רקע
ארתור רופין
ההתישבות החקלאית של היהודים ברוסיה
mנחלת הכלל [?]
vעיון

הסקירה הבאה על ההתישבות החקלאית של היהודים ברוסיה,

הנָה תוצאות נסיעתי לרוסיה בחדשי ספטמבר ואוקטובר שנת 1927. מכיון שהידיעות שבאו בעתונים ובחוברות על התישבות זו לא היה בהן כדי לספק אותי, רציתי לקבל תמונה מהמפעל הזה על יסוד הסתכלות עצמית. במשך נסיעתי זו בקרתי חלק גדול מהמושבות החדשות וגם מושבות ישנות אחדות באוקראינה ובקרים. בסקירה זו אני רוצה למסור באופן מצומצם את אשר ראיתי שם ואשר נודע לי ממקורות נאמנים.

אני משתמש בהזדמנות זו להביע את תודתי הרבה למנהל ה- Joint Distribution Comittee בברלין, ד“ר ברנרד כהן, למזכיר הראשי ד”ר סנטור, למנהלי האגרו־ג’ונט במוסקבה ה“ה גרובר ולוברסקי וכמו כן למשרדי האגרו־ג׳ונט בסימפרופול, חרסון וקריבוי־רוג, על אשר מסרו לי ברצון את הידיעות הנחוצות והקלו עלי את הבקור במושבות. במדה זו אני אסיר תודה גם למנהלי הקומזט במוסקבה, סימפרופול, חרסון וקריבוי־רוג, לבאי־כוח אוזט במוסקבה ואפטוריה, לב”כ יק“א בדניפרו־פטרובסק (יקטרינוסלב), לב”כ ה“אורט” במוסקבה, על התשובות הידידותיות שנתנו לי על שאלותי. ואחרון אחרון — נתונה תודתי הלבבית לד"ר חניס מדניפרו־פטרובסק, אשר לוה אותי בנסיעתי למושבות ועשה את כל אשר ביכלתו להמציא לי את הידיעות הדרושות.

א. רופין.

ירושלים חדש פברואר 1928.


 

I. המושבות הישנות.


א. דברי־ימים וסטטיסטיקה.

ההתאמצויות לישב את היהודים ברוסיה על בסיס החקלאות תחלתן עוד לפני כמאה שנה. בשנת 1804 הופיעה פקודה (אוקאז) מאת הצאר אלכסנדר I המבטיחה אדמה ועזרה ליהודים, שירצו להתישב בתור עובדי אדמה ברוסיה החדשה, כלומר בפלכי חרסון ויקטרינוסלב. לממשלה הרוסית היו אז תכניות רחבות ביחס להתישבות זו. החוק שהוצע אז על אסור מכירת יי“ש הרס את מקור מחיתם של מאת אלף משפחות יהודים, שמכירת יי”ש היתה פרנסתם. הממשלה רצתה איפוא לפתוח לפניהם אפשרויות כלכליות חדשות במקצוע החקלאות. במשך עשרות שנים אחר כך התאמצה הממשלה הרוסית באמת לסייע להתפתחות ההתישבות של היהודים והעניקה להם שטחי קרקע הגונים לא רק ברוסיה החדשה אלא גם ברוסיה הלבנה. אבל במחצית השניה של המאה התשע עשרה רפתה התענינותה ולאט לאט תפשה את מקומה שנאה כבושה, שהרחיקה לכת עד כדי כך, שהוצאה פקודה האוסרת על היהודים לרכוש אדמה לצרכי חקלאית.

מפקד־העם ברוסיה בשנת 1897 הראה, שבכל רוסיה נמצאו אז 40.611 יהודים העסוקים בעבודה במקצוע החקלאי, שמהם עסקו: 33.101 בפלחה; 66 בגדול דבורים וזרעים; 2.094 בגדול בהמות; 3.380 במשק היערות; 1.970 בדיג ובציד. יחד עם בני המשפחה התפרנסו מהחקלאות בס"ה 192.721 יהודים, זאת אומרת 3,81 אחוז מכל יהודי רוסיה.

חקירה, שנערכה על ידי חברת יק״א בשנות 1898 ו־1899, מצאה, שבשלשה עשר פלכים נמצאים 301 ישובים חקלאיים יהודיים המונים בס"ה 10.721 משפחות, שמספר נפשותיהן 68.959 וברשותן 100.107 דסיטינות1 אדמה. במספר האוכלוסים של מושבות אלה נכללו, כמובן, גם בעלי מלאכה וסוחרים, שאין להם רכוש חקלאי.

מספר האוכלוסים, שהיתה להם נחלת אדמה, עלה ל־58.881 נפש. רובם גרו בפלך חרסון — 22 ישובים, 3.304 משפחות, 24.295 נפשות, 42.839 דסיטינות ובפלך יקטרינוסלב — 17 ישובים, 1.416 משפחות, 8.389 נפשות, 17.650 דסיטינות. אחריהם באו הפלכים ואהלין, מינסק ומוהילוב, שבהם נמצאו כאלף משפחות עובדי אדמה. רואים אנו, שעל פי הסטטיסטיקה של יק“א במושבות היהודיות התפרנסו מעבודת האדמה רק 58.881 נפש, באותו הזמן שעל פי ספירת הממשלה מצאו מחיתם בחקלאות 192.721 יהודים. עובדה זו מתבררת על ידי כך, שמחוץ למושבות היהודיות המפוזרות בכל הפלכים שבגלילות ההתישבות נמצאו באותו זמן עוד יהודים רבים שלא היו אכרים גמורים, אך מצאו את פרנסתם, כולה או מקצתה, בעבודת האדמה וביחוד בענפים הצדדיים של החקלאות. ככה, לפי החקירות של יק”א, בשנת 1899 היו עסוקים 11.894

משפחות יהודים בגדול ירקות

7.185 משפחות יהודים בחלבנות

1.746 משפחות יהודים בגדול טבק

665 משפחות יהודים בגדול גפנים

177 משפחות יהודים בגדול דבורים.


היהודים שהתפרנסו מגדול ירקות וממשק החלב נמצאו ברובם בסביבת הערים והעירות שבפלכי רוסיה הלבנה, ליטא ופולין. מגדלי טבק וכורמים היו ביחוד בבסרביה. הסטטיסטיקה הממשלתית מונה בין העסוקים בחקלאות, כאמור לעיל, גם 3.380 שעסקו במשק היערות, שלמעשה לא היו אכרים, אלא בעלי יערות וחוכריהם או פועלים שעסקו בכריתת עצי היער ובהובלתם.


ב. המצב המשקי של המושבות הישנות בדרום רוסיה.


יק“א דאגה למושבות היהודיות ובמשך הזמן, מן שנת 1901 ער 1914, הוציאה בערך 2 מיליונים פרנק (400.000 דולר) בצורת הלואות לאכרים. המלחמה העולמית ומלחמת האזרחים, שבאה בעקבותיה, גרמו נזק רב למושבות היהודיות. ביחוד סבלו המושבות בפלכי חרסון ויקטרינוסלב, שמלחמת האזרחים התנהלה בגבולותיהם. למושבות אלו, שמנו בפרוץ המלחמה 39.000 נפש, אבד כמעט שליש תושביהן, שהגרו או מתו, בתים רבים נהרסו והעדר מת או הוחרם. רק החל משנת 1922, מזמן שחברת יק”א יכלה שוב להגיש עזרה למושבות הללו, נתרבו שוב האוכלוסים וגדלה כמות העדר במושבות, שחזרו עכשיו, בערך, למצב שלפני המל­חמה. מבחינה משקית לא נתבססו עדיין כלל וכלל המושבות שבשני פלכים אלו. בבקורי, בחודש אוקטובר 1927, מצאתי, כי כמעט לשליש האכרים לא היתה אף בהמת עבודה אחת או אף פרה אחת. רבים מהאכרים זקוקים לעבודה צדדית, כמו הובלה או אומנות, כדי לאזן את הוצאותיהם והכנסותיהם. הסבה העיקרית לדבר זה, שהכנסות האכרים אינן בטוחות ולפרקים אינן מספיקות לגמרי היא, הצטמצמות עבודת האכרים כמעט אך ורק בפלחה, שהכנסותיה עולות ויורדות תכופות. שנות בצורת, חוסר גשמים, באות תכופות ומוציאות את מאזן האכר משווי המשקל. אותם האכרים, שיש להם פרה, יכולים לכל הפחות לספק את צרכיהם בחלב, חמאה וגבינה. האכרים, שיש להם שתי פרות, מקבלים גם הכנסה במזומנים, בגבנם את החלב, העודף על צרכי ביתם, במחל­בות משותפות ובמכרם את הגבינה בשוק. בגידול ירקות אין האכרים עוסקים כלל. כרמים או מטעי פרי אחרים ישנם רק לאכרים מעטים מאד. רק בשנים האחרונות נטעו האכרים כרמים חדשים, שבהם תולים תקוות מרובות, אבל כרמים אלו אך זה מתחילים לעשות פרי.


ג. המצב המשקי של המושבות הישנות ברוסיה הלבנה.


במושבות בפלכי חרסון ויקטרינוסלב (המרוכזות בשלשה מחוזות, שמרכזיהם הם הערים חרסון, קריבוי־רוג וגוליאו־פולֶיה), כך גם המושבות היהודיות הישנות בשאר חלקי רוסיה סבלו נזק גדול מהמלחמה. המושבות הבסרביות, כיון שמאחרי המלחמה אינן שייכות כבר לרוסיה אלא לרומניה, נמצאות מחוץ למסגרת המאמר הזה. והוא הדבר גם ביחס למושבות הישנות שבפולין ובליטא. ברוסיה הלבנה— בדרך כלל החזיקו המושבות הישנות מעמד למרות המלחמה. למושבות אלו אופי מיוחד, הן נמצאות בקרבת הערים ועוסקות בעיקר במשק החלב, בגדול חציר ובגדול תפוחי־אדמה. לרבים מהאכרים יש מלבד הכנסותיהם מהחקלאות גם הכנסות נוספות ממסחר, הובלה או מלאכה. בכלל אפשר להגיד על המושבות הללו שאין להן אופי חקלאי גמור, אלא חקלאי למחצה. במקצועות רבים הם מוצאים איך שהוא את ערכי קיומם. משום כך קשה גם להגדיר בדיוק את מספר האכרים היהודים ברוסיה הלבנה: בנוגע להרבה מהם מתעוררים ספקות אם ליחס אותם לחקלאות או למקצוע אחר. ממשלת רוסיה הלבנה באחד מתזכיריה, שפרסמה בשנת 1927, מסמנת את מספר האכרים היהודים (ביחד עם 1303 משפחות של מתישבים חדשים, שנתישבו רק ב־1925 וב־1926) 7336 משפחות המכילות 39319 נפש וברשותם 42216 דסיטינות אדמה. מלבד אלה נמצאים במחוזות הומל ורצ׳יצה (שבינתים חוברו אל רוסיה הלבנה) 445 משפחות יהודים חקלאים, שלהם 2543 נפשות ו־3686 דסיטינות אדמה. אבל במספרים אלה נכללו, בודאי, משפחות רבות שעוסקים רק במקצת בעבודה האדמה בתור ענף פרנסה צדדי.


 

II. ההתישבות החדשה.


א. סבות הופעתה.

