רקע
דוד בן־גוריון
לקראת עולם חדש

יִשְׂמְחוּ עַמִּים וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים,

כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר

וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחְםֵ סֶלָה.


יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים,

יוֹדוּך עַמִּים כֻּלָּם.

(תהילים, ס"ז 6־5)


אנו עומדים על סף תקופה בתולדות אדם, שלא היתה כמוה בכל ההיסטוריה האנושית. אומות שהיו כפופות עשרות ומאות שנים לשלטון זר, אומות גדולות וקטנות, בעלות תרבות עתיקה ועשוקות־חינוך, – פורקות מעליהן עול זרים ועומדות ברשות עצמן. ולא רחוק היום שכל עמי־תבל בלא הבדל צבע, גזע ותרבות – יהיו חברים שווי־זכויות, עצמאיים וריבוניים במשפחת המין־האנושי.

ובאותו זמן גדלה והולכת התלות ההדדית שבין עמים, תלות בין עמים קטנים וחלשים ובין מעצמות אדירות וחזקות. אין כמעט אומה בעולם, – ואפילו גדולה, מפותחה, עשירה ורבת־כוח ביותר, – שאינה זקוקה לעמים אחרים ואינה תלויה בשותפותם ובתמיכתם.

עדיין רבים ולפעמים גם חריפים ההבדלים והניגודים בין ארצות וגושי מדינות; ועוד פחד המלחמה לא פג, ופחד שלא ידעה האנושות אולי אף פעם, כי זה לפני זמן קצר בערך, פחות מעשרים שנה, תיכן האדם כלי־משחית הרסניים, שיש ביכולתם להביא לחורבן האנושות כולה או רובה. ואף־על־פי־כן, – וגם משום כך, – הולכת ומתבשלת יותר ויותר הכרת הצורך וההכרח של קיום השלום ואחדות המין האנושי. מתחשלת ההכרה על שותפות־הגורל של כל העמים, הגדולים והקטנים, וביודעין ושלא ביודעין חותר האדם לקראת אחדות אנושית, מדינית ותרבותית.

העמים הדלים ועשוקי־התרבות אינם מוכנים ומסוגלים עוד להשלים עם מעמדם העלוב והמסכן. והעמים העשירים והמפותחים מתחילים להבין יותר ויותר, כי לא ייתכן עוד לקיים לאורך־ימים את הפער המפלה בין עמים שבעים ורעבים, בין מדינות עתירות נכסים, חומריים ורוחניים, ובין ארצות נעדרות־השכלה, דלות וחסרות כל,

ההגמוניה האירופית התפשטה בארבע־חמש מאות השנים האחרונות כמעט על־פני כל כדור הארץ. הגמוניה זו התבססה לא רק על כוח צבאי, גודל ציים, שכלול הזיון, מספר החילות, אלא גם על עושר חומרי, תעשייה מפותחת ומתרחבת, עצמה כספית, כושר טכנולוגי ועליונות תרבותית. התחדשות והתקדמות המדע ששינו ביסודה את תמונת היקום – מורשת יוון וימי הבינים, – ונתנו בידי אדם שלטון גדל והולך על איתני הטבע, – אף הן בעיקרן הינן פרי כיבושי־המדע באירופה בארבע מאות השנים האחרונות.

ההגירה האירופית לעולם החדש, שגדלה במאה הי"ט ונמשכת עד היום, הפכו שתי היבשות – אמריקה ואוסטרליה, שהיו מיושבות אלפי שנים גזעים צבעוניים, למרכזי הגזע הלבן והתרבות האירופית.

כל יבשת אמריקה לאחר התגלותה על־ידי קולומבוס בשנת 1492, ואחריה יבשת אוסטרליה שנתגלתה כעבור שלוש מאות שנה, רוב שטחי אסיה וכמעט כל אפריקה היו כפופים לקיסרויות אחדות באירופה: –ספרד, פורטוגל, בריטניה, רוסיה, צרפת, הולנד, תורכיה ובלגיה.

בסוף המאה החמש־עשרה חדרו קוזקים רוסיים תחת הנהגת ירמאק לסיביר, ומאז החלה רוסיה להתפשט באסיה הצפונית והמרכזית; תורכיה שכבשה בשנת 1453 את קושטה מידי הביזנטיים ירשה אחוזות הערבים בצפון־אפריקה, בקדמת אסיה ובדרום־מזרח אירופה. יבשת אפריקה מחוץ לחלקה הצפוני, היתה עד לפני כמה מאות שנים, ארץ לא נודעת. היוונים והרומאים, כאנשי צור וצידון, אשר ייסדו מושבות בצפון־אפריקה, לא חצו אף פעם מדבר סחרה דרומה. הפורטוגיזים היו הראשונים אשר הגיעו בשליש האחרון של המאה החמש־עשרה עד אפריקה הדרומית, וואסקו דה־גאמא הפליג בשנת 1497 עד קצה אפריקה הדרומית, כף־התקווה הטובה, ומשם פנה מזרחה והגיע עד הודו. היקף החוף האפריקני נודע רק בסוף המאה התשע־עשרה, והשטחים שבפנים אפריקה המרכזית משני עברי קו המשווה נחקרו רק במאה העשרים.

ההולנדים היו הראשונים שהתיישבו בסוף המאה השמונה־עשרה בערבות אפריקה הדרומית, שהיא עכשיו “ברית אפריקה הדרומית”, ונתונה במשבר חמור בגלל שיטת “הפרדת הגזעים” והשלטון המוחלט של “הלבנים” (בשטח של 1,223,409 קמ"ר, 14,418,000 תושבים, מהם כחמשה עשר אחוז לבנים ושמונים וחמשה אחוז שחורים וצבעוניים).

במחצית הראשונה של המאה הי"ט נתרחב הכיבוש האירופי באפריקה. הצרפתים התאחזו בשנת 1830 באלג’יר, השלימו כיבושה בשנת 1847 והרחיבו שלטונם עד קצה מדבר סחרה בדרום, וצרפתים רבים התיישבו באלג’יר שהוכרזה כשטח צרפתי.

בסוף המאה הי“ח נתגברה בארצות־הברית התנועה לשחרור העבדים שהובאו מאפריקה, ונוסדה “חברת התיישבות אמריקנית” שהעמידה לעצמה מטרה להחזיר עבדים משוחררים לאפריקה, וחוף ליבריה (שנקראה מקודם בשם כף מיסורדו על־ידי פדרו די־סינטרא, פורטגזי, שהגיע למקום זה בשנת 1461) – נבחר למקום התיישבות העבדים המשוחררים. במחצית הראשונה של המאה הי”ט גדלה הגירת השחורים מאמריקה לליבריה, ובשנת 1847 הוכרזה ליבריה כרפובליקה עצמאית. הנשיא טוֹבמן שנבחר לשמונה שנים בשנת 1944, ונבחר שנית בשנת 1951 ובשלישית בשנת 1955, עשה רבות לפיתוחה הכלכלי והתרבותי של ליבריה, ולמיזוג “העולים” מארצות־הברית עם ילידי המקום.

אנגליה, צרפת, גרמניה, ובעקבותיהן איטליה, פורטוגל, ספרד ובלגיה כבשו לאט לאט כל אפריקה המזרחית, המערבית והפנימית. בשנת 1882 השתלטה בריטניה למעשה על מצרים, שעמדה להלכה תחת חסות עותמנית. בנובמבר 1884 נועדה בברלין ועידת המעצמות האירופיות לסדר חלוקת אפריקה. השתתפו בועידה: גרמניה, אוסטריה־הונגריה, בלגיה, דנמרק, ספרד, ארצות־הברית, רוסיה צרפת, אנגליה, איטליה, הולנד, פורטוגל, שוודיה ונורבגיה (שתי ארצות אלו היו להן אז עוד מלך משותף – המלך השוודי), תורכיה.

יבשת אפריקה המשתרעת על שטח של 30,289,000 קילומטר מרובע, נתחלקה כמעט כולה בין ארצות אירופה. לצרפת היו קצת פחות מעשרה מיליון קמ“ר, לבריטניה – למעלה מחמשה מיליון קמ”ר, לגרמניה – למעלה משני מיליונים, לבלגיה – קצת פחות, לפורטוגל – כשני מיליונים, לאיטליה – כחצי מיליון, לתורכיה – כמיליון, לספרד – כמאתים אלף. למצרים – שהיתה להלכה ארץ חסות עותמנית, אבל למעשה שלטו בה בריטים משנת 1882 ואילך, היו כארבעה מיליונים קמ"ר. ביבשת אפריקה נשארו רק שלוש מדינות עצמאיות: אתיופיה1, שקיימה עצמאותה מאז ומעולם, ליבריה2 וברית דרום אפריקה.

שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הכריזה איטליה מלחמה על תורכיה וכבשה בצפון־אפריקה את טריפולי וקירנייקה3 ואיטליה הסבה את שמם ללוב (ליביה)4.

במלחמת העולם הראשונה הפסידה גרמניה כל מושבותיה באפריקה. טוגולנד5 נמסרה בתורת מנדט לצרפת והקמרונים נתחלקו בין צרפת6 ובין אנגליה7. המנדט על אפריקה המזרחית בשם טנגנייקה8 נמסר לאנגליה, ובלגיה קיבלה מנדט על רואנדא־אורונדי9.

בשנת 1936 כבשה איטליה הפשיסטית מתוך התנגדות מילולית של חבר־הלאומים את אתיופיה והפכה אותה למושבה איטלקית. בעקבות שינויים אלה נעשתה חלוקה חדשה של אפריקה: בידי צרפת היו כ־10,700,000 קמ“ר, בידי אנגליה – כעשרה מיליון ומאתים אלף קמ”ר (כולל סודן), בידי איטליה למעלה משנים וחצי מיליון קמ“ר, בידי בלגיה כ־2.4 מיליון קמ”ר, בידי פורטוגל כשני מיליונים, בידי מצרים, שאנגליה הכירה להלכה בעצמאותה, פחות מ־900,000 קמ“ר ובידי ספרד כ־358,000 קמ”ר. ביבשת אפריקה נשארו רק שתי מדינות עצמאיות: ליבריה וברית דרום אפריקה. תורכיה וגרמניה גורשו כליל מהיבשה האפריקנית.

השלטון האירופי התפשט גם ביבשת אסיה. הפורטוגזים היו הראשונים שתקעו יתד בהודו בתקופה המודרנית בתחילת המאה הט“ז. אחריהם באו ההולנדים שהתבצרו ברבע הראשון של המאה הי”ז באיים האינדונסיים, ומשם חדרו להודו. בעקבותיהם באו הבריטים והצרפתים. המאבק בין צרפת ואנגליה בהודו נמשך למעלה ממאה וחמישים שנה – וידה של אנגליה היתה על העליונה. שלטונה של אנגליה החל להתפשט ברחבי הודו, ואחרי שלוש מלחמות עם בורמה (משנת 1842 עד 1885) נספחה גם בורמה להודו הבריטית, ועד לפני 13 שנה החזיקה אנגליה בתת־היבשת ההודית, שכללה גם האי ציילון. הרוסים התפשטו בצפון אסיה הריקה ברובה ובמרכזה, המיושבת עמים מוסלימים, ושלטונם הקיף החלק הששי של אדמת כדור הארץ, – מהים הצפוני והים השחור במערב ועד האוקינוס השקט במזרח וגבולם היה גרמניה במערב ויפאן במזרח. ההולנדים השתלטו על האיים האינדונסיים באוקינוס ההודי, וצרפת – על הודו־סין (אנאם, לאוס, קמבודיה ועוד.).

הראשונים שפרקו מעליהם עול זר – אם כי עול של בני־עמם – היו המתיישבים בשלוש עשרה המושבות באמריקה הצפונית. בשנת 1776 פרצה מלחמת הקוממיות של 13 המושבות. בשנת 1783 הכירה בריטניה בעצמאות מושבותיה אלה, והוקמה ברית פדרלית עצמאית שהתפשטה לאט לאט מהאוקינוס האטלנטי עד האוקיאנוס השקט. וכך נולדה ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, שהיתה למדינה האדירה והעשירה בזמננו. מושבות ספרד ופורטוגל באמריקה התיכונה והדרומית השתחררו בעשרים השנים שבין 1810 ו־1830, אולם שלא כארצות הברית נשארו רפובליקות נפרדות זו מזו עד היום הזה. רק בראזיל היתה עשרות שנים קיסרות, לאחר שצבאות נפוליאון כבשו בשנת 1807 את פורטוגל, ובית המלוכה ברח לבראזיל, ולמעשה הפכה כאילו פורטוגל למושבה של בראזיל. ב־1882 הכריזה בראזיל על עצמה כקיסרות נפרדת תחת פדרו הראשון, בנו של המלך הפורטוגלי, אבל העולם החדש לא ראה בעין יפה קיום מלכות, וקיסר בראזיל שולח בשנת 1889 מארצו – וכל אמריקה היתה רפובליקנית.

בשנת 1926 הכירה אנגליה בעצמאותן המלאה של אחוזותיה המאוכלסות ביוצאי בריטניה והולנד: קנדה, אוסטרליה, ניו־זילנד, ברית דרום־אפריקה, אירלנד וניו־פאונדלנד. בוועידה קיסרית שנתכנסה בשנת 1926 הוכרזו כל האחוזות הללו “כקהיליות עצמאיות בתוך הקיסרות הבריטית, שוות במעמדן, בלתי כפופות זו לזו בענייניהן הפנימיים והחיצוניים, אם כי מאוחדות בנאמנות משותפת לכתר ומצורפות מתוך חירות כחברות בקהיליית העמים הבריטית”.

פירוש הדבר, שכולן נעשו מדינות עצמאיות גם בשטח הבין־לאומי (פרט לניו־פאונדלנד) והיתה להן נציגות נפרדת בחבר־הלאומים ובמדינות אחרות. בשנת 1949 נפרדה אירלנד מקהיליית העמים הבריטית, וניו־פאונדלנד נעשתה ברצונה הטוב חבל במדינת קנדה.

במלחמת העולם הראשונה הפסידה תורכיה כל אחוזותיה הערביות במזרח התיכון: רובו של חצי־ אי ערב, הכולל את סעודיה10 ותימן11 נעשה עצמאי. על עיראק12, סוריה13, לבנון14, א“י וירדן15 הוטלו מנדטים. על עיראק וא”י – מנדט בריטי, על סוריה ולבנון מנדט צרפתי. ב־1930 בא במקום המנדט הבריטי בעיראק שלטון עצמאי בברית עם אנגליה; המנדטים הצרפתים בסוריה ובלבנון בטלו במלחמת העולם השנייה, ושתי הארצות נעשו מדינות עצמאיות. המנדט על א"י נתבטל בשנת 1948 על־פי הוראת האומות המאוחדות, הארץ נתחלקה, ובארבעה עשר במאי 1948 נתחדשה מדינת־ישראל. בשנת 1958 מנתה סוריה – 4,283,000 תושבים; לבנון – 1,555,000; עיראק – 6,590,000; ירדן, לאחר סיפוח חלק מהגדה המערבית – 1,580,000.

בקצה אסיה המזרחית שוכנת יפאן שהיתה כל השנים סגורה וחסומה בפני כל השפעה וחדירה זרה, פרט להשפעה סינית, ובאמצעות סין – גם להשפעה הודית (בודהיסטית). בשנת 1854 הכריח המפקד האמריקני פרי (Perry) בכוח עשר אניות קיטור מזוינות בתותחים את יפאן הפיאודלית והמסוגרת לפתוח שעריה לאמריקנים ולסחר אמריקני. אחרי אה"ב באו – רוסיה, הולנד ובריטניה. נעשה עוד נסיון אחד על־ידי פיאודל יפאני לפגוע באניות זרות, אולם בעקב ההפצצה של אניות צרפתיות, בריטיות, הולנדיות ואמריקניות וצבא זר שחנה בקיוֹטוֹ בשנת 1865, נאלצה יפאן לפתוח ארצה לזרים. אבל מפלה צבאית זו, הפכה ביפאן לברכה. היפאנים החלו בהתמדה ובכשרון מופלא ללמוד דרכי אירופה ואמריקה, ובפחות מארבעים שנה הגיעה יפאן לרמה האינטלקטואלית והטכנולוגית של העמים המפותחים ביותר בעולם, ובמלחמה ב־1905 ניצחה יפאן את המעצמה האדירה והגדולה באירופה – את רוסיה. הוכח כי עמי אסיה אינם נופלים בטבעם ובכושרם מעמי אירופה ואמריקה. לעובדה זו היתה השפעה עצומה על כל עמי אסיה.


* * *


התקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה היתה תקופת זעזועים ומאבקים לעצמאות בכל ארצות אסיה הכפופות לשלטון אירופים. במלחמת העולם השנייה הסתערה יפאן, בברית עם היטלר ומוסוליני, לכבוש רובה של אסיה בסיסמה: אסיה לבני אסיה. היא גם הצליחה להשתלט על כל ארצות אסיה הדרומית והמזרחית עד גבול הודו, אולם לבסוף ניגפה בפני עצמתה הימית והאווירית של ארצות הברית, – ונכנעה ללא תנאים, לאחר שנפלו על שתי עריה – הירושימה ונאגאסאקי – הפצצות האטומיות הראשונות שהופעלו על־ידי אנוש.

בשנת 1947 העניקה בריטניה עצמאות לגדולה שבאחוזותיה – להודו. אולם תת־יבשת זו, שהיתה יחידה מדינית אחת בימי השלטו הבריטי – היא תפסה אז שטח של 4,208,192 קמ"ר, – נאלצה להתפלג עם יציאתה לרשות עצמה. כמה מאות שנים לפני בוא האירופים נכבשה הודו על־ידי המונגולים־המוסלמים, ורבים מתושבי הודו נאלצו לקבל דת האיסלם. בעשרות השנים האחרונות של השלטון הבריטי התעוררה תנועה גדולה תחת הנהגת המנהיג המוסלימי גינאח ליסד מדינה מוסלימית נפרדת, ובהגיע תור העצמאות נאלצו מנהיגי הודו – גאנדי ונהרו – להסכים לחלוקת הודו, והוקמה מדינה מוסלימית בשם פקיסטן, חלקה במערבה וחלקה במזרחה של הודו. בשנת 1958 מנתה הודו 391,390,000 תושבים (בתוכם כארבעים מיליון מוסלימים) ופקיסטן מנתה 85,635,000 תושבים, כמעט כולם מוסלימים, לאחר שמיליוני מוסלימים נמלטו מהודו לפקיסטן, ומיליוני הודים מפקיסטן להודו.

יחד עם הודו נתעצמה גם בורמה, ארץ בודהיסטית על גבולה המזרחי של הודו ־ שטחה 677,950 קילומטר מרובע וישובה בשנת 1958 מנה כעשרים מיליון וחצי תושבים; כמו־כן נתעצם אז האי ציילון, מדרומה של הודו ־ שטחו 65,610 קמ"ר ומספר תושביו כתשעה מיליון ורבע. הודו, פקיסטן וציילון נשארו מרצונן הטוב חברות בקהילייה הבריטית, גם לאחר שהפכו לרפובליקות עצמאיות לגמרי. בורמה לא נצטרפה לקהילייה. הולנד, שהיתה כבושה בידי גרמניה הנאצית בשנות 1945־1940, הפסידה אחוזותיה

בהודו־המזרחית (אינדונסיה), שנפלו בידי יפאן. לאחר תבוסת יפאן על־ידי ארצות־הברית קמה באיי אינדונסיה ממשלה מקומית, ואחרי מאבק של ארבע שנים הכירה הולנד בדצמבר 1949 בשלטון העצמאי של אינדונסיה, אולם עדיין נמשך הריב על גיניאה החדשה16 של הולנד. זהו האי השני בגודלו בעולם. חלקו של האי – שטח פאַפואַ ושטח המנדט – עומד ברשות אוסטרליה17.

תושבי גיניאה החדשה שונים בלשונם ובגזעם ובאמונתם מתושבי אינדונסיה. 80% של תושבי אינדונסיה הם מוסלימים, השאר הם נוצרים, בודהיסטים, הינדואיסטים, טאואיסטים וקונפוציאנים. תושבי גיניאה הם עובדי רוחות, פרט למיעוט הלבן שהוא נוצרי.

גם הודו־סין הצרפתית נפלה בידי יפאן בסוף מלחמת־העולם השנייה. כשיפאן נכשלה ונאלצה לעזוב הארצות שכבשה במזרח־אסיה החלו עמי הודו־סין להילחם על עצמאותם; סין הקומוניסטית הגישה עזרה לווייטמין, שבראשה עמד הו־צ’י־מין. כוחות וייטמין כבשו את דיין־ביין־פו אחרי מלחמה עזה ולכדו 10,000 שבויים צרפתיים, וראש ממשלת צרפת, מנדס פרנס, סיים המלחמה. ועמי הודו־סין נתעצבו בשנת 1956; קמו ארבע מדינות ריבוניות: קמבודיה18, לאוס19, וויטנאם הדרומית20, וויטנאם הצפונית21, זו האחרונה הצטרפה למחנה הקומוניסטי יחד עם קוריאה הצפונית. מדינת נפאל22, בצפונה של הודו, על גבול טיבט, נשארה כל השנים מדינה עצמאית, אולם ממחצית המאה הי"ט עד מחצי המאה העשרים הועמדה תחת שלטון עריצות משפחתית של ראש הממשלה, שמשרתו עברה בירושה לבניו, ומלך ניפאל היה למעשה אסיר־בית ונטול כל סמכות. לאחר השתחררות הודו פרצה תנועה בניפאל לשינוי המשטר, הושם לאט לאט קץ לעריצות משפחת ראש־הממשלה, והמפלגה הסוציאליסטית בראשות פ.ב. קויראלה, קיבלה בבחירות האחרונות השלטון בידיה.

ברית־המועצות שמרה על כל כיבושי הצארים באסיה. גם בריטניה עדיין שומרת על חסותה בכמה ארצות במפרץ־הפרסי ובקצה חצי־האי ערב, ועל שלטונה בצפון בורניאו23, בסארוואק24, בעיר סינגפור25, ובעיר הונגקונג26. הולנד עודנה שלטת בגיניאה החדשה27, ופורטוגל בשטחים אחדים של הודו28; כל שאר השטחים העצומים של היבשת הגדולה ביותר בעולם, המכילה יותר ממחצית המין האנושי – למעלה מביליון־וחצי תושבים, – עומדים ברשות עצמם.

אחרי שחרור עמי אסיה בא תורם של עמי אפריקה, כאמור היו בסוף מלחמת העולם השנייה ארבע מדינות עצמאיות ביבשת זו: ברית דרום־אפריקה, שבה שליט המיעוט הבורי (יוצאי הולנד) על רוב של שחורים; אתיופיה, המדינה העצמאית העתיקה ביותר באפריקה (פרט לזמן קצר של הכיבוש האיטלקי בשנת 1936), ליבּריה ומצרים. מצרים קיבלה לידיה אחת המעברות הבין־לאומיות החשובות ביותר בעולם – את תעלת־סואץ, המקשרת ים־התיכון עם ים־סוף והאוקינוס־ההודי.

בסוף המאה הט“ו נתגלתה לאירופים הדרך להודו במעבר כף־התקווה החדשה בדרום־אפריקה. אולם צרפת היושבת לא רק על חוף האוקינוס־האטלנטי, אלא גם על חוף הים־התיכון – חיפשה דרך יותר קצרה ממזרח הים־התיכון להודו, – ובמאה הי”ז והי“ח עיינה באפשרות של מעבר ימי מים־התיכון לים־סוף. זו היתה אחת המטרות של נפוליאון בהישלחו לכבוש את מצרים בשנת 1798. המהנדס שבא אתו למטרה זו, לה פר, קיבל ההנחה, שהיתה נפוצה אז, כי מי ים־סוף גבוהים ממי ים־התיכון בשלושים רגל, ולכן הגיש לשולחיו מסקנה שלילית. כעבור חמשים וחמש שנים (בשנת 1853) הוכיח מהנדס צרפתי אחר (לינאן דה בלפון), כי ההבדל בגובה המים של שני הימים הוא זעיר, ואז הופיע האיש הדגול שתיכנן וביצע המפעל הגדול של תעלת־סואץ – פרדיננד די־ליספס. הוא שימש חמש שנים כקונסול צרפת באלכסנדריה, קרא הדו”ח של לה פר והיה ידידו של לינן דה בלפון. והרעיון של חפירת תעלה לחבר ים־התיכון וים־סוף שבה את לבו. כשידידו סעיד עלה לשלטון במצרים – הציע לו תוכנית התעלה, וקיבל ממנו רשיון להקים חברה כללית לתעלה ימית של סואץ, ונקבע שהתעלה והנמלים של־ידה יהיו פתוחים בכל הזמנים לכל אניות־סוחר בלי הבדל עם ומדינה, בתנאי שישולמו דמי המעבר. התעלה תהיה ברשות החברה 99 שנה, אחרי־כן תעבור לרשות ממשלת מצרים. אנגליה ניסתה למנוע חפירת התעלה, והצליחה לעכב הסכמת השולטן התורכי, שהיה אז השליט העליון על מצרים, אולם במארס 1866 נתן השולטן הסכמתו, לאחר שהעבודה כבר התחילה.

בשנת 1869 נסתיימה חפירת התעלה, וביום 17 בנובמבר באותה השנה, החלו אניות לעבור בתעלה על אף הקשיים שאנגליה הוסיפה מזמן לזמן. היא גם סרבה לקנות חלקה במניות החברה שליספס הועיד לה, ברצונו לשתף כל מדינות אירופה במפעל זה. לאחר־מעשה השלימה אנגליה עם ליספס והעניקה לו כל הכבוד הראוי לו.

ליספס שאף לכך, שהתעלה תהיה ניטרלית ופתוחה לכל בכל זמן, וביום 29 באוקטובר 1888 נתכנסו נציגי צרפת, אנגליה, גרמניה, אוסטריה־הונגריה, איטליה, רוסיה, ספרד, תורכיה והולנד בקושטא וחתמו על אמנה הקובעת, כי התעלה “תהיה לעולם פתוחה וחופשית, בימי מלחמה כבימי שלום לכל אניות־סוחר או אניות־מלחמה, בלי הבדל דגל”.

בניגוד לאמנה זו, ניסתה מצרים למנוע מעבר אניות ישראליות; ישראל הגישה עצומותיה למועצת הבטחון של או"ם בשנת 1951. מצרים טענה שהיא עושה זאת על־יסוד מצב המלחמה השורר בינה לבין ישראל, אולם מועצת הבטחון פסלה טענה זו וקבעה שמצב מלחמה אינו מתיישב עם הסכם שביתת־הנשק, ולפי אמנת קושטא קיים חופש שיט בתעלה גם בימי מלחמה. מצרים הימרתה פי מועצת הבטחון.

ב־13 בדצמבר 1956 אסרה שוב מועצה הבטחון פה אחד כל אפליה גלויה או מוסווית, נגד איזו מדינה שהיא בתעלת־סואץ, אבל ממשלת נאצר הכריזה שלא תישמע גם להחלטה זו, ומוסדות או"ם לא עשו דבר במשך כל השנים להטיל מרות המשפט הבין־לאומי והחלטת מועצת הבטחון על מצרים.

מיד לאחר גמר מלחמת העולם השניה התעצמה גם לוב29. גם סודן30, שהיתה עשרות שנים אחוזה משותפת של בריטניה ומצרים יצאה לרשות עצמה. בשנת 1956 העניקה צרפת עצמאות לטוניס31 ולמרוקו32. סודן, לוב טוניס ומרוקו הצטרפו לליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945 בעידודו של שר החוץ הבריטי דאז אנטוני אידן (ביסוד הליגה השתתפו הארצות הערביות במזרח־התיכון: – מצרים, סעודיה, תימן, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק).

בשנת 1957 העניקה אנגליה עצמאות לגאנה (נקראה מקודם בשם “חוף הזהב”)33. השנה הכריזה גאנה על עצמה כרפובליקה, אבל נשארה בקהילייה (קומונוולט) הבריטית – כהודו וכפקיסטן. בשנת 1958 זכתה גם גיניאה הצרפתית לעצמאות – כשהנשיא דה־גול ערך משאל־עם בצרפת ובמושבות, ובין השאר היתה גם השאלה אם המושבה רוצה להישאר באחדות הצרפתית. גיניאה34 היתה המושבה היחידה באפריקה הצרפתית שענתה על שאלה זו בשלילה. נשיא גאנה ד"ר אנקרומה ונשיא גיניאה סקו־טורה ניסו להקים פדרציה בין שתי הארצות, אבל הדבר לא הצליח. הלשון השלטת בגיניאה, כמו בכל שאר מושבות צרפת – היא צרפתית, אם כי בכל ארץ יש לשבטים המקומיים ניבים משלהם, שאינם מובנים לכל תושבי הארץ. בגאנה, כמו בשאר מושבות בריטניה, שלטה השפה האנגלית, אם כי גם פה יש ניבים שבטיים כמו בכל ארצות אפריקה.

בתחילת 1960 זכו הקמרונים לעצמאות. ארץ זו שהיתה נחלת גרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה – נתחלקה אחר־כך בין צרפת ובריטניה. הראשונה קיבלה שטח של 432,000 קמ“ר35, ובריטניה קיבלה – 88,270 קמ”ר מאוכלסים במיליון וחצי נפשות. באפריל 1960 התעצמה גם טוגו36 שאף היא היתה תחילה מושבה גרמנית. זו היתה רק התחלה. בשנת 1960 קורא דרור להרבה ארצות אפריקה: 11 מושבות צרפתיות, מושבה בלגית קונגו, הארץ הגדולה בשטחה באפריקה אחרי סודן, סומאלי הבריטית והאיטלקית. באחד באוקטובר השנה משתחררת הארץ המאוכלסת ביותר בכל אפריקה – הפדרציה הניגרית של בריטניה, ובסוף נובמבר שנה זו תזכה לעצמאות האחרונה מבין ארצות הקהלייה הצרפתית – מוריטניה. המושבות הצרפתיות שכבר הוענקה להן עצמאות הן: סנגל37, וסודן הצרפתית38, שתי ארצות אלו היו מאוחדות בפדרציה שנקראה מאלי, אולם סנגל פרשה מהפדרציה. נשיא צרפת ניסה לאחות הקרע, אבל אין סיכוי רב להחזרת הקשר הפדרטיבי. ב־26 ביוני שנה זו הוקמה הרפובליקה המאלאגשית באי שנקרא מקודם בשם מאדאגסקר39. אי זה אינו בעצם חלק של אפריקה וקרוב יותר בלשונו ומוצא תושביו לאיי האוקינוס ההודי. בחודש אבגוסט שנה זו העניקה צרפת עצמאות לדאהומיי40, לניגר41, לוולטה עלית42, לחוף השנהב43, לרפובליקה המרכז־האפריקנית44, לצ’אד45, לקונגו הצרפתית46 ולגאבון47.

כמעט כל הארצות האלה, פרט לגיניאה הצרפתית, הן חברות בקהילייה הצרפתית (Commuamute) אם כי הן עומדות לגמרי ברשות עצמן ועומדות להתקבל כחברות באו"ם.

מוריטניה48, שצרפת החליטה להעניק לה עצמאות בסוף נובמבר שנה זו כבר הועמדה בפני טענת בעלות של מרוקו, אבל קשה להניח שעצרת או"ם תקבל טענה זו.

ב־30 ביוני קיבלה קונגו הבלגית עצמאותה, אולם עם הכרזת העצמאות גברה האנרכיה ברץ זו ואו“ם נאלצה לשלוח אליה חיילות מכמה מדינות אפריקניות ואירופיות. מחוזות אחדים ובתוכם המחוז העשיר ביותר – קטנגה, רוצים לפרוש ולייסד מדינה עצמאית או להפוך את קונגו הבלגית לשעבר למדינה פדרלית. ראש הממשלה הבלגית הודה בפרלמנט בבריסל, כי בלגיה עשתה שגיאות במושבה גדולה זו49. ראש־ הממשלה לומומבה שעומד על שלטונו המלא בכל ארצות קונגו נתמך על־ידי ברית־המועצות, והנשיא קאסאוובו נוטה לפדרציה. ולעת עתה לא ידוע גורל מדינה חדשה זו. המזכיר הכללי של או”ם מר דאג המרשלד, המנסה להשליט סדר ובטחון־חיים במדינה זו נתקל בהתנגדות נמרצת מצד ברית־המועצות, התומכת בלומומבה. סכסוך קונגו עלול להתפשט ולהכניס ריב בקרב עמי אפריקה ולהגביר המתיחות בין שני הגושים העולמיים.

גם האי קפריסין, שנכבש ע“י התורכים בשנת 1571 נמסר בשנת 1878, בידי ממשלת ד’ישראלי, לאנגליה, אם כי נשאר רשמית תחת שלטון תורכי. כשתורכיה נצטרפה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1914, סיפחה אנגליה את האי רשמית לבריטניה הגדולה. בשנת 1931 פרצו מהומות באי, ורוב תושבי האי, שהם יוונים, דרשו איחוד עם יוון. המיעוט התורכי באי התנגד לכך. אחרי מלחמת העולם השנייה התגבר המאבק לאיחוד עם יוון; לאחר מו”מ ארוך ומיגע בין נציגי היוונים והתורכים של קפריסין ובין אנגליה, יוון ותורכיה, הוסכם על עצמאות קפריסין ב־16 באבגוסט 1960. (שטחה של קפריסין הוא 9,251 קמ"ר, וישובה 549,000; הרוב – שמונים אחוזים הם יוונים, וכעשרים אחוזים תורכים).

באחד באוקטובר משתחררת הארץ המאוכלסת ביותר בכל אפריקה – ניגריה, שכבר הוקם בה ע"י אנגליה משטר פדרלי, המורכב משלוש ארצות: ניגריה המערבית50, שבה עיר הבירה לאגוס – וניגריה המזרחית51. בשתי הניגריות האלה הישוב הוא כמעט כולו נוצרי. ניגריה הצפונית52, כמעט כולם מוסלמים53. שתי ארצות סומאלי: הבריטית54 והאיטלקית55 נתאחדו וזכו לעצמאות באחד ביולי ש.ז. מדינה זו היא כולה מוסלמית.

באופן זה יתווספו השנה 17 מדינות חדשות באפריקה. באפריל 1961 תקבל סיארה ליאונה הבריטית את עצמאותה56.

בריטניה טרם קבעה תאריך סופי לעצאותן של טנגנייקה57, קניה58 ואוגנדה59. בשלוש ארצות אלו יש שאיפה לפדרציה, אבל עד בוא יום עצמאותן אין יודע כיצד יתפתחו הדברים. המאורעות בקונגו (הבלגית לשעבר) הכניסו כאמור מבוכה גדולה בכל אפריקה, ולא רק בה.

יש לאנגליה עוד מושבות בדרום־אפריקה: – בסוטולנד60, בצ’ואנאלנד61 והפדרציה של ניאסאלנד62, רודסיה־צפונית63, רודסיה־דרומית64. השלטון בפדרציה נמצא בידי הלבנים, אם כי ברודסיה־הדרומית יש רק 180,000 אירופים, ברודסיה הצפונית רק 40,000, ובניאסאלנד רק – 4,000. בפדרציה נמשך עוד המאבק של האפריקנים נגד המיעוט הלבן השליט, אם כי לפדרציה זו אין ריבונות מלאה, והיא כפופה לממשלה בלונדון. בצורה יותר קשה ואכזרית מתנהל מאבק זה בברית אפריקה הדרומית.

הארץ הקולוניאלית היחידה באירופה שעדיין לא החלה אפילו בצעדים הראשונים לשחרור מושבותיה, היא פורטוגל, השלטת על אנגולה65 באפריקה המערבית, – ומוזאמביק66 במזרח אפריקה.

עובדת היותה של אירופה חולשת במאות השנים האחרונות על כל היבשות והאיים בכדור הארץ, פרט ליפאן, סין, פרס ואתיופיה, (כי יש לראות תושבי שתי היבשות של העולם החדש: אמריקה ואוסטרליה כתפוסות ומיושבות בעיקר על־ידי יוצאי אירופה) – היתה בלי ספק, פרי העליונות התרבותית והכלכלית של עמי אירופה שגברה בתקופה זו. יזמה ועוז לגילוי ארצות חדשות וליישובן, התקדמות כלכלית שנתגלתה במהפכה התעשייתית, קידום מדעי הטבע הצרופים והשימושים, שכלולים טכנולוגיים העמידו את עמי אירופה, אמריקה ואוסטרליה בתקופה המודרנית בראש האנושות, והארצות החדשות לא במהרה ולא בקלות ידביקו עמים אלה ברמתם התרבותית והכלכלית.

אבל העליונות האירופית אינה פרי הכושר הבלעדי שטבוע בעמים אלה ובצאצאיהם באמריקה ובאוסטרליה; והפער התרבותי הנוכחי שביניהם ובין עמי אסיה ואפריקה אינו חוק טבעי שאין לשנותו. ראינו בדורות האחרונים כיצד העם היפאני, שלא היה לו כל מגע עם עמי אירופה ואמריקה עד המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, והיה רחוק כרחוק מזרח ממערב מכל ההישגים המדעיים והטכנולוגיים של המערב, – רכז לעצמו במשך כמה עשרות שנים את כל כיבושי התרבות האירופית, ואינו נופל בהשכלתו, בחינוכו המדעי וביכולתו הטכנולוגית מהעם המפותח ביותר בארצות המערב. וסקירה היסטורית קלה אומרת לנו, שלא תמיד עמדו עמי אירופה בראש התרבות האנושית, וערש המדע והטכנולוגיה נמצא לפני אלפי שנים בשתי היבשות הנופלות היום בהשכלתן מארצות המערב. בצדק אמר פרופ. בלאקט בוועידת רחובות לקידום הארצות החדשות, שאילו הגיע איש ממארס לכדור הארץ בתקופה שבין 3000 לבין 500 שנה לפני הספירה היה אומר שעמי המזרח התיכון הם היצורים העליונים עלי אדמות, ואילו הגיע לאדמה בתקופה שבין 500 לבין 1500 לאחר הספירה היה אומר זאת על הסינים וההודים.

בפינה צפונית־מזרחית של יבשת אפריקה, בעמק הנילוס, נעשו לפני יותר מחמשת אלפים שנה כיבושים ראשונים של רוח האדם במדע ובאומנות, בהבנת הטבע ובשליטה על איתניה. וכשאירופה כולה היתה שקועה עדיין בבערות פרימיטיבית – נוצרה תרבות עשירה במזרח־התיכון ובסין; חכמי מצרים ובבל גילו תגליות והמצאות חשובות באסטרונומיה, ברפואה, בכימיה, בגיאומטריה, בחקלאות מתוכננת. כל האמונות החיות עד היום בקרב מאות מיליוני אנשים בכל ארצות־תבל – מוצאן מאסיה; האמונה היהודית, ההינדית, הבודהית, הנוצרית, המוסלמית – כולן נולדו במזרח, ביבשת אסיה. משה העברי, קונג־צה ולאו־צה הסינים, בודהא ההודי, זרתושטרה הפרסי, ישו הנוצרי, מוחמד הערבי – נערצים עד היום בכל ארצות תבל. התרבות האנושית טבועה עד היום בחותם המחוקקים, הנביאים, החכמים ואנשי־הרוח שנולדו באסיה המערבית והמזרחית: בישראל, בסין, בהודו, בפרס, בערב. חכמי יוון, אשר לפני אלפיים וחמש מאות שנה עמדו בראש ההגות המדעית והפילוסופית שאבו תורתם מעמי המזרח־התיכון ומהודו. עד אמצע המאה השש־עשרה לא ידעה סין כמעט כליל על קיום עמי אירופה ולא היה לה מה ללמוד מהם, והיא שימשה מרכז תרבותי וחינוכי לכל עמי המזרח הרחוק: יפאן, קוריאה, סיאם, טיבט ובורמה.

גדולתה המדינית, הכלכלית והתרבותית של אירופה – היא פרי ארבע־חמש מאות השנים האחרונות, מאז הקיף ואסקו דה־גאמא את חוף אפריקה הדרומית והגיע עד הודו, ומאז יצא קולומבוס מספרד בדרכו מערבה כדי להגיע להודו, ובלא יודעין, גילה בדרכו את העולם החדש – יבשת אמריקה.

אגן ים־התיכון עמד תקופה ארוכה במרכז התרבות והקידמה הרוחנית והכלכלית של האנושות. ישראל, יוון ורומא – היוו החוט המשולש של תרבות זו בימי קדם. עם התיישבות אמריקה על־ידי יוצאי אירופה, – עבר מרכז הכובד מאגן ים־התיכון לחופי האוקינוס האטלנטי, ובני־אירופה וצאצאיהם בעולם החדש השתלטו למעשה על כל כדור הארץ – בכוחם הצבאי, בעושרם הכלכלי וביתרונם המדעי והטכנולוגי. בזמן האחרון התייצבו בראש שליטי עולם שתי מעצמות אדירות המתחרות זו בזו על הגמוניה עולמית: ארצות־הברית של אמריקה הצפונית, והאימפריה הרוסית, שלנין בגאוניותו התכסיסית קרא בשם – ברית־המועצות.

בזכות שינוי השם פטרה עצמה רוסיה הקומוניסטית ממתן עצמאות לעמים המוסלימים באסיה התיכונה ובקוקז (בשנת 1955 היו בברית־המועצות כ־24,000,000 מוסלימים) והשבטים הבודהיסטים (כחצי מיליון) בסיביר. החוקה שנתן סטאלין בשנת 1936 לברית־המועצות אומרת: “ברית־המועצות היא מדינה פדרלית, מושתתת על בסיס ברית חופשית של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות”. סעיף 17 של חוקה זו קובע, כי " הזכות להיפרד מברית־המועצות שמורה לכל רפובליקה בברית".

חוקה זו נשארה אות מתה. כל הארצות שכבשו הצארים במאה שלפני השלטון הקומוניסטי, פרט לפינלנד, נשארו כפופות כחברות בברית־המועצות ל“דיקטטורה של הפרולטריון” שמרכזה בקרמלין. הגרוזינים שהשתחררו תחת הנהגת המפלגה הסוציאליסטית – נכבשו מחדש על־ידי הצבא האדום עוד בימי לנין. מלחמת העולם השנייה שנפתחה בכניסת צבא היטלר לפולין ממערב וצבא סובייטי ממזרח, נתנה הזדמנות לסטאלין להרחיב גבולות ברית־המועצות על חשבון השכנים במערב ובמזרח. בשנת 1945־1939 סופחו לברית המועצות באירופה שטח של 365,000 קמ“ר, המאוכלס 22,266,000 תושבים67. באסיה – שטח של 215,214 קמ”ר עם ישוב של חצי מיליון תושבים (חלקן מאיי יפאן, וחלקו מהריפובליקה טנו־טובא שהיתה עד 1911 שייכת לסין ובשנת 1921 יצאה לרשות עצמה. באוקטובר 1944 הכריזה המועצה העליונה של R.S.F.S.R. שטובא היא חבל אבטונומי של הפדרציה הרוסית.(

אחרי מלחמת העולם השנייה הודיע סטאלין לעולם מופתע כי הארצות הבלטיות הצטרפו “מרצונן הטוב” לברית המועצות.


* * *


ארצות הברית וברית המועצות היו בעלות ברית, למעשה, במלחמת העולם השנייה, והן מיגרו את העריץ הנאצי בכוחות משותפים יחד עם אנגליה, צרפת ובעלי ברית אחרים, שבתוכם נמצאו יחידות יהודיות מארץ ישראל שמנו כשלושים אלף איש. אולם מיד אחרי הניצחון התגלה ניגוד בין המערב (ארצות־הברית וארצות מערב־אירופה) – ובין ברית־המועצות, שהשליטה בכוח צבא־הכיבוש שלה את המפלגה הקומוניסטית על פולין, רומניה, צ’כוסלובקיה, בולגריה, הונגריה, אלבניה, וגרמניה־ המזרחית, – בניגוד לרצון הרוב הגדול שבארצות אלו. נוצרו שני גושים – הגוש הקומוניסטי וגוש הארצות החופשיות בארצות המערב; ובין שני הגושים החריפו היחסים; והחלה “המלחמה הקרה”. בראש “המלחמה הקרה” התייצבו שתי המעצמות האדירות – ארצות הברית הדוגלת בחופש דמוקרטי, וברית המעוצות הדוגלת במשטר קומוניסטי, וכאילו נתקיימה הנבואה של הוגה מדיני גדול, אלכסיס די־טוקוויל מצרפת, שניבא עוד לפני 125 שנה על ניגוד זה בספרו השנון על הדמוקרטיה האמריקנית.

בשנית 1835 כתב טוקוויל דברים אלה לאחר ששהה כמה זמן בארצות הברית: –

“יש עכשיו בעולם שני עמים גדולים, אשר אם כי יצאו מנקודות מבט שונות, הם כמדומה, מתקרבים למחוז חפץ אחד: אלה הם הרוסים והאמריקנים. שניהם גדלו בלא רואים. ובעוד היו מבטי האנושות מפונים למקום אחר, קפצו שני אלה פתאום בראש האומות – – – נראה שכל שאל העמים הגיעו כמעט כולם לקצה הגבול שתחם להם הטבע – – – אולם שני אלה הולכים וגדלים. כל האחרים נפסק גידולם או הם מתקדמים בקושי רב, ורק שני אלה צועדים קדימה בקלות ובמהירות לקראת מטרה, שאין העין רואה עדיין קצה. האמריקני נלחם במכשולי הטבע, הרוסי – באנשים. כיבושי אמריקה נעשים בכוח המחרשה, כיבושי הרוסים – בחרב. האמריקני סומך על האינטרס האישי למען הגיע למטרתו: הוא נותן חופש גמור לעצמה הבלתי מכוונת של העם ולשכלו הישר. הרוסי – מרכז בידי איש אחד כל השלטון במדינה. מכשיר־הפעולה הראשי של האמריקני הוא החופש; של הרוסי – השעבוד. נקודת מוצאם של השנים היא שונה, דרכיהם נפרדות. אולם כל אחד מהם נראה כאילו נבחר על־ידי ההשגחה לחלוש באחד הימים על גורלו של חצי כדור הארץ”.

בשעה שדה־טוקוויל כתב ספרו זה מנתה אמריקה רק 15 מיליון תושבים, היא מונה עכשיו למעלה מ־175 מיליון נפש. ברית־המועצות מונה עכשיו למעלה מ־208 מיליון נפש. המיפקד הראשון נערך ברוסיה בפברואר 1897, רוסיה מנתה אז 129,800,000 תושבים, כולל פינדלנד. בימי פטר הגדול, בשנת 1723 האמידו תושבי רוסיה ב־14 מיליון נפש. שטחה של ארצות־הברית הוא קרוב לתשעה־וחצי מיליון קמ“ר. שטחה של ברית המועצות הוא 22.4 מיליון קמ”ר. חלקו הגדול של שטח זה נוסף לרוסיה לאחר הופעת ספרו של טוקוויל.

מפליאה ראיית־הנולד של ההוגה המדיני הצרפתי. רוב דבריו על שתי המעצמות – נתאמתו עד היום הזה. אולם הוא – כרוב בני דורו – לא החשיב כלל שתי היבשות הגדולות ועמיהן המרובים: – אסיה ואפריקה, ולא ראה אותן כגורם עצמאי, כי בזמנו היו אלה באמת רק אובייקט למדיניות המעצמות באירופה, ולא מילאו כמעט שום תפקיד עצמאי בעולם ולא היתה להם כמעט כל השפעה על מהלך ההיסטוריה בזמן ההוא.

בימינו, ועוד יותר בימים הבאים, תהא לעמי אסיה ואפריקה השפעה גדלה והלכת לא רק בארצותיהם הם – אלא על עיצוב דמותה של האנושות כולה. אולם הגדרת דה טוקוויל על אופין וחשיבותן של שתי המעצמות – נכונה במידה רבה, אם כי לא במדויק עד היום הזה, והתחרותן על הגמוניה עולמית עמדת כמעט במרכז ההיסטוריה של ימינו אבל אין כיבושי אמריקה נעשים עכשיו במחרשה, ולא כיבושי הרוסים – בחרב.

עצמתן הצבאית של שתי המעצמות האדירות היא כמעט שווה. גם ביכולתן הטכנולוגית אין הבדלים מהותיים, אם כי ארצות־הברית היא עשירה יותר ורמת חיי עובדיה עולים בהרבה על אלה שבברית־המועצות. שתיהן שליטות בנשק האיום וההרסני שפיתחה ארצות־הברית לראשונה בימי מלחמת העולם השנייה: בפצצה האטומית, ש“השתכללה” אחרי המלחמה פי־אלף, כי בינתיים פותחה בשתי הארצות (וגם באנגליה) פצצת מימן, ששעצמתה היא למעלה מפי־אלף מעצמת הפצצה שהוטלה על הירושימה שבשנת 1945.

ואין פלא שהעולם שרוי בדאגה מטרידה ומחרידה של סכנת מלחמת עולם חדשה, שבה יופעל הנשק האטומי העלול להחריב מרבית האנושות ולמחות מעל פני האדמה הארצות המפותחות והמאוכלסות ביותר.

אין להתייחס בביטול גמור לחרדה זו, אם כי מבחינה הגיונית קשה להעלות על־הדעת, שאחד הצדדים “במלחמה הקרה” יפתח במלחמה אטומית. שני הצדדים יודעים, כי היריב מסוגל להרוס ולהחריב את מתחרהו בהרפתקה הרסנית זו. במלחמה בין אמריקה וברית־המועצות הנצחון הוא כמעט בלתי אפשרי והחורבן ההדדי הוא ודאי. כל אחת משתי המעצמות האדירות מסוגלת להחריב את יריבתה בזמן לא רב, וכל אחד משני הצדדים יודע דבר זה בלי צל של ספק. ולכן אין לראות סכנת מלחמה עולמית כממשית. ואף על פי כן, קשה להניח, כי “המלחמה הקרה” תיפסק, באשר זהו מאבק היסטורי על נפש עמי אסיה ואפריקה, שערכם, מעמדם, השפעתם ומשקלם הבין לאומי הולכים וגדלים – והם כוללים הרוב הגדול של המין האנושי.

דה־טוקוויל ראה לפניו רק שני צדדים, והם נתגלמו בעיניו לא בלי יסוד באמריקה וברוסיה. כרגע שני הצדדים הם עמי מערב אירופה וארצות־הברית מצד אחד, והגוש הקומוניסטי שבראשו עומדת רוסיה ובו מלוכדים עמי מזרח אירופה מצד שני. הצד השלישי שלא נתקיים כאילו בימי טוקוויל הולך וגדל. העמים שנשתעבדו במאות השנים האחרונות לאירופה משתחררים – רובם בהסכמת השליטים, ובראשם אנגליה וצרפת. תהליך ההשתחררות באסיה נסתיים כמעט במלואו. גם סין הקומוניסטית המשתייכת להלכה לגוש הקומוניסטי, וכאילו קיבלה עד היום מרותה האידיאולוגית, ואלי גם מדיניותה של מוסקבה, יחד עם שאר המדינות הקומוניסטיות במזרח־אירופה, אף היא נוטה לקבוע דרכה ברשות עצמה, ואין ספק שכפיפותה לקרמלין, אם היתה כזו עד עכשיו, תתרופף ובמשך הזמן תיעלם לחלוטין.

סין68 היא קטנה בשטחה מברית המועצות, אולם אוכלוסי סין מרובים פי־שלושה ויותר מאוכלוסי ברית־המועצות. בשנת 1958 מנתה סין (בלי פורמוסה) – 669,000,000 תושבים, וברית המועצות – 208,827,000, ויחד עם כל “בעלות בריתה” באירופה (אלבניה, בולגריה, גרמניה־המזרחית, הונגריה, פולין, צ’כוסלובקיה ורומניה) – מונה הגוש הקומוניסטי באירופה – 305,686,000 נפש; ואם יוגוסלביה הקטנה בערך69 יכלה להיפרד מהגוש הקומוניסטי, להמרות פי ברית־המועצות ולפלס לעצמה דרך משלה, אין ספק שסין האדירה המכילה בתוכה כמעט רבע של המין האנושי (בשנת 1958 מנה כל כדור הארץ – 2,854,669,000 תושבים) לא תיגרר אחרי ברית־המועצות ותלך בנתיבה היא, וייתכן כי לסין יצטרפו גם קוריאה הצפונית, וויטנאם הצפונית והריפובליקה “העממית” של מונגוליה המונות יחד – 24,740,000 נפש.


הסינים הם עם תרבותי עתיק. התנאים הטבעיים של ארץ סין: עמקים פורים, אקלים נוח, גשם מספיק, שפע מינרלים, מרחבים עצומים ונהרות והרים שאינם מפריעים התנועה החפשית בארץ, היו נוחים לטיפוח ישוב גדול ותרבותי. הספרות הקדומה של סין – אוסף שירים ופואמות בשם שיה קינג, נוצרה כאלף שנים לפני הספירה והיא מעידה על דרגה תרבותית לא נמוכה מלפני שלושת אלפים שנה ויותר. השושלת הסינית הראשונה – שאנג – שקיומה אינו אגדתי, שלטה בסין בימי אברהם, יצחק ויעקב, לפי דעת כמה חוקרים – משנת 1765 עד 1127 לפני הספירה, לפי דעת אחרים משנת 1523 עד 1027. הפולחן העתיק היה של ט’יין (השמים). המונח אל או אלהים אינו בנמצא בשפה הסינית העתיקה; המיסיונרים הקטולים שבאו לסין במאה הי"ז התחבטו במציאת מילה סינית בשביל מושג האל, שני המושגים היסודיים במחשבה הסינית הקדומה היו: יאַנג ו־יין, יאנג הוא הגורם הפעיל, היוצר הגברי וכינוי לשמים, יין – הכוח הסביל, הנפעל, הנשי, כינוי לארץ. הפולחן היה פולחן האבות, והמשפחה היתה התא היסודי של העם.

כאלף ומאה או אלף שנים לפני הספירה קמה שושלת חדשה בסין, שושלת צ’ו, ששלטה בסין כתשע מאות שנה, עד שנת 249 לפני הספירה. שושלת זו האריכה ימים יותר מכל שושלת שהיתה לפניה או שבאה אחריה. בימיה הורחבו גבולות סין והגיעו עד הים במזרח ועד נהר יאנג־צה בדרום. השכנים “הברברים” במזרח, על גבול צ’שוואן התבוללו בסינים ובתרבותם. בתקופת הצ’ו הותקנה בסין השקאה מלאכותית לפיתוח החקלאות, הוקמו בתי־ספר לנוער, נוסדה תעשיה, נוצרה ספרות עשירה ונתפרסמו ספרי היסטוריה. בתקופה זו קמו מורים, מחנכים, הוגים ואנשי רוח שהשפעתם בחיי סין נמשכה עד תחילת המאה עשרים: קונג־פו־צה (קונפוציוס), לאו־צה, מונג־צה (מנציוס), מו־טי, יאנג צ’ו ועוד.

המורה הגדול של סין, שהשפיע על הדורות הבאים יותר מכל איש אחר בסין והשפעתו נתקיימה כאלפיים וחמש מאות שנים, היה קונג־פו־צה שחי במאה הששית לפני הספירה (מ־551 עד 479). הוא לא ייסד אמונה חדשה, גם לא יצר שיטה פילוסופית, ואף לא עשה גדולות בחייו בשטח הממלכתי, אבל היה שופע חכמה מעשית ומטיף לחיי תבונה, השכלה והגינות אישית וציבורית, הקים תלמידים שהעמיקו תורתו וקנה לעצמו שם־ועולם בתוך עמו, אם מפני שהוא גילם בתוכו את התכונות היסודיות של העם הסיני או מפני שהוא עיצב ברוחו את דמות העם. האימרות שלו שנשתמרו עד היום – אין בהן עמקות ומקוריות יתרה, אבל יש בהן טוב־טעם, בקשת צדק וגישה מעשית ומוסרית כאחת. הוא היה אומר כהילל אחריו: אל תעשה לאחרים מה שאינך רוצה כי אחרים יעשו לך. כשנשאל על־ידי תלמיד: מי הוא איש המעלה, ענה: מי שעושה תחילה בעצמו מה שהוא מטיף לאחרים, ואחר־כך הוא מטיף לאחרים אך ורק מה שהוא עושה בעצמו. הוא אמר: לימוד בלי חשיבה – אין בו תועלת. חשיבה בלי לימוד – יש בה סכנה. הוא התנגד לכל צורה של עריצות. מסופר עליו כי פעם שמע במקום מבודד אנקות אשה. שאל אותה למה היא מתייפחת. האשה ענתה: חותני נטרף על־ידי נמר, גם לבעלי קרה כדבר הזה והיום טרף נמר את בני. שאל אותה קונג־צה: ולמה את מתגוררת במקום מסוכן זה? ענתה האשה: מפני שפה אין שליט עריץ. קונג־צה פנה לתלמידיו ואמר: בני, תזכרו זאת – שליט עריץ אכזר מנמר.

בן־זמנו של קונג־צה היה לאו־צה, שלו מיחסים החיבור המטפיסי־המיסטי הנקרא טאו־טה־קינג (“ספר הנתיב ונצחו”). טאו (נתיב, דרך) היא המהות הפנימית, הנעלמה, הנצחית של ההוויה שאין להשיגה ואין להביעה באומר ודברים. היא נתיב היקום, המניע של החיים ושל הטבע, היא מעל לכל ובתוך כל. הצו של טאו הוא – להיות ולא לעשות. כמים הזורמים מאליהם פועל האדם לפי טאו בלי פעולה, משתכנע בלי הוכחות, מוכיח בלי דברים, משפיע בלי היות ניכר. המנהיג הטוב הוא זה, שהעם אינו יודע על קיומו, וכשמפעל מבוצע ומטרתו הושגה יאמר העם: אנו ביצענו ועשינו זאת.

במשך הזמן נהפכה הטאו לדת רצופה אמונות־הבל, ומנהגי פולחן ומעשי כישוף.

בתקופת שושלת צ’ו התקיים משטר פיאודלי, ובסוף ימי השושלת נתרבו המלחמות הפנימיות, ושליט חבל צ’ין הכניע כל יריביו, ועלה על כסא המלוכה בשנת 246 לפני הספירה וקרא לעצמו שי־הואַנג־טו, כלומר הקיסר הראשון; הוא הרס המשטר הפיאודלי, חיסל הנסיכויות הנפרדות וליכד את סין כיחידה ממלכתית אחידה, כאמצעי לליכוד – שרף כל הספרים שהופיעו עד ימיו, פרט לספרי הרפואה, החקלאות והרוקחות, שהניח בספריה הקיסרית. בשנת 206 קמה שושלת חדשה, שושלת האן. נתבטל האיסור על הספרים הישנים, המלומדים הוציאו ממחבואם הספרים שניצלו מהשרפה, ותורת קונג־צה שוב נתפשטה בעם. אז נוצר הספר ההיסטורי המונומנטלי של סטו־מא־צ’יין בשם דברי־הימים.

בתקופת האן המאוחרת כבשה סין שטחים רבים באסיה המרכזית ונקשרו קשרים עם הקיסרות הרומאית ביבשה ובים. על־ידי מגע זה עם המערב חדרה תורת הבודהא לסין. המצאת הנייר הביאה לפריחת הספרות (בשנת 105 לספירה), ואם כי שוב פרצו מריבות ומרידות פנימיות – הצליחו קיסרי האַן ללכד את ארצם במידה כזו – שהאחדות התרבותית וחזון קיסרות אחידה לא נגוזו עוד, ועד היום קוראים לעצמם הסינים בשם בני־האן.

במאה הרביעית, הלך פא־היין להודו והביא אתו כתבי־הקודש של הבודהיסם, ותורת הבודהא נתפשטה בסין, ומסין חדרה ליפאן. במשך הזמן קמו שושלות חדשות זו אחר זו, אולם הפריחה התרבותית לא פסקה. כתיבת דברי־הימים, ספרי פילוסופיה וציור נתרבו ונתעדנו. במאה התשיעית, אם לא לפני כן, כבר ידעו הסינים מלאכת הדפוס ובתקופת שושלת סינג (960־1279) נדפסו הקלסיקנים הסינים וספרי ההיסטוריה בהדר שלא היה כמוהו עד היום. ראש הממשלה ונג אַן שהיה בימי שושלת סינג כתב פירושים חדשים ומקוריים לקלסיקנים הסינים וניסה להנהיג מעין משטר של מדינת סעד: חלקות אדמות לאכרים, מס הכנסה פרוגרסיבי, פיקוח על מחירים. הוא חי במאה האחת עשרה (1021־1086).

בימי שושלת המנצ’ו (1644־1911) גדל שטח הקיסרות, התפתח המדע, נתחברו אנציקלופדיות, מילונים, ספרי גיאוגרפיה וקובצי מדע. בתקופה זו גדל לחץ אירופה על סין, ובמאה הי“ט פרצו המלחמות הראשונות בין סין ובין ארצות אירופה. יפאן שסיגלה לעצמה במחצית השניה של המאה הי”ט תרבות אירופה, הכריזה בשנת 1894 מלחמה על סין, פלשה לשנטונג ולמנצ’וריה וכבשה וויי־היי־ווי ופורט ארטור. אולם נצחון יפאן על רוסיה בשנת 1905 עורר תנועת־שחרור ומהפכה בסין. בראש התנועה התיצב המנהיג והמורה של סין החדש – סון־יאן־סן (1862־1925). הוא הביא לידי ביטול הקיסרות והקמת הרפובליקה (1911), הקים את מפלגת קו־אומינטנג וכרת בשנת 1923 ברית עם רוסיה הקומוניסטית למען שחרור סין מעול זרים, איחודה ומסירת השלטון לעם במשטר דמוקרטי. אחרי מותו התגברו הקומוניסטים הסינים ובחמש השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה השתלטו על כל יבשת סין וכוננו “הריפובליקה העממית” בסין.

לעם הסיני היתה במשך אלפי שנים הכרת עליונות על־פני עמים אחרים, והכרה זו לא פגה בתקופות של פירוד פנימי ופלישות חיצוניות. הכרת עליונות זו נחל גם הקומוניסם הסיני, והוא עושה מאמצים – לא בלי הצלחה – להתקדם ולהגיע לשיא ההתקדמות הכלכלית והתרבותית האפשרית בימינו, ובחריצותם, שאינה נופלת מזו של שום עם אחר בעולם, אין ספק שלא יעברו הרבה שנים והם ישיגו מטרה זו. בסוף המאה הקודמת עשה זאת יפאן והצליחה, ואין הסינים נופלים מהיפאנים בשקידה ובכשרון. לפי קצב הריבוי הטבעי בסין בשנים האחרונות (23 – לאלף)– יעלו אוכלוסי סין בעוד עשרים שנה לביליון נפש.

סין זו מהווה סימן שאלה גדול, ששום איש זר, וספק אם גם מישהו מראשיה ומנהיגיה, יוכל לפענחו בשעה זו בוודאות. לפני אלפיים שנה לא ידעו הסינים כלל על קיום עולם מחוצה להם, וראו עצמם כעולם כולו. בימינו אין עם בעולם, ואפילו האדיר והמרובה באוכלוסין, – ומבחינת האוכלוסין סין היא ראשונה בכדור הארץ, – יכול להתעלם משאר העמים, כי התלות ההדדית של כל העמים הולכת וגדלה. ואפילו סין מבינה שבימינו אלה אין אף היא יכולה לעשות כל העולה על רוחה, כי יש בעולם גורמים כלכליים, תרבותיים וצבאיים הגדולים וחזקים ומרובים גם מסין, ואף היא תלויה בהם, כשם שאחרים תלויים בה, והיא דוגלת, בכל־אופן בפומבי, בקשר עם ברית המועצות.

אבל אין ספק שסין מדאיגה את כל שכניה הקרובים באסיה, הגדולים והקטנים, ואפילו את הודו המונה אף היא קרוב לארבע מאות מיליון נפש (בשנת 1958 – מנתה הודו – 397,390,000 איש), ויתכן שהיא מדריכה במקצת מנוחתה גם של ברית־המועצות עצמה. כי אוכלוסי סין מתרבים בקצב מהיר ובכמות עצומה, ולרוסיה בשכנותה של סין יש שטחים רחבי־ידים והם כמעט ריקים. ברור עכשיו שסין לא תצטרף לעמים הדמוקרטיים, אבל ייתכן מאוד שלא תלך גם בעקבות ברית־המועצות. ואין ספק, שאף היא תשתתף על־פי דרכה – ואולי לגמרי על־דעת עצמה – ב“מלחמה הקרה”, ותחתור לא פחות משני הגושים המערביים (ביחס לסין – גם רוסיה היא במערב) לכבוש נפש עמי אסיה ואפריקה העומדים ברשות עצמם והעתידים בקרוב להתעצם.

לסין יש כמה יתרונות על־פני ברית־המועצות בנידון השפעה על ארצות אסיה ואפריקה: היא שייכת לגוּש בנדונג (הגוש האפרו־אסיאתי), ברית־המועצות לא הוזמנה כלל להשתתף בועידת בנדונג של 1955. אם כי אין הסינים שחורים, אבל גם אינם לבנים כרוסים, ולעובדה זו יש יתרון ידוע בעיני עמי אפריקה. סין כבר פתחה שגרירות בגיניאה עוד באוקטובר 1959, ואנשי מסחר ותעשייה ואמנות סיניים פועלים במרץ ובהצלחה רבה במדינה זו. שר החינוך הגיניאי חתם ביוני 1960 בפקין על הסכם תרבותי בין שתי הארצות. סין משדרת החל מאבגוסט 1959 לארצות אפריקה באנגלית, והיא משתתפת במימון המזכירות הקבועה של הוועידה האפרו־אסיאתית היושבת בקהיר. במזכירות זו פועל נציג סיני. סין מזמינה נציגים אפריקנים לבקר וללמוד בסין. באפריל 1960 הוקמה בפקין אגודה לידידות סינית־אפריקנית, והיא מטפלת באורחים הבאים מאפריקה.

אם נחלק העולם בין מוגדרים (בגוש הקומוניסטי מצד אחד ובברית נאטו מצד שני) ובלתי מוגדרים, שאינם קשורים בבריתות לשום צד – נמצא שבברית־וורשה הקומוניסטית (ברית המועצות ובעלות בריתה באירופה) – יש 305,586,000 נפש, ואם נוסיף את סין ושכנותיה הקומוניסטיות (699,740,000) – הרי 999,326,000. בברית נאטו נמצאים: בארה“ב ובקנדה 191,830,000 נפש ובארצות מערב אירופה – 236,541,000; יחד 428,371,000 נפש. נשארים “בלתי מוגדרים”: באירופה – 65,258,000, באמריקה הלאטינית – 198,170,000, באפריקה – 231,000,000, באסיה – 897,260,000, ובאוקיאניה (אוסטרליה, ניוזילנד ואיים אחרים) – 15,800,000, יחד – 1,407,488,000. מספרים אלה, כמובן, אינם משקפים נכונה מספר הקומוניסטים, הדמוקרטים המובהקים והנייטרלים. בתוך ברית נאטו יש כמה מיליונים שנוטים לקומוניסם, בגוש הקומוניסטי מחוץ לברית המועצות – הרוב הגדול אינו קומוניסטי, ובתוך ה”נייטרלים" לא כולם נייטרליים באמת. הודו שהיא נייטרלית, משתייכת לקהילייה הבריטית. במצרים יש משטר רודני שכלפי פנים הוא אנטי־קומוניסטי ובזירה הבין־לאומית הוא תומך־מתמיד בברית־המועצות. גיניאה באפריקה70 חיה במשטר הדומה למשטר קומוניסטי. בפקיסטן71 החברה בברית סאנטו הקשורה לאה"ב – שורר למעשה משטר צבאי. ואין בגושים המוגדרים והלא מוגדרים או הקוראים לעצמם נייטרלים לראות דעותיהם והשקפותיהם של התושבים הכלולים בהם, אלא עמדת הכוחות השליטים בלבד.

עובדה זו מגבירה ביתר שאת את “המלחמה הקרה”, כלומר המאבק האידיאולוגי, המדיני והפרופגנדיסטי על נפש העמים.

ההתחרות בין הגוש הקומוניסטי ובין המערב הדמוקרטי, ואף פעולתה העצמאית של סין בשטח הבין־לאומי, בלי־ספק, משבשת היחסים בין העמים ומגבירה המתיחות העולמית, גם אם אין גורסים אפשרות של מלחמת עולם אטומית, והן פותחות פתח לרודנים חסרי מצפון ועקרונות מדיניים וחברתיים לסכסך ולחתור תחת שכניהם ולסחוט מכל צד עזרה וסיוע לנרגנותם, כפי שאנו רואים דוגמה מובהקת לכך ברודן המצרי, הרודף קומוניסטים בארצו ומקבל סיוע צבאי וכספי מברית־המועצות; הוא מצטרף למקהלה “האנטי־אימפריאליסטית” של הגוש הקומוניסטי ויודע באותו זמן לסחוט עזרה כספית מרובה גם מארצות הברית, המעצמה “הארכי־אימפריאליסטית” לפי ההגדרה של הקרמלין, ואינו מרפה מניסיונותיו להשתלט בכוח על שכניו, כאשר עשה בסוריה ומוסיף לחתור תחת המדינות הערביות העצמאיות, גם במזרח־התיכון וגם בצפון־אפריקה.

אולם לא התחרות הגושים כשהיא לעצמה היא הבעיה המרכזית בימינו – אלא הנסיבות המקנות להתחרות זו כושר התפוצצות מסוכנת: והנסיבות הן – הפער העצום הקיים בין המדינות הוותיקות, – העשירות, המפותחות, המבוגרות ובעלות הנסיון המדיני, הכלכלי, והחברתי והתרבותי, – ובין המדינות החדשות באסיה ובאפריקה, – הדלות, העשוקות־חינוך ונעדרות נסיון־ממלכתי וידע מדעי וטכנולוגי. זוהי המכשלה הגדולה של ימינו, כשכל העמים הולכים ונעשים עצמאיים, אבל העצמאות כשהיא לעצמה אינה פותרת בעיותיהם הכלכליות, החברתיות והחינוכיות, אלא מחריפה אותן, באשר היא מטילה על המדינות הצעירות עול קשה שאין אולי ביכולתן לשאתו בכוח־עצמן בכל הארצות ומעמידה בפניהן משימות דחופות, שאין להן האמצעים וכוח־האדם המאומן לקיים אותן.

בנידון זה יש להבחין בין עמי אסיה ובין עמי אפריקה. עמי אסיה ברובם יש להם היסטוריה ומסורת תרבותית עתיקה, ובימי קדם וגם בימי־הביניים עלו בהשכלתם ובתרבותם וביצירתם המדעית והפילוסופית של עמי אירופה (פרט ליוון בתקופה הקלאסית וההלניסטית). יפאן בקצה מזרח אסיה אינה נופלת בידע ובטכנולוגיה שלה מעמי אירופה וארצות־הברית, אם כי רמת חייה נמוכה בהרבה מזו של אמריקה ואף מזו של אירופה המערבית. צריכת האנרגיה הממוצעת לגלגולת היא מדד, פחות או יותר נכון, של רמת־החיים. הצריכה הממוצעת בעולם של אנרגיה בשנה היא קצת יותר מטונה אחת של פחם לאיש. אבל ממוצע זה מטשטש ההבדלים בין ארצות שונות. בשנת 1950 היתה צריכת האנרגיה לאיש בשנה: בארצות־הברית – כשריפת 8 טונות פחם, באירופה – 2.5 טונה, וביפאן רק קצת יותר מטונה אחת. אולם רמת־החיים הנמוכה ביפאן אינה גורעת מרמת הידע, הכושר, הטכנולוגיה והייצור, שאינה נופלת מזו של הארצות המפותחות ביותר.

סין, כאמור, היא ארץ תרבותית עתיקה, ובכמה דברים (כגון בהמצאת הדפוס ואבק השריפה) הקדימה את אירופה. היא עושה עכשיו מאמצים נמרצים להדביק את התפתחותה המדעית והטכנולוגית של ברית־המועצות, וקצב התפתחותה מאז הקמת המשטר הקומוניסטי הוא הרבה יותר מהיר מאשר קצב התפתחות רוסיה תחת המשטר הקומוניסטי מאז 1917, ויש מנבאים שהיא תצליח להשתוות לרוסיה בעשר השנים הבאות.

הודו יצרה עוד באלף השלישי שלפני זמננו ספרות פיוטית, דתית ומטפיסית (ודות, בראהמאנות, אופאנישדות) ושירה אפית אדירה שערכה קיים עד היום הזה, והשפעתה של הודו בעולם בימי קדם אפשר להעמיד בשורה אחת עם ישראל ויוון. היא הוציאה מתוכה בתקופות שונות (ועד ימינו אלה) אישים דגולים, הוגים מקוריים, מדינאים מחוננים (כמֶלך אשוק במאה השלישית לפני הספירה) ובתוכם אחד האישים הגדולים ביותר בתולדות אדם, סידהארטא גאוטאמה הידוע בשם הבודהא (הנעור, או הנאור), שנתן לעמי אסיה המזרחית מהודו ועד יפאן תורת־חיים נאורה ומוסרית, שאין בה כל אחיזה “בהתגלות אלוהית” ובדברים שמעל הטבע, אלא בנויה על הגיון אנושי, התבוננות מעמיקה בטבע האדם ובטבע העולם ושאיפה לחיים טהורים, צודקים ועטורי חסד ואמת.

הוא נולד בצפון הודו, בעיר קאפילא־וואסטו, שהיא עכשיו בממלכת ניפאל, בין הודו ובין טיבט, במשפחה אצילה ועשירה; אך במלאות לו 29 שנים נתקל בפעם הראשונה בעוני, בסבל, בהתנוונות אנושית, שמחנכיו ניסו כל הימים להסתיר ממנו, – ולא רצה עוד לחיות חיי הרווחה והעושר, ועזב את אשתו וילדו הצעיר, ובאפלת הלילה עזב ארמונו ועיר מולדתו, החליף בגדיו החמודים ולבש בגדי נזיר, ובמשך שש שנים התהלך עם בראהמאנים ונזירים, ובסוף השנה הששית לחיפושיו ולהתלבטויותיו ולשיחותיו עם חכמי הודו מכיתות שונות, עמד לילה אחד תחת עץ־תאנה בהרהורים מעמיקים עד שגמלה בו ההכרה שהגיע לחֵקר האמת ולידיעת הדרך אשר יבור לו האדם. הוא היה אז בן 35. ארבעים וחמש שנה הטיף הבודהא את תורתו החדשה בכל רחבי הודו – תורת אהבת האדם והחי, תורת הצדק והחסד, תורת האמונה של האיש בעצמו ובאחריותו כלפי הזולת, ולא פחות מדבריו השפיעה אישיותו המקרינה אהבה וחסד וענווה וגדולה גם יחד.

הבודהא לא היה צנוע, כי הכיר בעליונותו האישית וברוממות האמת שעליו להביא לבני־אדם, אבל היה מצניע־לכת ולבוש אדרת צהובה וחי חיי נזיר, ואם כי הוא האמין בתום־לב בשליחותו הגדולה לא גבה לבו ולא רמו עיניו, ולא דבק בו אבק יהירות והתנשאות, אם כי רבבות אנשים העריצו אותו, וגם ניסו עוד בחייו להעלותו לדרגת אל; אבל הוא דחה בתוקף נסיונות אלה, והסביר לכל שאינו אלא איש בן־תמותה ככל בני־אדם אחרים.

תורת הבודהא היתה מרידה בדת ההינדואיסטית ששלטה בימיו. דת זו היתה מיסדת על ספרי הוודה (כתבי הקודש ההודים), שהיו מקובלים בבחינת תורה מן השמים ולא יצירת־אדם, על סמכותה ומרותה של הכת הבראהמנית, שרק לה נתגלו האמיתות הדתיות ולה בלבדה היו קשרים עם האלים, וסודות הדת היו נחלתה הבלעדית; במרכז הדת עמד פולחן קרבנות וזמירות מיסטיות לטובת הכוהנים (מכת הבראהמנים), והדת הכירה בשיטת הקסטות שפילגו את העם לארבע מעמדות – זה למטה מזה, שחיץ מפריד ביניהם, ומתחתם המוני “טמאים” האסורים במגע. הבודהא התנגד לכל אלה. הוא כפר בקדושת ספרי הוודה וסמכותם, לא הכיר בעליונות הבראהמנים, שלל פולחן הקרבנות, לא הודָה בהבדלי הקסטות, וכל האנשים והנשים היו שווים בעיניו, וגם לא האמין בשום סמכות אלילית או אלוהית, אלא בהגיון האנושי ובהבנת הטבע. הוא סירב להביע דעה על מה למעלה ועל מה למטה. הוא אמר: “אל תקבלו מה שאומרים לכם, מה שמקובל במסורה, אל תאמינו בדברים באשר הם כתובים בספרינו, או מפני שהם נשענים על אמונה מסורתית, או מפני שהם יצאו מפי מוריכם. היו נא מאור לעצמכם – כל אלה החיים עכשיו או אחרי מותי, ויסמכו אך ורק על עצמם ולא ישענו על זולתם, – רק אלה עלולים להגיע לשיא הפיסגה”. תורת הבודהא המקורית היתה נקיה מכל פולחן וגם מכל מטפיסיקה. זו היתה תורת חיים שיבור לו האדם, – ללא ניסים, ללא מסורת, ללא סמכות מיסתורית, ללא פולחן; הבודהא לימד את תלמידיו ארבע “אמיתות אצילות”:–

1.  על תלאות האדם; 2) סיבתן; 3) הרחקתן; 4) והדרך להרחקתן.

תלאות האדם אינן מקריות ואינן באות מן החוץ, אלא טבועות בהוויתו: חולי, זקנה, מוות, כיסופין למה שאין, הפרידה מדברים אהובים. סיבת התלאות מקורה ביצרי האדם, והדרך להרחקתם – הוא כיבוש היצר. הוא לימד האנשים לאַמץ רצונם ולהגביר דעתם, למען התעלותם ולמען גילוי הסגולות הנעלות הגנוזות בתוכם. הוא האמין בחוק הסיבתיות, וראה בתבונת האדם וברצונו – המניע הפנימי להשתפר ולהשתחרר מהיצרים הרעים המרעילים חיי האדם.

הבודהיסם התפשט בכל ארצות המזרח־הרחוק – בבורמה, בציילון, בסיאם (תאי), בקמבודיה, בטיבט, בניפאל, בסין וביפאן, והוא נתפצל במשך הזמן לכיתות שונות. הראשיות ביניהן הן: הינאַיאנא (הנתיב הקטן) ומאהיאנא (הנתיב הגדול). הינאיאנא, קרוב יותר לבודהיסם הקדום, והוא שליט בארצות הדרום (ציילון, בורמה, סיאם); המאהאיאנא שקלט במשך הזמן יסודות חדשים לגמרי, נתפשט בצפון – בניפאל, בסין וביפאן. בהודו עצמה כמעט שלא נשאר זכר לבודהיסם, והוא נבלע בהינדואיסם המורכב מיסודות שונים ואינו נרתע גם מסתירות פנימיות ומסתגל בנקל לדעות חדשות. חמרנות ורוחניות צרופה, ריבוי־אלים ומוניסם קיצוני, עבודת אלילים וכפירה באלוהות, – כל אלה פרנסו זה בצד זה המחשבה ההודית, והוגי הודו פיתחו שיטות אלה כנחלים המשתפכים לים אחד. והמחשבה ההודית בתקופה האחרונה, אף על פי שהיא מושפעת במידה רבה מ“ההשכלה” האירופית, מוסיפה ללכת בשבילה המיוחד, מתוך קשר עם הספרות ההודית העתיקה וזו של ימי הביניים – הוודות, האופנשידות, בהאגאוואט־גיטא. במאת השנים האחרונה הקימה הודו שורה של אנשי־רוח גדולים – רמאקרישנא, וויווקאנאנדה, ראבינדראנאט טאגורה, קרישנאמורטי, אורובינדו, ראדאקרישנאן והגדול בכולם – מאהאטמא גאנדי, מאנשי הרוח הגדולים ביותר במאה העשרים. הוא נלחם בעוז ובחריפות נגד השעבוד הבריטי, – אבל בלי מעשי אלימות, והוא ניצח: – בחמשה־עשר באבגוסט 1947 הודו נעשתה עצמאית. נתחסל בלי הפרעות שלטון והנסיכים המרובים – 136 נסיכויות, קטנות וגדולות – הגדולה בכולן היתה היידראבאד72. מיד לאחר עצמאותה עמדה הודו בפני בעיה חמורה – קליטת חמישה מיליונים פליטים מפקיסטאן, שהוכרזה כמדינה מוסלמית. כתגובה על כך נתעוררה תנועה חזקה להכריז על הודו כעל הינדוסטאן, כלומר, על מדינה הינדואיסטית, אולם מאהאטמא גאנדי התנגד לכך בכל תוקף, ואחד הקנאים ההינדואיסטים רצח את גאנדי בסוף ינואר 1948 בניו־דלהי. בשנת 1949 נתקבלה החוקה החדשה, שהכריזה את הודו לריפובליקה, אולם הודו הוסיפה להיות קשורה לבריטניה כחברה בקומונוולת הבריטי. הודו קיבלה השיטה הפדרלית של ארצות־הברית והשיטה הפרלמנטרית וכן גם שיטת הבחירות של בריטניה. המחוזות השונים נקראו בשם מדינות, כמו בארצות־הברית, אולם הממשלה הפדרלית בהודו יש לה מרות יותר גדולה מזו של ארצות־הברית בכל מדינה; היא מוסמכת להתערב בענייניהן הפנימיים של המדינות וגם לסלק את הממשלה באחת המדינות, כאשר קרה הדבר במדינת קויראלה, שבה הוקמה ממשלה קומוניסטית.

הבעיות החמורות של הודו – הוא עוני ההמונים, ביחוד בכפר (יש בהודו – 560,000 כפרים, המכילים יותר משמונים אחוז של תושביה), הבערות והתחלואה. ההכנסה הממוצעת בהודו לגולגולת בשנה היא 70 דולר. אריכות החיים הממוצעת בהודו היא מהקצרות ביותר בעולם: 32 שנה (של נשים רק 31 שנה, – אם כי כמעט בכל הארצות הנשים מאריכות ימים יותר מהגברים). גם תמותת הילדים היא הגדולה בעולם: 185 – לאלף. הממשלה ההודית בראשותו של נהרו עושה מאמצים לתעש את הודו, לפתח תוכניות של חומש, ומקבלת לשם כך עזרת ארצות־הברית, גרמניה המערבית, ברית־המועצות, אנגליה וצרפת. אינובה בהאוובה, אחד מתלמידי גאנדי, הנעזר גם על־ידי מי שהיה המנהיג במפלגה הסוציאליסטית בהודו ג’ייפראקאש נאראיאן, חולל תנועת “בודאן” – מתת־חנם של אדמות על־ידי בעלי אחוזות גדולים לכפריים מעוטי־קרקע. נהרו הכריז על נייטרליות ביחס לשני הגושים העולמיים, אולם נייטרליות זו לא הצילה את הודו מהתגשויות חמורות עם סין. לפי טענת נהרו תפסה סין שטחים גדולים של הודו על הגבול המשותף, והסכסוף טרם סודר; כמו־כן לא סודר הסכסוך בין הודו ובין פאקיטאן בנוגע לקשמיר, שתושביה הם כמעט כולם מוסלמים.

בורמה שנכללה בקיסרות הודו הבריטית בשנת 1885 היתה ממלכה עצמאית מימי קדם, ובמאה התשיעית התפשטה בתוכה תורת הבודהא. בין מלכי בורמה הצטיינה ביותר המלכה שין סאובן אשר מלכה בשנות 1453־1472. סוחרי ונציה היו האירופים הראשונים שהגיעו לבורמה בשנת 1435. כל המסחר הימי של בורמה היה בידי הודים וערבים כי לבורמה לא היו אניות. בסוף הרבע הראשון של המאה הי“ט הסתכסכה בורמה עם השלטון הבריטי בהודו. אחרי המלחמה השלישית באותה המאה בשנת 1885, סיפחה בריטניה את בורמה להודו. ב־1920 הוקמה אוניברסיטה ברנגון על־ידי האנגלים. כל הפקידות הגבוהה היתה בריטית, אולם אחרי 1923 חדרו בורמנים גם למשרות הגבוהות. באותה שנה הוקם ע”י הבריטים בית־מחוקקים בבורמה, ורוב חבריו היו נבחרים, אולם רק חצי התיקים, הבלתי חשובים ביותר, נמסרו לידי בורמנים. בשנת 1942 כבשה יפאן את בורמה וארבעת אלפים בורמנים לחמו לצדה של יפאן, באשר האמינו כי יפאן באה לשחרר את ארצות אסיה. אורד ווינגייט, הידוע בארץ בשם “הידיד”, ואשר אירגן פה בימי המנדט הבריטי “פלוגות הליל” היהודיות להילחם נגד הכנופיות הערביות, ניהל המלחמה נגד היפאנים בבורמה ונהרג שם בהתנגשות אווירית ב־24 במארס 1944. הגנרל הבורמני אונג סאַן הבין כוונותיה האמתיות של יפאן, בא בדברים עם האנגלים ובמארס 1945 ניהל צבאו נגד היפאנים. אחרי המלחמה בא לידי הסכם עם אנגליה על עצמאות בורמה, ובעמדו בראש “הליגה האנטי־פשיסטית לחופש העם” נבחר לראש־הממשלה, בקבלו בבחירות רוב עצום.

ביום 19 ביולי 1947 נרצח אונג סאן עם ששה חבריו בישיבת הקבינט. או־נו ירש מקומו של ידידו אונג סאן, וקשר קשרים אמיצים עם ישראל.

שטחה של בורמה הוא 677,950 קמ"מ, וישובה (בשנת 1958) 20,255,000.

שלא כהודו, פקיסטן וציילון, שהצטרפו אחרי עצמאותן לחבר העמים הבריטי, נשארה בורמה מחוץ לחבר.

פרס הקרובה קרבת גזע ולשון להודו הארית – אף היא מארצות התרבות העתיקות באסיה, והוציאה מתוכה כובשים ומלכים דגולים שהצטיינו לא רק בגבורתם ובחכמתם המדינית, אלא גם במידותיהם האצילות – ככורש הגדול, מייסד הקיסרות הפרסית (במחצית המאה הששית לפני הספירה), אשר ידע להתהלך בגודל־נפש ובידידות לעמים הנכבשים ושימש בזאת דוגמא לאלכסנדר מוקדון. הוא ידע לא רק להתכבד, אלא גם להתחבב על־ידי העמים שסרו למשמעתו. הפרסים קראו לו אבא, היוונים שתחת שלטונו, ראו בו נגיד ומחוקק גדול, והיהודים כינו אותו בשם משיח ה‘. הוא שהכריז על שיבת־ציון הראשונה לאחר שלכד את בבל. "ובשנת אחת לכורש מלך פרס – ויעבר קול בכל־מלכותו וגם – במכתב לאמר: כה אמר כורש מלך פרס – כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אלוהי השמים והוא פקד עלי לבנות־לו בית בירושלים אשר ביהודת. מי בכם מכל־עמו ה' אלוהיו עמו ויעל" (דברי הימים, ב‘, ל"ו 23, גם עזרא א’ 2).

הנביא הגדול שקם לפרס בימי קדם (חי באמצע המאה השביעית עד הרבע הראשון של המאה הששית לפני הספירה) היה זרתושטרה. כתבי הקודש של פרס העתיקה שנכתבו בלשון אווסטה נשמדו ברובם. בין השיירים שנשתמרו עד ימינו ישנם מעין מזמורי תהלים, שבהם לימד זרתושטרה המוסר הצרוף, שהעמיד אותו על שלושה דברים: מחשבות טובות, דיבורים טובים, מעשים טובים.

האל ורוּּנה של ההודים האריים (ביוונית – אורנוס – שמים) נהפך בתורת זרתושטרה לאהורה, כלומר הריבון, או אהורה מַזדָה “הריבוֹן של הדעת הרבה”, כלומר – אל עליון ובורא עולם. תארי אהורה מזדה הם רוח טובה, צדק, חסד, אלמוות; ואם כי לעומת אהורה מזדה, שהיה אל האור הטוב, הועמד אריהמן, מעין השטן שבספר איוב, התגלמות החושך והרע, הרי היו בתורת זרתושטרה נצנוצים של אמונה באל אחד, ייתכן מתוך השפעת היהדות שחדרה לפרס. בתקופה מאוחר נהפכו באווסטה התארים של האורה מזדה לאלים בפני עצמם, ותורת זרתושטרה נשתבשה, כאשר נעשה הדבר בתורת הבודהא, שחי אף הוא באותה תקופה.

זרתושטרה האמין בהשארת הנפש ובתחיית המתים, וקשה להכריע אם הוא קיבל אמונה זו מהיהודים או היהודים הושפעו בנדון מהפרסים.

אלכסנדר מוקדון כבש במאה הרביעית (בשנת 331 לפני הספירה) את מלכות פרס בימי דריווש השלישי, אולם כל נסיונותיו ונסיונות יורשו ליַוון את פרס לא הצליחו. וכשמונים שנה אחרי כיבוש אלכסנדר, התקומם שבט פרסי, הידוע בשם פרתים נגד שלטון יורשיו של אלכסנדר מבית סיליבקידים, והתנגדות הפרתים לאנטיוכוס אפיפנס במאה השנייה (לפני הספירה) סייעה לעמידת החשמונאים נגד המושלים היוונים. המלכות הפרתית היתה היחידה אשר עמדה בהצלחה כל השנים נגד התפשטות רומא במזרח. בראשית המאה השלישית אחרי הספירה קמה בפרס שושלת חדשה, שושלת הסאסאנים, ובימיה חזרה לקדמותה גדולת פרס. המלך ארדשיר, מיסד השושלת הסאסאנית, חידש בכל זהרה אמונת זרתושטרה וכונן משטרו על יסודות הצדק. הוא אמר: “אין שלטון בלי צבא, אין צבא בלי הון, אין הון בלי חקלאות, אין חקלאות בלי צדק”. בימי שאהפוּר הראשון, בנו של אַרדשיר קם “נביא” חדש בפרס בשם מני והטיף לאמונה חדשה שהיתה תערובת של נצרות ותורת זרתושטרה. בשנת 615 לספירה לכד אחד ממלכי הסאסאנים, בעזרת צבא יהודי של 30,000 איש את ירושלים, שהיתה בידי הביזנטים. אולם כעבור חמשים שנה נפלה מלכות פרס בפני הסתערות יוצאי ערב נאזרי אמונת מוחמד. פרט לחלק קטן של העם הפרסי ששמר בעקשנות על אמונתו הקדומה – רובם נמצאים בימינו בהודו, בשם פרסים, – קיבל כל העם הפרסי אמונת האיסלם בנוסח השיעי, אולם בניגוד לשאר עמי המזרח התיכון ואפריקה הצפונית – שמר על לשונו הפרסית. פרס הוציאה מתוכה משוררים גדולים בלשון הפרסית, – פירדוסי מחבר האפוס הפרסי הגדול בשם שאַהנאמה, שירי עומר כייאם, חאפיז ועוד. כייאם חיבר גם ספרים רבי־ערך באלגברה ואסטרונומיה, שהיו בזמנם ספרי־מופת. גם חלק גדול של הספרות הערבית בתקופת הזוהר של האיסלם הערבי – הוא פרי חכמי פרס, כגון המלומד הגדול של ימי הבינים אבו עלי בן סינא (הידוע בספרות האירופית בשם אבו־סנה), הפילוסוף התיאולוגי הגדול אלגאזאלי ועוד.

ספרי הרפואה והפילוסופיה של אבו־סנה תורגמו ללטינית, ומהמאה השתים־עשרה עד המאה השבע־עשרה שימשו ספרי־מופת באירופה.

שכנותה של פרס לרוסיה האדירה העמידה לא פעם בסכנה את קיומה של עצמאות פרס, אולם היא הצליחה לקיים ריבונותה עד ימינו אלה, והיא מתכוונת לחוג את מלאת אלפיים וחמש מאות שנה למלכות כורש הגדול. במידה ידועה יהיה זה גם חג יהודי, כי ישעיהו הנביא ניבא על כורש במלים אלה: " כה אמר ה' למשיחו לכורש, אשר החזקתי בימינו, לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח, לפתח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו. אני לפניו אלך, והדורים אישר". (ישעיהו, מ"ה, 1־2).


* * *


מבחינת ההשפעה על ההיסטוריה האנושית בשלוש היבשות של העולם הישן עולה על כל ארצות אסיה מדבר גדול בקצה אסיה המערבית־דרומית, המדבר הערבי, אשר תושביו כמעט שלא מילאו כל תפקיד בהיסטוריה האנושית וגם ברחבי אסיה עד המאה השביעית לספירה, – עד שקם במכה נביא האיסלאם מוחמד, שנולד בשנת 580 או שנים אחדות לפני כך. שבטי ערב היו עובדי אלילים, אולם היו בערב הרבה שבטים יהודים וגם מספר נוצרים, ומוחמד בנדודיו בין מכה ודמשק היה משוחח גם עם יהודים וגם עם נוצרים, ומהם קיבל רעיון האל האחד והיחיד ובשנת הארבעים לחייו פעמה בלבו הרגשת שליחות להביא לעמו ולעולם בשורת האל היחיד. תחילה הטיף תורתו החדשה לאשתו ולאחדים מקרוביו, אולם בני עירו לעגו לו ולתורתו, ובשנת 622 נמלט ליתריב (מדינה) (משנה זו מתחילה הספירה המוסלמית ונקראת על שם ה“היג’רה” (הגירה) – של מוחמד). פה הטיף מוחמד בגלוי ובעוז את אמונתו החדשה, ובמשך אחת־עשרה שנה של חיי מוחמד אחרי ה“היג’רה”, כל חצי האי ערב, לרבות מכה, קיבלו תורת מוחמד. האיסלאם לא הבחין כנצרות, בין אלוהים ובין הקיסר, והאיסלאם נולד מלכתחילה כאמונה וכמדינה גם יחד. אמונה באל אחד ומדינת שליחו של האל. האיסלאם איחד את כל שבטי ערב על־ידי שכנוע ועל־ידי החרב. שלושת השבטים היהודים שישבו בערב סרבו לקבל את האיסלאם – שניים נאלצו לעזוב את ערב, והשבט השלישי הוגר לפי חרב. מותו של נביא האיסלאם לא החליש את התנופה הכובשת של האמונה החדשה, אלא להיפך. שום דת לא נתפשטה במהירות ובתנופה אדירה כאיסלאם. המזרח־התיכון בראשית המאה השביעית היה מחולק בין הקיסרות הביזנטית ובין הקיסרות הפרסית. יורשיו של מוחמד: אבו בכר ועומר פתחו בכיבושים מחוץ לערב – כיבושים דתיים ומדיניים, שההיסטוריה האנושית לא ידעה כמוהם עד אז. מקודם נכבשו א"י וסוריה; ובשנת 636 הנחילו צבאות ערב מכה ניצחת לכוחות הביזנטיים על נהר הירמוק. בשנת 637 נכבשו עיראק ופרס ועמיהם נאלצו להתאסלם. ורק פרס הצליחה, כאמור לעיל, לשמור על לשונה. בשנת 640 ניגף הצבא הביזנטי במצרים לפני הכובשים הערבים; אחרי מצרים נכבשו קירינייקה וטריפוליטניה. בראשית המאה השמינית היתה כל אפריקה הצפונית עד האוקיאנוס האטלנטי ביד הערבים. בכל הארצות הנכבשות נאלצו העמים לקבל האיסלם, והדבר המפליא ביותר הוא זה, שיחד עם הדת קיבלו עמי אפריקה הצפונית את הלשון הערבית, ולשונותיהם הלאומיות נשתכחו: בשנת 711 עברו הערבים ליבשת אירופה וכבשו כמעט כל ארץ ספרד, והסתערו גם על צרפת, אבל פה ניגפו בשנת 732 על־ידי קרל “הפטיש.(Charles Martel)”

באסיה נתפשט הכיבוש המוסלמי מעבר לפרס והגיע עד אפגאניסטאן (בתחילת המאה התשיעית). התושבים נאלצו לקבל את האמונה החדשה. משם חדר האיסלאם לקצות הודו. במאה השמינית חדר האיסלאם לאסיה המרכזית – ושבטים מונגוליים ובתוכם תורכים קיבלו האיסלאם. בתקופה יותר מאוחרת הפכו התורכים המוסלמים, שנעו ממזרח למערב, להיות שליטי האיסלאם. באבור התורכי, מצאצאי תימור לנג, המושל באפגאניסטאן, כבש את הודו וקבע את בירתו בדלהי (בשנת 1515), והודו נשארה תחת שלטון מוסלמי עד הכיבוש הבריטי. מהודו התפשט האיסלאם החל מהמאה השש־עשרה לאינדונסיה, שהיא עכשיו המדינה המוסלימית מרובת האוכלוסים ביותר בעולם.

מאפריקה הצפונית התפשט האיסלאם דרומה – לסודן האנגלית והצרפתית, למאוריטניה, לסנגל, לצ’אד, לגיניאה, לניגר, לניגריה הצפונית, לארצות סומאלי ואריטריאה ולקצות אפריקה המזרחית.

באירופה המערבית התגברה הנצרות על האיסלאם, והמוסלמים גורשו כליל מספרד, אולם בקצה אירופה המערבית נתבצרו המוסלמים התורכים באמצע המאה הארבע־עשרה, ובשנת 1453 כבשו את קושטא מידי הביזנטים ועד היום היא בידם, והשטח של תורכיה באירופה הוא 23,485 קמ"ר, ותושביו למעלה משני מיליון (בתוכם מיעוטים יהודים, יוונים וארמנים). בתורכיה כולה למעלה מ־25 מיליון תושבים.

עם השתחררות אפריקה – ילך וירבה מספר המדינות המוסלימיות ויחד עם ארצות צפון־אפריקה, שבכולן שלטת הדת המוסלמית וגם הלשון הערבית, כוחו של האיסלאם יעלה בעולם.

אם לא נמנה תושבי הארצות המוסלמיות במרכז אסיה, שהן חלק של ברית־המועצות – הרי מספר הארצות המוסלמיות העומדות ברשות עצמן בשנת 1960 מגיע ל־29, והן מונות כשלוש מאות ושלושים וששה מיליון נפש (מהם בערך 74 מיליון באפריקה, וקרוב ל־262 מיליון באסיה).

אם כי לא בכל הארצות האלה הדת קובעת מדיניות הממשלות (כגון בתורכיה, פרס, וברוב המדינות האפריקניות שהיו מקודם אחוזות צרפתיות), שהרי הקשר בין ארצות האיסלאם הוא הרבה יותר חזק מהקשר בין ארצות הנצרות, אפילו ארצות הנצרות הקתולית.


* * *


באפריקה יש רק עמים מעטים שיש להם היסטוריה רצופה ומסורת־קדומים. העמים בצפון־אפריקה נותקו לגמרי מעברם ומלשונם – על־ידי כיבוש האיסלאם והמרת לשונם הלאומית בלשון הערבית. בדרום־אפריקה השתכנו יוצאי הולנד, ובזמן קרוב למאתים שנה כאילו נהפכו לאומה בפני עצמה, שאין לה כל זיקה נפשית לארץ מוצאה, אבל הם התפשטו על פני שטח עצום התופס 1,223,400 קמ"ר, ורק 12 איש יושבים על כל קילומטר מרובע. כ־14% מהתושבים הם לבנים, ורק להם יש זכויות אזרח, וכשנים־עשר מיליון שחורים ממוצא אפריקני הם לגמרי משוללי זכויות. אולם כמעט כל העבודה במשק הלבנים נעשית על־ידיהם, באופן שהמיעוט השליט תלוי בעצם קיומו הכלכלי ברוב המופלה. יש בארצות אפריקה השחורה הרבה תושבים הודים ומספר לא קטן של תושבים סורים ולבנונים, שכמעט כל המסחר הוא בידיהם. ארצות אפריקה השחורה הן יותר מושגים גיאוגרפיים, שתחומיהם נקבעו על־ידי הכובשים האירופים, מאשר עמים שיש בהם סימנים לאומיים משותפים: לשון לאומית, עבר מדיני משותף, מסורת תרבותית.

הלשונות הנפוצות בקרב עמי אפריקה הן יותר משמונה מאות, ומתחלקות לחמש משפחות עיקריות: בושמנית, באנטו, חמית, סודנית (סודאן בערבית – שחורים) ושמית. הלשונות השמיות הן ערבית בצפון־אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, ואמהרית ובנותיה טיגרי וטיגרניה, באתיופיה. לשונות חם קרובות במקצת ללשונות שם והן נפוצות בקצה הדרומי של צפון־אפריקה. הלשונות הבושמניות או ההוטנטוטיות היו נפוצות בדרום־אפריקה, והן הולכות ונשכחות. על מספרם של הניבים והלשונות המדוברים בקרב השבטים השחורים אין ידיעות מדוייקות. כל שבט יש לו ניב משלו, וגם בארצות קטנות מתהלכות כמה וכמה לשונות או ניבים שונים. בקניה, באוגנדה ובטנגנייקה ובשאר שטחים באפריקה המזרחית נפוצה השפה הסווהילית, נוסף על הניבים השבטיים, לשפה הסווהילית חדרו המון מלים ערביות.

המיעוט שלמד בבתי־ספר באפריקה השחור מדבר צרפתית – בארצות שהיו או שהנן עוד תחת שלטון צרפתי, וכמו־כן בקונגו שהיתה בלגית, ואנגלית בארצות של השלטון האנגלי. בכמה ארצות, רק שתי לשונות אירופיות אלו משותפות לתושביהן, והן נשארות הלשונות הרשמיות והמשותפות גם לאחר העצמאות. במושבות הפורטוגליות – אנגולה ומוזמביק ועוד – לשון הלימוד היא פורטוגזית. מספרם של תושבי המושבות הפורטוגליות הוא למעלה מאחד־עשר מיליון וחצי, כמעט פי אחד־וחצי מתושבי פורטוגל עצמה. תושבי הארצות באפריקה השחורה, שבהן התהלכה בבתי־הספר הלשון הצרפתית הם קרוב לחמשים־ושנים מיליון, מהם היו או עודם גם עכשיו (רואנדה אורונדי, 4,700,000 תושבים) בשלטון בלגי, והיתר בשלטון צרפתי. לא נכללו כאן תושבי ארצות צפון־אפריקה וסחרה. הארצות שעמדו או עומדות עדיין תחת שלטון בריטי מונות למעלה מחמשים ושמונה מיליון תושבים, מהם למעלה מארבעים מיליון נתעצמו כבר (כולל גם ניגריה).

באופן זה יהיו שלוש לשונות שליטות באפריקה, שלושתן ממוצא לא אפריקני: ערבית, צרפתית ואנגלית. הלשון האפריקנית היחידה שתתחרה בהן במקצת במשך השנים תהיה סווהילית, וברפובליקה המאלגאשית – גם הלשון המקומית. מצב דומה לזה קיים במידה ידועה בארץ השנייה בגודלה באסיה – בהודו. אף שם מתהלכות עשרות לשונות מקומיות, ולשון־המשכילים הכללית היא אנגלית.

כאמור לעיל, היתה רק פינה אחת באפריקה הצפונית, – עמק הנילוס, שמילאה בעבר הרחוק תפקיד תרבותי ראשון במעלה במשך אלפי שנים. אולם זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה שמצרים נכבשה על־ידי זרים (פרסים יוונים, רומאים ואחרים), והכיבוש הערבי במאה השביעית מחה לחלוטין עברה ולשונה של מצרים, ותרבותה העצמית חלפה ועברה מן העולם. היתה בצפון אפריקה עוד מעצמה חשובה – קרת־חדשה (קרתגה), שנבנתה על־ידי יוצאי צור וצידון בשנת 850 לפני הספירה, בשטח שנקרא היום תוניס, ושפתה היה ניב עברי, והיא מילאה תפקיד מדיני וכלכלי חשוב בצפון־אפריקה ובאגן ים־התיכון, והיא שהוציאה מתוכה אחד המצביאים הגדולים ביותר בתולדות האנושות – חניבעל (תוארו היה “שופט”), אשר הביס צבא רומא על־יד קאנא בשנת 216, ומסיבה בלתי ידועה הניח לעיר רומא ולא כבשה, אם כי לא נראתה כל מניעה צבאית לכך, ולאחר זמן, כשרומא נתחזקה, והאוליגרכיה התגרנית של קרת־חדשה, שלא ראתה בעין יפה התעלותו של חניבעל, מנעה ממנו כל עזרה, וצבאו של חניבעל ניגף על־יד זאמה בשנת 202 לפני הספירה, נכבשה קרת־חדשה בסופה ונחרבה על־ידי הרומאים (בשנת 140).

האישיות הגדולה והיחידה, שרישומה והשפעתה בתולדות התרבות וההתעלות האנושית קיימים עד היום, שנולדה ביבשת אפריקה לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה היתה זו של משה רבינו, ואף הוא היה רק דור שלישי במשפחת יורדי מצרים שבאה מארץ העברים בימי יוסף, כלומר מארץ ישראל.

היהדות שקדמה לכל שאר הדתות הגדולות – נשארה בתחומי העם היהודי, ורק עם פיזור היהודים בעולם הופיעה בארצות אירופה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. הנצרות, שאף היא נולדה בארץ ישראל, נתפשטה בעיקר בקרב עמי אירופה וצאצאיהם באמריקה ואוסטרליה. באסיה אין אף מדינה נוצרית אחת שעומדת ברשות עצמה, פרט לפיליפינים. אתיופיה היתה עד התיישבות ההולנדים בדרום־אפריקה – המדינה הנוצרית היחידה ביבשת אפריקה. מדינה זו דוגלת במסורת, שמלכיה הם צאצאי שלמה המלך ומלכת שבא. היא נכבשה לנצרות במאה הרביעית לספירה, והיא שהחריבה במאה הששית (בשנת 539) את המדינה היהודית שהיתה קיימת תחת מלכותו של יוסף דו־נווס.

רק עם חדירת עמי אירופה לאפריקה במחצית השנייה של המאה הי"ט – התפשטה הנצרות בקרב האפריקנים השחורים (בקונגו, בניגריה, בגאנה, בקניה, באוגנדה, בטנגנייקה, במדגסקר ועוד). היהדות כידוע הולידה את הנצרות ואחר כך את האיסלאם. שלוש אמונות אלו התפשטו בכל היבשות; ואם נוציא מן הכלל ברית המועצות הדוגלת באתאיסם (אם כי מרובים בה המאמינים הנוצרים, המוסלמים והיהודים), נמצא שיש בעולם מדינה יהודית אחת (באסיה), המונה רק 2,000,000 איש, 21 מדינות מוסלמיות באסיה ובאפריקה המונות 317,000,000 תושבים, 62 מדינות נוצריות בכל היבשות המונות 923,765,000 תושבים. אולם באסיה בלבד (מחוץ לרוסיה האסיאתית) יש 13 מדינות, שאינן לא נוצריות ולא מוסלמיות, המונות 1,294,603,000 איש – יותר מכל המדינות הנוצריות, המוסלמיות והיהודיות גם יחד. בחשבון זה לא נכללו השטחים באסיה ובאפריקה שעדיין לא הועמדו ברשות עצמן, שבקרבם נפוצה בעיקר האמונה הנוצרית או המוסלימית. (בכל מדינה נוצרית, מוסלימית ויהודית גרים כמובן מספר לא קטן של בעלי אמונות אחרות. מספר היהודים, הנוצרים והמוסלימים במדינות של הסוג הרביעי קטן בערך). זאת אומרת שתורת היהדות גם בצורתה המקורית, וגם בגלגולה הנוצרי או המוסלמי, לא הגיעה כמעט למחצית המין האנושי המרוכז באסיה, מהודו ועד יפאן.


* * *


תיורים באפריקה במאה התשע־עשרה מעבר הדרומי של מדבר סחרה היו דורשים עוז־רוח וגדלות אישית שהיתה רק נחלת אנשי סגולה מעטים.

בימינו אפשר לכל אדם להגיע לכל פינה באפריקה במשך שעות אחדות בטיסה אווירית. בעזרת הרדיו יכול איש היושב בכל מקום באירופה ובאמריקה ובאוסטרליה לשמוע כל הנאמר והנעשה ברחבי אסיה ואפריקה ולהיפך. דרכי התחבורה והקשר החדישות קיצרו מרחקים, קירבו רחוקים והפכו את כדור הארץ המפוצל והמחולק לארצות ולמדינות שונות מרוחקות זו מזו, – לעולם אחד משולב ותלוי זה בזה, והשפיעו על עמים נחשלים, דלים וכאילו חסרי־אונים, למרוד בשליטיהם הזרים ולכבוש עצמאות בכוח או בדרכי שלום. וזהו סוד המהפכה המדינית הגדולה בהיסטוריה האנושית שאנו עומדים בתוכה. אולם מתן העצמאות לכל העמים, שלא נסתיים עדיין, אבל שסיומה המלא אינו מוטל בספק, לא חיסל ולא הפחית את הפער העצום בעושר, בתרבות, בבריאות ובאריכות ימים שבין שתי היבשות העתיקות – אסיה ואפריקה, ובין אירופה, אמריקה ואוסטרליה. והעמים שקיבלו בזמן האחרון ועומדים לקבל בזמן הקרוב עצמאותם – רואים את הפער הזה ומבינים, כי העצמאות בלבדה אינה פתרון בעיותיהם, אלא מפתח לביצוע המשימות הקשות והדחופות להעלות בניהם משפל הבערות, העוני והתחלואה. ואחדות־הגורל של המין האנושי, ההולכת וגדלה בימינו בעקבות התקדמות דרכי התחבורה והקשר, הופכת סתימת הפער למשימה אנושית כללית ומטילה חובות על העמים העשירים המפותחים והמתקדמים לבוא במלוא יכולתם לעזרת העמים הדלים, הנחשלים ומעוטי היכולת, ומשימה זו גופה נהפכת למקור־מחלוקת והתחרות בין הגושים, בין המזרח ובין המערב, בין הדמוקרטיה והסוציאליסם ובין הקומוניסם הטוטליטרי.

כל עמי אפריקה, אמריקה הלטינית, אוסטרליה ורוב עמי אסיה וכמה עמים באירופה – הם בלתי מוגדרים, והם כחצי המין האנושי. בחצי השני יותר משני שלישים חיים במשטר קומוניסטי, ופחות משליש במשטר דמוקרטי. מקצתו תחת שלטון סוציאליסטי, רובו תחת שלטון לא סוציאליסטי. עמי אירופה, אוסטרליה ורוב עמי אמריקה הלטינית, ומספרם קרוב לשלוש מאות מיליון, אף על פי שאינם מוגדרים – שייכים לפי מהותם לשוחרי חירות האדם וחיים במשטר דימוקרטי, פחות או יותר מתוקן. הסוציאליסטים בכמה ארצות אירופה (הארצות הסקנדינביות, אוסטריה, איסלנד, שוויצריה) נמצאות בשלטון לבדן או בקואליציה עם מפלגות אחרות. בכמה ארצות הם עומדים על סף השלטון. בכמה מארצות אסיה יש תנועה סוציאליסטית, אבל היא שלטת רק במדינה אחת: בניפאל. בכמה ארצות באסיה ובאפריקה – שולט הצבא: תורכיה, פאקיסטאן, עיראק, מצרים, סודאן, אינדונסיה. הדמוקרטיה בארץ השניה בגדלה באסיה – בהודו – גורלה תלוי במידה רבה בשלטונו של איש אחד דגול: נהרו. ומשום כך, מובנת ההיאבקות על נפש עמי אסיה ואפריקה, אשר מחוסר מסורת דמוקרטית, וגם אצל רבים מחוסר כל מסורת ממלכתית, הם מיטלטלים בין שני הקטבים, ואם כי רק מעטים מבין הבלתי מוגדרים מגלים נטייה בולטת לקומוניסם, כגון גיניאה הצרפתית, הרי זיקתם לעזרה חומרית ותרבותית ולמקור העזרה – עלולה להכריע את הכף. יש גם שליטים ששאיפותיהם להתפשטות והשתלטות על שכניהם מזקיקות אותם לגוש הקומוניסטי הרוצה מטעמי הגמוניה לעזור להשתלטות רודנים על עמים עצמאיים, ודוגמא בולטת היא מצרים, ששלטון הכת הצבאית הרודפת בארצה את הקומוניסם שלה – היא למעשה בעלת בריתה הנאמנה או הכפויה של ברית־המועצות.

רוב העמים המשתחררים באסיה ובאפריקה עדיין זקוקים לצרכים אלמנטריים ביותר: תברואה, ראשית השכלה לנוער, הגדלת היבול החקלאי למניעת רעב, אספקת מים נקיים לשתייה ומיתקני השקייה, פיתוח מינימלי בתעשייה, עקירת שחיתות הרווחת בכל הארצות האלה והקמת מינהל ישר ומוכשר. בכל השטחים האלה הם נזקקים לעזרה חיצונית. רק מיעוט קטן בעמים אלה יש להם השקפה חברתית ומדינית מסויימת, וההתחרות האישית במיעוט זה עלולה לשבש דרכי משטר מתוקן, כפי שאנו רואים בקונגו (הבלגית) ובלאוס. עצמאות אפשר לקבל או לרכוש ברגע אחד, אבל התקנת חיים ממלכתיים מסודרים וסיפוק נאות של צורכי העם דורשים עמל־דורות.

אחד המדינאים המחוננים ובהירי־המחשבה במדינות הצעירות, ראש ממשלת ניפאל (ניפאל אמנם לא היתה כפופה לשלטון זר, אבל זה רק עשר שנים שהשתחררה מעריצות פנימית) שהשתתף בועידת רחובות למדע למען קידום המדינות החדשות, עמד על הסכנה הצפויה לחירות האדם ולסוציאליסם הדמוקרטי (ראש ממשלת ניפאל הוא גם מנהיג המפלגה הסוציאליסטית השלטת בארצו), אם העמים החופשים והמפותחים ובעלי־היכולת לא יגישו העזרה הדרושה למדינות החדשות.

הוא ציין הדמוקרטיזציה שחלה בארצו רק במקרה בזמן אחד עם התעצמות הארצות באסיה ובאפריקה. אבל ארצו שותפת לנחשלות של המדינות החדשות, וגם היא עומדת בפני בעיה של רעב ומחלות. שטח ארצו הוא 140,798 קמ"ר ויישובה – 8,910,000 נפש. אין בארצו דרכים – והרי ההימאלאיים מכבידים על התנועה ממקום למקום. רמת החיים נמוכה ביותר, והוא יודע כי העצמאות אינה תשובה לבעיות כלכליות, חינוכיות וחברתיות, אלא אחד האמצעים לפתרונן, והפתרון אינו קל. כמעט בכל המדינות החדשות פושה השחיתות, והפקידות אמונה על שעבוד. ודרוש זמן לא מעט, – וגם לא קל הדבר, לאמן פקידים חדשים ישרים ומוכשרים. למדינות החדשות אין ידע וסגל טכנאים. רוב העם מתפרנס מחקלאות, אבל הוא משתמש בשיטות־עבודה פרימיטיביות, והיבול נמוך. ברוב המדינות החדשות נתקבלה חוקה דמוקרטית, אבל לעמים אין מסורת דמוקרטית. מתוך כפיפות לשלטון זר ועוין במשך שנים רבות מתייחסים בחשדנות גם לממשלה לאומית, אפילו אם היא נבחרת. בעם יש נטייה להשתמש לרעה בזכויות ובחירות, כי העם אינו מבין עדיין כי הזכויות כרוכות בחובות. גם האופוזיציה מגלה חוסר הבנה בטיבה של הדמוקרטיה והיא נוהגת בחוסר־אחריות ובדמגוגיה זולה. ולא קל לשרש ולעקור הרגלים של שלטון משובש מאות בשנים. יש גם מיגבלות כספיות: העדר הון למפעלי פיתוח. ונחוץ עזר חיצוני בהשקעות, במלווה והדרכה. הדמוקרטיה בארצות אסיה ואפריקה, לדבריו, – עומדות במבחן קשה. ירושת העבר מגבירה הנטייה לדיקטטורה. בארצות הפרימיטיביות באפריקה קיים עוד שלטון ראשי השבטים. העם סבל הרבה זמן, ובצאתו לחירות ולרשות עצמו הוא מצפה לתוצאות מהירות בהשבחת מצבו. משתי האלטרנטיביות (דמוקרטיה ודיקטטורה) – אחת מחייבת אלימות, ביטול חירות האדם ומשטר של עדר, חי על פי פקודת הרועה. השנייה אומרת שכנוע, בירור חופשי ומאמץ של העם מתוך רצון חופשי ובחירה עצמית. ראש ממשלת ניפאל בטוח, שהדמוקרטיה עדיפה לפיתוח לאומי ולהעלאת האדם, אבל קצב הדמוקרטיה אסור לו שיהיה אטי מדי. יש לשתף העם בהכרעה ובביצוע, מתוך חירות, אבל המצב במדינות החדשות הוא כזה, שבלי עזרה חיצונית נאמנה לא יוכלו למשימה.

תנועת הפועלים בארצות המפותחות, קובע בצדק ראש ממשלת ניפאל, יש לה עכשיו יעוד אנושי גדול: להעמיד לרשות מנהיגי המדינות החדשות ועמיהם, שברובם נוטים לסוציאליסם דמוקרטי בדרגות שונות ושללים הדרך הקומוניסטית, – את הידע הטכנולוגי, הסגל הטכני והעזר הכספי הדרוש למען סיפוק הצרכים הדחופים ביותר: שיפור הבריאות, הגדלת היבולים, ניצול המים והאוצרות הטבעיים וחינוך הדור הצעיר.

על עזרה זו מצוות כל הארצות הדמוקרטיות אם הן רוצות לקיים בעולם חירות האדם וקידמה דמוקרטית.

המאורעות בקונגו, שהיתה שייכת לבלגיה, הם אזהרה חמורה לעמים החופשים ועדוּת חותכת למובהקת לתלות הדדּית של כל עמי תבל. לכאורה למי נוגע באירופה, באמריקה, באסיה או באוסטרליה – אם לומומבה או קאסאווּבו יעמדו בראש המדינה החדשה שיצאה לפני חודשים אחדים מרשותה של בלגיה. אבל זוהי טעות מרה להניח, שכאן יש התנגשות רק בין שני אישים מוכשרים או לא־מוכשרים, השואפים לשלוט במדינה החדשה; הריב הסמוי והממשי הוא בין ארגון האומות המאוחדות החייב לשקוד על שלום העולם ועל משפט העמים, – ובין בריונות תקיפה החותרת להטיל בכוח פרוע ומופקר רצונה על העם בקונגו ועל=ידי כך גם על כל שכניו ביבשת אפריקה.

יש שבטים בקונגו – שעוד לפני חמשים שנה היו אוכלי־אדם, והעולם הרחב לא ידע ולא הרגיש. עכשיו נסער העולם בגלל ריב בין ראש־הממשלה ובין נשיא־המדינה באותה קונגו. בחמשים שנה אלה נתקרבו רחוקים והעולם המפוצל נעשה אחיד, אם כי עדיין לא מאוחד. וכל הנעשה באחת הארצות נוגע לכל העמים.


* * *


וגם אנו פה, היהודים במולדתם, חייבים לשאול את עצמנו:–

התוכל ישראל לסייע לקידומן ולפיתוחן של ארצות אסיה ואפריקה? זוהי שאלה מוסרית ומדינית כאחת בשביל ישראל. ומשתי הבחינות האלה אין ספק שמוטל על ישראל לראות העזרה לארצות האלה כשליחות היסטורית גדולה הדרושה לישראל לא פחות משהיא מועילה לארצות הנעזרות. ממשלת ישראל ראתה מיד לאחר קום המדינה הקשר עם עמי אסיה (לפני התעצמות עמי אפריקה בשלוש השנים האחרונות) ועזרה מקסימלית לפיתוחם במידת יכולתה הכלכלית והטכנית הצנועה כאחד מהיעדים העיקריים במדיניות החוץ שלה. בשלוש השנים האחרונות, לאחר התעצמותה של גאנה במארס 1957, צצות מדינות חדשות כמעט חודש חודש, ורוב העמים השחורים ביבשת אפריקה כבר עומדים ברשות עצמם, וכולם זקוקים ומצפים לעזרה טכנית וכלכלית. גם מדינה עתיקה כאתיופיה זקוקה אף היא לעזרה לא פחות מהמדינות החדשות, ובאופן יחסי עשתה ישראל לא מעט – בכמה ממדינות אלה.

אולם בשים לב למספר הגדול והםגדל של המדינות הזקוקות לעזרה, והאמצעים המרובים וכוח האדם הרב והמוכשר שהעזרה הזאת מחייבת, עולה בלא משים הספק בלב אם יש ביכולתה של ישראל לסייע באופן ממשי. ישראל עצמה עודנה זקוקה עכשיו ותזדקק עוד מספר שנים לעזרת היהדות בעולם ולתמיכת הידידים שיש לה בעולם. אין לשום מדינה בעית בטחון כה חמורה כזו שיש לישראל. העם היהודי הוא לפי שעה רק עם בכוח ולא עם בפועל. העולים שכבר באו ארצה לאחר קום המדינה לא נתמזגו עדיין במידה מספקת, ולא כולם נשתרשו בכלכלה הישראלית ובתרבות העברית. האמצעים הדלים העומדים לרשותה של ישראל אינם מספיקים לצורכי הפיתוח המרובים והדחופים – בגליל, בדרום, בנגב, לביסוס ההתיישבות הצעירה ולהחשת העצמאות הכלכלית. במה וכיצד תוכל אפוא ישראל לסייע לארצות החדשות באסיה ובאפריקה? התשובה הפשוטה והאמתית היא – במה שתעשה לעצמה בארצה היא.

ישראל שוכנת על צומת שלוש היבשות העתיקות: אסיה, אפריקה ואירופה. היא ילידת אסיה המערבית מלפני ארבעת אלפים שנה, כשהמזרח התיכון היה ערש ומרכז התרבות האנושית, ובתקופה הקדומה הורישה לאנושות כולה ספרי אל־מוות, ומאז באה במגע עם הרבה עמים בכל היבשות. בימי־הביניים היה העם היהודי מרוכז בעיקר באסיה הקדמית ובצפון־אפריקה. החל מהמאה השמונה־עשרה גדל מרכז היהדות באירופה. בשנת 1880 ישבו באירופה למעלה מ־88% של העם היהודי בעולם, ויהדות זו הניחה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היסודות למדינת ישראל. מאז הקמת המדינה נתכנסו בארץ כמיליון עולים, קצת פחות מהחצי מאירופה ואמריקה. וקצת יותר מהחצי – מארצות אסיה ואפריקה. עולים אלה דיברו בשבעים לשונות, והיו הבדלים עצומים ברמת ההשכלה והליכות החיים של העולים בארצות מוצאם. החלק של ארץ־ישראל שנפל בנחלת המדינה העברית, ששמה ישראל, רובו הגדול הוא מדבר שממה, מקצתו מעשי ידי־אדם (הכובשים הזרים, בעיקר הערבים) ומקצתו מידי שמים. ועל מדינת ישראל הוטל למזג יוצאי ארצות מפותחות ותרבותיות ויוצאי ארצות נחשלות, עדות בעלות רמת־חיים גבוהה ותרבות עשירה, ועדות נחשלות ועניות. ובישראל נפתרות בזעיר אנפין הבעיות העומדות בימינו בפני האנושות כולה: סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין שכבות עשירות וחברתיות ובין שכבות מדולדלות ונחשלות. ישראל מניבה אדמה דלה ומאדירה יבול־חקלאותה למען פרנס ברווחה מינימלית ישוב גדל והולך. היא מגבשת וממזגת עדות רחוקות זו מזו בלשונן, בעברן, וברמתן התרבותית והכלכלית באומה אחידה ויחידה הנהנית מרמת־השכלה ואורח־חיים של ארצות נאורות ומפותחות. היא הופכת שממה לארץ נושבת. היא עוקרת תחלואה שרבתה בקרב יוצאי ארצות ירודות, והעמידה את עמה בראש העמים המעטים בעולם בעלי אריכות־ימים ממוצעת גדולה ביותר בעולם.

היא יוצרת דפוסי־חיים חברתיים חדשים, מושתתים על עזרה הדדית ושותפות מתוך חירות, ללא קיפוח ואפליה. היא מאמנת צבא שיעודו הוא גם לקיים בטחונה של המדינה וגם למזג גלויות וליישב השממה. היא מקיימת משטר דמוקרטי יציב המבטיח מקסימום של חירות האדם ומתקין שירותים ציבוריים של חינוך ותרבות על רמה משתפרת ועולה. היא מטפחת ערכי עבודה המעלים את האיש העובד לכוח מפרה ומקדם בחברה. היא מחנכת הנוער לשליחות חלוצית במיזוג־גלויות, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון האומה ובבניין חברה חדשה. היא שוקדת על כיבושי המדע והמחקר המדעי, גם לשם האדרת המדע לשמו וגם לשם שימושו בשיפור הבריאות בפיתוח המשק, בחיזוק הביטחון ובהפרחת השממה, והכל למען העלאת האדם.

כל אלה הם משימות הכרחיות המתנות עתידה, בטחונה ושגשוגה של ישראל, – ובמילוי משימות אלה למען עצמה, – מסייעת ישראל ביודעים ובלא־יודעים לארצות החדשות. היא מסייעת במתן העזרה היעילה והמוחשית ביותר: בהיותה לדוגמה ולמופת; ואם בשנים האחרונות נהרו לישראל טובי הצעירים מארצות אסיה ואפריקה, מפיליפינים ומיפאן, מקמבודיה ומבורמה, מניפאל ומהודו, מניגריה ומגאנה, מליבריה ומחבש, מטנגנייקה וקניה, מקונגו ומצ’אד, מגיניאה ומחוף־השנהב, ועוד – ללמוד תורת הקואופרציה, דרכי ההתיישבות העובדת, סידורי צה“ל ונח”ל, הקמת אזורי פיתוח, ארגון העובדים ופעולת מוסדות המדע, אין זאת באשר ישראל היא עצומה, גדולה, עשירה, ונדיבת־יד, – אלא באשר היא נראית למדינות החדשות כדוגמה הנאותה והמאלפת ביותר, המנסה ומצליחה במידה לא קטנה לפתור הבעיות המטרידות הארצות החדשות והעתיקות באסיה ובאפריקה. המעשה הנעשה בישראל לשם סיפוק צרכיה הפנימיים בשטח החינוך, הבטחון, ההתיישבות, העבודה, הקואופרציה, המדע, מיזוג העדות, התברואה והעלאת האדם, – זוהי התרומה החשובה, היעילה והמפרה ביותר, שיש בידי ישראל לתרום לקידום הארצות החדשות באסיה ובאפריקה. התמורות שחוללנו ואנו מחוללים במבנה החברתי והכלכלי והתרבותי של קיבוצי־הגלויות ובנוף הארץ, במשקה ובכלכלתה – אלה הן התמורות הדרושות לרוב עמי אסיה ואפריקה; ובישראל, אולי יותר מאשר בכל ארץ אחרת – הם יכולים להיווכח מהדוגמה הישראלית, כי התמורות המבורכות והרצויות ייתכנו; ומהמפעל המבוצע בישראל – ילמדו איך לחולל תמורות אלה בארצותיהם.

ההיסטוריה של עמנו; עברנו בארץ בימי קדם; פיזורנו בגויים והתערותנו בהתקדמות האנושית של המאות האחרונות ותרומתנו הבלתי־מבוטלת להתקדמות זו; התכנסותנו המחודשת במולדת עתיקה ומדולדלת וגזירת־הגורל וברכתו גם יחד, שהטילו עלינו לעשות המעשה הקשה והמהפכני אשר אנו עושים בארץ זה עשרות בשנים, לא מתוך חיקוי למה שנעשה בארצות אחרות, אלא מתוך נתיב שאנו מפלסים, מתוך ראייה בהירה של התנאים המיוחדים, בהם אנו נתונים והמשימות שעלינו לבצע במעשי־בראשית, – כל אלה הכשירו אותנו לשמש במידה ידועה מופת חי לעמים החדשים. ולמען הפקת מלוא התועלת ממופת זה למען עמי אסיה ואפריקה, עלינו להמשיך ולהגדיל קבלת נוער לומד מהארצות החדשות, – גם למוסדות החינוך הגבוה שלנו, גם לסמינרים מיוחדים וגם להתאמנות מעשית במפעלי ההתיישבות, הקואופרציה וחינוך הנוער שלנו בארץ.

אולם נצטרך גם לשלוח במידת יכולתנו לארצות האלה מומחים ומדריכים, כאשר החילונו לעשות: בבורמה, בגאנה, באתיופיה, בפרס, בניגריה ועוד, אבל תנאי הכרחי להצלחת השליחים האלה הוא – היותם חדורים הכרה של שליחות חלוצית, ולא רק מילוי תפקיד ששכרו בצידו. והכרת השליחות החלוצית צריכה להתבטא בשתים אלה: 1) הרגשת אחווה אנושית, ללא יהירות וללא התבטלות, כלפי העמים ובני העמים, שבתוכם יעבדו השליחים; 2) מאמץ נאמן להעניק למארחים מיטב הידע והנסיון שלנו בארץ.


שליחים מסוג זה – ועד היום התברכנו בשליחים כאלה בכמה מארצות אסיה ואפריקה – יהיו לברכה גם לעמים שאותם ישרתו וגם לישראל שבשמה יפעלו. ישראל נכספת וזקוקה אולי יותר מכל עם בעולם להגברת האחווה והשותפות האמיתית בין העמים.


ישראל עודנה מוקפת בכל עבריה ביבשת שליטים עויינים, ובראשם הרודן המצרי. ושלום ישראל מובטח, כל עוד צבאה משמש כוח מרתיע כלפי שכניה. אולם הוצאות הבטחון הכבדות מאיטות וממעיטות התקדמות הפיתוח והחינוך בארץ, והדרך הבטוחה ביותר להגיע לידי שלום ושיתוף פעולה עם שכניה היא – לא על־ידי הצהרות והטפה לשלום בקרב תושבי הארץ, כפי שעושים “רודפי־שלום” תמימים, – אלא על־ידי רכישת מקסימום של ידידים באסיה ואפריקה, אשר יבינו ערכה של ישראל ויכולתה לקידום עמים נחשלים, ויביאו ידיעה זו גם לשכני ישראל. רכישת ידידים באסיה ובאפריקה לא תמעיט מאמצינו לשיתוף פעולה וליחסי־ידידות עם העמים באירופה ובאמריקה, גם במערב וגם במזרח. בשתי יבשות אלו יושבים למעלה מתשעים אחוז של עמנו בגולה. בארצות־הברית למעלה מחמשה מיליונים, בברית־המועצות כשלושה מיליונים, בשאר ארצות אירופה ואמריקה כשני מיליונים. אירופה ואמריקה יהיו עוד הרבה שנים מרכזי התרבות והמדע בעולם, וגם לקיום בטחוננו ניזקק לארצות אלו. אבל קשרינו עם עמי אסיה ואפריקה לא יחלישו אלא יגבירו קשרינו עם עמי אירופה ואמריקה.


הצו המוסרי שבתורתנו: “עזוב תעזוב עמו”, ו“אהבת לרעך כמוך” עולה בקנה אחד עם הצורך ההיסטורי של ישראל. היזמה החלוצית היוצרת בארץ, אשר הפכה חלום התקומה והגאולה היהודית של עם מפוזר ומפורד למציאות מתממשת והולכת, – יזמה זו תהיה לברכה בנסיונה ובדוגמתה לעמים חדשים, תקדם אותם, ותוציא אותם מאפלה לאורה, ומעוני ורעב – לשפע ולשובע, והיא גם תעלה קרן ישראל בעולם, ועל־ידי כך תקרב השלום עם שכניה.


אין להתעלם מהמאמצים הנואשים שמשקיעים שליטי־ערב בארצות אסיה ואפריקה להבאיש ריחה של ישראל ולמנוע יחסי האחווה המתרקמים תוך כדי שיתוף הפעולה של שליחי ישראל בעמים אלה ושליחי עמים אלה בישראל. למטרה זו מנצלים אויבינו את הכוחות החשוכים והקנאים באיסלאם מצד אחד ועזרת המעצמות הקומוניסטיות מצד שני. ודרכנו לעמי אסיה ואפריקה לא תהיה רפודה הצלחות קלות, מתמידות ומהירות, ועבודתנו בתוכם לא תהיה קלה. מראשית ימינו היינו נאלצים לנהל מאבק קשר ומר על דברים שניתנו לעמים אחרים בקלות יתרה ובלא כל מאמצים. ואולי זה הסוד של גדלותו המוסרית והרוחנית של עמנו וגם של חיוניותו המופלאה. היינו לעם שאינו יודע רתיעה. וכל עוד נשמור על סגולת־קסם זו – נתגבר על המכשולים שנציגי “עולם המחר”, כביכול, בשותפות עם “עולם האתמול”, שמים על דרכנו. ייתכן, כי פה ושם ננחל אכזבה. ייתכן גם שפה ושם ניכשל. אולם כל עוד נראה בעין בהירה המשמעות האמתית של המהפכה האנושית הגדולה המתחוללת לעינינו – המהפכה המוליכה לא רק לשחרור כל העמים, אלא לשותפותם הגדלה במשפחה אנושית מתלכדת והולכת, הצועדת לקראת שלום בר־קיימה בכל העולם, ונדע לתרום במלוא כל הכוחות היוצרים והיזמה החלוצית הגנוזים בתוכנו למהפכה זו, – לא ניסוג מדרכנו ותקלות זמניות ומקומיות פה ושם לא ירתיעו אותנו מדרכנו.


שלושה יעודים גדולים ונאמנים הועיד לנו ישעיהו בן אמוץ:–

א

"אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אָנִי; מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ

וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן – תֵּנִי, וּלְתֵימָן –

אַל תִּיכְלָאִי; הָבִיאִי ּבָּנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְּצֵה

הָאָרֶץ"

(מ"ג, 5־6).

ב

"אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךּ, וְאֶצָּרְךָ

וְאֶּתְנָך לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם"

(מ"ב, 6);

ג

"וְשָפַט בֵּין הָגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים,

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִּתִּים וְחֲנִיתֹותֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת,

לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"

(ב' 4).


לכאורה, אין קשר בין שלושת הייעודים האלה. ובעולם מפוצל, כשכל חבל־ארץ נפרד ומורחק ממשנהו, כאשר היה הדבר עד התקופה האחרונה, ספק אם אחד הייעודים האלה היה יכול להתקיים. עוד עכשיו אין אנו חיים בימי משיח, וגאולתנו אנו וגאולת האנושות צועדת עדיין לאיטה, וכיבושי המדע והטכנולוגיה המופלאים של המחצית הראשונה במאה העשרים אמנם הכשירו התחדשות פני האנושות, אבל הם גם טומנים בחובם סכנות חמורות. אולם נשמעים בעתיד המתקרב פעמי־המשיח. שיבת־ציון בהמון, כזו שנתקיימה בשנים הראשונות לחידוש מדינת־ישראל – לא ידענו אף פעם, אם כי עוד מיליונים מצפים לגאולה – ורבים מהם עדיין כלואים בארצות גלותם.

אנו רואים גילויים ראשוניים של “שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרושו”. נוער מרוב ארצות אירופה ואסיה, וגדולי מדע מאירופה ומאמריקה באים לארץ – לברר דרכי קידום עמים חדשים וללמוד מדוגמת התקומה בישראל.

ויש צמאון רב בעולם לשלום־אמת ולברית־שלום בין כל העמים, ובמידה שעמים נחשלים ומשועבדים מתעצמים ועומדים ברשות עצמם ומגבירים הארגון של האומות המאוחדות – יגדל הלחץ על החשת השלום. התעצמות העמים באסיה ובאפריקה אמנם נהפכת אף היא לגורם המגביר המתיחות הבין־גושית, אבל אלה הם חבלי־גאולה. במסענו הארוך על הבימה ההיסטורית ידענו יותר סבל ורדיפות מכל עם אחר, ואמונתנו בעתידנו ובעתיד האנושות לא נתערערה – ולא התאכזבנו.

עלינו לראות גם את “המלחמה הקרה” בין שתי המעצמות האדירות במזרח ובמערב – לא כמציאות־קבע אלא כתופעה חולפת. חוק התמורה חל גם על ברית המועצות וגם על ארצות הברית. ולא לנצח יעמדו המעצמות האדירות בעולם זו נגד זו.

באמריקה עולה כוחם של העובדים בעיר ובכפר – כוח הפועלים והאיכרים ואנשי המדע. וברוסיה גוברת המגמה ליתר חירות ולהעלאת רמת־החיים של הפרט.

עם התרחבות החינוך התיכון והגבוה בברית־המועצות והידוק הקשרים בין אנשי המדע בכל הארצות – מן ההכרח שיתגבר הצמאון לחופש הפרט, – חופש המחשבה, הדיבור והבחירה, ובסופו של דבר ינצח החופש.

מיעוט אינו יכול לשלוט בשום אופן על רוב לאורך ימים ביחוד כשאין הרוב קופא על שמריו, אלא אופקו מתרחב ודעתו מתרבה.

התעצמות עמי אסיה ואפריקה – היא גילוי אחד, גדול ורב־משמעות של השתחררות האדם, אבל אינו הגילוי היחיד. גם הדיקטטורה של יחיד או של קבוצת־יחידים לא תאריך ימים. העמים שהוטל עליהם מבפנים או מבחוץ שלטון מיעוט – ישתחררו משעבוד זה ויצאו מעבדות טוטליטרית לחירות דמוקרטית.

לא יאריך ימים גם שלטון ההון. ואם כי בדורנו משתכללת המכונה והיא מסוגלת כמעט לכל מלאכה, ואבטומטיזציה חודרת לרוב ענפי המשק, וכאילו גם לתוך המחקר, – אין לשכוח שהיא יצירת האדם החושב והעושה ואין היא אלא כחומר ביד היוצר, והאדם היוצר בתבונת־כפים ובתבונת־הרוח הוא שישלוט.

כשמזכירים בימינו אלה את ארגון האומות המאוחדות שמים את “המאוחדות” לא בלי צדק במרכאות כפולות. האומות שבתוך הארגון עדיין אינן מאוחדות, והארגון עצמו נעשה מזמן לזמן סלע מחלוקת בין אומות שונות, גדולות וקטנות. אולם אחדות האומות בעולם כולו הוא צורך חיוני, והאחדות בלי מרכאות תקום כשכל האומות תהיינה בנות־חורין כלפי פנים וכלפי חוץ. חירות פנימית וחיצונית זו היא גזירה היסטורית, וגם אם תתמהמה – בוא תבוא.

על ישראל להילחם על חירות פנימית וחיצונית זו, כי שלומה ועתידה תלויים באחדות העמים, באחדות המין האנושי, חירותו ושויונו.

ישראל היא אומה קטנה ומעוטת־אוכלוסין, ומשקלה הצבאי והחומרי בעולם הוא לא רב. אולם בחשבון ההיסטורי הארוך קובע הכוח הרוחני, ובממלכת הרוח לא הכמות, אלא האיכות קובעת. לא שתים־שלוש מעצמות אדירות יעצבו דמות העולם ויכריעו גורלו, – אלא הצרכים ההיסטוריים של כלל־העמים, ועם ביטול החלוקה בין עמים שליטים ורודים ובין עמים משועבדים ומקופחים, ועם סתימת הפער בין העמים העשירים והמפותחים ובין העמים הדלים והנחשלים – לא תחזיק הרודנות מעמד שנים רבות, וגם סכנת המלחמות תחלוף; כליאת עמים ותושבים בארצות טוטליטריות נגד רצונם תיפסק, וגם אסירי־ציון ישובו למולדתם; והעם העברי שבכל ארבעת אלפי שנות קיומו האמין בעליונות הרוח ובאהבה לְרֵעַ ולגר, וגילה האפשרויות העצומות הגנוזות באדם היוצר, כשרצונו החלוצי מדריך הליכותיו, וחזונו המשיחי, חזון גאולה לאומית ואנושית, מאיר דרכו, – יראה בקום שלושת היעודים של הנביא הגדול – בנו של אמוץ; ותרומתו להקמת העולם החדש תביא גם לו שלום, בטחון וכבוד בין־לאומי.


שדה־בוקר, 14.9.1960


ד. בן־גוריון.


  1. שטחה – 1,184,320 קמ"ר ואוכלוסייתה – כ־21 מיליון.  ↩

  2. שטחה 111,370 קמ"ר, ישובה –1,250,000 – בשנת 1957.  ↩

  3. שטחה 1,759,540 קמ"ר  ↩

  4. ישובה בשנת 1958 מנה 1,153,000 נפש.  ↩

  5. 57,000 קמ"ר..  ↩

  6. 432,000 קמ"ר.  ↩

  7. 88,220 קמ"ר.  ↩

  8. 937,061 קמ"ר.  ↩

  9. 54,172 קמ"ר.  ↩

  10. 1,600,000 קמ"ר, 6,036,000 תושבים.  ↩

  11. 195,000 קמ"ר, 4,500,000 תושבים.  ↩

  12. 444,442 קמ"ר.  ↩

  13. 184,479 קמ"ר.  ↩

  14. 10,400 קמ"ר  ↩

  15. 117,310 קמ"ר.  ↩

  16. שטחה – 416,000 קמ"ר, ישובה – 700,000.  ↩

  17. החלק האוסטרלי שטחו – 470,000 קמ"ר, וישובו – 1,620,000.  ↩

  18. שטחה 172,511 קמ"ר ואוכלוסייתה 4,740,000.  ↩

  19. שטחה 236,800 קמ"ר ואוכלוסייתה 1,690,000.  ↩

  20. שטחה 170,806 קמ"ר אוכלוסייתה 12,900,000.  ↩

  21. 155,228 קמ"ר, אוכלוסייתה 15,200,000.  ↩

  22. שטחה 140,798 קמ"ר וישובה קרוב לתשעה מיליון.  ↩

  23. שטחה 76,112 קמ"ר 409,000 תושבים.  ↩

  24. שטחה 123,025 קמ"ר, 655,000 תושבים.  ↩

  25. יש לה עצמאות פנימית, ומספר תושביה הוא 1,515,000.  ↩

  26. ישובה – 2,748,000.  ↩

  27. שטחה 416,000 קמ"ר, ישובה – 700,000.  ↩

  28. גוֹאָה,דאָמאו ודיו – שטחם 4,914 קמ"ר וישובם – 648,000.  ↩

  29. שטחה 1,759,540 קמ"ר, וישובה 1,158,000 נפש.  ↩

  30. שטחה 2,505,823 קמ"ר וישובה – 11,037,000.  ↩

  31. שטחה 125,180 קמ"ר, ישובה – 3,852,000.  ↩

  32. שטחה 443,680 קמ"ר וישובה – 10,330,000.  ↩

  33. שטחה 237,873 קמ"ר, וישובה – 4,836,000.  ↩

  34. שטחה 237,873 קמ"ר – וישובה קרוב לשני מיליונים וחצי נפשות.  ↩

  35. ישובה בשנת 1958 מנה 3,187,000 נפש.  ↩

  36. שטחה 57,000 קמ"ר וישובה 1,100,000.  ↩

  37. שטחה 117,161 קמ"ר וישובה 2,300,000  ↩

  38. שטחה 1,204,021 קמ"ר וישובה 3,700,000.  ↩

  39. שטחו 590,000 קמ"ר ושיובו למעלה מחמשה מיליונים.  ↩

  40. שטחה 115,762 קמ"ר וישובה 1,725,000  ↩

  41. שטחה 1,188,794 קמ"ר וישובה קרוב לשני מיליונים וחצי.  ↩

  42. שטחה 274,122 קמ"ר וישובה 3,736,000.  ↩

  43. שטחו 322,463 קמ"ר וישובו למעלה משלושה מיליונים.  ↩

  44. שטחה 617,000 קמ"ר, ישובה 1,161,000.  ↩

  45. שטחה 1,284,000 קמ"ר, ישובה 2,600,000.  ↩

  46. שטחה 342,000 קמ"ר, ישובה 780,000.  ↩

  47. שטחה 267,000 קמ"ר, ישובה 417,000 נפש.  ↩

  48. שטחה 1,085,805 קמ"ר, ישובה 640,000.  ↩

  49. שטחה 2,344,039 קמ"ר, וישובה קרוב ל־14 מיליונים.  ↩

  50. שטחה 117,594 קמ"ר וישובה למעלה משבעה מיליונים.  ↩

  51. שטחה 76,364 קמ"ר וישובה קרוב לשמונה מיליונים.  ↩

  52. שטחה 684,490 קמ"ר וישובה למעלה משמונה עשר מיליון תושבים.  ↩

  53. ניגריה כולה תופסת שטח של 878,447 קמ"ר וישובה (בשנת 1958) 33,052,000.  ↩

  54. שטחה 176,120 קמ"ר וישובה 650,000.  ↩

  55. שטחה 461,541 קמ"ר וישובה 1,330,000.  ↩

  56. שטחה 72,326 קמ"ר, ישובה 2,260,000.  ↩

  57. שטחה 937,061 קמ"ר, ישובה קרוב לתשעה מיליונים.  ↩

  58. שטחה 582,646 קמ"ר, ישובה 6,351,000.  ↩

  59. שטחה 243,410 קמ"ר, ישובה 6,356,000.  ↩

  60. שטחה 30,344 קמ"ר, ישובה 658,000.  ↩

  61. שטחה 712,249 קמ"ר, ישובה 334,000  ↩

  62. שטחה 117,489 קמ"ר, ישובה 2,710,000.  ↩

  63. שטחה 746,256 קמ"ר, ישובה 2,300,000.  ↩

  64. שטחה 389,362 קמ"ר, ישובה 2,770,000.  ↩

  65. שטחה 1,246,700 קמ"ר, וישובה ארבעה מיליונים וחצי.  ↩

  66. שטחה 783,030 קמ״ד, ישובה 6,234,000  ↩

  67. אסטוניה – 1,134,000 תושבים, לטביה ­­– 1,994,000, ליטא – 3,032,000, בחלק שנלקח מפינלנד – 54,000, בחלק שנלקח מפולין – 10,315,000, מרומניה – 3,700,000, מצ'כוסלובקיה – 850,000, מגרמניה – 1,187,000.  ↩

  68. שטחה 9,240,000 קמ"ר, לעומת 22,403,000 של ברית המועצות  ↩

  69. מנתה בשנת 1958 – 18,189,000 תושבים.  ↩

  70. 2,236,000 תושבים.  ↩

  71. 85,635,000 תושבים.  ↩

  72. 18 מיליון תושבים, 130,000 מילין מרובעים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!