רקע
אהרן קמינקא
מבוא ל"לפוליביוס במות אחיו" מאת לוציוס אנאוס סנקה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר ומוסד ביאליק; תש"ו

“עבדים משוחררים” בעלי כשרונות וידיעות מקצועיות הגיעו למשרות רמות בזמן הקיסרים. מצבם היה קצת דומה לזה של יהודים חרוצים וחכמים, אשר מושלים תקיפים בימי הביניים בחרו בהם למנותם לשרים ויועצים, מפני שנוחים היו להם יותר מבני האצילים בקרב עמם. את אלה היו חושדים שמא בהשענם על בני משפחתם בעלי השפעה במדינה יעשו איזו קנוניה כנגד השליט, בעת אשר באנשים תלושים מקרב שבטם, ואשר המלכות הרימה אותם בחסד מתוך שעבודם, היו יכולים לבטוח בטחון גמור. כבר בימי קליגולא היו רוב המשרות נתונות לעבדים משוחררים, לא לפרשים וסנטורים. בימי קלודיוס היו שרים גבוהים כאלה: קליסטוס, פלס (מנהל חשבונות המדינה), נרציסוס (סופרו המיוחד של הקיסר) ופוליביוס, איש מלומד, בקי בספרות היונית והרומית, מתרגם הומירוס ללטינית ושירי ווירגיליוס ליונית, היה עוזרו במחקרים מדעיים אשר אהב קלודיוס והיה גם המסדר והמציע את הבקשות שהגיעו לרומא מכל המדינות, ועל ידי זה היתה לו השפעה רבה על הקיסר. בשנה הראשונה לגלות סנקא, כשהיה זה מדוכא מאד בבדידותו בקורסיקה יותר ממה שמודה במכתבו לאמו, קרה לפוליביוס אסון שמת אחיו הצעיר, עלם בעל כשרונות נעלים, ומאד התאבל עליו. במכתב שלפנינו כותב לו סנקא דברי תנחומים מתוך הסתכלות כללית על כל חזק וחסון ויפה שאין לו קיום בעולמנו. אין מהלך הרעיונות דומה לזה שבאגרות התנחומים לאמו או למרציה. שם הוא מדבר ממרום השכלתו רק כמורה דרך לכבוש את הצער, וכאן הדברים ערוכים לשר וגדול בסביבת הקיסר וכתובים קצת כתנחומי ידיד וקצת בהכנעה ומשולבים בהם דברים שהם כאילו כתובים לכתחלה כבקשת חנינה מאת הקיסר (פרק י"ג). מטעם זה היו גם מטילים ספק, אם המכתב הוא באמת מסנקא, כי בכמה מקומות אינו לפי כבודו ודברי התהלה והשבח המוגזמים, בין לפוליביוס בין לקיסר (כמו בפרק ז' וי"ב), נשמעים כדברי חנופה. המליצה בכמה מקומות נפוחה יותר מדי. אבל “אין אדם נתפס על צערו”, ויכולים אנו להבין כי כמו שבימי יסוריו כתב את חרוזי הקינה, כן היתה קרובה אז לרוחו התמונה המזעזעת מחיי אדם, שהם רק עונש לו (פרק ט') וכן כפף ראשו במכתב לפני התקיפים, אולי יגיע על ידי זה לגאולה מצרותיו ויחזור לעבודה פוריה ספרותית ומדינית. נראה כי גם המאמר בפרק י"ח כי המקרה יכול לכוף גם את החכם לדכאון ואבל, הוא התנצלות לעצמו. עוד יותר נבין דברי הכניעה והחנופה לקלודיוס על פי דבריו (אומץ לב המשכילים, י"ד עמ' 59). כי האדם הנבזה וגס הרוח, אם המשכיל צריך לו, ידמה בעיניו לכלב רע, שמשתיקים על ידי שמשליכים לו חתיכה לאכול. יש סבורים, כי אף שהמכתב, כמו שניכר היטב מרעיונותיו ומסגנונו, הוא מסנקא, לא כתב אותו בשביל פרסום והמפיצים אותו שלא מדעתו לא לתהלתו נתכונו. אך גם זה לא נכון. הרבה רעיונות נשגבים בו הם תפארת למחבר וראויים להקשיב להם בכל הדורות. בין הרעיונות החשובים הוא גם (פרק י"ח) כי לזכר הנפטר האהוב המצבה היותר קיימת לדורות היא הקדשת ספר לשמו. “כל שאר מעשי בני אדם… לא ישאירו זכרון לאורך ימים, כיון שהם עצמם נהרסים; לנצח עומד רק זכרון שמיסד השכל.

ציון הפרקים. בכתבי־יד רומיים נמצא המכתב הזה אחרי החיבור “על קוצר החיים” (שיחות פילוסופיות, כרך א') אשר בו י"ט פרקים, והמעתיקים המשיכו הציונים לפרקי המכתב במספר כ' והלאה. אבל אין יסוד לזה. לכן מציינים בהוצאת הספר בצד המספרים שבכתב־היד (בסוגרים) את פרקי המכתב כסדרם.

המלצות קוראים
תגיות