אוֹתוֹ בּהקיץ, גם אז הוּא בּוֹעט כּסוּס וכוֹח לוֹ לשחרר את עצמוֹ. אב כּזה אך עצה אחת לוֹ, כּי יכניס את בּנוֹ לבית־ספרוֹ של שלמה יחיא אל־גמאל; שם ימצא כּוֹח מוּל כּוֹח, אשר יתעסק אתוֹ ויתפּתל אתוֹ וייסר אוֹתוֹ. ולכן בּבַקר המבקר את בּית־ספרוֹ של שלמה וּמצא שם טף רך וּבחוּרים מגוּדלים יוֹשבים בּכפיפה אחת; והמוֹרה, בּחוּר מבּחוּרים, שוֹלט על כּוּלם. אך הנסיוֹן גילה למוֹרה כּי פּעמים יש בּחוּר שגבוּרתוֹ מוּפלגה, ואפילוּ הוּא, המוֹרה הגיבּוֹר עצמוֹ, לא יעלה בּידוֹ לקיים בּוֹ את פּסק־דינוֹ כּראוּי; כּי הבּחוּר משתמש בּגבוּרתוֹ וּבוֹעט ושוֹעט וּבשוּם אוֹפן אינוֹ נוֹתן לוֹ למוֹרה להצליפוֹ והדבר הוּא לא לפי כּבוֹדוֹ של המוֹרה, אשר רצוֹנוֹ כּי פּחדוֹ וּמוֹראוֹ יהיוּ מוּטלים על הכּל; שעל כּן הקדיש ממשׂכּוּרתוֹ סכוּם כּסף וקנה גלגל וחבל ועשׂה בּחדר מעין תליית החבל והדלי אשר על הבּאר. והיה בּהזדמן לפניו גבוּרה מוּפלגת ועשׂה את הגיבּוֹר כּדלי התלוּי על החבל, והלקה אוֹתוֹ בּהיוֹתוֹ תלוּי בקללת אלוֹהים זאת המעליבה את הגבוּרה המפוֹארת שהוּענקה לאדם. וכן מצא שלמה חן וכבוֹד גם בעיני ההוֹרים של התלמידים החלשים גם בּעיני ההוֹרים של הסוֹררים וּמוֹרים.

בּשנים הראשוֹנוֹת לא לימד שלמה לתלמידיו דבר חוּץ ממה שכּתוּב בּספר־ירוּשתוֹ. הוּא לא חשב לנגוֹע בּספרים אחרים, כּגוֹן הלכוֹת וּמשניוֹת, ואין יוֹדע למה, ואין שוֹאל למה. כּן עברוּ שנים – כּל יוֹם היה התלמיד משכּים לחדר, יוֹשב לוֹ על המחצלת על הרצפּה, שׂם את ספרוֹ על קרש שוּלחנוֹ, קוֹרא וצוֹעק וּמתנדנד וּמזיע כּל היוֹם, וּבערב חוֹזר הבּיתה ועל בּגדוֹ סמל ישיבתוֹ על הרצפּה, כּעין שיזוּר המחצלת, והיא עדוּת בּרוּרה לתלמיד קבוּע מתלמידי החדר. והנה בּהמשך השנים היה ענין ונזכּרוּ הלכה, והדיינים פּסקוּ כּי רוָק אסוּר שיהי מלמד תינוֹקוֹת. ואלוּ שהכּירוּ את ישרוּתוֹ של שלמה פּחדוּ שלא יסָפה בּעווֹן אחרים, וקמוּ לעזרתוֹ, להצילוֹ מדינוֹ של רוָק. הלכוּ וחיפּשׂוּ ומצאוּ לוֹ אשה אלמנה, אבל בּעלת אחוּזת־בּית. וּמאז היוֹת ר' שלמה בּעל לאשה, בּת קהילת עדן, הלך ונתוסף מספּר תלמידיו ונתוסף לוֹ כּבוד על כּבוד. אף הוּא הוסיף יוֹשר על ישרוּתוֹ, הוֹסיף ללמד את תלמידיו תנ“ך מספרוֹ, והקדיש שעה אחת נוֹספת לקריאת נביאים, אחרי ערבּית, לאוֹר הנר; ובגמרוֹ הלך עם תלמידיו ללווֹתם עד בּיתם. אוּלם אחרי שגדל מספּר התלמידים וּבהם רבּוּ בּני אמידים, התעוֹררה שאלת סידוּר החדר בּאוֹפן נקי וּמסוּדר וּמרוּוָח יוֹתר, לפי רוֹב התלמידים. מאז התחיל ר' שלמה להסתגל וּלסַגל את תלמידיו לקריאת הלכה מקיצוּר שוּלחן ערוּך, מימרה בּ”עין יעקב", פּרק בּסדרי משנה, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ וכמפוֹרש בּפירוּש, אבל בּאמוּנה, בּלי פּלפּוּל וּבלי זיוּף.

מסיבּה לא ידוּעה בּחר המוֹרה בּילד מהלא להיוֹת מן הקוֹראים בּספר אחד אתוֹ, ולהיוֹת הוּא הראשוֹן הקוֹרא את ההלכה אחריו. וכן היה הילד מהלא תמיד כּיד ימינוֹ, וּפעמים אפילוּ ממלא מקוֹמוֹ. עת היה המוֹרה טרוּד רגיל היה למסוֹר לוֹ את השבט ואת המשׂרה בּפני כּל קהל התלמידים, והוּא, המוֹרה הקטנטן בּגילוֹ וּבגוּפוֹ, היה מחקה את מוֹרהוּ בניגוּן וּבסלסוּל וּבאיוּם, ואפילוּ בּהצלפוֹת לגדוֹלים ממנוּ בּשנים. שעת שעשוּע היתה נחשבת לוֹ לילד מהלא השעה הזאת והיה משעשע בּה את תלמידיו וּמעוֹררם לקרוֹא מתוֹך שׂמחת לב, כּל שכּן אם היתה משעשעת פּרשת השבוּע, כּגוֹן ויתן לך האלהים מטל השמים וכדוֹמה. כּמוֹהוּ כּמוֹרה, הוּא קוֹרא והם יענוּ אחריו לפי קוֹל ניגוּנוֹ וסלסוּלוֹ. מוּזר המראה של המוֹרה הקטנטן שאימתוֹ על התלמידים הגדוֹלים אינה פּחוּתה מאימת המוֹרה עצמוֹ. והמוֹרה היה נוֹתן מהוֹדוֹ עליו, הוּא דן את כּוּלם בּהצלפה, אבל אוֹתוֹ לא היה דן. ולא היה זה מהטית דין, אלא מחוֹסר חטא, כּי הילד שהיה ירא משבט המוֹרה היה משתדל תמיד לקרוֹא את חלקוֹ בּלי טעוּת. אוּלם אין כּלל בּלי יוֹצא. פּעם אחת הלקה המוֹרה את הילד מהלא בּלי טענה וּמענה והפליא את המוּכּה ואת התלמידים שהרגישוּ כּאילוּ לפניהם דבר שאינו כּשוּרה: כּי המוֹרה מצליף מוֹרה. גם המוֹרה עצמוֹ הרגיש כּי מוּזר הדבר, אבל מה יעשׂה וּגזירה היא לוֹ מאבי הילד ולא יוּכל לשנוֹת. סוּסים עמדוּ בּרחוֹב והילד מהלא, בּלכתוֹ לבית־הספר, ניגש אליהם והחליק בּידוֹ על עוֹר רעמת צואריהם היפה; ראה זאת האב מרחוֹק וּפחד ורעד וחרה לוֹ, וקרא למוֹרה בּמיוּחד וּפקד עליו להלקוֹת את בּנוֹ. בּיום ההוּא היה הילד מהלא כּחנוּק בּגרוֹנוֹ ולא יכוֹל לקרוֹא, והיה המוֹרה כּמתבּייש מעצמוֹ שהכּה מוֹרה כּערכּוֹ.

רגיל הוּא המוֹרה שלמה ללמד כּל שעוֹת היוֹם וּלהצליף כּל שעוֹת היוֹם, הצלפה אחת על גוּף זה וּשתים, שלוֹש וארבּע על גוּף זה. אבל בּיוֹם החמישי נדיבוּתוֹ בּהצלפוֹת מרוּבּה בּיוֹתר. אוֹתוֹ יוֹם משהוּא נכנס לחדר התלמידים הוּא מראה להם פּנים חמוּצים, כּי יוֹם של דין־וחשבּוֹן הוּא לכל ימי השבוּע. יוֹם יוֹם קוֹראים את הפּרשה קמעה קמעה, ויוֹם החמישי חוֹזרים בּוֹ על כּוּלה בּפעם אחת. והפּסוּקים נאמרים בּתוֹר, אחד אחד לפי השוּרה. כּל בּעל תוֹר יקרא את פּסוּקוֹ והשאר עוֹנים אחריו, ואוֹי ואבוֹי למי שעיקם מלה אוֹ פּסח על דרגא ואֶתנַחתא; בּלי כּל היסוּס נזרק אליו השבט ועליו להביאוֹ לידי הזוֹרק וּלקבּל את דינוֹ, ולחזוֹר בּשלוֹם למקוֹמוֹ, עד שיסתוֹבב התוֹר וישוּב ויגיע אליו. ר' שלמה לא השתנה טעמוֹ בּלימוּדוֹ לא בּבחרוּתוֹ ולא אחרי נישׂוּאיו. עשׂרות שנים היה חשׂוּך בּנים ורק עם זקנוּתוֹ זכה מאשתוֹ לשני בּנים וּשתי בּנוֹת. וּבהיוֹתוֹ אב לבנים נהיה גם רחוּם וחנוּן, כּרחם אב על בּנים, ונתקררה בּוֹ אש קנאתוֹ; הלך והפחית את הצלפוֹתיו עד שנתבּטלוּ לגמרי ונעשׂה למחנך וּמיסר בּלשוֹן רכּה אשר תשַבּר גרם.

כּחמישים שנה היה ר' שלמה מַלעיט את תלמידיו פּסוּקי התנ"ך, כּחמישים סיבּוּבים סבב את פּרשיוֹת השבוּעוֹת של החוּמש והעמיד שני דוֹרוֹת של בּחוּרים מלוּמדים; וּבעלוֹתוֹ לתוֹרה ועמדוּ לכבוֹדוֹ חלק גדוֹל מציבּוּר המתפּללים שהיוּ תלמידיו. בּהזקינם שניהם, הרבּי והתלמיד, היוּ נהנים זה מזה הנאה רוּחנית – המוֹרה נהנה בּראותוֹ אחד מתלמידיו עוֹבר על התיבה להתפּלל לפני הציבּוּר, והתלמיד נהנה שזיכּה אוֹתוֹ רבּוֹ להיבּחר כּאחד הנבחרים בּקהילה. וּביוֹתר גדלה הנאתוֹ הרוּחנית של ר' שלמה בּהיוֹתוֹ עוֹמד בּשוּרת ציבּוּר המתפּללים בּתפילת ראש־השנה ויוֹם־כּיפּוּר ותלמידוֹ הוּא שליח־ציבּוּר. הוּא זכה לגבוּרוֹת והיה כּצדיק אשר בּאמוּנתוֹ יחיה. תמים וטהוֹר נשאר מכּל חשד כּשאר המוֹרים, וּבזקנוּתוֹ הקדיש כּל ימיו ולילוֹתיו לצרכי הקהילה כּמי אשר רוּח המקוֹם וגם רוּח הבּריוֹת נוֹחה הימנוּ. עוֹדוֹ מחזיק בּתוּמתוֹ ועוֹד הוּא מוֹקיר את החוּמש שירש מאביו וקוֹרא בּוֹ כּל יוֹם ששי את פּרשת השבוּע. שנַים מקרא ואחד תרגוּם.


הָרַב בַּעַל נֵס הָעֲגָלָה

בּבלי מבּבל היה הרב, וּכעני מקבּץ נדבה נתגלגל לעיר עדן. בּמבּט עין ראשוֹן כּבר נבלטה עניוּתו המרוּדה. אוּלם זה העני עשיר היה – היה לוֹ גם לב שׂמח גם גרוֹן משוֹרר ושירתוֹ שירת נשמה מתגעגעת. סיבּה מן הסיבּוֹת גילתה את הגנוּז בּפנימיוּתוֹ. נהוּג היה בּבית הנשׂיאוּת העדנית לתת בּיוֹם ששי צו לשַמש בּית־הכּנסת שיזמין את החכם האוֹרח לקיים את סעוּדת השבּת על שוּלחן אחד מטוֹבי העיר. והיה השמש ניגש לאיש המקיים מצות הכנסת־אוֹרחים וּמוֹדיע בּשם הנשׂיא כּי החכם האוֹרח יהיה מוּזמן הערב על שוּלחנוֹ. וכן היה השמש כּשוּשבין בּין מוּזמן וּמזמין להפגישם על דלת בּית־הכּנסת. והנשׂיא רגיל היה לשלוֹח אוֹרחים חכמים על שוּלחנוֹ של האח שלוֹם, שהיה מקבּל את האוֹרחים בּסבר פּנים יפוֹת. והנה פּעם אחת הביא האח שלוֹם את אוֹרחוֹ אתוֹ והוֹשיבהוּ אל השוּלחן בּצדוֹ, וּלאחר פּזמוֹני שלוֹם עליכם, שנאמרוּ בּהתלהבוּת יתירה, והקידוּש, התחילה הסעוּדה כּדין וכהלכה. וּבין סעוּדה לברכה כּיבד בּעל־הבּית את האוֹרח לשיר שיר משירי שבּת, והאוֹרח התעוֹדד לאמוֹר שיר משירי ר' ישׂראל נגַ’רא. משהתחיל לשיר התגלתה פּנימיוּתוֹ. הילד מהלא, שכּסאוֹ היה מוּל כּסא האוֹרח העני־העשיר, לא יכוֹל להסיר עיניו ממנוּ; קוֹלוֹ הערב וחשקוֹ למסוֹר מלי שירתוֹ פּעלוּ עליו פּעוּלה בּלי גבוּל. האוֹרח התחיל בּשיר “יוֹנה הוֹמה”: “מה תהמי נפשי וּמה תשתוֹחחי, אם נדדת מעַמי ובנחלת זר תסתפּחי, מה לך אוּמללה, רעיה הוּללה, אחיש גאוּלה, אל עַם נידחִי” וכוּ' וכוּ', וכל המסוּבּים הרגישוּ את עוֹנג השבּת. האוֹרח ראה שׂמחתם ושׂמח לבּוֹ גם הוּא והוסיף לשיר שיר משעשע: צי וצי וצי. אחר התחיל לספּר על טיוּל של חכמים ואת השיר שהיה שר עמם. וכה שיעשע את המסוּבּים בּשיר: “אני בּיער הלכתי, קוֹל צפּרים שמעתי, קוֹל צפּרים מזמרים: לִי לִי לִי…” השבּת הזאת היתה מעין שבּת הגדוֹל בּרוּחניוּת, והמסיבּה ארכה וגדלה מן השבּתוֹת הרגילוֹת. העני־העשיר הוּצרך לשבת בּעיר עדן איזה שבוּעוֹת עד שתבוֹא האניה אשר יסע בּה לארץ־ישׂראל, וכל השבּתוֹת האלוּ היה נמצא על שוּלחן האח שלוֹם. כּי המַזמין והמוּזמן לא ויתרוּ זה על זה. והספּיק הילד מהלא ללמוֹד את שיריו וניגוּניו של האוֹרח וּבשבּתות האחרוֹנוֹת כּבר היה משתף עצמוֹ בּזמרה. מאז בּערה בּלב הילד אהבת השיר. וגם אחרי צאת האוֹרח לדרכּוֹ נשמרוּ שירי האוֹרח בּלבבוֹת כּמזכּרת שירי געגוּעי־הנפש.

עשׂרוֹת שנים עברוּ חלפוּ והילד מהלא גדל ויהי לבעל בּית־חרוֹשת; מפּעם לפעם היה עליו לנסוֹע לנמל וּלבית־המכס הרחוֹק מן העיר מסע שעה בּעגלה. פּעם בּנסעוֹ בּעגלה העוֹלה לאִטה אל הגבעה ירדה עגלה אחרת בּחָפזה מן הגבעה, וּבעבוֹר שתי העגלוֹת כּאילוּ נשמע קוֹל גדוֹל הקוֹרא: מהלא. שתי העגלוֹת נעצרוּ. כּי רצה הילד לדעת מי קוֹרא לוֹ בּשמוֹ. והנה נפתע לראוֹת לפניו אוֹתוֹ עני־עשיר. משראהוּ ויתר על נסיעתוֹ לבית־המכס, עזב את העגלה שלוֹ והצטרף לנוֹסעי העגלה שהיה בּה האוֹרח וחזר עמוֹ העירה. בּדרך כּבר הספּיק העני־העשיר לגלוֹת את כּל לבּוֹ וּמצוּקתוֹ. הפּעם בּאוּ הוּא וּמשפּחתוֹ, מבּבל, ללכת לארץ־ישׂראל וּלהשתקע בּה. אך נחשוֹל הים בּא בּדרכּם מבּוֹמבּי לעדן וּמסעם ארך כּפלי־כּפלים, והאניה חישבה להישבר. וגלי הים בּזזוּ את כּל מה שמצאוּ על סיפּוּן האניה. גם את סלי מזוֹנוֹתיהם שדדוּ הגלים הרוֹעשים והציגוּהוּ עני; והוּא וּמשפּחתוֹ היתה להם תענית ציבּוּר ימים אחדים. עתה נכנסה אניתוֹ, שניצלה בּנס, לעיר עדן להצטייד בּמזוֹן וּמים וּבאבני־פּחמים למכוֹנתה, ויכוֹל גם הוּא, העני־העשיר, להרויח וּלהצטייד. את משפּחתוֹ עזב על סיפּוּן האניה ונסע מתוֹך מחשבה: אוּלי יַקרה אלוֹהים לפניו את הילד מהלא…

העגלה מתגלגלת אל בּית־החרוֹשת, וּפה, לציווּיוֹ של הילד מהלא, נמלאו בּמשך שלוֹשים רגע סלי מזוֹנוֹת, ושוּב נתגלגלוּ השנַים בּעגלה למקוֹם שבּוֹ עוֹגנת האניה שחישבה להישבר, ונפרדוּ שניהם בּברכּת לב ולשוֹן, – להתראוֹת בּארץ־ישׂראל. ואוֹתה בּרכה עתידה היתה להתקיים בּפּגישה השלישית מוּל הר המוֹריה. איש אלוֹהים היה בּבבל, ר' יוֹסף־חיים, נוֹח למקוֹם ונוֹח לבּריוֹת, ועשׂרוֹת ספריו מעידים וּמגידים סגוּלוֹת נשמתוֹ. וּבבני עירוֹ היה מוֹדע וּמכּר לוֹ, סוֹחר־המַרגליוֹת ר' יוֹסף־אברהם, והתנהגוּתוֹ של ר' יוֹסף־חיים היתה מכוּבּדת ועצוֹתיו יקרוֹת בּעיניו. זכּה כּמַרגלית היתה נפשוֹ של סוֹחר־המרגליוֹת; בּה היה טמוּן החשק להוֹליד דבר טוֹב לרבּים. את הדבר עצמוֹ לא גילה לרבּים בּלתי אם למכּירוֹ הרב, אשר ידע כּי עת לעשׂוֹת לה‘. וזה הדבר: נפש סוֹחר־המרגליוֹת איותה להקים מקדש־מעט מוּל בּית־המקדש אשר נחרב, בּית־מחסה לשוֹקדים על דבר ה’ להגדיל תוֹרה וּלהאדירה; בּית־מחסה שיכלוֹל בּתי־תפילה וּבתי־מדרשוֹת, מעין בּית־מדרש פּוּמבּדיתא, שממנוּ יצאוּ רבּנים, דיינים, מוֹהלים, שוֹחטים וכיוֹצא בּהם ויש לוֹ קרן קיימת בּשביל קיוּמם וכלכּלתם של גָרי בּתיו. ור' יוֹסף־חיים היוּ לוֹ תלמידים שהיוּ לוֹמדים אצלוֹ, ואחד הותיקים שבּהם היה זה האוֹרח העני־העשיר, וּבעלוֹתוֹ לגוּר בּארץ־ישׂראל הוֹדיע לוֹ ר' יוֹסף־חיים בּמכתב את חשקוֹ של סוֹחר־המרגליוֹת. הצליח בּיד התלמיד לקנוֹת מקוֹם לפני הר הקוֹדש, הר המוֹריה. בּהגיע הבּשׂוֹרה לבּבל שׂימחה את הרב ר' יוֹסף־חיים ושיעשעה את לבּוֹ של סוֹחר־המרגליוֹת, כּי רצה ה' בּקרבּנוֹ, שהוּא עקד את ממוֹנוֹ על מזבּח־הקוֹדש.

וּמפליא הוּא חשק־קרבּנוֹ זה של סוֹחר־המרגליוֹת, אשר היה תלוּי בּתנאי אחד: שתהיה עקידת ממוֹנוֹ רק מוּל הר המוֹריה. וּמוּבן שמציאת המקוֹם הזה היתה תלוּיה רק בּנס, כּי מקוֹמוֹת אלוּ היוּ נכסי הֶקדשם של מוּסלמים, וזוֹ הצלחתוֹ של התלמיד שעלה בּידוֹ לעשׂוֹת דבר גדוֹל כּזה ולקנוֹת מקוֹם יקר כּזה. מעתה זרמוּ מטבּעוֹת־זהב מבּבל לארץ־ישׂראל והתלמיד עמד ואַמת־הבּנין בּידוֹ, עד אשר בּית־המחסה הוּקם על כּנוֹ והתמלא חשקוֹ של סוֹחר־המרגליוֹת וּרצוֹנוֹ של הרב המיעץ וחפצוֹ של התלמיד המוֹציא לפוֹעל. בּית־המחסה הוּא ישיבת בּן פּוֹרת יוֹסף, המלאה תוֹרה וּמעשׂים טוֹבים.

אחרי שנים וּמהלא בּא לארץ־ישׂראל והוּא כּבר בּעל לחנה אשתוֹ ושבעת בּניה וראוּי לשם זקן, בּחר לוֹ לעשׂוֹת חגוֹ הראשוֹן בּירוּשלים לפני הכּוֹתל המערבי כּעוֹלי שלוֹש רגָלים. אחרי גמר התפילה התחיל סוֹקר ונדחק בין הקהל הצפוּף לשמוֹעֹ את תפילוֹתיהם וּלהרגיש את רגשוֹתיהם של כּל קבוּצה ועדה המתקבּצים ומתפּללים לפי רוּחם וּמנהגם וּמבטאם. הנה קבוּצה שבּאה מגָלוּת רוּסיה בּמלבּוּשיה וּמנהגיה וּמבטאיה, והנה קבוּצה שבּאה מארם־צוֹבא בּמלבּושיה וּבמנהגיה וּמתפּללת בּמבטאה. והנה בּפּינה קבוּצה תימנית עם רבּה המתפּלל בּחרדת קוֹל שַועה. וּבהסתוֹבב הסוֹקר בּין קבוּצה לקבוּצה והרגיש בּקוֹל ההוֹלך וּמבקיע וחוֹדר לאזניו, והוּא מהרהר בּתוֹך עצמוֹ: קוֹל זה מוּכּר לי, אבל איפה שמעתיו לא אדע. וכל מה שהשתדל לזכּוֹר לא יכוֹל לזכּוֹר. נדחק בּין קהל המתפּללים אל הצד שממנוּ הקוֹל היה הוֹלך וּבוֹקע ולא בּנקל עלה בּידוֹ הדבר, כּי רבּוּ כּן רבּוּ המתפּללים. וּבהגיעו אל המקוֹם ראה קבוּצת חכמים בּבליים בּמלבּוּשם, ורבּם מתפּלל להם כּתר מוּסף בּסלסוּל שיר ממוּזג בּטעם של מסירוּת־נפש. כּאשר קרב מעט הכּיר מהלא את קוֹלוֹ של הרב המתפּלל, וכאשר נדחק וקרב עוֹד יוֹתר ראה את הרב עצמוֹ והדרת זקנוֹ, זקן אהרוֹן, אלא שהלבּין עתה. אין צריך להבליט בּדברים גוֹדל נחת־הרוּח שהיתה לוֹ; וּלמוֹתר להגיד כּי חיכּה מתוֹך תשוּקה לגמר התפילה. מתוֹך חשש של טעוּת אוֹזן ועין חשב לעמוֹד עמידה מכוּונת לצעדי הרב, בּאוֹפן שיעבוֹר לפניו ויבּיט הבּטה קרוֹבה וּנכוֹנה בּפניו. והנה בּוֹ בּרגע נראוּ הפּנים לפניו כּאוֹתם מים הפּנים לפּנים והעני־העשיר וּמהלא השתדלוּ להקדים זה את זה בּברכה. שאר קבוּצת החכמים, אשר התפּללוּ אתוֹ, ראוּ ותמהוּ מבּלי דעת פּשר דבר. כּל הדרך מן הכּוֹתל עד בּיתוֹ של הרב לא זזה ידוֹ של האחד מתוך יד חברוֹ וּבהגיעם לבּית התגלה מפעלה של נפש המרגלית – שוּרוֹת בּתי־המחסה בּשלוֹש הקוֹמוֹת, בּתי מדרש תלמוּד תוֹרה, מקדש מעט זה העוֹמד בּדיוּק נמרץ מוּל בּית מקדש שלמה, עד שהמתפּלל בּבית־הכּנסת נדמה לוֹ שהוּא מתפּלל בּחצר בּית־המקדש עצמוֹ. עם גמר סיבּוּב העוֹנג בּאוּ שניהם אל דירתוֹ הקבוּעה של הרב, ישבוּ לשוּלחנוֹ, קידשוּ על היין. והרב נענה לבקשת אוֹרחוֹ להעניק לנפשוֹ מהשירים הידוּעים מכּבר. אך אמר: אני ממלא רצוֹנך, אבל אל תחכּה לשמוֹע את הקוֹל שהכּרת, כּי כּבר זקנתי ושׂבתי.


משֶׁה הַמְשֻׁגָּע

בּבקש המבקש את משה בּן ישׂראל יתקשה למצוֹא אוֹתוֹ, אוּלם בּבקשוֹ אוֹתוֹּ בשם “משה המשוּגע” וימצאנוּ אפילוּ על ידי נער קטן. הוּא לא היה מחרף וּמגדף זוּלתוֹ, גם לא היה זוֹרק בּוֹ אבן, ועם זאת כּך נקבּע שמוֹ. בּריא בּגוּפוֹ וּבעל קוֹמה, הליכתוֹ בּרחוֹב כּהליכת שׂר־צבא מאוּמן, פּסיעוֹת ‏פּסיעוֹת ספוּרוֹת וּמדוּדוֹת, ואפילוּ רגליו יחפוֹת מהלכוֹ מהלך איש־צבא. כּבן חמישים, חזהוּ מוּבלט ותבנית זקנוֹ כּתבנית המשוּלש החד. אוֹהב בּדידוּת, מתרחק מן הציבּוּר ואינוֹ מכניס דבריו לדבריהם. אמנם, אם נשאל דבר היה משיב, אך תשוּבתוֹ בּקצרה. בּצאתוֹ מבּיתוֹ לחנוּתוֹ היה הוֹלך בּדרכּוֹ הישרה ולא היה מתעסק עם אחרים, כּדרכי המשוּגעים, והאחרים לא היוּ מתעסקים בּוֹ, כּדרך הבּריוֹת במשוּגעים. עם כּל זאת כּינוּיוֹ משוּגע וכך הוּא מוּחזק בּפי הכּל. וטעמוֹ של דבר? טעמוֹ של דבר שלא אהב הרבּה את השינה, ורוֹב הלילה היה מבלה בּטיוּל על גג בּיתוֹ, מטייל וּמדבּר, מטייל וּמדבּר לנפשוֹ, כּי אין איש אתוֹ. וכך היה עוֹבר עליו רוֹב הלילה בּכניסה ויציאה מחדרוֹ לגגוֹ וּמגגוֹ לחדרוֹ, וּפסיעוֹתיו כּפסיעוֹת איש זריז המסדר את עסקיו, כּאיש שאוֹרחים לוֹ בּביתוֹ והוּא משרת אוֹתם וּמכבּדם בּדברים הנצרכים לכבוֹדם. שכניו, הגרים בּצד בּיתוֹ, היוּ שוֹמעים קולוֹ בּדבּרוֹ דברים היאים להישמע בּאזני אנשים מוּזמנים. וכן רגיל היה משה לעשן בּלילוֹת טבּק בּשפוֹפרת של נַרגילה, והיא שהצריכתוּ להיכּנס ולצאת, לצאת וּלהיכּנס. בּרוֹב עסק היה מבעיר את האש, רוֹחץ את הטבּק, מקטיר קטוֹרת ושוֹאף ונוֹשף מלוֹא ריאתוֹ. והכּל נעשה בּאגב כּניסוֹת ויציאוֹת מחדרוֹ לגגוֹ וּמגגוֹ לחדרוֹ, ממש כּאדם זריז ועסוּק וּמפקד וּמצוה, פּעם בּלשוֹן רכּה וּמבדחת וּפעם מתוֹך כּעס ורוֹגז, כּמעשׂה בּעל־בּית בּאנשי בּיתוֹ, כּמעשׂה מנהל בּפוֹעליו, אוֹ כּמעשׂה מוֹרה בּתלמידיו: וּפעמים אפילו בּקוֹל שׂר־צבא המפקד על צבאוֹ. פּעוּלוֹתיו אלוּ מצוּמצמוֹת בּארבּע אַמוֹתיו ואינן יוֹצאוֹת מתחוּם חדרוֹ וגגוֹ. דוֹמה כּמין שגעוֹן שיש לוֹ תחוּם שבּת ואינוֹ עוֹבר על איסוּרה.

וּכמעשׂיו בּביתוֹ מעשׂיו בּבית־הכּנסת – מסוּדר בּבגדיו, מעוּטף וּמהוּדר בּציצית, כּמוֹ הזקנים החרדים, נכנס לבית־הכּנסת בּתוֹר משה ישׂראל. מקוֹמוֹ קבוּע כּשאר הציבּוּר והוּא בּא ונכנס כּשאר הציבּור הבּאים להתפּלל. מתפּלל רוֹב תפילתוֹ בּעמידה וּבנדנוּד כּל גוּפוֹ. גרוֹנוֹ נטוּי, בּימינוֹ יחזיק את הספר כּנגד עיניו, בּלי להזיזוֹ, וּכאילוּ אין בּלעדיו וּבלעדי החזן איש בבית־הכּנסת. מנהג בּידוֹ להיוֹת כּשוֹטר השוֹמר כּל מלה היוֹצאת מפּי החזן – אך ישמע אוֹתוֹ הוֹגה מלה והגייתה נראית לוֹ שלא כּדקדוּקה, מיד הוּא מחזירוֹ שיהגה את המלה על פּי דעתוֹ. בּיחוּד שׂנוּאה עליו כּף דגוּשה, וּפעמים הרבּה היה רוֹגז על החזן שאינוֹ נשמע לתיקוּנוֹ; וגם כּאשר שכנוֹ היוֹשב בּצדוֹ מראה לוֹ בּספר שהכּף היא בּאמת דגוּשה, אין רוּגזוֹ פּוֹחת והוּא פּוֹטרוֹ בּאמירה: נקוּדה זוֹ זבוּב עשׂאהּ. מעשׂה־תיקוּנים זה היה עוֹמד עליו בּדייקנוּת נמרצת וּמפריע תפילת הציבּוּר. לרוֹב פּוֹגעת הפרעתוֹ בּשכניו היוֹשבים לצדדיו, אך יש והיא פּוֹגעת גם בּבית־הכּנסת כּוּלוֹ. בּשעת קריאת הספר, עת הקוֹרא קוֹרא בּקוֹל רם, חוֹזר משה בּקוֹל רם אף הוּא וּמביא בּלבּוּל בּקהל המתפּללים. יש וּמנהגוֹ מבדחם וגוֹרם לשׂיחת הציבּוּר בּשעת קריאת הספר והנשׂיא שוֹלח אל משה שליחוּת על ידי שמש בּית־הכּנסת שיניח מנהגוֹ, אבל הוּא נוֹזף בּשמש: אני אין אני מפריע אלא שוֹמר שהקריאה בּספר תהיה לפי טעמה.

הוּא היה מתהנה הרבּה בּשבּת שיש בּה קריאה משׂמחת, והנאתוֹ מוּבלטת בּתנוּעוֹת מתנוּעוֹת שוֹנוֹת שעה שהקוֹרא קוֹרא את המלים המעוֹדדוֹת. למשל, בּברכּת יצחק ליעקב בּנוֹ בּאָמרוֹ לוֹ: ויתן לך האלהים מטל השמים וּמשמַני הארץ ורוֹב דגן ותירוֹש, היה משה מתנוֹדד כּנרגש וּמעביר את ידיו על גוּפוֹ, כּאוֹתוֹ המנַסך שמן אפרסמוֹן על גוּפוֹ אוֹ המעטר מצנפת לראשוֹ. כּנגד זה היה כּמנַעֵר את כּל בּגדיו, כּאוֹתם המנערים את בּגדיהם בּברכּת הלבנה, בּשעה שהקוֹרא קוֹרא את פּסוּקי התוֹכחה: יכּכה ה' בּשחפת וּבקדחת. וּפעם אחת פּקע אוֹרך־רוּחוֹ של הנשׂיא והזמין שוֹטר להוֹציא את משה מבּית־הכּנסת. וּלמחרת העמידוֹ לדין והשוֹפט גזר עליו מאסר חוֹדש ימים. אוּלם גם המאסר לא עקר מנהגוֹ והוּא נשאר בּהתנגדוּתוֹ לכל כּף דגוּשה, שׂמח וּמתפּעל מדברי הבּרכה וּמתנער מדברי התוֹכחה. וכך דרכּוֹ בּבּית וּבבית־הכּנסת, עד שהגיע לזקנה ושׂיבה, ועבר מעוֹלם לעוֹלם בּלי להוֹסיף על מנהגוֹ וּבלי לגרוֹע ממנוּ.

וּראה זה פּלא: אף שכּל ימיו נקרא משוּגע בּפי כּל, הרי אחרי מוֹתוֹ פּעלה השפּעתוֹ על דעת אחרים והתחילה גם אזנם נצרמת מבּיטוּי הכּף הדגוּשה והגימל הדגוּשה, וּלימים רוֹב ציבּוּר המתפּללים קוֹפצים על הקוֹרא בּספר שיחזוֹר בּוֹ מכּף דגוּשה וּמגימל דגוּשה שלא כּטעמה. ולא זוֹ בּלבד, אלא השפּעתוֹ התפּשטה והגיעה עד לתל־אביב, בּבית־הכּנסת העדני. בּשעה שהחזן אוֹמר מגן אברהם וּבשעה שמברכין את בּרכּת דוד צוֹרמים את אוֹזן שוֹמעיהם בּבטאם “וּבידך כּוֹח וּגבוּרה וּבידך לגַדל וּלחַזק לַכּל”; מי שמבטא גבוּרה בּגימל דגוּשה רוֹאים אוֹתוֹ מן הטוֹעים. וזאת לדעת, כּי יש הרבּה מלים המשתנוֹת בּחוּש הרגש וצוֹרמוֹת את האוֹזן בּחוֹסר דגש וּפעמים גם מזעזעוֹת את הנפש, כּגוֹן התיבה גבוּרה, שבּיטוּיה כּמוֹ קבוּרה; שהרי העדנים אינם מבדילים בביטוּאם בּין קוֹף לגימל שאינה דגוּשה. מה שאין כּן התימנים שיש להם הבדל בּאלה.

בּכן ראינוּ כּי אף משה חסר־הדעת כּבר מת, אבל השפּעתוֹ בּין בּעלי־הדעת עוֹמדת וקיימת.


 

שַׁעַר חֲמִישִׁי: פִּרְחֵי־חַיִּים

בִּכּוּרֵי אַהֲבָה

מין עגמת־נפש הנוֹטלת סגוּלת־חוּשיו וּמַרדימה בּוֹ חשק־האכילה היה תוֹקף אוֹתוֹ בּשעוֹת היעדרוֹ של האהוּב, והנאה ללא ערוֹך היה נהנה כּשחברוֹ היה יוֹשב לימינוֹ. בּעלי מקצוֹע אחד היוּ שניהם, עבוֹדתם על שוּלחן אחד. שניהם היוּ מקפּלים סיגריוֹת בּבית־החרוֹשת של ג’ורג' היוָני. הם נבדלוּ בּגילם בּכאַרבּע שנים, וכן נבדלוּ בּבריאוּת הגוּף; אבל בּרגשוֹת הנפש היה החלש מכריע את החזק. שכנים היוּ, אך הכּירוּ זה את זה מקרוֹב בּבית־החרוֹשת והלכוּ והתידדוּ והתקשרוּ בּעבוֹתוֹת האהבה העזה; עד שהישיבה של כּל היוֹם והשׂיחה של כּל היוֹם לא הספּיקוּ לכלכּל את האהבה אשר בּלבּם, ופרידת הלילה היתה קשה עליהם. והיוּ שניהם משתדלים להקדים זה את זה בּבּוֹקר לבית־החרוֹשת. העוּגה הכּחוּשה וכוֹס התה אשר בּבית־החרוֹשת היוּ מהנים יוֹתר מן האכילה הדשנה בּבּית, והכּל מגוֹדל הרגש, שהיה כּמין אהבה טהוֹרה שאינה תלוּיה בּדבר, אבל קשה מאהבת נשים ואהבת החיים. זה שרגשוֹ חזק יוֹתר הוֹריו הרגישוּ בּדבר והשתמשוּ בּוֹ בּאָמרם לוֹ: אם לא תשמע לנוּ ולא תעשׂה כּציווּיֵינוּ נשלח לחברך התראה שלא יוֹסיף להתחבּר אִתך. כּשמעוֹ דברים כּאלה לא היתה לוֹ הבּרירה אלא להיכּנע ולשמוֹע, ואפילוּ לפייסם. והוּא בּן־זקוּנים לאביו ואהוּב עליו מכּל בּניו, והוּא גם העוֹזר להיטיב את מצב חיי בּיתוֹ.

