א    🔗

קוֹדם שאתה פּוֹתח בּקריאת הספר אשר לפניך, אתה מנסה שעה קטנה לכנס פּזוּרי ידיעתך וידיעוֹתיך בּפּרשה הגדוֹלה, שהיא ענינוֹ – פּרשת עדת ישׂראל בּתימן, דמוּתה ותוֹלדתה. אתה כּעוֹצם את עיניך וּמהרהר, וּתחילת הרהוּרך השתאוּת – בּקצה־קִצָה של עֲרָב תקוּע דוֹרי־דוֹרוֹת שבט־ישׂראל, בּדֵל־ולא־בּדל. בּדל – מה מעטים וּקלוּשים פּליטי־הקוֹלוֹת שהיו מגיעים מנבכי־גוֹרלוֹ וחייו לגָלוּיוֹת־ישׂראל הגדוֹלוֹת; לא־בּדל – מה עז ודרוּך חיבּוּרוֹ של השבט הנידח והמבוּדד בּכלל־האוּמה, עד שכּל מִפנה מכריע בּדרכּה חרת בּוֹ חריתה גדוֹלה, וכמעט שאין לך תנוּעה גדוֹלה בּקוֹרוֹת שאר האוּמה, ואין לך יצירה גדוֹלה בּמסלוּל־רוּחה, שהשבט הקטן לא מצא צינוֹרוֹת־סתר להוֹליך פּלגיה אליו וּלהזרים את יוּבליו לתוֹכה. אפילוּ אתה מכּלל הסַפקנים בּענין קדמוּתם של ישׂראל בּתימן, ואך רקמת־אגדה הוּא לך בּוֹאם אליה בּימי יהוֹיכין, בּימי שלמה, לא כּל שכּן בּימי יהוֹשע, וּכקמט בּרקמה זוֹ הוּא לך ענין עזרא הסוֹפר וקללתוֹ, ויוֹתר שאתה נוֹטה למסוֹרת צנעא ואגפּיה המקדימה להביא את ישׂראל לתימן לפני החוּרבּן, אתה נוֹטה למסוֹרת שנתפּשטה בּצפוֹנה של תימן המאַחרת בּוֹאם של ישׂראל אליה לאחר החוּרבּן, ואפילוּ אתה מוֹסיף איחוּר על איחוּר, אי אתה יכוֹל שלא לראוֹת ישוּבם נטוּע ועוֹמד לפני חתימת תלמוּד בּבלי, ואתה נפלא לראוֹת את השבט אחוּז ואדוּק בּמוֹסדי־השתיה של האוּמה, אחיעזר ואחיסמך בּהרחבת בּנינם, נכנס בּעוּלהּ של ההלכה וּמסייע לחישוּלה, מתנאה לזיוה של האגדה ושוֹזר בּה מדרשיו; כּשם שאתה נפלא לראוֹתוֹ, בּהמשך הדוֹרוֹת, סוֹפג מאוֹרה של הפּילוֹסוֹפיה ומחוּמה של השירה, בּת גוֹלת ספרד, ועוֹשׂה כּמתכּוּנתה; קוֹלט גלי־גלים מרחשה של הקבּלה וצוֹלל בּמעמקיה. ואחרוֹן־אחרוֹן, שהוּא ראשוֹן־ראשוֹן – כּמעט שאין לך שבט בּשבטי־ישׂראל, שגָלוּתוֹ נעשׂתה לוֹ קבע כּפי שנעשׂתה לשבט תימן, וכמעט שאין לך שבט בּשבטי־ישׂראל שראה את גלוּתוֹ ארעי כּפי שראה שבט תימן, וסימנך אחד: איך היה ננער וחוֹזר וננער בּדמוֹתוֹ לשמוֹע פּעמי המשיח. וסימנך אחר, גדוֹל מקוֹדמוֹ: הזדעזעוּת גדוֹלה, שרוֹב האוּמה ידעה בּימי שבּתי צבי ושהרטיטה גם אחינוּ אלה, לא היתה להם ראשוֹנה לעָצמה – הם ידעוּה דוֹרוֹת קוֹדם לכך, הם ידעוּה דוֹרוֹת אחר כּך. הרי כּמעט בּדוֹרנוּ זיעזעתם פּרשת שוּכּר כּוּחיל וכל שלוּח ושלוּח, ודוֹר אחרוֹן בּכלל, שבּא אליהם היוּ אוֹחזים

שוּלי בּגדוֹ כּאחוֹז בּגדוֹ של המשיח. אמנם, תנוּעה גדוֹלה אחת בּישראל לא הגיעתם, הלא היא תנוּעת החסידוּת של הבּעש"ט ותלמידיו, אך ראֵה זה פּלא – האֵם, שהוֹלידה את התנוּעה הזאת בּאוּקראינה, פּוֹלין וליטא, הוֹלידה מעין תנוּעה דוֹמה גם בּקרב השבט הרחוֹק. תוֹרת המסתוֹרין הצמיחה פּה פּרח־חמוּדוֹת של דביקוּת בּהשם, השלוּבה בּכיסוּפי־גאוּלה, בּאהבת שערי־ציוֹן, וּממנה יתד וּפינה לנחשוֹלי־עלייתם לארצנוּ.

 

ב    🔗

אכן, הראִיה הכּוֹללת נוֹטעת בּך רגש של פּליאה, שיש בּה, כּבכל פּליאה, אחת מששים של תדהמה. אולם משנתאוֹששת ממנה, אתה מבקש בּיאוּר וּפשר ואתה ממיר את הסיקוּר הנמהר, המגמא מרחקי דוֹרוֹת וּמבליעם, בּעיוּן המתוּן, הבּוֹדק בּמעשׂי דוֹר ודוֹר וּמפרטם. תחילה אתה כּפוֹסע מאגדה לאגדה – אך יצאת מאגדת־הקדמוּת, שפּירשת אוֹתה כּדרך שאתה מפרש אגדה דוֹמה שרקמוּ יהוּדי ספרד (שם המגמה לנקוֹת עצמם בּעיני עצמם – ידם לא היתה בּחטאים שגרמוּ לחוּרבּן הבּית, וּפה המגמה לנקוֹת עצמם בּעיני הגוֹיים – ידם לא היתה בּצליבת משיחם), והרי אתה נכנס לאגדת מלכוּת החימיארים, שהיתה כּמלכות ישׂראל, ודמיוֹנה של האגדה כּאגדה של גוֹלת ישׂראל אחרת, מלכוּת כּוּזר שהיתה כּמלכוּת ישׂראל, וכאן וכאן חבוּי גרעין עז של ממשוּת היסטוֹרית, וקילוּפה קשה, קשה בּיוֹתר. בּעצם, רק משנכבּשה תימן לפני דת מוּחמד, אתה נכנס פּה בּחלל־אוירה של היסטוֹריה, ואם כּי בּית־אחיזתך אינוֹ מרוּבּה, הרי פּרוּטוֹת־הידיעות מצטרפוֹת לך לחשבּוֹן בּרוּר, והוּא חשבּוֹנוֹ של ציבּוּר שאינוֹ פּרוּש מכּלל האוּמה וקוי־חיבּוּר לוֹ עם מרכּזיה – אם סוּרא וּפוּמבּדיתא וּגאוֹניה, אם מצרים והנשר הגדוֹל, הנוֹדע בּגוֹדל השפּעתוֹ עליהם (איגרת תימן) וּבגוֹדל הערצתם לוֹ (הזכּרת שמוֹ בּקדיש). אמנם, אחר כּך ההדים מַקלישים והוֹלכים, זעיר שם זעיר שם מסתננת ידיעה על גזירוֹת וּשמדוֹת, והיא מלמדתך עוֹצם חסינוּתוֹ של השבט היוֹדע לעמוֹד בּפני פּיתוּי ואיוּם, על נפש אמוּנתוֹ ואמוּנת נפשוֹ; זעיר שם זעיר שם בּוֹקעת אנחת גוֹלה בּדוּדה, שצערה מתגבּר בּימי חירוּם, ששרשרתם נמשכת והוֹלכת – החל בּמלחמת פּוֹרטוּגל וכלה בּמלחמוֹת התוּרכּים – כּי כּרבוֹת חילוּפי שליטים ובלבּוּלי משטר כן רבּוּ יסוּריה, שאינם מעטים גם בּימים כּתיקוּנם, ימי עמלוֹ של שבט, אשר תבוּנת כּפּיו תנחם – הלא הם מאז האוּמנים בּמדינה, העוֹשׂים בּכל מלאכה וּמלאכה. אכן, מאֵרת הגוֹלה היא, כּי גם העדינה בּמלאכוֹת, גם הבּזוּיה בּמלאכוֹת, האסוּרוֹת על בּני העם השליט על פּי אמוּנתם, יעשׂוּה ישׂראל – כאשר יעשׂוּ בּכסף וּבזהב וּמלאכתם מלאכת־מחשבת כּן יעשׂוּ בּניקוּי המחראוֹת והרחקת הנבלוֹת. וּמה גדוֹל כּוֹחם של בּני־גוֹלה אלה, שההשפּלה הזאת כּיתר ההשפּלוֹת אשר היוּ מנת חלקם, לא קיעקעוּ יסוֹד נפשם, ולא רוֹפפוּ עמוּדי רוּחם, ונר אלוֹהים לא כּבה בּלבּם ואוֹרוֹ דלוק תמיד ועתים הפציע מלוֹא שלהבתוֹ (שירת ר' שלוֹם שבּזי). רצוֹנך הרי אתה רוֹאה את השבט ואָרחוֹ וחייו כּמיניאַטוּרה של גוֹרל האוּמה כּוּלה המקיימת אוֹרה בּאפלת הגָלוּיוֹת, וּכדרך מיניאַטוּרה היא מבליטה הכּל בּתוֹספת נוֹפך של שבעה מיני חן.

ולא בּלבד עדת־תימן ותוֹלדתה, אף איש־תימן נראה כּמיניאַטוּרה חיננית בּעיניך. הנה הוּא לפניך על שיעוּר קוֹמתוֹ המוּעט והתמיר, על גוּפוֹ צמוּק־הבּשׂר וּדרוּך־השרירים, על רגליו הדקוֹת, קלוֹת הדילוּג וּזריזוֹת המירוֹץ, על פּניו הארכרכּוֹת ואַפּוֹ הנאה, על שחרוּת־שׂערוֹתיו ועיניו הבּוֹערוֹת, חדוֹת־הראִיה ועמוּקוֹת־ההבּטה, דיוֹקן בּוֹלט ושלם בּיִחוּדוֹ. ואתה יוֹדע כּי החכמים, שחקרוּ טבעוֹ וטיבוֹ, סיבּכוּ את בּעיתוֹ האַנתרוֹפּוֹלוֹגית כּדרך שסיבּכוּה בּשאר בּני עמנוּ לשבטיהם. שמעת את רוּבּם לאוּמדנוֹתיהם – גם את אלה העוֹסקים בּהשוָאת מבנה גוּלגלוֹת, גם את אלה המבליטים ענין עירוּבי־גזע שוֹנים; שמעת בּיאוּריהם – אם הקיצוֹנים (פריץ כּהן), אם המתוּנים (רוּפּין), ואין אתה בּהוּל לראוֹת דעתם כּמסמר הנטוּע, משראית חכמים אחרים, סוֹתרים אוֹתם מכּל וכל – אם אלה המבליטים את השוֹני שבּיניהם וּבין העם שישבוּ בּקרבּוֹ, והוא שוֹני המעמידם גזע נבדל מסביבת־גידוּלוֹ, ואם אלה (וייסנבּרג) המסיקים מכּך, כי הם הם צאצאי העברים הקדמוֹנים לאמיתם, וּביוֹתר אתה נרמז על החקירוֹת (סקוֹט) המוֹליכוֹת למסקנה, כּי גם מבּחינת הגזע יהוּדי תימן הם הקרוֹבים בּיוֹתר לאבוֹתינוּ הראשוֹנים.

