א: שִׁקְרֵי הָרוּחַ

כי יצא איש לשוק וירמה את חברו, ורמהו בדבר מקנה וקנין ויעשה עוול במשא-ומתן, אז נבין לתהלוכותיו, וגם נדע את אשר מתמול שלשום. הנה גניבת דעת רעה היא מרִמה במעשה, ואדם רע לשמים עולה בחטאו על זה שרע הוא לבריות. אל תאמר, זה האחרון מזיק בחוּש והנקוב ראשונה אינו מזיק בחוש; חיזוקי-רוח אין להם תקנה ורבצה האָלה שבהם כל הימים. וחיזוקים ארעיים יש להם תקנה ויש להם חילופים. אם בא אשם וגנב מכיסי מנה או מאתים או לקח לו כלי מביתי שבחרתיו, יהי לו אשר לא לו; יאכל לחם לא עמל בו וישן על גבי מיטה לא נעשתה עבורו. – אחרת היא, אם בא אחד וידבר רמות וריק לבבו, אחר הוא הדבר, אם אחד ינבא לשקר ודיבר בשם רוח ואין אתו. ראיתי עבדים רוכבים על סוסים; ראיתח מלך מוג-לב, קצין בעמו ולו עיני חתול. ראיתי עזות ופתיות גם יחד, אריתי שיקוצים חברתיים, טומאת בית, אב מורד בבניו ובאשתו, עוול ואוון אין קץ. אבל מה כל אלה מול זה, האומר לכוהן בקודש פנימה והוא חלל, מול חוזה בעמו ואלהים רחוק ממנו.

ב: הָעֲמִידָה וְהַכִּלָיוֹן

ספר שהיה קדוש בשעתו והיה בכּתוב בו צורך לבני-אדם בשעתו, ונתרוקן מתוכנו, חדלו ערכיו להתקיים בין בני-אדם ולהיות למאור לבני-אדם; ושׂמו אותו בארון ופרשׂו פרוכת על גבי הארון, רק מעת לעת, בהיקבץ עם לשמוע על עברו ועתידו, לוקחים אותו ופורשׂים אותו לעיני העדה וקוראים והנאספים עומדים ומחשים, מתביישים להביט איש איש בחָזות רוחו ובנפשו הוא ומועדי-עולם לא נעתקים. אין דיבור חי בא מחדש מהרַת הבריאה ואין בוקר אחרי ערב.חטאנו לאלהים, כי עשינו אותו לקדמון לפני כל ולהויה בלי תכלה בחדול הכל. חטאנו לדברי הברית, כי חצבנו אותם באבנים. כל דבר לא נולד, גם הוא אינו מוליד ואינו מפריא. ממעמקי החוק התפוצץ האור, ורק אחרי שנות כך וכך לתוהו ובוהו נשמע הקול: יהי עולם! אַל נעשה את היצור עבד ליוצרו.

ג: מַשְׁבִּיחִים

וגם זה הבל ורעות-רוח להיות משביח, משכלל ומפאר ומוסיף כל הימים. עוול ורעות רוח להוציא יש מיש. להעמיד בית על גבי בית וחדר על גבי חדר. אנו שמים כלים בהיכל, גודרים גדר לטירה ואם כרם נִטע, הרי שורות – שורות והרי אילנות שונים. העין לא תשׂבע מראות והאוזן משמוע. אשר נעשה פעם מתהווה כל פעם. מרחיב צורתו וגם משנה צורתו. לזה קוראים אנו הרחב ולזה הקצעה.אין אדם בונה בנין משל עצמו, אינו מכניס ומוציא מעצמו ומהויתו רק מתנות לנו, רק מטבעות שהרוַחנו. את האופל לא תחצו. לדבר שלם אין ריבוי. רק מי שערום הוא מבקש לו לבוש וחסות…

ד: אֱלִילִים

ההשתחויה, ההתנפלות לפני האלהים, הערצת בעלי-הרוח זהו דבר מתנה. מה הוא האדם, אם לא ידע ולא ירגיש את הנעלה ממנו ונשגב ממנו. איך תשׂבע העין, אם לא תראה הרים וגבעות, יערות מצלים ושדמות רחבות. הנפש היא בת התרחבות, את כל דבר נוכל לכפּול ולהעלותו עשרת מונים. אין גבול בעולם ואין רקיע בלי שחקים וערבות ממעל. נשיא כי יהיה בעמך – כבדהו ושגבהו. אם יורו אותך את הדרך לאור ולפישוט, קום והלכת בו, בבית-מקדש לאמת ולהבת-המעשים תוכל לשבת על הארובה כדי לשמוע דברים חיים. הטה אזנך לכל מורה ומתבונן ותן אומן לכל הקצבת תכלית בעולם ובתולדה. ירושה רבה לנו מימי אבות אבל אשר יחָקק בנו הוא זה, שירשנו בעצמנו במסיבות חיינו. הרבה-הרבה קנינים בתבל, עניים אנו, כל עוד אין לנו נוטעים מחדש וזורעים מחדש.

אחר הוא הדבר, אם אילני-סרק אומרים להוציא פרי, אם חסרי-תום קוראים לאומן ולטהרה; ואם אלה שלא עמדו על תהום השאלה, באים להשיב… הזיוף שבמחשבה הוא הרת כל רקב, קודש בלתי-קדוש הוא הפתח לממלכת-השטן. לכל הרס וחורבן יש תקומה ובנין, במקום ששרתה הקללה עוד תוכל לשרות הברכה, ואף נפש נדכאה ועלובה עוד תראה רוַחה.אַך אוי ואבוי מתעלולי הרוח, משרוּת בהיכל בלב ערל. אויואבוי מאלילים נושאי אפוד בני-אֵלים.

ה: צִלְלֵי עֶרֶב

וקמת בבוקר ויצאת לפעלך בשוק החיים, מקרים ממקרים שונים יפגעו בך. כל אחיזה בבריות גורמת ערבוביה אישית, כל שותף רק יחסיר, כל לקיחה פוגמת. החי שבאדם דורש את תפקידו, יצר האדם מושל בו, להרסו ולאבדו. אך עמל נראה, אך נשגה. חבר כי נפגש, מי יודע את אשר בלבו. זה יתן לנו את ידו – ואך כשול נכשל. אור השמש יאיר לבני הטבע, אבל לא לבני-אדם, שלהם נפש בתוך נפש. מי יתבונן לעצמו וישים פניו לאחרים? אך חטוף יחטוף מן החיים. אם לטרף יצא, מי זה רואה, בעת שנראה הוא. אתם לא תדעו את שחץ היום וחללי היום. אדם קם מן המיטה, רחץ בשרו במים וטהר ויצא לשוק, והרי הוא מלוכלך בנפשו ובגוו. זה גוזל וזה נגזל, זה משקר וזה רק מרמה. אין תקוה להתכנס עוד, אפס חזון של היחיד באויר החברה.

וכי רד היום, השמש מתקרב ומתחמק. ושב בן-אדם הביתה ונסגר בארבע אמות אשר לו – רוח אחד בו יבוא. הים לא יסער, רק בריכות מים לפנינו. אז בן רוח כל צמא. אין עולם עקום עוד, הכל ישר הולך את נתיבו. – –

ו: הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן

אומרים, כי אל עליון חותך חיים לכל חי ונותן לכל בריה את חלקה, ושאלהים הוא משגיח על כל הנמצאים, מקרבם ומרחקם לפי פעלם. אמור אומרים, כי יש משפט ויש העלאה לטובים, ירידה והשפלה לרעים. הכל, הכל אך בכסף ישָקל. הזוכה מזכה גם את האחרים והחייב גורם רעה לעצמו ולאחרים. וכי ראית עוול ועמל בעולם, לא ידעת לערוך כראוי ולהסתכל כראוי. וכי נוקשת ברודפך אחרי האמת, לא היתה האמת, שעבדת אותה, האמת הגמורה. עשר פעמים תשאל ואין תשובה נכונה, תוסיף לחקור ולדרוש ולתור במעשים ובתהלוכות, ובכל אך תמצא גדר לפנים מגדר.

לא! לא עשה הבורא את האדם ישר, לא עשה את העולם ישר, לא לסעודה קרא את בני-החיים.

אף לא ערוך השולחן… כל אחד אוכל חלק חברו וחי ובשל חברו. אך גזל וחמס בכל אשר נהנה ונשביע אותנו; ואף במכמני האהבה אצור מצוי של התנגשות. אין תורה ואין חוק ואין התגלות זכה בטבע. בכל משמשת הערבוביה ובכל אוכל רקב העיורון.

לרומם אותנו אתם אומרים, להוליכנו הלאה. אנה נלך? ואיה נסתיר בושת-פנינו? אקת העוון, לא עוון החיים, אך עוון הבריאה, אוכלת בכל אשר בנו ובכל אשר נעשה. אך האופל ינחם אותנו לרגע; ובא באפס ויבלע את הכל, ואולי אז יבוא המרגוע לכל…

ז: מְאַשְׁרִים מַתְעִים

מקדמת דנה, מימי ביסוס המשפחה וחיבור האישים לקיבוצים חברתיים, מימי החל האדם לערוך את חזיונות החיים ולסדר לו מושגי טוב ורע, יפה ומגונה, רחב וצא, החל גם לשאול לגדול ממנו. ין נוחם לנפש נכאה רב מזה, שמרכנת אזנה לדברי מורה ומדריך; ואין מרגוע גדול מזה, שיוצא מלב אחד ובא ללב השני. זה נותן וזה לוקח, זה יעלה מים חיים מבארו ונותן לחברו לשתות. וניצבו המצוינים במשפחתם ויטיפו לקחם לכל בני הישוב מסביב. וקמו הגדולים בעמים ומלמדים בקהל. אחד מורה את הרבים, היחד והמיוחד מורה את הרבים. וכתבו בני-אדם בספא, אחרי גילוי מעשה הספר ומלאכתו, את כל דברי המשאות האלה, את החזיונות והפתרונות, אשר הנחילו ראשי הדורות והשבטים. אנוש כי יתעה בדרך חייו ונפשו עליו תתעטף, יגולל בהם וימצא את אשר יבקש. ראית עמל הרבה, ומבארי לך מהו עמל ותכליתו, הפרטים שראינו בחיינו אנו, מצורפים שם לכללים, שואלים אנו בצר לנו, והנה שטף תשובות. אין חושך גמור, בכל מסתתר גם איזה אור.

עלובים אך אלה, שמעמידים פורצי פרצות לשומרים, שמבקשים להם מיַשרי-דרך ונפגשים אך במתעים. – עלובים אלה, שנותנים נפשם לאבנים; באים לבית-אל והנה בית-אוון; מביאים קורבן ואך ינשוף אוכל את קרבנם.

יש ארון ועליו פרוכת ובו אין לוחות. יש מחוקק ונושא דגל ללאום והוא נושא את שם אלהים שוא.

לתועה ננוד. אין חזון מרעיש לב מצאן בלי רועה המבקשות להם רועה. אבל את המתעה נאור. אין מחריב יותר גדול מזה שבונה עליות – ונפשו תרד שחת.

ח: חִידוֹת הַחַיִּים

מה זה הדבר, כי האדם יבקש לו נתיבות ודרכים וימצא מרגוע בצירופי מלים ומושגים. מה טיבו של חזיון זה, שהחלק פושט ידו לכל ושהיצור ממַצה את יוצרו. ראית אילן שוכב על גבו והשורש מתעקם ופותח את לועו לבלוע את הענפים. ראית ענפים משתרבבים והולכים ועוקרים בעצמם את השורש. והנַפת הגרזן והכית על האבן, והאבן תחל לסוב ולהתנועע ולרקד. מי שם גבולות בין דומם וצומח ובין חי ומדבר!

מי מחלק את כל אלה למשטרים ולמערכות? בכל יונק זה מזה וחולק זה עעם זה של אחר. הכל חפץ לעלות ולרדת, הכל מתפלץ ומשתלשל, מתחמק ומתעטף, מתכייל ומתפרט. לכּל בוקר וערב, שנת-עולם ויקיצה. וחזר הנברא להיות בורא. וחזר החושך האילם לבקש מוצא לאור… מי ישיר כל אלה ומי יסמן נדנודי כל אלה? מי זה ישתוק ולא ידבר, ומי יפרט הכל בדיבור-פה? משממון העולם אין מפלט ולקבעת החטא אין פתח. אין אנו מספיקים לנו גם במשהו, ואם אתפ אומרים רב ניתן לנו. אין התרוממות כדבעי ואין שכרון כדבעי. אין נתיב ואין אורח. הכל צועק מצרה בנו. לכליון-הנפש אין מידה. להרוס הכל אנו חפצים. אנו עולם בתוך עולם ואין רבוי ואין אחדות. הכל הוא רק בקירוב, בגדר האפשר; ועם כל זה רוצים אנו להקציע ולמוד ולהציב גבולות. בכּל אוכל הספק מראש ועד סוף, ובלשון האדם נוצרה המלה הכוזבה: ודאי, אין תום ושלמות, ורק אברים-אברים וריסוק אברים, ואנו משווים דבר לדבר, מקשרים ושולבים מאמר במאמר. נואש האדם במעשהו, והוא נושא בגוו ובנפשו כלימת-נצח ושאלת-נצח.

חיים ואור, רחבי אור ושאון חיים. מתנת אלהים – מי יתַנה אותה ומי ימדוד אותה? ועם כל זה אך שממון בנו. צער האדם עוד גדול הוא מן המות ועמוק מן המות. חבלי ההכרה אוחזים בנו ומעלים אותנו לים סוער. גלי העולם מכים בנו, יתר על כל המון של כוכבי-לכת הוא קול שאון-הנפש.

כשישב אלהים על אבני היצירה ואמר לברוא עולם פתר את חידת התוהו, אבל בבוראו את האדם ויפח האַפו נשמה שואלת, נעשתה על ידו שוב הבריאה לחידה, בל תערוב שמשה. האדם אינו סוף מעשה בראשית, כי א הריסת מעשה בראשית.

ט: הַדּוֹרוֹת וְהַיָּחִיד

בן-אדם עוזב בטן אמו ויצא לאויר העולם ובא אחד ממלאכי מעלה ללמוד מִסתורי התורה ודברי-הברית. שלושה שותפים בו אביו ואמו ואל עולם וגדול חלק גבוה מעל גבוה מחלק דירי – מטה. אלהים יושב ממעל, ובארגי הבריאה לו ואחיזות אין מספר. האב הוא בן משפחה אחת והאם היא בת משפחה אחרת. זה מביא ירושה משלו וזו מביאה ירושה משלה. בכל עצם מעצמות האדם, בכל מיתר ממיתריו, בכל זוית שבנפשו יושבים כוחות שונים. עליו להעשות לבריה אחת ודברים שונים לא לו מתנגשים בו. אך עור ובשר לו, גידין ואברים – כמה משקל לכולם? – והוא מחבק זרועות, מחפש נתיבות נצח. האדם הוא רק נקודה אחת בשלשלת הארוכה, והשלשלת, נמשכת מכל עבר. גם אם יכָּלא בחומות נפשו, עוד ימצא את התהום; גם אם יבקש לו מפלט באשתו הוא, יבקש הכלל לעומת זה תפקידו ממנו. אין יחיד בעולם, אין אדם חי לעצמו ובעד עצמו; אין חיים סובבים על עצמם, אין חיים סגורים. אנו נושאים אך משא הדורות, ואנו מנחילים שוב את המשא לבאים אחרינו. כל יחיד הוא אך שליח, ושוב לא נדע מי שלחוֹ ולמה הוא שלוח? כל אחד הוא אך כלי – שימוש ואמצעי – והמטרה סתומה. מי ימצא את הפּתר? מי יתן לחי את אשר לו? – – –