אבוֹת שניהם התעסקוּ לפנים בּקרוֹנוֹת וּבאוּרווֹת סוּסים. אביו היה בּעל עגלה וּשני סוּסים, והוּא היהוּדי היחידי שנשאר בּאוּמנוּת זוֹ בּכלל הקהילה העדנית, כּי שאר בּעלי־העגלה כּוּלם כּבר קצוּ מן הסוּסים וּמן הפּלשתים מוֹשכי־הרסן, שהיוּ מלחכים כּלחוֹך השוֹר את כּל הרוַח מן העגלה והסוּס. וזאת העגלה היתה הזקנה בּין העגלוֹת והיתה רשוּמה בּמספּר אחד בּשלשלת העגלוֹת שבּעיר, ולא כּנכס יהוּדים אלא בּזכוּת שהיוּ בּעליה מוֹשכים בּרסן סוּסיהם בּידי עצמם וּמלחכים את הרוַח בּעצמם. בּעגלה זקנה זאת היתה תלוּיה פּרנסת הבּית וּשני הסוּסים, כּי גם להם היה חדר קטן תחת הבּית, וּבשעה שבּני הבּית אוֹכלים זוֹכרים גם את סוּסיהם בּמנת עשׂב מאכל, ואילוּ בּשעה שבּני בּיתוֹ אין להם לחם גם הסוּסים אין להם עשׂב. עגלוֹנוּת עצמית זאת גידלה וחיסנה בּנים אשר פּיהם ידבּר עזוֹת ולבּם חזק וּשריריהם עמם, אשר יוּכלוּ המעט לעמוֹד בּפני הרוֹב. וכן היתה עגלה זקנה זאת מוֹסיפה להתגלגל עם מאוֹת עגלוֹת הפּלשתים גם בּעיר גם מחוּצה לה, וגם בּמקוֹמוֹת שאין שוֹטר וקצין אשר ישמוֹר עליה ועל בּעליה. בּעיני שאר הקהילה נחשבים בּעלי־העגלה מוֹשכי רסן סוּסיהם לבעלי לב חזק עד מאד, כּל שכּן שעה שנראים בּעגלתם אנשי־צבא שיכּוֹרים אשר יש בּידם למעוֹך בּכוֹח זרוֹעם את גוּפוֹ של האיש המַסיע; לא נחשב בּעיניו איש־הצבא, אפילוּ הוּא גיבּוֹר ושיכּוֹר, ואינוֹ עוֹזב אוֹתוֹ עד שישלם לוֹ את שׂכר נסיעתוֹ. הוּא רץ אחריו וּמצעק ותוֹקע בּקנה־גרוֹנוֹ כּשוֹפר, וּבשעת הסכּנה הוּא קוֹפץ ממקוֹם דוּכנוֹ אל הכּביש, אפילוּ בּעצם מרוּצת העגלה. כּי למד את הקפיצה המסוּכּנה הזאת בּלי סכּנת נפילה ושבר. לבּוֹ חזק והריהוּ רגיל מקטנוּתוֹ להוֹסיף וּלחַזקו בּיי“ש עד שנעשׂה רתחן כּיי”ש עצמוֹ, והקהל נבדלים ממנוּ ונזהרים מהתגָרוֹת בּוֹ. עמידתוֹ על הר עיבל וּמקלל על כּל דבר קטן כּכל הקללוֹת הכּתוּבוֹת בּתוֹרה. אוּלם בּעבוֹדתוֹ לא היה מצליח כּל כּך והדוֹחק היה נמצא בּבּית; לרוֹב היה נמצא בּעגלה כּשהוּא חצי מבוּשׂם ורוּח אלוֹהים הקרירה מנַשבת עליו וּמַרדימַתוֹ שעוֹת שלמוֹת. חבריו העגלוֹנים מַסיעים וחוֹזרים וּמסיעים והוּא לא ידע בּנסעם וּבבוֹאם. וּבפוּג יינוֹ הוּא שב הבּיתה מרוּגז ושוֹפך את חמתוֹ על אשתוֹ וּבני בּיתוֹ.

בּן־הזקוּנים היה כּאוּד מוּצל מן היי"ש וּמן המידוֹת הנמשכוֹת ממנוּ. כּי בּבית־החרוֹשת שהוּא עוֹבד בּוֹ נמצאים אנשים בּעלי מידוֹת אחרוֹת. פּה גם יוָנים אירוֹפּיים מנוּמסים הרגילים לפתוֹח כּל פּניה בּמלה: בּבקשה; והם מכבּדים את הנקיוּת ואת ההלבּשה, את גילוּח הזקן ואת התסרוֹקת. הוּא ספג מרוּחם והסתגל לחַקוֹת את מעשׂיהם. בּבּית היתה לוֹ אחוֹת אלמנה, פּיקחית. הוּא מסבּיר לה והיא מכבּסת את בּגדיו בּסַבּוֹן, הוּא מראה לה והיא מגהצת את בּגדיו; וכן היא מחממת לוֹ דוּד מים מתוּקים והוּא מתרחץ בּקצף הסבּוֹן. וככה נהיה משוּנה מאֶחָיו בּני אמוֹ, בּחוּר מסוּדר בּלבוּשוֹ, נקי וּמסוֹרק. בּגיל בּגרוּתוֹ הרגיש בּדוֹחק שבּבּית ועלה בּדעתוֹ להיטיב את מצב אביו. היה גוֹמר את מלאכתוֹ בּסיגריוֹת, פּוֹשט את בּגדיו ולוֹבש בּגדים אחרים ונעשׂה עגלוֹן המוֹשך בּרסן. והלך וגילגל את העגלה לשעוֹת אחדוֹת בּלילה, והביא איזה שקלים ליד אביו. כּכה היה עוֹזר לילה לילה, והצליח בּשעוֹת אחדוֹת להביא יוֹתר ממה שהביאוּ אֶחָיו כּל היוֹם. כּכה הוּטבה גם כּלכּלת אנשי הבּית, גם כּלכּלת שני הסוּסים, שהיוּ בּעלי שרירים חזקים המסוּגלים לעבוֹד גם בּיוֹם וגם בּלילה. אֶחיו אהבוּהוּ כּאהבת תרנגוֹלת מטילה. אביו אהב אוֹתוֹ כּאהבת יוֹסף, שמכלכּל שׂיבתוֹ, ואחוֹתוֹ האלמנה אהבתוּ כּבן ושמרה על מהלכוֹ שיהיה מסוּדר וּמוּבלט לעיני הכּלל בּהליכתוֹ. וככה בּהיכּנסוֹ לבית־הכּנסת נראָה מהוּדר והבדילוּהוּ הרוֹאים בּלבּם מסוּג העגלוֹנים, ויש אפילוּ מחוּתנים ששׂמוּ עינם בּוֹ לטוֹבה, בּראוֹתם אוֹתוֹ מטייל בּרשוּת הרבּים ונחשב למראה כּממשפּחת טוֹבי העיר ומסוּגי עשיריה.

שני החברים יוֹשבים כּתף בּצד כּתף כּל היוֹם וּמקפּלים סיגריוֹת על שוּלחן אחד. וכל מה ששוֹתים מחַלקים לשנַים וכל מה שאוֹכלים מחלקים לחצאין. בּצהרים הם יוֹצאים כּאחד לסעוּדת הצהרים, עוֹברים את הרחוֹב כּאחד, וּבהגיעם לבתיהם נחלקים לשנים. שכנים קרוֹבים היוּ גם בּבתי מגוּריהם. וּבכלוֹת האחד את סעוּדתוֹ ועמד בּחלוֹן כּמי שאוֹמר לחברוֹ: הנני. וחזרוּ כּאחד למלאכתם וישבוּ כּאחד עד בּין־הערבּים. כּי אם לא מַפליא הרי מענין הדבר — שני החברים היוּ אוֹהבים את משיכת רסן הסוּס מעיקרם, וּמידתם זוֹ עזרה לחַזק כּפלים את חברוּתם. עוֹלה החבר בּביתוֹ, פּוֹשט את הבּגדים הנקיים ולוֹבש את הבּגדים הצוֹאים. העגלה כּבר מוּכנה והסוּס רתוּם אליה, הרסן והשוֹט מוּנחים על הדוּכן, שני נרוֹת־שעוה מוּדלקים בּפּנסים; בּא חברוֹ ויוֹשב גם הוּא על הדוּכן כּעגלוֹן ממש, והרי הם משׂוֹחחים בּינתים עד שימָצאוּ נוֹסעים, וזה חוֹזר אל בּיתוֹ וזה מַסיע את הנוֹסעים. וּבפגישתם בּבּוֹקר מספּר כּל אחד לחברוֹ מה שקרה לוֹ משעת פּרידתם עד עתה. גם עגלוֹנוּתוֹ של הצעיר היתה, בּמעט אוֹ בּהרבּה, צנוּעה משל שאר העגלוֹנים. כּי לא היה מסוֹבב בּשוָקים וּברחוֹבוֹת לבקש נוֹסעים, אלא עוֹמד כּאוֹרב בּקרבת מקוֹם משכּנם של אנשי־הצבא וּמחכּה לשׂר־צבא, קצין אוֹ חיילים אנגלים הרוֹצים לנסוֹע ממקוֹם למקוֹם. פּעמים בּאה ההזדמנוּת עד מהרה, פּעמים אחרי שעוֹת וּפעמים אינה בּאה כּלל, והרי אין לוֹ אלא להחזיר את העגלה והסוּס למעוֹנם, וגם הוּא עצמוֹ מביא את חברוֹ עד מדרגוֹת בּיתוֹ.

יש ורגעי־הזדמנוּת כּאלה יש בּהם סכּנת־נפש. פּעמים הקוֹל הקוֹרא לעגלוֹן בּא ממרחק והוּא מגיע לאזנם של שנַים־שלוֹשה עגלוֹנים, העוֹמדים כּאוֹרבים בּפינוֹת נסתרוֹת. והרי התחרוּת עגלוֹת לכיווּן הקוֹל הקוֹרא — כּוּלם מריצים את סוּסיהם בּמלוֹא הקצב כּדי לזכּוֹת בּפרנסה. דהירה עזה זוֹ בּאַפלוּלית הלילה היתה בּה סכּנת־נפשוֹת ממש; שלוֹש־ארבּע עגלוֹת הרצוֹת לקו אחד וּלמטרה אחת יכוֹלוֹת לנגוֹח זוֹ את זוֹ, והכּביש אינוֹ מכיל יוֹתר משתי עגלוֹת. אך אוֹמץ מיוּחד יש לוֹ לחבר לנַצח את הפּלשתים העגלוֹנים והוּא מקבּל את הפּרנסה, וחברוֹ היוֹשב בּצדוֹ מרגיש כּי העגלה הזקנה כּוּלה מתנוֹעעת כּשיכּוֹר העלוּל ליפּוֹל וּלהתהפּך, בּיחוּד בּרגע שעליו למשוֹך בּחזקה בּרסן כּדי להפסיק את ריצתוֹ של הסוּס הדוֹהר. והנה נקרע עוֹר הרסן והסכּנה גדוֹלה וּמוּחלטת — הסוּס חפשי ויכוֹל לגלגל את העגלה אל מקוֹם שהוּא רוֹצה, אם לתעלה ואם למדרוֹן. וּבעוֹד החבר האחד אינוֹ יוֹדע על הקרע והנה הוּא רוֹאה שחברוֹ איננוּ לצדוֹ, כּי כּצבי קל קפץ קפיצתוֹ מדוּכנוֹ אל המתג אשר בּפי הסוּס. גם רגעי סכּנת־נפשוֹת אלוּ לא פּעלוּ על האהבה להרחיק חבר מחברוֹ. הוּא היה מפחד מעט וּבפוּג פּחדוֹ הוּא מוֹסיף להשתתף בּסכּנת חברוֹ.

יוֹם מצטרף ליוֹם ולילה ללילה והם מוֹסיפים וּמחזקים את קשרי החברוּת. כּל שינוּי קל לטוֹבה אוֹ לרעה נבלט וּמתרשם בּדפיקוֹת הלב וּברגשוֹתיו, לשׂמחה אוֹ לתוּגה, והחברוּת נהיתה דקה יוֹתר, שקוּפה יוֹתר, זכּה יוֹתר, עד שכּל טיפּה של זבוּב מתגלה לאוֹרם כּכתם גדוֹל. וּפעמים בּא הדבר עד לידי פּינוּק שני הצדדים, המביאם לידי תענית־דיבּוּר. אבל אחרי הפסקת תענית־הדיבּוּר תשוּב ותתגבּר תשוּקת החברוּת מנה אחת אַפּים והיא מַגעת לדרגת עזה כּמות. כּל שעוֹת היוֹם הם יוֹשבים כּתף בּצד כּתף, מדבּרים וּמשׂוֹחחים, וּפעמים משוֹררים כּמחַקים משוֹרר זה וחזן זה, וּבערבים הם מטיילים מרחוֹב זה לרחוֹב זה, וּכשהשעה כּבר מאוּחרת מלַוה חבר את חברוֹ עד פּתח הבּית והם מתחבּקים וּמתנשקים כּנוֹסעים הנפרדים זה מזה.

שנים על שנים הלכוּ ועברוּ והחברים לא המירוּ את חברוּתם, שהוּבלטה בּעיני רבּים, אשר שפטוּה איש איש לפי קלוּת־דעתוֹ ורוֹע לבּוֹ. ואוּלי גם הוּא, החבר עצמוֹ, בּהרגישוֹ פּעם את עוֹצם עקת לבּוֹ, שאל את עצמוֹ מה טיבה של עקה זאת; אך גם הוּא לא מצא תשוּבה ניצחת. וּפעם אחת נגלוּ להם סתרי לבב שניהם והפּינוּק שנהג כּמנהגוֹ הביא בּיניהם גם הפּעם את תענית־הדיבּוּר, אלא שהפּעם אָרך יוֹתר וגדל סבל שניהם, כּי בּינתים החבר הוּעברה עבוֹדתוֹ למקוֹם אחר והוּרחקוּ זה מזה. הפּעם אָרכה, לצערם, תענית־הדיבּוּר חדשים. בּיוֹם מן הימים, בּעבוֹר החבר ליד בּית חברוֹ, והנה קוֹל צעקוֹת נשים מתפּללוֹת וּמתיפּחוֹת ועניים מתאספים ואיש אחד מחלק להם תמרים, כּרגיל בּעת צרה וצוּקה. עמד החבר ושאל לפשר הדבר. אמרוּ לוֹ כּי חברוֹ תקפתוּ חַמה מסוּכּנת ועתה התעלף ואבדה הכּרתוֹ, והרוֹפאים עוֹמדים על מיטתוֹ ועוֹשׂים לוֹ דברים המוֹרידים את החוֹם וּמחזירים את צלילוּת הדעת להצילוֹ ממות. שמע החבר את הדבר, רץ והבקיע לוֹ דרך בּין קבוּצת העניים, טיפּס על המדרגוֹת, והנה המקרה קרה שאחוֹת חברוֹ האלמנה לפניו היא מכּה על פּניה וּמוֹרטת את שׂער ראשה וצוֹעקת וקוֹראת וּמתפּללת. אך ראתה את חברוֹ של אחיה והוֹסיפה לקרוֹא בּקוֹל נרגש: חברך, חברך, תיכּנס לראוֹת אוֹתוֹ. היא הקדימה ללכת לפניו, ניגשה אל מיטת אחיה החוֹלה כּאילוּ רצתה לבשׂרוֹ: הנה חברך בּא, הנה חברך בּא, בּא לבקר אוֹתך. והוּא, החבר עצמוֹ, ניגש אל המיטה, לקח את ידוֹ הקרה של חברוֹ, החזיקה בּשתי כּפּוֹת ידיו וקרא לוֹ בּשמוֹ וּבקוֹל חנוּק פּעם וּשתים ושלוֹש. וּמה גברה שׂמחת הניצבים מסביב למיטה בּראותם כּי התנוֹדדוּ העפעפּים, השקיפוּ העינים לראוֹת וּמן הגרוֹן נבקע קוֹל תשוּבה חלש. ישב החבר, מחזיק יד חברוֹ שעוֹת היוֹם וּשעוֹת הלילה, כּשוֹמר ראשוֹ. הרוֹפא שהזעיק ג’וֹרג' היוָני שהיה הוֹלך וּמבקר וּמוֹדד וּמשקיף אל תוֹך העינים, בּא ואמר: תוֹדה לאל, עברה הסכּנה, דפיקוֹת החיים התחילוּ לחזוֹר למסלוּלן. הפּעם הוּכרחוּ השמים לשלוֹח מלאך אשר יפסיק את תענית־הדיבּוּר של שני החברים המתגעגעים מכּבר לשׂוֹחח זה לזה. המחלה ארכה כּחוֹדש ימים וּבהם דיבּרוּ ושׂוֹחחוּ ונהנוּ זה מזה. למן המקרה הזה השתדלוּ שני הצעירים לצמצם את הפּינוּק וּויתרוּ על תענית־דיבּוּר לזמן ארוֹך. אוּלם בּינתים עלה החבר בּדרגה במקצוֹע קיפּוּל הסיגריוֹת ונכנס בּסוּג המוּמחים בּעלי הדרגה הראשוֹנה, ועלייתוֹ הרחיקה את חברוֹ לעיר אחרת, ואהבתם היתה מכריחה אוֹתם לנסוֹע נסיעוֹת־בּיקוּר, והיה החבר מקבּל את חברוֹ כּאוֹרח שלוֹ. יוֹמם הוּא מסדר אכילה וּשתיה יחדיו והם מדבּרים וּמשׂוֹחחים וּמטיילים עד שעה מאוּחרת, וּבסוֹף שׂוֹכר עגלה אשר תחזירהוּ לביתוֹ.

שני מקוֹמוֹת עבוֹדה היוּ לוֹ לג’וֹרג' היוָני — חרוֹשת אחת, והיא המרכּזית, המסַפּקת הזמנוֹת לסיגריוֹת לאירוֹפּה וּלהוֹדוּ וּלאַפריקה הדרוֹמית, וחרוֹשת אחרת אשר בּעיר והמסַפּקת לעיר. רק המקפּל שהצליח להתמַחוֹת ניתן לוֹ לעבוֹד בּהזמנוֹת האירוֹפּיוֹת, והעוֹבדים בּה כּמעט כּולם יוָנים מוּמחים שהוּזמנוּ ממצרים וּמיוָן. והנה החבר שהתמַחה והעידוּ המוּמחים שבחוֹ, וסיפּחהוּ ג’וֹרג' אל המוּמחים והעלה דרגתוֹ והכפּיל משׂכּוּרתוֹ. הפּרידה הזאת העיקה ועשׂתה את שלה, גם החבר האחר השתדל להתמַחוֹת, אך חלישוּתוֹ היתה בּעוֹכריו, כּי דל־בּשׂר היה מעיקרוֹ, והגיע רק עד לדרגת ממלא־מקוֹם. ימי־שׂמחה היוּ להם לשני החברים כּשנתבּקש החבר לבוֹא וּלמלא את מקוֹמוֹ של יוָני שחָלה. הלא אז היוּ חוֹזרים להיוֹת מצוּיים בּמקוֹם אחד, לאכוֹל ולשתוֹת כּאחד וּלטייל וּלשׂוֹחח, אף היוּ ישנים בּחדר אחד וּמשׂוֹחחים וסוֹפרים את אשמוּרוֹת התרנגוֹל והחמוֹר הנוֹער. אמנם, היה גם נכפּל צערם בּיוֹם שהוֹדיעוּ לוֹ לחבר כּי החוֹלה שחָלה כּבר הבריא, ולא ישארוּ לחברים אלא בּיקוּרי יוֹם השבּת וטיוּלי ליל מוֹצאי־שבּת. בּעלוֹת דרגת החבר ועלתה משכּוּרתוֹ ויִגדל גם ערכּוֹ, הן בּעיני עצמוֹ והן בּעיני אחרים. אין הרבּה בּכלל הקהילה שמקבּלים משׂכּוֹרת כּזאת בּעבוֹדת ידם. פּוֹעל פּשוּט המקפּל סיגריוֹת בּקצוֹת אצבּעוֹת ידיו מקבּל ששים שקלים לחוֹדש — קוֹל זה בּקע לוֹ בּקיעים בּרחוֹבוֹת העיר, דיבּרוּ על זה כּל הפּוֹעלים שבּעיר, בּכל הבּתים, והוּא עצמוֹ התרחב בּמהלך החיים והידר את עצמוֹ יוֹתר, והידוּר זה הלך וּמחה מעליו את שם העגלוֹנוּת. ואחוֹתוֹ, האלמנה הפּקחית, רוֹאה בּבירוּר, כּי אחיה כּבר ראוּי לקחת אשה מבּנוֹת טוֹבי העיר, ושמרה הדבר בּלבּה. כּרגיל היה החבר בּא לבקר את חברוֹ משבּת לשבּת, והיא מביאה להם מפּרפּראוֹת הרגילוֹת בּעוֹנג שבּת. אבל בּשבּתוֹת האחרוֹנוֹת נהיתה כּאשה נדיבה יוֹתר ועדינה יוֹתר וּמכבּדת יוֹתר וּמתבּדחת יוֹתר, וּבשבּת אחת לחשה לוֹ לחבר כּי יוֹאיל בּטוּבוֹ להיכּנס אליה בּאחד הימים בּשבוּע. ויהי בבוֹאוֹ הכינה לוֹ כּסא לשבת והיא ישבה לעוּמתוֹ על דרגש נמוֹך, כּנהוּג לנשי עדן, ישבה וּפשׂקה קצת את שׂפתיה, גילתה בּפרהסיה את כּל טוּרי שיניה ואמרה: אתה יוֹדע שחברך כּבר הגיע לפרקוֹ, ואנחנוּ רוֹצים לחַתן אוֹתוֹ ולשׂמוֹח בּוֹ. אנחנוּ בחרנוּ לוֹ את אחוֹתך, והוּא רוֹצה בּזה כּל כּך. כּן תוֹסיפוּ להיוֹת כּל הזמן חברים הגרים בּבית אחד. החבר שמע דבריה כּשמוֹע בּשׂוֹרה טוֹבה וגם הוּא פּשׂק את שׂפתיו וגילה את כּל טוּרי שיניו. אמרה לוֹ: תדבּר אתה להוֹרים שלך. השיב: לא, לא. שאלה: למה? השיב: אני מפחד, אני מפחד. תגישוּ מכתב אוֹ תשלחוּ שליח. התפּלאה והוּא לא רצה לגלוֹת לה סיבּת פּחדוֹ והשתדל לצמצם את הדברים והלך משם כּאיש מפחד מן הגניבה אשר בּאמתחתוֹ. בּעצם שׂמח ממה ששמע, כּי חברוֹ יֵשב ישיבת־קבע בּביתוֹ, בּחדר הסמוּך לחדרוֹ, ולא תהיה אף הפּרידה הרגילה בּלילוֹת. כי הלא העַדנים רגילים שהחתנים גרים בּבית הכּלה. אוּלם אף כּי הרגיש את כּל הטוֹב העתיד לבוֹא היה מפחד, כּי חש שדעתם של הוֹריו לא תהיה כּדעתוֹ. כּי הלא שתי המשפּחוֹת גרוֹת בּית קרוֹב לבית ואזנם תקלוֹט דבר־מה מפּעם לפעם, כּגון קריאה: הצילוּ, הנשמעת בּשעת הרמת יד גבר גיבּוֹר על אשה חלשה, והוּא דבר שפל־ערך; ויהי פּחדוֹ של החבר כּפוּל וּמכוּפּל — פּחד לדחיית המבוּקש וּפחד שהדחיה תגרוֹר אחריה חיכּוּך משפּחה, אשר יגע עד עצם החברוּת. כּכה היתה השׂמחה המהוּלה בּפחד מפרפּרת בּחדרי לבּוֹ והתבּלבּל עליו סדר דפיקוֹתיו. ואף השתוֹמם בּלבּוֹ, לאמוֹר: למה אף פּעם לא השמיע לי החבר רמז קל בּזה וידעתי אם מחשבתוֹ זאת זקנה אוֹ ילדה. הלך ושאל את החבר עצמוֹ ולא מצא תשוּבה.

והוֹריו בּת יחידה היא להם בּתם והיא יפה וּברה כּחמה, איוּמה כּנדגלוֹת, כּלוֹמר, עוֹדה הוֹלכת וּפוֹרחת וּגדֵלה, והם חשבוּ עליה גדוֹלוֹת. כּי לפי דעתם ראוּיה היא לבחוּר מוּרם מעם. ולכן שפטוּ לפי דעתם וישב האב וענה על המכתב בּענוה וּלפי הנימוּס, כּי בּתם עוֹד קטנה בּשנים, וכי השם ימציא לבנוֹ של בּעל המכתב בּת־זוּג אשר יחיה אִתה בּנעימים. ויהי בּבּוֹקר אחרי שליחת מכתב־התשוּבה בּא החבר אל חברוֹ וּמצא כּי כּל אנשי הבּית כּאילוּ התעקמוּ אַפּיהם, כּי כּולם הבּיטוּ בּוֹ בּאף עקוֹם, ויוֹתר מכּוּלם האב והאלמנה. שאל החבר את עצמוֹ: מה פּשעי וּמה חטאתי? וּשני החברים לא דיבּרוּ זה אל זה על הענין, כּאילוּ לא היה ולא נברא. ואין יוֹדע אם עשׂוּ כּן מרוֹב צניעוּת אוֹ מפּינוּק רגיל. אוּלם הוֹרי החבר, אשר קיבּלוּ את התשוּבה השלילית, ראוּה עלבּוֹן לעצמם. בּפּגישה הראשוֹנה שנפגש אבי החבר עם אבי החבר אמר לוֹ מלה מעליבה, וּמעתה נשתנה האקלים — התגבּבוּ העננים והדברים התערבּבוּ, וּכאילוּ נהפּכוּ הלבבוֹת. חבר זה התחיל להתפּנק טפח וחבר זה התפּנק טפחיִם, חבר זה דן דין לעצמוֹ וחבר זה — דין לעצמוֹ…


הַשִּׁגָּעוֹן לְתִזְמֹרֶת

חשק לשמיעת צלילי נגינה אין למלאוֹתוֹ בּעדן בּלתי אם בּדרכי המקרה; רק גוֹי שאין לוֹ עוֹל תוֹרה מוּתר לוֹ לקחת כּנוֹר בּידוֹ, ואיש יהוּדי השר שיר עלי נבל וכנוֹר נחשב רוֹדף נשים. ריח מוּבאש יעלה בּאפּם של יהוּדי עדן מחלוֹנוֹ של איש אשר ממנוּ נשמע קוֹל זמזוּם כּנוֹר אוֹ עוּגב, וּכבוֹדוֹ יהיה מוּשפּל בּעיני כּל כּלל הקהילה. כּאחת מתוֹעבוֹת הגוֹיים היא מציאוּת כּנוֹר בּבית יהוּדי, כּי בּחוּרבּן בּית־המקדש תלוּ היהוּדים את כּנוֹרוֹתיהם על נהרוֹת בּבל ונשבּעוּ לירוּשלים החרבה כּי לא יחזיקוּ בּהם לפרוֹט על נימיהם, עד כּי תשוּב ותיבּנה וּבא לציוֹן גוֹאל.

בּעיר עדן אין תיאַטרוֹנים וּבתי־שעשוּעים ציבּוּריים, ועל כּן רק בּדרך מקרה מגיע לאוֹזן מפּעם לפעם קוֹל צלילי כּלי־זמר. והנה כּאיש רעב לדבר־מאכל היוּ מחכּוֹת אזני הילד מהלא אוֹהב־הנגינה לצלילים אלה. הנה הוּא מטייל וּמנסה להשקיף בּחלוֹנוֹת הגוֹיים, אשר מפּעם לפעם נשמע מהם קוֹל פּוֹרט על נימי נבל אוֹ כּנוֹר, והוּא עוֹמד היה כּעני בּפּתח שעוֹת שלמוֹת בּהטית אוֹזן ויהיוּ מלי השיר מה שיהיוּ, הנאתוֹ כּוּלה תלוּיה בּנימי הכּנוֹר אהוּב־לבּוֹ, בּצליליו וזמזוּמיו. רגיל הוּא הזַמר הערבי לשיר רגעים אחדים ואחר הוּא חוֹזר וּפוֹרט את השיר עלי נבל אוֹ כּנוֹר; וּלוַאי וישתוֹק הפּה הפּעוּר הזה ויקח הכּנוֹר את מקוֹמוֹ, היה אוֹמר לעצמוֹ הילד בּעמדוֹ מאזין ונפשוֹ נעגמה בּעת שיפסיק הכּנוֹר את זמזוּמוֹ. שני מיני נגינה אפשר היה לשמוֹע בּעדן. יש מן הערבים המסדרים מפּעם לפעם מסיבּת־בּית וּמזמינים אליה אחד ממכּיריהם שידיו רגילוֹת לפרוֹט עלי כּנוֹר, ויש והשׂרים האנגלים מסדרים נשף וּמזמינים את תזמוֹרת־הצבא שתעמוֹד לנגן בּשעוֹת הנשף. והוּא, הילד מהלא, היה מכתת את רגליו למקוֹם הנשף ועוֹמד שעוֹת על שעוֹת להאזין לצלילי התזמוֹרת. ואף אם הזמן זמנוֹ של חוֹרף, ואף אם הנשף בּקרבת הים והגלים מתגלגלים וּמנַשבים על פּניו, היה מתאמץ לעמוֹד ולשמוֹע. וּפעמים וחבר מטייל לצדוֹ והיה החבר עוֹזבוֹ ונפרד וחוֹזר כּבוֹרח מן הצינה. והילד היה מחפּשׂ מכּירים מאלוּ העוֹבדים בּמשכּנוֹת הצבא והיה קוֹנה להם מתנוֹת, והם היוּ בּאים וּמוֹדיעים לוֹ אם התזמוֹרת הוּזמנה למקוֹם.

בּאחד מימי חג־המוֹלד הנוֹצרי בּא המוֹדיע והוֹדיע כּי תזמוֹרת תנגן הערב בּבית המוֹעדוֹן הגדוֹל, הבּנוּי מעל לגלי הים, הרחוֹק מן העיר מסע שעה בּעגלת סוּס. והתזמוֹרת תזמוֹרת גדוֹלה — תוּפּים וּמצלתים וכל מיני כּלי־נשיפה — וּבעלי הנשף יכבּדוּ את מנַגניה בּתוּפינים וּבארגזי משקאוֹת, ועל כּן ייטיבוּ לנגן וּלשעשע את הלב. כּל היוֹם חיכּה הילד לערב, וּבערב לא היתה שוּם עגלה בּתחנה, כּי הלא ימי חג הנוֹצרים הם והעגלוֹת נתפּשׂוֹת בּעוֹדן בּדרך לתחנה. אמר לוֹ ידידוֹ: איני מבין מה שעשוּעי תזמוֹרת. לוּ אמרת לי משוֹררים כּאברהם יוֹסף, אוֹ מיוּש מנחם, המשעשעים בּקוֹל גרוֹנם הנעים, הייתי מבין. צחק הילד מהלא ואמר: הלא כּתוּב הללוּהוּ בּתֵקַע שוֹפר, הללוּהוּ בּנבל וכנוֹר, הללוּהוּ בּצלצלי שמע וכוּ' וכוּ'. השיב לוֹ: אבל זה נאמר על הלויים שבּבית־המקדש. עוֹד הם מדבּרים ועגלה בּאה והתחילוּ בּמשׂא־וּמתן על נסיעה עד למוֹעדוֹן הידוּע. אמר העגלוֹן: הערב ליל חג, בּפחוֹת ממחיר כּפוּל וּמכוּפּל אי אפשר להסיע אתכם. לא היתה בּרירה בּידם והסכּימוּ.

כּמהלך שעה כּבר נסעוּ בּעגלה ונשארוּ רק כּעשׂרה רגעים למקוֹם הנשף, והנה קבוּצת מַלחים מבוּשׂמים מתרוֹצצים למצוֹא עגלה, ויסוֹבבוּ את העגלה ויחזיקוּ בּמתג הרסן ויעמידוּ את הסוּס ואת גלגלי העגלה. ארבּעה הפּילוּ את עצמם אל תוֹך העגלה. מי שמצא מקוֹם לשבת ישב, וּמי שלא מצא ישב על ארכּוּבוֹתיהם של היוֹשבים והם כּבדים כּפגרים היוּ, שיכּוֹרים ודעתם נטרפה ואיננה עוֹד. שאר הקבוּצה ישבוּ על גבּי הסוּס ונתלוּ תליה בּכל מקוֹם שמצאוּ בּעגלה. אחד מהם, שרכב על גבּי הסוּס, החזיק בּרסן ודירבּנוֹ בּרגליו והעגלה התגלגלה עם אנשיה הצדה והיא והם תלוּיים בּחסדי הרוֹכב השיכּוֹר. השתיקה חכמה — כּן חשבוּ העגלוֹן וּשני נוֹסעיו הפּיכּחים והיוּ מחכּים לגזר־דינה של העגלה וסוּסה ורוֹכביה. והעגלה היתה הוֹלכת וּמתנוֹעעת כּשיכּוֹר בּרחוֹב. חיכּה העגלוֹן עד שקרבה העגלה לתחנת משטרת־הנמל והקים קוֹל צעקה מרה. וירוּצוּ השוֹטרים לקראת העגלה ויעמידוּ אוֹתה, והילד מהלא מיהר להיחָלץ מלחץ הגוּף הכּבד הרוֹבץ עליו, קפץ בּעוֹד גלגלי העגלה לא עמדוּ עמידת דוֹם ונפל; וּבהזדרזוֹ לקוּם וּלנַער את האבק ראה והנה מכנסיו קרוּעים כּגוֹדל מחצית השקל, ושתי ארכּוּבוֹתיו שׂרוּטוֹת וזבוֹת דם. אמר: אכן, חתן־דמים אני לנשף הזה. אמר לוֹ ידידוֹ: חג הנוֹצרים הוּא הערב ושיכּוֹרים עלוּלים לסכּן בּוֹ את הדרכים; לכן טוֹב כּי נזדרז ונחזוֹר הבּיתה בּעוֹד מוֹעד. השיב הילד: אבל אנחנוּ כּמעט קרוֹבים למקוֹם נגינת התזמוֹרת, ונשאר לנוּ רק לעבוֹר כּחמישה רגעים בּרגל.

הלכוּ שניהם וּבהגיעם למקוֹם עמדוּ כּאוֹרחים לא־קרוּאים, מאזינים לצלילי התזמוֹרת, לרעשם של התוּפּים והמחוֹלוֹת, עד כּחצוֹת הלילה. אז שׂכרוּ עגלה שתחזירם הבּיתה. אך התחילה העגלה לזוּז וּפתאוֹם הרגישוּ כּאילוּ נזרק לתוֹכה שׂק כּבד, והעגלוֹן, שפּחד מדריסה וסכּנת־נפשוֹת, היה מוּכרח להעמיד את הסוּס והעגלה, וראה מַלח אמריקאי שהכניס את עצמוֹ בּכוֹח אל תוֹך העגלה והוֹשיב עצמוֹ בּה. לא היתה לו לעגלוֹן בּרירה אלא להוֹסיף ולנהוֹג את הסוּס לקראת העיר. אוּלם עם סיבּוּב גלגלי העגלה התעוֹררה בּמַלח הבּחילה וּכמוֹ מפּי חבית שֵכר שהתפּקעה נשפּך מפּיו על העגלה ועל יוֹשביה, וּכרגע עלה בּעגלה כּריח בּית־משׂרפוֹת־היין החמוּץ. וּבעוֹד זה שוֹפך קיאוֹ שוֹפך העגלוֹן קללוֹת על גבּי קללוֹת על חגם של הנוֹצרים, כּי מהיוֹתוֹ מוּסלמי נפשוֹ בּוֹחלת בּריחוֹ של היי"ש ועתה הוּא בּוֹלעוֹ בּנשימתוֹ בּעל כּרחוֹ.


נֶאֱמַן בֵּיתוֹ

שוּלחני מחליף כּספים היה בּבחרוּתוֹ. את כּיסוֹ, כּיס השקלים והמטבּעוֹת, היה שׂם על שכמוֹ והוֹלך וּמסוֹבב ממקוֹם למקוֹם, הוֹלך וּמטרטר בּצרוֹר השקלים אשר בּידוֹ, כּמנהג השוּלחנים המחליפים המאוּמנים להשמיע קוֹל טרטוּרם עד למרחוֹק וּמי שיש לוֹ מה להחליף קוֹרא לוֹ והם מתחילים בּהחלפת דברים וּמסיימים בּהחלפת מטבּעוֹת בּמטבּעוֹת. בּמבּט ראשוֹן נראָה כּאיש הוֹלך לפי תוּמוֹ, אבל בּעצם היה בּדחן וליצן היוֹדע לדקוֹר בּמלים כּמַדקרוֹת חרב. רבּים היוּ אוֹהבים לשבת שעה בּחברתוֹ, ושעה זאת נחשבה שעת נחת־רוּח, — בּה נשמעוּ גם מלי בּדיחוֹת וּמליצוֹת, גם מעשׂה וסיפּוּר, וּפעמים גם מעין שׂיחוֹת־חוּלין של תלמידי־חכמים, כּי מחוֹנן היה האיש בּזכרוֹן גירסא דיַנקוּתא. כּל בּחוּר הוֹלך בּטל היה בּא וּמפריע את עבוֹדתוֹ — פּוֹגשוֹ, מחליף אתוֹ מלה וּשתים וּמזמינוֹ לקפה וּלעישוּן נַרגילה, שהיה אדוּק בּה יוֹמם ולילה. וּבבית־הקפה רגילים הבּטלנים, בּראוֹתם את הבּדחן, לבוֹא ולשבת בּצדוֹ. וכרבוֹת מספּרם רבּוּ בּדיחוֹת וּצחוֹק וקלוּת־ראש. וּפעמים אף התנוֹפפוּ הידים לנסוֹת מידת גַברוּת הבּחוּרים. כּן עד סעוּדת הצהרים וכן לאחר סעוּדת הצהרים. אך כּילה לסעוֹד וּבירך את בּרכתוֹ ולקח את כּיסוֹ על שכמוֹ ויצא לפרנסתוֹ. אוּלם לא הספּיק לפסוֹע כּמה פּסיעוֹת והנה עבר חָבר מן החברים ועמד לצדוֹ ודיבּרוּ ושׂוֹחחוּ שׂיחוֹת בּטלוֹת, עד שפּיהקוּ וזזוּ אל בּית־הקפה לשתוֹת וּלעשן וּלספּר. וּבין הבּדיחוֹת והמליצוֹת עבר בּינתים גלגל השמש ת“ק על ת”ק פּרסאוֹת; היוֹם נוֹטה לעבוֹר, והיוֹשבים המתבּדחים נזכּרים להזדרז לשוּק הדגים למצוֹא חתיכת דג לסעוּדת הערב. גם הבּדחן משיב למקוֹמוֹ את הכּיס, רוֹחץ את פּניו ורגליו וּממהר ללכת להתפּלל מנחה וערבּית בּציבּוּר. וּבבּית כּבר הספּיקוּ להרתיח אוֹ לצלוֹת את הדג וּכבר סעוּדת־הערב מוּכנה. הוּא סוֹעד וּמברך ונוֹשׂא את רגליו שוּב לבית־הקפה, שבּוֹ החברים הבּטלנים כּבר מחכּים לבוֹאוֹ. פּה יוֹשבים עתה החברים שוּרוֹת שוּרוֹת על כּסאוֹת תחת כּיפת השמים וּמחכּים בּאַפלוּלית למעט צחוֹק ולמעט קלוּת־ראש. עם בּוֹא הבּדחן משתדל כּל אחד למשכוֹ לצדוֹ. כּכה הם מבלים עד כּחצוֹת הלילה, בּשתיית ספל קפה וקרקוּר עשן הנרגילה, ספל אחרי ספל ועישוּן אחרי עישוּן; לפעמים עד שמעיר אוֹתם בּעל הקפה כּי עת לסגוֹר, והם מתאוֹששים וקמים ונשמטים איש איש לביתוֹ. ואם הלילה ליל ירח והוֹסיפוּ להסתוֹבב לאוֹרוֹ; ואם הלילה ליל ירח מלא והציע המציע והסכּימוּ כּוּלם לבלוֹת את שעוֹת הירח על חוֹף הים. חוֹף ים ישר ונהדר יש לה לעיר עדן; וכל שכּן בּשעוֹת השפל, עם ירידת מי הים, נבלט שטח חוֹל מגוּבּש וּמיוּשר בּלחיכת גלים והוּא ראוּי למשׂחקי כּדוּרגל, לריצה קלה, לנפילוֹת בּטוּחוֹת משבר רגל ושבר יד; וכן הבּחוּרים הבּטלנים מבזבּזים בּוֹ חלק מכּוֹח בּחרוּתם בּמיני משׂחקים של ריצה ותחרוּת והתגוֹששוּת, בּרדיפה של ריצת רגל אחת, כּשרגל אחת תלוּיה בּאויר ורגל אחת קוֹפצת ודוֹלגת, כּאילוּ לא היה לאדם צוֹרך בּרגל האחרת; שכּן לפעמים מצליח הקוֹפץ על רגל אחת להדבּיק את הרץ בּשתי רגליו.

שׂחוֹק זה וכזה המציאוּ בּחוּרים כּארזים בּלי כּוונה תחילה, וּבראש כּוּלם היוּ שנַיִם, כּעין שמעוֹן ולוי אחים, ואחד מהם השוּלחני המחליף. שנַים אלה זכוּ לצאת מכּלל היהוּדים הנעלבים בּשוּק — הפּלשתים בּעלי השרירים לא היוּ מעיזים להתגרוֹת בּהם וּלהניח ידם על כּתפם, ואף לא לקללם קללה הרגילה בּפיהם. ואם פּעם העיז המעיז וקיבּל תמוּרת העזתוֹ — אחד מהם קוֹפץ כּקפיצת נמר טוֹרף, חוֹבקוֹ חביקת מתנים וּמגבּיה אוֹתוֹ וחוֹבטוֹ לארץ, שׂם את בּרכּוֹ על לבּוֹ וּמַלחיך את פּיו עפר, וחברוֹ יהיה שוֹמר ראשוֹ שלא יבוֹאוּ אחרים להתערב. שני חברים בּטלנים אלוּ שזכוּ להתהלך בּשוּק הירקוֹת כּמתהלכים בּגן נקראוּ בּפי הפּלשתים: לִיבַּח, כּלוֹמר, אריוֹת. שני בּחוּרים אלה הישיבה בּבתי־הקפה והמשׂחקים והבּדיחוֹת והמליצוֹת וסיפּוּרי המעשׂיוֹת היוּ להם קבע ועבוֹדת־המסחר היתה להם ארעי. רגילים בּחוּרי עדן הסוֹחרים לדאוֹג לעצמם, לאסוֹף פּרוּטה לפרוּטה למען הכין צידה ליוֹם חתוּנתם וּליוֹם שׂמחת לבּם, להרהר על ההוֹצאוֹת המרוּבּוֹת הנחוּצוֹת לחתוּנה הנארכת ארבּעה שבוּעוֹת בּנשפים וּבסעוּדוֹת, בּשירוֹת ותשבּחוֹת, בּאכילה וּבשתיה. ואילוּ שני בּחוּרים אלה לא דאגוּ לעצמם וּבהגיע זמן חתוּנתם לא היוּ עוֹד מוּכנים לכך, וכל מה שהרויחוּ ואצרוּ היוּ רק שרירי גוּף וּבדיחוֹת וּמליצוֹת. שלא כּדרך בּחוּרי עדן, עברוּ את גיל העשׂרים לחוּפּה ונשארוּ בּחוּרים מבּחוּרים.

כּכה התיאש החבר השוּלחני המַחליף מחַלפנוּתוֹ ונספּח אל בּית־החרוֹשת לטבּק ולמד שם את עבוֹדת קיפּוּל הסיגריוֹת. וּבהחליף החלפן את מקצוֹעוֹ התחלפוּ גם מנהגיו — הוּכרח להיוֹת כּקשוּר לשוּלחן הקיפּוּל כּל שעוֹת היוֹם וגם חלק משעוֹת הלילה, ונשארוּ לוֹ לבית־הקפה רק שעוֹת אחדוֹת משעוֹת הלילה. והן הוּכרח לישוֹן שינה מספּיקה שלא ינמנם בּיוֹם, שכּן הישיבה על הכּסא כּל היוֹם עלוּלה להרדים. הוּכרחוּ שרירי גוּפוֹ לגנוֹז את גבוּרתם לעת עתה וּלהסתפּק בּתנוּעוֹת הקלוֹת בּכוֹח ראשי האצבּעוֹת בּעבוֹדת הקיפּוּל. חבריו הלכוּ ונתרחקוּ ממנוּ מיוֹם ליוֹם וכן הלכוּ ונפסקוּ תנוּעוֹת גוּפוֹ הרגילוֹת בּמשׂחקים, והתחלפוּ הנשימוֹת הטהוֹרוֹת אשר על שׂפת הים בּנשימוֹת הטבּק העכוּרוֹת, והגבוּרה שבּוֹ היתה גבוּרה לבטלה. שנים על שנים ישב הגיבּוֹר אל השוּלחן, מקפּל סיגריוֹת וחוֹשׂך שׂכר הקיפּוּל לצרכי החתוּנה. אוּלם גם אחרי שהתחתן והוֹליד בּנים הוֹסיף לשבת לשוּלחן־הקיפּוּל. ורק בּבוֹא הזמן וּבית־החרוֹשת התחיל לעבּד את הטבּק בּמכוֹנוֹת התחילה להתגלוֹת גבוּרת הגיבּוֹר הגנוּזה, ותהיינה הגבוּרה וההבנה משוּלבוֹת לתיקוּן בּית־החרוֹשת. כּי בּעל בּית־החרוֹשת היה עני מגבוּרה, גוּפוֹ צנוּם והוּא שוֹגה בּדמיוֹנוֹת, ולכן הוּא נתוּן בּידי המכוֹנן לשבט אוֹ לחסד. התימני החזק, שהיה עוֹמד על דוּכן המכוֹנה, מנצח על מהלך המכוֹנה וּמלעיט אוֹתה עלי־הטבּק, היה בּוֹ אמנם מגבוּרת השרירים הנחוּצה, אבל היה חסר הבנת דבר מתוֹך דבר. כּל נכסי־לימוּדוֹ הן רק אוֹתן הידיעוֹת המפוֹרדוֹת, אשר ידע וחיקה ממהלך עבוֹדת מַעבידוֹ היוָני בּעל בּית־החרוֹשת וּבעל המקצוֹע, ויוֹתר מזה לא הבין. כּל קלקוּל בּמכוֹנה, אשר לא היה עוֹד כּמוֹהוֹ, לא ידע מה רפוּאתוֹ ותקנתוֹ, ורק היה מרבּה לגשש וּלמשש את גלגלי המכוֹנה, מפרק את זה וּמרכּיב את זה, מתקן וּמקלקל, מקלקל ומתקן, בּלי לדעת את פּשר הקלקוּל. וּבינתים והחרוֹשת נרדמת ורוֹב הפּוֹעלים מתחילים כּוֹעסים ורוֹעשים ואימתם מוּטלת גם על בּעל בּית־החרוֹשת. והמַלעיט מעין רוּח עיועים נכנסת בּוֹ אוֹתה שעה — על הלכה שנעלמה ממנוּ וגוֹרמת להשפּיל את ערך בקיאוּתוֹ לפני כּל. עין בּעין הוּא רוֹאה כּי הוּא הרוּח החיה אשר בּכל בּית־החרוֹשת וּבלעדיו הכּל נרדם; הוּא לוֹבש גאוה, משתמש בּה וּמרויח ממנה, וגם מכסה בּה את קלוֹנוֹ. לעתים, כּאשר המכוֹנה אינה מתקלקלת מעצמה זמן רב, הריהוּ עוֹמד וּמקללה שתהא צריכה תיקוּן ויוּכל להראוֹת כּוֹחוֹ ושלטוֹנוֹ. והנה פּעם אחת היתה הזמנה שזמנה נקבּע בּכתב־חוֹזה, וּבראוֹת המַלעיט שעבוֹדת ההזמנה כּבר נתמלאה חציה לקח לוֹ את מַפתחוֹת המכוֹנה, פּירק וקשר, קשר וּפירק, וּכדרכּוֹ סיבּך וקילקל והמציא כּל מיני קלקוּלים נסתרים מן העין, והתחילה המכוֹנה מוֹציאה סחוֹרה מקוּלקלת, שהיא נגד תנאי הקוֹנה. אחר הלך הבּיתה והתחַלה. ראה בּעל בּית־החרוֹשת הפסד ממוֹן מפּה והפסד ממוֹן מפּה, העמיד את מי שהיה חַלפן ונעשׂה מקפּל סיגריוֹת כּי ילעיט את המכוֹנה. ונסיוֹנוֹ הראה את הצלחתוֹ, כּי גבוּרתוֹ עזרה להבנתוֹ והבנתוֹ עזרה לגבוּרתוֹ והסתגל לעמוֹד על דוּכן המכוֹנה. וכן עלה מדַרגת מקפּל סיגריוֹת למדרגת מכוֹנן. השׂכּיל לחקוֹר את המכוֹנה וללמוֹד את סיבּוֹת קלקוּלה ותיקוּנה. וּלימים כּל קלקוּל בּמכוֹנוֹת אליו יביאוּ וכל חידה של סיבּוּך מכוֹנה הוּא יפתרנה. עבוֹדתוֹ בּמכוֹנה הביאה אוֹתוֹ לידי לימוּד דבר מתוֹך דבר, וסוֹפוֹ עלה כּדרגת מהנדס המפקח על כּל מהלך בּית־החרוֹשת, היוֹדע את כּל המקצוֹעוֹת שבּוֹ, ונעשׂה לנאמן הבּית, לשוֹמר כּל אוֹצרוֹתיו, המוֹציא והמביא — כּל הנכנס נכנס לידוֹ וכל היוֹצא יוֹצא מתחת ידוֹ. משׂכּוּרתוֹ בּיד עצמוֹ וּזכוּתוֹ להוֹרידה וּלהעלוֹתה. כּל מה שהוּא רוֹצה וכל מה שנחוּץ לוֹ מוּתר לוֹ לקחת כּבעל־הבּית עצמוֹ. הוּא וּבעל־הבּית הנם כּיוֹם מן הגוֹלים שבּאוּ מן הגוֹלה לבנוֹת את הארץ, כּשני זקנים חברים הנפגשים וּמשׂוֹחחים על הבּחרוּת שהלכה ואיננה.


טִיוּל בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ

כּתוֹם חוֹל־המוֹעד כּבר היוּ מחכּים לחוֹל־המוֹעד הבּא; אך יצא חוֹל־המוֹעד של חג הסוּכּוֹת וּכבר היוּ מחַשבים מתי יגיע חוֹל־המוֹעד ההוֹלך וּבא, וּמה הם ארבּעת ימיו בּימי השבוּע, ואם רצוּפים הם, ואם השבּת לא תפריע בּיניהם, כּי חג שארבּעת ימי חוֹל־המוֹעד שלוֹ רצוּפים, בּלא הפרעת שבּת בּאמצע, היה נחשב חוֹל־מוֹעד מוּצלח לטיוּלים. לקראת חוֹל־מוֹעד כּזה היוּ עוֹבדי הסיגריוֹת מתעוֹדדים וּמתכּוֹננים לטייל קבוּצוֹת קבוּצוֹת בּעגלוֹת מתחרוֹת.

עשׂרוֹת רבּוֹת היוּ ורוּבּם כּכוּלם עוֹבדים בּאוּלם אחד, אבל בּהלָך־רוּחם היוּ כּשתי קבוּצוֹת, כּעין אלוּ שקוֹראים להם כּיוֹם ימין וּשׂמאל. בּעלי שני ראשים היוּ ותמיד מתנגחים כּשוָרים. בּריב הראש והתעוֹרר ריב לכוּלם, וּבלכתוֹ בּשלוֹם והוּשפּת השלוֹם עם כּוּלם. על תריסר שוּלחנוֹת עוֹבדים המקפּלים, ששה מוּל ששה, וישיבתם פּנים אל פּנים. והעבוֹדה כּוּלה רק בּעשׂר אצבּעוֹת הידים, וּשאר אברי הגוּף בּטלים, והפּה יוֹתר מכּוּלם. כּל היוֹם הוּא מחפּשׂ לעצמוֹ דבר לטפּל בּוֹ. פּעמים נבלטת הידידוּת וּפוֹתחים את פּיהם בּשיר. נערים וּבחוּרים הם אשר לבּם מלא גיל, ואם אחד מן השוּרה עלץ לבּוֹ והתחיל בּשיר ישתתפוּ חבריו עמוֹ והשׂמחה שרוּיה בּמעוֹן עבוֹדתם. אבל פּעמים ותחת השׂמחה בּאה השׂנאה והקנאה ויהיה מקוֹם העבוֹדה ספוּג ריב וּמדנים, מלחמת קוֹרח ועדתוֹ, אח בּאחיו וחבר בּרעהוּ. וּמלחמתם לא מלחמת מַקלוֹת ולא חירוּפים וּקללוֹת ושמתוֹת כּנשים, אלא מלחמת מבוּגרים מתלמידי החדר, אשר פּסוּקי התנ"ך שגוּרים בּפיהם. בּפסוּקים אלה הם עוֹקצים כּדבוֹרים איש את רעהוּ. אין איש מקלל את רעהוּ, הוּא רק קוֹרא את הפּסוּק שעלה בּפיהוּ וּמקלל בּלי קללה; הוּא קוֹרא את הפּסוּק בּניגוּני החַזנוּת התימנים ועוֹקץ בּוֹ את חברוֹ. וחברוֹ הנעקץ בּוֹחר לוֹ פּסוּק המשיב עקיצה לפי הבנתוֹ וּלפי מַסת ידוֹ. בּראוֹת איש את חברוֹ מוּכּה בּפסוּק אכזרי ולבּוֹ נפצע, הוּא עוֹזרוֹ בּפסוּק; אך גם לבעל ריבוֹ יש חבר אשר ינקוֹם בּפסוּק, וּמחלוֹקת עצוּמה ואיוּמה גוֹברת. והממוּנה עליהם, ג’ורג' היוָני, אינוֹ מרגיש כּי עוֹבדיו מחרפים וּמגדפים זה את זה ואינוֹ משער כּי ריב וּמדנים על השוּלחן. והרי קצת דוּגמאוֹת לדרך המחלוֹקת הזאת. אם, למשל, אחד חוֹשד בּחברוֹ וקם החשוּד וניגן את פּסוּקוֹ כּאחד החזנים וּכאילוּ הוּא קוֹרא בּספר: “ויחר ליעקב ויָרב בּלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן מה פּשעי מה חטאתי כּי דלקת אחרי, כּי מששת את כּל כּלַי מה מצאת מכּל כּלי ביתך שים כּה נגד אַחַי ואַחיך ויוֹכיחוּ בּין שנינוּ”. והשוֹמע אוֹמר גם הוּא את פּסוּקוֹ: “יש לאל ידי לעשׂוֹת עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השָמר לך מדבּר עם יעקב מטוֹב ועד רע”. אוֹ בּהיוֹת אחד מתערב בּענינים לא־לוֹ ואמר המתרעם: “ויאמר מי שׂמך לאיש שׂר ושוֹפט עלינוּ, הלהרגני אתה אוֹמר כּאשר הרגת את המצרי, ויירא משה ויאמר אכן נוֹדע הדבר”. ושמע השוֹמע והשיב: “ואוּלם בּעבוּר זאת העמדתיך בּעבוּר הראוֹתך את כּוֹחי וּלמען סַפּר שמי בּכל הארץ”. אוֹ בּבקש אחד להיכּנע לחברוֹ וההוּא מגרשוֹ מלפניו ואמר לוֹ פּסוּק: “ועתה בּרח לך אל מקוֹמך אמרתי כּבּד אכבּדך והנה מנעך ד' מכּבוֹד”. וכן הם אוֹמרים דברים כּאלוּ וּכעין אלוּ בּרמיזה והכּל לפי העת והזמן.

וכן הקבוּצוֹת הצוֹררוֹת מתנגחוֹת כּתיישים אלה עם אלה כּל ששת חדשי השנה עד בּוֹא חוֹל־המוֹעד, שבּוֹ נעשׂה הטיוּל המשוּתף לכּפר ונערכת סעוּדה וּשתיה משוּתפת בּאחד הגנים. שני הצדדים הוֹלכים ושוֹאלים וחוֹקרים מבּעוֹד מוֹעד על העגלוֹן בּעל האבּיר שבּסוּסים וכל קבוּצה מזדרזת וּמתקשרת עם עגלוֹן שהוּכּר כּגיבּוֹר מתחרה, אשר יבטיח כּי עגלתוֹ תהיה הוֹלכת בּראש. עגלוֹן אחד מבטיח לנוֹסעיו שלוֹ והעגלוֹן האחר מבטיח לנוֹסעיו שלוֹ, וכל קבוּצה מבטיחה פּרס לעגלוֹנה אם יעמוֹד בּהבטחתוֹ ויכּנסוּ הראשוֹנים לפּרדס. וּזמן הנסיעה מן העיר לכּפר היא כּשעה וחצי בּדהירת סוּס. ואנשי הקבוּצוֹת מתכּוֹננים מבּעוֹד לילה, מבשלים ואוֹפים וצוֹלים וקוֹנים כּל שצריך. וּלמחרת כּל קבוּצה מַטעינה את צרכיה על עגלתה והעגלוֹת נוֹסעוֹת שוּרה אחת עד שמגיעוֹת חוּצה לעיר, יוֹצאוֹת לכּביש ההוֹמה תנוּעת אדם וּבהמה וּבאוֹת לכּביש המוֹביל אל הכּפר ואל מרחביה. והרי העגלוֹנים מתחילים לזרז את סוּסיהם וכל אחד מהם משתדל שתהיה עגלתוֹ הנוֹסעת ראשוֹנה. הכּביש צר מהכיל שתי עגלוֹת אחת בּצד אחת, ועגלה אחת הוֹלכת בּראש, והאחרת אינה מסכּימה ורוֹצה להיוֹת הראשוֹנה והעגלוֹן מַצליף על סוּסוֹ אחת וּשתים ושלוֹש וּמזרזוֹ לעבוֹר את הראשוֹן, וגם הראשוֹן מצליף את סוּסוֹ… כּכה בּמשך איזה רגעים תהיינה העגלוֹת קרוֹבוֹת זוֹ לזוֹ ויש סכּנה להתנגשוּת הגלגלים. פּעמים הסוּס מתפּרץ ועוֹבר את מי שקדמהוּ ועוֹלה קריאת הידד של נוֹסעי העגלה ההיא, קוֹל המנַצחים המשבּר את שׂשׂוֹן לבּם של המנוּצחים וגאוּת מרכּבתם שהיתה לפני רגע הוֹלכת בּראש. אז קם העגלוֹן ההוּא ועוֹמד על עמדוֹ בּדוּכנוֹ וּמצליף על סוּסוֹ בּכל כּוֹחוֹ וּמכריחוֹ להוֹציא את כּל שארית כּוֹחוֹ ולעבוֹר גם הפּעם לפני העגלה הראשוֹנה. ושוּב תהיה הסכּנה מרחפת שמא יתנגשוּ גלגלי העגלה. יש והנוֹסעים מרגישים כּי עגלתם מתנוֹעעת כּשיכּוֹר והוֹלכת ונוֹטה לצד אחד והם נוֹטים אִתה, וּכרגע והם והיא נהפּכים למדרוֹן בּצדוֹ של הכּביש. כּאלה וכאלה תקרינה גם לקבוּצה זוֹ וגם לקבוּצה זוֹ וּמתרחשים להם נסים של זכוּת־אבוֹת, עד שהם מגיעים אל הכּפר. ויש ואחד הסוּסים המתחרים תש כּוֹחוֹ כּנקבה בּאמצע הדרך, ולא יעיז להתחרוֹת עוֹד עם מתחרהוּ הגיבּוֹר ממנוּ. ורע מכּל שהוּא משאיר את העגלה בּאמצע הדרך כּאחת הסירוֹת שנתקעוּ בּחוֹל, בּשרטוֹן הים, ואבד הפּרס לעגלוֹן, ואבד הטיוּל למטיילים, ונשאר להם רק למלא את חוֹבתם וּלברך את בּרכּת הגוֹמל שגמלם האל הטוֹב.


מַטְבְּעוֹת־זָהָב וְרִמּוֹן

כּבן חמישים וחמש שנים היה עמינדב הנשׂיא בּהתאַלמנוֹ מאשת נעוּריו מרים הלוֹנדוֹנית. כּשנה אחת ארכוּ ימי אַלמנוּתוֹ והם ימים מרים וקשים — שינוּי מזג חל בּגוּפוֹ, קדחת היתה פּוֹקדתוֹ, וּשתי בּנותיו חלוּ מחלה אנוּשה. ראה אחיו הזקן ממנוּ את סבלוֹ, דאג להמתיק מרירוּת חייו וּלעוֹרר שׂמחת לבּוֹ, ויבקש וימצא אשה הדוֹמה לאוֹתה השוּנַמית. והאלמן נשׂיא ועשיר ואין אחד בּקהילה אשר לא ישׂמח להיוֹת חָמיו ואין אב ליפה בּבּנוֹת אשר ימנע מהקריב לכבוֹד עצמוֹ את הפּנינה אשר בּאוֹצרוֹ. והפּעם שׂיחקה לוֹ לנשׂיא הצלחה כּפוּלה וּמכוּפּלת — גם צנוּעה, גם מחוּטבת בּיפיה, גם ענף עץ אבוֹת. וכן נידפה מבּית הנשׂיא עצבוּת האַלמנוּת. המנוֹחה מרים הלכה והשתכּחה ואהבת אהוּב לבּה עברה מלב אל לב, ואך בּניה וּבנוֹתיה התאבּלוּ לה בּלכתם מצוֹעפים בּמטפּחוֹת שחוֹרוֹת.

ראה הנשׂיא כּי דברי אחיו שאמר לוֹ בּימי אבלוֹ, כּי אפשר שאדם ימצא נחמה על אשתוֹ אחת בּאשתוֹ אחרת, דברים נכוֹנים הם, הטה אזנוֹ לשמוֹע דבריו גם עתה: ועתה, אחי, אשתך הראשוֹנה מרים, שהתגלגלה מלוֹנדוֹן לעדן, ילדה לך בּנים ודמם חציוֹ דם משפּחתנוּ וחציוֹ דם אשכּנזים, אשתך אחרוֹנה תלד לך בּנים ודמם כּוּלוֹ דם משפּחתנוּ. נתנוּ דברי האח אמוּנה בּלב הנשׂיא ולא פּסק פּיו מלהתפּלל יוֹמם ולילה, שהשם יזַכּהוּ להוֹליד בּן זכר שיהיה דם אחד ועוֹר אחד. הוּא ספר וּמנה ימים, חדשים ושנים וצפה ליוֹם שיראה את אשת זקוּניו חוֹבקת ילד, בּן־זקוּנים. לא חשׂך משאוֹל פּי זקנים, לא פּסח גם על עצת זקנוֹת היוֹדעוֹת סגוּלוֹת בּדוּקוֹת וּמנוּסוֹת לפתיחת שערי פּריה וּרביה, וכל מה שהדרך מתארכת והוֹלכת כּן תשוּקתוֹ לראוֹת בּן־זקוּנים מתגבּרת והוֹלכת.

אל שוּלחן מעוּדן וּמדוּשן ישבוּ הנשׂיא ורעיתוֹ לסעוֹד את סעוּדת חג הפּסח. ישב מבוֹרך בּכלל הבּרכוֹת הכּתוּבוֹת בּתוֹרה: בּכתר תוֹרה וּבכתר נשׂיאוּת, בּבנים וּבנוֹת, בּאשה יפה, והוּא מהרהר בּלבּוֹכּהרהוּרוֹ יוֹם יוֹם: לוּ בּן־זקוּנים לנוּ והיתה השׂמחה שלמה. והנה תוֹך הרהוּרוֹ הגישה לוֹ אשתוֹ את צלחת הרימוֹנים האדוּמים, רימוֹני ארץ־ישׂראל אשר הגיעוּ לעיר עדן; נוֹצצים כּוּלם היוּ הרימוֹנים והתגלוּ מלוֹא יפים לעיני הנשׂיא, משעשעים את הלב וּמשׂמחים את הנפש. לקח הנשׂיא את קליפּת הרימוֹן, שזה עתה התרוֹקנה, הפך בּה והפך בּה, הבּיט אל אשתוֹ היוֹשבת ממוּלוֹ ורוַח לוֹ, שׂם בּת־צחוֹק בּניב שׂפתיו ואמר בּלשוֹן־נדר: בּיוֹם שתזכּי להיניק בּן אמלא לך קליפּת־רימוֹן זאת מטבּעוֹת־זהב. הוּא שמר את הדבר בּלבּוֹ והיא שמרה את הקליפּה בּארוֹנה. ויהי כּאשר ילדה לוֹ בּן ותבא לפניו את קליפּת הרימוֹן וימלאנה זהב כּאשר נדר.


 

שַׁעַר שִׁשִּׁי: גַּלְגַּל חוֹזֵר

וְהָיְתָה הַכֶּסֶת לְמִשְׁמֶרֶת

בּהיכּנס האיש אל משׂרדוֹ של הסוֹחר הערבי אל־עוּריגי וראוּ עיניו דבר מוּזר שלא בּקלוּת יוּבן שחרוֹ, והוּא דבר זוֹל וּפשוּט וּמלוּכלך מרוֹב זיעה, אך תלוּי בּאמצע הקיר כּאילוּ היה תכשיט יקר־ערך אוֹ סמל המסחר, והוּא כּסת־סַבּלים. בּראוֹת זאת הרוֹאה ושאל: מה זה ועל מה זה תלוּיה כּסת־סַבּלים מלוּכלכת וּספוּגת זיעה בּמשׂרד מכוּבּד כּזה? והסוֹחר אל־עוּריגי הוּא זריז שאין כּמוֹתוֹ, קוֹלוֹ מצוּחצח, הברת פּיו נשמעת כּמתוֹך חצוֹצרה, גוּפוֹ מהוּקצע, רגלים לוֹ גדוֹלוֹת, אבל קלוֹת. בּעוֹדוֹ נער בּא לעיר עדן מעיר־מוֹלדתוֹ אל־בּיצה, שאף אם היא אחת מערי תימן הרי מלכּהּ בּראשה ולה צבאוֹת ושׂרי־צבאוֹת משלה. מידוֹת וּמנהגים להם משלהם וחוּקים וּמשפּטים משלהם ומכבּדים את האמת והאמוּנה והחירוּת ושוֹמרים על כּל מנהג וּמסוֹרת. זריזים הם וּמוֹאסים את הבּטלה; דבר שיצטרך אדם רגיל לעשׂוֹתוֹ בּמשך שעתים הם משתדלים לעשׂוֹתוֹ בּשעה אחת. אנשי העיר הזאת, בּין ערבים וּבין יהוּדים, מוּכּרים כּאנשים נאמנים למלא את התפקיד המוּטל עליהם, ואלה ואלה חיים בּשלוֹם ואלה ואלה מוּשחרים וּמשוּזפים; מבנה גוּפם דק, אבל עצמוֹתיהם כּברזל מעוּשת. בּבוֹאם לעדן הם מחבּיאים את נשקם ויוֹצאים לעבוֹדת הסַבּלוּת, וּבן הששים אשר בּהם עוֹדוֹ עוֹבר בּין הסבּלים ונוֹשׂא על גבּוֹ ארגז בּעל כּוֹבד של מאתים קילוֹ, ואפילוּ עוֹלה בּוֹ בּמדרגוֹת למעלה.

אכן, אנשי אל־בּיצה דלתוֹת העבוֹדה פּתוּחוֹת לפניהם בּעדן – הם עוֹבדים בּכבישי העיריה, גם בּמשׂרדי “רוֹיטר” וגם בּמשטרה. והאיש עוּריגי אחד מהם. בּבוֹאוֹ לעדן סידר כּסת על גבּוֹ ונכנס בּשוּרה והיה מגיבּוֹרי הסַבּלִים אשר בּנמלהּ של העיר. לוֹ גבוּרה – כּתף רחבה וגב רחב – למען הארגז הגדוֹל והחבילה הכּבדה בּיוֹתר. עבוֹדתוֹ בּנמל סיגלה אותוֹ להכּיר כּל מיני סחוֹרוֹת וּלהבין מאין בּאה סחוֹרה זוֹ וּלאן הוֹלכת סחוֹרה זוֹ, מאין בּאה אניה זאת וּלאן מפליגה אניה זאת. בּהתמדתוֹ ושׂימת־לבּוֹ הכּיר וידע סוֹחר זה ועשיר זה, אוֹתוֹ ואת סחוֹרתוֹ. שנים רבּוֹת עשׂה עוּריגי בּסַבּלוּת בּנמל ואגר לוֹ ידיעוֹת רבּוֹת שהוֹעילוּ לוֹ בּיוֹם שבּא להיוֹת גם הוּא סוֹחר וסרסוּר קטן. הכּרתוֹ את הסוֹחרים סללה לוֹ את הדרך להיכּנס למסחר, והאמוּנה בּישרוֹ קירבה אוֹתוֹ ללב הסוֹחרים, שהלווּ לוֹ ונתנוּ לוֹ מסחוֹרתם בּהקפה. והוּא סחר ועלה מהר בּשלבּי סוּלם המסחר. מחיל אל חיל הלך והיה מאלה אשר להם מַהלכים בּמשׂרדים הגדוֹלים וחתימתוֹ שוה אלפי לירוֹת, הוּא יכוֹל לקבּל בּה סחוֹרה בּאלפי לירוֹת. הוּא בּחר לעצמוֹ סוֹכנים מבּני עירוֹ הזריזים, שלח אוֹתם לערים ולכּפרים הידוּעים לוֹ מכּבר והיוּ מביאים את מיני הסחוֹרוֹת המבוּקשוֹת בּאירוֹפּה: עוֹרוֹת, צדפת הפּנינים, חֶלבּנה, לבוֹנה, והיה שוֹלח להם בּד, אוֹרז, סוּכּר וּמיני בּשׂמים הבּאים מהוֹדו וסין, האהוּבים בּארצות ערב ותימן וחַבּש.

והכּסת מימי היוֹתוֹ סַבּל משוּמרת בּביתוֹ והוּא נוֹתן בּה עיניו גם בּבוֹאוֹ להוֹכיח את בּניו הגדוֹלים, גם בּרצוֹתוֹ להכניע את סוֹכנוֹ, גם בּבקשוֹ לתת עדוּת למכּיריו, כּי הוּא לא רמוּ עיניו ולא גבה לבּוֹ; וּבדבּרוֹ תמיד עם אחד מאלה היה מוֹרה בּאצבּע על הקיר.


וַיְהִי נְצִיב מֶלַח

מחצרמות התגלגל בּא־אלַכּסַח לעדן בּעוֹדוֹ נער. כּאחד המשוֹטטים לחפּשׂ פּרנסה בּא עם אביו מעיר זאת אשר בּקצוֹת תימן, הקרוֹבה אל הים העשיר בּדגים וּבצדפת הפּנינים, ותוֹשביה סוֹחרים קמצנים. יוֹשבים בּה גם ערבים תימנים. הקמצנוּת מזוּגה בּהם מטבעם והם שוֹמרים על כּל דבר קטן כּבבת־עינם, מסתפּקים בּמוּעט והפּזרנוּת רחוֹקה מנפשם. את מנת אכילתם יקחוּ בּמידה, בּמשקל וּבמשׂוּרה; תבשיל האוֹכל שנוֹתר שוֹמרים אוֹתוֹ למחרת. פּזרנים הם רק בּדבר אחד – את הריחוֹת הטוֹבים הם אוֹהבים בּכל לבבם, וּכשוֹעים נדיבים הם מפזרים כּסף למיני בּשמים לבשׂם את גוּפם וּבגדיהם, לפזר עליהם את אבקת הריחוֹת הטוֹבים, למרק את בּשׂרם בּשמני המשחה. הם מתפּשטים מכּל בּגדיהם ושׂמים את עשׂבי הבּשׂמים על המַחתה, ונכנס הוּא והיא אל תוֹך הסדין וּמתבּשׂמים בּענן עשן הקטוֹרת. דבר זה הוּא חוֹבה להם לפני בּיקוּר ולפני תפילת יוֹם הששי, וכפלים – בּיוֹם חג. כּי תעבוֹר וַהריחוֹת מין ריח מיוּחד וידעת כּי בּן חצרמות הוֹלך וּבא מאחריך. בּעירם נוֹצר מין עץ אשר בּשׂריפתוֹ על גחלת־אש הוּא פּוֹלט ריח טוֹב ונעים לאף וגם לנפש, וּבשׂימך קוֹרטוֹב ממנוּ על גחלת־אש ופיעפּעה כּפעפּע בּאש קוֹרטוֹב הסוּכּר, ועלה עשנוֹ והפיץ ריח שיש לוֹ הסגוּלה להתפּשט מחדר לחדר וּמבּית לבית, ואף מרחוֹב לרחוֹב. הוּא מבשׂם בּגדים רבּים והריח יעמוֹד בּהם ימים ושבוּעוֹת וחדשים. ואם הבּגד עטוּף ושמוּר בּארגז סגוּר הרי הריח יעמוֹד גם שנים. העץ הזה משכּיח את כּל קמצנוּתם של בּני חצרמות, שהם אנשי־דת אדוּקים ושוֹמרים על שש תפילוֹת־הקבע שלהם ועל צוֹם שלוֹשים היוֹם בּשלימוּת, אף כּי יסבּלוּ ממצוּקת הרעב והצמא של אקלימם החם והיבש. לא כן בּשאר דברים. אף כּי רבּה תשוּקתם לדג־מלוּח, הם מסתפּקים בּזנבוֹ. הם חוֹסכים כּסף, קוֹמצים על יד, בּין בּעניוּתם בּין בּעשרוּתם. שוֹמרים וּמדייקים בּחשבּוֹנוֹת. שלא תתעלם מנגד עיניהם קשׂיטה אחת קטנה. מדקדקים על עצמם וגם מסַגלים לכך את בּניהם, וּמלקים אוֹתם עד מות אם העפּילוּ וּביזבּזוּ. גם את נשי חיקם הם מרסנים תחת ידיהם וּמקפּידים על כּל דבר, אף על פּכּים קטנים שאבדוּ מן הבּית. אכן, קמצנים הם יוֹתר מדי, עד כּי הם נראים עניי־נפש, שהכּסף אהוּב להם מכּל.