הסקירה הקצרה הזאת שמסרנו כאן, על ההשתתפות הקודמת של יהודי רוסיה בחקלאות, היתה נחוצה כדי להראות, באיזו תנאים התחילה אחרי המלחמה ההתישבות החקלאית החדשה ברוסיה. כבר בימי המלחמה היה מספר הגון של יהודים, ביחוד בליטא, בפולין וברוסיה הלבנה, שאבד להם מקור קיומם הקודם בתור סוחרים או בעלי מלאכה, וקצתם ברצון וקצתם תחת לחץ מוסדות הכבוש הגרמניים התחילו לעבור לחקלאות. ברוב המקרים השתמשו היהודים בשטחי הקרקע שבסביבות העיר, שמפני המלחמה לא עובדו בידי בעליהם. שם גדלו ירקות וחציר והיו פרה אחת או שתים. כשנגשה הממשלה הרוסית בשנות 1919 ו־1921 לתקונים אגרריים, החרימה את הרכוש הפרטי הגדול וחלקה את האחוזה הגדולה לחלקות־אדמה קטנות. אז נרשמו גם כמה יהודים וקבלו חלקות אדמה, אבל כל הנסיונות הללו להאחז בחקלאות לא הצליחו הרבה. היהודים, שהחזיקו בקרקעות של אחרים בקרבת הערים, מוכרחים היו להחזיר את הקרקעות לידי בעליהם הראשונים, ששבו אחרי המלחמה. מתישבים אחרים מצאו דרך לחזור למקצוע פרנסתם העירונית אחרי המלחמה, בשעה שנתעוררו שוב לחיים המסחר והמלאכה בפולין ובליטא. ואף אלה, שקבלו אדמה מהממשלה הרוסית, לא היו להם עפ"י רוב לא הסגולות האישיות הדרושות ולא האמצעים הנחוצים כדי להחזיק מעמד בחקלאות. כך אירע, שכל הנסיונות של היהודים להיות שוב לעובדי אדמה נשארו אחרי עבור שנים אחדות כמעט בלי כל תוצאות חיוביות. התנועה אל החקלאות נתפוררה מהר, והריסתה היתה עוד יותר מהירה מהתהוותה.


בסיטואציה הזאת החליטה ממשלת ברית הסוביטים בשנת 1923 לקבל לידיה באופן שיטתי את ההתישבות החקלאית של היהודים. יסוד להחלטה זו שמשה העובדה, שהפוליטיקה הכלכלית של הממשלה, בשאפה למסור את פרי התוצרת ישר מידי היצרן לידי הצרכן, שללה ממעמד הסוחרים יותר ויותר את תפקידו בתור מתווך בחלופי הסחורות. על ידי זה נפגעו היהודים יותר מכל האוכלוסים האחרים. כיון שבין היהודים היה אחוז הסוחרים גדול ביותר. הממשלה הכירה בחובתה לפתוח לפני היהודים, שניטל מקור פרנסתם, אפשרויות כלכליות אחרות, וחשבה למצוא בחקלאות אפשרויות אלה. למטרה זו יסדה הממשלה בשנת 1923 מוסד מיוחד. קומיסריאט להתישבות חקלאית יהודית (ברוסית נקרא שמו בראשי תבות “קומזֶט”, ביהודית—“קאמערד”). מהריזירבות הקרקעיות, שנשארו אצל הממשלה אחרי החרמת האחוזות הגדולות ושמהן הפרישה בכל שנה חלקים מסוימים, קבל מוסד זה שטחי קרקע מסוימים, לעתים קרובות פחות, אבל אף פעם לא יותר, מכפי הדרוש לישוב היהודים.


ב. היקף פעולת ההתישבות בשנות 1925 — 1927.

ה“קומזט” מסר לי באופן ידידותי את המספרים על דבר השטחים שהופרשו עד עכשיו להתישבות היהודית ועל דבר המשפחות שנתישבו על שטחים אלה. המספרים נתונים בטבלא להלן. הם מקיפים את השנים 1925, 1926 ו־1927 שאחרי הוסד ה״קומזט". על פי המספרים האלה, נמסרו עד עכשיו בשביל ההתישבות היהודית 295,917 דסיטינות, שמהן כמעט החצי, היינו 145,213 דסיטינות נמצאות באוקראינה, ויותר משליש, היינו 108,113 דסיטינות, בקרים. בחלקה של רוסיה הלבנה עולות רק 22.000 דסיטינות ובחלקה של שאר רוסיה

האירופית והאסיתית — 20,000 דסיטינות. מספר המתישבים עולה ל־12,483. מלבד אלה עומדים להתישב עד סוף שנת 1927 (המספרים שנמצאו תחת ידי הגיעו עד סוף יוני 1927) עוד 3319 מתנחלים, שהופרש כבר בשבילם שטח קרקע, אבל עדיין לא נמסר לרשותם. אם באמת יצא הדבר לפועל, לא ידוע לי. מתוך 12,483 יהודים שכבר התישבו נמצאים 7866 במושבות אוקראינה, 1503 ברוסיה הלבנה ו־862 בכל יתר חלקי רוסיה האירופית והאסיתית. במספר המתישבים כלולים גם אלה שעדיין לא התישבו על הקרקע עם כל משפחתם, אלא מעבדים לפי שעה את אדמתם בידי אחד מבני המשפחה.

טבלא א.

חלוקת הקרקעות בשביל ההתישבות היהודית.


הגליל שטח הקרקע בדיסיטינות בס"ה
בשנות
1925 1926 1927

1. אוקראינה

2. קרים

3.רוסיה הלבנה

4. פלך הומל

5. קוקז

6. דאגיסטן

7. אוזבקיסטן

8. פסקובסק

וסמולנסק

57.361

26.582

9.985

2.411

---

---

---

---

67.696

31.851

5.265

---

2.648

---

---

7.82

20.056

49.680

7.000

---

2.700

10.400

1.400

---

145.213

108.113

22.250

2.411

5.348

10.400

1.400

7.82

סכום 96.339 108.242 91.236 295.917

טבלא ב.

מספר המתישבים


גליל ההתישבות 1925 1926 1927 הופרשה חלקה ל- מהם התישבו עד עכשיו בס"ה התישבות משפחות

1.אוקראינה

2.קרים

3.רוסיה הלבנה

4.פלך הומל

5.קוקז

6.דאגיסטן

7.אוזבקיסטן

8.פסקובסק

וסמולנסק

3.156

943

903

224

---

---

---

---

3.113

694

400

---

138

---

---

97

3.506

2.128

500

---

---

---

---

---

1.597

615

200

---

60

200

143

td>

7.866

2.252

1.503

224

198

200

143

97

סה"כ 5.226 4.442 6.134 2.8151 12.483

  1. מספר האכרים לשנת 1927 נחשב רק עד הראשון ביולי, ז.א. עד קציר התבואה. הסכום האחרון של התבואה יוברר רק עם גמר הזריעה של תבואת החורף, היינו בדצמבר. משערים, שמספר המתישבים בשנה זו לא יהיה פחות מבשנים הקודמות.

    מלבד השטחים הנ"ל, שקבלו המתישבים על פי תכנית ה"קומזט", יִשבה הממשלה בגלילות שונים בדרך הפעולה ההתישבותית הממשלתית הכללית עוד כ-200 משפחות יהודיות על שטל של 70000 דסיטינות בערך.

    לפני הוסד ה"קומזט" בשנת 1924 נמצאו (באוקראינה וברוסיה הלבנה) בקירוב 18000 משפחות יהודים, שעסקו בחקלאות ועבדו ב-150000 דסטינות, המספר הכללי של המשפחות היהודיות בס. ס. ס. ר. העסוקות בחקלאות יגיע ל-32000 בקירוב.

↩︎

ג. הכנת ההתישבות.

להתישבות הגמורה קדמו פעולות הכשרה, שברצוננו לציינם כאן לפי התגשמותן באוקראינה ובקרים.

1)בחירת המתישבים.

במקומות שהיהודים נמצאים שם במספר רב קובע המשרד הממשלתי גליון, שבו רושמים את עצמם כל אותם היהודים, שבדעתם להתישב בתור חקלאים על אדמת הממשלה. בשעת ההרשמה צריך המועמד להתישבות להכניס תשלום של עשרה רובל. מתוך המועמדים, שנרשמו באופן כזה, נעשית אז על ידי המוסד הממשלתי ברירה. בשעת הבחירה אין הממשלה שמה לב כל כך להכשרת המועמד, לתכונותיו הגופניות ולהרכב משפחות, עד כמה הוא מסוגל לפי כל אלה לחקלאות; בשבילה נקודת ההשקפה העיקרית היא זו, אם המועמד משולל לגמרי כל אפשרות הקיום במקצועו שעד עכשיו. ומפני שכך הוא מצבם של אלה שהיו סוחרים, יוצא שרוב המועמדים המתקבלים להתישבות הם סוחרי לשעבר. רכוש מסוים אינו נדרש מהמועמדים. לפי מצב רכושם מתחלקים המועמדים לחמשה סוגים: אלה שאין להם כל רכוש, אלה שיש להם רכוש של 100 רובל, 300 ו-500 רובל ואלה שיש להם אמצעים מספיקים להתישב על חשבונם הפרטי. הממשלה מחליטה אז, איזה אחוז של הקרקע שישנו יופרש לכל אחד מהסוגים האלה, ולעתים קרובות היא מעדיפה דוקא את אלה הסוגים המחוסרים כל רכוש או שרכושם קלוש ביותר. בשנת 1926 ל- 21,6% של המתישבים לא היו כל אמצעים, ל- 44,4% היו 100 רובל, ל-20,4% היו 300 רובל, ל- 8,6% היו 500 רובל ורק 5% התישבו על חשבונם הפרטי בלי כל עזרה מצד חברת-התישבות איזו שהיא.


אם נעלים עין מההתישבות קלת-המספר של היהודים ברוסיה האסיתית ובפלך הומל, הרי כל שטחי הקרקע שהממשלה מעמידה לרשות ההתישבות היהודית נמצאים באוקראינה, בקרים וברוסיה-הלבנה. בחירת המתישבים על הקרקע באוקראינה מוגבלת על ידי כך, שעל הקרקע הזאת צריכים להתישב רק יהודים הגרים באוקראינה. הממשלה האוקראינית אינה מתירה בגבולותיה התישבות יהודים מחלקי רוסיה אחרים, ולא עוד אלא שהיא מוסיפה עוד הגבלה אפילו ליהודים תושבי אוקראינה. היא נותנת רשות להתישבות חקלאית רק ליהודים ילידי הגלילות האוקראיניים שעל הגבול המערבי: זיטומיר, שפטובקה, קורוסטן, פרוסקורוב, הרפובליקה המולדבית, טולצ’ין. היא מנמקת את ההגבלה הזאת בכך, שבגלילות אלה מספר היהודים גדול ביותר ומצבם רע ביות, באופן שהעברתם אל החקלאות היא תכופה ביותר. בשאר גלילות אוקראינה מספר האוכלוסים היהודים קטן הרבה יותר, וכאן יש להם גם יותר אפשרות לעבור לתעשיה. יהודים מרוסיה-הלבנה, הרוצים להתישב על יסוד חקלאי, יש להם רק האפשרות להתישב או ברוסיה-הלבנה גופה או בקרים, אוקראינה נעולה בפניהם.


2.) הפרשת הקרקע.

אחרי שה“קומזט” מקבל מהממשלה את שטחי הקרקע שסומנו להתישבות השנה הנוכחית ואחרי שבררו אם יש מים בשטחים אלה ובאיזה מהם, הוא מודיע למועמדים, שנבחרו ע“י המוסדות הממשלתיים המקומיים, ומציע להם לשלוח בא כוח מכל מקום ומקום לסיור הקרקע ולקביעת מקום ההתישבות. המועמדים בכל עיר ועיר בוחרים אז ב”כ אחד או אחדים לנסוע לחבל המיועד להם וביחד עם ב“כ ה”קומזט" המקומיים לחפש ולמצוא את הקרקע בשביל חבריהם. כאן נתקלים בקושי מיוחד: מהזמן, שיהודי נרשם בתור מיועד להתישבות חקלאית ועד הזמן שמפרישים לו בהחלט קרקע עובר זמן ארוך, לעתים תכופות יותר משנה שלמה, ובינתים מצא לו היהודי אפשרות של הכנסה ומסתלק שוב מתכניתו להתישב על הקרקע. על שאלתי בארו לי ב“כ ה”קומזט" באוקאינה כי עמעט 50 אחוז מהמועמדים הרשומים אינם באים לקבל לרשותם את הקרקע שהוקצתה להם. אבל מאידך גיסא אין המועמדים מותרים לגמרי על הקרקע שעלתה בחלקם, אלא דוחים את החלטתם המסוימה לזמן ארוך עד כמה שאפשר. ועל ידי כך נוצר לעתים קרובות מצב בלתי נעים בשביל ה“קומזט”. על פי ההוראות החוקיות צריך הוא לשמור בשביל המועמדים את הקרקע עוד במשך חצי שנה אחרי הפרשתו המוחלטת. וזה כרוך בקשיים גדולים, מצד אחד הרי צריך לעבד בינתים את הקרקע ומצד שני אין ה“קומזט” יכול להתשמש בקרקע זאת לטובת מועמדים אחרים המוכנים לקבל את הקרקע לרשותם מיד.