וּבראוֹתך לפניך את המיניאַטוּרה החיננית, אתה מגלגל את זכרוֹנך על פּני משטח־הזמנים הנרחב, שהתגוֹלל דוֹרי־דוֹרוֹת, עד שאתה, בּן גוֹלת אירוֹפּה, זכית לראוֹת עין בּעין את בּן גוֹלת תימן; אתה יוֹצא לראוֹת בּחוּטים שנארגוּ בּהמשך התקוּפוֹת בּינינוּ, ואתה זוֹכר בּרחש חיבּה ותוֹדה את שלוֹשת הסוּגים, שעמלוּ לטווֹת את החוּטים היקרים האלה. הסוּג האחד עיקרוֹ ראִיה מקרוֹב – הלא הם אלה שהלכוּ תימנה וּבאוּ אל בּין אחינוּ וראוּ אָרחם והליכוֹתיהם וחקרוּ תוֹלדוֹתם וּמעשׂיהם, וכאשר הביאוּ בּשׂוֹרת האוּמה לשבטה כּן הביאוּ בּשׂוֹרת השבט לאוּמה. הסוּג האחר עיקרוֹ עיוּן מרחוֹק – הלא הם אלה, שנעזרוּ בּמחקרי הראשוֹנים והוסיפו עליהם בּבדיקת שׂרידי כּתבים וצירפוּ בּדיקה לבדיקה, עד כּי הקימוּ לפנינוּ בּנין של חקר שבּסיסוֹ מאוּשש. והסוּג השלישי – נמזגוּ להם הראִיה מקרוֹב והעיוּן מרחוֹק בּאוֹפן מיוּחד בּמינוֹ. הלא הם אלה, שמתוֹך שהם יוֹשבים בּארצנוּ יש בּידם למַזג דרך המשוּלחים והתיירים ודרך החכמים היוֹשבים בּקתדראוֹת. הללוּ מצוּדת־מחקרם פּרוּשׂה על ישוּבי התימנים בּארצנוּ, מהם המשמרים חטיבת הוָי וחיים כּמתכּוּנתה בּמחוֹזי גידוּלם; מהם ששוּב אינם משמרים אוֹתה, אך זכרוֹנם וידיעתם הם מקוֹר נאמן; מהם העוֹשׂים עצמם בּחקר שבטם – הלא היא קבוּצת החוֹקרים הצעירים, שכּבר יש בּידם כּמה פּעוּלוֹת נאוֹת.

 

ג    🔗

אמרת: משוּלחים. אמרת: תיירים. וראוּי שתאמר: גיבּוֹרים. חַשב בּדעתך, מה רבּוּ סכּנוֹת הדרכים, מה רבּוּ המעצוֹרים והקשיים בּארץ ההיא, שהיתה רחוֹקה וּנצוּרה כּאחת, והם השליכוּ נפשם מנגד, הם הלכוּ וּבאוּ. וּמה דל היה רכוּש הידיעה שבּידם – קוֹרטוֹב מפּי ר' בּנימין מטוּדילה, קוֹרטוֹב מפּי ר' עוֹבדיה מבּרטנוּרה, שלא היוּ בּעצמם בּתימן. וגם שאינם בּני בּרית לא ידעוּ הרבּה – בּן אירוֹפּה, שהצליח ראשוֹנה להגיע עד מֶכּה (לוּדויקוֹ ד’וארטמה בּראשית המאה הט"ז) מביא איזה רמז, משלחת המסחר הצרפתית (בּראשית המאה הי"ח) מביאה ידיעות קצרוֹת, ורק עם המשלחת הדנית של קרסטן ניבּוּהר (בּ־1763) שומע עוֹלם־המדע על יהוּדי תימן. ידיעוֹת אלה וכאלה ודאי היוּ בּידי שני התיירים הראשוֹנים, שיצאוּ בּמכוּון אל יהוּדי תימן, שניהם משוּמדים וּכמוֹתם תכליתם (יוֹסף ווֹלף בּ־1836 והנרי אהרן סטרן בּ־1856), אך ספק אם ידעוּ עד מה אחינוּ המשוּלחים שיצאוּ אל יהוּדי תימן ולשמם. אלה היה די להם בּידיעה עמוּמה על מציאוּתוֹ של שבט נידח ויצאוּ וּביקשוּ, בּכלל בּקשתם אחרי עשׂרת השבטים, שרגש העם לא השלים, לא רצה להשלים, לאָבדנם. אין אתה יוֹדע כּמה שלוּחים הלכוּ לתימן וכמה הגיעוּ אליה, הרבּה מהם שמוֹתיהם נשתקעוּ, ואתה מחזיק טוֹבה לאברהם יערי שיִחד, בּכלל פּעוּלתוֹ הבּיבּליוֹגרפית הענפה, פּינה גדוֹלה לחקר השפּעתה של ארצנוּ על הגָלוּיוֹת (איגרוֹת ארץ־ישׂראל, מסעוֹת ארץ־ישׂראל) וסיפּר לך בּענין השליחים מארצנוּ לתימן (“סינַי”, שנה ב', חוֹברת י’–י“א, תרצ”ט), החל בּר' אברהם בּן יצחק אשכּנזי, שהלך לתימן בּשל“ט וכלה בּשמוּאל יבנאלי שהלך בּתרע”א לעוֹרר את גוֹלת תימן וּמכּוֹח פּעוּלתוֹ בּא גל־העליה הנמשך והוֹלך עד ימינוּ. וזוֹ גַלריה רבּת־פּנים – הרי ר' אברהם בּן יצחק אשכּנזי, מיסד הדפוּס העברי הראשוֹן בּצפת, יוֹצא לבקש תמיכה לישיבה בּטבריה שנשבּר משענה עם מוֹת דוֹנה גרציה (חוֹתנת דוֹן יוֹסף נשׂיא), והוּא מביא לבני תימן ספרים והם שוֹתים בּצמא דברי תוֹרתוֹ; והרי שליח מצפת, ששמוֹ לא נתקיים בּידינוּ, שנשלח בּמיוּחד לבקש שבטים רחוֹקים בּמדבּרוֹת ערב, והרי ר' בּרוּך בּר' שמוּאל מצפת, יליד פּינסק, שנשלח בּפירוּש למצוֹא את בּני משה, וּבידוֹ איגרת אליהם הכּתוּבה בּידי ר' ישׂראל משקלוֹב, ראש עדת הפּרוּשים בּצפת, ותוֹלדוֹת שליחוּתוֹ (תקצ“א–תקצ”ד) כּחזיוֹן־תוּגה – נעשׂה רוֹפא האימאם, הוּתר לרכּוֹב על סוּס ולחגוֹר נשק, וסוֹפוֹ נחשד בּריגוּל והאימאם הרגוֹ בּעָקבה. והרי ר' עמרם המערבי מצפת, שחוֹקר ארצנוּ ר' יהוֹסף שוַארץ שלחוֹ לבקש את יהוּדי חַיבּר; והרי ר' חיים הכּהן פיינשטיין מצפת שיצא שלוֹש פּעמים אל יהוּדי הוֹדוּ וישב בּין יהוּדי תימן (תרל"ג) והוּא גוֹאל אדמת אוּם־ג’וּני אשר עליה הוּקמה אחרי כן ראש־פּינה, אֵם מוֹשבוֹת הגליל. והרי ר' שלוֹם חמדי ור' יוֹסף נדאף שנשלחוּ, כּשנה אחרי יסוּד עדת התימנים בּירוּשלים (תרמ"ג), לתימן לקבּוֹע בּה קוּפּוֹת על שם ר' שלוֹם שבּזי, והרי ר' אברהם אלנדאף, יליד תימן, שיצא לתימן למכּוֹר את התכלאל (הסידוּר) והתאג (חוּמש) שהדפּיסוֹ בּעיר מוֹשבוֹ ירוּשלים, והרי אחרים וכוּלם כּמוֹסיפים נטף־שמן למנוֹרת האהבה, אהבת ציוֹן, הבּוֹערת מאז בּלב בּני תימן ואשר אוֹרה השיבם אליה.

פּסחת, וּבמכוּוָן פּסחת, על שלוּח – כּי הוּא קוֹבע בּרכה מיוּחדת לעצמו. הוּא ר' יעקב סַפּיר, יליד אוֹשמיאַני, בּא כּנער קטן עם הוֹריו לצפת, בּר־מצוה כּבר נתיתם, לימים הלך לירוּשלים והיה בּה מלמד וסוֹפר העדה, מחבּר מליצוֹת לעת מצוֹא, וּבשנת הל“ו לחייו (תרי"ט) יצא לתימן, התחפּשׂ בּה כּאחד יהוּדיה, סבב בּישוּביהם, לרוֹב בּרגל וּבמקצת בּרכיבה, וּמה שקלט בּמראה־עין וּבמשמע־אוֹזן העלה על הכּתב בּספרוֹ “אבן ספּיר” (חלק א‘, ליק 1866, חלק ב’, מיינץ 1874). הוּא יצא לתימן כּמשוּלח בּעניני החוּרבה בּירוּשלים וחזר כּמגלה אבן מאבני בּנינה, מגלה גוֹלת תימן וראש פּוֹתרי חידתה. סגוּלוֹתיו הטוֹבוֹת, כּוֹח התבּוֹננוּת ודקוּת הבחנה, רוּח שירה וחן שׂחוֹק, וּביחוּד אהבת האמת, עמדוּ לוֹ לתת בּידנוּ ספר־מסעוֹת למוֹפת, שאתה קוֹראוֹ בּעוֹנג בּין בּמטבּע הארוֹך כּנתינתוֹ הראשוֹנה וּבין בּמטבּע הקצר כּנתינתוֹ זה מקרוֹב (מהדוּרת א. יערי, הוֹצאת לוי־אֶפּשטיין, תש"ו). וּכגוֹדל מַתת הספר גוֹדל המַתת האחרת אשר בּאַמתחתוֹ – הלא הוּא הביא ראשוֹנה כּתבי־יד שנשמרוּ בּידי בּני תימן; וּבעקבוֹתיו הלכוּ אחרים וכן נוֹסף אוֹצר יקר לספרוּתנוּ וּמחקרה. יפה היא האמירה המַמשילה גילוּיוֹ כּגילוּי הגניזה בּמצרים, אך דיוּקוֹ של המשל הוּא, כּי גניזה כּפוּלה היא, גניזת אוֹתיוֹת וּגניזת נפשוֹת, וּבאחרוֹנה הגדיל. כּי מעתה נתעצם והלך החיבּוּר בּין כּלל האוּמה ושבטה – גם הוּא עצמוֹ חיזקוֹ (“איגרת תימן השנית” – וילנא 1873) ולא דבר־גוּזמה הוּא, כּי מכּוֹח־כּוֹחוֹ נתעוֹררה עליית תימן ששעתה כּשעת עליית בּיל”וּ (תרמ"ב וסימנה אעלה בתמר) והיא פּגישה, שמַשמעוּתה מתנוֹדדת בּעיניך בּתחוּם־הערפילים שבּין המקרה והפּלא.

 

ד    🔗

בּעל “אבן ספּיר”, שמתוֹך מאמרוֹ המקיף של יוֹסף יוֹאל ריבלין עליו (“מאזנים”, כּרך י"א), למדת גוֹדל זכוּיוֹתיו גם בּתחוּמים אחרים, הוא כּחוּלית־מעבר, המחבּרת אחרית־רוֹמַנטיקה של מחַפּשׂי עשׂרת השבטים וראשית־ריאַליוּת של חקר עדוֹת ישׂראל, בּין שהוּא חקר להכּרת עצמנוּ, לליכּוּד אברי האוּמה, בּין שהוּא חקר לשמוֹ. אילוּלא פּילס המשוּלח הזה הנתיבה לא היה מצליח כּאשר הצליח החשוּב שבּמסעי־החקר לתימן. כי יוֹסף הלוי, יליד אַדריאַנוֹפּוֹל ואיש־פּאריס, שישב בּה בּקתדרה, חוֹקר מהוּלל של לשוֹנוֹת בּני־שם, סוֹפר וּמשוֹרר עברי (והוּא מחלוּצי המשקל בּהברה הנכוֹנה והרצאוֹתיו בּלשוֹננוּ עוֹררוּ את אליעזר בּן־יהוּדה לדיבּוּר עברי והחיאתוֹ) – שכּבר עשׂה מסע־חקר אל הפּלשים, יצא (בּ־1869) בּשליחוּת כּפוּלה, של האקדמיה הצרפתית מזה ושל חברת כּי“ח (כּל ישׂראל חברים) מזה, למסע־תימן, שהצלחתוֹ כּפוּלה – הוא חידש חידוּש גדוֹל בּמדע (לפניו נוֹדעוּ אך עשׂרוֹת כּתוֹבוֹת שבאיוֹת והוּא הוֹסיף עליהן כּשבע מאוֹת), שפּירוּשוֹ תוֹספת ענף בּמחקר לשוֹנוֹת בּני־שם; בּרוֹב תחבּוּלוֹת הגיע למקוֹמוֹת אשר רגל בּן־אירוֹפּה לא דרכה בּהם לפניו, שוֹטט בּין בּלבוּש רב ירוּשלמי וּבין בּלבוּש יהוּדי תימן, בּקרב ישוּבי ישׂראל. אך צר כּי לא כּתב רשמיו וּרשימוֹתיו בּספר כּוֹלל והסתפּק בּמה שפּירסם למפוּזרין בּבּיוּלטינים וכתבי־עת (ה“לבנוֹן” בּכללם), וכן צר כּי לא נתפּרסם בּלשוֹננוּ חיבּוּר מפוֹרט על כּך (א. אלמליח מזכּיר חיבּוּר כּזה אשר אתוֹ בּכתוּבים) וּמתוֹכוֹ היית יכוֹל להחויר לעצמך, עד כּמה ההשפּעה, שיצאה ממילא מלפני איש כּמוֹתוֹ, שהשׂכּלה ורוֹמַנטיקה היוּ מפוּתכוֹת בּנפשוֹ, סייעה להנבּיט את התנוּעה שצמחה לימים, תנוּעת דרדע (דוֹר־דעה), היא ההשׂכּלה נוּסח תימן. על כּל פּנים אתה זוֹכר, כי בּן־הלוָיה שלוֹ, ר' חיים חַבשוּש, מחבּר “חזיוֹן תימן” ו”הליכוֹת תימא", הוא מבּני חוּגם של התוֹכן ר' סעיד ערוּסי ור' יחיא קאפח, מחוֹלל התנוּעה ההיא.

אוּלם אם תעוּדתוֹ של הלוי כּפוּלה, הרי תעוּדה של חכם אחר, שבּא אחריו, אחת: אַרכיאוֹלוֹגיה. הוא אֶדוּארד גלאזר, שמתוֹך רשימתוֹ של ש. ד. גוֹיטיין עליו (בּקוֹבץ “שבוּת תימן”) נראה לך גדל בּכפר־הוּלדתוֹ בּצ’כיה בּבית הוֹריו, חקלאים־למחצה, שוֹמר בּנַערוּתוֹ בּלילוֹת את שׂדה־הכּרוּב מפּני גנבים, לוֹמד בּפּראג, נוֹשׂא לבּוֹ לארצוֹת רחוֹקוֹת, מעמיק חקר, וּפגישה עם חכם־המזרחָנוּת, דויד צבי מילר בּוינה, מעמידתוֹ על תפקיד חייו. עד כּמה התקין עצמוֹ לתפקידוֹ, אתה לָמד מתוֹך כּך, כּי בּשוֹטטוֹ בּתימן השׂכּיל להוֹפיע בּתוֹרת תוּרכּי בּפני התוּרכּים וּבתוֹרת ערבי בּין הערבים, והללוּ טעוּ בּוֹ, עד שקראוּ לוֹ לדרוֹש בּמסגדם, כּשם שהיהוּדים, וּבכללם בּן־לויתוֹ, ר' חיים חבשוּש, טעוּ בּוֹ ולא נראָה להם מכּלל ישׂראל, שנמנה עמוֹ מראשיתוֹ בּאוֹתוֹ כּפר בּבּיהם עד אחריתוֹ בּשׂדה־קברוֹת־היהוּדים של קהילת מינכן. הוא הרבּה יוֹתר מכּל חוֹקר אחר לפניו וּלאחריו לישב בּתימן, שבא אליה ארבּע פּעמים (בּשנים בּין 1882 ו־1893), אך כּשם שהוּא עצמוֹ לא שׂיחק לוֹ המזל – זכוּיוֹתיו לא עמדוּ לוֹ להגיע לכלל כּהוּנה בּמוֹסד חכמה וחקר, כּך גם כּתביו לא שׂיחק להם המזל – חלקם גדוֹל נשאר בּגנזים, וּבכללוֹ גם מה שכּתב בּעניני יהוּדי תימן. הוּא שעוֹרר את בּן־לויתם של הלוי ושלוֹ, ר"ח חבשוּש, שהתחיל לכתוֹב ספרוֹ עברית, כי ימשיכוֹ ערבית, הוּא הוּא הספר שהזכּרת, “חזיוֹן תימן”.

יצאת מתחוּמם של התיירים (בּהם גם הרמן בּוּרכארט על מסעיו ואחריתוֹ – הוא נרצח ב־1909 – וּקבוּצת־צילוּמיו חשיבוּתה מוֹספת והוֹלכת משוּם התמוּרוֹת שחלוּ בּינתיים בּחיי יהודּי תימן והליכוֹתיהם) ואתה חוֹזר לתחוּמם של המשוּלחים. ואלה שני משוּלחים מיוּחדים בּמינם, ואם אתה מעיין בּתעוּדתם השוֹנה אתה רוֹאה בּשוֹני הזה את נקוּדת־המפנה ההיסטוֹרית לדוֹר ולדוֹרוֹת. השלוּח האחר, יוֹם־טוֹב צמח, יליד בּוּלגריה וחניכה של חברת כּי"ח, ואחד מראשי מפעלה – מנהל בּתי־הספר שלה בּארצוֹת שוֹנוֹת (בּוּלגריה, סוּריה, עיראק, לבנוֹן, מרוֹקוֹ) – נדרש על ידיה ללכת תימנה ולראוֹת מעמד יהוּדיה, בּיחוּד דרכי החינוּך וההשׂכּלה, ולבחוֹן אפשרוּיוֹת הקמת רשת בּתי־הספר כּדרך החברה ההיא בּארצוֹת המזרח, וּמה שהעלה בּמסעוֹ (1909) קראת בּמאמרוֹ המפוֹרט של א. אלמליח (בּקוֹבץ “שבוּת תימן”). השלוּח האחר, שמוּאל יבנאלי, נראה, על פּי תעוּדתוֹ ודרכּה, כּגוּלת הכּוֹתרת של שלשלת השליחים שיצאוּ מלב האוּמה, מארצה, להביא מאוֹרה ואוירה לאפלת הגלוּיוֹת וחללה. לאחר שקראת לפני כּמה שנים מאמריו הנלבּבים של ר' בּנימין וצירפת להם מה שקראת זה עתה בּזכרוֹנוֹתיו של רוּפּין על השליחוּת הזאת, אתה משבּח את החוּש הנכוֹן, לתת את התעוּדה הזאת על שכמוֹ של האיש הזה, אשר על כּל סביביו לא היה מסוּגל לקיימה בּשלימוּת־נפש כּמוֹתוֹ. יפה האַסוֹציאַציה: מי ששמוֹ מעיקרוֹ וַרשבסקי, כּלוֹמר, בּן־וַרשה, וּבאוירה של ארצנוּ הסב שמוֹ להיקרא יבנאלי, רוֹכב כּר' אליעזר בּן יוֹסף על חמוֹרוֹ בּישוּבי תימן וּמעוֹררם בּשם הארץ, כּי יבוֹאוּ להיוֹת בּעוֹבדיה. יפה ממנה הסמל: שלוּחה של תנוּעת התחיה הוּא, למעשׂה, שלוּחוֹ של המשׂרד הארצישׂראלי, כּלי־הבּנין של ההסתדרוּת הציוֹנית, לאמוֹר, סערת־החזוֹן נגלית כּשהיא כּבוּשה בּערוּצי העשׂיה. קראת את הדברים ונוּסח הדברים, אשר השלוּח הזה אמרם לאחינוּ הנידחים, שעיניהם ולבּם נתלוּ בּפתחי פּיו, וראית גדלוּתם בּמה שידע לקפּל את הרמז, הדרוּש והסוֹד בּפּשט.

כּבר הקדימוּך אחרים לאמוֹר: צר כּי יבנאלי לא כּתב דבר־מסעיו בּמגילת ספר וּפירסם רק קצתוֹ (“הפּוֹעל הצעיר”, “אדמה”, “דבר”, בּקוֹבץ “מתימן לציוֹן”, אך אפילוּ לא יֵענה לבקשת רבּים לעשׂוֹת את הדבר הזה, הרי רשמי מסעיו כּתוּבים וחתוּמים בּישוּבי התימנים וגידוּלם בּארצנוּ.

 

ה    🔗

תמה פּרשת הראִיה־מקרוֹב, מתחילה פּרשת העיוּן מרחוֹק – פּמליה גדוֹלה של חכמים יוֹשבים בּבתי־עקד בּכרכּי עוֹלם וּבוֹדקים בּגוילים, גויל וחידתוֹ, והם עמלים בּפתרוֹנה וּפתרוֹניה. אֶריך בּראוּאֶר, שעוד תיחד את הדיבּוּר על גוֹדל זכוּיוֹתיו בּפּרשה שלפנינוּ, נתן בּידך (“קרית ספר” תרצ"ג) רשימה המשקפת את שנכתב בּענין יהוּדי תימן וּמתוֹכה והתוֹספאוֹת לה שם (של א. יערי, א. ר. מלאכי ועוֹד) אתה למד גם על הפּמליה הזאת מרוּבת האוֹפי והפּנים. אתה מוֹצא אבוֹת חכמת ישׂראל ותוֹלדוֹתיה, חוֹקרי כּיתוֹת, מוּמחים לחקר המדרשים, לספרוּת הגאוֹנים, הפּיוּט, עוֹסקים בּלשוֹנוֹת המזרח, אֶתנוֹלוֹגים, פוֹלקלוֹריסטים, בּיבּליוֹגרפים וכיוֹצא בּהם. הרי שי“ר וצוּנץ וגייגר וּגרץ, והרי דֶרֶנבּוּרג וּבּרלינר ושכטר וגאסטר, והרי הווֹלסוֹן וגינצבּוּרג, הרי בּכר וּקרוֹיס, והרי נוֹיבּוֹאֶר, פּוֹזנַנסקי והירשפלד, הרי ד. צ. מילר וגוֹלדציהר והוֹרביץ, והרי שטיינשניידר ושחז”ה ושׂשׂוֹן וּמַרכּס ודוידזוֹן, הרי גוֹטהייל וקוֹהוּט וּפרידלנדר ואחרים. והרי חכמים שישבוּ ויוֹשבים עמנוּ בּארצנוּ – גרינהוט ומ. ב. לוין ויבּדלוּ לחיים ארוּכים, יצחק בּער וגרשוֹם שלוֹם ואחרים, חכם חכם וענינוֹ, אם מסכת אם סנסן. אך אתה מוֹדה, כּי יוֹתר משאתה נמשך למחקרים הספּציאַליים של הסוּג הגדוֹל הזה, אתה נמשך לסוּג השלישי, אלה שנמזגה להם דרך התיירים ודרך החכמים כּאחת בּאכּספּדיציוֹת שמקוֹמן קרוֹב בּיוֹתר – פּה, בּקרב בּני תימן בּארצנוּ. עד כּמה אכּספּדיציוֹת כּאלה עשׂוּיוֹת להעשיר ואף העשירוּ את דעתך וידיעתך בּתחוּמים שוֹנים, למדת, כּדרך משל, מַחכּים וּבוֹלט, משלוֹש דוּגמאוֹת גדוֹלוֹת.

הדוּגמה האחת היא מפעלוֹ של אברהם צבי אידלזוֹן. אם תאבה לדעת בּקצרה חייו ודרכּוֹ, תקרא מחבּרתוֹ של מנשה רבינא (הוֹצאת “רננים”, תרצ"ט) ותראה לפניך יליד עיירה מוּעטת אֵי־שם בּלַטביה, המיטלטל בּישיבוֹת ליטא וּבקוֹנסרבטוֹריוֹת אשכּנז, משוֹרר־חזנים וחזן, הנה הוּא בּלוֹנדוֹן והנה בּליפּסיא, הנה בּלבוּב והנה בּיוֹהאניסבּוּרג, עד שהוּא בּא, בּימי העליה השניה, לארצנוּ ויוֹשב בּה כּמה וכמה שנים וּבה מתקיים אדיר חפצוֹ – חקר המוּסיקה שלנוּ למקוֹרה ולמקוֹריוּתה. תחילה בּיקש את המקוֹריוּת בּנוּסח של גדוֹלי החזנים בּדוֹרוֹ וּמצאוֹ שאוּל מאחרים, אחר בּיקשהּ בּנעימה של שירי־העם וּמצאה פּרוּצה להשפּעוֹת אחרים, עמד וחקר את הנגינה של קיבּוּצי ישׂראל הרחוֹקים זה מזה, כּדי להעלוֹת את המנגינוֹת המשוּתפוֹת, וּלשם כּך העמיק בּחקר הטעמים של קריאת התוֹרה עד שנתלכּדה לוֹ, ליכּוּד של השערה, כּמין צוּרה, שהיתה, כּנראה, כּמטבּע הנגינה העברית בּשיפוּלי ימי הבּית השני. וּבחיפּוּשׂיו אלה היוּ לוֹ למשענת גדוֹלה עדוֹת המזרח, ולַכּל לראש, העדה הבּוֹלטת בּיוֹתר בּדמוּת פּרצוּפה – עדת תימן. מה תימַה כּי התחקה בּכמה דרכים על יִחוּדם – רשם שירתם, על נוּסחה וּמנגינתה ואף שדיקדק לקלוֹט אוֹתה בּתוים לא סמך עליהם אלא הקליטה בּפוֹנוֹגרמה. פּרי יגיעתוֹ מאמרים וּמחקרים שפּירסם בּכתבי־עת בּלוֹעזית וּבעברית (בּ“השילוֹח”, “רשוּמוֹת”) ועיקרם ספרוֹ הגדוֹל: אוֹצר נגינוֹת ישׂראל, שכּרכוֹ ראשוֹן כּוֹלל נגינוֹת יהוּדי תימן (יצא עוֹד בּתרע“ד וחזר ויצא בּהוֹצאת בּנימין הרץ, בּרלין־וינה, תרפ”ד) – 226 חטיבוֹת שרשם מפּי טוֹבי החזנים והמשוֹררים התימנים בּארץ־ישׂראל וּבדקן על ידי עוֹלי תימן מקרוֹב בּאוּ. חקירת הנגינה הזאת, שנשמרה מהשפּעת־חוּץ לא־שמית וניתן על פּיה לבדוֹק יסוֹדוֹת הנגינה העברית, חשוּבה הן לחקירת הנגינה של בּית הכּנסת שלנוּ הן לחקירת הנגינה של הכּנסיה הנוֹצרית, וּמתוֹך המבוֹא לספר אתה למד דקדוּק עבוֹדתוֹ – חקירת מבטאם של התימנים (דיוּק בּהברת התנוּעוֹת וּבביטוּי הדגש), בּחינת פּיוּטם והבחנתוֹ (כּמעט שאין פּיוּט חילוֹני וכוּלוֹ קוֹדש אלא שמיעוּטוֹ בּבית הכּנסת ורוּבּוֹ מחוּצה לוֹ), ההבדלה בּין שירים ושירוֹת וסיוּגם, בּדיקת הנגינה בּבית הכּנסת (זמרה פּה אחד בּדיוּק משקל כּדיבּוּר בּהטעמה) וּמחוּצה לה, הקוֹלוֹת (העדפת הטנוֹר בּגבר והאַלט בּאשה), דרך התפילה והקריאה בּתוֹרה (ט"ו נוּסחאוֹת, דרגת ההתפּתחוּת שהיא גדוֹלה בּנגינה מחוּצה לבית־הכּנסת וּביאוּר טעמיה, הריקוּד והשפּעתוֹ (מדידת השיר ומשקלוֹ), תגבּוֹרת העצמיוּת והמקוֹריוּת של הנגינה וסיבּוֹתיה (היבּדלוּת משכניהם בּמאוֹת האחרוֹנוֹת) והכּל בּרוֹב דוּגמאוֹת וּמסקנוֹת נאוֹתוֹת. החטיבוֹת ניתנוֹת בּטכּסט וּבתוים: תחילה נגינוֹת בּית־הכּנסת (שבּת וחוֹל, מוֹעדים, קינוֹת, סליחוֹת, ימים נוֹראים, שוֹנוֹת) ואחר השירוֹת. כּללו של דבר, עבוֹדה רבּתי, החשוּבה מצד עצמה וּמצד השפּעתה – מלבד שעוֹררה להמשך החקירה, הרי הטתה גם את היצירה המוּסיקלית המקוֹרית של דוֹרנוּ מעל בּאר, מעין, מקוֹר.

 

ו    🔗

הדוּגמה האחרת היא מפעלוֹ של אֶריך (שמוֹ העברי מעיקרוֹ עמנוּאל, אך הוּא קרא לעצמו חירם) בּראוּאֶר, שאילוּלא נקפּד בּלא עתוֹ היינוּ זוֹכים לאתנוֹלוֹגיה של שבטי ישׂראל, שראה אוֹתה כּתפקיד חייו, ושענינוֹ להציל, כּדבריו, בּשעה האחרוֹנה מה שההשׂתערוּת המחריבה של התקוּפה המיכנית גוֹזרת עליו חליפה אוֹ כּלָיה. מדברי אַזכּרה והערכה של חבריו, גרשוֹם שלוֹם וש. ד. גוֹיטיין, עמדת על סגוּלוֹתיו של האיש – מלא וגדוּש, אמן פּילוֹסוֹפוּס, צייר מוּכשר וצלם מוּמחה, מבין בּמלאכוֹת וּבקי בּטיב חמרים ועשׂייתם, חוֹבב ילדים וּמשׂחקיהם, העמיק בּשׂדה־האתנוֹלוֹגיה, כּתב על יהוּדי כּוּרדיסטן ועל יהוּדי אַפגָן וּלפי שמוּמוֹ לא הניחוֹ להפליג בּמסע ותיוּר בּא ב־1928 לארצנוּ לחקוֹר פּה בּמרכּזם של שבטי ישׂראל וּתחילת מחקרוֹ בּין יהוּדי בּוּכרה, אך מהרה פּנה לשבט הבּוֹלט, שבט תימן. והוּא, שהניח יסוֹד לאתנוֹלוֹגיה יהוּדית מַשוה, נתן בּידך את הספר בּה“א הידיעה על חיי התימנים, ההוָי וההליכוֹת (עטנאָלאָגיע דער יעמעני־טישען יוּדען, היידלבּרג 1934, הוצאת ספרית האוּניברסיטה, קארל וינטר) ואתה מצר כּי המחקר הזה לא ניתן עדיין בּלשוֹננוּ כּוּלוֹ אלא בּקצתוֹ (על קברי הצדיקים וספרי־תוֹרה עוֹשׂי נפלאוֹת בּקוֹבץ “מתימן לציוֹן”, על החקלאוּת והמלאכה אצל יהוּדי תימן בּקוֹבץ “שבוּת תימן”), שכּן הספר הזה, בּן ארבּע מאות עמוּדים ומעלה, מלבד שהוּא מפעל־בּכוֹרה בּאתנוֹלוֹגיה של שבט משבטי עמנוּ, הרי הוּא עשׂוּי דרך שיטה ויסוֹדיוּת, מופת לדרגה הרצוּיה והמחוּיבת. תחילה הוּא פותח לפניך את שערי התרבּוּת החמרית ואתה רוֹאה את בּית המגוּרים על שיעוּרוֹ, בּנייתוֹ וחמרוֹ, על סידוּר כּליו וקישוּטוֹ, אתה רוֹאה את הרוֹבע כּוּלוֹ (בּעיקר צנעא) וחלוּקתוֹ, שוּקוֹ וּרחוֹבוֹתיו. אחר בּאה מסכת הלבוּשים (הרי הסימנים, כלומר, הפּיאות והמלבוּש מבדילים את יהוּדי תימן מסביבת העם השליט) ועינם (איסוּר בּגדי צבעוֹנין) וטיבם (לבישת מלבּוּש בּלוּי ומהוּה שלא להטיל קנאה), לבוּש חוֹל וקוֹדש (הטלית והשׂמלה המצוּיצת), הבדל לבוּש בּין של גבר וּבין של אשה בּעיר ובכּפר, ענין התכשיטים (הם גם קוּפּת־חסכוֹן גם קמיעין). וכאשר ראית את אחיך בּלבוּשם אתה רוֹאם בּאכילתם, אם מזוֹנוֹת אם מוֹתרוֹת, וּכללם פּרימיטיביוּת וצמצוּם (כּמעט אין תרבּוּת מטבּח), אתה רוֹאה בּטחינת הקמח וּבמעשׂה הלחם, דרך האפיה וסוּגי המאפה, אתה למד להבחין בּמיני תבשילים וּנזידים וּבמיני בּצק לכינוּייהם וּמַתכּוֹניהם, אתה רוֹאה פּרשת הבּשׂר, השחיטה והמליחה והתיבּוּל, שוֹמע על מיעוּטוֹ של סוּג אכילה (דגים) ועל מנהג אכילה שלא הוּרגלת בּוֹ (אַרבּה). ועתה מסכת מַשקין – הקפה (בּמחוֹז גידוּלוֹ הוּא נעשׂה לא בּבישוּל של גרעינוֹ אלא של קליפּתוֹ) והארק ויין־הגפן ויין־הצימוּקים וּמתבּאר לך ענין הקאת (רישוּם ליעוּסוֹ כּרישוּם האוֹפּיוּם) וּשתית הטבּק (טיטין) בּנַרגילה (גוֹדל חביבוּתה ניכּר בּמה שהיא כּמעט הכּלי היחידי שהוּבא לארץ־ישׂראל) והרחתוֹ (בּוּרדוּגן). וּמשראית את דרך המשפּחה בארוחה וּבסעוּדה אתה רוֹאה את המשפּחה עצמה ודרכּה – ענין יחוּס וּמוֹהר, תנאים וקידוּש אירוּסין וקידוּש נישׂוּאין, הכנוֹת החתוּנה ועצם החתוּנה ודרכּה בּמנהגוֹת כּלילי צביעה, גילוּח החתן והלבּשתוֹ, תהלוּכת הלפּידים, הלבּשת הכּלה, ליל הקידוּש והיִחוּד, ושבעת ימי המשתה, קריאת ההפטוֹרה בּפי החתן ודברי־שירה ונוּסחם. אחר אתה רוֹאה קשי חייה של האשה העמלה, שוֹמע על ריבּוי הנשים וטעמוֹ, עניני גט ויִבּוּם (קיים פּה בּלבד) וחליצה, רוֹאה את האשה ודרכּה בּהריוֹנה ולידתה, חוּמרוֹת הטוּמאה, גירוּש הרוּחוֹת הרעים והעישוּנים, בּרית המילה (כּסא אליהוּ מוּבא לבית האב), שמוֹת התימנים (גם בּשם האב החי) והאגדוֹת האֶתימוֹלוֹגיות הנדרשות בהם, מסורת השבטים וגניזת מגילות היוּחסין, ואתה מלַוה גידוּלוֹ של הילד שיוֹצאת שנתוֹ ראשוֹנה והוּא מוּבא בּרוֹב שׂמחה, בּפסח אוֹ שׂמחת־תוֹרה, לבית־הכּנסת ועד שיוֹצאת שנתוֹ חמישית אוֹ ששית ונערכת חגיגת גזיזת שׂערוֹתיו (חלקה). זה כּשנתים אוֹ שלוֹש הוא כּבר לוֹמד, מה שאין כּן הילדה, שילדוּתה גם קצרה משלוֹ, שכּן היא מקדימה לעבוֹד. אתה מצר לראוֹת בּמיעוּט המשׂחקים, בּין משׂחקי זמרה וּבין משׂחקי־מעגל, שהיוּ עלוּלים להמתיק הילדוּת רבּת־המעמסוֹת. תיאוּרים שלפניך הרצאתם ענינית, אבל בּדבּר החוֹקר על האשה אתה חש בּרטטי־כּאבוֹ ואמנם מר וקשה גוֹרלה – בּעלה יש לוֹ עוֹלם, מחוּצה לעבוֹדתוֹ, והוּא לוֹ סעד ותנחוּם, מה שאין כּן היא, שאין לה מקום בּכּניס (בּית־הכּנסת) והיא כּבהמת־עבוֹדה מעוּנה – עבודת הטחינה (מה סימפּטוֹמַטית השאלה ששאלוּ לו ליבנאלי: האם גם בארץ־ישראל האשה חייבת לטחוֹן יום־יום). וּמה כּבדה עליה מלאכת־היד, מקוֹר־עזר לפרנסה – בּת ארבּע אוֹ חמש כּבר עוֹשׂה בּה ושיעוּר עבוֹדתה ט”ו עד ט"ז שעוֹת בּיוֹם וּשׂכרה מוּעט. עיקר המלאכה בּחייטוּת, אך יש גם מלאכוֹת אחרוֹת, בּיחוּד בּכּפר – אריגה וּקליעה וּמעשׂה מטאטאים וקדרוּת ועזרה למלאכת הבּעל (אפילו בּנפּחוּת). מה תימַה כּי אינך מוֹצא נשים מצטיינוֹת ושׂיא־ההישׂג הוּא כתיבת ספרי־תורה, וכוח היצירה הכּבוּש מצא לו מעט פּוּרקן בּשירה (בּכלל המשוֹררוֹת מפוּרסמת בּתוֹ של ר"ש שבּזי אשר לה מיוּחס הפּיוּט: שבח אשיר ואוֹדה ואהלל), בּיחוּד בּשירי־העם ששׂפתם, כּמוּבן, ערבית. השבּתוֹת והמוֹעדוֹת הם לה כּכוֹכבים המטילים אור של גיווּן בּמוֹנוֹטוֹניוּת חייה והגבּליה שאינם נטרדים בּשׂמחוֹת (המשפּחה מסיבּה יחד, אך בּברית־מילה, חתוּנה וכוּ' ישיבת גברים לחוּד ונשים לחוּד, והוּא, כּמוּבן, הדין בּריקוּדים). בּקראך את שירי־הטחינה ושירי־הילדים שניתנו לפניך בּמקור וּבתרגוּם אתה שומע אפילוּ מהיסח־החיים את הד תמציתם. ומהיסח־החיים לפידם – עניני מיתה וּקבוּרה, טהרת המת, הלבּשתוֹ וּבישׂוּמוֹ, הלויה (הגברים הוֹלכים אחרי המיטה והנשים נשארוֹת בּבּית צוֹפוֹת מבּעד לחלוֹן, בּוֹכוֹת וחוֹבטוֹת ראשן), מנהגי האבל (הקריעה לא תאוּחה בּמשך כּל השנה), בּית־הקברוֹת, הקבר (מערה), המצבה ונוּסחה (והעדרוֹ מחוּצה לצנעא).

בּבוֹאך בּשער הכּלכּלה אתה רוֹאה עיקרה, החקלאוּת, אסוּר על היהוּדים (בערָב שלפני האיסלם היוּ בעיקר חקלאים וכן ודאי יהוּדי חַיבּר) אם כּי לא בּכל מקוֹם וּזמן נתקיים האיסוּר בּמלוֹאוֹ, וּמצאת בּכּפרים יהוּדים עובדי אדמה, ואפילוּ כּדי אחוּזות. אך עיקר פּרנסתם על האוּמנוּת, שכּן הערבי כּל מלאכה, וּביוֹתר הנפַּחוּת היתה בּזּויה עליו, ונעשׂתה המלאכה כּוּלה ענינם של היהוּדים (עד כּדי כּך שנתפּשטה סברה, כּי סתם אוּמן ערבי צאצא אנוּסים) וכמעט שאין לך מקצוֹע שלא היה כּבוּש בּידיהם (וּראה רשימתוֹ המַחכּימה של יבנאלי על יהוּדי דמר). והמקצוֹע נמשך מאבוֹת לבנים וּמתנחל דוֹרי־דוֹרוֹת ונוֹטע כּעין גאוה מקצוֹעית וּמכּאן הבדלת דרגוֹת־מלאכה כּרוּח של קַסטה. אתה רוֹאה את האוּמן הצמוּד לסַדנה, אם בּביתוֹ אם בשוּק, ואתה רוֹאה את האוּמן הנע ונד, היוֹצא אם לימים ואם לחדשים ועד אהלי הבּדוים יגיע, ויש שאינוֹ פּוֹקד בּיתוֹ אלא לפסח וסוּכּוֹת. רוּבּם צוֹרפים וטיב מלאכתם מעוּלה וירדה בדורותינוּ, בקוּם לה תחרוּת קשה בּיבוּא סחוֹרוֹת זוֹלוֹת. ואחיזתם בּמלאכה זוֹ מאז וּמקדם וכנראה עוֹד מלפני האיסלם והיא נכבּדה בּיוֹתר ונתפּשטה בּיחוּד בּין הלמדנים. וּמשראית דרכּה של מלאכה זוֹ וכליה נגלוֹת לפניך חברוֹתיה, האחת, רבּת האחריוּת והסכּנה, טביעת המטבּעוֹת, והאחרת מעשׂה הנַשקים הזריזים בּתיקוּני נשק (מהם גם קלעים טוֹבים וּמוֹרי קליעה). והרי לפניך האריגה מלאכת תלמידי־חכמים, והסַנדלרוּת שהיתה בּמחוֹזוֹת שלמים כּבוּשה בּידי היהוּדים בּלבד, והרי החַייטוּת שעיקר עיסוּקה בּגדי נשים והרקימה שהיתה לפנים מפוּתחה הרבּה ועוֹסקיה היוּ יוֹשבים עליה וּבשעת מעשׂה מפלפּלים פּלפּוּלי דאוֹריתא (אחר נעשׂתה מלאכת נשים, אוּלם גם בּימינוּ היוּ התימנים טוֹבי הרוֹקמים בּארצנוּ), והרי מלאכת הכּוֹתבים, כּלוֹמר, הסוֹפרים, שהיו טוֹרחים בּכתיבת ספרי תאג, ותכלאל ודיוַאנים וספרי־תוֹרה וּמגילוֹת וּמעתיקים שבּזכוּתם נתקיימוּ בּידנוּ כּתבי־יד יקרים, והיא מלאכה שירדה, בּיחוּד משנדחקה מפּני הספר הנדפּס; והרי הקדרוּת, שהיתה כּמעט כּוּלה כּבוּשה בּידי יהוּדים, וּמצאת ישוּבים שלמים של קדרים, והיא גם מלאכת נשים. והרי העשׂיוֹת הטמאוֹת בּעיני המוּסלמים (בּקצבוּת, סַנדלרוּת וּבוּרסאוּת יעסקוּ אך בּני הכּת הנמוּכה) והיהוּדים אנוּסים לעשׂוֹתה – ניקוּי המחראוֹת (והיא מלאכה העוֹברת בּירוּשה) והסרת הנבלות וּקבוּרתם של שאינם מאמינים (תיירים שנרצחוּ וגם חללי התוּרכּים). ובזה יצאת ממדוֹר המלאכה וּבאת בּמדוֹר מסחר ושיווּק – יהוּדי תימן מרבּים בּטלטוּלים בּדרכים (ימי־השוּק) ועיקרם הליכה בּרגל (גזירת הרכיבה הוּמתקה רק בּזמן האחרון, וּמי שלא היה בּידוֹ לקנוֹת חמוֹר היה מהלך וּסחוֹרתוֹ על גבּוֹ). וּלענין מסחר־הקבע אתה רוֹאה חנוּיוֹת היהוּדים בּשוּק, הנטוּע בּעיר הערבית שאין הם רשאים לדוּר בּה, והם אנוּסים לצאת מתוֹכה בּטרם רדת הלילה וּלהפקיד רכוּשם בּידי שוֹמרים ערבים. אתה רוֹאה מראה שוּק, בּיחוּד בּצנעא, ואך גברים בּוֹ, כּי האשה לא תבוֹא בּשוּק (ושוּק היהוּדים בּכללוֹ). והמסחר היה תחילה בּידי הערבים, ורק ירידת האוּמנוּיוֹת דחקה את היהוּדים לתוֹכוֹ ורוּבּם סוֹחרים זעירים אוֹ רוֹכלים (וּבהם בּני י"ב שנה) המסוֹבבים בּכפרים שאין בּהם יהוּדים, וּמסחרם בּחלקוֹ הגדוֹל סחר־חליפין. אכן גם המסחר הגדוֹל היה בּחלקוֹ בּידי יהוּדים, יצוּא הקפה, שתחרוּת דרוֹם אמריקה היתה לוֹ מכּה קשה.

ועתה תחזה בּהלכוֹת מדינה וחברה – והיא מדינה שיש בּה מעמדות בני־חורין ושאינם בני־חורין והיהוּדים בה מיעוּט נדכּא והיחסים עמהם נקבּעים על ידי חוּקי הדת השלטת. מכּאן הריחוּק בּינם לבין שאר האוכלוסים והוּא גדול בעיר וּמוּעט בכפר, מכאן המסים השונים (מס גוּלגולת וקודם קנסות), מכאן איסוּרים וּגזירות (איסוּר רכיבה על אוּכּפים, שחל גם על רוב התיירים, והוּא עתה בחינת הלכה ואין מוֹרין כן; איסוּר חגירת נשק, שלא נשמר בכל המחוזות – האגדה על ישׂראל בּני מדבּר המזוּינים. מכּאן ההכרח לבקש חסוּת של התקיף (כאילו החוסה בן שבטו); מכאן הטרגדיה של היתומים, שאביהם מת קודם בגרוּתם, וחלה עליהם גזירת המרה, ושחזרה בּדוֹרנוּ לתוֹקפּת־חוּמרתה (גם אם דבר־ההתיתמוּת מתגלה לאחר שנים) והניחה פּתח להלשנה, וידה על מצילי־היתום שגם ענשם המרה. גזירה זו כאחיותיה בגורמי היציאה שלא בהיתר ושאיסוּר ממכּר הבּתים מחמיר עליה, אך אינוֹ מעכּבה. וּבתוֹך מעגל החנק הזה נטוּעה ועוֹמדת הקהילה, שאיגוּדה פּשוּט ביותר וכמעט ללא מוסדות, ראשה כלפּי חוּץ הנשׂיא וראשה כלפּי פנים המרי – שפּרנסתו לרוב על מלאכה. ישוּב גדוֹל יש לוֹ גם חזן, דיין, מוֹרה, רוֹאה, שוֹחט, ישוּב מוּעט איש אחד הוּא לו בחינת וכוֹללם יחד. עיר־שׂדה אין בה יותר משנַים, שלושה מרי והם רבּים, כּמוּבן, בּצנעא. אתה רוֹאה כּפרשה מוּרכּבה עניני השיפּוּט – מה לבית־דין של ישראל וּמה לבית־דין של הרשוּת (הקאַדי), מה למוסד של שבעה טוֹבי העיר אשר בצנעא, ומה לדיינים שבּחירתם אינה פּטוּרה מבּוּלמוֹס־מחלוֹקת, מה לבית־דין המוּסלמים שהיהוּדים משתדלים כּכל האפשר לעקוֹף אוֹתוֹ (אין יהוּדי יכוֹל לתבּוֹע מוּסלמי לדין אלא אם יש לוֹ עדים מוּסלמים, והללוּ אינם בּהוּלים להעיד) וחוּקיו המשוּנים (היהוּדי שנעשׂתה גניבה בּביתוֹ נענש על שוּם שלא גילה את הגנב) וענשיו החמוּרים (מקנסוֹת עד גדיעת זרוֹע), שגם הם אינם מלוא־כּפּרה (אחרי ריצוּי העונש חובת קרבּן אשם – עשיר מביא שוֹר). אלא שבּתי־דין אלה יש תריס בּפניהם – מיעוּט העבריינוּת בּין היהוּדים (זוּלת פּסיכוֹפּתים אך פּושעים מעטים) אף כי הם חמי־מזג ודייננים.

ראית חוֹמת הגזירוֹת, האיסוּרים והחוּמרוֹת המקיפה חיי אחינוּ, בּוֹא וּראה את החוֹמה מבּית – דרך אמוּנה, שמירת הדת, קיוּם התוֹרה וּמצווֹתיה. אתה רוֹאה בּית־תלמוּדוֹ של הילד (כּניס זעירי) והוּא לרוֹב חדר פּשוּט, צר וּללא אוֹר וסידוּרוֹ פּרימיטיבי (מחצלת – עליה נרדם הילד בּן השלוֹש ואילך, מעייפוּתוֹ – עמוּד קטן, כּדי מים בחצר) ותלמידיו בּעירוּב גילים והלימוּד כל היום, עד שאין פּנוּת למשׂחקים, והמוֹרה לרוֹב מרי שעיקר אכילתוֹ בּערב, פּעמים הרבּה הוא עוֹשׂה בּמלָמדוּת ואוּמנוּת כּאחת, וּמעמדוֹ דחוּק ואך בּצנעא הוּא מתוּקן יוֹתר. הקריאה והלימוּד תחילת קליטתם יוֹתר בּאוֹזן מאשר בעין בעזרת הגדולים וּבכוחה של זכירה, וכשלומדים לקרוא בּספר כּבר יוֹדעים מחצה וידעת את תמוּנת הקוֹראים הקטנים מסביב לספר אחד וההתאַמנוּת לקרוֹא בּוֹ מכּל צדדיו. עיקר הלימוּד חוּמש וּפירוּשים, משנה ועין־יעקב, שוּלחן ערוּך וּבאגב נקנית ידיעה בּעברית, ארמית וערבית (תפסיר לרס"ג) וההקפּדה בּבּיטוּי וּבטעמים מביאה לידי כּתיבה בּלא שגיאוֹת. וכך גדלה עדה של יוֹדעי קרוֹא וּכתוֹב בּין אוֹכלוֹסית הערבים שתשעים ותשעה למאה בּהם אַנאַלפבּיתים ונמצא כּי כּלפּי הערבים והנשים הם למדנים גמוּרים. ודרך המוֹרים בּחוּמרה וּבעריצוּת עד שהכּינוּי מרי, הוּא מלת־ההפחדה, וּצליפת השוט (עשׂוּי עור שוֹר) נוספים לה ענשים אחרים (כּמין תליה בּתקרה). ודרגת הגילים – בּן ארבּע למקרא, בּן שש לנביאים, בּן תשע קוֹרא בּתוֹרה, בּן עשׂר עד שתים־עשׂרה עוֹזב את הכּניס ולרוֹב אוֹחז אוּמנוּת אביו. בּר־מצוה אין מרכּזוֹ עליה לתוֹרה (הרי קוֹרא בּה גם קוֹדם והוּא מנהג המצוּי בּיניהם בּלבד) וּמנהגוֹ דרשה בּהלכוֹת תפילין. ועתה הנחת את כּניס זעירי וּבאת לכניס אל־כּבּיר, הוּא הוּא בּית־הכּנסת, שאיסוּר בּנינוֹ בּערים בּוּטל אך בּדוֹר האחרוֹן ושעל כּן נקבּע בּבתי פּרטים וכלכּוּלוֹ על חשבּוֹנם וסימנוֹ טיוּחוֹ הלבן, סידוּרוֹ כּחדר רגיל שפּרוּשׂוֹת בּוֹ מחצלאוֹת וּפעמים גם עוֹרוֹת אוֹ מַרבדים, ההיכל בּצפוֹן וספר־התוֹרה כּדרך הספרדים וכל כּלי־קישוּטוֹ רימוֹנים פּשוּטים. אין אתה רוֹאה בּימה אלא תיבה המוּזזת לאמצע לקריאת התוֹרה, וכן אין אתה רוֹאה נר־תמיד והקהל נכנסים חלוּצי־נעל וּבכן רוּבם יחפים והם עוֹטי שמלה, גם בערב שבּת. כּבר ידעת כּי האשה אין לה מקוֹם בּכּניס, אוּלם בּצנעא תראה נשים זקנוֹת בּחדר מסוֹרג חלוֹנים. והכּניס הוּא לא בּלבד בּית תפילה ולימוּד אלא בּית־ועד ונוֹהג בּוֹ איסוּר עישוּן והיתר ליעוּס הקאת כסיוּם הפּרשה הזאת ניתנת לפניך רשימה מפוֹרטה של בתי־הכּנסת בּצנעא.

כּוֹחה של שבּת שידעת בכל הגָלוּיוֹת אתה רוֹאה פּה – בּאוֹרוֹ המוּפלא והקורן בּאפלת ששת ימי־המעשׂה – קסמה הוא כּמשנה פּה את החיים בּתכנם וּבמַראם, איש איש הוא כמלך במשפּחתו, רוּח של חגיגיוּת שוֹרה על הכּל – על אמירת שיר השירים וּפזמוֹן בּר־יוֹחאי, הטליוֹת (היראים מעוּטפים בּהן גם אחרי קידוּש ויש גם בּסעוּדה), ההליכה בּחצוֹת לילה לכּניס ואמירת תהילים בּעל־פּה משוּם החשכה, תפילת השחרית וההליכה הבּיתה והחזירה לכּניס, כּל העוֹלים לתורה קוראים בה אחד אחד, וּכבר ראית קטן בּכללם (הוּא גם קורא תרגוּם, שׂריד מעמדוֹת־גילים) וּקניית העליה היא בּשמן למאוֹר וחלה על חמישי, שביעי וגוֹלל, והמפטיר הוּא חשוּב בּיוֹתר והחתן נקרא לוֹ, ועצם הקריאה היא, משוּם דקדוּקה, בּארוּכּה. לאחר סעוּדה שניה מקיימים שינה בּשבּת תענוּג וּלאחריה פּלפּולי דאוֹריתא, וּבהבדלה אין אתה רוֹאה מנהג נר קלוּע. ועתה בּבוֹאך להתנאוֹת לזיום של מוֹעדים אתה מתעוֹרר על דברים שלא ידעתם ממנהגוֹת אבוֹתיך, כּדרך השַמש המעוֹרר בּשוֹפר בּלילי סליחוֹת (אשמוּרוֹת) והילדים מסייעים אוֹתוֹ בּשוֹפריהם הם וּמכּים בּכּלבים שיעזרוּ גם בּנביחתם והרחוֹב רעש והמוּלה. בּראש־השנה אתה שוֹמע צרת דוֹרוֹת ראשוֹנים שנאסרה עליהם תקיעת־שוֹפר והוּצרכוּ לקנוֹת זכוּתה וּבערב יוֹם־כּיפּוּר אין אתה רוֹאה מנהגי כּפּרוֹת כּשם שאין אתה רוֹאה מנהג מַלקוֹת ולאחר תפילת ליל כּל נדרי אתה רואה הקהל הלבוּש לבנים מנשקים אדם את חברוֹ. בּסוּכּוֹת אין אתה רואה סוּכּוֹת מיוּחדוֹת מחוּצה לבּית אלא בּסידוּר מיוּחד שבּבּית, וכל אחד ואחד, אפילוּ בּן שנה, יש לוֹ לוּלב משלוֹ; והוֹשענא רבּא כּמוֹתוֹ כּיוֹם־כּיפּוּרים (אגדת הצל) וּבשׂמחת־תוֹרה אתה מתעוֹרר על המנהג להוֹציא כ"ב ספרי־תוֹרה כּמספּר האוֹתיוֹת. חנוּכּה וּביחוּד פּוּרים הם חגי הילדים וּבשניהם נוֹהגת מדוּרה, קריאת המגילה בּפני הנשים בּבּית היא בּערבית, וּממשׂחקי הילדים בּוֹלטוֹת לפניך הפּצצוֹת הקטנוֹת (אגוֹזים בּלוּמים אבק־שׂריפה) וּממנהגיהם מעשׂה בּוּבּה כּצוּרת המן שיוֹרים בּה ושׂוֹרפים אוֹתה, ואתה תמה על מיעוּט התחפּוֹשׂת. לפני פסח אתה רוֹאה את האשה יגעה, עליה אחריוּת כּשרוּתה של המצה ובמערכת הכנוֹת הכּשרוּת בּכלל נעדר מנהג הגעלה בּאבנים מלוּבּנוֹת. ההגדה היא כּמעט כּשל שאר העדוֹת וּמכלל המנהגים של ליל הסדר הרי נשתקעה הפּנטוֹמימה של יציאת מצרים (משׂא המצה על השכם) ונתקיים מנהג הרמת השולחן ‏ כדי להוֹרידוֹ בּכל אמירת דיינוּ וּבהבּיטך על השוּלחן אתה תמה על חסרוֹנה של כּוֹס אליהוּ, כשם שאתה תמה בּשבוּעוֹת שאין בּוֹ מנהג קישוּט בּירק. בתשעה באב מכבּים את האורות אחרי אמירת הקינות וּבו מעלים זכר חנה ושבעת בּניה והוּא יוֹם תיקוּן קברים.

ובתוֹך החיים האלה וּמתוֹכם מהבהבים זהרוּרי אוֹר הנערב וּבראוֹתך אוֹתוֹ כּפיתוּכם של יסוֹדוֹת שוֹנים בּיוֹתר תתקשה ללכּוֹד צירוּפם, כדרך שלכדוֹ החוֹקר, בּכינוּי אחד: מַגִיָה. בקוים כּוֹללים משׂוּרטטת ההשפעה של הקבּלה לשׂרעפּיה (זוֹהר, ‏תיקוּני זוֹהר, גיקאטיליא, רמ“ק והאר”י) ואמוּנת הכּשפים, חכמת הנוֹטריקוֹן וסיפּוּרי־הפּלאוֹת, ואויר־דמדוּמים זה ממלא כּל חלל החיים, וגם בּקוּם בּדוֹר האחרוֹן ר' יחיא קאפח להבהיק אוֹרה של השׂכּלה, קם עליו יריבוֹ ר' יחיא יצחק הלוי וצץ מדוֹן וּפרחוּ חרמוֹת וירדה הגמוֹניה של צנעא, והאמוּנה בּקבּלה מעשׂית נגרעה, אך לא נטרדה וּביסוֹדה נשארה בּעינה עוֹמדת. כּמוֹתה האמוּנה בּסיפּוּרי־פּלאוֹת (קפיצת־דרך, רוֹאה־ואינוֹ־נראה) הנתפּסים כּעוּבדוֹת, כּמוֹתה האמוּנה בּספרי קוֹסמים וקמיעין ואיצטגנינוּת וחלוֹמוֹת ושברם, וכרגיל בּעקב המַגיה הלבנה כּרוּכה אחוֹתה השחוֹרה (עזרת שדים, תבשילי רעל וכיוֹצא בּהם). ואם מתמיהתך פּה כּלילת אמוּנת המשיח בּפרשת המַגיה הרי בּאמת כּיווּצה בּתחוּם הזה מבאר צדדיה ואינוֹ ממַצה תוֹכה, מיצוּי שאינוֹ מענינה של אתנוֹלוֹגיה וכוֹחה. אתה סוֹקר בּקצרה ענין משיחי־השקר, למן המאה הי“ב (איגרת תימן), דרך האמוּנה כּי ר' שלוֹם שבּזי, שהשפּיע פּה בּמכריע על האמוּנה וההוי בּספריו (חמדת ימים, אל־רמל) וּבפיוּטיו, נוֹעד להיוֹת המשיח, וגוֹדל־רישוּמה של תנוּעת שבּתי צבי, עד המאה הי”ט, מעשׂה שוּכּרי כּחיל, קדר שהכריז עצמו משיח וסוֹפוֹ נרצח בּהרים, שהתבּוֹדד בּהם, ונתלה בּרוֹבע היהוּדים והיוּ מאמיניו מחכּים לשוּבוֹ ואחד תלמידיו בּא תחתיו משמוֹ ואמר כי אליהוּ הנביא החיה אוֹתוֹ, ואף נשׂא את אשת הקדר לאשה לוֹ וילדה לוֹ בּן וּבבּרית מילה התרחשוּ נסים ונפלאוֹת (אליהוּ הנביא היה המוֹהל) וההבדל שבּין שני המשיחים, הרב ותלמידוֹ, כּהבדל שבּין טירוּפוֹ של תמים וּבין תעתוּעיו של רמאי (ואברהם יערי סיפּר פּרשה זו בּמפוֹרט בּקוֹבץ “שבוּת תימן”), אך גם הפּרשה הזאת אוֹת למתיחוּת הציפּיה למשיח, שמתוֹכה מתבּארת לך ההפלגה בּמידת הכנסת אוֹרחים: שמא האוֹרח הוּא הגוֹאל.

 

ז    🔗

ועתה שהוּראית שלד־בּנינו של הספר היקר הזה ואתה חוֹזר והוֹגה משאלתך לראוֹתוֹ כּוּלוֹ בּלשוֹננוּ, בּוֹא וּראה בּדוּגמה השלישית והוּא מפעלוֹ של ש. ד. גוֹיטיין. בן־בית בתרבוּת ישראל וּבתרבוּת ערָב, פּתוּח וער, חוֹמד דבר־סגנוֹן ויִחוּדו, מן המחוּיב היה לוֹ שיכלוֹל את השבט הזה, בּעל הסגנוֹן המוּבהק, בּתחוּם עיוּנוֹ, על הדרך הכּפוּל של מחקר מדוּקדק וּמגע חי, וגם פּרי שקידתוֹ כּפוּל – גם דברים לחוֹקרים שאוּמנוּתם בּכך וגם דברים להשׂכּלת הרבּים. כּשם שמצאת מאמרים אחדים בּכתב־עת לחקר לשוֹנוֹת שם, בּ“לשוֹננוּ” וּב“קרית ספר”, כּן מצאת מאמרים אחרים בּ“דבר” ו“יידישה רוּנדשאוּ”, וּשני ספריו מחוירים לך כּפל מגמתוֹ ועשׂייתוֹ. הספר האחד הוּא אנתוֹלוֹגיה על יהוּדי תימן בליקוּטוֹ ותרגוּמוֹ שעשׂתה שליחוּתה בּשׂפת לוֹעז (כּלוּם אין אתה זוֹכר כּי מוּשׂגים ראשוֹנים על יהוּדי תימן נקנוּ לך וּלרבּים כּמוֹך בּמחבּרתוֹ הגרמנית של ר' בּנימין שבּאה לידך בּילדוּתך). בּספר קטן זה (“פאָן דען יוּדען יעמענס”, הוֹצאת שוֹקן, בּרלין 1937), דוּגמה של מוּעט המחזיק את המרובּה, למדת מתוך המבוא תמצית ענינם ותוֹלדתם של התימנים ואחר ניתנוּ לך פּרקים שענינם אגדה ותולדות, תורה ואגדה, הוָי והליכות וסיכּוּמם תמוּנה שלמה. הספר האחר, גם הוא לוֹעזי, הוּא ילקוּט גדול של פּתגמים וניבים מתימן ("יעמעניקא שפּריכווערטער אוּנד רעדענסארטען אַאוּס צענטראלאסיען, הוצאת אוֹטוֹ האראסימוֹביץ, ליפּסיא 1934) והוּא דוּגמה של עבוֹדת־חקר כּללית, בּתרבּות ערב וּלשוֹנה, שנעשׂתה מפּי יהוּדי תימן היוֹשבים בּקרבּנוּ. מתוֹך ההקדמה אתה שוֹמע כי כּשני שלישים של הפּתגמים האלה בּדיאַלקט של תימן נאספוּ בידי יהוֹשע שאלתיאל שגדל בירוּשלים והחוֹקר בּדק כל פּתגם ופתגם מפּי שני עוֹלים אשר בּאוּ זה מקרוֹב מתימן. הפּתגמים האלה הסדוּרים לפי אלפא־בּיתא (מספּרם הכּוֹלל 1432) הם תרוּמה חשובה להכּרת המשל התימני, ורק חלקם המוּעט הוּא יהוּדי (הפּתגמים המתיחסים למלאכה), אוּלם הבּחירה, התפיסה והשימוּש הם של יהדוּת מרכּז תימן (כּמעט שלא ידוּבּר על נשק וּקרב, שהוּא שם מיסוֹדי החיים של האוֹכלוֹסיה, לעוּמת זאת ידוּבּר הרבּה על מערכת המלאכה וסגוּלתה. הבּוּז לבּטלה, הסתפּקוּת בּמיעוּט אכילה וכדוֹמה). ולא הדגשת עבוֹדתוֹ זוֹ של החוֹקר, אלא להבליט זכוּתוֹ הגדוֹלה – לעוֹרר את אחינוּ בּני תימן, היוֹשבים בּקרבּנוּ, לתת את חלקם הם לחקירה. אין הוּא לא הראשוֹן ולא היחיד – כּבר ראית יגיעתוֹ של אידלזוֹן שהוּצרך להילחם בּרוֹב קשיים (איסוּר לגלוֹת לוֹ סוֹדוֹת הגנוּזים בּשירים, אמוּנת־הבל כי קצת־עוֹזריו שמתוּ, מתו משוּם הפוֹנוֹגרם) וּכבר ראית עבודתו של בּראוּאֶר. אבל גוֹיטיין הוּא שעוֹררם שלא להסתפק להיוֹת יסוֹד סביל – נחקרים, אלא יסוֹד פּעיל – נחקרים וחוקרים כּאחת, בּחינת חוֹקרי עצמם. מוּבן כּי יד התמוּרה בחיי יהוּדי ‏תימן בּאמצע, אבל אין היא גוֹרעת מזכוּתוֹ של האיש בּבחינה זוֹ. הוּא גם הראם ולימדם כּיצד מלאכה זוֹ נעשית – מלבד שהדריכם למעשׂה (וּראה מאמרוֹ: כּיצד לחקוֹר את שׂרידי תימן, בּקוֹבץ “מתימן לציוֹן”) לימדם בּדוגמה נאה, איך יעשׂוּ אוֹצרוֹת־ספרוּת שלהם רכוּש כּולנוּ. נעזר בּכוֹח חדירתוֹ בשתי הלשוֹנוֹת וּבסגוּלת תרגוּמוֹ (שכּבר הראה כּוֹחוֹ היפה בּתרגוּם תשוּבוֹת ר' אברהם בּן הרמבּ"ם) תירגם ללשוננוּ את הספר שכבר הזכּרת, ספרוֹ של ר“ח חַבשוּש: “חזיוֹן תימן” והסב שמוֹ: “מסעוֹת חבשוּש” והוּא סיפּוּר מסעוֹתיו עם יוסף הלוי בּתימן המזרחית ועל חיי היהוּדים והערבים שם (הוֹצאת א. י. שטיבּל, תרצ"ט). חרש־נחוֹשת זה, שידעתוֹ בּן־לוָיה של הלוי וּגלאזר, היתה בּוֹ השפּעתם, ועיקר סגוּלתוֹ, שהמתרגם מגדירה בּביטוּי תנ”כי: לב שוֹמע וכשרוֹן המסַפּר מַלבּיבים את ספרוֹ על קוֹראיו. ותקוה היא הקשוּרה בּלבּך, כּי גם ספרוֹ אחר “הליכוֹת תימא” וחיבּוּרים של בּני חוּגוֹ, כּר' סעיד אלערוּסי, יזכּוּ גם הם לגאוּלתם, ואוּלי בידי חבוּרת החוקרים הצעירים שגוֹיטיין היה בּעזרם.

וּבבוֹאך לדבּר בּחלקם של התימנים עצמם בּחקירת עצמם תזכּוֹר מדוֹר קוֹדם את ר' אברהם אַלנדאף, שחיבּוּרו “שירי תימן” הוּא נסיוֹן בּיבּליוֹגרפיה של ספרוּת יהוּדי תימן, אך בּעיקר תינתן דעתך לבני דוֹרנוּ – לאחד מטוֹבי העדה ועסקניה, איש בּינה ופקחוּת ר' אברהם טבּיבּ, הלא הם חיבּוּריו המַחכּימים שנתפּשטוּ בּרבּים (“גוֹלת תימן”, “שבי תימן”) ולחבוּרת בּני הדוֹר שלאחריו – מ. קהתי, יהוּדה רצהבי, שמעוֹן גרידי, יצחק דמתי ואחרים. והרי לפניך שתי דוּגמאוֹת שיעמידוּך על צד החשיבוּת של עבוֹדתם. הדוּגמה האחת, חקירת המבטא של התימנים – כּבר עשׂוּ בּה חכמים, אך בּבוֹא יצחק דמתי (אשבט), מתלמידי ר' חנוֹך ילוֹן, לדבּר בּפרשה זוֹ, הרי הוא מדבּר מתוֹך הרגשת דקוּיוֹת העלוּמוֹת ממי שאינוֹ מעוֹרה מטבעוֹ בּעוֹלם־הגָאים זה. הדוּגמה האחרת, חקירת פיוּטם של התימנים – כבר עשׂוּ בּה חכמים, ויש בּידך הקוֹבץ הגדוֹל “שירי תימן” שההדירוּ א. אידלזוֹן ונ. ה. טוֹרטשינר, אבל אם יהוּדה רצהבי נזקק לדיוּן בנושׂא הזה (ראה מאמרו על הפּיוּט התימני ב“קרית ספר”, שנה י"ט) הרי מלבד מה שהוּא בּא להשלים (שירת חוֹל, – וּכבר ידעת שפּירוּשה, בּעצם, שירת קוֹדש מחוּצה לבית־הכּנסת, זכתה לכינוּסה, מה שאין כּן הפּיוּטים, שנדחוּ מפּני פּיוּטי הספרדים ואלה שנאספוּ מחסדי מעתיקים נאספוּ) והוּא מנסה לסַכּם (ראה רשימתוֹ הבּיבּליוֹגרפית הכוללת 386 פּיוּטים ב“קרית ספר”, שנה כ"ב), אתה חש מדרך דיוּנוֹ, כּי הקירבה הטבעית יש בּה כּמה יתרוֹנוֹת לחקר, לא כּל שכּן אם הוא בּא לדוּן בּענינים של פוֹלקלוֹר (ראה, למשל, מאמריו על עצירת גשמים, נימוּסי בּרכה בּ“רשוּמוֹת” סידרה חדשה) וכיוֹצא בּאלה. וכמוּבן מאליו הוּא, כּי הפּעילוּת הזאת ניכּרת בּיחוּד בּחבוּרת הצעירים, שהגיעוּ לכלל מזיגה בשאר הישוּב, וּכדרך הטבע הוּא כּי יזמה יתירה מגלה קבוּצת הצעירים הפּעילה בּקרב ציבּוּר הפּועלים והסתדרוּתו, שהיא כּכוּר־היתוּך של קיבּוּץ גלוּיות וּמיזוּג עליוֹת, וּבה פּעלוּ מאז אישים המסוּרים בּמיוּחד לעניני התימנים, וראש להם יוסף שפּרינצק (הוּא שטבע, כּמדוּמה, את ההגדרה החריפה: התימנים –הליטבקים של המזרח) ולא מקרה הוּא כּי מתוֹך החוּג הזה יצאוּ לא בּלבד נסיוֹני פּוּבּליציסטיקה (קונטרסים ועתוֹנים לעת מצוֹא) אלא גם שני הקבצים הנאים והגדוּשים רוֹב ענין, שכּבר הזכּרתם כמה פעמים: “מתימן לציון” בעריכתם של ישראל ישעיהוּ ושמעוֹן גרידי (הוֹצאת “מסדה”, תל־אביב, תרצ"ה) וּ“שבוּת תימן” בּעריכתם של ישׂראל ישעיהו ואהרן צדוֹק (הוֹצאת “מתימן לציון”, תל־אביב, תש"ה) ושאתה מצפּה להמשכם. כּי מזיגת השבטים על ירֵשתם לא תבוֹא לא בּדרך ההתבּלטוּת היתירה ולא בּדרך ההתבּטלוּת היתירה אלא בּדרך שילובה של המַהוּת על יִחוּדה, בּמידה שהיא עלוּלה וּראוּיה להיות ירשה לכלל העם, שילוּב כּאמת־משקלה וּכמשקל־אמיתה.

 

ח    🔗

ולענין הירֵשה ראוּי שתרחק מדבר־השלָיה – מסכת ההוָי של העדה הזאת כּשל שאר עדוֹת ישׂראל חוּליוֹתיה מתפּקקוֹת והוֹלכוֹת. הרבה תמוּרת הזמנים וכרחם עושׂה, הרבה תמוּרת היחיד והציבּוּר וּרצוֹנם עוֹשׂה, וגם המעבר מיִחוּדוֹ של שבט לאיחוּדוֹ של עם בּמציאוּתה של ארצנוּ הוּא על דרך עקירה צוֹרך נטיעה היא, ונמצא שהירשה פּירוּשה מה שעשוּי להיות קנינוֹ של העם כוּלו אם מעשׂה אחיזה בחיים, אם מעשׂה רשוּמות בספר. אם תבחון את עדת תימן ליסוֹדוֹתיה מבּחינת כּשרם וכוֹחם לקיים עצמם כּירשה, תמצא מה שעלוּל וּמה שאינוֹ עלוּל לכך. הרי לפניך, כּדרך משל, בּחינה אחת: נחלת המלאכה, מלאכת־מחשבת עדינה, שהיתה עשׂרוֹת דוֹרוֹת בּידי העדה הזאת, מה יהא עליה. ואתה שוֹאל שאלה זוֹ אפילוּ אם אתה נוֹטה למסקנוֹת החקר של מ. נַרקיס (“מלאכת האמנוּת של יהוּדי תימן”, ירושלים, תש"א): יהוּדי תימן מקיימים בּמלאכתם, בּיחוּד מלאכת הצריפה, מסוֹרת ישנה בּידם, כּעדוּת הדמיוֹן שבּין המוֹטיביקה של התכשיטים מעשׂה ידם וּבין המוֹטיביקה של התכשיטים ההלניסטיים, והמסוֹרת הזאת המניחה לך פּתח לעמוֹד על מלאכת האמנוּת של תימן לפני האיסלם, לאמור, תימן החימיאָרית, ואוּלי גם המיניאית, נראית לך בּחינת מסוֹרת ישנה, שנשמרה בּידם מתוֹך ידיעת המלאכה והחוֹמר, אך אין הכרח לראוֹתה מסוֹרת יהוּדית דוקא. אתה שוֹאל אוֹתה שאלה כּשם ששאלת, למשל, בּמוּסיקה, בשירי־העם של שבטי ישׂראל השוֹנים, שמצאת בּהם ציבּוּרי־חטיבוֹת ויסוֹדם אינוֹ ממקוֹר ישׂראל, אבל לפי שנספּגה בּה מנפשיוּתם וּמזגם של אבוֹתינו, הרי נוֹספוּ בּהם יסוֹדוֹת־מִשנה, פּעמים כּרטטי־סתר דקים מן הדקים, והם שחיבּרוּם למקוֹר ישׂראל. אך אפילוּ תתעלם משאלה זוֹ של מקוֹריוּת המלאכה ההיא, שהיתה מחַייבתך לשמרה כּקנין העם, הרי תשאל מה יהא על מידת היכוֹלת המוּפלגת, על סגוּלת השימוּש באמצעים, על רצינוּת־העשׂיה, פּשטוּתה וחגיגיוּתה, כּפי שנתגלוּ בּמלאכת אחינוּ אלה, וּבראוֹתך את מערכת הסגוּלוֹת האלה (גם לאחר מאמצים כּשל “בּצלאל”, “שָני” וכדוֹמה) משתקעת והוֹלכת, אין בּפיך אלא התשוּבה שאתה משיב על כּרחך לכל שאלה וּשאלה, מה יהא בסופו של כּל יסוֹד ויסוֹד בחיים אלה, שבּוֹלטת בּוֹ תכונת היקר, הסגנוֹן, והיא תשוּבת תיקוּ, שאין לה תיקוּן אלא בקיוּם מאמרוֹ הנוֹדע של המשוֹרר, כּי מה שנגזרה ליו גזירת־כּלָיה בּמחוֹז־החיים יקוּם ויחיה חיי־עד בּמחוֹז־השירה. לאמוֹר, בּיצירה, בּאמנוּת על שלוֹש דרכי בּיטוּיה: הדמוּת, הצליל, המלה.

ומשהגעת לפרשה זוֹ, אין אתה יכוֹל לכבּוֹש תמיהתך, כּי הענין הגדוֹל הזה לא בּא עדיין על מילוּאוֹ ורוּבּוֹ כּכוּלוֹ עוֹדוֹ כגליון החָלק, עוֹדוֹ תפקיד שהוּא זכוּת וחוֹבה כּאחת. וּבראוֹתך, למשל. כּי היסוֹדוֹת האלה, אם בצירוּפם ואם בּפירוּדם, נעשׂוּ לכמה וכמה מסוֹפרינוּ ענין לאגדה, שיר, סיפּוּר, רוֹמן, בּין אם כּתיבתם לפי תעוּדוֹת שבּכתב וּסברה רחוֹקה (א"ש פרידבּרג) וּבין אם כּתיבתם לפי מגע שבּעל־פּה וּראִיה קרוֹבה (ד. שמעוֹנוֹביץ, מ. קוּשניר, י. בּוּרלא, י. זרחי ואחרים), ואפילוּ בּראוֹתך את ח. הזז שהעמיס על עצמוֹ את התעוּדה המרכּזית בּתימַטיקה של הדוֹר ועיצוּבה – קיבּוּץ הגלוּיוֹת ותיאוּרוֹ על דרך סיתוּת דיוֹקנוֹ של שבט ושבט בּהוָיתוֹ, הוָיה של דיאַלקט, וּכגוֹדל התעוּדה גוֹדל כּוֹחוֹ לה וּבה, אַל תניח להם לאחינוּ בּני תימן שיתנחמוּ בּחינת צדיקים מלאכתם נעשׂית בּידי אחרים, שכּבר אמר החכם מכּל אדם: אַל תהי צדיק הרבּה. כּי האחרים אפילוּ סגוּלת החדירה שלהם מוּפלגת בּיוֹתר, הרי דוקא בּתחוּמם של הוָיה והוָי אין בּכוֹחה של חדירה מאוּחרת לבוֹא תחת חוָיה מוּקדמת, חוָיה מטבע הבּריאה והגידוּל, ואפילוּ אינטוּאיציה מוּפלגת, הנעזרת בּבקיאוּת מוּפלגת, לא תימלט, בּמעט אוֹ בּהרבּה, מסַכּנת פּסידוֹמוֹרפוֹזה. אי לזאת, מה שראית בּשבטינוּ הגדוֹלים בּמנין אתה רוֹאה, אם בּמוּקדם ואם בּמאוּחר, בּשבטינוּ הקטנים בּמנין: כּכל שמתרחבת והוֹלכת בּהם השכבה, שנחלצה מידי אוֹיבה הכּפוּל של כּל התבּוֹננוּת עצמית, וההתבּוֹננוּת בּיסוֹד האמנוּת בּכלל, – היא היהירוּת מזה והנחיתוּת מזה – כּכל שמתרבּים בּהם היחידים היודעים כּבבת אחת להיוֹת גם בתוך ההוָיה של עדתם וגם מחוּצה לה, כּן הם נתבּעים יוֹתר ויוֹתר למלאכה זוֹ, מלאכת־מחשבת. שעל כּן תשׂמח כּכל שתראה מאחינוּ בּני תימן מצטרפים למַעגלה של היצירה על שלוֹשת תחוּמיה, וּביחוּד בּתחוּם הקרוֹב לך, תחוּמה של ספרוּת, והם מדבּרים בּה על עדתם כּדרך המדבּר על חוָית השתיה, כּדרך המדבּר על נפשוֹ מנפשוֹ. אמנם, אם לספרוּת כּטעמוֹ ורוּחוֹ של הדוֹר, הרי אינוֹ דומה מי שאֵם־ספרוּתנוּ זאת, ההשׂכּלה, התחילה לו בּמבוֹרר בּימי ר' משה בּן מנחם וּבתוֹככי אירוֹפּה למי שהיא התחילה לוֹ בּמעוּמעם בּימי ר' יחיא קאפח, וּבירכּתי ערב, ואף כשאינך כּוֹפר בּאפשרוּת של קפיצוֹת־הדרך ואתה רוֹאה תהליכים המַחפּיזים את ההתפּתחוּת, אתה מבין, כּי גם הצטרפוּת נמרצת מצריכה שעת נביטה וּבישוּל, ושעל כּן שׂמחתך לגילוּיי ההצטרפוּת הזאת כּוֹללת גם מה שהוּא בּשכנוּתה של יצירה ואגַפּיה.

 

ט    🔗

בּשכנוּת סמוּכה ליצירה בּיסוד האמנוּת נמצא הספר המוּנח לפניך עתה, ספרוֹ של מהלל העדני “בּין עדן ותימן”. שמוֹ מלמדך כּי הוּא בּן קהילת עדן, והיא מיוּחדה במעמדה וּבגוֹרלה בגלוּת תימן. הלא תזכּוֹר מה נמלצוּ דברי ר' יעקב ספּיר בּבוֹאוֹ לתארה: “פּה עדן – – אוֹר חדש יפיק בּרקיו. פּה נוֹגה בּרק ממשלת בּריטאניא תבהיק בגבוּרת יפעתה, פּה שבתה מַדהבה, נשבּת המוֹן קוֹל נוֹגשׂ הערביה; פּה אך שׂוֹבע רצוֹן תקבּיל פּני שוֹחרי מַרפּא בּכנפיה, פּה אך שאננוּת מבטחים בּלב דוֹרשי תוּשיה וחוֹסן ישוּעת מגיניה”. וגם לאחר שתפשיט את מחלצוֹת המליצה הערבה ותעמיד את העצם על עיקרה, תראה חשיבוּת סיפּוּחה זה של עדן לבּריטניה וגוֹדל השפעתוֹ על קהילת היהוּדים בּה וּסביביהם. עם הסיפּוּח הזה שעשׂה את העיר נקוּדת־חיבּוּר של מַעצמה חוֹבקת זרוֹעוֹת עוֹלם ונקוּדת־עירוב של עמים וּלשוֹנוֹת, נערבה גם הקהילה הזאת בּקו־ההֶפגש של הרוּחוֹת שנשבוּ מעברים ולא עמדה, כּשאר גלוּת תימן, בּיִחוּדה ובידוּלה, אלא נפתחה יוֹתר בּפני ספירת ההשפּעוֹת. אין בּידך לדוּן בּענין קדמוּתה של הקהילה, אך זאת ידעת, כי הראיה הגדולה שבּידי ר“י ספּיר, המצבות העתיקוֹת, שעל פּיהן בּיקש להוֹכיח כּמה קדמוּיוֹת אחרוֹת (של הכּתב האַשוּרי ושל ראשי־תיבוֹת ושל שמוֹת החדשים וכדוֹמה) ניטל יסוֹדה משנסתרה עתיקוּתן, וכן אין בּידך לדוּן בּענין מיוּחדוּתה של הקהילה מיסוֹדה ואף בּראָיוֹת שמביא לפניך מחַבּרנוּ עתה נראה לך מדרך ההיקש על המוּקדם על פי המאוּחר. על כּל פּנים בּעיוּניך בּמחקרים על מנהגוֹת תימן היית מדי פּעם בּפעם נתקל בהערה: ואילוּ בּעדן כּך וכך. קצת הבלט־שינוּיים אלה מפוּזר בּספרוֹ של בְּראוּאֶר. – והרי דוּגמאוֹת: לבישת טלית קטן על ידי שאינוֹ מרי, שידוּכי בּנים על ידי האֵם, מנהג שחיטת עֵז אחרי לידת הבן, מנהג הנחת חרסים על עיני בּר־מינן וּפיו, מנהג הצעת מיטת המת ועריכת שוּלחנוֹ במשך שנת האֵבל, מכירת פּתיחת היכל וּגלילה לכל החוֹדש, בּנין סוּכּה על הגג וּבחצר, קריאת המגילה על ידי שני חתנים וכיוֹצא בּאלה. – ואם תרצה ללמוֹד ענין זה לפרטיו, טוֹל הספר “נחלת יוֹסף” לר' שמוּאל בּן יוֹסף מ' ישוּעה איש עדני (ירוּשלים, תרס"ז) וראשית חלקוֹ ב': “מנהגים שאנחנוּ ק”ק עדן יע”א נהוּגים בהם מקדם כפי מה שקיבּלנוּ מאבותינו נע“ג” ועיין שם. עיוּנים אלה יוֹרוּך כּי מעמדה של קהילה זוֹ גרם שתהא ראשוֹנה לפגישה סמוּכה עם עדוֹת ישׂראל אחרוֹת וּבעיקר אחינוּ הספרדים, ראשונה לקליטת ספרי־דפוּס והקלטתם בשאר קהילות תימן – ור"י ספּיר מספּר לך בּקצרה על ר' משה חנוֹך הלוי, אשר בסוּכּתוֹ ישב בּחג הסוּכּוֹת, האיש אשר “השׂבּיע כּל ארץ התימן בּספרים רבּים… שהביא מליווֹרנוֹ”, אבל מחַבּרנוּ מקדיש לוֹ פּרק מיוּחד ומתוֹך תיאוּרוֹ אתה למד, כּי האיש ההוּא, על דרך חייו רבת־הגלגוּלים, שבּית־כּנסתוֹ וּמנהגיו בּעדן הם כּמוּבלעת בּתוֹכה, היוּ כּמכשירים את הקרקע לקליטתה של כּמין השׂכּלה מיוּחדה בּמינה. גירסה מיוּחדה של נוּסח טוֹב תוֹרה עם דרך ארץ, שהביא פּה לידי מזיגה של מסוֹרת ודעת, שהיתה כּוּלה בּתחוּם ישׂראל, ושימשה תריס ושער כּאחד – תריס בּפני מאֵרת עיר נמל קוֹלוֹניאַלית, הפּרוּצה לרוּחוֹת ההשטחה והשחיתוּת של תרבּוּת ליואנטה; שער אל תנוּעת הלאוּמיוּת והציוֹנוּת והפּגישה החיה, בּרוּח תכניתה ותפקידה, עם שאר שבטי ישׂראל בּבנינה של ארצנו.

“עמוֹק הוּא ימה של גלוּת תימן ואין יד החוֹקר מַגעת עד קרקעיתוֹ, אוּלם בשבתוֹ בּעדן יוּכל לעקוֹב מהלך גלוּת תימן ממרחק מקוֹם” – כּך כּוֹתב מחַבּרנוּ, והוּא מהדוּרה מיוּחדה של טיפּוּס הנפלה שמצאת בּטוֹבי דוֹר המשׂכּילים שלנוּ, בּגלוּת אשכּנז, פּוֹלין ורוּסיה, טיפּוּס שנאחדוּ בו רציוֹנַליזמוּס ורוֹמנטיקה ואתה מסבּיר לך סגוּלת התבּוֹננוּתוֹ וכשרוֹן דיוּנוֹ בּמה שהוא בּחינת רציוֹנַליסטן יוֹדע להיוֹת רחוֹק מנוֹשׂא דיוּנוֹ כּמידת הריחוּק הנצרכת להתבּוֹננוּת בּיסוֹד בּינת השׂכל וּבחינת רוֹמנטיקן הוּא יודע להיות קרוב לנושׂא דיוּנו כּמידת הקירבה הנצרכת להתבּוֹננוּת בּיסוֹד בּינת הלב, והעיקר שאותו ריחוּק ואוֹתה קירבה מתקיימים בּוֹ כּביכוֹל כּאחת. והרי הוּא מעמד־הנפש וּמערך־המזג שהכשיר בּספרוּתנוּ את הקרקע להכּרת עצמנוּ לאוֹר אמת־האמנוּת ואמנוּת־האמת. וּראה, ההקבּלה לאותוֹ הטיפּוּס הנפלה של דוֹר המשׂכּילים מרחיקה והוֹלכת: מה הם אוֹתה מזיגה נתקפּחה להם כּכל שנזקקוּ לדבר־בּיאוּר ונתעצמה להם כּכל שנזקקו לדבר־תיאוּר, אף מחַבּרנוּ כּך, וּמי שהיה בּידו להקבּיל את פּירוּשוֹ לתנ'“ך – והוּא אתוֹ בּכתוּבים ורק חלקוֹ המוּעט, פּירוּש (אוֹ בלשוֹנוֹ: בּיהוּר) לספר קוֹהלת כּבר נדפּס – שבּוֹ הוּא מתגלה כּעין מַלבִּי”ם נוּסח עדוֹת המזרח, וּלהקבּילוֹ לספר שלפניך, עוֹמד בּבירוּר על הבּחינה הזאת, והמעמיק יגַלנה גם בּגוּפוֹ של הספר שלפניך.

מתוֹך הספר שלפניך אתה למד כּי המחבּר, שזכה לשני שוּלחנות, כשם שעיסוּקוֹ בּעוֹלם־העשׂיה הקנה לוֹ בּקיאוּת בּהוָית־העוֹלם ורחשוֹ, כך עיסוּקו בעולם־הספר הקנה לו חריפוּת בּהבחנתם, אך אילוּלא סקרנוּתוֹ האינטלקטוּאלית, שגרפה בּחמדה שלל מראוֹת וּתנוּעוֹת ואילוּלא עֵרוּתוֹ האמנוּתית שעוררתוּ לחזוֹר וּלהחיוֹת את שפעת הענינים והנפשוֹת האלה, לא היית זוכה לספר הזה, שענינוֹ כּקליידוֹסקוֹפּ של מנהגוֹת והליכוֹת, דמוּיוֹת וגוֹרלוֹת, מעלוֹת חיים ומוֹרדוֹתיהם. כּשם שאתה נפלא על כּוחוֹ של המחבּר בּריבּוּי הפּנים על עניניו וּתכניו, כּך אתה נפלא על דרך שימוּשו בּכלי לשונו, המצטרפים לידי סגנון מקורי, המשמש נאמנה דרכי־ביטוּי שוֹנים בּיוֹתר: מתינוּתוֹ של סיפּוּר, רהיטוּתה של התרגשוּת, שׂחוֹקוֹ של הוּמוֹר, עקצהּ של אירוֹניה, כּשם שהוּא משמש מיזוּגי־יסוֹדוֹת שוֹנים: לעג וסלחנוּת, פּרימיטיב וּמוֹדרניוּת, מַראה עינים והלָך־נפש. והעיקר, אילוּלי האָמן שבּוֹ, שהיה כּמנמנם בּוֹ בּחייו גדוּשי־הנסיוֹנוֹת וּמרוּבּי־הפּגישוֹת וננער בּימי זקנתוֹ הבּרוּכה ונתן את הקוֹלמוֹס בּידוֹ, לא היה נוֹתן בּידך ספר שבּוֹ אתה רוֹאה בּעיניך בּעליל וּכמוֹ חי כּל המסוּפּר בּאזניך, ואתה מעוֹרר סביביך, לשתפם בּהנאה וּבתוֹעלת, לאמוֹר: ניתי ספר ונחזי.

דב שטוק