וּבעירם חדרי־לימוּד לקריאת הקוֹראן, שם מלמדים גם לחַשב חשבּוֹנוֹת. והסוֹחרים הערבים שבּעדן בּוֹחרים לעצמם פּקידים מאנשי חצרמות בּגלל החריצוּת והקימוּץ וזוֹל משׂכּוּרתם, וּפעמים בּוֹחר בּהם אף הסוֹחר האירוֹפּאי. צליח בּא־אלַכּסַח הנער היה אחד מהם וגדל בּעדן, קימץ על יד וקיבּץ מעט כּסף, והלך וסחר והצליח והרויח, ואף נעשׂה לשֵייך. הוּא היה בּעל גוּף וצוּרה וחַדוּת־לשוֹן וּשלשתם עזרוּ לוֹ בּמהלך המסחר ונהיה לעשיר העוֹנה עזוֹת. וּמידוֹתיו אלוּ עשׂאוּהוּ חריף בּין שאר הסוֹחרים הערבים, והוּא הלך לפני כּוּלם וּבראש כּוּלם, כּנציגם. וכל דבר ציבּוּר עם הממשלה הוּא המדבּר עמה בּשמם. הוּא היה מהדר את עצמוֹ בּבגדי־חגים, מענג את עצמוֹ בּבשׂמים יקרים, ותקיפוּתוֹ נבלטת בּעברוֹ בּשוּק בּמרכּבתוֹ. הוּא לא ישב בּה כּעשיר מתכּבּד אשר עגלוֹנוֹ מוֹשך בּרסן, אלא היה רוֹתם למרכּבתוֹ רק אחד הסוּסים האבירים והוּא עצמוֹ מוֹשך בּרסנוֹ; שבט מיוּחד היה מחזיק בּידוֹ וּבוֹ היה מפלפּל את הסוּס וּמרתקוֹ בּרוֹב הכּוח אשר בּזרוֹעוֹת ידיו; אוֹהב הוּא להכעיס את הסוּס בּהצלפה וריתוּק, הצלפה וריתוּק, והרבּה פּעמים שברוּ סוּסיו על הכּביש המאוּבן את פּרסוֹת רגליהם מתוֹך בּעיטת־רוֹגז.

בּהעשירוֹ היה לוֹ כּסף מיוּתר והיה מחפּשׂ עסקים רחבים. הוא שׂם עין על החברה האיטלקית שהחכּירה אדמת מְלֵחָה מן הממשלה והעשירה והאדירה. הוּא היה עוֹבר בּמרכּבתוֹ ורוֹאה בּעיניו את תלי המלחים התלוּלים המחכּים לאניוֹת ורוֹאה בּטעינתם, ונתן לבּוֹ למימי ים זה שאין לוֹ סוֹף ואין לוֹ קצבּה, וּבא לפני אחד ממלכי תימן אשר ארצוֹ תשכּוֹן לחוֹף הים וסידר בּריכוֹת למי־ים להאָדת המלח. בּעבוֹדה זאת היה מעביד מאוֹת פּוֹעלים וּמכשירים וצינוֹרוֹת וּמכוֹנוֹת וּמַשאבוֹת. אוּלם שנים עברוּ וּמלחי־המים לא היוּ מתגבּשים. אמרוּ לוֹ יוֹעציו: האדמה הזאת אינה מוּכשרת. והאוֹמרים הם מכּיריו האיטלקים שהיוּ משתמשים בּדרכי חכמתם לקלקל לוֹ, שלא יקוּם להתחרוֹת בּהם בּמלח. אך הוּא מוֹסיף להוֹציא כּסף וּמוֹסיף לקווֹת למלח. עזב את כּל עניני המסחר שלוֹ והשקיע את ראשוֹ ורוּבּוֹ בּמלח, בּחשבוֹ כּי רק יתחיל המלח להתגבּש ויכפּל הוֹנוֹ עשׂרוֹת מוֹנים. וּבסוֹף, כּאשר הריק כּספּוֹ אשר בּארגזוֹ, התחיל להוֹציא משל אחרים. כּי סוֹכן היה למסחר הפּנינים והם מביאים לוֹ צרוֹרוֹת גדוֹלים למכירה, והחזיק בּפקדוֹנוֹת של אחרים, מתוך כּוונה להחזיר, כּמוּבן. וּבינתים התחיל להתדלדל. התחילוּ בּעלי הכּסף להגיש עליו משפּטים והוּא השתדל להסתיר את חוּלשתוֹ; אבל פּניו היוּ מעידים עליו וּמשׂרדוֹ הנרדם היה מגלה את נסתרוֹתיו, אף אם לשוֹנוֹ נשארה כּחרב חדה וּמשיבה עזוֹת כּקוֹדם, ואף אם מרכּבתוֹ וסוּסוֹ ואכזריוּת הצלפוֹתיו נשארוּ כּקוֹדם. אבל הדלדוּל והזלזוּל הנגרם אחרי המשפּטים נטלוּ ממנוּ לבסוֹף את כּבוֹד דיבּוּרוֹ של הסוֹחר עד שנפל כּנפילת פּוֹשט־רגל. יצא מרשימת הסוֹחרים והיה כּאיש פּשוּט הדוֹאג לכלכּלת אנשי־בּיתוֹ יוֹם יוֹם. ויוֹם אחד בּא איש אל בּית־החרוֹשת לטבּק אשר בּעדן וחבילת רצוּעוֹת־עוֹר בּידוֹ וּפנה לבעל בּית־החרוֹשת: קנה מידי רצוּעת־עוֹר משוּמשת של מנוֹע. אמר לוֹ בּעל בּית־החרוֹשת: לא אוּכל לקנוֹת ממך, כּי אוּלי גנוּבה היא. אמר האיש: הנה בּעליה עוֹמד בּחוּץ, כּי הוּא מתבּייש להיכּנס. הלך בּעל בּית־החרוֹשת לראוֹת והנה זה השייך צליח בּא־אלַכּסח.


מְקִימִי מֵעָפָר דָּל

אחד הסוֹחרים הדלים היה בּא־עוּקבּא וּמִכּת הקמצנים מעיר חצרמות התגלגל לעדן, עבד והסתוֹבב, סבל והסתוֹבב, צימצם את בּטנוֹ וקיבּץ פּרוּטה לפרוּטה שנצטרפוּ והיוּ לעשׂרוֹת שקלים. בּלכת בּא־אלכּסַח לחפּשׂ אחרי המלח, בּכּפר אשר על חוֹף הים, חשב ללכת גם בּא־עוּקבּא ולפתוֹח בּוֹ חנוּת, כּי העוֹבדים הרבּים בּמקוֹם המלח צריך שתהיה חנוּת־מכּוֹלת קרוֹבה להם. חשב ועשׂה. קנה בּעשׂרוֹת שקליו סחוֹרה וארזהּ בּארגזי־נפט וּבשׂקים וּבפחים ושׂם אוֹתם על הגמל, עלה וישב ממעל לכוּלם ונסע אל הכּפר. חיפּשׂ כּל מיני דרכים להקים, בּלי נגר וּבלי מחיר, צריף לחנוּתוֹ וּמשכּנוֹ. פּרק את סחוֹרתוֹ, ואת הארגזים הריקים סידר כּאיצטבּוֹת זוֹ על גבּי זוֹ וסידר בּהם את סחוֹרתוֹ ונהיה לבעל חנוּת היוֹשב וּמוֹכר לקוֹנים –בּפרוּטה סוּכּר, בּפרוּטה שמן, בּפרוּטה תה, בּחצי פּרוּטה סיגריוֹת וּבחצי פּרוּטה גפרוּרים. וככה היתה החנוּת וּבעליה וקוֹניה דוֹמים זה לזה וּראוּיים זה לזה. בּא־עוּקבּא הדל היה גם בּעל עט וּבעל חשבּוֹן, למד זאת כּאחת עם קריאת הקוֹראן; וכאשר אזל לוֹ מין סחוֹרה כּתב מכתב לעדן שישלחוּ לוֹ עוֹד פּח סוּכּר, עוֹד פּח שמן, עוֹד קוּפסוֹת סיגריוֹת, עוֹד קוּפסוֹת גפרוּרים, וכעבוֹר ימים והנה גָמָל וגַמָל עוֹמדים על יד חנוּתוֹ וּמוֹסרים לוֹ מה שנשלח. חדשים ושנים המשיך בּא־עוּקבּא בּעמידת סוֹחר בּחנוּתוֹ הסמוּכה למפעל המלח אשר לחוֹף הים. משעה לשעה נכנס אליו קוֹנה וקוֹנה בּפרוּטה מזה וּבפרוּטה מזאת. בּשעה הפּנוּיה היה יוֹשב וקוֹרא בּקוֹל משתעשע בּספר הקוֹראן, שהביא אִתוֹ מחצרמות, ורוּח ים היתה מנשבת עליו וּמשפּיעה תנוּמה על עפעפּיו.

הסוֹחר בּא־עוּקבּא כּמעט שלא היוּ לוֹ הוֹצאוֹת בּספר־החשבּוֹן שלוֹ – אין שׂכר־דירה, אין מסים, אין פּוֹעל. ואשר לאוֹכל – הוּא לוֹקח ממה שיש בּחנוּת להשקיט בּוֹ את רעבוֹנוֹ. מוּרגל הוּא מנַערוּתוֹ בּצמצוּם הבּטן, וּבשעה שהקיבה תציקהוּ הוּא יוֹדע לפייס אוֹתה בּדבר מוּעט וּלהשתיקה. כּי יש לוֹ בּחנוּתוֹ פּת בּסלוֹ – כּכּר לחם שׂעוֹרים משלשוֹם שלא נמכּרה והוּא פּוֹגם אוֹתה בּכוֹח ידוֹ, מַטבּיל חלקה בּפח שמן־השוּמשמין וסוֹעד בּלי לשלם פּרוּטה מפּרוּטוֹתיו הצרוּרוֹת בּחגוֹרת בּטנוֹ. כּכה נהיה בּא־עוּקבּא אחד הסוֹחרים הכּילנים המקבּלים ולא נוֹתנים, וסיגל את עצמוֹ להיוֹת שליט על קיבתוֹ כּאשה כּנוּעה שאינה מעיזה לבקש מבּעלה דבר מוֹתר. הוּא שׂמח בּמה שנפל בּחלקוֹ וישב כּל היוֹם בּצריפוֹ וּבלילה סגר דלתה בּמסך־שׂק וישן עד הבּוֹקר. קם והסיר את שׂק־המסך והנה חנוּת פּתוּחה וּמקבּלת את הקוֹנים. צרכיו תמיד בּצדוֹ, אין לוֹ צוֹרך ללכת הרחק מחנוּתוֹ. בּרצוֹתוֹ להתפּלל פּוֹרשׂ את מחצלתוֹ וכוֹרע וּמתפּלל; בּרצוֹתוֹ להתרחץ טוֹבל בּים וּפניו לצד חנוּתוֹ. כּלכּלתוֹ כּוּלה כּמעט מצוּיה בּתוֹך חנוּתוֹ ואין לוֹ מה שיכריחהוּ לעזוֹב את מסחרוֹ; ואפילוּ בּרצוֹתוֹ לנקביו והטה מעט הצדה מחנוּתוֹ.

והנה בּיוֹם בּהיר אחד נכנסה לחנוּתוֹ זקנה מקוֹששת עצים וּמבקשת בּפרוּטה סוּכּר. בּהיכּנסה לחנוּת הרגיש בּא־עוּקבּא ריח מהריחוֹת הנעימים אשר האף רגיל להריח בּם בּעיר חצרמות. הבּיט בּא־עוּקבּא סביבוֹ ואינוֹ רוֹאה איש מחוּץ לזקנה. האמין לאַפּוֹ בּמה שהוּא מריח ועמד והסתכּל בּאשה מראשה ועד רגלה וּמרגלה ועד ראשה, עד שהתגלתה לעיניו איזוֹ חתיכה, כּמין אבן מוּשחרת הדוֹמה כּכוּסבּת שוּמשמין. והריח מתגבּר והוּא ממין הריחות שרגילים להריחוֹ בּבתי העשירים בּימי החגים, בּבקרם זה את זה וּבנשקם זה את ידוֹ של זה. עמד בּא־עוּקבּא כּהמוּם מלהבין את הדבר. וּבינתים לקחה הזקנה את הסוּכּר ויצאה. אך התרחקה והריח נחלש ונעלם. אמר בּא־עוּקבּא: הריח נוֹדף מהזקנה, והוּא קפץ להחזירה, כּאילוּ לקחה את הסוּכּר בּלי לשלם לוֹ את הפּרוּטה. צעקה הזקנה: שילמתי לך קוֹדם שצררת לי את הסוּכּר, ואין לי אפילוּ פּרוּטה אחרת, כּי כּל היוֹם אני מקוֹששת על שׂפת הים וּמוֹכרת בּשתי פּרוּטוֹת למחית היוֹם. אמר לה בּא־עוּקבּא: גם אני נחוּץ לי יוֹם יוֹם קש, לאפוֹת וּלבשל. הביאי לי כּל יוֹם את מה שאַת מקוֹששת ואקנה ממך בּשתי פּרוּטוֹת ואוֹסיף לך מעט תמרים. הוֹרידה הזקנה מעל ראשה את חבילת הקש, קיבּלה שתי פּרוּטוֹת וּמעט תמרים וערכה תפילה להצלחתוֹ ולבריאוּתוֹ של בּא־עוּקבּא והלכה. והוּא התיר את חבילת הקש וּמצא בּתוֹכה חתיכוֹת גדוֹלוֹת הדוֹמוֹת כּכוּסבּת השוּמשמין, מעין צפיעי־בָּקר מיובּשים, היפים להסקה.

ויהי בּהחזיק בּא־עוּקבּא את החתיכוֹת בּידוֹ והיה כּוּלוֹ ספוּג ריחם של עשירי חצרמות. אז הוּברר לוֹ בּבירוּר כּיּ כּל חנוּתו ספוּגה ריח המוּשק, ולקח את כּל החתיכוֹת וּצררן צרוֹרוֹת על גבּי צרוֹרוֹת, ארגז בּתוֹך ארגז, לקבּוֹר את ריחם מאַפּם של אחרים, ועמד על דלת חנוּתוֹ ועיניו פּקוּחוֹת וּמשוֹטטוֹת על מעבר הזקנוֹת המקוֹששוֹת הבּאוֹת מעבר שׂפת הים. כּל היוֹם ההוּא וּלמחרתוֹ הלך וקנה את הקש ואת צפיעי הבּקר אשר בּוֹ. וכן ימים אחדים עשׂה את עצמוֹ נדיב חסיד הקוֹנה וגם מחַלק תמרים. ארגזים על ארגזים מילא צפיעי בּקר וּכגנב נסע עם ארגזיו לעדן, קוֹדם שיוָדע הדבר ויהרגוּהוּ קרוֹבי הזקנוֹת. אוּלם הפּירוּרים שנשארוּ עוֹד שם על חוֹף הים גילוּ את הדבר לאחרים. ויהי בּלכתם יוֹם יוֹם אל חוֹף הים ללקט מה שהקיאה הדגה והפליטוּ הגלים אל חוֹף הים, לקטוּ גם חתיכוֹת חתיכוֹת קטנוֹת שנשמטוּ מחבילוֹת הזקנוֹת המקוֹששוֹת, והוּא מה שהשאיר להם בּא־עוּקבּא לפליטה. אבל העוֹשר והאוֹשר נפל בּחלקוֹ של בּא־עוּקבּא, אשר בּן לילה נהפּך מסוֹחר דל לסוֹחר עשיר גדוֹל. גם בּעשירוּתוֹ היה עניו וּמנוּמס, אבל נשאר קמצן כּבראשוֹנה.


לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ

סמל האיש התם והישר היה הסוֹחר אַבזַרעה. שמוֹ מעיד עליו שהוּא יליד חצרמות – מסוֹרת קבוּעה יש להם לאנשי חצרמות להכתיר לראש השם אָלף־בּית: אב־זרעה, אב־שֵנַפר, אב־צאלח, אב־לַכּסַח וכדוֹמה. אבזרעה זה תחילת מסחרוֹ בּעיר מַצַוַע, בּעוֹד מתנוֹפף עליה דגל מצרים, והמשיך מסחרוֹ גם כּשעברה לאנגליה ואנגליה נתנה אוֹתה מתנה לאיטליה. הוּא בּא לעדן כּסוֹחר וּמיד נראה לעיני כּל שהוּא איש ישר שאינוֹ משתמש בּרמאוּת; היה שקט וקר בּמעשׂיו, כּבד בּתנוּעוֹתיו וכל דבריו בּלחש. בּעברוֹ בּרחוב נראָה כּוּלוֹ לבן – בּבגדיו, בּמצנפתוֹ וּבפניו העגוּלים וּבגויתוֹ הנמוּכה. כּוּלוֹ כּמעט הפכּוֹ של בּא־לַכּסח – בּשבתוֹ בּמרכּבתוֹ ישב בּה כּמכוּבּד וינהג את המרכּבה לאִטה; בּשבתוֹ בּמשׂרדוֹ עם הקוֹנים והמוֹכרים ידבּר רק מעט וּבלחש, וּדבריו מקוּבּלים בּאמוּנה, כּי אין הוּא יוֹדע פּלפּוּלי־מסחר ואין בּוֹ עזוּת העשיר. הוּא נחשב מגדוֹלי הסוֹחרים בּעיר, מסחרוֹ מסחר הסיטוֹנוּת. בּלשוֹן־סתרים מדבּר הסרסוּר וּמתווך בּין הקוֹנה והמוֹכר והם קוֹבעים את המחירים בּסימנים של פּרקי האצבּעוֹת, וּמאוֹת חבילוֹת עוֹר ואלפי חבילוֹת קפה נקנוֹת ונמכּרוֹת בּבת אחת. בּאי־כּוֹח החברוֹת האירוֹפּיוֹת הקוֹנוֹת סחוֹרה מבקרים בּמשׂרדוֹ יוֹם יוֹם, כּי הוּא גם סוֹחר גם סוֹכן סחוֹרוֹת הנשלחוֹת מקצוֹת תימן, חבּש, ארצוֹת הסוּמלים, עיראק, חג’אז, וגם מחצרמות; הוּא נאמן לשוֹלחיו והם משליכים את יהבם עליו.

שנים הלכוּ ועברוּ והוּא הלך וגדל בּמסחרוֹ. בּאוֹצרוֹ נמצא כּסף מזוּמן בּשפע וּצרוֹרוֹת גדוֹלים של פּנינים הנשלוֹת מן הים ונשלחוֹת אליו בּכמוּת גדוֹלה. הוּא שׂוֹנא את הדיחוּי של לך ושוּב ורגיל הוּא לקנוֹת כּל דבר בּמזוּמן והמוֹכר לוֹ מקבּל מחיר סחוֹרתוֹ בּעוֹדוֹ עוֹמד על רגליו. בּדבר הזה הוּא יחיד בּמינוֹ בּכל העיר ודוּגמה וסמל לכל עשיריה. בּאִם יֵעשׂה מסחר בּתנאי לשלם את המחיר בּמזוּמן וּלאַלתר נקרא התנאי בּשם: “בּמזוּמן – אַבזרעה”. איש ישר ונאמן הוּא אַבזרעה גם בּעיני הסוֹחרים גם בּעיני הממשלה ונתכבּד לשבת כּאחד מחברי העיריה, וּמלתוֹ מכוּבּדת. בּאחד ממשפטיו של בּא־לַכּסַח עם תוֹבעיו בּענין הפּנינים שנשלחוּ לוֹ למכירה ראה השוֹפט העליוֹן צוֹרך לקבּל חיווּי־דעה בּענין מסחר הפּנינים, והזמין את אַבזרעה הישר, הראוּי לבוֹא ולעמוֹד כּעֵד בּיוֹם עריכת המשפּט, אשר חלק גדֹול של סוֹחרי־הפּנינים העשירים התגלגלוּ לבית־המשפּט לשמוֹע מהלכוֹ. עמד השוֹפט העליוֹן והסבּיר למתוּרגמנוֹ, המתרגם מאנגלית לערבית, שהיא לשוֹנוֹ היחידה של אבזרעה, לאמוֹר: כּבוד בּית־המשפּט מבקש מכּבוֹדוֹ כּי יחַווה דעתוֹ בּענין שנפל בּין השוֹלח וּבין הסוֹכן, שהסוֹכן היה מתנהג כּך וכך וּבינתים עלה אוֹ ירד מחיר הפּנינים בּשוּק. מה היית דן עם אלה הסוֹחרים ששלחוּ אליך למכּוֹר פּניניהם על חשבּוֹנם ואחריוּתם? האם אתה, בּתוֹרת סוֹכן נאמן, היית מַצדיק את תביעתם זאת נגד בּא־אלַכּסח? הסבּרת השוֹפט לקחה זמן רב עד שבּיאר אוֹתה כּראוּי למתוּרגמן ועד שהמתוּרגמן הצליח לבאר אוֹתה כּראוי לאַבזרעה. והוּא, אבזרעה, שמע את השאלה והבין לפי דעתוֹ, ונתן חיווּי דעתוֹ בּלשוֹן הערבית למתוּרגמן, והמתוּרגמן תירגם לשוֹפט. והשוֹפט אמר: לא זה הדבר שבּיקשתי מכּבוֹדוֹ, וחזר והסבּיר שאלתוֹ למתוּרגמן, ושוּב התקשה המתוּרגמן למסוֹר הדברים לאבזרעה, כּי השאלה היה בּה מחכמת שוֹפט, ואבזרעה הוּא איש ישר ותם מהבין חכמוֹת אלוּ, והשיב רק לפי מה שהבין וּמסר חיווּי דעתוֹ בּאמצעוּת המתוּרגמן, והמתוּרגמן לשוֹפט. אמר השוֹפט: לא לזאת נתכּוונתי. ושוּב הלכוּ דברי השוֹפט אל המתוּרגמן ודברי המתוּרגמן אל אבזרעה: תגיד לוֹ שכּבוֹדוֹ השיב שלא ממין השאלה. כּכה נדדוּ הדברים הנה והנה ואין קצה לשאלוֹת המחוּדשוֹת של השוֹפט. פּתאוֹם ראה קהל הציבּוּר שהיה בּבית־המשפּט איש אחד שזינק מתוֹך שוּרת היוֹשבים, יצא למסדרוֹן והסיר את מצנפתוֹ מעל ראשוֹ והבּיט לשמים וקרא: ריבּוֹן העוֹלמים ואדוֹן האדוֹנים, למי אתה נוֹתן עוֹשר?


הַסַּרְסוּר

עיר־התמרים היא העיר זַבִּיד: תמריה שחוֹרים ועשירים בּעסיסם ודבשם, ואין כּמוֹתם אלא בּמצרים והם נקראים עוֹשַה. עיר־תמרים זוֹ היא אחת מהערים בּקצוֹת תימן, ויש לה גם מוֹצא אל הים. אנשיה אוֹהבים לנסוֹע בּדרך הים יוֹתר מדרך המדבּר. צבע עוֹרם הוּא כּעוֹר התימני, אבל מצוּיים בּהם דברים המבדילים אוֹתם מערבי מדבּר תימן. בּדבּר אתך אחד מהם אתה מרגיש מיד כּי איש זבּידי הוּא – צלצוּל שׂפתם יש בּוֹ הרבּה מקוֹלוֹ של הבּרוְז השט בּמים. סוֹחרים זריזים הם וּרגילים לבוֹא לעיר עדן בּסירוֹת־מפרשׂ גדוֹלוֹת, שהן להם כּגמַלי תימן. מביאוֹת סחוֹרוֹת וקוֹנים לסחוֹרוֹת. יש בּהם רבּים היוֹדעים את מלאכת הסריגה בּמכוֹנוֹת עצים וּבמבּוּקים, והם בּקיאים בּסריגה וּבצביעה וּבעשׂיית מרבדי צמר־גפן מצוּירים וצבוּעים. יש בּמזגם מטבע הנשים, והם רחוֹקים מהיוֹת דוֹמים לבּדוים שוֹדדים הנפוֹצים בּמדבּרי תימן. אדוּקים הם בּאכילת עשׂבי הקַאת, אוֹהבים תמרוּקי נשים ונהנים מחברת עלם־שעשוּעים נקי וּמסוּדר שמבטא לשוֹנוֹ יש בּוֹ מִשל עלמה. טעמוֹ של מעשׂה־סדוֹם נעים להם, וּמוּתר להם לדבּר בּשבח יפיוֹ של הילד אפילוּ בּפרהסיה; והם מתחרים זה בּזה בּשבחים, אחד אחד בּשבח ילדוֹ שלוֹ. מציאוּתם בּעדן רק כּאוֹרחים עוֹברים, הם קוֹנים את צרכיהם וּמוֹכרים את סחוֹרוֹתיהם – טבּק, חוּטי צמר־גפן, כּל מיני בּשׂמים, תמרוּקים וכדוֹמה – ושבים וּמפליגים אל המקוֹם אשר בּאוּ משם.

ודרך מסחרם שסרסוּרם הוֹלך לפניהם מקוּשט בּבגדי־משי, מבוּשׂם בּבשׂמים שריחם נוֹדף למרחוֹק, עם טבּעוֹת־זהב על אצבּעוֹתיו, ושרשרוֹת־זהב עליו מלוּטשוֹת, מבריקוֹת וּמרהיבוֹת עין רוֹאיהן. הוּא נכנס לפניהם אל חנוּיוֹת הסוֹחרים, נוֹשׂא ונוֹתן וּמתַווך, וּמַשלים בּיניהם. אין הם עוֹשׂים בּלי עצתוֹ וּבלי הסכּמתוֹ אם בּדבר קניה ואם בּדבר מכירה. וכל זמן שהם בּעיר הם אוֹרחיו; אוֹכלים יחד, וּביחוּד עשׂב הקאת, שוֹתים יחד. וּבנסעם יבוֹאוּ אחרים בּמקוֹמם, וגם הם יהיוּ אוֹרחיו ויעשׂה להם כּאשר עשׂה לאוֹרחים הקוֹדמים.


מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל

קבּלן ממשלתי היה עבּד אל־רחמן המֶכָּוי, מתכּבּד בּאֶחָיו שהיוּ בּעלי משׂרוֹת־ממשלה מכוּבּדוֹת בּעדן – זה מהנדס העיריה וזה נוֹטריוֹן ראשי – והשפּעתם מוּכּרת בּכלל תוֹשבי העיר, המקריבים להם גם חנוּפּה, גם כּבוֹד, כּגוֹדל תקיפוּתם עליהם. ידיעתם בּשׂפה האנגלית וּבחוּקים היוּ להם קרדוֹם לחפּוֹר בּוֹ, והם בּעלי מצח וחזקי לב וּלשוֹנם חרב חדה. עיר מוֹלדתם מֶכּה ולכן נקראוּ בּשם מֶכָּוי.

בּמלחמת־העוֹלם הראשוֹנה קיבּל עבּד אל־רחמן קבּלנוּת מטעם הממשלה – סידוּר כּביש ותיקוּן גשר החוֹתך לשוֹן של ים. הפּוֹעלים היוּ חוֹפרים והוּא היה מצוה וּמפקד עליהם. פּתאוֹם נשמע לאזניו קוֹל כּקוֹל הכּאת פּטיש על הקוּרנס ואחריו נראה כּעין שמנוּנית צפה על המים, והאף התחיל לקלוֹט ריח רע, ריח של נפט. עבּד אל־רחמן שׂמח ורעד בּיחד, אך לא איבּד שיווּי־משקל דעתוֹ. למזלוֹ היה הדבר בּשעת מעריב ערבים וכבר פּסקה רגל עוֹברי־דרך, ויכוֹל לעשׂוֹת מלאכתוֹ כּמעט בּאין רוֹאה. שני הפּוֹעלים שהיוּ אתוֹ נתן להם מתנוֹת שקלים הגוּנוֹת וּשלחם המדבּרה אל עיר־מוֹלדתם, ורק עם גמר המלחמה לחש לאֶחיו על הטוֹב הצפוּן להם. הם התחילוּ לחשוֹב בּינם לבין עצמם כּדת מה יעשׂוּ. החכם שבּהם הביא ספרים אשר ידוּבּר בּהם בּזה הענין והתחיל לעיין בּהם וּלהבין פּשר דבר מַעינוֹת־הנפט. ספרים אלה הדריכוּ אוֹתוֹ וקישרוּ אוֹתוֹ אל המהנדסים אשר בּלוֹנדוֹן. אחרי שידעוּ האחים את הפּרק הראשוֹן של הענין התחילוּ בּאים בּזהירוּת בּפני הממשלה וּמבקשים רשיוֹן לחפּשׂ נפט בּסביבת עדן. המשׂא והמתן הלך ונמשך מחוֹדש לחוֹדש וּמשנה לשנה וּבסוֹף ניתן חפצם בּתנאים ידוּעים. מאז התחילוּ להתכּוֹנן לעשרוּת מוּפלגה והתחילוּ להכין כּסף לצוֹרך השעה.

אך יצא הקוֹל בּעיר וּבקשוֹת־בקשוֹת מטעם החברוֹת ועשירי העיר ירדוּ על עבּד אל־רחמן וזה תנאיו משוּנים משל זה – מי בּהצעת שוּתפות וּמי בּאפנים אחרים. אך עבּד אל־רחמן לא היה אגוֹז רך לפצח אוֹתוֹ בּקלוּת; היה מבטיח למציעים כּי בּמשך ימים אחדים יוּכל לגלוֹת את מַעין הנפט אשר בּידיעתוֹ. בּדבריו אלה היה מַגבּיר את תאותם והיוּ מציעים לוֹ תנאים טוֹבים יוֹתר. וכל מה שהיוּ מציעים היה הוּא רוֹצה יוֹתר. וּבין האחים של עבּד־אל־רחמן אחד כַּתב של העתוֹן “טיימס” והוּא יוֹדע את המתהווה בּעוֹלם ואת יסוֹד הצלחת העשרוּת, והוּא מזהיר את האחים שלא יעשׂוּ המלאכה בּידי אחרים, כּי אם הם, האחים עצמם, יעשׂוּה בּהביאם מהנדס מלוֹנדוֹן; בּעזרתוֹ ידלוּ את הנפט מעמקי האדמה. אמר עבּד אל־רחמן: הלא בּעינַי ראיתי את הנפט המתפּרץ ולא נשאר לנוּ בּלתי אם לקבּל אוֹתוֹ אל תוֹך בּריכוֹת. ואמנם התקשרוּ עם מהנדס אנגלי, בּתנאי משכּוֹרת חדשית קצוּבה, והוּא הגיע לעדן. וכל בּעלי הכּסף מציעי השוּתפוּת עיניהם תלוּיוֹת לראוֹת איה המטמוֹן גנוּז ואיה מקוֹם מעינוֹ. עברוּ רק שבוּעוֹת אחדים וּכבר התגלה מקוֹם קביעת אהלם של עבּד אל־רחמן וּמהנדסוֹ. יוֹם יוֹם היוּ מבקרים שם וּמתכּנים תכניוֹת.

עבּד אל־רחמן הראה למהנדס את הסימנים שעשׂה בּמקוֹם בּיוֹם ההוּא – המלט שיצק כּדי לסתוֹם את הפּירצה שנעשׂתה בּקרדוֹם ולעצוֹר את הנפט המתפּרץ. על פּי סימניו התחיל המהנדס לחפּשׂ את הנקבּר. עברוּ שבוּעוֹת על שבוּעוֹת והסימנים לא נמצאוּ, והמקוֹם לשוֹן־ים והמים כּמפריעים אוֹ מפריעים בּאמת. וּבינתים נפסק החיפּוּשׂ עד בּוֹא משאבוֹת שוֹאבוֹת מים מלוֹנדוֹן. התחיל המהנדס משוֹטט בּסביבוֹת העיר. שׂם את מכשיריו בּמכוֹנית והוֹלך מהר לגבעה וּמגבעה להר, כּי רצה לדעת ולראוֹת בּמדבּר תימן מה שלא ידעוּ ולא ראוּ עיני אחרים. מסתוֹבב הוּא ורוֹאה ורוֹשם ואין יוֹדע מה רוֹשם.

בּאוּ המַשאבוֹת וּבא הקץ לטיוּל והתחילוּ לעבוֹד ולשאוֹב. אמנם, המים מי ים ואת הים אי אפשר להחריב. אמר המהנדס לשנוֹת את תכניתוֹ ונצרך לבקש רשוּת מהממשלה להרוֹס את הכּביש וּלחכּוֹת להסכּמתה. המשׂא והמתן נתאָרך וההסכּמה ניתנה על תנאי, שיסדר קוֹדם כּביש אחר מסביבוֹ, שבּוֹ יתקשר הכּביש שנחתך. גם דבר זה הצריך זמן. משׂכּוֹרת המהנדס היתה שמנה, וההוֹצאוֹת היוּ רחבוֹת וּבעל הזכוּת לא היה בּאוֹצרוֹ כּסף רב כּל כּך. לכן הוּכרח גם למכּוֹר בּתים גם ללווֹת וההוֹצאוֹת הוֹלכוֹת ונכבּדוֹת, והסימנים הוֹלכים וּמיטשטשים עם החפירוֹת וההריסוֹת. יוֹם יוֹם השתדל בּעל הזכּיוֹן להסבּיר למהנדס את המקוֹם שבּוֹ מצא את המציאה וּלאַמת לוֹ את הדבר כּי ראה בּמוֹ עיניו את זרימת הנפט ממעל לים, וּבאַפּוֹ הריח את ריחוֹ, וּבידוֹ סתם את הפּירצה בּמלט. ויוֹם אחד השיב המהנדס כי איננוּ רוֹאה מאוּמה מכּל הדברים האלה. וככה היה בּעל הזכּיוֹן הוֹלך ותוֹהה על חלוֹם בּהקיץ ועל בּזבּוּז כּל כּספּוֹ שאצר בּעמל רב. ואילוּ המהנדס, אף שאמר כּי לא דוּבּים ולא יער, היה מציע חילוּפי תנאים – לא משכּוֹרת חדשית כּי אם שוּתפוּת בּאחוּזים. הוּא מציע וּבעל הזכּיוֹן דוֹחוֹ בּהשתמטוּיוֹת. בּינתים והחיפּוּשׂ כּבר התרחב בּשטח גדוֹל יוֹתר ממקוֹם הסימן של המסַמן, וכל מה שהוּא מתרחב כּן מתעלם מקוֹר הנפט, עד שצצוּ ויכּוּחים והתגלגלוּ בּעלי הזכּיוֹן והמהנדס לבית־המשפּט. עבּד אל־רחמן אוֹמר: המהנדס מַעלים עין מעֵין הנפט בּכוונה מתוֹך טינה שלא הסכּמתי לקבּלוֹ שוּתף ועל כּן לא אשלם שׂכרוֹ; והמהנדס אוֹמר: הנפט בּמקוֹם הזה לא היה ולא נברא כּי אם משל הוּא, ואני דוֹרש תשלוּם שאר משׂכּוּרתי והוֹצאוֹתי. נפסק חיפּוּשׂ הנפט ונשאר רק המשפּט לבדוֹ.

בּימים ההם כּבר נתנה הממשלה רשוּת שלא ניתנה קוֹדם – עוֹרכי־דין היוּ רשאים להוֹפיע בּבית־המשפּט שבּעדן. העמידוּ להם שני הצדדים עוֹרכי־דין. המהנדס בּחר לוֹ את עוֹרך־הדין האנגלי גַרדינֶר, איש מיוּשב וּבעל מזג קריר, שאין עצביו נמתחים אפילו מגָרים אוֹתוֹ הרבּה; וּבעל הזכּיוֹן העמיד לוֹ את אחיו צאליח אל־מֶכָּוי, בּעל המשׂרה הנוֹטריוֹנית, הידוּע בּכל העיר בּתקיפוּתוֹ, בּערמתוֹ, בּצחוּת לשוֹנוֹ וכוֹחוֹ גם להחליק גם לזרוֹק חכּה ולצוּד בּה את מתנגדוֹ. בּמשפט היתה נבלטת מרירוּתוֹ של אדם אשר איבּד כּל כּספּוֹ ותקותוֹ. הוּא, עבּד אל־רחמן, כּמוֹ שהיה מאמין בּכל לבּוֹ כּי ראה פּעם בּמוֹ עיניו את הנפט הצף על פּני המים וליכלך בּוֹ את ידיו והריחוֹ בּאפּוֹ, כּן היה מאמין כּי המהנדס, אשר הסתוֹבב מסביב למקוֹם המסוּמן מתוֹךֹ כּוָנה למצוֹא את מקוֹם מוֹצאוֹ של הנפט, בּגד בּוֹ; הוּא מצא את מקוֹם מוֹצאוֹ, אך חסם ממרחק את שביל זרמוֹ. צאליח, שהיה תקיף מעיקרוֹ, בּא ענין הריסת אחיו והסתבּכוּת כּספּיהם והכפּיל תקיפוּתוֹ. והמשפּט נמשך ונמשך, – פּעם הגשת תעוּדוֹת, פּעם הגשת מכתבים וּפעם שמיעת עדוּת. והנה בּיוֹם מימי המשפּט מטרטר הטלפוֹן וּמוֹדיע מעשׂה משוּנה: המהנדס סעד אמש כּדרכּוֹ סעוּדת הערב וישן כּדרכּוֹ בּריא בּמיטתוֹ אשר בּחדרוֹ; אוּלם בּבּוֹקר, בּראוֹת משרתוֹ כּי אדוֹניו מאַחר לקוּם, ניגש לדפּוֹק על דלת חדרוֹ להעירוֹ בּקראוֹ לוֹ: צבּ, צבּ (אדוֹן, אדוֹן), ואין עוֹנה ואין קשב. הזעיק את האנשים וּבאוּ לעזוֹר לוֹ לשבּוֹר את הדלת והנה המהנדס מוּטל מת בּמיטתוֹ.

החקירה המוּרחבת בּיררה, כּי המהנדס שׂכר דירה לגוּר בּה, הוּא והמבשל, המשרת המוּסלמי שלוֹ; וּבוֹ בּערב היתה סעוּדתוֹ סעוּדת שפן וּמאכלי שימוּרים. הרוֹפא בּדק וחיוה את דעתוֹ כּי מת בּהרעלה, והממשלה שפכה את חמתה על החנוּת שנקנוּ ממנה קוּפסוֹת־השימוּרים. עגלוֹת האשפּה עמדוּ על דלת החנוּת וּמאוֹת אלפי קוּפסאוֹת הוּחרמוּ ונזרקוּ לאשפּה… והמהנדס נקבּר בּלוית כּבוֹד ועל הדירה שׂמה הממשלה את חוֹתמה למען שמוֹר על נכסיו וחפציו עד שיוֹדיעו לקרוֹביו שבּלוֹנדוֹן. וּבישיבת המשפּט הבּאה בּיקש צאליח מבּית־המשפּט כּי ימסרוּ לוֹ את ספר הרישוּמים של כּל החקירוֹת שעשׂה המהנדס בּעדן, והסבּיר בּקשתוֹ: הלא אחי ואני הבאנוּהוּ מלוֹנדוֹן על חשבּוֹננוּ וּבהקצבת משׂכּוֹרת חדשית, ועל כּן הזכוּת בּידנוּ לקבּל את הניירוֹת והפּנקסים השייכים לחקירת הנפט. השוֹפט ראה צדקת בּקשתוֹ של צאליח, אבל העוֹרך־דין האנגלי הרגיש בּסכּנה שבּדבר ועמד בּתוֹקף על דעתוֹ, בּהסבּרוֹת שוֹנוֹת וּבטעמים שוֹנים, כּי הדברים אשר בּחדר שייכים אך ורק ליוֹרשי המת. כּכה נסתם הגוֹלל על המהנדס ועל מַעין הנפט – לטוֹבת הממשלה.


בַּעַל הַכִּבְשָׁן

בּעל משׂרפוֹת־הסיד היה בּעצמוֹ חיור כּסיד, וגם זקנוֹ הלבן שרוּי בּאבקת הסיד. ממדבּרוֹת תימן התגלגל לעדן. לפי אוּמנוּתוֹ קַדָר, והיא שקירבתוּ והכשירתוּ להיוֹת בּעל משׂרפוֹת־סיד. כּבשנוּת סידר לעצמוֹ בּכפר קרוֹב בּיוֹתר לעדן וַיהי מספּק סיד לבוֹני הבּתים. יש לוֹ חפירוֹת חפירוֹת וכל חפירה גדוֹלה מחברתה והוּא ממלאה עצים ואבנים ואחרי שמוֹנה אוֹ עשׂרה ימים הם נהפּכים לאבקה והיא נגרפת אל הצד; ושוּב מתמלאוֹת החפירוֹת עצים ואבנים, וחוֹזר חלילה. בּשיטה תימנית־מדבּרית זאת היה ממציא אבקת סיד כּבוּי והיה מביאה בּשׂקים לילה לילה על דבּשת גמליו. כל הלילה נוֹסעים הגָמל והגַמל והסיד, וּבבּוֹקר בּא בּעל הבּנין וּמצא שוּרוֹת שוּרוֹת של שׂקי סיד מוּכנים בּמקוֹם בּנינוֹ. בּיוֹם ששי עוֹשׂה בּעל הכּבשן חשבּוֹן – כּל מעמס גמל מחירוֹ מסוּים, שתי רוּפּיוֹת הוֹדיוֹת לכל ארבּעה שׂקים; וסימן יש בּין המפקח על הבּנין וּבין בּעל הסיד, שהם מכּים אגרוֹפם על שׂק הסיד ואם אין גוּמה בּשׂק סימן שאינוֹ חסר מן המידה.

צרוֹת צרוּרוֹת לוֹ לבעל הכּבשן עד שימצא לוֹ סיד מוּכן ועד שיֵהפך הסיד לכסף מזוּמן. עליו לשלוֹח ספּנים בּעלי סירוֹת בּים, כּי יפליגוּ למקוֹמוֹת שיש שם אבני־סיד הנשׂרפוֹת, עליו לשלוֹח גמלים למדבּרוֹת להמציא לוֹ עצים להסקת כּבשניו, למצוֹא פּוֹעלים שימלאוּ את כּבשניו, כּי יסיעוּ את הסיד ממקוֹם הכּבשן עד מקוֹם הבּנין. ורק בּעברוֹ את כּל הצרוֹת האלה בּשלוֹם יזכּה ליוֹם ששי אשר בּוֹ יקבּל את עשׂרת העַנַאת5 על כּל שׂק מלא סיד. עבוֹדה רבּה זאת ורוַח זעוּם זה השאירוּ את בּעל הכּבשן דחוּק ולחוּץ, תמיד היה חייב לעוֹבדיו. הרבּה שנים עבד, הרבּה סיד סיפּק, מאוֹת בּתים נבנוּ, והוּא עצמוֹ ללא בּית, וּמדוֹרוֹ בּמחסן שבּחר לגוּר בּוֹ בּתוֹך אחד מרחוֹבוֹת היהוּדים. הוּא בּחר להיוֹת שכן ליהוּדים מלהיוֹת שכן לבני עמוֹ, כּי ראה בּשכנוּתוֹ זוֹ שקט ושלוֹם לוֹ וּלמשפּחתוֹ. וגם שכניו היהוּדים מצאוּ את הצניעוּת אשר בביתוֹ וַתיטב מאד בּעיניהם.

כּן חיוּ הוּא ומשפּחתוֹ וגם רחלתוֹ וּטלאיה וּמשפּחתוֹ בּמחסן אחד. בּזקנוּתוֹ חשק לבּוֹ להשׂיא את אחד מבּניו, כּי רצה לזכּוֹת ולראוֹת בּחתוּנת בּנוֹ בּעיניו, אף אם יעלה לוֹ הדבר בּכל מטבּעוֹת כּספּוֹ.

וּמנהג חתוּנוֹת הערבים בּעדן משוּנה הוּא ממנהגי שאר תוֹשביה. רק שׂמחת הנשים נעשׂית בּתוֹך הבּית, אבל שׂמחת הגברים נעשׂית מחוּצה לוֹ. ואסוּר שהגברים יכּנסוּ בּביתם, ואפילוּ אחיו של בּעל־הבּית אסוּר שיכּנס לבית אחיו. אף בּשעת הצוֹרך מוּתר לוֹ להיוֹת בּבּית רק אם אחיו בּבּית, וקוֹדם כּניסתוֹ עליו לתת את הסימן הרגיל, כּדי שהנשים יספּיקוּ להתכּנס בּמקוֹם נסתר מן העין. וכן בּהיוֹת חתוּנה בּבּית מקימים סוּכּה גדוֹלה מחוּץ לבּית; לשם כּך יש להגיש בּקשה לעיריה וּלקבּל רשוּתה. והסוּכּה היא בּדמוּת אוּלם גדוֹל; בּה מסדרים איצטבּאוֹת לישיבה מזרחית, ואיצטבּה גבוֹהה מכּוּלן מעמידים בּאמצעה, היא איצטבּת המשוֹרר המנגן בּכנוֹר. מנגן כּזה איננוּ מן המצוּי תמיד בּעדן וצריך להזמינוֹ מבּעוֹד מוֹעד; ואם החתן בּר־הכי הוּא והזמין את המנגן המפוּרסם מצנעא, עיר־המלוּכה של האימם. אחת מארבּע דפנוֹת הסוּכּה מסוּדרת כּמחוּבּרת לבית החתוּנה. בּמחצלוֹתיה נוֹקבים כּנקבי שוֹבך קטנים וּמהם מציצוֹת אל תוֹך הסוּכּה הנשים אשר בּבּית. רק זכוּת קטנה של חוֹר קטן זה ניתנת לאשה להשתתף עם הגברים בּשׂמחת החתוּנה. שבעה לילוֹת מתאספים לילה לילה קרוֹבי החתן בּסוּכּה, יוֹשבים שעוֹת אחדוֹת בּאכילת הקאת ועישוּן הנַרגילה וּמשוֹררים שירה אחר שירה. לילוֹת אלוּ יהיוּ כּהכרזוֹת החתוּנה ההוֹלכת וּבאה; בּלילוֹת אלוּ עוֹבדים הבּדחנים בּהשלמת הסוּכּה, ואגב הליכה וחזירה הם מבדחים את נאספי־הסוּכּה בּליצנוּת וּמלוֹת מליצה. הזמנוֹת בּכתב נשלחוֹת למוּזמנים, כּי יתכּבּדוּ וישתתפוּ בּמסיבּה בּסוּכּת החתן, מַכְדָרָה שמה. לכל מוּזמן וּמוּזמן קוֹבעים מקוֹם מספּיק, שיוּכל לישב בּהסיבּה וגם למתוֹח ידיו ורגליו על האיצטבּה; וכל מי שהוּא מכוּבּד יוֹתר מקוֹמוֹ קרוֹב יוֹתר למשוֹרר המנגן. כּל מתכּבּד בּא עם הקאת שלוֹ, עם הנרגילה ועם הטבּק שלוֹ, ויש הבּא אף בּקוּמקוּם הקפה שלוֹ. אוּלם גם החתן מכין עמיסת גמל של קאת לכבוֹד האוֹרחים והעוֹבדים וּלאנשי הבּית.

הגמל העמוּס קאת הוּא המבליט בּעיר את יוֹם החתוּנה. קרוֹבי החתן מכניסים את הגמל הזה, הבּא מתימן, בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת, מלבּישים צוארוֹ תכשיטי כּסף מצלצלים, מכסים אוֹתוֹ ואת חבילוֹת הקאת שעל דבּשתוֹ בּגדי מלכים; רוֹכבי סוּסים ורוֹכבי גמלים עוֹברים לפניו, מעין אחַשתרנים ורמכים היוֹדעים לדהוֹר וּלרקד ריקוּדי סוּסים. וּבהגיעם לעיר מעמידים את הגמל בּאמצע המגרש הריק והמתוֹפפים עוֹמדים סביבוֹ; הרוֹכבים והסוּסים והגמלים דוֹהרים דהירת הלוֹך וטפוֹף וּמשתעשעים וּמשעשעים את קהל הרוֹאים בּדהירה מהירה, המעידה על אמנוּת הרכּב ועל גבוּרת הנרכּב. כּחצי שעה יארך סיבּוּב התחרוּת ואחר הוֹלכים, הם והגמל, אל מקוֹם הסוּכּה. שם סוֹעדים הרכּבים וּקרוֹבי החתן ומכּיריו. אחרי האכילה הם מתכּוֹננים לישיבת אכילת הקאת בּסוּכּה. עיקר החוּפּה היא הסיבּת הלילה על הקאת. רק בּלילה בּאים כּל המוּזמנים. נשמע חן קוֹל נגינתוֹ של המנגן. בּקוּם המנגן עם כּנוֹרוֹ ורקד החתן בּאמצע הסוּכּה. אחד אחד יקוּמוּ קרוֹביו וקרבוּ אל שוּלחנוֹ של המנגן וישׂימוּ מטבּעוֹת אחדוֹת בּצלחת־הנחוֹשת המבריקה. אחרי הקרוֹבים קמים גם אחדים מן המוּזמנים וגם הם שׂמים מטבּעוֹתיהם, וזה כּל שכרוֹ של המנגן. פּעמים מנשבת רוּח טוֹבה בּסוּכּה והוּא מרויח רוַח טוֹב; אוּלם פּעמים רוּח חרישית מנשבת בּה והוּא מרויח רוַח מוּעט. הכּל לפי אבי החתן, אם הוּא איש המוּכּר לבּריוֹת.

בּחתוּנתוֹ של בּעל הכּבשן חשב המנגן כּי בּעל־הסיד יש לוֹ הכּרה רבה עם בּעלי־הבּתים וציפּה להצלחה והרוָחה – צלחת מלאה שקלים. אוּלם בּשעת מעשׂה ראה וּמצא כּי טעה בּחשבּוֹנוֹ. כּרגיל בּליל חתוּנה עם מנגן מוּבהק הלך הילד מהלא אל מאחרי קירוֹת הסוּכּה, מתוֹך כּוָנה לשמוֹע את זמזוּמוֹ של הכּנוֹר הערב ללבּוֹ. הפּעם הצליח יוֹתר למצוֹא מקוֹם עמידה לבהוֹנוֹת רגלוֹ בּחלוֹן, בּדיוּק מוּל ישיבתוֹ של המנגן. האוֹר החזק שבּקע מחלוֹן הסוּכּה גילה לעיני המנגן את פּני הילד מהלא מכּירוֹ ושלח אחד מקרוֹבי החתן להזמין אוֹתוֹ כּי יכּנס וישב עם כּלל המוּזמנים אשר בּסוּכּה. והוּא, המנגן, צימצם את עצמוֹ וּפינה מקוֹם, והילד מהלא וחברוֹ נכנסוּ וישבוּ כּשכנים למנגן, ונתכּבּדוּ בּכל הדברים שמכבּדים בּהם את המוּזמנים, וגם מן הקאת הביאוּ להם והם לעסוּהוּ וּצברוּהוּ בּפיהם כּמוֹתם. שעה עברה ושעה בּאה, שירה נגמרת ושירה בּאה, והמנגן היה מכבּד את מכּירוֹ בּספל אחרי ספל מקוּמקוּם התה הקטן שלוֹ, העוֹמד לפניו על שוּלחנוֹ, והוּא עצמוֹ ממַתח את גוּפוֹ וּמכבּד וּפוֹשׂק שׂפתיו בּבת־צחוֹק שלא הוּבן טיבה; והמקבּל מקבּל וּמשיב בּבת־צחוֹק של נימוּס. כּכה עברוּ שעוֹת מחצית הלילה עד שהגיע הזמן שיקוּם המנגן, בּידוֹ אחת כּנוֹרוֹ וּבידוֹ אחרת יאחז יד החתן, וירקד אתוֹ וישיר לוֹ את השיר המקוּבּל, ויתחילוּ הקרוֹבים גם הם לקוּם ולקרב אל הצלחת וּלהשמיע את קוֹל צלצוּל המטבּעוֹת בּרעש, עד כּי ישָמע גם לרחוֹקים מן המקוֹם, אם הקרוֹבים והאוֹרחים נדבת לבּם גדוֹלה אוֹ קטנה. והנה הפּעם לא שמעוּ האזנים אוֹתוֹ קוֹל־הממוֹן המשׂמח והעלמתוֹ שברה את לבּוֹ של המנגן ושל החתן, אשר זה רצוֹנוֹ כּי מוּזמניו יעניקוּ בּעין טוֹבה למנגן וישַׂמחוּ אוֹתוֹ ויבליטוּ כּי נהנוּ משיריו והם מעריכים את כּבוֹד מזמיניו. מהעלמת קוֹל הצלצוּל ניכּר, כּי בּעלי־הבּתים שהזמינם בּעל־הסיד לא היוּ מעריכים אוֹתוֹ בּלבּם יוֹתר ממה שהוּא בּעל כּבשן, ואם הביא להם סיד רק להנאתוֹ הביא; ושכחוּ הטרחה שטרח להכין להם סיד לבנין הבּתים. ראה הזקן בּעל הכּבשן איך פּני בּנוֹ החתן הלכוּ והתכּרכּמוּ, ראה את פּני המנגן המנגן ורוֹקד וּפניו מוּטים אל הארץ, קם בּקפיצת בּחוּר מכּסאוֹ, יצא בּחרדה מן הסוּכּה ואחרי רגעים בּא ועמד לפני צלחת המנגן והוֹציא גרב מחגוֹרתוֹ ותפס אוֹתוֹ ממקוֹם האצבּע והגבּיה את ידוֹ מתוֹך קנאוּת והתפּארוּת והגרב התחיל להקיא מלוֹעוֹ שקלים כּשְרָצים והקוֹל נשמע לאוֹזן כּוּלם: טר־טר־טר־טר־טר־טר, קוֹל ארוֹך מדי שהפתיע את כּוּלם בּגַלוֹתו את עשרוּת הלב של בּעל־הבּית ואת עניוּת הלב של אוֹרחיו. למחרת עבר המנגן לפני בּית־החרוֹשת של הילד מהלא ושאל אוֹתוֹ לשלוֹמוֹ ואם שירי הערב היוּ לוֹ לתענוּג, וּבאגב שאל אם שנתוֹ ערבה לוֹ. השיב לוֹ הילד מהלא: אף טיפת שינה לא טעמתי בּשארית שעוֹת הלילה. צחק המנגן ואמר: התה שלי מקיץ נרדמים, כּי אני רוֹקח אוֹתוֹ בּמרקחת־סין מיוּחדת.


בַּעַל הַפַתְוָה

מיוֹצאי ירכוֹ של הנביא היה הנַגר. הוּא היה מן הזכּאים לנשיקוֹת – הכּלל היה מחוּיב לדרוֹש בּשלומוֹ בּנשיקה מפּה ליד; הוּא מוֹשיט להם את ידוֹ והם מנשקים אוֹתה. והוּא, הסַייד הנַגר, היה נגר המספּק ארגזים לאריזת הטבּק והסיגריוֹת בבית־החרוֹשת של מהלא, והוּא מבקר בּבית־החרוֹשת יוֹם יוֹם. איש־דברים היה הסייד וגלוּי־לב, ותמיד יש לוֹ מה לספּר. הוּא עבר ימים ויבּשוֹת. עבד בּאניוֹת הצרפתים הסוֹבבוֹת את כּדוּר־העוֹלם ממַרסיל לסין וּליפּאן וּלאוֹסטרליה; למד שׂפתם, השתתף בּטיוּלם מיָם אל ים וסבל אתם בּצרתם, בּקוּם עליהם נחשוֹל הים לבלעם הם ואניתם. יש לוֹ הרבּה לספּר ממאוֹרעוֹת יוֹרדי־הים אשר ראוּ גבוּרוֹת השם ונפלאוֹתיו. דבריו היוּ מוֹצאים אזנים קשוּבוֹת והוּא היה נהנה מכּך הנאה רבּה. דעתוֹ לא היתה נוֹחה מאלוּ החרדים לדתם, השׂוֹטמים את בּעלי הדתוֹת האחרוֹת וּמערבּבים וּמשרבּבים עניני דת בּעניני עסקים. הוּא היה אוֹמר: הרמאוּת דינה אחד. פּעמים מתגלגלים דבריו אלה לאזני בּן דתוֹ, נצרמוֹת בּיחוּד אזניו של האדוּק בּדתוֹ, והוּא אוֹמר לוֹ דבר־תוֹכחה: פּרנסתך מידי היהוּדים היא שהיתה בּעוֹכריך, מציאוּתך עמהם יוֹם יוֹם היא קלקלתך. כּן היוּ בּני דתוֹ חציים מתרעמים עליו וחציים מלמדים זכוּת על יוֹצא־ירכוֹ של הנביא. פּעמים מגיעים הדברים לויכּוּחים חריפים, אבל סוֹפם מוּכרחים להיפּרד מעליו בּנשיקה.

דעתוֹ של הסַייד לא היתה נוֹחה מחלק של המצווֹת הדתיוֹת שכּתב זקן זקנוֹ מוּחמד בּסעיפי הקוֹראן. כּן, למשל, היה אוֹמר: איך אפשר וּמוּתר לי להחזיר את אשתי שגירשתיה רק אחרי שתינשׂא קוֹדם לאיש אחר? וכי רק אחרי שתזדווג עם גבר אחר תהיה מוּתרת לחזוֹר להיוֹת אשתי? חס ושלום! זקן זקני הנביא לא יצווה דבר מוּזר כּזה; ודאי נפלה פּה טעוּת קוּלמוֹס בּידי הסוֹפר. דברים כּאלה וכאלה היוּ מתלקחים לויכּוּחים חריפים בּינוֹ וּבין החרדים, שהיוּ כּמתחננים אליו: תחזוֹר מדעת אפּיקוֹרסוּת זאת; תשמוֹר על קדוּשת דם זקנך הניגר בּעוֹרקיך, תבקש מחילה וּסליחה וכפּרה על ספיקוֹתיך וחששוֹתיך שנגרמוּ לך רק מקרבתך אל היהוּדים מכּיריך וּמפרנסיך. והוּא היה משיב להם: אתם הוֹלכים כּעיורים שאינם יכוֹלים לראוֹת את הדרך הנכוֹחה. כּן היה מפסיק את ויכּוּחיו וּמסתלק לעבודתוֹ, עבוֹדת הנַגרוּת.

כּבגד שעטנז היה הסייד הנגר בּין בּני עדתוֹ – גם מכבּדים אותוֹ בּנשיקת־יד של סייד, גם מרננים אחריו כּאחרי אפּיקוֹרס הכּוֹפר בּאמוּנת הכּתוּב בּקוֹראן, כּמוֹ שירד לזקן זקנוֹ מן השמים. אוּלם לפי דעתוֹ אין דברים רעים יוֹרדים מן השמים ואין מלאכי השמים מצווים ציווּיים שאינם מתקבּלים על דעת המצוּוה. כּיחיד מוֹרד בּדעת הרבּים חי את חייו הסייד הנגר, הוּא בּשלוֹ והם בּשלהם. מצוַת שש תפילוֹת בּיוֹם שוֹמר הסייד כּבבת עיניו וּשלוֹשים ימי הצוֹם הוּא מקיים בּמסירוּת־נפש; והוּא, האפּיקוֹרס, והם, החרדים, נפגשים מפּעם לפעם על יד בּריכת־המים, אשר שם כּוֹרעים וּמשתחוים בּשוּרה אחת שלמים מאמינים ואדוּקים.

הזמן ארב לוֹ לסייד וּפתאוֹם נתפּס בּקלקלתוֹ, וּמתנגדיו מצאוּ להם מקוֹם לקנתר אוֹתוֹ. כּי הוּא, הסייד הנגר, הלך פּעם אחת לביתוֹ רוֹתח וּמרוּתח, ואשתוֹ אהוּבתוֹ ואֵם ילדיו התעקשה על דבר והתריסה נגדוֹ והוּא חרה אפּוֹ בּה וגבר כּעסוֹ והפליט מפּיו את שלוֹש המלים: “טלק, טַלק, טלק”, אשר בּהן מתגרש הגבר מאשתוֹ. מאוֹתוֹ רגע נהיתה אשתוֹ אסוּרה עליו, והיא חצי גוּף והשתעמם מבּדידוּת וּלמחר רצה להחזיר אוֹתה, אבל היא, המגוֹרשת, כּבר סיפּרה בּבית הוֹריה האדוּקים בּדת, כּי בּעלה אמר לה שלוֹש פּעמים טלק, טלק, טלק. והסייד, שאיננוּ מסכּים לדבר כּזה, היה הוֹלך וּמתלבּט מקאדי אל קאדי וכוּלם משיבים לוֹ את התשוּבה האחת הכּתוּבה בּקוֹראן. אמר להם: הן רק מתוֹך כּעס של דם רוֹתח ולא מתוֹך כּוונת־זדוֹן נפלטוּ מפּי שלוֹש המלים, זאת רעיתי ואשת נעוּרי ולא חשבתי לגרש אוֹתה; לכן דברים שאמרתי אינם נחשבים כּאמירה מלב ונפש. בּדברים אלוּ וכאלוּ השתדל הסייד לשדל את הקאדי כּי יתיר לוֹ להחזיר את אשתוֹ, בּלי שתינשׂא לאיש אחר, ואפילוּ ליוֹם אחד בּלבד. והוּא אוֹמר: אפילוּ אשאר עגוּן מאשתי כּל שארית ימַי לא אסכּים שיבוֹא איש אחר למען התירה. כּכה ישב הסייד בּעגינוּתוֹ וגם אשתוֹ ישבה בּעגינוּתה; עד שמת הקאדי וישב בּנוֹ תחתיו. ניגש הסייד אליו ונשק את רגליו ואמר: הצילני בּצער אַלמנוּת חיוּת זאת, המצא לי את הדרך אשר תחזיר לי את אשתי, אֵם ילדי, מבּלי שתגע בּה יד איש זר. אמר הקאדי: אשתדל לעיין בּספרי הפתווֹת, אוּלי אמצא לך מוֹצא. היה הסייד הוֹלך ושב אל הקאדי ומתחנן וּמתרפּס וּמפייס, ויוֹם אחד אמר לוֹ הקאדי: ראה, זאת מצאתי – פּתרוֹן יחיד וּמיוּחד: המגוֹרשת היתה הרה ולידתה היתה אחרי הגירוּשין; לידה זאת מתירה לאשתך המגוֹרשת לשוּב אל חיקך… אֵי לשוֹן תבּיע גוֹדל שׂמחתוֹ של הסייד בּיוֹם ההוּא?


הַכּוּשִׁית הַיִּדְּעוֹנִית

זקנה שחוֹרה מקוּשטת וּמסוּרבּלת, שיצא הקוֹל בּין אנשי העיר שהיא עוֹשׂה מעשׂה האשה היִדעוֹנית ויש לה הידיעה לפענח וּלגלוֹת דברים נעלמים וּמדבּרת דברים נסתרים שידיעתם שוה כּסף. היא משׂרטטת בּאצבּע ידה קוים בּחוֹל אשר בּצלחתה, אוֹ מַטבּיעה את טבּעת־הכּסף שלה בּמי הקערה, מבּיטה וּמדבּרת על הנַעלמוֹת. שנים היו תגליוֹתיה נאמנוֹת על לבבוֹת חלק מאנשי העיר, לרבּוֹת הנשים, וכל אשה שצרה מעיקה על לבּה היתה הוֹלכת אל היִדעוֹנית וּמקבּלת תשוּבה מנַחמת וגברה בּה התוֹחלת, כּי עוֹד תשוּב אליה אהבת בּעלה, אוֹ עוֹד יפתח ה' את רחמה. גבר כּי נגנב ממנוּ דבר והתיאש מן המשטרה שתגלה את הגנב, והלך אל הכּוּשית והיא מדבּרת וּמדַמה לוֹ את דמוּתוֹ של הגנב, אם הוּא איש או אשה, פּיסח או עיור, קרוֹב אוֹ רחוֹק וכדוֹמה; והנגנב הוֹלך לפי סימנים אלוּ, מחפּשׂ וּמחטט וחוֹקר וחוֹשד לפי הפּרצוּפים. וּפעמים דרכּה של הכּוּשית מוּצלחת היא יוֹתר מדרכי המשטרה, שגם היא בּחלקה כּוּשים בּעלי מוֹחוֹת עמוּמים, שאינם מצליחים לגלוֹת דבר. הצלחה אחת וּשתים לגילוּי גנב וּגניבה דיה לפעוֹל על אנשי העיר שיאמינוּ, כּי הכּוּשית שוֹלטת על רוּח אוֹ שֵד המגלה לה נסתרוֹת. ולכן כּל גנב בּשמעוֹ כּי בּעל הגניבה ניגש אל הכּוּשית היִדעוֹנית ונפל לבּוֹ והתכּרכּמוּ פּניו בּראוֹתוֹ את האיש הגנוּב, וּפניו המכוּרכּמים מעידים בּוֹ. והבין האיש דבר וחשד בּוֹ ותבע אוֹתוֹ, ורב אתוֹ כּמתוֹך בּטחוֹן גמוּר שהגניבה היא בּחיקוֹ; וככה נתפּשׂ הגנב בּגניבתוֹ. הרבּה שמוּעוֹת כּאלוּ התהלכוּ בּעיר מפּה לאוֹזן. וּביוֹתר נפלא הדבר כּי בּגשת האשה השוֹאלת אוֹ האיש הנגנב אל הכּוּשית אין הם אוֹמרים לה על איזה ענין בּאוּ לשאוֹל, אלא היא האוֹמרת להם: בּאת אצלי על דבר שנאבד לך, שתכנוֹ כּך וצוּרתוֹ כּך, וחמרוֹ זהב אוֹ כּסף אוֹ נחוֹשת, וכדוֹמה.

ונער מנערי עדן שמע את הדברים האלה והיה מבטל רוּבּם וּמתפּלא על קצתם, וכאשר גדל והציצוּ בּזקנוֹ שׂערוֹת השחרוּת והזדקף שׂפמוֹ מעל לשׂפתיו והתחילוּ חלוֹמוֹתיו על סידוּר חייו העתידים לבוֹא והיה הוֹלך כּמטייל בּשוּק בּלי מטרה אלא כּאיש הרוֹצה לעוֹדד את לבּוֹ לקראת הימים הבּאים, ואם בּמקרה מצא דבר משי טוֹב אשר עינוֹ כּעין השמים וקנה למשמרת ליוֹם חתוּנתוֹ ושׂמחת לבּוֹ. וּפעם אחת בּעברוֹ בּשוּק ראה אוֹתוֹ החלפן וּכאילוּ הבין את אשר הוּא מבקש. דיבּר לוֹ דברי ידידוּת והכניס ידוֹ בּכיס בּגדוֹ והוֹציא ממנוּ ארנק קטן בּלה מזוֹקן, אך מכוּבּד בּמטבּעוֹת הזהוּבים השמוּרים בּוֹ, ויוֹתר מכּוּלם שקל־הזהב היפה והמבריק כּאילוּ יצא כּרגע מבּית־היציקה. היה זה מַטבּע בּריטי גדוֹל, חמישה זהוּבים משקלוֹ, והוּא בּעל דוּ־פּרצוּפים – בּצד זה סוּס ורוֹכבוֹ המעוֹפף וּבצד זה המלכּה ויקטוֹריה בּכתרה וּצעיפה ורוֹב הדרה. – רק אתמוֹל נכנס לי זה בּחליפין בּאנית־הדוֹאר הבּריטית – אמר החַלפן – ואתה יוֹדע כּי דבר כּזה לא נמצא אלא פּעם בּשנה; לכן בּראוֹתי אוֹתך חשבתי להציע אוֹתוֹ לך. אם רצוֹנך לקנוֹתוֹ אחשוֹב לך את זה רק בּשש לירוֹת. רצה החלפן למַתק את דבריו, אוֹ מתוֹך חנוּפה אוֹ מתוֹך חיפּוּי על רוַח הלירה היתירה שהוֹסיף, מחיר יפיוֹ של שקל־הזהב המוּצע ואמר: וּבאשר היא חתיכת שקל אחד, קח לך אוֹתה, גם אם אין עתה בּכיסך תמוּרתוֹ. הירהר הנער בּלבּוֹ: שקל־זהב כּזה הוּא אחד מתכשיטי הנוֹי לנשים, הוּא נתלה בּאמצע שרשרת־הזהב אשר לצואר. לקח את שקל־הזהב ושׂם אוֹתוֹ בכיסוֹ, וּבוֹ בּיוֹם נדמה לוֹ כּי עשׂה עסק מוּצלח וּבא לידוֹ דבר טוֹב הראוּי ללב הטוֹב.

עמוּד־התווך עוֹמד בּאמצע חנוּתוֹ של הנער ותקוּע בּוֹ מסמר ועליו היה תוֹלה את מעילוֹ העליוֹן. וּמבקרי חנוּתוֹ סימן הוּא להם – ראוּ את המעיל על המסמר ידעוּ כּי בּעליו ישנוֹ, לא ראוּ אוֹתוֹ תלוּי ידעוּ כּי בּעליו איננוּ. והנה גם כהיוֹם הזה תלה את מעילוֹ, אוּלם בּבוֹאוֹ לקחת את השקל לשׂימוֹ בּמקוֹם הראוּי למשמרת ראה כּי השקל איננוּ. ידע כּי יד שחוֹרה פּגעה בּוֹ והאבידה נגעה מאד אל לבּוֹ, הן מצד הערך והן מצד הרגש הרוּחני בּמה שדימה בּרגע קנייתוֹ. תחילה הסתיר את דבר הגניבה מכּלל העוֹבדים שלא יעשׂוּהוּ מטרה ללעגם, כּי הלא שקל כּתר זה תכשיט כּלה הוּא וליצני הדוֹר ימצאוּ חוֹמר להתגדר בּוֹ ולדקוֹר בּוֹ את לבּוֹ. בּסוֹף הוּכרח לחפּשׂ דרך שימצא בּה את הגנב ויפנה לאשר בּקירבתוֹ בּמִלי מוּסר ואיוּם לאמוֹר: התיתכן נבלה כּזאת בּמקוֹם שיהוּדים מצוּיים? אחד השוֹמעים היה מן המיוּחסים והשיב בּקנאת־לב לאמוֹר: למה תשפּוֹט כּמשפּט צדיק עם רשע? הנה האשה הכּוּשית עוֹד חיה, תגיש אליה את השאלה והיא תנקוֹב לך בּכל הסימנים את הגַנב אשר גנב, ויהיוּ שאר העוֹבדים נקיים מה' וּמישׂראל. כּל השוֹמעים סמכוּ ידם על דבריו, אף הוֹסיפוּ נוֹפך משלהם. אוּלם הנער היסס בּלבּוֹ: איך יעשׂה דבר שהוּא עצמוֹ אינוֹ מאמין בּוֹ? והיה כּמתבּוֹשש מעצמוֹ ללכת לשאוֹל על דברים נעלמים שאינם בּגדר הבנתוֹ של בּשׂר־ודם, כּל שכּן אשה פּחוּתה הרבּה בּהבנתה. אלא בּסוֹף אמר: אלך ואחקוֹר ואראה עין בּעין ואשפּוֹט את הענין הזה הרשוּם בּי עד עתה בּמילת תיקוּ. וּלמחרת, בּהיוֹת השמש בּצהרים, לקח לוֹ איש אחד ועברוּ הרבּה רחוֹבוֹת וסימטאוֹת מלוּכלכוֹת, שדרכּם דרך הפּרוּצוֹת, בּחפּשׂם איפה גרה האשה היִדעוֹנית, עד שבּאוּ לביתה וּמצאוּ את הדלת חציה פּתוּחה וחציה סגוּרה, ועל חציה הפּתוּח תלוּי כּעין וילוֹן, לא של משי ולא של בּד, אלא של שׂק, משׂקי־הקמח הפּשוּטים. האיש המלַוה אוֹתוֹ הקדים בּצעדוֹ, הפשיל מעט את השׂק התלוּי וקרא: חַג’ה, ונשמעה תשוּבת קוֹל מבּפנים: אַדכוּלוּ (תיכּנס). והנער והמלַוה נכנסוּ לחדר האשה הכּוּשית. אוֹתה שעה נמצא שם אחד זקן, מוּכּר בעיר כּאיש־דת וחרד. הבּיטוּ זה בּפני זה והתבּיישוּ זה מזה. גם הוּא, שכּבר היה מוּכן לצאת, כּבש פּניו בּקרקע, כּי הרגיש בּתוֹך עצמוֹ שתקלתוֹ גדוֹלה מתקלתם וּבוּשתוֹ גדוֹלה מבּוּשתם. כּי הוּא נמצא יחיד והם נכנסוּ שנַים, הוּא גדוֹל בּשנים והם קטנים הרבּה ממנוּ.

האשה הכּוּשית הוֹשיבה את שניהם על דרגש והיא עצמה ישבה על הקרקע ממוּלם ואמרה: אתם רוֹצים לשאוֹל שאלה. מי מכּם בּעל השאלה וּמה שמוֹ ושם אמוֹ? ועוֹד אמרה: אתה רוֹצה לשאוֹל שאלת החוֹל אוֹ שאלת הקערה? שאל הנער: מה ההבדל בּין זה לזאת? השיב המלַוה כּאיש היוֹדע כּבר ענינים אלוּ: החוֹל מדבּר מעט וּמגלה מעט וּשׂכרוֹ מעט. קערת המים מדבּרת הרבּה ומגלה הרבּה וּשׂכרה הרבּה, כּפוּל שמוֹנה. התיעצוּ שניהם ודעת המלַוה היתה: קערת מים. וּמיד הכינה הכּוּשית על הקרקע קערת מים, שׂמה שׂכרה בּכּיס, הסירה טבּעתה מאצבּע ידה, פּיהקה עליה, לחשה עליה, זרקה אוֹתה לתוֹך הקערה, הסמיכה את זרוֹעוֹת ידיה על ארכּוּבוֹת רגליה ושׂמה את שתי כּפּוֹת ידיה על שני צדי סנטרה. מבּיטה אל המים והיא כּחוֹשבת. רגעים אחדים עברוּ בּדממה ואחר כּך פּתחה בּדבריה ואמרה: אתה בּאת לשאוֹל על דבר שנגנב ממך והדבר הזה אינוֹ מתבּרר לי יפה, הוּא דבר תכשיט וּמעֵין תכשיט. חמרוֹ מתכת צהוּבּה אדמדמת, הוּא היה מוּנח ותלוּי ויד אחד מעוֹבדי חנוּתך לקחה אוֹתוֹ. אמנם הגנב כּבר מתחרט וּבעוֹד זמן קצר תחזוֹר הגניבה לידך על ידי אחר. וּבאמרה זאת עזבה את פּרשת הגניבה כּאילוּ כּבר נמצאה ונכנסה לפרשה אחרת, שהנער לא פּילל לשמוֹע אוֹתה, גם לא העיז להשתיק אוֹתה. היא אמרה: נראה לי בּתוֹך עמקי המים כּי לבּך הוֹמה כּגלי הים, אתה חוֹשב על דבר גדוֹל ואתה מפחד לא יעלה בּידך. בּתוֹך המים העמוּקים האלה נראים לי שני דברים גדוֹלים – יהיה לך עסק עם שני אנשים גדוֹלים, אחד מהם לבּוֹ חוֹרש טוֹב עליך, אבל האחר הוּא נגדך והדבר יעבוֹר עליך בּסבל וקוֹשי. אבל סוֹף הדבר לבוֹא. ויהי כּכלוֹתה דבריה ונכנסה בּפרשה שלישית, שאין טעמה כּטעם הפּרשיוֹת שקדמוּה, דברים שהם נעלמים מהבנת הלב. היא אמרה: אחד בּמשפּחתך עוֹין אוֹתך והצלחתך כּצנינים בּצדוֹ, כּי ריחך הטוֹב מבליט את השפּלת ערכּוֹ וריחוֹ הרע הנוֹדף ממהלכוֹ; לכן הוּא מתקשר עם אנשים מכשפים להוֹריד את מזלך ואני יש בּידי, תמוּרת שׂכר טרחה, להוֹציא אוֹתם ממקוֹמוֹת מחבוֹאם…


 

שַׁעַר שְבִיעִי: מִרְקַחַת סַמִּים

בְּרָכָה וּקְלָלָה

הטיפּה החריפה, טיפּת היין־השׂרוּף, והטיפּה המרה, טיפּת גוֹרלנוּ בּגָלוּיוֹת, נדדוּ שתיהן כּאחת והתחבּרוּ להיוֹת כּטיפּת רפוּאה המַקדימה למכּה. ואם בּכל גוֹלה כּך, בּגוֹלת תימן לא כּל שכּן – בּלעדי הטיפּה החריפה הזאת היה כּוֹח ישׂראל כָּלֶה מרוֹב דיכּוּי הנפש וסבל הגלוּת. כי על כּן בּכל מקוֹם שנמצא קיבּוּץ גוֹלים יהוּדים אתה מוֹצא בּוֹ גם חוֹכר היי“ש, והוּא יהוּדי, מלא רגש חיים, הבּוֹחר לעצמוֹ אוּמנוּת זוֹ, שיש בּה הרבּה אחריוּת, וקוֹשר את עצמוֹ לגלגלי מרכּבת הממשלה, מבּלי לפחד שמא יגלגלוּהוּ בּמדרוֹן העניוּת ואל מקוֹם אשר אסירי המלך אסוּרים. חדה עינוֹ של החוֹכר והוּא רוֹאה מתוֹך החביוֹת התוֹססוֹת מעֵין הבּרכה והקללה אשר בּיי”ש עצמוֹ, – הלא כּכוֹחוֹ לעוֹדד אדם כּוֹחוֹ לשַגעוֹ; כּכוֹחוֹ לאַזן דפיקוֹת לבּוֹ כּוחוֹ לבלבּלן.

גוֹלי עדן יוֹשבים היוּ ימים רבּים בּלא יי“ש. מלכי עדן מוּסלמים אדוּקים, ותוֹרת נביאם מוּחמד אינה מַתירה להם להריח בּאפּם את ריח משׂרפוֹת היי”ש, כּל שכּן לשתוֹתוֹ. וגוֹלי עדן התמימים לא נתנם לבּם לבוֹא לפני המלך וּלבקש ממנוּ זכוּת חיכּוּר היי“ש השׂנוּא לוֹ, שעל כּן היוּ מסתפּקים בּגָלוּתם בּעשׂרוֹת טיפּוֹת שנתגלגלוּ לפיהם בּסתר וּבחדרי־חדרים. רק עם כּיבּוּשה של עדן בּידי האנגלים היתה התרת היי”ש וניתן לשתוֹתוֹ בּגלוּי וּלדבּר על עשׂייתוֹ. בּני עדן עצמם תעשׂיית היי“ש היתה רחוֹקה מידיעתם, שהרי הם ואבוֹתיהם היוּ מוֹאסים בּעבוֹדוֹת, כּל שכּן בּעבוֹדוֹת כּאלה, ולכן היתה תעשׂיית היי”ש בּעדן בּאוֹפן שהכּסף בּלבד היה כּספּוֹ של איש עדן, אבל הפּעוּלה עצמה היתה של בּני תימן, שהיוּ רגילים לעשׂוֹתה בּמסתרים, בּחשכת מרתפי בּתיהם בּתימן. אך רשיוֹן הממשלה רשיוֹן ארעי היה, וּמשנגזרוּ חוּקי המסים ונוֹסדוּ בּתי־המכס, נקבּעוּ גם חוּקי היי“ש למסיהם. הממשלה לא רצתה לראוֹת ריבּוּי שיכּוֹרים בּעיר, עמדה ואסרה על כּל פּרט תעשׂיית היי”ש ונתנה את הכּלל בּיד הפּרט, בּהחכּירה לוֹ זכוּת תעשׂיית היי“ש, והוּא, החוֹכר, חייב היה לספּק יי”ש לכּלל בּמחיר קבוּע, בּמידה וּבמשקל. אמרוּ רבּני הנהלת הקוֹדש של הקהילה: כּשם שעניני הבּשׂר הם בּידינוּ, תהא גם חכירת היי"ש בּידינוּ, שהרי נחיצוּתוֹ כּוּלה לקהילה בּלבד. וּכדבריהם כּן היה.

בּית־החרוֹשת נקבּע רחוֹקֹ מן הישוּב, בּנינוֹ הוּקם כּמין סוּכּה שקירוֹתיה ותקרתה מחצלאוֹת וקנים. בּפינה אחת העמידוּ את שתי חביוֹת חוֹמר התמרים המעוּכים והתוֹססים, בּפינה אחרת סידרוּ את אבני הכּיוֹר כּעין סֶגוֹל, שהדוּד יעמוֹד עליו ואש העצים תוּקד תחתיו. על פּי הדוּד נעשׂה מכסה מעין כּוֹבע־נחוֹשת, תבנית כּיפּה; לתוֹכוֹ נשפּך תסס התמרים. הכּוֹבע נחבּש לראש הדוּד, שהוּלחם בּשתי שׂפתוֹתיו בּטיט וּבשעת ההלחמה הוּכנס קנה־בּמבּוּק, שיהיה כּצינוֹר־מַעבר לאדים המפעפּעים. בּקצה האחר של הקנה הארוֹך כּשתי אַמוֹת הוּשׂם כּד השרוּי בּחצי חבית מים קרים. הפּוֹעל התימני המוּמחה עוֹמד תמיד בּתוֹך ענן העשן, היוֹצא מבּין עצי הדוּד הרוֹתח וּבין הכּד המתקרר והוֹלך, וּמפּעם לפעם הוּא פּוֹתח את המַטלית המכסה את פּי הכּד לראוֹת אם כּבר התמלא ממי הקצף הנקרא יי“ש. וּבהיוֹת היי”ש הזה בּעצם חוּמוֹ הוּא נקרא מַקטוּף ואשרי הלוֹגם לגימתוֹ ישר מן הכּד. הזוֹכה בּדבר הזה כּאחד מתענוּגי העוֹלֹם הזה הוּא נחשב בּעיניו.

וּמעשׂה בּאחד מנכבּדי הקהילה, שטעם כּטעם הזה וחשקה נפשוֹ להיוֹת חוֹכר, וחיכּה מיוֹם ליוֹם, עד בּוֹא יוֹם ראש השנה לחכירה, והעלה את מחיר המכס וחטף את זכוּת החכירה מידי הנהלת ההקדש, והסוּכּה, על החביוֹת והדוּדים ואבני הכּירים והמשׂרפוֹת וכל כּליה, עברה אל תחת רשוּתוֹ. התעוֹרר הרב שבּדוֹר ושפט את המעשׂה כּעין פּריצת גדר והסגת גבוּל, כּגזילת קוּפּת ההקדש, כּקיפּוּח צדקה לעניים. עמד וגזר שתי גזירוֹת, אחת כּללית ואחת פּרטית. גזירה כּללית, שלא יקנה הקהל מיינוֹתיו השׂרוּפים של החוֹכר, וּגזירה פּרטית – שעבר לפני התיבה בּבית־הכּנסת וּבירך את החוֹכר, שנמצא בּקהל המתפּללים. והוּא, החוֹכר, שמע בּאזניו את הבּרכה מפּי הרב ונשפּכה מרירתוֹ על חצר כּבדוֹ. ואמנם, מכּאן ואילך התחיל החוֹכר מקיא את כּל שהיה בּבטנוֹ. חדשים על חדשים שכב על ערשׂ דוָי ולא פּסקה הקאתוֹ, ורק בּהרגישוֹ את סימני המות ויתר על חפצוֹ להיוֹת חוֹכר והחזיר את החכירה לבעליה; וגם ההקאה חדלה להטרידוֹ וקם מחָליוֹ ושב ורפא לוֹ. אחרי המעשׂה הזה לא העיז איש להסיג גבוּל הרבּנים וּמנהלי ההקדש, עד שהם עצמם עמדוּ וּויתרוּ על זכוּתם.


כֹּהֵן וְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל

שלוֹשה אלה חברוּתם נשמרה בּם מנַערוּתם ועד זקנוּתם. ידידוּת זאת דמיוֹנה, בּראוּת לב ועין, כּחוּט המשוּלש אשר לשלמה, והיא נרקמה טיפּה טיפּה, קו לקו, כּדרך הרקמה הטבעית המעלה את השתיל הרך והקטנטן לעץ אדיר כּבד־עפאים. הכּהן שבּהם הוּא בּן ר' יצחק הכּהן, אב בּית־דין בּקהילת עדן; הלוי שבּהם הוּא אחד הבּנים שנתיתמוּ מאביהם בּקטנוּתם וגדלוּ בּצל אבהוּת הסֵית6 ההוֹדי, שוֹפט משוֹפטי העיר. הישׂראלי שבּהם היה הילד מהלא. הכּהן והישׂראלי גרעין ידידוּתם היה בּדרך מקרה ממציאוּתם בּבית־ספר אחד, בּלמדם בּשיעוּר אחד מפּי מוֹרה אחד; ואילו ידידּת הלוי היתה מימי הבּגרוּת, בּדרך הכּרה וּבחירה וישוּב הדעת. הכּרת שניהם ללוי היתה מעין הכּרת ריח טוֹב הנמצא בּקרבתם.

הלוי נתיתם מאביו מחַנכוֹ בּעוֹדוֹ קטן והוּא התהלך כּילד הפּטוּר ממוֹרא האב, התחנך לפי רצוֹנוֹ וּמזגוֹ, כּמי שניתנה הבּחירה בּידוֹ לבחוֹר את החיים ואת הטוֹב אוֹ את הפכּם. אך מקטנוּתוֹ ניכּר היה כּי אצוּר בּוֹ ניצוֹץ עתיד טוֹב. תוֹרה למד, כּנהוּג בּקהילה העדנית, אצל מוֹרה תימני וספג משבטוֹ המשוּלש העשׂוּי עוֹר בּהמה גסה. אבל משנתבּגר הכניס אוֹתוֹ הסית אל בּית־הספר הממשלתי ללמוֹד את השׂפה האנגלית. בּלי לבקש הסכּמת אמוֹ וּקרוֹביו עשׂה זאת, אף כּי ידע כּי הדבר הוּא לזרא בּעיני רוֹב הקהילה וּמנהיגיה. כּי הלא תלמידי בּית־הספר היו חלקם ערבים מוּסלמים וחלקם הוֹדים. וּבהתערב התלמיד היהוּדי בּיניהם ונתקיים בּוֹ “ויתערבוּ בגוֹיים וילמדוּ מעשׂיהם”. שנים אחדוֹת בּילה הלוי בּבית־הספר הלז ורכש לעצמוֹ את השׂפה האנגלית וגם למד קרוֹא וּכתוֹב את השׂפה הערבית, וּבאגב – גם לדבּר בּשׂפה ההוֹדית. אך לא פּסק גם מלימוּדי תוֹרה בּשעוֹת הפּנוּיוֹת. כּעבוֹר שנים חדל הנער להיוֹת נער, והסֵית, אשר בּידוֹ רסן הנהלת כּלל העיר, סיפּח אותוֹ אל אחד ממשׂרדי הממשלה; שם הוֹשיבוֹ על כּסא קטן ואיחל לוֹ להגיע לכסא גדוֹל יוֹתר. אם אין טעוּת בּידנוּ, ניתן לנער הלוי, בּהשתדלוּת הסית, חוֹפש מנוּחת־שבּת בּעבוֹדתוֹ.

קרירוּת־מזג והעדר־פּזיזוּת עזרוּ לוֹ לעבוֹד יחידי בּין בּעלי דתוֹת שוֹנוֹת השׂוֹטמים את הדת היהוּדית. וכן למד חוּקי דרך־ארץ שקדמה לתוֹרה, וקנה לעצמוֹ מכּירים מכּל סוּג ולשוֹן. כּמעט שהיה ראשוֹן ליהוּדי עדן שמצא את הדרך אשר האדם יערב בּה את דעתוֹ עם הבּריוֹת בּעלי דתוֹת שוֹנוֹת; ידיעתוֹ את השׂפוֹת והתערבוּתוֹ עם שאר פּקידי הממשלה סייעוּהוּ ללמוֹד פּרק בּהלכוֹת דעוֹת. עבוֹדתוֹ בּמשׂרד היתה בּשיתוּף אנשים מגוּוָנים וּבעלי מידוֹת שוֹנוֹת, רוּבּם פּרסים מבּני דתוֹ של הסית, חלקם הוֹדים נזירי הבּשׂר, וכן מוּסלמים מאנשי העיר עצמה. הוּא בּיקש אפשרוּת לדבּר בּשׂפה האנגלית, והשעה עזרה לוֹ ור' מנחם עַוָד חזר מהוֹדוּ ונכנס כּפקיד ראשי בּבית הנשׂיא מנחם משה. וּבהתחבּר שניהם יחד חשבוּ לעשׂוֹת דבר־מה מסוּג לימוּדם וּבחרוּ לעצמם לפתוֹח בּית־דפוּס. מצאוּ להם שוּתפים שהכניסוּ כּסף והעמידוּ בּית־דפוּס קטנטן, המסוּגל להדפּיס עמוּד של חצי אמה על חצי אמה בּערך, וקבעוּ את שמוֹ “מ. הַורַד קמפּאני”, לאמוֹר, מנחם עַוָד ושוּתפיו. הוּא הוּא בּית־הדפוּס הקיים ועוֹמד עד היוֹם, והוּא עתה משוּכלל וּמסוּגל להדפּיס עמוּדים בּגוֹדל מטר על מטר בּערך. תחילת יִסוּדוֹ של בּית־דפוּס זה נקבּע בּמחסן בּיתוֹ של המנוֹח מהלא, מוֹכר הנוֹצוֹת וּבעל הלב השׂמח. בּאחת מפּינוֹת המחסן הוּקם חַיִץ של קרש שגבהוֹ כּקוֹמת אדם, הוּעמדוּ כּסא ושוּלחן וארוֹן, והיה המקוֹם הזה למשׂרדו של הלוי. זה היה העסק הראשון שניסה הלוי לעשׂוֹת לעצמוֹ אחרי עזבוֹ את משׂרת הממשלה. שוּתפיו לעסק זה היוּ אנשים מסוּגים שוֹנים – מהם תלמידי־חכמים, מהם סוֹחרים, וּמהם אנשים תמימים. הם היוּ תמיד קרוֹבים זה לזה, נפגשים בּבית־הדפוּס וּמשׂוֹחחים, נפגשים בּבית־הכּנסת ולוֹמדים, וּבמקוֹמוֹת השׂמחוֹת מהללים לאל ושרים שירים; וּבכל מקוֹמוֹת פּגישוֹתיהם היתה ידידוּתם נבלטת והוֹלכת. מידוֹתיו וּמזגוֹ של הלוי וצלצוּל שׂפתוֹ האנגלית וההוֹדית סללוּ לוֹ את הדרך להכּיר את רוֹפא העיר, את קצין המשטרה, פּקידי הממשלה; הוּא היה תמיד המתוּרגמן בּין החוֹלה וּבין הרוֹפא, המליץ בּין האיש הנכשל ועוֹבר־החוֹק וּבין קצין המשטרה. רצוֹן לבּוֹ הטוֹב לגמוֹל חסדים עמד לוֹ להיוֹת לעזר.

איש כּי יחלה בּעדן בּמחלת המלריה והיה מתפּתל חדשים ושנים וּמסתפּק בּסגוּלת מיץ לימוֹן וּקנה־סוּכּר, עד שתיעלם היא אוֹ יֵעלם הוּא, ולא היה ניגש אל הרוֹפא ולא היה מקבּל תרוּפת הכינין, וכן לא היה בּא אל בּית־החוֹלים, כּי לא נתן אֵמוּן בּרפוּאוֹת. וּבהתגבּר חוּמוֹ וּבדבּרוֹ דברי הזיוֹת וחלוֹמוֹת, אוֹ בּאַבּדוֹ פּתאוֹם את הכּרתוֹ, וחששוּ קרוֹביו כּי נכנסה בּוֹ רוּח רעה, והלכוּ לקרוֹא לאיש המסוּגל להוֹציא את הרוּחוֹת. והיה האיש מלבּיש את החוֹלה קמיעוֹת וּמבשׂם את אפּוֹ בּעשן פּתקאוֹת שנכתבוּ עליהן שמוֹת מלאכים ונשׂרפוֹת בּגחלת־אש. אכן, כּלל העדה לא הכּירוּ את הרוֹפאים ואת תוֹעלתם והרוֹפאים לא הכּירוּ את העדה, בּאין לשוֹן מקשרת בּיניהם, – עד בּוֹא הלוי, שהיה הנפש המקרבת זה אל זה. תחילה הכּיר בּעצמוֹ את הרוֹפאים ואחר כּך היה הוֹלך אתם אל החוֹלים, לתרגם וּלהסבּיר ולנטוֹע בּלב החוֹלים את האמוּנה בּרוֹפאים וּברפוּאתם. הוּא עשׂה והצליח, ורוֹב הקהל היה מוֹקיר אוֹתוֹ על עזרתוֹ. הוּא היה עוֹשׂה מה שעוֹשׂה שלא על מנת לקבּל פּרס, ונאמנוּתוֹ סוֹד הצלחתוֹ.

ומעשׂה וחוֹכר היי“ש שבק חיים לכל חי והחכירה עמדה למסירה. קיבּץ הלוי ממכּריו ועשׂה אוֹתם שוּתפים והוּא הלך בּראשם. וּבעזרת הסית נפלה החכירה בּחלקוֹ. השוּתפוּת לא התקיימה לאוֹרך ימים ועשׂה הלוי בּחכירה על חשבּוֹן עצמוֹ. אמנם חכירת היי”ש לא היתה הוֹלמת איש כּמוֹתוֹ, כּי מצד אחד יש בּה תרעוֹמת ציבּוּר וּמצד אחר מוּטלת עליה אימת הממשלה, שהיא בּוֹדקת וּמוֹדדת וחוֹשדת. ואמנם מזמן לזמן היה הלוי נתקל בהתנגשוּת כּפוּלה – קנאת ציבּוּר, שהיי“ש אינוֹ בּוֹער כּהלכה בּגרוֹן, וּבדיקת הממשלה, שהיי”ש בּוֹער יתר על המידה. קהל השוֹתים, חלקם תמימים וחלקם ערוּמים, העבירוּ קוֹל בּמחנה כּי הלוי ספג מחכמת הרפוּאה והוּא יוֹדע לזייף את טעם היי“ש והוּא ממיס בּוֹ מיני מלחים המרמים את הלשוֹן. כּכל שהשתדל הלוי להסבּיר לא יכוֹל לשכּך את מי המריבה, שהיתה פּעם מתמרמרת בּמלוֹא קצפּה ופעם מתמתקת קצת. אמנם הלוי ידע בּתוֹך לבּוֹ כּי הוּא נקי מכּל אַשמה וכי אף אם בּאמת היי”ש אינוֹ חריף ושוּב אינוֹ משכּר כּקוֹדם הרי הקוֹלר תלוּי בּחוֹק הממשלה, שאינה מַרשה להגבּיר חריפוּתוֹ של היי“ש העירוֹני, ואין בּידוֹ לשנוֹת. אך מידתוֹ לעשׂוֹת הטוֹב ושׂנאתוֹ לריב וּמדנים ורחמיו על העני המתרעם שהיי”ש אינו משׂמח את לבּוֹ פּעלוּ בּוֹ ודחקוּ את הלוי לשוּב ולבדוֹק וּלהתיעץ ולשאוֹל בּספרים הנכתבים בּאנגלית, מתוֹך כּוונה לרפּא את התקלה וּלהמציא טיפּת יי“ש חריפה ללשוֹן. פּעוּלוֹת אלוּ עזרוּ לוֹ להבין כּי יש הבדל בּין דוּד לדוּד, כּי הדוּד העשׂוּי בּכוונה תחילה לאידוּי יי”ש פּעוּלתוֹ גדוֹלה יוֹתר מפּעוּלת הדוּד הפּשוט, הראוּי לבישוּל מרק אוֹ אוֹרז לסעוּדת חתן וכלה. הזדרז ושלח להביא דוּד־ענק הראוּי לשמוֹ מעיר־הבּירה הבּריטית, וּבהגיעוֹ לעיר ועשׂה שלוֹם בּין הלוי וּבין המלינים עליו והעיר עדן שקטה ואוֹהבי הטיפּה צהלוּ ושׂמחוּ.

בּימי שקט אלה היה הלוי מרבּה לבקר בּבית־משׂרפוֹת היי"ש, שוֹמר על הדוּד הענק, שבּפניו נראוּ שאר הדוָדים כּתיישים בּפני חית־פּרא גדוֹלה. הוּא מוּרכּב על בּמת־כּיוֹר גדוֹלה עשׂוּיה לבני־אש, בּריכת־מים גדוֹלה בּצדוֹ, צינוֹר־נחוֹשת טבוּל בּה וצינוֹרוֹת־בּרזל נמשכים וּמתפּתלים כּנחש עקלתוֹן, וּשעוֹנים מוֹרים בּאצבּע־מתכת, המתנוֹעעת מאליה, פּעם לצד מזרח וּפעם לצד מערב, והמַעשנה גבוֹהה גבוֹהה – כּל אלה היוּ לעיני הפּוֹעלים כּדברים מוּזרים ומשוּנים, תוֹרה חדשה שלא ידעוּה מעוֹדם. וּלפי שהבנת דבר מתוֹך דבר היתה רחוֹקה משׂכלם, חששוּ מסכּנת התפּוֹצצוּת הדוּד העלוּלה לבוֹא כּל רגע; ולכן מוּכרח היה הלוי לבקר יוֹם יוֹם את בּית־המשׂרפוֹת, הרחוֹק מן העיר מרחק שעה וחצי. בּבוֹא הדוּד הנכבּד מעיר לוֹנדוֹן לעיר עדן הרבּוּ אנשי העיר לבוֹא ולדרוֹש בּשלוֹמוֹ ולא חסו על רגליהם וכיתתוּן מהלך שלוֹש שעוֹת לראוֹת את גדלוֹ, את צינוֹר־הנחש היוֹשב בּבטנוֹ, ולטעוֹם בּפּה גם מטיפּת ארסוֹ. בּמשך שבוּעוֹת וחדשים היה בּית־המשׂרפוֹת מלא מבקרים ההוֹלכים ושבים וּבמת הדוּד דוֹמה כּכבשן האש שנתנסה בּוֹ אברהם אבינוּ וטייל בּוֹ דניאל איש־חמוּדוֹת לנגד עיני הרוֹאים העוֹמדים סביבוֹ. לימים הסתגלוּ הפּוֹעלים לקרב אליו ולעמוֹד בּצדוֹ, ואפילוּ להיכּנס לתוֹך בּטנוֹ וּלנקוֹת את מעיו. וּכלל הרוֹאים הסתגלוּ לראוֹתוֹ בּלי התפּעלוּת ואמרוּ: סוֹף כּל סוֹף זה דוּד וזה דוּד, אלא שזה נעשׂה בּידי איש תימן וזה־נעשׂה בּידי איש אירוֹפּה.

כּן פּחתוּ הבּיקוּרים עד שחדלוּ כּליל, ורק מכּיריו של הלוי היוּ מפּעם לפעם מתקבּצים בּמשׂרדוֹ אשר בּבית־הדפוּס, איש איש צרוֹרוֹ בּידוֹ, וּמשם נוֹסעים בּעגלתוֹ לבית־המשׂרפוֹת. לרוֹב היה מספּר מכּיריו גדוֹל מבּית־קיבּוּלה של העגלה והנהג הכּוּשי יוֹשב רק ישיבת־עראי, כּיוֹצא־דוֹפן מן העגלה העצמה, והוּא מנַהג את הסוּס האבּיר בּחוּט־הרסן אשר בּידוֹ, והנוֹסעים שׂמחים ושׂשׂים; ואף שכּוּלם מסוּרים בּידי הכּוּשי והכּוּשי עצמוֹ מסוּר לרחמי הסוּס האבּיר, לא הירהרוּ הרבּה, בּין מתוֹך שבּטחוּ כּי יקוּים בּהם שוֹמר נפשוֹת חסידיו ה' וּבין שבּטחוּ כּי יקוּים בּהם שוֹמר פּתאים ה'. וכן היוּ בּאים בּשלוֹם לבית־משׂרפוֹת היי"ש, מבּיטים אל דוּד־הנחוֹשת המבריק לנגד קרני השמש ונהנים למראהוּ, ויוֹתר מכּוּלם בּעליו הלוי.

בּאר מים חיים היתה שם וּכעין שׂפה מסביב לה כּמין בּימה, ועל הבּימה סדוּרוֹת המקוָאוֹת בּחביוֹת־עץ גדוֹלוֹת, וּדלי גדוֹל משוּך בּחבל שעל הגלגל, שהגמל מגלגלוֹ וּמעלה את המים מן הבּאר. הגמל פּוֹסע פּסיעוֹת ספוּרוֹת וּבקצב אחד לפי מידת החבל, וּבינתים המקוָאוֹת מתמלאוֹת מים קרים עד השׂפה, וּמכּיריו של הלוי טוֹבלים בּהן ורק ראשם נבלט מעל למים. וכן הם משׂוֹחחים וּמתבּדחים, אף אוֹמרים טעמים מחידוּשי תוֹרה, וּבשעת בּדיחוּת הם מזלפים מים זה על זה. לאחר הטבילה הם מתירים את צרוֹרוֹת מאכליהם, איש איש וּצרוֹרוֹ. וּצרוֹר הלוי גדוֹל וּמשוּבּח מצרוֹרוֹת כּוּלם; כּי אשת־חיל לוֹ וידים לה אשר הנשים אוֹמרוֹת עליהן ידי־זהב. כּל אחד מקדים ליטוֹל את ידיו ולאכוֹל מאכלוֹ שלוֹ, וּמנסה לטעוֹם את תבשיל אשת חברוֹ, וּמהללים וּמשבּחים זה את זה. זה איש הלוי יוֹדע כּי בּין מכּיריו המוּזמנים יש הרגילים לטעוֹם כּוס יי“ש, ומהם אפילוּ שׂמים בּכּוֹס עיניהם. והוּא מרמז בּיד לשׂר־המַשקים להביא יי”ש ממין המוּבחר, הנדלק וּפוֹרח והיה כּלא היה. בּן רגע והבּקבּוּק בּא עם המשקה, המכוּנה מַקטוּף, ממעשׂיו של הדוּד הגדוֹל. הכּוֹסוֹת נמלאוֹת וּברכּת שהכּל נהיה בּדברוֹ נשמעת מפּי הקוֹפץ בּראש כּוּלם. כּוּלם לוֹגמים בּבת אחת וּמרגישים בּגרוֹנם מעין שׂריטה בּסכּין חדה, וכוּלם משבּחים וּמפארים את הדוּד וּבעליו.

דרכּוֹ של הלוי לקבּל וּלקרב כּל שליח ציבּוּרי. כּל חכם כּוֹלל הבּא אל העיר הוּא עוֹזר לוֹ בּמשלחתוֹ וּמזמינוֹ לאכוֹל על שוּלחנוֹ, וּבקרבת האנשים האלה נקלט בּוֹ משהוּ חדש. בּיחוּד נתגבּרה בּוֹ התשוּקה לחדש זה בּבוֹא בּמשלחת הכּוֹלל הרב אליהו פֶניזֶל, הספוּג תוֹרה וּבעל מליצת לשוֹן. רב זה חָנך את ישיבת תלמוּד־התוֹרה שנוֹסדה בּעיר, והלוי היה האיש שיסד אוֹתה. ידידוֹ ושוּתפוֹ בּדפוּס ר' שלוֹם שלמה יצחק נעשׂה ראש רבּני הישיבה, וּמפּיו שמע הקהל בּכל ערב את פּירוּשי ההלכוֹת. ימים אלה היוּ כּפסגת הימים הטוֹבים בּחיי הלוי, בּהם הוּבלטוּ לפני הכּל מזגוֹ הטוֹב וּמחשבוֹתיו הטוֹבוֹת. מעתה היוּ רגלי כּל איש סוֹבל פּוֹנוֹת ישר למשׂרדוֹ אשר בּדפוּס וּמצא את הדבר המקיל מעט או הרבּה מסבלוֹ; הקטנה שבּכוּלם היא עצה והקטנה שבּקטנוֹת – מלת תוֹחלת ונחמה. ויהי משׂרדוֹ מוּבדל בּטעמוֹ וּמנהגוֹ ממשׂרדי הסוֹחרים הרגילים; שהמשׂרדים שלהם בּרבוֹת המבקרים מתרבּים רִוחי־בּעליה, וּמשׂרד הלוי בּהתרבּוֹת מבקריו מתרבּוֹת עבוֹדוֹת בּעליו שאין שׂכר בּצדן. פּלוֹני יש לוֹ קוּשאן שאינוֹ כּסדרוֹ וצריך תיקוּן, אלמוֹני יש לו בּית והוּא רוֹצה לחלקוֹ עם שוּתפיו היוֹרשים, פּלמוֹני נתפּס בּקלקלתוֹ והוּא נתבּע לדין וצריך המלצה, דלַמוֹני יש לוֹ חוֹלה בּביתוֹ והוּא צריך רוֹפא, וכל כּיוֹצא בּאלה. והוּא, הלוי, יוֹשב בּמשׂרדוֹ וּמחלק את שעוֹתיו בּשאלוֹת וּתשוּבוֹת וּבמעשׂים.

ועתה נניח את הלוי וּנדבּר מעט בּישׂראלי. ההוּא, מהלא, בּהיוֹתוֹ עוֹד ילד, היתה לוֹ הכּרה עם ילד מן הילדים, יתוֹם עני מן העניים, שהיה עוֹבד בּבית־הדפוּס כּמנקה אבק האוֹתיוֹת וּכמחזיר האוֹתיוֹת לסדר אלפא־בּיתא, אוֹת אוֹת בּמשבּצתה. והיה הילד מהלא מבקר בּבית־הדפוּס ועיניו רוֹאוֹת את המתהווה בּמשׂרדוֹ של הלוי ואזניו שוֹמעוֹת גם את תלוּנוֹת עניי ישׂראל וגם את מלי הנוֹעם היוֹצאוֹת משׂפתוֹתיו של איש הלוי, והילד מרגיש כּמין נעימוּת בּכל גוּפוֹ, וחמדה נכנסת בּלבּוֹ: הלואי וזכיתי למידוֹתיו של זה.

והימים ימי דֶבֶר העכבּרים, ימי צרה וּמצוּקה לזרע יעקב בּעדן. כּי מוֹשלה איש עריץ שלא ידע רחם, והוּא גוֹזר גזירוֹת קשוֹת שאין עניי העיר יכוֹלים לעמוֹד בּהן. שוֹפטים ושוֹטרים ונוֹגשׂים היוּ עוֹלים בּכל בּתי העיר וּמחטטים בּה חיטוּטים גדוֹלים וּמגלים בּרבּים את עניוּתם ואת דלוּתם של חלק מקהילת העיר. והמוֹשל מכלה את כּל חמתוֹ בּקהילה, וּמרים קוֹל כּי היהוּדים הם שגרמוּ למחלה ותפוּצתה, והוּא מטיל ארסוֹ זה גם בּשוֹפטים וּבשוֹטרים. ועניי היהוּדים מהלכים בּפחד וּבחלחלה, פּחד מבּית וּפחד מחוּץ. מצאוּ להם הנוֹגשׂים שׂוֹנאי־ישׂראל שעת כּוֹשר להתעמר בּהם כּכל שידם מַגעת. כּן, למשל, היוּ מעמידים עגלת־אַשפּה מתחת לביתוֹ של יהוּדי ואחר משלחים בּוֹ שוֹטרים ואלה עוֹלים לבּית וזוֹרקים את כּליו מן החלוֹנוֹת, בּאמרם: אלה כּלים מיוּתרים הם ואלה כּלים לא נקיים, וכדוֹמה. והנשׂיא רוֹאה בּצערם של בּני קהילתוֹ, אבל השפּעתוֹ הגדוֹלה כּמוֹה כּאין. כּי המוֹשל עצמוֹ היה העוֹרק הגדוֹל של כּל השׂטנה הזאת בּשׂימוֹ את ידוֹ הקשה על כּתפוֹ של העני החלש, שאין לוֹ בּמה להילחם זוּלת ספר התהילים. בּעת צרה וצוּקה זאת הוֹעילה מעט ההכּרה שהיתה לו לאיש הלוי עם אנשי השׂררה הבּינוֹניים והרוֹפא והקצין, ותחנוּניו והמלצתוֹ עוֹררוּ בּנוֹגשׂים מעט מרגש הרחמים הטבוּע בּאדם ונתמתק בּמקצת הדין הקשה. בּהשתדלוּתוֹ שלוֹ ושל עוֹזריו ניתנה ליהוּדים רשוּת להקים להם סוּכּוֹת־ארעי על שׂפת הים, הרחק כּמטחוי קשת ממוֹשב העכבּרים. והלוי הקים בּין סוּכּּוֹת־ארעי אלוּ גם מקדש־ארעי לתפילה ולימוּדים; וּלפי שאביו של הילד מהלא היה החזן ניתן לוֹ, לילד מהלא, להכּיר את איש הלוי הכּרה רחבה וּפנימית יוֹתר.

בּימים ההם והילד מהלא כּבר יצא מכּלל הילדוּת ונכנס לכלל הבּגרוּת וּכבר היה בּעל בּית־חרוֹשת בּזעיר־אַנפּין. בּבּוֹקר היה הוֹלך העירה לבית־החרוֹשת וּבערב היה חוֹזר אל הסוּכּה על חוֹף הים. והנה בּיוֹם מן הימים בּפתחוֹ את דלת בּית־החרוֹשת עלה בּאפּוֹ ריח לא נעים והחזיר את צעדי רגלוֹ אחוֹרה, הניח את הדלת פּתוּחה ועמד לוֹ בּפינת הרחוֹב, מהרהר מה יעשׂה. בּינתים התחילוּ הפּוֹעלים לבוֹא לעבוֹדתם, ראוּ את הדלת פּתוּחה וּבעליה הנער עוֹמד בּפינת הרחוֹב וּמזהירם מפּני הריח. אמר אחד הפּוֹעלים: אכּנס ואָריח. נכנס ויצא ואמר: אך דמיון־שוא הוּא, הרחתי בּמלוֹא אפּי ולא חשתי דבר זוּלת ריחוֹת הטבּק הרגילים. עמד הילד מהלא בּשלוֹ. גרר הפּוֹעל שכּמוֹתוֹ והלכוּ שניהם וּתשוּבת שניהם כּתשוּבת האחד. קרב הילד מהלא אל הדלת וחזר ואמר: יש ריח. נכנסוּ כּל הפּוֹעלים ואמרוּ מתוֹך צחוֹק וקלוּת־ראש: הבה ונעשׂה מעין בּדיקת חמץ. פּישפּשוּ שעתים ולא נמצא להם לא עכבּר חי ולא עכבּר מת. יצאוּ כּוּלם ואמרוּ: האדוֹן חוּשוֹ הטעה אוֹתוֹ. ואחד הפּוֹעלים הלך וקנה בּפרוּטוֹת שְחֵלֶת וּלבוֹנה והבעיר קטוֹרת וּבישׂם את כּל בּית־החרוֹשת ואחר יצא אל הילד מהלא, שישב על הכּסא בּפינת הרחוֹב, ואמר לוֹ: יקרב האדוֹן אל הדלת ויריח עתה. קרב והריח ריח הקטוֹרת והרגיש כּי מהוּל בּוֹ גם ריח רע. פּקד עליהם לחזוֹר ולבדוֹק ושלא יניחוּ דבר בּבית־החרוֹשת שלא יהפכוּ אוֹתוֹ ויגלוּ את אשר תחתיו. עשׂוּ כּדבריו והפכוּ הכּל מלמטה למעלה וּמלמעלה למטה ולא מצאוּ דבר, וּפסקוּ: נקי הוּא בּית־החרוֹשת מכּל חשש קל שבקלים. חזר הילד מהלא וקרב אל מוּל הדלת ואמר: אוֹתוֹ ריח שחשתי בּבּוֹקר בּפתחי את הדלת עוֹמד גם עתה בּאפּי. וּבינתים כּבר יצא רוֹב היוֹם והמלאכה הרגילה עוֹד טרם התחילה, והפּוֹעלים התיאשוּ מבּדיקה יתירה וישבוּ כּוּלם בּחבוּרה לפטפט, כּדרכּם תמיד. ורק קצת מהילדים עמדוּ וטיאטאוּ את האבק והניירוֹת שנשארוּ פּה ושם אחרי הניקוּי. ואחד הילדים ראה נייר שננעץ בּיסוֹדוֹ של עמוּד־התווך אשר בּוֹ תוֹלה הילד מהלא את מעילוֹ, וּלפי שלא יכוֹל להוֹציאוֹ קרא לילד אחר שיעזוֹר לוֹ להרים את הקרש המסוּמר. אך הוּרם הקרש בּכוֹח זרוֹע והנה – עכבּר נפוּח וּמת. וימהר הילד לבשׂר את אדוֹניו והוּא ציוה להביא סיד וּלשפכוֹ מעל העכבּר ולסגוֹר את בּית־החרוֹשת לימים אחדים. אחרי שלוֹשה ימים ראה הילד מהלא לוית מת. אמר לוֹ אחד הערבים המלַוים: הידעת מי המת, הלא הוּא שכנך השׂוֹכר חלק מחנוּתך.

אחרי הדֶבֶר בּאה רוּח קנאה וסיכסכה בּין הנשׂיא ובין איש הלוי. הנשׂיא חשד בּוֹ בּהלוי כּי הוּא חוֹתר חתירוֹת לתיקוּן המנהגים. לא התכּוון הלוי אלא למנהג החתוּנוֹת, לתקנוֹ לפי העת והזמן. כּי מנהג הוּא בּעדן, מהיוֹתה עוֹד כּפר, כּי ימי החתוּנה יארכוּ חמישה שבוּעוֹת. עתה, שהכּפר היה לעיר והכּל נהיה בּיוֹקר והזמן יסוּלא בּפז, ראוּי היה להסתפּק בּשני שבוּעוֹת כּדי לצמצם איבּוּד ההוֹצאוֹת. אבל הנשׂיא לא רצה לוַתר אפילוּ יוֹם אחד ואמר: צריך מנהג להיוֹת שמוּר וקדוֹש על כּלל הקהילה, בּין שהם עשירים וּבין שאינם עשירים כּמוֹתי. ואכן, פּעמים רבּוֹת התאספוּ מתי מספּר מטוֹבי העיר למשׂרדוֹ של הלוי וּבחנוּ וחקרוּ ושקלוּ כּל דבר לפי המצב והזמן, וּמצאוּ כּי הוֹצאוֹת החתוּנה רבּוֹת כּרבוֹת מספּר השבוּעוֹת, וכי החתן מכלה את כּל כּספּוֹ בּהוֹצאוֹת אלה ויוֹצא מלפני החתוּנה כּאוֹתוֹ עוֹבד־אדמה אחרי שנוֹת הרעב, שאין בּידוֹ מה שיזרע. וּבאוּ לידי הכּרה כּי צריך לתקן את המעוּוָת, אך לא רצוּ לעשׂוֹת על דעת עצמם, אלא בּרשוּת הנשיא. ויאמרוּ לשלוֹח משלחת זקנים אל הנשׂיא, כּי יבקשוּ ממנוּ שיסמוֹך את ידוֹ על התקנה ויוֹאיל בּטוּבוֹ להקל על הציבּוּר מלחץ ההוֹצאוֹת המיוּתרוֹת האלוּ. כּכה הסכּימוּ וככה החליטוּ, וּביוֹם המיוּעד התקבּצוּ הזקנים בּבית־הכּנסת אחרי שחרית וילכוּ אל הנשׂיא. וירא הנשׂיא ציבּוּר של זקנים בּאים לבקרוֹ וראש החכמים רבּי שלוֹם שלמה יצחק הוֹלך בּראשם, קיבּל אוֹתם בּשתי מהלוּמוֹת – לכּלל אמר שאינם אלא המוֹן העם, ולפּרט אמר: הוֵי זנב לאריוֹת ואַל תהי ראש לשוּעלים. ועל הענין עצמוֹ אמר: לא אתן ידי לזה ולא אסכּים, כּי מה ישאר לוֹ עוֹד לחתן אחרי שיגזלוּ ממנוּ את ימי שׂמחתוֹ? ואם כּוונתכם לצמצם בּהוֹצאוֹת מיוּתרוֹת הריני מסכּים לביטוּל ההוֹצאוֹת לברכּת מזוֹנוֹת שמכבּדים בּהם בּליל יארצייט.

מעתה הבין הנשׂיא כּי יש בּפניו כּעין אֶלדד וּמידד שהיוּ מתנבּאים בּמחנה, ושׂם את עינוֹ הפּקוּחה על כּל מהלכם ולא נתן להם מנוּחה. לא די שלא הבּיט על הישיבה בּעין טוֹבה ולא רצה לעזוֹר בּהשבּחתה, עוֹד היה חוֹשד בּה כּי ממנה יוֹצאים קוי האוֹר לחבּב את הלוי על הקהל. וישׂם הנשׂיא אל החכמה פּניו והיה מציק להם וּמכבּיד אַכפּוֹ עליהם, עד כּי ראוּ הלוי ורבּה של הישיבה כּי לא יעמדוּ בּפניו ויאמרוּ לעלוֹת לארץ־ישׂראל ולמצוֹא לעצמם מנוּחה בּה. אמרוּ ועשׂוּ.

עתה, שהלוי כּבר הגיע בּשלוֹם לארץ־ישׂראל, נחזוֹר אל הכּהן. כּבר אמרנוּ כּי ידידוּתם של הכּהן והישׂראלי נמשכה מאז למדוּ יחד פּסוּק מן החוּמש והתקשרוּ לבּוֹתיהם בּטהרה. מאז שניהם לא חשקה נפשם להתערב עם ציבּוּר ילדי בּית־הספר וּמשׂחקיהם; וּבהתגבּר חשקם למשׂחקי הכּדוּר והלכוּ שניהם ושׂיחקוּ בּכדוּרם בּסימטת בּתיהם, כּאילוּ מתוֹך כּוונה שאם יבוֹאוּ ילדים אחרים להפריעם וּמצאוּ עזרה סמוּכה מהוֹריהם. ועוֹד צד שוה היה בּיניהם, ששניהם עסקוּ מקטנוּתם בּמסחר והצליחוּ והרויחוּ והיוּ משתפים את פּרוּטוֹתיהם והוֹלכים לשוּק ונכנסים בּחנוּת החברה המספּיקה כּלכּלה לצבא וּבוֹחרים להם מיני סוּכּריוֹת חדישוֹת, שאינן נמצאוֹת בּחנוּיוֹת הדלוֹת שבּרחוב העיר. וסוּכּריוֹת אלוּ הביאוּ לבית־הספר וסחרוּ בּצנעה עם התלמידים, נוֹתנים סוּכּריוֹת ונוֹטלים תמוּרתן פּרוּטה מתחת השוּלחן וּמאחרי גבּוֹ של המוֹרה, גם לפני התחלת הלימוּד וגם אחרי הלימוּד. ועוֹד צד שוה היה בּיניהם. מעלה יתירה היתה להם בּעין המוֹרה, אשר שׂם כּעין משׂרת מוֹרים עליהם – נתן לרשוּתם קוֹמץ של תלמידים ללמד אוֹתם וּלחדד את לשוֹנם בּלימוּדם. וּשניהם היו גוֹערים ונוֹזפים וּמאַיימים, ‏כּמוֹרים ממש, על חבריהם שנעשׂוּ תלמידיהם; והיתה להם הזכוּת גם להצליף. וגם זוֹ היתה סיבּה שהתלמידים היוּ משתדלים לקנוֹת סוּכּריוֹת מהם בּלבד, ולא מאחרים, שניסוּ להתחרוֹת בּהם.

עם בּגרוּתם נפרדוּ זה מזה. הילד מהלא מיהר להיכּנס כּפוֹעל ואוּמן בתעשׂית הסיגריוֹת; והכּהן המשיך ללמוֹד פּלפּוּלי הגמרא ודיני ההלכוֹת. כּי אביו, הדיין המצוּין, רצה כּי בּנוֹ זה ישמוֹר על שלשלת הרבּנוּת. ואמנם בּנוֹ זה היה לוֹ מה שלא היה לשאר בּניו – הדרת פּנים הראוּיה לרבּנוּת. שנים המשיך הכּהן בּלימוּדיו, אך תשוּקת המסחר לא פּסקה מלבּוֹ ודחק בּאביו להכניסוֹ למקוֹם מסחר. ראה שכנוֹ של הדיין בּמוֹשבוֹ בּבית־הכּנסת את תשוּקת בּן הדיין ואמר: בּוֹא ואסַפּחך לחנוּת צרכי בּית אשר בּאחד השוָקים. ויהי בּן הדיין עוֹסק בּמסחר, וּלימים קבע לוֹ חנוּת משלוֹ בּמקוֹם אחר ונתקיים בּוֹ משנה מקוֹם משנה מזל, ויהי ‏כּיוֹסף איש מצליח. וּבימים ההם ‏כּבר היה גם חברוֹ הישׂראלי, הילד מהלא, בּעל בּית־חרוֹשת ידוּע לסיגריוֹת. הם היוּ מבקרים זה את זה בּיקוּרי־ידידוּת, מדבּרים מעט ונהנים זה מזה בּהבליטם בּלא אוֹמר וּדברים כּי הוֹנם איננוּ הוֹן של ירוּשה, כּי עשׂוּ אוֹתוֹ בּעצמם לביתם. וּלימים גדלה קירבתם בּקחתם נשים ממשפּחת הנשׂיא ודירתם בּביתוֹ, ותהי אהבתם אהבה שאינה תלוּיה בּדבר. וּנסיעתם מעדן להוֹדוּ היתה נסיבּה כּי היוּ ארבּעה חדשים ימים ולילוֹת יחדיו, אכלוּ על שוּלחן אחד, ישנוּ בּחדר אחד והכּירוּ זה את זה הכּרה עשירה.

הכּהן והלוי נדרוּ בּלבּם לקוּם ולעלוֹת לארץ־ישׂראל וּלהקים בּה בּית־כּנסת לשם אֵל אלוֹהי ישׂראל. והקדים הלוי, ‏כּאשר סיפּרנוּ, וּבא הכּהן אחריו וּשניהם הגיעוּ לתל־אביב, בּהיוֹתה תלי־תלים של חוֹלוֹת. וּבנוּ עליהם בּתים לשבת והקדישוּ מקוֹם לבית־הכּנסת, וּבוֹ קבע ראש רבּני העיר את תפילתוֹ. הלא הוּא בּית־הכּנסת הנקרא בּשם “אוֹהל־מוֹעד”, העוֹמד על תלוֹ בּלב תל־אביב, וּביתוֹ של הכּהן טבוּל בּתוֹך גנוֹ, והוּא עוֹבדוֹ ושוֹמרוֹ, משקה בּצינוֹר שבּידוֹ את פּרחיו ועציו יוֹם יוֹם מים חיים. וּשכנוֹ הקרוֹב אל בּיתוֹ הוּא הלוי, בּיתוֹ צנוּע וּפניו מכוּסים עצי־שׂדרוֹת. ורק האיש הישׂראלי עוֹד נשאר תקוּע בּעדן. אוֹמרים בּעלי המוּסר כּי רוֹב הנפשוֹת הוֹלכוֹת בּגלגוּל; יש מי שגאוּלתוֹ מתאַחרת. ונראה כּי נפש הישׂראלי מן השמים העמיסוּ עליה עבוֹדה יתירה, מתוֹך כּוונה לרבּוֹת שׂכר טרחתה אוֹ מתוֹך הכרח למרק את עווֹנוֹתיה וּלהיטיב אחריתה מראשיתה.

ויהי בּנסוֹע איש הלוי מעדן נדמה לוֹ לאיש הישׂראלי כּי בּבית־חרשתוֹ מתרבּים המבקרים, הרוֹצים להקל על צערם; והוּא עצמוֹ מרגיש כּי נפשוֹ מסכּימה לקחת חלק מסבלם, וידע שמוּכרח הוּא לעשׂוֹת את רצוֹן נפשוֹ, שהוּא רצוֹן קוֹנהּ. ונפשוֹ שמרה בּחדרי־חדריה כּפקדוֹן יקר את ההנאה שהיתה נהנית מאוֹתה סחוֹרה שבּמשׂרד הלוי – הלא היא גמילוּת החסדים. התחיל גם הישׂראלי לסחוֹר בּאוֹתה סחוֹרה וּככל אשר הרבּה בּגמילוּת חסדים כּן גברה בּוֹ השׂמחה, כּשׂמחת סוֹחר המרויח אוֹצרוֹת זהב, ולא שׂם לבּוֹ לדברי קרוֹביו אשר האשימוּהוּ בּרשלנוּת לטוֹבת עצמוֹ, בּאמרם לוֹ: עצתך מאירה כּאוֹר היוֹם לאחרים ואינה מאירה לך עצמך. אמר להם: הנשמה מיצירתה עלוּלה יוֹתר להאיר לנפש האחרת, כּמוֹ הנר המאיר לאחרים וקוי אוֹרוֹ רחוֹקים ממקוֹם עמדוֹ; לוּ הסכּימה נפש כּל אדם להאיר זוֹ לזוֹ בּכל כּוח האוֹר הטמיר שבּה וּמלאה הארץ דעה כּמים לים מכסים.

והאיש הישׂראלי נדמה לוֹ כּי מתקיים בּוֹ הפּסוּק כּי את אשר יאהב ה' יוֹכיח. גבּוֹ היה כּפוּף מסבל עצמוֹ וסבל זוּלתוֹ, והיה מצפּה ליוֹם התשוּעה, להיוֹתוֹ כּאחד העוֹלים אל ארץ הקוֹדש, משתוֹקק ליוֹם שֶבת אחים גם יחד, אשר בּוֹ תשוּב ותיצמד הידידוּת המשוּלשת ותחזוֹר השלימוּת של כּהן ולוי וישׂראלי. והנה בּאה שעת הגאוּלה ונגאלוּ גם יוֹצאי־ירכוֹ של הנשׂיא, וַתהי עלייתם תחילתה בּאוֹנס וּמצוּקת־הלב וסוֹפה בּרצוֹן והרחבת־הלב. ויבוֹא עמהם הישׂראלי והתקבּצה השלישיה בּמקוֹם אחד, בּתוֹככי תל־אביב. וּבהבּיט עליהם בּעל העין הפּשוּטה ואמר: הנה זקני עוֹלי עדן. אך בּהבּיט עליהם בּעל העין העוֹקבת ואמר: כּמוֹתם כּעוֹלים אחרים. אלה עוֹלים מלחיצוֹת ואלה עוֹלים מנחיצוֹת, ואלה עוֹלים ממחיצוֹת. והצבּיע בּעל העין העוֹקבת על כּל אחד משלשתם ואמר כּדרך המליצים: זה מעוֹלי לַחץ, זה מעוֹלי נַחץ וזה מעוֹלי מַחץ.


גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר־נָעַר

למראית עין, כּדי להיפּטר מעוֹנש מלקוֹת הוֹריו, היה מוֹסיף לבוֹא לבית־הספר ויוֹשב בּשוּרת התלמידים, אבל בּעצם היה כּוּלו מסוּר למשׂחקי הילדים. שוֹבב וּבכל משׂחק הוּא הוּא העוֹמד בּראש כּוּלם. שזוּף, ארוֹך ודק־גו, אבל אמיץ־לב. היה תמיד מַקדים להרים ידוֹ על יריבוֹ. היה נראה יוֹשב כּמתפּלל בּצד אביו, אבל לבּוֹ היה בּרחוֹב. ולכן בּהגיעוֹ לגיל בּגרוּתוֹ היה כּל מה שספג מתוך לימוּדוֹ רק קריאת פּסוּק כּפשוּטוֹ. מכּל טוֹרח שנוֹת לימוּדיו לא השׂיג אף לכתוֹב את אוֹתיוֹת שמוֹ בּעברית, וּבלשוֹנוֹת אחרוֹת לא כּל שכּן. אביו מת בּעוֹדוֹ בּחוּר והנהגתוֹ נמסרה ליד אחיו הגדוֹל ממנוּ מעט בּשנים. ירוּשתם היתה רק ירוּשת בּתים, אשר הכנסתם קצוּבה לפרנסת בּיתם. האח הגדוֹל נהיה מנהל הבּית – בּידוֹ המשׂרה על הנכסים והמרוּת על אנשי הבּית; מזוּמנים מתגלגלים לידוֹ, נכנסים ויוֹצאים, יוֹצאים ונכנסים. היה לוֹ מכּיר צרפתי ועל ידוֹ הזמין מפּאריס כּל מיני תמרוּקי נשים וּגברים, ‏ מעט מי־קוֹלוֹניה, מעט שמני־ורדים האהוּבים לערבים; היה מקבּל חבילוֹת־דוֹאר שבוּע שבוּע והיוּ לוֹ מַהלכים בּין העשירים המתפּנקים. וכן נעשׂה סוֹחר תמרוּקים.

בּשנה ההיא הוּפצה בּעוֹלם המצאתוֹ של אֶדיסוֹן, שנתן בּחוֹמר המתכת הכּוֹח לדבּר כּבן־אדם. גם לעדן התגלגל איש אחד עם ארגז קטן מדבּר. הוּא שׂם אוֹתוֹ על שוּלחן עגוֹל וסידר סביבוֹ שוּרוֹת כּסאוֹת וקבע חצי לירה לכל ישיבה על אחד הכּסאוֹת לרבע שעה – שפוֹפרוֹת חלוּלוֹת כּמעיים, הדוֹמוֹת כּשפוֹפרוֹת־גוּמי של רוֹפא המאזין וּבוֹדק גוּף אדם חוֹלה, היוּ מקשרוֹת בּין האדם המאזין וּבין הארגז המדבּר. וכל אלה ששמעו כּי יש בּעיר ארגז מדבּר בּלשוֹן בּני־אדם גבר בּהם חשקם לשמוֹע בּאזניהם ולראוֹת בּעיניהם אם נכוֹן הדבר. בּבוֹאם לאוּלם לא ראוּ אלא כּסאוֹת ושוּלחן אשר עליו מוּנח ארגז קטן, שוּרה של צינוֹרוֹת יוֹצאים מבּטנוֹ וּמוּנחים על השוּלחן. כּתמהים היוּ יוֹשבים ומחכּים לשמוֹע. בּבוֹא השעה עמד הסדרן וסידר את השפוֹפרוֹת על אזני המוּזמנים, לקח כּמין כּוֹס מן המזוָדה וגילגל את הגלגל; הקוֹל הגיע לאזני המסוּבּים אל השוּלחן והם שמעוּ בּפה פּעוּר. היה בּהם מספּר יהוּדים מכּת החסידים ואף הם עמדוּ בּלי אוֹמר וּדברים, כּי אין להם מה לדבּר בּעניני חכמת הגוֹיים. הלא נצטווּ מחַכמיהם כּי חָכמה בּגוֹיים תאמין ותוֹרה בּגוֹיים אל תאמין. וּבצאתם את המקוֹם ידעוּ כּי אמת נכוֹן הדבר: יש ארגז מדבּר בּלשוֹן בּני־אדם, והעידוּ גם בּפני רבּים כּעדים כּשרים אשר שמעוּ וגם ראוּ את הארגז המדבּר דברים כּמבטא האדם, והלכוּ רבּים ונהרוּ לאוּלם הארגז המדבּר. השבוּע ההוּא כּל עיר עדן כּאילוּ נאסר על אנשיה לדבּר דבר חוּץ מענינוֹ וּפלאוֹ של הארגז המדבּר.

ובין המאזינים היה גם זה האח שהִתְאַבָּא על אחיו. ראה וחשב לעשׂוֹת מעשׂה. ולא נח ולא שקט עד שהזמין גם הוּא מאירוֹפּה ארגז מדבּר וחיקה את מעשׂה האיש. ערך גם הוּא שוּלחן גדוֹל בּאמצע אוּלם בּיתוֹ וסידר שוּרוֹת שוּרוֹת של כּסאוֹת, הדפּיס כּרטיסים וּמכר אוֹתם, וערב ערב היה אוּלם בּיתוֹ מלא מאזינים. אך התשוּקה להאזנת הארגז היתה רק כּקצף החָלב הרוֹתח העוֹלה חיש ויוֹרד חיש. כּך גם עלתה וירדה ההכנסה מן הארגז המדבּר. חדשים אחדים היה האח מתעסק בּמסחר זה וראה כּי אי אפשר להעשיר ממנוּ והוּכרח לחפּשׂ מסחר אחר. פּתח חנוּת פּעם אחת בּשוּק זה ופעם אחרת בּשוּק זה. השנים הלכוּ והוּא הוֹלך ממסחר למסחר, בּלי להיפּגש עם כּבוֹד המסחר המַעשיר. השינוּיים הללוּ היוּ לוֹחצים אוֹתוֹ אל הקיר למכּוֹר בּית אחר בּית, עד אשר הגיעה אליו ידיעה על דבר סוֹד – מעשׂה בּסוֹחר ממדבּרוֹת כּוּש, המַסיע משם בּהמוֹת לשחיטה בּארץ מצרים, והוּא מַעשיר והוֹלך. אך שמע הסוֹד וראה עשרוּת בּטוּחה וּפייס את עצמוֹ למכּוֹר את חלק אביו בּבּית המשוּתף, אשר הכנסתוֹ תלוּיה בּה פּרנסת המשפּחה.

וכן נפרד האח מכּל מסחרי העיר והלך לשוֹטט ולסחוֹר בּמדבּרוֹת וּבימים. בּמדבּר כּוּש היה מלקט פּרים ועתוּדים חיים וּמַסיעם בּיבּשה וּבימים לעריפה ולשחיטה בּארץ מצרים. וכה בּטח בּעשרוּת המתחוֹללת לבוֹא, כּי בּמכרוֹ את הבּית שמר לעצמוֹ זכוּת לחזוֹר ולפדוֹת אוֹתוֹ בּמשך חמש שנים. אבל אף כּי רבּוּ נסיעוֹתיו לא זכה לעוֹשר, והבּית לא חזר לבעליו, והוּכרח להמציא לעצמוֹ פּרנסה מיגיע כּפיו. כּספים לסידוּר חנוּיוֹת שוּב לא היוּ בּנמצא.

והאח הקטן, יהוֹשע, לא היתה לוֹ בּרירה אלא להיספח בּאחת החנוּיוֹת להיוֹת כּילד עוֹזר. הסתגל לסחוֹר על סיפּוּני האניוֹת העוֹגנוֹת בּנמל. היה מעמיס על כּתפוֹ כּל מיני סחוֹרוֹת בּמשקל שיוּכל לסבּוֹל ושט בּסירה אל האניה; מצא סוּלם הנה מה טוֹב, לא מצא וטיפּס כּדלי על חבל. בּעל זרוֹעוֹת חזקוֹת ולב אמיץ היה, שוֹבבוּתוֹ של נַערוּתוֹ היתה בּעזרתוֹ. וראוּ הגוֹיים מחזיקי־המשוֹט בּראשוֹנה יהוּדי אשר אין מוֹרא הים וגליו על ראשוֹ, והוּא המַקדים לכבּד את יריבוֹ בּסטירת־לחי. הפּעם הוֹדוּ בּגוּר אריה יהוּדה, כּי אין הם קוֹראים לוֹ לשוֹבב בּשמוֹ יהוֹשע, כּי אם מכנים אוֹתוֹ, בּלשוֹנם, בּכינוּי ליבַּח, כּלוֹמר, אריה. שנים על שנים עבד עבוֹדה זאת, בּהעמסת־כּתף זאת. בּהיוֹת אניה היה עוֹבד כּל השבוּע בּיוֹם ואף בּלילה; והיה אוֹכל וּמשתמש בּכל מה שהרויח. ולא היה חס על אבדן הכּסף, גם לא נהג בּוֹ כּבוֹד, וּכמיאוּס היתה לוֹ צבירתוֹ. וּבהגיעוֹ לפרקוֹ לקח לוֹ אחת מן הבּחוּרוֹת הקרוֹבוֹת שבּבּית, כּאדם העוֹצם עין ולוֹקח מה שעוֹלה בּמזלגוֹ. והיא היתה לוֹ כּאשה הנוֹתנת לבּעל לעשׂוֹת מה שירצה ולא לעשׂוֹת מה שאינוֹ רוֹצה. וגם הוּא היה לאשתוֹ כּגבר אשר לא יחקוֹר ולא ידרוֹש על שנעשׂה ועל שלא נעשׂה, כּי פּשוּט היה ואהב את הדרך הפּשוּטה.

בּדוֹרוֹ של יהוֹשע היוּ העדנים מוֹכרי־הנוֹצוֹת מבקרים בּערי אירוֹפּה למכּוֹר את נוֹצוֹת בּת־היענה שבּידיהם. היוּ מסוֹבבים בּשוָקים וּברחוֹבוֹת ארבעה, חמישה חדשים מחדשי הקיץ וחוֹזרים לעירם וּצרוֹר כּסף בּידם. חָשקה גם נפשוֹ של יהוֹשע בּנסיעה לאיטליה; נסע וטייל וסחר ויאהב לבּוֹ את ערי איטליה וּמשמַניה; ישב וסחר בּה שנים אחדוֹת, דיבּר בּשׂפתם, ספג את דרכי מנהגיהם, אכל כּמוֹהם ושתה כּמוֹהם ורקד וצהל כּמוֹהם. וּבשוּבוֹ לעדן היה כּאיטלקי ממש, יוֹדע את רוּחם, את מליצוֹתיהם ואת מלי בּדיחוּתם, ורגליו של כּל קוֹנה איטלקי מתגלגלוֹת לחנוּת אשר בּה יעבוֹד יהוֹשע, וּבעל החנוּת מצליח וּמרויח בּזכוּתוֹ. פּעם אחת ניצנצה מחשבה בּמוֹח מעבידוֹ, בּרצוֹתוֹ לנצל את כּל הטוֹב אשר יכוֹל להפיק מעוֹבדוֹ, ויאמר: שמע, יהוֹשע, הנה העיר האיטלקית מַצַוַע רחוֹקה ממנוּ רק יוֹמִַים בּים, ואנוּ חוֹשבים לפתוֹח שם חנוּת. וּמכּיון שאנוּ רוֹאים אוֹתך כּבן בּית נִתן אוֹתך אדוֹן על החנוּת הזאת ואנחנוּ נקבּע את משׂכּוּרתך הקצוּבה לך חוֹדש חוֹדש. השיב יהוֹשע: הייתי מסכּים אילוּ ידעתי לכתוֹב ולרשוֹם חשבּוֹנוֹת, אבל איש שקשה לוֹ לרשוֹם בּעפרוֹן את חמש אוֹתיוֹת שמוֹ איך יקבּל על עצמוֹ אַדנוּת על החנוּת וּשמירת כּל אשר בּה? אמר הבּעל: צדקת, אבל אנוּ נשלח אתך ילד עוֹזר היוֹדע לכתוֹב אוֹתיוֹת וּמספּרים וידוֹ תהיה לך לעט ואתה תהיה לוֹ לפה.

ויסע יהוֹשע עם סחוֹרתוֹ למַצַוַע ויפתח שם חנוּת וישׂם שלט על דלתה: מַנצוּר אֶנד קוֹמפּ' (מַנצוּר ושוּתפוֹ) והיוּ האיטלקים מתכּנסים בּחנוּתוֹ בּמצוַע יוֹתר ממה שהיוּ מתכּנסים בּעדן, ואת יהוֹשע חשבוּ תמיד למַנצוּר, וקראוּ לוֹ תמיד בּשם מַנצוּר, וסחרוּ והתבּדחוּ אתוֹ, גם קראוּ אוֹתוֹ אל נשפיהם ושׂמחוֹתיהם, עשׂוּ אוֹתוֹ אחד מחברי המוֹעדוֹן שלהם ואף כּיבּדוּ אוֹתוֹ להיוֹת אחד מחברי העיריה.

והוּא, יהוֹשע, התלבּש כּמוֹהם, דיבּר בּלשוֹנם והתנהג כּמנהגם והתבּדח כּמליצוֹתיהם, יד ושם היוּ לוֹ בּשׂררת העיר; התקבּל בּמשׂרדים וּבבּנקים כּמַנצוּר, וּפרע חוֹבוֹת בּשם מַנצוּר, וקיבּל תשלוּמים בּשם מנצוּר; הלך למשטרה וקיבּלוֹ הקצין בּכבוֹד מנצוּר, ודיבּר אתוֹ וקרא לוֹ שֵם מנצוּר. כּן ישב שם יהוֹשע שנים על שנים וניהל את מסחרוֹ של מנצוּר, וּמפּעם לפעם בּא לעדן לתת למנצוּר דין־וחשבּוֹן. בּסוֹף ראה מנצוּר כּי הרוָחים הבּאים ממצוַע הם זעוּמים ואינם שוֹוים בּמחיר טרחתם, ואמר מַנצוּר: רצוֹנך, אנוּ מסכּימים למכּוֹר לך את החנוּת. השיב להם: אם לבּכם רוֹצה בּכך גם לבּי רצוֹנוֹ בּכך. וככה היתה החנוּת לקנינוֹ של יהוֹשע שהוֹסיף להיוֹת מנצוּר, והשלט הוֹסיפוּ להתנוֹסס בּוֹ אוֹתיוֹת מנצוּר. וּמאז היוֹתוֹ בּעל חנוּת ואדוֹן לעצמוֹ היה רגיל לבוֹא לעיר עדן לחוֹג את חגוֹ ולשׂמוֹח עם אנשי בּיתוֹ ולקנוֹת את הסחוֹרוֹת החסרוֹת מחנוּתוֹ. וּבימי שבתוֹ בּעדן היה המוֹעדוֹן העברי, שהוּא היה אחד מחבריו מכּבר, שוֹפע מלי־בּדיחוּת; ואם נמצא בּעדן בּימי הפּוּרים וּפייס כּל חבר את אשתוֹ כּי תוַתר על שיכּרוּת פּוּרים בּבּית, והתקבּצוּ כּל חברי המוֹעדוֹן וקיימוּ את סעוּדת פּוּרים ואת מצוַת השיכּרוּת בּחברת כּל מכּיריהם בּמוֹעדוֹן. בּחברתוֹ של יהוֹשע היתה שׂמחת פּוּרים כּהלכתה, כּי למד מן האיטלקים כּל מיני דברים מצחיקים, ללבּוֹש כּל מיני מסכוֹת וּלחַקוֹת עוָיוֹתיהם של האנשים המוּזרים.

יהוֹשע בּעל לשוֹן מדבּרת היה, שוֹבבוּת צעירוּתוֹ סיגלה אוֹתוֹ לכך; בּסיבּוּבוֹ בּאירוֹפּה קרוּ לוֹ הרבּה מקרים, הרבּה ראוּ עיניו והרבּה פּעמים עמד בּנסיוֹן, ועל כּן בּשוּבוֹ היה מלא וגדוּש חידוּשים ועשיר בּדברי־מעשׂיוֹת. הלא התהלך לארכּה וּלרחבּה של איטליה וטעם מכּל מיני מַעיני אירוֹפּה, אף על מַלטה הצלוּבה וּמצוּלבת כּוּלה לא פּסחה רגלוֹ, וכן על אדמת הגיבּרלטר, ואף על אדמת ספרד המוּחרמת התיר לעצמוֹ לעבוֹר, ולא יפּלא כּי בּשוּבוֹ מסיבּוּבוֹ נהיה לאיש בּעל לשוֹן מתהפּכת – עם האיטלקי מדבּר איטלקית, עם הצרפתי צרפתית, עם האנגלי אנגלית, עם הגרמני גרמנית, עם הפּוֹרטוּגזי פּוֹרטוּגזית, עם ההוֹלנדי הוֹלנדית וכיוֹצא בּאלה. והילד מהלא היה האיש שיהוֹשע נכבּד בּעיניו, כּי ידע את העוֹלם והעוֹלם ידע אוֹתוֹ. על כּן קבע בּמוֹעדוֹן את כּסאוֹ על ידוֹ. והדבר הפליא את שאר הרוֹאים, אשר שאלוּ למה ויתר על דרגת כּבוֹדוֹ בּשוּרת המזרח – וכמעט בּכל הצבּעה שניהם כּאחד נוֹתנים את קוֹלם על כּף אחת. וּבבוֹא המקרה והילד מהלא בּיקר בּעיר אַסמרה וּבא למצוַע ונהיה אוֹרחוֹ של הנקרא מנצוּר. רוֹב היוֹם היה נמצא אתוֹ וטיילוּ יחד וישבוּ בּקפה לשוּלחן אחד. וראה הילד את כּוֹח השפּעתוֹ של הנקרא מנצוּר – בּאיזה משקל שוֹקלים אוֹתוֹ אנשי השׂררה, איך הפּקידים הגבוֹהים והקצינים מטלטלים כּל הדרך את הידים כּנגדוֹ לסמן את השלוֹם שבּיניהם, איך נחלק לוֹ רוֹב כּבוֹד בּהיכּנסוֹ לבית־המכס, למשטרה; אם אמר לקצין המשטרה: ישיבתה של פּלוֹנית נחשבת בּעינַי כּפרצה ראשוֹנה בּכבוֹד קהילתנוּ, היתה עצתוֹ כּגזירה. כּי למחרת גוֹרשה הפּרוּצה מן העיר. וּמכּירוֹ מהלא בּילה שנוֹתיו בּעיר עדן הבּריטית, ועתה ראה כּי לא כּדרך שלוּחי הממשלה הבּריטית דרך שלוּחי הממשלה האיטלקית. לא קל כּל כּך לקנוֹת את לבּוֹ של קצין בּריטי, וגם הוּא לא קל לוֹ כּל כּך להכּיר אוֹתך כּחבר ומיעץ, לקבּל את דבריך וּלמלא את מבוּקשך וּלהתהלך אתך כּחבר, כּל שכּן אם הוּא בּדרגת מוֹשל. הנקרא מנצוּר היה מתנהג עם השׂררה כּמעט בּלי אימת המלכוּת. כּדבר מַפליא היה בּעיני הילד מהלא בּראוֹתוֹ את הנקרא מנצוּר מדבּר וּמתבּדח עם בּעל משׂרה גבוֹהה ושׂם את כּף־ידוֹ על שכמוֹ של האיש אשר זרוֹעוֹ משוּבצת שוּרה של כּוֹכבי־זהב – אוֹתוֹת כּבוֹד מלכוּת. אמר הילד מהלא: הלא הטוֹפח בּידוֹ על כּתפוֹ של שׂר־צבא אנגלי בּנפשוֹ הוּא הדבר. השיב לוֹ הנקרא מנצוּר: לא כּאנגלי האיטלקי. אבל האיטלקי כּשם שהוא נעים כּך הוּא מסוּכּן הרבּה מהאנגלי; כּי הוּא, הקצין האיטלקי הקטן, יכוֹל, מתוֹך חשד כּלשהוּ, להיכּנס לביתוֹ של האיש העשיר בּיוֹתר שבּעיר, לשׂים את הנחוּשתים כּצמידים על ידיו וּלהוֹליכוֹ בּשוּק, לעיני כּל, אל המשטרה, וּלאָסרוֹ בּחדר אשר אסירי המלך אסוּרים בּוֹ. המכוּבד חייב לזכּוֹר תמיד כּי לפי מידת כּבוֹדוֹ בּעיניהם כּן מידת סכּנתוֹ. טוֹב הוּא האיטלקי כּל זמן שהוּא טוֹב, אבל אוֹי ואבוֹי לך בּשעה שהוא רע; לא כן הוּא האנגלי אשר רעתוֹ גדוּרה בּחוֹק חקוּק ואין לוֹ הסמכוּת המלאה לעשׂוֹת לפי ראוּת עינוֹ, שהאיטלקי נסמך עליה.

בּבוֹא המלחמה הגדוֹלה בּעולם בּאה גם הצלחתוֹ הגדוֹלה של הנקרא מַנצוּר. הסוֹחרים ניטל חוּפשם לעשׂוֹת בּכספּם וּבזהבם מה שהם רוֹצים; הממשלה הטילה עליהם לבקש רשוּת על כּל דבר שהם רוֹצים לעשׂוֹת – הסוֹחר מגיש בּקשה לממשלה שתרשה לוֹ להזמין סחוֹרה זאת וזאת, והממשלה שוֹפטת אם תרשה אוֹ לא תרשה, אם תתן רשוּת גם לזה וגם לזה אוֹ רק לסוֹחר זה ולא לסוֹחר זה. והנקרא מנצוּר הכּרתוֹ המוּקדמת וקירבתוֹ אל השׂררה יוֹתר מאחרים עזרה לוֹ, והשער אל העשרוּת נפתח לפניו. נסיעוֹת תכוּפוֹת ממצוַע לעדן וּמעדן למצוַע היוּ לוֹ שלבּי סוּלם ההצלחה. כּי בּעדן, שהיא כּדלת וּבריח לאניוֹת השטוֹת מִיָם לים, היה מוֹצא את רוֹב הסחוֹרוֹת שאינן נמצאוֹת בּמצוַע, אשר רק האניה האיטלקית בּאה לעגוֹן בּנמלה. וכן תפס הנקרא מנצוּר את ההזדמנוּת והזדרז ושינס את מתניו לגשת אל המסחר, ועשׂה והצליח והרויח. הוּא היה מַטעין סחוֹרוֹת רבּוֹת שהוּרשה בּטעינתן, וּבאגב לא שכח להביא גם מתנוֹת וּמגדנוֹת המיטיבוֹת את הלב וּמרחיבוֹת את הדעת, כּן הלך וגדל גם בּעיני הקהילה וּבעיני השׂררה, ויהוֹשע השוֹבב, הנקרא מנצוּר, נתכּבּד בּשם ראש הקהילה היהוּדית והיה המקשר בּינה וּבין השׂררה. אף נתבּקש להיוֹת אחד המוּזמנים לקבּל את פּני השׂר הבּא בּשליחוּת מלכּוֹ, עמנוּאל המלך וקיסר חַבּש; ידע למסוֹר לוֹ לשׂר את שליחוּת הקהילה אל המלך, וקיבּל בּאמצעוּת הנציב העליוֹן את תשוּבתוֹ של המלך. וזאת לדעת, כּי שני ספרי חוּקים היוּ לה לממשלה האיטלקית אשר בּאַסמרה – אחד ספר שחוֹר לדוּן בּוֹ את בּעלי העוֹר השחוֹר, ואחד ספר לבן לדוּן בּוֹ את בּעלי העוֹר הלבן. לראשוֹנה היוּ דנים גם את היהוּדים לפי חוּקי הספר הלבן, ואחרי שסרחוּ והסתאבוּ בּמשקאוֹת המקלקלים את הכּבוֹד נכתבה עליהם שׂטנה והוּעבר דינם לספר השחוֹר. ואף אם הנקרא מנצוּר עצמוֹ דינוֹ נשאר בּכלל הספר הלבן, לא הסכּים לבּוֹ שיהיוּ אנשי עדתוֹ בּספר השחוֹר, והשתמש בּכל הזדמנוּת הבּאה לידוֹ, בּבוֹא אחד השׂרים מגדוֹלי המלוּכה, והגיש בּקשה להסיר את הגזירה הזאת מקהילת היהוּדים החוֹסים בּצל ממשלת מלכוּתוֹ שם.

עיר אַסמרה נחשבת עיר־הרים הקרוֹבה יוֹתר לשמים והשמים משפּיעים עליה מאוירם הצח והטהוֹר והקריר, המַבריא את הנפש וּמחַסן את הגוּף המדוּלדל. וּכנגדה עיר עדן דוֹמה לגוּמה שקוּעה המרחיקה אוֹתה מן השמים וּמאוירם הצח וּמקרבת אוֹתה אל תהוֹם רבּה, המשפּיעה על התוֹשבים משפע חוֹם השמש וּמחלישה את הנפש וּמַתיכה את הגוּף. ועל כּן אלה שהיוּ צמאים לבריאוּת הנפש והגוּף היוּ נוֹסעים לרווֹת את ריאוֹתיהם מאוירה של אַסמרה ההררית; והוּא, הנקרא מנצוּר, בּהזדמן לוֹ פּעם אוֹרחים מכוּבּדים הראוּיים להתכּבּד בּהם מטעם רוֹב עשרוּתם, לוֹקח אוֹתם בּכבוֹד לביקוּר אצל הנציב העליוֹן והנציב נהנה מהם וּמבּיקוּרם. ויהי פּעם אחת בּבוֹא אוֹרחים כּאלה והוּגשוּ הפּספּוֹרטים שלהם, פּספּוֹרטים של אזרחים אנגלים, כּי יחתוֹם בּהם את חתימתוֹ המרשה להם להיוֹת תיירים בּעירוֹ. חתמם, אוּלם כּאשר הוּבאוּ לפניו הפּספּוֹרטים כּי יחתוֹם רשוּת חזירה לעדן, בּיקש את הנקרא מנצוּר כּי יבקר אוֹתוֹ בּמשרדוֹ עם הנוֹסעים המכוּבּדים האלה; וּבבוֹאם שאל: מה הדאיג אתכם וגרם לכם כּי תעזבוּ את ארצי? והוֹסֹיף לבקש כּי לא יכסוּ ממנוּ דבר, אוּלי מי שהוּא פּגע בּכבוֹדם, אוֹ מי שהוּא מהשׂררה התנהג אתם שלא לפי כּבוֹדם? אף הדגיש, כּי הוּא מוּכן לעשׂוֹת שפטים בּכל אלה שהדאיגוּ את לבּם.

בּרוֹב השנים הוּרחבו עסקיו של הנקרא מנצוּר והחליט להעביר מעדן לאַסמרה את אשתוֹ ואת בּניו. אכן, נעשׂה יהוֹשע השוֹבב אחד מעמוּדי המסחר שאסמרה האיטלקית עוֹמדת עליהם. וּבבוֹא מלחמת היטלר והתפּשט הכּיבּוּש של הקיסרוּת האיטלקית על ארץ חַבּש, נהיה הנקרא מנצוּר בּעל שתי זכוּיוֹת – גם תוֹשב איטלקי גם נתין אנגלי. והיה זה הסוֹחר רוֹקד מעיר־נתינוּתוֹ לעיר־מוֹשבוֹ ומעיר־מוֹשבוֹ לעיר־נתינוּתוֹ. בּבוֹאוֹ לעיר־נתינוּתוֹ וקיבּל כּל הרשוּיוֹת וההקלוֹת שזכּאי בּהן הנתין הבּריטי, וּבבוֹאוֹ לעיר־מוֹשבוֹ וקיבּל כּל הרשוּיוֹת והזכוּיוֹת שזכּאי בּהן התוֹשב האיטלקי, ויהוֹשע השוֹבב נהיה כּמַשׂוֹר אשר שיניו הוֹלכוֹת וחוֹתכוֹת גם בּהליכתן גם בּחזירתן. הממשלה הבּריטית לא רצתה להתגרוֹת בּאיטלקים, והסוֹחר המקשר היה מקבּל רשוּת מטען לרוֹב הסחוֹרוֹת שהוּא מבקש. וּשנת־הבּינַים, ממלחמת־העצבים למלחמת־התוֹתחים בּין הקיסרוּת הבּריטית העתיקה לבין הקיסרוּת האיטלקית החדשה, נעשׂתה לוֹ שנת מסחר פּוֹרח. הוּא הספּיק להגיע למאוֹת אלפי לירוֹת זהב ונקרא בּפי הרבּים יהוֹשע המיליוֹנר, והוּא אינוֹ יוֹדע לכתוֹב את שמוֹ כּראוּי, ועד היוֹם כּתיבתוֹ העברית מעוּקמת כּכתיבת הסינים. והנה הוּא יוֹשב לפנַי היוֹם בּתל־אביב ואני מבּיט בּפניו ורוֹשם את אשר עבר לפני שוֹבבוּתוֹ ואשר השׂיג אחרי שוֹבבוּתוֹ. פּוּרענוּיוֹת המלחמה לא נגעוּ בּוֹ. בּהיוֹתוֹ אסיר בּריטי בּיד האיטלקים שמרוּ על כּבוֹדוֹ ועל חוֹפש נכסיו. וּבבוֹא הבּריטים והוֹרידוּ את האיטלקים שמרוּ על כּבוֹדוֹ ועל חוֹפש נכסיו. שתי הרוּחוֹת המתנגדוֹת נשבוּ תמיד על מפרשׂ סירתוֹ לטוֹבתוֹ.


שַׁבְּתַי מַצְלִיחַ

חַלפן בּמקצוֹעוֹ היה שבּתי כּאשר כּבר הזקין, אך בּתחילה היה אחד מבּעלי־הקרוֹנוֹת. אוּרווֹת סוּסיו היו בּקוֹמה הראשוֹנה של בּיתוֹ, והוּא וּמשפּחתוֹ גרוּ בּקוֹמה השניה. בּזמן ההוּא היוּ בּעלי־הקרוֹנוֹת נחשבים סוֹחרים מיוּחסים, היוֹדעים להרויח שקלי־כּסף. בּאחד מרחוֹבוֹת היהוּדים היוּ רוֹב הקוֹמוֹת הראשוֹנוֹת של הבּתים אוּרווֹת לסוּסים, וכל אוּרוה עמדוּ בּה סוּסים בּשוּרה וּפיהם עסוּק כּל היוֹם בּאֵבוּס המשוּתף לכוּלם. והסוּסים שוֹנים וּמשוּנים – בּגויה וּבצבעים, בּרעמוֹת וּבזנבוֹת וּבמבּטי־העינים, וכל סוּס שֵם לוֹ שנקרא בּוֹ בּהיותוֹ עוֹד סייח יוֹנק חלב אמוֹ. וּרגילים הם בּעלי־הקרוֹנוֹת להתקבּץ ולעשׂוֹת מעין בּיקוּר איש איש על דרגש שכנוֹ וּלשׂוֹחח על הסוּסים וּלשבּח את המשוּבּח וּלבזוֹת את הבּזוּי. מהללים הם את שהספּיק לעשׂוֹת נסיעה נוֹספת על נסיעוֹתיו וגילגל את גלגלי העגלה יוֹתר מחברוֹ והניח אוֹתוֹ מאחוֹריו. ותוֹך השבחים והזלזוּלים נקרא כּל סוּס בּשמוֹ וכוּלם ידוּעים לאיזה סוּס מכּלל הסוּסים מתכּוון המדַבּר. כּשם שמדבּרים על מעשׂי אדם וּמידוֹתיו כּן מדבּרים על כּל סוּס ומהלך מידוֹתיו בּמאכלוֹ וּמשקהוּ, מה הוּא אוֹהב וּבמה הוּא בּוֹעט וּמשבּר, כּגוֹן פּלוֹני הסוּס שבּעט בּמוֹשך־הרסן וּבפרסת רגליו הרס לוֹ את כּל שוּרת שיניו, ואַלמוֹני הסוּס שמניח לבעליו להלקוֹתוֹ מלקוֹת על כּל גוּפו, אך לא יתן לשוֹט לנגוֹע בּמבוּשיו, וּפלמוֹני הסוּס שאין בּוֹ תאוה והוּא מסתפּק בּקוֹמץ מאכלוֹ וּמשקהוּ, ואחרי שישׂבּע שוּב אינוֹ רוֹצה לנגוֹע בּפיו בּאבוּסוֹ, אפילוּ יש בּוֹ מן המוּבחר שבּעשׂב השׂדה.

כּל בּעלי־הקרוֹנוֹת יש להם הרבּה לדבּר על סוּסיהם, חוּץ לשבּתי זה שאינוֹ איש דברים בּטלים, לא היוֹם ולא משלשוֹם. צנוּע הוּא וּמקיים סייג לחכמה שתיקה, גם בּבית וגם בּשוּק. ואם בּשׂיחה כּך בּקטטוֹת וּמריבוֹת שבּין אדם לחברוֹ לא כּל שכּן. הוּא צנוּע אפילוּ בּקריאה בּספר, ורק לפעמים רחוֹקוֹת מאד שוֹמעים אוֹתוֹ קוֹרא בּתוֹרה בּציבּוּר. הוּא היה שוֹמר את פּיו וּלשוֹנוֹ כּחסיד המאמין כּי עתיד האדם לתת את הדין, אפילוּ על כּל שׂיחה קלה. ועל כּן היה מצמצם בּדבריו אפילוּ בּינוֹ וּבין אשתוֹ. היה אוֹמר לעצמוֹ: האדם הוּזהר שלא לבזבּז דברים, ואם בּדברים על בּני־אדם כּך, בּדברים על הבּהמוֹת לא כּל שכּן.

שבּתי היו לוֹ בּאוּרוָתוֹ שלוֹשה סוּסים, אחד כּעין הזהב ואחד כּעין הכּסף ואחד כּעין הנחוֹשת. וכל אחד מהם הוֹלך לגלגל את העגלה אחת בּיוֹם, על פּי התוֹר. הוּא היה אוֹמר: סוסי מכניס לי שכר עבודתו ואני מכין לו את פרנסתו, לי אין מה להתאונן עליו ולו אין מה להתאונן עלי; וכל השאר הם דוֹמים לדברים בּטלים שהמרבּה בּהם אינו אלא מביא חטא על עצמוֹ, ולפעמים גם על העולם כּוּלו.

סדר מסוּדר היה לוֹ לשבּתי והוּא הוֹלך בּוֹ יוֹם יוֹם מראשית השנה ועד אחרית השנה. בּבּוֹקר הוּא משכּים לבית־הכּנסת, מתפּלל את תפילתוֹ עם העשׂרה הראשוֹנים, וּמבטא תפילתוֹ נשמע בּקוֹשי לאזנוֹ שלוֹ. בּגמרוֹ הוּא שם את תפיליו וספרוֹ בּביתוֹ וּממהר בּעוֹד מוֹעד אל השוּק לקנוֹת את צרכּוֹ, כּלכּלת סוּסיו, לקיים את מצוַת “ונתתי עשׂב בּשׂדך לבהמתך”. בּשוּבוֹ לבּית כּבר הכינה לוֹ אשתוֹ הצנוּעה ממנוּ את ארוּחת־הבּוֹקר – רקיקי מַצוֹת משוּחים בּשמן. כּכלוֹתוֹ ארוּחתוֹ הוּא לוֹקח לוֹ את הספר “חוֹק לישׂראל” וקוֹרא את שיעוּר יוֹמוֹ – מה שמבין מבין, מה שאינוֹ מבין לא איכפּת לוֹ; העיקר שקיים את לימוּד התוֹרה. פּסוּקי התנ“ך היוּ מוּבנים וּנהירים לוֹ, המשנה וההלכה קרא בּקריאה פשוּטה, ואילוּ הגמרא והזוֹהר לא מהם ולא מקצתם, כּי הם כּתוּבים לא בּלשוֹן שלנוּ, ולא בּלשוֹן־הקוֹדש שניתנה למשה. ושבּתי שני בּנים לוֹ. הגדוֹל כּבר מוּבלטת בּוֹ מידת ענותנוּתוֹ של אביו, והקטן, אף כּי עוֹדנוּ כּילד רך בּשנים, כּבר ניכּרת בּוֹ שתיקתוֹ של אביו. ערב ערב יוֹשב לוֹ שבּתי עם שני בּניו ולוֹמדים, לאוֹר פּתילת־הנפט, מפּרקי הנביאים. אין שבּתי רגיל לעיין בּמה שמוֹסיפוֹת לבאר “מצוּדת דוד” וּ”מצוּדת ציוֹן". מטרתוֹ רק לקרוֹא את הפּסוּק, להשתעשע בּניגוּן קריאתוֹ וּלהתהנוֹת מדברי תנחוּמוֹתיו של הנביא. רק דמימוּת הלילה היא המניחה לאוֹזן האיש העוֹבר מתחת חלוֹן חדרוֹ של שבּתי לשמוֹע את קוֹל קריאת שבּתי המשתתפת בּקוֹלוֹתיהם של שני בּניו.

מלבד אוּרוָתוֹ ועגלתוֹ היה לוֹ בּביתוֹ מחסן קטן, מעין מערה, וּבוֹ בּריכה קטנה, ואליה היה יוֹרד בּסוּלם קטן ודוֹלה מתוֹכה מפּעם לפעם, בדלי־הפּח הקשוּר בּחבל, דבש־תמרים. ילדי חבריו וּמכּיריו היוּ נשלחים אליו עם צנצנת בּידם וּמבקשים כּי יוֹאיל בּטוּבוֹ לתת מעט דבש־תמרים, והוּא לוֹקח את מַפתח המחסן והילדים הוֹלכים אחריו. הוּא נכנס אל מערה חשכה ואין העינים רוֹאוֹת אלא צל דברים, וּביוֹתר צלוֹ של שבּתי הנעלם בּתוך האדמה עם צנצנת ריקה ונגלה עם הצנצנת המלאה. הנערים בּרוּר להם כּי בּביתוֹ של שבּתי נמצא מעֵין בּוֹר של דבש, כּי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא העניק לוֹ מאוֹצרוֹת־יֶשע שלוֹ. שתיקתוֹ והליכתוֹ בּדחילוּ וּרחימוּ מחדרוֹ אל תוֹך מחסנוֹ החשוּך וּמוּחשך הן הגוֹרמוֹת להם לנערים כּי יאמינוּ בּמַעין־הדבש. וּבאמת מסחר הוּא לוֹ, מסחר צנוּע כּמוֹהוּ עצמוֹ – בּבוֹא סירוֹת־מפרשׂ מנהר חידקל, העמוּסוֹת חבילוֹת תמרים, הוּא קוֹנה איזה מאוֹת חבילוֹת ואוֹצר אוֹתן בּאוֹצרוֹ האפל והקריר, למען מכוֹר אוֹתן אחת אחת אחרי העוֹנה. הנסיוֹן הוּא שלימד את שבּתי התם לסדר בּריכה בּפינת המחסן אשר לתוֹכה נוֹטפוֹת טיפּוֹת דבש מחבילוֹת התמרים והן מתקבּצוֹת וּמצטרפוֹת והיוּ כּמַעין־דבש.

כּל בּעלי־הקרוֹנוֹת שבּעיר היוּ יהוּדים ורוֹב אוּרווֹת הסוּסים היוּ בּרחוֹבוֹת היהוּדים. אבל כּל מוֹשכי־הרסן היוּ סוּמאלים, אשר ידעוּ לטפּל בּסוּסים, שבּאוּ ממקוֹם מגוּריהם בּמדבּרוֹת, להאכילם, לרחצם וּלנַקוֹתם. אוּלם לימים קיבּצוּ הסוּמאלים על יד וּבהיוֹתם בּעלי־כּסף התחילוּ גם הם להיוֹת בּעלי־קרוֹנוֹת וּבעלי אוּרווֹת־סוּסים, והתחילוּ היהוּדים לוַתר על ישיבת־קרוֹנוֹת זאת וּלחפּשׂ עסקי־מסחר אחרים. וכן התחילוּ הקרוֹנוֹת ואוּרווֹת הסוּסים לעבוֹר לידי הסוּמאלים. גם שבּתי הצנוּע מכר את עגלתוֹ וּשלוֹשת סוּסיו ונעשׂה חַלפן. הלך ותפר לעצמוֹ שלוֹשה כּיסים: בּאחד הניח עשׂרוֹת מַטבּעוֹת־זהב, בּאחד הניח מאוֹת שקלי־כּסף, בּאחד הניח אלפי פּרוּטוֹת־נחוֹשת. ואת כּל שלוֹשת הכּיסים שׂם בּכיס גדוֹל מכּוּלם, הוּא כּיס החלפן, שנתנוֹ על כּתפוֹ סמוּך לחלקת צוארוֹ. כּל בּוֹקר השכּים ללכת לשוּק וישב על האדמה והיה כּאחד החלפנים היוֹשבים על מדרכת רחוֹב־השוּק וכיסם מוּנח לפניהם. אך ישב והניח לפניו את כּיסוֹ, כּיס החלפנים, הוּא לוֹקח בּידוֹ שוּרה של שקלי־כּסף מן הגדוֹלים בּיוֹתר, הנוֹתנים קוֹל צלצוּל יוֹתר, וּמסַדרם בּידוֹ וּמנענע אוֹתם בּכף ידוֹ, נענע וצלצל, צלצל ונַענע, עד כּי ישמיעוּ קוֹל צלצוּל למרחוֹק, הוּא קוֹל הממוֹן המכריז בּאזני כּל עוֹבר ושב כּי פּה נמצא חלפן, המוּכן להחליף זהב בּכסף וכסף בּזהב, וּנחוֹשת בּכסף אוֹ בּזהב. כּן חדל שבּתי להיוֹת מיוֹשבי־קרוֹנוֹת ונהיה חלפן המסתגל לשמוֹע כּל היוֹם את קוֹלם המטריד של שקלי־הכּסף המצלצלים, הסתגל לסבּוֹל את רוֹב דברי המסחר הזה, המביא לפעמים אפילוּ לידי חטא.

ימים על ימים עברוּ ושבּתי בּא יוֹם יוֹם בּבּוֹקר אחרי פּת שחרית לשוּק, וּבערב, סמוּך לתפילת מנחה, חוֹזר מן השוּק ואין הוּא מַרויח כּלוּם. כּל חבריו החלפנים שבּצדוֹ מוֹכרים וקוֹנים, והוּא יוֹשב בּדד. היוּ קוֹנים וּמוֹכרים ניגשים גם אליו, אך אחרי שהם מדבּרים אתוֹ מלה וּשתים הם עוזבים אוֹתוֹ והוֹלכים. הוּא היה כּמבריח אוֹתם, כּי היה עוֹמד על דעתוֹ – אוֹמר להם את מחיר השוּק הנכוֹן וּממנוּ לא יזוּז. רגילים היוּ הקוֹנה והמוֹכר להרבּוֹת בּמשׂא־וּמתן, להוֹסיף וּלחַסר וּלהתפּשר, אוֹ לרעתוֹ של זה אוֹ לטוֹבתוֹ של זה. רגילים היו החלפנים לקבּוֹע את השער לפי ראיית העין – סוֹחר היוֹדע לסחוֹר נוֹתנים לוֹ מחיר אחד וסוֹחר שאינוֹ יוֹדע לשאוֹל נוֹתנים לוֹ מחיר אחר. בּעלי טביעת־עין היוּ החלפנים, והיוּ מקדימים להבּיט בּפני הקוֹנה והמוֹכר ואחר כּך קוֹבעים את המחיר, – המתעקש מוַתרים לוֹ בּיד אחת וּמרויחים ממנוּ בּיד אחרת. בּעלי תכסיסים שוֹנים היוּ החלפנים. ואילוּ שבּתי התם והישר קבע את המחיר אשר בּשוּק. הסכּים הקוֹנה – הנה מה טוֹב, לא רצה – ילך לוֹ לחיים וּלשלוֹם. כּן ישב שבּתי מצלצל ומצלצל בּשקלי־הכּסף ואינוֹ מרויח כּלוּם. ואף כּי נוֹכח לדעת כּי החַלפנוּת אינה רק סידוּר הכּיס וישיבה על הקרקע היה ממשיך בּשלוֹ. כּל התחלוֹת קשוֹת, התחלתוֹ של שבּתי לא כּל שכּן. אבל עם המשכת הזמן והשיטה הוּברר בּשוּק החַלפנוּת כּי יש רק חלפן אחד המחליף לפי המחיר הנכוֹן וּמוֹדד בּמידה אחת גם ליוֹדע וגם לשאינוֹ יוֹדע.

כּל הקשיים קיבּל אוֹתם שבּתי בּאוֹרך־רוּח. היוּ ימים שחזר הבּיתה כּלעוּמת שבּא והיוּ ימים שכּל הרוַח שלוֹ היה לא יוֹתר מפּרוּטוֹת אחדוֹת, שאינן ראוּיוֹת לחלפן בּעל כּיס גדוֹל וקרן גדוֹלה כּמוֹ שלוֹ. וּפעם אחת כּבר חשב להפסיק אוּמנוּתוֹ זוֹ ולאחוֹז מסחר אחר לכלכּל בּוֹ את אנשי בּיתוֹ, אבל בּינוֹ לבין עצמוֹ ידע שבּתי כּי הוּא כּבד־פּה וּכבד־לשוֹן מעיקר ילדוּתוֹ. והסוֹחר הרוֹצה לסחוֹר צריך לדבּר הרבּה; לכן לא היתה הבּרירה בּידוֹ אלא להמשיך בּחַלפנוּתוֹ. וכן היה בּבּוֹקר שׂם את הכּיס הכּבד למדי על כּתפוֹ של בּנוֹ הקטן, והלכוּ האב והבּן והכּיס יחדיו וישבוּ שלשתם יחדיו בּשוּק בּשוּרת החלפנים, בּלי אוֹמר וּדברים הוֹלכים הם – האב אינוֹ אוֹהב לדבּר מטבע בּרייתוֹ וגם הבּן, שהיה ערל־שׂפתים מיצירתוֹ, אינוֹ משתוֹקק שאביו ידבּר אתוֹ. וכן היוּ הוֹלכים ויוֹשבים וסוֹבלים בּשקט, עד שהגיע הזמן אשר הוּכּר לכל עוֹבר ושב בּשוּק כּי מלת־האמת נמצאת בּחיק החלפן חסר־הדברים הזה. עתה היוּ יוֹם יוֹם עוֹמדים סביבוֹ שוּרה של קוֹנים וּמוֹכרים וּמחכּים וּמבזבּזים זמן, למען החליף את כּספם וּזהבם אצלוֹ בּלבד.

עסקיו של שבּתי הלכוּ והתרחבוּ, אבל הוּא וּבנוֹ לא הקדימוּ לבוֹא ולא איחרוּ להישאר בּשוּק, אפילוּ לא זירזוּ את צעדיהם בּדרכּם לשוּק ולא פּסעוּ פּסיעה גסה, כּי פּסיעתם כּאילוּ נספּרת בּמנין מן הבּית עד השוּק. שנים על שנים היוּ שבּתי וּבנוֹ ממשיכים מנהגם בּלי שינוּי שמץ דבר – אוֹתה ההשכּמה לתפילת שחרית, אוֹתה סבילת הכּיס, אוֹתוֹ זמן ההליכה והחזירה מן השוּק, אוֹתה תפילת המנחה והמעריב ערבים, ואוֹתה הקריאה בּנביאים, ואוֹתוֹ הקוֹל שנשמע לעוֹברים ושבים מתחת חלוֹן בּיתוֹ. הוּא זכה לראוֹת בּנים שילשים – כּל יוֹצאי חלציו קיבּלוּ חלק מרוּח השפּעתוֹ. ונשאר השם שבּתי זכוּר לטוֹב, ואפילוּ לאחר עשׂרוֹת בּשנים, ואפילוּ חלף דוֹר שלם.

בּניו וּבני בּניו של שבּתי לא רק כּיבּדוּ את מידוֹתיו אלא גם בּחרוּ לעצמם מסחרוֹ. אחד מבּני בּניו, כּאשר גמר את בּית־הספר וחשב להיכּנס לעבוֹדה, בּחר לוֹ את עסק החלפנוּת שהתעסק בּוֹ סבוֹ, תפר לוֹ כּיסים ושׂם בּם מטבּעוֹת וּשקלים וּמעט זהוּבים ושׂם את הכּיס הכּוֹלל על שכמוֹ והלך להיוֹת חלפן. רק הבדל אחד היה בּינוֹ וּבין זקנוֹ – זקנוֹ היה חלפן שקט המתעסק ויוֹשב בּמקוֹמוֹ, והוּא, הנכד, צעיר זריז, מרים את כּיסוֹ על כּתפוֹ וּמשוֹטט משוּק אל שוּק, ממשׂרד אל משׂרד, וכל סוֹחר מחליף אצלוֹ מה שצריך להחליף. הוּא אִיוָה למוֹשב לוֹ את תחנת־הנמל, שבּה יוֹרדים הנוֹסעים שבּידיהם כּסף בּמטבּעוֹת ארצם ונצרכים להחליפוֹ בּמטבּעוֹת העיר, ועוֹלים הנוֹסעים שיש בּידיהם ממטבּעוֹת העיר ורוֹצים להחליפן בּמטבּעוֹת הארצוֹת הזרוֹת, ודוֹמה החלפן כּאוֹתוֹ הלוֹקח כּוֹבע של פּלוֹני ושׂמוֹ על ראשוֹ של אלמוֹני, וכוֹבע של אלמוֹני ושׂמוֹ על ראשוֹ של פּלוֹני. והלא נמל עדן תמיד עשיר בּאניוֹת עוֹגנוֹת. כּל אניה הבּאה מִים־סוּף בּין אם פּניה להוֹדוּ אוֹ לאפריקה הצפוֹנית אוֹ הדרוֹמית וּבין אם פּניה לסין אוֹ ליפּאן, ואפילוּ לאוֹסטרליה, מוּכרחה לעבוֹר בּשער הזה. והם, אוֹרחי האניה, אחד אחד בּא עם מטבּעוֹת עירוֹ ושטרי־ממוֹנה בּידוֹ. ודבר זה גוֹרם שכּיס החלפן נעשׂה כּתערוּכת מטבּעוֹת כּסף וזהב, ואוֹתוֹ כּיס־תערוּכה נוֹתן לבעליו ללמוֹד שיעוּר רחב בּהכּרת מטבּעוֹת מלכים שוֹנים, והוּא נעשׂה בּקי בּידיעת ערכי כּסף, מכּיר הכּרת עין כּל מטבּע וגוֹדל מלכוּתוֹ. ושבּתי הצעיר, חלפן קטן, בּעל כּיס קטן ובעל מקצוֹע קטן, בּראוֹתוֹ שהגיע לפרקוֹ ונכנס לשנת השמוֹנה־עשׂרה, בּיקש מאביו ואמוֹ למצוֹא לוֹ אשה – לא הרבּה לחטט אחרי יפיה, ואפילוּ לא בּיקש שיַראוּ לוֹ אוֹתה, אלא הסתפּק בּבחירת הוֹריו. וכן שוּדך הבּחוּר שבּתי הצעיר לבחוּרה אשר בּחרוּ לוֹ אביו ואמוֹ. ולא רחוֹק הדבר כּי גם היא, הבּחוּרה, שוּדכה לבחוּר שלא הכּירה אוֹתוֹ, כּי גם היא סמכה על אמה ועל אחיה כּי יבחרוּ לה את הדגוּל מרבבה. שניהם שׂמחו בּדבר אשר לא הכּירוּ אוֹתוֹ מה הוּא, וּבליל־הקידוּשין ראוּ הפּעם הראשוֹנה זה את זה ולב כּל אחד מהם מלא חדוה ושׂמחה. כּמנהג כּל עמך לא חסרוּ המפטפּטים שהזיווּג לא עלה יפה, כּי הצמד לא נראה בּוֹ הסימן של ענבי גפן בּענבי הגפן. אבל שבּתי לא שׂם לב לפּטפּוּטים; העיקר שהוּא בּעל אשה והוּא שׂמח שׂמחת החתן בּכלה לא פּחוֹת ממה שהיא שׂמחה שׂמחת הכּלה בּחתן. וּמתוֹך לב שׂמח כּילה שבעת ימי חתוּנתוֹ ויבוֹא להמשיך בּעסקיו מתוֹך לב שׂמח, ועסק והרויח. אשתוֹ לא היתה מן הנשים המפגרוֹת והיתה יוֹלדת לוֹ ילד בּכל שנתים. עברוּ שנים אחדוֹת ושבּתי הצעיר מבוֹרך בּבנים וּבנוֹת והשׂמחה בּמעוֹנוֹ; תמיד לבּוֹ מלא שׂמחה. ואם דמם פּעם לרגע ועוֹררוֹ ושיעשעוֹ בּכוֹס יין המשׂמח לבב אנוֹש. לבּוֹ משתעשע ומתפּייס, צוֹהל ושׂמח – שׂמחת אדם שיש לוֹ לחם לאכוֹל וּבגד ללבּוֹש.

ויהי בּפרוֹץ מלחמת איטליה, שפּלשה לארץ כּוּש, היא חַבּש, היתה העיר עדן עיר המסחר הקרוֹבה בּיוֹתר לחזית המלחמה. כּל סוֹחר מסוֹחרי כּוּש בּא עם חבילת שטרי־ממוֹן וּניירוֹת־ערך איטלקיים לעדן לסחוֹר אִתה, והעיר טבעה בּשפע של שטרוֹת אלה, עד אשר בּרוּבּם ירד כּבוֹד ערכּם והיוּ מתגלגלים מיד חלפן ליד חלפן ונמאסה החלָפתן. וּממשלת איטליה נעלבה וחקקה חוֹק – איסוּר הפצת ניירוֹת־ערך איטלקיים מחוּץ לגבוּל האיטלקי. אמנם, תאוַת המסחר היתה משתדלת לעשׂוֹת את שלה והניירוֹת הוֹסיפוּ לזרוֹם לעדן. ושבּתי, צעיר זה שלמד משהוּ בּהלכוֹת כּסף זר, חשב וּמצא כּי השעה היא שעת־כּוֹשר לוֹ וניסה להתקשר ולמצוֹא את הדרך והמקוֹם אשר שם יתקבּלוּ הניירוֹת בּכבוֹד. נתקיים בּוֹ יגעת ומצאת תאמין. ההתחלה אמנם היתה קטנה, אבל הלכה והוּכפּלה. תחילה התעסק עם חלפנים קטנים והגיע עד לידי התקשרוּת עם הבּנקים הגדוֹלים בּיוֹתר שבּפּאריס. אמוּנת אביו זקנוֹ היתה לוֹ סיסמה וּמטרה ולא זז ממנה ימין וּשׂמאל, ואמוּנתוֹ זאת היתה נבלטת עד למרחקים. כּל קוֹניו וּמכּיריו הכּירוּ הכּרה בּרוּרה כּי הם מתעסקים עם בּעל סגוּלת אמוּנה, החלטתוֹ החלטה נחוּשה, כּי לא ירויח יוֹתר מן האחוּזים שנקבּעוּ בּין הצדדים. הבּנקים העמידוּ אוֹתוֹ בּנסיוֹן והוּא עמד בּוֹ; היוּ מעיפים לרשוּתוֹ עשׂרוֹת אלפי דינרים לקניית הניירוֹת. וכן נעשׂה שבּתי הצעיר נוֹשׂא־הכּיס בּעל משׂרד, שיש בּוֹ עשׂרוֹת פּקידים עוֹבדים, ואוֹצרוֹ אוֹצר־בּרזל כּגוֹדל מחסן ממחסני התבוּאה. וּבפרוֹץ המלחמה בּין אנגליה וגרמניה היה אוֹצרוֹ של שבּתי מלא וגדוּש מטבּעוֹת של כּסף. וּכשהוּחרמוּ כּספּי הלוֹחמים נעשׂה שבּתי לסוֹחר בּסחוֹרוֹת שוֹנוֹת, אך יסוֹד מסחרוֹ חוּטי הבּד. הלך הבּד הלוֹך ועלה ושבּתי עוֹלה אתוֹ. עם חסרוֹן האניוֹת החל שבּתי להסיע סחוֹרוֹתיו מים אל ים בּסירוֹת־מפרשׂ. מהלך מסחרוֹ בּאנית־מפרשׂ, ההוֹלכת לרוּח הים וּתנוּעת הגלים, היה לוֹ מעֵין שעשוּעי משׂחק־ילדים. וּבטחוֹנוֹ עמד לוֹ לנס והגיעה סחוֹרתוֹ לעיר עדן בּשלוֹם. ויוֹסף להעשיר ולפרוֹץ לרוֹב, עד שנעשׂה עשיר העיר. הוּא לא היה מַפחית בּביקוּרי שׂמחוֹת מתוֹך טרדוֹת עסקים, וכל המזמינים אוֹתוֹ היה נענה להם ועוֹשׂה בּביתם כּאיש היוֹשב לשוּלחנוֹ, ישיבתוֹ ואכילתוֹ וּשתייתוֹ בּתכלית הפּשטוּת, ושׂמחת הלב מנת חלקוֹ. לא השכּיח מלבּוֹ את סגוּלת אביו זקנוֹ – בּהגיע בּניו לפרקם השׂיא אוֹתם. בּעוֹדם רכּים הרגיל אוֹתם בּמסחר ושׂם על שכמם אחריוּת עוּלוֹ. בּנסעוֹ מעיר לעיר שׂם את בּנוֹ לנהל את המסחר בּמקוֹמוֹ, בּלי לחשוֹש מסַכּנת ילדוּת. וּבנוֹ זה טרם הספּיקה שׂערה לבצבּץ בּלחיוֹ וּכבר הוּא מגלגל גלגל מסחר מאוֹת אלפים. והן האב עצמוֹ נראה בּגיל אדם צעיר, וּבעמוֹד בּנוֹ כּנגדוֹ קטן ההבדל בּיניהם ואינוֹ נבלט לעין.

כּבר רמזנוּ כּי מידה אחת היתה בּשבּתי הצעיר כּניגוּד למידתוֹ של שבּתי הזקן יוֹשב־הקרוֹנוֹת – הסב היה קר יתר מדי בּמעשׂיו וּבדיבּוּריו וּבמהלכיו והנכד היה זריז וּמהיר יתר מדי. לא היה אוֹהב להעמיק חשוֹב וּלהסס, חוֹשב רגע וּמחליט: כּן אוֹ לא. לנסיעה למרחקים בּמשך שעוֹת הוּא מכין עצמוֹ מיניה וּביה. בּחלוֹת אשתוֹ התקשר בּדברי־מברק עם חכמי הרפוּאה שבּהר־הצוֹפים בּירוּשלים, וּמיד קם והסיע בּמטוֹס את אשתוֹ החוֹלה להר־הצוֹפים ועתוֹנאי תל־אביב, המנקרים כּתרנגוֹלים למצוֹא חדשוֹת, מצאוּ אוֹתוֹ וּפירסמוּ כּי מיליוֹנר מעדן מתאָרח בּתל־אביב. חבריו מאז לא מצאוּ בּוֹ שוּם שינוּי והרבּוּ לבקרוֹ ולשפּוֹך לפניו מרי־שׂיחם. כּשאר המוֹני תל־אביב סבלוּ גם בּני עדן אשר בּקרבּה סבל המלחמה, וּבאוּ לפני שבּתי, איש צרוֹר סבלוֹ על שכמוֹ, וּמצאוּ בּוֹ אפרכּסת האוֹזן השוֹמעת. כּל אחד ואחד היה אצוּר בּלבּוֹ מרי־שׂיחוֹ. כּי בּני־עירם האמידים שבּתל־אביב אין להם אוֹרך־רוּח לשמוֹע אנקת אסיר, אפרכּסת אזנם קמוּטה וּממהרת להימלא מטיפּה קטנה של מרי־שׂיח. מה שאין כּן שבּתי, אשר בּבוֹאוֹ לתל־אביב לא התאַכסן בּמלוֹן מפוֹאר לפי עשרוּתוֹ, אלא אצל אחד ממכּיריו, בּעל דירה פּשוּטה העוֹמדת בּמקוֹם פּשוּט, שהיה אז ראשה ועתה הוּא זנבה של תל־אביב. בּוֹקר בּוֹקר ישב לוֹ שבּתי העשיר בּחצר תחת עץ אַלוֹן, מקרקר בּנרגילתוֹ, וחבריו בּאים וּמשׂוֹחחים אתוֹ וּמתלחשים אתוֹ; ולפעמים הוּא לוֹקח את אחד המבקרים אל חדרי־החדרים שלוֹ ואחרי רגעים מעטים הם יוֹצאים משם וּפני שניהם צוֹהלים מדבר־מה שאין יוֹדע שחרוֹ. בּוֹקר בּוֹקר נתקלוֹת עיני המבקרים בּשיירי פּירוֹת וּקליפּוֹת וּבקבּוּקים ריקים המעידים על בּיקוּרי־לילה. כּי שבּתי בּוֹחר בּשׂמחת־בּית; לבּוֹ שׂוֹנא את הדאגוֹת ואוֹהב את השעשוּע ומתעוֹרר וּמתעוֹדד מכּוֹס היין המשׂמח לבב אנוֹש. מנהג העדנים הוּא לשיר שירי־שבּת על כּוס יין וּמגדנוֹת לפני הסעוּדה, והם שוֹמרים על כּך גם בּתל־אביב, שאין המנהג הזה קיים בּה.

שבּתי בּעיר וכל דכפין יבוֹא ויבקר בּכל שעה שירצה – זוֹ היתה הסיסמה בּפי כּל גָרי מחנה־יוֹסף, מקוֹם מרכּז שיכּוּנה של הקהילה העדנית. וכל נצרך בּא. הגבר עם צרוֹר קשי פּרנסתוֹ בּא וּמשׂיח לשבּתי, והאשה עם צרוֹר קשי טיפּוּל כּלכּלתה בּאה וּמשׂיחה לאשת שבּתי; וּשניהם שוֹמעים למען תת לאנשים הָקֵל מעקת לבּם, וּמשתדלים להמציא להם מעט תרוּפה למכּת סבלם ודחקם, לעוֹדדם בּמלה קלה אוֹ בּשיתוּף דבר.


  1. ראשי־תיבוֹת: שבּתאי, צדק, מַאדים, חַמה, נוֹגה, כּוֹכב, לבנה.  ↩

  2. המגין על האיסלם.  ↩

  3. בּאת לעיר עשׂה כּנימוּסיה.  ↩

  4. תרגוּם אוּנקלוּס לבראשית מ“ח, ט”ז: “המלאך הגוֹאל אוֹתי מכּל רע יברך את הנערים”. שגוּר בּפי הילדים בּתימן וּבעדן.  ↩

  5. ענאת– מַטבּע הוֹדי, שערכּוֹ כּחצי הגרוּש.  ↩

  6. אדוֹן בּלשוֹן ההוֹדים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות