במאמרי על “חיי סנקא ודעותיו” בראש שיחותיו הפילוסופיות, בהביאי את הנאמר עליו מאת סופרים יהודים, הגדתי כי טעות היא שחושבים אותו לשונא ישראל (אף חוקר בקי בספרות הקלסית כתיאודור ריינק בספרו Textes d’auters Grecs et Romains עמוד 263, מדבר על hostilité de Sénèque, אבל אין זה מיוסד אף במלה אחת בכתביו הרבים. נמצא רק במכתבו מספר צ"ה ללוציליוס, שהוא מזכיר בין מנהגים חיצוניים בכיבוד האלים גם את מנהג היהודים להדליק נרות בערבי שבתות; הוא חשב כי מנהג זה כמו נר תמיד Lychnos asbestos, של עמים עתיקים הוא מין פולחן האלילים ולא ידע שהוא נתקן רק למען הרבות נחת למשפחה הישראלית בליל שבת, כי בבית אפל אין שלום ולפי האגדה המלאכים המלווים את היהודי מבית הכנסת אל ביתו כשהם מוצאים נרות דולקים ובני הבית בנחת, הם מברכים אותו שיהא תמיד כך. אולם שורש העלילה על סנקא הוא בדברי אבגוסטינוס הקדוש, אשר בספר “עיר האלהים” (De Civitate Dei) הוא מביא בשם סנקא מתוך חיבורו שאבד “על האמונות הטפלות” שני דברים נוגעים ליהודים: א) כי על ידי שמירת השבת הם מאבדים את החלק השביעי מחייהם בעצלות והזנחת מעשים נחוצים per illos singulos septem interpositos dies septimam fere partem aetatis suae perdunt vacando et multa in tempora urgentia non agendo laedantur¹. זה היה משפט כל הנכרים שלא ידעו חיי שומרי הדת בקרב ישראל ונעלמה מהם השפעתה המבורכה של השבת עליהם, אשר תיאר כבר פילון, כיום מנוחה מוקדש להרמת הדעת ומגדיל כוחם וששונם ופעוּלתם בימות השבוע². ב) כי סנקא אומר על היהודים “כה הצליחו מעשי האומה הפושעת ההיא, שהתקבלה בכל העולם והמנוצחים כפו את חוקיהם על המנצחים” usque eo sceleratissimae gentis consuetudo convaluit ut per omnes jam terras recepta sit; victi victoribus leges dederunt³. על זה אני אומר, כי אף על פי שבדפוסים מספר De Civ. Dei הדברים מובאים בסימני השאלה כאילו לקוחים אות באות מחיבורו של סנקא, אי אפשר שכתב החכם הרומי כך, כי הוא היה מלא אהבה וחסד לכל בני אדם, וביחוד להחלשים ומדוכאים, ולא היתה לו כל סיבה לכנות את היהודים “אומה פושעת מאד”. אם ציצרו בנאומו הידוע מחרף את היהודים, הוא מביא כראיה לפחיתותם מה ש“מדינתם נהרסה והם נכבשים וירודים”, אבל דוקא השקפה כזאת רחוקה מלב סנקא, שהוא מגדף להפך את אנשי הכוח כובשי הארצות ומשבח את האומללים והענוים, מגין אף על העבדים, מלמד זכות על כל הנכשלים ומסיים את ספר מכתביו ללוציליוס בלקח הנפלא: תשכיל ותבין כי היותר אומללים הם המאושרים⁴. ומי שהוא שהמציא כי היהודים הם “אומה פושעת”? רק אבות הכנסיה הנוצרית, כי מיסודי אמונתם היה זה שהיהודים בצעו את הפשע היותר גדול באשר גרמו למיתתו של מיסד הדת החדשה ולכן נענשו מאת השם לעולמי עד בעונש היותר קשה; בלי הדמיון הזה כי אלהים דחה את עם ישראל מעל פניו לא יכלו להפיץ את הדעה כי רק הם יורשי האמת העליונה⁵. ולא זאת בלבד, אלא מן ההמשך שמביא אוגוסטינוס עצמו לדברי סנקא יוצא, כי זה אינו מדבר בגנות היהודים אלא בשבחם, כי הם המנוצחים הם היותר חזקים (זהו כפי שיטתו בכלל על פחיתות כוח הכובשים הגבורים), שהרי אחרים קיבלו מהם דת ומנהגים, ועוד הוא מוסיף לכבודם: “הללו (היהודים) יודעים את טעמי מנהגיהם ורוב בני העם (המחקים אותם) אינם יודעים טעם למעשיהם”.

בהיותי בטוח מצד תוכן הדברים כי הציטטה של אבגוסטינוס אינה מדויקה, ביקשתי עוד חיזוק לדעתי על ידי עיון בסגנונו ודרכו להזכיר סופרים אשר קדמו לו, והנה מצאתי כי גם במקומות אחרים לא דייק כלל במה שהוא מביא מספרי סנקא הנמצאים לפנינו. אמנם אבגוסטינוס היה בקי בקורות הזמנים ובאמונות הגוים, והיה הוגה דעות נעלות, מלא יראת שמים ונלחם ברוב מרץ להפצת אמונה עליונה בהשגחה אלהית, אבל כפי הנראה הביא בספרו דברי מחברים קדומים מתוך הזכרון או על פי ציוּנים שעשה לו בחפזה ולא עיין בדייקנוּת ביסוד הדברים שהוא מסתייע בהם. כן הוא מביא גם בספר ה' פרק ח' בשם סנקא חמשה חרוזים:

„Annaei Senecae sunt, nisi fallor, hi versus:

Duc, summe pater altique doinator poli

Quacumque placuit – nulla parendi mora est.

אילו עיין היטב במקור (במכתבי המוסר, מכתב ק"ז) היה רואה כי החרוזים האלה הם של הפילוסוף קליאנתס היוני, וסנקא בהביאו אותם הוא מתנצל בפירוש על תרגומם הלטיני וכותב ללוציליוס כי התרגום הוא של ציצרו והוא בודאי משובח⁶.

כן גם בהזכירו דברי סנקא על היהודים היה צריך להוסיף nisi fallor אם לא אשגה, כי באמת שגה והוסיף מדעתו הכינוי “הפושעת” המחפאה על החכם העתיק הרומי משפט שאינו מתאים כלל עם רוחו, ועל זה סמכו כל החושבים אותו בין שונאי ישראל.

עלילת שוא כעין זאת נוצרה גם על הקיסר מרקוס אבריליוס על פי מלה בגנות היהודים שנתן בפיו סופר מאוחר אממיאנוס מרצלינוס בסגנון של עצמו ולא כפי שנאמרה באמת⁷.

בראותנו את הציטטה השטחית הזאת אצל אבגוסטינוס, לא נחטא אם נפקפק גם בדבר: הכי היה בכלל ספר מיוחד מאת סנקא נגד האמונות הטפלות ואבד? אופן הזכירו “אותו הספר” בלי שם מדויק אלא in eo libro quem contra superstitiones condidit מקרב את ההשערה כי מתוך זכרון לא ברוּר שאב הדברים ורק נדמה לו כאילו קרא אותם באיזה חיבור של סנקא, כי זכר ממנו דברים דומים.

תל־אביב, תש"ה.