גודל השטח, הנמסר לקבוצת מתישבים אחת, נמצא בדרך כלל בין 1000 ובין 3000 דסיטינות, ומספר המתישבים במושבה אחת – בין 50 ובין 150 משפחות.


3.) גודל החקלאות.

הנורמה לחלוקת הקרקע ברוסיה היא שוה לכל האכרים שבמחוז התישבות אחד. בקרים נהוגה נורמה זו: כל מתישב מקבל בתחלה ^1^/~3~8 דסיטינות ונוסף להן עוד 4 דסיטינות לו לעצמו ולכל נפש עובדת שבמשפחתו ועוד 11/~4~ דסיטינה לכל נפש שאינה עובדת, למשל ילד קטן. משפחה שיש בה איש ואשה, בת מבוגרת עובדת ובן קטן מקבלת איפוא 81/~3~ ועוד 12 ועוד ~4~/11 דסיטינות, זאת אומרת- ~12~/21.^7^ דסיטינות. באוקראינה קובעים את הנורמה באופן אחר. שם נותנים לכל משק 15 דסיטינות. אם משפחת המתישב מונה יותר מחמש נפשות, מוסיפים לה ^1^/~2~1 דסיטינה לכל נפש. העודפת על חמש, עד למכסימום של 221/~2~ דסיטינה לכל המשפחה. אם משפחת המתישב מונה פחות מחמש נפשות, מנכים לה 11/~2~ דסיטינה לכל נפש החסרה. אחת לשתים עשרה שנה יבררו מחדש, אם נשתנה בינתים הרכב המשפחה וכהתאם לכך מגדילים או מקטינים את חלקת האדמה השייכת לאכר. במושבות אחדות שומרת הממשלה אחוז ידוע של הקרקע בתור רכוש משותף לכל המתישבים ומפרישה מרכוש צבורי זה תוספות שטח על פי בקשת כל מתישב, שמשפחתו גדלה בתוך פרק זמן זה, כלומר לפני עבור 12 שנה.


4.) הנחות סמסים והנחות אחרות מצד הממשלה.

הממשלה שחררה ממסים את כל המתישבים למשך שלש השנים הראשונות להתישבותם. באותו זמן אין עליהם לשלם לא דמי חכירה בעד הקרקע ולא מס הכנסה. הממשלה מעיינת עכשיו בהצעה להאריך למושבות הקיימות כבר שלש שנים את זמן החופש ממסים עוד לשנתים, כלומר לותר על מסים ועל דמי חכירה במשך חמש השנים הראשונות של ההתישבות.

מלבד זה נותנת הממשלה למתישב הנהר, של 75% מהמחירים הקצובים במסלת הברזל לנסוע הוא ובני משפחתו וכן גם להעביר את רהיטיו וכל האינבנטר שלו — ממקום מגוריו למקום התישבותו החדש. במקומות אחדים מספיקה הממשלה למתישבים גם עצי בנין מיערותיה במחירים נוחים. היא נותנת חנם למתישב בשנה הראשונה גם את הזרעים, הנחוצים לזריעת שדותיו הראשונה, והלואה מ־100 עד 200 רובל לצרכי בנין. בסך הכל הוציאה הממשלה הרוסית בשנות 1925—1927 בערך שני מיליונים רובל לצרכי ההתישבות היהודית באוקראינה ובקרים.


5.) חברות־ההתישבות היהודיות.

למרות סיוע זה של הממשלה היתה התישבות היהודים כמעט בלתי אפשרית לולא באו לעזרתה גם חברות־התישבות יהודיות. כיון שהיהודים, הנרשמים בתור מועמדים להתישבות, הנם לפרקים מחוסרי כל אמצעים ועל פי הרוב אין להם יותר ממאות רובל אחדות, והממשלה מצדה אינה נותנת אלא מאה-מאתים רובל לכל מתישב בתור הלואה, הרי הסכומים של הממשלה והמתישב גם יחד אינם מגיעים לסכום הדרוש לצורך ההתישבות. הסכום הדרוש הזה, כמו שנראה להלן, נמצא על פי החשבונות שעד עכשיו בין 1100 רובל ובין 2600 רובל. חברות־ההתישבות היהודיות צריכות, איפוא, בדרך כלל למסור לרשות כל מתישב סכום כסף מ־500 ער 1000 רובל ואמנם משנת 1925 עד 1927 הוציאו יותר משבעת מיליונים רובל. ארבע חברות־התישבות יהודיות מציבות להן מטרה זו, ואלו הן:

1) “אגרוג’וינט”. הבת הרוסית של הג’וינט האמריקני (-American Joint Distribution Comittee).

2) Jewish Colonisation Association בפריז על ידי בתה החברה הרוסית “יקא” ((Jeko.

3) החברה הרוסית לתמיכת החקלאית היהודית (שמה המקוצר ברוסית “אוֹזֶט”, ביהודית—“געזערד”), שיש לה ברוסיה יותר מעשרת אלפים חברים המשלמים תשלום שנתי קבוע, ומלבד זה היא מאספת לטובת מפעליה תרומות באמריקה ובאפריקה הדרומית.

4.) חברת “אורט” בברלין על ידי בתה החברה הרוסית בעלת אותו השם במוסקבה. גם חברת “אורט” מקבלת את אמצעיה מתשלומי־חברים ומתרומות.

כדי למנוע את חברות ההתישבות האלו מחכוכים ומהכפלות פעולה, בא “הקומזט” לידי הסכם אתן, לחלק את הפעולה לפי מחוזות ההתישבות, באופן שבמחוז התישבות אחד תעבוד רק אחת מהחברות. ככה, למשל, קרים מחולקת לששה מחוזות התישבות, בחמשה ממחוזות אלה עובד “האגרוג’וינט” ובמחוז הששי (אבפאטוריה) עובד “אוזט”. בגלילות חרסון ויקטרינוסלב מחולקים מחוזות ההתישבות בין אנרוג’וינט ובין יק"א. ברוסיה הלבנה עובד אוזט, במחוז אודיסה עובד “אורט”, שהכניס עכשיו לתחום פעולתו גם את מחוז באלטא (רפובליקה אוטונומית מולדבית).


מכל האמור נראה, כי בהגשמת ההתישבות צריכים להשתתף שלשה גורמים: הממשלה, ז. א. ה“קומזט”, הנותנת את הקרקע, קבוצת־המתישבים, הרוצה להתישב על הקרקע, וחברת־ההתישבות הנכונה להמציא את סכום הכסף החסר למתישב ולקבל על עצמה את ההכשרה הטכנית של ההתישבות.


ד. הטכניקה של ההתישבות.

1.) הספקת מים ודירה.

לאחר ששלושת הגורמים הנזכרים באו לידי הסכמה, זאת אומרת, כשנמסר שטח קרקע מסוים לקבוצת מתישבים ואחת מחברות ההתישבות קבלה על עצמה להמציא את האמצעים החסרים, או יש לדאוג קודם כל לשני דברים: למים ולדירה. מים נמצאים בכל חבל ההתישבות של קרים ואוקראינה בעומק של 20 — 200 מטר (בחשבון ממוצע-40 מטר) בעומק האדמה. הממשלה, על יסוד מפותיה ההידרותרפיות ועל יסוד נסיונותיה שרכשה בקדיחת בארות עד עתה, מסמנת את המקום המתאים ביותר לקדיחת באר. במקרה שהמים נמצאים בעומק לא גדול נעשית חפירת הבאר באופן פשוט על ירי כורי בארות מקומיים ועולה בזול. אבל בעומק של 50 מטר ומעלה אי אפשר כבר לחפור באר. במקרה זה מכניסים

בעזרת מכונת־קדיחה (האגרונ’וינט הביא מאמריקה מכונת קדיחה במחיר 000 10 רובל) צנורות לתוך האדמה, מה שמאפשר להגיע לעומק של 250 מטר. כרגיל עולים המים בצנורות אלה תחת הלחץ העצמי עד ל־50מטר בעומק. מהבארות החפורות מעלים את המים בגלגל, ששור מסבבו. להעלאת המים מבארות־הצנורות נחוצה משאבת מוטור. כמעט בשום מקום אין כמות המים גדולה במרה כזו, שאפשר יהיה להשקות ירקות או גדולי־תרבות אחרים, על פי הרוב מספיקים המים רק לשתיה לאדם ולבהמה.


מקום הבאר קובע את תכנית הכפר. עד כמה שאפשר משתדלים, שהבאר תמצא באמצע המושבה, ולכן מעבירים לפי הרגיל משני צדי הבאר רחוב ישר, שלארכו משני עבריו עומדות חצרות האכרים. רוחב הרחוב, כרניל, הוא 50 מטר, חצרות המתישבים שמשני עברי הרחוב רחוקות זו מזו במעט 40 מטר. והיות שלכל חצר מצורפת דסיטינה אחת אדמה לרפת, לגינה וכו', יוצא שלכל בית שייך שטה מרובע של 40 מטר 250 X מטר. במושבות גדולות יותר, יש לא רק רחוב אחד כזה. אלא שני רחובות מקבילים או חוצים זה את זה.


הכנת דירות בשביל כל אכר ואכר אינה יכולה להעשות בבת אחת בזמן קצר, מפני שאין במקום המספר הדרוש של בעלי מלאכה ואי־אפשר להביאם יחד בבת אחת למקום אחד, או מפני שאמצעי הכסף הדרושים לבנינים אינם מוכנים להנתן בבת אחת. בדרך כלל בונים בשנה הראשונה רק שליש ממספר הבתים ואת שני השלישים הנותרים בונים במשך השנה השניה והשלישית.


מפני שרוב המתישבים יוצאים לעבודה הראשונה על אדמתם בטרם נגמרה בנית הבתים המיועדים בשבילם, מן ההכרח להכין בשבילם לפי שעה דירת־ארעי. במקומות אחדים נמצאים עוד על הקרקע בנינים של בעל האחוזה הגדולה לשעבר. במקומות אלה שאלת הדירה הארעית נפתרת על נקלה. במקרה זה, יכול לא רק המתישב לבדו אלא גם כל מקנהו וכל האינבנטר שלו יכולים להכנס אל החצר של בעל האחוזה הקודם. במקומות שאין בנינים ישנים כאלה צריך לסדר לזמן הראשון דירה כל שהיא בשביל המתישבים בצורת צריף עשוי עץ או חומר ובשביל הבהמות בצורת רפת עשויה חומר או אבני־מחצב. ברור הדבר, שקשה מאד ורבת הסבל היא העת הראשונה הזו, כשהאנשים דרים בצפיפות רבה בלי כל נוחיות ואת כל צרכיהם, ולפרקים אף את המים (אם הבאר אינה מוכנה עדיין), צריכים להביא ממרחק. זוהי אחת הסבות הגורמות לכך, שע"פ הרוב לא כל משפחת המתישב יוצאת בזמן הראשון לעבוד את האדמה, אלא רק אחד מבני המשפחה, המתישב עצמו או בנו המבוגר. לתופעה זו יש עוד סבה שניה, כי באופן זה מתמעטות במדה ניכרת הוצאות ההספקה. משפחה המתישב הנשארת עדיין במקום־מגוריה יכולה על פי הרוב להמשיך את משלח־היד הקודם, שכרגיל הנהו עסק של חנות קטנה או של מלאכה, ולמצוא בזה את מחיתה. אותו בן המשפחה הנמצא על הקרקע צריך רק לדאוג להספקתו בלבד, ואף הוא כתום עונת העבודה יכול לחזור למשפחתו. בכלל, נוהג המתישב לעלות על אדמתו בחודש יולי, בערך. אז הוא חורש וזורע את האדמה על פי הוראת מדריך של חברת ההתישבות, ואחר כך באוקטובר הוא שב לביתו. שם הוא חי במשך החורף ורק באפריל או במאי הוא בא לאדמתו כדי לקצור ולאסוף את יבול שדהו. במקרים אחדים חוזר ונשנה מסע זה מהמושבה אל העיר גם בשנה השניה. אבל לעתים קרובות מאד מביא המתישב בשנה השניה, ביחוד אם בינתים נגמר כבר בנין ביתו, את משפחתו אל הכפר ומסתלק לגמרי מהעסק שהיה לו במקום מולדתו.


שאלה זו, מתי על המתישב להביא את משפחתו אל המושבה, גורמת לסכסוכים שכיחים בין המתישב וחברת ההתישבות. במקרים, שלמשפחת המתישב במקום מגוריה אין משלח־יד מכניס שכר, מעונין המתישב להקדים להביא אליו אל הכפר את משפחתו, ואז הוא מאיץ בהברת ההתישבות שתכין לו את דירתו באופן המהיר ביותר, והוא קובל על שהכנת הדירה נמשכת כ"כ הרבה זמן. ולהיפך, באותם המקרים, שמשפחת המתישב משתכרת, נוח לו למתישב, שביתו לא יבנה כל כך במהרה, כדי שיוכל עוד להשאר את משפחתו במקום מולדתו ולשוב אליה בכל שנה, מה שיהיה אסור לו כשיבנה ביתו. במקרים אלה לעתים קרובות קשה לחברת ההתישבות להמריץ את האכר שיעזוב את דירתו הארעית בבניני המשק הישן של בעל האחוזה לשעבר ויכנס לדירתו הפרטית הקבועה. חברת ההתישבות מעונינת, כמובן, שהמתיישב יקבל מיד לרשותו את הבנינים שהיא בונה בשבילו, מפני שרק מאותו הרגע אפשרית היא הנהלה מסודרת של המשק וביחוד גדול פרות ועופות.


2.) העבוד הראשון של האדמה ומחזור הזרעים.

בדרך כלל אין הקרקע באוקראינה ובקרים זקוקה להכשרה מיוחדת. אין צורך בעבודת יבוש, מפני שאין בצות. אין גם צורך בסקול. האדמה היא אדמת מישור עמוקה ועל פי רוב בעלת כובד בינוני. כמובן, מאחר שהרבה שנים רצופות לא עובדה האדמה כראוי, העלתה קוצים ועשבים רעים, ולפיכך היא דורשת לפני הזריעה הראשונה חרישה עמוקה ומעולה. את החרישה הראשונה העמוקה הזאת אי־אפשר לחרוש בשורים (חברות ההתישבות היהודיות נותנות למתישבים שורים בתור בהמות עבודה מפני שעולים בזול והטפול בהם נוח יותר). לפיכך משתמש האגרוג’וינט, במושבות הנתמכות על ידו, לצורך החרישה העמוקה בטרקטורים ויש לו מכוננים מיוחדים הממונים על כך. המתישב צריך איפוא בשנה הראשונה רק לשדד את האדמה ולזרוע.

קודם היתה מצויה בקרים ובאוקראינה שיטת המשק בעל־שלשה־שדות. במושבות הגרמניות נהוגה שיטה זו בדרך כלל עד היום. במושבות היהודיות החדשות הונהג על פי הצעת לוברסקי, האגרונום הראשי של האגרוג’וינט, מחזור זרעים של שש שנים, ואותו מציעה הממשלה האוקראינית גם לאכרים האוקראיניים. מחזור זרעים זר, מורכב מן:

1) כרב־נח,

2) תבואת חורף (חטה או שעורת חורף),

3) תבואת קיץ (שעורת קיץ, שבולת שועל, חציר סודאני),

4) תירס או דלעת,

5) תבואת חורף,

6) תבואת קיץ.

על יד שיטת מחזור זרעים זו קיימות עוד שתי שיטות, אבל הללו מכניסות רק שנויים קלים במחזור הזרעים האמור. במחזור זרעים זה זורע האכר תמיד שליש אדמתו חטה, שזוהי התבואה העיקרית.


3.) הוצאות הסדור ובעיקר ההוצאות לבנינים.

חברות ההתישבות, הבאות לעזרת המתישב היהודי, נוהגות בסדור המשק על פי שיטות שונות. חברת “אוזט” יוצאת מנקודת ההשקפה היסודית, שהמשק של המתישב היהודי צריך להיות דומה עד כמה שאפשר יותר למשק שכנו הבלתי יהודי, ומכיון שאותו משק מסתפק בבנינים פרימיטיביים מאד ובאינבנטר דל, רוצה היא לתת גם למתישב היהודי רק מה שהכרחי ביותר. גודל הבית, ש“אוזט” בונה למתישב, הוא 12 9 X ארשין (1 ארשין = 71 ס"מ), ז.א. כ־53 מטרים מרובעים, גבהו 3 וחצי מטר, בקירוב. חומר לבנין משמשות לבני־טיט, העשויות מתערובת של טיט המצוי בכל מקום ושל תבן והמיובשות בחמה. במקרים אחדים נבנים הקירות לא לבני־טיט אלא מסגרות עץ ממולאות טיט. הגג עשוי עץ ומצופה שכבה של אפר, קש וטיט. תבנית גג זו מצויה אצל האכרים האוקראינים, והיא מספיקה לגמרי. כפי שהגידו לי בכל מקום, בתור מחסה מגשם. הרצפה עשויה רק עפר מוצק, וכדי שלא תתהוינה גומות ולא יתרבו הרמשים, נחוץ אחת לשבוע או לשבועים למרוח על הרצפה שכבה חדשה של טיט לח. בית כזה עולה כ־400 רובל. לבני הטיט נעשות כמעט ביחוד בידי לא­ יהודים; וכן גם כל עבודות העץ נעשות ברובן הגדול בידי לא יהודים. הבתים נבנים על פי תכנית קבועה בתור נורמה, לכל החלונות והדלתות מדה אחת ויכולים משום זה להכינם בבת־אחת בשביל כל הבתים שבמושבה. על יד בית כזה בונים כרגיל עוד רפת על שטח של 12 9 X ארשין ובגובה של 2 וחצי מטר בערך. כאן בנויים הקירות לבני טיט או אבני מחצב. רפת כזו עולה בערך כ־150 רובל. ההוצאות לבנינים עולות, איפוא, בסך הכל ב־550 רובל, זאת אומרת בדיוק 50 אחוז מכל הוצאות הסדור העולות 1100 רובלים. 500 רובלים הנשארים מוצאים לקנית אינבנטר חי ודומם וכן גם להספקה עד היבול הראשון (זרעים מקבל המתישב בשנה הראשונה בהקפה מהממשלה או מ“אוזט”).


שיטת אוזט, שעל פיה כל הוצאות הסדור עולות, כאמור, רק ב־1100 רובלים, היא הזולה ביותר. לפי שיטת יק“א עולות הוצאות הסדור ב־1500 רובל, ומהם שוב בדיוק החצי, היינו 750 רובל, מוקדשים לבנית הבית והרפת. בנינים אלה נבדלים מבניני אוזט בזה, שמדותיהם גדולות קצת יותר, והגגות עשויים רעפי מרסיל. שיטת אורט דומה לזו של יק”א. הגדולות ביותר הן הוצאות הסדור לפי שיטת האגרוג’וינט. לפי שיטה זו מקבל המתישב בנין של 9X18 ארשין, ז“א כ־80 מטרים מרובעים. חלק מבנין זה, היינו 35 מטרים מרובעים מוקצים לרפת ו־45 מ”מ לדירה בת 2 חדרים, מטבח ומסדרון קטן. גובה הבנין הוא כמעט 3 וחצי מ'. העליה שעל גבי הרפת משמשת מחסן למספוא. הקירות בנויים לבני טיט או אבנים. לבנין של לבני טיט נחוצות 7000 לבנים שמחירן 70 רובל. הגג עשוי כרגיל רעפי מרסיל. הוברר, שגג ממין זה עדיף מכל הגגות שלפי השיטות האחרות. הרצפה, גם כן כמו בבתי אוזט, עשויה עפר מוצק. הבנין כולו, אם הוא בנוי לבני טיט, עולה ב־860 רובל, ואם הוא בנוי אבנים—1010 רובל. במקרים, שבשעת הבנין אין עוד מים במקום וצריך להביאם ממקום אחר, עולות הוצאות הבנין ב־15–10 אחוז יותר. בברזל ובמלט אינם משתמשים כלל. חמרי הבנין היחידים הם טיט או אבן, עץ ורעפי מרסיל.

כל האינונטר החי והדומם עולה ע"פ שיטת האגרוג’וינט ב־900 רובל. כל הוצאות הסדור מגיעות, איפוא, לפי שיטת האגרוג’וינט לסכום של 1760 עד 1910 רובל. בהתאם לזה, אם נבנה הבית לבני־טיט או אבנים (בהנחה, שהמים הדרושים לבנין ישנם במקום).


נציין כאן גם את מחיר עצי האורן המשמשים לבנין, והבאים, כרגיל מרוסיה המרכזית. לדוגמה, לוח עץ שארכו 9 ארשין (639=71X9 ס"מ), רחבו 6 וירשוק (27=4,5x6 ס"מ) ועביו 1 דיום (2,5 ס"מ)— מחירו 1,20 רובל ביחד עם הוצאות ההובלה עד למחסן אגרוג’וינט. העצים מובאים ישר מהטרוסט הממשלתי לג’וינט ומחירם הוא בזול הרבה יותר מאשר במסחר הפרטי, ששם מחיר לוח־עץ כזה הוא קרוב לשני רובלים. רעפי מרסיל (מפירמה מגדלור או ברבור) עולים ב־80 רובל האלף—ישר למחסן האגרוג’וינט.


הבניה מוצאת לפועל על ידי קבלן, על יסוד חוזה ערוך על ידי האגרוג’וינט וחתום בידי המתישב. את הקבלן בוחר לו המתישב, אבל אין הוא רשאי לשלם לקבלן מחירים גבוהים יותר מהקבועים על ידי האגרוג’וינט. הקבלן מחויב להשתמש בחמרים, שממציא לו האגרוג’וינט, ולבנות את הבית על פי התכנית שקבע האגרוג’וינט. לאגרוג’וינט יש בכל תחנות מסלת הברזל שמבמחוז ההתישבות שלו מחסנים, שבהם הוא שומר את חמרי הבנין המוכנים מראש לעונת הבנין. לחמרי בנין אלה שייכים גם מסגרות מוכנות לדלתות ולחלונות וגם כסויי־גג שלמים. הוא צריך רק לספק אבנים או לבני־טיט או טיט למלוי הקירות. אם לאכר עצמו ישנם אילו אמצעי כסף, דורש ממנו האגרוג’וינט להכניס ממאה עד מאתים רובל להוצאות הבנין.


הסכומים הדרושים, מלבד להוצאות הבנין, לסדור המתישב ולכלכלתו עד היבול הראשון, לפי הידיעות שמסר לי האגרוג’וינט בקרים, הם אלה:

הנסיעה והעברת הנכסים ממקום מגורי המתישב עד למקום ההתישבות — 50 רובל.

הספקה לאיש אחד למשך 4 חדשים (בהנחה שהמשפחה נשארת עוד במקום מגוריה הראשון) — 40 רובל.

הוצאות החרישה הראשונה בטרקטור (שטח של 6 דסיטינות בערך) – 40 רובל.


2 שורים — — — — 250 רובל

1 פרה — — — — 100 "

חצי מחרשה מפרמה רוסית“זאק”

(זאת אומרת מחרשה אחת לשני מתישבים 18 "

1 משדדה — — — 16 "

1 עגלה — — — — 140 "

חצי מכונת זריעה מביח"ר רוסי — 50 "

רבע מכונת קציר — — — 32 "

^1^/~20~ מכונת דישה — — — 100 "

~——–~

בס"ה 836 רובל.


ד“ר יוסף ט. רוזין, המחולל האינטלקטואלי, והמארגן את מפעל ההתישבות הנעשה בכספי האגרוג’ינט, מסר בדו”ח שלו מחודש אוקטובר שנת 1927 בשיקגו, את המספרים הבאים על ההשקעות מצד האגרוג’וינט במפעל זה משנת 1924 עד 1 באוקטובר 1927 (ברובלים):


במדידת האדמה וסדור הספקת המים 595,000

באינונטר החי:

8000 סוסים 1,290,000

9200 פרות 920,000

בהמות אחרות 208,000


2,418,000

בכלי עבודה 250,000

בכרמים וגני פרי 260,000

מחלות ובנינים משותפים אחרים 210,000

בתי־ספר ובנינים צבוריים 250,000

בתים (1800 גמורים ו־1500 בבנינם) 4,500,000

יבול בשדה ובמחסנים 6,175,000


בס"ה 15,658,000

בסכום הזה השתתפו:

האגרוג’וינט 6,215,000

ממקורות אחרים (הממשלה וכו') 1,348,000

מהמתישבים עצמם 8,095,000 18,658,000

4.) תנאי הפרעון של ההלואות.

האכרים מתחייבים לפרוע את ההלואות שקבלו מהממשלה (מהקומזט) בזמן קצר לפי הערך: את ההלואות שקבלו לקנית מכונות עליהם להתחיל לפרוע מהשנה השניה, את ההלואות לאינונטר חי — מהשנה השלישית, את ההלואות לבנינים — מהשנה הששית. עד עכשיו נתקבלו פרעונות כאלה רק בסכומים קטנים מאד. חברות ההתישבות מסכימות לקבוע לפרעון הלואותיהם לזמנים ארוכים יותר, המגיעים עד לעשר שנים לפרעון ההלואות ע"ח האינבנטר, עד לעשרים וחמש שנים להלואות בשביל בנינים. מדת הרבית, שהאכרים חייבים לשלם, עדיין לא נקבעה בהחלט.


לשם מסירת ההלואות משתמש האגרוג’וינט בקופות מלוה חקלאיות, שנוסדו לא כבר. חברות־אשראי קואופרטיביות כאלה נמצאות במספר רב; כל אחת מקיפה מספר מושבות סמוכות. ההון העצמי של חברות־אשראי אלה, הנוצר מתשלומי חברים, מגיע כרגיל רק לאלפי רובלים אחדים. אבל החברות מקבלות מהאגרוג’וינט, ולפרקים גם מהממשלה, אשראי על מנת לחלקן בין חבריהן, ולעתים קרובות מחזור הכספים שלהן הנהו פי 20 ו־30 יותר גדול מהונם העצמי. האגרוג׳וינט דורש בעד הלואותיו לקופות־מלוה אלה רבית של 2 אחוזים, והקופות מצדן מקבלות מחבריהן 4 אחוזים. הממשלה מקבלת מהקופות 7 אחוזים רבית, והקופות מצדן נותנות את כסף הממשלה לחבריהן ברבית של 10 אחוזים. את הונה העצמי מלוה החברה ברבית של 12 אחוז.


ה. ההכנסות וההוצאות של המתישב.

אני מניח, כי הגודל הממוצע של חלקת האדמה אשר למתישב הוא 21 דסיטינה בקרים ו־15 דסיטינה באוקראינה.

בתור תנובה ממוצעת בשנה נורמלית רואה אני על יסוד הידיעות הרבות, שאספתי בנידון זה. כמויות אלה;


מדסיטינה אחת בקרים באוקראינה
חטה על אדמת כרב נח 60 פוד2) 75 פוד
שעורת חורף 50 " 60 "
שבולת שועל 50 " 60 "
תירס 60 " 70 "

עפי" מחזור הזרעים הנזכר לעיל תופס תמיד שליש השטה הכרב הנח, שליש השטח זרוע חטה, ששית השטח — שעורה וששית — תירס או שבולת שועל, לפי זה יוצא, שהמתישב קוצר בשנה נורמלית כמויות אלה:


תוצר בקרים באוקראינה
חטה 7X60 = 420 פוד 5X75= 375 פוד
שעורה או שבולת שועל 31/2X50= 175 1/2X60= 150 ”
תירס 31/2X60= 210 " 21/2 X70= 175 "

מהיבול הזה מוציא המתישב לצרכי עצמו:

תוצר בקרים בפודים באוקראינה בפודים
חטה לכלכלת המשפחה 120 120
חטה לזריעה (9 פוד לדסיטינה) 9X7=63 9X5=45
שעורה לזריעה (8 פוד לדסיטינה 8X2.5=20 8X3.5=28
תירס לזריעה (4 פוד לדסיטינה) 4X2.5=10 4X3.5=14
שעורה בתור מספוא לשורים ולפרה 100 100

(ברוב ימות השנה אוכלות בהמות אלו רק חציר ותבן ומעט סובין)


נשאר לפי זה למתישב למכירה:

תוצר בקרים באוקראינה
חטה 237 פוד 210 פוד
שעורה 47 " 30 "
תירס 196 " 165 "

לפי המחירים הקצובים נשעה זו על ידי הממשלה, מקבל המתישב בעד תבואה בינונית סכומי כסף אלה:

בקרים באוקראינה

תוצר רובל לפוד רובל בקרים רבל באוקראינה
בעד חטה לפי המחיר 1.25 237X1,25=296,25 210X1.25= 262.50
“ שעורה ” 0,70 X 0.70=32.90 30X0.70= 21 47
“ תירס ” 0,60 196X0.60=117,60 165X0.60= 99

(אם במקום תירס נזרעה שבולת שועל, אין התוצאה המתבטאת בכסף משתנית כמעט כלל).

לפי חשבון זה יוצא, שכל ההכנסה במזומנים של המתישב בשנה בינונית עולה בקרים ל-446,75 רובל, באוקראינה - 382,50 רובל.


בסכום זה צריך המתישב לספק את כל מזונות ביתו (חוץ מלחם, שנותנת לו אדמתו, ומחלב, שנותנת לו פרתו) וכל שאר ההוצאות, כמו הנעלה, הלבשה וכו' וגם להבטיח באחריות את ביתו מאש ואת בהמותיו מדבר (הבטחה באחריות זו עולה ב־30 רובל לשנה), לתקן את האינונטר ולמלא את החסר בו. בשעה זו, כשאין עדיין במושבות רמת חיים קבועה, אי אפשר להגיד בדיוק, לאיזה סכום כסף תעלינה ההוצאות של המתישב. בכל אופן, על כל שאלותי, ששאלתי פעמים רבות בנידון זה, קבלתי כמעט תמיד מכל הנשאלים תשו­בות שוות. על פיהן, משפחה, שיש בה איש ואשה ילד מבוגר עובד ושני ילדים שלא הגיעו עדיין לגיל העבודה, זקוקה לכל הפחות ל־300 רובל לשנה (מלבד לחם, חלב ותוצרת החלב, שיש למשפחה ממשקה). להלבשה ולשאר צרכים (בכלל זה גם ההבטחה באחריות ותקוני האינונטר) דרושים לכל הפחות עוד 300 רובל לשנה, מתברר, איפוא, שהכנסות המתישב נמצאות למטה ממדת ההוצאות ההכרחיות: באוקראינה ב־217.50 רובל ובקרים — ב־153,25 רובל. המתישב יכול, איפוא, להחזיק את שווי המשקל במאזן שלו רק אם יוריד את מכסת מזונותיו וצרכי הלבשתו וכו' למטה מרמת החיים הרגילה, או אם יעלה בידו להשיג הכנסות צדדיות מהובלה או ממלאכה איזו שהיא. אבל שתי הדרכים אינן קלות. אין כמעט אפשרות להשתכר בהובלה, אחרי שעונת בנין הבתים במושבות חלפה כבר. האפשרות להשתכר במלאכה היא מוגבלת. גם הורדת רמת־החיים היא מסוכנת, משום שהיא עלולה להביא לידי הזנה בלתי מספקת ולידי מחלות. אפילו חשבון ההוצאות של 300 רובל לשנה לצרכי חיים נעשה בצמצום, באופן שהמתישב לא יאכל בשר אלא 2 או 3 פעמים בשבוע.

המצב הכספי יקשה עוד יותר, כשיוכרח המתישב לשלם מסים, רבית ולפרוע את חובותיו. לעת עתה פטורות עדיין המושבות מכל מסים וגם מועד הפרעון של החובות טרם הניע. גם לעזרה מדיצינית דואגת עדיין חברת ההתישבות. אבל יש לראות מראש, שלאחר זמן מה יצטרך המתישב לספק את צרכי הרפוי באמצעיו הוא, מה שיעמיס על כל משפחה עוד הוצאה של 25 רובל לשנה. בכל אופן תהיינה אח"כ הוצאות המתישב לא 600 רוכל אלא לכל הפחות 700־800 רובל לשנה.


ו. מצב המתישבים בשנת 1927.

לפיכך נראה לנו, שעל פי השיטה הנוכחית אין ביכולת המתישב לכסות בהכנסותיו הנורמליות את הוצאותיו הנורמליות. אבל מצב הדברים נעשה עוד יותר חמור על ידי זה, שבקרים ובאוקראינה אין שנים כתקונן באות רצופות זו אחרי זו, והיבולים הנם שונים מאד. קרים נמצאת באזור עני במשקעים (פחות מ־400 מ"מ בשנה) וגם בדרום אוקראינה כמות הגשמים אינה גדולה בהרבה מזו. ולפרקים יארע עוד, שגם כמות גשמים מועטה זו אינה מושגת, או שהגשמים יורדים שלא בעת הראויה, והיבול לוקה. גם הרוח, הבאה ממדבר סחרה והחודרת עד הנה, יכולה, ביחוד אם תבוא אחרי שירדו גשמים חוקים, להכות את הגרעינים בשדפון ולהפחית הרבה את היבול. בדרך כלל אפשר לחשוב, שבמשך עשר שנים יהיו שלשה יבולים טובים, שלשה יבולים רעים וארבעה יבולים בינוניים. רע ביותר הוא הדבר, שהמתישב בשלש השנים הטובות אינו חוסך מאומה לפקדון לשלש השנים הרעות, ואת עודף ההכנסה שבשנים הטובות הוא מוציא כדי לספק אלה מצרכיו, שלא נתמלאו קודם. כשמגיעה שנת בצורת, — שאז אינו אוסף משדהו אלא מעט או לא כלום, אין למתישב כל חסכונות והנהו נצב לקראת המחסור פנים אל פנים. ביחוד מסוכן הדבר בתחלת ההתישבות. ראשית, מפני שדוקא בשעת ההתחלה, הקשה למדי כשהיא לעצמה, חשוב מאד, שרוח המתישב לא תפול עליו בגלל יבול רע; שנית, אין לו עדיין למתישב באותו זמן שום מקורות של הכנסות קטנות אחרות, כמו, למשל, מעופות. שנת 1927, שהיתה שנת בצורת, הראתה איזה חורבן מביאות התוצאות של בצורת כזו. היא השפיעה באופן קטסטרופלי על מצב רוח המתישבים. במושבות שנפגעו ביותר מהבצורת, ביחוד בקרים (במחוז חרסון ובמחוז קריבוי־רוג היה היבול קצת יותר טוב), קצרו אכרים רבים מדי פעם בפעם מעט תבואה להאכיל את נפשות ביתם ואת בהמתם, ואינם יודעים במה יכלכלו את נפשם ואת בהמתם עד היבול הבא.

על פי הידיעות, שקבלתי מפקידי חברות ההתישבות, 15 אחוז מהמתישבים, שהתישבו משנת 1925, עזבו את משקיהם וחזרו אל העיר. האחוז הזה כשהוא לעצמו אינו גדול יותר מדי, אותו האחוז קיים כמעט בכל הארצות של התישבות חדשה. אבל יש לחשוש, שעוד רבים מהמתישבים יעזבו את משקיהם, אם לא יעזרום לצאת מן המיצר, שבאו בו בשנת הבצורת של 1927. כפי ששמעתי, החליט כבר האגרוג’וינט להתחיל בפעולת עזרה ולתת לאכרים הלואות לקנית פרה נוספת או להעסיק את המתישבים בעבודות ההשבחה, למשל ביבוש בצות שישנן במקומות אחדים במחוזות קריבוי רוג וחרסון. גם הממשלה רוצה להמציא לאכרים אפשרות להשתכר בהובלה.

למצב הקשה של המתישבים בעת הראשונה נוספת עוד העובדה, שבעלותם על אדמתם אינם מוצאים עדיין בתים מיוחדים לכל משפחה ומשפחה. הם מוכרחים לדור כולם יחד בבית אחד ולהחזיק יחד את הבהמות והאינוונטר שלהם. גם העבוד הראשון של האדמה מוכרח להיות משותף, מפני שהחלקות לא סומנו עדיין בהחלט. ברור, שהנהלת משק בדרך ארעית כזו מביאה בהכרח לידי הפסדים, ביחוד כשהמתישבים לא למדו עדיין לטפל כראוי בבהמות ובשאר האינונטר. מובן מאליו, גם עבודת המתישבים, שברובם לא הורגלו לעבודה קשה כזו, היא למטה מבינונית. כמעט בכל המקרים הפסידו המתישבים, על ידי העבודה הראשונה המשותפת הזאת, את החצי ולפעמים עוד יותר מחצי הכסף שהשקיעו (לפי הרגיל 200—300 רובל).


ו. הנהלת משק פרטית וקולקטיבית.

בראשית ההתישבות היתה למתישבים רבים נטיה לקיים את ההנהלה המשותפת של המשק החקלאי לא רק בעת הראשונה אלא לזמן ארוך. אבל הוברר בכל זאת שהעבוד המשותף של הקרקע נופל בטיבו מעבודו של היחיד, ומלבד זה הוא גורם עוד לקטטות רבות בין המתישבים. לפיכך חלקו חברות ההתישבות לפרטים את כל הקרקעות שעובדו קודם באופן משותף. רק בעת הראשונה של סדור המשק, כל זמן שלמתישבים אין עוד בתים פרטיים ורפתים פרטיות, קיימת עוד הנהלת משק משותפת. הממ­שלה (זאת אומרת הקומזט) נוטה אמנם באופן תיאוריטי למשק משותף ומיעצת למתישבים לקיים גם להבא את הצורה השתופית, אבל אין היא מקפידה כלל, שהמתישבים יעשו כעצתה. למעשה, בכל המושבות היהודיות באוקראינה ובקרים מקובל העיקרון, שמיד לאחר הגמר בנין הבתים הפרטיים מקבל כל מתישב את חלקת אדמתו ומנהל עליה את משקו הפרטי. יוצאים מן הכלל רק תל־חי, משמר ומעין בקרים, שלושת הישובים שנוסדו ע"י החלוץ. הללו מחזיקים עד היום בשיטת ההנהלה הקולקטיבית של המשק החקלאי. הם, כפי שנודע לי מפי המתישבים בתל־חי, שבעים רצון מאד משיטה זו. המשק בתל־חי, המכיל תשעים חברים, הנהו אחד המשקים הטובים ביותר בקרים, ובמשך ארבע שנים, מאז הוסרו, הכניס קרוב ל־20.000 רובל ריוח. המשק מגדל חזירים בכמות גדולה ומגדל מין מיוחד של חטה משובחת, שהוא מוכר במחירים גבוהים. במשקי החלוץ נותן, איפוא, העיקרון של עבודה קולקטיבית תוצאות משביעות רצון, בעוד שבמושבות אחרות הביא אכזבה. את הסבה יש לראות בודאי בזה, שבמשק החלוץ נמצאים רק אנשים צעירים, רוקים, שאצלם האינטרס של הקנין הפרטי אינו מפותח עדיין כל כך כמו אצל בעלי המשפחות שבמושבות האחרות. ועוד זאת, המתישבים במשקי החלוץ עברו אל החקלאות מתוך נמוקים אידיאליים ומרגישים את עצמם מקושרים זה לזה קשר פנימי על ידי אידיאל משותף, כלומר הם מרגישים את עצמם כיחידה קולק­טיבית אחת, בעוד שהרגשת־שתוף זו חסרה במושבות אחדות. חברי החלוץ אינם חושבים להשאר זמן רב במקום עבודתם הנוכחי. הם מקוים, שיוכלו לעלות מכאן לארץ ישראל, אחרי שיקבלו את הידיעות החקלאיות הנחוצות.


ח. הוספת ענפי משקי: מחלבה וגידול גפנים.

הבצורת של שנת 1927 הביאה גם את המתישבים וגם את חברות ההתישבות לידי הכרה, שההתישבות, המבוססת על פלחה בלבד, תלויה יותר מדי בחסדו או בזעפו של מזג האויר ולכן נושאת היא אופי מקרי יותר מדי. הם נוכחו, שהמשק זקוק למלויים, להתקנת ענפים חדשים, שאינם תלויים כל כך במזג האויר. הענפים האלו יכולים להיות משק החלב וגידול גפנים.

משק החלב היה נפוץ עוד קודם במושבות הישנות שבמחוזות חרסון וקריבוי־רוג. במחוז חרסון נמצאים — 6 בתי חרושת לגבינה המעבדים 6000 ליטר חלב ביום. בישובים החדשים נמצא משק החלב עוד בראשית התפתחותו, כי עד עכשיו רק למתישבים מעטים יש יותר מפרה אחת ולפיכך יש להם רק עודף קטן של חלב למכירה. הפרה שמשתמשים בה עפ"י הרוב בקרים ובאוקראינה היא הפרה “הגרמנית” (האדומה). היא עולה ב־100—125 רובל ונותנת בשנה ב־2000 ליטר חלב. הפרה המקומית עולה רק ב־75 רובל בקירוב, אבל כמות החלב שלה מניעה רק עד 1500 ליטר בשנה, מפני שאפשר לחלוב אותה רק עם העגל. חלב טרי יכולות למכור רק אותן המושבות הסמוכות מאד לעיר. במקרים אלה מקבלים המתישבים במחיר החלב מ־10 עד 12 קופ׳ לליטר. אבל הרוב המכריע של המושבות אינן נמצאות בקרבת עיר והן מוכרחות משום זה לגבן את החלב. במקרים אלו מקבל המתישב בחשבון ממוצע רק כ־5,5 קופ׳ לליטר. מתנובת חלב של 2000 ליטר בשנה ועל פי המחיר של 5,5 קופ׳ לליטר יכול המתישב להכניס ממכירת החלב 110 רובל. המספוא לפרה, ההבטחה באחריות וכו' עולים לשנה ב־40 רובל בערך. נשאר, איפוא, עודף נקי של 70 רובל. לזה עוד נוסף העגל ששויו כ־20 רובל. במספרים עגולים אפשר לפי זה לומר, שכל פרה, העולה למתישב בשעת קניתה 125–100 רובל מכניסה כ־90 רובל לשנה ריוח נקי. הגבינה הנעשית כאן היא מין גבינה הולנ­דית שצריכה להיות מונחת משלשה עד חמשה חדשים עד שתהיה ראויה לאכילה.


גידול הגפנים הוכנס אל המושבות היהודיות רק בשנים האחרונות. גם במושבות הרוסיות והאוקראיניות מתחילים להתיחס בשימת־לב מרובה לענף משק זה. את הנסיונות הראשונים של נטיעת גפנים במדה רחבה עשה האגרוג’וינט, שנטע על החוף השמאלי (שאדמתו חול) של הדניפר על יד קאחובקה 200 דסיטינות גפנים. גם על החוף השני של הדניפר, על אדמה כבדה, נטע 78 דסיטינות גפנים. בתחילה היתה נטיעת כרם עולה ביוקר גדול, משום שהקרקע זקוקה לעדור עמוק ועבודת־יד זו היתה עולה ביוקר. עתה הביא האגרוג’וינט מכונת חרישה Manege Pflug מיוחדת ועל ידי כך הוזלה עבודה זו הרבה. מעריכים כעת את ההוצאות של נטיעת דסיטינה אחת כרם ב־800 רובל. התנובה מדסיטינה אחת נחשבת על פי התוצאות של הכרמים המביאים כבר פירות (ששטחם הכללי עודנו קטן מאד) ל־400 פוד ענבים. הענבים מוצאים להם שוק הן בתור ענבי מאכל וחן לתוצרת יין וספירט, ומחירם הגיע עד עתה ל־4 רובל לפוד. ההכנסה ברוטו מדסיטינה אחת היתה לפי זה 1600 רובל. הוצאות העבוד הן כ־400 רובל, ההכנסה הנקיה היא איפוא 1200 רובל. אם גם נחשוב, שהמחיר הנוכחי-4 רובלים לפוד — לא ישאר על עמדו, אלא ירד במדה ניכרת עם התפשטות גידול הגפנים במושבות היהודיות והבלתי־יהודיות, נראה, שבכל זאת ישאר גם להבא גידול הגפנים בתור ענף מכניס ריוח. אפילו במחיר של שני רובלים ולא יותר לפוד תכנים דסיטינה 400 רובל הכנסה נקיה. אם יתנו לכל מתישב, כמו שחושבים, שלשת רבעי דסיטינה כרם, תהיה לו הכנסה נקיה של 300 רובל לשנה.

אני סובר, שבלי התקנת משק החלב וגידול הגפנים לא תוכל ההתישבות היהודית בקרים ובאוקראינה — על שטחי הקרקע עכשיו — לשאת את עצמה. אולם אני מאמין, שהמשקים יוכלו להיות נושאים את עצמם. אם כל מתישב יקבל לפחות 2 פרות ושלשת רבעי דסיטינה כרם. שיטת משק זו תכניס יציבות יותר גדולה בהכנסות השנתיות של המתישב, היות שגידול גפנים ומשק חלב תלויים הרבה פחות בכמות הגשמים ובחלוקתם השנתית, מאשר תבואת הדגן. על ידי התקנת הענפים האלו תוגדלנה הוצאות הסדור של מתישב:

לקנית פרה ב־125 רובל

לנטיעת 3/4 דסיטינה כרם עד שיביא פירות ב־600 "

לעבוד 3/4 דסיטינה כרם בשנה הראשונה

להבאת פירותיו ב־ 300 "


בס"ה ב־1025 רובל


במלים אחרות, הוצאות הסדור, העולות עד עכשיו לפי שיטת האגרוג’וינט מן 1800 עד 2000 רובל, תנענה עד ל־3000 רובל בקירוב.


ט. תנאי הבריאות.

תנאי הבריאות במושבות נוחים ביותר בקרים, ששם אין כמעט כל מחלות מקומיות, ביחוד אין שם מלריה. לעומת זה נפוצה המלריה באוקראינה ונראה שבשנים האחרונות גדל היקפה עוד יותר. במושבה הישנה שדה מנוחה (עכשיו שמה קאלינינדוף), היו בשנה האחרונה 600–500 מקרי מלריה, שהגיעו לידי רפוי ראגרוג’יונט מספק את צרכי הרפוי בכל המושבות הנתמכות על ידו. במושבות הגדולות יותר נמצא רופא קבוע בכל אחת מהן ההוא משמש גם את המושבות הקטנות הסמוכות. בשלש מושבות גדולות נמצאים גם בתי חולים קטנים.

האגרוג’וינט בנה במושבות רבות גם בתי מרחץ, שהנם צורך הכרחי למתישבים באקלים החם ההוא.

שרות רפואי בשביל הבהמות איננו קיים. בדרך כלל מחלות בהמות אפידמיות אינן שכיחות כאן. אצל הסוסים יקרו מקרי מחלה של Pyroplasmose, וזוהי סבה נוספת (מלבד מה ששורים זקוקים לטפול קל יותר ודורשים פחות מספוא) לעובדה, שחברות ההתישבות אינן נותנות לאכרים סוסים בתור בהמות עבודה, אלא שורים, שאינם נפגעים ממחלת הפירופלזמוס.


י. עניני החנוך.

יש סכויים, שבכל מושבה או בכל קבוצת מושבות סמוכות יוסד בית ספר. בשנת 1927 הלכו ונבנו כבר בנינים רבים בשביל בתי־ספר, הבנינים נבנים על חשבון חברות ההתישבות (אגרוג’וינט. יק"א או אוזט). הממשלה מצדה משלמת את משכורת המורה ונותנת ליתר ההוצאות. לשון ההוראה היא אידית, אבל יחד אתה מלמדים גם רוסית או אוקראינית. בבקרי בבתי ספר רבים היה לי הרושם, שהמורים והתלמידים מיחסים יותר חשיבות לרוסית מאשר לאידית. על שאלותי השיבו גם ההורים, כי בשורה הראשונה הם מעונינים שילדיהם ילמדו רוסית או אוקראינית, מפני שלשונות אלו תביאינה להם תועלת בעתיד. ביחוד נחוצות לשונות אלו בשביל משא ומתן עם המושבות הבלתי יהודיות שמסביב (רוסיות, אוקראיניות וגר­מניות). כמו כל בתי הספר הרוסיים כן גם בתים אלה צריכים להיות סגורים ביום הראשון לשבוע, ולהיות פתוחים בשבתות ובשאר ימי החגים היהודיים. אף על פי כן בחגים היהודיים הגדולים נשארים הילדים בדרך כלל מחוץ לכתלי בית הספר והלמודים נפסקים ממילא.


י״א. האוטנומיה הפוליטית של המושבות.

בועידה, שנקהלה ע"י “אוזט” בנובמבר 1926 ושהיתה מוק­דשת לשאלת ההתישבות החקלאית היהודית ברוסיה, נשא נשיא ברית הסוביטים, קאלינין, נאום ברכה ארוך, ובו רמז, שההתישבות היהודית תביא לאט לאט לידי אוטונומיה שתלך ותתרחב ואולי תביא בסופה גם לידי יסוד רפובליקה יהודית אוטונומית. חלק מהנאספים קבל את ההערה הזאת בהתלהבות, וחלק אחר התנגד לה. קשה לתאר לעצמנו, איך יוצרו היסודות הטריטוריאליים של הרפובליקה היהודית. הישובים היהודיים בקרים ובאוקראינה מפוזרים בין מושבות האוקראינים, הרוסים, הגרמנים והתתרים, ואין אף מחוז אחד המונה 100.000 תושבים או אפילו רק 50.000 תושבים, שהיהודים יהוו בו את הרוב של האוכלוסים. ואין גם כל סכויים לשנות את היחס המספרי הזה על ידי מתן קרקעות נוספים ליהודים, כי מלבד מה שבקרים ובאוקראינה יש בכלל מעט אדמה פנויה להתישבות חדשה, הרי לא יקבלו היהודים אלא את החלק הרביעי או החמישי מהאדמה שתופרש להתישבות, ויתר הקרקע תמסר לרשות עמים אחרים.

עד עכשיו נוסד רק מחוז יהודי אוטונומי אחד בשנת 1927, והוא מחוז

קאלינינדורף (לשעבר — שדה מנוחה). במחוז זה ישנם 19.000תושבים, שמהם 84 אחוז יהודים; המחוז כולל 40 כפרים, מהם 33 יהודיים, 5 אוקראיניים, 2 גרמניים. בראש הכפרים היהו­דיים עומדות 6 מועצות כפר יהודיות, בראש הכפרים האוקראיניים— מועצת כפר אוקראינית אחת. הפקידות הראשית במחוז קאלינינדורף מורכבת ברובה מיהודים; גם הלשון הרשמית במשא ומתן פנימי היא אידית. ראש המשטרה והשוטרים הם יהודים. יש איפוא במחוז זה שלטון מוניציפאלי עצמאי ואוטונומיה לאומית מלאה. שמעתי, כי הכפרים שאינם יהודיים מצטרפים ברצון רב למחוז היהודי. הם גם נהנים מהצטרפות זו. פעולת העזרה של חברות ההתישבות היהודיות, כמו למשל בנית בתי ספר ונתינת הלואות, מתפשטת גם על הכפרים הבלתי יהודיים שבאותו המחוז. חושבים ליסד בימים הקרובים ביותר בנפת קריבוי־רוג עוד מחוז יהודי אוטונומי, שימנה 18.000 תושבים ובתוכם 25 אחוז שאינם־יהודים. מחוז אוטונומי שלישי עתיד להוסד במשך שנתים או שלש השנים הבאות גם כן בנפת קריבוי־רוג.


יב. הסכויים להרחבת ההתישבות.

ההתישבות היהודית תוכל להתרחב במדה שימצאו האמצעים הנחוצים לסדור המשקים, ובמדה שהממשלה תמסור שטחים לרשות ההתישבות היהודית. הממשלה החליטה בשנת 1926 לישב על הקרקע במשך עשר השנים הבאות מאת אלף משפחות יהודיות, עשרת אלפים משפחה בכל שנה. בשביל המתישבים האלה יהיה צורך במיליון וחצי עד שני מיליונים דסיטינות קרקע. באזור הנוכחי של ההתישבות היהודית, כלומר בקרים ובאוקראינה, אין כל אפשרות למצוא את השטח הזה הדרוש להתישבות היהודית. בכל אוקראינה נשארו בידי הממשלה לאחר הריפורמה הקרקעית שבשנת 1920 רק 1700000 דסיטינות. חלק גדול משטח זה נתחלק כבר בינתים. קיימת הגירה גדולה של אכרים נוצרים לאוקראינה הדרומית בקרבת הישובים היהודיים. למהגרים הללו יש צורך גדול בקרקע. במחוז קריבוי־רוג כמעט שאין כל קרקע פנויה להפרשה, וההתישבות היהודית במחוז זה צריכה להחשב כנגמרת. במחוז חרסון ובשאר חלקי אוקראינה הדרומית, לפי הידיעות שקבלתי, יש לקוות במקרה הכי טוב עוד למאת אלף עד 150 אלף דסיטינות קרקע בשביל ההתישבות היהודית. בקרים אפשר עוד למצוא בשביל ההתישבות היהודית לכל היותר עוד 50 אלף עד מאת אלף דסיטינות קרקע, וגם זאת רק במקרה אם הממשלה תפנה למטרה זו חלק מהקר­קעות אשר עליהן נמצאות עתה החוות הממשלתיות. כל הקרקע בקרים ובאוקראינה, הבאה בחשבון להתישבות יהודית אפשר, איפוא, להעריך ב־150 אלף עד 200 אלף דסיטינות לכל היותר, זאת אומרת, במקרה היותר טוב תהיה הכמות שוה לזו, שהקצתה כבר הממשלה עד עכשיו לצרכי ההתישבות היהודית בחבלים האלה. זו תאפשר התישבותן של 12 אלף משפחות יהודיות נוספות. בפיה אפשי יהיה לפי זה להביא את מספר המתישבים החקלאיים היהודים — יחד עם אוכלוסי המושבות הישנות — באוקראינה ובקרים עד לכדי 30 אלף.

הממשלה מכירה, כנראה, שהאפשרויות מוגבלות הן והיא מתאמצת למצוא בגלילות אחרים של ברית המועצות קרקע מתאים בשביל ההתישבות היהודית. שתי תכניות מסוג זה נקראו לפני. האחת נוגעת בשטח המשתרע על רצועת אדמה צרה באורך של 200 קילומטרים על חופו הצפוני של הים האזובי. השטח הזה הנהו עתה מכוסה בצות, אבל, כפי שהגידו לי, אפשר ליבשו. קראו לפני גם את סכום הכסף הנחוץ לעבודות־השבחה אלו, והוא 5 מיליונים רובל. איני יכול להביע את דעתי על התכנית הזאת, היות והפרטים הטכניים אינם ידועים לי.

תכנית שניה מכוונת לשטח גדול על גדות הנהר אמור בסיביריה, מערבית מחאבארובסק. כאן נמצאת אדמה עשירה ביערות ובמחצבים המשתרעת על שטח של 2 מיליון וחמש מאות אלף דסיטינות, שמהן מיליון אחד וחמש מאות אלף דסיטינות אדמת מישור. האדמה הזאת רחוקה כ־600 קילומטר מהאוקינוס השקט. מסלת ברזל חוצה את השטח הזה באורך של מאתים קילומטר. השטח הזה הוא עתה כמעט בלתי נושב ויספיק להתישבות מאת אלף משפחות יהודיות. אמנם האקלים שם חם מאד בקיץ וקר מאד בחורף, אבל למרות זאת ציינה משלחת־חקירה, שנשלחה שמה בשנת 1927 מטעם הממשלה, שהארץ מתאימה להתישבות יהודים. גם על הסברים הטכניים של התכנית הזאת אין לי, כמובן, אפשרות לחוות את דעתי. אך נראה לי קרוב לודאי, שהיהודים יסרבו בהחלט ללכת לארץ כה רחוקה. גם להצלחת ההתישבות לא נוח מאד לבחור במקום רחוק כזה. כל הקשיים, שההתישבות נתקלה בהם במקומות, כמו קרים ואוקראינה, הפתוחים כבר לקראת התרבות, יוגדלו הרבה יותר, אם ההתישבות תצא לפועל בחבל המסוגר לגמרי והרחוק כל כך מכל ציביליזציה.


יג. האופי המיוחד של ההתישבות ברוסיה הלבנה.

המסקנות האמורות למעלה נוגעות רק בהתישבות היהודית שבאוקראינה ובקרים, מפני שרק מושבות אלו בקרתי ועל אודותן יש לי דעה מסוימת המיוסדת על הסתכלותי העצמית. מכיון שבאוקראינה ובקרים — מלבד המושבות היהודיות הישנות המונות ששת אלפים משפחות וברשותן מאת אלף דסיטינות קרקע — נמצאים 86 אחוז של כל השטח שנמסר להתישבות היהודית החדשה ו־81 אחוז של כל המתישבים היהודים החדשים, יכולות המסקנות הנ"ל לחול בעצם על כל ההתישבות היהודית ברוסיה. אף על פי כן רוצים אנו על יסוד הידיעות השאובות מתוך הספרות להוסיף עוד הערות אחרות:


1.  ההתישבות בקוקז, דאגיסטן ואוזבקיסטן, ששם התישנו בשלש השנים האחרונות בסך הכל 500 משפחות על שטח קרוב ל־17 אלף דסיטינות, נעשתה רובה ככולה לא ע"י יהודים אירופיים. החלק הגדול ביותר של המתישבים הנם ילידי המקום (יהודי קוקז או דאגיסטן), שרובם עסקו כבר קודם בחקלאות בתור מקצוע עיקרי או צדדי, והממשלה עזרה להם כעת בתתה להם אדמה. גם חברת “אוזט” באה לעזרתם בהלואות קטנות, אבל הן פחותות בהרבה מההלואות הנהוגות באוקראינה ובקרים.


2.  ברוסיה הלבנה יש להתישבות אופי אחר, מאשר בקרים ובאוקראינה, משום שהישובים היהודיים אינם נמצאים על שטחים רצופים של אלפי דסיטינות, אלא על שטחים קטנים מובדלים של מאה או של מאות אחדות דסיטינות, על פי הרוב בקרבת הערים או העיירות. 1503 מתישבים קבלו יחד משנת 1925 עד 1927 בסך הכל 22250 דסיטינות קרקע. בחלקו של כל מתישב עולות איפוא 15 דסיטינות. מלבד הפלחה תופס אצל המתישבים האלה מקום חשוב משק החלב וגידול תפוחי אדמה וירקות, בין המתישבים שברוסיה הלבנה ובין המתישבים באוקראינה ובקרים ישנו עוד הבדל אחד: חלק גדול של המתישבים ברוסיה הלבנה עדיין לא הרסו את הגשרים למקורות־פרנסתם הראשונה, תהי זו אומנות או מסחר, ויש להם משם עוד גם כעת הכנסות צדדיות. לרוב יארע הדבר באופן כזה, שחלק אחד מהמשפחה נשאר עוד לשבת בעיר וממשיך את משלח־היד הקודם. הסבה לכך היא, שמקום המגורים הקודם סמוך יותר למקום ההתישבות החדש: ועוד זאת, שהמצב הכלכלי של המתישבים החדשים ברוסיה הלבנה איננו עדיין כל כך יציב, שישרה על המתישבים רוח של אמון גמור ובטחון בעתידם. לפיכך הם רוצים לפי שעה להניח להם דרך פתוחה לסגת אחור.

בנגוד לקרים, ששם בוטל הפרינציפיון של ההתישבות הקו­לקטיבית לטובת ההתישבות הפרטית, מחזיקה הממשלה של רוסיה הלבנה בכל תוקף בעיקרון של ההתישבות השתופית. מ־1303 משפחות שנתישבו בשנות 1925 ו־1926 (ע"ד שנת 1927 אין עוד כל מספרים) יושבות 1211 משפחות ב־145 ישובים קולקטיביים, כלומר כשמונה מתישבים בישוב אחד בחשבון ממוצע. ממשלת רוסיה הלבנה רואה בהתישבות הקולקטיבית צורת־משק חקלאית העולה ביתרונותיה הטכניים על ההתישבות הפרטית, מפני שהיא מאפשרת את השמוש במכונות וכו׳. לפי דברי הממשלה, גם האכרים מבכרים את הצורה הקולקטיבית על פני ההתישבות הפרטית. בסך הכל (יחד עם הישובים הנוצריים) היו קיימים בסוף שנת 1926 ברוסיה הלבנה 400 ישובים קולקטיביים, 145 הישובים הקולקטיביים היהודיים עולים איפוא לשליש הישובים הללו.

ברוסיה הלבנה, מכל חברות־ההתישבות עובדת רק חברת “אוזט”. הממשלה מדגישה בדין וחשבון שלה, כי היא נתנה לא רק את הקרקע, אלא ברובם גם את האמצעים הנחוצים להתישבות, וכל חברת־התישבות מחוץ־לארץ (אוזט היא חברה רוסית) לא השתתפה במפעל זה.

ממשלת רוסיה הלבנה הפרישה בשלש השנים האחרונות לצרכי ההתישבות היהודית בחשבון ממוצע לשנה 7500 דסיטינות של קרקע מוכשרת לעבודה. השאלה היא, אם תוכל הממשלה בשנים הקרובות להחזיק אפילו את המספר הצנוע הזה על עמדו. ברוסיה הלבנה יש עוד רק מעט מאד אדמה פנויה, ראויה לחקלאות, שאינה זקוקה להשבחה קודמת, ועל האדמה הזאת ישנם קופצים רבים. כבר כעת ישנה הגירה חזקה של אכרים נוצרים מרוסיה הלבנה אל גלילות רוסיה אחרים, מפני שברוסיה הלבנה אינם יכולים לקבל אדמה במדה מספיקה. — זה לא כבר עשו יהודים את הנסיון, להכשיר אדמת־בצות לישוב על־ידי נקוז. הממשלה עומדת להקצות להם למטרות אלו שטח גדול של אדמת־בצה. כמה הוצאות תגרומנה עבודות אלו ואם תצליח ההתישבות על קרקע זו, זוהי לפי שעה שאלה המחכה לפתרונה.

3) במחוז אודיסה עסוקות בחקלאות 1200 משפחות בישובים יהודיים ומלבדן מפוזרות בקרבת הערים עוד 200 משפחות יהודיות חקלאיות. הן נתמכות על ידי חברת “אורט”.

4) במחוז באלטה (ריפובליקה מולדבית אוטונומית) העמידה הממשלה לרשות ההתישבות היהודית המוצאת לפועל בעזרת “אורט” 22 אלף דסיטינות קרקע. המתישבים כאן — על החוף השמאל של הדניסטר — כמו המושבות היהודיות בבסרביה על החוף הימני של הדניסטר, עוסקים בעיקר בגדול גפנים וטבק.


 

III. השפעת ההתישבות על מצב היהודים בכלל.


א. ההשפעה הכלכלית.

אם יעלה בידי הממשלה, נוסף על 13–12 אלף המשפחות שנתישבו עד עכשיו, לישב בשלש השנים הקרובות עוד 12 אלף משפחות ברוסיה האירופית — מה שאיננו קל כלל, מפני חוסר קרקע — יגיע מספר המשפחות שתועברנה ממקצועות אחרים לחקלאות בסך הכל ל־25 אלפים. אלה הם מ־4 עד 5 אחוזים של כל האוכלוסים היהודיים ברוסיה. שנוי המקצוע של אחוז כה קטן במשך זמן של שש שנים אינו יכול, כמובן, להביא לידי תוצאות כלכליות חשובות שיש בהן משום פתרון לשאלת היהודים הכללית ברוסיה. באותו הזמן, שאלה 25 אלפים משפחות או בערך 125 אלפים נפש עוברות לחקלאות, ירבו היהודים ברוסיה ברבוי טבעי פי שנים יותר מהמספר הזה. לפיכך קיימת השאלה, אם לשם הטבת המצב הכלכלי של יהודי רוסיה ובפרט של הסוחרים שנעשו מחוסרי פרנסה לא היו מצליחים הרבה יותר, אילו השתמשו בכספים שהוצאו להתישבות חקלאית כדי להעביר את היהודים לתעשיה ולמלאכה.

עכשיו שורר ברוסיה מחסור גדול במכונות. יהודים רבים היו יכולים על נקלה ללמוד איזו מלאכה (הרבה יותר בקלות מאשר את העבודה החקלאית) ולמצוא פרנסה מספיקה—יותר שבחקלאות— אילו ניתנה להם בעזרת האשראי האפשרות לרכוש מכונות קטנות. ראיה חותכת לכך היא העובדה, שאלפי יהודים נעשו כבר לבעלי־מלאכה, והם מעדיפים, כמובן, אותן המלאכות, שהם יכולים בהן להרויח כסף מיד, בלי זמן־למודים ארוך. ביחוד ראויה כאן להזכר סריגת־הגרבים, הנעשית בעזרת מכונות־יד קטנות, שכל אחת עולה כ־120 — 150 רובל. רק בעיר קיוב בלבד התחילו אלפים יהודים לעסוק בסריגת גרבים בעזרת מכונות קטנות אלו ובהתקשרם לאגודות קואופרטיביות הם מרויחים ער כדי 80 ו־100 רובל לחודש כל אחד.

אם נשקול בצדק את הנמוקים, לזכות ולחובה, שיכריעו בין העברת היהודים לחקלאות מצד אחד ובין העברתם לתעשיה ולמלאכה מצד שני, נמצא כי ההעברה לאומנות היא מהירה יותר ועולה בזול יותר, ובמדת אחוזים הרבה יותר גדולה היא מביאה לידי הצלחה, זאת אומרת לידי אפשרות־קיום מספיקה. אבל כנגד זה יש לטעון, שעתידם של בעלי מלאכה אלו הנהו בלתי בטוח. באחד הימים, כשתגבר התעשיה הגדולה או כשתותר הבאת־סחורות מחוץ לארץ, הם לא יוכלו לעמוד בפני ההתחרות ויאולצו מחדש לתור להם מקום פרנסה אחר. לעומת זה יש להעברה לחקלאות אותו היתרון, שהמתישב, בהתגברו סוף סוף על הקשיים שבהתחלה, מובטח, באופן נורמלי, באפשרות־קיום לזמן ארוך. יש עוד טענה צודקת שהמצב הכלכלי של יהודי רוסיה יהיה מבוסס יותר, במדה שהם יהיו מפוזרים בכל ענפי הכלכלה וגם החקלאות בכלל. משבר בתעשיה, שהנהו תמיד בגדר האפשרות, לא יפגע לכל הפחות ביהודים העסוקים בחקלאות. ועוד יש להביא בחשבון, שברגע הנוכחי יש עוד ברשות הממשלה קרקע ומוסרת אותו למתישבים יהודים; אבל יש לראות בודאי, שבעוד שנים מספר לא תהיה עוד ברשות הממשלה כל קרקע להתישבות. לפיכך אם כעת תוזנח ההזדמנות להשיג קרקעות להתישבות יהודית, היא לא תשוב אחר כך עוד פעם. אני סובר, שבעיקר הנמוק האחרון הזה הוא שמצדיק מבחינה כלכלית את ההתישבות החקלאית היהודית ברוסיה, והוא שהמריץ גם את חברות ההתישבות היהודיות לפעולתן. בכל אופן, זוהי פעולה, שתשא פרי רק לאחר זמן ארוך, ומנקודת ההשקפה של עניני היהדות הרוסית בכללותה אין פעולה זו יכולה להשפיע על הטבת המצב אלא במדה מצומצמת מאד.


ב. השפעות תרבותיות ולאומיות.

כבר בררנו למעלה, שההתישבות היהודית אינה מרוכזת באופן כזה, שהיהודים יהוו את רוב האוכלוסין באיזה שהוא גליל רחב. בכל מקום מפוררים ישובי־היהודים בין ישובים לא־יהודיים. לכן איני רואה שום אפשרות של התלכדות הישובים האלה לרפובליקה אוטונומית. יוכל היות, כי מלבד המחוז היהודי בעל הנהלה עצמית מוניציפאלית ואוטונומיה תרבותית הקיים כבר, שבו נמצאים בתוך 19000 תושבים כ־15000 יהודים, יוצרו בשנים הקרובות עוד שנים או שלשה מחוזות אחרים מאותו הסוג והגודל, אבל בין אלה לא יהיה כל קשר, וישארו כרצועות בודדות בתוך שטחים בלתי יהודיים.

המתישבים היהודים מהוים בקרב היהדות הרוסית אותה השדרה, שמתוכה יצאו ברובם, ז. א. מעמד הסוחרים הזעירים, בעלי המלאכה מהערים והעידות שבחבל המערבי של אוקראינה. מדרגת השכלתם אינה גבוהה ביותר. עבירתם לחקלאות רחוקה מכל נמוקים בעלי אופי כללי או אידיאלי. לא מתוך שהחקלאות היא מקצוע יותר בריא או יותר חשוב מבחינת הכלכלה הלאומית, הם עברו אל החקלאות. הם פנו אליה לא מתוך נטיה פנימית, אלא מתוך הכרח התנאים, שלא הניחו להם שום מוצא אחר. הם מקוים על ידי זה רק להיטיב את מצבם החמרי.

מדרגת ההשכלה הנמוכה לפי הערך והעדפת האינטרסים החמריים מטביעות על הישובים חותם תרבותי דל למדי ומקטינות את חסינותם כלפי חדירת השפעות אסימילציוניות מן החוץ. אין כל ספק, שהיהודים במושבות נוטים לסגל להם את הלשון הרוסית במקום הלשון היהודית במדה יותר גדולה מאשר בעירות ובערים שאחוז היהודים בהם גדול. נראה, שרחוקם של הישובים היהודיים ממרכזי הערים בעלות אוכלוסים יהודים מרובים מחליש את הכרתם היהודית. מאידך גיסא, העובדה, שהם עוסקים במקצוע אחד עם שכניהם הלא־יהודים שבישובים הסמוכים, מביאה אותם במגע יותר קרוב עמם. באותו זמן שבערי אוקראינה הלשון היהודית נפוצה כעת אולי יותר מאשר לפני המלחמה, היה לי במושבות הרושם, שהיהודית מפנה מקומה לרוסית. המתישבים מוצאים תועלת מנקודת השקפה כלכלית בסגול הלשון הרוסית ובטמיעה בתוך התרבות הרוסית. ומשום זה הם מעונינים שילדיהם ילמדו רוסית, לעומת זה לא מצאתי אצלם התענינות מרובה לא ביחס לדת היהודית ולא ביחס לרעיון הלאומי.

מכל האמור יוצא, כי ההתישבות היהודית ברוסיה אינה מכוונת לא להצלת היהדות כולה ואף לא להצלת היהדות הרוסית. בשביל המטרה הראשונה חסר לה להתישבות המעוף הרוחני, בשביל המטרה השניה חסר לה ההיקף הדרוש. צריך להעריך אותה רק בתור מפעל פילנטרופי להטבת מצבן הכלכלי של עשרות אלפים משפחות יהודיות ברוסיה ובתור מפעל כזה יש להצדיקה.


ג. השואה להתישבות בארץ־ישראל.

ההתישבות בארץ־ישראל, שאליה רגילים להשוות את ההתישבות הרוסית, יש לה מטרות אחרות לגמרי. בשבילה העברת היהודים לחקלאות אינה המטרה הסופית, אלא רק אמצעי למטרה, שהיא הקמת בית לאומי עברי בארץ־ישראל, שממנה היא מצפה להשפעה על החיים הרוחניים של היהדות כולה. בלי “זכות” זו אין להתישבות בארץ-ישראל כל טעם. ומפני שהשפעה זו אינה תלויה כל כך במספר המתישבים היהודים, אלא ברמה הרוחנית שלהם, בכוח המושך שיש לאידיאלים שלהם, לפיכך ממלאים בהתישבות זו תפקיד מכריע גורמים רוחניים, כגון הלשון העברית, הגובה המוסרי של המתישבים, הבנתם את מהות היהדות — גורמים שאין להם כל חשיבות לגבי ההתישבות ברוסיה. לכן בהתישבות החקלאית ברוסיה ובארץ־ישראל יש לפנינו שתי שטות, הדומות אמנם מבחינה טכנית ומשקית, אבל שונות הן לגמרי מבחינה סוציאלית, תרבותית ולאומית. מי שדן את שתיהן מנקודת השקפה אחת, חוטא בהכרח לאחת משתיהן. רק אם נראה את ההתישבות הרוסית כמפעל־עזרה בשביל עשרות אלפים משפחות ברוסיה, ואת ההתישבות הארץ־ישראלית כצעד ליצירת מרכז רוחני לאומי עברי בשביל כל היהדות— אז נוכל לשפוט את שתיהן בצדק.


  1. 2 וחצי אקרים או כ–12 דונם. דסטיניה אחת=1,095 הקטאר או בקירוב  ↩

  2. פוד=16,38 ק"ג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות