דו"ח על איש כּעץ שתוּל
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ
לֹא יִבּוֹל.
תהלים א, 3
פרק ראשון: התכנסות 🔗
14.5.1986
“ארבע־עשרה פנוי”.
“איפה אתה נמצא, ארבע־עשרה?”
“אני בלה־גארדיה. הורדתי נוסע אחרי הסינראמה”.
“יופי. אז קח עכשיו רוורס ותחזור ליגאל אלון, אתה יודע, מה שהיה גיבורי־ישראל, ותיכּנס לתושיה ושם, במספר שש, על־יד מה שהיה המקום של הפרווֺת, תמצא שני אנשים מבוגרים מחכים לך על המדרכה”.
“בסדר”.
“אני צריך מישהו ל’קסבה'. מי נמצא בכּיוון?”
“אני כאן. שלושים־ושבע”.
“אַהלן, יוסי. מזמן לא שמעתי אותך. איפה היית?”
“נסעתי קצת הביתה לאכול”.
“זה הכל?”
“ולקחתי את האשה עם הילדה לטיפול גם”.
“אה, טוב. יכולת לומר איזו מלה… לא, אין דבר. זה בסדר. פשוט היית חסר לי. מזמן לא שמענו אותך… אז איפה אתה עכשיו?”
“אני בנורדאו־דיזנגוף, לפני הרמזור. אין בעיות”.
“בסדר, שלושים־ושבע. אז אתה לוקח נסיעה ב’קסבה'… ואני רוצה שתודיע לי כל פעם לפני שאתה מתחבא לשעתיים, כן?”
“כן, המפקד!”
“איפה חמישים? לקחתָ את הנוסע שלך בפרישמן?”
“חיובי. לקחתי. אני כבר בבן־יהודה פינת בן־גוריון”.
“בסדר. יש מישהו בסביבת הבורסה ליהלומים?”
“אני”.
“מי זה אני?”
“אני, מוּמוֺ”.
“אַהלן, מוּמוֺ. איפה אתה בדיוק?”
“אני בדיוק בסיבוב אחרי גשר־ההלָכָה ימינה”.
“בסדר. תסע לרחוב התוצרת 7. תקח שם אחד אדון בּוכבּינדר”.
“חמישים־וחמש פנוי”.
“הורדת במלון־דניאל?”
“בדיוק”.
“יופי! אז תקפוץ לרחוב האשל 81, הרצליה פיתוח, לקחת מישהו לשדה־התעופה…”
“לשדה־דב?”
“לא, חביבי. ללוד. נתב”ג, לוד. הבנת?"
“תודה, דוּבּי”.
“אין בעד מה… איפה עשרים־ושלש?”
“אמרתי לך. אני בדרך ללמ”ד".
“כן, אז תוכל להמשיך משם לגימ”ל אל הג’וֺקר ההוא, חבר־הכּנסת".
הנהג מרים את הפּוּמית שלו ומחזיר, ברפיון מודגש:
“אין מישהו יותר קרוב לשם?”
“למה אתה שואל?”
“בחייך, ההוא כל פעם עושה לי חור בראש. נשבר לי ממנו”.
“עזוב שטויות. הוא התרגל דווקה אליך… קדימה, עשרים־ושלש, אל תעשה לנו בעיות”.
“בסדר”, מפטיר הנהג, מחזיר בנחת את הפּוּמית למקומה.
“אני צריך מישהו למרכז־האופנה”.
“איפה זה, שם בבית־גיבור?”
“מי ענה לי, ששים־ואחד?”
“ששים־ואחד מדבר. אני מוריד אנשים בכיכר־קדומים”.
“לא מתאים. חמישה נוסעים יש לי שם, מחכים. ה’פספוסית' שלך לא תספיק”.
“בסדר… בשבילי יש לך משהו בסביבה?”
“חכה רגע. תן לי קודם למצוא בשביל מרכז־האופנה. מי לוקח?”
“ארבעים־ושבע לוקח”.
“איפה אתה עכשיו, ארבעים־ושבע?”
“לא משַנה.. בצ’יק אני שם”.
“בסדר… ששים־ואחד שומע אותי?”
“דוּבּי, כאן שש־עשרה”.
“כן, שש־עשרה, מה אתה מספר?”
“אני תקוע בפקק נוראִי בדרך־חיפה. מפנקס צפונה שום דבר לא זז בכיוון גשר־הירקון”.
“אז מה אתה רוצה שאני אעשה?”
“שום דבר. רק שתדע מה הולך”.
“בסדר, שש־עשרה. שמעתי. אתה שווה זהב. אתה יותר טוב מן המסוק של ‘אל־על’… יש מישהו פנוי בגבעתיים בסביבה?”
“אַהלן, דוּבּי. כאן מוּמוֺ. הרגע הורדתי את אדון בּוכבּינדר”.
“יופי, תשע. תקפוץ ישר לכיכר־נוח. יחכו לך שם על־יד חנות מכשירי־חשמל”.
“עלא כּיפךּ, דוּבּי”.
“בנין IBM. בנין IBM. מי בסביבה?”
“כאן תשעים, דוּבּי. אני בקריה, גומר נסיעה למשרד־הבטחון, מכּיווּן מזרח”.
“לשער הראשי?”
“חיובי”.
“יופי. אז אתה ממשיך מיד שמה, כן?”
“לא, לא. רגע, דוּבּי. אני שומע שנוסע אחד צריך להמשיך אִתי אחרי משרד־הבטחון”.
“עד איפה?”
“איפה? הוא אומר שהוא ממשיך לשגרירות ארצות־הברית”.
“טוב, תהיה בריא… אני חוזר: מי פנוי ל־IBM?”
“זהו”, אומר נוּן חצוֺר לנהג־המונית ממושבו האחורי, “הגענו, נדמה לי”.
“הגענו”, נענה לו הנהג. בולם ליד בנין רב־קומות, עטור דשאים. הוא מַדמים את מכשיר־הקשר וממתין.
“מה מגיע לך?”
הנהג מסתכל במונה ונוקב את המגיע לו.
עד שהוא מרצה את מעותיו, מפטיר נון:
“איזו פעילות אצלכם… ממש לא יאומן!”
“טוב, אנחנו עובדים פה איזה מאה מוניות”, מתרץ הנהג בחיוך, מתמתח מעט על מושבו. “וזה כלום לעומת מה שמחכה לנו הלילה”
“הלילה?” חוזר נון חצור בתמיהה.
“נו, בטח. יום־העצמאות, וכל הבּלגן הזה”.
“כן, בטח”, נענה נון כמתוך פיזור־הדעת. “ותן לי גם חשבונית, בבקשה”.
עד שהמונה הומה ומנהם ופולט את הפּתקית עוקר נון מן המונית החוצה ומושיט ידו בשתיקה לסרח, לסייעה לצאת.
“שלום לכם”, מפטיר הנהג הדק והשחרחר ומתחיל להסיע את רכבו לאחור.
“שלום, שלום”, מפריחה סרח אחריו. ביד אחת היא מפשירה את קפלי החצאית שלה, בשניה היא מהדקת את ארנקה אל גופה.
“הגענו”, לואֵט נון. “את רואה, לא סתם אני שונא להיכנס ברכב שלנו לתל־אביב”.
יד ביד הם צועדים לאִטם בַשביל המרוצף המוליך בין הדשאים אל הכּניסה לרב־הקומות. כשהם מגיעים אל מִשטח הכּניסה המוצל וקרֵבים אל סוללת הפעמונים של האינטרקוֺם מסתובבת סרח וצופה לאחור אל הכביש.
“תראה, נון, תראה מי זה בא שם באוטו. נדמה לי…”
אף הוא מסתובב, מצמצם עיניו לצפוֺת, ואומר:
“ודאי! זאת המכונית של בועז. אני רואה את יובל על־יד ההגה. כן, ודאי…”
“נכון. איך לא הכרתי תיכף? הנה לוּסי עצמה יוצאת מהאוטו. וגם רות יוצאת… צריכים לחכות, לא?”
“מה השאלה”, מסנן נון בקוצר־רוח מאוּפק. עד כה וכה הוא לוחץ על הפעמון, ליד התג שעליו רשום “נורית ויהושע חצור”.
דלת־הכּניסה נפתחת בזימזום כבוש ונון פותח כהוא־זה ומַשהה אותה בידו. השלושה שיצאו ממכונית אאוּדי־80 כבר הצטרפו אליהם בניעי־ראש הסוּיים: יוּבל, גבוה ותמיר במדי חיל־אוויר, כובע־המּצחה הכחול לראשו וסימני־דרגה של סגן על כתפותיו. רות נמוכה ממנו כשיעור ראש וקטנה ממנו בעשר שנים לפחות ושׂערהּ הצהבהב אסוף בכדור על ערפה, ולוּסי עצמה, האלמנה, ממוצעת־קומה, כמו מתקשה לעמוד הכן על רגליה, צעיף שחור עוטה את שערותיה, ממחטה קטנה מהודקת באגרוף שמאלה.
סרח מחבקת את מתניה של לוסי, המתאמצת לבלוע את דמעותיה.
“עכשיו אנו חוזרים מתל־השומר”, היא לוחשת בקול חנוק.
ברגע זה נעצרת המעלית למטה בנקישה רפה. יהושע חצור יוצא לקראתם, מושך את הדלת אליו ומחזיק בה, ממלמל: “תיכּנסו, תיכּנסו… שלום לוסי, שלום אבא, שלום אמא, שלום לכולם… בבקשה”.
“יהיה מקום לכולנו?” מקשה סרח בדאגה.
“כן, אמא. יהיה מספיק בדיוק”, משיב יהושע, ותוקע מפתח עשוי־לַדבר במנעול המיוחד לעלייה אל דירת־הגג.
בעוד המעלית מתרוממת ביעף, מסתכלת לוסי בדמותה בראי הקבוע בדופן המעלית ומעירה בהעוויית־פה של דאבה:
“איך שאני נראית!”
המעלית נעצרת בתוך טרקלין רחב־ידיים. מפולש לרוח, שריהוטו ושטיחו מבהיקים בצחוֺר־לוֺבֶן ובצבעי פסטל רכּים, בשלושה מקירותיו חלונות פתוחים, נשקפים לצפון, דרום ומערב. על ספות, כורסות, כיסאות ושרפרפים יושבים כבר כתריסר אנשים ויותר, מכונסים בשתיקתם או מסיחים בהנמך־קול. כולם מַפנים מבטיהם אל הבאים, מניעים בראשיהם. נורית, אשתו של יהושע, גבוהה ומטופחת, ניגשת אל לוסי בטפיפת־עקבים זריזה, מחבּקתה ברגש, מוליכתה ומושיבתה במרכזה של ספת־עור לבנה־אפורה, רפוּדת־כרים. מישהו קם ומפַנה את המקום שלידה לסרח.
נורית מתיישבת על כיסא מרוּפד מול לוסי. בהטיית־גו שבהשתתפות היא חופנת בידיה את כפּה של האשה האבֵלה, מישירה אליה מבט של השתתפות, ושואלת בדאגה:
“הודעת כבר גם לילדים בחוץ?”
"יובל – – ", היא פולטת במאמץ, וקולה בוגד בה.
“כן”, נענה יובל בנה, איש חיל־האוויר, “ודאי שהודיעו. אני עצמי דיברתי אִתם מהבסיס… הם כבר בדרך. זיוה צריכה להגיע בערב עם בעלה מקופנהאגן, ועודד, אם הכל יסתדר, אני מתאר לי, יצליח לבוא בלילה ממונטריאול”.
“בכלל לא היה טעם שזיוה תחזור מפה לדנמרק”, אומרת מיכל חסון (יעקובי), אחותם של נון חצור ושל המנוח, בועז חצור. נימה של טרוניה יש בקולה.
“לא, אַת לא צודקת”, מעיר לה בעלה, ד"ר אלבּר חסון, רופא בדימוס, כבן שבעים, כבד־גוף כלשהו, ששׂערו הקלוש כסוּף כולו. “כשאדם מקבל שטף־דם במוח הוא יכול להיות מונח חדשים בלי הכרה. היא ישבה על־ידו כמעט שבועיים, נדמה לי… ושם, בכל־זאת, השאירה בעל ושלושה ילדים, בדנמרק”.
“אני לא יודעת אם זה היה שיקול נכון”, אומרת נירה אוֺחיוֺן, אחותה של אותה זיוה, בתו של בועז חצור מאשתו הראשונה, שאך לא מכבר הגיעה לכאן מן הקיבוץ שלה בגליל המערבי, עם בעלה פרץ.
“תביטי, מה יש כאן להתווכח”, מתכופף אביב רוכמן, גיסו של נון, בעל אחותו זהבה, ומטיח במאוּפק כנגד אותה נירה. “היא החליטה כמו שהחליטה, ועכשו היא צריכה לבוא עוד פעם. זה העונש שלה, וזהו… מה את אומרת, זהבה?” הוא פונה בחשש־מה אל אשתו, היושבת לשמאלו, בוהה נכחה אל החלון הנשקף לים.
“מה אני אומרת”, היא מפריחה סתמית, כמי שמובטח לה מראש שדעתה שלה אינה מעלה ואינה מורידה. ואחר־כך היא מתעוררת קימעה ומוסיפה, בקול חסר־חיים: “כל־כך חבל לי רק שאביגיל וריקארדוֺ לא יכולים לבוא. לפחות אביגיל… ועומֶר הקטן. הייתי מתה לראות אותו. איזה מותק של ילד!”
“עֲנָתי”, פונה נורית חצור כמו בחרדת־פתאום – ובקול רם ועם זאת כממתיקת־סוד – אל בתה הבכירה, ילדת חטובת־אברים כבת שלש־עשרה, שמעין שממוֺן נסוך על פניה.
“מה, אמא?” בהולה הילדה להיענוֺת.
“אולי תביאי מגש שתייה קרה לכולם, חביבה?”
הילדה מעבירה מבטה על פני המסובים. צייתנית היא קמה על רגליה, אך כמו לאחר שיקול־דעת היא רואה להוסיף:
“אבל מגש אחד לא יספיק, אמא. שיבוא עוד מישהו”.
“את צודקת בהחלט”, משיבה האם. כמו לנפשה היא מוסיפה בטרוניה: “בדיוק היום, כמובן, העוזרת לא באה”. והיא ממהרת לתקן את עצמה: “טוב, יום־הזכרון, והכל…” ונותנת עיניה בעָמרי, ילד כבן אחת־עשרה, ומצווה בנוֺעם־סבר: “לך, עמרי, תעזור לאחותך, טוב?”
“אני, אני, אני גם!” קופצת עפרה בת־הזקונים מן ההדוֺם שישבה עליו בצד אביה, משעינה ראשה המתולתל על ברכו, מביטה בו כמפצירה.
“בסדר, עָפריתי. אם אמא מַרשה”, נענה לה יהושע, קולו מעובּה.
“הקטנה היא בערך בגילו של אִתַי שלנו, את זוכרת, מַדלן?” פונה ד"ר יגאל חסון־יעקובי, בנה של מיכל, אל אשתו.
“משפחת חצור כיום זאת חמוּלה די גדולה, מה יש פה לדבּר!” משמיעה סרח.
“וזה גם די כבוד להשתייך אליה”, ממלאה אחריה גיסתה, מיכל.
“אולי מישהו יודע מה הולך?” נשמעת שאלה מעשית, חותכת, כמו לעצור בגל הפַּטפּטת הרגשנית והתפֵלה בטרם יתנשׂא לכסות על דברים חשובים באמת.
השואל הוא אבשלום, גבר בן 32, הצעיר בבניהם של סרח ונון והקרוב מכולם אל אביו, אף שלמראית־עין הוא דומה לוֺ פחות מכולם בתווי־פניו המזוּותים, בשׂערו המזהיב מעט והנוטה להסתלסל, בדיבורו המתפרץ. הוא רב־פַקד במשמר־הגבול, שזה עשר שנים, בהפסקה של כשנה וחצי, הוא משרת באותו חיִל.
“הדוד בועז איננו”, ממשיך אבשלום, “הוא מונח בתל־השומר. אנחנו פה כבר חצי מחלקה, אפשר לומר, ומחכים לעוד מי־יודע־כמה בני־משפחה, עד שנהיה אולי פלוגה שלמה. ועקרונית צריך לחכות גם, עד הלילה או עד מחר, למי שיבוא מחוץ־לארץ. אני מבין שאנחנו קוברים אותו בחלקה שלנו, אצלנו במושבה. זה ברור. אבל מתי לוקחים אותו, מניין לוקחים אותו, איך לוקחים אותו – יש מי ששאל, יש מי שיודע?… שלא יהיה מצב כמו שמקובל אצלנו, שכּל אחד סומך על השני שהוא טיפל בנושא, ובסוף – –”
צילצול פעמון האינטרקוֺם משסע את דבריו. יהושע קם לענות, ובקימוץ אצבעות הוא מאותת לאחיו הצעיר שיאריך רוח: “אַבשה, אַבשה בחייך, קצת סבלנות…” ותוך שהוא פוסע פסיעות מאוּששות אל הטלפון הפנימי הוא גם נותן אוֺת וקורץ בעינו ליואש בן התשע, בנו השני, שיגש אליו.
“מי שם?” הוא שואל, מרים יד פרוּשׂת־אצבעות לסוכך על אזנו השמאלית מפני המוּלת המסובּים. “כן, רגע אחד… אני פותח, ויואש שלנו כבר יורד להעלות אֶתכם ישר אלינו”.
הקטנים הביאו בינתיים מגשים טעונים בקבוקי משקה קר וכוסות, ונורית עומדת עליהם ושוקדת לחלק לאיש ואיש כמבוקשו וכמעלתו.
“אמא”, מתכופף יהושע אל סרח, “זאת אחותֵך עם בעלה”.
“הו”, היא נענית לו, כחוזרת מאיזה מקום אחר, “חרמונה ואלקס! יובלות לא ראיתי אותם!” היא מצטחקת. “מאז החתונה של יפתח שלהם, לפני שבוע…” ובמנוד־ראש פילוסופי היא מסיימת: “באמת, איזה חיים – לידות, וחתונות, וקבורות, וזהו־זה…”
“זה מה שקוראים חמוּלה”, זורק נון כמו אל חלל החדר, להבהרת המצב, וחיוך־לא־חיוך בזווית פיו.
עוד דקותיים־שלש ויואש בן התשע מכניס לחדר, בסבר של חשיבות־עצמית, את חרמונה, אחותה של סרח חצור, אשה בריאת־בשר, מפיקת בטחון, בת קרוב לששים, עם בעלה, אלקסנדר דגן, איש דק־גו וגבה־קומה, מקריח וממושקף, בן למעלה מששים.
“התאחרנו קצת”, מזדרזת חרמונה להתנצל. “הכּביש מחיפה היה כל־כך עמוס, בייחוד מצומת־’השרון' והלאה… רק משם זה לקח לנו חצי שעה כמעט”.
בסבר של עצבוּת הם ניגשים אל לוּסי חצור ואל יוּבל בנה, היושב לצדה על הספה המרכזית שבחדר הגדול, ולוחצים את ידיהם בכובד־ראש. אחר־כך הם מתיישבים בשתיקה – חרמונה ליד סרח אחותה, אלקסנדר ליד אלבּר ומיכל חסון.
“מה אתם שומעים מהזוג הצעיר?” שואלת סרח עֵרנית את אחותה הצעירה.
“מה אפשר לשמוע?” מצטחקת חרמונה. “עושים חיים. שלשום הם צילצלו מוונציה. ברומא כבר היו. מתפעלים כמו ילדים מכל דבר”.
“נו, מה את רוצה, זה הזמן שלהם”, נענית סרח. “הם עוד לא יודעים, נכון?”
“בטח שלא. אין לי אפשרות אפילו להשאיר להם הודעה. הם שׂכרו מכונית וכל הזמן הם בתנועה. היום הם אולי בפירנצֶה, אולי יותר רחוק. מאיטליה הם רוצים לעבור לריביירה הצרפתית. עכשיו גם נוח ולא צפוף בכל מקום כי העונה הרי עוד לא התחילה. ואפילו שיורד קצת גשם, בירח־דבש זה לא נורא. והם כל־כך מאוהבים, אין לך מושג!”
“נחמדה מאד, אראלה שלו. כך אני מוצאת” מכריזה סרח.
“הו, גם יפתח בדעה שלך”, מסכימה חרמונה ומצטחקת. “מותק של ילדה”, היא מוסיפה בחום. “כל־כך מתקשרת, כל־כך חמה, כל־כך משפחתית. ממש כאילו נולדה במשפחה שלנו”.
“ואיך המצב בעבודה?” שואל נון, כמבקש לעבור לנושא מעשי יותר.
“טוב, בעבודה, אתה הרי יודע, עכשיו זה לא מצב של פרוספריטי. אף־על־פי שאצלנו יחסית עוד לא כל־כך מורגש. היינו מוכרחים אמנם לפטר איש אחד או שנים מן המשרד, אבל בסך־הכל לא נורא. יש לנו כמה פרויקטים בקיבוצים. בנייני־ציבור ודברים כאלה. יש גם משהו בשומרון. בעבודות ממשלתיות זה די מת, כמובן, אבל – איך אומר אלקס? – ידענו כבר תקופות יותר קשות!”
“חבל”, אומר נון, נימה של תרעומת בקולו, “שהחמצתם את המכרז ההוא אצלנו בגולן. אמרתי לך בזמנו שיכולתי קצת לעזור לכם להשיג אותו. וזה היה פרויקט די רציני”.
“מה אפשר לעשות”, מנסה חרמונה להפיס את דעתו, “הרי אי־אפשר לבלוע את כל העולם. בדיוק אז היינו עסוקים בהכנות להשתתפות באיזו תחרות בוונצואלה, שבסוף לא יצא ממנה שום דבר, אבל זה העסיק אותנו חזק מאד. ובגולן, בכל־אופן, בנִינו לא מעט, אתה זוכר, לא?”
“טוב”, אומר נון, מנחם ומתנחם, “אז אולי עכשיו יש סיכוי שתתפנו לבוא ולתכנן לנו את הבית שלנו”.
“כן”, מתלהבת סרח, “באמת הגיע הזמן! נון חולם כבר שנים על מבנה קבוע, אַת יודעת, משהו יפה כזה, מן הבּזלת של המקום, את יודעת… וחלונות גדולים אל הכינרת…”
“למה לא?!” נענית חרמונה.
“כן, כן, חרמונה, בחייך!” מפצירה סרח. "רק שייגמר האֵבל, אני מזמינה את שניכם. תבואו לבלות סוף־שבוע אצלנו, תתרשמו נכון מהסביבה, ואז – – "
“בהחלט. אני אגיד לאלקס. זה רעיון! אפילו שכבר היינו אצלכם לא פעם, אבל כל פעם זה באמת היה ככה על רגל אחת”.
“אל תשכחי”, מוסיפה סרח לשם עידוד, “שגם במבנה הזמני שלנו אלקס נתן לנו לא מעט רעיונות”.
“בהחלט”, מאשרת חרמונה בניע־ראש נמרץ, “וזה באמת מבנה די מוצלח”.
“נכון, נכון”, שמחה סרח להסכים. וכאן היא רואה להוסיף, בהנמך־קול ובנימה אינטימית יותר: “תגידי, ומה את שומעת משיבּוֹלת?”
חרמונה גומעת בשקיקה מן המשקה הקר שהוגש לה בינתיים, מוחה שׂפתיה בעלעלית, ומשיבה:
“שיבּוֹלת, שיבּוֹלת! מה אני אגיד לך? כאֵב־לב זאת לא מלה… מה היה חסר לבּחורה הזאת בשביל לחיות חיים מלאים, פוריים, בעושר ובאושר?… ואני תמיד כל־כך קיוויתי שהיא לפחות תמשיך במקצוע, תיכנס ללימודים, תחזיק אפילו אחר־כך את המשרד, כשיבוא הזמן. כמה אנחנו עוד נוכל להחזיק את הכל בעצמנו? אלקס הרי כבר בן ששים־ושלש, אתם יודעים, אז נאמר שבעוד שבע שנים מקסימום הוא יצטרך כבר להפסיק, נכון? כמה שהוא לא יהיה בריא ופעיל, יש גבול בכל־זאת! וגם צריך פעם לנוח ולהתחיל ליהנות קצת מהחיים, וצריך לתכנן את הפרישה בשׂכל, גם מבּחינה נפשית וגם מבּחינה כלכלית… אז רצה הגורל שאף אחד מהבנים לא פנה לארכיטקטורה. האמת שהם גם לא בנויים לזה, ובמובן זה אין לי טענות אליהם… אבל שיבּוֹלת?! מקטנוּת הרי לא היה שום דבר שקסם לה יותר, שמשך אותה יותר!… אז חשבנו: טוב, היא גומרת צבא, קופצת קצת לטייל בעולם, כמו שנהוג עכשיו אצל הצעירים שלנו – בלי זה הרי פשוט אי־אפשר! – ואחר־כך תתחיל ללמוד. הגיוני, לא? והיה נדמה שהיא בעצמה רק מחכה לרגע שזה יבוא. ואז צץ לנו הדון־ז’ואן הזה עמיקם, והיא נדלקת עליו, ואין כבר שום דבר אחר בעולם חוץ מעמיקם לוסטיג, וחודש אחרי שהיא משתחררת היא כבר מתחתנת אִתו נגד רצון ההורים שלה, נגד רצון ההורים שלו – בכי, צעקות, לא מועיל שום דבר!… מי יכול בכלל להוציא מלה נגד הרומן־של־המאה?! החתונה הזאת היתה נחוצה כמו חור בראש, והגירוּשים, אפילו שאפשר היה לצפות להם מראש, גם־כן היו נחוצים כמו חור בראש…”
“ואיך – –” מרהיבה סרח להשמיע רמז של שאלה, הנשאר תלוּי ומוּתלה באוויר.
“איך הילד, את שואלת?” משלימה חרמונה את השאלה בשבילה. “באמת, איך הילד! את חושבת שאני רואה אותו הרבה? אני אפילו לא בטוחה ש’הידוע־בציבור' שלה רואה אותו… איפה!… אַת יודעת, לפעמים בערב כשאני מצלצלת אליה, כל פעם מישהו אחר, או מישהי אחרת, מרים את השפופרת ושואל: ‘מי זה בבקשה?’ ותמיד יש רעש של קולות, כאילו שכּל הזמן עושים שם מסיבות. יש לה איזה חוג אומלל של מעריצות, נדמה לי, שנורא מתפעלות מזה שאחת כמוה הביאה לעולם ילד מחוץ לנישואים ומגדלת אותו בעצמה, והכל… למה לא?! מרדנית כזאת, שעושה את כל המרד בשבילן, ואפילו קוראת לילד שלה נמרוד. לא סתם, ודווקה נמרוד דגן – לא על שם האב של הילד חלילה, ובוודאי לא על שמו של לוסטיג! חס־ושלום! היא עצמה, שיעיז מישהו לקרוא לה ‘גברת לוסטיג’! כמו סלק היא מתאדמת מרוב כעס. אתם צריכים לראות אותה!”
“בחורה בעלת אופי!” מפטיר נון, ספק מתוך הערכה ספק לשם התגרוּת.
“אוֹהוֹ, איזה אופי!” מחזירה גיסתו, ואף בקולה נימת ההערכה מהוּלה במשהו אחר ומנוגד מאד, אולי בשאט־נפש. אך כאן היא פוסקת פתאום, אולי משום שתפסה שהיא מגבּיהה את קולה יותר מכּפי היאה למסיבות אלו, שתוגה חרישית יפה להן יותר; אולי משום שהיא חוששת להיסחף יותר מדי אחר ריתחתה, ואין זה הולם את הדימוי־העצמי הסטוֹאי שלה; ואולי פשוט משום שבאותו רגע הופיעו בפּתח נוֹעם ואהובה גולדמן, הוריה של נורית חצור, בעלת־הבית.
“א־הו־בה!” קוראת סרח בהתרגשות, והיא חשה לקראת הנכנסים ונופלת בנשיקות על צווארי חברתה־מילדוּת, בת־כפרה אהובה חטרוֹן.
“כאילו יובל־שנים עבר מאז החתונה של יפתח”, זורק נון אל חרמונה, ספק מלגלג ספק משתאה, וקם גם הוא לקראת הבאים.
נועם גולדמן הוא בהחלט גבר בעל־צורה, שהופעתו יש בה כדי למלא את החלל בכל אשר ייראה: מוצק ורחב־גרם, הדוּר בחליפת־קיץ כהה וקלה ובעניבה אפורה, מדוּד־צעד, שזוף ומפיק תחושה של בריאות וחוֹסן, שׂער־שׂיבתו דליל מעט אך סרוק למשעי, תמונה אידיאלית של איש־מִנהל סמכותי למודעת־פירסום של מוצר “יוקרתי” כלשהו. אהובה, שאף היא עודה “משוּמרת” היטב בחזוּתה וניכּרים בה אותות פעלם המסור של סַפּרית וקוסמטיקאית ומנתח פלאסטי, נראית חנוטה מעט לעומתו, כמי שחיי רוֹגע ותפנוקים וחוסר־דאגה הקדימו מדי לבלוע ולשנק את חיוּת נעוריה, הקהו בה כל זיקה רגשית למציאוּת הסובבתה, כיבּו כל ניצוץ של ענין אמיתי במה שמחוץ לה עצמה.
בנגיעת־יד רוחפנית־מגוננת כמו מַנחה נוֹעם את אשתו אל מרכז החדר – לאחר שהספיקה להצהיל פנים, במאמץ־מה, לסרח חברתה, ולהשמיע כמה מלים של תדהמת־צער באזני נון וחרמונה – כדי להתייצב פנים־אל־פנים מול דמותה המרכזית של לוסי חצור ולהביע רגשי השתתפות בצערה של זו, שהממחטה הקטנה שבאגרופה הקמוץ מתקמטטת והולכת ומעיניה כבר נשקף עכשיו קוצר־רוח נואש ונזעם.
“כולנו אִתכם”, מצהיר נועם גולדמן בחיתוך־דיבורו הקצוב, לאחר שהיטיב ללחוץ את ידיהם של לוסי, יובל, ורות, כמי שקיבל מן הנוכחים ייפוי־כוח בלתי־חוזר להעמיד דברים על מקומם. “אתם יודעים כמה אהבנו וכיבדנו כולנו את בועז… ועוד דבר אני רוצה לומר לך, לוסי: שלא תהיה לך שום דאגה ביחס לעתיד. יש לך על מי לסמוך”.
אחרי־כן הוא סובב־הולך על־פני המסובים והניצבים, חולק ניע־ראש של ברכה או מלה של עידוד לפלוני ולחיצת־מרפק קלה לאלמוני וטפיפת־אצבעות־על־שכם לפלמוני ומחליק בכף סבאִית על ראשי נכדיו.
לנורית בתו הוא מושיט לחי לנשיקה ריפרופית, נוטל מידה כוס של צוננים, מפריח כלוחש־סוד: “צריך לדאוג גם לאיזה עוגיות או משהו, נורית… אַת יודעת, בוּרקאס קטנים או משהו כזה”, וממשיך, כמי שאינו מעלים דעתו גם מפּכּים קטנים יותר: “שׂימי עין על אמא, היא לא מרגישה כל־כך טוב. זה די השפיע עליה”, ומכאן הוא עובר אל יהושע חתנו, מעניק לו מיצמוץ־עין של קירבה כמי שדורש בשלומו, מסמיך פיו אל אזנו ואומר: “לא היה מה לעשות. זה הרי היה ברור מהרגע הראשון. חבל, חבל על האיש. אדם שופע־מרץ כל־כך. תמיד פעיל, דוחף, יוזם. לא מגיע לו סוף כזה. עוד היה יכול לתרום די הרבה. מי היה אומר עליו שהוא כבר בן קרוב לשבעים!”
“כן”, מתערב אביב רוכמן, שטרח לקום ולהתקרב אל השנים, “אני תמיד הייתי אומר לו: ‘בועז, אתה עוד תקבור את כולנו!’… בן־אדם שלא ידע יום של מחלה בחיים שלו, ופתאום הוֹפ, איננו!”
“אבל אני רוצה לומר לך, אביב”, ממהר נועם גולדמן להוסיף, כמי שמנדב איזה פירור של אינפורמציה חסוּיה ובעלת־ערך, “הוא היה אדם שלוקח ללב. עם כל זה שהיה כזה קשוּח בהתנהגות שלו, ולפעמים אפילו גס, בינינו לבין עצמנו, הוא היה גם בן־אדם רגיש לצרות של אחרים. תמיד מוכן לעזור. בצורה מעשית, בלי הרבה דיבורים… אוֹך, אני זוכר אותו מן ההלוויה של צבי יעקובי… אתה עוד היית פספוּס, יהושע, אולי בן שבע, אני חושב – –”
“תשע”, מתקן יהושע. “תשע וחצי”.
“טוב, הבדל גדול!” זורק לו נועם גולדמן וממשיך בשלו. “אני זוכר איך באתי אז אל המח”ט שלי לבקש חופשה בשביל להשתתף בהלוויה. המלחמה בקושי נגמרה אז בסיני, ואני הייתי סמג“ד ברצועת עזה. אז טוב, עשו לי טובה גדולה ושיחררו אותי ל־24 שעות. ועד שהגעתי לחיפה ולקחתי את אהובה… זה היה סיפור שלם… ונסענו בשיירה לבית־הקברות. אני לא אשכח, זה היה בשלש אחרי־צהריים, אני זוכר כמו היום. נורית היתה בקושי בת שמונה. לקחנו גם אותה. מי חשב אז שאתה והיא תהיו פעם נשׂואים, יהושע! אמא שלך ואהובה שלי היו משׂחקות ברעיון הזה, אבל זה היה רק משׂחק, אתה יודע, מי התייחס אליהן ברצינות?!… אז בקיצור, אני, למען האמת, עשיתי את כל המאמץ ההוא קודם־כל בשביל לצאת ליום אחד מן הרוּטינה הצבאית ומן הלחץ והליכלוך והכל, ולעשות אמבטיה אחת חמה וטובה, אבל לאהובה זה היה באמת חשוב, פשוט בגלל סרח ונון… ובכן, אני רוצה לומר לכם, כשאני ראיתי את בועז שם בבית־קברות אני הייתי ממש מזועזע. הוא נראָה אז הרוס יותר מאחותו, שפתאום התאלמנה ונשארה לבד עם יגאל ואיריס הקטנים. היא כלפי־חוץ די שלטה במצב, אבל הוא!… וזאת רק דוגמה אחת… אני הכרתי אותו די טוב במשך השנים, בייחוד מאז שזכינו להתחתן עם משפחת חצור, חה־חה, וזה היה באמת אדם שלוקח ללב!”
“אביב”, אומר עכשיו יהושע לבעלה של דודתו, “אני רואה שבת־דודתי הגיעה מבאר־שבע… עם הילדות שלה”.
“מה אתה אומר!” מחזיר אביב רוכמן ומסתובב לעבר דלת־הכניסה. “כל הכבוד לה!” והוא נחפז לצעוד לקראת איריס אמיתַי, בתה הגרושה של מיכל גיסתו, ולכבּד בחיבּוּק מחוספס אותה ואת שתי בנותיה, הילָה הצהבהבּה והמנומשת, בת האחת־עשרה, וגלילה השחרחורת, המנומשת אף היא, זו קטנת־הצמות, בת התשע. אגב כך הוא מאיץ בגיסתו: “תראי, תראי, כולן הגיעו!”
“איזה יופי לראות את כולכן”, מגעגעת מיכל, כובשת שמחתה שלא לפגוע בעצבוּת המעמד, תוך שהיא מנשקת ומגפּפת את בתה ואת נכדותיה, ומעבירה אותן אחר־כך לחיבוק ונישוק לרשותו של ד"ר אלבּר חסון, בעלה שאינו אביהן.
“אני מצטערת, אמא”, טורפת איריס קצרת־נשימה, “לא היתה לי שום אפשרות להשאיר את הילדות בבאר־שבע. זה ערב יום־העצמאות, ואף אחד לא היה מוכן לוותר ולהישאר אִתן… ואני גם לא יודעת בדיוק עד מתי כל זה יימשך, מתי בדיוק תהיה ההלוויה… לוקחים אותו למושבה, נכון?… כן, בטח… הוצאתי אותן מבית־ספר לפני סוף הלימודים, וקדימה. נכון, ילדות?”
“שלום, איריס!” מתחייכת נורית חצור, משתוחחת לנשק לה ולבנותיה. “יופי שבאת… כן, אני מתארת לעצמי… טוב, יהיה לנו עוד המון לדבּר, אבל אני מציעה שקודם־כל תתפסי מקום… והילדות, אחרי שתגשנה אל לוּסי… לוּסי ורותי ויוּבל… אולי אחר־כך הן תעבורנה עם כל שכבת־הגיל שלהן לגג… יש לנו פה גג גדול ומאוּורר, ואַתן תמצאנה המון חברים ובני־דודים ובנות־דודות וכולי וכולי… ויגישו לכן מה לטעום, והכל… רק לא להרעיש יותר מדי, כי בכל־זאת, אתן יודעות – –”
“זה בסדר, נורית”, נענית איריס אמיתַי, בחיוך רפה של השלמה. “בואנה, בנות… ניגש קודם אל הדודה לוּסי… אתן זוכרות מה שדיברנו קודם, כן?… תשבי, אמא, תשב, אלבר, אני עוד־מעט מצטרפת אליכם… נגיד רק קודם שלום לכולם… הו, הנה יגאל ומדלן… שלום, שלום, חביבי, אח גדול שלי… את מי אני רואה? פרץ ונירה הגיעו לפנינו – באמת, כל הכבוד לכם…”
“טוב, איריס, מי אם לא אנחנו?” מחזירה נירה, ומוסיפה כנמלכת בדעתה: “אני בכל־זאת אעבור לשבת על־יד לוסי… מה זה, יכולים לחשוב שאני ברוגז או משהו…”
“טוב, נירה, אני מרגע שבאנו אמרתי לך”, נוהם פרץ אוחיון, הניצב לידה כמוֹכיח ונוֹטר. "יכולים להיות כל מיני חשבונות ומִשקעים, אבל בשעה כזאת – "
“אז תשב גם אתה על־ידי, פרץ”, היא זורקת אליו.
“בהחלט”, משיב לה בעלה וצועד אחריה.
בלי אומר ודברים, ובלי כל צורך במשא־ומתן, מתוך הבנה־שבּחוש, אנשים מפַנים להם מקומות על סַפת־האבלוּת הטכסית. אף יוּבל זז הצדה כדי שתוכל נירה לשבת ממש ליד אִמה החורגת, וכמו בכמירת־רגש פתאומית שאין להתגבר עליה צונחת עכשיו נירה אל לוסי, חובקת את מתניה וכובשת פניה בחזהּ וכל־כולה מרעידה בבכי. שׂפתיה של לוסי נרפטות, סנטרה מפרכס, והיא מאמצת את נירה אל לבּה בכמין מחווה של פיוס ומחילה גמורה – מי יודע על מה.
“מה קורה לאהוד ושרון, יש לך מושג?” דוחק בינתיים נועם גולדמן בחתנו, כמבקש שלא להיתבע להגיב על התפרצות־הרגש הדראמטית בין האלמנה לבתה החורגת.
“אין לי מושג”, מושך יהושע חצור בכתפיו. “נורית הודיעה לשרון מיד כשהגיעה הידיעה, ודיברה אִתה, וסיכּמה אִתה, ואחר־כך שרון צילצלה ואמרה שהיה די קשה לאַתר את אהוד אבל בסוף תפסו אותו, והם מתארגנים ובאים… אני יודע? אולי היתה איזו בעיה עם הקטנה, עם נילי – היא הרי בקושי בת שלש, אל תשכח”
“אבל הרי יש להם מטפלת בשבילה, עד כמה שאני זוכר…”
“כן, אבל אל תשכח שזה לא יום־חול רגיל… ערב יום־העצמאות, והכל… מה אני יודע… יגיעו, יגיעו, אני לא חושש”.
“אגיד לך בסוד, יהושע: הערב יש לנו דווקה הזמנה למסיבה א־די־רה… הבטחנו, התחייבנו ממש. השמֶנֶת של חיפה וכל האיזור… טוב, מה לעשות…”
“תראה, נועם, אם זה חשוב לכם, אתם תוכלו להספיק”, מפטיר יהושע הססנית.
“מה אתה מדבר?! לא בא בחשבון! מה זה עולה על דעתך?!” נחרד מר גולדמן.
“אני רק אמרתי, אם זה חשוב לך”.
“אפשר להתארגן, ודאי. מבחינת הזמן והנסיעות, כמובן אין בעיה. אבל, קודם־כל, כלפי נורית, וגם כלפיך. אהובה בשום־אופן לא היתה מוכנה להעלות על הדעת… בדרך־כלל היא מאד נהנית מן הדברים האלה. זה קצת מוציא אותה מעצמה, והיא אוהבת את זה, אתה יודע. היא אפילו רוקדת במסיבות של יום־העצמאות, ודווקה קראקוֹביאק וצ’רקסיה… אבל אתה שוכח שנורית בת יחידה שלה, כלומר שלנו, ואתה, חה־חה, החתן היחיד שלנו. חשוב לה להיות בזה עם נורית עד הסוף, ואני יכול להבין אותה. ואם היא מרגישה צורך כזה, אז אני ודאי שלא אזוז ממנה…”
“טוב, נועם, מובן שההחלטה היא שלכם. אנחנו, כמובן, נעריך את זה מאד אם תהיו אִתנו כל הזמן”.
“אתה יודע מה זה ארבעים שנות נישואים, יהושע?” זורק נועם גולדמן ומסב מבטו אל ארובּתה המזדקרת של תחנת־הכּוח, המפריחה תמרות עשן עכוּר אל ענני־שמיים קלים. קולו מתנמך ולובש איזו רצינות משונה, המרטיטה עורק תמוּה של ייאוש, והוא מוסיף כמו לנפשו: “זה ארבעים שנה של ויתורים, תשמע מה שאני אומר לך! ויתורים הדדיים, כמובן, והתחשבוּת… בעוד שבועיים אנו מתכוננים לחוֹג את יוּבל הארבעים, אוי ואבוי לכם אם לא תבואו!”
יהושע חצור מנחית יד כבדה על כתפו של חותנו המהודר והגאה:
“אנחנו לא נוותר על המסיבה שלכם!” הוא מבטיח, ועכשיו יש משום־מה נופך של חמלה, אולי אפילו של ביטול, בנעימת־דיבורו. “ואני בטוח שתעשו מסיבה כזאת שתפַצה אֶתכם על הפסד המסיבה של הערב”.
“הו, הנה באמת הגיעו!” מכריז עכשיו נועם גולדמן.
“מי, מי?” תוהה יהושע ונסוב באחת לעבר הדלת. “הה, כן, אהוד ושרון… אמרתי לך!… טוב, תסלח לי, אני רק ניגש אליהם וחוזר מיד אליך…”
“אם יש דבר אחד, יהושע”, הוא מתיז כמו שלא לענין, אבל יש בדיבורו איזה תוקף שמעכּב את יהושע וּמסמרוֹ למקומו.
“כן, נועם?” הוא תולה בו מבטו.
“אם יש דבר אחד שבגללו אני מקנא באבא שלך, וגם בך, בעצם”, לואט נועם גולדמן, שעדיין מבטו נאחז ברעמת העשן של הארובּה הנישׂאה, “זה הילדים. שלושה אצלו, ארבעה אצלכם… מצחיק, מה? בעצם, מה חסר לי בחיים, מה היה חסר פעם לאהובה?… אבל זה שאחרי נורית כבר לא הלך שום דבר… ואתה יודע, אני בא ממשפחה של שבעה אחים ואחיות… טוב, אני מתחיל לדבּר שטויות… לֵך, יהושע, אני לא רוצה לעכּב אותך יותר”.
אביב רוכמן מושך במכנסיו ומסיט חגורתו לכאן ולכאן בשובו משיטוּט קצר על מרפסת־הגג הנרחבת, ולזהבה אשתו הוא מבשׂר:
“אני ראיתי שהרגע גם זמירה ויוחאי הגיעו. בכלל לא דיברנו על זה. אני במקרה יצאתי קצת לנשום אוויר ולהסתכל שם בקטנים ופתאום אני רואה למטה בחנייה את הסוּבּארוּ שלהם. ונדמה לי שגם את אבישי הקטן הם הביאו. באמת יתחיל להיות פה צפוף, מה דעתך, זהבה?”
“מה אתה רוצה שאני אגיד לך? שנלך למקום אחר? איזה מין שאלות אתה שואל, אביב?” אבל אין טרוניה בקולה העמום, הנבלע בגרונה פנימה. דומה כמעט כאילו באמת היא מחכה לתשובות כלשהן על שאלותיה אלו.
“לא, אני רק בצחוק ככה, זהבה… את חושבת שיחסר פה מקום למישהו? זה הכל שטויות. את כל המושבה שלנו אפשר להכניס לדירה של יהושע ונורית, ועוד יישאר מקום!… אני תמיד אמרתי לך שאֶת העסק הכי טוב – זאת אומרת, את הסידור הכי טוב לילדים שלהם – עשו נון וסרח… יש לך מושג בכלל כמה כסף שווה החברה של גולדמן, שיהושע שותף שם עכשיו?! ואיזה רכוש ארדיטי השאיר לנאוה, שאבשלום יכול כל החיים שלו להישאר במשמר־הגבול והרכוש כל הזמן יצמח ויצמח?! זה כמו אביב רוכמן שלך, שכּל דבר שהוא רוצה להשיג הוא צריך להשקות כמו חמור בזיעה שלו, את חושבת?! אפילו אהוד, חוץ ממה שהעסקים מכניסים לו – והוא בסך־הכל בחור בן שלושים־וחמש – יש לך מושג איזה עושר יש במשפחה של האמריקאית שלו? אַת חשבת פעם מאיִן בא לו הכסף לבנות את הארמון שלהם בהרצליה־פיתוח?!”
“אתה מעייף אותי, אביב”, מפטירה זהבה כמתחננת. “אני אין לי כוח לקנא באף אחד”.
“הו, הנה הם ניגשים גם אלינו, סוף־סוף!” מגבּיה אביב רוכמן את קולו, ממשמש בחגורת מכנסיו, ומקדים שלום לאהוד ולשרון חצור. “How do you do?”, הוא שואל את שרון במאור־פנים.
“אני שלומי יופי, תודה רבה, Uncle!” היא מחזירה לו עברית, במבטא יֶנקי שכּנראה לא תהיה לו תקנה לעולם, ומטביעה נשיקה במצחו. אחרי־כן היא מתכופפת אל זהבה, משרבבת צוואר דק וצח וארוך ומנשקתה על שתי לחייה, ומעמידה לפניה את גיל בן החמש: “תגיד שלום לדודה זהבה, אוֹ־קיי?!”
“שלום, דודה”, מציית גיל, נותן ידו בכּפה המחוספסת של אותה קשישה מטושטשת ומשפיל עיניו.
“שלום, זהבה” מסמיך גם אהוד ברכת־שלומו אחריו. “אני שומע שגם זמירה ויוחאי באו… מי נשאר במושבה בכלל?!”
“אתה תראה, הלילה יגנבו לנו שם את כל האווזים!” נותן אביב רוכמן קולו בצחוק חטוף, וממהר להתכנס בשתיקה נבוכה.
“שלום לבת־דודי?” קורא עכשיו אהוד במתק־שׂפתיים לזמירה המופיעה בפּתח, ידה מחליקה כמו מבּלי משׂים על ראש אבישי בנה המתרפק עליה. “שלום, יוחאי!” הוא מוסיף בלבביוּת שובת־לב. “איך המַרגש?”
“אַהלן, אהוד”, מסנן חרש יוחאי בנימיני, בעלה של זמירה, מבין שיניו, כמבקש להחזיר את מקביל־פניו לתחושה נכונה של מצב ותנאים. וכמו לתוספת הנמקה ושיכנוע, הוא תוֹכף ואומר: “צריך קודם להתייצב לפני הזקנים, לא?”
“אבישי, חוֹמֶד שלי”, ממריצה זמירה את בנה בן השבע, “תגיד שלום יפה לסבתא זהבה ולסבא אביב, טוב?”
“כן, מותק, כן”, מחבּקתו זהבה בחוֹם, נותנת בו עיניים לחות־מתנוצצות ועוצמתן לסירוגים בכמין דבקוּת, “שלום, נכד מתוק שלי”, ובהתעוררות שאינה הולמתה לכאורה היא זורקת אל אביב בעלה: “כל פעם שאני רואה אותו נדמה לי שהוא יותר ויותר דומה לאבישי שלנו בזמן שהוא נפל… תשׂים לב! השׂפתיים, האף, ההבּעה בכלל… אתה לא מוצא, אביב?”
“בוא, אבישי!” מַתיקה אותו אמו מעל סבתו, “עכשיו ניגש יחד לנחם את לוסי, היא נשארה אלמנה, בלי דוֹד בוֹעז… וגם ננחם את נירה ואת רוּתי ואת יוּבל, כי הם נשארו יתומים־יתומים, בלי דוֹד בוֹעז. כן, חביבי?”
“הילד הזה מכניס אור לעיניים”, מתמוגגת זהבה רוכמן, המלווה אותם במבטה בפנותם ליקרב אל האלמנה והיתומים. “משׂבּיע את העין, כמו שאמא שלך היתה אומרת, אביב… אתה זוכר?”
“ילד חמוד”, מסכים בעלה. “גם ליהיא נחמדה. זאת תהיה עַפריתה כשתגדל, אוֹהוֹ! את כל הבחורים היא תסובב על האצבע הקטנה שלה, אַת תראי!”
“גם גיל של אהוד נורא מתוק”, ממשיכה זהבה כמתוך הזיה, בדוּלה מן הסובב אותה. “מזכיר קצת את אבא שלנו. אתה לא מוצא, נון?… איפה אתה?”
“דיברת אלי, זהבה?” ננער נון ומחזיר לה שאלה, ממרחק שני כיסאות ממנה.
“הו, אתה כאן?… כבר פחדתי שהלכת”.
“לאיפה את רוצה שהוא יילך?!” סונט בה בעלה. ואילו נון מנסה לחמוד לו לצון, כמבקש לשפּר את מצב־רוחה: “ונניח שהלכתי, מה יש לך לפחד? לא היית נשארת פה לבד. אין סכנה כזאת, נדמה לי”.
“לא, אין… אני סתם…”, טורפת זהבה בלשונה ומשתתקת, בוהה נכחה.
“אני אומר לָך!!” מפריח אביב רוכמן, ומשתתק.
“בכל־אופן, תגיד לי”, טורח נון ופונה אליו, אולי פשוט לצורך שיחה, “הודיעו גם לאביגיל, כן?”
“בטח!” חותך הלז, כמו לסתום כל פתח אפשרי לטענות־ומענות. “כמעט דבר ראשון צילצלתי בעצמי אליהם גוביינא. עד שהשגתי קשר, זה היה סיפור, אל תשאל! אבל בסוף תפסתי אותה. במקרה, אני חושב, ממש במקרה, היא היתה בבּית, כי אצלם זה היה כבר אמצע היום. משהו־כזה. טוב, ברור שהם לא יכולים לקום פתאום לטוס להֵנה. חוץ מזה, הם גם ידעו מקודם מה המצב, אז לא כל־כך בא לה בהפתעה”.
“וחוץ מזה, איך הם שם? מרוצים, נכון?”
“מרוצים זה לא מלה! יש להם שם אַחלא תנאים באמריקה. יש לך מושג בכלל? תשמע, אני כל הזמן אומר שהזוג הזה יגיע רחוק. הישבן של אביגיל והראש של ריקארדוֹ זה צירוף יוצא מן הכלל, חה־חה־חה… וברגע שהם חוזרים הנה בסתיו אז שם במכון־וייצמן כבר מחכים לו. וגם היא, אחרי ששנה היא לא תהיה פה, אז בעבודה שלה יידעו להעריך אותה כפל־כפליים. עם כל הדואווין והאינטריגות שיכולים לעשות נגדה בעבודה, היא כוח, אין מה לדבּר!”
“אבל איך זה מסתדר שם עם הילדים?”
“מסתדר! איזה שאלות אתה שואל? הרי הכינו להם שם דירה של ששה חדרים, ואוטו ביוּאיק יד־שניה היה להם כעבור איזה שבוע… אז נכון שעומֶר היה בסך־הכל בן שנה וחצי כשהם הגיעו, אבל סמדר היא היתה בת קרוב לחמש, אז הכניסו אותה לגנוֹן או מעון־יום כזה, והיא נקלטה שם צ’יק־צ’ק. וגם הקטן – מה, בעיה למצוא שם מטפלת ליום שלם, או לחצי יום?!”
“אתה יודע, נון?” נכנסת זהבה לתוך דבריו, במפתיע, “שלשום אני חלמתי שאני באה אליהם שם לבקר יחד עם אבישי. רק הוא ואני. רוכמן נשאר במושבה ואני נסעתי עם אבישי. הוא כל־כך עזר להם שם, בכל דבר, מכּל הלב, כמו שהוא תמיד ידע”.
“תביטי”, משיב אביב בנימה עניינית להפליא, כאילו היה שותף לאותו חלום שעכשיו יצא לאור עולם, “אבישי היה משהו אחר. אם הוא לא היה נהרג אז המשק שלנו היה נראֶה לגמרי אחרת. זה היה חקלאי מעוּלה!… מה, לך אני צריך לספר, נון?!… והוא ידע לעבוד, כמו שהיא אומרת, מכּל הלב…”
שתיקה יורדת על שלושתם, וזהבה כמו חוזרת ומתכנסת בתוך עצמה, עיניה בוהות. אך כעבור רגע ננער אביב רוכמן וכמו ממשיך באותו ענין:
“אבל אני רוצה להגיד לך: גם יוחאי שלנו, אפילו שהוא נראה כזה קל־דעת ואולי מזמן לזמן באמת בא לו להתפרפר קצת… אני אומר: מה יש, הגבר בסך־הכל בן שלושים־וחמש ומשהו!… כן, הוא אולי בשנה אחת יותר גדול מאהוד שלך… אז איפה החזקתי? אה, כן… אז תשמע רגע אחד: יוחאי זה, כמו שאתה רואה אותו, חקלאי מעולה! אתה שומע אותי? מעולה! ואתה הרי יודע כמוני שבסך־הכל לפני שנתיים הוא חזר למשק, אחרי איזה חמש־עשרה שנה בחיל־אוויר, וזה כאילו שאף פעם לא עזב, אתה שומע?!… לא פעם אמרתי לו: ברגע שאתה תרצה לקבל על עצמך את המשק שלנו – זאת אומרת, שאנחנו ייגמר לנו הסוּס – בליינד אני מעביר הכל על שם זמירה ועל שמך! רק שיִקח! אבל קשה לו להחליט, אתה מבין. אצלם במושבה זה בכל־זאת יותר מפותח, והשטח שהוא קיבל ירושה מאבא שלו יותר גדול, ובכלל. ומה, הוא פתאום ייקרע לשתי חתיכות?! לא הגיוני… טוב, אתה הרי מכיר את המצב. אתה לעתים קרובות עובר אצלם”.
“מה זאת אומרת! הרי זה כמעט בדרך אלינו. מרחק־יריקה, אפשר לומר”, מאשר נון.
“תלוי איך אבישי שלהם יהיה כשהוא יגדל”, מתאמץ אביב לחשוב.
“עד שהוא יגדל!” משסעתו זהבה בקולה החדגוני, אף שנדמה היה כאילו אינה מקשיבה כלל. “שלשום היה לו יום־הולדת. בן שמונה. הה, איזה חמודי!”
“שלשום?” עונה אביב אחריה בקמיטת־מצח, כמחשב חשבונו, ומוסיף כמשתאה: “כן, היא צודקת, זהבה… סְטַנא יא־גְדיש תַיִטלַע אל־חשיש, מה?… עד שהוא יגיע לגיל שיצטרך להחליט, יכול להיות שאנשים כבר יטיילו בחלל וכל החקלאות הזאת תלך כבר פ’ייפ’ן… אני לא יודע. אני לא אומר שככה זה יהיה, אבל זה יכול להיות”.
“אתה יודע”, מצטחק נון, “זה מזכיר לי את השיחות של פעם, בערבים, על־יד הצריף של המחלבה, כשהיינו קטנים”.
“כאלה קטנים, מה?” נענה אביב רוכמן בצחוק גם הוא ומדגים ביד פשׂוּקת־אצבעות, משולשלת אל הרצפה.
עד כה וכה והנה נורית חצור ניצבת במרכז החדר ומרימה יד בצניעות כמבקשת את שׂימת־לבם של הנוכחים. משפּסקו הדיבורים ונישׂאו העיניים אליה, היא כּחה בגרונה, ובהומור טרקליני מאוּפק היא מוסרת הודעה קצרה:
“אני רוצה להודיע לכל מי שמעוניין שעל הגג, זאת אומרת על המרפסת, יש מזנון של שירות־עצמי. מכיון שזמן־מה עוד נצטרך כולנו לחכות ביחד, אני מתארת לעצמי שרצוי בכל־זאת לטעום משהו קל. ובכן, כולם מוזמנים לגשת ולהתכבד”. ולאחר שהות־מה, כמי שזכרה משהו שכמעט פרח מזכרונה, היא מוסיפה:
“ואני מציעה להזדרז, לפני שהקטנים הנחמדים שלנו יחסלו בעצמם את הכל…” ולסיום, בהנמך־קול: “אַת, רותי, תמלאי צלחת ראשונה ותביאי ללוּסי, טוב? אני מוכרחה להישאר להשגיח”.
“אני לא רוצה שום דבר”, לוֹאטת לוּסי.
“אין דבר כזה”, מחזירה רותי, שכבר הספיקה לקום ממקומה על הספה. “אני אביא, ואת תאכלי כמה שתרצי. את מוכרחה”.
רגע אחד ממושך נשארת לוסי חצור לבדה בטרקלין המפואר ורחב־הידיים של נורית ויהושע חצור, נותנת, בפעם המאה־ואחת, את ממחטתה הממועכת אל קצה חטמה הזוֹלג, המרוּשת נימים של דם. לבדה היא בחדר הגדול, או כמעט לבדה, שכּן בפּינה הסמוכה ליציאה אל הגג המוּצל נשארה גם חרמונה דגן, יושבת כבדה ונינוחה בכורסת־עור לבנה־אפרפרה, מבליעה פיהוק קל של עייפות, ומפטירה:
“אני מבינה אותך, לוסי. גם לי אין טיפה תיאבון”.
לוסי מניעה ניע קל בראשה, כאלחוטאי המאשר קליטת תשדורת, אך אינה מגיבה במאומה. תפוּסת־סרעפּים, שקועה בעצמה, היא מוסיפה להביט נכחה אל כוננית הדוּרה של זכוכית ופסיסי־עץ צבועים שחור, שבּה, על מדפים דקים של זכוכית, ערוכות זוּטות ומזכּרות־אמנוּת למיניהן. אילו היתה דעתה פנויה לכך יכולה היתה לזהוֹת בין אלו כמה בובות־עץ ססגוניות מעשה־ידיו של סבא יחיאל חצור, שלאחר פטירתו חוּלקוּ קצתן בין בניו ובנותיו וקצתן נותרו בבּית הישן ברשותה של סבתא יוכבד, עד שנפטרה גם היא והיִתרה חולקה בין בנים ובנות ומעט־מעט ניתנו במתנה לנכדים. את סבא לא הכירה שהרי הלך לעולמו עוד בטרם תיעשה לוּסי פריימן, התיירת מקנדה, אשתו של בועז חצור, הגדול ממנה כמעט בשש־עשרה שנה, תחליף־אם לילדיו מנישואיו הראשונים ואזרחית רעננה במושבה הוותיקה. סבא יחיאל אכן הסתלק עוד כחמש שנים קודם שתפול רות חצור, אשת־נעוריו של בועז, בת הקיבוץ, קרבן לחדירת מסתננים בכביש הגבול הצפוני – זו רות שעל שמה קרויה בתם שלהם, של לוסי ובועז, אחותו של עודד – ואילו סבתא יוכבד הסתלקה אמנם שנה אחת לאחר אותו אסון (ויש גורסים: במידה רבה בעטיוֹ של האסון, שלאחריו התאמצה, בהיותה כבר בת ששים־וחמש ומעלה, למלא את מקום כלתה המנוחה במשק־הבית ובגידול הילדים, עד שכּרעה תחת הנטל), אך לוסי הספיקה להכירה רק בערוב יומהּ ממש. הרי בבועז לא פגשה לראשונה אלא כחדשיים לפני בוא קִצהּ של זו, ורק פעמיים או שלש הזדמן לה לבקר בביתו במושבה ולהתוודע אל בני משפחתו, ואל אִמו בכלל זה. ואם נתעכב כאן מעט וננסה לראות נכוחה ולחשוב בפיכּחון, אולי קל יהיה לנו להסיק שפּטירתה של סבתא יוכבד היא שזירזה וגיבשה את החלטתו של בועז חצור והניעתו להיענות לחיזוריה המשולהבים של התיירת סרת־הטעם, שכוּרת קסמי הארץ ויושביה, ולספּחה אל נחלתו, פחות מחצי שנה לאחר שהובאה אמו לקבורות ונטמנה בצד אביו, באותה פינה של בית־הקברות המושבתי שבּה ייטמן עכשיו גם הוא. מחר, מן הסתם.
מה חושבת לוסי חצור בחביון לבּה ברגע מתמשך זה של בדידוּת, באין איש עמה להסיח את דעתה וּלערבּבה עליה? אני מוכרחה להיות הגיונית, היא אומרת בלבּה, וקשה לקבוע אם באנגלית או בעברית. אבל לא ניכּנס לזה. ובכן, אומרת היא בלבּה, עלי להתגבר על הייאוש, לא להיכּנע לו, כי אני באמת במצב מיואש. אני קרובה להתמוטטות־עצבים, אני מרגישה. אף פעם לא היו לי עצבים חזקים, וכל הזמן הזה שהייתי בלי הפסק על־יד מיטתו, בלי שום אפשרות לעזור אפילו במשהו, רואָה איך האיש הקשה הזה מת ולא מת, חי ולא חי, ויודעת שבּעצם הכל לחינם, שאין מה לעשות, שבּמקרה הטוב ביותר אוציא אותו מכאן משותק וחצי־מטומטם, וכל הזמן הזה אני הרגשתי שהעצבים שלי נמרטים, נקרעים מיום ליום, מרגע לרגע, שבּמקרה הטוב ביותר אני אצא מכאן סמרטוט בצורת אשה. שלא אהיה מסוגלת להמשיך ולטפל בו אם ייצא חי, ושאם ימות אני אתמוטט ויצטרכו להכניס אותי לאיזה מוסד. לא אתַפקד עוד. ואם לא אתַפקד, יותר טוב שאתאבּד.
עשרים־ושלש שנה, אומרת לוסי חצור בלבּה. עשרים־ושלש שנה הייתי נשואה לו, ושני ילדים ילַדתי, והייתי צריכה להסכים שלילד הראשון יקראו עודד, כדי שהוא יעודד אותו כאילו מן הכאב על אשתו הראשונה, ולהסכים שלילד השני, לילדה, יקראו רות, השם שלה, ולהסכים שבּחדר־האוכל בבּית החדש והיפה שהוא בנה, בכּסף שאני הבאתי, כביכול בשבילי ובשביל הילדים שלי, תהיה תמונה גדולה שלה על הקיר. ולהרגיש כל השנים הללו שאני, כמה שאתאמץ ואשתדל ואתחבּר עם כולם ואזדהה עם כולם בכּל, נשארתי תיירת, אורחת – אחות חורגת לאחים ולאחיות שלו, אֵם חורגת לבּנות ולבּן שלו ושלה, אשה חורגת לבעלי. להרגיש שאפילו עודד ורות, כמה שאני משקיעה בהם ואוהבת אותם ומחנכת אותם, נעשים יותר ויותר זרים לי, שייכים יותר ויותר לו ולבּנים שלו ולכל המשפחה שלו ולמושבה שלו. שגם בשבילם אני כאילו נעשית, יותר ויותר, אם חורגת. טובה ומסורה, ופחות או יותר אהובה, אבל: חורגת.
בת חמישים־וארבע. לא בדיוק, בעוד חדשיים. באמת, הבדל גדול! אין פה מה לשׂחק משׂחקים. אשה בת חמישים־וארבע, שיותר מעשר שנים לא היו לה כמעט שום יחסים אמיתיים, יחסי־גוף־ובשר־ונפש, עם הבעל שלה. מה זה אם לא גסיסה אטית של מוות־בחיים, או חיי־מוות? לגדל ילדים ביחד, אם היה בזה “יחד”, ולפתח משק ביחד, וּלנהל עסקים ביחד, וּלהתמחות בחישובי־בורסה בשבילו, ולהצליח לצאת ממנה לא רק בשלום אלא ברכוש גדול בשבילו, לפני המפּוֹלת – ולקבל אורחים ביחד, ולהופיע בחתונות והלוויות ומסיבות ואזכרות ביחד, ופעמיים־שלש לטייל בחוץ־לארץ ביחד – ויותר מעשר שנים להיות ביחד כמו זרים. גבר במיטה אחת עם האשה הטיפשה שהתאהבה בו כמו ילדה קטנה – ותהום ביניהם במיטה האחת שלהם.
My goodness, מה הייתי צריכה את זה?
בֶקי הזהירה אותי. תמיד היתה יותר מציאותית, יותר חכמה ממני. שתי רגליים על הקרקע. לא התביישה לומר לי, ממש לפני החתונה: לוסי, אַת עושה את השטות של החיים שלך, את תשלמי בעד זה ביוקר, אַת לוקחת אלמן מבוגר, הוא ימות הרבה לפניך וישאיר אותך תלויה באוויר– גם מבּחינה רגשית וגם מבּחינה כלכלית. כמה שאני שׂנאתי אותה אז. טוב, מבּחינה כלכלית אפשר לומר שדאגתי לעצמי, אבל בשבילי זו אף פעם לא היתה הבּחינה העיקרית. עוד מעט היא תגיע מהבּית, ממונטריאול, עם עודד שלי, והיא לא תצטרך לומר לי: “אמרתי לך…”
בקי, האחות שלי הצעירה והיפה והמוצלחת, היא אף פעם לא היתה צריכה לקנא בי.
כל־כך שמחתי שעודד התקבל שם במֶקגיל. שהוא מסתדר כל־כך יפה עם המשפחה… זאת אומרת, עם המשפחה של בֶקי ואַרנוֹלד. מה נשאר לי שם חוץ מהם?… כל־כך מאושרת חזרתי מן הבּיקור שלי שם, אצלו ואצלם, בחופשת הסמסטר הראשון. כמה יפה הוא למד את השׂפה, כמה הוא מתגאה כבר בהישׂגים שלו. וכמה הוא התקשר למשפחה, ולחברים החדשים שלו. שׂוחה כמו דג במים. אולי באמת שם המקום בשבילו. לא העזתי להגיד את זה בקול רם כשחזרתי לארץ. היו טורפים אותי, כולם!… פעם ראשונה אחרי שנים הרגשתי שהוא באמת הבן שלי. שלי. כמו חברים הסתובבנו שם יחד. בחנויות, במסיבות, במסעדות. Gee, that was great. באמת! משם חזרתי אל הבעל הזר שלי.
בררר…
בשבילי הוא כבר היה מת.
נורא לומר דבר כזה. נורא לחשוב כך.
אבל למה לדבּר הרבה: הנה יצאו לגג, כולם, לאכול משהו, שיוכלו להחזיק מעמד עד שיתברר מה קורה. מה צריך “להתברר”?… טוב, לא חשוב… אף אחד מהם לא זוכר שאני, האלמנה, נשארתי כאן. אף אחד לא זוכר, לא טורח לזכור, לא רוצה לחשוב על זה. אפילו רות, רותי שלי, שלי, שאמרה שהיא תיכף מביאה גם לי משהו אף־על־פי שאני לא רוצה כלום, אפילו היא – איפה היא נעלמה? Damn!
הו, הנה באה!
“תודה רבה לך”, מפטירה לוסי חצור.
אֵגרולים הביאה, וקצת סלט־ירקות, ומין מרק־גוּלש כזה, ולחמנית, ומיץ־תפוזים.
“תאכלי, אמא, תאכלי. את מוכרחה!” לוחשת רותי ברוֹך ומתיישבת על הספה לצדה.
“בסדר”, מתרַצה לוסי. “אני אשתדל”.
“את יודעת, אמא”, מוסיפה הבת, “היה טלפון מקופנהאגן! בעוד שעה בערך זיוה מגיעה לשדה־התעופה. לפני הזמן, כאילו. וגם פּטר מגיע אִתה, תארי לעצמך! הוא ממש התעקש על זה, עשה הכל בשביל לבוא יחד אִתה”.
“אני מוצאת שזה טבעי”, אומרת לוסי בין לעיסה ללעיסה. “כך צריך להיות בין בעל לאישה. אם מת אבא שלה, זה כאילו שמת אבא שלו! נכון או לא?”
“כן, אמא”, ממהרת רות להסכים. “בטח”.
“אחרת זה לא נקרא חיים משותפים. אם היא הלכה אחריו לדנמרק בשביל לחיות אִתו ביחד, אז כאשר קורה אסון במשפחה שלה, בארץ שלה, טבעי שהוא גם־כן יהיה שותף אִתה ברגעים הקשים שלה. נישואים זה לא רק בשביל לאכול את הדבש ביחד. נכון או לא? או שאולי אני מדברת שטויות?”
“עובדה שהוא הצטרף אליה! אבל עכשיו מישהו צריך – –”
“נכון. אני רוצה שתביני: אם פּטר לא היה בן־אדם כזה, היא לא היתה עוזבת את הכל והולכת אחריו לדנמרק ונכנסת לחיים שכל־כך זרים לה, לשׂפה שהיא בכלל לא הכירה, לחֶברה שעד היום היא בטח לא שייכת אליה באמת. ואם היתה מוצאת שהיא טעתה והוא לא אדם כזה, היא בטח לא היתה נשארת שם אפילו יום אחד מיותר. נכון או לא?… די, תקחי ממני את המגש הזה. אני גמרתי. לא, יותר אני לא יכולה. גם זה היה יותר מדי”.
“בסדר, אמא.. מה שתגידי… אבל אני רציתי לומר שמישהו צריך עכשיו לנסוע לשׂדה לקבל אותם. מי את חושבת שצריך לנסוע: יובל, או נירה עם פרץ?!”
“זה לא משַנה. שיִסע מי שהאוטו שלו יותר נוח”.
“אז מה הוחלט?” שואל פרץ אוֹחיוֹן, שבפסיעות־חתול מתונות קרב בינתיים לגשת.
“תסעו אַתם”, מחליטה רות, כמו על דעת אִמה. “אצלכם יותר נוח באוטו”.
“אין בעיות”, משיב פרץ, עוד בטרם תסיים כמעט. הוא מציץ בשעונו. “אם ככה, כדאי שנצא כבר עכשיו, עד שנמצא שם חניה, והכל. יש ודאי תנועה חזקה בגלל יום־העצמאות”. עכשיו הוא מביט בלוסי ורוכן אליה, מחליק על גב ידה גרומת־האצבעות, ולואט: “תהיי חזקה, לוסי. בשעות כאלו צריכים הרבה כוח”. הוא מסתובב, רואה את נירה בכניסתה לחדר, וזורק אליה החלטית: “היידֶה, נירה, אנחנו נוסעים להביא אותם”, וכבר הוא מרקיד בכף־ידו את צרור מפתחותיה של מכוניתו. “ואַת נשארת פה עם אמא, רותי, כן?”
“בחור טוב, פרץ”, מפטירה רות, המלווה במבטה את אחותה החורגת ובעלה בצאתם אל המעלית.
“כולם בחורים טובים”, נאנחת לוסי. וכמו לאחר הירהור נוסף היא מתיזה, בהידוק שׂפתיים: “אבל בהחלט היה לה מזל, לנירה. היא הצליחה עם פרץ”. וכשהיא רואה את יהושע, ניצב מלוא קומתו בפתחה של מרפסת־הגג וידו חובקת את מתניה של נורית, היא מספיקה עוד ללחוש כמו לנפשה־היא: “גם לה היה מזל. לכולם היה”.
אבל כאשר שניהם מתיישבים סמוך אליה בכורסות, משני עבריה, היא שבה ומוצאת את קולה, ובטרם יספיק יהושע לפצות פה ולומר משהו היא מישירה אליו מבט ושואלת, בנימה של דחיפוּת תכליתית:
“תגיד, בראדיו קיבלו את ההודעה?”
יהושע פולט שיעול קל, מאגרף ידו על פיהו, ומשיב:
“כן, בהחלט. זה לא היה פשוט, עד שהם הסכימו. היו צריכים ללחוץ עליהם מן ההתאחדות. אבל בסוף הם עשו טובה והסכימו. צריך יהיה רק עוד להודיע להם, במשך הערב, את הפרטים בנוגע להלוויה”.
“פרטים? אתה מתכּוון לשעה?”
“כן. השעה. זה הכל, בעצם. רק את זה נשאר להוסיף”.
“יש עוד דבר”.
“כן? מה?”
“אני רוצה שתהיה גם מודעה ב’ג’רוזלם פוסט'”.
יש תקיפוּת בלתי־מוכּרת בנעימת דיבורה.
“אחרי ההלוויה? למחרת?”
“כן, מה יש? כמו שאתה נותן בכל העתונים!”
“אין בעיה. אני אתקשר מיד… את רוצה לכתוב אותה?”
“צריך יהיה פשוט לתרגם את מה שיופיע בעברית. יש לך העתק, לא? כן, ידעתי שאפשר לסמוך עליך. אז אתה יכול לבקש משרון שהיא תכתוב את זה כמו שצריך… ושהיא תַראה לי… ואחר־כך יוכלו למסור להם בטלפון, למחלקת־המודעות שלהם, או לדפוס, בירושלים… אני לא יודעת. זה כבר אתם תבררו”.
“לוסי בהחלט צודקת”, מעירה נורית, כמו לאחר עיון מעמיק, ונותנת בה מבט מבין מאד. “חבל פשוט שלא חשבנו על זה קודם בעצמנו”.
“בסדר”, מסכים יהושע ומתרומם ממושבו. “זה עוד לא מאוחר, אני בטוח”.
“עוד דבר אחד, יהושע”, וקולה של לוסי הופך להיות מפגיע ומצווה כמעט. “אני מצטערת, יש לי כל מיני שאלות ובקשות, אבל זה לא קורה כל יום, תודה לאל… בנוגע לאורחים שלנו מדנמרק. הם יוכלו לישון באיזה מקום, פטר וזיוה?”
“נכון. גם על זה לא חשבנו”, מסכימה נורית ותולה מבט שואל בבעלה. “אצלנו, נדמה לי, כבר הכל מלא. ההורים של יהושע, ואתם שלושה, ו – –”
“האמת היא שדווקה חשבנו על זה”, אומר יהושע. “ולא רק חשבנו; גם סידרנו. פרץ ונירה לקחו אִתם מפתחות לדירה שהקיבוץ שלהם מחזיק בתל־אביב. הם עצמם יישנו שם, והם בסוף יקחו אִתם גם את פטר וזיוה לדירה ההיא. ואם זה לא כל־כך יתאים, אז שרון אמרה שאצלם בדירה, בהרצליה, גם־כן לא תהיה בעיה. עודד ואחותֵך, אם יהיה צורך, גם־כן יוכלו להתארגן שם, אצלם. יש להם מקום בלי סוף. ואל תשכחי שגם להורים של נורית יש דירה די גדולה בתל־אביב. בכל־אופן, לא תהיה שום בעיה”.
“מיכל ואלבּר, נדמה לי, גם הם יש להם סידור אצל הקרובים שלו ברמת־גן”, מוסיפה נורית ליתר הבהרה.
“כן, ודאי. והם לוקחים אתם את חצי החמוּלה: את אביב וזהבה, ואת איריס עם הבּנות שלה”, משלים יהושע.
“ואיפה יגאל וּמַדלן?” מרהיבה רותי עוז לשאול.
“אני לא זוכר בדיוק, אבל כולם מאורגנים. מן הצד הזה אין בכלל מה לדאוג”, מרגיע יהושע. “ועכשיו, כמו שביקשת, לוסי, אני אגש אל שרון ואַראה לה את הנוסח המוכן בעברית. תראי את זה כמסודר, לוסי!”
“אני רוצה לומר לך”, מתרגשת נורית ומסמיכה ישיבתה אל לוסי, “אולי זה לא מקובּל לומר בשעות עצובות כאלו, אבל אני ממש מעריצה אותָך. איך שאת מחזיקה, איך שאת מתמודדת עם הדברים באמת, כל הכבוד, אני אומרת. האמת? אני מאד חששתי לך. אני עקבתי וראיתי, במשך כל החודש הנורא הזה שעבר על כולנו, איך אַת התנהגת, גם בבית־חולים וגם בחוץ, ולא פעם אני אמרתי ליהושע – את יכולה לשאול אותו – ‘יהושע’, הייתי אומרת לו, ‘אני לא בטוחה אם האשה הזאת לא תישבר!’ והיום? ‘זהירות!’ אני אמרתי, ‘האשה הזאת על סף שבירה’, באלו המלים ממש אני התבטאתי ביחס אליך. למי אני אמרתי? רגע אחד, לאבא ואמא שלי אמרתי, בחיי!… אבל עכשיו אני רואה כמה שבתוך־תוכך אַת חזקה. תאמיני לי: כולנו יכולות ללמוד ממך איך להתגבר. נשים יותר צעירות ממך יכולות לבוא לקחת ממך אומץ בהשאלה!”
לוסי נענית במין מנוד־ראש בלתי־מחייב, קצתו תודה מנומסת וקצתו אי־אמון לגלגני, תוך שהיא מהדקת אצבעותיה על הממחטה שבידה. אבל רותי בתה, שדוֹק של דמעות נפרשׂ על עיניה וגל של חום הציף את לבּה הרך, מתקינה קווּצת־שׂער סוררת שנשמטה לה על רקתה, ובקול מרעיד קימעה היא מתנדבת להשיב בשם אִמה:
“הנכון הוא שהיתה לה נקודת־משבר כזאת, ממש לא מזמן. כשאני הבאתי לה את המגש שתאכל משהו היתה לי ממש־ממש הרגשה שהיא תאבד לי בין האצבעות, שעודד יבוא וכבר לא ימצא אותה… פשוט מאד: לא ימצא אותה בחיים… אני הסתכלתי בה, והת־פ־לצ־תי!… כמובן, לא אמרתי מלה, אבל הייתי כולי פחד… והנה, עברו אחר־כך כמה רגעים ואמא שלי ממש מ־תַפ־ק־דת… זה לא נורמלי!”
על הכורסה המוארכת שבפינת החדר, מול מַקלט הטלביזיה, זעה עכשיו חרמונה דגן כמקיצה מתרדמה, פוקחת עיניים שנעצמו, מסיטה רגליה מעל ההדום, חוזרת ונועלת נעל שנשמטה, שולפת ראי קטן מנרתיקה ומיטיבה את תסרקתה.
“הייתי כל־כך עייפה”, היא פולטת בחצי־קול.
וכבר נורית ממהרת אליה, ממתיקה לה חיוך: “בוקר טוב, חרמונה!” ומסמיכה לכך שאלה שופעת ידידוּת ונכונוּת־לעזרה: “להביא לך משהו? אַת הרי לא טעמת שום דבר…”
“שטויות! אני כל־כך מלאה, עוד מאתמול, משלשום, מכל הימים והזמנים. כל פעם מחליטה על דיאטה חמורה, וזה מחזיק אצלי מעמד בדיוק עשרים־וארבע שעות, כמו שעון!… אצלנו בבּית פשוט לא מפסיקים לאכול – לפני המשרד, ואחרי המשרד, ואם את רוצה לדעת, גם תוך כדי עבודה. זה אסון… אני מתפלאה שהבעל שלי עוד הלך למלא לו שם מגש. אני כבר באמת לא יכולה להסתכל על אוכל. אבל הוא נשאר רזה כמו מקל. זה אחד מפלאי הטבע! את יודעת, שיבּוֹלת שלנו, עוד כשהיתה בעממי, המציאה עליו חרוז מצחיק. רגע, איך זה היה? כן, ככה: ‘אבא מתמלא ככדור־פורח/מיד מתרוקן, ושוב צונח’. מתוק, לא? ‘מתרוקן, ושוב צונח’… ילדה מבריקה היא היתה, אוהו! מבריקה”.
“באמת מתוק!” מאשרת נורית, שחיוך־המארחת אינו סר מעל פניה כל אותה שעה, מהוּל בשמינית של רצינוּת נוּגה כמתחייב מן המצב המיוחד. ובאותו מזג ממוּזג של הבּעוֹת היא ממשיכה: “אבל אם את עדיין עייפה, אולי יותר כדאי שאכניס אותך לאחד החדרים ותוכלי ממש להתפרקד ולישון קצת? אל תשכחי, גם מחר יהיה לנו יום די מעייף, לכולנו!”
“לא, לא, בחייך!” אומרת חרמונה וקמה על שתי רגליה הכבדות. בידיה היא מפשירה את קפלי החצאית שלה. “מספיק! סתם התפנקתי לי קצת, וזהו. היתה לי איזו הצטברות של עייפות, את יודעת. אני חושבת שזה עוד מהחתונה. הזוג הצעיר נסע לו לטייל ולעשות חיים, אבל אנחנו חזרנו מיד לעבוד בקצב מלא. מה את חושבת?! אפילו שעכשיו קצת חלש אצלנו במקצוע, אי־אפשר להרפות את המתח אף לרגע. להיפך! צריכים לעמוד על המשמר כפל־כפליים, לחפש יותר חזק, להתאמץ, לארוב להזמנות, להזדמנויות. וגם להשגיח יותר על ההוצאות. מה, אני צריכה לספר לך שאנחנו כבר שנתיים לא נסענו לשום מקום, בקושי לוקחים לנו חופשה של יומיים־שלושה פעם בכמה חדשים!”
בפסיעות מתונות הן יוצאות שתיהן אל הגג, מול הים הכחול־האפרורי. ניכּר בה בחרמונה דגן שהמנוּחה החטוּפה שהעניקה לעצמה אכן מילאה את מַצבּריה. דיבורה כמעיין המתגבר, ואין היא משתהה אפילו להחליף רוח.
“אוֹך, אני זוכרת איך ישב אצלנו שבתי אַרדיטי במשרד – זה היה לפני שלש שנים. איך שהזמן עובר, לא יאומן! – ישב עם גאולה שלו והתחנן שנצא יחד אתם לטיול למקסיקו. זה היה איזה שבועיים, נדמה לי, אחרי שנאוָה ילדה… כן, אֶת עירית היא ילדה אז… הם מתו לצאת לטיול הזה – היו מאוהבים במקסיקו, כל הזמן סיפרו סיפורים מהטיול הקודם שלהם שם – וישבו על סיכּות ממש עד שנאוה תלד, ומיד אחרי זה, אחרי שנאוה ואבשלום התארגנו, הם עשו את כל הסידורים ונסעו להם. אבל שבתי בכל־זאת רצה שיהיה אִתם עוד זוג של ידידים או מכרים מהארץ. בכל־זאת, ארץ זרה, עולם כזה רחוק, משהו לגמרי אחר, ואני לא יודעת כמה הספּאניולית הרצוּצה שנשארה לו מהבּית יכלה לעזור לו שם, ואנגלית וצרפתית זה הרי לא כל־כך סחורה־עוברת־לסוחר במקסיקו… והאמת היא שאני דווקה די התפּתיתי. אנו היינו שם פעם, במקסיקו, אלקסנדר ואני, אבל זה היה לפני יותר מעשרים שנה. בטח, אבא ואמא שלי עוד היו בחיים אז. וגם אמא של בעלי, כמובן! זה היה עוד לפני ששת־הימים… אתם עוד לא הייתם שם? טוב, החיים עוד לפניכם, אבל אני מאד ממליצה. זאת באמת ארץ מקסימה. עם כל העוני והאוּמללוּת והליכלוך. בכל־אופן, מבּחינת ארכיטקטורה זה נורא מעניין. גם האלמנט הספרדי־הקולוניאלי, גם הבּנייה המודרנית, המונוּמנטאלית, ואין מה לדבר על המבנים האַצטקיים, הפּרה־קולוּמביאנים! מה אני אגיד לך? אוצרות!… אז כמו שאמרתי, אותי ההצעה הזאת נורא משכה, ועוד לנסוע עם זוג ידידים, שהם גם קצת קרובי־משפחה עכשיו, וגם בעלי־אמצעים שלא צריך לחשוב אִתם על הגרוש… ואת יודעת, שבתי תמיד ידע לחיות על רמה, ולנסוע ב־style!… איזה מזל, איזה מזל, אני אומרת לך, שאלקס שלי עמד כמו חומה בצוּרה ולא היה מוכן בשום אופן. והוא צדק בעצם. גם בלי קשר לאסון שקרה אחר־כך. אני הרי לא מייחסת לו איזה כוחות עליונים, שהוא כאילו ראה בחוש מה שיִקרה שם. שטויות! אבל הוא צדק מבּחינת העבודה. היינו אז בלחץ מיוחד. עבודה לא היתה חסרה אז. המשרד עבד במלוא הקיטור. היו לנו עוזרים מאד מוכשרים, ומאד נאמנים, והכל, אבל היה לנו איזה פרוֹיקט חשוב במיוחד שבגללו פשוט אסור היה לנו לצאת אפילו ליום אחד מהתמונה. בסתיו, כשזה נגמר, באמת השתחררנו והיו לנו שבועיים נהדרים בסקנדינאביה. לבד ככה, בשקט. אני זוכרת אפילו שבּילינו לילה אחד אצל משפחת לארסן, אצל פּטר וזיוה, בקופנהאגן, בדיוק חודש קודם היא ילדה אז את הילד השלישי שלה, את הילדה, מה שמה? קלארה, נדמה לי… תשמעי, הילדים שלהם זה משהו. שני ויקינגים קטנים! תענוג להסתכל בהם. והילדה? צבּרית קטנה, בחיי! כך היא נראתה לי. אבל בגיל חודש, באמת, מה אפשר לדעת? לא, זה סתם. אבל כך היתה לי הרגשה… טוב, לא משַנה. אני, בכל אופן, לא פעם יוצא לי לשבת ולחשוב מה היה אילו בכל־זאת הצטרפנו אל שבתי וגאולה לטיול ההוא והיינו אִתם במכונית… היינו מתרסקים יחד אִתם, האוטו הרי התגלגל מאות מטרים לתהום, חתיכות־חתיכות היו אוספים אותנו… אבל בעצם אי־אפשר לדעת, כי מצד שני, אילו היינו כולנו יחד אז יכול מאד להיות שאלֶקס, בשׂכל הישר והשקוּל שלו, לא היה מסכים לצאת בדיוק לפני החושך לנסיעה של מאתיים־וחמישים קילומטר באיזה כביש הררי מפותל ולא מוכּר בסוף־העולם. פשוט לא היה מרשה!… ואז גם הם וגם אנחנו היינו נשארים בחיים… זה פשוט ענין של מקרה… והכל בשביל מה?! בשביל להספיק, להספיק עוד משהו, לראות את הזריחה מראש איזה הר מפוּצלח!… אבל להגיד לך את האמת? – יש לי בעיה עם זה. כל איזה זמן זה ככה תופס אותי, ומנקר, ומנקר: אולי, אולי היינו מצילים אותם!”
נורית אולי כבר שמעה פעם את המונולוג הזה ואולי לא, אבל החיוך נמוג לאט־לאט מעל שׂפתיה ומתחלף בהבּעה של רוגז עצור, עד שלבסוף אינה מתאפקת עוד, ואגב נגיעה לוטפנית־מתנצלת בכתפה של חרמונה היא מתיזה: “תסלחי לי רגע, אני באמת מוכרחה…” ובטפיפת־עקבים רהוטה היא נחפזת לקראת בעלה, הצועד לעברה, דפדפת־מכתבים בידו, עם שרון, גיסתו הצעירה, אשת אהוד אחיו, ופניהם, מן הסתם, אל האלמנה הספוּנה בטרקלין, עם בתה עצמה־ובשרה ועם בנה־החורג, להראות לה, לעיונה ולאישורה, את הנוסח האנגלי המבוקש של מודעת־האבל על מותו של בועז חצור.
“חור בראש! חור בראש היא עשתה לי, הדודה שלך!” מסננת נורית אל יהושע, תוך שגופיהם מתחכּכים זה בזה ועיניה שלה פעורות באֵימה, עשויה ומוגזמת כלשהו, כמי שנמלטה בעור־שיניה מאיזו תבערת־פתע ועדיין לשונות־אש חורכות ורוחשות במכפלת חצאיתה.
“איזו מהן?” שואל יהושע, רגוּע, בדאגה מבוּדחת.
“הדודה חרמונה”, מתיזה נורית, בהטעמה שאינה נטולה כמה גרגרים של ארס, וסמוך לכך היא שבה להאיר פנים וחוננת את גיסתה באחד המתוקים בחיוכים השמורים באמתחתה ומפריחה קריאת־“היי” לבבית ומפליגה למסע־דילוגים תכליתי בין אורחיה המרובים, קרוּאי־המוֹעד, המתגודדים, חבורות־חבורות, ברחבי הגג עתיר־הצמחיה, מוּצל־הסוֹככים, חסוּי מן השמש הקוֹפחת וחשׂוּף לרוח הטובה.
ראשית־דבר היא נתקלת באִמה שלה, אהובה גולדמן, העומדת שעוּנה אל דופן הגג, הים בגבּה, מחזיקה כוס משקה “ארוך” ומקשיבה בדומיה, בשוויון־נפש מוקסם, לדיבּורו העֵרני, המלוּוה תנועות־גוף־וידיים, של הארכיטקט אלקסנדר דגן.
“ככה זה!” מפריחה נורית, “החיפאים שלנו בכל מקום נצמדים זה לזה”.
“ככה זה!” מחזיר הארכיטקט באותה נימה היתולית. “יש לנו גאוות־יחידה, לחיפאים, אַת רואה!”
“אבל מרוב גאוות־יחידה אתה שוכח את אשתך, שובב שכּמוך!” ממשיכה נורית. “אני בטוחה שאתה מאד משעשע את אמא שלי, אבל חרמונה תקועה שם בסלון, עייפה, הרוגה, מוזנחת, מתפוצצת משיעמום… אני לא צוחקת! מצאתי אותה שם קודם ממש ישֵנה מרוב תשישות, והשתדלתי דווקה לבדר אותה, אבל לחשוב שבאותו זמן הבעל שלה מפלרטט עם אמא שלי – זה הדבר האחרון שיכולתי להעלות על הדעת!”
“לא צריך להגזים, נוריתי”, מואילה אהובה גולדמן להרעיף משׂפתיה. “לא רק אתי הוא מפלרטט. נכון, אלקס?”
“אם כך, אז אתה מאכזב אותי!” ממהרת נורית להקדים מענה־לשון. “זה סימן שהטעם שלך אינו כל־כך מעוּדן ובררני כמו שאני תמיד חשבתי!”
“אחד־אפס!” מודה אלקסנדר דגן, מוכּה אל החוֹמֶש.
בתילוּי־גרון, המפיק מידה נאותה של זחיחוּת־הדעת, נושאת נורית חצור רגליה להמשיך בסיור־הביקורת שלה. אלא שכּאן מגיחה ונטפלת אליה בתה הבכורה, בת־טיפוחיה, ענת יפת־העיניים ודקת־הצוואר, צלמה־ודמותה של האם:
“אמא, די, נמאס לי!” היא מכריזה בשירבּוט־שׂפתיים ובעקימת־פה, על סף בכי־תמרורי־פינוקים. “אני כל הזמן מגישה, ומגישה, ומגישה – –”
“יותר בשקט, ענָתי!” פוקדת נורית, תוך שהיא מאמצת אותה אל גופה, עיניה נעוצות בכוונה מרובּה בארובּתה של תחנת־הכּוח.
“..ואף אחד כבר לא רוצה שום דבר!” מסיימת הילדה־הנערה.
“אז מה זה אומר?” שואלת האם בנימה חינוכית־סבלנית.
“זה אומר שנמאס לי”, עונה הבת, החלטית אך מאוּפקת, כמצוּפֶה.
“לא!” מתקנת האם. “זה אומר שהיית מארחת נהדרת, ושכּולם, אבל כולם, כבר באמת קיבלו ולקחו כל מה שיכלו. זהו! ועכשיו אַת באמת משוחררת. ואַת יכולה לחזור אל האחים שלך, ואל בני־הדודים־והדודות שלך – רק בתנאי שלא תעשו רעש! ומכּיון שאַת הכי גדולה, והכי חכמה, והכי מלומדת, אז אני סומכת עליך שתשגיחי עליהם כמו שצריך. כן, ענָתי?” ובלי להמתין לתשובה היא רוכנת אליה להטבּיע נשיקה במצחה, ומשַלחת אותה בטפיחה על שכמה.
“זמירה, יוחאי!” קוראת נורית חצור בחוֹם, כאיש־מלחמה מוצא שלל וכטובע הנאחז בקש, אל הזוג בנימיני. “זמירה ויוחאי, הנאהבים והנעימים! מתי, מתי יזדמן לנו כבר סוף־סוף לשבת יחד, ככה בכֵיף, בחוג המשפחה, כמו שאומרים, אבל לא עם כל המשפחה?! כל פעם שמתראים אז זה תמיד לכבוד משהו: לכבוד זה שנולד מישהו, או מתחתן מישהו, או חלילה מת מישהו, ותמיד בלחץ, ותמיד מוקפים מיליון אנשים, אף פעם לא easy… הנה, הרי בקושי הספקתי להחליף אִתכם מלה מזמן שאתם פה… ויגאל… סליחה, דוקטור יגאל יעקובי!… באמת, מוכרחים איזה יום להתארגן ולצאת יחד לפיקניק לסוף־שבוע. אפילו עם הילדים – מה יש? למה לא? – הם בשלהם, אנחנו בשלנו. ב’פלאזה' בטבריה, או ב’הילטון' בירושלים… לא משַנה… מַדלן, מַדלן, מותק שלי! עוד לא נתתי לך נשיקה, עיניים שלי! אני מוכרחה… מה שלום אמא שלך, תגידי… כן, ודאי שאני יודעת. הרי חשבו להוציא לה כִליָה. ודאי! הרי בגלל זה היא לא היתה בחתונה של יפתח… אז מה, עכשיו יותר טוב?… כן? אני ממש שמחה לשמוע!… יוחאי, אתם עוד לא הכרתם את ההורים של מַדלן, אני חושבת… את אמא שלה, את ז’קלין… אבא שלה כבר איננו, אללה ירחמו… אני עוד הכרתי אותו, בטח… איזו משפחה! איזה זוג הם היו! נכון, מַדלן?… אמא שלה היא טיפוס, אני אומרת לכם!… ומה חסר למדלן, אני שואלת! תגיד אתה, יגאל, אתה מוצא שחסר לה משהו?!”
“נורית, נורית!” מתפרצת מדלן דרך־היתול, תופסת במרפקה כמו לשים סכר לאשד דיבוריה של זו. “תדעי לך, מה שחסר לו הוא הולך למצוא אצל אחרות: תסמכי עליו”.
“לא, אני לא מאמינה!” מוחה נורית. “אני מכירה את יגאל שלך בתור אדם רציני… פוּי, אַת סתם משמיצה…וחוץ מזה, אני בטוחה שהוא מוצא אצלך כל מה שנחוץ לו. צריכים רק לחפשׂ, יגאל, ואז מוצאים… איך אומרים? ‘יגעת, מצאת’!”
“נורית, אני מזמן לא זוכרת אותך במצב־רוח כזה טוב”, מצטחקת זמירה בנימיני, חבויה־למחצה מאחרי כתפו של יוחאי, בעלה האתלטי.
“אוּי, נכון שאני איומה?!” מעמידה נורית פנים מבוהלים. “בחיי שאנחנו מגזימים… במקום להוריד דמעות, מתחכמים ומתלוצצים. באמת לא יפה. זה כנראה באשמת החינוך המזופּת שקיבלנו… אתה זוכר, יגאל, איך המחנך המצחיק שלנו, אדון הירשנזון, היה צועק עלינו: ‘אסיאתים! לבנטינים! קניבּאלים!’ אני לא אשכח אותו. איזה טיפוס! אבל, תגיד מה שתגיד, הוא היה גו– ע– לי! פ’יכס כזה…”
“איזה זיכרון”! מתפעל יגאל יעקובי.
“חולני!” נענית לו נורית כמי שנתפסה בקלקלתה ומודה במוּמה. “ממש חולני. או כמו שאיריס אומרת: ‘כפייתי’. ואיריס בחורה מלומדת! כל היום היא מבלה… בין הספרים בספריה שלה, ומה שהיא לא מספיקה בעבודה שלה היא לוקחת לגמור אצלה בבּית, על משכבה בלילות!… בואי, בואי, איריס”, היא זורקת אל איריס שקָרבה לגשת בהיסוס, בוֹהה ונסוּכת־בדידוּת, “סַפרי לנו קצת על חיי־הלילה בבאר־שבע. אני נורא סקרנית לשמוע. כל הארץ יודעת שיש לכם פולקלור פורח, ותיאטרון מבטיח, ותזמורת מתפתחת, ואוניברסיטה מפוקפקת, ועיריה מפונדרקת, אבל הנעלם הגדול זה חיי־הלילה אצלכם. אז אולי איריס תוכל לספר לנו על זה קצת, ככה מהנסיון השוטף שלה, מה?”
“תראי, נורית”, משיבה איריס בשלוות־רוח דוקרנית, “אם זה כל־כך מסַקרן אותך, אז באר־שבע לא כל־כך רחוקה… אם אני יכולתי להיכנס עם שתי הילדות שלי לאוטו המצ’וקמק שלי ולבוא הנה, אז אַת באוֹלדסמוֹבּיל שלכם יכולה לעשות את זה בכּיוון ההפוך, אפילו ביתר קלוּת, כך אני חושבת”.
“בואו נאמר”, מתערב יוחאי, להפיג את אי־הנוחות המורגשת פתאום בעליל, “שמשאירים את הנושא הזה פתוח – למרות חשיבותו – עד לאיסוף נתונים בשטח. טוב?”
“מצדי, כולם יכולים לבוא לאסוף נתונים בשטח”, מסכימה איריס בנימה של נייטראליוּת צוננת. “אני אקבל את כולם בסבר פנים יפות”.
“תסלחי לי רגע”, מתנצלת נורית במפתיע, “אני רואה שענת קוראת לי. היא בטח צריכה עזרה במשהו. בדרך־כלל היא דווקה מאד עצמאית, אבל מה אפשר לעשות?”
“מה היא רוצה ממך?” שואלת זמירה את איריס, בת־דודתה, לאחר שהתרחקה נורית.
“נשים, נשים”, מלגלג יגאל דרך ביטול פייסני.
אבל איריס אינה שוֹעה לליגלוגו. “הרשָעית הזאת!” היא לוחשת־שורקת. “האשה הזאת, היא הרי נחש מהלך על שתים אבל אֶת הגבוּרה שלה היא מראה רק במקום שהיא רואה חולשה, או שנדמה לה שהיא רואה חולשה. אילו ידעתם בכלל לְמה כל הרמיזות האלו מכוּונות! זה פשוט לא יאוּמן… ועוד להתנפל ביום כזה, כשהמת, כמו שאומרים, מוטל לפנינו! מדהים, יגאל – אני אומרת לך – ואני ממש נדהמת. אפילו מצדה זה מדהים, ההתנהגות הזאת!”
“ובכל־זאת, מה הסיבה יכולה להיות?” שואלת זמירה, מדוּגדגת־סקרנות.
“סיבה? לוּ לפחות היתה סיבה, אז אפשר אולי להצדיק. לפחות, להבין. אבל זה ככה, סתם…”
“אַת אמרת שזה מכוּון למשהו, נכון?” תורמת מַדלן את חלקה.
“שטויות”, מפטירה איריס בעיניים מושפלות, אך אינה מצליחה להבליג על פירכוס־שפתיים נרגז. “היה איזה מקרה, לפני שנים… אני ממש מתבּיישת לדבר על זה, אבל אם היא חשבה שתפסה אותי ברגע של חולשה, אז אני אהיה חלשה ואספר… זה היה כשעוד הייתי נשואה, והייתי בהריון עם גלילה, והִילָה עוד לא היתה בת שנתיים… היתה להם כנראה איזו תקופה של מתח, לנורית ויהושע, ויהושע בדיוק היה בתרגיל בשירות־מילואים בנגב… אז ערב אחד הוא לוקח את הג’יפ שלו ומופיע אצלנו בבּית. אנו כבר גרנו אז בבאר־שבע, וגם אורי השתתף אז בתרגיל, אבל הוא באמת היה מרותק בלילה ההוא ולא הגיע הביתה. גם אתה, יגאל, היית אז בתרגיל ההוא, אני זוכרת, עם היחידה הרפואית שלך. זה היה משהו די גדול. בלָגָן שלם…”
“כן, כן, אני זוכר”, נענה אחיה, שאף הוא סקרנותו נדלקת בו.
“בקיצור, אז הוא בא, והיה די מצוּברח, גם בגלל התרגיל, שאולי לא התנהל כמו שהוא רצה, וגם, בעיקר, בגלל המשבר שהיה לו אז עם נורית, ואחרי שאכלנו והקטנה כבר נרדמה הוא פתח את הפּה ודיבר על הבּעיות שלו בבּית, ובצורה מאד גלויה ומאד חריפה, הייתי אומרת. זה בכלל לא היה לפי האופי שלו, כמו שאנו מכירים אותו, אבל זה כנראה כל־כך הציק לו אז, והטריד אותו, ומילא אותו, עד שהוא היה מוכרח לפרוק ולהוציא את זה באיזה שהוא מקום, ואני פשוט הייתי הכּתובת הקרובה ביותר והנוחה ביותר. בקיצור, היתה ‘שיחת־נפש’ כזאת, עד חצות בערך. ולמעשה, כל הזמן חיכּינו לאורי – הוא אפילו לא היה יכול לצלצל ולהודיע שהוא לא יבוא; אבל אורי זה סיפור אחר, בכל־אופן – ואילו אורי היה בא, אני בטוחה שכּל הווידוי ההוא היה נפסק, או שלא היה מתחיל… לא משַנה… בקיצור, אחר־כך הצעתי לו מיטה והוא שכב לישון, ומוקדם בבּוקר שמעתי אותו מתניע את הג’יפ ונוסע בחזרה למפקדה שלו ואפילו לא ראיתי אותו, ומאז לא הוא ולא אני לא חזרנו לנושא של השיחה ההיא, אפילו ברמז לא… אבל מה? אחרי שהם השלימו ביניהם והכל הסתדר, אני מתארת לעצמי – איש לא אמר לי, אבל זאת ההרגשה שלי – אני מתארת לי שהיו להם כמה ‘שיחות־נפש’ כאלו ביניהם, ובאיזו הזדמנות הוא בטח זרק משהו על הלילה ההוא, על ההתפרקות ההיא בבאר־שבע”.
“אז זה הסוד של ‘חיי־הלילה’ בבאר־שבע! עכשיו אני מבין”, מהתל יוחאי בנימיני.
“כבר לא צריכים לאסוף נתונים ‘בשטח’, הה?” צוחק אליו יגאל.
“אבל מה? הרי חושים יש לה, לנורית שלנו, חושים של חיה. וגם רגישוּת. וגם גאוָה. זה אי־אפשר לקחת ממנה, בשום אופן. אז היא כנראה פיתחה לה מאז תיאוריה שהיה בלילה ההוא משהו בינינו, בין יהושע וביני – –”
“הו, לא… אלוהים!” מתחלחלת מַדלן.
“מפני שבּמוֹח המעוּות שלה יותר נוח לה לחיוֹת עם תמונה כזאת של שמשון ודלילה, שבּה דלילה מפַתה את שמשון וגוזזת לו את המחלפות שלו ומביאה אותו לידי כך שישמיץ את נורית היקרה והנפלאה והאהובה שלו, מאשר להשלים עם זה שיהושע מגיע פשוט, בלי שום מחלפות, אל בת־דודתו, ובלי שום פיתויים וגירויים הוא שופך מה שהצטבּר לו בבּטן על הנחשית הנהדרת שלו, שהביאה לו הרבה־הרבה עושר בעי”ן ולא יכלה להביא לו כל־כך הרבה אושר באל“ף… זהו. זה כל הסיפור השטותי. עכשיו זה סוף־סוף יצא החוצה, אחרי כמה… אחרי תשע שנים!… ואני יודעת שלא הייתי צריכה להוציא אותו, ואני אמרתי שאני מתביישת אפילו לחשוב עליו, אבל אם זה בכל־זאת יצא אז היא אשמה בזה בעצמה. היא עצמה. ומגיע לה. פעם אחת מגיע לה שיציגו אותה כמו שהיא באמת”.
“רגע, איריס”, אומרת הדודנית, זמירה, כמסרבת לקבל את הדבר כפשוטו, “היא פעם אמרה לך שהיא מאשימה אותך, או שיהושע סיפר לה סיפור כזה, או מה?”
“ככה את מכירה אותה?” משיבה איריס, בזעם גובר, תוך שהיא מעיפה מבטים זהירים לצדדים. "נורית תגיד לך פעם דברים ישר בפּרצוף? לא, חביבתי! לנורית יש סגנון! היא לא עושה דברים ככה סתם, בלי סגנון! הרי כל הזמן נדמה לה שהיא משחקת תפקיד באיזו סדרה בטלביזיה, ‘דאלאס’ או משהו כזה. אחת מהסרטים, יַעני… לכן היא זורקת לי מדי־פעם – והערב זאת לא פעם ראשונה, רק אותי זה הפעם פשוט הפתיע איך שהיא לא הצליחה להתאפק, למרות האֵבל של כולנו – זורקת לי רמזים כאלה על ‘חיי־הלילה’ של באר־שבע, ועל ‘הנסיון השוטף’ שלי… ואפילו הדיבורים על ‘אוניברסיטה מפונדרקת’ זה לא סתם. היא יודעת יפה שאני מבינה את הרמז. כי אני לא אחת שמסתירה דברים. וכשהיא שאלה אותי במקרה אם יש לי ידיד, אז סיפרתי לה בקיצור על מנשה, ושהוא מרצה באוניברסיטה – ואפילו על התיכנונים שלו, וההיסוסים שלי. קלפים על השולחן, אם רוצים דווקה לקרוא להם קלפים… אז אַת ראית, זמירה, איך היא לא מתביישת להשתמש אפילו בזה? "
“אלוהים” נזעקת מַדלן, כמי שנבקעו לה מעיינות־תהום־רבּה של נפש־אדם בשפלוּתה והיא לא שיערה, ובמין חמלה נבעתת היא מביטה באיריס.
“דרך־אגב”, מרחיבה זמירה עיניים ושואלת, בנימה אגבית ככל האפשר, “מה שלומו של הגבר, באמת?”
“מי, מנשה?” נענית איריס, ועד שהיא מתעוררת להשיב לענין היא מעיפה מבטים זהירים לצדדים ותולה עיניה לבסוף בגלגל־החמה הצולל לערוֹב באוֹפק משוּלהב, “תראי, מה אני אגיד לכם? הוא בן־אדם נהדר, איש־שׂיחה, תענוג לשבת ולשׂוחח אתו. אחד שמכיר את העולם, לא איזה איש־מקצוע שסגור בתוך הקליפה שלו ולא מתעניין בשום דבר אחר. אני מכירה גם כאלה, גם בין החברים שלו… ומנבאים לו עתיד. הוא, כנראה, פיזיקאי שכבר נחשב קאליבּר בשטח שלו. אני לא יודעת, אני הרי מבינה בשטח הזה כמו חמור במרק־פירות, אבל זה מה שאומרים… ועם הילדוֹת הוא ממש נפלא: כל־כך חם ומלא רגש, וגם בעל־טאקט. ואנחנו אוהבים, מה אני אגיד לכם?!… אבל מה? אני כבר בכל־זאת עברתי משהו בחיים, ואני בשום־אופן לא רוצה לחזור על הסיפור שהיה לי עם אורי! הרי גם אתו זאת היתה אהבה גדולה – אני, כנראה, מסוגלת רק לאהבות גדולות, חה־חה – והכל היה יופי־טופי, עד שבסוף הגענו לגיהנום… וישנוֹ גם הענין של ההפרש בגיל. אמנם לא כזה כמו שהיה בין בועז ולוסי, למשל, אבל בכל־זאת הבדל של כמה שנים טובות, ואני די חושבת על הדוגמה הזאת שאנו מכירים, של לוסי ובועז… אז אני עוד לא רוצה להחליט שום דבר, אף־על־פי שהוא מתחיל ללחוץ. כבר קרוב לשנתיים שאנחנו חיים למעשה ביחד, וגלילה הקטנה כבר קוראת לו לפעמים ‘אבא’, באופן ספונטאני כזה, ולשונות רעות לא חסרות, אף־על־פי שאני על דברים כאלה מצפצפת מפה עד קמצ’אטקה, ולא חסרות חברות טובות שאומרות לי: ‘איריס, את חייבת להחליט הנה או הנה. דבר כזה לא מזדמן פעמיים בחיים של אשה’… אז אני די מבולבלת מכל הסיפור, אבל בינתיים טוב לי ככה, אז אני לא מחליטה, וזהו!” ובצחוק נבוך כלשהו היא מסיימת ואומרת: “אז קיבלת תשובה ארוכה, זמירה, על שאלה קצרה, ואני מקווה שאַת מרוצה… וכמו שאני אמרתי קודם, כולם מוזמנים לבקר אצלי, כולם יתקבלו בסבר פנים יפות, זה אני מבטיחה. ואני לא אסתיר את מנשה מאף אחד. הוא גם לא כזה שאפשר להסתיר אותו, או שרוצה להסתתר”.
“אמא!” קוראת גלילה, המגיעה אל איריס בריצה קלה על סף דמעות. “יוֹאש… הוא מרגיז אותי”
“כן, גלילה. בשביל זה יש חברים”, היא מצטחקת, ספק אל ילדתה ספק אל הסובבים אותה. “מה יש? מה הוא עשה לך?”
“הוא סתם מרגיז כזה… הוא מציק לי”, מתמרמרת הקטנה.
“והִילָה לא מגינה עליך?” תמהה איריס.
“היא כל הזמן משחקת עם עמרי. אני קראתי לה, והיא אמרה: ‘עזבי אותי!’”
“אז מה את רוצה עכשיו?”
“שתרביצי לו!” נלחצת גלילה אל אמה בבת־צחוק ערמומית, נותנת אגודל בפיה.
“ככה מדברת ילדה בת שמונה?!” מוכיחה אותה איריס על פניה בהעמדת־פנים זעופה תוך שהיא מלטפת את ראשה. “ככה מתנהגת ילדה בת שמונה?!”
הקטנה מעלעת בגרונה, כובשת את בכיה המתפרץ, ומטיחה בהטעמה:
“כן! ככה מתנהגת ילדה שמעליבים אותה ואף אחד לא עוזר לה!”
וכבר הכל סביבה פורצים בצחוק־הנאה מצלצל, והיא עצמה אינה מתאפקת עוד ומצטרפת לַצחוק, תוך שהיא מעמיקה את אגודלה לתוך פיה.
אלא שאין החבורה מספיקה להעתיר על הפעוטה המתפנקת את תשׂומת־הלב המתבקשת ברגעים כאלה, כי ברגע זה ממש נדלקים הפנסים המוצבים על דפנותיה של מרפסת־הגג ובד־בבד עם זה מתנסר קולה המלוטש, החותך והמשׂתרר של נורית חצור:
“נא לשׂים לב! נא לשׂים לב! עכשיו כולם נכנסים בחזרה פנימה, בבקשה, והדוד נון ימסור לנו כמה הודעות חשובות!… אני חוזרת: בבקשה להיכנס פנימה, כולם!”
“בואו ניכּנס”, נענית מַדלן יעקובי ואומרת.
“נחכה דקה או שתים”, מציע יגאל בעלה, במתינות צוננת, למודת־נסיון, “עד שתיגמר פה נדידת־העמים”.
“עכשיו נכנסים פנימה, שמעת?” מנעימה איריס באזני ילדתה, “ואנחנו נשמע הודעות חשובות מהדוד נון. מי זה הדוד נון אַת יודעת, נכון?”
“בטח”, משיבה הקטנה ברצינות מתפנקת. “הדוד נון זה אבא של הדוד יהושע”.
“ושל מי עוד?”
“ושל הדוד אהוד, ושל הדוד אַבשָה גם”.
“נכון מאד! של הדוד אבשלום גם־כן. של מי הוא סבא?”
“אה, רגע… אני יודעת: של ענָתי, ושל עָפרה, ושל עָמדי… ושל יואש גם…”
“נ – כון! ואַת יודעת של מי עוד? אַת בטח יודעת, אבל אני בכל־זאת אגיד לך: של גיל ושל נילי. שהם הילדים של… של מי, גלילה?”
“של דוד אהוּד!”
“נ – כון! של אהוד ושרון… והדוד נון הוא גם סבא של עירית ושל פזית, שהן הילדות של… של מי?”
“לא יודעת”, מתיזה הילדה, פניה מפיקים קוצר־רוח גובר.
“נכון, אַת גם לא יכולה לדעת, כי הן עוד ילדות קטנות מאד. עירית היא רק בת שלש, ופזית אמנם כבר בת חמש אבל היא עוד לא מסתובבת בין אנשים כמו גלילה, למשל… וגם עירית וגם פזית הן הילדות של הדוד אבשלום והדודה נאוה. אַת אולי ידעת גם את זה, אבל אני רק מזכירה לך… הו, הנה גם הילה באה, ועכשיו כו־לם יכולים להצטרף אל כו־לם ולהיכנס פנימה, לחדר הגדול, כן?”
הטרקלין מבהיק עכשיו באורותיו, השופעים עקיפית ממנורות מוצבות ומגוּלות־תאוּרה שבּפינות שונות בתקרה וממנורות ממורטות המשתלחות מנקודות שונות בקירות, וזהרוּריהם חוזרים וניתזים ממזנון־הזכוכית למזכּרוֹת ומלאכת־מחשבת וּממסגרות של ניקל ונירוֹסטה של כיסאות ומזכוכית המצַפה ציורי־שמן וצבעי־מים והֶדפּסים ממוּסגרים־לנוי ממיטב האמנות הישראלית העכשווית, ומפּסל־מתכת מודרניסטי מוכסף המוצב, סמוך למַקלט־הטלביזיה הגמלוני ולַמערכת הסטריאופונית המשוכללת, על כן גבוה של עץ שחור משוּח־לכּה, מעשה־ידיו של פַסל דני נודע למדי, בן משפחתו של פטר לארסן.
סמוך לפּסל הזה התייצב נון חצור, ממוצע־קומה ומוצק, ראשו מוּרכן ומוּטה קצת הצִדה, כמו לקלוט את סאוֹן התנועה המגיע, אחיד ועמום כלשהו, מן הכּבישים שמסביב, ידיו נתונות זו בזו על שיפולי בטנו, והוא ממתין דוּמם עד שידוֹמוּ הכל ויעשוּ אזניהם כאפרכּסת. לבסוף, משהשׂיג את מבוקשו, הוא בולע רוּקו ופותח:
“אני לא דברן גדול, זה ידוע. ואני גם לא מתכוון להספיד את המת היקר שלנו, את בועז, אחי הבכור, שהלך היום לעולמו והשאיר באֵבל את כולנו. בייחוד, כמובן את לוּסי שלנו, ואת הבנים והבנות – זיוה ונירה, ויוּבל, ועודד ורותי.”
הוא ניבּט נכחו. שריר אינו זע בפניו החתומים. והוא ממשיך:
“בועז היה המבוגר מכולנו. עכשיו שהוא איננו, אני הפנסיונר הזקן1 ביותר בחמולה, ולכן אני צריך לתפוס את הפיקוד עכשיו”.
כאן אין אביב רוכמן יכול לכבוש את יצרו, והוא מתריס כנגדו:
“נון, שלא תהיה לנו פה אבּו־עלי שכזה! בינך לביני יש חודש אחד בסך־הכל, אתה יודע!”
“בסדר”, מתחייך נון ומשיב ממנו־ובו, "אז תחכה לי בפּינה, אבל בסבלנות – "
“רגע אחד”, נשמע קולו הצלול של גיסו, ד"ר אַלבּר חסון, בעלה של מיכל אחותו, “אם כבר מדברים על ותק, על סניוֹריטי, אז אני חושב שאני הגמלאי הכי ותיק פה. בכל־אופן, אני יותר קשיש ממך בשנה אחת, אני חושב”.
“ברצינות?!” זורק מישהו בפתיעה.
“כן, חביבי”. מסב אלבר חסון בנחת את פניו, כבודק מניין באה התמיהה, וּמשלים בגילוי־לב מבודח: “1918, גבירותי ורבותיי אין כמוני שנַיִם, הה?”
“טוב”, מבליע נון. “אז, גבירותי ורבותי, כמו שאומר הג’נטלמן שלנו, ד”ר חסון, אנחנו נעבור על ההפרעה הזאת לסדר־היום, ונמשיך… קודם־כל, בנוגע להלוויה…"
הדממה בחדר מוחלטת, והכל נותנים עיניהם בדוֹבר.
“הסידור הוא כזה, ועכשיו זה סופי. בשעה 12 בצהריים, מחר, הארון יוצא מבית־ההלוויות העירוני של תל־אביב, ברחוב דפנה. כולם מכירים את המקום, אני בטוח… לצערנו… ומשם יוצאים ישר אלינו למושבה. אנחנו נִסע בשיירה, באורות דלוקים. נגיע לבּית של בועז ולוסי, ומשם, אחרי הפסקה קצרה, אני מתאר לי, בשעה 3 בדיוק, לבית־הקברות שלנו. יש שאלות?”
“תהיה הודעה בראדיו?” מקשה זהבה אחותו, קולה כמו בוקע ממרחקים.
“חיובי. תהיה. ויחזרו עליה פעמים אחדות במשך הבוקר. כך הבטיחו… ולמחרת תהיינה מודעות־אבל שלנו בעתונים”.
“באיזה עתונים?” מתעניין נועם גולדמן.
“‘הארץ’, ‘מעריב’ ו’ידיעות‘… בזה טיפל יהושע, וזה בסדר… וגם בעתון האנגלי, ב’ג’רוזלם פוסט’, לפי בקשתה של לוסי”.
“בהחלט”, מסכים נוֹעם.
“מי שלא יישאר בתל־אביב”, ממשיך נון, “ואני מבין שכּמה מן החיפאים חוזרים ללוּן בחיפה – –”
“לא אנחנו”, נשמע שוב קולו של נוֹעם.
“… לא משַנה, אבל יש כאלה שיחזרו… אז הם פשוט מתבקשים להגיע מחר ישר למושבה, לבּית של בועז, לא יאוחר משתים־וחצי. זה ברור?”
“ברור!” מתמלמלים כמה קולות.
“חוץ מזה. יש לנו חדשות בשבילכם. זיוה ובעלה, אדון פּטר לארסן, כבר נמצאים כאן… לא כאן בדירה, אבל בארץ. בעיר. פרץ ונירה קיבלו אותם בנמל־התעופה בן־גוריון, ובהסכמתם הוחלט שיִגשו קודם לדירה של הקיבוץ… אתם הרי יודעים שבימינו כל קיבוץ שמכבּד את עצמו יש לו דירה, או דירות, לפחות בעיר אחת. הזמנים משתנים… טוב, לא חשוב. בכל־אופן, זה פה לא רחוק, על־יד רחוב ריינס באיזה מקום. ואחרי שיתארגנו קצת ויתקלחו וכן הלאה, פרץ ונירה מביאים אותם לכאן. זה יכול להיות בכל רגע עכשיו”.
הוא שוהה רגע, מישיר מבטו אל לוסי, וממשיך, בקול מאוּשש יותר:
“עכשיו בנוגע לטיסה מאמריקה. אני חושב שעוד לא אמרו לך, לוסי… אולי… אבל בעוד שעה וחצי בערך תגיע לנתב”ג הטיסה של עודד, הבן של בועז ולוסי, ויחד אתו מגיעה גם האחות של לוּסי ממונטריאול, גברת בֶקי גרינווּד. הם הצליחו, למרות הלחץ הטבעי בגלל יום־העצמאות, להספיק ברגע האחרון ולהשיג מקומות בטיסה יותר מוקדמת ממה שחשבו קודם. ומגיעה תודה, אני חושב, לכל מי שהתחשב במצב המיוחד שלהם, ועזר, ואיפשר להם את הדבר הזה".
“יוצא מן הכלל”, זורקת נורית.
“טוב, זהו”, מושך נון משיכה קלה בכתפיו. “הייתי שׂמח אילו יכולתי לבשׂר דברים יותר טובים, אבל זה מה שיֵש. תודה רבה על תשומת־הלב”.
והוא פונה הצדה, לחבוֹר אל סרח אשתו ואל אבשלום בנו ונאוה כלתו.
“עכשיו רק עוד שניה אחת, בבקשה מכם”, מכריזה נורית בהגבּהת־קול ובמתק־לשון, ממקום שעתה־זה עמד בו נון. “לכל אלה שנשארו פה אִתנו אנחנו הזמַנו ארוחת־ערב קלה, והיא תגיע בשמונה־וחצי. אוכל סיני, משהו ממש קל, אבל זה פשוט כדי שאנשים לא יחשבו מי־יודע־מה ולא יתחילו להתרוצץ בחוץ לחפש מסעדות, בתוך כל המהומה של ערב יום־העצמאות!”
“זה מאד, יפה, אבל מַדלן ואני אנחנו בכל־זאת מוכרחים לחזור לחיפה”, מתנצל יגאל יעקובי.
“וגם אנחנו, כמובן”, מכריז אלקסנדר דגן, בשמו ובשם חרמונה.
“זה בסדר גמור. אצלנו יש דמוקרטיה, ואין אונס”, משמיע יהושע להניח את דעתם. “כמו שנוּרית אמרה, מדובר על מי שנשאר”.
אותו רגע ממש מצטרח בקירבת־מקום צופר אימתני, הנושא יללתו לציין את סיומו של יום־הזיכרון לחללי מערכות ישראל ותחילתם של טכסי יום־העצמאות. מי שהספיק לחזור ולהתיישב באיזה מקום שב וקם על רגליו במיתוח אברים וגוף, רק לוסי חצור מהססת משך שבריר של שניה ונשארת ישובה על מקומה, על הספה שבמרכז הטרקלין, ליד השולחנוֹן, קפוּאה והסוּיה.
אותו רגע ממש מתלקחת ארובּת־הענק של תחנת־הכוח בעתר־נגוהות־חשמלים ובכתובות אור מעניני החג, כלפיד מונף ביד־איתנים לתוך מִפלשי הקטיפה של הערב המשחיר.
“איזה תיזמוּן!” פולט אלקסנדר דגן עם כלוֹת הצפירה, ומחייך אל חרמונה אשתו.
פרק שני: במורד 🔗
מאי 1967
א. יום־עצמאות משפחתי 🔗
נון מציץ בשעונו ואומר: “כבר עוד מעט שמונה, והבחור איננו”.
“אז מה!” זורק אהוד. “אם לא יבוא, לא יבוא… אנחנו לא נקלקל לנו את הערב בגללו”.
סרח נותנת מבט של תוכחה בבנה הצעיר, נוטלת מפית של נייר מעל שולחן בית־הקפה שאליו הם מסובּים ומנסה לסלק איזה פירורים של עוגה שנשיירו בזוויות פיו.
“אמא, תפסיקי”" הוא מוחה. סומק קל של עלבון ורוגז פורח בחלקת לחייו.
“באמת, סרח! אהוד כבר בחור גדול!” מתחנחנת נורית גולדמן, כמבקשת להתייצב לצדו. “בן כמה הוא כבר, בעצם?” היא פונה אל סרח, “חמש־עשרה, לא?” ובלי להמתין לתשובה, היא זורקת: “תראו, תראו איך המקום הזה התמלא אנשים!”
“מה אַת מדברת, נורית!” בא עכשיו תורה של סרח למחות, תוך שהיא מעבירה יד של חיבּה על ערפּו של הנער. “אהוד שלנו כבר בן שש־עשרה!”
“בכוונה היא שואלת כך”, קוצף אהוד ומסלק במו־ידו פירורי עוגה שדבקו בלחייו.
“ב־23 בינואר מלאו לו שש־עשרה”, מעיר נון עניינית. "בעוד פחות משנתיים הוא מתגייס לצבא! "
“אַת הרי יודעת, נורית, שגם אבשלום שלנו יליד ינואר. מה, אַת לא זוכרת שהיינו עושים לשניהם יום־הולדת משותף?! יש ביניהם הפרש של חמישה ימים. אהוד ב־23 ואבשלום ב־28”. ובצחוק היא מוסיפה: “בהפרש של שלש שנים, כמובן…”
“מה, הכל אני צריכה לזכור?!” מהתלת נורית. “עד כמה שאני זוכרת, פעם ראשונה – ויחידה – הייתי מוזמנת אצלכם למושבה ליום־ההולדת המשותף הזה השנה. זה הכל!… טוב, זאת אומרת שזאת פעם יחידה שבאתי! אני מודה שהייתי מוזמנת כל פעם ולא באתי… בסדר?”
“את יודעת שאת די שוויצֶרית?” סונט בה אהוד.
“אהוד, לא להתחצף, טוב?” נוזפת סרח, אבל נון נותן בו דווקה מבט של אהדה.
“בכל־אופן, הכי טוב זה להיוולד באוגוסט. כמוני!” מכריזה נורית גולדמן, בלי לשעוֹת אל התפרצותו של הזאטוט.
“באיזה מובן?” מבקשת סרח לדעת.
“פשוט מבחינת הגיוס. גומרים את שנת־הלימודים, והוֹפּ! – ישר מתגייסים, ותיכף שוכחים את הנידנוד של הבּחינות וכל זה. אלה של ינואר מחכים לפעמים יותר מחצי שנה, וזה לא לכאן ולא לכאן!”
“זה נכון”, מסכים נון בכובד־ראש, “אהוד יהיה בן שבע־עשרה וחצי בסך־הכל כשיגמור תיכון”. ובאותה נשימה הוא מתעורר להוסיף: “נעשה עוד סיבוב של הזמנות? מישהו רוצה משהו? נורית, סרח, אהוד?”
“לא, תודה”, מחזירה נורית בענוות־חן, כמי שעיני הכל נשואות אליה.
“בכל־אופן, יותר כדאי שנחכה עד שיהושע יגיע”, מציעה סרח, מעשית כדרכה.
“אני דווקה רוצה משהו”, זורק אהוד, עז־פנים.
“בבקשה, תגיד מה?” נענה לו נון.
“מיץ. מיץ תפוזים”, משיב הנער.
“למה לא? זה יום־העצמאות או לא?!” מתרַצה נון דרך־היתול, נותן אות למלצרית החולפת ליד שולחנם.
“אשה יפה”, מלווה סרח במבטה את המלצרית, לאחר שקיבלה את ההזמנה וסרה מעליהם.
“עזבי!” מסתייגת נורית. “ההונגריות האלו!”
“מה זה משַנה”, עומדת סרח על דעתה. “יש מהן יפות… קרה לי לא פעם כשאני מתרשמת מאיזו אשה כזאת יפה, אלגנטית, אַת יודעת, אז מתברר שהיא דווקה הונגריה”.
“אֶגֶה־מֶגֶה”, מלגלג אהוד להנאתו.
“אִיגֶן־מִיגֶן”, מתקנת נורית כמו בדרך־אגב, תוך שהיא סוקרת אח ציפרניה הארוכות, שמטופחות הן ונאות אף שאינן צבועות. “‘אִיגֶן’ זה פשוט ‘כן’ בהונגרית. זה הכל!”
המלצרית מגיעה, נושאת מגש שעליו בקבוק־מיץ פתוח, קשית נעוצה בפיו, כוס על־ידו. מתכופפת, סוחטת חיוך מקצועי מאוּפק, יגע כלשהו. “ב – ב – ק – ש – ה”, היא אומרת, ממהרת לפנות אל שולחן אחר מאלה המצוּפּפים על המדרכה, הנשקפת אל הכיכר רחבת־הידיים ואל בנין־העיריה הנזקף מעֵבר לה כמזוודת־ענק.
“שמעתם איך היא אומרת ‘ב – ב – ק – ש – ה’?!” צוהל הנער, יוצק מיץ אל כוסו. "באמת כמו הונגריה "
“שקט, שקט, אהוד”, מכהה בו נון לרסנו. “לא כל־כך בקול!” אגב כך הוא מציץ שוב בשעונו ומפטיר: “הזמן רץ!”
“אבא!” מתעורר הנער לשאול כמהורהר ונותן מבט באביו, תוך שהוא בוחש בקשית בכוס המיץ, “נכון שהסַמל שלך, זה שבא כל פעם לקחת אותך בג’יפ, הוא גם־כן הונגרי?”
“מי, אֵרווין?” מקדימה סרח להשיב. “כן, בטח”. ואל נורית: “מצחיק כזה. הונגרי בדם. עם גינונים כאלה, כמו שרואים לפעמים בסרטים על וינה העליזה בימי פראנץ־יוזף”.
“בחור מצוין”, מתקן נון, להעמיד דברים על דיוקם. “ממושמע, ואמיץ, ורציני, ולא מדבר יותר מדי, ואפשר לסמוך עליו בכל מאת האחוזים. אצלו אין ‘חכמות’… והוא בסך־הכל איזה עשר שנים בארץ. גמר את השירות בצבא, וכמעט מיד אחרי זה התגייס למשמר־הגבול… אין לו פה כמעט אף אחד, אבל איזו מסירות לשירות, לחיִל… ממש פאטריוט, כמו שמתאים להונגרי – אבל **ישראלי”**
“לא נשוי?” זורקת נורית סתמית.
“נשוי?” חוזר נון על השאלה, מחייך לנפשו. “האמת שהוא דון־ז’ואן די גדול, ככה בשקט. אבל אני רואה שבזמן האחרון הוא נעשה יותר ‘רציני’, כמו שאומרים… היה לו, בעצם, עסק די מסובך עם אשתו של מישהו אצלנו במושבה. עסק מסוכן אפילו, הייתי אומר. לא, סרח?… אבל בסוף הוא יצא מזה בשלום, ועכשיו נדמה לי שהוא בכל־זאת הולך להתחתן עם נתנייתית אחת. כך נדמה לי… ראיתי אותה פעם־פעמיים אִתו. הוא כבר מחזיק תמונה שלה בארנק, ואצל אחד כמוהו זה סימן רציני… בחורה נחמדה מאד. היתה קצינת־ח”ן"
“אבא!” חוזר אהוד לשאול. "למה אתה, למשל, לא במדים עכשיו? כל פעם שאנו יוצאים לאיזה מקום אתה לובש אזרחית… הנה, נורית סתם חיילת… טוב, בסדר, סַמלת… סמלת!… אז הנה היא יושבת אִתנו במדים, ואתה – – "
“תגיד, תגיד, אהוד”, מזרזתו אמו, ‘"אתה, שאתה קצין במשמר־הגבול’ – –"
“למשל!” מסכים הנער, מרחיק מעליו את כוס המיץ שלו.
“אתה באמת רוצה לדעת?” מצטחק נון.
“כן, כן”, מפציר הבן.
“טוב… אז, קודם־כל, אל תחשוב שזה כבוד כל־כך גדול לשרת במשמר־הגבול!”
“לא, נון, בחייך!” מוחה סרח, מזעיפה גבותיה מעט.
“אז למה אתה שם?!” נתמהת נורית מצדה.
“בגלל שזה כך”, חוזר נון ומצטחק.
“לא, אתה סתם מותח אותנו!” קוראת נורית, ומוסיפה: “נו, תגיד! זה דווקה מעניין לשמוע! אם אתה כבר איזה עשר שנים שם, אז בטח יש לזה סיבה, לא?”
“שלש־עשרה שנים… ארבע־עשרה, בעצם”, משיב נון, לצורך הדיוק. ואחר־כך, לצורך ההסבר: “כי מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת… כי זה חשוב… וקשה… ונחוץ… זהו!”
“וגם מעניין?” נותנת בו נורית זוג עיניים גדולות, צמאות־דעת.
“אני מוצא שכּן… אחרים אולי ימצאו שזה שיעמום אחד גדול”, מחזיר נון אט־אט, מאוּזן ושקוּל.
“שיעמום ודאי שלא!” מתערבת סרח. “כל הזמן קורים שם דברים”, היא מבהירה לנורית. “לא את הכל הוא מספר לי, אבל בסוף הכל מגיע אלי! כן, יש לי דרכים משלי, חה־חה… לפעמים אני חושבת לי שזה קצת יותר מדי מעניין!”
“את מתכוונת למקרה ההוא של המוקש?” תוהה נורית, בסבר של סקרנות דרוכה.
“רק המקרה ההוא?” מושכת סרח בכתפיה. “זה במקרה היה בעתונים, אבל כמה מקרים בכלל לא מגיעים לפירסום?… אני אומרת לך: כל יום שהוא חוזר שלם הביתה אני נושמת לרווחה!”
“אז איך את חיה עם זה?!” נחרדת העלמה, מזיחה ממצחה תלתל סורר של שׂער שחור. “אני לא הייתי משלימה עם זה!”
“את שייכת לדור אחר, מה לעשות”, משיבה סרח בכעין הכנעה. “אנחנו יש לנו, כנראה, יחס אחר לחיים. אנו דורשים מהם דברים אחרים… לא שאני מאושרת כל־כך מן המצב הזה… אַל תחשבי!”
“את מדברת שטויות, תסלחי לי!” נגעשת נורית. “מה את מספרת לי על דור אחר?! הנה, אמא שלי, למשל… היא בדיוק מן הדור שלכם, לא? ואַתן גדלתן יחד בינוּב, אַת והיא, לא? אז מה את רוצה לומר לי, שהיא גם־כן כזאת שהיתה מקבלת מצב כזה, שבעלה שוכב כל לילה במארבים, או מתרוצץ בשבילים לאורך הגבול, שבועות וחדשים ושנים?! מה פתאום!”
“באמת מצאת לך דוגמה טובה”, מלגלגת סרח.
“לא חשוב!” קובל אהוד. “אבל אבא, אתה עוד לא ענית על השאלה: למה זה לא כבוד כל־כך גדול?”
“ככה!” מפריח האב, סותם ואינו מפרש. “לא מוכרחים להתעסק בזה דווקה בבית־קפה בתל־אביב ביום־העצמאות, בזמן שמתכננים ללכת לאכול ארוחה חגיגית במסעדה…”
“מה יש? אתה יכול להגיד לו מה אתה חושב על העבודה שלך”, דוחקת סרח. “אם יש לך בן שבעוד שנה גומר תיכון־חקלאי והוא שואל שאלה רצינית, מותר לך לענות לו!”
“רק עכשיו עלה בדעתי, אתם יודעים?” מגביה נון קולו כמי שנתגלה לו במפתיע איזה גילוי חשוב. “השנה זאת פעם ראשונה שיום־העצמאות חל לא רק בה' באייר אלא גם ב־14 במאי, זאת אומרת בדיוק כמו ביום שהכריזו על המדינה ב־1948!”
“ביום שאתה נפצעת בירושלים, בפּריצה לשער־יפו, נכון?” שואל אהוד רתת, מבטו רתוּק אל אביו.
“בפּריצה שלא פרצה… כן”, משיב נון, בעקימת־שפתיים מרירה. “אבל פעם ראשונה שזה כך מאז הכרזת המדינה! זה יכול לקרות רק פעם בתשע־עשרה שנה. מישהו הסביר לי…”
“רגע!” מתריסה נורית. “אבל היום זה 15 במאי, לא 14!”
“זה משהו אחר”, מאריך נון רוח עמה. “הרי לא רצו שיום־הזכרון יחוּל שלשום, בשבּת. אז לכן, באופן שרירותי, הזיזו את האירועים של יום־הזכרון לאתמול, ואת חג־העצמאות להיום. אבל זה ענין אחר”.
אבל את סרח אי־אפשר לסובב בקלוּת כל־כך. “נורית!” היא אומרת. “מה את מתווכחת אִתו בכלל? הרי את השפן הזה הוא שלף מן הכובע רק כדי להתחמק מהשאלות על משמר־הגבול – אם יש כבוד או אין כבוד בשירוּת שלו! אני מכירה את בעל־התחבולות הזה שלי כמו את כף־ידי!” ובצחוק עליז היא נרכנת ומתופפת באצבעות ימינה על כף שמאלה. “הוא פשוט לא רוצה לענות!”
“אבא פשוט בילבל לנו במוח!” מסכּם הבן בהנאת־משובה.
“כשהוא רוצה, הוא יודע”, מצהירה סרח כלמודת־נסיון. ולנוכח מנוד־השלילה שנון מניד בראשו, היא קוראת עליו תגר: “אם זה לא נכון, אז בבקשה, תענה על מה ששאלו אותך!”
“טוב”, נכנע נון, כמי שנתפס בקלקלתו. “זה בסך־הכל לא סוד גדול שמשמר־הגבול, מזמן שהוא קיים, נחשב חיל כזה שהוא לא זאב ולא כלב. לא בדיוק משטרה, ולא בדיוק צבא. זה דבר אחד… נוסף לכך, אלה אנשים שעושים עבודת־שדה יומיומית אפורה, אם לא לומר שחורה. ורובּם גם אנשים פשוטים מאד. הם לא חזקים בפרסומת, וגם לעתונאים אין כאילו מה לספר עליהם, ואותו הדבר דובר־צה”ל, ואפילו דובר המטה הארצי של המשטרה. מקובל לחשוב שהם אנשים פרימיטיבים, אפילו קצת ברברים. כמוני, למשל“, הוא מצטחק. “וחוץ מזה ישנו הענין של כפר־קאסם. גם־כן דוגמה של עבודה שחורה, אפילו מלוכלכת, שהם עשו מפני שלימדו אותם לעשות מה שאומרים להם. נכון שזה קרה כבר לפני יותר מעשר שנים… בזמן מִבצע־קדש… אבל זה לא משַנה. זאת עדיין קבוצת אנשים שנעים לשכּוח אותם ולהשכּיח אותם… אצלנו גם חצי האנשים בערך הם דרוזים וצ’רקסים ובדווים, ויש הרבה עולים חדשים, כמו אֵרווין זה שסרח הזכירה אותו, אבל אין לנו כמעט בחורים מהקיבוצים, או יוצאי הצבא הבריטי, או בוגרי־אוניברסיטה, או ותיקי־פלמ”ח… בשבילי כל זה הוא דווקה הקסם שאני מוצא בשירות הזה… לדעתי, זה פסיפס מרתק – מעבדה אנושית ממש נפלאה – ויחסי החברוּת והמסירוּת ההדדית שנוצרים בחיִל הזה, אצל ה’ירוקים‘, בין האנשים מכל המוצאים השונים האלה, זה משהו שאין כדוגמתו בשום מקום אחר בארץ, אני חושב. לא בצבא, ובוודאי לא במשטרה ה’כחולה’”.
“הוא גם יודע לפתוח פה, כשלוחצים עליו מספיק”, מעירה סרח בהערכה מבודחת.
“אף פעם לא חשבתי על זה. מאד מעניין”, מסננת נורית מבין שׂפתיה בנימה של הערכה.
אבל נון, כיון שפּתח, דומה כאילו עכשיו הוא שמתקשה לסיים. עדיין יש לו משהו הפורץ להיאמר.
“הנה”, הוא ממשיך, מניח יד על השולחן תוך שהוא מכווץ את אצבעותיה ומרופפן לסירוגים ונותן בהן מבטו כמתוך התרכזות, “היה לי מקרה אחד מרגיז במיוחד שאפילו לסרח לא סיפרתי עליו. עד היום. אני זוכר… זה היה מזמן באמת, קצת אחרי מבצע־קדש… היה יום גשום כזה, אחרי הצהריים, ואני יצאתי ממשטרת צפת, שם על ההר, והייתי צריך להגיע לאיזה מקום בסביבה, אולי למשמר־הירדן, ורֶכֶב לא היה לי. יצאתי לכביש לכיוון ראש־פינה, ובאמת מיד עצרה לי מכונית פרטית, אדון וגברת, לתת לי טרמפּ. לא הספיקו להסתכל, שואלים: ‘אתה צריך לראש־פינה?’ ואני אומר: ‘כן, תודה’, ונכנס. יפה, אני מתיישב לי מאחור, והאדון מתחיל לנסוע, ובראי הקטן שמעל הראש הוא רואה את המדים שלי וזורק לי ככה שאלה, במיטב הנימוס: ‘אה, אתה מהפושעים הללו של כפר־קאסם?’… ממש כך, באלו המלים!… אז אני מיד אמרתי לו: ‘אדוני, תן לי לרדת בבקשה. כן, כן, פה. מיד!’ האיש התחיל להתחנן ממש: הוא לא התכוון להעליב, אני לא צריך לקבל את זה באופן אישי, הוא מתנצל, לא רצה לפגוע, חס־ושלום… כל הקישקושים האלה… אמרתי: ‘אדוני, אני מבקש ממך לעצור מיד… אני לא מוכן לשבת אפילו רגע במכונית שלך, אני לא רוצה לחשוב שאדם כמוך עשה לי טובה והוביל אותי עד ראש־פינה’… טוב, לא היתה לו ברירה, והוא עצר, ואני ירדתי, וזהו… אני ממש רתחתי, ואני באמת לא אדם שמתרתח בקלוּת… בכל־אופן, זה בשביל לתת לכם דוגמה שתבינו מה אני מתכוון שזה לא כבוד גדול”.
סרח מניעה בראשה בהבנה, ויש איזה כאב מריר בהבנה הזאת. וכמו לחזק את דבריו היא מוסיפה: “גם הקידום בדרגה… עד ששם מזיזים מישהו בדרגה אחת, הנשמה יוצאת”.
“טוב, לי עוד היה מזל, באופן יחסי. אני ב־54 הייתי כבר מפקח, אחרי שעברתי קורס־קצינים צה”לי לכל דבר. אולי היו נותנים לי את הדרגה בלי קורס, אבל דווקה רציתי לעבור אותו, להעמיד את עצמי במבחן… לא חשוב… בכל־אופן, שלש שנים אחרי זה קיבלתי פַקד, אחרי עוד ארבע שנים עשו אותי רב־פקד, ואז הרי צירפו אותי לשנה וחצי למשלחת רשמית לאפריקה, להדריך שם את הקליינטים שלנו איך מקימים משמר־גבול… סרח נשארה בינוּב עם הילדים, ודי קיללה אותי בלבּה… לא חשוב… אז, בכל־אופן, כבר עברו עלי שש שנים בחיִל, ואני נשלחתי וחזרתי, ועשיתי שם את העבודה שלי, ועכשיו יש להם שם משמר־הגבול שאין מה להתבייש בו, אבל אני עדיין מחכה לדרגה הבאה שלי… עכשיו, שלא יתקבל רושם לא־נכון: אני לא ‘מת’ על דרגה, ולא בשביל דרגה אני ממלא את התפקיד שלי כמו שאני ממלא אותו; אבל לעומת שירותים אחרים וחיילות אחרים, יש כאן קיפוח חמור מבּחינה זו… מצחיק: מפקד הקורס שלי בצה“ל ב־54 היה רב־סרן אחד מאד מבריק ומוכשר ומקצועי; נוצרה בינינו הבנה מצוינת במשך הזמן… אולי הוא היה כבר סגן־אלוף. אני לא כל־כך זוכר עכשיו… בכל־אופן, האיש ההוא המשיך בצבא והיום הוא אלוף, מפקד־אוגדה בשריון! ואני, מאז – וגם זה בזכות איזה מזל לא רגיל – עליתי ממפקח לרב־פקד!”
“נון שלי פשוט לא יודע ללחוץ במקומות הנכונים”, מסבירה סרח. “לא כשזה נוגע אליו אישית”.
“נכון, ואני כבר לא אשתַנה”, הוא חותך. “אבל אני גם לא יודע”, הוא מוסיף בכעין תוכחה־עצמית, “איך נתתי לכם למשוך אותי בלשון ולדבּר על הדברים האלה…”
“אני מקווה שהבנים שלנו יהיו יותר חכמים מאבא ואמא שלהם”, מפטירה סרח. “אני סתם צוחקת”, היא נחפזת להוסיף כמתנצלת.
“תראו, תראו את מי אני רואה!” פולטת נורית, שעיניה משוטטות זה־כבר לכאן ולכאן בקוצר־רוח גובר.
“הנה יהושע!” מריע אהוד וקופץ על רגליו באחת.
“אהוד, אתה כמעט הפכת לנו את השולחן!” נוזפת אמו.
עוד רגע קט ויהושע ניצב עליהם מלוא קומתו בתפארת מדיו, נושם ונושף, חושׂף שיניו בחיוך רחב, כומתת־השריונאי לראשו וסימני־דרגתו על כוֹתפוֹתיו, מכנסיו תחובים בנעליים שחורות גבוהות, תרמיל־צד נחבט אל ירכו, מחבק בחזקה את מתניה של נורית נערתו שהתנפלה על צוואריו לנשקו. “אתה ילד רע!” היא גוערת במתק־שפתיים. “כבר יותר משעה אנו יושבים פה ומת –פו –צ – צים!”
“באמת, מה קרה לךָ?” מסייעתה סרח בשאלה.
“שלום, גבר!” מברכו אביו ברכה מצלצלת. עיניו מאירות, אך אין הוא זז מכיסאו. “קודם־כל, תשב. תנשום. תנוח”.
“כן, בהחלט”, נענה יהושע בחשק גדול, מושך ברעש כיסא העומד פנוי בסמוך לשולחנם, שואל אחר־כך את היושבים אל השולחן הקרוב, כמו בהצתה מאוחרת של נימוסים טובים: “סליחה, זה פנוי, נכון?” ונענה בניע־ראש של התחשבות.
“שלום, אמא!” הוא טורף בלשונו, ואל אהוד: “שלום, אח קטן”.
“שלום, יהושע בן נון!” סונט בו אהוד.
“מה להזמין לך? אתה ודאי סחוט לגמרי”, אומר נון.
אחרי שהרוחות נרגעות מעט, והבחור משיב את נפשו בבקבוק בירה וכריך־נקניק ומתחיל להתאושש, לעיניה השוקקות של נורית, הוא מוכן להשיב על שאלות, אחת לאחת.
ובכן, המִסדר בירושלים מתחיל ברגעים אלה, לפי התיכנונים. יצדיעו לרמטכ“ל ולנשיא שז”ר וללוי אשכול, וזהו… אבל עד שריכזו את היחידות שצריכות להשתתף, ועד שהושלמו כל הסידורים לתזוזה… ואף־על־פי שעוד קודם הוסכם מה שהוסכם עם המ"פ, צצו כל מיני תקלות בלתי־צפויות, שניהם יחד היו צריכים לעבוד קשה עד שהצליחו לסבּן את קצין־השלישוּת שלהם שיאפשר ליהושע להשתחרר למשך הלילה… מי שאינו בצבא לא יבין את כל הסיבוכים האלה… ואחרי שכבר הכל היה מסודר, אז התחילו פתאום לדבּר על איזו כוננוּת, אבל התברר שזה לא רציני. איזה מזל, זה עוד היה חסר!… ואחר־כך, הוא אמנם קיבל הסעה ממישהו, אבל התנועה ביציאה מירושלים – זה לא יאומן!… והכביש צר כל־כך. עד בית־שמש ממש זחלו!… היה רגע שהיה מוכן כמעט לוותר על כל הענין – לולא ידע שהם מחכים לו פה בבית־הקפה שבּו נדבּרו להיפגש, ולולא זכַר שארוחה חגיגית מובטחת להם הערב, ולולא פחד שנורית לא תרצה להגיד לו עוד שלום לעולם!…
“זה לא היה כל־כך מחוכּם שקבענו להיפּגש סתם באיזה בית־קפה”, נותנת סרח מבט של דופי בבעלה.
“בצבא באמת אף פעם אי־אפשר לדעת שום דבר מראש”, מסכים יהושע, בחכמה שלאחר מעשה. ומיד הוא מצהיל פנים אל נורית: “איך עבר הזמן פה, גבירתי הצעירה?”
“אמש הייתי במסיבה, אתה יודע… היה די מוצלח, זה נמשך כמעט עד שלש, אבל הראש שלי לא היה שם, וכמעט בכלל לא רקדתי… אני נשבעת לך!… והיום ישנתי מאוחר, שם בדירה, וטעמתי משהו, וכל הזמן האזנתי בשקט לשידורים של יום־העצמאות, וזהו… באמת, חשבתי לעצמי, לולא נדבּרתי הערב אִתך, עם כולכם, בכלל לא הייתי יוצאת כבר החוצה… פשוט לא היה חשק”.
“מה היית עושה?” מהתל יהושע. “מאזינה עד אחרי חצות ל’חידון התנ”ך העולמי לנוער', הה?!"
“בהחלט! למה לא?! תראו אותו! מה זה כל־כך מצחיק?”
“בסדר, בסדר… רבּותי, אני בכל־אופן מת מרעב, שתדעו לכם”, הוא מתוודה בהבּעה של סבל אין־קץ. “אם הולכים למסעדה, אז עכשיו! אם תחכו, תצטרכו לסחוב אִתכם פגר מת!”
על־פי המלצתה ועצתה הקודמת של נורית, מוסכם שיסעו ליפו העתיקה, למסעדה מסוגננת הסמוכה לחוף־הים ממש. לא, אין חשש שלא יהיה מקום, כי יש שם כל־כך הרבה חדרים בתוך חדרים. במקרה הגרוע ביותר, ההגשה תתמשך קצת, אבל מובטח להם שיבואו על גמולם. המכונית שלה, אותה דוֹפין קטנה ומשומשת שקנו לה ההורים בראשית שירותה בצבא – משקיבלה רשיון־נהיגה לאחר כעשרים שיעורים בלבד, אמנם כן – חונה פה באיזה מקום, שם בפּינה. אבל, מציעה סרח, אולי קודם יעשו סיור קצר בכּיכּר הגדולה שכּנגדם, שרמקולים אחדים עדיין מתאמצים מיכנית לנסוך עליה אווירה של שמחה עממית. רק כמה דקות, בשביל ההרגשה?
הכל נענים להצעתה, אם גם בלי עודף חשק. הקהל כבר דליל למדי. אמש בשעה כזאת, מעידה נורית גולדמן, כשעברה כאן עם חברה אחת, חיילת, היה המקום שחור מאדם, בקושי אפשר היה לזוז. רעש והמולה, שירה וריקודים, וזיקוקים, ומכות פטישי־פלאסטיק, וצפירות ושריקות, וכבישים חסומים לתנועה. ובהיכל־התרבות, לא רחוק מכאן, היה פסטיבל הזמר העברי. אולי שמעתם בראדיו? “אומרים” שהיה מוצלח מאד. במשך היום כבר השמיעו כמה פעמים את השירים שזכו בפרס הראשון, השני והשלישי. היה שיר אחד נחמד, “ערב של שושנים”. ועוד שיר, “ירושלים של זהב”, שכּתבה והלחינה אחת נעמי שמר.
צועדים בעקבות הצהלה של ליל־אמש, מול בנין־העיריה שחלונותיו מוארים כולם והוא עצמו מצטעצע בחשמלי־חג. יהושע ונורית צועדים בראש, חבוקים, מחכּכים גוף אל גוף, משׂוחחים בעליצוּת כבוּשה, אך פורצים מדי־פעם בתרועות־צחוק. אהוד הנער מהלך לבדו, בריחוק פסיעותיים־שלש מאחריהם, מעיף מבטים סקרניים לכל עבר, אולי משתעמם קצת. אחריו, במאסף, סרח ונון.
“אני כל־כך נהנית לראות אותם ככה ביחד”, אומרת האשה לבעלה.
“כן”, נענה האיש.
“וכשאני חושבת שאחר־כך הם יילכו ביחד לדירה של נועם ואהובה, שם, על־יד הים… אתה זוכר?”
“הה, כן… הדירה של חיטרון מאז, אַת מתכוונת? שנתקענו בה אז, בהפוגה, ב־48?”
“ודאי, גולם שכּמוך! על מה אני מדברת?! אז, ביום של האניה, של ‘אלטלינה’!”
“מה, אַת חושבת שאני לא זוכר?! הרי אהובה קיבלה אותה בירושה מן ההורים, ועד היום זה המעון שלהם בתל־אביב, שלה ושל נוֹעם… מה, אני פתאום שכחתי, את חושבת?”
“ההמשכיות הזאת… זה באמת נורא מחמם לי את הלב, אתה יודע…”
“ציניקן אחד, אני לא זוכר מי זה היה, אמר לי פעם שבכל אשה טמונה סרסורית־לדבר־עבירה”, מנסה נון להתחכם.
"התבייש לך!" גוערת סרח. “אתה לא זוכר שהבטחנו זו לזו, אהובה ואני, כשהיא עוד היתה בהריון עם נורית ויהושע היה בקושי בן שנה, שאם תהיה לה בת אז היא תהיה הכּלה של יהושע?”
“ואת מאמינה שככה זה יהיה?”
“בינתיים, לפי כל הסימנים – –”
“אני רק לא בטוח שנוֹעם, במעמד שהוא הגיע אליו, יהיה כל־כך מעוניין”.
“היא כל־כך יפה, ופיקחית, ומלאת־חיים? אני מוקסמת ממנה”.
“מי, נורית?… כן, היא בסדר. אבל רגילה לרמת־חיים כל־כך שונה – –”
“נון, תשמע! מתערבים שהם יהיו בעל ואשה?!” לוחשת סרח, מסיבּה עיניים נוצצות אל בעלה תוך כדי הילוך.
"מצדי!…" ניאות נון בגודל־לב.
“אתה תראה! זה חוש של אם. תסמוך עלי!”
“אבא!” קובל אהוד פתאום ונעצר. “אני כבר עייף. אנו סתם מסתובבים כמו טמבּלים. זה בלי טעם!”
“בסדר”, נענה האב. הוא קורא אל זוג הצעירים: “יהושע, נורית! מספיק לכם, או שרוצים עוד להסתובב?”
“מספיק, מספיק!” נאנק יהושע. “נכון, נורית? בואו נִסע למסעדה ההיא. אהוד באמת בחור מעשי”.
“ואחרי הארוחה נורית מחזירה אותנו הנה, לרֶכֶב שלנו, כן? אנו צריכים עוד לחזור לינוּב לישון אצל ההורים. ובבּוקר לקום מוקדם ולהחזיר את אמא ואת הילד הביתה, ומשם לבּסיס. אצלנו זה יום־עבודה. בסדר?”
“המפקד!” צוחק יהושע, מתמתח ועובר לדוֹם.
האב מטיח אגרופו בחיבּה אל חזהו של בכורו, עיניו הירקרקות והקשות לוטפות אותו ברוֹך, ימינו נכרכת על כתפו. הם פונים לצעוד יחד בחזרה בראש החבורה, פניהם אל מכוניתה של נורית.
“אז מה אתה מספר, בן?” לוֹאט נון ליהושע, בנימה של קירבה מַמתקת־סוד.
“שום דבר מיוחד. ממשיכים כרגיל”, משיב הלז, זהיר כלשהו, משפיל עיניו אל אריחי־הריצוף של הכּיכּר.
“אוהבים?”
“מאד”, משיב יהושע בניע־ראש של הטעמה.
“זה מורגש”, אומר האב.
“אנו לא מתאמצים להסתיר”, מחייך הבן.
“אתה יודע… אמא מתערבת אתי שאתם תהיו בעל ואשה, לא יועיל שום דבר –” –"
“זאת זכותה”, משיב יהושע ביישוב־הדעת. “רק שהיא לא תתערב, ולא תדחף, ולא תנסה ‘לעזור’. טוב, אבא?”
“זה לא הטבע שלה, אתה יודע”.
“אבל זה טבע של אמהוֹת!”
“מדוע אתה אומר? אתה מרגיש שהיא עושה משהו בכיוון זה?”
“היא לא צריכה ‘לעשות’ שום דבר… מזמן שאני זוכר את עצמי ואת נורית – זאת אומרת, עוד מגיל הגן – רואים איך שכל הזמן היא משתדלת ‘לקרב’ אותנו!”
“אם כך, אי־אפשר לומר שלא הצליחה”, מצטחק נון.
“אני גם ודאי לא אגיד שאני מצטער. אבל בסך־הכל זה הענין של נורית ושלי, ולא של אף אחד אחר!”
“ברור”.
"הענין הוא רק – – ", פותח יהושע ומשתתק.
“דבּר!” מתיז האב.
“נורית זאת בחורה שיודעת מה היא רוצה, ואני אף־על־פי שאני טיפּה יותר מבוגר ממנה, אני לא בטוח שאני יודע – –”
“מה שאתה רוצה?”
“בדיוק… אני מודה: יש רגעים שאני מרגיש על־ידה כמו ילד”.
“והיא, באמת, רוצה?”
“רוצה מה?… הו, ביחס לנישואים, אתה מתכוון?… כן, אנו כבר מדברים על זה לא מהיום… אני חושב שהיא מדברת על זה עם ההורים שלה… סוף־סוף, בת יחידה, והכל. והם משפחה כזאת שרוצים לדעת לאן הדברים הולכים. אצלם יש סדר, אתה הרי יודע…”
“טוב, אבל אתה באמת עוד לא חייב להחליט עכשיו”.
“נכון. אבל אני גם בשום־אופן לא רוצה לאבּד אותה!… וצריכים קודם לגמור צבא, כמובן. קודם היא, ואחר־כך אני. ואצלי זה בין־כה־וכה שנה אחת נוספת, ואחר־כך ילחצו עלי לחתום עוד שנה, ואולי עוד שנתיים, ואני לא בטוח שאני לא אֶרצה. והיא, מצִדה, בפירוש היא אומרת שהיא תתחיל ללמוד. היא חושבת להירשם לאוניברסיטה, פה או בירושלים, זה עוד לא מוחלט. תלמד מה שתלמד. פסיכולוגיה, ספרות, חינוך – דברים כאלה. מה אני יודע?… וזאת כאילו צריכה גם להיות תקופת המבחן ליחסים שלנו, אם יחזיקו מעמד או לא. תראה, זאת משפחה שמתכננת לטווחים ארוכים, יַעני, לא כמו אצלנו!”
“לא משַנה… בכל אופן, אלה החיים שלכם – שלך, ושלה – ואתם תחליטו. אל תתן לאף אחד להחליט בשבילך!”
“אין פחד, אבא”, צוחק יהושע.
והנה הם מגיעים לפּינה החשוכה שבּה הֶחנתה נורית את הדוֹפין הכּחלחלה שלה, זו שקנו לה ההורים סמוך אחרי תחילת שירותה במשרד הצבאי בקריה – בת יחידה שמגיעה כל בוקר ברכב משלה… והנה כבר נדחקו והתיישבו כולם בפְנים, אמא סרח לפָנים, ליד נורית הנוהגת, ואבא נון עם בניו השניִם מאחור.
פונים באבן־גבירול, רחוב צעיר למדי, וממשיכים לאורך יהודה הלוי, הוותיק ממנו וחשוך ממנו, ופונים באלנבי לכיכר־המושבות ושוב ימינה, לאורך דרך יפו־תל־אביב, עד לצומת שדרות־ירושלים, השוקקת למדי, ועד לכיכר־השעון וכלא־יפו הישן, סביבה רוחשת מסעדות ומאפיות ומגדניות, וממשיכים היישר עד לפנייה אל יפו העתיקה, הנבנית והמשוחזרת, ושם נורית עוצרת במגרש־חניה, שאינו גדוש מכוניות כל־עיקר, והם נושאים רגליהם אל המרפסת הרחבה והמוארת של המסעדה המאוּוה, סמוכה למגדלור של נמל יפו ונשקפת אל הים, שאף בה כבר אין הלקוחות מרובים, ומלצרים בטלים־מעבודה חשים אליהם להושיבם ולעמוד עליהם לשרתם.
נורית אכן חשה עצמה כאן כבתוך שלה, והמלצרים מאירים לה פנים כאל לקוֹחה ותיקה ומוכּרת, והיא עצמה מיטיבה לנַתב את האורחים הכפריים שלה ברָזָיו של תפריט מהודר, דו־לשוני, עתיר־מנות. בפועל אמנם אומרים להם לגבי הרבה מן המאכלים שהם מבקשים להזמין כי “כבר נגמר” או “היום אין, לצערנו”, אבל הם בוחרים להאשים את עצמם, שהרי צריכים היו להקדים הרבה את בואם לכאן, ובעצם גם אין זו אשמתם שהתעכבו, שהרי בסך־הכל חיכו ליהושע שיחזור מירושלים, והוא הרי לא היה כלל אדון לעצמו, ומכל־מקום אין הם אכלנים גדולים כל־כך, ועיקר חפצם, סוף־סוף, פשוט להיות ביחד ולבלות במקום יפה ושקט ומאוּורר. וכך נמצא שהם מסתפקים במבחר המצומצם של מה שנשאר ומצוי לדורשיו, העולה עשרת מונים על מה שהיו יכולים להתכּבּד בו, למשל, בפּונדק שעל אם־הדרך ביציאה מינוּב, שוודאי כבר סגור הוא בשעה כזאת, אפילו במוצאי יום־העצמאות, וממילא אין להשיג בו אלא צלחת של חוּמוּס וטחינה, ואולי מרק שעועית או עדשים, עם שפודי ששליק וקבּאבּ ו“בשר על האֵש” למיניו, ומנות נדיבות של “צ’יפסים”, שאהוד אמנם עָט עליהם בהתלהבות תמיד. ואילו כאן יש גם, למשל, מנות כגון “שאטוֹבּריאן לשניִם” ו“דג סוֹל מֶנייר” ו“סלט “ניסוּאַז” ו”אסקאלוֹפ ברוטב מאדיירה" ו“לפתן אננס”, ואפילו משהו הקרוי “סלט שרימפּס” – מנה שאהוד מבקש בסקרנות להוּטה להזמין לו אלא שהוא דוחה אותה מעליו בפחי־נפש לאחר שנעץ בה מזלגו וטעם ממנה.
נון זוכר שכאשר הזדמן לו פעם לאכול במסעדה “טובה” בחיפה, בחברת סגן־המפקד של משמר־הגבול ועוד מספר קצינים גבוהים, הזמינו שם יין שמצא חן בעיניו. קראו לו “עבדת אדום”, כך נדמה. וכדי להוסיף על אָפיה החגיגי של ה“יציאה” הזאת הוא נענה אפוא למלצר, כאשר שואל הלז בהטיית־גו אומרת־כבוד “איזה יין להזמין לכם?”, ונוקב בשם “עבדת אדום”, ומתכבד בטעימת־ניסוי, וממצמץ בשפתיו ומניע בראשו לאות־הן לאחר שטעם, כמנהגו של אותו סגן־מפקד בסעודה הזכוּרה לטוב, והמלצר עונה אחריו אָמֵן בסבר של חשיבות ומוזג להם בכוסותיהם לכולם, להוציא את סרח, המתנצלת ומודיעה בפירוש: “לא, תודה לא! יין אני לא שותה אף פעם… בייחוד לא חמוץ… בשבילי פשוט ‘קריסטל’, אם יש!”
ואחר־כך הם מרימים את כוסותיהם, לרבּות סרח המרימה את כוס ה’קריסטל' שלה וצוחקת, ואומרים “לחיים!” ודומה שראוי כאן להרים כוסות לחיי משהו, אלא שאין הם יודעים אל־נכון לחיי מה להרים, ואז מרים נון שוב את כוסו ומביט אל בנו בכורו וקורא: “לחיי השריון!” ואילו יהושע מצהיל פנים אל אביו וקורא: “לחיי משמר־הגבול!” וסרח מפטירה בצניעות: “פשוט, לחיים טובים וארוכים!” ונורית משיטה עיניה על פני בחיר־לבה ובני־משפחתו ומסננת מבין שפתיה: “לחיי כולנו!” ורק אהוד הנער זוכר שקיימים גם ערכים מרוֹמָמים וכלליים יותר והוא פוצח ואומר: “לחיי מדינת־ישראל!” ולוגם לגימה נדיבה ונתקף שיעול מיד עד שסומק פורח בלחייו, והכל צוחקים למִשבּתוֹ.
“בתיאבון!” מחייכת נורית אל מרק־הפּטריות שלה, ויהושע נענה לה בקריאה מצלצלת: “לא חסר! אוֹהוֹ!” ובמזלג שלוּף הוא מתנפל על המוּסאקה שהזמין לו כמנה ראשונה.
“אתה יודע?” פונה סרח אל בעלה, בין לעיסה ללעיסה. “כל־כך חבל שנוֹעם ואהובה אינם פה אִתנו!”
“מתי הם חוזרים?” שואל נון את נורית.
“עוד יומיים, שלושה”, היא לואטת, מביאה את הכף אל פיה. “אתמול היו צריכים להגיע מאַבּיג’אן לפאריז. בשגרירות שם יש כל שנה קוקטייל גדול ביום־העצמאות, אז אני מתארת לי שגם הם הלכו. לאבא שלי זה חשוב, הדברים האלה, אתם יודעים… פעם אחת הם אפילו לקחו אותי. כן. את לא זוכרת, סרח? הייתי אז בת שתים־עשרה, אני חושבת. ילדה גדולה, חי־חי, לא סתם!… כן, אמא דווקה התעקשה אז ואמרה שמוכרחים פעם לקחת גם אותי לאירופה…”
“כן, כן, אני זוכרת משהו. זה היה בזמן ששלחו את נון לאפריקה…”, נענית סרח. “כמה זמן היית אז בחוץ־לארץ?”
“רק איזה ימים… בכל־זאת, לא רציתי להחסיר יותר מדי בית־ספר… אבל באמת בילינו נהדר! אבא כל היום עסוק בביזנס שלו, לפעמים גם בערב, אבל אמא באמת נתנה לי גוד טַיים… לקחה אותי ללוּבר, אתם יודעים, ולגנים של וֵרסאי, זה איזה שעה נסיעה ברכּבת מפּאריז, ולחנויות, אני זוכרת, איזה חנויות!… גאלרי־לאפאייט… ונסענו ברכּבת התחתית, ועלינו למגדל־אֵייפל, והיינו בנוֹטר־דאם, ומסעדות… ומה לא?!… אני הייתי המוּמה, בחיי!… וכמה שהחברוֹת שלי בכּיתה קינאו בי אחר־כך, כשחזרתי… איזה צחוק זה היה!”
“מה, לקחו אותך באמצע בית־ספר?” השתומם אהוד.
“עכשיו זה אולי נראה קצת משונה, אבל אז נורא מצא חן בעיני הרעיון שפתאום מפסיקים ללכת לבית־ספר ולהכין שיעורים וקופצים לעשות חיים ולראות את העולם! למה? כי פשוט מתחשק לאמא שלי! נכנס לה יתוש קטן לראש, וזהו – ואתם יודעים איך אבא שלי לא יכול לעמוד בפניה כשהיא רוצה איזה דבר… אני באמת לא תופסת איך זה הולך שם ביניהם, אבל ממש אין שום דבר שאמא שלי תרצה ממנו ושהיא לא תקבל!… הפּעם הבּאה שנסעתי זה כבר היה בצורה אחרת לגמרי; ואז אני אפילו קצת היססתי, כי הרי כבר התחלתי אז לצאת עם יהושע, אף־על־פי שהוא עוד לא היה ממש חבר שלי… אני אפילו נזכרת ששאלתי אותך, יהושע, מה אתה אומר, אם אתה בעד זה שאני אצא אִתם לכמה שבועות לחוץ־לארץ… ובעצם, אני קצת קיוויתי שהוא יגיד לי שהוא נורא לא רוצה שאסע, אבל הוא בסך־הכל אמר שהוא אמנם יתגעגע, ואני אחסר לו, והכל… הוא כבר היה אז בקורס־מט”קים, נדמה לי, או שאני טועה… טוב, לא משנה… בכל־אופן, הוא אמר שלפי דעתו חבל להחמיץ הזדמנות כזאת… אז אני כאילו שמעתי בקולו, ובלב כבד הואלתי להסכים ולומר ‘כן’ להורים שלי… ומכל ארץ, אני זוכרת, שלחתי גלויות ליהושע: מאיטליה, משווייץ, מגרמניה, מהולנד, מאנגליה, ובסוף גם מפאריז. נכון, יהושע? ואני מקווה שאתה שומר על הגלויות הללו, יהושע?"
“בטח, מה את חושבת?” מחזיר יהושע. “אני הייתי אז באמצע הקוּרס, וכל פעם שהיתה מגיעה גלויה כזאת – והן באו בקצב של שתים בשבוע בערך – בתוך הזיעה והגְריז והטינופת, ובתוך החום הלוהט – היו מבשׂרים לי מרחוק בקולי־קולות: ‘עכשיו הבחורה בשווייץ!… עכשיו היא בלונדון!’… וזה באמת עשה לי משהו!”
“מה, מה זה עשה לך?” מלבּבת אותו נורית בעיניה.
“כן, תגיד!” מתפרצת אמו לסייע בידה.
“התקפת־מלקחיים, מה?” צוחק יהושע. “טוב, ברור שזה הרים לי את המוראל… והייתי קורא את הגלויות הללו עוד פעם ועוד פעם… זה מה שרצית לשמוע, נכון? אז בסדר: אמרתי לך עוד פעם!”
“זה מזכיר לי את המכתבים שהייתי כותבת לנון כשהוא היה בבית־סוהר אצל האנגלים”, משמיעה סרח, נותנת מבטה בבעלה.
שתיקה יורדת על שולחנם, ספק של מבוכה ספק של ציפייה.
“איך אחרי שיהושע נולד אני כתבתי לנון מבית־החולים”, ממשיכה סרח. “שלפחות יידע שנולד לו משהו. הייתי נורא חלשה ולגמרי מטושטשת, אבל הרגשתי שאני מוכרחה לשתף אותו. וכשאמא שלי באה לבקר נתתי לה את המכתב, והיא אחר־כך שׂמה אותו במעטפה והדבּיקה בול ושלחה אותו בשבילי. אני עד היום לא יודעת איך נון קיבל את זה, אבל נדמה לי שאמא התרגשה עוד יותר ממני, חה־חה”.
“לא לחינם”, צוחק יהושע, “בועז אומר שאמא שלי עוד מתגעגעת כל הזמן לימי המחתרת”.
“מי, הדוד שלך?” פונה אליו נורית בשאלה, תוך שהיא מתכופפת אליו אמהית להרחיק איזה פירור של לחמניה מסנטרו.
“כן”, הוא מחייך, ובמבוכת־מה הוא מוסיף: “הדוד בועז… הוא בכלל יש לו יחס קצת בקרתי להורים שלי”.
“אמא” פונה אהוד אגב כך אל סרח. “אני רוצה צ’יפס!”
“רגע!” היא משיבה לו בקוצר־רוח. “עכשיו אל תפריע. אתה רואה שאנשים מדבּרים לא?”
“אבל אני רוצה”, הוא חוזר בנעימה קובלנית. ניכּר בו שמה שאכל עד עכשיו לא השׂבּיע את רצונו.
“במסעדה אמיתית לא מזמינים צ’יפּס!” מהסה אותו אמו, נותנת בו מבט נוקב.
“איך אתה באמת עם אחיך, נון?” זורקת אליו נורית, דרך אינטימיוּת, ומביאה נתח בשר אל פיה. “זה אחיך הגדול, נכון?… את האחיוֹת שלך אני מכירה, כמובן, אבל אותו נדמה לי שבּקושי ראיתי פעם או פעמיים”.
“הוא נכנס אלינו הביתה רק כשהוא מוכרח”, מבהירה סרח בכעין טרוניה.
“מה זאת אומרת: ‘רק כשהוא מוכרח’?” מתעורר נון לסנגר. “הוא אדם שעובד, ועובד קשה, והוא לא פנוי סתם לבוא לשמוע רכילות”.
“זה הוא שאשתו נרצחה לפני כמה שנים, נכון?” מוסיפה נורית לחקור־ולדרוש.
“כן, כן”, לואטת סרח, משפילה עיניים. “זה היה לפני איזה שש שנים, והוא – –”
“אבל הוא נשוי עכשיו, נדמה לי?”
“כן”, נאותה סרח לספר. “היה לו מזל, מזל יוצא מהכלל, עם לוּסי זאת… איזה חצי שנה אחרי שהוא התאלמן הוא במקרה הכיר קנדית אחת, תיירת, ממשפחה די מבוססת, והיא התאהבה בו כמו ילדה קטנה… והוא בדיוק נשאר אז לבד עם שלושה ילדים קטנים… כן, זיוה היתה בסך־הכל בת עשר, ויוּבל רק בן חמש… ועם אמא זקנה בבּית, שאמנם טיפלה בילדים אבל היתה כל הזמן קרובה לאפיסת־כוחות, ועוד לפני שעברה שנה מאז שרוּת נרצחה היא באמת הגיעה לאפיסת־כוחות ומתה, וכל זה בתוך תקופת הרומן שלו עם הקנדית, עם לוסי… שבּקושי פיטפטה אז כמה מלים בעברית… אם תשאלי אותי באיזו שׂפה הם אהבו זה את זו, אני פשוט לא יודעת… אבל אני מתארת לי שבועז עשה אז חשבון שבתנאים כאלה אסור להחמיץ דבר שכזה, אפילו שהבחורה צעירה ממנו באיזה שלש־עשרה שנה – כן, תארי לעצמך! והיא עצמה כבר היתה בת יותר משלושים, ולא בדיוק יפהפיית־הדוֹר – ואפילו שהם לא יוכלו כל־כך לדבּר ביניהם”.
“אני מוכרח לומר”, נכנס נון לתוך דבריה. “שיש ביניהם יחסים יפים מאד”.
“מי אומר שלא?!” מתגוננת סרח. “היא אפילו אשה מאד משׂכּילה, ויודעת להתנהג, ומציירת תמונות. והיא תיכף לקחה את עצמה בידיים, מוכרחים לומר, ואחרי שנה אחת מקסימום היא ילדה את עודד, ואחרי שנתיים את רותי, שהיום היא בקושי בת שנה – –”
“ובזמן ההריון הראשון שלה היא גם למדה את השפה באופן יסודי”, מוסיף נון לזכותה.
“נכון!” מאשרת סרח. “היא אפילו לקחה לה מורה פרטי והיתה יושבת שעות ומכינה שיעורים… וגם מבשלת… וגם למדה באופן יסודי את כל הבעיות של המשק… ראש טוב יש לה, אין מה לדבּר!”
“עושה רושם נפלא, אני מוכרחה לומר”, מתפעלת נורית. “הייתי שמחה להכיר אשה כזאת!”
“היא דווקה מסתובבת די הרבה בארץ. ממש התאהבה בסבא וסבתא שלנו בינוב”, מעיר יהושע.
“בהחלט” מסכימה סרח. “איזה חודש אחרי שהם התחתנו היא עמדה על זה שהיא ובועז יבואו שמה לביקור, והם באמת באו שבּת אחת בבּוקר, ונשארו כל היום, והיה מאד נחמד. אני לא אומרת שלא! היא באמת משתדלת לשמור קשר עם כולם. כל איזה זמן היא מטלפנת אל אמא שלי, שואלת, מתעניינת, מזמינה… ואני מוכנה אפילו לומר שאם המשק שלהם נראֶה כמו שהוא נראֶה אז זה במידה רבה מאד בזכותה… אולי לא, יהושע?”
“כן. היא משקיעה המון כוחות, המון מחשבה – –”
“וגם כסף”, משלימה אמו. “אין לי מושג כמה, אבל זה לא סוד שהיא ביקשה מן המשפחה שלה שיעזרו להם להתבסס, והם קיבלו לא מעט מקנדה”.
“אני, בכל־זאת, היתה לי יותר שפה משותפת עם רות”, מתוודה יהושע.
“רות זאת היתה האשה הראשונה”, מסבירה סרח לנורית. ובהתעוררות היא מוסיפה, תוך שהיא מרחיקה את צלחתה מלפניה, משעינה מרפּקיה על פאת השולחן: “זאת, בעצם, הבעיה האמיתית… אם ליהושע יש הרגשה כזאת אז זה לא כל־כך חשוב, אבל הצרה היא שאותו דבר זה עם הבּנות והבּן מהאשה הראשונה: זיוה, זאת הגדולה, עד היום בקושי מדבּרת אתה; נירה ויוּבל יותר התרגלו אליה, אבל היא כל הזמן נותנת לה בשקט להרגיש שהיא לא ממש אמא שלהם – –”
“גם העובדה שהיא הופיעה אצלם זמן כל־כך קצר אחרי שנהרגה אמא שלהם” אומרת נורית, כמו להוכיח את כושר־התפיסה שלה. “מבּחינה פסיכולוגית זה מצב, אני מתארת לעצמי, די מסובּך – –”
“זה מצב בכלל לא פשוט”, מוסיפה סרח לנתח, בחדוה בלתי־מסותרת. “גם לבועז, וגם ללוסי. יש בזה פּלוּסים, אני לא אומרת שלא! – אבל יש בזה גם מינוּסים. ואני עדיין לא בטוחה שזה ייגמר בטוב! נכון, המשק אצלם פורח ועכשיו הם ממש מבוססים… אי־אפשר להשוות למצב שהיה פעם!… ומי שנכנס אליהם לבּית ומסתכל באופן שטחי יכול להתרשם שהכל חלק, אבל מתחת לפני־השטח זה לא בדיוק כך…”
“סרח, בחייך!” מתקומם נון. "בשביל מה כל החיטוט הזה פתאום?! "
“אַת רואה!” פונה סרח אל נורית. “גברים לא אוהבים להתעסק ברגשות של בני־אדם. אפילו של אנשים קרובים אליהם. אצלם כל זה נקרא ‘חיטוט’, או אפילו 'רכילות,, וזה עוד יותר גרוע!… אפשר לחשוב שהם בעצמם לא מתעסקים ברכילוּת, אבל כשהם מרכלים – יש לזה שם אחר!”
“הכל בסדר?” שואל אחד המלצרים ששימשו לפניהם, הניצב עליהם עכשיו בדאגה מסבירת־פנים, מרכינת־ראש. “מרוצים?”
“האסקאלוֹפּ ממש מעולה!” נענית לו נורית בחוֹם.
גם נון ויהושע נענים לו בנענועי־ראש של שׂביעוּת־רצון.
המלצר מעלה חיוך של הכרת־טובה על פניו, ומוסיף לשאול: “אפשר להציע לכם משהו לקינוּח?… יש לנו, למשל – –”
לאחר שהם מזמינים איש־איש2 כבחירתו – תוך שאהוד הנער שב ורוטן כמו לנפשו: “אני רוצה צ’יפּס!”, ואמו נותנת בו מבּט מבין אך מרתיע, ואביו מחליק על ערפו ולוחש: “מספיק, אהוד!” – חוזרת נורית, צמאת־דעת כבתחילה, ופונה אל סרח:
“זה נורא מעניין, איך שאת מתארת את המשפחה הזאת… אבל הגידי לי, איך הילדים שלו מהאשה הראשונה? איך את חושבת שהם יצאו מן המצב הזה?”
“טוב, אני אמרתי לך: זיוה – זאת הגדולה; נון היה בן ארבעים כשהיא נולדה; בועז הרי היה כבר מבוגר כשהוא התחתן פעם ראשונה – היא משתדלת, כמה שהיא יכולה, לא לבוא בשום מגע עם לוסי. כלפי אביה, זה תלוי במצבי־רוח… בת כמה היא עכשיו? בת שש־עשרה… אחר־כך, נירה… נירה זה טיפוס אחר. מקבלת דברים די בקלוּת, אוהבת לבלוֹת, גם יודעת לעבוד, אבל יש לי בכל־זאת הרגשה שהיא הרבה זמן לא תישאר במושבה… ויובל, הוא היה בסך־הכל בן חמש כשקרה המקרה, ועליו זה כאילו לא כל־כך השפיע. הוא מסתדר עם לוסי, והיא עצמה מפנקת אותו כמה שהיא יכולה. יחד עם זה, הוא קצת סגור כזה, מאד חסר־סבלנות…”
“טוב, סרח”, משסע נון, אף שנימת דיבורו מאופקת, “אנחנו הרי באנו העירה כדי לחוג פעם את יום־העצמאות כמו שצריך, ואַתן כל הזמן מתעסקות בפסיכולוגיה משפחתית!”
“אתה לא אוהב את זה, נכון?” צוחקת אליו נורית במתיקות. ובהניעה ראש לעברו, היא פונה בשאלה אל סרח:
“ואיך הם? דומים, כן? נון ואחיו?”
“קשה לומר”, מהססת סרח, מביטה בבעלה כמי שתוהה לראשונה על קנקנו. “מצד אחד, הם ממש שני עולמות מאד מנוגדים. קל להם מאד להתנגש זה עם זה, ולא רק בענייני פוליטיקה… אבל, מצד שני, נדמה לי שביסודם הם גם מאד קרובים זה לזה… שהניגודים הם, בעצם, תוצאה מן הדמיון שביניהם”.
“אמא, זה ממש עמוק!” צוחק יהושע.
“אבל האחיות שלו? זה משהו אחר לגמרי, נכון? אותן הרי אני מכירה קצת יותר… את מיכל, ואת זהבה…” ממשיכה נורית בשלה.
“בכל־אופן, הן שונות מאד זו מזו”, מבארת סרח בחשק רב, כשׂמֵחה לפרוק רשמים שנאגרו זה־כבר ולא מצאו להם פורקן. “זהבה זאת, אני אומרת לך, אין נשמה יותר טובה ממנה! איזו מסירות, איזו דאגה, איזו אהבה! לבּעל שלה – את מכירה אותו, אביב רוכמן… חבר של נון מילדות… אַת לא היית קונה אותו בגרוש, אבל היא מעריצה אותו!… ולילדים שלה – את אבישי היא ממש נושאת על כפיים, אבל גם הבנות… אביגיל, וזאת הקטנה, זמירה… היא פשוט שפחה שלהן… וכל העולם שלה זה הבעל, והילדים, והמשק – הפּרות והתרנגולות… היא בעצמה כמו תרנגולת כזאת שמקרקרת סביב האפרוחים שלה… לא נכון, יהושע?”
“טוב, את עושה ממנה קצת קאריקאטורה, אבל אין דבר!… מוכרחים לומר שהערב את על הגובה”, מקלס הבן את אמו.
“תודה רבה לך”, מתבדחת סרח, “סוף־סוף אני זוכה לקבל ממך מחמאה!” ובפנותה שוב אל נורית: “תדעי לך, לקבל מחמאה מהבּחור הזה זה בכלל לא פשוט”.
“למה?!” צוהל יהושע ורוכן אל נערתו. “נורית דווקה מקבלת ממני די הרבה, חה־חה… אולי לא, נורית?”
נורית מחייכת ואינה משיבה, ושוב היא פונה אל סרח:
“ומיכל?… היא הגדולה, נדמה לי…”
“כן”, מאשרת סרח. “יש ביניהן הבדל של שנה, שנה וחצי, אני חושבת. נכון, נון?… כן, כמו שאמרתי… אז זהו! מיכל, למשל, היא בכלל טיפוס עירוני. כאילו נולדה בעיר. והיא באמת בגיל צעיר עזבה והלכה ללמוד אחות, ואחר־כך נכנסה לעבוד בבית־החולים הממשלתי בחיפה. עוד בזמן האנגלים. והיתה גרה לבד, שתים בחדר, עם עוד איזו חברה – ושם היא הכירה את צבי… קראו לו גם הרמן, אבל הוא לא אהב את השם הזה… היה בן־אדם מאד חם, לבבי כזה, וצנוע, ורציני. התעסק בראדיו, אלחוט, דברים כאלה. והם התחתנו עוד לפני סוף המנדט. כן, יגאל נולד ב־48, זמן קצר אחרי שקמה המדינה. כן, בטח! הוא הרי בדיוק בגילֵך… צבי היה אז בצבא, כמובן… זמן־מה הם גרו לא רחוק מכּם, נדמה לי, ממש בשכנות… והוא השתחרר ב־49, והקים עסק די מוצלח… טוב, ואחר־כך באה המלחמה של 56, והוא יצא ולא חזר… את יודעת שמזה אבא של נון קיבל התקף־לב ומת?… אני זוכרת, בשביל מיכל זאת היתה מין שרשרת של אסונות… הידיעה הגיעה למושבה, והזקן – הוא לא היה כל־כך זקן, בן 63 בסך־הכל, אבל רך כזה, עייף, רצוץ… אדם נהדר הוא היה! – אז בכל־אופן, הוא שמע מה שקרה, ותיכף, כאילו הורידו לו גרזן על הראש… כעבור יום־יומיים הוא כבר גם־כן לא היה… בפחות משבוע־ימים היא נעשתה גם אלמנה וגם יתומה מאביה, מיכל… ונשארה עם שני הקטנים, כי היתה לה כבר גם איריס, שהיתה אז בת שלש… יחיאל, אבא של נון, זאת אומרת, הוא אהב את צבי כמו בן. זה ממש לא יתואר! בקיצור, בבת־אחת הכל התהפך שם, ואמא של נון עברה אחרי איזה זמן לגור בחיפה בשביל לעזור למיכל לטפל בילדים ובמשק־הבית. איזה שנתיים־וחצי היא השקיעה את עצמה בשני הנכדים שלה, ואפשר לומר שאז היא בעצם גידלה אותם. אני חושבת שבּבּנים שלה היא לא השקיעה כמו בנכדים האלה… ויגאל, אצלו עד היום סבתא יוכבד זה משהו קדוש! אמא של צבי היתה עוד בחיים, אבל היא היתה אשה קרה כמו דג. כזאת יקית טיפוסית. קצת מרשעת, אפילו… אני, בכל־אופן, חושבת שהודות לזה שסבתא יוכבד למעשה הורידה ממיכל את כל הדאגות בבּית היא יכלה כל־כך מהר למצוא בעצמה את הכוח להתחיל חיים חדשים. נכון גם שיש לה אופי מאד חזק!… ובדיוק אז אַלבּר התחיל לשים עין עליה… הוא בעצמו התגרש זמן קצר אחרי מלחמת־סיני, ועבד בתור רופא באוֹתה מחלקה עם מיכל… כן, ד”ר חסון. היא הרי נקראת יעקובי־חסון… הוא גם היום גבר די מושך, אני מוצאת, תוניסאי כזה, ויודע לחזר ולמצוא חן, ואני לא התפלאתי בכלל כשהיא באה וסיפרה שזה יהיה הבעל הבא שלה… אז אמנם אין לה ילדים ממנו, וכבר לא יהיו – הוא היה בגיל למעלה מארבעים כשהם התחתנו, וגם מהנישואים הקודמים שלו לא היו לו ילדים – אבל כל השנים הם חיים כמו זוג יוֹנים, וגם יגאל וגם איריס ממש קשורים אליו ואוהבים אותו, ולפי היחס שלו אליהם אף אחד לא יגיד שהוא לא אבא שלהם. והם באמת שניהם קוראים לו ‘אבא’, בלי שום תסביכים… אַת היית צריכה לראות, לפני שנה, כשהם עשו אצלם בבּית את המסיבּה ליגאל, לפני הגיוס שלו… כן, בטח, הוא משרת בצנחנים… כמה שהדוקטור התרגש!… אבל מה אני צריכה לספר לך? הרי אצלכם בחיפה הם בני־בית לא מהיום!"
“את שוכחת שאני כבר לא כל־כך בת־בית אצל ההורים שלי”, צוחקת נורית.
עננה קלה יורדת על מצחה של סרח, אבל נון הוא שמקדים ותוהה, בדאגה מבודחת כלשהו:
“מה זאת אומרת? קרה משהו שאנו לא יודעים עליו?”
גם יהושע מסב פניו אליה, מהדק אצבעותיו על כתפה מנהג בעל־בית, מציץ בה כמצפה לגילוי מפתיע. אלא שהיא עצמה נותנת קולה בצחוק מידרדר וקוראת:
“הו! חס־ושלום! אני לא התכוונתי לשום דבר מזעזע, חה־חה… רציתי פשוט לומר שעכשיו, מזמן שהתגייסתי, הבית שלי זה יותר פה, בתל־אביב… וגם כשעוד הייתי עם ההורים ישבתי רק מעט בבּית. לא שאינני אוהבת את הבּית – שלא תבינו אותי לא נכון – אבל ההורים שלי חינכו אותי לעצמאות, גם בנסיעות התכופות שלהם לחוץ־לארץ וגם באפשרויות שנתנו לי, עוד מקטנוּת… חוץ מזה, אם להגיד את האמת, עם מיכל ואַלבּר לא נוצר שום קשר חם, מצדי… זאת אומרת, אני מאד מחבּבת אותם, והם תמיד היו מאד חביבים אלי והיו מביאים לי כל מיני מתנות, ועם יגאל שלהם הייתי אפילו די מיוּדדת – היה זמן שהיינו באותו בית־ספר, בכיתות מקבילות, ובמשך תקופה קצרה שהספקתי להיות בתנועת־נוער גם־כן היינו די ביחד – אבל בסך־הכל, סרח, אני מרגישה יותר נוח, אני לא יודעת מדוע, עם אחותך, עם חרמונה… ועם בעלה…”
“טוב, כולנו גדלנו, מי פחות ומי יותר, בינוּב!” צוחקת סרח מתוך הסכמה.
“גם זה משפיע, כמובן”, נענית לה נורית. “אבל זה לא רק זה… היה זמן שאני פשוט אהבתי לעלות אליהם, בלי שום הזמנה, ולשׂחק עם שיבּולת הקטנה שלהם. כשהייתי, ככה, בכיתה ו' או ז', והיא עוד היתה ממש תינוקת, הייתי עוזרת למטפלת שלה לחַתל אותה, ולרחוץ אותה, והכל…” ובצחוק מתפנק היא מוסיפה: “אולי זה הצד האמהי שבּי!” וסמוך לאחר־מכן, בהבעה רצינית יותר: “אין לכם מושג, סרח, כמה שאני אוהבת תינוקות. אולי זה מפני שאני עצמי גדלתי כבת יחידה… אני אפילו איימתי על יהושע – הוא יכול לאשר את זה – –”
“כן, תמיד היא מאיימת עלי, ואני לא נבהל”, צוחק יהושע.
“מה היא מאיימת?” ננער פתאום אהוד אחיו, נימה של איוּם בקולו שלו.
“אני איימתי עליו”, מחייכת נורית בחשׂיפת שיניים, “שאם אנחנו פעם נתחתן – אם – אז אני לא אסתפק בפחות מארבעה ילדים… כן”, היא מסיימת, “חיים קלים לא יהיו לו אִתי!”
“לפי דעתי, שלושה זה מספיק!” מצהיר אהוד כבעל־נסיון, והכל פורצים בצחוק.
“אני רואה”, מודיע נון עניינית, “שנשארנו פה כמעט יחידים”.
“כן, צריכים לזוז”, נזקף יהושע.
השעה, מתברר, כבר אחרי חצות. נון רומז למלצר שיביא את החשבון.
בשובם לאִטם אל המכונית, שנשארה בודדה כמעט במגרש־החניה, הם משתאים למצוא אותה רחוּצת טל ממש. אהוד מותח זרועותיו, פוער פיו בפיהוק גדול וקולני. בעוד הם מתקינים ישיבתם בפְנים, ובעוד נורית מתניעה ומחממת את המנוע, מוצא נון להעיר, כמו לנפשו:
“אתם יודעים? ביציאה שמעתי בחצי־אוזן שכאילו הודיעו בראדיו שנאצר הכניס הערב הרבה צבא לסיני”.
“מי אמר?” מקשָה סרח.
“אמרו… אנשים אמרו”, הוא משיב. “בכל־אופן”, הוא ממשיך, “באמת משונה שיום־עצמאות נגמר כל־כך בשקט”.
“לְמה אתה ציפית?” מקשה סרח שוב.
“חשבתי, בכל־זאת, בתל־אביב… בסוף הרי זה כמעט כמו אצלנו במושבה”, הוא מוסיף בצחוק קל.
המכונית עוקרת סוף־סוף ממקומה.
“במושבה”, אומר אהוד דרך־ביטול, בין פיהוק לפיהוק, “כולם הלכו לישון עם התרנגולות… עייפים מאתמול!”
“רק עכשיו”, אומר יהושע, “אני מרגיש כמה זה היה מעייף… לא רק הריצה לירושלים ובחזרה, והפּקקים בדרך, אלא גם התרגיל הארוך מקודם… מזל שמחר אני אוכל לישון קצת מאוּחר!”
“לא אני”, לואטת נורית. “אני ב־8 צריכה להיות בקריה. יש לנו קצין מאד קפדן כזה. אי־אפשר לספר לו שום מעשיות”.
“המסעדה”, מסכמת סרח, “היתה באמת טובה. זה היה רעיון מאד מוצלח, נורית!”
“אני שמחה שנהנית”, משיבה נורית. “נדמה לי רק שאהוד יצא קצת מאוכזב”.
“אין דבר”, מנחמת אמו, “מחר אני אעשה לו קערה מלאה צ’יפס”.
אין תגובה. היא מפנה ראשה אליו מן המושב הקדמי ורואה אותו יושב בין אביו לאחיו, עיניו עצומות, ראשו מופשל לאחור, נסמך על ידו השלוחה של נון, פיו פצוי קימעה, נשימתו קצובה ורוגעת.
“נרדם”, היא לוחשת, ספק בתמיהה ספק בקורת־רוח, עיניה בוהות אל הרמזור.
ב. גבול ומשמר 🔗
מתחיל להיות קריר, ורב־פקד נון חצור מושך ברוכסן מעיל־הרוח שלו, משלב ידיו על חזהו בחזקה להתחמם מעט. גם הסַמל אֵרווין, הנוהג בג’יפ, שלֵו וחתום־פנים ומשקפי־הנהיגה הפרטיים שלו על עיניו, מגביה את צווארונו.
סיבוב גדול עשה נון מאז הצהריים ביישובים דלים ומנומנמים שמול הגבול הצפוני הרוגע, בין הר־מנור להר־פקיעין, בשורה של פגישות, על תה־בנענע או על בקבוקי־קריסטל, עם רכּזי־בטחון־שוטף (אלה הקרויים בלשון־קיצור קסרקטית רב"שים), שקצתם התחלפו במשך השנים, מאז היה הוא עצמו מן הממונים על הגיזרה הזאת. רק מטעמי נוחוּת מִנהלית החליט הבוקר מי שהחליט להטות אותו לשעות אחדות מן הגיזרה שלו ולהטיל דווקה עליו את השליחות הזאת: להתרות באחראים האזרחיים המקומיים מפני שינוי העלול לחוּל, לפי ידיעות־מודיעין טריות ובדוקות, מהיום למחר, ב“מצב הבטחוני” ביישוביהם, להעמידם על נוהלי־קבע שצריך לחזור ולהפעילם בלי דיחוי, על הצורך בשמירה מוגברת, גם לחזור ולבחון אמצעי־כוננוּת מוכּרים וידועים שאולי החלידו או אף נשתכחו לאחר תקופה ידועה שבּה לא נזקקו להם. למען האמת, מצא את אנשי־שׂיחו דרוכים וקשובים, סִברם מפיק רצינות, פה־ושם אפילו קצת חשש־לבּאות. המהומה שקמה סביב הזרמת הצבא המצרי, על שריונו ונשקו הכבד, על כל המתלווה לכך, סללה כביכול את דרכו לפניו. חש כי גם דיבורו שלו חדוּר תוקף־הכּרה, דחיפוּת משכנעת.
עכשיו פניהם לשוב אל המִתקן הפלוגתי שלהם, מול הקו הסורי, והנה הם מתקרבים לצומת־חירם. בדיוק לכאן – לפני כמה זמן? שש שנים, חמש וחצי? – זמן קצר אחרי שנעשה רב־פקד – הזעיק אותו מכשיר־הקשר באותה שעה של בין־ערביים שבּה היה האוטובוס המחוץ נטוי על צדו בפאתי הכּביש הצר. שני ג’יפים של המשמר חנו כבר בצומת, מוקפים קומץ אזרחים, אלה שנסעו ברכב הפּגוע ולא נפגעו; חמישה שוטרי־משמר כבר חשו צפונה בכיוון דוֹבֵב, בנסיון לשׂים מארב למתנקשים או לחסום את דרכם בוואדי. הוא רואה לפניו את הזעם הכבוש בעיניו של המפקח שָפיק: “יש אשה הרוגה בפְנים. אמבּולנסים כבר בדרך… הוצאתי סיור למעלה. אתה רוצה להיכנס?” שניהם נכנסים פנימה, לאוטובוס החשוך, שנהגוֹ המסורבל יושב על מושבו במצוּדד, משעין מרפקו על ההגה, בוֹהה נכחוֹ. “הוא לא נפגע”, מתיז שפיק. שני שוטרים מן הפלוגה שלו מסייעים זה לזה, בפנסי־תאורה דלוקים, לחסום את עורקיו המדַממים של בחור צעיר, מוכּה־הלם ומייבּב. על המושב הרביעי מאחרי הנהג יושבת, לבדה, האשה ההרוגה; ראשה נשען אל דופן האוטובוס, ידיה לופתות את הארנק שעל ברכּיה, שׂפתיה פשׂוקות קימעה. נון מתבונן, מתבונן, רוכן אליה כמנסה לזהותה.
“זאת הגיסה שלי”, הוא אומר בקול חנוק אל שפיק.
“לא יא־שייך!!” נרעש הלז. "אשתו של – – "
“של אחי בועז”, לואט נון.
שתיקה. ואחר־כך קולו הצלול, המתון של שפיק:
“רות קוראים לה, נכון?”
“רות”, עונה נון, וקולו אינו קולו.
“איך אני לא זיהיתי אותה?!” לוחש שפיק בתמיהת־תרעומת. ומוסיף: “אתה בטוח בזיהוי?… אולי תסתכל אצלה בארנק, אם יש לה תעודת־זהות – –” וכבר הוא שולף פנס ומאיר לו.
“תאיר, תאיר!” ממריץ נון. וּמסכּם מיד: “לא צריכים תעודה, שפיק”.
“כדור אחד, ישר ברקה”, מסכּם שפיק מצדו, “מוות במַקום. לא סבלה כלום”.
שני השוטרים סיימו בינתיים את מלאכתם בחסימת עורקיו של הבחור. אחד מהם נשאר יושב לידו, בחושך, השני חוזר וניגש אל שני הקצינים הרוכנים אל האשה ההרוגה.
“היא היתה לבדה? לא ישב אִתה אף אחד?” שואל נון.
“כשאני באתי, כולם כבר יצאו מהאוטובוס”, משיב שפיק. “חוץ מאלה פה…”
נהג האוטובוס כמו מתעשת פתאום, מסב פניו לעברם ופולט כמתוך כאב:
“היא עלתה שם בקיבוץ. היה אִתה ילד אחד”.
נון נדרך כמו קפיץ: “איפה הילד?”
הנהג מושך בכתפיו.
“בוא נראה בחוץ!” צועק שפיק, מושך אליו את נון, אוחז בזרועו ודוחף אותו החוצה.
בצינה החשוכה שבחוץ הם קרבים אל חבורת נוסעי האוטובוס, עשרה או שנים־עשר במספר.
“מזל שלא היו הרבה נוסעים”, מספיק שפיק ללחוש אל נון.
“היה ילד אחד באוטובוס בזמן ההתקפה?” שואל שפיק במפגיע.
האנשים עומדים צפופים, כמבקשים חסות זה בקירבתו של זה. רובם כמו נאלמו דוֹם. שתים או שלוש דמויות נראות מתייפחות, כמדומה. אחד מתעורר ומחזיר בשאלה, כמתלונן:
“מה אתם שואלים אותנו?!”
“אני לא שואל”, מחליף שפיק את נעימת דיבורו. “אני אומר: היה ילד אחד באוטובוס בזמן ההתקפה. מישהו ראה אותו אחר־כך?”
אשה אחת, כבת שלושים ומשהו, מעוטפת ברדיד מצוּיץ, פוסעת פסיעה אחת קדימה ומורה דוּמם אל עץ אחד, בצד השני של הכּביש, ליד אחד הג’יפים החונים של המשמר.
נון נושא רגליו שמה, שפיק אחריו.
על אבן אחת, תחת עץ־זית, יושב ילד כבן חמש באפודת־צמר עבה, במכנסיים קצרים וגרביים גבוהים עד הברך, אצבעו כמו נוברת בעפר והוא בוכה בחשאי, כמתיירא להשמיע קול.
נון מתכופף אליו, ושפיק מאיר בפנסו.
“יוּבל!” צועק נון, מרים אותו בתנופה, מאמצו אל חזהו.
“דוֹד נוּן!” קורא ילדו הקטן והמיוּתם של בועז, שומט ראשו על כתף דודו, מתאמץ לכרוך רגליו על גופו של זה. “אמא!” הוא קורא עוד ופורץ בבכי ללא מעצור.
האשה עטופת הרדיד חוֹצה את הכביש, מַטה ראשה ונותנת עיניה בפּעוט, פוכרת ידיה, מתייפחת:
“כן, זה הילד שהיה אִתה – –”
עכשיו נע הג’יפ בצל הגוש הכבד והמשחיר של הר־מירון.
“אתה לא היית אתי אז, אֵרווין – בזמן ההתקפה על האוטובוס בצומת־חירם?” מפריח נון.
“לא, לא. אני רק שמעתי על המקרה… אני עוד לא הייתי אז במשמר־הגבול בכלל”, משיב הנהג.
“כן, ודאי”, מתיז נון.
“היה אז קרבן אחד, אני חושב, נכון?” ממשיך ארווין, כבודק את זכרונו. “היא היתה בת־משפחה שלך”.
“נכון”.
“ולא תפסו אז אף אחד?”
“כן. זה היה כשלון… אבל מי שהיה אחראי על החוליה שלהם הוא – –”
“כן!” נכנס ארווין לתוך דברי מפקדו, “דפקו אותו בהזדמנות אחרת, אחרי איזה זמן. נכון?”
“אז במערה”, מאשר נון. “זאת היתה ההצלחה הגדולה של מפקח שפיק”.
“אני בזמן המקרה ההוא הייתי רק בקורס־טירונות של מג”ב, אבל אני זוכר שדיברו על זה אצלנו. פקד בן־גיגי היה מדריך־טאקטיקה כזה בקורס, והוא עשה אִתנו ניתוח שלם של המקרה… ופעם אחת, אולי לפני שנה, שמעתי את כל הסיפור ממפקח שפיק בעצמו, פעם כשהוציאו אותי יחד אתו למארב על־יד השֶפֶך… זה גבר, שפיק זה, בחיי!… העיקר שבסוף מחסלים אותם", מסיים ארווין אופטימית.
“בסוף כן”, נוהם נון. ומוסיף, מקצוענית: “אבל יותר טוב לחסל בהתחלה”.
הם ממשיכים בשתיקה, בחשכה שירח פגוּם שופך עליה אור ממרומיו, ומלבדו כמו לא נותרו אלא פנסיו הקדמיים של הג’יפ להאיר לארץ ולנוסעים בכבישיה.
“המפקד!” קורא ארווין כעבור זמן־מה.
“אני שומע”, מחזיר נון, כמו באי־רצון.
“אני ככה התרגלתי בצבא: ‘כן, המפקד; לא, המפקד!’… אני יודע שאצלנו פה זה לא בדיוק ככה…”
“בסדר”, קוטע נון. “מה הענין?”
“רציתי רק לשאול אם אנחנו מתכוננים למלחמה”.
“משמר־הגבול לא עושה מלחמות”, מצטחק נון. “זאת עבודה של צה”ל3".
“ברור… אני מתכוון: המדינה שלנו – –”
“מצב־אל”ף יש עכשיו גם אצלנו. זה הרי כולנו יודעים".
“אני לא יודע, המפקד”. ארווין אוזר אומץ לחוות דעה: “אני, מזמן שהפלנו את ששה המטוסים של הסורים, יש לי הרגשה כזאת, בעצמוֹת, שמוכרחה להיות מלחמה. ועכשיו שנאצר מכניס את הצבא שלו לסיני, עם כל הטנקים והתותחים, אז אני חושב שלא תהיה ברירה… והפעם צריכים להכניס להם ככה באבי־האמא שלהם שהם כל החיים לא ישכחו את זה!”
“יכול להיות”, מסנן נון מבין שיניו. הוא נהנה מרוחו הקרבית של אֵרווין, אך מקפיד שלא להיגרר.
“הנה הגענו לכּביש הראשי. סוף־סוף רואים קצת תנועה”, מבּיע ארווין את שׂביעות־רצונו. אך כשהוא ממשיך יש פתאום התרגשות בקולו: “המפקד! אנו נפלנו לתוך שיירה של נגמ”שים… יעבור הרבה זמן עד שנצא מזה… אתה רוצה שאני אודיע במכשיר?"
“סע, ארווין! סע!” משיב נון, קולו צונן. “אין מה לעשות. אנו לא נוכל לעבור את כולם בעקיפה, כי ודאי יש תנועה גם בכּיוון ההפוך… אתה רואה, כמו שאמרתי לך… צריך פשוט סבלנות ועצבים, זה הכל. בכל־אופן, במצב הזה בהחלט לא כדאי להעביר שום הודעה למוקד בדיבּור פתוּח”.
אֵרווין פולט “אהה”, כמי שמעריך את ההגיון שבּדברי מפקדו, מבליע אנחה של קוצר־רוח נוכח ההילוך האִטי שנכפה עליו בלי להקדים כל אזהרה, ומלגלג: “לא יכולים אפילו לשכב לישון בג’יפ מרוב הרעש שהם עושים!”
אורותיה הדלילים של צפת מתגלים להם מימינם.
“אני מקווה”, אומר נון, “שבצומת נמצא עוד מעט איזה מ”צ שיוכל לעזור לנו לצאת מהסבך הזה".
“הלוואי”, מפטיר ארווין, ספקנית.
“כן, יש!” זורק נון. “קח פה בזהירות שׂמאלה לבּנקט ותעצור. אני ארד ואנסה לברר מה אפשר לעשות… זהו!”
ארווין מַדמים את המנוע, מדליק לו סיגריה כמי שמתכונן להמתנה ממושכת, מתאמץ להסתכל מבעד לחיפוי־הפלאסטיק של דלת הג’יפ במסע הנגמ"שים, שיריעות־ההסוואה שלהם מכסיפות באור הירח. עד שנון חוזר מספיק ארווין למעוך את בדל הסיגריה שלו במאפרת־הפח המוצמדת אל לוח־המחוונים ולפתוח רגע את הדלת שלידו, כדי להפיג את ריח העשן. הוא יודע שנון אינו אוהב את זה.
“יש שם חוליה שלמה של משטרה צבאית”, מספר נון בשוּבו, “אבל הם בכלל לא מוכנים לשתף פעולה. לא מעניין אותם שום דבר. רציתי שישלחו גי’פ אחד שלהם באורות מלאים לפנינו, נגד כיוון התנועה, כדי שנוכל להיחלץ מזה, אבל אין עם מי לדבר!” ואחר־כך הוא מוסיף, נינוח יותר: “בעצם, הבחור צודק. אין לי טענות אליו… הוא מוכן רק לתת לנו להשתלב שוב בשיירה… אז תשתדל, טוב?… אני סומך עליך, ארווין, ששום נגמ”ש לא ידרוס אותנו!"
ארווין מתניע ומחייך: “על ארווין אפשר לסמוך… רק תזכור, המפקד”, הוא מוסיף, “מה שארווין אומר: זאת מלחמה!”
ארווין מגביר אורותיו ומעמעם חליפות, נהג הנגמ"ש הקרוב קולט את כוונתו, וכך, בהטייה נמרצת, הוא מצליח להשתחל שוב בשיירה. “ככה זה יימשך, בקצב של שבלולים”, הוא רוטן, “עד אחרי ראש־פינה”.
“ככה לפחות לא מרגישים כל־כך את הקור”, מתנחם נון.
“כמו שאומרים: אין רע בלי טוב”, מצטחק ארווין, ששוב אינו מסלק ידו ממנוף־ההילוכים.
קירקוש המבשׂר התקשרוּת מתנסר במכשיר־האלחוט, וסמוך אחרי־כן הקריאה: “ירוק ארבע, ירוק ארבע, כאן סוף שבע, הודעה, עבור!” ונון מרים את הפוּמית ומשיב: “כאן ירוק ארבע, מוכן לקבל, עבוֹר!” והקול מעֵבר משם, בנימה של דחיפוּת קצרת־נשימה: “תנועה באיפול מלא עד להודעה חדשה. ירוק ארבע, האם שמעת אותי?” ונון משיב: “סוף שבע, כאן ירוק ארבע. שמעתי אותך. האם זה הכל? עבוֹר”. – “סוף שבע אל ירוק ארבע. כן, זה הכל. רות, סוף”.
אין צורך לחזור על הדברים באזני ארווין. הוא פועל מאליו… עושה רושם שמתחיל להיות רציני, מחשב לו נון. “תנועה באיפול מלא”, פתאום, כרעם ביום בהיר. והעובדה שאין חוקרים־ודורשים היכן הוא עכשיו, ומה טעם הוא מתעכב כל־כך, אף־על פי שמן הדין היה שיצַפו כבר זה זמן־מה לבואו, שהרי בלעדיו לא יוכלו להתחיל הלילה. בכל־אופן, לא יתחילו. משמע שלמעשה מפעילים מעין דממת־אלחוט ויש, כנראה, פקודה למעט ככל האפשר בהתקשרות ובדיבור פתוח… ואם תוסיף על כך שכּמלוא העין אינך רואה כמעט שום ניצנוץ של אור, גם בנקודה לפני ראש־פינה שממנה רואים בדרך־כלל את האורות שלחוֹפי הכינרת, הרי הפירוש הוא שכנראה ניתנה גם הוראה בהולה לאיפול בשטח, פשוטו כמשמעו. האמנם?
תזכור מה שארווין אומר: זאת מלחמה!
וכי אני צריך שארווין יאמר לי? מצחיק! הרי למחרת הסעודה המשפחתית הנחמדה ההיא שלנו, עם נורית – כשבערב, בשעה מאוחרת, טילפנתי מן המִתקן שלנו הבּיתה, אל סרח, אחרי מה שכּתבו אותו יום בעיתונים ואמרו בראדיו – מה אמרתי לה בסוף השיחה שלנו אם לא זה: “סרח, יש ריח של מלחמה באוויר. אַת לא מרגישה?”
ומה היא ענתה? – “נון, אל תדבר על זה. אני כבר כל הערב חושבת רק על יהושע!”
ואני, מה? לא עליו אני חושב?!
כן, אבל לא כל הזמן. ולא רק עליו. נכון או לא?
בוודאי. סוף־סוף מוטלת עלי אחריות, במידה מסוימת, לגיזרה מסוימת של גבול. של גבול שהוא, בעצם, החם ביותר, העצבני ביותר, לפחות מאז 60–59. ובמה שמתרחש בגיזרה שלנו אני אישית שקוע חזק כבר שש־שבע שנים – למעֵט, כמובן, את התקופה ה“אפריקאית” שלי. לכן, אם גם אמרתי עכשיו לארווין: “מלחמות זה עבודה של צה”ל – לא של מג“ב”, הרי במלחמה הקטנה והמתמדת עם הסורים אנחנו עומדים, כל הזמן, לא פחות מצה“ל. אולי יותר. בדרך־כלל, יותר מאשר פחות… חוץ מאשר ברגעים ה”חזקים“, שעליהם קם אחר־כך רעש באו”ם וכותרות מופיעות בכל העתונים בעולם. כמו, למשל, כשהטנקים מקבלים פקודה לתת מכת־אש ולהשתיק את הסוללות בתל־עזזיאת, או לנטרל את הציוד הכּבד שלהם שבּא להטות שם את מקורות הירדן. או כאשר הצנחנים עולים על תואפיק. או כשחיל־האוויר יוצא להראות להם מה שהוא יכול ומפיל להם את ששת המטוסים הללו, ועושה להם הצגה מעל דמשק.
“בלֵיל, ביום / בכל מקום / מג”ב ערוך / בַּגבול דרוּך".
שירים זה לא בשבילנו. “המנון” פשוט לא מתלבש עלינו. לא שיר כמו זה, בכל־אופן. אולי שירים של בדיחות, של גסויות… אף־על־פי שהמלים הללו קולעות, בעצם. אומרות את הכל, ובפשטוּת.
הנה, גם בראש־פינה חושך. אמנם אצלנו תמיד חשוך, לא רואים נפש חיה, אפילו בשעה מוקדמת כזאת בערב, אבל לא עד כדי כך. רק שנגיע כבר לכביש טבריה־מטולה, שם ארווין יוכל לעקוף את כל השיירה בנסיעה על הבנקט, אפילו שהם יפנו גם־כן שמאלה. ואם הם פונים ימינה, אז בכלל אין בעיה.
כן, הם פונים ימינה.
לאליפלט? למחנה פילון? ואולי לעמיעד, או לצומת־כורזים ומשם מזרחה לכיוון אלמגור?
לא ענייני. “כל כלב על פתח ביתו נַבחָן / וכל תרנגול על מזבּלתו צַווחן”. איך אני מתרגם מערבית? יופי, לא?
ארווין פולט נשימת־הקלה תוך שהוא מתנתק סוף־סוף מן השיירה ופונה בכּביש צפונה.
“רק שלא ניתקע בעוד שיירה אחת כזאת”, הוא מתלוצץ, “אבל בכּביש הזה כבר אפשר יהיה להסתדר”. ומוסיף: “אורות אני לא מדליק, מה?”
נון נענה לו בנהימה של הסכמה.
“אתה לא מצטער עכשיו שאתה שוטר במג”ב ולא חייל באחד מהנגמ“שים הללו, למשל?” זורק לו נון.
ארווין נמלך רגע בדעתו, ומשיב: “ארווין זה בן־אדם מה שלא מצטער על שום דבר שהוא עשה בחיים… אולי רק על זה שלא בא יותר מוקדם לישראל. אבל”, הוא מוסיף בחיוך, כמתנצל: “זה לא היה תלוי בארווין. בהונגריה שום דבר לא היה תלוי בארווין”. ולאחר עוד שתיקה קצרה: “ולהגיד לך את האמת, המפקד? אני בכלל לא מרגיש נחיתות בהשוואה לחייל בצה”ל!"
“ארווין בחור־לענין!” מחמיא נון וצוחק, תוך שהוא משחרר את הרוכסן של מעיל־הרוח. “פה כבר אפשר לנשום… מתחיל להיות חם כמו שאנחנו רגילים, הה?”
בצומת־מחניים פונה הג’יפ מזרחה.
“אמנם יש לי בעיה”, זורק ארווין בהיסוס, כמגשש את דרכו, “אבל מסוג אחר לגמרי”.
נון עושה אזנו כאפרכסת, ומוריד אגב כך גם את הרוכסן המפשיל את חלון־הפלאסטיק של הרכב לידו. “קצת אוויר”, הוא מתאנח. ודרך־עידוד הוא מוסיף: “אתה יכול לדבר גלויות, אתה יודע”.
“אז הענין הוא הבחורה שלי. זאת מנתניה – –”
“הקצינה ההיא? גבריאלה?”
“כן… לא, היא כבר השתחררה. בעצם, חשבה להתגייס למשטרה, אבל שם לא הסכימו להבטיח לה מה שהיא רצתה, אז בסוף היא קיבלה עבודה במלטשה ליהלומים. בתור מזכירה. עבודה טובה מאד. היא שם כמעט מנהלת להם את כל העסק… היא בחורה אינטליגנטית. אנגלית, והכל…”
“כן… אז מה הבעיה?” דוחק נון.
“רגע אחד, אני מגיע לזה… איזה כביש מחורבּן! מתי כבר יתקנו אותו? כל פעם מורחים קצת אספלט, וזה שווה לתחת… טוב, הבעיה היא שאני בחופשה הקרובה שתהיה לי חשבתי כבר לעשות את הצעד ולהציע לה שנקבע תאריך… תאריך בשביל חתונה… אבל עכשיו…”
“כן?”
“עכשיו, קודם־כל אני מתאר לי שיבטלו את כל החופשות. זה בטוח!… אבל הבעיה זה לא זה… נניח שאני בכל־זאת פוגש אותה… אז אם הולכים למלחמה, זה בכלל זמן לקבוע תאריך לחתונה?!”
“זאת הבעיה שלך?” תוהה נון.
“כן”, מפטיר הלז בשׂפה רפה. “מה אתה היית אומר?”
“תגיד לי, אם באמת תהיה מלחמה, אתה חושב שאנחנו לא ננצח?”
“כמו סכין בחמאה”, מתלקח ארווין. “מה, הסורים זה בכלל יריב בשביל צה”ל?!"
“טוב, אבל המצרים… זאת־אומרת, אם כולם ביחד עלינו?”
“המפקד! אני מתפלא… אם יגייסו את כל המילואים?… נכון, יהיו יותר קרבנות, אבל מישהו יכול לפקפק מה התוצאה תהיה?!”
“אם כך אתה מרגיש”, תמה נון, “אז אני לא מבין מה הבעיה שלך”.
“זאת אומרת, אתה במקומי היית קובע תאריך?!”
“אני במקומך”, משיב נון כמתוך שיקול־דעת, “הייתי קובע תאריך. אבל לא לשבוע הבא, הה?”
“זה ברור!”
“ואני במקומי”, מוסיף נון, בהיתול שקט, “הייתי מבטיח שאשתתף בחתונה שלך… אם תזמין אותי!”
ארווין, הבּולם עכשיו את הרכב ליד המחסום של המִתקן, מסב פניו בחיוך אל מפקדו.
“עזרת לי לפתור בעיה”, הוא לואט. בעוד הזקיף שבּכּניסה מגבּיה להם את המחסום.
“עכשיו נשאר רק לשמוע מה הכלה תגיד”, זורק לו נון כלאחר־פה.
“זה יהיה בסדר, אני חושב”, מחזיר ארווין, מהורהר, תוך שהוא מחליף הילוך ועוצר בחריקת בלמים ליד צריף המפקדה.
“ערב טוב!” מברך רב־פַקד חצור את היומנאי, סַמל עזיז. “סוף־סוף הגענו!”
“שבּת־שלום!” אומר עזיז. “הכל בסדר?” הוא שואל, ומביט בו בסקרנות.
“כן. הנה גם ארווין”, הוא קורא למראה הנהג, שנכנס עכשיו אף הוא כמו לאַמת את עדותו.
“טוב”, אומר עזיז, מניד בראשו כמי שתמיהה בלבּו והוא בוחר לעבור עליה לסדר־היום, “אני רושם. יש עוד משהו?”
“איפה כולם? איפה פַקד שפיק? הסיור מוכן?” מפטיר נון את שאלותיו.
“פַקד שפיק במשרד. אנשים גומרים עכשיו לאכול. עוד מעט יהיו מוכנים לצאת. תיכּנסו לחדר־אוכל… אם אתם רעבים”.
“אם אנחנו רעבים!” מרעים ארווין. “כל הזמן בנסיעה, ובסוף עוד לקח לנו יותר משעה וחצי מהצומת של צפת עד פה! אתה מתאר לך דבר כזה?”
“אני רואה שאנחנו בהאפלה”, אומר נון, ספק־קובע ספק תמהּ, למראה הווילונות השחורים שנפרשׂו על החלונות.
“כך אומרים”, סותם עזיז ואינו מפרש.
נון נכנס ללשכּתו, מוצא שם את פַקד שפיק ג’בּר ורב־סַמל שלום עוֹזרי עומדים ליד מפת הגיזרה הדבוקה לקיר.
“אהלאן!” מסתובב שפיק אל נון, שוֹטח ברכתו כמרבד לרגליו. ואחרי־כן, בתמהון: “כבר חשבנו שאכלו אותך בדרך!…” ועוד, בדאגה: “מה קרה, יא זָלָמֶה?”
“באמת מה זה היה?” מצטרף שלום בשאלה ובהטעמה.
“אל תשאלו!” מחזיר נון, פורשׂ ידיו כלאחר ייאוש. “קודם, עד שגמרנו שם עם הרבּ”שים ביישובים… כבר היה חושך כמעט. ואחר־כך, מצומת צפת, נפלנו לתוך טור של תנועה צבאית… נגמ“שים… עברה לפחות שעה עד שנחלצנו… יכול להיות שאם היינו פונים שמאלה לכיוון דלתוֹן ורמות־נפתלי – אתה יודע – ויורדים שם מנבּי־יוֹשע בכּביש דרומה היינו מגיעים באותו הזמן, או אפילו קצת קודם… והכל חשוך, יא אללה!”
“טוב, באמת לא ידענו מה לחשוב”, אומר שפיק. “בינתיים אנו גומרים פה להכין את הסיור, לפי חומר חדש שהגיע לא מזמן”.
“בסדר”, אומר נון, מציץ בשעונו. “אני אספיק עוד לאכול משהו, אני חושב”.
“אתה יודע שמגייסים, לא?” מפטיר שפיק, עננה קלה על מצחו.
“מגייסים… מה מגייסים?” תוהה נון.
“את המילואים… בבּוקר חשבנו: סתם ככה, משהו סמלי – אבל זה משהו גדול. גדול מאד, כנראה. עוד מעט יתחילו להרגיש את זה בכּבישים”.
“אני חושב שלכן באה ההוראה בנוגע להאפלה”, מתָרץ שלום. “אמרו: ‘עד כמה שאפשר’, אבל בכל מקום קיבלו את זה ברצינות הכי גמורה”.
“ברור”, נענה נון, “כדי שהתנועה תהיה בהסתר כמה שאפשר”. ומוסיף, כמו בעקבות עיון חוזר: “חביבי, זה באמת מת־ח־מם!”
“הייתי אולי מציע שאתה תישאר הלילה”, פוצח שפיק – גבוה, נינוח, סמכותי, מהימן.
“מה זה שייך לגיוס?” משתומם נון.
“לא שייך לגיוס. שייך למצב העייפות שלך, ולַמשׂימות של הסיור הלילה… ואתה מהבּוקר השכּם בִפעילוּת, בלי לדבּר על אתמול, ועל שלשום, וכה הלאה, בו־בזמן שהבחורים הספיקו לישון ולנוח כמה שעות ועכשיו הם רעננים ומלאים מרץ… מצד שני”, הוא משפיל קולו מעט, “הלילה מדובּר, כנראה, על חוליה שצריכה לחדור, או שכבר חדרה, והיא עתידה להגיע לסביבת כפר־הנשיא… זאת אומרת, אם היא תקבל יחס מיוחד ולא יפריעו לה!… עדיין אין הערכה סופית אם המטרה תהיה התנקשות או חבּלה או יצירת קשר, או איזה דבר אחר, אבל הם מצוידים **טוב”.**
“ולכן?” ממתין נון, כמתגרה. “לכן פַקד ג’בר רוצה שרב־פַקד חצור יילך לישון וישאיר לו את המֵידליָה?”
פַקד שפיק ג’בּר תומך מתניו בידיו, מגבּיה כתפיו ונותן ברב־פקד נון חצור מבט של קפידה מעוּשׂה.
“ואלךּ!” הוא אומר, "ככה זה? אחרי כל השנים שאנו מתפלשים יחד בבּוץ הזה?! "
מנהג יש לו לשפיק להתנאות מדי־פעם בביטוי הנראה לו מליצי־ספרותי, ונון אינו כובש את חיוכו.
“ככה זה בין חברים ותיקים, חברים־לנשק־ולמשק?!” מטיל שפיק עוד מטבע־לשון מצוחצחת.
“טוב, אני רואה שאני מיותר פה”, פולט רב־סמל שלום עוזרי, נסוב כאומר ללכת.
“חכה רגע!” גוער בו שפיק בקול. “אני צריך אותך פה שתהיה עֵד לבושות שעושה לי החבר הטוב שלי שממוּנה עלי!”
“אבל”, מתחנן הלז, מציץ בשעונו ומורה עליו באצבע, “יש לי בקושי רבע שעה בשביל לצאת, לא?”4
“טוב, בסדר”, מתרַצה לו שפיק ומזכּה אותו בבת־צחוק מבינה, מפייסת.
עכשיו שהם נשארים בגפּם מתקרב פַקד שפיק אל רב־פַקד נון, מניח כפו על שכמו כמין אח מבוגר:
“לא יפה ככה, בחייך… אפילו שזה בצחוק, אני יודע! מה אנחנו פה, ילדים קטנים?… אני באמת מפחד שאתה לא תעמוד בזה! לוּ היה מצב הפוך ואני הייתי מגיע בשעה כזאת, אחרי פעילוּת כמו שהיתה לך היום ובמשך כל השבוע הזה, ואתה היית מסביר לי, הייתי מקבל את דעתך”. ובצחוק רועם הוא מוסיף: “אפילו שאני יותר אַבּדאי ממך, חה־חה־חה!”
“יש חומר על החוליה הזאת? יש משהו כתוב?” שואל נון, שקט וענייני.
“שׂמתי אצלך במגירה”, משיב שפיק.
נון מתיישב אל שולחנו, מוציא כמה פתקים, מקָרבם אל עיניו אחד־אחד ומעיין בהם.
“נון, תשמע לי”, מפריח שפיק חבֵרית, “אני עוד פעם אומר לך: אתה צריך משקפי־קריאה!”
“מתי זה הגיע?” שואל נון, בלי להרים עיניים.
“בשעה שש בערך. אז אני על דעת עצמי שיניתי את תכנית הסיור הלילה, אם לא איכפת לך”.
“מובן”, אומר נון, מחזיר את הפתקים למגירתו. “איפה המפתח?” הוא שואל. עייפות ניכּרת פתאום בקולו. “אה, כן”, הוא אומר כמתוך פיזור־נפש קל, שולף מגירה אחרת, שוֹלֶה ממנה מפתח, נועל. “נתַייק את זה מחר”, הוא ממלמל. אחר־כך הוא ננער, מביט אל שפיק העומד מולו, באמצע החדר, מנורת־החשמל החשׂופה המשתלשלת מן התקרה נושקת לקדקדו. “מה אמרת?” שואל נון.
“בנוגע למשקפיים”, משיב שפיק.
“עוד נגיע לזה”, נענה נון בנימה של קוצר־רוח. “אבל בנוגע לסיור?”
“אתה שמעת אותי”.
נון מתאמץ לחשוב. הוא מרים ידו, מביט בעיון בציפרניו, מגרד באצבע אחת בצלקת הדהויה, הישָנה בסנטרו.
“בסדר”, הוא אומר לבסוף, קם ממושבו, פוסע כמה פסיעות בחדר, ידיו שלובות לו מאחרי גבו. “אבל בתנאי אחד”, הוא מוסיף. “אם העסק הזה לא נגמר הלילה, מחר אנחנו ממשיכים יחד, אתה ואני!”
שפיק לוחץ בחוֹם את ידו של נון.
שניהם יוצאים מן החדר יחדיו. “אני בכל־זאת אגש לטעום משהו”, זורק נון, “לפני שאלך לישון. מי קצין תורן, שפיק, תזכיר לי?”
“מפקח זוּהייר”, משיב שפיק, פונה כבר לצאת לחצר.
“בהצלחה, שפיק!” מניף נון אגרוף קמוץ וקורא אחריו.
נון שׂם פניו לחדר־האוכל. שם הוא מוצא את ארווין היושב מהורהר, לבדו, וּמכַלה את סעודתו.
“לא יצאת, המפקד?” הוא שואל.
“לא”, משיב נון חרש, מושך כיסא ומתיישב אל שולחנו של ארווין. “כדאי שתלך לישון, ארווין!” הוא מציע. “הרבה מנוחה לא יתנו לך, אתה יודע”.
מחוץ לקיר נשמעת נהמת מנוע מתחמם.
“זה הקוֹמנדקר של הסיור”, רואה ארווין לפרש.
בצעדים חפוזים ניגש הטבּח אל שולחנם. “מרק חם, מקושקשת, רב־פקד?” הוא שואל.
“כן, חסן”, נענה נון. “איך המרגש? אתה נראה לי ככה עייף, מה?”
“היה יום קצת ארוך”, עונה הלז, מתכופף לעָרֵם על מגשו צלחות שהתרוקנו, “אבל אין דבר”.
“נשאר קצת לַבּנֶה?” שואל נון.
“כן, בטח. ואביא לך גם קצת סלט טרי? תפוזים עוד יש פה על השולחן…”
“בסדר”.
“אז טוב”, אומר ארווין תוך שהוא מסיים את כוס התה שלו, “נלך לישון”.
“לילה טוב”, לואֵט נון אל הנהג הקם על רגליו. “עוד מעט גם אני הולך”.
ארווין משתהה עוד מעט, כנמלך בדעתו. “ורציתי להגיד לך תודה”, הוא אומר.
נון מרים אליו שתי עיניים מצומצמות, זוקף גבּה תמהה, נותן פרוסה מרוחה אל פיו, נוגס ממנה ושואל: “על מה?”
“בעד העצה שנתת לי. בנוגע לבּחורה”.
“דניאלה?” מרענן נון את זכרונו.
“כן… שאני, בכל־זאת…”
“תבקש את ידה?”
“זהו”.
“אפילו שתהיה מלחמה, כן?”
“בדיוק”.
חסן מביא את קערת המרק המהבּיל ואת קערת הלַבּנֶה־בשמן־זית, ובינתיים נון לועס בכל פה את פרוסתו.
“ואתה רוצה אולי לבקש את ידה בטלפון ממשמר־הירדן?” קורץ נון בעינו לארווין.
“לא, מה פתאום? זאת לא שיטה… גם אין לה טלפון בבּית, ולעבודה לא מצלצלים בענין כזה!”
“כי אם אתה תחכה עכשיו לחופשה, יכול מאד להיות שתקבל אותה רק אחרי המלחמה”, אומר נון ומשַקע כף בקערת המרק. “לילה טוב!”
“המרק היה טוב מאד”, הוא אומר אחרי־כן לחסן, שעה שהלז מביא לו צלחת חביתה “מקושקשת”, מעלָה תִמרַת הבל שריחה ריח שמן טוב, ובצדה צלחת סלט־ירקות קצוץ־דק.
“כן, היום יצא לא רע”, מודה חסן בצניעוּת.
“אבל מחניק פה הערב, אתה יודע?”
“בטח!” נאנח חסן. “הרי הכל סגור בשביל ההאפלה. ועוד מעט גם יתחילו הימים החמים. זה יהיה באמת קשה”.
“צריך לפחות להכניס איזה מאוורר אחד או שניִם. מניפה כזאת, אתה יודע”, מהרהר נון בקול, נושא מבט לתקרה.
“זה יהיה טוב מאד. אם רק יכולים”, נענה חסן, מלווה את מבטו של נון, מחווה תנועה סיבובית בשמאלו: “מסתובב כזה – –”, ותוֹכף ושוֹאל: “אביא לך קפה?”
“כן, תודה”, משיב נון. “קפה בחלב”.
“איפה סָמיר?” שואל נון את הטבּח על עוזרו. “הלך לישון כבר?”
“לא. הוא היום נסע לכפר שלו. קיבל אישור. זה בסדר… הוא בכל־זאת נשוי חדש”, מעלה חסן חיוך עייף. “אבל בבּוקר מוקדם הוא יהיה פה. אח שלו יחזיר אותו באוטו. כן, זה מסודר… אחד שנשוי מזמן, בשבילו אולי זה לא כל־כך דבר גדול”, הוא מתעורר להצדיק את סמיר, “אבל אחד שרק לא מזמן התחתן, זה משהו אחר!… אז מתחשבים”.
“אם אפשר! למה לא?” מסכים נון, מקנח פיו במפית־נייר, ובאנחה של שׂוֹבע הוא קם ממקומו, מסיט כיסאו לאחור.
“לילה טוב”, מלווהו חסן בברכתו.
“ליל־מנוחה”, מחזיר נון, פונה לשירותים, יוצא משם לעבר חדר־משכבם של המפקדים, שואל בדרכו את היומנאי אם יש משהו חדש ונענה בציקצוק־שפתיים של לאו, נכנס לחדר בלי להעלות בו אור, מתפרק מן האקדח שעד עכשיו לא סר ממתניו וטומן אותו, בנרתיקו, בארון־הבגדים. אחר־כך, באנחת־הקלה, הוא חולץ נעליו. כן, לבדו הוא כאן בחדר. הפּקד שפיק והמפקח זוהייר נמצאים בסיור; המפקח אברהם בחופשה עד מחרתיים. מקלחת תהיה דבר בעִתו.
רענן ועֵרני הוא חוזר מן המקלחת. אילו עכשיו עמד עליו שפיק לשדלו שיוותר על היציאה לסיור היה משתיק אותו בלי היסוס ויוצא. נוטל את הפיקוד לידיו, כמו שאומרים. גם אשה אילו נקרתה לו עכשיו היה עושה בה מעשה. כמו “נשוי חדש”. אבל מה טעם להשתעשע במחשבות בטלות כאלו?
הוא יושב על מיטתו, בתחתונים וגופיה, בשרו נודף ריח טוב של סבון, רגליו על אריחי הרצפה, משפשף את אפרכסות אזניו, מתגרד בבתי־שחיוֹ, מהסס עדיין להשׂתרע, יודע שיתקשה להירדם, מנחש שלא יהיו לילות שקטים בקרוב, על אף השקט היחסי של השבועות הקודמים – ובכל־זאת.
הוא מפשיל את וילון־ההאפלה, שהספיקו לתלות גם כאן, צוֹפה החוּצה מבּעד לחלון המרושת. הירח שופך אורו על גוש־ההרים האפל שלמערב. צרצר נותן קולו בסמוך, חד ועקשני. כלבים נובחים במושבה, רודפים אחרי משאית כבדה, צבאית כמדומה, לפי שאון המנוע; גם לפי הנהיגה התוקפנית. הילדים הללו! נוהגים כמו פראי־אדם, הורסים את הרכב. עכשיו מה זה היה? צרור ארוך של מקלע. זה מן הכּיוון ההפוך, ממזרח. בית־המכס העליון, כנראה. אבל אין לזה המשך, בינתיים. האוויר עומד. דמוּם. אין טיפה רוח.
נשים? בסך־הכל, לא השטח שלי. לא נמשך, לא מוכן להתאמץ בשבילן. סרח? זה משהו אחר. עד היום קל לי להתחמם עליה. אפילו יותר מאשר בשנים הראשונות. אבל זה הרי לא נכנס לחשבון. כשמדברים על נשים, גבר לא מדבר על אשתו, אשתו החוקית. בבית־הסוהר היו בחורים שפינטזו על השַמוֹת שיעשו ב“נשים”, נשים באופן כללי, ברגע שישתחררו. ראינו אותם! לא הוכיחו גבוּרה כל־כך גדולה. הלכו אל הנשים שלהם, שהיו שלהם, לבקש את חסדיהן, והיו מהן כאלו, כמובן, שכּבר לא מצאו ענין. כלומר, בגדו באיש שלהן עד שנגמלו ממנו, ועם כל הרצון הטוב והנאמנות למאבק המשותף… היו בחורים, טובים וחזקים, שזה הרס אותם. השפיע עליהם קשה, יותר משָנים של כלא בעכּו או גירוש באפריקה… אני, מתי אני מרגיש שזה תוקף אותי, שאני מוכן כאילו לקפוץ על סוסה בשדה? דווקה אחרי שחוזרים מהיתקלוּת, למשל. אחרי המתח והפחדים והעימות, כשנגמר המאמץ ונגמר החשבון, אבל ריח אבק־השריפה והדם עדיין באוויר ובאף ואתה חוזר, לבּסיס או הבּיתה, דווקה אז! מעניין מדוע. משהו פראי, פרימיטיבי כזה, כנראה.
כשיוצאים מהארץ, זה גם־כן משהו אחר. לא שאני רכשתי לי הרבה נסיון בזה, אבל אז, למשל, באפריקה. כל הזמן כמו סוס־הרבּעה! טוב, לא צריך להגזים. מצד החשק, הגירוי, הנכונוּת – זה כן; אבל כל־כך הזהירו אותנו ממגע עם המקוֹמיוֹת, מן המחלות שלהן, שאני לפחות אף פעם לא ניסיתי… אפילו שיֵש ביניהן כאלו שרק מזיזות את התחת והדם כבר עולה לך לראש. וזה יוצא להן באופן כל־כך טבעי, בלי שום טכסיסים וכוונות. פרצופים מחורבנים, אבל הגופות!… היו אצלנו – שמואל וולף, למשל – שאמרו שצבע שחור של אשה מגעיל אותם. לא אני. בפירוש לא!
מה הטעם לעמוד ככה בחלון ולהסתכל בירח ולשמוע את הצרצר ההוא ולחכות… לְמה? לרוח שאולי תבוא? לַצרור הבא, שאולי לא יבוא? היה כדאי לפתוח את החלון. באמת חסר אוויר. אבל אז מיד יתפרצו הבּרחשים האלה, כמו נחיל. אם אתה מסתכל טוב אתה רואה איך הם מבקשים להיכנס. רק תזמין אותם!… כן, אלה תמיד היו מקומות קשים. משמר־הירדן, יסוד־המעלה, מחניים. חום ויתושים. בייחוד לפני ייבּוש החולה, אבל גם אחר־כך. ופרעושים. ועל הפשפשים שלהם סיפרו אגדות. אני עוד זוכר בתור ילד. גם אבא היה מספר, עוד מהזמנים שלו. בהתחלה בעצם רצו להתאכּר במשמר־הירדן דווקה, נדמה לי. הוא ואמא, כשעוד היו צעירים, רק התחתנו. השד יודע למה, הוא רצה להיות קרוב לירדן. בעצם, אפילו התחשק לו לחיות בצד השני. בגולן. עם אלה שתקעו יתד וגידלו תבואות בבני־יהודה, המושבה הזאת שהיתה שם, על אדמות הבּארוֹן, אבל אז זה כבר לא היה מעשי. וגם במשמר־הירדן לא היתה אדמה פנויה למשפחה חדשה, צעירה. אז כך הם הגיעו למושבה שלנו ונשארו… והולידו בנים ובנות… יחיאל ויוכבד הולידו את בועז ואת נון ואת מיכל ואת זהבה… פתח־תקוואי ורחובותית שנעשו גליליים ולא פנו עוד לאחור… בייחוד אחרי שהתגייסתי למשמר־הגבול הוא התחיל לחיות מחדש את התקופה שהוא עצמו היה שוטר־רוכב בגליל, בהתחלת הכיבוש הבריטי, מאלה שאסף אותו בחור ראש־פינתי שלפני זה הספיק להיות ארבע שנים קצין בצבא התורכי… אבא שלי על סוסה, בכובע אוסטרלי עם סרט תכלת־לבן ומגן־דוד, עובר עם כל החבורה בתהלוכה ברחובות צפת, תחת פקודתו של מייג’ור הרינגטון!… זה השם, אם אינני טועה… עד שהורידו להם את הכובע האוסטרלי וחילקו לכולם קולפקים, כמו שהיו לגפירים בזמן המאורעות, ב־39–36… עובר זמן ואבא שלי פָרָש ב“משטרה המעולה”. הראה לי תצלומים. הכל בדוּק ומוּכח, שום בלוֹפים. בועז אומר שהוא בעצמו אפילו זוכר, בתור ילד. ככה זה נמשך עד מתי? שנת 22, או 23? אני, בכל־אופן, לא זכרתי כלום. אני בכלל לא זַכרָן גדול… ובזה עוד לא נגמר הענין: מקימים את “חיל־הספָר של עבר־הירדן”, בפיקודו של פּיק פּחה – ואבא שלי בפְנים! היה לו כבר ותק בעניינים האלה, היו לו המלצות. למה שלא יקחו אותו?… אבל המעניין שהוא, עם כל זה שאני זוכר אותו בתור חלוּש כזה ויושב־אוהל, ומגלף צעצועים של עץ וקורא מחקרים על התנ"ך, בעצם היה הרפתקן גדול. היו לו כבר שני בנים ושתי בנות והוא עדיין בילה את רוב הימים מחוץ לבּית, רחוק מאד מן הבּית – בייחוד במושגים של הזמן ההוא! הוא הרי השאיר תמונות מן השירות שלו בחיל־הספָר: הנה הוא מצולם בתחנת־הרכּבת של צמח והנה הוא בקיר־מואב, הנה הוא באדרעי והנה הוא בסלע־אדום (הוא לא היה אומר כּרךּ ודרעא ופֶטרה), עם בדווים כאלה מיובּשים, בעלי צמות וזקנים דלילים… יכול גם להיות שמִן החקלאות של אז פשוט לא הצליח להתפרנס, וכמה לירות אנגליות שהביא הביתה “נקי” בכל חודש איפשרו לכל המשפחה להחזיק מעמד – אבל אני בטוח שלא זה היה השיקול שקבע אצלו… ועובדה שאני, בסך־הכל, הולך בדרך שלו. לא בועז; אני. וסרח, כאילו, גילגול של יוכבד חצור. כאילו שתים־עשרה או שלוש־עשרה שנים של מחתרת ומאסרים ומלחמה היו רק מין סטייה כזאת ממושכת בחיים שלי מאיזה מסלול גורלי שמוליך מן השוטרים הרוכבים של מייג’ור הרינגטון אל “המשטרה המעוּלה” ואל חיל־הספָר ונמשך, בדור שאחרי זה, בדור שלי, אל משמר־הגבול של מדינת־ישראל!… מן הסוסה אל הג’יפּ… ממש לא יאומן… ואבשלום שלנו הקטן, אם תשאלו אותו מה הוא רוצה להיות כשיִגדל, מה הוא אומר? לפעמים הוא אומר שהוא רוצה להיות קברניט, ויש לו באמת משיכה חזקה מאד לים – בכל־אופן, הוא כבר השתתף בקבוצות־הנוער בצליחת הכינרת, פשפש בן שתים־עשרה בסך־הכל! – אבל לפעמים הוא אומר: “קצין במשמר־הגבול!” כאילו בשבילו זאת השאיפה הטבעית ביותר, הנעלה ביותר…
ענן אפל מכסה שם את הירח. בבת־אחת הכל מחשיך. איך היתה סרח שרה ליהושע בזמנו? – “דוֹד ירחַ בשמיים / שכח לסגור את העיניים”. שכח, ועכשיו סגרו לו. הצרור ההוא באמת היה בודד. סתם, מישהו התעצבן, או רצה לעשות רושם על מישהו. אולי על עצמו. משלנו, משלהם?… אבל המתיחות מורגשת. זה ממש באוויר. כאילו יש פה איזו נקודת־חשמל חשׂופה שהורידו ממנה את המכסה ומספיק שתתקע אצבע והזרם יעבור לך בכל הגוף… טוב, אין טעם לעמוד ככה בחלון כמו סהרורי. עם זריחה, לכל המאוחר – כשהללו יחזרו – תצטרך לקום. ואם לא תקום, יקימו אותך. זה במקרה הטוב, אם לא תהיה סיבה להזעיק אותך קודם. אותך ואת כולם. גם את ארווין. אולי באמצע חלום מתוק על גבריאלה שלו. בחור־זהב האֵרווין הזה. גם בשביל כאלה טוב שקיים משמר־הגבול. “בלָיל, בַיום: בכל מקום – –”. מעניין אם הוא ירצה להמשיך אחרי שיתחתן; אם ההיא תתן לו להמשיך. מה הוא יוכל לעשות בחיים אזרחיים? נהג? למה לא?! נהג ב“אגד”. אבל אצלם מנָיה זה עכשיו ענין של אלף לירות. בסדר, יוכל להתחיל בתור נהג־שׂכיר. טוב, לא בעיה שלי לסדר אותו בחיים. ימצא את הדרך. אפשר לסמוך עליו.
לישון עכשיו. סוף־סוף. לישון. סרח מזמן כבר ישֵנה. מזמן. אם היא לא ממשיכה גם בלילה לחשוב על יהושע… עבודה קשה, להיות טנקיסט. מט“ק. עד עכשיו הוא עומד בזה יפה. היה זמן שסרח חשבה שאחרי הצבא הוא יוכל להיכנס ממש למשק, להרים אותו על הכתפיים שלו. אשליה. תמיד אמרתי לה. בייחוד מזמן שהוא ונורית נעשו ממש זוג. אם הם מתחתנים, זה סוף החלום של סרח. אבל עכשיו גם היא כבר לא חולמת על זה, בעצם. הרי החלום שלה עכשיו זה שנוֹעם יכניס אותו לעסקים. אם הוא יהיה חתן שלו, זאת אומרת. לא תהיה ברירה. לא ליהושע ולא לנוֹעם. יהושע אולי לא נולד לעסקים, אבל אלה דברים שאפשר ללמוד, בייחוד אם החוֹתן שלך מעוניין ודוחף אותך. אז אתה מסודר לכל החיים! לפעמים אני מתפלא שנוֹעם ואהובה לא מתערבים ולא מנסים אפילו להפריע לרומן הזה של נורית ויהושע. נדמה לי שאהובה אפילו קצת מעודדת את הענין. משהו סנטימנטלי כזה מקטנוּת, בינה ובין סרח. ונוֹעם כל־כך שקוּע בעסקים שלו עד שוודאי אין לו בכלל ראש לחשוב על זה והוא שׂמח להשאיר דברים כאלה לנשים שלו. לאשה ולבּת. קצת מפּינוק, קצת מאדישוּת. איש מלא אמביציה, אבל רק לכיוון אחד. בזכות זה, נדמה לי, הוא עכשיו באמת אחד האנשים הכי עשירים בארץ. אבל הוא לא עשה את זה בעשר האצבעות שלו, כמו שאומרים. היה לו בסיס עוד מקודם. בסיס חזק, עוד מלפני הקמת המדינה. גם מצד משפחתו, וגם משפחת חִטרון. מה היה חסר לו לחִטרון, עוד בזמן שישב בינוב, כביכול! נוֹעם ממזר, ידע מה הוא עושה כשהתחתן עם הבת היחידה של חִטרון. תיכף נעשה שותף שלו, ואחרי חמש או שש שנים ירש את הכל! חוץ מזה, כל הקשרים של אחד שתפס עמדה ב”הגנה“, והיה נאמן ל”מפלגה“, ואם ירה, ירה רק לפי פקודה מן המקום ה”נכון" ולמטרה ה“נכונה”… בעצם, גם בועז עבד לפי אותו העקרון, וזה די עזר לו בהתחלה, עד שבא האסון של רות והוא התקפל יותר לתוך עצמו. במשק שלו, במושבה שלו, בחיים שלו. ונעשה יותר בקרתי, יותר – איך לומר? – מסוּיג. פחות מוכן לשחק את המשחק. וכשבאה לוסי, היא, באיזה מקום שהוא, גם־כן הֵקֵלה עליו להינתק מהחוץ, להתרכז בפְנים. גם כאן היה לו מזל. זה כאילו משהו גורלי אצלו: כל איזה זמן סופג מכה חזקה, ותיכף אחרי־כן מקבל דחיפה עוד יותר חזקה קדימה.
תישן, נון. תישן, אומרים לך.
אני משתדל, אבל היא לא באה, השינה.
מדוע זה, אתה חושב?
קשה לומר. אולי הענין הזה של הגיוס. שהולכים לקראת מלחמה. לא רק ארווין מרגיש את זה בעצמוֹת.
וזה מכניס בך מתיחוּת?
כן, אם ככה קוראים לזה… טבעי, לא?
ואתה יודע שהולך להיות משהו גדול, גדול מאד, ואתה לא תהיה בתוך זה?
זה לא פעם ראשונה. גם במבצע־קדש לא הייתי בפְנים.
אתה מרגיש עצוב, מקוּפח?… זאת אומרת, שפּעם היית אחד מאלה שחשבו, או שאמרו עליהם, שהם “עושים היסטוריה”, ומאז שקם הדבר שבּשבילו כל אחד מכּם נתן, או היה מוכן לתת, את החיים שלו, להרוג וגם ליהרג, אתה כאילו נמצא בצד… זה אוֹכל אותך?
זה ענין של בחירה, אני חושב. בסך־הכל, אף אחד לא דחף אותי הצדה. חוץ מזה, אני לא אחד שאוֹכל את עצמו. ובעצם, אני גם לא חי בהרגשה שאני עומד מהצד. אני נמצא במסגרת שעומדת למבחן כל יום, למעשה, שנים על שנים, לא פעם בעשר שנים. אפילו שזאת מסגרת צדדית כאילו, אני יכול לומר שאני כל יום נלחם, בצורה זאת או אחרת. נכון שכאשר בא גל גדול אז הוא לא בדיוק שוטף אותנו. אנחנו נשארים על החוף, בצד, שומרים עליו. אם אתה שואל אותי, אין לי הרגשה של נחיתוּת, כמו שאמר ארווין. בשום אופן. אחי היה סמג“ד ב־56, בקרב על רפיח, ואני אז החזקתי גיזרה קטנה מול הירדנים על־יד כרכור, ולא היתה לי הרגשה שאני מקופח, או שהוא ממלא תפקיד יותר חשוב ממני. אני על רפיח נלחמתי כבר ב־48. בלי להיות סמג”ד, כמובן. עכשיו, אם יקחו אותו בכלל, יכול להיות שיהיה ממוּנה על איזה מחסן־חירום, אני מתאר לי. אז מה?!
אפשר לומר שאתה קצת מקנא בו, באחיך?
אתה מצחיק אותי! מקנא בו שהחיים שלו יותר שקטים, יותר בטוחים, פחות מסוכנים, שהוא יותר מבוּסס ממני? שבאותה חצר שאנו גרים בה כולנו הוא בנה לו ארמון קטן, בכּסף שלוּסי קיבלה מהמשפחה שלה בקנדה, בזמן שאנחנו, סרח ואני והילדים, גרים במין דיר משוּפץ, במקום שאבא שלנו הקים פעם את סככת־הנגריה ההיא בשביל לעשות בה את צעצועי־העץ שלו? אתה חושב שזה אומר לי משהו – רכוש, או מותרות? אם הייתי מחשיב את זה, הייתי נשאר במושבה ומפַתח את החלק שלי במשק, עובד שם כמו שעבדתי בינוב, עם אבא של סרח, מ־49. ארבע שנים כמעט, והמשכנו לתרום את חלקנו עד 57. רק אחרי שקרה מה שקרה ואבא שלנו הלך, ופשוט כדי להציל את המשק במושבה שלנו חזרנו לחצר של ההורים. בתנאים שנוצרו לא היתה ברירה, ואז חילקנו בינינו את המשק חצי־חצי, ואני בכל שעה פנויה ובכל יום פנוי מן המשמר הייתי חוזר למושבה ועובד כמו חמור, הרבה יותר מעכשיו. ואם המשק הגיע למה שהגיע, זה לא רק בזכות העבודה של בועז ורות. גם אני וסרח השקענו מספיק. וכשקרה האסון ורות נהרגה, מי בעצם החזיק את המשק אם לא סרח, ואני על־ידה, כמה שיכולתי, ומי גידל את כל הילדים, שלנו ושל בועז ביחד, אם לא סרח, יחד עם אמא – שבאמת נשברה מזה, די מהר, באופן סופי?!
ואם אני חוזר קצת אחורנית במחשבה, אני רואה שאני תמיד צריך את השטח הפתוח – שהוא אמנם בצד, אבל הוא פתוח. ואבא שלי גם־כן, כנראה, היה לו הצורך הזה. בגלל זה, כנראה – אפילו שאף פעם לא ניסיתי להזדהות אתו, רק עכשיו אני מנסה – הוא לקח את האשה הטריה שלו והלך אִתה לצפון, לגליל, כי אצלם, בפתח־תקוה וברחובות, כנראה העסק כבר היה יותר מדי סגור ומסודר בשבילו, ובגלל זה הוא כבר אז התעניין באפשרות לטפס לגולן, לחורן – יותר צפונה, יותר החוצה. ובגלל זה, ברגע שהתחלף השלטון בארץ והשתנו התנאים, הוא פרץ מהמושבה החוצה, או הצדה: שוטר רוכב, משטרה מעולה, חיל־הספָר של עבר־הירדן. ומרגע שהיה מוכרח לחזור פנימה, או אחורנית, למושבה, שבעיניו כבר היתה מרכז ולא חוץ, הוא התחיל לשקוע, נדמה לי. כשהראה לי, בתור איש קשיש וּמעוּך, את התמונות שנשארו לו מהתקופה היפה שלו, אני ראיתי את ההבדל בין הבן־אדם כמו שאני זכרתי אותו, אפילו מילדוּת, ובין מה שהוא היה קודם… כן, בשטח הפתוח. במרחב… וגם אחרי־כן, מסכן, הוא המשיך להמציא לעצמו, בעצם, תחליפים לַדבר הפּתוח והצדדי: קודם בנגריה לצעצועים שלו, ואחר־כך בתנ“ך, בהיסטוריה העתיקה… ואני חיפשתי, כנראה, את אותו הדבר בכיוונים אחרים: בבריחה מהבּית, בעיר הגדולה, במחתרת, וכל השנים האלו במשמר־הגבול. אם הוא לא היה קיים, היו צריכים להמציא אותו בשבילי. העבודה במשק של מנחם גפן, בינוב, היתה סתם חלל של כמה שנים. עובדה: ברגע שהקימו את מג”ב אני מצאתי את הדרך להיכנס. אולי באירופה לגיון־הזרים ממלא את הצורך הזה בשביל טיפוסים כמוני, אף־על־פי ששם זה כנראה בעיקר מקלט לטיפוסים שליליים, פליליים, ואני בכל־זאת לא חושב שאני כזה!
אם אתה כל־כך מבין את עצמך ואולי גם מרוּצה מעצמך, מדוע אתה לא מחנך את הבּנים שלך שיילכו בדרך שלך?
כי כל אחד, לדעתי, צריך למצוא את הדרך שלו בעצמו, לפי האופי שלו. ואני בכלל לא בטוח שאני דוּגמה טובה לבּנים שלי, או לבנים של מישהו אחר! אם אני אֶראֶה שאבשלום, למשל, מחפש את עצמו בכּיוון שלי, אני אעזור לו כמה שאני אוכל, אבל אף פעם לא אנסה לדחוף אותו. אגב, הוא באמת הכי דומה לי מכל השלושה, גם באופן פיזי. גם בגובה… מה שאני לא מבין זה איך יהושע ואהוד צמחו כל־כך לגובה. ההורים שלהם, וההורים של ההורים שלהם, אף אחד מהם לא גבוה במיוחד. 168 הסנטימטר שלי זה נקרא קומה בינונית. בועז כמה סנטימטרים יותר, וזהו. אבל אלה!… איך להבין את זה?… ובשריון זאת אפילו קצת בעיה, כי בשביל הטנקים לא מחפשים את הגבוהים דווקה… כשהוא יגמור את הצבא הוא יוכל לבחור: ירצה, ייכּנס למשק של גפן הזקן, בינוּב – אפילו בתור שותף יקבלו אותו שם בשׂמחה, ולעבוד הוא יודע; ירצה, יקח את מקומי במשק שלי, ואני רק אבוא לעזור בהדרכה, בעצות, או בעבודה בעונה החזקה. ואם ירצה ללכת ללימודים, גם־כן טוב. את התיכון החקלאי הוא גמר לא־רע… ולא מוכרח בכלל להמשיך בחקלאות. אם, למשל, בסוף הוא יתחתן עם נורית, וגולדמן באמת יכניס אותו לעסקים שלו, אז בבקשה. אני ודאי לא אבוא להטיף לו מוסר, ולא אזרוק לו: “שמע, חביבי, מה דעתך על משמר־הגבול?”… ובנוגע לאהוד, גם־כן הכל פתוח. בינתיים שימשיך ללמוד בחקלאי על־ידנו. קרוב לבּית, לא צריכים פנימיה. אני לא רואה שבּינתיים יש לו איזה כיוון מוגדר, אבל גם הוא אין מה לדאוג לו!
יהושע בן נון!
אתה צוחק, מה? הרי אני עצמי התרגזתי על סרח כשנודע לי שהיא באמת קראה לילד שלנו יהושע!… ובכלל, השד יודע איזה יתוש עקץ את אבא שלי כשנתן לי שֵם כמו נון?! אמרו לי שפה־ושם יש עוד מישהו בשם הזה, אבל אני עוד לא פגשתי כאלה! בייחוד שלכל האחרים הוא נתן שמות כל־כך מקובלים: בועז, מיכל, זהבה… עכשיו שאני יותר מכיר את החיים שלו – ומזמן שהוא מת אני גם, בעצם, יותר מבין אותו – אני תופס שכּאשר אני נולדתי הוא בדיוק היה בקבוצה ההיא של כמה עשרות פרשי־משטרה מן המושבות בגליל, זמן קצר אחרי שנכנסו האנגלים, והאוויר בארץ היה מלא תקוות וחלומות, אז הוא בשם הזה – נון – גם־כן נתן איזה ביטוי למצב־הרוח השיכּורי ההוא… אבל מסתבר שזה בסך־הכל שם של דג. תמנוּן, אמנוּן, שׂפמנוּן, שפרנוּן – כל אלה, מתברר, שמות של דגים, וזה הכל בנוּי על המלה “נון”. ואני זוכר שאבא פעם הראה לי את הכּתב העתיק, מלפני שלושת־אלפים או ארבעת־אלפים שנה, ואז ראיתי שהסימן בשביל האות נו“ן רומז שם על דג, על נון… דומה, ככה… כמו שהסימן לאות עי”ן היה שם באמת עיגול כזה של עין… בכל־אופן, נון זה פשוט מלה אחרת בשביל “דג”. לכן יש מפעל אחד לשימורי־דגים שנקרא “נון”. לא פעם כשבן־אדם שומע את שמי פעם ראשונה הוא צוחק ואומר: “אה, זה אתה מהסרדינים!” באמת צחוק… לא סתם אני באופן טבעי מעדיף להציג את עצמי בתור “חצור”, זאת אומרת רק בשם־משפחה… גם יהושע. קורה לו הרי שהוא צריך למלא טופס רשמי – בשביל תעודת־זהות, או בצבא, דברים כאלה – והפּקיד צריך לרשום אחרי השם גם את שם האב, ואז כשהוא אומר את שם האב, הפּקיד שמולו בדרך־כלל לא מתאפק ומסתכל בו ככה ואומר: “אוֹהוֹ! יהושע בן נון… לא סתם, הה?” אבל מזל שעל יהושע זה לא עושה רושם, והוא עצמו עונה משהו בצחוק, וממשיך הלאה. בטח אומר: “אין מה לעשות. זהו־זה”, או משהו כזה. אני מתאר לי. בחור שעומד בשתי רגליים על האדמה, ויש לו גם ראש על הכתפיים. גם על זה אפשר קצת להתפלא, מניין זה בא לו, כי אמא שלו די מרחפת באוויר ואבא שלו אי־אפשר לומר שיש לו ראש על הכתפיים. יכול להיות שאילו היה נולד בתור “יהושע בן נון” בזמן שאני נולדתי זה היה מכניס לו כל מיני רעיונות לראש ומכניס לו אפילו מה־שקוראים שגעון־גדלוּת, ואולי הוא היה חושב שהוא מיועד להיות מי־יודע־מה, מין משיח או ישוּ כזה, אבל בדור שלו יש גישה יותר פשוטה לדברים כאלה ולא עושים עניינים מכל דבר. שֵם זה שֵם, וכל אחד נותנים לו שֵם כי מוכרחים וכדי שלא יחליפו אותו במישהו אחר, וזה הכל. ואם אבא שלי קוראים לו נון, למשל, או בועז, או יחיאל, או נחמן, או גידי, אז זה העסק של אבא שלי, וזה לא עסק של אבא שלך, וגם לא עסק שלי. זאת־אומרת: הוא לא אחראי בשבילי, ואני לא אחראי בשבילו!
בכל־זאת לשני האחרים אתה נתת שמות, ושמות שאומרים משהו: אהוד, אבשלום. לא קראת להם, למשל חסן וחוסיין, גם לא ברל וגצל, או ג’ורג' וג’ימי!
בדברים האלה אני נתתי לסרח להחליט. אמרתי לה: “נתת שם לראשון, אז תמשיכי'”
למה לך לשקר? אילו ידעה סרח שאתה לא תסכים, שזה לא יהיה לטעמך או לרוחך, היא לא היתה מציעה את השמות האלה. ואם זה לא היה לרוחך, אתה לא היית מסכים, והם לא היו נקראים כך!
כן, זה ברור.
ובכן?
ובכן מה? השמות? טוב, אלה שמות מקובלים. אין בזה שום דבר מיוחד אם בוחרים שמות כאלה.
לא נכון! יש הרבה שמות מקובלים, אבל אנשים בוחרים מתוך מלאי של שמות כאלה מקובלים, ואצל כל אחד כמעט הבּחירה מבטאת איזה דבר – אם זה לא סתם ענין של שֵם לזכר סבא או סבתא. אז זה כאילו אוטומאטי… במיוחד אצל הורים שיש להם רקע מסוים, ורקע משותף, כמו סרח ונון חצור. ומכיון שאתם לא נקראים “חמור” אלא “חצור” – –
מספיק… אני הבנתי: אתה רוצה להסביר לי שכּמו שבּתנ"ך יהושע הוא בנו של נון כך אהוד זה אהוד בן גרא ואבשלום זה אבשלום בן דוד, בנו של דוד המלך. אז מה?
אני חושב שאתה מתחמק… כי אבשלום, למשל, זה יכול להיות גם על שמו של אבשלום פיינברג. כן, כן, אתה יודע על מי ועל מה אני מדבר… וגם אהוד בן גרא וגם אבשלום בן דוִד היו לא רק דמויות מהתנ"ך אלא הם היו דמויות של מורדים – וגם אבשלום השני, פיינברג זה, לא היה סתם אחד מבני המושבות הראשונות אלא הוא היה מורד… ואתה רוצה להגיד לי שזאת לא היתה בחירה? שסרח שָלפה ככה סתם שני שמות מן השׂק ואתה אמרת: “בסדר, שיהיה…”?
מה אני חייב לך הסבּרים? מי אתה, אבא שלי?! חוקר אותי פתאום! נניח שלא מתחשק לי לענות לך! ונניח שלא כל דבר צריכים להסביר, ולא לכל דבר יש הסבר! ובכלל, מה נטפלת דווקה לענין הזה? שֵמות, שֵמות… ברל וגצל, באמת!… פה מגייסים, הולכים לקראת מלחמה – והבן הגדול שלי בלי ספק יהיה בקו הראשון – ובדיוק עכשיו מצאת לך שעה מתאימה לנדנד לי בשמות שבחרתי או לא בחרתי… תן כבר מנוחה, אני רוצה לישון! מה השעה? חצות, לעזאזל!
שטויות! אילו רצית מאד, כבר היית ישֵן. לא אני מפריע לך. הנה, בבקשה: אתה שוכב לך במיטה, לגמרי לבד בחדר, אף אחד לא נוחר ולא מצפצף – תישן! אתה רואה? אתה לא מצליח. זה לא הולך. אתה לא רוצה מספיק. אולי בכל־זאת דבר אחר מפריע לך, מה?
אם אתה חכם כל־כך גדול, אולי תגיד לי אתה? בבקשה, נשמע אותך!
אתה באמת רוצה לשמוע?
אם יש לך מה לומר חוץ מרמיזות ריקות!
אולי איזו אשה – –
עזוֹב, בחייך!
כן, שמעתי אותך קודם אומר: “נשים זה לא השטח שלי!”… תחשוב עוד קצת. נסה לזכור!
אתה אולי מתכוון לאיטלקיה השמנה, מנהלת המלון בעיר המחורבנת ההיא, באפריקה, שהיתה נכנסת אלי למיטה, ממש בכוח? זה כל מה שיכולת למצוא? ואתה חושב שהיא מפריעה לי במשהו? נכון שלמדתי אצלה כמה קוּנצים מעניינים, אבל אם אתה – –
אנחנו מתקדמים! אבל אני מתכוון למשהו יותר קרוב, גם בזמן וגם במקום…
תגיד, תגיד!
עשה מאמץ. נסה לזכּור.
גאולה? גאולה שפירא?
לא שפירא. ארדיטי.
בסדר, ארדיטי, אבל בשבילי היא שפירא. הבת שאותה הכרתי כשהייתי פועל במשק של רובינזון, האלמן הזקן במושבה על־יד חדרה, וגר בצריף הקטן אצלו בחצר. הבת הגימנזיסטית של שפירא, שהיה אחד האפנדים של המושבה. נכון, אפשר לומר שזאת היתה האהבה הראשונה שלי. וגם שלה. אבל מצחיק שאתה פתאום נטפל לזה. הרי לא היה בינינו שום דבר.
שום דבר?
שום דבר… מטיילים בלילות בין הפרדסים, מתחבקים. מתנשקים. מחליפים סטירות־לחי, אם חשוב לך לדעת, וזהו… ילדותי לגמרי… ואחר־כך עזבתי את המושבה, ואותה, והלכתי לחפּשׂ את המלוכה בתל־אביב הגדולה. בגיל חמש־עשרה, פחות או יותר. מאז עברו… כמה? יותר משלושים שנה!
אתה סתם מבלבל את המוח, אבל הפעם אני לא אתן לך להתחמק אני לא מדבר על מה שהיה אז. ואני חוזר: אני מדבר על אשת־איש. על גאולה אשתו של שבתי ארדיטי. בחיפה. זה כבר מזכיר לך משהו? משהו שקרה לפני פחות משלושים שנה?
אני לא אומר שלא הזדמן לנו להיפגש בשנים האחרונות. בבּית של חרמונה, אם אנו מגיעים פעם לחיפה, קורה שפּוגשים שם גם אותה. ארדיטי ודגן. אלקסנדר דגן תיכנן כמה בניינים בשביל שבתי ארדיטי, זה נכון. וגם משפחת גולדמן יש לה קשרים אִתם. לא מזמן נורית באמת מסרה לי דרישת־שלום: “גאולה ארדיטי היתה עם בעלה אצל ההורים, וכשראתה אותי ביקשה למסור לך שלום”. היא כנראה יודעת שנורית ויהושע חברים…
והכל ככה מקרי, תמים כזה?
אם אתה שואל אותי…
כן, אני שואל!
אל תתרתח כל־כך! אתה לא תפסת אותי בהברחה או משהו דומה לזה – –
גרוע מזה!
תראה, אם היא מגלה לפעמים – ברמז, במבט, במלה – איזה יחס סנטימנטלי לאהבה הראשונה שלה – –
שנעשתה אהבתה האחרונה… והייתי אומר: הפּעילה! הפּעילה מאד! לא “ברמז”, לא “במבט”, לא “במלה”. בפגישות־סתר. באיתותים מוסכמים שהיא שולחת כל פעם שבּעלה יוצא לאיזו נסיעה קצת ממושכת בחוץ־לארץ. בסידורים מסובכים שאַתם עושים בשביל לבלות לילה פה ולילה שם – ולהספיק עכשיו, כאנשים בוגרים ובעלי־נסיון, מה שלא הספקתם אז, כשהייתם באמת מין ילדים מפגרים כאלה!
זה הכל יזמות שלה, תאמין לי!
ואתה קרבן, כמובן, לתשוקה מטורפת של אשה רגשנית ומשועממת בגיל־המעבר, אֵם לשלושה ילדים. גרוּר. שוּתף אילם.
באיזו זכות אתה בא להטיף לי מוסר?
הנה! עכשיו יצא המרצע מן השׂק… אז אני יכול כבר לעזוב אותך… אבל יש לי עצה בשבילך, אם אתה באמת רוצה להירדם סוף־סוף הלילה: חשוֹב עליה! שכב לישון אִתה, שכב לישון עליה, בתוכה; חלום עליה; חבּק אותה, גפּף אותה, שבּר אותה, זמבּר אותה, מוֹתת אותה. תַראה לה את כל הקונצים שלמדת אצל האיטלקיה הגועלית ההיא באפריקה, ותן לה להראות לך כל מה שהיא יודעת. אז תגיעו סוף־סוף יחד לגאולה!
ג. העבודה השחורה 🔗
“מהר! הגברת סרח על הקו! בדיוק הרגע היא צילצלה!”
“תחזיק אותה רגע”, נוהם נון אל היומנאי. “אני נכנס למשרד. תעביר לי”.
הוא מתיישב אל שולחנו. פַקד שפיק, שנכנס עמו, משתהה ליד היומנאי, גם לצרכי רישום דיווּח קצר וגם, כמדומה, כדי להניח לו לשׂוחח באין מפריע.
“כן, סרח?” הוא לוחש לתוך הפּוּמית.
“נון, זה אתה? אני לא שומעת טוב!”
“כן, זה אני”, הוא מגביר קולו, תומך את השפופרת בשתי ידיים. “בדיוק הרגע חזרנו. החושים שלָך פועלים כמו תמיד!”
“באמת? אתה בא מסיור?”
“הרגע חזרנו”.
“היה משהו?”
“היה מה שהיה… שום דבר מיוחד… הדברים הרגילים, את יודעת”.
“נון, מה שלומך? אני רוצה את האמת!”
“על מה את מדברת?”
“תגיד לי, אתה בריא ושלם?”
“מה קרה לך? מה את כל־כך מתעניינת פתאום?”
“אני לא יודעת… אני כל הבוקר מנסה להשיג אותך… אמרו לי שאתה בחוץ, שיצאת מוקדם בבּוקר”.
“נכון… ועכשיו חזרנו, וזהו”.
“והיתה… היתקלוּת?”
"אני לא שומע! "
“אני שואלת אם היתה היתקלוּת, כמו שקוראים לזה אצלכם?”
“סרח, חבל על הטלפון… אמרתי לך, לא שום דבר מיוחד… ואילו היה משהו, לא הייתי יכול לומר את זה בטלפון… מה נשמע בבּית? מיהושע שמעת משהו?”
“הוא צילצל מוקדם בבּוקר, אבל אמר רק כמה מלים… היה קשה לשמוע. המון רעש מסביב. כנראה כולם עמדו שם בתור לטלפון. כל אחד רצה להתקשר הביתה, והם כנראה עושים את זה בבת־אחת… כולם בבת־אחת… לוסי גם הראתה לי שמצאה בתוך דרישות־השלום שמדפיסים בעתון מן החיילים… היתה שם דרישת־שלום ‘מנוּן חצור לנוּרית החמודה’… שהוא מתגעגע, או משהו כזה… בכל־אופן, אצלו הכל בסדר. ‘מקווים לטוב’, הוא הספיק לומר בטלפון… מה זה ‘מקווים לטוב’ אצלו אני לא יודעת… אני אגיד לך את האמת, אני לגמרי מבולבלת…”
“אז את מתקשרת בשביל לומר שאת מבולבלת?”
“תשמע, אני רוצה שתבטיח… נון, אתה שומע אותי?…”
“אני שומע”, הוא משיב באורך־רוח מאומץ.
“אני רוצה שתבטיח לי משהו!”
“אני שומע”, הוא חוזר ונושא עיניו לתקרה. “אבל תזדרזי קצת”.
“אתם יוצאים עוד פעם היום?… הלילה?”
“מישהו ודאי יוצא… זאת העבודה שלנו, את יודעת… הגיע הזמן שתדעי, לא?… בכל־אופן, מה השאלה?”
“אבל אתה… אתה, נון?”
“מה אני?”
“נון, אל תשַגע אותי!… תהיה רציני… שאלתי אותך משהו, אז אתה יכול לפחות לתת לי תשובה!”
“אני לא מבין… מה קרה לָך פתאום?!”
“נון, נון!” עכשיו יש איזו שקיקה של דחיפוּת בקולה. “אתה יודע שאני לא אשה נדנדנית, ואני אף פעם לא מתערבת לך בענייני העבודה שלך… אבל פעם אחת מותר לי לבקש ממך משהו או לא?!”
“תראי, סרח, אנחנו במקרה די עסוקים פה היום, אז אולי תגידי סוף־סוף בשביל מה צילצלת, חוץ מאשר לשאול מה שלומי עוד פעם – –”
“אני רוצה לבקש ממך שהיום לא תצא עוד פעם!”
“זאת בקשה או פקודה?”
“נון, אני מאד מבקשת – –”
“ושאחזור מיד הביתה גם־כן?”
“זה לא כל־כך משַנה… אם תוכל, אז בוודאי! אבל העיקר שלא תצא עוד פעם… לא הלילה!”
“ומחר? מחר אַת מרשָה?” מהתל נון.
“נון!” היא מתפרצת, “היה לי חלום… משהו נו־רא!”
נון מטיח תרועת צחוק לתוך הפּוּמית.
“אל תצחק, נון!” היא מתרה בו. “אני התעוררתי מזה בחצי הלילה ועד הבוקר כבר לא עצמתי עין. ואני לא אשה חלמנית, אתה מכיר אותי… ולא אחת שמאמינה בחלומות…”
“באמת, סרח!” הוא דוחק בה, קוצר־רוחו גובר. “אנשים פה צריכים את הטלפון”, והוא נותן מבט עייף אך שׂוחק בשפיק, הניצב עכשיו מלוא קומתו בפּתח ועיניו, העייפות גם הן, מפיקות איזו מידה של קוצר־רוח. “וחוץ מזה, עוד לא אכלתי כמעט היום…”
“נון, אני לא התאפקתי וסיפרתי את החלום ללוסי… הייתי מוכרחה… וגם היא חלמה כמעט אותו דבר. אפילו יותר גרוע… נון, אני הרי לא מאמינה באמונות טפלות, אבל זה פשוט לא יכול להיות דבר מקרי!… היא תיכף אמרה לי שאני חייבת להשיג אותך בטלפון – –”
“ולהזהיר אותי, נכון?”
יש רגע של היסוס בקצה ההוא של הקו, ואחר־כך, בשְפַל־קול: “נכון”.
ועכשיו הוא, בחירוק־שיניים ממש: "איך שהאשה ההיא מצליחה להכניס לך את כל הפחדים שלה! – – "
“אז נון, אני שוב מבקשת – –”
“אני מצטער, סרח”, הוא קוטע אותה, “באמת אין לנו פה פנאי לשטויות כאלו. תמסרי שלום לכולם. גם ללוסי… ותגידי לה בשמי שאם מתחשק לה לברוח עכשיו מהארץ, אז מצדי אין שום התנגדות. וחבל על כל רגע שהיא נשארת פה. זהו… שלום!”
והוא טורק את השפופרת בזעם, מַטֶה את כיסאו לאחור, מרכיב רגל על רגל, צוחק במבוכה אל שפיק.
“עצבים?” לואט הלז.
“אני לא יודע מה קורה לאנשים”, נוהם נון, ספק אליו ספק לנפשו. “לא יודע מה קרה לאשתי… זה לא הטבע שלה לדבּר כך… כמו תרנגולת רטובּה… אבל הגיסה הזאת מכניסה לה כל הזמן שטויות לראש, ומכּיון שבועז גם־כן מגויס אז אין מי שישתיק אותה!… מסתובבת חפשיה: לא מבשלת, לא מנקה, מזניחה את הילדים שלה, לא עושה כבר שום דבר במשק, רק שומעת חדשות מכל העולם, מדליקה סיגריה בסיגריה, ומנגנת לכולם על העצבים… אני כשבאתי שלשום לכמה שעות הביתה חשבתי שאני אשתגע ממנה. אם אתה שומע אותה, אז ברור שבעוד שבוע עבּד אל־נאצר מתרחץ יחד עם צלאח ג’דיד בחמי־טבריה… ועכשיו היא כנראה גם חולמת חלומות בלילה, ומלמדת את אשתי לחלום כמוה… גועל־נפש!”
“מה אני אגיד לך!” מושך לו שפיק כיסא ומתיישב גם הוא. “הציבילים האלה… אבל האמת: הם לא אשמים!”
נון פותח את מגירתו. כמהורהר הוא מביט־לא־מביט בפתקים וניירות שהצטברו שם, מקיש בעפרון על גב השולחן.
“חם!” פולט שפיק, מסיר את כומתתו מעל ראשו, מפעיל מאוורר המוצב בקרן־זווית.
“טוב”, מגיע נון לכלל מסקנה, “אז לא תהיה ברירה! נצטרך שנינו לצאת הערב עוד פעם. נקח שני גששים, לא אחד. אתה את נבּיל, אני את ג’וּמעה… מחלקה מוגברת… מוכרחים לגמור את העסק הזה…”
“אמרתי לך”, מתיז שפיק. “אני בטוח שהחוליה שהם שלחו אלה אנשים ממש מקצועיים, וכל רגע שהם מסתובבים אצלנו בשטח זה נזק בטוח!”
“עושה רושם כזה”, מסכים נון וקם על רגליו. “אבל קודם־כל מוכרחים להתקלח, ולטעום משהו, ולהספיק לנוח”.
“יש איזה דבר חשוב?” שואל שפיק, במנוד־ראש לעבר המגירה.
“מן המַטֶה. הכל שיגרתי. מִנהלה, דברים כאלה… אבל מה שאתה אמרת זה נכון”, הוא מוסיף, כמי שעובר מן הטפל אל העיקר, תוך שהוא ניצב סמוך לחלון הפתוח ונושא עיניו אל ההרים. “העם… העם באמת לא אשם… אנשים מסתובבים כל הזמן עם טראנזיסטורים, רוצים לשמוע משהו, שמישהו מלמעלה יגיד להם איזו מלה חיה – ומה הם שומעים? קצת חדשות מפּה ומשם, עוד ישיבה ועוד דיון ועוד דיבורים באו”ם, וקצת פרסומת: ‘העם החליט / קפה עִלִית’… זה מה שנותנים להם… ואם אדם מזיז את החוּגה קצת הצדה, לקאהיר או לדמשק, מה הוא שומע? תזמורת צבאית, קריאות לקרב, שירים. ואיזה שירים? ‘אִדבָּח אִדבָּח!’… אז מה הפּלא שפּה עושים במכנסיים? ואז, כשבּממשלה שומעים – ומריחים! – שהעם עושה במכנסיים, אולי זה לא פלא שהם עושים כפליים… ואז אין פלא שבחוץ־לארץ כבר מספידים את מדינת־ישראל!… גועל־נפש, אני אומר לך!"
“זה מצב לא טוב”, מניע שפיק בראשו. “אבל אם אתה תשאל אותי, אני חושב זה הכל פוליטיקה. בסוף יכניסו להם מכּה כזאת שהם לא חלמו עליה בחלום הכי שחור!”
“תראה, כל אדם שלובש מדים במדינת־ישראל יודע שיכולים להכניס להם, שמוכרחים להכניס להם, אבל לא אנחנו מנהלים את המדינה. לא אנחנו נותנים את הפקודות. ואם נותנים פקודות לא טובות, או שמפחדים לתת – את המחיר אנחנו משלמים, ובסוף גם באים בטענות אלינו!… אבל נעזוב את זה. אנחנו באמת לא עושים את הפוליטיקה. מספיק שנעשה את העבודה שלנו… בוא נלך להתקלח, יהיה מה שיהיה!”
והוא טופח כעין טפיחת־עידוד על שכמו של שפיק, ושניהם צוחקים ועוקרים רגליהם ללכת. ואחרי המקלחת והתגלחת הם ממלאים את כרסם בחדר־האוכל ונופלים, כבדי־רגליים ומטושטשים, איש על משכבו, וישנים את שנתם.
רק לקראת שקיעה, כאשר קרני השמש הנוֹטה לערוֹב ממלאות את החדר, פוקח נון את עיניו כמשתאה, מעיף מבט ימינה ושמאלה ורואה שהוא שוכב בחדר לבדו. הוא מציץ בשעונו, מתיישב, פוער פיו בפיהוק ממושך, מתגרד בכה־ובכה, עד שהוא ננער ולובש את מכנסיו ונועל את נעליו הגבוהות. כשהוא מתחיל לשׂרוֹך אותן חוזר שפיק ונכנס לחדר.
“אתה יודע מה היינו צריכים?” שואל נון, תוך כדי פיהוק נוסף. “היינו צריכים נעליים כאלו כמו של טנקיסטים, עם שני רוכסנים משני צדדים: אתה מכניס את הרגל לנעל, מושך בשני הרוכסנים, ואתה נעוּל. לא מפסיד אף רגע”.
“זה נכון”, צוחק שפיק, ומוסיף ושואל דרך־היתול: “זה היה החלום שלך?”
“זה עכשיו החלום שלי”, מחזיר נון ועומד על רגליו. “עוד מעט זזים, מה?” הוא זורק סתמית. “אני רואה שאתה כבר מסודר ומצוחצח ומוכן ליציאה!”
ומיד הוא נדרך ותוהה: “היה משהו?”
“אותי העירו קצת קודם, אבל אני ריחמתי עליך”, מצהיל שפיק פניו. “רק כשראיתי שאתה לא קם, החלטנו בכל־זאת שמספיק לרחם עליך”.
“יש משהו?” שואל נון ומחיש מעשיו.
“יש ידיעה טובה: התצפית גילתה אותם, והסמג”ד שלנו נמצא פה ומחכה לנו".
“איפה הם?” נזעק נון, שכּבר כומתתו לראשו ואקדחו חגוּר על ירכו.
“מי? החוליה? ממש לא רחוק”, משיב שפיק במנוחה. “בוואדי. בכיוון כפר־הנשיא”.
“אהה” מתיז נון. “אז צריכים לרוץ!”
“מחלקה ב' כבר בשטח”, מרעיף שפיק. “הם סגורים”.
“לא! שוב לוקחים לנו אותם?” שוצף נון. “בוא!”
צעדיהם החפוזים רועמים במסדרון האפלולי. בכניסתם לחדר המפקדה הם מוצאים שם את הסמג"ד ואת קצין־המודיעין של גדוד־הצפון, עם קצין־צבא אחד, וארבעה מחבריהם שלהם – המפקח אִסמאעיל זוּהייר והמפקח אמנון בן־בסת, עם רב־סַמל שלום עוזרי ורב־סַמל שוּכּרי עזאם. מתחילה מיד מעין “קבוצת־פקודות”.
הקמ“ן הגדודי מציג את נתוני המודיעין כפי שנאספו עד לשעה זו: מדובּר בפירוש בחוליה המונה ארבעה אנשים, לא אנשי־צבא אלא שלוחים נבחרים ומנוסים של המודיעין הצבאי הסורי; הם מצוידים בנשק אוטומטי, מכשיר־קשר, רימונים וכמות של חמרי־חבּלה; הם נשלחו לשהייה ממושכת בשטחנו, תוך כדי סיורי־תצפית, יצירת קשר עם מודיעים במספר כפרים בסביבה הקרובה לגבול, עם אוֹפּציה לפעולות חבּלה ומיקוּש, האמורות להתבצע לאחר יצירת המגע עם אנשי־קשר מקומיים ובתיאום עמהם. זה להם יומיים שהם שוהים בשטחנו, ועד כה גילו סיבּוֹלת מעוּלה ויכולת ראויה־לציון של תנועה־בהסתר והתחמקות. הם מקיימים כאילו איזה קשר עם בסיס־האֵם שלהם. תצפית פלוגה ב' של מג”ב איתרה אותם בנקודת־ציוּן כך־וכך לפני כשעה ורבע.
הסמג"ד ממלא אחריו בכמה משפטים יבשים, מתאר את ציר־התנועה של המחלקה הנמצאת כבר בשטח, מגדיר את משׂימת המחלקה היוצאת עכשיו, מסמן במפה את המארבים הנוספים, מורה על הנקודות הרצויות ביותר ליצירת מגע־אש. יש לאלץ את אנשי החוליה להסגיר את עצמם – ורק באין ברירה, לחסלם.
קצין־הצבא מוסיף כמה משפטים להערכת משימתה של החוליה בהקשר הרחב יותר של פעילות המודיעין הצבאי של האויב כהכנה למערכה נרחבת, מפרט דרכי התקשרוּת ודיווּח לחוּליית־המעקב של פיקוד־צפון.
“יש שאלות?” שואל הסמג"ד ומדליק לו סיגריה.
“מסתבר עכשיו”, שואל רב־פקד נון חצור, “שהחדירה היתה קרוב למוצב שליד הגשר. אפשר לדעת איך זה לא הבחינו כבר שם בחוּליה?”
“היתה כאן בפירוש רשלנות”, משיב הסמג"ד בנימה בלתי־מסותרת של מרירות. “אנשי החוליה הסתמכו על תצפיות ממושכות מקודם, וכנראה הבחינו שיֵש כמה דקות של בַרדָק בזמן החלפת המשמרות בערב, והם ניצלו את זה. הענין נבדק עכשיו, ואני מקווה שמישהו בצבא יתן את הדין”. הוא מפזל מבט אל קצין־הצבא ומוסיף: “ושלא יטשטשו דברים”. ועוד הוא מפטיר בנהימה: “אבל לעצם המשימה שלנו זה כבר לא משַנה עכשיו, כמובן”.
“יופקו לקחים”, ממלא קצין־הצבא אחריו, פניו חתומים.
“מה בנוגע לפצצות־תאורה?” שואל המפקח בן־בסת.
“לוקחים אִתנו”, מקדים פקד שפיק ומבהיר. “השימוש, לפי הוראות־קבע”.
“גששים?” מוסיף בן־בסת ושואל לאקונית.
“אחד יספיק לכם”, משיב הסמג"ד, מסיט ציצת־שׂער מעל מצחו. “אחד כבר נמצא עם הכוח שבּשטח”.
והוא מוסיף נמרצות, אגב חיכּוך כף אל כף:
"אז זהו, חברים! אם אין עוד שאלות, אני מציע לזוז. חבל על כל רגע! "
ובתוך שתים־שלש דקות יוצאים ששה קוֹמנדקָרים עמוּמי־פנסים של מג"ב לדרך לתוך ערב שטוף אור, אורו של ירח מלא, מוּכּה־צהבת. בראשון יושב רב־פַקד נון חצור במושב הקדמי ליד סַמל ארווין, נהגו הצמוד. בשני יושב פַקד שפיק מנצוּר במושב הקדמי; בשלישי, רב־סַמל שלום עוזרי; ברביעי, מפקח אִסמאעיל זוהייר; בחמישי, מפקח בן־בסת; בששי רב־סַמל שוּכּרי עזאם. על כיסא־הגשש – פיתוח מקורי שעליו גאוותו של משמר־הגבול – המורכב על הפּגוֹש של כלי־הרכב הקדומני יושב הגשש הבדווי־הגלילי הוותיק והמנוסה, סמל־שני נבּיל אבּוּ־ע’נים. הכוח כולו מונה כשלושים איש, דרוכי חושים ונשק, עמוסים ציוד־לחימה ככל שיוכלו לשאת עמהם.
לאחר דקות קצרות של נסיעה בכּביש מַטה נון את השיירה הקטנה אל דרך־עפר הפונה דרומה־מזרחה. כלי־הרכב מרחיבים רווחים, ובהילוך אִטי הם מגיעים בתוך זמן קצר אל תלולית הנשקפת על הוואדי. שם הם נעצרים, והמפקדים יורדים מן המכוניות ומחליפים ביניהם כמה מלים על מפּה נפרשׂת באורו של פנס־כיס. שליש מן הכוח, עם שני המפקחים, זוהייר ובן־בסת, יישארו במקום לצרכי רֶתֶק או חסימה; היתר מתחילים בגלישה זהירה לתוך הוואדי החרב, בעקבות סַמל ארווין הצועד ראשון ומחפּה בתת־מקלע על נבּיל הגשש; צועדים ונעצרים לרגעים, כולאים נשימתם, נזהרים שלא להקים רעש למעלה מן ההכרח.
נון מתקשר ברשת אל הכוח הנמצא כבר אי־בזה בשטח. הללו, מסתבר, סורקים במרחק כשני קילומטרים וחצי צפונית־מזרחית מהם, מתקדמים משני עברי הוואדי, אך ככל הנראה איבדו את עקבות החוליה. כוח ב' יִפנה אפוא בעיקרו מערבה, אך ישלח חוּליה אחת אל המישור המסוּלע שמעבר לוואדי דרומה.
“מצאת משהו?” שואל פַקד שפיק מנצוּר במכשיר־הקשר.
הסיור שהקדים אותם בוואדי “עשה בילבול גדול”, מחזיר נבּיל. “צריכים סבלנות… אבל מזל שיֵש ירח… יהיה בסדר, נמצא את הממזרים!”
עפר תחוּח. הוואדי חרֵב, אך לא מזמן עוד היו בו מים, כנראה. לכן עדיין העפר תחוּח. יבש אבל תחוּח, כמו בשׂרה של גאולה.
זה היה בליל־ירח כמו זה, על המזרן התחוּח בחדר־המיטות של ידידתה, במרומי הכרמל. מצע רך ותחוּח כזה לא ידע נון מימו. פתחו את התריס, בשקט, והירח היה עליהם במיטה. בחוץ היה קר, אבל בבּית פנימה הסקה מרכזית. מתי זה היה? בסך־הכל לפני חדשיים? טוב שיש ידידוֹת כאלו… ראשה הגדול על הכּר, צבע־הפלָטינה של שׂערה הרך מבהיק באור הירח המלא, בשׂרה הלבן הרעב הצמא התחוּח. עיניה העצומות בחזקה, ידיה הלופתות את חלציו.
נבּיל נעצר, והכל נעצרים אחריו. הוא מתכופף אַרצה, מאיר בפּנס, ממשש, מריח.
מה היא מוצאת בי? את השיחזור של גיל־ההתבגרות, את נעוריה האבודים במושבה, את שׂמחת־הנקם שבּבגידה בבעל מצליח, טרוד, שׂבע, מרוצה־מעצמו ואדיש?
“יותר חזק, אהובי… נון קטן שלי… אל תעזוב… כן, כן, את כולך אני רוצה – –”
נבּיל משתהה, פוסע פסיעה קטנה לאחור, שתים קדימה. דק ושפוף, כולו מרוכז, דרוּך ושקט, כמו חיית־בר קטנה.
שׂרוּעה וּממוּגגת בירח המלא מתנשמת כמו מפּוּח.
מה היא מוצאת בי? את “החיים האמיתיים?” את “איש־השׂדה?” את ה“פרימיטיבי”, כמו אז?
נבּיל נותן אות להמתין, מתקדם בשפיפה עוד כמה פסיעות, ארווין מחפּה בכריעה.
מה איכפת לי מה היא מוצאת בי? אני צריך להפסיק לחשוב עליה בכלל. מה פתאום באה למלא לי את הראש – עכשיו, ברגעים כאלה?! קח את עצמך בידיים, בן־אדם!
“גבר שלי… כל־כך טוב לי אִתך!… נכון שגם אתה טוב לך אִתי?… אנחנו נולדנו זה לזה… נכון שאתה הגבר שלי, שלי, שלי?”
קולו של נבּיל מנסר במכשיר־הקשר, ענייני ורגוּע: “זה טרי… מלפני שעה בערך… עברו פה ועלו למעלה, ימינה”.
“אתה בטוח?” שואל נון בלהיטות.
“נביל אמר”, מחזיר הגשש, מתחיל לטפס במעלה הגבעה הנמוכה שלימינם. ומוסיף: “אני חושב הם חצו הכביש פה על־יד”.
טנדר מתקרב על הכּביש מצד מזרח. מהקיבוץ, מן הסתם. אנשי־המשמר ערוכים לאורך הכביש, מציצים בו מזוויות עיניהם. נהג הטנדר מעיף בהם מבט, מנופף לשלום בידו השמוטה על דופן רכבוֹ, מחיש נסיעתו.
“כן, הם יצאו מן הוואדי”, לואט נבּיל, שלאחר שחצה את הכביש הוא צועד אט אך לבטח בין כמה שׂיחי־הרדוף. “הם ארבעה, זה רואים עכשיו”.
בשוּרה רחבה צועדים עכשיו כולם מערבה, כלי־נשקם נטויים בידיהם נוכח ההרים המכסיפים מהם והלאה באור־הירח.
עפר תחוח. עקבֵי לחוּת בשׂדה־שלחים. יותר חזק. יותר מהר.
מה אתה מוצא בה?
חי־חי, את מה שהיא נותנת!
למה הגסוּת הזאת פתאום? זה לא אתה. אתה לא כזה.
באמת?!
היא בשבילי מה שאני בשבילה. זָכָר קדמון. מוּכּר מאז־ומתמיד, אבל אלמוני. בלי שֵם, אולי בלי פרצוף. רק גוף אחד. רק אבר אחד. “והייתי צלם לך. זָכָר”.
מניין זה בא לי? לא זוכר.
מה שהיא צריכה, היא מקבלת. ומה שאני מקבל, אני לוקח.
תפסיק לחשוב על זה עכשיו, שומע?! מצאת לך זמן, באמת…
אנו מתקרבים כבר לשדה־התעופה.
אולי הם החליטו לחבּל שם?
אם כך, אולי גם טמנו מוקשים למי שיילך אחריהם? ועל־כל־פנים, כדאי לשדר לבּסיס שיזהירו את האנשים בשדה־התעופה… ואולי כבר היה מי שהזהיר אותם קודם?
מה זה? נבּיל שוב מסתובב ומתחיל לחזור בכיוון הוואדי.
“כן”, מאשר נבּיל במכשיר־הקשר. “הלכו בחזרה. אולי נפחדו, אולי רוצים לשגע אותנו!”
שוב חוֹצים את הכביש וממשיכים בוואדי מערבה, בשורה ערפּית.
נון מתקשר אל רב־פקד שמעון גדיש, מפקד המחלקה השניה, מודיע על המימצאים. הלז מתקשר אל הסמג"ד בבּסיס, מבקש אישור להפסקת פעילות במזרח הגיזרה, מקבל הוראה להחזיר את הכוח מיד לכלי־הרכב ולהביאו אל הכּניסה לשדה־התעופה.
“פה הם חיכּוּ”, מבשר נבּיל על המימצא האחרון. “אולי לפני חצי שעה ישבו פה”.
“כן”, מסכים ארווין, המאיר בפנסו. “ועישנו סיגריות. אני רואה את הבּדלים”.
“נכון”, מאשר נבּיל, גוהר כמעט לארץ. “רצו קצת לנוח, הממזרים. עוד מעט הם ינוחו לגמרי”.
“ארווין, להיזהר”, יועץ נון בקשר. “זה יכול להיות פתיון. שׂים עין אם יש סימנים של מיקוש… גם אתה, נבּיל: שים לב! לא לרוץ! יש לנו זמן. אני רוצה תפיסה נקיה, שומע? שנחזור כולנו שלמים!”
“אִנשאללה”, מפטיר נביל, בחיוך נשמע־לאוזן.
… אחר־כך אתה מדליק לה סיגריה. היא מפריחה לך סילון של עשן לתוך הפּנים, זנוּתית כזאת, כמו האיטלקיה ההיא, ימח שמה. ובאור הרשף של הסיגריה מסתכלת לך ישר בעיניים. “תישאר כך, אל תזוז, גבר קטן שלי!” ואתה נשאר זקוף מעליה, מרגיש את עצמך כל־כך גדול וגאה, מרוּקן ומלא.
“משהו לא בסדר”, פוצח נבּיל, תמהּ ומודאג.
הכל קופאים על מקומותיהם. נון ממהר אל ראש הטור, מתכופף אל נבּיל.
הלז מסב פניו אל נון: “פה הם עמדו עוד פעם ושׂמוּ איזה ילקוט על האדמה, אתה רואה?”
יש סימני הידוּק ויישוּר בעפר התחוּח. “שׂמוּ משהו, מה?” שואל נון.
“יכול להיות”, משיב נבּיל ומשתטח על האדמה, שב למשמש ולרחרח, נרתע ונזקף מלוא קומתו, משפשף ידיו. באור־הירח מסתמנת כעין חרדה בתבלול עינו השמאלית.
“נזמין את הגַלאי?” מסנן נון מבין שיניו.
“בטח”, לוחש נביל, פוסע לאחור, פולט יריקה של שאט־נפש.
“גַלאי קדימה” משדר נון. “כל אחד תופס מחסה!”
“מחסה!” עונים כמה קולות כבושים במקהלה.
בחור אחד עוּל־ימים, פלוּמת־שׂפם רכּה וצהבהבּה מעל לשׂפתו העליונה, קרב לגשת, נושא גַלאי־מוקשים. לאחר בדיקה ממושכת למדי בכּלי הכּבד שבּידו הוא פולט אנחת־הרווחה, נועץ דֶקֶר באדמה. הדקר מחטט ונובר, מקיש וממַלט צליל של פחית ריקה.
“עשו צחוק מאִתנו”, מסכם ארווין ומגיח ממקום־המסתור שבּחר לו מאחרי נבּיל.
“אבל הם עובדים בשׂכל”, מעיר שפיק, העומד עכשיו סמוך לנון. “בינתיים הם מתקדמים, ואנחנו ביזבזנו זמן”.
“וזה לא הכל!” מתלהט נון כמי שהאירה לו איזה הברקת־פתע. “אם יש להם שׂכל באמת, יחד עם קצת מזל, הם אורבים עכשיו לנו במרחק כמה מטרים לפנינו, על שתי הגבעות שם למעלה, ומשלשלים עלינו רימונים בזמן שאנו מסתובבים פה למטה ומגרדים את הביצים!”
“בחיאת אללה, מטומטמים!” מתקצף שפיק. “איזה מטומטמים אנחנו – –”
“או הם”, מצטחק נון. “בכל־אופן, נָרים כמה מהבּחורים לַגבעות… עם שוכּרי ועם עוֹזרי… ושיִקחו אתם את המרגמה לגבעה הימנית. שם קצת יותר גבוה”.
שפיק מתחיל לתת את הפקודות ברשת.
“שיעשו את זה מהר. אני רוצה לראות ביצוע!” מתמתח נון.
“אני אוהבת את הצלקות שלך!” היא אומרת וממששת תחילה את זאת שבּתחתית הסנטר, אחרי־כן את השניה שליד בית־השחי השמאלי, בעוד אתה מתוח מעליה כמו פסל, לָש בבלי־הדעת את שני שדיה כאחד, בעוד היא מועכת את בדל הסיגריה שלה במאפרה שעל השוּלחנוןֹ שבּפאת המיטה וחוזרת למשש אותך באצבעות הוזות־דולקות של ידיה השתים. “נכון שטוב לך אצלי? נכון שאתה משוגע עלי כמו שאני משוגעת עליך? למה איבדתי אותך כל השנים?!… לא, אל תגיד לי כמה! אני יודעת, אבל לא נעים לחשוב על זה… לא, עוד לא! חכּה לי, חכּה – –”
ההמתנה מתפוצצת בצרור אחד חטוף של תת־מקלע.
“על הגבעה משׂמאל!” נשמעת צעקתו של שוּכּרי עזאם.
“לתפוס מחסה! אל הגבעה משמאל – אש!” צורח נון בקשר, תוך שהוא עצמו בוטש, חמום ומתנשם, בין הטרשים במעלה הגבעה שמשמאל. ואל ארווין: “בוא, חפּה עלי!”
רב־פקד שמעון גדיש מדווח בינתיים שהמחלקה שלו נמצאת כבר בשדה־התעופה.
הסמג"ד, שקיבל דיווח על מגע־אש שנוצר עם החוליה המבוקשת, אינו מתמהמה ופוקד על מחלקה א' להגיע מיד בכלי־רכבה אל הכביש הראשי, להתרכז במצודת ראש־פינה ולחכות להוראות. הוא עצמו מתכוון לצאת עוד מעט “לַשטח”.
“כולם רוצים להיות שותפים”, רוטן נון בחצי־קול תוך כדי ריצה.
ארווין שמע אותו: “אנו נגמור לפני שהם יגיעו”, הוא קורא בהתלהבות אל נון, ממרחק תריסר פסיעות.
בהגיעו אל מרום הגבעה מבחין נון בהבזקי האש של הללו. הוא נופל אפיים אַרצה, צופה רגע קט, אומד את המרחק, מתקין לו עמדת־ירי נוחה ככל האפשר בין האבנים וגושי העפר, בסתר שׂיח כלשהו, עושה סימן לארווין מאחריו שיתפוס עמדה באגף לשמאלו, משַלח צרור אחד ארוך.
“הם מתחילים לסגת בזחילה לכיוון הכּביש הראשי”, נוהם נון לתוך מכשיר־הקשר שלו.
צרור ארוך משוּלח לעברוֹ. הוא טומן ראשו בקרקע בעוד זעקת־השבר של ארווין מתנפצת אליו, אל תוכו, בתוכו, כבוקעת ממִפלשי מוחו שלו.
הוא מפזל מבט שמאלה ורואה אותו מוטל מרחק־מה ממנו. “אולי ארבעה מטרים”, הוא מספיק לחשב מוּכנית, תוך שהוא ממהר להתגלגל אליו, פושט יד לתפוס בימינו.
ידו של הלז נשמטת, נטולת־חיים.
“כל־כך מהר זה בא”, חולף הירהור. “חובֵש!” הוא מתיז בתוך כך במכשיר־הקשר. “חובש! ארווין נפגע פה על־ידי, על הגבעה השמאלית!” כאחוז־דיבוק הוא מחלץ רימון מחגורתו. שולף את הניצרה בשיניו, שוהה כדי שבריר של שניה לכַוון, ומיידה אותו אל גושי־הבשר הנעים שם מערבית מולו, בזקיפת עכוזים, באנחות־חרדה בהולות, נשמעות־לאוזן, במרחק כעשרים מטר, לפי אומדן מיכני.
הרימון שלו וזה שנזרק מן הגבעה הימנית, מעבר לאפיקו של הוואדי, מתפוצצים בבת־אחת, כמו על־פי תיאום־זמנים על־אנושי.
בתוך הזעקות נשמע קולו של שפיק במגביר־הקול, קורא לאנשי החוליה להיכנע ולהניח את נשקם. “אם תיכּנעו”, הוא מבטיחם, צלול וחותך, “לא נפגע בכם לרעה!… יש לכם דקה אחת להחליט”.
“דחי’ילכּוֹם! אני נכנע!” נענה אחד מיד בקול־תחנונים מעורר־צמרמורת.
“שפיק, אל תאמין לו!” רועם קולו של שוּכרי עזאם. “תיזהר!”
“אם אתה נכנע, אני נותן פקודה להפסיק אש!” מוסיף שפיק ומדבּר אל הלז. “אני רוצה לראות אותך זורק את הנשק… את כל הנשק… ומרים ידיים!”
נון קם על רגליו, רימון שלוף־ניצרה מהודק לו באגרוף קמוץ, ומתחיל לצעוד אט־אט לעבר האיש המתחנן על נפשו. זעקת־מותו של ארווין עודה מהדהדת בקופסת־גולגלתו, צעדיו מתנודדים בין האבנים.
“רק שלא אפּוֹל פה פתאום אַרצה כמו איזה אידיוט”, חולף בו איזה הירהור.
דמות אפלה, ראשה עטוף כּפֹיָה שחורה בעקָל שחור, ידיה מורמות ברעד, מתחילה לצעוד לעברו.
“תיזהר, נון!” צועקים אליו מן הגבעה שמנגד.
כפסע מאחריו מוּטח צרור. אזניו מתחדשות וכאיש המוּם הוא משתטח שוב אַרצה, הרימון עודו מהודק באגרופו הקמוץ.
“כולם גמורים”, מכריז מישהו בקשר, קולו רועד אך מתאמץ להביע קור־רוח.
“למה, שוּכּרי, למה?!” צורח נון, אחוז תזזית־חימה, מקפיד בתוך כך לא להרפּוֹת מן הרימון.
“יא חמור!” נשמע קולו של שפיק, המגיע טרוּף־נשימה עם החובש. “הוא הודיע שהוא נכנע, לא?!”
“ואנו היינו חייבים להביא אותם שבויים”, ממלא נון אחריו בצעקה צרודה. “הוא היה היחיד שנשאר לנו, אידיוט!”
וכבר הוא נושא רגליו ללכת לעבר השבוי שלא נשאר.
“רב־פַקד, עמוד!” פולט שוּכּרי בקול נשבּר, אחוז־אימה.
נון קופא על עמדו, מתעשת. בהטיית־ראש חדה הוא מסב פניו אל שוּכּרי.
“היה לו רימון ביד? אתה ראית?” הוא שואל, הססנית.
“יש לו”, משיב הלז, בצעקה כמעט. “חַי”.
“הוא שלף…?”
“חי, חי!” חוזר שוּכּרי.
“ואתה ראית?” תמה נון. אולי יש קצת התפעלות בתמיהתו, וכלאחר־פה הוא מורה לשפיק: “תגיד בַקשר שאף אחד לא ניגש אל ההרוגים. עוד לא”.
“קיבל ישר במצח”, מדווח החובש, אימה בעיניו שלָבנן מבהיק באור־הירח.
“ארווין?” מפטיר נון.
“כן… בדיוק מעל שורש האף… מת במקום”.
באחת מטה נון את גופו הטיית־יידוּי לאחור, צועק: “אַרצה, כולם!” ומטיל את הרימון, הלפוּת באגרופו זה־כמה, לעֵבר חוליית ההרוגים. הוא עצמו משתטח בפישוט־אברים, אוטם אזניו בכפּותיו.
“זהו!” הוא לוחש לנפשו בקוּמו על רגליו לאחר ההתפוצצות, מקנח ידיו במדי־השׂדה שלו.
ועכשיו האותות המוּכּרים: המתח הנפוג בהדרגה, אנחות־ההרווחה, דישדוש נעליים, קירקוש מכשירי־קשר, קישקוש בריחי רובים, גרירת ארגזי תחמושת, בליל קולות דוברים.
“שוכּרי!” קורא נון, מוּתש אך מפוּיס, “דַווח ברשת”.
שפיק מושיט לו מֵימִיה. “תשתה”, הוא אומר, “אתה בטח צמא כמוני”.
נון מעָרֶה את המימיה אל גרונו, מוחה פיו, מחזיר אותה לשפיק.
“וַאללה, זה היה בַמקום”, הוא מודה.
“כל העסק לקח איזה חמש דקות”, מסכּם שפיק, מביא אף הוא את המימיה אל פיו.
“אבל לקח גם את ארווין”, משלים נון.
“הלך, מסכּין! אללה יִרחמוּ”.
“אמרתי לו לחפּוֹת עלי”, מתייסר נון, עוקר לגשת אל החלל.
“כל כדור והכּתובת עליו”, זורק שפיק סתמית, נלווה אליו.
שני אלונקאים משתוחחים אל ארווין, מאירים עליו בפנסים, ממתינים לנון.
נקב קטן במצח, וחוט דק של דם, וגלגלי־עיניים מהוּפכים, ושׂפתיים קפוצות החלטית.
נון נותן להם אות בידו והם מרימים את האלונקה. עיניו נסמרות אל מקום נפילתו, אל העפר, אל העשבים הדלים שהוטבּעה בהם חתימת גופתו.
“צריך לסמן את המקום”, מפטיר נון, בוהה סביבו כמחפש עצם כלשהו שיוכל לשמש ציוּן ארעי. “היה גבר. אחד מהטובים”, הוא מוסיף.
“מהכי טובים!” מאשר שפיק.
“אחד כזה”, ממשיך נון בקול חנוק, “באמת חבל עליו”.
שפיק מניח יד על כתפו של נון. יד תומכת, משתתפת, מנחמת. “לא היה לו אף אחד, אני חושב”, הוא מפטיר.
“אף אחד בכלל”, נענה נון. “רק חבֵרה שהוא אהב. בנתניה”.
“כן?” תוהה שפיק. “אני לא ידעתי”.
“כן”, מאַמת נון, “הבּחור לא דיבר הרבה. לי היה מסַפר לפעמים, בנסיעות שלנו. בדרכים”. והוא חוזר ומדגיש: “לפעמים”. ומוסיף: “לולא המקרה, הם היו מתחתנים… אני חושב”.
נשמע שאון מנועים של קוּמנדקָרים מתקרבים. אי־מזה קרֵב גם טירטור של מסוק. כמו רוח־רפאים צץ נבּיל ועולה מאפלת הוואדי.
“היית בסדר גמור”, נסוב אליו נון, אוחז בידו. “כמו תמיד”.
“אבל הם הצליחו לסדר אותי, המנוּולים!” מתיז הלז. עלבון יש בקולו, וזעם. ובכאב הוא מוסיף: “והרגו לנו את ארווין, ימח שמם וזכרם!”
זרקור חזק מציף באורו את הגבעה הקטומה שעליה הם עומדים.
“זה הג’יפ של הסמג”ד, אני חושב", מפרש נביל.
“כנראה”, מתיז שפיק. “עכשיו אפשר יהיה להחליט איך לגמור את הענין”.
“עכשיו גם נקבל על הראש”, מנבא נון.
“אנחנו לא אשמים”, מפייס שפיק. “אי־אפשר היה אחרת. ככה זה כשמתחילים באש, אתה הרי יודע: מה שמתכננים על־יד השולחן זה דבר אחד, ומה שקורה בשׂדה דבר אחר”.
“זה גורל שלהם, הממזרים”, מתרגז נבּיל, מדליק סיגריה מעוקמת. “יותר טוב ככה, שנהרגו. בחיאת אללה!… רק חבל על ארווין… איזה בחור!… זה היה גיבור זה, לא היה מפחד משום דבר… הם כולם לא היו שווים שיערה אחת שלו!” והוא מסיים ברקיקה רווית ניקוטין: “חרא!”
“התחלת לעשן, נביל?” מקנטר שפיק דרך־חיבּה.
“חס־וחלילה”, מתנצל נבּיל. “אני יודע זה לא טוב בשבילי… רק מתי יוצאים לפעולה אני לוקח אִתי קופסה: מגיע איזה מצב שהבן־אדם צריך הסיגריה, כמו עכשיו… בחיי, יש אולי שלוש חדשים שאני קניתי הקופסה”.
הג’יפ מקרטע ונאנק ומגיע עדיהם. הם מאהילים על עיניהם כנגד עצמת אורו של הזרקור, והנהג מכבּה אותו לרגע קט וחוזר ומדליק.
הסמג"ד קופץ מן הג’יפ, שמנועו מוסיף לפעום. האיש נרעד קימעה, מתייצב, סוֹפק כף אל כף כאילו נתקף איזו צינת־פתאום, ניגש אליהם בהילוך מתנודד, ראשו מורכן.
“אז מה?” הוא מטיח. “עכשיו יגיע צה”ל בהליקופטר ויגיד שאי־אפשר לסמוך עלינו ויוציא לנו את החבילה מהידיים, הה?"
“ככה זה?” תוהה נון.
“ודאי שככה זה”, מחזיר הלז בהטעמה, בחימה כבושה. “המודיעין לא יחמיץ הזדמנות כזאת”.
“טוב, צביקה”, מנסה שפיק לפייס. “אנחנו כבר רגילים ככה, נכון?”
“לא, זה היה חרבּון”, הוֹגה נון. “אין מה להכחיש. גם פיספסנו, וגם שילמנו”.
“ארווין?” נענה הסמג"ד. “זאת באמת מכה!” הוא זוקף ראשו, בוהה נכחו, בוטש בחוֹד נעלו בעפר.
“זה היה קְרָבי בַדם… חומר מצוין… בעוד שנה הייתי רואה אותו מפקח, לולא – –”
סמוך מאחריהם, בצניפת אבק ובסאון רוֹטוֹר, נוחת המסוק. נבּיל חומק לו בשקט הצִדה ונבלע בחשכה, מהלאה לזרקור המסַמא, הקצינים אוטמים אזניים, מסיבים פנים, צועדים אל המסוק, שממנו הנה מגיחים, רעננים וחמוּרי־סבר, אחד רב־סרן שני סגנים ושלושה מש"קים.
הטייס מַדמים את המנוע, קופץ אף הוא החוצה, לשאוף אוויר ולחלץ עצמות. מכשיר־הקשר שלו מוסיף לזמזם.
המפַקד הבכיר, איש־אמ"ן חבוש כומתה, לוחץ ידיים. “נעים מאד”, הוא אומר, מלוּטש־נימוסים, “קוראים לי רָן”. חבריו ניצבים מימינו ומשמאלו, מחרישים.
“אני צביקה”, מחזיר הסמג"ד. “אנחנו כבר מכירים”.
“סגן־ניצב וינר, כן?” נענה הלז, בהיסוס קריר. “נכון. כך נדמה לי…” במבּטיו הוא בוחן את נון ואת שָפיק. “רב־פַקד חצור, אני מניח… פקד מנצוּר… נכון?”
שניהם נענים לו בניעי־ראש מאוּפקים.
“אז מה העניינים כאן?” פונה רב־סרן רן אל הסמג"ד, מישיר מבט, נעימת דיבורו תוקפנית.
“אתם מדוּוחים, אני חושב”, נענה צביקה. “לנו היה הרוג אחד. ושם”, הוא מניף בזרועו סתמית, “ערימה של גוויות. ארבעה, אני מניח… וזה שלכם”.
“ואף אחד לא בדק אותם עד עכשיו?”
“חיכּו לכם”, נענה הסמג"ד, לא בלי קורט של עוקצנוּת.
“אני מבין”, ממשיך הלז, משלב ידיו על חזהו, בוהה נכחו. “אתה מגן על הקצינים שלך, וזה יפה מאד. זאת חובתך. אבל, עם כל הכבוד לוותק שלכם, ולדרגות שלכם, אני חושב שהיתה כאן החמצה חמורה וצריך יהיה לקיים בירור… ואתה ודאי יודע למה”.
“מישהו יצטרך לשלם, מה?” מתיז צביקה, מריר, מתאמץ להבליג.
“נכון”, באה תשובה חותכת מבין שפתיים הדוקות.
“מישהו שילם”, זורק נון.
“לא לזה אני מתכוון”, מתרתח הקצין, צהבהב ודק־שׂפם, כל עמידתו מפיקה מרוּת, “אף־על־פי שגם בזה עוד צריך יהיה לעשות חשבון”.
“זה חשבון פנימי שלנו”, מתריס שפיק.
“בסדר”, ניאות רב־סרן רן, נותן מבט בפַּקד.
“טוב, מה קורה עכשיו?” שואל צביקה, מעשית. “אתם צריכים עזרה, או שאנו משוחררים?”
רב־סרן רן, מעשי אף הוא, רשמי כמעט בנעימת דיבורו: “אני לא באתי הנה לתת פקודות. אין לנו סמכות לתת פקודות לכם, זה ברור. מג”ב זה מג“ב, ואנו יודעים יפה מאד להעריך מה שהוא עושה. בייחוד בגיזרה הזאת… אבל לנו באמ”ן היה ענין מיוחד בחוליה הזאת, וברור מדוע. הידיעות שהיו הסיבּה והבּסיס לפעולה הזאת שלכם באו אלינו ויצאו מאצלנו, ולכן גם התיכנון נעשה בשיתוף עם האנשים שלנו“. הוא מישיר מבט אל הסמג”ד צביקה ושואל: “אני מקווה שעל זה אין ויכוח, מה?” ותוך שהוא מתיר זרועותיו השלובות לו על חזהו וכורכן מאחרי גבו, הוא ניצב בכעין עמידת־נוח וממשיך: “כל זה היה מכוּון לכך שנוכל לקבל את האנשים של החוליה ולחקור אותם באופן יסודי, לַצרכים שלנו. והכל היה מובן, ומוסכם, ומתואם – עד שבא הביצוע בשטח ו – –”
“אדוני הצעיר”, משסעו נון בריתחה, “תמיד הצרות באות בבּיצוע בשטח, מהסיבה הפשוטה שהצד השני לא מתוֹאם אִתנו!”
“אני מבקש ממך”, מחזיר לו הלז בתקיפות יהירה ומדגשת, “לא להרים עלי קול! ואל תקרא לי ‘אדוני הצעיר’ – אם אתה לא רוצה שאקרא לך 'אדוני הזקן”'.
“כן, כן! רגע אחד”, ממהר צביקה להפריד כביכול בין הנצים, “אנחנו לא נמצאים כאן בשביל לפַתח קונפליקטים… ואין לנו ריב על פרסטיז’ה… עכשיו, אם לא הצלחנו לתת לכם אותם חיים, לפחות קַבּלו אותם מתים… בינתיים העסק גמור, וצריך עוד לפנות את השטח ולהחזיר את האנשים לבסיס. מבּחינתנו, הם עשו די, והם בקושי יספיקו לנוח לפני שייצאו שוב לעבודה”.
“אוֹהוֹ!” ממלא אחריו שפיק. “אצלנו עבודה אף פעם לא חסר!”
“טוב”, אומר רב־הסרן, קצר־רוח אך צונן, “אם להיות מעשיים, בכל־זאת, אז אנו צריכים פה רק להציג כמה שאלות למפקדים שפּעלו בשטח, ואולי גם לַגשש… וקודם־כל אנו צריכים לקבל את הגופות”. ובנימה ארסית יותר הוא מוסיף: “עם כל מה שקשור בזה – מסמכים, ציוד, וכל השאר… בשביל זה, אני מתאר לי, צריכים כמה אנשים – גם גַלאי־מוקשים, ליתר בטחון – והזרקור, כמובן, צריך להישאר, אפילו שאני אישית לא מתלהב מהתיאטרון הזה…”
הסמג"ד, המפזל מדי־פעם מבטים אל נון, ממהר לתפוס באמת־ידו בטרם יתפרץ. “נון, עוד קצת סבלנות, בחייך!” הוא מפטיר, לרסנוֹ.
“חבל שהוא לא בא למערכה הקודמת של ההצגה”, מספיק נון לומר בחצי־קול, אך הפעם משׂכּיל רב־סרן רן לא לשמוע.
דומה כאילו הכל חשים הקלה כאשר מתחיל קול לנהם במכשיר־הקשר שבּמסוק. אחד המש"קים נחפז לקפוץ לשם ולקבל את הקריאה. רן לובש חשיבות כפולה־ומכופלת כשמתברר שהוא נקרא להקדים את שובו למטה־הפיקוד.
על רגל אחת מחליטים עכשיו על סידורים חלוּפיים להעברת “החומר” לאנשי־המודיעין, בבּוקר עם השכּמה. כמין רֶכֶב בסרט של מדע בדיוֹני מתרומם המסוק על נוסעיו ונעלם בשאון מנסר ובאורות מהבהבים.
גופתו של ארווין, עטופה שמיכות, מונחת לבסוף על אלונקה בקומנדקר שאותו הסיע בתחילת הערב. נון מתיישב לצד סַמל עזיז, הנוהג ברכב המחזיר עכשיו את ארווין לבסיס־היציאה.
דוּמם הם מיטלטלים בדרך־לא־דרך בין שדות, מן הוואדי לכיוון שדה־התעופה. אחר־כך עוברים על גבי המסלול, השיירה כולה אחריהם, ומשם, בשוּלי אדמות הקיבוץ, בחזרה לכּביש המוביל למצודתם.
מעניין, מתנצנץ הירהור במוחו המיוּגע של נון, מה הסיבּה שבגללה הזעיקו את המפקד הצעיר והחצוף ההוא בחזרה בדחיפוּת כזאת למטה־הפיקוד.
זה מוכרח להיות משהו רציני, אחרי הכל. האם זאת אומרת שמתחילים להזיז את הכוחות הגדולים?
“מה השעה, שוּכּרי?” הוא שואל, מבליע פיהוק.
שוּכּרי מעיף מבט בספרות הזרחניות של שעון־היד שלו. “עוד מעט אחת”, הוא משיב. ובאנחה קלה הוא מוסיף: “ואני מקווה שלא יעירו אותנו בבּוקר בארבע!”
נון מהמהם משהו בתשובה. עיניו נעצמות כמעט.
אבל מעניין, הוא תופס עצמו מהרהר, מה היה החלום של סרח. שלה ושל לוסי.
‘משהו נו־רא’, היא אמרה. בעצם, צָדקה. נשים! יש להן או אין להן איזה קשר לכוחות שלמעלה מן השׂכל, למעלה מן הטבע?
אנשים תמיד פחדו ממכשפות. לא כל־כך ממכשפים.
ראו בהן עוזרות של השׂטן.
יש דבר כזה, שׂטן?
אולי הוא שהכניס לי כל פעם לראש – קודם, בזמן היציאה – את גאולה דווקה. גאולה שפירא. סליחה, ארדיטי…
“תגיד, שוּכּרי”, הוא שואל, “אתה מאמין בשׂטן?”
“מה אתה שאלת?”
נון חוזר על שאלתו, חש עצמו מטוּפש קימעה, אך ממתין לתשובה.
“אני באופן אישי”, משיב שוּכּרי, באי־נוחות שבּמבוכה, “לא הייתי אומר שהוא באמת קיים. אבל יש הרבה אנשים שמאמינים. ואם… אם אתה שואל את זה בגלל המקרה של הלילה”, והוא מניד ראשו לאחור, כמכַוון אל הגופה המוטלת ברכבם, בין יושבי הרֶכֶב ההסוּיים, “אז אולי יכולים להאמין… אבל קשה להגיד אם זה מן השׂטן או מאַללה”.
אולי זאת היתה נקמה כזאת, מהרהר נון כמו בבלי־דעת.
נקמה? נקמה על מה? של מי?!
מה פה נקמה? החלום של סרח? הצרור שחיסל את ארווין?
של גאולה? על מה? על זה שהפסקתי את הפּגישות שלנו, שהתחמקתי, לא עניתי על טלפונים? – מאז הלילה ההוא האחרון בבּית על הכּרמל, אחרי שהיא היתה בטוחה ודאי שאני אצלה בכּיס – –
אז מה? המוות של ארווין זאת נקמה בי? נקמה שלה?
והחלום של סרח זאת נקמה על הקשר שלי עם גאולה?
רגע אחד, הוא מתעורר מהזייתו, בוא נהיה קצת הגיוניים!
התורָן בשער פותח להם, מנופף בידו בחוֹם, בהתרגשות.
נון קופץ מן הקומנדקר, נכנס למצודה, זורק שלום ליומנַאי הקם ממושבו לקראתו.
“הלך לנו ארווין, מה?” מקונן לוּטפי, היומנאי, בכּניסה. עיניו קמות.
“הלך”, נעצר נון לידו, צונח על כיסא, משעין מרפקו על קצה השולחן, תומך מצחו בידו כתקוּף חוּלשת־פתע – ואחר־כך הוא נושא עיניו ושואל: “היה משהו חוץ מזה, לוטפי?”
היומנאי מרים עיניו לתקרה, מקמט מצחו קימעה. “כן”, הוא אומר, “גברת סרח צילצלה פעמיים־שלש. היא ביקשה שתתקשר ברגע שתחזור”.
“בסדר”. הוא משפשף את מצחו, את עיניו, מוסיף ושואל: “היה עוד משהו?”
“כן”, נענה לוּטפי בהתעוררות, חוזר אל מושבו. “לא מזמן היה בראדיו – –”
“מה, מה?” דוחק נון בשקיקה.
“שנאצר הודיע שהוא סוגר את הכּניסה למצרי־טיראן”.
“זאת מלחמה”, פוסק נון וקם שוב על רגליו. “עכשיו זה כבר בטוח!”
פרק שלישי: בסוּגר 🔗
מאי־יוני 1967
א. יום ראשון לספירה 🔗
כשהעיר הטלפון את יהושע חצור בשעה רבע לשמונה בבּוקר חש, קודם־כל, ברֵיח תמרוקיה של נורית בחדר, ומיד אחרי־כן חש בהיעדרה. המייתו האיתנה של הים הקרוב מילאה באחת את אזניו וצינה קלה סימררה את עורו כשהגיח מתחת לסדין הקמוט וקפץ אל השידה המגולפת, שעליה מונח היה הטלפון, שחור ומרושע.
“בית גולדמן”, הפריח לתוך הפּוּמית, סתמי ומנומנם.
הקול מן העבר השני היה קול של נערה. הוא נשמע כמרחוק, והיו הפרעות בקו.
“את סַמל יהושע חצור”, אמרה הנערה.
“בוקר טוב”, השיב יהושע, מתעורר לרגוז, כמי שתובע את מִזער הנימוס המתחייב מן הצד השני.
“אני לא שומעת טוב… זה אתה, יהושע?”
“כן, זה אני!” החזיר. ובהרמת־קול: “בוקר טוב מי זה שם?”
"פה דליה מהפּלוגה… כל הלילה אנו מחפשים אותך בכל הארץ!… מדוע הטלפון שלך לא – – "
“מי זאת, דליה?”
“כן, דליה מהפּלוגה…”
“אז למה אַת לא אומרת?”
“אני אומרת… אמרתי שחיפשו אותך כל הלילה… בכל הארץ…”
“רק אני חסר לכם?” הוא מתרעם. “יש לי אַפְטר עד שעה ארבע. אַת צריכה לדעת – –”
“יהושע!” היא מפסיקה, בקוצר־רוח זעוף, “תשכח מזה!… אם אתה עוד ישן, אז תקום מיד ותקח את הרגליים ותחזור אלינו – לא חשוב איך – אבל תיכף ומיד!”
“אַת יודעת שעוד לא אמרת אפילו ‘בוקר טוב’!” הוא גוער, בין פיהוק לפיהוק.
“יהושע, אין עכשיו זמן לשטויות! אתה שמעת אותי, כן? צריכים אותך פה דחוף! הבנת? דחוף!”
“אבל למה דווקה אני, לעזאזל?!” הוא מתקצף.
“אני סוגרת, יהושע… אני הודעתי לך, וזהו!… בִפקודה…” ובקול ממוּתק מעט היא מסיימת: “ש– לום!”
“רגע, רגע… דליה!… האלו, דליה? – –”
באמת סגרה, הפּשפּשת, הוא מהרהר לנפשו, כמעט בקול, טורק את השפופרת, צונח על השרפרף בין המיטה לשִידה… מה זאת אומרת: חיפשו אותי כל הלילה? עובדה שעכשיו היא השיגה אותי, הדליה הזאת. הרי המספר הזה רשום אצלם במשרד הפלוגה… הוא שולח ידו אל מתחת לכּר שעל המיטה, שולף את שעונו ומציץ בו: 7.48.
אהה! תפסתי, הוא מבליע חיוכו. נורית ודאי הוציאה בשקט את התקע של הטלפון, שלא יפריעו לנו, והחזירה אותו לשקע רק ברגע שיצאה מהבּית בשביל להגיע למשרד שלה בקריה. מַמזרתה, נורית!…
יש פתק על השולחן העגול, הנמוך, במרכז החדר. בטח ממנה. כן, ומה?
“תתקשר. אולי נספיק לחטוף משהו ביחד? אוהבת!!! נ.”
פתאום מבזיקות במוחו מלים שהפריח אבא אמש, בצאתם מן המסעדה אחרי חצות… הידיעה ההיא בראדיו על צבא מצרי שנכנס לסיני! ודאי, זהו…
המ… עכשיו זה מתחיל להיות מובן.
לכל הרוחות והשדים! למה היא לא אמרה כך, הפּקידה המושתנת ההיא?! טוב, תנוח! מה אתה כועס? אל תהיה ילד! אתה באמת לא מבין למה לא אומרים דברים כאלה בטלפון?
מה עכשיו?
מה זאת אומרת: מה עכשיו? קודם־כל, תתלבש. יאללה, מהר… מהר, מהר… הייתי יכול לישון עד הצהריים, לולא… כל־כך טוב היה, אחרי שחזרנו הביתה. רק הדלקנו את האור ותיכף התחלנו להתפשט, ואחת־שתיים כּיבּינו – והוֺפּ!… איפה הגרב השניה?… כדאי בכל־זאת להתגלח. בחדר־האמבט ודאי אמצא את כלי־הגילוח של נוֺעם. משחת־גילוח פאלמוֺליב. לא סתם… איזה מזל שההורים שלה החזיקו כל השנים בתל־אביב את הדירה הזאת של סבא של נורית – ולא מכרו ולא השׂכּירו… מברשת־שיניים הרי יש לי בילקוט. בלי זה אני לא מסתובב בדרכים. השגעון הפרטי הקטן שלי. משחה יש, כמובן. הנה! קוֺלגֵייט, אלא מה? שם, בצד, בקבוּקוֺני הבּוֺשׂם של אמא שלה. הכל צרפתי… לא, על גילוח אין מה לדבּר. אם כל־כך מחפשים אותך אז זה מוכרח להיות רציני. יכול להיות שהולכים להוריד לַמצרִים האלה מיד מכּה טובה על הראש, לפני שיספיקו להתארגן ולהרים את האף. אני, בכל־אופן, כך הייתי מחליט, אם זה היה בידי… שריון וחיל־אוויר ביחד, ואחר־כך לבקש סליחה או משהו… אני מתאר לי שצילצלו קודם אל סבא גפן בינוּב. זה הטלפון שיֵש להם… ההוא בטח קם לגמרי מבולבל, ואחר־כך אמר להם לחכות רגע והלך להעיר את אבא או אמא, אם הם עד אז הספיקו להגיע… התכנית היתה שהם לנים שם, וּבבּוקר מוקדם ארווין בא בג’יפּ מנתניה ולוקח אותו לגליל… ואז אבא נתן להם את המספר של נורית כאן, והם התחילו לצלצל הנה… השעה היתה כבר אולי שתים, שתים־וחצי. מזמן כבר היינו ישֵנים… הנה צורת הגוף שלה בסדין. הגוף החם והארוך והמקופל שלה… ילדה טובה. ילדה טובה וחכמה. יודעת מה שהיא רוצה. כמה טוב שהוציאה את התקע. מִספּרית שכזאת!… אבל מצד שני, איך אני אסביר? אף אחד לא יבקש ממך הסברים, חמוֺר! העיקר שהגעת. שהגעתי. אני כבר מגיע… הילקוט… שלפחות יתנו לי שם כמה דקות להתגלח. לא צריך להגזים! טוב, זהו, אני כבר בדלת… רגע, להתקשר אל נורית. אם היא כבר שם. אולי לא? אבל אי־אפשר…
הוא מחייג את המספר. אף אחד לא עונה. עד שמתחילים לעבוד שם, במשרדים הללו בקריה. לא, שטויות. אולי דווקה אספו את כל הסֶגֶל, עם הפּקידוֺת והכל, בשביל איזה תדריך. לכן אף פקידה לא נמצאת בחדר. מה עושים? לפחות להשאיר פתק. בינתיים גם היא כבר תבין, לא תכעס. ודאי שלא. איפה העט שלי. אכתוב על אותה פיסת־נייר שהיא השאירה.
“קראו לי. מקוה שיהיה טוב. נעמוד בקשר. מת עליך!!!”
ריח הבּוֺשׂם. יכולה לבחור לה מה שהיא רוצה מן הבקבוקים של אמא שלה. ויודעת מה לבחור! מסחררת אותי במקום… מתי נהיה פה שוב ביחד?… ה – כומ – תה, בחור! כמעט שכחתי. רק זה היה חסר… עכשיו לאן? לקצין־העיר? שם ודאי יהיה בלָגָן שלם. לא, אני פשוט יוצא לרחוב ותופס אוטובוס ישר לתחנה המרכזית, ומשם נוסע הלאה. עד שער הבסיס, או עד הצומת… מי שיוצא קודם… מן הצומת זאת לא בעיה. מחכים שתי דקות לכל היותר ויש רכב שלוקח אותך. ובמצב של קריאת־חירום אולי אפילו יעמידו רכב במיוחד בשביל לאסוף אנשים מהצומת… ברחוב דווקה הכל רגיל. שום הרגשה של משהו מיוחד. נכון שגם לא רואים שום חייל במדים, מעניין… הרי בדרך־כלל… מעניין אם קראו גם אנשי־מילואים ליחידה. טוב, עוד מעט נראה. אם הכל יתגלגל כמו שצריך, בעוד שעה ורבע אני שם… לא הייתי רוצה שקצין־השלישוּת יקבל מנה בעד זה שהאריך לי את החופשה בחצי יום או משהו כזה. אני עצמי קצת התפלאתי עליו. ניסיתי. הוא יודע עלי ועל נורית. ראה אותנו פעם יחד, ואולי מצאנו חן בעיניו. אבל מה זה שייך?… הנה האוטובוס מגיע. מה זה, האדון עושה לי סימן שאכּנס בלי תור? “תודה רבה!” באוטובוס בתוך העיר זה לא נהוג. מגיע לי, בעצם. טוב, בסך־הכל חיכו פה איזה חמישה אנשים בתחנה. גם בפְנים אין אנשים כמעט. זאת שעה שקטה כזאת. אין הרבה תנועה. באלנבי בטח יתמלא.
קולנוע מוגרבי. מה נותנים שם? “אהבה וריגול”. פעם אחרת… אם יתברר שזה סתם תרגיל, יש סיכּוי שאקבּל שבּת. ואז, אולי במוצאי־שבת נלך לראות סרט. אתקשר ואבקש ממנה שתשיג כרטיסים בקצין־העיר. לולא הקריאה הזאת הייתי מחכה לה ב־12 בדיוק בשער בקריה. לא, אין מה לחשוש שהייתי ממשיך לישון כל־כך מאוחר, אף־על־פי שהצטבּרה קצת עייפות. גם מהלילה, וגם מהיום הארוך שלפני… האמת היא שטנקיסט יש לו תמיד מטען של עייפוּת. עובדה, אין מה להתווכח… בית־הכּנסת הגדול. לאט־לאט באמת התמלא כאן. נוסעים גם בעמידה. חלק יירדו בתחנה של הדואר, אבל הרוב לתחנה המרכזית. שם כל היום רעש ומהומה, דוחק וליכלוך. כולם ממהרים. עצבנים כאלה. לא סובל את המקום ההוא… בשום־אופן לא הייתי מסכים לבלות את כל החיים שלי בתל־אביב. יותר טוב אפילו במושבה שלי, עם כל מה שחסר שם. או בינוב. כל פעם סבא גפן רומז לי: “אתה תקבל את המשק, ותמשיך. אני רוצה, כשאגיע למאה־ועשרים”… אבל בשביל נורית זה לא יוכל לבוא בחשבון. ההיא עירונית בדם, אפילו שנולדה בינוּב. לבלות בינוב, היא אומרת, למה לא? מדי־פעם, פעם בכמה שבועות… לדעת שיש שם בית גם־כן, זה נחמד. אבל… אפשר לגור בחיפה. זאת עיר הרבה יותר שקטה, יותר ירוקה, יותר אנושית. נכון שמשעמם, אז מה? וסוף־סוף גם ההורים שלה שם, ולי יש דודים ודודות ובני־דודים… אבל מי ערֵב לנו שנהיה בעל ואשה בכלל? אולי זה הכל רק רומן־נעורים שכזה… לא, מבּחינתי, אני בטוח ששום בחורה אחרת אף פעם לא תעניין אותי. זאת הבּחירה שלי, וגמרנו!
מה, הגענו? כן, ברור.
מהר, להרים רגליים! אני רואה שפה רואים דווקה לא מעט חיילים. גם אנשי־מילואים אני רואה. מכירים, אין בעיה. כן, לפי צורת הלבוש, בדרך־כלל, וגם לפי הגיל, כמובן. ולפי היקף הבטן, חה־חה. כמו שהעץ מוסיף טבעות כל שנה, מה?… הנה, אוטובוס עומד וּמחכּה בקו שלנו. כמעט כולם חיילים, אוֺהוֺ! דחיפה אחת קטנה, ואתה בתוכו!
“אַהלן, צביקה! גם אותך חיפשו ולא מצאו, מה? לא, אני לא חושב שיעשו לנו משהו… טוב, אז נתראה כבר בתחנה שלנו. בסדר!”
טוב שעוד מצאתי מקום לשבת. סוף־סוף זזים. לא היה כדאי שאצלצל אליה קודם מטלפון ציבורי? אין לי אסימון. היא באמת אומרת לי: “שתמיד יהיו לך כמה אסימונים בכּיס. בלי זה לא זזים!” אבל אני בטוח שהיא כבר התקשרה וראתה שאני לא שם. אצלם כבר בטח יודעים יותר טוב מה העניינים. והיה לה מספיק שׂכל בשביל לצלצל אלי. אני כמעט בטוח שחמש דקות אחרי שאני יצאתי מהבית היא צילצלה. אבל נכון שהיא עלולה קצת לכעוס שאני מצדי אפילו לא ניסיתי. אבל עוּבדה שניסיתי, עוד לפני שאֵצא.
“מה אתה אומר, חבר?”
“אני שואל אם אתה חושב שזה רְסיני?”
“מה רציני?”
“המַסָבּ!… זה שהמִסְרים מכניסים את הסָבָא שלהם לתוך סיני פנימה – –”
“אה, זה? אני יודע?!… חיילים מגייסים לא בשביל שיחשבו אלא – –”
“בשביל שיתלחמו, מה?” משלים לו שכנו את פסוקו.
“בדיוק”, מסכים יהושע. “בכל־אופן, אין מה לדאוג!”
“לא ינום ולא יישון שו – מר ישׂרוֺאל”, מסכם הלז ונותן אצבעותיו בזקנו הדליל, המאפיר.
“נקווה”.
העיניים נעצמות. אם אני מצליח להרביץ שינה מכאן עד שנגיע, זה רווח נקי. כמו שאני עכשיו, אני לא שווה הרבה… “אני אוהבת לראות אותך ישן, אבל עוד יותר אני אוהבת לראות אותך ער”. צרוֺר המור דוֺדי לי, בין שדַי ילין. שיר־השירים זה אַכּבּר ספר. יותר יפה מזה לא קראתי בשום מקום, בכל־אופן, לא בתנ“ך. אני חוֺמה ושדַי כמגדלוֺת. די נהנתה כשזרקתי לה את הפסוק הזה אז בבּוקר בשבּת האחרונה שיצא לנו להיות אצלה. יצאה אלי מהמקלחת ערומה וקצת לחה. איזה גוף נהדר! שראשי נמלא טל, קווּצוֺתי רסיסי לילה. זה דווקה לא אמרתי לה, אף־על־פי שהיה די מתאים, נדמה לי, ברגע ההוא. אבל באותו רגע היו לי כבר דברים אחרים בראש. גם לה. אני אולי חֵצי משיר־השירים זוכר על־פה. אף אחד לא לימד אותי. איפה, דברים כאלה מלמדים?! בקושי אומרים לך שזה נמצא שם בתנ”ך, תקוּע בין איוב למגילת־רות. מִספּרית כזאת, איך היא התיישבה לה במיטה, בקָצה, על־ידי, ואמרה לי, ככה בחגיגיות, כמעט כמו באיזו הצגה: יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. העיניים כמו גחלים וקצה הלשון נשאר קצת בחוץ, בין השׂפתיים. ואני כמו אידיוט, או מהוּפנט אחד, מתרומם אליה ומשלב אִתה אצבעות ועונה לה: זאת קומתֵך דמתה לתמר ושדיִך לאשכולות. בשום תיאטרון לא רואים דברים כאלה, אני בטוח. ואחר־כך אנו מתחילים כמו נחש ונחשה, וגומרים כמו… אני יודע כמו מה? כמו אריה ולביאה? אולי – –
אבל כמו שהיא יודעת להיות שֵדה כשאנחנו לבד, היא יודעת להיות עדינה ואצילית כשאנו בחוץ. גם זה אני מאד אוהב אצלה. מאד מכובד. שהיא לא אחת שעושה הצגות כשיוצאים ביחד עם חברים, למשל, משחקת לך בבּיצים ונמרחת עליך ומראָה לכולם שיִראו כמה שהמיניוּת נוזלת ממנה ואיך היא בקושי מחזיקה אותך שלא תקפוץ עליה. בקולנוע, למשל… יושבים חבוקים חזק, ראש אל ראש וכתף אל כתף, ואולי קצת מתלטפים, אבל היא לא כזאת שתחכּה שאתה תמזמז אותה ושבּכלל תשכּחו שמַראים סרט. לא עולה על הדעת. לא לוחץ לנו. אולי מפני שאנחנו בגיל שלש־ארבע כבר הסתובבנו יחד ערומים בכּפר ויש לנו הרגשה שנולדנו זוג, אפילו שאני נולדתי שנה וחצי קודם. אבל היא באמת אחת שנולדה גברת. כך אני חושב.
ריח חזק כזה של סחוּג. זה מהשכן שלי, בטוח. והסל שלו מלא פלפלים וריחָן והשד־יודע־מה. שרעבּי שלנו, שמביא חלוָה מהבית ומכבּד את כולם. לא רע. בריא, אומרים. הדברים האלה נותנים להם פלפל במיטה. אומרים כך. אם שואלים אותו, הוא צוחק כמו חתול. איך צוחק חתול? ככה, אני מתאר לי: כמוהו.
מה זה, אני ישֵן או לא? אם כן, למה הראש אצלי עובד כל הזמן?
"קוֺ־סִין, קוֺ־סִין! אתה כבר סוֺריך לרדת’־־־ "
מה הוא מנער אותי? הו, זה לא הוא. זה צביקה.
“כן, כן… תודה רבה… כן, צביקה, אני בא! צַלצֵל לנהג שהוא לא – – שלום, חבר. תהיה בריא!”
ההוא נותן אצבע אל הכובע שלראשו לסימן פרידה, ממלמל איזו ברכה בעיניים חמות וטובות.
“ישמָרך וינסרֶךָ”, הוא אומר, נדמה לי. שיהיה…
כמעט חצי מחלקה של כומתות שחורות ירדה פה. פרצופים מוכּרים, רובּם, אבל לא כאלה שאתה יכול לקרוא להם בשמות. חוץ מצביקה. הוא אִתך עוד מהטירונות. רב"ט צבי ורד. טֶען־קַשר. מבּת־ים. בתקרית עם הסורים בכוֹרזים היה בסדר גמור. לא מאבּד את הראש. בארֵד כזה. בחור שאפשר לסמוך עליו.
“אז מה אתה אומר, חצור? מכינים לַמצרִים משהו?”
“אין לי רבע מושג, צביקה… אם הולך להיות משהו, ודאי נשמע על זה עוד מעט – בפּלוגה”.
"בכל־אופן, ביטלו את החופשות בכל החטיבה. מחזירים את כולם! "
“כן. וכנראה קראו גם לכמה אנשי־מילואים. אבל כבר ראינו דברים כאלה”.
“לפחות הספקת משהו?”
“מי, אני? פחות או יותר. הסתובבנו קצת בירושלים. היה נחמד, ואחרי זה נסענו בערב לתל־אביב… אבל בחזרה הכּביש היה עמוס שזה פחד!…”
“לא נשארת למִצעד?”
“רציתי, אבל נדבּרתי בתל־אביב. עם החבֵרה. ועם ההורים. אותם אני כמעט לא רואה בזמן האחרון… ואיך בילית אתה?”
“אני? ככה־ככה. שלשום בערב הלכתי אִתה לאיזו מסיבה, זאת אומרת עם החֶבר’ה שלי, והיה די שמח, תקליטים מצוינים ומצב־רוח טוב, ובירוֹת וסלטים והכל. חֶבר’ה טובים אחד־אחד. צנחנים, חיל־אוויר אפילו. אבל אחרי שאני רקדתי איזה פעמיים עם חתיכה אחרת אז זאת שלי התחילה לעשות לי פרצופים ואמרה פתאום שהיא רוצה הביתה… סתם, בלי שום סיבה… אל תשאל מה שהיה! הרסה לי את הערב. ואחר־כך עוד עמדנו כמעט שעתיים על־יד הבית שלה והתווכחנו עד שבסוף שלחתי אותה קיבֵּני־מאט… כן, אני חושב שגמרנו. זה לא פעם ראשונה אצלה. כל איזה זמן הדם עולה לה לראש. מה אני צריך את זה?!… טוב, הנה הגענו… היא בכלל היתה רוצה שאני אבקש העברה לחיל אחר כי היא רואה אצל אחרות שהחברים שלהן שמשרתים בצה”ל מגיעים כל יום־יומיים הביתה, ועוד מיני דברים כאלה. לֵך תסביר לה שהשריון זה לא סתם. זה בכלל לא צה“ל. ושבחטיבה שלנו זה עוד יותר ככה. שמפה יוצאים רק על אלונקה! נכון או לא?”
“עוד איך נכון!”
“בֶני, הגיעו עוד אנשים!” מכריזה דליה, הפּקידה הפּלוגתית, למראה החיילים הנקהלים עליה במשרד הפלוגה.
“כן, אני בא. בינתיים תסַמני אותם”, משיב סרן בֶני מן החדר הפנימי.
“מה קורה?” שואל צביקה את הפּקידה כמבקש להמתיק סוד.
“שום דבר מיוחד”, היא עונה לו בקרירוּת. “רק כוננוּת א'. כמעט משתים־עשרה בלילה. אני כבר מאז כל הזמן על הרגליים”.
“בינתיים אני רואה שאת יושבת, ולא בדיוק על הרגליים”.
“בסדר, צביקה. אֶת החכמוֹת התפלוֹת שלךָ תשאיר לפעם אחרת… ועכשיו תן לעבוד ואל תפריע”.
והיא מתחילה לסמן ציפרים קטנות ליד שמות שבגליון־המצָבָה שעל שולחנה.
“הקשב!” מרעים המ“פ בצאתו מחדרו, מתוח מלוא קומתו, כומתתו לראשו. ואל הפּקידה: “כמה חסרים עוד עכשיו? חמישה? עם כמה מהם יצרת קשר?… אהה! אז רק שניִם צריכים עוד ממש למצוא? בסדר, עוד מעט נטפל בזה… ובכן, הקשיבו! אנחנו בחטיבה בכוננוּת א'. עוד מהלילה. הסיבה ברורה, אני מניח: מזמן שנאצר התחיל להכניס, בצורה מתגרה ומאיימת, כוחות חי”ר ושריון למרחב סיני, בכיוון קווי שביתת־הנשק, אנחנו נערכים לתגובה. צה”ל באופן כללי עוקב אחרי המתרחש, אבל אנו בחטיבה צריכים להיות מוכנים לתזוזה בכל שעה, בכל רגע. אני לא אומר שהולכים להילחם, אבל אם צריכה להיות מלחמה אז המאמץ העיקרי יהיה של השריון, ובתוך השריון, כמובן, תהיה החטיבה שלנו ראשונה… לכן הפּקודה היא לזַווד את הטנקים, ובשביל זה כבר פועלות יחידות־שיבּוץ לזמן־חירום. תוך יומיים, יומיים וחצי לכל היותר, יהיו אצלנו כל אנשי־המילואים של החטיבה… משעה 6 הבוקר כל חייל ומפקד בחטיבה נושא אתו את הנשק האישי כל הזמן, בכל מקום… מה שנוגע לבטחון־שדה: טלפונים רק במקרים הכרחיים, באישור מפקד, ובשום שיחה טלפונית לא מוציאים אף מלה על מצב־כוננוּת… אנו מגייסים גם את כל רכב־המילואים של החטיבה: משׂאיות, טנדרים, כל מה שנוסע על גלגלים… הטנקים והזחלים שלנו צריכים להיות מוכנים עקרונית לתזוזה בכל רגע, מכוסים רשתות־הסוואה, ובלילה כולם ישנים באהלים על־ידם, והתרמילים של צוותי הטנקים הדוקים תמיד לצריחים… נקפיד ביותר על ניקוי הטנק, פנימי וחיצוני, לרבות התותח, על תקינוּת התחמושת ורשת־הקשר בתוך הטנק, ועל גירוּז המקלעים, כמובן… מי ששייך לחוליה טכנית חייב להיות מוכן בכל רגע לביקורת, ויותר כדאי לו שיהיה מאה־אחוז בסדר!… כל פריט פגום בציוד אישי אפשר יהיה להחליף במחסן… מעכשיו גם כולם לובשים דגמ“חים, ומקפידים בכל מאת האחוזים על נקיון אישי והופעה אישית: ציחצוח, תגלחת, הכל… במשך היום יהיה מִסדר של כל הגדוד. על זה עוד תבוא הודעה. אני חושב שהכל ברור, כן?”
“המפקד!” קורא מישהו אי־בזה.
“כן?”
“אם יש למישהו, נאמר, מצב משפחתי מיוחד והוא מוכרח לקבל פס?”
“פנייה בכתב למ”פ… אבל באופן עקרוני אין שום חופשות, עד להודעה חדשה. אפילו שאשתך צריכה ללדת הלילה, לא יתנו לך לצאת. לכל היותר יביאו את אשתך ללדת כאן, בחטיבה. ברור?"
“הבנתי”, נענה הלז, בחיוך נבוך וברוח נמוכה.
“הבנתי, המפקד!” מרעים סגן עמוֹס.
“הבנתי, המפקד!” חוזר הלז, מתמתח לעמידת־דוֹם.
“אז קדימה לעבודה! כל אחד ליחידה שלו, וכל אחד על הטנק ועל הזחל”ם שלו… עוד דבר: אני לא רוצה לשמוע על שום בקשה לחופשה, אפילו לשעה אחת, ואני מודיע לכם מראש שאין לזה שום סיכוי… חפשים!"
יהושע וצביקה צועדים בשתיקה ובצעדים מהירים אל האוהל שלהם במאהל, נפטרים מילקוטיהם, מחליפים מדי־א' בדגמ"חים.
“אתה גש מיד לנַשָקִיה שלנו”, זורק יהושע אל צביקה. “תגיד שם שאני קודם רגע מתגלח. אני אגיע אחריך”.
בבּרזיה, מול מראָה קטנה ועגולה, מתגלח יהושע למשעי, תוך שהוא חש איך חזהו עולה ויורד בנשימות כבדות, מחייך אל סימני נשיכה שנשתיירו מליל־אמש בגוּמת עצם־הבּריח, מַרצין נוֹכח דם שמתחיל לזוּב מחתך חד מדי בלֶחי, שולף קמצוּץ צמר־גפן וחוֹטר לעצירת־דם מתיק כלי־הגילוח, מטפיּח את לחייו במי־גילוח. חוזר לאוהל, ומשם חיש אל הנַשָקִיה, שם נוטל גם הוא את העוזי האישי שלו על מחסניותיו, חותם בפנקס־ההנפּקה ונושא רגליו אל החניוֺן – אל מפלצות־הפלדה הגמלוניות שאנשי הפלוגה כבר טורחים עליהן, צוות־צוות, למרקן, לצחצחן, לזוודן, להתקינן לפעולה.
בהפסקת־הצהריים תופס הצוות של מט"ק יהושע חצור מקום משלו בפינת אחד השולחנות בחדר־האוכל.
“אני דבר אחד לא מבין”, רוטן שלמה כהן, נהג־הטנק השחרחר שלהם, המכוּנה זוּזּו. “למה מעכשיו אנו צריכים לאכול קר?”
“אמרו: פקודה של המח”ט", מתָרץ רפי שרעבי, תותחן. “אני לא בטוח אם ככה זה בכל הגַיִס”.
“כמעט בטוח שלא”, משער צביקה ורד, טֶען־קשר. “המח”ט שלנו הרי מוכרח להראות לכל העולם שאין מי שמחמיר יותר ממנו!"
“זה טוב בשביל להכניס הרגשה של מצב־חירום, של מקסימוּם כוננוּת”, אומר יהושע. “פסיכולוגיה!”
“אם תשאלו אותי”, מטיח יאיר בן־עמי, אף הוא תותחן, בן־קיבוץ אדמוני ומנומש, “זה הכל בילבול־מוח. כל הכוננוּת הזאת. לא פסיכולוגיה צריך לחפשׂ פה אלא פוליטיקה, ולא סתם פוליטיקה אלא חשבונות מפלגתיים”.
“מה אתה מדבר?” נרעש דוד עמר, המכונה “דוּדּו”, נהג־הטנק שלהם מקריַת־שמונה. בדרך־כלל הוא מתייחס בכבוד לפסיקותיו של יאיר, המקובּל עליו כבקיא במהלכים פוליטיים בתוקף עצם היותו איש־קיבוץ.
“אתה לא מאמין? אז עוד תראה!” מתחיל יאיר לנמק. “אתמול היה מִצעד בירושלים, באצטדיון, נכון? ואני אפילו הייתי שם, בקהל. ולפני זה, יהושע, אם אתה רוצה לדעת, גם ראיתי אותך במקרה, ברחוב, ככה לפנות־ערב, אבל אתה לא שׂמת לב. היית עם עוד איזה שניִם, באזרחית, נכון?”
“אם אתה אומר”, נענה יהושע. “אני באמת לא ראיתי. כן, היו אתי שניִם מהמחזור שלי. אחד עם זקנקן כזה מחוּדד, כן? זהו. הוא בחיל־הים. והשני עכשיו בעתודה אקדמאית. בחור מאד מוכשר”.
“טוב, לא משַנה”, ממשיך יאיר. “אז העיקר, במִצעד הרי לא היו טנקים, ומטוסים לא טסו. עשו משהו כזה שקט, חינוכי, לא להרגיז את האו”ם. זה מסוג ההחלטות של לוי אשכול. בכל־אופן, הזמינו את בן־גוריון, והוא לא רצה לבוא. ברוגז! למה? כי הוא מתנגד למִצעד צמחוני כזה. בזמן שלו, כשהיה מִצעד בירושלים אז היה שם כל מה שאפשר להראות, נכון? הוא לא היה איכפת לו שהערבים יגישו תלונות ושהאו“ם ימחה… אז אני חושב שבזה שהוא סירב לבוא הוא כאילו דחף את אשכול לפּינה, הציג אותו כאדם חלש, שאין לו התוקף שדורשים משׂר־בטחון, בייחוד שהוא הרי גם ראש־ממשלה, ולכן אשכול עשה מיד חשבון שהוא מוכרח להפגין שגם הוא גבר, לא פחות מן הזקן, שמפא”י שומרת על הבטחון לא פחות מרפ“י!”
“יש בזה משהו”, מניע צביקה ורד בראשו.
“אז כל מה שאנו עושים עכשיו זה סתם הצגה אחת גדולה, אתה רוצה לומר?” מתקומם דוד עמר.
“כך אני חושב”, נענה יאיר ידענית.
“אבל נאצר הכניס את הכוחות לסיני או לא? או שגם זה הצגה של אשכול?” מוחה רפי שרעבי.
“זה אני לא אומר”, משיב יאיר. “זאת הצגה של נאצר. גם הוא צריך לעשות הצגות, בפרט שכּל הערבים אומרים לו כל פעם: ‘בוא נראה אותך, גיבור שכמוך! אתה רק נובח ולא נושך!’ טוב, אז הוא צריך לעשות איזו הצגה. זה ברור! אבל”, הוא ממשיך, בהטעמה, “היו דברים כאלה בעבר. לא כאלה בדיוק, אבל משהו דומה. אבל אז היו מגיבים בדיפלומטיה, באזהרות, בנאומים, בהרתעה. נותנים למִצרים זמן להוציא קיטוֹר ולגמור את ההצגה שלהם, ואחר־כך עוברים לסדר־היום, כמו שאומרים… אבל הפעם זה עלול להסתבך כי גם אשכול רוצה את ההצגה שלו!”
“אם ככה, אני לא מבין אותך”, תוהה צביקה. “אם אתה בעצמך אומר שזה עלול להסתבך, אז צריכים את הכוננוּת הזאת, ומן הצד שלנו זאת לא הצגה, נכון?” וכאן הוא פונה אל יהושע במפגיע: “מה אתה אומר?”
“מה אני אומר?” חוכך יהושע בדעתו. “האמת היא שלא הספקתי לחשוב על כל זה. יש מי שחושב בשבילי למעלה, כך אני מניח, ומי שחושב שם גם יש לו יותר ידיעות ממה שיש פה לכולנו יחד, ולפי זה הוא מקבל החלטות. ומבּחינה זאת לא משַנה כל־כך אם זה בן־גוריון או לוי אשכול או הרמטכ”ל… אבל יש לי איזו הרגשה שלא נאצר הוא זה שמבשל את הדייסה. לרוסים בטח יש ענין לחמם את האווירה, והם דוחפים אותו. בסוף יכול להתברר שהכל זה חלק מן המשחק בין הגדולים, בין רוסיה ואמריקה".
“וַאללה, בראבוֹ!” קורא שלמה כהן בקורת־רוח. “זה מתקבל יותר על הדעת”.
“אבל יש עוד משהו”, מתעורר יהושע להמשיך. “אני עצמי לא מתעניין במפלגות ולא כל־כך עוקב. אני לא אומר שזה טוב, אבל ככה זה… יחד עם זה, מזמן שבן־גוריון הלך, אין ספק שבכל העולם מתקבל הרושם שמדינת־ישראל זה כבר לא מה שהיה. אני לא אומר שזה נכון, אבל זה הרושם שמתקבל כשאנחנו מכריזים שאנו רוצים רק שלום, שרק זה מה שמעניין אותנו, וכשבּאותו הזמן יש מיתוּן ורבבות מסתובבים בלי עבודה ומפעלים פושטים את הרגל – בקיצור: בלגן – ובכל פינה מתחכּמים אצלנו שהמדינה הולכת להתפרק, וכולם כאילו מתייאשים, אז אין פלא שנאצר, או הסורים, או הרוסים, עושים חשבון שאולי באמת זה הרגע שאפשר לנסות לגמור אותנו. ואז באמת כשעושים בירושלים מִצעד ‘צמחוני’ כזה, כמו שאומר יאיר, זה יכול רק לחזק את ההרגשה הזאת אצל מי שכל הזמן מחכה לרגע הגדול… ואז לא כל־כך משַנה שיֵש לנו חיל־אוויר אל”ף־אל“ף, עם המטוסים הצרפתים הכי חדישים והכי מוצלחים, ולא משַנה שאנחנו פה יודעים שהחטיבה שלנו לבד יכולה לרסק את חצי השריון של המצרים… כי מי שמחכה שנים לרגע שאנו נהיה חלשים ויוכל לקפוץ עלינו, הוא מתרשם באופן אחר מהחולשות שרואים אצלנו, והוא עלול להגיע למסקנה שזהו: באמת בא הרגע!… אני לא יודע אם אני מסביר טוב מה שאני רוצה – –”
“אתה מסביר בסדר גמור, ואני מבין אותך טוב מאד”, מעודד צביקה. “ואללה, פרשן נהיה לנו המפקד, בחיי!”
“אז העיקר!” חותר יהושע להגיע לסיכום הדברים. “אני לא כל־כך בטוח שבאמת ייצא מזה משהו רציני, אבל אם העסק יתפוצץ אז אני חושב שזו תהיה באמת תוצאה מן הדיבּורים הללו על היד שמוּשטת לשלום וכל זה… כל־כך מושיטים את היד לשלום עד שבאמת מתחשק לקצוץ אותה!”
דוד עמר, המקלען, מפרפר פתאום מרוב צחוק: “זה טוב זה! אתה מושיט את היד, אז מתחשק לקצוץ אותה!”
אבל יהושע אינו מעלה אפילו בדַל־חיוך על שפתיו, וממשיך בשלו:
“ובעוד דבר אחד אני בטוח, וזה שאם בַסוף תהיה מלחמה ורק עם המצרים, כמו שהיה ב־56, אז אנחנו נַראה להם את הכוכבים! ויותר ממה שהם יקללו אותנו בעד המכות שיקבלו, הם יקללו אותנו בעד זה שרימינו אותם ונתַנו להם לחשוב שאנו כבר מתקפלים תחת השולחן…”
הוא מקנח את שפתיו בכף־ידו, וקם ממקומו. “טוב, אני חושב שגמרנו את הארוחה הקרה שלנו, ובעוד איזה רבע שעה ניפּגש על־יד הטנק ונתחיל עוד פעם לחמם אותו. בסדר?!”
“מה אתה אומר עליו?!” שואל דוד עמר את שלמה כהן, לאחר שהתרחק יהושע ונעלם מן העין. “קיבל בטחון זה, המט”ק שלנו, מה?"
“בכל־אופן”, מעיר צביקה, “בקרב זה נותן בטחון, אני חושב, אם אתה יושב בטנק ויש לך מט”ק כזה".
“זה עוד לא אומר שום דבר”, מרעיף יאיר בן־עמי. “זה שהוא למד להתבטא – –”
“עזוֹב, בחייך!” מפסיקו שרעבי. “כבר היינו פעם באֵש יחד אִתו, אז בפּעולה נגד הסורים, והוא היה בסדר גמור! אולי לא?”
“אין מה לדבּר!” מסכים שלמה כהן, הנהג.
“דח’ילכּוֹם, זה לא אותו דבר!” מתלהט יאיר. “איך אתה משווה, רפי, מצב שאתה עומד ומטַווח ומרביץ בכינוּן ישיר על מטרה שאתה רואה מוּלך עם מצב שאתה נמצא בקרב־תנועה ויורים עליך מכל הצדדים ואתה בתור מט”ק צריך לקבל החלטות של חיים ומוות כל חצי שניה?! אתה יודע את ההבדל בכלל?!"
“סליחה, סליחה!” מהתל שרעבי. “לא ידעתי שאתה יש לך נסיון קרבי כל־כך גדול”.
“טוב”, מנסה דוד עמר להרגיע את הרוחות, “אם זה נכון מה שאתה אומר, יאיר, וזה הכל הצגה, אז אנחנו בין־כה בעוד שבוע חוזרים לשיגרה ואף פעם לא נדע את ההבדל… ואני, חברים, באוגוסט משתחרר, ושלום על ישראל ועל גֵיסות־השריון!”
“אבל במילואים עוד נראה אותך, חביבי, אל תפחד!” מלגלג שלמה כהן.
“סמוך על דוּדוּ! במילואים אני אעשה הכל בשביל לקבל העברה לחיל אחר… בחזרה לצה”ל הנורמלי, חה־חה, לא אצל המח“ט הזה!… אתם תראו, אם אני לא אצליח אז לא קוראים לי דוּדוּ! אצלי כבר הכל מתוכנן”.
“טוב, חבר’ה, קדימה! מספיק להתמזמז. המט”ק מחכה לנו", מזרז צביקה.
“איש לאהליך ישראל!” מתבדח שרעבי בהמשך אותו יום, שעה שהכל מתפזרים לאחר מִסדר שבּו שמעו את דברו של המג"ד. "כל צוות אל הטנק שלו! "
“זה גבר לענין!” מסכּם צביקה את רשמיו ומיטיב את העוזי על כתפו. “אולי לא?”
“עכשיו, כנראה, נתחיל גם לישון עם קסדה על הראש”, רוטן יאיר.
“מי שהסכים להיתקע בחטיבה הזאת, מגיע לו!” צוחק דוד עמר.
“מספיק, דוּדּו, בחייך! אתה, עם כל הדיבורים, הרי אין אצלנו בצוות אחד שמשוגע על השריון יותר ממך!” טופח שלמה כהן על פניו.
“אני?!” נרעש הלז, קופא רגע על עָמדוֹ. “אתה מעליב אותי, זוזו, בחיי!… ככה זה בין חברים?!”
“אני, בתור חבר שלך, לא מותר לי להגיד לך את האמת בפּנים, יא תֵיס?”
“מספיק, חֶברֶ’ה”, זורק שרעבי, גורר את דוּדוּ ממקום עמדוֹ. “אתם עוד מעט תלכו פה מכות, אני חושש! והכל בשביל מה? מה זה, אצלנו זה עלבון להיות משוגע על השריון?! יאללה כבר, בחייכם – –”
“שני אלה!” פונה צביקה אל יהושע בגניחת־לצון, “בבּוקר היה נדמה שכבר שכחו את הפזמון, אבל עכשיו הם חוזרים לריב – ממש כמו בעל ואשה!”
“עזוב 'תם! אם לא ישימו לב אליהם, הם יפסיקו!” מציע יאיר.
“לא, המפקד!” פונה עכשיו דוּדוּ אל יהושע, תופס בפרק־ידו, “תגיד לו אתה, שיפסיק להרגיז אותי!”
“מה אתה רוצה ממנו?” מתנער יהושע. “אתה אמרת מלה, הוא אמר מלה אחריך – בסך־הכל, בלי שום כוונות, עד כמה שאני מבין – ואתה עושה מזה ענין… סתם נטפלת אליו, באמת!… טוב, תמשיכו”, הוא מוסיף, “אני תיכף בא… רק נכנס רגע למפקדה”.
“להתחנף אל הסַמלת היפה, כן?” מתבדח שרעבי.
“אם היא יפה, אז אתה אלוויס פּרֶסלי”, מחזיר לו יהושע אל החומש.
“תקע לך!” צוהל דודו.
יהושע נכנס למשרד, שאפלולית בין־ערביים כבר שרויה בו. דליה עסוקה בתיוּק מסמכים כלשהם.
“אה, זה אתה”, היא ממלמלת. “תאמין לי, אני נופלת מהרגליים. בית־משוגעים כאן, פשוט מאד”.
“לא נורא”, הוא מנחם, כיוצא ידי חובה. “עוד יום־יומיים הכל יתארגן”.
“הלוואי!” היא משיבה, ספקנית. “אבל אם ככה זה יימשך, אני קודם אקבל התקפת־עצבים!”
“דליה, רציתי לבקש ממך שירות קטן”, הוא זורק, קריר וענייני.
“מה, גם אתה?!” היא נותנת בו מבט מבוהל. “בחייך, קצת רחמנוּת!”
“לא, ברצינות… תשמעי, אני רוצה להשאיר לך מספר־טלפון”, והוא רושם לה משהו על פיסת־נייר שעל שולחנה, “ואם תוכלי – אם לא קשה לך – לצלצל בשמי… לא מוכרח להיות מיד!… זה בתל־אביב, והשם הוא נורית. הנה, רשמתי לך: נורית גולדמן. תזכרי טוב – –”
“הרי זה המספר שהיה לי!… ידידה שלך נכון?”
“מה? כן. ידידה שלי. של המשפחה. תגידי לה שאני פה… זאת אומרת, בלי שתגידי, כמובן, אבל שהיא תבין… ושתודיע למשפחה… להורים שלי… שהכל בסדר ואין מה לדאוג… ושהיא יכולה לכתוב לי… יש לה ד”צ שלי, והכל… לנו הרי אסור להתקשר, נכון?"
“נכון”, היא נותנת בו מבט עייף מתחת לגבותיה המרוטות.
“אז זה בסדר?”
“יהושע חצור! אני לא מבטיחה… אני אשתדל. אם תהיה לי שניה אחת פנויה, אני אנסה. אם לא אקבל קשר, אני לא אנסה עוד פעם. בפירוש אני אומרת לך!” ובאנחה שוברת־לב היא זורקת אליו שאלה: “תגיד, אולי הייתי מוכן להתחלף אתי?”
“מה? מה זאת אומרת?”
“מה שאתה שומע! להיות פה פקידה פלוגתית במקומי, ולתת לי להצטרף לאיזה צוות של טנק… כן, כן, אני יודעת מה אני מדבּרת. לגרֵז, ולשמֵן, ולסחוב פגזים ומחסניות, ולשפשף, ולעשות ניסוּיי־מנוֹע, ולנקות ולהתלכלך, להתלכלך ולנקות, ולצחצח עוד פעם ועוד פעם, ולפרק ולהבריג דברים בלי סוף! הכל ידוע. אבל לפחות זה עבודה של גברים! לא כל הזמן לרשרש בניירות, ולהדפיס בשתי אצבעות במכונה, ולעשות עוד פעם קפה למ”פ, ולהעביר שיחות, ולהשיג קווים, ולחרטט בעפּרון, ולתייק בתיקים… ייאוש! תאמין לי, ייאוש!… ואתה אומר שזה בעוד יומיים יתארגן? אשליות, אדוני, אשליות! זה יהיה יותר ויותר גרוע".
“טוב, דליה, אני בסך־הכל… אם את לא תוכלי, לא צריך. לא אסון!… אבל, בעצם, אני רואה שאת ברגע זה לא מדפיסה שום דבר, שברגע זה אין לך טלפונים, והמ”פ לא פה, ואת לא צריכה לעשות קפה לאף אחד, ובסך־הכל את יושבת לך פה די בשקט, לבד, ומשׂחקת באיזה מהדקים, זה הכל!… ואת כל־כך עמוסה שאת כבר עשר דקות מוצאת זמן לפטפט עם מט“ק אחד שרק ביקש ממך להתקשר בשמו אל מישהי!”
“סמל חצור! אם אצלך זאת צורה של חיזור אחרי בנות, אז אני לא יודעת באיזו צורה אתה מבריח אותן ממך – –”
“מותר להדליק פה את החשמל?” נענה יהושע. “אחרת, באמת מישהו עוד יהיה עלול לחשוב שאני מנסה להתחיל אתך!”
“בבקשה, תעשה מה שאתה רוצה”, מתמודדת דליה על הכיסא המשרדי שלה, מותחת ידיה, ממהרת לכסוֹת פיהוּק. “תרגיש בבּית! סוף־סוף, לפני שתחליט אם אתה מסכים להצעה שלי, אתה צריך להתרגל פה לאווירה…”
“להצעה שלך?” הוא נתמהּ, תוך שהוא מושך עוד כיסא ומתיישב כנגדה. “איזו הצעה?”
“שנתחלף בתפקידים… שאני – –”
“אה, כן. כן, ודאי!”
“ועכשיו, אם אתה כבר כופה עלי את נוכחותך, ומתחיל להתנהג פה כמו בן־בית, אז אני רוצה לענות לך על כל אחת מן הטענות שלך. ובכן! אל”ף, אני ברגע זה לא מדפיסה מפני שהלשון של המכונה – זאת שצריכה להחליף שורות, אתה יודע – נשבּרה, והבּת השניה שלנו פה במשרד, כרמלָה, הלכה לברר אם תוכל להשיג מכונה אחרת, אולי בלשכּה שם במפקדה. יפה! בי“ת, אני יושבת פה בשקט, לבד, כמו שאתה אומר, מאותה סיבה – זאת אומרת, מפני שהמכונה לא עובדת, ומפני שכרמלה יצאה להשיג אחרת. גימ”ל, המ“פ לא פה מפני שהוא זוּמן לדיון־מפקדים. דל”ת, אין לי עכשיו טלפונים מפני שהמרכזיה שלנו גם־כן הפסיקה לפעול לפני איזה חצי שעה – מרוב עומס, אני מתארת לי, או בגלל המומחיוּת של המפעילוֹת, או אולי מפני שהמח“ט שלנו החליט על דממת־טלפונים… תאמין לי, האיש מסוגל גם לזה!… וה”א… יש עוד ה“א?… כן, ה”א זה שאם אני מוצאת זמן לפטפט אתך כל־כך הרבה זמן אז זה מפני שאתה גבר־החלומות שלי!… עכשיו טוב לך?!"
“לא יפה!” נוזף יהושע. “במקום שאני אתחיל אִתך, את מתחילה אִתי?”
“מה זה משַנה?!” היא מחזירה לו, ואיזה חיוך מריר ניצת בעיניה. “העיקר שמתחילים, לא? אני בחורה בלי משפטים קדומים. מה אתה חושב לך?… טוב, אז העיקר: אתה רצִית שאצלצל אל נורית… מה שמה? כן, רשוּם פה. גולדמן… יפה… אז כמו שאמרתי: אם יפעילו סוף־סוף את המרכזיה מחדש, אני אנסה… עוד משהו?”
“בחיי שאַת חריפה!” הוא מתפעל מעל הכיסא. “לא ידעתי שעד כדי כך!”
“אפילו יותר”, היא משיבה דרך־קינטור, שולחת ידה אל חפיסת סיגריות מצומקת שבּקצה השולחן. “מה עוד?”
“מה עוד?!” הוא עונה אחריה כמו הד מהוּסס, בעוד היא מדליקה לה סיגריה ומפריחה קילוח עשן היישר כנגדו.
“אם אנו כבר מדבּרים, את יודעת… אַת חושבת שהולך להיות משהו רציני?”
“מה, בינינו?!” היא קוראת כנחרדת.
“תפסיקי, באמת… אני שואל ברצינות!”
“אה, ביחס ל’מצב'?”
“נכון”.
“על זה אני אפילו לא רוצה לחשוב”, היא משיבה במנוד־ראש ומשפילה מבט וקול, תוך שהיא ממוֹללת את הסיגריה במאפרת הפּח המוזהב שעל שולחנה.
“טוב, דליה”, הוא פונה לצאת, “אז שלום ולילה־טוב!… לפחות שמענו משהו מעודד – –”
“לילה־טוב, המפקד!” היא זורקת אחריו, עוקצנית. וכמנחמת היא מוסיפה: “יהיה בסדר. אני אתקשר”.
בחוץ כבר כמעט לגמרי חושך. מה היא חשבה לה, שאני באמת באתי להתחיל אִתה? אפילו בחלום לא! אבל אצל כאלו זה רק צורה כזאת של דיבור. מרגישות את עצמן חכמות ומפולפלות. ואולי גם מנסות. באותה הזדמנות. אצוּד אותו? טוב. לא אצוּד? לפחות עשיתי רושם ומילאתי את הזמן. או שאני סתם חושד. בסך־הכל היא נראית סחוטה כהוגן. אם זה כמו שהיא אומרת – ואני בהחלט מאמין לה – משתים־שלוש לפנות־בוקר, נניח, עד עכשיו. נעשה חשבון, כמה זה? אולי שש־עשרה שעות בפעילוּת, במתח. מה שש־עשרה? יותר! אפשר להישאר מזה בלי עצבים… פשוט נתקלתי בה בשעה לא טובה. אין מה להתפלא שהיא היתה כזאת מרה. אפילו, פשוט, רעה… לא, עושה רושם שאצלה זה לא מקרה. זה גם ענין של אופי. אני, למשל. אני חושב שלא הייתי מאבּד את השליטה על עצמי עד כדי כך. שם בכוֹרזים, למשל. זה היה מבחן קצת יותר קשה לעצבים, ובכל־זאת. לא, אין לי מה להתבייש… נכון, אבל איך אתה משווה, בן־אדם?! יש לך ענין עם בנות. תבין: בנות! זה לא אותו דבר. כמה שלא יכריזו שכּולנו שווים וכל הדיבורים האלה. הכל שטויות במיץ־עגבניות… איך ששומעים חזק את הצעדים. אף־על־פי שלא חסר תנועה עכשיו. הולכים הנה, הולכים שמה. וג’יפים מתרוצצים. פעילוּת, מה יש לדבּר!… היתה רוצה להתחלף אתי, מה? או עם מישהו בצוות של טנק, לא חשוב איזה תפקיד! הייתי רוצה לראות אותה, אפילו רק בתור נהגת אצלנו! אחרי שעה היינו מוציאים אותה מעוּלפת! מה שעה? אחרי רבע שעה… טוב, מה זה חשוב. סתם דיבורים. חטפה מצב־רוח, ובדיוק אז נפלתי עליה… אפילו ככה רואים את ההבדל. בין מי למי? נניח, היא ונורית. באמת, מצאת לך השוואה! בשום מצב לא תהיה מסוגלת לדבּר בצורה כזאת. ‘ייאוש, התקפת־עצבים’, כל הקישקוש הזה! בסך־הכל, מה קרה?! אז יש כוננוּת פתאום, ומעירים אותָך באמצע הלילה, ואַת יושבת אל השולחן שש־עשרה שעות, או יותר, אז זה כבר סוף העולם?! לא, באמת… אבל אם רוצים לעשות השוואה, אז נורית היא כמו סוסה אצילה והדליה הזאת כמו חתול־רחוב. מה יש להשוות בכלל?! זה לא אומר שזאתי לא בחורה מלומדת, ואינטליגנטית, וחריפה. אוֹהוֹ בהחלט חריפה… בטח היו לה ציוּנים טובים בתיכון… ויודעת לגלגל בלשון, אולי יותר טוב מנורית. אבל מה שחשוב אצל בחורה זה לא כל־כך השׂכל והחריפוּת והלשון אלא האופי. האופי והיופי, כמובן. אחת כמו דליה זה לא גוף ולא פרצוף, ובוודאי לא אופי!… אז יכול להיות שאם הייתי רוצה היא היתה נותנת. אז מה?! אני לא אחד כזה שכּל מה שנותנים אני לוקח. לא מספיק שהיא נותנת!… אני לא חושב שזה אצלי ענין של מוּסריוּת או של ביישנוּת, אף־על־פי שנורית בעצמה אומרת כל פעם שאני קצת ביישן. אבל אני לא חושב שעכשיו היתה אומרת את זה עוד פעם… אולי זה ענין של נאמנות? יכול להיות. אני, למשל, אם הייתי יודע שנורית יוצאת הערב עם מישהו אחר והוא אחר־כך עולה אליה הביתה… אני לא יודע מה הייתי עושה!… לא שהייתי תופס את העוזי והורג את שניהם, או רק אותה – זה שטויות! – אבל בטוח שבּינינו הכל היה נגמר בזה. אפילו שלום ברחוב לא הייתי אומר לה אחר־כך. לעולם לא!
אני רואה שכּל הצוות שלי יושבים בחוץ על־יד האוהל. בין האוהל והטנק. מקשקשים להם, אבל די בשקט.
“שלום חֶברֶה!”
“אַהלן!… שלום, יהושע… מה זה, לא הלכת לאכול? הפסדת! היה יופי של אוכל… מרק־אפונה קר, תפוחי־אדמה קרים, ביצה קרה אַמא קשה כמו אבן, לחם קר אבל לא טרי… אבל מה? התפוזים היו דווקה חמים, חה־חה –”
"טוב שיש חת’כת ירח בשמיים – ככה לפחות רואים שיהושע מבּסוּט! "
“אבל גם הוא קר…”
“מי, יהושע?”
“לא! הירח, יא גוֹלם!”
“מה עושים?” שואל יהושע, תוך שהוא מתיישב בשׂיכּול־רגליים בין צביקה לשרעבי.
“מחכים. אנחנו בהמתנה, אומרים לנו”, משיב זוזו.
“מה זה, אתה באמת לא אכלת, יהושע? אז לך לחדר־אוכל, יתנו לך משהו” ממריצוֹ צביקה.
“לא, באמת אין חשק… אפילו לא שׂמתי לב שלא אכלתי, בחיי!” משיב יהושע.
“כל־כך היה לך טוב עם הסַמלת?!” מתגרה שרעבי.
“בחייך, רפי!” מפציר יהושע. “אין לך נושא אחר?”
“מי נותן סיגריה?” זורק דוּדוּ.
“קח!” משליך לו יאיר חפיסת “אל־על”.
“אולי גם אתה רוצה?” מושיט דוּדוּ את החפיסה ליהושע, לאחר שמשך לו סיגריה.
“אתה עוד לא יודע שאני לא מעשן?”
“הוא יודע”, מתערב זוּזוּ, “אבל הוא חשב שב’המתנה' כולם צריכים לעשן”.
“זוּזוּ! ההומור שלך ממש משתפר משעה לשעה”, מלעיג יאיר. “קח, קח סיגריה גם־כן, ותשתוק! רוצה גם אש? בבקשה! תדליק משלי”.
“צחוק, צחוק! הרגו אותנו פה היום! אם ככה זה יימשך, בקצב הזה, אז בעוד שבוע המצרִים בין־כה ימצאו אותנו פגרים!” רוטן צביקה.
“מה אתה בוכה? בטירונות היה לך יותר קל?!” מתריס יאיר כנגדו.
“בכלל! אפשר לחשוב שכל אחד מאתנו עשו אותו מחרסינה!” מוחה זוּזוּ. “אם תשאלו אותי, אני חושב שבן־אדם יכול לסבול הרבה יותר ממה שהוא מתאר לו! אפילו אני, שאני חושב את עצמי בחור בריא כמו שור, אחרי שבועיים בטירונוּת חֵילית אמרתי לעצמי, אני זוכר: ‘זוּזוּ, הם ישברו אותך! אתה לא תחזיק מעמד!’ ובסוף, בטכס־הסיום, אני הייתי צריך לצבּוט את עצמי בלחי בשביל להיות בטוח שזה באמת אני שם, יחד עם כולם. שהגעתי, זאת אומרת, לסיום! לכן אני אומר: כמה שאתה מקבל מכות, ככה אתה יוצא מזה יותר חזק. מחוּשל, כמו שאומרים”.
“כמה שאתה מקבל מכות, זה כלום לעומת מה שאתה עוד תקבל” צוחק דוּדוּ, ופורץ בשיעול מחמת העשן. “ככה זה יותר נכון!”
" דוּדוּ מוכרח לשפר את הניסוח", מלגלג יאיר. “נכון, דוּדוּ?”
“א– א– ך!” מתפרקד צביקה בפיהוק קולני, ידיו שלובות לו תחת ערפו, “לחשוב ששלשום בערב היה ערב יום־העצמאות!… שהיינו כל אחד במסיבה עם בנות וריקודים ושתייה ושירים, ושהיה כזה מצב־רוח טוב… אז פתאום בא לך נאצר כזה מחורבן ומזַמבּר לך את הכל… איפה אתה היית שלשום, יהושע?”
“אני הרי נשארתי פה אז בתורנוּת”, מזכיר לו יהושע, “ובעד זה קיבלתי אחר־כך את כל יום־העצמאות עם תוספת… הייתי צריך לחזור היום בארבע… עשו לי סידור מיוחד כזה”.
“נכון, נכון. בטח! אני זוכר”, מתעורר צביקה. “ואמש, עשית משהו מיוחד?”
“אני קודם נסעתי עם חבר לירושלים. זה שבּחיל־הים. גומר קורס־חוֹבלים עכשיו. חבר טוב שלי עוד מבית־ספר חקלאי. ושם בילינו עם עוד חבר אחר שלנו, שלומד בירושלים באוניברסיטה. לא משַנה. בקיצור, אז החבר שלי האחד נשאר שם בירושלים עם השני ואני מיהרתי לחזור לתל־אביב, כי נדברתי שם עם ההורים שלי ועם החבֵרה, שהיא בעצם חבֵרה שלי מקטנוּת, בת של חברים של ההורים. אז אף־על־פי שמיהרתי אני באתי באיחור, כי זה לא היה כל־כך פשוט לצאת מירושלים, וגם הכביש היה עמוס. עד שער־הגיא ממש זחלנו בכּביש הצר ההוא!… וכשנפגשנו, אז ישבנו קצת בבית־קפה… היה גם אח שלי, האח היותר מבוגר. זאת אומרת, הוא קטן ממני, אבל יש עוד אחד יותר קטן ממנו, ואחרי זה נסענו למסעדה טובה ביפו העתיקה ואכלנו – משהו לוקסוס!”
“יא סלאם!” קורא זוזו.
“תגיד, אבא שלך במשמר־הגבול, נכון?” שואל צביקה, כבודק את זכרונו שלו.
"כן, משיב יהושע. “מזמן!”
“כמה זמן?” שואל דודו.
“הוא התחיל כשאתה אולי עוד היית עושה במכנסיים”, מתלוצץ יהושע.
"ברצינות, תגיד – – ", מסתקרן הלז.
“ארבע־עשרה שנה, אני חושב”.
“אז גם אתה עוד עשית במכנסיים” מחזיר לו דודו מידה כנגד מידה.
“בערך”, נעתר לו יהושע, חושף שיניו בחיוך, מיידה רגב־עפר לתוך החשכה.
“והוא בעל דרגה, אבא שלך?” מתעניין זוזו.
“איזה שאלות שאתה שואל!” מתקצף דודו. “אבא שלו יש לו שם אַכּבּר דרגה!”
“לא בדיוק”, מעמיד יהושע דברים על דיוקם. “הוא עכשיו רב־פַקד. זה כמו רב־סרן בצבא”.
“אתה רואה!” פונה זוּזוּ אל דודו. “‘אַכּבּר דרגה’ אתה אומר. זה דרגה, אבל לא 'אַכּבּר דרגה'!”
“בכל־אופן”, אומר צביקה ליהושע, חותר להגיע לאיזו מסקנה, “אצלכם במשפחה ללבוש מדים זה כבר מסורת, אני רואה… אם אבא שלך קבוע ככה בשירות, בטח גם אתה תחתום קבע בשריון, לא?”
“לא בטוח”, משיב יהושע. “אבא שלי, אני חושב, הוא לא כל־כך מצא את מקומו בחיים אזרחיים סתם… לפני המדינה הוא הרי היה פעיל שנים במחתרת, וגם לצה”ל הוא הגיע רק בסוף מלחמת־השיחרור, אחרי שפירקו את כל ארגוני־הפורשים הללו. אז אחר־כך, אני מתאר לי, הוא לא מצא את הסיפוק שלו בעבודה במשק של סבא שלי, אבא של אמא, בינוּב, ומצד שני בן־גוריון לא כל־כך השתדל לשלב את יוצאי המחתרת בצה“ל, אז ברגע שהוא שמע שמקימים איזה דבר שנקרא ‘משמר־הגבול’, שזה לא בדיוק צה”ל אבל גם לא סתם משטרה, אז הוא תיכף קפץ על זה – ושם היו מקבלים כמעט כל אחד, בלי לחשוב כל־כך על פוליטיקה".
“ומה הוא היה קודם בצבא?” שואל יאיר בן־עמי, מועך בדל סיגריה.
“מה זאת אומרת, מה הוא היה?” תוהה יהושע.
“זאת אומרת, באיזו דרגה הוא השתחרר?”
“הו, סתם סֶגֶן, אני חושב… וגם זה לא בדיוק הגיע לו. הסמג”ד שלו היה חבר שלו מהמחתרת, כך שמעתי, ואז הצבא זה לא היה כמו עכשיו… ובייחוד בגדוד שאליו הוא הלך, שהיה כוח מעורב של אנשי־לח“י ואנשים מהקיבוצים והמושבים והפלמ”ח, שם המפקדים חילקו דרגות כמו שהם רצו, פחות או יותר… אבל הוא היה סֶגֶן כשהשתחרר, כן". ובחיוך הוא מוסיף: “יותר ממני עכשיו, וגם יותר מאבא שלו בזמנו”.
“מה, גם אבא שלו היה בצה”ל?" נתמה רפי שרעבי.
“לא, מה פתאום!” צוחק יהושע. “אבא שלו בזמן מלחמת־השיחרור כבר היה בן־אדם די זקן, אולי בן חמישים־וחמש או משהו כזה!… אבל כשהאנגלים נכנסו לארץ, בסוף מלחמת־העולם הראשונה, אז הם הקימו איזה כוח משטרתי כזה בגליל, על סוסים, ובחורים מהמושבות הישנות התגייסו לשם. ואחר־כך, אני לא יודע בדיוק איך זה הסתדר, הוא המשיך לשרת בתור שוטר־רוכב כזה, עד שבסוף האנגלים הקימו חיל־ספָר של עבר־הירדן ואחדים מהשוטרים הללו הלכו לשרת שם. גם סבא שלי. אז ביחד הוא היה במדים איזה שבע־שמונה שנים טובות וגמר בסך־הכל בתור רב”ט! אבל אז רב“ט זה היה פירמה, צביקה!” הוא מסיים בעקיצה קלה. “לא כמו אצלנו…”
“אם אתה חושב שאתה פוגע בי, אז אתה טועה”, מחזיר לו צביקה. “איכפת לי הסרטים האלה, אתה חושב?!”
“ואללה, הלח”י זה היו גברים, אחד־אחד!" מתעורר זוזו ומעיר. “היה לי דוֹד אחד, אח של אמא שלי, שהיה גם־כן בלח”י, בירושלים… ישב שנים אצל האנגלים בבית־סוהר, ואחרי שיצא מהמאסר תיכף חזר לִפעולות ונפל, מסכן…"
“אתה הכרת אותו?” שואל דוּדוּ ביראת־כבוד.
“איך אני יכולתי להכיר אותו, יא טמבּל”, משיב זוּזוּ בקוצר־רוח רועם, “אם אני הייתי עוד אצל אמא שלי בבטן מתי שהוא נפל?… אבל מה, לפי סיפורים ששומעים במשפחה – –”
“תראה”, קוטע אותו יאיר, “סיפורים במשפחה זה דבר אחד, אבל מה שהיה במציאוּת זה לא תמיד בדיוק ככה!…”
“מה תגיד עליו?” קורא זוזּוּ רתת אל יהושע, כמזעיקוֹ לעמוד בפּרץ.
אלא שכאן דוּדוּ מקדים להתערב. “יאיר בהחלט צודק”, הוא מטיח. “אצלנו במשפחה, למשל, היו הולכים סיפורים על איזה דוד או בן־דוד שהיו כאילו גיבורים גדולים במארוקו בזמן שהערבים היו מתנפלים על היהודים. אבל כשהם באו לארץ בעצמם ואני ראיתי אותם… בחיי, לא הייתי קונה אותם בגרוש!”
“זה בכלל לא אומר שום דבר”, מחווה צביקה את דעתו. “בצבא אתה לא פעם פוגש אחד שעושה רושם של אבּדאי גדול ומתברר לך שבעצם הוא פחדן־לאללה, ודווקה אחד שנראה כזה עלוב ומצומק מתברר בסוף שהוא פ’ייטר ממדרגה ראשונה!”
“זה נכון”, מסכים שרעבי המצומק.
“אתה לא פלא שאתה חושב כך, יא פיסטוּק!” מתקלס בו זוּזוּ.
“בכל־אופן”, מדליק יאיר סיגריה וחוזר לעניינו, “בנוגע לאנשים שהיו במחתרת בזמן האנגלים, אני משוכנע שהרבה ממה שסיפרו על הגבוּרות שלהם זה היה סתם תעמולה, או המצאוֹת של עתונאים… לעשות רושם הם ידעו, זה כן! אבל כל הכּוח שהיה להם, והנשק שהיה להם ביד, זה היה בדיחה אחת גדולה… פלוגה אחת של צנחנים מצה”ל היתה יכולה בקלות לגמור אותם!"
“אז איך זה שהאנגלים היו מוכרחים להביא לארץ אוגדה שלמה של צנחנים ועוד מאה אלף חיילים בשביל להתגבר עליהם – ולא יכלו עליהם?!” נזעק זוּזוּ. ושוב אל יהושע, כפונה אל בעל־ברית שיתבע את עלבונם המשותף: “מה תגיד עליו, אתה?!”
“האנגלים? גם־כן צבא!” פוטר אותו יאיר בעקימת־שפתיים של ביטול. “בכל מקום שמתארגנים כמה פרחחים ומתחילים לשגע אותם באקדחים ובקבוקי־מולוטוב, הם עושים במכנסיים… מה היה בשנים האחרונות בקפריסין, למשל?! ראינו!… וככה זה היה בכל המושבות שלהם… אפילו הכושים גירשו אותם מכל מקום שהם החזיקו באפריקה… ואיך הם פעלו בסואץ, בזמן מערכת־סיני?!… עזוֹב, זה לא רציני!!”
צל חמוש בתת־מקלע, אֶרך־גפּיים ויחף, מתקרב אליהם עכשיו בפסיעות מדודות מן האוהל הסמוך, ראשו הגלוח בוהק באור־הירח.
“אהלן, יוּל ברוּנר!” מקביל יהושע בצהלה את פניו של יעקב צרפתי, שסיים יחד אתו קורס־מט"קים.
“תראו, תראו!” צוהל צביקה. “סַמל קוֹבּי!”
“ערב טוב!” לוֹאט הלז ומתיישב ליד צביקה. “מה העניינים?” ובלי להמתין לתשובה, הוא צוחק אל יאיר: “אני שומע שאֶת הפורשים אתה גומר בפלוגה אחת של צנחנים, ועל הצבא הבריטי אתה שׂם פס בכלל – אז עכשיו נשאר לנו רק לגמור את המצרים, חה־חה!”
“קודם־כל, שב, קח סיגריה!” מכבּדו יאיר. “הנה המצית שלי… סַחתֶן!… כן, זה ‘אל־על’! זה מה שמחלקים לנו בקיבוץ. מה אנחנו, בורגנים כמוך שמעשנים ‘נלסון’? היה לך ‘לאקי סטרַייק’, אתה אומר? יופי! אבל היה. עכשיו נשארת בלי כלום, נכון? אז תעשן ‘אל־על’ כמו הפרולטארים, חביבי…” ולאחר הפרחת כמה סלסלי־עשן הוא ממשיך: “מה בנוגע למצרִים, אתה שואל? את דעתי אני כבר אמרתי קודם, אבל לא את הכל שומעים כנראה אצלכם באוהל… טוב, אז אני אגיד לך: לפי דעתי לא יתנו לנו את ההזדמנות לגמור אותם!… למה? אני אגיד לך: כי לא אשכול ולא נאצר לא צריכים מלחמה עכשיו… ואפילו שיהושע חושב שהרוסים מבשלים את כל העסק ודוחפים אותם, את המצרים, נאצר בסך־הכל זה אדם ערמומי ושקוּל שפוֹעל בשׂכל ובהגיון… והוא יודע בדיוק מה זה צה”ל, ומה הכוח שלנו – –"
“אז איך הוא הסתבך בתימן”, מַקשה סַמל קוֹבּי.
“הוא לא כל־כך הסתבך, קובי!” מנסה יאיר להניח את דעתו. “וחוץ מזה, גם העובדה שהוא מחזיק שם כל־כך הרבה כוחות בתימן, זה רק מוכיח שהאיוּם שלו בסיני זה בכלל לא רציני!”
“אז למה הוא בכל־זאת התחיל את כל ההצגה הזאת?” מוחה צביקה.
“זה ‘בוֹליטיקה’, כמו שהם אומרים”, מתרֵץ יאיר. “זה ידוע: כלב נושחַ לא נובחַ!”
“אני לא סומך על זה”, פוסק קוֹבּי.
“תסמוך, קוֹבּי. תסמוך!” משדל יאיר.
“אתה יודע, יאיר? מה שנוגע לכּלבים, אני קצת מומחה… לא ממש מומחה, אבל בבּית תמיד היו לנו כלבים. גם גזעיים וגם מעורבים… ואני לא פעם ראיתי שכלב נובח ונובח ובכלל כאילו לא מתכוון לנשוך, אבל בסוף, אם הוא רואה שלא שׂמים לב אליו ולא מתרשמים, אז אולי בגלל הפגיעה בגאוָה שלו הוא בסוף מוכרח לנשוך… ואז זה די לא נעים, בכל־זאת…”
“אז מה עושים?” תוהה יהושע.
“הכי טוב”, נענה קובי, “זה פשוט, דבר ראשון, להרים עליו מקל או משהו… ואז, אם הוא לא מקפל תיכף את הזנב ולא מפַנה את השטח, להוריד עליו את המקל בכל הכוח… שיזכור טוב־טוב – ואולי ילמד משהו!”
“יש בזה משהו”, מסנן צביקה בזהירות, מפורר גבשושית עפר בין אצבעותיו, וכמבקש פתרונים הוא נושא מבטו אל הירח החיוור.
“טוב!” קם זוּזוּ ומתמתח מלוא קומתו, פוער פיו בפיהוק־תנינים. “מצדי, אתם יכולים פה להמשיך ולדבּר פוליטיקה עד אור הבוקר – אני נכנס לישון!… אחרת, מחר זוּזוּ לא יוכל לעמוד על הרגליים!”
אלא שדוּדוּ אינו יכול להבליג ומשלח בו את עוקצו:
“זה כמו שאמר קודם יאיר… הכי ז’לוֹבּ זה מי שמתעייף ונשבר לפני כולם!”
זוּזוּ אינו חונן אותו הפעם אפילו במבּט. תוך שהוא משתופף להיכנס לאוהל הוא זורק אליו, בבהירוּת חתוּכת־הברוֹת: “תנשק לי בתחת!”
ב.נאצר מחכה לרבין 🔗
יהושע! בוא מהר!" צועק אליו קוֹבּי צרפתי.
“מה קרה?” מתהפך יהושע על מיטתו באוהל החשוך, פוקח עיניו וצופה החוצה.
“בוא, בוא עוד מעט אשכול מתחיל לדבר בראדיו – –”
“תן מנוחה, בחייך!” רוטן יהושע. “חשבתי, משהו רציני…”
“זה יכול להיות מאד רציני!” מפריח יאיר בן־עמי, בנימה מאיימת של ציפיה לבּאות.
“אתם כולכם עם הטראנזיסטורים שלכם!… לא נותנים שקט לבּן־אדם…”, מתרעם יהושע, וגורר עצמו מן האוהל החוצה, אל חבריו המסמיכים אזניהם בשפיפה אל שנים־שלושה טראנזיסטורים חורקניים.
“יהושע, הנֶשֶק!” מקניט צביקה.
“והנעליים!… אתה רוצה לברוח כמו מצרי, בלי נעליים?!” עוקץ קוֹבּי, מורה לו על רגליו היחפות.
“מה שנכון, נכון!” מודה יהושע וחוזר לאוהל, לנעול נעליו וליטול עמו את תת־המקלע האישי.
“יאללה, תזדרז!” מדרבּן שרעבּי. “הוא מתחיל!”
עד שהקריין מספיק להציג לפני המאזינים את ראש־הממשלה, שבּא אל האולפן לשׂאת את דברו לאומה, מספיק יהושע לסיים את ענייניו ולהתיישב בחוץ, ליד צביקה.
“אין טיפה רוח, לעזאזל”, הוא רוטן חרישית.
“חֶברֶה, זאת הכרזת־מלחמה, אני אומר לכם!” מתלהט יאיר בן־עמי, רכוּן להאזין, משעין את כובד גופו על כף־יד פשׂוּקת־אצבעות. “אני מריח את זה באוויר – –”
“על־בטוּח!” עונה זוּזוּ אחריו.
“מתערבים שלא?!” מתריס דוּדוּ כנגדו.
“אִתך בטח לא!” מחזיר זוּזוּ, כאחוז־סלידה. “עכשיו תן לשמוע!”
“אזרחים יקרים!” מתנסר קול חלוד מקופסות הטראנזיסטורים, שלושה במספר.
“זהו”, מתרגש שרעבי. “זה ראש־הממשלה”.
“הממשלה”, מוסיף הקול לדבר, “קִיימה היום בתל־אביב ישיבה לדיון במצב…”
“אהה, לדיוּן!” חוזר יאיר אחרי הדובר, זוקף אצבע כתובע יתר־קשב.
“בסיום הדיונים נתקבלו ההחלטות הבאות – –”
“אם זה ‘החלטות’ ברבים, זה כבר לא טוב”, חושש קוֹבּי בקול.
יהושע, שכוּב מלוא קומתו ונשען על מרפקו, חושׂף שיניו בחיוך סתמי.
“אל”ף: הסכנה המאיימת על ישראל לרגל הריכוז של צבא מצרים בסיני ולרגל ההסגר על השיט הישראלי בים־סוף היא במלוא תקפּה", ממשיך ראש־הממשלה, ודומה כאילו עליו לעשות מאמץ גדול כדי לשַווֹת מידה של תקיפוּת לנעימת־דיבורו.
“לנוכח סכנה זו עומד בעוּזו הצורך להוסיף ולקיים כוננוּת צבאית. הממשלה קיבלה דו”ח על אמצעי הכּוננוּת שננקטו, והיא קובעת כי צבא־ההגנה־לישראל ערוך כהלכה וכוחו עמו – –"
“אִיח’ס!” פולט צביקה קריאה של מיאוס ומעווה פניו, אבל יאיר נחפז לקרוא אותו אל הסדר בצעקה: “שקט!”
והם כורים כולם אזניהם לקלוט את ההמשך:
“… להגן על בטחונה וזכויותיה של ישראל ולהכריע את תוקפיה. הממשלה מציינת בסיפוק את רוחו האיתנה של העם ושל צבא־ההגנה לישראל, שהם ביטוי וערובּה לעצמתה של המדינה…”
הפסקות של קוצר־נשימה ואי־בטחון חוזרות־ונשנות בדבריו של האיש אשר, זו פעם ראשונה מאז נתלתה חרב־דאמוקלס על קיומה של האומה עם צאת יום־העצמאות האחרון, לפני שבועיים, אזר עוז לשדר נאום אל עמו הנבוך.
“בי”ת", הוא ממשיך, כמי שמתקשה להבחין במלים הכתובות, מן הסתם, בנוסח שלפניו, “ממשלת ישראל מגלה את דעתה כי חסימת מצרי־טיראן בפני הספּנות הישראלית כמוה כמעשה תוקפנות כלפי ישראל, אשר אנו נתגונן בפניה בתוקף הזכות להגנה־עצמית, השמורה לכל מדינה ומדינה”.
“נתגונן, הוא אומר”, מסביר יאיר. “בעתיד!” והוא שומט ידו דרך ביטול נואש.
“תן לשמוע!” מתרעם קוֹבּי בלחישה קולנית.
ולוי אשכול, ראש־הממשלה ושר־הבטחון של ישראל, ממשיך: “גימ”ל: הממשלה שמעה מפי שר־החוץ דוח על שיחותיו עם נשיא צרפת, ראש ממשלת בריטניה ונשיא ארצות־הברית ועל הנכונות הגוברת מצד גורמים בינלאומיים לעשות ללא דיחוי לביטול ההסגר אשר מצרים הטילה במצרי־טיראן – –"
“רחמנות עליו, בחיי!” קורא דוּדוּ מנהמת־לבו. “הבּן־אדם שבוּר! – –”
“… הממשלה”, מוסיפים הטראנזיסטורים לקרקר, “שׂמה לבה במיוחד לדיווחו של שר־החוץ על שיחותיו האחרונות בנושא זה בבירת ארצות־הברית”.
“אח’וּ־שַרמוּטה זה, שׂר־החוץ!” מעיר זוּזוּ, כמסתמך על היכּרוּת אישית ממושכת, בנעימה שהערכה עמוקה מהולה בה בבוז תוסס.
“דל”ת: הממשלה קבעה הנחיות להמשך הפעילות המדינית בזירה העולמית, המכוּונת להמריץ את הגורמים הבינלאומיים לנקיטת אמצעים יעילים להבטחת חופש שיט בינלאומי במצרי־טיראן. נפעל בזירה הבינלאומית – –"
“בזירה הבינלאומית!!” מתחלחל ויקטור דוּאניאס, התותחן של מט"ק קובי. “מה אני אמרתי לך?!”
“להזזת הריכוזים”, ממשיך ראש־הממשלה, וכאן הוא נעצר כמי שנוקַש בלשונו וחובתו הכּאוּבה לשוב ולעיין בכּתוב שלפניו. ולאחר רגע של שהייה והיסוס הוא מתקן את עצמו:
“… לנסיגת הריכוזים הצבאיים מגבולה הדרומי של ישראל – ונוסיף לבטוֹח – –”
“במה יש עוד ‘לבטוֹח’?!” נזעק צביקה, דוּרך את פלַג־גופו העליון כמי שמתכונן לקום משפיפתו.
וראש־הממשלה ושר־הבטחון כמו מגיע סוף־סוף אל חוף־מבטחים ומסיים בכעין תוקף של הטעמה:
“… בכוחותינו העצמיים”.
יש רגע של דממה, עד שנשמע קולו של הקריין באולפני הראדיו:
“מאולפני ‘קול ישראל’ שמעתם את נאומו של ראש־הממשלה ושר־הבטחון, מר לוי אשכול”.
בעלי הטראנזיסטורים שבּחבורה – קוֹבּי, יאיר וצביקה – מכבּים את מכשיריהם באחת כאילו נדברו על כך מראש. גם באוהל הסמוך, שם מתגוררים אנשי הטנק של סַמל יעקב צרפתי, השתתק צירצורו של טראנזיסטור בודד, אלא ששם מתלווים לכך צלילים של חבטה וריסוק, שלאחריהם קריאה נדהמת:
“אריה! מה זה, השתגעת?!… הוא שיבר את הראדיו שלו!”
ומיד אחרי־כץ מגיח מפּתח האוהל בחור חסון וצהבהב, טֶען־קַשר עמיאל הדס, בקיצור “עמי”, ובפסיעות ארוכות וחפוזות הוא ניגש אל קוֹבּי, המט"ק שלו. בפישוט זרועות הוא מתלונן:
" קוֹבּי! הוא שיבּר את הראדיו שלו, אריה!… הוא יצא מדעתו!"
קוֹבּי מדליק סיגריה, והגפרור מאיר את תווי־פניו שלבשו כעס. הוא פולט שני סילוני עשן מנחיריו השניִם, וברוגז עצור הוא משיב:
“זה הטראנזיסטור שלו, נכון? אז מה אתה רוצה שאני אעשה לו?! זה לא רכוש צה”לי… ואם הוא מרוגז, זה עסק שלו… ועכשיו, לֵך קח את הנשק שלך… אתה שכחת את הפּקודה?!"
עוד הם מדברים ואותו אריה עצמו, הוא אריה שַחרוּר, נהג־הטנק הממושקף, מגיח אף הוא מן האוהל, גורר בכבדוּת את רגליו ואת נשקו האישי.
“אתם שמעתם?! זה היה ראש־הממשלה שדיבר!” – הוא מתרתח, טופח אגרוף קמוץ אל כף רכה. “אם היה עומד פה על־ידי, לא את הטראנזיסטור הייתי משבר – את הפרצוף שלו הייתי מרסק לו”
“תנוח!” פוקד עליו המט"ק שלו, תקיף וּמַתרה. “בלי עצבים, טוב?”
“בלי עצבים?!” נזעק אריה שַחרוּר כנגדו. “מותחים את כל מדינת־ישראל בשביל לשמוע סוף־סוף מלה חיה מראש הממשלה, וזה מה שקיבלנו?!… אני אומר לכם: את כל הממשלה הזאת צריך לשלוח קיבֵּני… יחד עם חברי־הכּנסת והעסקנים וה… וכולם!… הם עושים במכנסיים כולם, ואנחנו נצטרך לאכול את החרא! בטח! מי ישלם בסוף את המחיר, אני רוצה לדעת, מי?!” ותוך שהוא צונח ארצה ומתיישב שם בסמוך, מניע בראשו כממאן להינחם, הוא רוטן: “‘בלי עצבים’ הוא אומר לי… כבר שבועיים מחזיקים אותנו, משַגעים אותנו ואת כל העם הזה – יום אחד אומרים לך: ‘מחר אנו תוקפים’ ויום אחד ‘מחר הם תוקפים’ ויום אחד ‘מחר אנו משתחררים’ – אז מי מעצבּן אותנו, מי?!” ובאחת הוא שב ומתרומם, ניבּט אל האפלה נכחו, וצועק: “זונות!” ותוך שהוא תופס את תת־מקלעו בשתי ידיו הוא ניצב כמי שממטיר צרור סביבו וקורא: “את כל המסוּפלסים הללו הייתי מחסל, ככה! אחד־אחד!”
כאן קם קוֹבּי על רגליו וזורק אליו, בנעימה מתכתית ומרסנת, “אריה, שמענו אותך! ואני לא רוצה לשמוע עוד ציוּץ אחד ממך… בדיוק כך!… אם אתה לא נרגע מיד אני מגיש נגדך תלונה, שומע?!”
אחד־אחד, כחוֹששים מפני איזו התנגשות הרת־אסון הקרֵבה להתרחש בעליל, מתאספים אנשי שני האהלים, ואט־אט הם סוגרים על חברם המתפרץ, בעקבות מט"ק קוֹבּי, הניגש אליו בצעדים מתונים אך תכליתיים עד שהוא מגיע אליו ומניח יד כבדה על שכמו וממלמל משהו על אזנו לעַשתוֹ.
“בסדר… בסדר…”, נשמע קולו של קוֹבּי לסירוגים. “אבל אתה הרי יודע… כן, כולם באותה דעה… טוב, נדבר על זה אחר־כך, אתה ואני…”
באנחת־הרווחה נשמעת־לאוזן צופים הם כולם במט"ק החובק בחזקה את נהג־הטנק וחוזר עמו בשתיקה ובהילוך מתון אל החבורה. תת־מקלעו של אריה שַחרוּר משתלשל מכּתפו כנכלם, וכבוֹהה הוא מצטרף אל שאר השריונאים שחזרו להסב במעגל ועדיין מידה של דריכוּת מתוחה בישיבתם.
“‘זאת הכרזת־מלחמה!’ אמרת, כן?” פונה עכשיו דוּדוּ בלעג אל יאיר, מפר את השתיקה הכּבדה, טעוּנת־החשמל. “ואתה”, הוא ממשיך, פונה אל זוזּוּ, “עוד אמרת ‘על־בטוח!’… וַאללה, חכמים אלה – –”
“מה אתה רוצה מהם?” מתערב יהושע, להפיס את דעתו. “היום כולם דיברו על זה שאבא אבן חזר מאמריקה והממשלה יושבת כל היום ועד הערב הם מקבלים החלטה…”
“זהו!” מאשר זוּזוּ, כיודע־דבר.
“כן, מחליטים, מה?…”
מה מחליטים?!" נענה ויקטור דוּאניאס בלעג מר אלא שקולו הסוּי כמעט. “מחליטים על ‘המשך הפעילות בזירה הבינלאומית’… כך הוא אמר, השמיגֶגֶה ההוא, לא?… שם הם ‘יפעלו’!”
“טוב, חֶברֶה”, מתעורר יאיר משתיקתו הנבוכה, “אני מציע שנקבל את הענין הזה בקצת הומור – –”
“בחייך, יאיר! מה זה, אתה עוד בא לצחוק עלינו?!” מתקומם עליו צביקה. “אתה חיכּית להכרזת־מלחמה, וקיבלת את… הגימגום הזה… אז לפחות שב בשקט ואל תציע לנו פתאום להתייחס לזה בהומור!”
“כן”, מפטיר יהושע לאִטוֹ, “זה היה די מדכּא לשמוע… אני מתאר לי איך המח”ט שלנו מרגיש עכשיו, אחרי הנאום הזה!" וכמתוך איזו הארה פתאומית הוא מגבּיה קולו ומוסיף: “אבל כנראה זה מה שקוֹרה כאשר מדינה כזאת חלשה יש לה צבא חזק כל־כך – – –”
“בסדר!” נתלה ויקטור בדבריו האחרונים. “אז אם ככה, למה החזק צריך לתת לחלש להוביל אותו באף?! צריך להיות בדיוק ההיפך: אם הצבא חזק, ויודע מה צריכים לעשות, אז הוא צריך לקחת את המדינה בידיים ולהוליך אותה!”
“הו!” נחרד יאיר, “זה נורא מסוכן מה שאתה אומר, אתה יודע? אתה מדבר למעשה על הפיכה צבאית!”
“מה יש?!” משסעוֹ קוֹבּי צרפתי. “יש מצבים שאין ברירה אחרת! אם אתה מסתכל בהיסטוריה, כמעט לא היתה מדינה שלא הגיעה פעם למצב שבֹו – –”
“אתה רואה!” פונה אליו עכשיו אריה שַחרוּר, הננער משתיקתו, “עכשיו אתה בעצמך אומר – –”
“רגע אחד, חברים!” משתדל יאיר להסותם. “אבל אל5 תשכחו שבכל מקום שהגיעו למצב כזה והצבא השתלט אז בסוף הענין נגמר באסון ובהרס הדמוקרטיה!”
“זה בכלל לא מדויק”, נשמע עתה לראשונה קולו הביישני של הטען־קשר בצוות של מט"ק אלי גורן, הלא הוא חזקיהו נוימן, המכונה “חזקי” על־דרך הקיצור.
“מה לא מדויק?” ממהר יאיר להשיב בטרוניה.
“בהיסטוריה”, אוזר הלז עוז לנמק, “זה לא תמיד כך. לא פעם הצבא מוכרח לתפוס את השלטון ולהציל את המדינה ואת העם… וכשהמפקדים בצבא משתמטים מאחריות ולא משתלטים על המצב”, הוא מסיים באירוניה מושחזת, “אז באמת לא פעם הענין נגמר באסון!”
“אוֹהוֹ” נרעש יאיר, “עם היסטוריון כמוך באמת אפשר להגיע רחוק מאד!… תגיד לי מניין לך הבּקיאוּת הגדולה הזאת בהיסטוריה?”
“לא, הוא דווקה ידען”, ממליץ עליו ויקטור בחוֹם. “זה בחור שקורא המון ויש לו ראש – –”
“יפה”, ניאות יאיר כמוחל על כבודו, “אז תגיד לי, בבקשה, פרופיסור, על איזה דוגמאות מן ההיסטוריה אתה מסתמך?”
“אתה רוצה דוגמה מן התקופה העתיקה או מן הזמנים שלנו?”
“אני אסתפק בעת החדשה”, משיב יאיר, בליגלוּג מהוּסס.
“טוב”, מיטיב חזקי נוימן את ישיבתו, חובק רגליו בידיו, כמי שתופס עמדת־ירי משוּפרת. “אתה למשל, על אתאתוּרךּ שמעת? הוא זה שנחשב אבא־של־התורכים בימינו, והוא היה איש־צבא שתפס את השלטון והציל מה שנשאר עוד להציל בתורכיה אחרי המפּלה שלהם במלחמה העולמית… ויש דוגמה עוד יותר קולעת, במובן השלילי, וזה הצבא הגרמני בזמן היטלר… שם הגנרלים ראו שהאיש מוליך את גרמניה לחורבן בטוח, וכל פעם היו שם אחדים שחשבו להפיל אותו ולתפוס את השלטון, אבל לא היה להם מספיק אומץ להפר את השבועה שלהם לַמנהיג, ולכן זה נגמר כמו שנגמר… ואם אתה רוצה, אפילו נאצר, מבּחינת מצרים, הוא הציל את המולדת שלו כשגירש, עם הקצינים החברים שלו, את המלך המושחת והרקוב ההוא – איך קראו לו? – פארוק… ואגיד לך יותר מזה: אם ברית־המועצות תחת שלטון סטאלין הגיעה למצב שהגרמנים כמעט־כמעט ניצחו אותה לגמרי, אז במידה רבה, כך חושבים עכשיו, זה מפני שהצמרת המקצועית של הצבא האדום נתנה לגרוּזיני ההוא לחסל אותה במקום שהיא תחסל אותו ותכין את הארץ למלחמה כמו שצריך…”
“מעניין מאד”, נוהם יאיר. “אתה שמעת אותו?” הוא שואל את יהושע. והוא חוזר ופונה אל בעל־דברו: “אז אתה, זאת אומרת, בכלל כופר בזה שהצבא הוא רק מכשיר שמבצע את המדיניות שעליה מחליט השלטון החוקי?… לפי דעתך, אנו בכלל עושים טובה לממשלה שאנו מחכים עד שהיא תחליט אם לצאת למלחמה או לא? אם אתה היית רמטכ”ל… רק נניח, נניח לרגע אחד… אז אתה היית מכניס את לוי אשכול למעצר־בית – –"
“מעצר־בית זה יותר מדי טוב בשבילו, שמיגֶגֶה כזה”, חוזר אריה שַחרוּר ומתפרץ.
“אתם שניכם הייתם שׂמים אותו במעצר ונותנים הלילה פקודה לצבא שיתקוף?!” מסכּם יאיר. ובלי להמתין לתשובה, הוא ממשיך ואומר: “אז לפי שיטתך… איך קוראים לך, אתה? כן, חִזקִי… לפי שיטתך, המפקדה של הפלמ”ח, למשל, היתה צריכה לחסל את בן־גוריון בזמן מלחמת־השיחרור, פשוט לחסל אותו, מפני שפירוק הפלמ“ח היה באמת אסון למדינה וגם לצה”ל?!"
חזקי נזהר בלשונו, כובש פניו בקרקע. “תראה”, הוא אומר, “אני לא מדבר על מה שהרמטכ”ל צריך או לא צריך לעשות… אתה דיברת על היסטוריה, אז אני פשוט רציתי להוכיח לך שההיסטוריה זה לא משהו כל־כך חלק וחד־סטרי…"
“דח’ילכּוֹם”, בוקע פתאום, זר ומוזר, קולו של זוּזוּ, “תפסיקו לבלבל את הביצים: היסטוריה, דמוקרטיה, מהפכה… צריכים להיות מציאותיים… מלחמה מוכרחה להיות, זה ברור, לכן זה יהיה אסון אם הוא יישאר, כי אף אחד כבר לא יכול להאמין בו, והוא גם לא יכול להפחיד את הערבים… אפילו הרמטכ”ל, כך שמענו, כבר לא כל־כך מתַפקד… אז מה שצריכים עכשיו זה בן־אדם שאנחנו יכולים להאמין בו, והערבים יכולים לפחד ממנו בלי להתבייש… וזה יכול להיות, לפי דעתי, רק מישהו כמו משה דיין. אולי לא הוא בעצמו, אבל לפחות אחד כמוהו – –"
“מה זאת אומרת ‘כמוהו’?! אין כמו דיין! תגיד משה דיין, או שתגיד שֵם אחר – אבל לא ‘כמו’… אתה גם־כן מבלבל במוח”, מטיח דוּדוּ.
“טוב, לא משַנה”, נבוך זוּזוּ רגע, אך מיד הוא מחליף רוח וממשיך: “אבל מי שיכול להחליף את הסוסים ברגע האחרון זה לא החֶברה מהשריון, ולא החֶברה מהצנחנים… רק אלה מהפוליטיקה… מהמפלגות… אז אולי כדאי פשוט שהחיילים, לא רק צעירים כמונו… גם המגויסים מהמילואים, ואלה זה כמעט כל הגברים במדינת־ישראל… יגידו למפלגות שהם פשוט רוצים… שהם דורשים בכל תוקף – –”
“להביא את משה דיין”, משלים ויקטור.
“בראבוֹ!” קורא צביקה, קם באחת על רגליו ומתחיל להסתובב, למחוא כף ולפזם בקצב: “את דַ – יָן! את דַ – יָן!”
“איזה קאראקוֹז אתם עושים פה!” מוחה קוֹבּי בסלידה.
“למה אתה אומר ‘קאראקוֹז’?” מתקומם ויקטור. “מה דעתכם, למשל, שאנחנו נתחיל להחתים את כולם על… איך קוראים לזה?… על עצומה שנעביר למפלגות, בשביל שיבינו שם כולם שהצבא רוצה את משה דיין… וכדי שלא ייבּהלו יותר מדי, נאמר שאנו רוצים אותו לא בתור ראש־ממשלה – זה יהיה יותר מדי בשבילם – אלא בתור שׂר־בטחון, או אפילו רק בתור מפקד חזית־הדרום… מה תגידו?… מי יוכל לחבּר את המכתב – את העצומה הזאת?… אולי ה’היסטוריון' מהצוות של אלי, חזקי?… מה אתה אומר?”
“תיזהר, ויקטור!” נחפז יאיר הג’ינג’י להתערב. “אתה משחק באש… ככה יכולים להדליק מלחמת־אזרחים!… אתה אף פעם לא יכול לדעת לאן דברים כאלה יתגלגלו – –”
“שתהיה!” מתפרץ עכשיו אריה שַחרוּר, שמאז שידל אותו המט"ק שלו בדברים ישב כל אותה שעה ישיבה סבילה ונטולת רוח־חיים. “כן, שתהיה מלחמת־אזרחים… אנו יכולים לגמור אותה אחת־ושתים!… מי הם בסך־הכל הצלוֹפחים האלה שם עם אשכול בממשלה? שמיגֶגֶס כמוהו – –”
“תסלח לי מאד”, מתקצף יאיר, "אתה מדבּר כמו ילד היסטרי… אלה דיבורים של חוסר־אחריות… זה לא רציני… יושבים שם אנשים ששָנים הם נושׂאים בעוֹל, אנשים רציניים, בעלי נסיון ובעלי זכויות! "
מאוהל הצוות של קובי יוצא עכשיו עמיאל הדס, טֶען־קַשר, זה המכוּנה עמי, שעד עכשיו קיווה שיוּתן לו לנוּח מעמל יומו המפרך עד שלבסוף הביאוהו קולות המתנצחים לידי ייאוש ורוגז, ככל הנראה.
“נבֵלות!” הוא צועק. “למה לא נותנים פה לבן־אדם לשכב בשקט? לא מספיק שכל היום שוברים אותנו באימונים ובגירוזים ובמִסדרים, אז גם בלילה לא נותנים מנוחה?! לעזאזל, חרָיאת שכאלה!…” ולאחר שגם הוא מתיישב בהרכנת־ראש וַתרנית, כמי שמשלים עם גזירת־גורל שאין מנוס ממנה, הוא תורם תרומתו לגופו של ענין, בקול גדול ובתנועות־ידיים נמרצות: “ועל מה אתם מדברים בכלל?! מישהו יתן לכם להחתים אנשים על עצומה? בצבא? בשריון? בחטיבה הזאת?!… אתם נפלתם על הראש!… מה זה, אף אחד פה לא יודע כלום על חוקת השיפוט של צה”ל? לא יודעים שצבא זה לא ברדק? לא יודעים מה יכולים לחטוף בעד פעילוּת מפלגתית או פוליטית בצה“ל? אחת־שתים יושיבו את כולכם בקלבּוּש, ואחרי זה משפט־מג”ד לכל הפחות!… מה זה, כולם פה ילדים קטנים?! קוֹבּי, למה אתה לא אומר מלה, שיבינו – –"
קוֹבּי אינו זז משתיקתו, ולפי שהלז דומה עליו כאילו החברים מוכנים להחריש ולהניח לו לפרוק את כל שנצבּר בלבּו עד עכשיו, הריהו ממשיך באותה תנופה שהחל בה:
“והטמבּל הזה, אריה, שפתאום נהיָה לי פוליטיקאי; ופאטריוט גדול, ומפצפץ לנו פתאום את הטראנזיסטור שלו מרוב כעס על הגימגומים של לוי אשכול… אתה פסיכי אתה, זה מה שאתה!… כל הימים מדבר רק על נושא אחד, על זיוּנים, ועל פּוֹזוֹת – שום דבר אחר לא מעניין אותו… משַגע לנו את השׂכל… ופתאום: ‘הולך לרסק לאשכול את הפרצוף’… גיבור גדול!… וחזקי שלנו, שעוד בקושי מתגלח בכלל, שרק לפני חמש שנים עוד היה במוסד לעבריינים צעירים – כן, שמענו עליך, גאון צעיר, איך כולם היו דופקים אותך שם! – הוא פתאום הולך לעשות לנו הפיכה צבאית… תוריד קודם את החלב מהשפתיים שלך, אני אומר – –”
“עמי, תפסיק!” זוקף קוֹבּי ישיבתו ומרעים עליו בקולו. “זאת פקודה!… לא, בלי פקודה!… אם אתה לא מפסיק, אני בידיים האלו משתיק אותך – אתה רואה את הידיים האלו?”
“אל תאיים עלי!” קופץ עמי על רגליו, מאגרף ידיו כנכון לקרב. “אתה שומע? שלא תאיים עלי!!”
“מה הולך פה, לעזאזל?!” נזעק עתה יהושע, קם על רגליו ומקנח כּפותיו מן העפר. “כולם נפלו על הראש!… לפי מה שרואים פה אצלנו, המשחק של נאצר באמת מצליח לו!… עמי, תבקש מהר סליחה מחזקי, אתה שומע?!”
“אתה גם־כן!” מחזיר הלז בנחרת־בוז. “מי אתה שתגיד לי מה לעשות? אתה לא מפקד שלי! בשבילי אתה אפס – –”
בינתיים קמו הכל על רגליהם, אך בעוד האנשים סוגרים אט־אט על עמי נראים אריה וחזקי פורשים בשפַל־ברך לאהלם.
" קוֹבּי!" אומר יהושע לחברו המט"ק גלוח־הראש, “אתה המפקד שלו –תגיד לו אתה… אני חושב שאסור לעבור על זה בשתיקה…”
“אני מפחד להתחיל”, מסנן קוֹבּי מבּין שיניים הדוקות, מתאמץ למשול ברוחו. “אני עוד אמעך לו את הפרצוף – –”
“תתבייש לך!” מטיח זוּזוּ כלפי עמי. “זה נקרא אינטליגנט… בן־משק… חתיכת חרא!” והוא פולט יריקה קולנית.
“מה כולם נטפלים אלי?” מצטווח עמי. עכשיו יש חרדה בקולו.
“עמי!” זורק קוֹבּי אל עמי ממטחווי־סְטירה. “אני מציע לך – בתור חבר, לא בתור מפקד – שתבקש סליחה מחזקי… בלי ויכוחים!… אתה חייב… מחר אתם יכולים להיות יחד בפּטוֹן, בתוך אש… ככה לא ייתכן… עמי, אני לא יכול להשלים עם זה”.
ויקטור קורא לעבר אוהל הצוות שלו:
“חזקי, בוא… בוא הנה… הוא רוצה לבקש ממך סליחה!”
התשובה, חנוקה מדמעות, אינה מאחרת לבוא מתוך האוהל:
“אני מחרבּן על הסליחות שלו – –”
“לֵך, לֵך תביא אותו”, מפטיר קוֹבּי אל התותחן שלו, מזרזו בנגיחת מרפק בצלעותיו.
בינתיים צביקה וֶרֶד ורפי שרעבּי תופסים בשקט את עמי, לופתים את ידיו בעדינות אך בתוקף, ומצעידים אותו מתון־מתון לעבר אהלו, לקראת ויקטור הלופת את חזקי בערפּוֹ וגוררו, בועט וחורק־שיניים, קדימה.
“עכשיו תלחצו ידיים!” פוקד קוֹבּי על העולב והנעלב כאחד, בעוד כל השאר, למעֵט אריה, צובאים עליהם, ספק־מגחכים ספק־דרוכים.
אנוסים, בחוזק־יד, רכוני־ראש ומושפלי־עיניים וחתומי־שפתיים, השניִם תוקעים כף רפה איש בכף רעהו.
“יותר חזק!” צועק קובי. “כמו גברים, לא כמו דבּילים!”
ואחר־כך, עוד ביתר תוקף:
“לא שמעתי סליחה… אני רוצה לשמוע אותך, עמי!… זהו!… ושעוד פעם דבר כזה לא יִקרה, כן?!”
"אני מבקש – – ", ממלמל עמי חרישית.
“יותר בקול!” שב קוֹבּי וצועק, מנחית יד קישחת על ערפּוֹ של זה. “לא שומעים אותך!”
“אני”, מרים עמי קולו ומתמתח, כפעוט שגמר אומר בנפשו להריק עד תום את כף שמן־הקיק המוגשת אל פיו, “מתנצל על מה שאמרתי!”
מן הכביש הסמוך מגיע עתה קול שעטה ודישדוש וגרירה של נעליים הרבה, עם קולות צחוק וקריאה ופיטפוט. הקולות קרבים והולכים, גוברים והולכים.
“ההופעה נגמרה, כנראה”, מעריך יהושע.
“עכשיו כולם חוזרים”, ממלא יאיר בן־עמי אחריו.
צביקה ורד שולף פנס מכיסו ומאוֹתת במיצמוצי־אור אל העוברים על פניהם בחשכה, פיהם מפיק זמר צוהל.
מישהו מאֵט צעדיו וקורא: “מה העניינים?”
“איך היה?” מפריח יאיר שאלתו.
“מי זה שם?” שואל הנשאל, פונה עם עוד שנים־שלושה בני־לוויה לעבר החבורה. אחד מהם שולף אף הוא פנס־כיס ומעפעף בו כנגדם.
“איך היה בהופעה?” צועק ויקטור.
“מאה אחוז!” נענה בחדוה אחד אלמוני. “ממש פיצוץ!”
“זה אתם שהשאירו אתכם בתורנוּת?” מלגלג אלמוני שני. “וַאללה, הפסדתם!”
ואילו אלמוני שלישי תורם תרומתו בפיזום: “נאצר מחכה לרבין”, תוך שהנלווים אליו עונים אחריו כהלוּמי־יין: “אֵי־יא־יא־יא!”
“אה”, מפטיר זוּזוּ, מעוּדד, “זה השיר החדש ששרים עכשיו”. ובכל שדרת הצועדים על הכביש עוברות מלות השיר כאש האוחזת בקמה:
נאצר מחכּה לרבין
אַי־יא־יא־יא –
נאצר מחכּה לרבין
אַי־יא־יא־יא –
שיחכּה ולא יזוז
אַי־יא־יא־יא –
כי נבוא מאה אחוז
אַי־יא־יא־יא!
“שיחכּה ולא יזוז!” עונה זוּזוּ אחרי מלות השיר בפה מלא, תוך שהוא ניגש אל שוּלי הכּביש המשחיר לפאת המאהל.
“אַי־יא־יא־יא”, מחרה־מחזיק אחריו צביקה, ממצמץ בפנסו לסירוגים.
“כי נבוא מאה אחוז!” מתלהב דוּדוּ, הבא וניצב מאחריהם.
אַי־יא־יא־יא", מנהם רפי שרעבי, מוחא כפיים לקצב השיר.
ג. זו שבת אחרונה לי 🔗
“באמת, כל הכבוד לצה”ל!" קורא רב"ט ויקטור דוּאניאס. “הגענו בדיוק בזמן!”
ארבעים או חמישים שריונאים שחורי־כומתות נשפכים בצהלה מדלתות האוטובוס שהביאם מן הבסיס לתוך העיר הגדולה, לא הרחק מן התחנה המרכזית.
“האידֶה יפו!” צועק אליו סַמל צביקה ורד, איש בת־ים, “אתה נוסע אִתי באותו כיוון, כן?”
“אז אנו נפגשים פה שוב קצת לפני שתים־עשרה”, קורא אליהם סַמל יהושע חצור, “שלא תעשה בושות, צביקה!”
“למה שאני אעשה בושות?!” מחזיר הלז. “אתה הרי יודע שאין לי כבר אף אחת!”
“אחד כמוך מסוגל להסתבך עם מישהי בעוד שעה… שמענו עליך, צביקה!” מתקלס בו יהושע.
“בחייך, יהושע! אתה צוחק עלי?!” מחזיר הלז. “אני הולך ל’ערב־הורים', אולי לראות סרט, וזה הכל – –”
“טוב, לא משַנה… אז להתראות ברבע לשתים־עשרה לפני המלחמה!”
“איזו מלחמה על ראשך, דח’ילךּ!… זאת החופשה שלפני השיחרור”, צוחק ויקטור.
“סמוֹך על ויקטור!” ממליץ סמל קוֹבּי צרפתי ונפרד בהנף־יד מן התותחן שלו. ואל יהושע הוא זורק: “בוא נרים רגליים, יהושע! חבל על כל רגע – –”
אך עוד בטרם יספיקו השנים לשאת רגליהם אל תחנת־האוטובוסים הסמוכה ומכונית לארְק אזרחית בהירה ורחבת־שת נעצרת עם שפת המדרכה והנוהג בה קורא אליהם:
“אפשר לקחת אֶתכם לאיזה מקום בעיר?”
יהושע מביט בהיסוס־מה בקוֹבּי, אך הלז כבר מכתיף את צקלונו ומשיב: “בהחלט, תודה רבה לכם”, ופותח את הדלת האחורית ודוחק את רגליו הארוכות פנימה, ומיד נמצא גם יהושע יושב סמוך אליו על המושב האחורי.
“אני צריך לצפון תל־אביב, בבקשה”, קורא קוֹבּי, “לא חשוב איפה”.
“גם אני”, מודיע יהושע.
“לנו יש זמן”, משדלם בעל־הרכב, איש ששׂיבה זרקה בשׂערו הקלוש וכל־כולו אומר חביבוּת ורוֹגע ומבטאו מעיד על מוצא גרמני או אוסטרי. “נכון, לִיזל?” הוא זורק לאשה הדקה והמטופחת היושבת לידו, שכּובעה עטור פרח מלאכותי, ובנעימה שקטה וקרירה הוא מוסיף, עם שהוא מציץ בראִי הקטן שבּגובה קדקדו ומעיף מבט בצמד הנוסעים שלו: “אנו יכולים להביא אֶתכם בדיוק למקום שאַתם צריכים… אני בטוח שאין לכם עודף זמן”.
“אנחנו עכשיו ליווינו את הבן שלנו לאוטובוס”, מתנדבת הגברת ליזל להסביר, מַטה ראשה למחצה לעֵבר המושב האחורי. “הוא קיבל שבת, אבל היה צריך לחזור עכשיו”. ובהכרת־ערך היא מוסיפה: “הוא קצין בחיל־הים”.
“אנחנו חוזרים עכשיו הביתה, לרחוב פנקס בערך”, ממשיכה הגברת ליזל, ממתינה לתגובתם.
“בשבילי זה יופי!” נענה קוֹבּי. “ואתה?” הוא זורק אל יהושע.
“אם לא קשה לכם לנסוע לשם דרך בן־יהודה אז גם בשבילי זה יהיה יופי”, הוא אומר לגברת.
“זה בסדר, גוּסטי?” מַפנה הגברת ליזל ראשה אל בעלה.
“איזו שאלה!” מחזיר האדון בנחת. “בשביל החיילים שלנו, הכל!”
יהושע מודה בשם חברו ובשמו.
“אני מקווה שאתה מסתדר שם מאחורנית”, מצטחקת הגברת ומסתובבת אל קוֹבּי. “המכונית הזאת קצת קטנה בשביל רגליים ארוכות כמו שלך!”
“לא נורא”, מחזיר הלז, מהתל. “אבל אני באמת החלטתי לקצר אותן בקרוב”.
“חס־וחלילה!” מעמידה הגברת פני־חרדוֹת. "אני תמיד בעד גברים גבוהים… לנשים זה לא תמיד מתאים, אבל גברים זה יפה מאד כשהם גבוהים! "
“תראו, תראו איזו תנועה פה ברחובות!” מתפעל קוֹבּי פתאום, כמבקש להחליף נושא.
“כן”, מסכים הבעל בנחת, צוֹפה נכחוֹ. “די צפוף בכביש… כבר שבועיים כמעט שהתרגלנו לעיר ריקה”.
“אתם שניכם גרים בתל־אביב?” מוסיפה הגברת להעסיקם בשיחה.
“רק אני”, מזדרז קוֹבּי להשיב. "החבר שלי יש לו פה…
קרובים", הוא מוסיף ומחייך אל יהושע, “או קרובות”.
“אני מבינה”, מניעה הגברת ליזל בראשה.
“תשמע, יהושע”, פונה קוֹבּי בהנמך־קול אל חברו, “לא היה כדאי שתתן קודם צילצול?”
“היא מחכה לי, זה בסדר”, נענה יהושע. “מצאנו דרך להעביר קשר. תסמוך!”
“בכל־זאת”, משדל קובי, בנעימה אפלה כלשהו, כלמוּד־נסיון, “כדאי. ליתר בטחון! שלא תהיה פתאום איזו הפתעה…”
“וַאללה, קוֹבּי!” צוחק יהושע. “נבֵלה היית, נבֵלה תישאר!”
“לי קרו דברים כאלה”, מפטיר קוֹבּי, ניבּט נכחוֹ בפנים קפואים.
“אתה!” מתבדח יהושע. “מה לא קרה לך?!” ואל מיטיביהם הוא קורא: “אותי אתם יכולים להוריד פה בפינה!”
“בבקשה!” נענה אדון גוּסטי ובולם.
“תודה רבה לכם, ושלום!” מפריח יהושע בצאתו. “להתראות, קוֹבּי”.
“בהצלחה”, זורק קובי ומנופף לו6 בידו, שיניו מצהירות ועיניו מאירות.
“שלום וברכה”, שולחת לו הגברת ליזל ברכה אחרונה, “ותשמור על עצמך!”
יהושע עומד רגע בקרן הרחוב, מזין עיניו כמשתאה בתנועה השוקקת ברחוב הראשי, ממצמץ בעיניו למראה שִפעת האורות. מי יכול לחשוב פה על מלחמה בכלל, הוא אומר בלבּו. השד יודע, אולי עכשיו שדיין נעשה שר־הבטחון המצרים נבהלו ומתחילים לחפש בשקט איזה הֶסדר בשביל לצאת מהסבך בכבוד, פחות או יותר, בלי להילחם? לא חשוב, נעזוב עכשיו את המחשבות האלו…
קל־מהרה, באפלולית הערב המתעבּה, הוא עושה דרכו אל הרחוב השקט, אל הבית המוכּר והאהוב. נכנס ומדליק את האור בכּניסה, עולה שתי קומות במדרגות, מתאפק שלא לדלג עליהן שלש־שלש אלא רק שתים־שתים, לוחץ על הפעמון.
רחש פסיעות מתקרבות לפתוח. הוא מסתכל בחריר־ההצצה שבדלת: חושך שם, כמדומה.
רגע קט צף ועולה בו ספק־חשד חצוף ומר… מכּה כמו פטיש־מַדחס בחזֶה…
חשבת פעם מה זה בדיוק “פיק־ברכיים?”
הו, לא. שטויות. הנה הדלת נפתחת.
באור הרך של מנורת־רצפה מן החדר הפנימי היא נופלת על צוואריו בפּתח, עטויה חלוּק פרחוֹני דק ושקוף, בשׂוּמה־מתעלפת, עורה נודף ריח סבּון טוב, רעמת שׂערה השחורה, הגולשת על גבּה, נודפת ריח שמפּוֹ.
“יהושע שלי!”
“היה לי פתאום מין פחד כזה”, הוא לוחש, בין נשיקות רועפות.
“כן?” היא מנהמת, כמו ממרחקים.
“שלא אמצא אותָך… או – –”
“או מה?”
“או… או שחטפו לי אותך”, הוא צוחק, נושך אה תנוֹך אזנה, טורק את הדלת בבעיטה קלה לאחור.
“ילד רע!” היא לואטת על אזנו, נלחצה אל מתניו. “אבל גם אני פחדתי”, היא מוסיפה.
“ממה היה לך לפחד?;” הוא תמהּ חרישית, מסיט את החלוק שלגופה, טומן פניו בחזהּ.
“אגיד לך אחר־כך”, היא מפטירה בעצימת עיניים. “אולי לא כל־כך מהר…”, היא מוסיפה כמתפנקת. “אבל כן… אני כל־כך חיכיתי לך… כל־כך חלמתי על הרגעים האלה… בוא, בוא ניכּנס לחדר… או שאתה רוצה קודם… אתה בטח רוצה לשתות משהו? אפילו לא שאלתי… אבל אני הכנתי… אתה לא צמא?” היא מסיימת כמתגרה, תוך שהיא מוליכתו כבצעדי מחול אִטי.
“לָך”, הוא מחזיר, מטביע נשיקה מתמשכת בשקערורית עצם־הבריח שלה.
“אוֹך, אתה מדגדג”, היא מצחקקת.
“נורית… נורית… נורית!”
“כאילו שנה כבר לא ראיתי אותך… גם אתה מרגיש כך?… לא, להיפך: כאילו רק הבוקר עזבתי אותך… השארתי אותך. ישֵן במיטה. כמו ילד… אתה זוכר איך היינו אז?”
“כן, נורית. כן… אני זוכר כל פעם, כל רגע…”
"חכּה, שוּע… חכּה, אַל תמהר… לאט, לאט… אמא!… תן לי לעזור לך – – "
תוּפּים בראשי. חלילים באזנַי. אהובה שלי, כמה טוב לי אִתך. כמה טוב טוב טוב. כמה טוב לנו יחד.
“נכון שזה נפלא, ילד שלי?… נכון שככה עוד לא אהבת אותי אף פעם – –?”
“נכון שכל פעם זה יותר טוב?”
“כמה שזה חזק… כמה שאתה ממלא אותי – –!”
סוסתי ברכבי פרעה… דבש וחלב תחת לשונֵך.
“להישאר ככה?”
“כן. כן. אל תזוז. אני… אצלי… עוד רגע…”
“אני הייתי נשאר ככה עד הבוקר… עד מחר…”
“עד סוף החיים שלי. עד סוף החיים”.
“שלנו”.
“כן, שלנו – – –”
“טוב לָך עכשיו?”
“עוד רגע. אל תלך עוד ממני. לא, לא, לא!”
“אני אִתך, אִתך – –”
מה טובו דודַיך מיין… וריח שמנַיך מכּל בשׂמים…
“זה היה משהו! נכון?”
“אם את אומרת – –”
“אתה לא הרגשת שהפעם זה היה משהו מיוחד… לא רגיל…”
“אני לא כאן, נורית”.
“אתה שם, נכון? אבל גם אני שם! יחד אִתךָ – –”
“לא, אל תדבּרי עכשיו… תני לי רק להחזיק אותך ככה, בשקט…”
“כן. בשקט”.
“עכשיו תגידי משהו”.
“מה?”
“לא חשוב מה”.
“כמה נעים, באור הזה מן החדר השני, לא?”
“אהמ…”
“רק תן לי רגע לרדת… אני צריכה…”
“כן. אבל רק רגע, כן?”
“… אתה רואה?! הנה, כבר חזרתי!… חבּק, חבּק אותי. חזק. יותר חזק!”
שׂמאלו תחת לראשי וימינוֹ תחבּקני.
“הפסקת בכלל לחשוב על הטנקיסט שלָך?”
“האמת, האמת?”
“רק האמת, וכל האמת!”
"טוב! אז אני אגיד לך. אבל קודם אני רוצָה נשיקה אחת טובה, טובה! כמו מפּה עד – – "
“עד?”
"עד שם! "
“בסדר. אבל שלא תבואי אחר־כך בטענות!”
“אהההה!!… רגע, לנשום – – –”
“אין לנשום…”
“אלוהים!… לא, אתה השתגעת?! אתה מתחיל עוד פעם?!”
“מה רע בזה?”
“מה רע בזה, הוא שואל!… זה טירוף… אי־אפשר כך… זה רצח!”
“בסדר, בסדר… נחכה שאת תרצי, ואז נראה… תבקשי, ולא אתן לך!”
“אוּף, חם פה פתאום… אתה רוצה לפתוח רגע את התריס?”
“לא יראו אותנו?”
“מי?”
“מי? השכנים!… הרי כך בונים אצלכם בתל־אביב – – –”
“לא, זה בסדר. העצים מסתירים”.
“על אחריותֵך?”
“כן, כן”
“הו! עכשיו שומעים את הים. ממש שומעים אותו”.
“אז למה אתה נשאר לעמוד שם? אתה רוצה שמישהי תראה אותך?”
“הרי אמרת שהעצים מסתירים – –”
“אותי, לא אותךָ. אתה אולי יותר בולט בשטח…”
“טוב. הנה, חזרתי… אבל זוזי קצת – –”
“רגע! תעצום את העיניים… ותפתח את הפּה! זהו!”
“מה זה?”
“העיקר, היה טוב?”
“תענוג! איזה שוקולד, יא אללה! מניין זה?”
“מישהו הביא. זה מבּלגיה”.
“מי זה ה’מישהו'?”
“סתם מישהו. מכר של ההורים. אמא ניצלה את ההזדמנות ושלחה על־ידו כמה דברים”.
“מה, הם עדיין בפאריז, ההורים שלך?”
“מה לא עושים בשביל המולדת?!”
“היא ודאי כבר משתגעת שם משיעמום, אמא שלך!”
“היא בכל מקום משתעממת, אבל בשום מקום לא משתגעת… הדבר האחרון שיעלה על הדעת ביחס אליה זה שהיא תשתגע”.
“ומי בכל־זאת האיש הביא את הדברים?!”
"סתם איש. אמרתי לך!… תראו אותו! אפשר לחשוב שאתה חושד בי, או מה – – "
“לא אמרתי כלום… אבל אולי תזוזי קצת, אחרי כל הדיבורים האלה?”
“אתה יודע? זה לא נעים שהַתריס פתוח ושומעים כל־כך את הים… פתאום יש לי הרגשה כאילו המיטה שלי ברחוב”.
“אז מה את רוצה?”
“שום דבר! רק שתסגור”.
“תפתח, תסגור; תסגור, תפתח. מה אני, יו־יוֹ!?… ובכלל, מה זה, ככה מקבלים חייל אחרי שבועיים של כוננוּת?”
“אולי אני לא מפַצָה את החייל שלי מספיק?”
“בשבילֵך זה אולי מספיק. לא בשבילו”.
“זה עוד תראֶה. הלילה עוד לפנינו”.
“לא להגזים. לפני חצות אני חייב להיות שוב בחניון ליציאה!”
“אני אקח אותך לשם. יותר מעשר דקות לא צריכים. רבע שעה לכל היותר. אבל תסגור כבר – –”
“הנה, סגרתי. עכשיו חם לך?”
“עוד לא. עוד מעט יהיה. אולי. עכשיו בוא. פיניתי לךָ מקום על־ידי”.
“תודה רבה… אבל המקום שלי זה לא על־ידך”.
“אלא?”
“בתוכך”.
“ככה?”
“כן. ככה!… וחוץ מזה, את עוד לא אמרת לי אם חשבת עלי בשבועיים האלה!… מה אני אומר שבועיים? שמונה־עשר יום!”
“אם אני חשבתי עליך?”
“כן… אַת כאילו התחלת לומר משהו, אבל בסוף לא אמרת כלום… אַת מתחמקת!”
“אתה יודע מה?”
“לא, אני לא יודע מה”.
“אני לא תיארתי לעצמי שאני כל־כך אחשוב… גם כשלא חושבת, חושבת… אתה מבין בכלל מה אני מדברת?”
“תתפלאי, אבל כן”.
“כן מה?”
“מבין. כן, אני מבין… כי גם אצלי זה אותו דבר… במשך כל היום, בכל התעסוקות, אין בעצם אף רגע פנוּי למחשבות לעוּף הצִדה. זה נכון. אבל כל הזמן יש איזו הרגשה של דבר אחר שדבוּק לעוֹר… לא מבּחוץ, מבּפנים… מתחת לעור… שהוא חלק ממךָ, פשוט כך!… והדבר האחר זה נורית!”
“אם זה כמו שאתה אומר, אז אני רואה שאתה באמת מבין… אני כאילו כל הזמן אומרת לעצמי: אַת כבר לא שלך, אַת שייכת למישהו… לא לעצמך. למישהו מחוצה לך. ולא חשוב אם לו יש תעודה על זה, אם לך יש תעודה על זה… את יודעת, את מרגישה, שאת שלו… ואת אומרת לעצמך שאולי לא יפה לבחורה בגילך שכבר תרגיש כך, ואולי זה אפילו מאד לא ‘מודרני’, ולא ‘מתאים’ – אבל בסך־הכל זאת הרגשה נפלאה… נפלאה, יהושע, נפלאה!”
“אז תגידי בעצמך, איפה אני צריך להיות עכשיו? תחשבי בהגיון!”
“בהגיון, מה?!” היא צוחקת, עיניה זוהרות באפלה.
“תסתובבי אלי”, הוא לואט ומסתובב אליה.
“הוא בשלו: מענין לענין, באותו ענין!”
“לא בשלו… בשלָך!”
"יהושע!! תתבייש לך – – "
“תתביישי לך את! ככה את מקבלת חייל צמא ומיוּבּש שכל־כך חיכּית לו כביכול?”
“בחייך, יהושע!… מה זה, לסוס־הרבּעה הפכו אותך שם בבּסיס? זה האימון שנותנים לכם?!”
יהושע מתפרקד לו ומרעים בצחוק אדיר, מפרפר, מתגלגל: “את זוכרת?” הוא שואג, בין פירפור לפירפור, “את זוכרת, בינוב… את הסוס של לדרמן… איך היו מביאים אליו את הסוסות… ואיך לדרמן המסכן היה מתרוצץ סביבם… ומכוון לו את המה־שמו פנימה – –?!”
“הו־הו־הו”, גוֹעה גם היא בצחוק. “בטח!… אוליבר קראו לו, אתה זוכר?… איך היינו עומדים עוד מרחוק ומסתכלים, ולא מעיזים להתקרב… איזה ילדים סקרנים היינו! – מופרעים כאלה, בחיי!”
“למה ‘מופרעים’?” הוא מוחה, מוסיף לצחוק ונסוב אליה שוב.
“קח את היד שלך, מופרע אחד!” היא גוערת בהנאה, מהדקת את ידו אל שדהּ. ובלחש מורתח היא מוסיפה: “בסדר… אבל קודם נַשק אותי… נַשק אותי טוב־טוב… זה נקרא ילד טוב… עכשיו…”
“אל תכווני אותי… אני אמצא אותך בעצמי…”
“אני בטוחה… אמא! אתה קורע אותי… י – הו – שו – ע – – בחייך!”
“שקט, שקט! מספיק לקשקש”.
“רגע אחד… לנשום, לנשום… אוּף!”
“כמה שאת רכּה… וחמה…”
“עוד. עוד… תגיד לי כמה אתה אוהב אותי – –”
“אחר־כך!”
“אחר־כך יהיה מאוחר…”
“כן, סוסה שלי… סוסה שחורה ואצילה שלי!”
“נכון שאני שלךָ ואתה שלי? טוב לך להרגיש ככה?”
“די, שקט… את מפריעה לי להתרכז”.
“לא, לא, חמוד שלי… תתרכז, תתרכז, ילד מופרע שלי… אלוהים קטן שלי… כן! כן!”
“כמה טוב!”
“היה לךָ טוב גם הפעם?”
“הכּל את צריכה לדעת?!”
“ה – כל!”
“כן, גם הפעם… ולָך?”
“נורא. נורא כמה טוב!… אל תזוז עוד!”
“את כולך לחה, את יודעת?”
“מעניין למה”, היא צוחקת. “אולי אתה יודע?”
“קומי. את צריכה להתקלח”.
“גם אתה”.
“אז ביחד?”
“ביחד!… חכּה, אני אלך לפתוח את הברזים… די, תן ללכת, טוב? מספיק! מה נדבּקת אלי?!”
“אנו הולכים ביחד – –”
“בסדר, שמענו אותךָ!… אז בוא כבר”.
“אל תדליקי פה שום אור… מספיק האור שמגיע משם, מהחדר…”
“אתה והשגעונות שלך!… איך אתה תראה איך לסבּן אותי?”
“אל תדאגי… הנה, את רואה שאפשר?!… בעצם, בחושך רואים יותר טוב מאשר באור…”
“באמת?!”
“בטח, לא ידעת?!… נעים ככה?”
“נהדר!… טוב, מספיק… לא שם… את זה תשאיר לי… תן, תן את הסבון… אבל תמשיך ללטף!”
“קחי, בתולה שלי!… יופי, יופי, ועכשיו את מסבּנת אותי, כן?”
“כן, כן… ככה מוצא חן בעיניך?”
“עכשיו יהיה לנו אותו הריח, לשנינו… מה את עושה? לָך מותר?!”
“אתה פותח את הבּרזים?”
“כן… קר, לעזאזל! אבל טוב – –”
“תיכף יהיו מים חמים… איזה יופי!… עכשיו תן לי עוד פעם את הסבּון… אני אסתבּן בעצמי, ואחר־כך…”
“טוב… עכשיו תני לי… שׂימי לי ביד. אני לא רואה כלום… ככה… כמה שהמים טובים עכשיו!”
“זהו!… טוב, אתה יכול להישאר פה ואני בינתיים אתנגב ואכּנס למטבח… אני הכנתי לך משהו לאכול. משהו שתאהב!”
“הַם־הַם?”
“כן, הַם־הַם… אבל דברים נורא טובים, לא סתם!… ועד שאני אסַדר ואחַמם, אתה תוכל להתקשר להורים שלך… אני חושבת שכדאי! אני מתארת לי שהם דואגים, ואתה בטח לא כתבת להם אף מלה כל הזמן – –”
“על הכל את חושבת… איזו בחורה־זהב!… אבל, קודם־כל, ההורים שלי לא כאלה דאגנים. שנית, דווקה שלחתי להם שתי גלויות עד עכשיו… לא כל־כך הרבה כמו לַך, אבל בכל־זאת… ושלישית, אתקשר. למה לא?!”
“ראית בעתון?” היא שואלת מן המטבח.
“ראיתי מה?”
“את דרישת־השלום ממני אליךָ?”
“כן, בטח… אני אולי לא הייתי מגיע לזה, אבל חברים הראו לי”.
“לא חיפשת אף פעם בכל דרישות־השלום לחיילים אם יש גם משהו בשבילך?”
“האמת?”
“רק האמת!”
"דבר־ראשון הייתי מחפש שם. לפני כל הכותרות על נאצר ואשכול וג’ונסון ואוּ־תאנט וקוסיגין ואבא אבן.
“ושׂמחת כשמצאת?”
“אני זוכר בעל־פה”.
“זה לא כל־כך קשה לזכור”.
“‘לסַמל יהושע חצור אי־שם. מחזיקה לך אצבעות. האוהבת, נוּרית’”.
“וזה עשה לך משהו?”
“היה לי חשק לבכּות”.
“אני לא שומעת!”
“אמרתי שכּמעט בכיתי! בקושי התאפקתי”.
דממה. סמוך אחרי־כן הוא נזעק:
“למה הדלקת לי פה את האור?”
בפתח חדר־האמבט היא עומדת, בחלוק־המשי היפאני שלה, ידה על המשקוף. אילמת, אינה עונה. רק מביטה בו. בעיניים לחות, נוצצות.
“נורית”, הוא לוחש.
היא נופלת על צווארו.
“די, טיפשונת”, הוא ממלמל על אזנה, מחליק על ראשה. “מה אני אמרתי? מה הבּכי הזה פתאום?!”
“רק שלא תלך לי לאיבּוד”. עכשיו היא מתייפחת בלי מעצור, כתפיה רועדות:
“אני לא אוּכל בלעדיך… אני לא… לא אֶרצה לחיות”.
“מה קרה לך?!” הוא משתאה ברוֹך, מרעיף נשיקותיו על שׂערותיה. “אסור להגיד לה מלה מיותרת לילדה הזאת – –”
“אני לא יודעת מה קרה לי באמת”, היא משיבה, נכלמת, כמתנצלת, תופסת בידו ומוחה בה את דמעותיה. בעיניה היא מעפעפת אל הראי, מצטחקת, נבוכה. “אתה עושה אותי כל־כך חלשה. כולם אומרים לי שאני חזקה כזאת, גֶדָעית, קשוחה, אפילו רעה… כן, יש כאלה שאומרים, ואולי זה קצת נכון. אבל אִתך… אתה מסוגל לומר לי פתאום איזו מלה קטנה, ואני תיכף מרגישה שאני כולי מים… בפְנים…”
“אני מצטער”, הוא לופת את פניה בשתי ידיו ומנשקה על פיה.
“אין לך מה להצטער, פתי! אתה צריך לשׂמוח שכּכה זה בינינו!” היא צוחקת ברעדה, ניתקת מעליו. “ועכשיו, די! לא נשאר לנו כל־כך הרבה זמן…” ומן המטבח היא קוראת אליו: “אנו נאכל פה, במטבח. טוב?… כן, ואני מכניסה את התקע של הטלפון… תלבש משהו, ותתקשר!”
“את ממשיכה בקוּנצים האלה, עם הטלפון?” הוא צועק אליה, תוך שהוא מעביר מסרק בשערותיו מול הראי.
“היה חסר לך שמישהו יצלצל פתאום, באמצע?”
“אולי כך היינו תופסים את המאהב האמיתי שלך… תארי לעצמך שהוא מצלצל, ואני מרים את השפופרת – –”
“ואז מה? הייתָ מרבּיץ צרור לתוך השפופרת, כן?”
“לא, את צודקת… הרי שלחו אותנו בלי נשק אישי… את יודעת שיש לנו הוראה כל הזמן לא לזוז בלי נשק אישי, אבל ביציאה הזאת ויתרו לנו!… התחשבו…”
“בוא, תיכּנס… הכל כבר מוכן… אתה רוצה קודם להתקשר או קודם לשבת?”
טירטור הטלפון, פתאומי כתמיד, פותר להם את הבעיה.
“עכשיו נתפוס אותו!” מתלוצץ יהושע, המזַכּה את פניו בשטיפה אחרונה ליד כיוֹר־הרחצה שבּחדר־האמבּט.
נורית נחפזת אל הטלפון שבחדר־המיטות, מרוּשע ומשחיר על השידה המגולפת.
“האלוֹ!” היא קוראת לתוך הפּוּמית, באותה שליטה־עצמית המקסימה אותו מדי־פעם מחדש. “האלוֹ?… כן, נורית… מי זה? סרח?!… שלום, סרח! מה שלומך? איך המרגש שם אצלכם? משתפר, מה?… כן, בטח! עכשיו אצל כולם השתפר… נכון!… יהושע? כן, כן. הגיע, הגיע הבחור. נתנו להם רק כמה שעות… הוא פה, אני כבר קוראת לו… לא, הוא בא בשש־וחצי בערך, נדמה לי… כן, אני דווקה אמרתי שקודם־כל יתקשר אליכם, אבל הוא רצה קודם… שנאכל גלידה בחוץ באיזה מקום!… נורא התחשק לו גלידה, ואני ממש ריחמתי עליו… היום הרי מתחשבים בכל מה שחייל מבקש! נכון, נכון… אז זהו… יצאנו החוצה, וליקקנו גלידה, והוא פתאום פגש חברים ברחוב, אז ככה דבר גרר דבר… זהו! אני עצמי בסוף אמרתי לו: ‘יהושע, מספיק אתה מוכרח לעלות לַדירה ולצלצל להורים!’… מה, את ניסית קודם להתקשר? כל הזמן צליל של טלפון תפוס? לא, מה פתאום?! התקע נשאר בפְנים כשיצאנו! לא יכול להיות!… אז כנראה היה משהו מקולקל בקווים. במצב הזה, את יודעת, הכל יכול להיות. גם את עובדי־הטלפונים אולי גייסו. אי־אפשר לדעת… כן, הוא מחכה כבר בקוצר־רוח ממש. כן, על־ידי… אמא שלי? לא, היום היא לא התקשרה. שלשום כן. הרי שלשום בערב דיברנו, סיפרתי לך. גם הם די עסוקים שם, כנראה לא רק אבא. גם אמא… אצלי? אין שינוי. אותו המתח כל הזמן, יש המון עבודה… אבל היום נחתי כל היום. לא יצאתי מן הבית. היה נהדר. עד שיהושע הגיע. כן, אנו נאכל עכשיו משהו קטן, ואחר־כך אני אחזיר אותו באוטו לחניון שלהם… איך נוּן? אין חדש? והילדים? מה אצל בועז ולוסי, וכולם? הכל בסדר? כן, כולם מקווים שעכשיו הכל יסתדר… אז תמסרי דרישת־שלום חמה לכולם. שלום, שלום… אני כבר נותנת לך אותו – –”
בקריצת־עין מבודחת של קנוניה היא מוסרת לו את השפופרת. “כן, אמא!” הוא קורא. “שלום, שלום! מה שלומך, אמא? בסדר, הכל בסדר? כבר פחות מודאגת? לא, אצלנו הכל בסדר. מצב־הרוח ברזל־בטון… כן, כן, מאה־אחוז!… אבא לא בבּית? בתפקיד? טוב, אז תמסרי לו המון שלום. גם ממני, וגם מנורית… אהוד לא בבּית? יצא עם חברים? נסעו לעפולה? אוֹהוֹ!… תהיה או לא תהיה, הפעם אנחנו בכל־אופן נכניס להם – פעם אחת לתמיד!… כן, יש על מי לסמוך, ויש על מה… אם הכל יישאר כמו עכשיו, אז בשבת הבאה אני אוּכל לבוא… אני מקווה! כן, אני אעשה הכל… מה את חושבת, שאני לא מתגעגע?!… בועז גם־כן מגויס, מה? טוב, זה לא רחוק. רק תרגיעי קצת את לוּסי… אני שומע שהיא בכלל איבדה את הראש… איפה אבשלום? לא על־ידך? נרדם, המסכן? חבל… טוב, בפּעם הבאה!… ואיך ככה, במושבה? זיוה מארגנת את הנוער? יופי! מתאים לה… לא, להיפך: זה טוב מאד… לא, אין לך מה לכעוס, אמא! זאת אשמתי, נכון… נורית באמת אמרה לי ברגע שבאתי, אבל… כן, גלידה! נכון, אולי זה ילדותי, אבל זה מה שהיה… חשבתי שנצא לרבע שעה, וזה במקרה הסתבך… את החבילה ההיא קיבלתי. כן, זה פועל בסדר גמור. תגידי הרבה תודה גם ללוסי… טוב, אני עוד מעט צריך להתחיל לחזור. אז שלום, אמא… אני אומר לך: בדיוק ברגע שפּתחנו את הדלת צילצל הטלפון, ונורית רצה להרים. לולא זה, באותו רגע הייתי אני מתקשר… לא, אין בעיות… אני אשמור על עצמי, כמה שאוּכל… כל טוּב, ושלום לכולם!”
“מעייפת!” מתאנח יהושע בכניסתו למטבח.
“אני מבינה אותה”, מפטירה נורית, מסיבה פניה אליו מאצל המקרר. “מה זה, אתה עוד לא לבוש?! בחיי, אתה לא נורמלי! תלבש משהו, לא חשוב מה, קח חלוק של אבא שלי, לא משַנה… ככה אתה לא תקבל כלום!”
“מה את מחממת שם?”
“משהו טוב… יַאללה, תזדרז… זה הכל על חשבון הזמן שלך עכשיו! לא חבל?!”
“מה אני רואה פה? סלט־עגבניות בפטרוזיליה! וביצה־בכוס!”
“מהר כבר! זה מתקרר…”
“ומִשמשים! ותוּת בשמנת! יא אללה!”
“עזוֹב אותי! עכשיו לא זמן לנשיקות… אל תגע בי! אתה סתם מפריע לי – –”
“בסדר, אני כבר הולך… אחר־כך תבקשי, ואני לא אֶרצה!”
בשובו למטבח הוא כבר לבוש מדים כמו שהיה בבואו, רק רגליו עודן יחפות. הם מתיישבים אל השולחן ומתחילים לאכול בשתיקה, מחליפים מבטים מדי־פעם בעיניים שׂוחקות.
“כבר גמרת?” היא משתוממת. “גם את הביצה, גם את הסלט, גם את הפרוסות שמרחתי לך!”
“באמת?” משתומם גם הוא. “לא הרגשתי בכלל… אבל תגמרי את שלך. אני לא ממהר”.
“טוב… עוד מעט תבוא המנה העיקרית”.
“הריח משַגע!”
“גם הטעם, אני מקווה… תטעם ותראה!”
“מה זה, מה זה? עושה רושם יוצא מן הכלל – –”
“קוראים לזה פ’ריקאסֶה”.
"פריקאסֶה? יא חבּיבּי! "
“זה בסך־הכל עוף חתוּך לחתיכות, אבל מבושל בצורה מיוחדת. זה דורש זמן, אבל התוצאה שווה את זה! מה דעתך?”
“יופי נהדר!”
“והנה אני מביאה גם את היין. תמזוג לך, ותמזוג לי… כן, זה גם־כן מחוץ לארץ. כמו השוקולד שטעמת קודם. זה מה שאמא שלחה”.
“איזה טעם!! איזו אמא!!… לחייך, וּלחיי אמא!… עכשיו מותר לתת לך נשיקה?”
היא מושיטה צוואר, משרבּבת שׂפתיים.
“זה באמת משהו!… כן, גם הנשיקה… והפ’ריקאסֶה הזה – גן־עדן!”
“ידעתי שתאהב את זה!”
“חכמה גדולה! הרי הודעתי לך מראש – –”
“בסדר! לכן ידעתי…”
“מה השעה, בעצם?”
היא מרימה עיניה אל השעון שעל המקרר. “עוד מעט עשר”, היא אומרת.
“פחדתי שיותר… את לא רוצה לפתוח את הראדיו? בשביל מה? בשביל לשמוע חדשות… לא, עִזבי את זה!”
“הלילה בין־כה־וכה לא מחכים לשום דבר”.
“מתי כן?”
“אין לי מושג מתי כן, מתי לא… אני רק יודעת שאילו חיכו ברצינות למשהו הלילה, לא היית מוצא אותי בבּית ולא היו נותנים לכם את החופשה הזאת הערב”.
“אצלכם במודיעין בטח יודעים המון דברים מקודם”.
“אני יכולה לומר לך”, היא מסננת אט מבין שפתיה, משפילה עפעפּיה ולובשת מעין סבר של חשיבוּת, “שאתמול עוד היה ויכּוח וחשבו שאולי יבטלו ברגע האחרון את ענין החופשות של מוצאי־שבת, אבל בסוף זה אוּשר”.
“אבל את יודעת משהו גם על מחר ועל מחרתיים, נכון?” הוא מנסה להדיחהּ. “אז אולי תגידי לטנקיסט הקטן שלך, שהוא לא יישאר כל הזמן בספק!”
באחת היא פוקחת עליו את עיניה הגדולות, מנערת את רעמת שׂערה, צוחקת: “את התפקיד של דלילה תשאיר לנורית, ואתה תישאר שמשון”. ובנעימה שקוּלה יותר היא ממשיכה: “לא, באמת… הלוואי וידעתי!… כמה פעמים כבר היה כאילו מוחלט שמתחילים דבר גדול, ואחר־כך, כמעט ברגע האחרון, הכל התבטל”.
“אבל את משה דיין הרי לא הביאו בשביל לא להילחם, נכון?” הוא מַקשה. “בשביל זה יכלו להשאיר את אשכול בתור שׂר־הבטחון!”
“אני לא יודעת. זה אולי יותר ענין של פוליטיקה פנימית, אתה יודע… וחוץ מזה, אתה בטח שמעת מה שדיין אמר אתמול במסיבת־העתונאים כאשר שאלו אותו – –”
“שזה מוקדם מדי או מאוחר מדי בשביל לצאת למלחמה?”
“בדיוק”.
“טוב, זה הרי בטח רק בשביל לבלבל את האויב… בקוּנצים האלה הוא מומחה”.
“אבל אם תחשוב רגע, זה יכול להיות גם קוּנץ בשביל להרדים את כולם ולהחזיר את המילואים הביתה ולהוריד את המכה בעוד שלושה חדשים, חצי שנה, שנה… לא?”
“מה אני אגיד לך? בשבילי זה יותר מדי מחוכּם… העיקר: ממך אני לא אצא יותר חכם ממה שהייתי!”
“אבל תצא יותר שׂבע”, היא צוחקת. “בכל המובנים”.
“לחייִך!” הוא מרים את כוסו. “למזוג גם לָך, כן?… הנה! אז נשתה לחיי עוד משהו?”
“לחיינו!” היא אומרת בסבר של רצינוּת ומגבּיהה מעט את כוסה מן השולחן, ויש אור לח אך גם חגיגי בעיניה. “ושאם יחליטו לא להילחם, יחליטו מהר – ושאם בכל־זאת תהיה מלחמה, שאתה תחזור בלי פגע… שאני אקבל אותך בריא ושלם!”
“אמן!” הוא עונה אחריה. “ושנביא את הנצחון!”
“כן, שננצח גם־כן – –”
“אני אף פעם לא טעמתי יין כל־כך טוב, את יודעת?”
“שאבּלי קוראים לו. אמיתי… הוא באמת טוב!”
הוא שותק רגע כממצה את הנאתו. אחר־כך הוא מעביר מפּית על שפתיו:
“המ”פ שלי אומר שאם נתקוף אז אנחנו אחרי שבוע עושים מִצעד־נצחון בקאהיר, או אחרי ארבעה ימים בדמשק!… את מתארת לעצמך את יהושע במִצעד־נצחון בקאהיר?!"
“לי זה יספיק אם אוּכל לבוא לשם כתיירת”.
“אחרי מִצעד כזה, בטוח שתוכלי לבוא בתור תיירת!… אז מעיפים את עבּד אל־נאצר לכל הרוחות, נותנים למצרִים שליטים שוחרי־שלום… בטוח שיש להם אנשים כאלה… ועושים שלום כמו שצריך – –”
“אתה באמת חושב שכל דבר אפשר להשיג בכוח?”
“אל תזלזלי בכּוח… עובדה: הם כל הזמן בונים כוח בשביל לגמור אותנו… הם רק לא יכולים עלינו, זה הכל… והמדינה הזאת גם־כן לא היתה קמה בלי כוח, ולא היתה קיימת בלי כוח. אולי זה לא כך?”
“אתה לא רוצה תוּת־בשמנת?”
“מה זאת אומרת ‘לא רוצה’?! את עוד לא יודעת שאני משתגע על זה?”
“אז בוא נאכל את זה… ויש גם מִשמשים שאתה אוהב, ראית?”
“הכל אני רואה!… אבל העוף הזה… איך קראת לו?… כן, פרי־קא־סה… זה צרפתית, נכון?”
“כן”.
“אני כבר לא זוכר… את מדברת צרפתית?”
“למדנו בתיכון, ומזמן שאני בתל־אביב גם לקחתי קוּרס אחד בשגרירות הצרפתית, הרי סיפרתי לך… זה כל־כך קרוב פה שלא עמדתי בפני הפּיתוי… כשאני עם אמא בצרפת אני מסתדרת בדברים הקטנים. ברחוב, במסעדה. לא יותר, בינתיים”.
“את… באמת יש לך ראש של מיניסטר… כל־כך טעימים, התוּתים! ממש תענוג… בכלל, את יודעת, אני לפעמים שואל את עצמי: מה נורית כזאת מוצאת בי, דווקה בי? הרי בכּשרונות שלה, בהופעה שלה, בקשרים של המשפחה, היא היתה יכולה להשיג לה כל מי שתרצה! היא היתה יכולה להיות אשתו של לוי אשכול, או רעיית הנשיא… פילגש של אלוף? בקלוּת!… רק שתרצה – –”
“והיא לא רוצה!” צוחקת נורית, מניחה כפּה על גב ידו, מחליקה על זרועו. “תאר לעצמך: רוצה רק את הפּתי הזה, יהושע חצור, שאותו היא מכירה מגיל אפס… לא משונה?”
“בהחלט משונה! הרי זה מה שאני מנסה לומר לך… איך את מסבירה את זה? יש לך הסבּר בכלל?”
היא מרכינה ראשה מעט, משפילה עיניה שוב, תומכת מצחה בשמאלה, וימינה ממוללת פירור של לחמניה על השולחן. “אולי זה באמת בגלל הבטחון שאני מרגישה אִתך… שאני יכולה להיות אִתך כל־כך טבעית, בלי שום מאמץ, בלי להשתדל, בלי לנסות לעשות עליך רושם ובלי שאתה תנסה – כי הרי מזמן שאני זוכרת את אבא ואמא שלי אני זוכרת גם אותך… וזוכרת באהבה, טיפשון שלי!” היא מרימה אליו עיניה, מחליקה שוב על זרועו. “אתה כל־כך חֵלק ממני, אפילו בלי שאֶרצה ובלי שאחשוב, עד שזה כאילו הדבר הכי טבעי שנהיה זוג, שנהיה ביחד, ושתמיד נישאר ביחד… גם הסביבה שלנו מתייחסת לזה כך: ההורים, אמא שלי, אמא שלך. כולם!”
“אמא שלך אף פעם לא אמרה לך, אפילו ברמז: ‘תשמעי, נורית! אולי תתחילי להיות רצינית ותמצאי משהו יותר מתאים?’… אף פעם?”
“אני נשבעת לך!… אפשר להגיד עליה מה שרוצים, אתה יודע, אבל בדברים האלה היא אף פעם לא התערבה אצלי… היא יכולה לומר לי אולי: ‘הצבע הזה יותר מתאים לך! הנעל הזאת יותר יפה לך!’ זאת אומרת, לנסות להשפיע על הטעם שלי, על ההופעה שלי – ובזה אני גם מוכנה להתחשב בה, כי זאת אשה שיש לה טעם, אין מה להגיד!… אבל בעניינים אחרים? בשום־אופן! אני גם לא הייתי מרשה לה…”
“ואת לא חושבת שאחרי הצבא, אם תתחילי ללמוד, למשל… אולי אפילו בחוץ־לארץ, מי יודע… ותפגשי גברים מסוג אחר, לא גלמים כמוני – –”
באחת היא מַשהה ידה על זרועו השזופה ומשתיקה אותו בנעימה של קפידה:
“אני לא מרשה לך לדבּר כך על עצמך, אתה שומע!… אני לא אֶתן לאף אחד לזלזל בך – גם לךָ לא אֶתן!… כי אני רוצה לומר לך משהו: אני לא אוהבת אותך רק מפני שאני כל־כך רגילה אליך ושזה כל־כך טבעי בינינו, וכל מה שאני אמרתי קודם… אני גם חושבת שאתה… טוב, אני לא רוצה שתחשוב שאני מתחנפת… שאני ערמומית, או משהו… אבל יש בך כוחות שאתה עדיין לא תופס שהם קיימים אצלך! אפילו כשאתה מדבּר על מִצעד־נצחון בקאהיר, או בדמשק, אצלך זה לא מתקבל כשחצנות סתם אצלך זה יוצא טבעי ופשוט וחזק – אף־על־פי שאני לא אוהבת דיבורים כאלה… כן, כן, אני מאמינה בך, ואני אומרת לך שאתה מסוגל להגיע רחוק… גם אם תמשיך בצבא, וגם אם תעבור ללימודים, וגם בכל דבר אחר שתחליט לעשות בחיים: בחקלאות, בעסקים, במשהו אקדמי, בפוליטיקה – בכל דבר!”
“בייחוד בפוליטיקה!” הוא מלגלג.
“זה אני אומרת סתם, בתור דוגמה”, היא ממשיכה. “רק שלא תחשוב שאתה סתם איזה בחור ממושבה קטנה, מט”ק קטן בשריון, וזהו!… אני רק מקווה שעוד אוּכל להוכיח לך!" והיא מתקרבת אליו מעל השולחן ומטבּיעה נשיקה חמה במצחו. ואחר־כך היא ממשיכה: “ואתה?… אתה לא מרגיש אותו דבר ביחס אלי?”
“אצלי זאת בכלל לא שאלה… אני בטוח שאת יכולה להגיע רחוק, אם רק תרצי. והאמת היא שאני מתחיל לחשוב שאִם אַת תהיי אִתי אז ביחד נוּכל באמת לעשות דברים מעניינים!… אבל אצלי, זה לא יפליא אותי אם אני אֶשאֵר עם הבּחורה הראשונה שלי ולא אחליף אותה אף פעם – –”
“טוב, יהושע! אני לא בדיוק ראשונה אצלך…”, היא מחייכת.
“אני לא מדבּר על אחת או שתים שהזדמנו לי במקרה, מזמן… עוד לפני הצבא… לא, אני מתכוון לקשר קבוע, כזה רציני, כמו בינינו… במובן זה אַת בהחלט הראשונה שלי… אבל זה מה שרציתי לומר, שאצלי זה כנראה משהו תורשתי… בגזע, במשפחה… עד כמה שאני יודע, גם סבא שלי, מצד אבא… סבא יחיאל… הוא הכיר את סבתא כשהיה בן עשרים, ואחרי איזו שנה הם התחתנו, וקיבלו את האדמה במושבה, ומאז נשארו יחד עד שמתו, וזהו… וככה זה היה, אני חושב, גם אצל גפן הזקן ואשתו, את יודעת… וגם ההורים שלי אותו דבר: הוא הכיר אותה בתור נערה צעירה במחתרת, ובין מאסר למאסר הוא התחתן אִתה, וכשהוא היה בכּלא אני נולדתי, ומאז הם כמו זוג יונים – –”
“זוג יונים?” היא צוחקת. “אולי זוג עורבים, הייתי אומרת”.
“למה את אומרת כך? זה שאבא שלי לא אחד שמגלה רגשות בחברה, ולא משתפּך, זה לא אומר שום דבר! הוא טיפוס סגור כזה, פשוט מאד… אבל היחסים ביניהם? כמו סלע!”
“תגיד לי”, היא שואלת כמו שלא לענין, “השם ארדיטי אומר לך משהו?”
הוא בוהה אליה, מתאמץ לזכור: “ארדיטי, ארדיטי? אני לא חושב… רגע, אלה אולי ידידים של הדודה שלי חרמונה, בחיפה? נדמה לי שאצלם שמעתי פעם שֵם כזה… אני לא יודע… מדוע את שואלת?”
“סתם”, היא מפטירה, מתכּופפת לבדוק את ציפּרניה. “האשה, גאולה… גאולה ארדיטי… אשה די יפה, עד היום… שמעתי פעם ממישהו שהיתה איזו אהבה גדולה בינה ובין אבא שלך… אין לי מושג… שהיא היתה האהבה הראשונה שלו, כשהוא היה נער צעיר ועבד במושבה ההיא… אתה ודאי מכיר את הסיפור – –”
“מה?” הוא פורץ בצחוק. “כשהוא היה אולי ילד בן חמש־עשרה?… אז עד היום מדבּרים על זה? חה־חה!”
“ארץ קטנה”, היא אומרת, “אתה יודע… ואנשים זוכרים, כנראה, כל דבר על כל אחד. באמת מפחיד, מה?”
“למה את אומרת ‘מפחיד’?… סתם מצחיק, אני מוצא”.
היא קמה לאסוף את הכלים מן השולחן אל הכּיור, להחזיר דברים למקרר.
“לעזור לָך?” הוא שואל.
“אם אתה רוצה”.
“מה השעה?”
“אחת־עשרה. כבר אין לנו הרבה זמן, אתה יודע”.
“כן, כל־כך חבל”.
“יש משהו שאני יכולה לתת לך שתקח אתךָ?”
“כל אחד אצלנו עמוס חבילות, מתפוצצים ממש. מהבּית, מן הדודות של הוועד למען החייל… כל מיני – –”
“הייתי רוצה שתקח איזה שתי חתיכות סבון מהסוג שהשתמשנו בו קודם במקלחת… ככה נוכל להשלות את עצמנו שאנחנו יחד, כל פעם שנסתבּן… יש לי פה מלאי שלם כזה… מה אתה אומר?”
“זה יהיה נחמד!… איזה רעיון!… איך לא עלה בדעתי?!”
“לא מתחשק לך שנעשה סיבּוב קטן ברחוב?… העיר בֶטח מלאה עכשיו, לפני שעוד פעם תתרוקן…”
“מה, אומרים שתל־אביב עכשיו ממש כמו עפולה… בכל־אופן, בערב… זה באמת כך?”
“בימים האחרונים השתפר קצת, אבל עד לפני שלושה־ארבעה ימים זה היה ממש מדכּא לעבור ברחוב אחרי שבע בערב…חושך, הכל סגור, ריק, אין נפש חיה… נכנסים לקולנוע, ומוצאים באולם חמישה זקנים ועשרה פּוּשטים, זה הכל!… ועצב… מין עצב כזה… מתי זה היה? ביום־ראשון בערב, קצת אחרי תשע… זה היה אחרי השידור של אשכול בראדיו… אני חזרתי באוטו מן המשמרת שלי והיה כזה שממון – היו לי פשוט דמעות בעיניים… וביום־שלישי, כעבור יומיים, נשארתי בעבודה עד אחת־עשרה כמעט… כן, קורה שעובדים מאוחר, או באים למשמרת־לילה… והתחשק לי סתם לעבור בדיזנגוף, אולי לאכול גלידה באיזה מקום… אתה יודע מה? בינוּב רואים יותר תנועה ממה שאני ראיתי אז בערב בדיזנגוף… אבל הערב זה בטח משהו אחר לגמרי… אז אתה רוצה?”
“בכל־אופן, להתלבש את צריכה בין כה וכה, אם את חושבת לקחת אותי באוטו… אולי פשוט נעשה סיבוב קטן לפני שנגיע לחניון שלנו…”
“לזה התכוונתי”.
אלא שעכשיו מטרטר הטלפון.
“נבהלתי”, היא אומרת. “לא, תגמור את המִשמש, אם אתה רוצה… נראה מי זה יכול להיות… אולי טעות, או שאמא משתעממת בפאריז ורוצה לפטפט קצת עם הבּת שלה…”
“כן”, היא אומרת לפּוּמית. “כן, מדברת… מחר בשש בבּוקר?! אבל היה סידור אחר, לא?… אני מבינה… טוב, בסדר… ברור… לילה־טוב, עמוס!”
תפוסת־הירהורים היא מחזירה את השפופרת למקומה, ממששת בחוט־הגומי המתחלזֵן של הטלפון.
יהושע ניגש אליה, זוקף את סנטרה באצבעו ומביט לתוך עיניה.
“קוראים לָך לתורנוּת־בוקר מוקדמת? מה לעשות… אבל אם ככה אולי כדאי שתשכבי לישון יותר מוקדם, ואני אסתדר בעצמי… עכשיו, כנראה, כולם נותנים טרמפּים לכולם, בכל שעה!”
“להיפך”, היא ננערת, מישירה מבטה אליו. “עכשיו יש לי חשק כפול להישאר אִתך כמה שרק אפשר”.
הוא תוחב ידו אל תוך חלוקהּ, מאמצהּ אליו, והיא כורכת זרועותיה על צווארו, עוצמת עיניים בנשיקה מתמשכת.
“טוב, אני אתלבש אחת־ושתים”, היא מתיזה לבסוף, ניתקת מעליו, עיניה מאירות. “ואתה בינתיים תנעל את הנעליים… אני לא אקח אותך יחף לצבא – –”
“הו, גם אַת במדים! זה לכבודי?” הוא מתבדח בראותו אותה מופיעה שוב מן החדר הסמוך.
“לכבוד המצב”, היא מחייכת. “יש עכשיו מצבים שזה עוזר”. ומוסיפה, אצבע על שׂפתיה: “איפה שׂמתי את הסבּונים בשבילך?… הה, כן…”
וכעבור רגע קט היא חוזרת ומביאה את שתי החתיכות, ארוזות ועטופות וקשורות בפתיל מצועצע. “הנה, זה בשבילך”, היא אומרת ומניחתן על השידה, ליד הטלפון. “עכשיו, המפתחות של המכונית, ושל הבית… כן, יש… הכל כאן… מה עוד חסר? כן, עוד משהו קטן… הייתי עלולה לשכוח, ואז באמת היתה לי סיבה להצטער!”
“מה זה?” הוא מסתקרן, מלווה בעיניו את תנועותיה.
“משהו קטן, ממש קטנטן… גם־כן בשבילך”, היא מחזירה, בהולה כמעט. מן המגירה העליונה של השידה היא שולפת חפיסה זערורית, והיא ניגשת אל יהושע, העומד כבר מוכן־ומזומן, נעול נעליים וחבוש כומתה. היא נצמדת אליו וטומנת את החפץ בכיס חולצתו.
“אבל מה זה?” הוא חוזר ושואל, חיוך מגוֹרֶה על שפתיו.
“זאת מגילה בכתב קטנטן, אתה יודע, שצריכים כמעט זכוכית מגדלת בשביל לקרוא, וכל שיר־השירים מקופל במגילה הזאת. מין קמיע, אם אתה רוצה…”
“אבל נורית…”, הוא נפעם, לופת אותה בחזקה, משעין סנטרו על כתפה. הפעם, נדמה לו, עיניו שלו מתלחלחות. “תודה, נורית… לא היית יכולה לחשוב על דבר יותר מתאים!”
“חשבתי שתהיה מרוצה מזה”, היא מתנשמת, מרימה ממחטה אל אפּה. “אבל בוא… אנו מוכרחים כבר למהר… אנו לא רוצים לאחר, נכון?”
“ודאי שלא!” הוא משיב, מוסיף לחבּקה, מציץ מזווית עינו בשעונו. “נדמה לי גם שלא נספיק אפילו לעשות סיבּוּב ברחובות… וזה חבל, כי אני באמת רציתי גביע של גלידה”.
“גם אני”, היא לוחשת.
“אבל תגידי”, הוא מפטיר, תוך שהוא מתיר זרועותיו וּמרפּה ממנה, נועץ בה מבטו, “זה שקוראים לך פתאום לבוא מחר מוקדם… זה אומר משהו, את חושבת… זה סימן?!”
“תאמין לי, אין לי מושג”, היא משיבה בלי חמדה. “היו כבר כל־כך הרבה סימנים לכל הכּיוונים שאני כבר לא יודעת… ואַל תחשוב שאם אני מקבלת טלפון כזה זה אומר שבּלעדַי לא יוכלו להתחיל את המלחמה…”
“הבנתי”, הוא לואט, “אז בואי נזוז… וּתכבּי שם את האור בחדר – –”
והוא פותח את הדלת לצאת.
פרק רביעי: כף הקלע 🔗
יוני 1967
“נדמה לי שיש לך ביקור”, פולט קוֹבּי צרפתי באנחה אל מי ששוכב לצדו במיטה הסמוכה.
“מה אמרת?” מַטה יהושע ראשו אל הדובר.
“ביקור… אמרתי שבּאים אליך לבקר… נדמה לי”,… משיב הלז, מתאמץ להגבּיה מעט את ראשו מן הכר.
יהושע מכוון מבטו לעבר הדלת, וחיוך רפה של פתיעה וקורת־רוח מצהיל את תווי־פניו.
שלש נשים קרֵבות לגשת: שתים מהן מוכּרות, מוכּרות היטב, ועוד אחת בלתי־מוכּרת, בריחוק פסיעה או שתים מאחריהן. זו הצועדת בראש תמירה וחטובת־גו, ארוכת־גולגולת ושחורת־שׂער, לבושה מדי צבא – חולצה ומכנסיים של ח’אקי, תגי־מתכת של סגן־משנה על כוֹתפוֹתיה – הלא אינה אלא…. כן, אינה אלא… נורית, נורית שלו!
הוא מבקש לקדם את פניה בהרמת שתי ידיים, אבל רק הימנית מתרוממת. השניה, זו הנתונה בסד של גבס, אינה נשמעת לו.
הנה היא כבר על־ידו, משתוחחת אליו, עיניה גדולות ומזהירות, נושקתו על פיו: “יהושע!” היא מתנשמת, משלבת אצבעותיה באצבעות ימינו, מתאפקת שלא להתייפח. “י – הו־שו־ע!”
“נורית”, הוא ממלמל. “איזה יופי שבּאת!… גם אמא שלך?”
“כן”, היא נענית, מעבירה יד לוטפת על מצחו. "באנו יחד… עם ידידה אחת מחיפה שלקחה אותנו באוטו שלה עד פה – – "
הנה גם אהובה גולדמן ניצבת עליו, ונורית זזה הצדה, ואִמהּ, לאחר שניה של היסוס קל, מתכופפת אליו, נודפת בושׂם משובח, ומנשקת את מצחו. מבעד לכּפתור העליון הפתוח של חולצתה החוּמה־הבּהירה הוא מבחין בחריץ שבין שדיה, בחלקת צווארה הצח.
“איך אתה מרגיש?” היא שואלת. קולה חם, אבל בחרדתה נסוך משהו למוּד ומאוּמץ.
“הרבה יותר טוב, נכון?” מקדימה אותו נורית ומשיבה בשבילו, תוך שהיא מוסיפה וקובעת: “אתה נראה הרבה יותר טוב מאשר בפּעם הקודמת!… אין להשוות בכלל?”
“איזו פעם קודמת?” הוא שואל, תמהּ, נבוך קימעה.
“אין פלא שאתה לא זוכר”, ממהרת נורית להרגיעו, תוך שהיא מסמיכה כיסא לאִמהּ שתשב. “אני הייתי פה לפני שבוע, ביום רביעי שעבר, אחרי־הצהריים… היתה לי איזו נסיעה בתפקיד, וביקשתי שבּדרך חזרה יאפשרו לי לקפוץ לכמה דקות לראות אותך… אז באמת ראיתי אותך, ודיברתי אִתך קצת, אבל אתה כאילו היית בעולם אחר… מרוב תרופות, אני מתארת לעצמי… לא הייתי בטוחה בכלל שאתה יודע עם מי אתה מדבר, אף־על־פי שכמה פעמים הסתכלת בי ולחשת: ‘נורית, נורית!’”
היא מנסה לחייך, ומוחה אגב כך דמעה סוררת שנשרה על לחיה.
“אולי אילו נשארתי עוד מעט”, היא מצטחקת וממשיכה, “הייתי מצליחה יותר… אבל”, היא פונה אל אמה, "את שומעת, אמא? היתה פה אז אחות כזאת רשעית!… ממש גירשה אותי… ‘אסור להפריע לו’, היא אמרה לי… כמעט צעקה עלי!… ‘ראית אותו מספיק!’ היא אמרה… כמה שאני כעסתי!… אבל לא היתה לי ברירה… ובחוץ המפקד שלי ישב במכונית וחיכּה… על סיכּות הוא ישב – – "
“הה, כן”, נענה יהושע, מתרומם מעט תוך כדי שכיבה, מעביר מבטו מן הבת אל אמהּ וחוזר חלילה. "אני יודע למי את מתכוונת… האחות שפרה!… היא דווקה אחות מסורה מאד, ואשה מצוינת, אבל מקפידה לשמור על מנוחת הפאציינטים שלה… הבוקר נמצאת כאן המחליפה שלה. בעצם, אני לא רואה אותה, אבל בטח תיכף תבוא… אני מצטער שאני אולי לא מדבּר ברור – – "
“אל תתאמץ, יהושע!” חרֵדה אליו נורית. “מבינים כל מלה… אתה עוד אולי פשוט קצת חלש, אבל אולי פחות חלש ממה שנדמה לך… הנה”, היא מרימה תיק גודל וצבעוני שהניחתו קודם על הרצפה, “אמא שלי קנתה לך משהו מאד שימושי… זה תרמוּס כזה ששומר גם על חום וגם על קור, לפי הצורך… ברגע זה הוא מלא מיץ־תפוחים קר… לתת לך קצת?”
הוא מסב ראשו לעבר חברו־שכנו, שעיניו נעוצות בתקרה וידיו פשוטות לצדדים כמבקשות להיאחז בדפנות מסגרתה של המיטה, מבעד למזרן, מבעד למצעים. “קוֹבּי!” הוא קורא אליו, “אתה לא רוצה לשתות משהו?”
קוֹבּי אינו משיב דבר, ויהושע מביט אל נורית ורומז לה בעיניו, בלי אומר, שתנסה להציע לו. על ראשי־בהונות, משום־מה, מקיפה נורית את מיטתו של יהושע וּקרֵבה אל חברו, התרמוּס בימינה וספל־כּיסוּיו של זה בשׂמאלה. “קובּי!” היא לואטת אליו אל הלז, “אולי לתת לך מיץ־תפוחים?”
“מה יש לו?” מתכופפת אהובה גולדמן אל יהושע ושואלת בהנמך־קול, מניעה בראשה לעבר קובּי.
יהושע נושך את שפתיו ובלי להביט בה הוא משיב בניע־יד כאוּב־משתמט, כאומר: “מוטב שלא לשאול…” ואחר־כך, כנמלך בדעתו, הוא מוסיף שתי תנועות־יד אפקיות ורפות המבקשות לרמז על חיתוך או קיטוע.
“רגל?” שואלת אהובה גולדמן בלחש של השתתפות דאוגה, מסמיכה פניה אל אזנו של יהושע. ויהושע משיב בזקיפת שתים מאצבעותיו לאמור: “שתי הרגליים”. ואהובה מנידה בראשה פעם ופעמיים, ורוכנת אל ארנק־העור המשובח שלה ובתנועה עדינה־נוּגה היא שוֹלה מתוכו ממחטה עטורת־תחרה וּמטפחת בה על חוד חטמה.
עד כה וכה מצליחה נורית להפיק מקוֹבּי תגובה של הן וכבר ידה האחת תחת ראשו של הלז ובידה השניה היא מגמיעה אותו קימעה־קימעה מן הספל, נזהרת שלא להתחכּך בצינור המחוּבר אליו מן השלפּוחית התלויה מעל למיטתו וּמְעָרה אליו טיפים־טיפים.
“תודה”, לוחשות שפתיו של קוֹבּי, לאחר שהוחזר ראשו לתנוחתו הקפואה על הכּר. ובחיוך מאומץ הוא מוסיף ומשמיע: “יהושע ואני נפצענו יחד… באותה גיזרה… חברים או לא חברים?!”
“עכשיו תשתה אתה, טוב?” מסתובבת נורית אל יהושע לשדלו. והיא מביטה הנה והנה כמחפשת כיוֹר או ברז, ומתיזה: "רק נשטוף את הספל קודם – – "
“לא צריך לרחוץ”, לואט יהושע, מחייך אף הוא. “אני אשתה ככה… כמו שהוא אומר: ‘חברים או לא חברים’?”
אהובה מניחה אצבעות שופעות חמלה על ידו השמאלית, הנתונה בסד־הגבס, בעוד בתה מגמיעה אותו.
“זה היה טוב!” הוא מודה בשפה רכה, עיניו יוצאות אל נורית.
“אני שמחה”, נענית לו נורית. בעוד הוא טופח בידו על המזרן כמאותת לה שיכולה היא, באין כיסא נוסף פנוי לה למושב, לשבת על המיטה, לידו.
“לא יכעסו עלינו?” היא שואלת.
הוא מניד ראש בשלילה.
“יש לנו פה גם כמה אפרסקים בשבילך”, ננערת אהובה, מתכופפת אל התרמיל שהוצנע על הרצפה, סמוך לכיסאה. “ביכּורי העונה”, היא מחייכת אליו.
“אמא!” מתעוררת נורית לסנוט באִמהּ, “אולי תורידי כבר את הכובע שלך! אין לך מושג כמה זה לא מתאים במקום הזה…” ואל יהושע, כאומרת לשתפו בטרוניותיה:" אמא שלי כל־כך הרבה מבלה בנסיעות שהיא לפעמים שוכחת את ההבדלים – בפאריז מתלבשת כמו בחיפה, ובבאר־שבע כמו בפאריז… באמת, אמא!"
“היא צודקת”, מפריחה אהובה אל יהושע כמתנצלת, מסירה את מגבעתה הקיצית הצהובה, עדוּית הדובדבנים המלאכותיים, ומניחה אותה על שולחן־הצד שליד מיטתו. ולאחר הירהור קל היא מסירה גם את משקפי־השמש שלה מעל עיניה.
“יש לָך עיניים כל־כך יפות, ואת מסתירה אותן!” משמיעה נורית בצהלה, ספק־גוערת ספק־מתחנפת.
“טוב, נורית. זה מספיק!” זורקת אִמהּ, בחינת סוף־פסוק. ואל יהושע, כמו בתרעומת: “פתאום אני פה הנושא לשיחה… אותי מעניין דווקא איך הטיפול פה, איך הרופאים והאחיות, איך התנאים?”
יהושע נותן את ידו הבּריאה תחת ראשו, משתדל לשַוות נעימה מאוּששת לדיבורו, מישיר מבטו אליה:
“יוצא מן הכלל! הרופאים והמנתחים זה משהו יוצא מן הכלל… איזו מומחיות, איזו יעילות… ואיזו מסירות! כל אחד מהם מגיע לו צל”ש, אני אומר… אני בעצמי ראיתי איך שהם עושים נפלאות ממש!… זאת אומרת: התוצאות… ואם יש אחוז אחד של סיכוי להציל את היד או את הרגל, הם לא קוטעים – לא, בשום אופן!… עושים כל מה שאפשר!"
הוא שוהה מעט כמו לאסוף כוח, נושא עיניו אל התקרה, וממשיך:
“התנאים, אַת שואלת? טוב, בית־חולים זה בית־חולים, ובייחוד שמתחשבים במצב וכמעט תמיד מרשים ביקורים אצל הפצועים, אז בדרך־כלל יש קצת צפיפוּת והמוּלה… אבל בסך־הכל אפילו זה נותן הרגשה טובה ומרים את המוראל… קרה אפילו”, הוא זוכר ומצטחק, “שהדודות הטובות מן הוועד־למען־החייל הביאו פאטיפון למחלקה וניגנו לנו תקליטים… זה כבר היה באמת מגוחך… אבל”, הוא מוסיף, כמבקש למחות כל נימה של ביקורת, “גם זה היה מתוך כוונה טובה!”
“חור בראש עשו לנו!” נשמעת במפתיע מחאה מחורחרת מפּיו של קוֹבּי.
יהושע מסב פניו אליו. “בוקר טוב!” הוא קורא אליו בחדוה. “הַשמיעה שלך משתפרת, אני רואה!”
הלז שוכב עצום־עיניים, שריר לא זע בפניו. רק שפתיו נעות, וכמו ממצולות בוקע קולו ואומר:
“זאת החבֵרה שלך, כן?”
“נכון”, משיב יהושע, ניצוץ של משוּבה בעיניו, והוא נדרך לקראת ההמשך.
עוד שהייה אחת וקוֹבּי ממשיך כהוֹזה:
“גם לי יש חבֵרה, נכון? אתה ראית אותה!”
“בוודאי!”
חיוך דק מן הדק מרפרף על שפתיו של קובי, והוא שואל:
“איך היא היתה? תגיד את האמת!”
“פצצה! מה יש לדבּר!”
“זה נכון”, הוא ממלמל. “סמדר קוראים לה… שם יפה… אתה ראית אותה, כן?”
“בטח”, נענה יהושע. “אמרתי לך”.
“אתה יודע מה היא אמרה לי… כשהיתה פה פעם אחרונה?”
“לא”, מתחכּם יהושע. “אני לא מקשיב כשאתם מדברים”.
קובי אינו שוֹעה לדבריו וממשיך: “היא הבטיחה”?
כאן מהַסה נורית את יהושע בהרמת־יד, מסתובבת אל חברו ושואלת:
“מה? מה היא הבטיחה?”
קוֹבּי פוקח את עיניו, מסב ראשו אליה כמו בתמיהה, שותק רגע ואומר לבסוף:
“היא אמרה לי… ‘קוֹבּי!’ היא אמרה, ‘חודש אחרי שאתה יוצא מכאן אנחנו מתחתנים!’… זה מה שהיא אמרה!”
“מזל טוב!” מברכת נורית.
“אני לא מתפלאה”, מתנדבת אמה של נורית להשמיע, בקול המכוּון להגיע לאזניו של קוֹבּי. “בחור יפה כמוך!!”
“אתה שומע, אתה שומע?!” קורא אליו יהושע, למרבּה העידוד.
“בייחוד ברגליים”, מפטיר קובי, שב לעצום את עיניו, שומט ראשו לצד שני.
שתיקה מעיקה עוטפת אותם כשׂמיכה, עד שאהובה גולדמן רוכנת אל יהושע ומציעה:
“אני אולי אחפש את האחות ואבקש צלחת עם סכין ומזלג, ואז נחתוך לך אפרסק. טוב?”
“לא”, מעכב יהושע, “לא כדאי. אחר־כך… כל זמן שאַתן פה, חבל להתעסק בזה – –”
“אתה בטוח שזה בסדר שאני יושבת על המיטה שלך?” נדאגת נורית.
“כן, כן! אם הייתי מרגיש כאב או משהו, הייתי אומר לך… את יכולה אפילו להתקרב קצת”, הוא אומר, שולח את ידו הבּריאה לתפוס בידה המאוגרפת על שמיכתו הדקה, מאיר אליה עיניים.
“תגיד, יהושע”, ממשיכה נורית ומתקרבת אליו, “מתי הם אומרים שאתה משתחרר מבית־החולים?”
“אני לא ממהר, ואני לא לוחץ”, הוא מתבדח. “טוב לי פה!… והחבר הכי טוב שלי על־ידי”, הוא מוסיף, בהטיית־ראש לעברו של קובי.
“אתה שומע, קובי?” מזדרזת נורית, כמתוך הסכמה־בלי־מלים, לגלגל את הדברים אל חברו.
“מה?” מסנן הלז במאמץ־מה מבין שיניים הדוקות, כמו ספוּן עדיין בהזיותיו.
“יהושע אומר שבגללך אין לו חשק לצאת מכאן”, ממשיכה נורית, בהגבּהת־קול של עליצוּת, "הוא רוצה להישאר אתך – – "
“בשביל מה לי להתחתן אִתה?!” חוזר הלז לעניינו. “לאַמלל אותה לכל החיים… עם בעל נכה… להרגיש תמיד איזה קרבן היא מקריבה בשבילי… אני אמצא לי אחת… אחת כמוני, בלי רגליים…”
“אתה לא מוכרח להחליט מיד”, יועצת נורית, מעשית.
“איזה בחור!” ממלמלת אהובה, משפשפת שוב את קצה חטמה בממחטה. “איזה נוער נפלא יש לנו!”
“זה מה שאני אומר!” נענה לה יהושע. “שוכבים פה בחורים אחד־אחד! אין חשק לעזוב אותם בכלל…”
“מתי בכל־זאת תוכל לרדת מהמיטה?” מתעניינת אהובה.
“אני כבר יורד בעצמי לשירותים”, מתפאר יהושע. ומוסיף, בהנמך־קול: “בעזרת אחות… רוצה לראות?”
“אני מאמינה לך”, מטעימה אהובה.
“יהושע”, גוערת עליו נורית, חמימה ואינטימית, “אתה שמרת על המגילה הקטנה… זאת שנתתי לך אז, כמוצאי־השבת, לפני המלחמה?”
“הו, המגילה!” הוא נענה כניעוֹר לחיים חדשים, נשען על מרפק ימינו וּמגביה באחת את פלֵג־גופו. “אם אני שמרתי עליה?! אני בטוח שהיא שמרה עלי… הנה, פה על־ידי, במגירה… את רוצה לראות?”
נורית שולחת יד לעבר המגירה, חולצת אותה, ואצבעותיה נוברות כה־וכה עד שהיא מגיעה אל החפץ המבוקש.
“את רואה?” היא פונה אל אמה, כמבקשת לשתפה באירוע חגיגי. “נחשי מה זה?!”
אהובה מתבוננת בסקרנות־מה: “אני לא טובה בניחושים… תני לי לראות אז אני אגיד לך!”
“זאת כאילו קמיע שנתתי לו לפני המלחמה”, היא מסבירה לאִמהּ. בכעין גאוה היא מושיטה לה את החפיסה הזערוּרית, שמאז כמו נתכּרכּמה ונתמעכה. “כל שיר־השירים פה בפְנים, בכתב תימני כזה קטנטן, את יודעת… יהושע חולה על שיר־השירים… נכון, חביבי?” היא גוחנת אליו לנשקו.
“הינָך יפה רעייתי!” הוא מצטט, מחליק בידו על ראשו, “הינָך יפה, עיניך יונים!”
“מוכרחים להודות, אתם זוג מן השמיים”, מסכּמת אהובה, בהיתול מסוּיג כלשהו.
“נכון שאת קצת מקַנאה, אמא?” מתגרה הבּת באִמהּ, ראשה על חזהו, פניה אליה, עיניה נוצצות.
“מה זאת אומרת?!” מחייכת האם כפי שנתפסה בקלקלתה. “אם הייתי קצת יותר צעירה, לא הייתי משאירה לך אותו… הייתי חוטפת אותו לעצמי!”
נורית מרימה ראשה, חוזרת וזוקפת קומה, מוחה עיניה בגב ידה. “אתה יודע, יהושע? זה ממש סינמה… אני מרגישה כמו באיזה סרט… לא יאומן!…” ואחרי־כן, כמתעשתת, ובנימה רגשנית פחות: “אתה עדיין לא אמרת מתי תוכל להתחיל ללכת… מה אמרו לך?… או שאתה אפילו לא שאלת?!”
“אני לא שאלתי”, הוא משיב, “אבל אמרו לי… אמרו לי שעכשיו הכל תלוי, קודם־כל, בי… זה יכול לקחת בין שבועיים לחדשיים… ככה הרופא הראשי אומר… ואני”, הוא מוסיף, בקול בוטח, “אדאג שזה יקח פחות, לא יותר… יש לי כל הסיבות לזה”, הוא מסיים ברוֹך, פניו אל נורית.
“אני כבר רוצה שנתחיל ללכת לרקוד”, היא אומרת.
“לרקוד?” הוא חוזר אחריה, ספקנית, “את יודעת איזה רקדן אני!”
“עכשיו אני כבר אלַמד אותך!” היא משיבה. “אתה תראה איזה רקדן אתה תהיה!”
“ועם הצבא, זאת אומרת, אתה גומר בזה?” מתכופפת אליו אהובה, כממתיקה סוד, טומנת את המגילה הזעירה בכפּו.
“מה פתאום?!” מחזיר יהושע, מהדק את המגילה בין אצבעותיו, כנרעש לעצם המחשבה הזאת. “חוזר לשריון, כמו כלום… אם רק יקבלו אותי… ברור, עם ינמיכו לי פרוֹפיל ויעבירו אותי לאפסנאות או משהו כזה, או אם יכניסו אותי לשלישוּת בגדוד, אז אני אעשה הכל בשביל להשתחרר באמת… אבל אם יאפשרו לי ללכת לקורס קציני־שריון, אין לי ספק שאני אמשיך את השירות לפחות עוד שנה אחת נוספת, אם לא יותר… הקמיע הזאת”, הוא מחייך, רומז אל המגילונת שבכפּו, “עוד לא גמרה את תפקידה!”
“היא צריכה לשרת אותך בעוד מלחמה אחת?” תמהה עליו אהובה עוקצנית.
“זה לא אמרתי”, הוא מחזיר לה, אך עיניו אל נורית. “את המלחמות גמרנו, אני חושב… אוֹהו! אחרי מכה כזאת הם כבר עוד פעם לא יעיזו… אבל, מצד שני…” הוא מנסה שוב להזדקף על מרפקו.
“אל תתרומם”, נחרדת אליו נורית. “למה לך המאמץ? תישאר ככה!”
“מצד שני”, הוא ממשיך, חוזר צייתנית לתנוחתו האפקית, “אם המלחמה נמשכה ששה ימים, כמו שאומרים… ועם המצרים היא נגמרה, למעשה, בארבעה ימים… אז בשבילנו, כל המחלקה שלנו, היא נמשכה בסך־הכל חצי יום בקושי… וזה באמת לא הוגן!”
“אולי זה, בכל־זאת, היה המזל שלך”, מחַווה אהובה דעתה, בזהירות.
“כל מה שבא אחרי חצי־יום ההוא כבר היה, באופן יחסי, יותר קל”, מתלהט יהושע.
“אולי תספר לנו פעם אחרת”, מנסה נורית לצננו, מניחה יד על מצחו. “בינתיים עוד לא כדאי שתתרגש… יש לך קצת חום נדמה לי – –”
“מי האשה ההיא שבאה אִתכן, בעצם?” זורק יהושע פתאום. “קודם היא אפילו לא ניגשה אלי, ועכשיו… נדמה לי שהיא מחכה לכן…. או מחפשת…”
“מי, גאולה?” היא מסתובבת לעבר הכּניסה לחדר. “כן, זאת גאולה ארדיטי”, והיא נותנת לה אות בידה שתקרב לגשת. “זאת הידידה שלנו מחיפה… יש לה פה קרוב שלה, היא אמרה… במחלקה אחרת, או משהו… גאולה!” היא פונה אליה, משהגיעה אותה גברת עד למרגלות מיטתו של יהושע, “אני רוצה שתכירי את הפצוע שלנו… זה הטנקיסט של נורית שלנו”, היא מציגה אותו לפני גאולה ארדיטי, “הבן של סרח ונון…”
“כן, כן, אני יודעת. כמובן… יהושע, נכון?” אומרת הידידה. הססנית קימעה, חיוורת, אך חדת־עין ומפיקת פיקחוּת סקרנית, מגונדרת בשׂערה הקצוץ, הבלונדיני־הזהוב, בשׂפתיה המשוחות אודם חכלילי, בעגיליה הכבדים, בסנדלי־הזהב שלה, בסבר של עשירוּת בוטחת, יוצאת־דופן בסביבה זו של פשטוּת וּכאב.
יהושע נותן שוב את ידו הבּריאה תחת ראשו, מישיר אליה מבּט בוחן, מבוּדח כלשהו. “שלום”, הוא אומר אליה. “אני מצטער שאין לי מספיק כיסאות בסאלון שלי”, הוא מצטחק בהתנצלות של אזלת־יד, משיט מבטו אל נורית, “אבל זה באמת לא באשמתי. בפּעם הבאה”, הוא מוסיף, “אני מבטיח שאקבּל אֶתכן במועדון שלנו… שם יש מקומות כמה שרוצים”.
“יופי, יהושע”, מתחנחנת האשה, אבל רעד קל ומשונה בקולה. “הפצוע שלכן עושה רושם מצוין… אני חושבת שהוא רק מתחזה… וצריך כבר לגרש אותו מכאן”, היא מסיימת בעקימה של צחוק.
“אני מודה שהופתעתי לטובה”, נענית אהובה. "לפני שבוע הוא היה במצב אחר לגמרי… נורית הרי היתה אצלו… אני גם התקשרתי אל סרח, והיא היתה די מדוכדכת למען האמת… צילצלתי לה קודם מפאריז, כשרק נודע לי, ואחר־כך ביום שחזרתי ארצה… הם היו אצלו, נון וסרח, מיד אחרי שנגרמה המלחמה, והיא חזרה מכאן די מצוברחת… אבל עכשיו!… היא מסיימת בסיפוק, טופחת בעליצות על סד־הגבס של ידו השמאלית. “הם עושים פה נפלאות, כנראה, הרופאים האלה!”
“אפילו נון אמר לי בטלפון”, מתערבת נורית, “כשהם חזרו מהביקור, שאילו היו התנאים בירושלים ב־48, כשהוא שכב שם פצוע בבית־חולים, אפילו קצת דומים לתנאים כאן – –”
אבל אהובה אינה מחכה עד שתסיים בתה את דבריה, והיא קמה על רגליה ושואלת את ידידתה: “את חושבת שאנו צריכות כבר להתחיל לזוז?”
גאולה ארדיטי מושכת בכתפיה, כאומרת: “הרי זה תלוי בך, תחליטי את!”
“איך מצאת את הפצוע שלך?” שואלת אהובה בהנמך־קול, קרֵבה ואוחזת בפיסת־ידה של גאולה.
גאולה מוסיפה להביט ביהושע, באיזו התרכזות תמוהה, ואת ידידתה היא פוטרת במין הנף־יד שכּמו בא לרַמז על מצב חסוך־תקוה, נטול־תקנה.
“עד כדי כך?!” לוחשת אהובה.
“אני לא רוצה לדבּר על זה”, מפטירה גאולה בקוצר־רוח עגמומי, מעלה משקפי־שמש מארנקה ההדור ומרכּיבתם על עיניה. ובאנחה קלה היא מוסיפה: “הייתי מעדיפה שנזוז”.
“טוב, נורית”, פונה אהובה אל בתה־יחידתה, בהבּעה של השלמה שבּחוסר־ברירה, “גאולה צריכה להספיק לחזור בַזמן, ואני חושבת – –”
“כן, אמא”, נענית לה נורית, ויהושע שולף שוב את ימינו מתחת לראשו, חובק את כתפיה. היא גוהרת עליו, מעניקה לו נשיקה ממושכת, עד כלוֹת־נשימה. “אני אבוא ברגע שאוּכל”, היא מבטיחה. “אין לךָ מושג כמה אני מתגעגעת”.
“לא יותר ממני”, הוא מחזיר. “אנחנו נרקוד. בקרוב”.
היא ניתקה מעליו, נזקפת, עומדת על רגליה. “בלי לחכות למִצעד־הנצחון, נכון?” היא משַלחת בו עקיצת־חיבּה של פרידה.
הוא מושך בכתפיו כחסר־ ישע.
אהובה ניגשת אליו שוב, מתכופפת להרים את ארנקה. “אל תשכּח את האפרסקים”, היא מזכירה לו, “ותשתה את המיץ… הוא באמת מרענן… אולי רק תבקש שלא יִקחו לך אותו… ותבריא מהר!” היא מסיימת. “אבל אל תברח לפני הזמן. חכה עד שהם יגידו לך, טוב?”
“אני חייל ממושמע!” מתבדח יהושע, נותן ידו אל רקתו כבהצדעה.
אהובה מפתיעה אותו בנשיקה מצלצלת על מצחו, סנטרה מפרפר. “להתראות, יהושע”, היא לוחשת בחפזה, לוחצת את ידו.
“שלום, שלום!” מנופפת לו גברת ארדיטי בידה לאות פרידה. “וחזוֹר אלינו בריא וחזק!”
יהושע מעיף מבט אל קובי חברו, הקופא עצום־עינים על משכבו, נשימתו מסוכסכת ולסתותיו קפוצות.
רק שהוא לא ייגמר לי פה על־ידי.
טוב שהיה לי שׂכל לבקש שישכּיבו אותנו בשכנוּת. זה על־יד זה. כך אני פוקח עליו עין כל הזמן. בזכות זה יכולתי לצלצל אז בלילה ולהזעיק אחות כשהרגשתי שהוא מנסה לנתק את עצמו מבּקבּוק־העירוּי… צעקתי וצעקתי עד שהיא באה כי המערכת היתה מקולקלת בכלל ולא יצא שום צילצול!
הבחור אין לו חשק לחיוֹת. מזמן שהתברר שלא היתה ברירה ומוכרחים לקטוע לו את שתי הרגליים. אני הייתי רוצה להמשיך במצב כזה?!
אבל הרי יש לא מעט כאלה שממשיכים, אפילו מתחתנים ומקימים משפחה. גם מצליחים בחיים. רגל תותבת זה לא סוף העולם. גם לא שתים תותבות.
לך קל לדבּר. אתה יצאת בזול מהענין.
תאֵר לעצמך שאתה במצבו ונורית באה ומבטיחה לך שהיא דווקה תתחתן אִתך, אחרי שייגמרו כל הניתוחים וירכיבו לך כבר את הפּרוטיזות ויאַמנו אותך ללכת ברגליים החדשות… אתה תרצה לקבל אותה בתנאים כאלה?!
ומצד שני, תאֵר לעצמך שהיא אומרת לך: "בוא נהיה גלויים זה עם זה, יהושע. אני, גם בלי מה שקרה, לא הייתי בטוחה שאנחנו באמת הולכים להיות בעל ואשה. אהבה כמו שלנו זה דבר נהדר, אבל זה לא אומר שנשארים יחד לתמיד. בסך־הכל, שנינו עוד לא בשלים להתחתן. אתה היית צריך למצוא לך כיוון בחיים, ואני בין־כה־וכה כדאי שעוד אשקיע כמה שנים טובות בלימודים. לרכוש מקצוע. אז בייחוד במצב חדש כזה, אחרי שקרה מה שקרה, זה לא יהיה טבעי שאני אקריב את כל החיים שלי בשבילך רק בעד זה שאתה נכה־מלחמה. הכי טוב בשבילך למצוא אשה טובה ופיקחית מבֹית טוב, אבל אחת שגם היא נכה. לא דווקה נכת־מלחמה, כמובן… אפשר למצוא… ואז תהיה ביניכם התאמה הרבה יותר טובה… אני בטוחה שאתה מבין אותי ולא תכעס. תמיד נישאֵר ידידים, זה בטוח – – "
כן, מה אם ככה היא היתה אומרת?
אבל בשביל מה המחשבות האלו, השאלות “מה היה אילו?” מקרה אחד לא דומה למקרה אחר. המצבים שונים. וכל אחד צריך למצוא לעצמו את הדרך, את הפתרון, לפי המצב והמקרה שלו. אחד בנוי ככה, אחד בנוי אחרת.
נכון שהרגשתי הקלה עצומה כשאמרו לי שלא יצטרכו לחתוך לי שום דבר. קודם־כל חשבתי כמה זה יקֵל על נורית, שהיא לא תצטרך לרחם עלי, ולא להרגיש חובה כלפי בגלל הרחמים.
בחור כמו קוֹבּי, אצלו הרגליים היו כאילו העיקר. 187 סנטימטר גובה, זה עומד קודם־כל על שתי רגליים. לא מומלץ לטנקיסט, בעצם, להיות כזה גבוה. אם הוא איש־צוות הוא מוכרח להיות מקוּפל כל הזמן בתוך הטנק, ואם הוא מט"ק הוא פשוט מטרה בולטת שמזדקרת מן הצריח. עכשיו אולי בקושי נשאר ממנו מטר… איום!
בחור שאהב לעשות סקי־מים על הכּנרת. שחשב לצאת בחורף הבא, אחרי השיחרור, לעשות סקי באירופה, באיזה מקום בשלגים, בחור שאהב לרוץ, לזרוק כידון, לזרוק כדור־ברזל, לנסוע על אופניים, ויותר מכּל ללכת. ללכת ברגל. בשדות, בהרים. גם במסעות בטירונוּת היית מרגיש שבשבילו זה שום דבר. פועל כמו מכונת־הליכה. אין עייפות, כמעט אין יבּלות. ארבעים קילומטר ביום בחגוֹר מלא, עם כל המטען – ובשבילו זה צחוק. ישֵן כמה שישֵן, כולם נאנחים ומקללים, והוא צוחק ומתחיל מהתחלה כמו כלום. אני זוכר איך שמיד במיוּן בבקו“ם מישהו אמר לו: “למה לא צנחנים? למה לא גולני? אתה נולדת להיות איש־חי”ר ואיש־שדה!” והוא נשכב בדשא, מרים את הרגליים הארוכות שלו למעלה, צוהל כמו סייח: “אני אוהב תנועה, אוהב קצב, אוהב מתכת, אוהב מכונאות – אז מה יכול להיות יותר טוב בשבילי משריון?” מפליא איך כל זמן שנורית היתה פה לא שׂמנו לב בכלל למה שסביבנו… הרי הרעש מתחיל להיות בלתי־נסבל! החובש ההוא המסכן גוֹזלָן מהשריון, שהגיע הנה עם המעיים בחוץ – אין רגע, נדמה לי, שאין לו שלושה או ארבעה אנשים לפחות מסביבו: האשה, הילדים, אמא שלו, אחים – כולם כאילו מתחלפים בתורנוּת. בלי לדבּר על חברים שלו מהיחידה… זה כנראה גם עוזר לבן־אדם במצבים כאלה… וכשהוא נשאר לבד, תיכף הוא פותח את הטראנזיסטור שהביאו לו, אם זה יום ואם זה לילה, בלי להתחשב. והוא בכלל לא מאזין, נדמה לי. תשאלו אותו מה אמרו בחדשות, לא יוכל לענות. אבל הוא מוכרח לשמוע רעש על־ידו. אולי זה מין שגעון. אני, למשל, בקושי פותח. נכון, גם מפני שאני לא רוצה לראות עוד פעם את קוֹבּי מסתכל בי כמו בפּעם ההיא שהתחשק גם לי פתאום לפתוח. רצח היה לו בעיניים! לא, יותר נכון לומר: מבקש רחמים ממש. וזה היה עוד יותר קשה.
מחר כשיקחו אותו עוד פעם לחדר־ניתוח אולי אני בכל־זאת אוציא את הטראנזיסטור שלי ואפתח אותו. זה יוצר מין קשר. כאן זה כמו תזמורת כזאת, בלי מנצח, ומי שלא פותח כאילו מכריז שהוא לא שייך. שהוא משהו מיוחד. לא כמו כולם. וזה קצת לא נעים, אם חושבים על זה.
אמרתי לקוֹבּי מה שיכולתי בשביל לחזק אותו. מאיִן גירדתי את הדברים האלה? השד יודע. אמרתי לו שיכולים להמשיך לחיות בכל מצב גופני, העיקר לשמור על המוראל. אמרתי לו שיחשוב על דוּדוּ וזוּזוּ, שמונחים שׂרופים בקומה מעלינו ואולי יצטרכו להישאר שנה שלמה בבית־חולים ומי יודע איך הם ייראו אחר־כך ואיך יוכלו לתַפקד, אם בכלל ייצאו חיים מהעסק. באמת, שיחשוב מה היה אילו ספג כוויות כמוהם, כמו כל אלה במחלקה ההיא שלפעמים הצעקות מגיעות ממנה עד כאן. מה עוד אמרתי לו? שלא תהיה לו בעיה במשך הזמן לחיות חיים מלאים עם סמדר, שהיא יפהפיה, שבּכל מקום כולם יקנאו בו כשיִראו אותו אתה, שהוא יש לו מזל יוצא מהכלל שהיא הבטיחה לו את הקרבּן ההוא. יותר מזה: אפילו אמרתי לו שאני הייתי מוכן להתחלף אתו ולתת לו את נורית בשביל אחת כמו סמדר. בשביל אחת כמוה הייתי נותן שתי רגליים. אף־על־פי שזה שקר גמור, ואפילו נבזוּת, אבל חשבתי שזה ישפיע עליו… חסר רק שהוא יספר את זה פעם לנורית… אבל אין דבר: אני אוּכל להסביר לה, והיא תאמין לי שלא התכּוונתי ברצינוּת. שזה רק ענין של עזרה לחבר…
אני לעולם לא אשכח מה שהוא אמר אז בשבת בתל־אביב, לזוג ההוא שנתנו לנו טרמפּ לַצפון… כשהגברת אמרה שהמכונית קצת קטנה בשביל אחד בעל רגליים ארוכות כאלו כמו שלו… “אני באמת החלטתי לקצר אותן בקרוֹב”.
איך אפשר להסביר דברים כאלה?
מין הרגשה מוקדמת? התגרוּת בגורל? סתם הומור כזה של קשוחים, שלא איכפת להם כאילו לפתוח פה לשׂטן, שנדמה להם שבזה הם סותמים לו את הפה, מקדימים רפואה למכה?!
זה היה הדבר הראשון שצץ לי בראש כשהגענו בטנק שלנו אל הטנק שלו הדפוק, בתוך ההפגזה והירי, וירדנו והתחלנו לגרור אותו החוצה אל המדף, כולו דם ובלי הכרה, וראינו שמתחת לבּרכּיים אין לו רגליים בשביל למשוך אותו, שאצלו למטה הכל שם דַיסה אחת של בשר ועצם ודם. לא חשבתי שאולי הוא הרוג. רק זה שהוא קיצר לעצמו את הרגליים… ואיך אחר־כך הוצאנו את ויקטור…. ניסינו להוציא, אבל תיכף ראו שהוא כבר גמור… ואת אריה שַחרוּר, הנהג, אפילו לא ניסינו… רק עמי הדס יצא בחסד, פצוע בראש, דם על כל הסרבל, אבל בסך־הכל די בסדר. עזר לנו מבּפנים להוציא את קוֹבּי החוצה…
ואיך צעקתי אל זוּזוּ שיסע מהר מהר אחורנית לתוך השקע הקטן בחולות, כדי שנהיה קצת מוּגנים וּנחכּה שם לזחל שיבוא לאסוף את שני אלה, את קובי ועמי. את ויקטור עטפנו בשמיכה והשכבנו אותו על המדף, על־יד קוֹבּי…
אני צועק אל זוּזוּ, והוא לא זז… מערכת־החשמל המחורבנת ההיא… אני עומד בצריח, חוזר על ההוראה להתניע, ואז אני מרגיש את הרוח החמה מעל לראש. אני אומר לו, בשקט ככה: “זוזו, תטעין את מטען־העזר”. איך אדם יכול להיות פתאום כל־כך קר מזג, דווקה ברגעים כאלה שרואים את המוות בעיניים!… ואני מחכה שניה, עוד שניה, והנה העסק עובד וזוּזוּ מתניע ומתחיל ללכת אחורנית, כמו שאמרתי לו קודם.
ואיך היינו צריכים עוד לצודד את התותח שמאלה להרביץ על שני הטי־34 שעמדו שם במרחק אולי 800 עד 900 מטר מאִתנו והתחילו לטַווח גם־כן. “תותח, פגז, 800, על!” ויאיר עונה: “פגז, 800”, ומתחיל לאַתר. הנשמה יוצאת עד שהוא אומר: “על!” ואתה כמו אוטומט אומר לו בַקשר: “אש!” ויאיר לוחץ שם בפְנים על ההדק ועונה: “יורה!” ועוד שניה ומצרי אחד נדלק ואתה אומר בשקט: “יופי, יאיר!” והמצרי השני מתחיל לברוח, ובדיוק אז מופיע לנו זחל־הפיקוד הפּלוגתי ועמוס מושך קדימה אבל מספיק להודיע שזחל־חילוץ יגיע בכל רגע לקחת את הפצועים שאספנו…
מזל שבתוך הלחץ והמהומה אתה לא חושב על מה שרק עכשיו קרה. אתה כולך דרוך לעשות, לבצע, לתקוף, לתמרן, להגיב על מצבים, לשמור על עצמך ועל הטנק שלך ועל האנשים שלך, ולתת פקודות אש ותנועה, ולקלוט מה הולך ברשת המחלקתית, הפלוגתית, הגדודית, החטיבתית. אתה כולך כמו חלק מהטנק, כאילו אין לך פנאי לפחד, לחשוב על מה שיכול לקרות לך באופן אישי. אתה בקושי מגיב אפילו כשאתה רואה שהתותח שלך פגע והדליק עוד מדורה אחת, אבל כל הזמן אתה יודע שהתפקיד שלך זה לדחוף הלאה, לדהור קדימה, להדליק עוד טנקים, זחלים, תותחים, משאיות, לדרוס ולפוצץ עוד עמדות. “עלה!” – קרב. “עלה!” – קרב. “עלה!” – קרב, קרב קרב – –
איך הוא שמח כמו ילד, קובי, אז כשקמנו ביום־ראשון בבוקר, אחרי שחזרנו בלילה מתל־אביב, והודיעו שמבטלים את כל החופשות. “תשמע, יהושע!” הוא אמר, תקע לי כף חזקה כזאת, כמו שהוא יודע, “אני מתערב אִתך שמחר מתחילים! הפעם זה בטוח, אני אומר לך! ואתה תראה איך שאנו נדפוק אותם!”
“כן, נמאס לחכות!” עניתי לו.
אז כבר קיבלנו סוליות־גומי. ואחר־כך התחלנו למלא לטנקים את הבטן.
“עד סוף השבוע”, הוא צחק, “נגיע לתעלה, חביבי, ונרחץ סוף־סוף את הרגליים!”
“זה אתה שמעת מן המח”ט!"
“אז מה?” הוא ענה. “אבל ככה זה יהיה… אתה תראה!”
“המח”ט גם אמר לנו שאנחנו נהיה בקאהיר לפני שנאצר יהיה בתל־אביב – –"
“אם הוא אמר, אתה יכול לסמוך עליו!”
מה עוד הוא אמר לנו אז, ביום־הששי שלפני?
“אם רק יתנו לנו המדינאים, נהיה אחרי שתים־עשרה שעות באל־עריש…”
ידע לחמם את האנשים, הממזר!
ככה זה גם היה כמעט בדיוק.
אבל בלעדינו.
בלי המחלקה שלנו. בלי עוד הרבה אחרים. גם בלי הסיירת ההיא.
הללו הלכו כולם, אומרים. כמעט אף אחד לא נשאר מהם.
ככה זה במלחמה, ברור. יש כאלה שלא חוזרים חיים. ויש כאלה שחוזרים מקוּצרים.
בעתון היה אפילו כתוב שזה עלה לנו הרבה פחות אבידות ממה שהביאו קודם בחשבון.
אני עוד זוכר איך לפני המלחמה סיפרו שבתל־אביב מכינים קברים לעשרים אלף איש.
“אם לא ננצח, לא יהיה לנו לאן לחזור”.
הוא המוּם מתרופות, קוֹבּי. גם מוכרח לצוּם היום, לקראת הניתוח. מה הוא ממלמל שם?
הנה נכנסות המתנדבות, להאכיל אותנו. עגלות־האוכל, החיוכים הטובים.
“אוכל! אוכל, חברים!”
“שלום, יהושע! מה שלומך? אתה נראה מצוין היום!… אני רואה שהיו לך אורחים!”
“שלום, אולגה… כן, הביאו לי מאוורר, ועוד כל מיני דברים… את רוצה אפרסקים? יש…”
“שמחַ אצלכם בחדר. כל הזמן רעש, פעילות… הנה, יש לכם היום מרק־ירקות טוב. אני בעצמי טעמתי. ממש טעים!… תפתח את הפּה, בבקשה… נכון שטעים?… באמת הרבה יותר נעים כשהמאוורר פועל!”
“זאת החבֵרה שלי הביאה לי… באה עם אמא שלה…”
“תפתח יותר את הפה… אתה יודע, לא מזמן עוד הייתי מאכילה ככה את הילדים שלי בבית… ככה! אתה אוכל יפה מאד, חה־חה… כן, הקטן שלי עוד בקושי בן חמש. יש לו עוד שנה בגן־חובה… איך אני משאירה אותו בבּית? לא, בדרך־כלל אני לא משאירה. ואם הוא בא הבּיתה וצריך לחכות חצי שעה, שעה, עד שאני או האחות הגדולה שלו חוזרת – גם־כן לא נורא… עוד כף אחת, ודי… יופי!… ועכשיו, מה יש לנו פה? קציצות־בשר עם פּירֶה, וגם גזר מבושל? זהו… הנה אני חותכת לך את הקציצה. בתיאבון! תאכל, תאכל, זה לא רע… לנו בבּית היו זמנים שדברים כאלה נחשבו אצלנו לוּקסוּס גדול. אולי בעד זה החלום של בעלי זה לפתוח מסעדה קטנה, חה־חה!… הוא עוד בגולן עכשיו, שם לא כל־כך מהר ישחררו אותם, נדמה לי. עוד־מעט חודש שלא ראיתי אותו. פעם אחת, בזמן ההמתנה, נסענו שבּת אחת לראות אותו. שכנים לקחו אותנו, שכנים שגם להם היה בן מגויס, שם בצפון… קח קצת פּירֶה, תפתח פה יותר גדול, בבקשה. כן, ככה!… הם היו באהלים בחורשה על־יד איזה קיבוץ, אני לא זוכרת את השם. ממול ראו את הרי־הגולן… מאז אני לא ראיתי אותו… טוב, מה לעשות? העיקר שהוא יצא מזה בריא ושלם!… חברים באים לפעמים למסור דרישת־שלום ממנו. בשבוע שעבר הוא התקשר לשכנים שלנו, אבל אצלנו במקרה לא היה אז אף אחד בבית… אז הוא ביקש להגיד שהוא יבוא לשבּת, ואני הכנתי אוכל כל־כך טוב בשבילו, ובסוף הוא לא בא… אבל ככה זה בצבא… אני בטוחה שבּשבּת הזאת יתנו לו כבר, סוף כל סוף… יופי, אתה באמת גמרת הכל, כמו גדול. ועכשיו, מה אני רואה פה? רסק תפוחי־עץ! בכלל לא רע!…”
היא מסדרת את הצלחות זו על גבי זו על המגש, שאותו היא מניחה על ארונית־הצד, ומעיפה בו מבט מפיק נחת־רות:
“בלי עין הרע, יהושע! אתה לא אותו הבן־אדם מה שהיית כשאני באתי פעם ראשונה לעזור פה לתת אוכל לפצועים, אני אומרת לך!… הרבה זמן אתה כבר לא תישאר פה, נדמה לי”.
אחר־כך היא משיטה מבטה אל המיטה הסמוכה, לעבר קוֹבּי: “אצלו, אני רואה, המצב לא כל־כך טוב, מה?… היום הוא בצום… כן, אני שאלתי קודם, בטח, אז אמרו לי… שעושים עוד ניתוח. נו, מה אפשר לעשות?! תאמין לי: הרופאים עושים הכי טוב מה שאפשר! טוב, אז שלום, יהושע, ותהיה לי בריא… אני צריכה עוד לתת למנחם, שם בפּינה – –”
מנחם זה הג’ינג’י ההוא שנפצע ביום השני של המלחמה, באל־עריש. חוליה טכנית. מהגדוד שלנו, אבל איש־מילואים. אני לא מכיר אותו מקודם. הם רצו בזחל שלהם לטפל בשרמן אחד שאיבד שרשרת, וכשירדו לטפל פתחו עליהם במקלע מבּית אחד שכנראה לא הספיקו לטהר אותו קודם. הסוּפּרשרמן צוֹדד תיכף את התותח והעיף את הבית, אבל מנחם זה הספיק לחטוף בירך ובבּרך. והלכה לו פיקת־הבּרך. גם הוא, כנראה, יצטרך לבלות פה די הרבה זמן. יש לו שברים פתוחים… כן, לומדים פה את המושגים האלה! הוא נשוי, ואשתו בהריון. אני מתאר לי שעוד יהיה כאן כשהיא תלד!
בזמן האוכל לפחות לא כל־כך שומעים את הטראנזיסטורים. עד שאני אצא מכאן יהיו לי כמה חברים חדשים, אוֹהוֹ! מִספרים, אחד־אחד…
מה זה, עוד פעם בא מסוק?
אין פה סודות אצלנו. החלונות פתוחים, ואי־אפשר לא לשמוע… המדבר גדול ורחב, ולא חסרים שם מוקשים מכל המינים… משם באים הפצועים שאחרי המלחמה… וגם המצרים עצמם רוצים עוד לפעמים לעשות רושם ש“עוד לא אבדה תקוותנו” ויורים קצת פה קצת שם, מהצד השני של התעלה… כך מספרים… ואומרים גם שבכל מיני מקומות בתוך סיני עוד נשארו מצרים תקועים, בודדים או בחוליות קטנות, אז לפעמים יכולים להיתקל בהם, והללו, מרוב פחד או ייאוש או השד־יודע־מה – –
עד היום אין לי מושג אם קוֹבּי היה אתי במסוק שהביא אותי הֵנה או לא. דבר ראשון הזריקו לי מורפיום בתאג"ד, אף־על־פי שאני בכלל לא בטוח שזה היה כל־כך נחוץ… אני גם לא זוכר אם ראיתי אותו שם. יכול להיות שהוא הגיע הֵנה לפנַי. המסוקים עפו בלי הפסקה, הלוך ושוב. והיה קצת הפרש־זמן בין הפּציעה שלו לשלי.
“קובי? אני לא שומע… רצית לומר משהו?”
“כואב”, הוא לוחש. שאני אקרא לאחות ואבקש שיתנו לו משהו נגד כאבים. אין לו קול. אבל מה זה – אין לו כוח אפילו ללחוץ על הפעמון ולקרוא לה בעצמו? יכול להיות דבר כזה?! עובדה, ככה זה! אם הוא מבקש…
“כן, קוֹבּי. אני כבר לוחץ, אתה לא שומע?”
הוא רזָה פלאים, הבחור, אבל הידיים על הסדין עדיין שריריות וחלקות.
בהזדמנות חגיגית זאת, אולי גם אני אבקש שהיא תעזור לי להגיע לשירותים.
הנה היא מגיעה. הפעם זה הלך מהר. זאת אסתר. היא באמת זריזה. מספיקה הכל, ומצליחה כמעט תמיד להיראות רעננה ושקטה, ואפילו לחייך, כאילו שהכּל מאה־אחוז־בסדר־יותר־טוב־לא־יכול־להיות.
“רצית משהו, יהושע?” ובאותה נשימה: “תתחדש! הביאו לך מאוורר, מה? עכשיו תתחיל תקופה חדשה – –”
“אני רוצה בסך־הכל שתעזרי לי לגשת לשירותים… אבל קובי… הוא ביקש – –”
היא נכנסת אל המִרווח הצר שבין שתי המיטות, מיישרת משהו במערכת הצינורות, מתכופפת:
“מה אתה מרגיש, קובי?”
הלז מתאמץ ופוקח את עיניו, מביט אליה כמו מעבר לתהומות של סבל, פולט ברטט־שפתיים:
"אני לא יכול!… את מוכרחה לתת לי משהו… לכּאבים – – "
“כן, כן”, היא משיבה, בנעימה מבינה, מנטרלת. “אתה מרגיש כאב כזה מושך, מושך למעלה?”
“אני לא יודע מה!” הוא מחַנן בקולו, כמו על סף הייאוש האחרון. “אבל תנו לי משהו!”
“טוב”, היא גומרת בנפשה, תוך שהיא אוחזת בידו למשש דופק. “אני מיד חוזרת אליך”. ואל יהושע: “אתה תוכל להתאפק עוד קצת, עד שאני אביא לו, כן?… או שאני אֶראֶה אם בא כבר מישהו מן התלמידים… אם באו, אני אשלח לך אחד מהם, טוב?”
“אני מעדיף אותָך, אסתר”, הוא מחייך אליה, בתחינה מוסווית.
“טוב”, היא מחזירה לו, וכבר רגליה רוהטות. “אז תחכה קצת!”
“אחות!” משַווע מישהו מן השורה שממול.
“רק רגע, רק רגע!… אני כבר חוזרת… מי זה שם, אשר?”
“בחורה טובה מאד”, זורק יהושע ומעיף מבט אל קובי שכנו.
“כולן”, מתיז קובי, ריר עכרוּרי על שׂפתו התחתונה.
“כולן, אתה אומר?” ממשיך יהושע, רק כדי להעסיקו בשיחה. להעסיק גם את עצמו, באין אחרת הרי גם הדיבּור נחשב פעילוּת. “יכול להיות. אבל יש הבדלים, בכל־זאת… יש כאלו שהן טובות במובן מקצועי. זאת־אומרת שהן יעילות, ובעלות־נסיון, ומגיבות ממהר, וידעניות כאלו. אבל יש אחרות שהן גם־כן כאלו אבל נוסף לזה יש להן גם רגש: הן מבינות את הפצוע, מרגישות אותו, משתדלות כאילו להזדהוֹת אתו – –”
“תסתום, בחייך!” נאנק קוֹבּי, לופת את מעקה המיטה, עיניו הנשואות אל התקרה כמו יוצאות מחוריהן.
אבל יהושע מתעקש לא לשים לב, מוסיף לטחון מים בכוונת־מכוון:
“… זה הבדל גדול, והפצוע מרגיש ולומד להבדיל ביניהן. הוא מרגיש יותר קשר אל האחיות מהסוג השני, יותר אמוּן. אחות כזאת כמו אסתר, אפילו כשהיא מכאיבה, אתה מוכן יותר לסבול כשזה בא ממנה. תאמין לי!”
בינתיים והנה כבר חזרה, ספל פלאסטיק באצבעותיה. פיסת־בד על ידה. היא תומכת את ראשו של קובי, מְעָרה אל פיו את הנוזל שבספל, עד תוּמו. מסַפגת את שפתיו בפיסת־הבד. משתוחחת אליו, קשובה. “מה אמרת?” היא שואלת.
“תודה”, הוא מפטיר בעקימת־פה.
“עכשיו יהיה לך יותר קל”, היא מבטיחה, מעבירה ידה בליטוף חטוף על מצחו, נזקפת, רושמת משהו על הגליון שלמרגלות מיטתו. “את הרגל־בגבס תוריד בזהירות”, היא לואטת. את כף־הרגל הבּריאה היא נותנת בדרדס המתאים, מושיטה לו את המקל הנסמך אל הקיר, תומכת את מרפקו השמאלי. הגבס על רגל ימין האדים. “שיווי־משקל!” היא מַתרה. "ולא למהר! זאת לא התחרות – – "
“רגע”, פולט יהושע, נעצר ומתנודד מעט. “הראש מסתובב לי קצת – –”
בחור אחד במדים, ממבקרי הפצועים, ממהר אליהם לסייע ולתמוך בו ביהושע.
“זה תיכף יעבור”, מרגיעה האחות.
“חושך לי בעיניים”, מפטיר יהושע, נבוך ונפחד, מגשש במקלו.
“תמשיך, תמשיך”, משדלת האחות, חובקת את מתניו. “זה יעבור”, היא חוזרת.
לא, אני לא אעמוד בזה. מה קרה לי? זה מה שקוראים התעלפות? לא! כן – –
מבעד לערפל העוטף אותו הוא שומע קולות עמומים, מרגיש איך לחוּת ניגרת על שוֹקיו, מרגיש איך כמה זוגות ידיים אוחזים בו, מרימים אותו, משכיבים אותו שוב.
כשהוא חוזר ופוקח את עיניו הוא רואה שהוא מוטל שוב במיטה. ושוב האחות אסתר על־ידו. ברגע זה גמרה למדוד את לחץ־הדם שלו, וכבר היא מקפלת את מד־הלחץ
“עשיתי במכנסיים, מה?” הוא מחייך אליה, מבויש ומתנצל.
“לא רציני”, היא מחזירה, עניינית. “איך אתה מרגיש עכשיו?”
“בסדר, נדמה לי. אני צריך יותר לתרגל הליכה, אני חושב”.
“יכול להיות שאתה צודק… מחר אני אגיד לרופא, לפני ביקורת־רופאים. שהוא יחליט… עד להודעה חדשה, אם תרצה עוד פעם לשירותים, תצלצל לבקש סיר, טוב?”
הוא משלח אותה לדרכה בניע־יד מבוּדח של פרידה.
“אתה רואה?!” חורק אליו קולו של קוֹבּי.
יהושע מסב אליו פניו כשואל.
“גם אתה לא כזה גיבור!” משלים הלז את פסוקו, בנימה מפורשת של שׂמחה־לאיד, מטה ראשו הצדה, שומט כף־ידו כמוּתש.
מה יש לי לענות לו? אם זה עוזר לו להרגיש קצת יותר טוב, שיהיה לו לבריאוּת…
רק שלא תתחיל אצלי איזו נסיגה פתאום. שומעים על דברים כאלה. זה קורה… או שפתאום יתברר שבכל־זאת חטפתי איזה רסיס גם בראש…
היתה לי הרגשה ברורה כזאת בזמן הפּציעה. אבל הם כל הזמן אומרים שעשו את כל הבדיקות האפשריות ואין שום סימן. אין מה לדבּר בכלל! מה אני, יותר מומחה מהדוקטורים האלה?
ובכל־זאת, מדוע זה חוזר אלי כל פעם? – אולי ענין פסיכולוגי… – אבל אני לא פסיכי, לעזאזל!
מפחיד קצת, זו האמת. רק שלא יעבירו אותי פתאום לנוֹירוֹ־כירורגיה!
רק לפני איזו חצי שעה הרגשתָ את עצמך גֶדע, ועכשיו אתה עובר לַקיצוניוּת השניה – –
לפעמים הם בעצמם עושים טעויות כאֵלו שזה ממש פשע. עם כל המוּמחיוּת והנסיון שלהם!
משתין במיטה כמו תינוק…
אין מה להתרגש כל־כך. רק לא לעשות ענין מכל שטוּת. זה שייך לעסק. זה עוד לא אומר שאין לך כבר שליטה, שאתה נעשית סמרטוט, או דברים שכאלה. קור־רוח, טוב?!
אולי אני פשוט יותר חלש ממה שאני חושב את עצמי תמיד.
אבל, מצד שני – –
מה מצד שני?
מצד שני, אני חושב שגם הייתי יותר חזק ממה שיכולתי פעם להעלות על הדעת בכלל!
זה לא היית אתה בתור יהושע חצור. זה היית אתה בתור חלק של משהו. משהו אחר. משהו שבּולע אנשים, סוחף אותם, משַנה אותם, הופך אותם. מה שהם עושים כשהם חלק של איזה דבר יותר גדול, זה לא בדיוק הם.
זאת אומרת?
זאת אומרת שאם בכמה שעות של לחימה בטנק – כשאתה מפקד על עוד כמה בחורים ושולט על חמישים טונה פלדה ומנוע של שמונה־מאות כוחות־סוס ותותח של 90 מילימטר ודוהר והורס ומשמיד ורומס, וזה בא לך אחרי הרבה חדשים של אימון ותירגוּל שהִשקיעה בך המערכת – יש רגעים שאתה מרגיש את עצמך חצי־אלוהים, זה לא אומר שבּתוך־תוכך אתה לא קטן וחלש כמו נמלה.
אפילו נורית אומרת שאני מסוגל להרבה יותר ממה שנדמה לי.
“אפילו נורית”… באמת!
לא, זה לא רק מפני שהיא אוהבת אותי! יש לה ראש על הכתפיים, והיא מכירה אותי, אפשר לומר, מגיל־אפס. אולי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי.
אתה מַשלה את עצמך. וזה רק מראה כמה שאין לך בטחון־עצמי באמת.
מספיק. אני עייף. ככה בין כה וכה לא נגיע לשום מקום… הייתי רוצה להירדם קצת… הראש כואב לי!… איך זה אפילו לא עלה בדעתי לבקש שיעמידו את המאוורר הזה ביני ובין קוֹבּי, כדי שגם הוא ייהנה!… אבל אולי הוא לא ירצה בכלל… במצב שלו זה גם לא כל־כך משַנה…
אבל יכולתי לפחות לחשוב על זה, לא?!
מי זה מתקרב שם? – האחות ההיא, מה־שמה… קלארה. כן, קלארה… והיא מוליכה אלי מישהו. כומתה שחורה. משקפיים שחורים. הנה היא מצביעה על המיטות שלנו, שלי ושל קוֹבּי.
אני לא מזהה אותו. אולי בגלל המשקפיים…
“יהושע! איך העניינים?”
“שלום, עמוס!” נענה יהושע למ"פ שלו. נרגש אך רפה־רוח, הוא מתאמץ לנופף לו בידו לשלום.
“אני שומע שאתה מתקדם יפה”, אומר המ"פ, לוחץ את ימינו של יהושע, מסמיך כיסא אל מיטתו של הבחור.
“כך אומרים”, מסכים יהושע, בנימה של שוויון־נפש.
“אתה נראֶה כמו אחד שחזר מבית־הבראה”, מתלוצץ סגן עמוס, מסיר את משקפיו, גם את כומתתו, ומניחם על הארונית. “ואיך החבר שלנו?” הוא שואל, מניע בסנטרו לעבר מיטתו של קובי.
“אתה רואה”, משיב יהושע, מסב עיניו אף הוא לאותו כיוון. “מחכה לעוד ניתוח מחר. מטמטמים אותו בתרופות, אבל אין ברירה…” ובהתעוררות־מה הוא מוסיף: “יופי שבּאת! באמת!… איך בפּלוגה?”
“בא אתי גם קצין־השלישוּת, אבל הוא מתעכב קצת במשרד של בית־החולים… תיכף יכּנס… איך בפּלוגה, אתה שואל… אותו דבר, אבל מלהיפך, חה־חה”. הוא מצהיל קולו: “די חם עכשיו בחוץ, אבל פה על־יד המאוורר זה תענוג לשבת… אני אגיד לך: המח”ט מכניס אותנו בחזרה למשטר שאנו מכירים… ציחצוח, תחזוקה, תרגילים, מִסדרים. הכל! אבל עכשיו זה מקום חדש, נוף חדש, ואנשים גם מתייחסים לכל דבר אחרת. לא כמו קודם… יושבים לא רחוק מהתעלה, בְבסיס שהיה של המצרים… ביום קצת חם, בלילה לפעמים די קר. ויש יתושים נבזיים כאלה, מסוג שלא מכירים אצלנו בארץ, וּמלַאי של סיגריות מצריות… יש גם עניינים של בינוּי ועוד דברים כאלה, ולא הכל מגיע בהתאם לדרישות, אבל בסך־הכל השריון זה עכשיו פירמה, ובייחוד החטיבה שלנו, ואם המח“ט דופק על השולחן הוא מקבל מה שהוא צריך… נותנים אמנם קצת יותר חופשות, אבל המרחקים אחרים עכשיו, כמובן… שמע, ברגע שאתה משתחרר מכאן, נדאג להביא אותך מיד, שתראה בעצמך… לפני מחנה־הבראה, לפני כל דבר… מה דעתך?”
“אני חושב שזה בסדר. תלוי בצו־תנועה שאני אקבּל…”
“לזה אנחנו יכולים לדאוג… העיקר”, הוא ממשיך, בנימה של יתר־קירבה, “שאתה תרצה. החטיבה רוצה לשמור על האנשים הטובים שלה… הכי טובים שלה… וזה, כמובן יורד לדרגים של הגדוד והפלוגה… הנסיון שנצבּר בקרבות לא צריך ללכת לאיבוד, וכדי שינצלו אותו בצורה הכי מועילה לצה”ל צריך שהאנשים הנכונים יוכלו להתקדם בסולם ולשתף בנסיונם את כל הדרגים… זה לא סתם ענין של תחקירים בשביל ענף־היסטוריה במטכ“ל או בשביל פיקוד השריון או מה”ד או אג“מ, אף־על־פי שגם אלה דברים חשובים לעתיד… ברור לך שאנחנו נציע אותך לקורס קציני־שריון?!”
“לא מוקדם קצת לדבּר על זה עכשיו?”
“הו, הנה סרן סֶפי”, מכריז עמוס. בוא, בוא סֶפי! אנו כבר מחכים לך… יש שם כיסא פנוי בשבילך – –"
“זה המט”ק שמייצג כאן את הפּלוגה שלך, מה?" סרן ספי מתיישב אף הוא ליד המיטה, סמוך לסגן עמוס.
“איך הולך, יהושע?” הוא שואל, מושיט יד לשלום.
“לא רק הוא. יש לנו פה עוד אחרים, אתה יודע”, מזדרז עמוס להעיר.
“כמובן. אני אומר את זה סתם, בשביל מצב־הרוח. הייתי אצלם במשרד. דיברתי עם מישהו מן הצוות של חר”פ וקיבלתי תמונה מלאה. עד כמה שאפשר… הבחור ההוא", הוא רומז לעבר קוֹבּי, “זה יעקב צרפתי, נכון?”
יהושע מאשר בניע־ראש של דאגה.
“עוד ניתוח?” זורק ספי.
“בחדר הזה שוכבים עוד אחד או שניִם מהגדוד שלנו”, מעיר עמוס.
“כן, ודאי… אנחנו עוד מעט ניגשים אל כל אחד”, הוא פונה אל יהושע. “הענין הוא כזה: בחטיבה משלימים עכשיו את רשימות המועמדים לצל”ש… בשלב זה כל גדוד מגיש את הרשימה שלו. אחר־כך יש פּרוצידורה שלמה: הרשימה עוברת הערכה במטה החטיבה, אחר־כך בגיִס. בסוף יש מיון לצל“ש־רמטכ”ל, צל“ש חֵילי, וכן הלאה, עד שהדברים מקבלים את האישור הסופי… העיקר: אותך הרי לא הפּרוצידורה מעניינת אלא הצד המעשי. מה זה אומר ליהושע חצור, נכון?… ובכן, קודם־כל אתה צריך לדעת שהמ”פ שלך הגיש את המועמדות שלך, והמג“ד החדש כבר אישר את זה, למעשה, אחרי בדיקת הנתונים והעדויות… הענין הזה עבר מהר, כן… אתה צדקת, עמוס! הוא באמת מתכוון להסביר לנו שלא מגיע לו שום דבר כזה, שהוא עשה רק מה שהיה מוכרח לעשות… טוב, יהושע, זה בסדר… זה לא אתה מחליט, וגם לא אנחנו. זה עולה לדרגים יותר גבוהים. אין מה לעשות!… אנו רק רוצים שאתה לא תהיה מופתע יותר מדי כשזה יבוא, חה־חה…”
“הוא לא נותן לפתוח את הפּה”, מתרעם יהושע, מביט אל המ"פ שלו כמבקש הגנה.
“זה הכשרון שלו!” נותן עמוס קולו בצחוק. והוא ממשיך: “הצל”שים כבודם במקומם מונח. אני בכלל לא מזלזל בהם, מה־עוד שמתברר שגם אני מועמד!… אבל העיקר זה בכל־זאת מה שאמרתי לך קודם: יש היצע גדול של אנשים לקידום, מצד אחד – וזה טבעי! – ומצד שני, הגיס זקוק עכשיו לקצינים חדשים בכמויות. גם בסדיר וגם במילואים".
“אם הוא לא מגיב”, אומר סֶפי לעמוס, “זה סימן שהוא מרוּגש יותר מדי”.
“או שהוא לא מחשיב את הענין בכלל”, צוחק עמוס.
“לא, לא”, מוצא יהושע להתנצל. ראשו זה מצד אל צד על הכר. הוא משיט מבטו ממבקריו הערניים אל שכנו הרדוּם. “אני פשוט לא יודע מה לומר – –”
“זה אנו מבינים”, קוטע ספי. “אתה לא מוכרח לומר שום דבר”.
“אני רק חושב… אם יש מי שמגיע לו”, ממשיך יהושע בכל־זאת ומחווה בראשו לעבר קובי, “זה הבחור הזה. ואם יש מי שנולד לשריון, זה היה הוא”.
“אתה חושב?” נענה עמוס, מביט בסקרנות מחוּדשת אל קוֹבּי. “אתה תוכל להגיש עדוּת?”
“בהחלט”, משיב יהושע, מאוּשש מעט. “ברגע שארגיש יותר בסדר. כן… בכל־אופן, נדמה לי שהוא הדליק יותר טנקים ממני ומהרבה אחרים. כך אני התרשמתי תוך כדי – –”
“זה, כמובן, לא קנה־המידה היחיד”, מעיר ספי. “בינתיים מדובר רק עליך ועל המ”פ שלך… אבל זה עוד לא סוף־פסוק". ובנימה רשמית פחות הוא שואל: “איך מצב הרוח פה? יש הרבה ביקורים? אתה צריך משהו?”
“אתה רואה!” משיב יהושע. “קהל לא חסר כאן… ככה זה כמעט כל הזמן… וחוץ מזה, יש גם ביקורים ממין אחר, אתה הרי יודע… מי לא היה כאן? היה הרמטכ”ל, ואלוף־הפיקוד, ומפקד גי“ש, ושׂר הבטחון, וראש־העיריה, ושׂרים, ודודות טובות, וכל מיני צדיקים ואוספי־מצוות… מי לא?!… בסך־הכל, עושים שמח… אבל”, הוא מחייך ומוסיף, "הביקור הכי חשוב זה ביקור־הרופאים כל בוקר – – "
“אבל זה מוסיף למוראל, אני מתאר לי”, מעיר ספי, “כשבאים הגדולים, מה?”
“תלוי אצל מי”, משיב יהושע ענייני. “אם מדובּר על בחור כמו קוֹבּי, למשל, הוא ודאי אומר לעצמו שאת הרגליים הם לא יכולים להחזיר לו… ואצל השׂרוּפים שם במחלקה”, הוא זוקף אצבעו כלפי מעלה, “אני מסוּפק אם הם בכלל תופסים מה קורה סביבם… אבל אולי זה מוסיף למוראל של הגדולים עצמם. הם תמיד באים עם גדוד של צַלמים ועתונאים ומלווים…”
“כן, העם אוהב את זה”, זורק עמוס. “אבל אני רואה שהאחות באה לגרש אותנו… היא צודקת, אנו באמת מנדנדים לך כבר יותר מדי!… אז אנו נזוז, מה?” הוא זורק אל ספי, קם מן הכיסא. “ואתה תחשוב, יהושע, בנוגע לקורס, טוב? אני סומך עליך!… וכשתצא מכאן ותחזור ליחידה, אני מבטיח לך שנעשה מסיבה כיד המלך!… ותמסור לקוֹבּי שהיינו פה, כשהוא יתעורר… ושאנחנו אִתו!”
“תמסרו הרבה שלום לכולם”, אומר יהושע עם פרידה. “לכל מי שנשאר – –”
ואחר־כך, אל האחות אסתר, כשהיא עומדת מולו ונותנת בו מבט של תוכחה מבודחת:
“עוד פעם בא מסוק, נכון? מה זה היה?”
“כן”, היא נענית, מַרצינה סֵבר. “עוד פעם מוקש. שלושה הגיעו אלינו. אחד במצב די אומלל… אני חושבת שהבחורים פשוט לא שׂמים לב מספיק. לא נזהרים בכלל”, היא מנידה בראשה ונאנחת. “אבל אתה”, היא עונה אליו, “כדאי שתנסה לישון קצת… אני יודעת שקשה להירדם בחדר הזה, אבל תנסה! יכול להיות שהתרגשת יותר מדי במשך היום… בכל־אופן, החולשה הזאת שהיתה לך זה פשוט מעייפוּת. אני בטוחה!”
“אני אשתדל, אחות”, הוא אומר. “גם אַת נראית די עייפה”.
היא משיבה לו בהנף־יד אילם ובחיוך של קבּלת־הדין, כאומרת “מה אפשר לעשות? זה כבר ענין אבוד”, וממשיכה בדרכה.
לישון, היא אומרת. אני באמת צריך להשתדל.
עוד שלושה בחורים במסוק. איפה ישׂימו אותם? הרי בכל מקום כבר מלא. יעמידו עוד מיטות במסדרונות. “רכבת” קוראים לזה…
מן המסוק באלונקה. גדי, תחזיק מכאן. גידי, תפוס משם. ועוד אחד רץ מלפנים, מחזיק את שׂק־העירוּי מלמעלה. אלה תלמידי־תיכון מפּה, מהעיר. ממושמעים, יעילים, מצפוּניים. כך עושים להם הכּרה עם המלחמה.
הדרך מן המִנחָת עד הכּניסה לבית־החולים. הגבשושיות והחורים במדרכה. את זה, לפחות, יכלו לתקן, לא? כל־כך הרבה תושיה ואמצעים דורש דבר קטן כזה? לוּ זה היה בסמכות המח"ט שלנו, זה היה נראה לגמרי אחרת!
אזרחים… ודאי חושבים שבּשביל ענין כזה צריכים למַנוֹת ועדה. ואם ועדה, אז מתחילים אצלם החשבונות: את מי כדאי להכניס לוועדה, ואת מי אסור בשום־אופן, ומי לא ירצה, ומי ייעלב אם לא יכניסו אותו, ומי לא מוכן להשתתף יחד עם מי, ומתי כולם פנויים להתכנס בשעה זו־וזו… בשריון קובעים משׂימה, נותנים פקודה, והענין דופק! פשוט מאד.
לא מצליח להירדם.
זה לא בגלל הטראנזיסטורים והפיטפוטים סביב. גם לא בגלל השמש שממלאת עכשיו את החדר.
אני עייף, זה נכון, אבל גם עֵר מאד. מין מתיחות כזאת. לא הייתי קורא לזה התרגשות.
בגלל מה שהם סיפרו על הצל"ש? והדרישה לבוא לקורס? ודאי, בקשה כזאת זה כמו דרישה. ודרישה זה כמעט כמו פקודה. אני לא בטוח. לא בטוח במה? שמגיע לך? או לא בטוח שתרצה להמשיך בשירות ולהישאר קצין בשריון?
אולי אתה חושב על מה שנורית תגיד?
אני אשאל אותה, זה ברור. אבל בענין כזה אני בכלל לא בטוח שאחליט לפי מה שהיא תגיד. אנחנו עוד לא בעל־ואשה. וגם לוּ היינו… יש דברים שבהם אתה שואל את החבֵרה שלך, אבל לא חייב להתחשב…
מתוּח ועֵר כמו בלילה שלפני המלחמה. בשני הלילות שלפני, אבל בייחוד בשני.
שכבתי באוהל, עצמתי עיניים ופקחתי, עצמתי ופקחתי. רק לפנות־בוקר בקושי נרדמתי.
אני לא יודע אם צביקה ורפי ישנוּ. לא שאלתי. שמעתי אותם נושמים, וצביקה קצת נחר.
כמעט עם אור ראשון אני קם, יוצא להתגלח. להיות רענן ומוכן, כמו לִפגישה עם נורית, כשיש פנאי להתארגן.
בחוץ עוד די קריר. אני כמעט לבד. עדיין לא היתה שום הודעה, שום פקודה, אבל בעצמות שלי אני יודע: זהו, היום מתחילים. לא כמו בפעמים קודמות, כשהיו מודיעים ומבטלים. הפעם זה בטוח, אפילו בלי שיגידו!
ואחר־כך, אחרי האוכל, באה ההתראה: להתחיל לחמם מנועים. עוד לא שום דבר סופי. אבל בעצמות שלי אני יודע. כולם מחכים בלי לדעת, אבל אני יודע.
ואז המטוסים שעוברים מעל הראש, רביעיות־רביעיות. דרומה, דרומה־מערבה.
מה זה אם לא זה?!
מתחילים לנסות את תחנות־הקשר.
נערכים לתנועה. אני עומד כבר בצריח שלי, קוֹבּי בשלו, גורן בשלו. משקפי־האבק על העיניים. לפָנים רואים את עמוס עומד ומחכה בצריח שלו. האנטנות קצת מתנענעות, כאילו מהרוח.
ברגע האחרון אני עוד זוכר לבדוק אם הצעצוע שנתנה לי נורית שלשום מתנה נמצא בכיס־החזה, בפְנים שיר־השירים הקטן שלה. שלנו… כן. ישנוֹ!
ברשת הגדודית שומעים את המג"ד: “נוּע, נוּע, סוף!” ואז עמוֹס מניף ומוריד את הדגל שלו, בתנועה חדה כזאת, וברשת הפּלוגתית שומעים אותו אומר: “נוּע, נוּע, אחרי!”
בבת־אחת דממת־האלחוט נגמרת, והדיבורים מתחילים להישפך כמו חלב רותח שגולש מהסיר. הכל מתפרץ קדימה, נבלע באבק.
שניה אחת הטנק נעצר באיזה מקום עד שזוּזוּ מחליט לאן להסתובב, ואני מספיק לחשוב: צייר היה צריך לעמוד כאן בצריח של טנק כדי שיוכל אחר־כך לצייר תמונה כמו אלו שרואים לפעמים בספרים על היסטוריה של מלחמות בימי־קדם. “זכרון לדורות”. זה משהו שאדם ודאי לא רואה פעמיים בחיים…
ומעכשיו אני כבר לא יהושע חצור. לא בן של אבא ואמא, לא חבר של נורית. אני מט"ק, וזהו!
ואולי אני אפילו פשוט טנק: צריח ותובּה, מערכת של זחלים וקפיצים ומתלים, ותותח עם הרים של פגזים, ומקלע עם שרשרות של תחמושת, ורשת־קשר; וצוות. ומהלכים אוטומטיים יש לי, ואני יכול לעבור כמעט מיד מהילוך קדמי לאחורי.
טנק כשיר לקרב: כולי מזוּוד, משוּמן ומגוֹרז, מנוּקה ומצוּחצח. ערוּך לקרב.
הנה האבק מתרומם, וכבר אנחנו בתוך המלחמה. מוּלנו המלחמה. מוּלנו שׂדות וכרמים ומקשות ובקתות, ובוודאי גם מצָדיות ובאזוּקות ועמדות־מקלעים, ומוקשים ותעלות אנטי־טנקיות ועפוֹלים ותותחי־נ"ט מוסתרים. והכל כבר יורק אש ופולט רעמים, ואנחנו בתוך האש והעשן וההתפוצצויות – פוגעים והורגים והורסים ורומסים.
אבל מה אעשה אם באמת יבקשו ממני להגיש עדוּת על מה שעשה קוֹבּי בטנק שלו עד שיצא מכלל פעולה?
אני בכלל לא בטוח אם אוּכל לשחזר את הסיפור, למסור פרטים, לדייק.
אותו דבר גם ביחס אלי.
איך אפשר?
יכולים, כמובן, לדעת את התוצאה הסופית של כל הדברים ביחד. זה משהו מוחשי, בשטח. אפשר לראות את זה, למשש בידיים. יש ודאי כאלה בעלי־מקצוע שמקבלים, לאחר מעשה, את כל הנתונים והתשדרות וחוקרים את המפקדים, ועל סמך זה הם יכולים לנתח ולהגיש איזו תמונה כוללת. אבל אלה שעשו את המלחמה בעצמם, גם אלה שיצאו חיים ולא נדפקו בראש – אלה שהיו צריכים כל הזמן להגיב, להחליט, לכוון, לצודד, להסתובב, להחליף עמדה, לתפוס מחסה, לטַווח, לקבל ולתת ולהעביר פקודות ברשתות, לנשום בתוך האבק ולראות בתוך העשן ולשמוע בתוך ההפגזות, לתַפקד בהתאם להתפתחות בשדה ולפי מה שהכניסו להם לראש במשך חדשים או שנים – איך הם יכולים לומר בבטחון מה הלך סביבם, איפה ומתי הם עשו או לא עשו דבר כזה או אחר!
הנה, למשל:
של מי היה הטנק, בטוּר הפורץ קדימה, שלקח טיפּה ריברס ומעך בַמקום את הג’יפ שדהר אחריו ועשה דייסה מן הנהג?
בטנק של מי ישב התותחן שבּפריצה לעיר גילח לא בכוונה בית של שתי קומות, כשלא הצליח להסיט את התותח ממצב של צידוּד ולהחזיר אותו לכינוּן ישיר, ואחר־כך פגע גם בעמוד־חשמל, ורק אז הסתדר לו הצידוּד?
ובאיזה טנק ישב הנהג שבגללו סטינוּ כולנו מן הציר המתוכנן מפני שהוא נשמע, כמו מהוּפנט אחד, להנחיוֹת של איזה ערבי זקן, שנתן לו כיוון אחר כדי להציל את כרם־השקדים שלו מעדר־הפּילים שלנו העולה עליו בטלפיים ושנהבים של פלדה.
תהרגו אותי אם אני יכול לומר בבטחון אם אני ראיתי את הדברים האלה, או שמעתי עליהם בשעת־מעשה, או שהיתה לי אליהם שייכות אישית ממש!
איך שהזמן עובר פה מהר. שוב מביאים לנו אוכל. סימן שהשעה שש. קוֹבּי כל הזמן לא זז. ישן. לפחות נושם בשקט. יש לו כבר ודאי גם פצעי־לחץ, אבל הוא בעצמו לא יודע… האחות קלארה עם הילדוֹת מהתיכוֹן. הנה היא מחלקת ביניהן את העבודה. “אַת תתני לזה עם היד־בגבס. הוא לא פצוע כל־כך קשה. זה שמימינו לא מקבל. הוא בצוֹם, לפני ניתוח. אז אחרי שאַת גומרת שם אַת עוברת לַמיטה שממול. זה יהיה לך קצת יותר קשה, אבל אני סומכת עליך, כן?”
“ערב טוב”, אומרת הנערה, שׂמה את המגש על שולחן־הטיפולים שליד המיטה, ביני ובין קוֹבּי. קול רך יש לה, קצת מתפנק. צריכה להיות בת חמש־עשרה, בערך כמו זיוה שלנו, אבל טיפוס כל־כך שונה. ההיא מרדנית ומתפרצת, זאת כאילו מפוחדת ומאוּפקת. שחרחורת, שביל בשׂערות, בצד. עיניים שקטות, רכות.
“ערב טוב. באמת, השמש כבר הלכה מן החדר. איך קוראים לך?”
“שולמית”, היא עונה, משפילה עיניים, שׂמה לי מפּית של נייר על החזה. “אני מקווה שיש לך תיאבון, כן?”
“יש לי מספיק בשביל המנה הזאת”, אני מתלוצץ, מכין את עצמי לפיטום. שיהיה לה קל ונוח.
ואחר־כך, בין בליעה לבליעה, אני שואל, ככה סתם, בשביל לקשור קשר:
“את חדשה פה אצלנו, נכון? פעם ראשונה אני רואה אותך”.
“כן”, היא אומרת ותוחבת לי עוד כפּית לבּן ללפּה.
“עד עכשיו נתנו לָך מנוחה, כנראה”, הוא זורק אליה, תוך כדי לעיסה.
“נכון. אני רק עכשיו התפּניתי”, היא אומרת.
אני מסתכל בה, קצת בהיסוס: “בכל־אופן, נעים לקבל אוכל ממך”, אני מחמיא לה.
ילדה בגיל כזה, מה אני מבלבל לה את המוח בדיבורים כאלה.
אבל עכשיו התור שלה להסס. במין מבוכה היא עונה לי:
“בהתחלה הייתי צמודה לאח הגדול שלי. הוא שכב למעלה”.
“בנוֹירוֹ־כירוּרגית?” אני שואל, כמו אחד שמתמצא בעניינים.
“כן”.
“חייל?”
“כן, בטח, רב”ט".
“שריונר, במקרה?”
“לא. תותחנים”.
“איפה הוא נפצע?”
“בראש”.
“לא”, אני אומר, לא מַרפּה. “אני מתכוון, באיזה מקום? באיזה קרב?”
“בסיני. ביר־לחפן, אני חושבת, קוראים למקום ההוא”, היא עונה לי, כאילו חוששת לטעוֹת. “אתה לא רוצה לגמור?… שם, עם האוגדה של שרון, נדמה לי – –”
“ואת עזרת לטפל בו?”
“כן, כמה שיכולתי… כי אני האחות הגדולה בבית, והאחים שלי קטנים, ואמא עוד צריכה לטפל בהם”.
“ואת… לא, זה מספיק. אני אשתה את החלב, ואם אַת רוצה, שׂימי לי חתיכת גבינה על הלחם… ואת תלמידה טובה?”
“פחות או יותר”, היא עונה. היא עושה מה שביקשתי ממנה, אבל אף פעם לא מביטה ישר בעיניים.
“והאח שלך כבר בבית?” אני שואל, ומתחרט מיד.
אבל זה כבר מאוחר, והיא לא עונה כלום. רק מביטה הצדה, והיד קצת רועדת לה כשהיא מניחה את הצלחת שלי על המגש.
סוף־סוף אני תופס, גולם שכמוני!
“אנו אתמול גמרנו לשבת עליו שבעה”, היא אומרת, מנמיכה קצת את קולה ועדיין מביטה הצדה.
מה אפשר להגיד במין מצב כזה?!
“אני מצטער, שולמית”.
“כן”. שוב היא אוחזת במגש. “אתה תגמור את החלב?”
ואני החמור גומר את החלב הפּושר, ויש לי חשק לירוק אותו בחזרה, אבל בכוח אני מוריד אותו לגרון.
היא אוספת את הכלים על המגש. “אני ניגשת למיטה השניה”, היא ממלמלת. ועכשיו היא מרימה סוף־סוף את העיניים ומביטה בי: “לילה טוב”, היא אומרת, “ורפואה שלמה”, ועוברת אל מנחם, מהחוּליה הטכנית.
“גוֹזלן! גוֹזלן!” אני מתפרץ פתאום בצעקה. “אולי תנמיך קצת את הראדיו שלך, לפחות עכשיו?!”
הוא באמת מכבּה. ממש נבהל, כנראה! אולי מפני שזאת פעם ראשונה שאני נותן צעקה כזאת בכלל.
“תודה רבה לך, גוזלן”, אני נוהם, בכעס.
כועס? על עצמי אני כועס. אף פעם עוד לא היתה לי פה סיבה כזאת לכעוס על עצמי כמו אחרי השיחה הזאת שלי עם הנערה. שולמית קוראים לך, לא?
אני, כנראה, יותר מדי זמן שקוע בעצמי. יותר מדי זמן מנותק מאנשים נורמלים, ממה שבחוץ. אפילו זה שאני לא מעוניין לקרוא עתון, לא משיג לי טראנזיסטור – זה הכל חלק מן ההינתקוּת הזאת.
חושב שבאמת אני צריך לחזור בהקדם האפשרי ליחידה. הצבא זה המקום בשבילי. עכשיו עוד יותר מקודם. עכשיו זה גם יותר ענין של בחירה והחלטה שלי. זאת אומרת: אם אני מתנדב להיכנס לקורס, הולך על קצוּנה, מסכים להארכת שירות… לכמה שנים טובות, זה בהחלט המקום בשבילי. לגמור את הניתוק הזה, לצאת מעצמי, להוכיח יכולת וכושר־עמידה במצבים מסובכים בלי לראות כל הזמן במרכז את עצמי, את האינטרס שלי, את הקידום שלי. להיות שייך לאיזו מערכת רחבה, שאתה גם יודע שהיא נותנת לך גב כשצריך… בינתיים גם נורית תספיק משהו בחיים שלה, בלי לחיות בהרגשה שאולי החמיצה משהו, שוויתרה על משהו בגללי, שהקריבה משהו בשבילי. ואחר־כך, אם הקשר שלנו יעמוד במבחן – ומצדי, שאין לי ספק שיעמוד – להיכנס לחיים משותפים לא בתור שני צוּציקים אלא בתור שני אנשים שכבר רכשו להם בגרות ונסיון והם בטוחים במאה־אחוז בהתאמה שביניהם בתור זוג.
יופי, יופי! אני מתחיל לנסח לי את המחשבות שלי בצורה של שדכן, או של יועץ לחיי־נישואים…
“שלום, שולמית… ותודה רבה. ולהתראות! אַת תבואי גם מחר, כן?”
“אני חושבת… תהיה בריא!”
תותחנים… אצלנו בשריון אהבו לצחוק עליהם, כאילו שהם חיילים של בית־מרקחת: עומדים בעורף, רחוק מן הקרב, מטַווחים להם בשקט, מכניסים פגז לבית־הבּליעה, יורים; מסתכלים, מתקנים את הטיווּח אם צריך, מדליקים סיגריה, יורים עוד פגז; וכשגומרים את העסק, מוציאים את הפּקקים מהאזניים, רוחצים ידיים, נוסעים הלאה… אבל בביר־לחפן, באוּם־כתף, בביר־חַסנה הם בעצמם חטפו כהוגן! כך אני שומע… בלי לדבּר על המתנייעים, שאותם ראינו אִתנו מן ההתחלה, ממש יחד עם הטנקים. וגם הם לא ליקקו דבש. אי־אפשר לומר…
ובלי לדבּר על מה שעשינו אנחנו בעצמנו לתותחנים של המצרים! ומה שעשו להם הפ’וּגות, שאותן ראינו יורדות עליהם כמעט בהתחלה, זוגות־זוגות, ברקיטות, בעורף המערך שלהם ברפיח, בפּיתחה!
אחרי הריקוּט כבר לא שמעו את התותחים הללו בכלל. זה אומר משהו, לא?
מעניין, אם אני חושב על זה עכשיו, סימן שזה היה אצלי בראש, בזכּרון – אני לא ממציא את זה מהראש! אבל עד עכשיו כנראה לא ידעתי שזה נמצא בזכּרון. כאילו ידעתי בלי לדעת שאני יודע.
טוב, זה מה שאני טוען לי כל הזמן: שאחרי שזה נגמר בן־אדם חוזר להיות הוא ולאט־לאט הדברים יכולים להסתדר אצלו בראש… עכשיו אני אני, נכון? אבל בזמן הקרב אתה לא אתה, כי אתה לא שייך לעצמך. איזה דבר יותר גדול ממך תופס אותך, מרים אותך – בולע אותך.
אתה אף פעם לא תהיה בסכנה יותר גדולה, בכל רגע ובכל שניה, מאשר בזמן שאתה בלוּע בדבר הזה שגורף ומדליק אותך אִתו – ואף פעם גם לא תרגיש בטחון יותר גדול. פשוט, ברגע שהעסק הזה מתחיל ברצינות אתה שוכח לפחד. עד שהוא נגמר, והפּחד בא עם הזכּרון.
או עד שאתה נפגע. או חוטף הלם.
כמו חִזקי ניימן הזה, בטנק של גורן… הפילוסוף הגדול! ההיסטוריון החכם!
במכתש קטן בחולות אנו מעבירים את קוֹבּי לזחל־החילוץ. גם את ויקטור. הוא מכוסה בשׂמיכה. ואז הצוותים שלי ושל אלי גורן יורדים מהטנקים לעזור. גם לנשום קצת אוויר. אצלי צביקה ויאיר כבר קרובים לבחילה בגלל הגזים של המנוע ושל התחמושת. ואז זה קורה לו לחִזקי, אחרי שהוא עוזר להעביר את קוֹבּי ואת ויקטור. את הגופה החמה של ויקטור. פתאום הוא מתחיל לצרוח, ולפרכס, ולהוריד ריר, ויש לו פתאום מין קיפאון מטורף כזה על הפּנים. ואחר מהחובשים בזחל, אני לא זוכר מי, אומר: “צריך לקחת אותו מהר. הוא כבר לא שווה כלום. הוא ישַגע אֶתכם!” ואלי נראה קצת מבולבל כי זה הטעָן־קַשר שלו והוא לא יודע איך הוא יוכל להסתדר בלעדיו. מה־גם שדוּדוּ, שנהג את הטנק של אלי, אומר שההוא רק עושה את עצמו, לפי דעתו, וצריך רק לתת לו פליק אחד על הפרצוף והוא תיכף יחזור למסלול. אבל החובש צועק על דוּדוּ שלא יתערב ושהוא לא יודע על מה הוא מדבר. “יש סימנים בטוחים”, אומר החובש, “ואני כבר יודע לזהות. היו לי שני מקרים כאלה במשך הבוקר”. ואלי מסתכל בי ובג’ינג’י שלי, יאיר, ושואל מה אנו חושבים. ולפני שאני אספיק לענות קופץ עמי הדס, הטעָן־קַשר של קוֹבּי, ומציע שהוא יצטרף לצוות של אלי במקום חִזקי, ובזמן שהוא מדבר הוא כבר חובש לעצמו בתחבושת האישית את הפצע שקיבל מרסיס קטן בראש, ויאיר עוזר לו להדק את התחבושת. ואז אלי אומר: “בסדר, עמי. קדימה!” ושלושת הקיבוצניקים האלה כאילו סוגרים את הענין ביניהם, “במשפחה”. והוא נכנס לטנק הדפוּק שלו ומוציא מתוך העשן את הציוד האישי שלו ומעביר לטנק של אלי. והוא לא שוכח להוציא משם מה שנשאר מן הדברים של קוֹבּי, ושל ויקטור, ושל שַחרוּר, ולזרוק אותם לזחל־החילוץ, שתיכף נותן גז ומתחיל לדהור אחורנית לתאג"ד.
במכתש הזה יש לנו בינתיים קצת שקט כי אפילו המנועים דמוּמים. ואנו מספיקים עוד להעביר מן הטנק של קוֹבּי ארגזים של תחמושת־מקלע לשני הטנקים שלנו וגם את שלושה העוזים שנשארו כאלה יתומים, עם כמות של מחסניות. ואחר־כך אנו מתניעים מחדש ויוצאים שוב לחפּשׂ את המלחמה, שלא תלך לנו לאיבוד. וכמו שאנו יוצאים שוב לשטח הפתוח אנו רואים את שני הסטאלינים המצריים שדפקו לנו את הטנק של קוֹבּי. הם כנראה חתכו מזרחה מפני שעשׂו את החשבון שאנו עברנו את הגיא והמשכנו צפונה ועד שהם יגיעו לציר־התנועה שלנו אנו כבר נהיה לפניהם והם יוכלו להדליק אותנו מאחור. זאת היתה דעתי, אף־על־פי שאלי אמר שזה שטויות כי הם בכלל לא אותם הטנקים שהתעסקו אִתנו קודם. בכל־אופן, היה לנו מזל שהתבלבלנו בכּיוונים ובמקום למשוך דרומה־מערבה עלִינו באמת צפונה, אבל בגלל זה שהתעכּבנו בגיא בשביל כל הסידורים שלנו אז עכשיו היינו מאחריהם ולא כמו שהם התכוונו. ויאיר כל־כך מתחמם שתיכף הוא נותן פגז חודר־שריון, בלי לחכות לפקודת־אש ממני, ופוגע בוּל באחד מן השניִם הללו, וכמעט באותו רגע אלי נותן את הפקודה לרפי שרעבּי, והוא גם־כן מרביץ, ובפגז השני הוא פוגע והשני מיד מתלקח. הטווח הוא 1000 מטר וזאת לא חכמה גדולה, בייחוד שהללו נסעו לאט כי לא היו בטוחים בכּיוון. זה שהם לא ראו אותנו על הציר כנראה בילבל אותם. ואחר־כך אנו מתקרבים קצת ופותחים במקלעים שלנו על אחדים שהצליחו לקפוץ מהטנקים החוצה, אף־על־פי שאלי מזכיר לי שזה לא בדיוק בהתאם להוראות כי הרי אמרו לנו שתחמושת־מקלע צריך להשאיר רק לרֶכֶב רך ובאנשים יותר כדאי לקלוע במקלעונים כי חבל על התחמושת. אבל כשאלי אומר לי את זה ברשת אני שומע שהוא בעצמו צוחק ככה. ממילא האש שלנו לא כל־כך יעילה עכשיו כי תוך כדי תנועה אני רואה שאנו בעצם קרובים לכביש־הציר ונעים צפונה וזה בכלל לא בכּיוון שצריך, ואז אנו עוזבים את מי שנשאר מהצוותים של המצרים ועושים אחורה־פנֵה וממשיכים קצת בכּביש אבל דרומה ולא צפונה ואחר־כך חותכים ימינה בכיוון הים כי משם באים הקולות הגדולים והאמיתיים.
עכשיו עמוס שוב מתחיל לדבר אלינו בקשר. מאז שקוֹבּי הודיע לו שהטנק שלו נפגע הוא כאילו איבד את הקשר אלינו וזה אולי מפני שהוא המשיך קדימה ואנחנו בגלל הבילבול ההוא הסתבכנו ונסענו אחורנית. אז אני מדווח לו על שני הסטאלינים שחיסלנו והוא אומר “כל הכבוד!” וקורא לנו לתת גז ולהשׂיג אותו. אבל לפני זה, הוא אומר, שננסה להשתיק עמדה אחת של נ"ט שנמצאת באיזה פרדס בסביבה שבּה אנחנו נמצאים עכשיו, לפי חשבונו. הוא נותן לנו נקודת־ציוּן, ואנו רואים במפות שזה באמת לא רחוק מאִתנו, ומכיון שהוא אומר שזאת מין עמדה עקשנית שעד עכשיו עשתה די הרבה צרות אנחנו מסתובבים לכיוון הפרדס ההוא ומבטיחים לו לטפל כמו שצריך.
אנו מגלים את הפרדס ורואים שהוא לא כל־כך גדול ואז אלי לוקח שמאלה ואני ימינה, ושום דבר לא קורה. יש פתאום אפילו שקט כזה שחוץ מהרעש שלנו שומעים רק טיקטוק של משאבה מהמין הישן בבית־הבאֵר של הפרדס. אז עמי כנראה מתעצבן ואומר לרפי שרעבּי שירביץ פגז־גישוש על בית־הבאֵר וישתיק את המשאבה המחורבנת. וברגע שבית־הבאֵר עף לשמיים אני סופג את הפּצצה ישר בצריח, ותיכף אחרי זה עוד אחת פוגעת בתותח שלי וחודרת פנימה.
אני מספיק לומר לאלי שנפגענו – כאילו שהוא לא ראה בעצמו – ובקושי אני יורד פנימה ורואה את החורבן שזה עשה. זוּזוּ אמנם לא פגוּע בכלל, והוא אפילו מצליח להתניע, אבל אני לא זוכר אם זזנו מהמקום ששם חטפנו או לא, כי בכל־אופן אלי כבר בינתיים גילה את עמדת הנ"ט והספיק לפרוץ לתוך הפרדס והתותח שלו מחטיף לה שני פגזים מהצד, אחד ועוד אחד, ומעיף אותה לכל הרוחות, ואחר־כך הוא עושה חורבן בכל הפרדס ועולה על העמדה ודורס אותה שלא יישאר ממנה זכר, עד שבסוף הוא חותך ומתחבר אלינו.
אני אומר לזוּזוּ שידמים את המנוע כי אין טעם להמשיך בשבר־כלי כזה, בלי תותח ועם צריח הרוס. למעשה יצאנו במזל, מתברר, כי אף־על־פי שצביקה מונח כבר מרוּטש ובלי רוח־חיים הרי הנהג שלנו בריא ושלם ויאיר רק נפצע קל בפּנים והוא קצת המום ומדַמם ולא שומע כל־כך טוב אבל בסך־הכל אפשר לחבוש אותו בַמקום ולהמשיך, ואני עצמי חטפתי משהו ביד שמאל שהיתה מונחת על טבּעת הצריחון ועוד משהו ברגל ימין, למטה, אבל גם אני יכול לחבוש את עצמי ולהמשיך. לא להמשיך לנוע, כמובן. רק להמשיך להילחם. אבל במה? בטנק תקוע ורצוץ שלא זז ולכל היותר אפשר לשבת בו ולארוב למטרות מזדמנות שנמצאות בתנועה, כדי לזהות ולנסות לחסל אותן ולהישאר אחר־כך מטרה עומדת לפגיעה מכל כיוון? או אולי בחיפּוי הטנק של אלי, אם הוא יסכים להישאר ולדשדש בסביבה, לא רחוק, במקום להמשיך בפעילוּת לפי הפקודות? אני בכל־אופן עד היום לא תופס אך הפתיעו אותנו אז שני הסטאלינים המצריים, ועוד לפני שאלי ואני נספיק להידבר ולהחליט ביחד איך אנו מתארגנים בהמשך כבר נדפקו שני הטנקים שלנו. ועוד פחות מזה אני מסוגל לתפוס איך זה קרה שהם עצמם התפוצצו ממש בשניה שהם דפקו אותנו – אם זה היה מהפּגזים שיאיר בטנק שלי ורפי שרעבי בטנק של אלי הספיקו להרביץ, כמעט בלי לטַווח, או שזה היו טנקים אחרים מ“כוחותינו” שעברו בסביבה ולא ויתרו על הטרף שהזדמן להם, אולי בלי להבחין שבזה הם עוזרים לחברים שהוּצאו מכלל פעולה או נוקמים את נקמתם. אפשר לומר שבאותו רגע שנפגענו גם ניצלנו. זאת אומרת, אלה מאִתנו שנשאר מה להציל אצלם. עד היום אני גם בעצם לא יודע מי אלה שהצילו אותנו. הפגיעות שלהם היו יוצאות מן הכלל, אבל הם כנראה דהרו קדימה בלי לבזבז עוד זמן עלינו.
בכלל לא ברור לי גם מה קרה אחרי־כן. עכשיו אני יודע שהטנק שלנו התחיל לבעור אבל לא נשרף ממש עד הסוף וגם לא היו פיצוצים של תחמושת מבּפנים. זה היה כנראה המזל שלי, אף־על־פי שהאש הספיקה בשביל לשרוף את זוּזו כמעט לגמרי. מאז הוא שוכב פה למעלה ולא מפסיקים לטפל בו, וזה כולל עשרות ביצים שמוכרחים לשפוך לתוך הגוף שלו כי מי שכּווּי, כך מתברר, הגוף שלו מאבּד חלבון כל הזמן. אומרים שזה עדיין לא בטוח שהוא ייצא חי מהעסק… אני גם יודע שאם אני לא הספקתי לחטוף כוויה אז זה מפני שהיה לי באמת מזל שההדף זרק אותי החוצה כי המַדָף שלנו נשאר פתוח עוד מהפּגיעה הקודמת, וגם יאיר יצא מזה בחסד, בכוויות קלות באופן יחסי. כשעפתי החוצה הספקתי עוד לראות במו־עיני, את זה לפחות אני זוכר טוב, איך הטנק של אלי בוער בתוך הפרדס הרמוס במרחק איזה 100 מטר מאִתנו, אבל עד עכשיו לא ברור לי בכלל אם תיכף ידעתי שאלי גורן והתותחן שלו שרעבי כבר לא חיים או שרק שמעתי על זה כעבור זמן. אולי כן ואולי לא. נכון שיש לי הרגשה חזקה שאת דוּדוּ הנהג ראיתי יוצא בבגדים בוערים ובצעקות חרוכות כאלו של “אמא! אמא!” ומתחיל להתגלגל בחול כדי לכבּות את עצמו. אבל גם על זה, אם ישאלו אותי, אני לא אהיה מוכן להישבע. כך גם אמרתי כל פעם שבאו לקבל ממני פרטים, פה בבית־חולים. ואפילו בדרך מן התאג"ד לבית־החולים. בתוך כל הטישטוש הזה יש לי מין זכּרון כזה ששואלים אותי שאלות בתוך הרעש של המסוק והטילטולים והדוחק, אבל גם על זה לא אהיה מוכן להישבע, אם ישאלו אותי.
על מה כן?
על זה שעוד לפני שכּבתה האש בטנק שלנו, או במה שנשאר ממנו, אני מטפס שוב פנימה ומוציא משם מקלעונים ומחסניות תחמושת וגם ג’ריקן מים. המים, זה העיקר. ואני שופך מים על זוּזוּ, ורץ אחר־כך לכיוון הטנק הדפוק של אלי ורואה שגם דוּדוּ כווּי ומתגלגל החול ואני שופך מים גם עליו, בלי לחשוב רגע אם זה טוב בכלל מה שאני עושה או אולי רע, ואני מספיק גם לשתות בעצמי ולשטוף את הפנים ולהרטיב את הראש, ולתת מים גם ליאיר, שבמאמץ גדול הוא מצליח לרוץ אחרי, וגם לעמי הדס, שעבר קודם מן הטנק של קוֹבּי לטנק של אלי ודם יורד לו מפצע בראש. אבל זה לא פצע עמוק, והוא בעצמו לא מתרגש מזה יותר מדי. הוא היה אולי הכי צלול מכּולנו. על זה גם־כן אני מוכן להישבע. בסך־הכל הוא יצא במזל פעמיים, בלי להיפגע קשה מדי, משני טנקים שהוצאו מכלל פעולה – ככה קוראים לזה, לא? – אולי בתוך שעה אחת.
זה קודם־כל ענין של מזל ולא של שׂכל. זה נכון. אבל בשביל להתנהג אחר־כך כמוהו, צריכים כבר לא מזל ולא שכל. צריכים איזה גרגר כזה של עקשנות מטורפת, שאותה הוא הצליח, באיזה אופן, להכניס גם לי כשהוא דחף אותי בחזרה פנימה יחד אתו לטנק הדפוק שלנו, שאין שום תקוה להזיז אותו בכלל. וכשהוא יצא אחר־כך שוב, תחת אש, והתחיל להעביר אלי בחזרה את המקלעונים ואת התחמושת ואת הג’ריקנים שקודם הוצאנו החוצה לחולות. הכל, הכל. ואחר־כך אנו שנינו, כאילו שסיממו או היפנטו אותנו – אבל גם בראש צלול שזה ממש פחד! – מתחילים להרביץ על כל מטרה נעה שעוברת בשטח או שנמצאת בטווח הראייה. פעם בתותח ופעם במקלע – ולפעמים, כשצריך, אפילו במקלעונים.
רק אז כאילו מתחילה החגיגה האמיתית. ואחרי כל פגיעה טובה שנינו נותנים כזאת צעקה של שמחה מכל הלב, כאילו רק לזה חיכינו כל החיים שלנו.
וככה זה נמשך ונמשך עד שלא רואים כבר שום מטרה, לא נעה ולא עומדת, ורק ששה טנקים בוערים ברדיוס של 500 עד 1500 או 2000. ואז אנו רואים שנשארנו למעשה בלי תחמושת־מקלע וכמעט בלי פגזים. ואז מופיע לך פתאום זחל־חילוץ, וממש בכוח מוציאים אותנו, ולוקחים לתאג"ד.
לשתות, לשתות.
איפה האחות?
אחות, אחות!
קצת מים!
מים!
פרק חמישי: במעלה 🔗
יולי 1967
“לא להאמין!” חוזרת סרח ואומרת, עינה אחת שוחקת ועינה אחת מתנוצצת בדמעותיה, “לא להאמין שרק חודש וחצי עבר מאז שישבנו ואכלנו שם במסעדה הסנוֹבִית ההיא ביפו העתיקה, ביום־העצמאות!”
“שב כבר, שב, אל תתווכח!” לואטת נורית, התומכת את מרפק ידו השמאלית של יהושע, זו הנתונה בתלי, ומסייעת לו להתיישב על הכיסא. בחיבּה מופגנת היא נוזפת בו: “הֵכינו לך את הכיסא הזה בראש השולחן, אז תעשה כמו שאומרים לך… תאֵר לך שקיבלת פקודה מן המ”פ שלך, טוב?"
“בסדר, בסדר… אפשר באמת לחשוב שהחיים מתנהלים מארוחה לארוחה”, מצהיל יהושע קולו, תוך שהוא פושט רגל ימין ומשעין את מקל־ההליכה שלו על פאת השולחן. “זה רעיון מוצלח, לאכול על הגג!” הוא מוסיף בהנאה ומשיט מבטו על הגבעות שבּאופק, על העננים הקלים המתקשרים זעיר־פה זעיר־שם בשמי התכלת הנוהרת.
“אני כבר מזמן אומר לאמא שזה המקום לאכול, לפחות בשבתות או בחגים”, מצהיר נון, “אבל אמא שלך, אתה יודע… עד שהיא מתרגלת לאיזה רעיון חדש – –”
“באמת יופי כאן”, מסכים בועז, היושב מול יהושע, בראש השולחן בקצהו השני. “אני כבר מתחיל להצטער שאצלנו בניתי גג־רעפים… והסככה הזאת!… ממש תענוג”.
“הסככה הזאת… אולי זאת לא יזמה שלי, נון?” מתריסה סרח. “מיד כשחזרנו מביקור ראשון אצל יהושע בבית־חולים, מי התלבש על הענין?” ובלי להמתין לתגובתו של נון היא ממשיכה, בנשימה אחת: “אילו היתה לנו עוזרת קטנה שתרוץ במדרגות למעלה ולמטה, פעם תביא עוד מנה מהמטבח ופעם תאסוף כלים, אז מזמן הייתי – –”
“צריך אולי לסדר איזו מעלית קטנה שתביא לָך את הדברים מלמטה”, משסעתה נורית, תוך שהיא מחליקה על זרועו של יהושע. “במסעדות בחוץ־לארץ יש סידור כזה… וגם בארץ כבר רואים את זה, פה־ושם…”
“יוּ!” מתלהב אהוד, היושב אל קרן השולחן, בין אמו ליהושע אחיו. “אַת מתארת לך, אמא? לוחצים על כפתור, ועולה המרָקִיה עם קערות לכל המשפחה – לא צריכים להתרוצץ בכלל!”
“לוחצים על כפתור, והוֹפ! מופיעים צ’יפּס על השולחן”, מריע־מתגרה אחיו הצעיר אבשלום בן השלוש־עשרה, היושב לימין אביו, כיסאו סמוך מאד אל כיסאו.
מצדו השני של השולחן יושבת מול אבשלום אחותם הצעירה של בועז ונון, זהבה, והיא פוקחת עיניה כמשתאה ומכריזה בהתפעלות: “תראו, תראו! איזו חמוּלה רצינית התאספה פה מסביב לשולחן! כמה אנחנו?” ולאחר שהיא סוקרת ביעף את הנוכחים, היא ממשיכה: “ששה־עשר איש – –”
“יחד עם לוּסי נהיה שבעה־עשר!” מתקן בועז, ומוסיף: “היא רק גומרת להשכיב את רותי הקטנה… היא תיכף תבוא”.
“כן, אני זוכרת”, ממשיכה זהבה, “איך היינו מרגישות את עצמנו מסכנות, מיכל ואני, כשהיינו מתיישבים יחד לשולחן… בייחוד בשבּתות… רק אנו שתֵינו, עם אבא ואמא… בזמן שבועז למד במקוה־ישראל ואדון נון ברח לו מהמושבה… היה די עצוב אז בבּית”.
“כן, אבא!” מתעורר יהושע לשאול, “מה היה הענין הזה שבּרחת מהבּית? אני זוכר רק שכּל פעם היה מישהו רומז איזה דבר, אבל אף פעם לא שמעתי בדיוק מה זה היה… בן כמה היית אז?”
“זה לא היה משהו שהוא יכול להתפאר בו”, נותנת זהבה קולה בצחוק.
“אבא שלך היה פרא־אדם גדול”, מתערב בועז, האח הגדול. ועוקצנית הוא מוסיף: “הרבה זמן עבר עד שהוא התחיל להירגע”.
“אבל בכל־זאת, מה זה היה?” מתעקש עכשיו אבשלום לדעת.
“אני מבטיחה לסַפּר לכם היום”, מתנדבת סרח, חייכנית, “אבל אחר־כך – לא באזני כולם… כי זה באמת לא מוסיף הרבה כבוד לאביכם”.
“זאת פשוט לא דוגמה טובה בשבילכם”, מחזקת זהבה את ידיה.
“אם אַתן אומרות, אז זה בטח נכון”, מסכים נון בהכנעה מבודחת. “בכל־אופן, זה כתם שלא יימחק מגליון־ההתנהגות שלי לעולם!”
“אבא” נשמע קולו הדקיק של עודד, ילדו הרך של בועז, היושב סמוך אליו אל קרן השולחן. “מתי כבר מתחילים לאכול?”
“זה בחור לענין!” נחלץ אביב רוכמן, בעלה של זהבה, לסייעו.
“איזה מותק של ילד!” מתפעלת נורית, המתחכּכת בכתפו של יהושע, ושואלת: “בן כמה הוא?”
“בן שלוש וחצי”, נענה בועז בגאוה. “והקטנה בת שנה וחצי… אם תרצי להתרשם ממנה, תצטרכי להיכּנס אחר־כך אלינו ולהסתכל בה איך היא ישנֵה כמו מלאך קטן… בדרך־כלל, על־כל־פנים”. ולאחר שתיקה קלה, הוא מרים קולו ומוסיף, כסוחר המציע את מרכּולתו: “אצלי, במשפחה שלי, אַת יכולה למצוא מבחר של גילים – מזיוה הגדולה, זאת הגברברת שיושבת על־יד אבשלום, שהיא בת שש־עשרה, ועד הקטנה בת השנה־וחצי שאפשר עוד לומר עליה שהיא בחיתולים!”
“אז תגידי, סרח!” חוזר אביב רוכמן לעניינו, “אַת עוד לא נתת תשובה לעודד – –”
“אצלי במטבח הכל מוכן”, מתנצלת סרח, “אבל אני לא רוצה להתחיל בלי לוסי!”
“את רוצה שאני אקרא לה?” מציע יוּבל, בן־הזקונים של בועז מנישואיו הראשונים. ובלי להמתין לתשובתה של סרח הוא קופץ ממקומו, מקיף את השולחן במרוּצה, רוכן על מעקה הגג מאחרי סרח וקורא: “לוסי! לוסי!… בואי כבר, מחכים לך!”
ברגע זה ממש יוצאת לוסי מפּתחו האחורי של בית־האבן מקוֹרֵה־הרעפים שבּקדמת החצר, והיא נושאת עינה אל גג ביתם של נון וסרח ומשיבה, במבטאה האנגלו־סקסי: “כן, יוּבל, כן… אני כבר…”
“יש לך השפעה על אמא שלך!” מהתלת נורית ותופסת בפיסת־ידו של יוּבל כשהוא ממהר לחלוף על־פניה בשוּבו למקומו, “אפשר לדעת בן כמה אתה?”
“מי, אני?” הוא נענה, קצר־רוח. “כמעט בן אחת־עשרה”.
“בחור גדול”, זורקת נורית.
“הוא כבר עולה לכיתה ו”ו!" מעידה עליו נירה, אחותו בת השלוש־עשרה, ספק בהערכה ספק בהיתול. היא יושבת אל קרן השולחן לשמאלו של אביה.
“ואת?” שואלת אותה נורית, במידת הסקרנות המתבקשת.
“אני עולה לחי”ת!" משיבה הילדה בהכרת־חשיבות, מנענעת את צמותיה הקטנות.
“לוסי, יופי שבּאת…”, מצהילה סרח פנים לגיסתה הקמה ממקומה. “הנה, יש לך מקום שם בין עודד ויוּבל… תצטרכי קצת להילחץ!”
“שלום לכולם!” מקפידה לוסי לפנות אל המסובים תחילה. “אני נורא מבקשת סליחה, אבל הקטנה עשתה קצת בעיות… עכשיו היא כבר ישֵנה, והיא בטח לא תפריע לנו…” ואחר־כך היא רוכנת אל יהושע ומנשקתו על מצחו, ובהתרגשות היא אומרת: “לראות אותךָ כאן אתנו זה באמת מאד מרגש… ומאד משמח!”
“בשביל לקבל נשיקה כזאת, הכל היה כדאי!” מתלוצץ יהושע.
“הו!” היא מחזירה בצחוק באותה מטבע, “אני מרגישה שאני מסמיקה… עוד מלה אחת, בועז יתחיל לקנא!”
“רגע אחד, סרח”, מתערבת זהבה, מעשית כדרכה, “במקום שלוסי תתיישב, אולי נרד עכשיו שלושתנו יחד למטבח ונתחיל להביא את המגשים?”
“נכון מאד!” מסכימה לוסי בהטעמה. “ואולי כדאי שעוד אחת או שתים מהצעירות תרד אִתנו גם־כן…”
“זמירה, אביגיל”, קוראת זהבה לשתי בנותיה, “בואנה לעזור בבקשה!”
“כל הלוּל יורד למטה”, מסכּם אביב רוכמן דרך־לצון, ומיד הוא נתקף שיעול טורדני.
“זה העונש שמגיע לך”, משַלחת בו זיוה חץ של לעג ממוֹרט, “בעד הזילזול שלך בנשים”.
“את צודקת בהחלט”, נענה לה הלז, בעוד עיניו מתכּסוֹת דוֹק של ערפל והוא ממהר לצקת סוֹדה אל כוסו מן הסיפוֹן שבהישג־ידו. “זאת סכנה להתחיל אִתן!”
“אבא!” פונה יהושע אל נון, מתוח כלשהו, “מה שמעתי, שארווין נפל?”
נון מחזיר לו מבט חד: “איך אתה יודע?”
“יודע… מה, זה סוד? סודות יותר גדולים נודעים בציבור… איך זה קרה? הוא היה אִתך, לא?”
“היתקלוּת”, משיב נון, סותם ואינו מפרש.
“מתי זה היה? בזמן הקרבות?”
“לא, לא… איזה שבועיים קודם… בעצם, בלילה שנאצר הודיע על סגירת המצָרים”.
“רגע, רגע”, מפשפשת נורית בזכרונה. “ארווין… זה לא היה הנהג שלך שאתה סיפרת לנו עליו בזמן שישבנו וחיכינו אז ליהושע בקפה… ביום־העצמאות?”
“כן, זה הבחור”, מאשר נון, נותן עיניו באצבעותיו. “ולא היה לו כאן שום קרוב־משפחה. בדקנו בניירות, למחרת, לדעת למי להודיע… כלום! בפנקס שלו מצאנו רק כתובת ומספר־טלפון של החבֵרה שלו, בנתניה. אני התקשרתי אליה, אבל זה היה כבר אחרי הקבוּרה… קברנו אותו בבית־הקברות של משמר־הירדן, קרוב אלינו, לבּסיס… בחלקה הצבאית… זה היה הסוף”.
“ממש נוגע ללב, לא?” מסמיכה נורית ראשה אל יהושע. ואל נון: “והבּחורה? איך היא קיבלה את זה?”
“בואו לא נדבּר על זה לפני האוכל”, מציע בועז ממרום מושבו.
בינתיים עולות ובאות הנשים והנערות, נושאות טסים ומגשים עמוסים מרקיות וקערות של סלט־ירקות.
“אני מציע”, קורא נון, “שכּל אחד ימזוג לו יין בכוס… ומי שאינו שותה יין, לא מוכרח. יש פה על השולחן, אתם רואים, גם בירה, או סוֹדה מהסיפוֹן, ואפילו ‘קריסטל’ ו’קוקה־קולה'”.
“יופי” קופץ אהוד ממקומו. “אני אקח ‘קוקה־קולה’”.
“מרק־מלפפונים!” צוהל יהושע, שנוּרית ממלאה לו את קערתו. “זה מה שאני אוהב!”
“מובן, טיפשון!” נענית לו אמו בחדוה מצלצלת. “אתה חושב שאני שכחתי? ואתה תקבל עוד דברים שאתה אוהב. תראה!”
“בטח!” ממלאה לוסי אחריה. “אתה היום אורח־של־כבוד!”
“אז נשתה לחיי הנצחון שלנו”, מרים נון את כוסו.
“לחיי צה”ל!" מתפרץ אבישי, בנם של זהבה ואביב רוכמן, היושב בין אביו ואמו, לחייו וצווארו זרועים פצעי־בגרוּת, וממהר להרים כוס בירה אל שׂפתיו.
“אני שותה לחיי השריון!” מודיע יהושע.
“ואני חושבת”, מעירה לו נורית, “שאנו צריכים לשתות גם לחיי המנתחים והרופאים והאחיות של בית־החולים!”
“כן, הם באמת עושים עבודה נפלאה”, נענית סרח.
“לחיים וּלשלום!” מכריז בועז.
“ושלא יהושע ולא אף אחד לא יצטרכו עוד להילחם!” מסייעתו לוסי, שכבר תפסה את מקומה בין עודד הקטן ליוּבל.
“אמן!” מסכים אביב רוכמן.
“ואני”, מצהיר אבשלום בן־הזקונים, נושא עיניו אל נון אביו, היושב לשמאלו, “שותה גם לחיי משמר־הגבול!”
“בהחלט”, מצטחק נון. “לא נשכּח, כמובן, גם את משמר־הגבול!”
“אז אם כך, נשתה גם לחיי חטיבת גולני”, מציעה זיוה, בתו הבּכירה של בועז.
“בטח!” נחפז אהוד לגלות את כוונתה הנסתרת, “כי יש לה חבר שמתגייס לגולני!”
“מה איכפת לך”, מטיחה אביגיל כנגדו. “בכל־אופן, אני רוצה שלכבוד אבא שלי אנו נשתה גם לחיי חיל־התותחנים!”
“לחיי התותחנים!” מזדרז אביב רוכמן להרים כוס בירה, נבוך קימעה.
“מה?” נתמהּ יהושע, “אתה היית מגויס!”
“למה לא?” נחלצת דודתו זהבה להגן על כבוד בעלה. “הסוללה שלו עשתה שמוֹת בסורים בגולן”.
“לא צריך להגזים”, מצטנע אביב, נמשי פניו מתלהטים. “עשינו ריכּוך כשהתחילו לעלות לרמה… וספגנו קצת הפגזות בעצמנו. לא משהו מיוחד… אבל שבוע אחרי שנגמר שלחו אותי הבּיתה, לַמשק”.
“אז כמה זמן היית מגויס?” מתעניינת נורית.
“לקחו אותי בגיוס הגדול, תיכף בהתחלה… אז בדיוק חודש הייתי במדים”.
“ואני”, מצטייץ עודד הקטן, כמו לאחר שיקול־דעת ממושך, “רוצה לשתות לחיי אמא שלי!”
“איזה מותק!” מתמוגגת לוסי ומטביעה נשיקה במצחו, בעוד בועז צובט צביטה של חיבּה בלחיוֹ.
“לחיי אמא של עודד!” צוחקת זהבה, גומעת קוקה־קולה מכּוסה. “יש לזה טעם מיוחד כזה”, היא מעירה במיצמוץ־שפתיים.
“רבּותי”, מתעוררת סרח להבדיל בין עיקר לטפל, “מרוב דיבורים עוד אף אחד לא נגע במרק שעשיתי! אני רוצה לדעת מה דעתכם עליו?”
“יוצא מן הכלל!” מודיע יהושע, לאחר טעימה דקדקנית.
“שׂמתי קצת שמיר”, מסבירה אמו. “זה מוסיף הרבה לַטעם!”
“מצוין”, מאַשר בועז. “ממש מחייה נפשות בקיץ!”
“הרוח כל־כך נעימה פה על הגג”, מעירה נורית, “שבכלל לא מרגישים את החוֹם”.
“כן, עכשיו זה נעים”, מסכימה סרח. “אבל אחרי־הצהריים, לפנות־ערב ככה, ממש נשׂרפים פה”.
“דרך־אגב”, ננערת נורית, “זה מזכיר לי: ההורים שלך נתנו לנו קצת פרי בשבילכם. קצת מישמש, שעוד נשאר להם, ואפרסקים, שרק התחילו אצלם. הכל למטה באוטו, ואני חוששת שיתקלקל”.
“לא, זה בסדר”, נענית סרח. “בסוף, כשנגיע לפּירות, מישהו יירד ויביא אותם”.
“לא כדאי שיהיו קצת זמן במקרר?” תוהה יהושע.
“אגיד לכם את האמת”, מתוודה אמו, “המקרר אצלי כל־כך מלא שפשוט אין מקום להכניס עוד סיכּה… אבל זה בסדר: לא יִקרה להם שום דבר. אני בטוחה… בכלל שכחתי שאַתם לנתם בינוּב. ספּרי איך היה? איך שם אצלכם?”
“טוב”, ניאותה נורית לדווח, “אז קודם־כל, היה לנו הרי המפתח לבּית של סבא וסבתא. את לא תאמיני, בכּפר עוד קוראים לזה ‘הבית של החיטרונים’…”
“ודאי, אלא מה?” תמהה סרח על תמהונה.
“טוב, בכל־זאת… הרי הם כבר שנים לא בחיים!… והשכן ההוא, מה שמו, ליברמן – –”
“לדרמן”, מתקנת סרח.
“כן, הזקן הזה… הוא משגיח כל־כך במסירוּת… וכל יום מאכיל את שני הכּלבים ששם במלוּנה בחצר. טוב שהם מזהים אותי! אחרת… הם כאלה מפחידים, יכולים לקרוע בן־אדם לחתיכות… ואיך שלדרמן זה דואג להשקות ולגזום ולעדור… הכל!… הוא כאילו מתגאה שהכל מטופח ונשמר כל־כך יפה…”
“מה את רוצה? ההורים שלך משלמים לו יפה מאד בשביל כל הטיפול הזה”, מתרצת סרח.
“נכון! אבל יש לו בכל־זאת גם משק משלו, והוא בן־אדם לא צעיר, ואלמן! רק בן אחד נשאר לו במשק”.
“כן”, נענית סרח, “הוא צריך להיות בן קרוב לשבעים. נכון, נון?”
“אני חושב כך”, מסכים נון. “בזמנו גם היה כוורן מעוּלה. היה אומר שהכּוורות שלו הכי טובות בכל השרון. אבל זה אדם שכּל דבר היה עושה באופן יסודי כזה”.
“כך צריך”, מעיר בועז, כמו שלא לענין. “אחרת, לא מגיעים לשום דבר”.
“אוהו!” מוחה לוסי אשתו. “זה קצת, איך אומרים, ג’נרלייזיישון כזה – –”
“הכללה”, מתרגמת נורית בשבילה.
“כן, תודה… הכללה”, היא ממשיכה. “כי ראינו כבר גם אנשים שעושים הכל מאד יסודי וגם־כן לא יוצא להם מזה הרבה”.
“אני לא יודע”, מושך בועז בכתפיו, “למי זה צריך להיות מכוּון… אבל אני יודע שבּמלחמה, למשל, עשו בצה”ל עבודה מאד יסודית… גם בתיכנון וגם בהצטיידות ובכּל… וגם בעצם הלחימה… ואצל המצרים, למשל, הכל היה שטחי, רק בשביל רושם והונאה, גם הונאה־עצמית… ואת התוצאות ראינו!"
“אין לך מושג כמה אתה צודק!” מתעורר יהושע למלא אחריו, והכל עושים אזנם כאפרכּסת. “אנחנו הרי היינו למטה כמעט מהרגע הראשון של הכּוננוּת, ואפשר היה לראות איך כל יום הכּוח מצטבּר והמכונה נעשית משומנת ומתורגלת ויעילה יותר ויותר, ואפילו המוראל עולה ועולה – חוץ מכמה רגעים של משבר שהיו, בלי ספק, בייחוד כשהיה נדמה שהולכים לקראת קז”ך, כמו שהמח“ט שלנו קרא לזה – –”
“מה זה, מה זה קז”ך?" מקשה אבישי.
“ראשי־תיבות של קיפול־זנב־כללי”, צוחק יהושע, והכל מריעים בצחוק אחריו. “אבל נעזוב את זה”, הוא ממשיך בשלו. “בסך־הכל היה מורגש איך באמת, מיום ליום, אצלנו הבּרגים מתחזקים, והאגרוף, ככה, נקמץ. ובאותו זמן, לפי כל מה שאפשר היה לברר מתוך תצפיות והאזנה וכן הלאה – וזה לא היה קשה לברר! – אצל המצרים היתה התרופפות והתפרקות שכזאת: מיום ליום הכל הלך והתבּלגֵן… זה ממש כמו שמסתכלים ורואים איך שפּרי מתרכך ונרקב על העץ מול העיניים!”
הוא מחליף רוח רגע, ניבּט נכחוֹ כצופה אל אותו פרי מרקיב, וממשיך:
“אבל שלא תחשבו אף רגע שהחייל המצרי, בתור חייל, לא נלחם!… מי שאומר ככה לא היה בעצמו בקרב… הם בהחלט נלחמו, ואפילו בגבוּרה, ובמצבים קשים מאד. בכל־אופן, הטנקיסטים שלהם היו, בסך־הכל, על הגוֹבה. והתותחנים שלהם, בסך־הכל, ידעו את העבודה שלהם. אבל מה? מהרגע הראשון לא היה להם צ’אנס מפני שכל המערכת היתה אצלם מפוררת… וחוץ מזה, כמובן, מהרגע הראשון נשארו בלי חיל־אוויר, ממש בלי הגנה אווירית… אבל העיקר זה – כמו שבועז אומר – שהם לא עשו ולא הכינו שום דבר באופן יסודי, אינטליגנטי…”
“סרח!” זורקת זהבה בחצי־קול, “אני חושבת שהגיע הזמן להביא את המנה העיקרית, מה דעתך?”
“ואני גם־כן ארד לעזור”, נחפזת נורית לקום ממקומה. “ובהזדמנות הזאת אביא, בכל־זאת, את הסל מהאוטו”.
“בסדר”, מתרַצה סרח. “אבל קודם אולי תספרי לנו בשתי מלים איך מצאת את ההורים שלי?”
“נחמדים”, מחייכת נורית, רוכנת אל יהושע, “נכון שהם היו נחמדים, יהושע?” ובלי להמתין לאישורו היא ממשיכה, בעמידה ובתנועות־ידיים: “הם הזמינו אותנו אליהם לארוחת ערב־שבת וכל־כך התרגשו לראות את יהושע, ושאלו אותו שאלות בלי סוף… ואכלנו מרק־עוף עם כיסוֹנים, כמובן, ואחר־כך עוף עם גזר ותפוחי־אדמה… אני לא צריכה לספר לך, אַת הרי מכירה את התפריט הזה יותר טוב ממני… אבל בסוף אמא שלך הגישה לפתן־שזיפים כזה, באמת משהו יוצא מן הכלל!”
עכשיו שבאה על סיפוקה נחלצת סרח, ראשונה לחוליית הנשים, לפַנות את השולחן ולהביא את המנה העיקרית מן המטבח שלמטה.
“ואיך מצאת את סבא גפן?” שואל עכשיו נון וצוחק אל בכורו הפצוע. “לא נתן לך הרצאה על המצב?”
“מה זה הרצאה?” מצטחק יהושע. “ניתוח מעמיק, עם תחזיות ותיכנונים, ורקע היסטורי, ופסיכולוגיה – כל מה שרוצים. בחיי! היה מסוגל למשוך את זה שעות, לוּ היתה לנו סבלנות לשֶבֶת… אבל תראה, הגבר בן שבעים, ומבּחינה פיזית הוא די חלש, ככה, כמעט לא עובד – וראש על הכּתפיים יש לו, אין מה לדבּר! – אז הוא חושב, חושב, חושב… וגם אין לו ככה הרבה הזדמנויות לשפוך את זה החוצה; סבתא כיילה היא לא בדיוק קליינטית לניתוחים פוליטיים ופילוסופיים – אז אם כבר מופיע איזה קרבן צעיר, בייחוד שהוא כאילו נכה־מלחמה – –”
“אתה לא נכה־מלחמה!” מוחה אביב רוכמן וּמשסעוֹ. “תוציא לך את זה מהראש!”
“בסדר”, הוא מתגונן, “אמרתי ‘כאילו’… זאת־אומרת, בעיניו של סבא שלי זה יכול להתפרש כך, כשהוא רואה אותי מופיע אצלו ביד תלויה והולך עם מקל…”
“מזכיר קצת את אבא שלנו בארבעים־ושמונה. נכון, בועז?” פונה נון אל אחיו.
“אני יודע?!” משיב הלז כמו בעל־כרחו. “לי לא הזדמן כל־כך לנהל אתו שיחות אז, בתקופה ההיא…”
“אני זוכר, פעם יחידה שבּאתי לבקר במושבה, אחרי שיצאנו מהכּלא בירושלים, קצת לפני הכרזת המדינה”, הוֹגה נון בקול. “כשעוד היו עניינים עם הערבים פה, באיזור שלנו… פתאום זה היה אבא חדש, אחר!… כאילו אף פעם לא הכרתי אותו קודם”.
“הנה האוכל מגיע!” צוהל אהוד למראה הנשים העולות ובאות ובידיהן טסים מהבּילים.
“אני מקווה שלא אאכזב את קהל הצרכנים!” מתבדחת סרח, שפניה מפיקים קורת־רוח מפורשת ממעשי־ידיה.
“היא הכינה ארוחה חלומית, אני מוכרחה לומר לכם!” מבשׂרת זהבה. “המם… איזה מטעמים!”
“הרוטב על הבּשׂר זאת תרומה שלי, אני מבקשת לשׂים לב!” מבשׂרת לוסי. “אם זה לא כל־כך טוב, אז כל האחריות עלי!”
“הרוטב דווקה נורא טעים, לוסי”, מרגיעה אביגיל. “אני כבר טעמתי קודם, במטבח”.
“נרים עוד כוסית לכבוד הבּשׂרים, אני מציע”, קורא נון ומוזג לעצמו. “עוד מישהו?”
“אני רואה שנעשית שתיין גדול”, סונט בו בועז, מעביר כפּו על שׂפמו המאפיר. “אני לא זוכר אותך כזה!”
“מה יש?!” מתריס נון. “בסך־הכל כוס שניה… סתם, בשביל מצב־הרוח – –”
“תמזוג גם לי, אבא! תמזוג גם לי!” מתחטא אבשלום.
“היין הזה פ’יכסה!” נרעש יוּבל בן האחת־עשרה, לאחר גמיעה זהירה, חשדנית. "אני רוצה סודה! "
“כן, אני כבר נותנת לך”, מזדרזת לוסי לרצותו. “אבל לא אומרים מלים כאלו על־יד השולחן, כן? זה לא יפה!… ותראה, תראה איזה אוכל טוב: הנה עוף צלוי… אתה אוהב עוף צלוי, נכון?… ותפוחי־אדמה… וגם בשר מבושל… וגם פלפלים ממולאים, זה מה שזהבה הכינה… וכל זה בתוספת סלט־ירקות… הממ, כמה שזה טוב! אתה תשתדל לאכול ולא להשאיר כלום, נכון?”
“מה אַת מדבּרת אלי כמו אל תינוק?!” מתעצבּן הילד.
“תעזבי אותו”, מסנן בועז. “שיסתדר לבד…”
“אוֹ. קיי., אוֹ. קיי.”, מוותרת לוסי, מוזגת יין לכוסה. “אתה רוצה קצת, בועז?”
“באמת חלום!” מאשר יהושע בחוֹם, מנענע בראשו לאות התפעלות.
“אני כל־כך שמחה”, מודה לו אמו ועיניה נוצצות, כּפּה מחליקה על ידו. “בכל־אופן, אני מקווה שזה יותר טוב מהאוכל שנותנים לכם בבית־החולים!”
“אמא, אל תזלזלי”, הוא משיב לה בגערה כבושה. “האוכל שקיבלנו שם היה הפתעה גדולה בשבילי!… כמובן, לא מה שנתנו בזמן הראשון, אחרי הניתוחים, אבל אחר־כך… אני מוכרח לומר: כל הכבוד להם!”
“לא, אין ספק, זה לא מה שהיה פעם”, מסכים אביו, כמי שמדבּר על סמך נסיונו האישי.
“פעם, פעם…”, מתפרץ גיסו. “פעם בכל מקום אכלנו חריוֹנים, אז גם בבית־החולים, חה־חה!… עכשיו זה משהו אחר. הדרישות השתנו, הרמה עולה – –”
“זה טיפּוס, הדוד שלך”, לואטת נורית אל יהושע.
“מי, אביב?” מסב יהושע פניו אליה, נועץ מזלגו בתפוח־אדמה מושחם, מבליע חיוך בזווית־פיו. “כן! קצת טמבל כזה, מחוספס, אבל הוא בסדר…”
“אני שמחה שעברתי את הביקורת של כל המומחים”, מכריזה סרח, לאחר שרוותה נחת מן השבחים שהורעפו על התבשיל. “מצדי, אני חייבת להדגיש עוד פעם: הרוטב על הבּשׂר זה של לוסי חצור, ואת הפלפל הממולא הכינה לנו גיסתי השניה, זהבה רוכמן!”
“כּיפךּ־היי! כּיפךּ־היי!” קורא אהוד, מנופף ידו בעליצות אל־על, פעם ועוד פעם.
“כל הכבוד!” ממלא יהושע אחריו.
“ואני מאמינה”, מתעוררת לוסי להוסיף, “זאת אומרת, כולנו מאמינים, שכאשר אתה תבוא בפּעם הבּאה לבקר בבית אז, אל”ף, תבוא לא רק ליום אחד, ובי“ת, תבוא כבר בריא לגמרי: יד בריאה, ורגל בריאה!”
“בלי שום ספק”, מבטיח יהושע, מרים את ידו הבּריאה כבשבוּעה.
“אמא, נכון שיהושע נפצע במלחמה?” נשמעת שאלתו של עודד הקטן.
“לא שואלים דברים כאלה על־יד השולחן”, מהַסה אותו לוסי, בחיוך עצבני.
"למה לא? " מתערב בעלה בחריפות. “איפה הוא צריך לשאול, מתחת לשולחן?!… אלו עוּבדות־חיים, לוסי, אין טעם להסתיר. גם לא יועיל!” ובפנותו אל ילדו, הוא משיב לו: “כן, יהושע היה במלחמה נגד המצרים. הוא נלחם בהם בטנק שלו – הוא היה מפקד־טנק, אפילו מחלקה של טנקים – אתה יודע מה זה מפקד, נכון? – והוא ניצח אותם! אתה יודע שאנחנו ניצחנו במלחמה את כו – לם, נכון? את המצרים, ואת הסורים, ואת הירדנים גם־כן… הם כולם נהרגו, או ברחו, או נפלו אצלנו בשבי… ואחד מהמצרים הספיק לפצוע את בן־דודך יהושע. הבנת?”
והוא מַשעה מבּטו מן הפעוט וסוקר את שאר המסובים, כמצפה לסימנים של הערכה לגישתו החינוכית הגלויה והכּנה.
עודד הקטן מניע בראשו לאות שהבין, בעוד לוסי רוכנת אליו ומקנחת את סנטרו, ממצמצת בעיניה מאחרי משקפיה שחורי־המסגרת.
“ונכון, אבא”, מוסיף הפעוט ושואל, תאב־דעת, “שהחיילים שלנו הם הכי גיבורים בכל העולם?”
כאן נותנים הכל קולם בצחוק, ויהושע צוהל: “תשמעו, הוא פנטסטי, הילדון הזה, אני אומר לכם”, ואילו לוסי תולה עיניה בבועז, כמצפה לראות איך יעבור את המכשול החדש הזה בדרכו כחוֹנֵך לבנם הקט.
“הם לא הכי גיבורים”, משמיע בועז, לאחר רגע של מבוכה. “הם הכי מנצחים”.
הפעוט פוסק מלעיסתו, מאמץ מוחו להבין את ההבדל הדק. לבסוף הוא מצמצם גבותיו, מסיק מסקנתו, וקורא כמנצח: “אז אם ככה, ישראל יכולה לנצח את כל העולם, נכון?!”
עכשיו נשמע פרץ של צחוק השוטף את השולחן ואת כל הסמוכים אליו, ועודד מסמיק ומליט עיניו בכפּותיו, ספק־נבוך ספק־מבוּיש. ובטרם יספיק אביו להשיב לו דברים נכוחים מטיח יהושע כלפיו, מפרפר בצחוק: “העולם!… כל העולם זה יותר מדי בשבילנו, ילד!”
ולוסי אל יוצא־מֵעיה, תקיפה ועניינית: “עכשיו מספיק דיבורים, עודד! עכשיו לאכול – –”
ואילו אביב רוכמן מתריס כלפי סרח: “תשמעי, הרגת אותנו באוכל הזה! צריך כוח של סוס בשביל לגמור את הכל!”
“אתה לא חייב לגמור”, נוזפת בו זוגתו.
“אבל הצרה שהוא כל־כך טוב, ימח שמו”, הוא נאנק ומשיב וממלא לוגמיו שוב.
“מה את שומעת מאחותך בחיפה, סרח?” שואלת נורית פתאום, כולה דריכוּת.
“מחרמונה?” נענית סרח. “אבל למה את משאירה את הצלחת מלאה?!”
“לא, אני באמת לא יכולה יותר”, מצטחקת הנערה כמתנצלת. “יש גבול – –”
“עזבי אותה, סרח! היא עוד צריכה לשמור על הפיגוּרה!” מתעוררת זהבה לגונן עליה. “אנחנו כבר נשואות, אז לא איכפת לנו, אבל היא – –”
“טוב”, מתרַצה סרח, “אני לא צריכה שתגידי שמפטמים אותך פה בכוח… מה שנוגע למיכל, אַת יכולה לתאר לעצמך שלא היה לה קל: במשרד כל העובדים מגויסים, ממש כולם, ובעלה גם־כן מגויס… כן, בטח, לקחו אותו מיד בגיוס הגדול. ודאי! הוא סרן במילואים בחיל־הנדסה. פלמ”ח או לא פלמ“ח? כל פעם שהוא מקבל צו־קריאה, אצלו זאת שמחה גדולה. נורא אוהב את זה… והיא לבד בבּית עם שלושה ילדים! ואלקס היה כל הזמן בצפון, וכשהתחילו שם – –”
“אני פגשתי אותו פעם בשק”ם על־יד קרית־שמונה", מתערב אביב רוכמן. “אני עומד שם בתוֹר וּמחכּה לוואפלות שלי, והנה אני רואה פתאום סרן אחד מילואים שנראה לי נורא מוּכּר. ‘תשמע!’ אני אומר לו, ‘אתה לא הגיס של גיסתי?’ ‘אהלן, אביב!’ הוא אומר לי. וזה באמת היה אלכסנדר דגן…”
“כשהתחילו הקרבות בגולן”, ממשיכה סרח, “היא היתה ממש היסטרית. כל כמה שעות הייתי מקבלת ממנה טלפון… רק יום־יומיים אחרי שגמרו הוא הצליח להתקשר אליה. מקונייטרה, נדמה לי. הוא היה ממש בתוך כל העסק. אחרי איזה שבועיים הוא השתחרר סופית, ועכשיו שניהם עובדים כמו משוגעים”.
“ואיך אצלכם בבּית?” שואלת זהבה את נורית.
“אצלנו?… אבא ואמא הרי היו בחוץ־לארץ כשהתחילה המתיחות. בצרפת. ואבא כל הזמן נשאר שם. הוא היה צריך להתעסק בחלקי־חילוף שרצו להביא משם לארץ – אני, כמובן, לא יודעת פרטים – אבל זה היה משהו סודי כזה שהיה צריך להימשך גם אחרי שהטילו שם את האֶמבּרגוֹ… ואמא, אתם מתארים לעצמכם איך היא הרגישה שם, אבל היא היתה מוכרחה להישאר. לא בא בחשבון שתעזוב אותו, את אבא! היא קפצה בינתיים לארץ לשבוע אחד, זה היה אחרי הנצחון… פעם אחת אפילו נסענו יחד לבקר את יהושע בבית־החולים, אבל הוא לא כל־כך זוכר… הוא היה עדיין בהתאוששות, פחות או יותר… גאולה ארדיטי לקחה אותה אז מחיפה באוטו שלה, ונסענו שלושתנו יחד… את אמא זה נורא ריגש, הביקור אצל יהושע! אנו בילינו יחד כמה שיכולנו, אמא ואני, אבל רוב הזמן היא היתה בחיפה ואני בתל־אביב, עד שהיא עוד פעם טסה בחזרה, ועכשיו הם עדיין בפאריז…”
“מה פתאום גאולה ארדיטי?” תוהה נון.
“אני יודעת!? הן די התיידדו בזמן האחרון, היא ואמא, ואני חושבת שגם לה היה מישהו שרצתה לבקר אצלו בבית־החולים, אז לשתיהן זה היה סידור די נוח… לכולנו, בעצם”.
“מי זאת בכלל?” שואל יהושע את חבֵרתו, מקמט מצחו כמתאמץ להעלות משהו בזכרונו.
“אני אומרת לך: ידידה של אמא שלי… ואני חושבת שאתה זוכר שהיא גם קצת בידידוּת עם הדודה שלךָ חרמוֹנה וּבעלה… בעלה הוא קבלן די ידוע, והוא עובד די הרבה עם המשרד של דגן…”
“כן, אני יודעת”, אומרת סרח. “אנשים די מבוּססים כאלה”.
“הקשרים של נורית!” נוהם יהושע בהתפעלות מבודחת. “את מי היא לא מכירה בחוגים הנכונים?!”
“תשמעו”, מתגייסת גם זהבה לתרום את חלקה לשיחה, “אם אתם חושבים שלאחותי מיכל היה קל, אז אתם טועים. את אַלבּר אמנם לא לקחו לחזית, אבל גם הוא וגם היא היו מגויסים למעשה בבית־החולים ימים על לילות, ממש בלי הפסקה. ובאותו הזמן יגאל שלה היה בחזית המרכז… הוא הרי סַמל בצנחנים… כן, הוא נלחם בירושלים, בדיוק!… קודם הם היו בדרום, אבל ביום שהמלחמה התחילה לקחו אותם לירושלים והוא הספיק לטלפּן משם מטלפון ציבורי הביתה ודיבר עם אחותו… כן, מה, אַת לא יודעת, סרח? אני בטוחה שסיפרתי לך, אבל אַת בעצמך הראש שלך היה במקום אחר, ואני מבינה אותך… בקיצור, מן הרמזים שלו איריס הבינה שהוא בירושלים, אבל היה לה מספיק שׂכל, לקטנה, לא לספר כלום למיכל”.
“הה, כן”, ננערת סרח, “עכשיו אני זוכרת שסיפרת לי”.
“את רואה!”
“אבל הראש שלי היה באמת במקום אחר, כמו שאת אומרת”, ממשיכה סרח. “היה לי על מי לחשוב: גם על בעלי וגם על הבן הגדול שלי!”
“ולחלום חלומות־זוועה”, עוקץ נון בשקט. “יחד עם לוסי”.
“מה זה?” מסתקרנת נורית. “מה המעשיה הזאת?”
אבל זהבה אינה מוכנה לשמוט את הסיפור שלה בטרם־עת. “אז, העיקר, יגאל היה בקרב הגדול על ירושלים, והיה כמעט היחיד במחלקה שלו שיצא בלי שום פגיעה. הוא בעצמו לא תופס איך זה קרה!… כן, אני הרי דיברתי אִתו. הוא בדיוק בא לחופשה קטנה כשאני נסעתי לבקר אצל מיכל… ואם אתם רוצים לדעת, בתמונה המפורסמת של הצנחנים על־יד הכותל המערבי רואים אותו שם בפּינה, אם מתאמצים… הוא הרי בחור כזה שקט שלא קופץ בראש… בכל־אופן, בשלב ההוא מיכל כבר הבינה שהוא היה בתוך העסק ההוא, וכל הזמן היתה במתח שכזה! מזל, מזל שהיא עבדה בלי רגע מנוחה בבית־החולים – פשוט לא היה לה רגע לעצמה… אבל היא ידעה אחר־כך שמעבירים אותם לצפון… אבל בגולן זה הרי הלך כל־כך מהר שלא הספיקו להכניס אותם לפעולה… רק איריס המסכנה, סיוטים היו לה מזה בלילות! היא כל־כך קשורה ליגאל: בשבילה הוא לא רק האח הגדול אלא גם קצת אבא כזה, אפילו שההבדל ביניהם זה רק חמש שנים… הרי צבי נפל כשהיא היתה בקושי בת שלוש, והילדה גדלה למעשה בלי אב… כמה שאַלבּר אדם טוב ומסור – באמת, חוֹמֶד של בן־אדם! – היא תמיד ידעה שזה לא אבא שלה… איך יכול להיות אחרת?!”
מועקה יורדת על המסובּים, ונורית, בחוּשיה המחוּדדים, משׂכּילה לחזור מיד בבת־צחוק אל נון בשאלתה:
“אז תגיד, מה הסיפור הזה על חלומות־זוועה? כן, כן, זה מסַקרן אותי!”
“לָך הרי אי־אפשר לסרב”, מחייך נון, וממשיך: “טוב, הרבה אנשים היו משוכנעים אז, בימי ההמתנה, כמו שקוראים לזה עכשיו, שהסוף שלנו קרוב. עכשיו, כשמסתכלים לאחור, אפשר אולי להתייחס לזה בהבנה… אחרי נצחון מוחץ כזה אפשר להתייחס בהבנה ולסלוח על המון דברים… אבל בשעתו זה היה די מרגיז, שפתאום אנשים, ובייחוד נשים, נהפכו לפקעת־עצבים… אז אחת הפּקעות האלו, אם אַת רוצה לדעת, היתה גיסתי היקרה, לוסי, שכּל לילה חלמה איזה שנים־שלושה חלומות־זוועה – –”
“לא!” מוחה לוסי, בחיוך נבוך, “אתה קצת מגזים!”
“והיא אפילו גילתה מין כשרון יוצא מן הכלל להפּנט אנשים”, מביט בה נון וממשיך בלי רתיעה, “והתוצאה היתה שגם סרח, שהיתה למעשה רוב הזמן לבד אִתה, גם היא התחילה לחלום חלומות איומים – –”
“אבל אתה לא יכול להגיד שהחלומות שלי לא היה להם יסוד!” מתריסה סרח בעיניים מושפלות.
“נכון שלפני היציאה… לפני ההיתקלוּת שבּה הייתי יחד עם ארווין המסכּן… היא צילצלה אלי לבּסיס בהיסטֵריה – –”
“לא ‘בהיסטריה’”, נחפזת סרח לתקן. “סיפרתי לו פשוט שחלמתי בלילה חלום איום, ושגם ללוסי היה כמעט בדיוק אותו חלום – אני אפילו לא העזתי לספר לו מה ראינו בחלומות שלנו, עד היום אני לא סיפרתי לו… נשבּעתי לעצמי שאף פעם לא אספר!… ופשוט התחננתי לפניו שלא ייצא לשום פעולה בערב ההוא – –”
“מה, ברצינות?” מסב יהושע פניו אל אביו.
“ואז יצאנו”, מקשיח נון, “וחיסלנו את החוליה שהסתובבה כבר ימים על ימים בשטח!”
“וארווין נפל!” מטיחה סרח, פניה אפורים.
“ואַת גם אחר־כך המשכת לחלום, אמא?” משתאה יהושע.
“אל תשאל!” היא מחזירה. “בלילה שהם היו בקרב אני צילצלתי עוד כמה פעמים לבּסיס, ואמרו שאני לא יכולה לקבל את אבּא, ואני כמובן לא ידעתי מה הולך, והשתגעתי מרוב דאגות ופחדים, ורק בצהריים הוא החזיר לי צילצול וסיפר לי בכמה מלים – בכמה רמזים – מה שהיה. והבנתי שארווין איננו… ושהוא יצא בריא ושלם”.
“אבל אני שואל אם גם אחרי זה המשכת לחלום דברים כאלה”, מתעקש יהושע.
“בואו נעזוב את זה”, מפצירה סרח בקול כבוש. “אני לא רוצה לחשוב… לא רוצה לדבר על זה…”
“אני המשכתי”, מתוודה לוסי מפּינתה, קולה איתן, פניה נחושים. “אני מודה שאני עדיין ממשיכה, אבל”, היא מצטחקת, “לא באותה האינטֶנסיטי… באיזה שהוא מקום אני כאילו עדיין לא מקבלת שהכל נגמר כמו שזה נגמר… אם להגיד את האמת, במובן פסיכולוגי כל המצב החדש הזה היה ממש שוֹק בשבילי – שפתאום אין גבר בבּית… הרי גם בועז היה מגויס כמעט חודש־ימים, אפילו שהוא היה יכול לקפוץ לפעמים לכמה שעות, או לאיזה לילה… ושפתאום אני לבד צריכה לנהל את העניינים במשק וּבבּית, ושלא נשארו בכלל צעירים במושבה… אצלנו בקנדה אף פעם לא הכרתי מצבים כאלה, וגם פה בארץ, כשאני באתי, המצב היה, בסך־הכל, מאד רגוּע… אמנם שמעתי סיפורים על כל מיני דברים שהיו פעם, אבל זה הכל היה כמו היסטוריה רחוקה, אגדות… והנה פתאום כל הזעזוע הזה! ועוד כשמרגישים איך כל המנהיגים גם־כן מבוהלים כהוגן ולא יודעים מה לעשות, אז באמת לא צריכים להתפלא – –”
“כן, אפילו אני…”, פותחת זיוה, שעד כה לא פצתה פה כל עת הסעודה.
“מה את?” נסוב אליה בועז בפתיעה.
“אפילו אני הרגשתי את המתח הזה בבּית… לוסי וסרח היו יושבות שעות שלמות יחד, כמעט בלי לדבּר, וכל הזמן כאילו מתאמצות להתאפק ולא לפרוץ בבכי… זה היה מאד לא נעים”.
“אף פעם לא סיפרת לי” משתומם אביה.
“זה היה כל־כך לא נעים”, סונט בה אבישי, “שהיא היתה באה אלינו הביתה ואומרת: ‘בוא, בוא, נעשה משהו!’ אז אם עכשיו אתם רואים תעלות על־יד המושבה, מיני מִקלטים כאלה, זה מפני שהיא השפיעה על כולנו – כל הנוער שנשארו בבּית והסתובבו בלי להבין מה קורה, בעצם – ש’נעשה משהו'. אז ביזמה שלנו, כאילו, חפרנו את המקלטים האלה, שבטח לא שווים כלום!”
“גם זה לא סיפרו לי”, מאיר בועז פנים אל בתו הבכירה, וכמחמיא הוא מוסיף: “זיוה, כל הכבוד!”
“דבר גדול”, היא מחזירה דרך־ביטול, ומסמיקה.
“אז עכשיו”, קוראת אליה סרח, “אם את כזאת בעלת־יזמה, תתחילי לאסוף את הכלים, יחד אִתנו, ואנחנו נִקח אותם למטה, ואחר־כך נביא משהו לקינוח־סעודה”.
“אני כבר מתפוצץ”, מודיע אביב רוכמן בהנאה, מתמודד אחור על כיסאו, מרַפּה מעט את אבזם חגורתו.
“אבא, תפסיק!” נוזפת בו בלחש־מבוכה בתו אביגיל, תוך שהיא קמה להצטרף אל הבנות היוצאות שוב לעזרת עקרת־הבית.
“אביב!” פונה עכשיו נון בנחת אל גיסו, “אתה הרי היית במלחמה בגולן, כן?”
“בהחלט!” מחזיר הלז נחרצה.
“מה דעתך?”
“מה דעתי באיזה מובן?” מחזיר אביב רוכמן בשאלה.
“ככה, בתור חקלאי… זה מָשך אותך שם?”
“בתור חקלאי? אגיד לך את האמת: המעט שהספקתי להסתכל שם, בתוך כל המהומה והפצצות והפּגזים והרעש של הטרֵיילרים והטנקים והזחל”מים, אני הסתכלתי בתור תותחן… בכלל לא בתור חקלאי! אבל למה אתה שואל?"
“אני אגיד לך: לפני כמה ימים לקחו אותנו לסיוּר של כּיף ברמה – קבוצת מפקדים של מג”ב ששירתו הרבה זמן לאורך הגבול עם סוריה. הסתובבנו מפ’יק ותואפיק עד מג’דל־שמס ועד קונייטרה, יום שלם… לפי דעתי, יש שם אפשרויות נפלאות – והשטח עצמו הרי נשאר ממש ריק, אם לא להתייחס לגרוטאות של הציוד הכבד והטנקים שהשאירו הסורים".
“בסדר”, משמיע בועז את קולו, “גם אני סיירתי בשטח, אתה יודע. אפילו פעמיים. ויש שם פינות־טבע יפהפיות. והחרמון הוא יפהפה. שם הייתי פעם בטיול עוד לפני איזה שלושים־וחמש שנה. והדרוזים שם גברים עלא־כּיפךּ. אז מה? אם תשאל אותי, אין מה לחפש שם. גם אין סיכּוי שהשטח יישאר בידינו. לכל היותר, זה יהיה מין איזור מפוֹרז, ואנו יודעים כבר מן הנסיון מה זה איזור מפורז כשהוא בשליטה סורית”.
“אז מה, הכל יתחיל מהתחלה?” נרעש יהושע. “אז בשביל מה היינו צריכים לטפס לשם?!”
“אם אתה שואל אותי”, מחזיר בועז, “זה היה מאמץ מיוּתר. לא לחינם משה דיין התנגד כל זמן שרק היה יכול… בייחוד אחרי שהיה ברור לכולם שהמצרים והירדנים גמורים, לא היה בכלל חשש שהסורים ינסו לעשות משהו רציני. אבל הקיבּוצים שם בצפון, והמועצה האיזורית – להם היה חישוב מקומי מוגבּל, ואולי הם פעלו קצת מתוך רגש ולא מתוך שׂכל – וכולנו יודעים איזו השפעה יש להם על המפלגה ועל הממשלה כשהם מתעקשים באיזה ענין. ואולי אלוף־הפּיקוד לא רצה להישאר בידיים ריקות, וגם הוא לחץ על המטכ”ל – אתה יודע איך הדברים האלה פועלים. לפי דעתי, זה היה פשוט ביזבוז של מאה־וחמישים או מאתיים בחורים מצוינים, קרבּנות־חינם! אבל לאף אחד אין אומץ לקום ולומר את זה בגלוי ובכנוּת".
“אני לא חושב כמוך – –”, פותח נון.
“בוודאי”, צוחקת לוסי ומתערבת, “אם נון חושב משהו אז בועז מוכרח להיות נגד, וככה זה גם להיפך!”
“שטויות” זורק בועז לעברה, והוא שב ופונה אל אחיו: “אדרבה, אני מוכן להשתכנע. תוכיח לי שאני טועה!”
“הו, הנה המישמשים שהבאנו מסבא גפן!” צוהל יהושע למראה טסי הפירות המוצגים על השולחן. “והנה האפרסקים!”
“והנה השזיפים שלנו!” מתפאר אהוד. “הכי טובים בגוּש!”
“ותראו איזו עוגת־שוקולד נהדרת!” מתרגשת נורית.
“זה אָפתה לוסי לכבוד המאורע”, מכריזה סרח, שלא להשאיר מקום לטעות. “עוגות־השוקולד של לוסי זה תמיד חוויה!”
“תודה רבה, סרח”, נענית לוסי בענוָה. “את הרי יודעת שזה בכלל לא דבר מסובּך”.
“לא כל דבר טוב צריך להיות מסובּך”, מחווה אבשלום הנער דעתו בקור־רוח.
“תשמעו, תשמעו!” פוצחת זיוה, לגלגנית. “בן־דודי הקטן למד להתפלסף!”
“ולָעוגה, כמובן, יש תה או קפה, לפי בחירה”, מודיעה זהבה ומצביעה על שני קומקומי־חרס גמלוניים, שחורים.
“אתה זוכר, בועז, את המישמשים הלבנים שהיינו אוכלים פעם?” מזכיר נון נשכחות. “איזה טעם היה להם, הה?!”
“כבר לא רואים כאלה”, נאנח האח הגדול. “הם היו באים מסוריה, מלבנון. בעיקר. אבל היו גם במטעים של ערבים פה אצלנו… ועכשיו, בגולן דווקה, ראיתי שוב כאלה, אבל קצת”.
“זהו” מסכים נון. “גם אני ראיתי אותם שם. ראיתי, וטעמתי. זה הזכיר לי”.
“אַת רואה, לוסי”, צוחק בועז אל רעייתו, “יש דברים שבּהם נון ואני מסכימים”.
“רגע אחד!” עוצר בו נון. “אבל מכאן מתחילה אי־ההסכמה. כי אני כשראיתי אותם הרגשתי פתאום חשק לגדל כאלה, ולגדל אותם שם!… ולא רק זה. אני התחלתי להבין, או להרגיש, מה משַך בזמנו את אבא שלנו לנסות את מזלו דווקה למעלה בגולן, כשהוא רק התחתן עם אמא – –”
“מה זה היה?” חוקרת לוסי, המסיבה פניה אליו ומביטה בו בענין, תוך שהיא פורסת לה מן העוגה אשר אָפתה. “באמת מעניין!”
“תראי”, מסביר נון, בלי שיכוון דבריו אליה דווקה, "זה אמנם, בדרך־כלל… עד כמה שהספקתי להתרשם… שטח מלא סלעים, בעיקר בזלת, ועזוּב מדורי־דורות… אבל בין האבנים, ומתחת, זאת אדמה טובה, וגשם לא חסר שם, והרוחות טובות, יבשות. אפילו שבאמצע היום, בקיץ, די חם, כנראה… ואם מכשירים קצת את הקרקע אפשר לפתוח תלם ארוך ארוך – עד האופק… יש הרגשה של מרחב! "
“מאניטוֹבּה!” קוראת לוסי, נפעמת קימעה, ואיזה ניצנוץ־געגועים ניצת בעיניה, מבעד למשקפיים.
“כן, מאניטובה”, נוהם בועז ועונה אחריה, אירונית.
“זה משהו בקנדה, לא?” מפטיר נון. “טוב, אני לא הייתי שם. את מכּירה, וגם אתה, בועז, ודאי תבקר שם אם תסעו פעם לטייל בקנדה. אני לא יודע אם זה דומה בכלל, אבל יש לי הרגשה שאם זה לא דומה אז זה מזכיר… מזכיר משהו מאמריקה… אמריקה בקנה־מידה יותר אינטימי, יותר אנושי, יותר שלנו”.
“בחייך, בן־אדם!” מחזיר לו אחיו בקוצר־רוח. “אתה אין לך מושג מה זה אמריקה, מה זה ממדים אמריקאים! כדאי שתקח פעם חופשה לחדשיים ממשמר־הגבול שלך ותעשה שם איזה סיור קטן – –”
“אל תכניס לו רעיונות לראש!” מוחה סרח וצוחקת.
“אל תדאגי”, זורק בועז, צוחק אף הוא. “לראש שלו נכנסים רק דברים שהוא רוצה להכניס!”
“מאניטוֹבּה”, טורחת לוסי להבהיר, “זה ים של תבואה. פשוט ים!”
“אני לא בטוח שבּרמה משתלֵם לגַדל תבואה דווקה”, נתלה נון בדבריה, “אבל בדמיוני ראיתי שם עדרים־עדרים של בקר, אולי גם סוסים… רועים כל היום ככה במישור…”
“ואתה, ככה, קאוּבּוֹי?” קוראת לוסי, עיניה שׂוחקות, אך אין צל של ליגלוג בקולה.
“יַאללה, אבא!” מתלהט אבשלום, היושב לימין נון, מַטה גופו לעבר אביו וטוֹפח בידו על ברכּיו של זה. “אני בא אִתך!”
“אני גם!” עונה־צוחק אחריו יוּבל, בנו של בועז.
“ואני מה?” מפטירה סרח, בריטוּן מעוּשׂה.
“יש לכם כבר גרעין של מושב!” צוהל יהושע.
“ואתה יודע, בועז?” ממשיך נון. “אני אגיד לך עוד משהו… אני, לוּ זה היה תלוי בי, הייתי פותח את הגולן להתיישבות – אבל לכל מי שרוצה לנסות… מי שיצליח, יצליח – מי שישבור את הראש, ישבור את הראש!… וזה כולל גם צעירים דרוזים, למשל. מן הגליל או מהכרמל. שמעתי שמתארגנות אצלם כבר כמה קבוצות של צעירים בכּפרים שמתכּוננים לפנות בבקשה בענין זה לגורמים המוסמכים, כמו שאומרים… יש גם כאלה שיש להם קרובים במג’דל־שמס או במַסעדה, וזה יכול להיות פשוט מין איחוד־משפחות כזה – אבל לא על חשבון השטח של החקלאים שכּבר גרים שם, כמובן… אפילו כמה מאלה שאני מכיר אצלי במשמר־הגבול היו ברצון עוברים לנסות שם את מזלם, בחיים האזרחיים”.
“נון, נון, איפה אתה חי?!” מתריס אחיו כנגדו. “לפעמים אתה כל־כך נאיבי שזה מייאש!”
“מה יש? מה כל־כך נורא במה שאבא אומר?” מוחה יהושע.
“אין בזה שום דבר נורא. זה רק נורא לא־מציאותי”, משיב בועז, בוֹטה והגיוני. “כן, כן, אני אגיד לך למה! אז ככה: קודם־כל, ‘הגורמים המוסמכים’, כמו שהוא אומר… אם ירשו לכל מי שרוצה לנסות שיתיישב שם, אז הם כבר לא יהיו ‘מוסמכים’ ולא יהיו אפילו ‘גורמים’ בכלל… אז מישהו מתאר לעצמו בכלל שהם יוותרו על כל המעמד שלהם רק מפני שרב־פַקד חצור ממשמר־הגבול פיתח לו איזו תיאוריה בענין הזה?… לא, אני בהחלט רציני, ואני יודע על מה אני מדבּר… מזמן שאני עומד על הרגליים אני מכיר את ‘הגורמים’ האלה!… ושעוד יזמינו דרוזים או צ’רקסים או תוּרכּמנים או סוּדאנים להתיישב שם – –”
“אני לא דיבּרתי על סוּדאנים או תורכּמנים”, מתקן נון בקפידה.
“אני יודע… אני רק ממשיך קצת לפי הקו שלך… אם הם בכלל יציעו פעם למישהו להכניס שם רגל – אם יִקרה איזה נס ויחליטו שמרשים להיכּנס לשטח – אז זה יהיה רק לגרעינים של תנועות־ההתיישבות: הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הדתי, הקיבוץ הארצי, תנועת המושבים, וכך הלאה… אנו מכירים את הרשימה!… אולי – אני אומר: אולי – אפילו לצעירים מן המושבות, במסגרת של התאחדות האיכרים או האיחוד החקלאי… זה המקסימום שאני יכול להעלות על דעתי… אז תגיד לי, בבקשה: אתה שמעת פעם על הקיבוץ־הדרוזי־המאוחד, או על תנועת־המושבים־הדרוזיים?!”
“אבל הרי זה בדיוק מה שאני רוצה: שפּעם אחת ישבּרו את הכּלים ויִפתחו משׂחק חדש, חפשי!”
“איפה אתה חי, בן־אדם? אתה נפלת מהירח? אתה חושב שאם צה”ל שבר בששה ימים את כל הכּלים במזרח התיכון אז זה אומר שמדינת־ישראל תשבּור את כל המסגרות שהיא בנתה או שעליהן היא עומדת? למה שפתאום יפסיקו לחלק תקציבים ולשלוט בהם על כל מי שמזיז יד ורגל בתוך המדינה הזאת? איפה כאן ההגיון?… רגע, אני עוד לא גמרתי!… וחוץ מזה, יש דבר עוד יותר חשוב: הפּוליטיקה הגבוהה, זאת של המעצמות הגדולות. כן, כן! נכון שהאמריקאים מחייכים אלינו עכשיו ונותנים לנו מחמאות. הם בוודאי הרוויחו מהנצחון שלנו, ובלי לשלם אפילו בטיפה אחת של דם משלהם. עכשיו הם כאילו יושבים בראש השולחן ויכולים לחלק את הקלפים. אבל המשחק שלהם זה לא עם ישראל אלא עם הרוסים, ולרוסים הם יכולים עכשיו לשלם בקלפים שלנו!… אתה אולי שׂמת לב שהרוסים וכל הגוש שלהם ניתקו את היחסים אִתנו, אבל מתי הם ניתקו? לא כאשר הגענו לתעלה, ולא כאשר זרקנו מפה את הירדנים, אלא רק ברגע שטיפסנו לרמה וגירשנו את הסורי מן הגולן! בדיוק כך! אז זה אומר שהאינטרס שלהם בסוריה הוא הדבר החשוב להם פה ביותר, ועל הקלף של הגולן הם יתעקשו יותר מאשר על כל דבר אחר – ולכן האמריקאים לא יַרשו שום שינוי ממשי, אזרחי, בשטח הרמה, ואם הם לא יַרשו אז מדינת־ישראל לא תזיז שם אפילו אבן אחת בשטח ובשום־אופן לא תתן לנוּן חצוֹר לפתוח שם תלם, ארוך או קצר, או לגדל שם פרות וסוסים – אפילו שאבא שלו כבר אולי חלם לעשות את זה!"
“נון, אני מזגתי לך תה, אז תשתה! זה מתקרר”, מפצירה סרח.
“כן, מיד… אבל תבין, בועז, שבּדיוק פה הטעוּת בהגיון שלך!… הצרה שאצלנו עוד לא תופסים איזה דבר גדול קרה לנו, שמעכשיו אנחנו לא סתם איזו מדינה קטנה ונפחדת של חלוצים וקבצנים במזרח התיכון, אלא שמרגע שאנו יושבים על התעלה ועל הירדן ועל הרמה, במרחק שעתיים מדמשק, עם חיל־האוויר הכי טוב באיזור ועם הצבא הכי חזק באיזור, כל המעמד שלנו בעולם הוא אחר, ואנחנו יכולים להכתיב את התנאים גם למלחמה וגם לשלום – וגם למשא־ומתן בין הרוסים והאמריקאים!”
“כך אתה אומר!” נוהם בועז נהימה של ביטול.
“ודאי שאני אומר… ואני אומר גם שאין לנו מה לפחד עכשיו לא מלחצים ולא מאיומים מבּחוץ, אבל אם יש דבר שמפחיד אותי מאד זה לחצים ופחדים מבּפנים. כי העם הזה שלנו רגיל למכּות ולכשלונות, והוא למד להסתגל להם ולהסתדר אִתם, ויכול להיות שבשבילו הרבה יותר קשה ומסובך להסתגל למצב של הצלחה ונצחון… יש לו חכמה של מסכּנוּת, אבל לא חכמה של מנצחים!… אתה אולי שׂמת לב שמדינת־ישראל לא ערכה שום מִצעד־נצחון צבאי ולא חגגה באופן רשמי את הנצחון, כי זה ‘לא יפה’ לשׂמוח על נצחון, אתה מבין?! כמובן, מוצאים תמיד איזה פסוק מהתנ”ך בשביל לנמק את זה, אבל בתנ“ך, אם רוצים, אפשר למצוא גם פסוקים אחרים לגמרי… אז כל מיני פזמונאים כותבים לנו שירי־נצחון, וכולם רצים לראות את הכותל המערבי, ואת ‘ירושלים של זהב, ושל נחושת, ושל אור’ משמיעים בראדיו יומם ולילה – אבל אף אחד לא דואג להחדיר בעם הזה את ההרגשה שהוא זכה באחד הנצחונות הכי מדהימים בהיסטוריה, שהנצחון הזה מגיע לו, שהוא עם חזק וגדול, ושהכוח שלו נותן לו אפשרות וזכות – וחובה! – לעשות כל מיני דברים שלא עלו על דעתו קודם”.
נון מסיים דבריו בהלמוּת אגרוף על השולחן, ומרכין ראשו אל כוס התה המוצבת לפניו.
עכשיו בא תורה של סרח להתערב בוויכוח, מבּחינתה האישית שלה: “תגיד לי”, היא אומרת, “הענין הזה של חוה בגולן, מתי זה צץ לך בראש? אני חושבת שגם לי יש איזו דעה בזה – כלומר, אם אתה רוצה שאני אבוא אִתך… אם לא, אז בבקשה, זה כבר ענין אחר! – אבל אני קצת מתפלאה שאני שומעת על זה ממך עכשיו בפעם הראשונה… ואני אגיד לך את האמת – –”
“רגע, רגע!” קוטע אותה נון בחיוך, “אם לא דיברנו על זה קודם, הסיבה היא שרק עכשיו זה ממש התגבש אצלי… את יודעת איך הפרי מתעגל ומבשיל עד שפתאום הוא נושר – וזהו!”
“פתאום זה נשר לך מהפּה”, מחקה אותו סרח, שניכּר בה שכבר היא מפויסת־למחצה, “אז תשמע, בכל־אופן! אני לא יודעת באיזו מידה זה רציני, ובאיזו מידה זה יהיה בכלל בר־ביצוע – אם ביחס לעתיד של הגולן הצדק עם בועז או אִתך – אבל אני יודעת שזה לא צחוק לקום כל עשר שנים ולהתחיל הכל מחדש… קודם בינוּב, עם ההורים, ואחר־כך יום אחד לעבור הנה למושבה ולגדל פה את הילדים ולבנות משק, ואחרי איזה עשר או אחת־עשרה שנים, בגיל שלנו, שוב לארוז את המטלטלים ולעזוב הכל וללכת לגור באיזה ג’יהנום עם עגלים וסייחים…”
“הג’יהנום הזה נמצא בסך־הכל במרחק שעה או שעתיים נסיעה מכאן”, צוחק נון.
“ועד שזה יהיה מעשי, אמא”, מוסיף יהושע, “גם אהוד כבר יהיה בצבא, אני מתאר לי, ואת אבשלום אפשר לשלוח ללמוד במוסד עם פנימיה, כמו שאני למדתי… והתנאים כיום, אחרי הכל, זה לא מה שהיה בזמן שסבא יחיאל בא עם סבתא יוכבד להתיישב בגליל”.
“אולי גם אתה כבר מועמד לעסק הזה?” מטיחה בו אמו, נותנת בו מבט בוחן.
“טוב, עד שאתם תחליטו”, אומרת לוסי וקמה ממקומה, “אני צריכה לחזור הביתה, כי הילדה עלולה עכשיו כל רגע להתעורר… בוא נלך, עודד”, היא אומרת לבנה הקטן ומושיטה לו יד. ואל בועז: “אתה רוצה להישאר, או שאתה בא אִתי?”
“אני בא”, הוא נענה לה ומסיט כיסאו לאחור. “הבנות שלי יכולות להישאר, אם הן רוצות, אבל יוּבל”, הוא פונה אל הנער, “אתה בא אִתנו! קדימה!”
“אני גם הולכת”, אומרת נירה, נוטלת עוד שזיף אחד מן הצלחת שלידה, ועוקרת רגליה.
“נכין לכם איזו תיבה פירות שתקחו אִתכם”, אומר בועז בכעין ברכת־פרידה ליהושע ולנורית. “אתם חוזרים עוד הערב, נכון? אז תיכּנסו קודם אלינו, בסדר?”
“אביב!” אומרת זהבה לבעלה, “אני ארד בינתיים עם סרח למטבח ואעזור לה קצת לעשות שם סדר… זיוה”, היא פונה אל האחיינית שנותרה עמהם, “אולי תבואי אִתי גם־כן?… אביגיל, אַת תתחילי לאסוף פה את הכלים!”
“עוד מעט”, משיבה זיוה, “כן, אני תיכף אבוא”, ואילו אביגיל קמה ממקומה ומתחילה במלאכה בשתיקה.
“מה יש למהר כל־כך?” מוחה סרח בשׂפה רפה.
“יותר טוב להיפטר מזה מוקדם… כבר מתחילים לבוא זבובים, אַת לא רואה?” מחזירה לה גיסתה וגוררת אותה עמה בחוזק־יד צחקני.
“נון!” נשמע שוב, במפתיע, קולו של בועז, שכּמו נמלך בדעתו או זכַר משהו חשוב ולפיכך חזר ועלה במדרגות. “רציתי, בכל־אופן, בקשר לענין שדיברנו עליו… אם במקרה אתה תצדק… הרי בחיים הכל יכול להיות… אז שתדע לך”, והוא קרֵב לאִטוֹ אל מקום מושבו של נון, “שאם זה יהיה בשֵל לביצוע, אני אֶתן כתף. ואני לא צריך לומר לך שבּבהמות אני מתמצא, לפחות כמוך!” ובחיוך ערמומי הוא מוסיף: “ואני בכוונה עליתי לומר את זה במעמד עדים, כדי שלא אוּכל אחר־כך לטעון שלא היו דברים מעולם, חה־חה – –”
“בועז!” ממלמל נון, שקם בכבדוּת ממקומו, ותפס בידו של אחיו והריהו לוחץ אותה בשתי ידיו, “ממש הפתעת אותי עכשיו”, ואחר־כך, כמתחזק, הוא מוסיף: “אני לא יודע מה לומר לך!”
“אבא! אתה נהדר!” קופצת אליו זיוה בתו, שעד כה ראתה להשתהוֹת בחדר, והיא מטבּיעה נשיקה נרגשת בלחיוֹ.
“ואללה, בועז!” מריע אביב רוכמן ממקומו, בעברו השני של השולחן, “עלית בעיני!”
ובועז עצמו, סמוּק מקוֹרת־רוח וגם ממבוכה קלה, תולש ידו מכּפּותיו של אחיו ופונה לרדת במדרגות: “זה בסדר, זה בסדר… עוד לא קרה שום דבר… לא צריכים לעשות מזה ענין גדול”, ואת בתו הוא מושך אחריו וכמו נוזף בה דרך־חיבּה: “תרדי לעזור למַטה… אין לך מה לעשות פה!” ואל יהושע: “העיקר הבּריאוּת, נכון?… ושלא תשכּחו להיכּנס לפני שתסעו בחזרה!”
“תשמע!” לוֹאט נון כמו לנפשו, עם שהוא חוזר ומתיישב, שעוּן על גב כיסאו, ועדיין סברוֹ אומר תדהמה.
“זה ממש גילוי!” מתלהב יהושע. “אני אף פעם לא ראיתי את הדוד שלי כך”. והוא מניח כפו על כפה של נורית ואומר אליה, כמסביר: “את לא יודעת מה ראית פה, נורית! זה כאילו לא אותו בן־אדם!”
“אולי זה סימן שבּכל־זאת”, היא מנסה לתרץ, “יש לאבא שלך איזו השפעה עליו”.
אבל נון, שהתעשת בינתיים, ממהר לשפוך עליהם צוננים: “אני חושב”, הוא אומר, “שזה אולי סימן שבּוֹעז מתחיל להזדקן”.
“עזוֹב שטויות!” מרעים אביב רוכמן בקולו. “יכול רק להיות שהוא כל־כך בטוח שלא ייצא מזה שום דבר עד שהוא מרשה לעצמו לעשות ג’סטה כזאת!”
“עזוֹב, בחייך!” טוען יהושע כנגדו. “אף אחד לא ציפּה לשום דבר כזה מצדו, ואף אחד לא מכריח אותו!”
“בועז פשוט בן־אדם טוב”, מחווה אהוד את דעתו, ובבת־צחוק הוא מוסיף: “רק לא נותנים לו הזדמנות להראות את זה”.
“יכול להיות”, הוגה נורית, משתוחחת לתת עיניה ביהושע, מן הצד, כמעמיקה לחשוב, “שזאת האמת הפשוטה, ואנחנו מסרבים לקבל אותה בפשטות כזאת…”
“אבא שלי אדם טוב”, אומרת נירה כהוֹזה ופונה אף היא לרדת, לחלוּחית חשוּדה בעיניה, “אבל לא מכירים אותו… לא מבינים אותו”.
שתיקה יורדת על השולחן ועל המסובּים.
“אולי”, מציעה נורית, הססנית, כמו להפיג איזו מבוכה, “כדאי שגם אני אתן יד למטה, במטבח – –”
“שבי בשקט”, מחייך אליה יהושע, מניח כף על ברכּה. “חצי תריסר נשים עוזרות שם לאמא שלי, וכולן יחד ודאי הן עושות הילוּלה של רכילוּת… את רק תפריעי!”
ואילו אביב רוכמן מבליע פיהוק של שׂוֹבע, מניף מפּית להבריח זבוב או שנים שנטפלו אליו, וכמתוך שיעמום הוא קורא אל בתו, שנשארה יושבת מולו, בצדו הימני של השולחן: “בואי, זמירה, בואי, תשבי פה על־יד אבא שלך… למה? כי אני רוצה לאכול אותך! מה זאת אומרת ‘למה’?!”
הילדה קמה להתיישב ליד אביה, ואגב כך, בלי להעלות כל בת־צחוק על פניה, היא סונטת בו: “אתה דווקה נראה לי שׂבע כהוגן… אחרי ארוחה כזאת!”
“מה אתה אומר עליה, נון?” קורא אביב רוכמן, מדוּשן־עונג, תוך שהוא טופח לילדה על עכּוזה. “למדה לפתוח את הפּה, הה?”
נון שׂוחק אליו, אך אינו משיב דבר. כנגד זה הוא פונה אל בכורו ואומר: “אתה לא עייף קצת? תגיד את האמת!… אם אתה רוצה, אתם יכולים שניכם לרדת לחדר שלך לנוח! מה דעתכם?”
“לא, אין לי חשק”, נענית נורית. “נעים פה על הגג”. ואל יהושע: “מה אתה אומר?”
“אני מעדיף להישאר פה”, הוא משיב. “אבל אם את עייפה, אז בבקשה – –”
“תגיד, יהושע”, קורא אביב רוכמן, “אמרו לךָ כבר מתי אתה משתחרר מבית־החולים?”
“למעשה, אני כבר משוחרר”, עונה הבחור. “בשבוע הקרוב, אני לא יודע בדיוק באיזה יום, יעבירו אותי למין בית־מרגוע כזה, עם קצת טיפול שיקומי… פיזיותראפיה, דברים כאלה… ואני מניח ששבוע־שבועיים אחרי זה אני חוזר ליחידה שלי”.
“בחייך?” זוקף אביב רוכמן גבּותיו בתמיהה.
“לא רק אתה מתפלא”, מתנדבת נורית להבהיר, בנעימה אפוטרופסית. “אתה יודע”, היא פונה אל נון, “אתמול, כשבאתי לקחת אותו מבית־החולים, אני דיברתי עם הרופא שניתח אותו… בן־אדם מקסים!… מנתח מדרום־אפריקה, משהו יוצא מן הכלל!… אז הוא אמר לי בעצמו שהם לא תופסים איך הוא הבריא כל־כך מהר… לפי כל מה שידוע ברפואה זה היה צריך להימשך חדשים עד שהוא יבריא, והנה עברו שבועיים והאיש התחיל ללכת… בלי קבּיים, בלי שום דבר, רק להיעזר במקל, וגם זה בפירוש לזמן קצר מאד… אני לא יודעת אם זה מזל או שהוא פשוט כל־כך בריא ביסודו – –”
“פלא רפואי!” מלגלג יהושע. “אבא שלי אולי יגיד שזה בזכות שמן־הזית שהיינו שותים כשהיינו קטנים”.
“אל תצחק!” צוחק נון.
“ואחרי זה אתה פשוט חוזר להיות מ”מ, באותה היחידה שהיית?" מוסיף הדוד רוכמן להתעניין.
“אני מתאר לעצמי”, משיב יהושע. “עד השיחרור. ויכול להיות שיציעו לי לחתום עוד שנה קבע, ואז, אם אני אסכים, מסתבר שישלחו אותי לקורס־מ”פ־שריון. נחיה ונראה!"
“ויש לך חשק לחתום?”
“זה עוד בדיוּן עם החבֵרה שלי”, צוחק יהושע ומסב ראשו אל נורית. “נכון, המפקדת?”
“אפשר לחשוב שהוא יתחשב הרבה בדעתי!” מנידה נורית בראשה, ספקנית.
“ומה העניינים עכשיו במג”ב, אבא?" פונה יהושע אל נון. “הרבה דברים ודאי השתנו אצלכם, מה?”
נון שוהה רגע, ואחר־כך הוא מצודד את כיסאו, מרכיב רגל על רגל ומשיב במין הרחבת־הדעת:
“מעניין, נדמה לי שמג”ב הוא אולי הגוף היחיד במדינת־ישראל שהסתגל בן־לילה למצבים החדשים ונערך לגמרי מחדש… אתה יודע שאני עכשיו רוב הזמן באיזור חברון–בית־לחם, והגדוד שלנו מופקד על בטחון־פנים ושמירת מִתקנים בכל יהודה ושומרון. וזה פועל כאילו בזה התעסקנו מאז ומתמיד!… אני פשוט גאה באנשים שלי!… הכל, כמובן, בתיאום עם צה“ל והמימשל הצבאי, ועם המשטרה הכחולה, ועם שירות־הבּטחון וכל מי שאתה רוצה – אבל היעילות וההתמצאות והמשמעת, כל זה בהחלט לשבחו של מג”ב, שמבּחינת הרכּב ומבנה ונסיון הוא באמת מתאים למשׂימות החדשות כמו כפפה ליד… ומגיע כל הכבוד למי שידע ברגע הנכון להסב את החיִל הזה לתפקיד שהוא באמת טבעי בשבילו".
“אז בשבילך זה צריך להיות משהו מרתק, לא?” מעירה נורית.
“לא סתם מרתק”, הוא נענה בהתעוררות, בשטף־דיבור המעורר תמהון אצל שומעיו. “זה ממש הרגשה שאתה רוכב על גל של היסטוריה… יש לך חלק באיזו התרחשות בעלת משמעות עצומה…” ובהנמכת־קול הוא מתקן: “שיכולה להיות לה משמעות עצומה, אם שם למעלה באמת יבינו במה מדובּר…”
“אתה מדבּר בחידוֹת”, נכנס גיסו לתוך דבריו, קצר־רוח אך סקרן. “מה אתה מתכוון בזה?”
“תשמע!” הוא משיב, מצמיד את אצבעות שתי ידיו. “חלק גדול מהעבודה שלי עכשיו זה להכיר את האוכלוסיה המקומית – מן המכובּדים ביותר עד המפוקפקים ביותר… זה שׂיחות וּפגישות והזמנות וארוחות, וגם חקירות ומעקבים, הכל ביחד… והאנשים, כמובן, עדיין מוּכּים הלם: לא תופסים מה קרה, ואיך קרה, ואיך צריך להתנהג עם בעל־הבית החדש, שהוא בעצמו לא תמיד יודע להתנהג כמו בעל־בית, ובהרבה מקרים הוא אפילו מופיע כמו אחד שמתנצל בכלל שנכנס בטעות לבית שלא שייך לו… אנו מכירים את המנטאליוּת הזאת הרכרוכית… ושלא תביני אותי לא נכון, נורית: אני האחרון שיטען שבעל־בית צריך להסתובב כל הזמן עם שוט ביד, וּלאיים, ולהפיל פחד! אבל בעל־בית, בייחוד במזרח, צריך להפגין גם אחריות וגם שליטה: למלא חובות, אבל גם לעמוד על מה שמגיע לו; לתת כבוד במקום שצריך, אבל תמיד גם לדרוש את הכבוד ולהתנהג בצורה מכובדת… אז מה שאני רציתי לומר הוא, קודם־כל, שבּתוך כל המבוכה ואבדן־העצות יש גם בפירוש ציפיה גדולה, ונכונות גדולה לאיזה שינוי גדול ויסודי, וצמאון גדול, הייתי אומר, לאיזו בשׂוֹרה גואלת, אם להשתמש במלים מפוצצות, שאני לא רגיל להן… בכלל”, הוא מוסיף כמבליע, “אמרו לי כבר שמאז המלחמה נעשיתי דבּרן גדול, עד כדי כך שאנשים כבר לא מאמינים שאני אותו בן־אדם… גם אַת מוצאת כך, נורית?”
“מה, שנעשית דבּרן?” היא נענית, בחיוך של מבוכה. “אני לא יודעת… אבל אני אגיד לך משהו: בימים הקשים היתה הרגשה שהדבּרנים הגדולים נעשו כאלה שתקנים עד שעכשיו טוב לשמוע שתקנים שנעשו דבּרנים”.
“ואללה, יפה אמרה!” מגיב אביב רוכמן, מפתל את קצה שׂפמו.
“בכל־אופן”, ממשיכה נורית, “זה נורא מעניין, מה שאתה מספר… אנחנו הרי בעצם יודעים מעט מאד על כל זה… וכאשר שומעים את הדברים האלה מאיש מוסמך, שחי אותם יום־יום, זה באמת מעורר מחשבות!”
“אני אספּר לכם סיפור קטן”, ננער נון וממשיך, “שאני חושב שמקוּפל בו הרבה… ובכן, ביום שעלו לרמה עוד הספקנו לספוג הפגזה סורית קטנה על הבסיס שלנו – אני לא יודע אם זה היה בטעות או בכוונה – ולמחרת, בשבת, קיבלתי פקודה לקחת כמה אנשים ולקפוץ לסיור ראשון לג’נין. קרוב לכּניסה לעיר עמד פלאח אחד מבוגר בצד הכּביש והרים מקל שעליו מטפחת לבנה של כניעה, ורצה לקבל טרמפּ. כשהוא ראה אותנו הוא קצת נבהל, והתבלבל – לא לרֶכֶב כזה הוא התכוון – אבל אני שאלתי אותו אם הוא רוצה העירה, והזמנתי אותו להיכנס. אבל לפני שייכּנס, שאלתי אותו: ‘אתה מה?’ והוא חשב רגע ואמר: ‘ירדני!’ ואחר־כך חשב עוד רגע ואמר: ‘יַעני, פלשתיני!’ ובסוף חשב עוד רגע אחד ואמר ‘יַעני, ישׂראילי!’… בתוך רבע דקה הוא החליף שלש זהויות, ומכיון שראה שבעל־הבית שלפניו הוא ישׂראלי, הוא נחת והתיישב על הזהות הישׂראלית!… ובצורה זאת או אחרת אני ראיתי אחר־כך איך זה קורה שוב ושוב, המון פעמים”.
“עזוֹב, נון!” קורא גיסו לעומתו, “אתה באמת נאיבי, אני רואה, כמו שבועז אמר! לך צריכים עוד לספר שאצל ערבים זה אחד־בלב־ואחד־בפּה? אם הוא קיבל את המכה, אז מה אתה רוצה, שהוא לא ינשק את המגלב? בטח ינשק! אצלם זה הרי בדם, באופי שלהם!… עד שאתה תהפוך את הגב, ואז תרגיש את הסכין – –”
“אם אני נאיבי, אז אתה באנאלי!” מתרעם נון. “את החכמה הזאת אני שומע מזמן שאני זוכר את עצמי, והיא לא מוליכה לשום מקום. הערבי הוא דו־פרצופי, מספרים לנו תמיד. אז מה? והאנגלי לא היה כזה? והצרפתי, והיווני, והיפאני לא כזה? והרוסי, עם כל הנשמה הפתוחה והגדולה שלו, לא כזה? אולי זה לא יפה לומר, אבל אני חושב שגם אנו הישראלים כאלה, ושאפילו ‘האדם־באשר־הוא־אדם’ הוא אחד־בפּה־ואחד־בלב. אנחנו מתנהגים ביושר – לא כולנו, כמובן – אם אנו יכולים, וכמה שאנו יכולים, כל זמן שזה לא מסוכן או לא מזיק לנו; אבל ברגע שהאינטרס יכתיב לנו לתקוע סכין בגב, אנו נעשה את זה, ואם אנו דו־פרצופיים לתיאבון, כמו שאומרים, אז אנו אפילו נוריד דמעה בזמן שנעשה את זה, או שנַכּה על־חטא מיד אחרי־כן – אבל אנו נעשה את זה!… אצל אנשים שהתרגלו הרבה דורות להיות משועבדים ומדוכאים ומוכּים, ושבּכל דור או שניִם הצטרכו להסתגל לאדונים חדשים, אצלם דו־הפרצופיוּת הזאת, כמו שאנו אוהבים לקרוא לה, היא פשוט יותר מושרשת, יותר ‘טבעית’, היא נעשתה חלק מן ההתנהגות המוסכמת של הפרט ושל הכלל. ואני אומר אפילו יותר מזה: כאשר ישו הנוצרי, הצדיק הגדול הזה, אמר ‘תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את אשר לאלוהים’, אז זה היה שׂיא של דו־פרצוּפיוּת, והוא אמר את זה מפני שהוא חי בתוך חברה שאצלה האחד־בפּה־ואחד־בלב כבר היה מושרש עמוק־עמוק, היה כבר כמעט עקרון של חיים!”
“יא חבּיבּי!” מתבּדח רוכמן, ויש קורטוֹב של התפעלות בקולו, “נתנו לך כוסית, ואתה מחזיר חבית!”
סרח וזהבה חוזרות ועולות אל הגג. כבר כילו את מלאכתן. סרח חוששת שהנה השמש מתחילה כבר לחמם יותר מדי, אבל המסובים אינם מתרשמים, ואילו זהבה שואלת את בעלה אם אינו סבור שכבר הגיעה שעתם לחזור לביתם ולנוח מעט.
“לכי, אם את רוצה, וּקחי אתך את זמירה גם־כן… אני עוד נשאר קצת… אם זכינו פעם שנון יפתח את הפה עלַא־טוּל, אז אני לא רוצה להפסיד את ההזדמנות!”
“מה, באמת? מה קרה לו? מה קרה לכם?” תוהה זהבה.
“שבי, אמא, שבי”, משדל אותה אבישי. “זה די מעניין”.
וכך היא נאנחת אפוא, וחוזרת ומתיישבת ליד בנה, וסרח מתיישבת אף היא, בין גיסתה ובין אהוד, ומעבירה יד לוטפת על שׂערו של בנה, היושב מגוּבּן וקשוּב, תומך סנטרו בשני אגרופיו.
“כן, שלא אשכח”, מתעוררת סרח ופונה אל בעלה, “היה טלפון מהחבר שלנו, שפיק”.
“שפיק מנצוּר?” שואל נון. “מה הוא רצה?”
“בדיוק. פַקד שפיק מנצוּר. הוא כנראה דיבר מרחוק, או שהקו לא היה בסדר. בכל־אופן, הוא ידע כנראה שיהושע צריך להגיע, נכון?… אז הוא רצה לדעת מה שלומו, ועד מתי הוא יישאר בבּית, ועד מתי יהיה מאושפז… יכול להיות שהתכּוון לבוא לבקר, אבל אמרתי לו שבּערב יהושע כבר נוסע… בכל־אופן, ביקש למסור הרבה ברכות ואיחולים, וזהו!”
“נחמד מצדו”, אומר יהושע.
“זה מזכיר לי: שפיק מנצור היה אִתי בסיור ההוא שסידרו לנו ברמה”, מצטחק נון. “והנה, כשהגענו למג’דל־שמס, והיה לנו שם קצת זמן פנוי להסתובב, הוא שאל על איזה בן־דוד של בן־דוד שיש לו שם בכּפר, וכך יצא שביקרנו אצלו, שנינו יחד… גבר דשן ובריא כזה, עם שפם דרוזי דשן ובריא… קיבל אותנו יפה – קפה והכל – וכשאני שאלתי אותו מה יהיה בעתיד, לפי דעתו, אז במקום לענות לי ישר מה דעתו, אם יש לו דעה בכלל, הוא רק התלונן, בקול־בוכים כזה ממש: ‘למה לא המשכתם עד דמשק? בסך־הכל ענין של שעתיים בטנק!’ אני זוכר איך הוא אמר: ‘סאעתיין דבּאבּה’ – שעתיים־טנק! אז אביב שלנו יכול לצחוק, או לומר שגם זה דו־פרצופי, אבל אם מנסים לנתח את זה, אז הוא בעצם הסביר בזה מדוע הוא, ואולי כל הדרוזים ברמה, מוכרחים להיות דו־פרצופיים ביחס אלינו: כי העובדה שאנו נעצרנו, ולא יכולנו, או לא רצינו, להמשיך ‘עוד שעתיים’ עד דמשק ולהפיל שם את השלטון ולעשות סדר חדש בכל סוריה – ובזה כאילו השארנו למעשה אפשרות פתוחה להחזיר את השטח עם התושבים לשלטון סורי – העובדה הזאת תאלץ גם אותם להשאיר את הדלת ואת הלב פתוחים קצת לדמשק. זאת אומרת, שהם לא יוכלו לגלות אותה נאמנות לישראל שיכלו לגלות הדרוזים ‘שלנו’ פה בגליל… חכמת־חיים, פשוט מאד! חכמת־חיים של עדה שלמדה להחזיק מעמד בסביבה מסוכנת, ובתנאים קשים, ולהישאר נאמנה לעצמה, במשך קרוב לאלף שנה – בציפּרניים שלופות, ובגאוה, אבל גם, בלי שום ספק, ב’דו־פרצופיות'!”
“ולתוך הפּקעת הזאת אתה רוצה להכניס את עצמך ואת אשתך, ולחתום שם קבע!” נושאת סרח תלונתה, מגלגלת עיניה לשמיים.
נון קם ועומד על רגליו, מקיף בשתיקה את מעקה הגג ומציץ למטה. “בקיץ הבא”, הוא זורק לאשתו, “הגפן כבר תכסה לנו פה את הסככה, מה? זה יהיה ממש יופי! נכניס כאן חשמל, ואפשר יהיה סוף־סוף לשבת למעלה וליהנות גם בלילות, כל הקיץ. וגם בחורף, בימים יפים”.
“איזה תענוג!” מתרונן אהוד.
“אז נון יוכל להרגיש ממש כאילו שהוא גר בפקיעין או בבית־ג’ן”, מסבירה סרח, בליגלוג של חיבּה.
“מה רע בזה?” נחלץ אבשלום, בן־הזקונים, להגנתו.
“אני כבר רואה את זה בדמיוני”, מוסיפה נורית את תרומתה. “מקסים! נכון, יהושע?”
והלז מניע בראשו לאות הסכמה וקורת־רוח, בעוד נון חוזר ומתיישב על כיסאו בהרווחה, וחוזר לגלגל בלשונו, כמי שדברים הרבה נערמו בקרבּו והם מבקשים פורקן.
“השאיפה להזדהוֹת עם המנצח, עם המצליח – זה דבר עצום… ואצלנו לא מבינים. גם את זה לא מבינים, כי אין חושים פוליטיים. יש ניתוחים וניסוחים, ותיכנונים ונידנודים, אבל חושים אין. ובעצם, איך אתה יכול לחוש ולתפוס הזדהוּת של אחרים עם הנצחון שלך בזמן שאתה עצמך לא כל־כך מזדהה עם הנצחון, ובנפשך אתה מסתייג ממנו – או שאתה מציג אותו, בראש־וראשונה, כאיזה נס של הצלה גדולה מחורבן גדול. הרי גם את הנצחונות בארבעים־ושמונה הציגו כאיזו שורה של נסים ונפלאות!… אבל לוּ באמת היה הענין נגמר הפּעם, משום־מה, באיזה חורבן שמֵן וטוב, אז היינו רואים מה זה הזדהוּת! אוֹהוֹ, הם היו עושים פסטיבל־בכי עולמי, מפה עד קַמצַ’טקה! משהו שעוד לא ראו כמוהו בהיסטוריה! קודם, שוֹאה בכל אירופה, ואחר־כך, כעבור פחות מדור אחד, שוֹאה בארץ־הקודש – זה בשבילם עצם שמֵנה למצוץ אותה עוד אלף או אלפיים שנה. זאת אומרת, בשביל ‘שארית הפליטה’. בזה הם מומחים!”
“דח’ילךּ, נון!” תוהה אביב רוכמן. “מי זה ה’הם' שעליהם אתה מדבר?”
“אתה יודע יפה מאד”, משיב נון, כובש ריתחתו. “ואם אתה לא יודע, אז אתה באמת חי על הירח… ‘הם’ זה כל אלה שסוחבים אִתם את הגיבּנת של הגלוּת – לא תמיד על הגב, אבל תמיד ‘בלבב־פנימה’! כל אלה שמטפטפים לנו פנימה בלי הפסק, לנו ולילדים שלנו, את הרקבון הלח והמתקתק של הפּחדים והגעגועים והתפילות והתסביכים והסיכסוכים שהביאו אִתם מהגיטו שלהם… אז אני יכול להבין שזה חלק מהמטען שהם הביאו אִתם, שהם לא מסוגלים להשתחרר מזה בעצמם… אני לא מטומטם… אני מוכן אפילו להסכים שהם גם הביאו כמה דברים טובים במטען שלהם, אם גם לא כל־כך הרבה כמו שהם טוענים… אבל אני בשום־אופן לא מוכן להסכים שהמטען שלהם יהיה בסיס לחיים של מדינה, של ריבונות, של שלטון… שהמטען שלהם יקבע לנו לדורות את האופי של הפוליטיקה, ושל המשטר, ושל החינוך, ושל היחסים שלנו עם העולם, ושל האידיאולוגיה הרשמית, ושל ההתיישבות והכלכלה? שאנחנו נסתובב ונראה את הכל, תמיד, במשקפיים שלהם? – זה לא!… כי זה באמת יהיה מרשם בטוח לחורבן…”
“אבל נון!” מוחה זהבה, “אתה פשוט שוכח שהמטען הזה, כמו שאתה אומר, שמר על קיומנו אלפיים שנה!”
“אחותי היקרה!” נסוב אליה נון, “תסלחי לי מאד, אבל אַת סתם חוזרת כמו תקליט שחוּק על דברים ששיננו לך בגן ובבית־הספר – ואַת באמת היית תמיד תלמידה טובה, זה נכון… לא, אני מצטער מאד! אולי זה תפס לגבי המציאות שלהם שם בחוץ־לארץ, התאים לצרכים שלהם שם – אולי כן ואולי לא, גם בזה אני לא בטוח, כמו שאני מתייחס בחשד לכל מה שהם הכניסו לנו לראש – אבל ברור לי שלגבּי המציאוּת שלנו כאן, ולגבי הצרכים של החיים שלנו כאן, זה בכלל לא רלבנטי!”
“עשה לי טובה!” מחמיצה זהבה פנים לעומתו, “אל תביא לי מלים של בית־מרקחת שאני לא מכירה. דבּר אלי עברית!”
“הה, כן”, נענה נון, בדַל־חיוך על שפתיו, “אני רוצה לומר: לא שייך… לא שייך לענין”.
“יש משהו במה שהוא אומר”, מנענע רוכמן בראשו, מהורהר, משיט מבט על סביבו. “אבל נון תמיד היה”, הוא מוסיף בצחוק, “קצת פרא־אדם… מזמן שהוא תקע אבן בראש למורה שלנו, חה־חה!”
“יש פה אנשים”, צוחק נון אל בכורו, “שלעולם לא ישכחו לי את זה”. וּבפנוֹתו אל אשתו, כמי שזכר משהו חשוב והוא בהוּל לא לשכוח: “דרך־אגב, סרח, ביחס לפּקעת ההיא ברמה שאני כאילו רוצה להשליך אותָך לתוכה, כמו שאמרת… אז קרה פה משהו מעניין ביחס לזה, אחרי שאַת ירדת עם כל הבנות למטבח!”
“כן? מה?” תוהה סרח, עיניה נשואות לאיזו נקודה שבחלל.
“ספּר, ספּר לה, יהושע”, הוא דוחק בבנו.
ויהושע, הוא עצמו אחוז השתאוּת מחוּדשת, מספר על בועז שמיהר לשוב ולעלות אל הגג והבטיח מה שהבטיח, “במעמד עדים”.
“לא יאומן!” מודה סרח, משתאה אף היא. “מאד לא מתאים לו”.
“יש עדים!” מריע נון. “אמת, אביב?”
“אמת ויציב”, מאשר הלז. ובתנופת־יד הוא מוסיף, ליתר תוקף: “כולם פה עדים”.
“אז כשתהיה לי שוב שבת פנויה, אולי בעוד שבועיים”, מבטיח נון לאשתו, “אני לוקח אותך לרמה ויחד נבחר איזה שטח מתאים… שטח פה, שטח שם, שיהיה ממה לבחור בסוף… ואחר־כך נתחיל בבּירורים הנחוצים… אל תדאגי, זה בטח לא מהיום למחר… בסדר?”
“גם אני רוצה לראות”, מפציר אבשלום.
“בטח. גם אתה. גם אהוד. ויהושע, אם תהיה לו אפשרות עד אז. מה אתה אומר, יהושע?”
“בהחלט! למה לא? ונורית, אם היא רק תרצה…”
“או שאולי”, מתלהט נון, “נעשה באמת סיור משפחתי. גם בועז יכניס את הילדים לאוטו שלו – הרי הוא כבר כאילו שותף – –”
“לוסי לא תוּכל… עם יוּבל ורוּתי?” מפטירה סרח, מעשית, “מה פתאום!”
“אז יהיה בלי לוסי”, ממשיך נון. “ואביב עם זהבה והילדים, אם הם ירצו… שלוש מכוניות, וזהו!… יכול להיות יופי של טיול!”
“ואתה רוצה שכולנו יחד נקום ונתיישב שם בגולן?” מתריסה זהבה.
“חס ושלום!” מתנער נון. “מה, להפקיר את הגליל לשועלים? לא בא בחשבון!… אבל להתרשם ביחד, לבדוק ביחד, לטכּס עצה – זה כן!”
“ואם זה מסתדר, אתה תעזוב את משמר־הגבול?” מתעניינת נורית.
“לא יודע!… לא מוכרח להיות… אני חושב שאמשיך עד גיל־הפּנסיה… אבל יש עוד זמן לחשוב על זה. העיקר זה לקבל שטח, לתקוע יתד, להביא בהמות בשביל גידול, לבנות בית, מִבנים למשק… משהו פשוט לגמרי, בהתחלה… להעביר את המשפחה בהדרגה – –”
“ולהשאיר שם את סרח לבדה, בישימון ובערבה”, ממלאה אחריו אשתו. “בשלגים ובקור…”
“אשתי המסכנה!” מעמיד נון פנים של חמלה. “רק לא להגזים!… אַת תעברי רק אחרי שהכל יהיה שם מאורגן כמו שצריך – –”
“בעל מצאתי לי!” פונה סרח אל גיסתה כקוֹבלת. “עם בעל־חלומות התחתנתי!”
“ואני”, מחזיר נון ממנו־ובו, “עם בעלת־אוב!”
הכל, לרבות סרח, פורצים בצחוק מידרדר, ואילו רוכמן טופח באגרופו על השולחן ומרעים בקולו:
“וַאללה, זה היה טוב!”
“אוּי”, נאנקת זהבה, “אני מתה מצחוק!… אין משהו לשתות? פתאום אני כל־כך צמאה – –”
“יש סיפוֹן על־ידך”, מציע נון.
“הסוֹדה פושרת כמו…”, מחייך רוכמן וקובע, תוך שהוא ממשש את הסיפוֹן, “אני לא רוצה להגיד כמו מה”.
“אַבשָה!” קוראת סרח לבן־הזקונים שלה, “רוּץ תביא מהמקרר משהו קר לשתות”.
“זה מִספר, האבּא שלך, הה?” נועץ רוכמן עיניו ביהושע. “מספר חזק!”
“אוֹהוֹ!” נענה לו הלז, נושא מבטו אל אביו. ובצחוק הוא מוסיף: “אבל בדרך־כלל הוא לא מַראֶה… זה מספר סמוּי זה!”
אלא שנורית כמו נמנתה־וגמרה להשיב ולהעלות את השיחה מערוצים חמקמקים של ליצנוּת אל מישור של רצינות, ובנעימה של כובד־ראש היא חוזרת ופונה אל נון:
“אני עוד לא בדיוק מבינה מה אתה מתכוון ב’הזדהוּת עם הנצחון. אתה מתכוון למי בדיוק, לערבים? – לנכבּשים, בעצם, או לכּובשים?”
“שאלה טובה!” נענה נון, מַרצין אף הוא. “אני אגיד לך… מה שנוגע לכּובשים, כמו שאַת מנסחת את זה – אלה שנחלו את הנצחון – אז אמנם מלמעלה לא כל־כך נותנים להם הרגשה של בטחון בהישׂג שלהם, אבל בסך־הכל יש להם הרגשה טובה… חוץ מהמשפחות שאיבדו בנים ואבות, בעלים ואחים, אף אחד לא חושב הרבה על המחיר שזה עלה, ומי שלא קיבל הֶלֶם־קרב בעצמו, או שיצא במזל מן האש, כמו יהושע שלנו, גם־כן לא מרגיש שהמאזן לא היה טוב וחיובי… נכון?… מי שהשתחרר חזר מיד להתעסקות שלו, לחנות ולמפעל ולמשק, ולמשפחה, והוא מרגיש שגם מצב־הרוח וגם המצב הכלכלי בכלל לא דומה למה שהיה… לא רק בשבועות של ה’המתנה' אלא גם בשנתיים של המיתון… כבר לא שומעים את הבּדיחות האומללות על האחרון שיכַבּה את האור בשדה־התעופה בלוד וכל השטויות הללו! ולא שומעים על הוויכוח הנורא של בן־גוריון עם אשכול וגולדה מאיר, ודיין ופרס שוב יושבים חזק בפְנים ונגמר הענין של רפ”י, ואפילו אדון בגין נעשה סוף־סוף שר־בלי־תיק ואף אחד כבר לא מקלל אותו, להיפך! כל התוכן של מה שכותבים בעתונים ושומעים בראדיו לא דומה לְמה שהיה קודם. זה אני לא צריך לספר לך, כי אַת ודאי יודעת את זה בתל־אביב יותר טוב ממני בחברון… ומי שנשאר במדים – אלה שבּקבע ובסדיר, והמילואים ה’חיוניים' – יש להם עכשיו הרגשת כוח ובטחון וסיפוק שלא היתה להם כל־כך קודם, וזה נכון, אני מתאר לי, אפילו לגבי אנשי־מילואים שיודעים את האמת שתקופת השירות שלהם בכלל לא תתקצר ושהם יצטרכו עכשיו לתת לא שלושים יום אלא חמישים וששים כל שנה, ואולי לשרת במקומות הרבה יותר רחוקים, ובלי לבוא לעתים כל־כך קרובות הביתה".
נון נוטל אפרסק אחד מקערה שבמרכז השולחן, מבקעוֹ לשניִם ונותן מחציתו אל פיו.
“אבל”, הוא ממשיך תוך כדי בליעה, “אני, למען האמת, לא זה מה שמעניין אותי במיוחד. כי ההזדהוּת הזאת היא צפויה וטבעית ומובנת, וצריך רק לקוות, ולהשתדל, שלא יקלקלו אותה ולא יבזבזו אותה – ויש סכנה כזאת, כמובן… מה שכאילו פחות צפוי ומובן וטבעי זה ההזדהוּת, או שאיפת ההזדהוּת, של אלה שלפי ההגיון שלנו היו צריכים לגלוֹת התמרמרות ושׂנאה, לגלות לא רק במבּטים או במלים אלא במעשים – באבן ופגיון ובאקדח ורימון – או שלפחות היו צריכים להתאבּל וליַלל כל הימים וכל הלילות… אז אני יכול להודיע לכם שהמצב לא בדיוק כזה!… ואני בכלל לא מדבּר על הערבים ‘שלנו’, בנצרת או בטייבּה או בעכו ולוד ושפרעם… אני לא אשכח, אגב, איך באותו יום שקפצנו לג’נין, כמו שסיפרתי קודם, נסעתי אחר־כך בג’יפּ של מג”ב בגליל, מדרום לצפון, פחות או יותר במקביל לרכס של רמת־הגולן, ומדי־פעם ראינו בדרך את השׂריפות וההפצצות בחזית ממול, ושמענו את הרעשים של המטוסים, והכל… אבל לא זה מה שרציתי לספּר… אני פשוט לא אשכּח את הדגלים שהניפו בכּפרים שעברנו בהם – לא דגלים לבנים, חלילה; דגלים של המדינה! – ואת הילדים והנוער, שבכל מקום מחאו לנו כף והרימו אצבעות וקראו ‘יחי’ כאילו סימַלנו בשבילם את הכוח המנצח, ואת מצב־הרוח החגיגי־כמעט שהרגשנו סביבנו – ממש באותן השעות שצה“ל עסק, בדיוק ממול, ברדיפה אחרי הסורים הבורחים ובהשלמת הכיבוש של ‘שטח ערבי’ כביכול. זאת בשבילי ההזדהוּת עם המנצח, שעליה דיברתי קודם”.
“פנטסטי!” ממלמלת נורית. “ומעניין שאף אחד לא סיפר על זה”.
“אבל זה כלום!” ממשיך נון, ביתר הטעמה. “אני רוצה לספר לכם משהו שנוגע כבר ל’שטחים הכבושים', כמו שאומרים עכשיו, כי זה יותר חשוב… ובכן, הזדמן לי לראות את המַטס של חיל־האוויר מעל ירושלים – אתם הרי זוכרים: זה היה כמה ימים אחרי שנגמרה המלחמה – והייתי אז במקרה דווקה על־יד שער־שכם, בבגדים אזרחיים, ככה סתם, ואני לא חושב שבלטתי כעצם זר בתוך ההמון הצפוף של ערבים ירושלמים שעמדו שם והסתכלו במַטס ההוא בהתפעלות – בפירוש כך! ואני עצמי כמעט לא האמנתי למשמע אזני כאשר שמעתי בחור אחד, אולי בן שש־עשרה, קופץ בהתרגשות ומראה לחבר שלו באצבע, ככה בכיוון המטוסים, וצועק: ‘תביט, תביט, הדוֹל תַבַּענא’ – זאת אומרת – ‘אלה שלנו!’… הוא, זאת אומרת, כבר אימץ לו באופן ספונטאני, בלתי־מבוּקר, את חיל־האוויר הישראלי! והוא מביע את זה באופן חופשי, בצעקה, והחבר שלו לא תוקע לו סטירת־לחי בעד זה ולא גוער בו ‘אוּסכּוֹת סאכּת!’ – ואפילו שיגידו לי שיכולה להיות בזה סתם איזו התחכמות, הרי גם זה אומר משהו!… ואם זה לא מספיק, אז כעבור כמה דקות, אחרי שהעסק נגמר והקהל התחיל להתפזר, שמעתי צעיר אחד מצוחצח, אתם יודעים, טיפוס של משׂכּיל ממשפחה טובה, אומר לחבר שלו, קצת בהתרגשות אבל בדרך־אגב: ‘אתה יודע?’ הוא אמר לו, ‘יכול להיות שהמפּלה הזאת היתה לטובה, ובזכות הישראלים אנחנו ניכּנס סוף־סוף למאה העשרים!’… אלה לא דברים שאני ממציא. שמעתי אותם באזניים האלו!”
“בסדר!” פותח יהושע, “אבל מה המסקנה? – –”
“חכּה! אני עוד אגיע לזה… אם מסַפרים סיפורים, אז אני אסַפר לכם עוד אחד… הנה אני מוזמן לאיזו שהיא מסיבה בבית מפואר של אחד מן ה’נכבשים' האלה, על־יד בית־לחם… למסיבה, אני אומר, בימים שבּהם כאילו כל האנשים האלה צריכים להיות באֵבל… ושם מוזמנים זַמר וזַמרת להנעים לנאספים ולשעשע אותם. בעלי־הבית אמנם נוצרים, אבל הזַמרים מוסלמים… איך אני יודע? פשוט, לפי השמות… חשבתי: מין זמרי־חתונות כאלה – אף־על־פי שגם בהם אין מה לזלזל – אבל מתברר שאלה שמות די ידועים, שומעים אותם לא מעט בראדיו בכל התחנות הערביות… והנה, הגבר מרביץ שיר ארוך ומלא מליצות ודברי־שבח־ותהילה – על מי? על הגיבור המנצח שתוּם־העין, משה דיין. לא פחות ולא יותר! והמסובּים עונים לו במחיאות־כפיים ובקריאות־עידוד במקומות הנכונים, כמו שמקובּל בשׂמחות האלו!… ואני מבטיח לכם שזאת לא היתה איזו הצגה שאירגנו בשבילי. אני הוזמנתי ממש במקרה, וברגע האחרון כמעט, ממש באותו יום – ושיר כזה גם לא כותבים ומלחינים בחצי שעה, אף־על־פי שיֵש בין הזמרים האלה בחורים זריזים וממולחים שיודעים להכין דברים על־רגל־אחת… ואני גם הייתי שם הישראלי היחיד, ולא באתי במדים, באתי לבוש אזרחית… והזַמר והזַמרת סיפרו לי אחר־כך שכּבר הזמינו אותם להופעות בכל מיני מקומות במדינת־ישראל, בפני קהל ערבי, כמובן, אבל הם מקווים שבּרגע שיוכלו להופיע באופן חפשי בתל־אביב יארגנו להם הופעה גם ב’הילטון' בתל־אביב”.
“אבל אבא, בכל־זאת”, מתעקש יהושע, “כל זה נחמד מאד, וחדש מאד – אבל מה אנו צריכים להסיק מכל הסיפורים האלה?!”
“חכּה… נורית שאלה אותי משהו, אז אני עונה לה. זאת תשובה קצת ארוכה על שאלה קצרצרה, אבל היא שָאלה בענין ההזדהות עִם הנצחון וההצלחה… עִם ישראל המנצחת והמצליחה… אז אני פשוט קצת – –”
“מים שאל, חלב נתָנָה!” מתלוצץ רוכמן. “נון עכשיו נשפך כמו נהר שפרצו לו סכר, חה־חה!”
“זה מאד קולע, מה שאמרת”, ממהר נון להיאחז בחידוּדו של הגִיס, “אבל לא דווקה ביחס אלי אלא ביחס לדבר שאני מנסה לתאר אותו… לפי הרגשתי, יש פה באמת איזה נהר אדיר שנשפך ושוטף אלינו פתאום, ובמקום לשׂים לב אליו, ולהתרכז בו – מפני שבּעתיד הוא יכול להיות הרבה יותר חשוב מן המוביל הארצי! – במקום לעשות הכל כדי להכין לו אפיקים ותעלות, אני חושש שיעשו הכל כדי לבנות לו סכר, קודם־כל, ואחר־כך להטות אותו ולהדוף אותו אחורנית כמה שאפשר… הנצחון במלחמה הזאת פתח לנו איזה אשנב בשמיים, ומישהו משלשל לנו משם צרור של מפתחות, ואני לא רואה אצלנו את היד שמורמת לחטוף את הצרור הזה… ואין לי ספק שאם יחמיצו את ההזדמנות של עכשיו – משהו גורלי, שמתרחש אולי פעם בחמש־מאות שנה! – אז הבּרכה שירדה עלינו תתחלף בקללה, והנהר בַמקום שיַשקה ויַפרה את הארץ כולה ישַגע את כולנו, גם אותם וגם אותנו, ויביא לנו בכייה־לדורות… פה־ושם יש אמנם אנשים שאומרים כמה דברים בכּיוון הנכון, אבל אלה אנשים שאין להם עמדות של כוח והשפעה. דיין יש לו כוח והשפעה, והוא אולי מרגיש משהו, אבל גם הוא מוגבל. אולי הוא גם מפחד שאם יעשה צעד נועז יותר מדי הוא יישאר בלי כוח ובלי השפעה, ואת זה הוא לא רוצה לאבּד… ואחרים אולי מפחדים שאם הם יעשו מין צעד כזה אז ממילא הם יחזקו את הכוח וההשפעה של דיין, ואת זה הם לא רוצים לתת לו; מספיק כואב להם שהוא פתאום קפץ והגיע למה שהגיע!… מין מעגל־קסמים שכזה…”
“עכשיו”, פותחת נוּרית, מלותיה מדוּדות כמי שמתאמצת לנסח את מחשבותיה, “נניח לרגע אחד שקוראים לך, אדון נון חצור, ואומרים לך: ‘בבקשה, שמענו שאתה לא מרוּצה מן הטיפול של הממשלה בשטחים אלה־ואלה, ויש לך דעות מאד מסוימות לגבי הקו שצריך לנקוט, ולכן החלטנו לתת לך סמכויות מלאות לעשות כל מה שצריך לעשות לפי דעתך!’ מה אתה היית עושה?”
“תמימוּת קדושה!” נד לה נון.
“אבל נניח!” היא מתעקשת. “אני פשוט רוצה לשמוע את הדעות שלך באופן יותר קונקרטי”.
“נורית חביבתי, מי אני ומה אני? בסך־הכל אחד שמשרת איזה ארבע־עשרה שנה במשמר־הגבול, שבּקושי הגיע לדרגת רב־פַקד, שיֵש לו במושבה נידחת משק שבּקושי נושא את עצמו, וגם זה בעיקר בזכות המאמץ של אָחיו והעבודה של אשתו; אחד שלא שייך לשום מפלגה ולא למד אפילו יום אחד באוניברסיטה ואפילו לא בבית־ספר תיכון, ונוסף לכל זה הוא גם טרוריסט־לשעבר, ואם הוא צריך לעמוד לפני קהל ולהשמיע שלושה משפטים רצופים הוא בכלל הולך לאיבּוד ומוכן להיבּלע באדמה – אז אַת רוצה שאני אגיש למישהו תכנית ואֶקח לי סמכויות?! באמת!”
“אבל אני אומרת רק ‘נניח’”, חוזרת נורית על שלה. “אפילו בתור משחק כזה… או נניח, למשל, שיהושע מוזמן למחר לראיון אצל הרמטכ”ל ותהיה לו הזדמנות להציג שם את הטענות שלך, אם אתה מסביר לו מה הפעולות שצריך לעשות, אחת־אחת… אז בבקשה, תגיד לו!"
“זה פשוט ילדותי”, רוטן נון. “אבל שיהיה כך. סתם בתור משחק, כמו שאמרת… אז דבר ראשון, כמו שהכּנסת קיבלה עכשיו חוק שאומר שירושלים כולה היא עיר אחת, בירת ישראל, וחלק בלתי־נפרד ממנה, כך היא היתה צריכה לקבל חוק שלפיו כל השטח שבידינו עכשיו הוא ארץ־ישראל, תחת הריבונות שלנו, מן הסואץ עד החרמון, וכל התושבים נעשים באופן אוטומטי אזרחים של ישראל, אלא אם כן יצהירו בתוך שבוע, או חודש, או חדשיים – לא חשוב – שהם מוותרים על זה ומעדיפים לצאת ולקבל פיצויים… ובאותו הזמן הייתי מבטל את האזרחות הירדנית, או הסורית, או המצרית, של כל מי שנשאר בשטח שלי, ונותן גם לו את אותה האפשרות לסרב, וממילא לצאת ולקבל פיצויים… וגם הייתי מארגן איזה קונגרס של נכבדים מכל השטחים שנכבשו כדי שיחליטו באופן חגיגי שהם מבקשים מאִתנו לקבל אותם כאזרחים שווים ונאמנים וליצור מצב של שלום־קבע בכל גבולות הארץ… זה בהחלט בגדר האפשרי, ובגדר המושגים המקובלים… וחוץ מזה הייתי מכנס נכבדים שאבחר לי ממחנות־הפּליטים, בייחוד מרצועת־עזה, ומציג לפניהם בקווים כלליים תכנית לפתרון הבּעיה שלהם בתוך הגבולות הנוכחיים שלנו, תוך כדי קבּלת הריבונות והנתינות שלנו, ומקבּל מהם הצהרה חגיגית של הסכמה והזדהוּת… ושוב: מי שלא מוכן בשום אופן, הדלת פתוחה לפניו – יקבל פיצויים וברכת־הדרך, ויסתלק!… והייתי פותח מיד תחנת־שידור ועתונים חדשים, בערבית, שיעשו תעמולה בכל שעות היום והלילה בעד המשטר החדש ויתקפו בלי הפסק את המשטרים הקודמים, זאת אומרת את המשטרים הקיימים בסוריה, ובעבר־הירדן, ובמצרים, אבל בייחוד בעבר־הירדן!… ומארגן תכנית־לימודים חדשה לבתי־הספר לקראת שנת־הלימודים הקרובה, וגם פותח בתי־ספר בעברית וקורסים ללימוד השפה העברית בכל מקום שיהיה ביקוש לזה – ונותן פרסים על כל יזמה כזאת – ואתם הייתם רואים איזה ביקוש היה מופיע… וגם פותח לפני הצעירים המשׂכּילים שלהם את דלתות האוניברסיטאות שלנו, ואת דלתות הטכניון, ונותן מקסימום של עידוד לעירבּוב האוכלוסיה בכל הארץ ולמפעלים משותפים בכל השטחים – בּבנין, בתעשיה, במסחר, בחקלאות… ובאותו הזמן גם מוציא תקנות־ענשים חמורות ביותר בנוגע לכל פעולה של התנגדות, בתעמולה או בנשק, ולכל פגיעה בבטחון והפרעה של שלום הציבור… ואוסר על קיומו של כל ארגון שיפעל נגד הסדרים החדשים האלה… ואם כל זה לא מספיק ליהושע כשהוא יבוא לראיון שלו אצל הרמטכ”ל“, הוא מחייך וממשיך, “הייתי מציע גם להכריז, בד־בבד עם כל הצעדים האלה, על הרשמה כללית מוקדמת של יוצאי־צבא לשירות צבאי, ולעשות פעולות ראשונות לקליטת אנשים בגיל מתאים – שיש להם נתונים מתאימים – ביחידות שונות, צבאיות או טרום־צבאיות, או ביחידות עזר ושירותים, כמו גם ביחידות־משטרה מקומיות, ובמשטרה הכחולה, ובמשמר־הגבול, ובשירות בתי־הסוהר, וכן הלאה… ואז”, הוא שוהה מעט, נועץ מבטו בבכורו, “אחרי שהרמטכ”ל ישמע אותך, בכל הסבלנות והכבוד הראוי, הוא יתן פקודה לאַשפּז אותך בלי כל דיחוי – במחלקה פסיכיאטרית איזו שהיא, כמובן!”
“זה כל־כך שונה…”, ממלמלת נורית, ממשמשת במבוכה בקצה חטמה.
“מכל מה ששומעים בכל מקום? בוודאי!” משיב נון כמנצח.
“אין לזה צ’אנס, נון!” נוהם רוכמן. “תשכח מזה!”
“זה אני יודע בדיוק כמוך”, נענה נון, “ובדיוק זאת הצרה. לכן אני כל־כך מודאג!”
“וחוץ מזה”, מתערבת סרח, “תחשוב רגע אחד: יש גם עולם בעולם… זאת אומרת, אתה לא מביא בכלל בחשבון את אמריקה, ואת רוסיה, ואת דה־גול, ואת האו”ם… ואין מה לדבּר שהערבים מחוץ לארץ אף פעם לא יהיו מוכנים אפילו לדבּר על שלום אם ישראל תפעל בצורה כזאת!"
“על זה אני דווקה חושב הרבה מאז המלחמה, וגם קודם. והגעתי למסקנה, בכל הצניעוּת, שכּאשר ישראל מראָה שהיא מתנמכת ומשתופפת אז מכל הצדדים מתנפלים עליה ודוחקים אותה לפינה, אבל כשהיא עומדת בתוקף על משהו אז האחרים נסוגים או זזים הצדה… לפי מה שאני רואה, ברגע שניצחנו, כולם חיכּו מצד ישראל לצעדים מרחיקי־לכת. ציפו להם, והיו מוכנים לקבל אותם, מבּחינה פסיכולוגית. ככל שהימים עוברים, הפתרון הזה מתחלק מן היד, אבל עוד לא מאוחר להציל אותו ולנצל אותו… ומה שנוגע למדינות הערביות, אני בטוח שאם נשאיר בארץ מציאוּת שכאילו פתוחה לכל האפשרויות ולכל הפתרונות אז באמת נמריץ אותן לעשות כל מאמץ כדי לנצל את המצב וללחוץ בכל הכיוונים, אבל אם יהיה ברור שמצִדנו הענין גמור אז נראה, קודם־כל, תסיסה חזקה מאד בדמשק וברבת־עמון וכן הלאה, ואחר־כך יתחילו שם זעזועים ושינויים כאלה שיביאו לידי כך שהם ירצו מאד להגיע לאיזה הסכם!… ואם אַת מזכירה ויכוחים באו”ם, אז אני לקראת הוויכוח הגדול הייתי מצרף שם למשלחת הישראלית קבוצה של נציגים מוסלמים ונוצרים ודרוזים, מישראל ה’קטנה' וגם מה’גדולה', והייתי רוצה לראות איזו צורה יקבל אז הוויכוח – –"
“מה שקוראים ‘טיפול בהלם’, מה?” שואל יהושע לשם הבהרה. “וזה צריך להצליח?”
“תראה, טיפול־בהלם היה הנצחון שלנו בארבעים־ושמונה, ואחר־כך בחמישים־ושש, ועל אחת כמה וכמה במלחמה הזאת. אבל בכל פעם ההשפעה התבזבזה מפני שהצד השני ידע להפעיל את המעצמות הגדולות, או את אמריקה לבדה, בצורה שגזלה מישראל את פירות נצחונותיה או קשרה את ידיה. זה כבר ענין ישן, ואני עצמי עברתי את החוויה הזאת בשטח, ממש מול אל־עריש, בהתחלת 1949, במקומות שצה”ל היה מוכרח להילחם בהם שוב ב־56, ועוד פעם השנה, בהשתתפותו הפּעילה של יהושע בני… טיפול־בהלם, אני רוצה לומר, יכול בהחלט להיות יעיל אם לא מפיגים ולא מפסיקים אותו באמצע… זאת אומרת, אני לא פסיכיאטר, אבל השכל הישר שלי אומר לי כך… ואם הפעם יתברר למפסידים, בצורה החותכת וההחלטית ביותר, שההפסד שלהם הוא הפסד בלתי־חוזר, וההישג שלנו גם־כן הוא הישג שאי־אפשר להוציא מאִתנו, אז כל ההתייחסות הנפשית של הצד השני תהיה מוכרחה להשתנוֹת. וזה לא סוד שההתייחסות הנפשית שהִשרישה ההיסטוריה הערבית־המוסלמית באיזור שלנו היא המקום שבּו, אפשר לומר, קבור הכּלב!"
“טוב, זהבה”, מזיז רוכמן פתאום את אשתו, “אני כבר קיבלתי את ההלם שלי, ואנו יכולים ללכת הביתה. מספיק!… עוד מעט יתחיל חושך!”
“כן”, מפטיר נון וקם על רגליו. “פה גם באמת נעשה קצת חם מדי. אני מציע שנרד כולנו למטה”.
את זהבה ואביב רוכמן הם משַלחים למעונם, בעוד אהוד ואבשלום פורשים לשׂחק דַמקָה בחדרם, ואילו הנותרים מתכנסים שוב, כמתקשים להיפרד, בחדר הקטן של יהושע, השמור לו עדיין, כמו שהיה, מאז התגייס לצבא. כאן סרח ממהרת להטיל עצמה על הספה בעוד נורית מסייעת ליהושע לשקוע לתוך הכּורסה שבּפּינה ממול והיא עצמה מתיישבת על כיסא גבהּ־גב לידו. נון מהלך אנה ואנה, בפסיעות מתונות אך קצרות־מנוחה.
“חבל”, זורקת סרח לתוך הדממה, כמתוך איזו הזיה, “שאתה לא יודע לכתוב… בקלוּת אפשר היה למלא ספר ברעיונות שאתה שופך – –”
“אז את יודעת מה?” הוא ניצב כנגדה ומצהיל קולו, “יש לי רעיון: אני אגיד את הכל לאבא שלך, והוא יעשה מזה ספר! מה דעתך?… אַת הרי זוכרת איך הוא היה יושב בלילות ומחבּר תזכירים למנהלת־העם, למגבית־ההתגייסות, לוועד־הגוש, לסוכנות היהודית, ואחר־כך למשרד־החקלאות ולמשרד־הבטחון… למי לא?”
“מה, באמת?” משתאה יהושע וצוחק. “את הצד הזה אצל סבא נחמן אני בכלל לא הכּרתי”. אחר־כך הוא רוכן נכחו, מצמצם עיניו אל אביו שהתיישב על הספה ליד סרח, וממשיך:
“בעצם, יש לי עוד שאלה אחת אליך, אבא… אחרי הכל, אתה אדם די מציאותי, ואתה בעצמך רואה שאין עכשיו סיכּוי שמישהו אפילו ינסה ללכת בכּיוון שבּו אתה מאמין… בסדר! נניח שהזמן עוד לא בשֵל לזה… אז אם לא יִקרה עכשיו מה שרצוי, לדעתך… בקיצור, איך אתה רואה את המצב בארץ בעוד עשר, עשרים, או אפילו חמישים שנה?… עוד מלחמה, ועוד אחת – או מה?”
“שאלה כבדה!” מפטירה נורית, מַפנה מבט של הערכה אל יהושע.
“אתה יודע?” נענה נון ואומר, “את השאלה הזאת שאלתי פעם אני את אבא שלי, את סבא יחיאל… והוא נתן לי תשובה שעשתה עלי רושם בזמנו ואני מדי־פעם זוכר אותה וחושב עליה… אתה הרי יודע שבשנותיו האחרונות הוא היה ממש משוגע לתנ”ך: קורא בתנ“ך, ובפירושים, ובמחקרים, ובכל הספרות שקשורה בזה, ואפילו השאיר כמה מחקרים קטנים משלו… ככל שהוא נחלש מבּחינה בריאותית כך התחזקה אצלו ההתעסקות הזאת בתנ”ך… אני שמרתי על החיבורים הקטנים הללו שכּתב… בקיצור, הוא היה כנראה תמיד בדעה שאנחנו והערבים שיושבים אִתנו פה – “עם־הארץ”, כמו שהיה קורא להם – בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, נהיה עם אחד. לא יועיל שום דבר, אין ברירה. חלק מהם, וחלק מאִתנו, יעזבו את הארץ, יפּלו בחרב, לא חשוב, אבל בסוף אנו נתבולל יחד ונצטרף ונהיה לעם אחד. והוא ביסס את זה, בצורה די מעניינת, על ההיסטוריה שבתנ“ך… הנה, הוא היה אומר, ספר יהושע, למשל… לא שכּל מה שכּתוב שם מוכרח להיות אמת היסטורית. להיפך, הוא בכלל לא חשב שהעם העברי נוצר מזה שיצאו ששים ריבוא עבדים ממצרים והסתובבו ארבעים שנה במדבר ובסוף עלו על הארץ הזאת וכבשו אותה והשמידו את תושביה! היתה לו תיאוריה לגמרי אחרת, והוא חשב, למשל, שיהושע היה בכלל בן־הארץ ומעולם לא היה במצרים… לא משַנה… אבל הוא היה אומר לי: 'תביט, נניח לרגע שהסיפורים שם באמת נכונים. זה בעצם לא קובע; העיקר שהם מסַכמים בצורה של סיפור וסמל איזו תמונת־מצב או תמונה של התפתחות היסטורית…”'
נון מחליף רוח רגע, ואחר־כך הוא קם ומדליק את החשמל וניגש אל כוננית־הספרים שבחדר ומוציא ממנה ספר תנ"ך ומתחיל לעלעל בו, בעמידה.
“הנה”, הוא אומר, “זה התנ”ך שלך, שנשאר מסבא, עם כל הסימוּנים שהוא עשה שם, אתה זוכר?… והנה ספר יהושע. ובכן, פה הרי מסַפרים לנו כל פעם איך בני־ישראל, שנים־עשר השבטים, כובשים עוד עיר ועוד שטח, ואיך יהושע מכּה עוד מלך ועוד מלך – את מלך גזר ואת מלך יקנעם ואת מלך חצור ואת מלך מגידו, וכך הלאה… והוא כאילו לוקח את כל הארץ ומחלק אותה בין שבטי ישראל ומחסל את כל האוכלוסיה הקודמת באש ובחרב, פשוט לא משאיר שׂריד… אבל כשממשיכים לקרוא צץ מדי־פעם איזה פסוק קטן שמסַפר שאת זה־וזה ‘לא הורישו בני ישראל’, ואת היבוּסים שבּירושלים ‘לא יכלו להוריש’ וישבו שם יחד אִתם, ואת הכּנענים בגזר ‘לא הורישו’, ובמקומות אחרים רק ‘נתנו את הכנעני למס’ אבל ‘לא הורישו’ או ‘לא יכלו’, ומדי־פעם מופיע הניסוח: ‘וַיואל הכנעני לשבת בארץ הזאת’. ואחר־כך, כשיהושע כבר זקן בא־בימים, הוא קורא לכל השֵייכים הזקנים של ישראל ומחלק בין השבטים, עד כמה שאני עוד זוכר, ‘את הגויים הנשארים האלה אִתכם’, ומבטיח שאלוהים עוד ‘יוריש אותם מלפניכם’, והוא מזהיר אותם שלא יתחתנו בשום־אופן ב’יתר הגויים הנשארים האלה אִתכם‘… והנה, יהושע מת, ובהתחלת ספר שופטים מתברר, להפתעתנו, שבני־ישראל שוב שואלים את האלוהים: ‘מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם בו?’… ושוב הם נלחמים במקומות שלפי ספר יהושע כבר נכבשו מזמן ויוּשבו, ואת הכּנעני שבּעמק הם עדיין לא ‘מורישים’ מפני שרכב־ברזל יש לו, ובירושלים הם צריכים שוב להילחם אבל את היבוסי אפילו אז הם עוד לא ‘מורישים’, ובמקומות אחרים שוב מופיע הניסוח 'ויואל הכנעני’ לשבת פה ולשבת שם: מנשה ‘לא הוריש’, ואפרים, אפרים הגדול והחזק, ‘לא הוריש’, וכך זבולון, וכך אשֵר – שעליו נאמר ‘וַישב בקרב הכנעני יושב־הארץ כי לא הוֹרישוֹ’ – וכך נפתלי, וגם על האמורי נאמר ‘וַיוֹאל האמורי לשבת בהר־חרס באילון ובשעלבים’, וכך הלאה… וכשקוראים עוד קצת, בהתחלת ספר שופטים, הקערה בכלל מתהפכת ואלוהים מודיע במפורש לעם־ישראל שהוא ‘לא יוסיף להוריש איש מפניהם מן הגויים אשר עזב יהושע וַימת’, והוא בעצם, כמו שכתוב פה, ‘הניח את הגויים האלה לבלתי הורישם מהר ולא נְתָנָם ביד יהושע’. ולמה ‘הניח’ אותם? – כדי ‘לנסות בם את ישראל, את כל אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען’, וכדי ‘ללמד מלחמה’ לדורות בני־ישראל… זה, כמובן, תירוץ שקוף מאד, ומשתקף ממנו שלא היו דברים מעולם וצריך היה להתחיל את כל העסק מחדש. ובפירוש אנו קוראים שם: ‘ובני ישראל ישבו בקֶרֶב הכּנעני החתי והאמורי והפריזי והחווי והיבוסי’ והתחתנו בהם, ואפילו – אוי לאותה בושה! – ‘עבדו את אלוהיהם’. ופה גם מתחיל להופיע הפזמון הקבוע על בני־ישראל ש’עושים את הרע בעיני אדוני"'.
“מתחיל ולא נגמר”, נכנס יהושע לתוך דבריו. “עד כמה שאני זוכר מבית־ספר”.
“כמובן! ככה זה נמשך עד סוף ספר שופטים, ובספרי מלכים א' וב', כלומר עד סוף ההיסטוריה התנ”כית, למעשה! רק פה־ושם מסוּפר על איזה מלך טוב שעשה שפטים בבּעלים ובאשֵרות והעביר את ‘עבודת הגילולים’, אבל גם כאן צץ אחר־כך איזה פסוק קטן ומעיד שגם הוא, בעצם, הוסיף לעשות את הרע… כמעט כולם עד אחד, פרט ליאשיהו, כמובן, ש’מצא' את ספר־התורה באיזה מקום נשכח בבית־המקדש… אבא שלי היה מאד עֵר לתופעה הזאת… אבל אני רוצה לחזור לענין הזה של ‘ויואל הכנעני’. וכאן עמד אבא ושאל את עצמו: מה העניינים פה? מדובּר פה בכלל על איזו טובה שעשו ‘הכנענים’ האלה לשבטי ישראל, במובן שבּו אנחנו משתמשים במלה ‘להואיל’? ודאי שלא! אז הוא חיפש וחיפש, והגיע להשוואה בין הפועל הזה י’א’ל בעברית לפּועל ו’א’ל בערבית… אתם יודעים בכלל איזה דמיון במשמעויות יש בין השרשים בעברית ובערבית? דמיון עצום ולעתים קרובות מתברר שבּמקום שבּעברית האות יו“ד היא הראשונה בפּועל – מה שקוראים פעלי־פ”י, נדמה לי – אז בערבית האות היא ו“ו. למשל: הפועל ירש הוא בערבית ורת', באותה המשמעות, והפועל ישב הוא בערבית עתיקה ות’ב, אף־על־פי ששם ההוראה היא לא לשבת אלא לקפוץ דווקה – אבל זה לא משַנה. והוא הראה לי, דרך־אגב, שלעתים קרובות במקום השי”ן בעברית מופיעה ת‘, ת“ו רפה בערבית, או ת”ו בארמית ובערבית המדובּרת… אבל לא ניכּנס לזה עכשיו, וסוף־סוף זה בהחלט לא השטח שלי… טוב, אז הוא מצא שבערבית הפועל ו’א’ל פירושו להתחזק ולהחזיק מעמד, משהו דומה למלה איָל במובן של כוח, שאליה גם קשור האיִל, שהיה סמל והתגלמות של חוזק אצל הקדמונים… וזה באמת מסביר את הענין מצוין: שפּשוט במקומות שהכּנענים האלה היה להם מספיק כוח הם נשארו במקומם, ובני־ישראל התיישבו בקרבּם ו’לא יכלו’ להוריש אותם".
כאן סוגר נון את ספר התנ"ך ומחזירו למקומו על הכּוננית ומתיישב על הספה וממשיך:
“כך כאילו המצב נשאר. אבל אחר־כך, בלי לספר איך ומתי ומדוע, אנו מוצאים ששבטי ישראל כולם, גם שבטי יהודה וגם שבטי ישראל, נלחמים, יחד או בנפרד, באויבים מבּחוץ – עמון, או מואב, או הפּלשתים – ואחר־כך מושחים עליהם מלך. קודם את שאול, אחר־כך את דוד. ואחר־כך בא המלך שלמה, ואחרי זה, בימי רחבעם, הממלכה נקרעת, ויש ממלכת יהודה וממלכת ישראל. ועוברים עוד דורות, ושתי הממלכות נלחמות זו בזו שוב ושוב, אבל בשום מקום כבר לא מזכירים את הכנעני ש’הואיל לשבת' בארץ, ובסוף אפילו הפּלשתים כבר לא מוזכרים כאויב. אז מה כל זה אומר? כאן אבא תפס – ובצדק, אני חושב – שפשוט נבלעו, נטמעו, התבוללו. שהאוכלוסיה כולה נעשתה גוש אחד, שכולם ביחד ‘עשו את הרע’, או את הטוב, ובמידה שנלחמו ביניהם או עם אויבים מבחוץ, הם נלחמו כבר כחטיבה בעלת אופי אחד… וזה יהיה הסוף, היה אבא מסכּם, גם בינינו ובין הערבים שבּארץ – אם נרצה ואם לא נרצה, אם ירצו הם ואם לא ירצו. ואני גם־כן מאמין בזה. רק חבל יהיה כל־כך אם עד שאפשר יהיה לסכּם את הפּרשה הזאת בתנ”ך חדש יעברו עוד ארבעה או חמישה דורות במקום דור אחד ובמקום שהמלחמה שעברה תהיה האחרונה היא תהיה רק עוד אחת בשורה של מלחמות!"
“אולי אין מנוס מזה”, הוגה סרח, היושבת על הספה לצדו, בחדר הצר המתרווה אפלולית של בין־ערביים. “הרי אומרים שאין קפיצות־דרך בהיסטוריה”.
“אומרים כך, ואומרים גם את ההיפך”, מחזיר נון בקוצר־רוח. “לפני שנים, סרח, לא היית אומרת כך! את ואני היינו שותפים, נדמה לי, בפעילות מסוימת שעזרה קצת, באיזה אופן שהוא, להביא לקפיצת־דרך בהיסטוריה. את אולי שכחת, אבל אני לא!”
“זה לא דומה, נון. זה לא דומה”, היא משיבה לו, עייפה.
“אין דבר כזה!” הוא מתכעס וקם מן הספה. “אם תגידי שאנחנו לא דומים למה שהיינו, אז זה אולי נכון. אנשים מאבדים את הדמיון, את התנופה… טוב, לא חשוב”.
עכשיו הוא נרגע, מביט מן החלון אל הגבעות שבמערב, שדם של שקיעה אדמונית ניגר עליהן.
“קומי, סרח. נִתֵן להם לנוח קצת, וגם לנו מגיעה קצת מנוחה, לא?… אחר־כך הם יטעמו אִתנו משהו, וייצאו לדרך… לא, נורית, אַת מוכרחה לנוח. אני ודאי עִייפתי אותך עד מוות, וחוץ מזה יש לך עכשיו קרוב לשעתיים נהיגה. יכול להיות שיהיה צפוף בכּביש – –”
ולבסוף הוא רוכן אל הכּורסה שבּה משוּקע בנו, הפּצוּע המחלים, במפתיע הוא מטביע במצחו נשיקה רכה, מהוּססת, ושב ומזדקף, ומצטחק ואומר, בקול מחוּזק ומאוֹשש:
“תשתדל שעליך אפשר יהיה לומר ‘וַיואל יהושע’ – במובן שעליו דיברנו, חה־חה!”
ויהושע מהדק אגרופו על המקל שבידו ומחזיר לו מבט, חייכני ושותק.
פרק ששי: הלוויה 🔗
15.5.1986
בצהרי חג־העצמאות ובשעות המוקדמות של אחר־הצהריים אין התנועה רבה בכבישים בין־עירוניים. חלקו החוגג של העם כבר הקדים ותפס עמדות בגנים הציבוריים ובריכוזי הנופש והזבח המסורתיים – מחורשת־טל וחניוני הכנרת שבצפון עד יערות־הכרמל ומעיינות־הפ’שחה שלחוף ים־המלח ועד הפַּרק הלאומי של רמת־גן, פַרק־הירקון של תל־אביב ופַרק־העתיקות של אשקלון בדרום – בעוד חלקו הנרפּה יותר, או המיוּשב יותר בדעתו ובהרגליו, רתוּק אל תכניות בידוריות ומחזקות־רוח בטלביזיה, או מאריך בתנומת התאוששות לאחר מסיבות והילולות של ליל־אמש, או מתכנס בשוֹפי ובהרחבת־הדעת סביב שולחנות של משחקי־קלפים, שש־בש וכיוצא באלה משחקים היפים להפגת שיעמום, לקירוב לבבות, ולפיתוחם של יצרי־תחרות ודחפים הישׂגיים.
בכּבישים הנפערים כפיהוק נעה באין מפריע, במהירות כבוּדה שאינה עולה על שבעים קמ“ש, שיירת המלווים מתל־אביב אל מושבתו הגלילית של המנוח בועז חצור. שבעה כלי־רכב עוקבים זה אחר זה בפנסים דולקים, ברווחים נאותים, על־פי הוראתו־בקשתו של נוּן חצוֹר. ראשון בהם רכב־המתים הגמלוני של החברה הקדושה, בעלת־החזָקה־והמונופול, ובהם, מלבד גופתו המעוטפת של המנוח, חמישה אנשים חיים: הנהג, ועמו ארבעה מאנשי רשות־הקבורה של העיר תל־אביב־יפו, שאף אחד מהם אינו מוכּר לנו אישית. אחריה באה האולדסמוֹבּיל הכחולה והממוזגת, דגם 1985, של יהושע חצור, איש־העסקים המצליח, בכורו של נון וחתנו של נועם גולדמן, וּלצִדו ישוּבות האלמנה לוסי חצור (לבית פריימן) ואחותה הצעירה ממנה, בקי גרינווּד (אף היא, כמובן, לבית פריימן), שאמש הגיעה ממונטריאול במדינת קיבּק שבּקנדה; במושב האחורי יושב עודד חצור, בנם בן העשרים־ושתים של המנוח ואלמנתו, תלמיד שנה ראשונה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול (מקצוע ראשי: יחסים בינלאומיים). אחריה מתנהלת מכוניתם השניה של הזוג יהושע ונורית חצור, אאוּדי־80 דגם 1983, בצבע אפור־מתכת, אף היא ממוזגת, נהוגה בידי הגברת נורית עצמה, שלצדה יושב פטר לארסן, איש שירות־הראדיו־הדני ובעלה של זיוה, בתו הבכירה של המנוח, ומאחריהם יושבת זיוה לארסן עצמה ועמה עמרי ועפרה, שניִם מארבעת ילדיהם של יהושע ונורית חצור. המכונית הרביעית בשיירה הקטנה היא מכונית ווֹלווֹ־סטיישן לבנה דגם 1986 של אהוד חצור (וכי יש צורך להוסיף שגם היא ממוזגת?), נהוגה בידו, ובה יושבים לצדו סרח אמו ונון אביו, ומאחריהם אחיו הצעיר, אבשלום, במדי רב־פַקד במשמר־הגבול, בחברת אשתו נאוה (לבית ארדיטי) ואשתו של אהוד, הלא היא שרון מחוּמצנת־השׂער (לבית לינזי), בת פילאדלפיה7 ונצר לבניה ובנותיה של המהפכה האמריקאית. במכונית החמישית, יפּאנית כסוּפה, סוּבּארוּ־1300 דגם 1984, רכוש התנועה הקיבוצית, נוהג פרץ אוחיון, המטפל בדרך־כלל בשיווק וביצוא מוצרי הפלאסטיק וההשקייה של מפעל־הפּאר של קיבוצו, שלצדו יושבת אשתו נירה, בתו השניה של בועז חצור מאשתו הראשונה, ועל המושב מאחריהם ענת ויואש, שני ילדיהם הנותרים של יהושע ונורית חצור. מיכל חסון (לשעבר יעקובּי), אחותם של בועז ונון, יושבת במכונית הששית, סיטרוֹאֵן ארגמנית, דהויה קימעה, דגם 1981, לצד הנהג, הוא בעלה (השני), ד”ר אַלבּר חסון, ומאחריהם יושבת בתה הגרושה, אזרחית באר־שבע, עם בנותיה השתים, הילה וגלילה. במאסף נוסעת מכוניתו של אביב רוכמן, פולקסוואן־גולף ירוקה דגם 1980, שלצדו יושב בה, על המושב הקדמי, במדי חיל־האוויר, הטייס סרן יוּבל חצור, בנו של המנוח מנישואיו הראשונים; מאחריהם, עם זהבה רוכמן, אחותם של נון ובועז ומיכל, יושבת רות חצור, אחותו הצעירה של יוּבל, בת־זקונים של המנוח ואלמנתו.
אף שמטעמים לא ברורים חל איזה עיכוב ביציאת השיירה מתל־אביב, לאחר טכס־האשכבה הקצר בבית־ההלוויות העירוני, הרי הודות לזרימה הנוחה של התנועה בדרכים מגיעים שבעת כלי־הרכב בשעה שתים למושבה, אל ביתם של בועז ולוסי חצור. סמוך לשער־הכּניסה חונות כבר כמה מכוניות, ונהגיהם של ששת כלי־הרכב האזרחיים אשר בשיירה נאלצים אפוא לחנות בכה־ובכה, במעלה הרחוב הראשי או במורדו, לאחר שהם מורידים איש־איש את נוסעיו. בין המכוניות שהקדימו לבוא מזהה נון על־נקלה את הפורד־סטיישן החוּמה־הלבנה המשוּמשת, דגם 1980, שקנה יוחאי בנימיני לא מכבר.
אחד מאנשי החברה־הקדושה – כפי הנראה, בעל־הסמכות שבהם – יורד ממושבו שליד נהג הרכב השחור ופונה אל נון בשאלה אם אין קרובי הנפטר, מנוחתו עדן, מעדיפים לחסוך ביטול־זמן ממנו ומאנשיו, וגם הוצאה מיותרת מן המשפחה, בלא להמתין דווקה עד לשעה המוסכמת, השעה 3. לחילופים, הוא שואל אם אין הקרובים בוחרים להתאסף סמוך לבית־הכנסת המקומי ולכבּד שם את זכרו של המנוח. נון דוחה את שתי ההצעות כאחת, בשם כל קרוביו של הנפטר. כנגד זה הוא מזמין את האיש ואת הכּפופים לו להיכּנס לבית הנפטר, לפוּש מעט ולהתכּבּד בתקרובת כלשהי, עד שיעברו המלווים לבית־העם. “רק מים, בבקשה, או מי־סודה. משהו כזה”, משיב הלז, ובסבר של ותרנות הוא ואנשי־צוותו נכנסים פנימה, פונים ליטול את ידיהם בשירותים, ומתיישבים אחר־כך בחדר־האורחים הצונן, מוגף־התריסים וגדוש הכּיסאות, שאח גדולה מעשׂה־לבֵנים מתוקנת במרכזו, והם מכינים עצמם בסבלנות להמתנה.
אף שהבית עומד בדיוק באתר ביתם של יחיאל ויוכבד חצור לשעבר, אין הוא דומה לו כל־עיקר. זהו בנין דו־מִפלסי מודרני, שציפויו שילוב של אבן גלילית חוּמה־בהירה עם נדבכים של בזלת שחורה וחיפוּיו רעפים אדומים־כדם, והוא מוּקף דשאים ומלוּפּף שׂיחי יסמין, יערה וגיראניום. העצים, מכל־מקום, הם ישישים עלווניים והדוּרי־קומה: עץ־תות, עץ־חרוב, עץ־אלון ושני עצי־אקליפטוס. בירכתי החצר, סמוך למקום שעמדה פעם הסככה שבּנה לו יחיאל חצור בשעתו לעיסוקו בעבודות־עץ אמנותיות – מתי זה היה? לפני כחמישים שנה, אל־אלוהים! – עומד בית צנוע יותר גם ישן יותר; עד לפני שבע שנים בערך התגוררו בו סרח ונון, ועדיין מצויים בו קצת ממטלטליהם ורהיטיהם, אלא שעיקר תעודתו עכשיו לשמש את האורחים, בין שהם בני־משפחה ובין שאינם כן.
בצאתה מן האולדסמוֹבּיל של יהושע חשה האלמנה סחרחורת קשה מנשׂוא, ולולא עודד ורות התומכים בה מזה ומזה היתה צונחת תחתיה על סף הבית. בלחש בלתי־נשמע כמעט היא מבקשת לעלות מיד לחדר־משכבה שבּקומה העליונה. שם היא נופלת אפיים על המיטה הזוגית הרחבה, המבהיקה בלָבנה, וכתפיה מרעידות בבכי היסטרי מידרדר שאין לעצור בו. “למה עשית לי את זה?” היא מוחה בקול נשבר, בין פרצי־הבכי. “למה הרסת לי את החיים? למה?!”
בֶקי אחותה, שהסירה את כובעה מעל ראשה, רוכנת אליה וטופחת על גבה להרגיעה. “לוסי, לוסי!” היא מפצירה בה, ובאנגלית היא מדבּרת על לבּה: “הירגעי, הירגעי… אני לא יודעת מה את מדבּרת, אבל את מוכרחה לקבל את זה… אלה הם החיים… כל יקירינו עוזבים אותנו במשך הזמן, ואנו מוכרחים לקבל את זה… לוסי, יקירתי, אני על־ידך, הילדים שלך על־ידך, כולנו אִתך”. וגם רותי, הכּורעת על ברכיה בפאת המיטה ובוכה בכי־תמרורים, מפילה תחנוניה תוך כדי בכי: “אמא, אמא, תפסיקי, באמת!… עשי לי טובה, אמא!… את שוברת לנו את הלב!” ורק עודד עומד עליהן בתמהון־לבב, נואש, אובד־עצות, כפותיו הדוקות על רקותיו ועל פרעות־ראשו, והוא נוהם כאריה פצוע, או כילד הלוּם־פחד: “אבא! אמא! די! אמא, אני לא יכול לשמוע!”
לא כך, לא כך חזה עודד חצור את שובו ארצה לביקור ראשון כסטודנט ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת מקגיל. תחת שיתייצב במרכזה של הילולת־שמחה גאה, נקלע אל שוּליה של הילוּלת־אבלוּת נכאה; תחת שיציפוהו נגוהות זרקורים של כבוד ויקר, חיבּה ושׂימת־לב, נמצא דחוי כערטילאי אל צלליהם של ירכתי־בימה, מיוּתם אף מיוּתר. הוא אינו יכול לשאת זאת עוד, והריהו נמלט מחדר־המיטות של הוריו ומתפרץ אל החדר שבקצה המסדרון, סמוך לשירותים, שהיה חדרו שלו מאז הוקם הבית החדש הזה לתלפיות.
שם הוא נופל אפּיים על מיטתו שלו מלשעבר, בין מדפי הספרים לכוננית תקליטים, ומבּין ציורי־הנוף של אמו, התלויים במסגרות־אלומיניוּם על הקירות, ניבּטת מתוך האפלולית המתוֹרסת, בגיחוך ציני מתאכזר, דמות־הפּוֹסטר השחורה של גרייס ג’ונס אל העלם המתייפח מרה.
בעוד זיוה ונירה ויוּבל, בנותיו ובנו של המנוח מנישואיו הראשונים, נזעקים לעלות חיש במדרגות לשמע זעקות־השבר מחדר־המיטות, מגיעה אל הבית, בפנסים דולקים, שיירת מכוניות נוספת, קטנה יותר, של מלווים מחיפה. ראשונה בהן המרצדס־ספוֹרט הטרזנית והממוֹרקת של נועם ואהובה גולדמן, שנת־ייצור 1984; אחריה הפיאט 131 הזבוּדה, בת השלש, ובה ד"ר יגאל יעקובי, בנה של מיכל חצור מנישואיה הראשונים לצבי (הרמן) יעקובי המנוח, שבא עם אשתו מדלן ושני ילדיהם, אּתַי בן השבע ומיכאל בן החמש; ושלישית ואחרונה, מכונית הפּיז’וֹ 504 האפורה־המתכתית של הארכיטקט אלקסנדר דגן, המביא עמו את רעייתו ושותפתו למשרד ולחיים, הארכיטקטית חרמונה (לבית גפן), אחותה של סרח, גיסתו של נון, וצמד חוזרים־בתשובה – בנם דניאל, בן עשרים־וארבע, צנום ורוּחני, במשקפיים הנתונים במסגרת־קרן שחורה, שחור־זקן ושחור־מגבעת, וזוגתו רִנה (לבית כדורי), בחדשי הריון אחרונים, חיוורת ונפוחה, ומטפחת מכסה את שערותיה.
בפסיעות דלגניות, ספק־נמרצות ספק־כושלות, מתקרב אל הבית ישיש כבן 85, שחוֹח ודל־בשׂר וחד־חוֹטם, מגבּעת־קש אפורה ומעוכה לראשו ומשקפיים עבי־עדשה לעיניו ושני קמטים חרוצים בצדי חטמו. בהגיעו אל מזוזת־השַעַר הוא קורא בעיוּן את מודעת־האבל המודבקת עליה, וכמי שיודע עתה את אשר לפניו הוא נכנס אל הבית פנימה. שם הוא נתקל בנון, המביט בו משתאה וקורא:
“בבקשה, בבקשה! אדון רבּין, נדמה לי, נכון?”
“כן, נכון… ואתה זה אחיו של בועז, אם אינני טועה?” משיב הישיש בקול דק, שהוא מתאמץ לשַווֹת לו צליל של ביטחה.
“כן. אני נון. אני זוכר אותך. ראיתי אותך אצלם פעם או פעמיים. פעם ראשונה, נדמה לי, בחתונה שלהם?”
“נכון מאד” מטעים הישיש. “סבתא שלי מצד אמא וסבא שלה מצד אבא היו אח ואחות, עוד ב’אולד קאנטרי', תאֵר לעצמך!”
“בוא שֵב”, דוחק בו נון ומוֹליכוֹ אל כיסא פנוי. “הנה, יש מקום… אבל תגיד לי”, הוא חוזר לתמוֹה, “איך אתה הגעת הנה עכשיו?”
“פשוט מאד! באוטובוס… הבוקר שמעתי בראדיו את ההודעה על ההלוויה, אז נסעתי לתחנה המרכזית, ועליתי לאוטובוס, ובאתי!”
“באוטובוס?!” מתיז נון כנדהם. “מתל־אביב? עכשיו?”
“מה יש פה כל־כך להתפלא?” משיב הישיש בתמיהה משֶלוֹ ומתיישב. “דווקה ביום כזה, ביום־העצמאות, אין אנשים, אין תור. זה ממש לוקסוס לנסוע באוטובוס. עם ראדיו ומיזוג־אוויר זאת היתה נסיעה ספֶּשל כמעט, חה־חה”.
“טוב”, צוחק נון. “נדאג לך שלפחות בחזרה יקח אותך מישהו באוטו שלו”.
“אדרבה”, משיב הלז ברוח טובה. “אבל גם אם לא, אין דאגה. אני אחזור!”
“אבל תגיד לי”, שב נון ומתפלא, מקמט מצחו כמבקש לזכּור, “הגברת שלך… היא עוד בחיים, נכון?”
“עד מאה ועשרים!” נענה הישיש בהיתול.
“ואיך היא נתנה לך ככה לנסוע?”
“איך היא ‘נתנה’ לי?” חוזר אריה רבין על השאלה. “אני שאלתי אותה אם היא מוכנה להצטרף אלי. אבל הואיל ובימים האחרונים היא מרגישה קצת חולשה… הגיל בכל־זאת משפיע… אז היא אמרה לי: ‘אם אתה רוצה מאד, אז תסע, אבל בלעדי’. אז היא נשארה מול הטלביזיה, ואני באתי בלעדיה. ‘ותמסור ללוסי ולמשפחה’, היא אמרה, ‘שאני משתתפת בצערם’. אז אני באתי למסור את ההשתתפות שלה גם־כן”.
“טוב לדעת שעוד נשארו גיבורים כאלה בדור שלנו”, מסכם נון במחמאה. “אני אדאג שיביאו לך שתייה קרה, או משהו… אני לא יודע אם הכינו גם משהו לטעום. אני לא הייתי פה עד עכשיו. כולנו הגענו – –”
“לא צריך, לא צריך”, מפטיר אריה רבין בהנף־יד כמוחל על כבודו.
“אני אברר אצל הנשים… אחרי דרך כזאת, בכל־זאת… בינתיים תכיר את השכן שלך, זה שיושב על־ידך… זה אדון סיטון, אדם מכובּד מאד אצלנו… הוא היה פעם המוכתר שלנו, עוד בזמן המנדט”.
“הכּבוד כולו שלי”, מתבּדח מר רבין, מנעים סבר.
“נעים מאד”, מניע אדון סיטון בראשו חבוש־הקסקט, בלי להסב מבט אל אריה רבין. אף הוא בן־גילו של מר רבין לערך, אבל ישיבתו מוצקה וקולו עבה וניחר ומלותיו שקולות בפלס. “אתה נראה לי, ככה, משוּמר לא־רע”, הוא מוסיף בהערכה עוקצנית.
“מה? כן, חה־חה”, מצטחק מר רבין, שאינו יודע מה להוסיף.
אבל אליהו סיטון כבר מנתר לנושא אחר:
“בחר לו יום בשביל למוּת, המנוח שלנו: בדיוק ביום־העצמאות. שבר לנו את הלב שבר לנו, והרס לנו את החג”.
“אבל איפה האלמנה?” מצטפצף מר רבין ושואל. “איפה לוסי?”
“מי שלא רואה אותה יכול לשמוע אותה”, נוהם אליהו סיטון באדישות זעופה ומודגשת, מניד ראש לעבר הקומה העליונה. “שם למעלה. בוכה, בוכה… כמו שאומרים: ‘אם לא עכשיו, אימתי; ואם אין אני לי, מי לי’”.
מר רבין אינו מגיב. הוא חש איך בשרו נעשה חדוּדים־חדוּדים. דוּמם הוא בוהה נכחוֹ, בסלידה נבוכה, עד שמופיעה סרח לפניו, בידה האחת שרפרף ובשניה מגש קטן ועליו ספל ומשקה צונן בכד של פלאסטיק. “בבקשה, אדוני”, היא לואטת ומציגה לפניו, “תתכבד”.
“תודה ר־בה!” מתרגש הישיש כמופתע. “למה את טורחת, למה?”
“אין בזה שום טרחה בכלל, ואתה בא מנסיעה די מייגעת, כך שמעתי”.
מר רבין סוקר את מיטיבתו ואשת־חסדו, וקורא:
“את גברת סרח, גיסתו של בועז, לא?!”
“בהחלט. אבל איך אתה זוכר?”
“מה זאת אומרת!” הוא מוחה, כתמהּ על תמיהתה. “אני זוכר אותך, נדמה לי, עוד מהחתונה של לוסי, וגם אחר־כך נפגשנו לא פעם – –”
“יש לך באמת זכרון לא רגיל”, מחמיאה לו סרח.
“את פשוט לא השתנית”, מחזיר לה הישיש מחמאה.
“נניח, נניח…”, משיבה סרח בחיוך של צניעות וקורת־רוח. “אבל אתה מאד ג’נטלמן, מוכרחים לומר”.
“והוא גם צודק, האדון”, מתערב אליהו סיטון בנימה העולה מעומק גרון, ספוגה נופך של לעג מר. “מזמן שאני זוכר אותך אצלנו במושבה, אַת לא משתנה… בגרוש לא משתנה…”
אריה רבין שותה בינתיים בשקיקה, פיקת־גרונו עולה ויורדת בעליל, ולאחר שהוא מעביר לשונו על שפתיו הוא מתעורר לעכּב את סרח, שכּבר הפכה עורף לשוב למטבח:
“תסלחי לי בבקשה… רציתי לשאול אותך…”
“כן?” מסתובבת סרח ושואלת, חוזרת וקרבה אליו.
“תגידי לי… אני ראיתי במודעה בחוץ שהולכים קודם לבית־העם, לא?”
“אה, זה… כן. אני בעצמי לא כל־כך יודעת. נשאל את נון. הוא צריך לדעת. נון!” היא קוראת לבעלה, העומד ומסיח בריחוק פסיעה או שתים, עם גבר שראשו עטוי כּפִיה לבנה. “מה קורה עכשיו? האדון שואל אם באמת מתאספים קודם בבית־העם, בדרך לבית־הקברות”.
“בעצם, כן”, משיב נון למר רבין. ובהסיבו פנים אל סרח, הוא מבליע ואומר: “ראית מי בא? אבּוּ־תאוּפיק!”
“שלום, גברת סרח”, לואֵט ח’אלד כנאענה, הוא אבו־תאופיק, שמושבו בכּפר לא הרחק מן המושבה, ומושיט לה ידו לשלום. “יש הרבה זמן לא ראינו אותך! אֶת אדון נון, ככה, לפעמים רואים, אבל אַת בכלל לא רואים אותך מזמן אתם הלכתם לגור ברמת־הגולן”.
“מה לעשות”, ממלמלת סרח. “צריך שמישהו ימוּת במשפחה, ואז יש הזדמנות להיפּגש”.
“חס וחלילה! לא כדאי בן־אדם ימות בשביל זה”, מוחה אבו־תאופיק. “אנחנו צריכים לפגוש אחד את השני כמו חברים באמת בשביל לשמוח, לא בשביל לבוא לקבּור האחים שלנו… אגיד לך האמת? מתי אני שמעתי על בועז הוא הלך, אני הרגשתי כמו הלך אח ממשפחה שלי!”
“טוב, סרח”, מסמיך נון פניו אל אשתו ואומר, “את יכולה להגיד לזקן ההוא שעוד מעט נעבור כולנו לבית־העם… ככה הם הודיעו בלי לשאול אותנו, אבל אני חושב שלא תהיה ברירה, כי קהל כל־כך גדול אפילו בית כזה לא יכול להכיל… אתה מבין”, הוא פונה אל אבו־תאופיק ומַשלים, “קודם חשבנו: יבואו מהמשפחה, ועוד קצת אנשים קרובים, אז נלך מכּאן ישר לבית־הקברות. האמת היא שלא היה זמן לחשוב כמו שצריך. אבל בוועד־הכּפר עשו חשבון יותר נכון וכתבו על לוח־המודעות שהאנשים יתאספו בשעה שתים וחצי בבית־העם ושם יעברו על־יד הארון, ואחר־כך יילכו כולם לבית־קברות… יא אללה, את מי אני רואה פה? נחום ספקטור!” וכמשתאה הוא לוחש לנפשו: “זה לא יאוּמן…”
“מה חשבת לך, שאני לא אבוא להתייצב?!” אומר הלז, גבר שזוף ובריא־בשר כבן שבעים, חבוש מגבעת־שׂדה ירקרקת רחבת־תיתורה ושׂפם־שׂיבה מאהיל על שפתיו. בלחיצה נמרצת הוא מנענע את ידו של נון. “לפני איזה שעתיים־שלש אני פוקח חצי אוזן לשמוע חדשות ובסוף אני שומע את ההודעה על אחיך שמת ועל ההלוויה, אז מיד אני אומר לבּן שלי, ליאיר… תכיר, יאיר, זה החבר שלי, נון… לא פעם סיפרתי לו עליך סיפורים מהימים ההם… מיד אני אומר לו – הוא ככה ישב אתי בענייני עבודה, כי אנחנו כל השנים שותפים בעסק – מיד אני אומר לו, ‘קדימה, יאיר, אנו נוסעים לגליל להלוויה!’… וצ’יק־צ’ק היינו באוטו והרבצנו ספּיד – רמאללה, שכם, ג’נין, עפולה – והנה אנחנו כאן”.
“סרח, אַת מזהה את הח’תיאר הזה?” שואל נון את אשתו, שחזרה להתייצב לימינו לאחר שפנתה אל מר רבין והסבירה לו מה שהסבירה. “זה נחום אפנדי, שהיה המפקד שלי בירושלים, בזמנו”.
“בטח, בטח!” ממהרת סרח לאשר. “אני חושבת שאיזה עשרים שנה לא ראיתי אותו!”
“יא ח’אלד, תכיר בבקשה!” מתעורר נון לשתף את אבו־תאופיק בשמחת הפגישה. “זה בן־אדם שבא מירושלים, והוא, לפני הרבה הרבה שנים, היה מפקד שלי ב’ג’מאעת שטרן'!”
“אהלן”, מעלה נחום אפנדי חיוך קל על פניו ולוחץ את ידו של אבו־תאופיק. “אבל, בעצם, זה לא כל־כך מדויק. אנו היינו מתחלפים: פעם הוא היה מפקד שלי, פעם אני הייתי מפקד שלו”.
“נעים מאד”, לואט אבּוּ־תאוּפיק, סברו רציני כיאות, כאיש בקיא בנימוסי־חברה.
“אני באמת מעריך את זה מאד שבּאת, ועוד יחד עם הבּן!” אומר נון. “ואיך העסקים, תגיד? אתה עדיין בעבודות־עפר, כמו קודם?”
“בדיוק! קבלן לעבודות־עפר, ספקטור ובנו בערבון מוגבל… ‘יום עסל ויום בצל’, אבל זה מה שיֵש… ואתה? עוד מגַדל בהמות ברמה?”
“כן. בקר, סוסים, קצת צאן. אבל לא ‘מגדל’. הם גדלים לבד, ואנחנו רק משגיחים: סרח, ואני, וכמה פועלים, ולפעמים הבן, אבשלום, קצת עוזר. במידה שיֵש לו זמן, כי בעקרון הוא קצין במשמר־הגבול”.
“הולך בדרך של אבא שלו, מה?”
“בדרך־לא־דרך, כמו שאומרים… תיכף תראה אותו… אתה עוד פוגש לפעמים מישהו מהבחורים?”
“האמת? לא כל־כך. כל אחד עסוק בעניינים שלו, בפּרנסה שלו, בבּעיות שלו. אם נפגשים, זה בעיקר באזכּרות, בימי־זכרון, אתה יודע… אבל מה? אם מישהו צריך עזרה בסידורים, בעצה, באיזו ערבוּת, אפילו בהלוואה קטנה, אז מוצאים את הדרך אלַי. זה כן!”
“תביט, תביט, נחום”, מפריח נון כנרעש. “את מי אנו רואים פה!”
וכבר עומד עליהם בנימין נחשון, הוא השֵד השחור, אותו פרא־אדם הזכור לטוב משנת 48, ממסעי הג’יפים לירושלים וממנה – שדוּף ומצוּמק ומקריח, אבל אותו זיק של עזוּת־משוּבה ולהט־ערמה ושׂמחת־רעוּת בעיניים, וכבר הוא לוחץ ידיים על ימין ועל שמאל, במידת האיפוק המתחייבת מעגמת השעה אך בלא לגרוע מחדוות ההזדמנות הניתנת להתחמם אל מדורתם העוממת של זכרונות מן־הימים־שלא־ישובו־עוד.
בנימין, כך מתברר, אינו נוהג לקרוא עתונים. הם מרגיזים אותו, והוא גומל להם כגמולם ומתנזר מהם. גם לא מן הראדיו נודע לו על פטירת אחיו של נון ועל מועד ההלוויה ומקומה אלא שחבר, חבר משותף, מן הימים ההם, הוא שקלט את ההודעה הבוקר וטילפן אליו לבשׂרו… יכול מישהו לנחש מיהו אותו חבר? עזאי! אמנם כן, “אבו־מסמר” בכבודו ובעצמו. הקשר אתו, לפחות, נשמר כל השנים. קצת גם בענייני־עבודה, מזמן לזמן, אבל גם בלי קשר לזה. בנימין עצמו יש לו משרד־הובלה – טיוּליוֹת, סֵמי־טרֵיילרים וכן הלאה – ובכל יום הוא חוזר לביתו באריאל שבּשומרון, מראשוני המתיישבים הוא שם – ובמידה שצצים עניינים משפטיים (בלי זה הרי אי־אפשר לזוז בארץ הזאת) הוא נזקק לשירותיו של עורך־הדין אליהו ערמוני, שהוא, כידוע לכל המעוניינים, “אבו־מסמר”, שאינו אלא הלוחם עזאי מימי המחתרת, והוא שמוציא לנו את הערמונים מן האש, אפשר לומר… קיצורו של דבר, עזאי עצמו לא התכוון לבוא להלוויה דווקה – עורכי־דין תמיד ידיהם מלאות עבודה, כידוע, אפילו בחגים, או שלפחות כך זה אצל עזאי – אבל בנימין, שאת כינויו המחתרתי אימץ לו לשֵם בחיים שלאחר המחתרת (כמעשה שעשה נחום אפנדי שלנו), משעה שקיבל את הידיעה לא מצא לו מנוח, מה־גם שממילא יום־חג־ושבתון הוא היום. סופו שהחליט להיכּנס לפורד־אֶסקוֹרט שלו ולתת קפיצה לגליל, ולוּ אך כדי להוכיח, קודם־כל לעצמו, ש“משורה ישחרר רק ה – מ – ות!”
“ושהמפאיניקים יתפקעוּ” הוא מסיים כמו לא לענין.
“אתה רואה מה זה אחוות־לוחמים?!” זורק נחום אל נון, קורץ לו בעינו.
“נון דווקה שונא הלוויות”, מבהירה סרח לחברים־לנשק משכּבר־הימים. “בכוח הייתי צריכה לסחוב אותו לדברים כאלה. לא פעם. אפילו כשמדובּר באנשים ממש קרובים”.
“שלא תביני אותי לא נכון”, מתעורר בנימין להעמיד דברים על מקומם. “גם אני לא מחפש הזדמנויות כאלו… יש הרי כאלה שאצלם זה כמעט מקצוע… אבל אם זה מישהו שהיה אִתנו במחתרת – אם זה אמא שלו, או אח שלו, או ג’ידי שלו – אז אני עוזב כל דבר ומתייצב. אצלי זה כמעט ענין של כבוד, דבר רגשי כזה. מה לעשות!… כן”, הוא מסב פניו אל נון, “תקרא לזה ‘אחוות־לוחמים’. אני לא מתבייש בזה, אפילו שמכל הענין נשארה כמעט רק ההליכה להלוויות”.
“זה מִספר, אני אומר לכם, בחיי! כך היה, וכך נשאר!” מצהיל נחום קולו בליגלוג של חיבה.
“טוב שעוד יש כאלה”, מגינה עליו סרח.
“בכל־אופן”, מתמתח נון, “באמת תודה שבאתם. ועכשיו תסלחו לי, אני חייב לעזור קצת להסדיר פה את העניינים. אנו צריכים להתחיל לנוע לבית־העם, ובזה ההלוויה מתחילה, בעצם”.
כמין הירהור מבליח בו בנון: אני לא מאמין שכל הדברים האלה קורים – קורים ממש – לי – הצללים האלה שקמים ועולים מן העבר ביחד, שכאילו נדברו ביניהם – פתאום אתה תופס כמה אתה מנוּתק מן העבר – אפילו שלך, האישי – או כמה התנתקת.
אחר־כך אינו מתאפק מלהרעיף חרש על אזנה של סרח, הצועדת לימינו, קצת לפניו, בתוך הצפיפות:
“כמה יפה שהם באו… זה כאילו מכּוכב אחר, לא?”
היא יורה בו מבט במצוּדד, וכאילו נכמרה בה פתאום איזו טינה נושנה וּרדוּמה היא מסננת כנגדו מבין שיניה:
“נון, זה אתה שבּחרת לגור על כוכב אחר!”
עכשיו הם קרובים אל פתח היציאה מטרקלין הבּית אל המבוֹאה הקטנה, זו שבּמרומיה קבוע, לפאת דרום, חלון־הצבעוֹנים המקורי מבּיתם של יחיאל ויוכבד חצור ובו חרוטות האותיות “תרע”ד", לציוּן שנת הבּנייה, ערב מלחמת־העולם הראשונה, ובטרם יספיק נון למצוא מלים בפיו להגיב על אמירתה החרישית אך הבּוטה של אשת־נעוריו והנה איש לא־מוכּר, שעתה־זה נכנס, מדושן ונודף ריחות־בושׂם, עם אשה גבהת־קומה וממושקפת, נותן בו מבט חודר ומפטיר:
“נון חצור?”
“כן… ואדוני?”
“לא, ברצינות… אל תגיד לי שאתה לא מכיר אותי!” מתריס הלז ומצהיל פניו קימעה.
“בהחלט”, מעיד נון על עצמו, במבוכת־מה… “השם עומד לי על קצה הלשון… אתה לא – –?”
“גרשון!” מכריז האיש.
“גרשון… זליבנסקי?!”
“לשעבר”, נחפז הלז לתקן. “עכשיו צוּר. כבר קרוב לארבעים שנה!…”
“אני לא מאמין!” מתיז נון, מחנָק בגרונו, ומושיט ידו לשלום. והוא מוסיף: “אתם כולכם… זה כמו חלום רע… לא, אני מתלוצץ… זה פשוט כמו בחלום, איך אחי הגדול מת ובאותה הזדמנות אחרים כאילו קמים לתחייה… גרשון, תכיר את אשתי. סרח, זה חבר שלי מתל־אביב, משנת 36… חמישים שנה! יא אללה!”
גרשון צוּר לוחץ את ידו ואינו מַרפה. “נעים מאד”, הוא מאיר פנים אל סרח: “שמי גרשון. וזאת, תכּירו בבקשה, זאת הגברת שלי, וילמה. וילמה, זה שהיה פעם חבר שלי, נון, וזאת גברת סרח, נכון?… טוב, בלי ‘גברת’. לא חשוב… העברית של וילמה אולי לא מאה־אחוז, אבל חוץ מזה היא בסדר. אם היא כבר שלושים שנה סובלת אותי אז זה אומר משהו, לא?”
“בואו, בואו נצא קצת החוצה”, מציע נון. “בין כה וכה כל הענין זז עכשיו מהבּית לכיוון בית־העם שלנו… בחוץ גם נוכל לראות אותך יותר טוב… גרשון! בחיי, זה כמו בסרטים!… אתה יודע, עכשיו אני זוכר שפעם ראיתי אותך איזה יום בתל־אביב, ברחוב אלנבי… אולי לפני שלושים שנה, השד יודע… ואני לא יודע למה, אבל עברתי לצד השני של הרחוב… לא נעים, אבל זאת האמת!”
“תתבייש לך”, גוערת סרח.
“זה בסדר, גברת חצור, זה בסדר”, מפיס גרשון צוּר את דעתה. “כשהוא עוד היה קטן – והוא היה ילד למעשה כשאני הכרתי אותו, שנינו עוד היינו ילדים, בעצם, אפילו שחשבנו את עצמנו נורא רציניים – הוא תמיד אהב להגיד לבן־אדם את האמת בפרצוף. זה הטבע שלו. את זה אַת בטח מכירה יותר טוב ממני”.
“אתה מספר לי?!” מחזירה סרח, ויש חמימוּת במבט שהיא מצדדת עכשיו אל בעלה.
“אני מקווה שתישארו פה אִתנו קצת אחרי ההלוויה”, אומר נון, “ונוכל לפטפט קצת. פשוט מסַקרן לשמוע… יובלות, יובלות!… מה שעבר מאז – –”
“מאז שתקעת לשוטר הבריטי את האַלה ההיא בראש, הה?” מצחקק גרשון.
“ומאז שאתה ברחת כמו טיל מהערבים שם במנשִיה!” מחזיר נון. “תגיד, אתם באתם ברכב שלכם, כן? מצאת מקום לחנוֹת? די צפוף נהיָה פה… איפה אתה עומד?”
“אני דווקה די מוצלח בלמצוא חניה… הנה, אתה רואה את הפיאט השחורה ההיא שם למעלה, שם? כן, זאת היא… היתה לנו דווקה מרקוּרי יפהפיה, עד לא מזמן, אבל מישהו דאג לשׂים בה מטען ולפוצץ לי אותה, והחלטנו לעבור למשהו יותר צנוע…”
“אתה צוחק?” משתאה נון. “זה סימן שאתה מן הלוויתנים. בימינו זו כמעט תעודת־כבוד. מי עשה לך את זה?”
“מי, מי! חברים טובים מן המַפְיָה שלנו. אבל המשטרה לא מצליחה להגיע אליהם”.
“מה פתאום?” עוצר נון בתנועתו, נועץ מבטו באיש. “במה אתה מתעסק בכלל?”
“אני? ביהלומים. אתה יודע: מלטשות, בורסה, יצוא – אם לומר על רגל אחת. לא מהיום, שלא תחשוב! אני התחלתי עוד בזמן הבריטים”.
“מה אתה אומר!” מתפעל נון. “את שומעת, סרח? לא כמו הפלאחים שאנו מכירים, הה?”
“אני התחלתי מלמטה, בתור שוּליה, מתלמד בחיתוך יהלומים. ניסור, אומרים בימינו”, מעיד גרשון צור על עצמו בשביעוּת־רצון־עצמית. וכשהוא מניד בסנטרו לעבר רעייתו, הוא מוסיף, כמונֶה עוד אחד מהישגיו: “ואת וילמה אני הכרתי באנטוורפן. היא ממשפחה פלֶמית, תארו לעצמכם”, הוא מצחקק.
“חטף אותי”, צוחקת וילמה צוּר, אף היא מרעידה פימת־סנטר, עם שהיא שולחת יד עבת־אצבּעות, כבדת־טבּעות, לשלוף ממחטה מארנק חוּם־ירקרק של עור־תנין.
“כל הכבוד!” ממלמלת סרח, כמתפעלת.
“תשמע, נון! אתה עלי אינך יודע שום דבר. בטח גם לא רצית לדעת – –”
“אם היה לו משהו נגדך, אז הוא בטח לא שכח”, טורחת סרח להבהיר. “זה אחד נוקם־ונוטר!”
“ככה, סרח?” מעמיד נון פנים של תרעומת. “שניכם נגדי? לא, זה כבר לא הוגן!”
“לא חשוב, גברת חצור. מה שהיה, היה. אם היה בכלל”, פונה אליה גרשון צור לפייסה, כדרך סוחר היודע להתהלך עם הבּריות. “מה שאני רציתי לומר זה שאני, בכל־אופן, די עקבתי אחרי בעלך במשך השנים. עוד מזמן המשפטים של אנשי־המחתרת, כשאולי עוד לא הייתם נשואים, וגם אחר־כך. פה־ושם שומעים משהו, נתקלים באיזו ידיעה בעתון… אז מה שאני רוצה לומר זה שאנחנו באמת מאד נשמח אם, בהזדמנות שאתם מגיעים לתל־אביב… פשוט, לחדש את הקשר, ככה. הנה, אני נותן לך את הכרטיס־ביקור שלי. יש פה גם מספר טלפון… אז באמת… כל אדם מזדמן פעם לתל־אביב… אני כבר לא כל־כך בן־אדם עסוק, שלא תחשבו. משתדלים להתחיל לנוח וקצת ליהנות, ולפגוש אנשים. את העסק מנהלת הבת שלנו בעיקר. היא ובעלה. זה בן־אדם סולידי, רציני, וחכם. מאד comme il faut. בכל־אופן, יש על מי לסמוך”.
עוד הם עומדים ברחוב, על מדרכת האספלט, ומן הבית יוצאים, בצעדים עסקניים חפוזים, ששה בעלי־זקן: נהגו של רכב־המתים עם ארבעת אנשי צוות־הקבורה, ובעקביהם, בצמידוּת לוחצת, הבחור דניאל דגן, בעל־התשובה, בנם של המופקרים חרמונה ואלקסנדר דגן: עיניו כבושות בקרקע נכחוֹ תוך שהוא מנפנף בזרועותיו, מקטרנו השחור מוטל לו על כתפיו ואוגן מגבעתו השחורה נטוי בזווית מרושלת כלשהו כלפי־מעלה, וכל סברוֹ בא להעיד עליו שהוא מחבורתם של הללו.
“דניאל” מפריחה סרח קריאתה אחריו, והוא מסב ראשו לאחור כמי שאץ לו הדרך והוא בהוּל להיפּטר מהטרדות של סרָק. “דניאל!” חוזרת היא ואומרת, בחימה כבושה, “כבר לא אומרים אפילו שלום לדודה?!”
“שלום, דודה סרח, שלום”, הוא נענה לה בקוצר־רוח, והילוכו מתהסס במבוכת־מה. אלא שמיד הוא שב ומתנער כמי שתפס עצמו נכשל במעשה שלא כדין וממהר לתקן מה שעיוות: “אלא שאין דורשים שלום לאבלים”. ותוֹכף וּמבליע, כדרכו של זקן־ורגיל: “איזו אבידה לכולנו! איזה צער!” ומחיש צעדיו להדביק את הפּמליה ונכנס לרכב השחור, בדלתיים האחוריות הנפערות בגניחה, בעוד הנהג מתניע, זריז ומיוּמן.
הרכב השחור מתחיל לזוז לאִטוֹ, וּקהל המלווים, שכבר נהר ויצא מן הבית בדישדוש סוליות ועקבים, אף הוא מתחיל לצעוד אחריו, ובראשו האלמנה לוסי. אחותה בֶקי תומכת את זרועה האחת ובתה רות תומכת את השניה, ובצדם יוּבל וזיוה ועודד ונירה. בשורה הבאה אחריהם נערכים חיש־מהר, כמו מאליהם, סרח ונון, מיכל וד"ר אַלבּר חסון, זהבה ואביב רוכמן, ובעקבותיהם אהוד ושרון, אבשלום ונאוה, עם פרץ אוחיון ופטר לארסן, בעלי בנותיו של הנפטר. בשורה שאחריהם אפשר לזהות את יהושע ונורית עם הקטנים שבילדיהם, יואש ועפרה, ועם הוריה של נורית, נועם ואהובה גולדמן. אחריהם אנו רואים את הזוג דגן, הוריו של דניאל, עם כלתם ההרה והחיוורת, רינה, ועם ילדיהם הגדולים של יהושע ונורית, הלא הם ענת ועמרי. בשורות שאחריהם מתערבים כבר בני המשפחה עם מי שאינם ממניינם, קטנים כגדולים, נער עם זקן, בני המושבה והאיזור עם אנשים שהגיעו ממרחקים, אריה רבּין עם אליהו סיטון, יגאל ומדלן יעקובּי עם וילמה וגרשון צוּר, יוחאי בנימיני ואשתו וילדיו ואביו הקשיש במחיצה אחת עם נחום ויאיר ספּקטור ועם בנימין נחשון, איריס אמיתי־יעקובי עם ילדותיה בצד ח’אלד כנאענה ואחיו שחאדה, אנשי צבא ומשטרה עם כמה דרוזים, צ’רקסים ובדווים מוותיקי משמר־הגבול.
בהגיע המלווים מבית חצור אל בית־העם המשופץ והמחודש, מהלך ארבע או חמש דקות הליכת־אבלים שבּלוּלית, מיתוספים אליהם, ככל הנראה, יושבי הכפר כולם, אחד לא נעדר – למעט יונקי־שדיים ואמותיהם־מיניקותיהם, ולרבות אותם שלא רחשו חיבּה יתירה לַמנוח בחייו. נון חצור ובנו יהושע מכאן, אביב רוכמן ודניאל בעל־התשובה מכאן, אוחזים במוֹטוֹת אלונקתו של המת המוטל לפניהם על דופן רכב־הקבורות, נושאים ומניחים אותה במרכז האולם הגדול והמרוּקן כמעט לגמרי של בית־העם, על בימה נמוכה של כמה ארגזי־תוצרת מחוּפּים בד שחור, שהותקנה שעה קלה קודם־לכן ביזמתו הפּעילה של ועד־המושבה – ומן הקירות נשקפות אליהם, מלבד תמונות ממוּסגרות של נשיא המדינה, ראש־הממשלה והרמטכ"ל, גם תמונות של בני המושבה שנפלו במערכות ישראל וסיסמות וכרזות שהוכנו לציוּן יום־העצמאות. לוסי חצור, שׂמלה שחורה לגופה, מטפחת שחורה לראשה ומשקפי־שמש שחורים על עיניה, יושבת על אחד מכיסאות־הפּלאסטיק הכּתומים שהותקנו לא מכבר לתפארה בבית־העם המחודש. לרגעים היא בוהה אל האלונקה ומחזיקיה, לרגעים מעיפה מבט דווה על הקהל העובר על־פני האלונקה, ולרגעים כובשת עיניה ברצפת־הפּרקט החדשה שלרגליה. על שורת הכיסאות לימינה ולשמאלה אנו מוצאים עכשיו את אחותה הקנדית, את בניו ובנותיו של בועז – פרי בטנה שלה ופרי בטנה של קודמתה המנוחה – ואת שתי גיסותיה, מיכל וזהבה.
לאחר שהמומחה־לדבר מאנשי החברה הקדושה אומר אותו מזמור־תהילים המכוּון מימים־ימימה למעמד נוּגה מעין זה, נקרא יושב־ראש ועד־המושבה לספוד למנוח. סגל, שאול סגל, גבר בן קרוב לששים, משׂוּפם וּסמוּק־לחיים, בעל עבר צבאי עשיר, מיטיב לראשו את כּיפּתו המרוּקמת ומתייצב בעמידת־פישׂוק למראשותיו של הנפטר, כפּותיו שלוּבות לו על שיפּולי בטנו.
“רבותי, חברות וחברים!” מתנסר קולו של ראש־המושבה. “באנו כאן ללוות למנוחת־עולמים חבר יקר, את בועז חצור, בן מושבתנו, שנקטף מאתנו באופן אכזרי, ודווקה בערב יום־העצמאות תשמ”ו".
שאול סגל בולע את רוּקו, נושא עיניו אל תקרת האולם וחוזר ומשפילו אל גופתו עטופת־השחורים של בועז חצור, וממשיך ביתר תוקף:
“בועז חצור נולד במושבה שלנו בשנת 1916. בסוף 1916. בכסלו תרע”ז. הוא היה הבן הבכור להוריו, יחיאל חצור ויוכבד אשתו, שהצטרפו אל חלוצי ומייסדי המושבה בראשית 1914 ו’התאכּרו' בה, כמו שהיה נהוג לקרוא לזה בימים ההם. הם באו מיהודה – יחיאל עליו־השלום מפתח־תקוה ויוכבד עליה־השלום מרחובות – כי הם חיפשו אתגר התיישבותי חדש, ברוח הימים ההם, והם מצאו אותו כאן, אצלנו בגליל. והם היו לכולנו מופת – מופת של עבודה מסורה, של הסתפקות במועט, של עמל־כפיים, של שכנוּת טובה, של אמונה בעתיד, של דבקוּת בערכים, של עקשנות והקרבה במצבים קשים. והמושבה שלנו, כמו יתר אחיותיה בגליל לפניה ואחריה, ידעה גם ידעה תקופות קשות!
"בועז עליו־השלום – ותאמינו לי: מוזר מאד לומר על בועז ‘עליו השלום’, זה כל־כך לא מתאים לאיש מלא חיים ושופע תכניות כמו שהוא היה! – בועז שלנו היה, כמו שאמרתי, בן בכור להוריו, והוא היה הבּכור לאֶחיו ולאחיותיו, שכּולם נמצאים פה אִתנו, תודה לאל, וייבּדלו לחיים ולשנים טובות וארוכות: האח נון והאחיות מיכל וזהבה. הוא שימש מופת אישי לכל בני המשפחה, שגם הם המשיכו בדיוק כמוהו – כולם או כמעט כולם – בַדרך של אחֵיהם שהיתה גם דרך הוריהם לפניהם, והם ממשיכים בה כל אחד על־פי דרכו ולפי יכולתו, עד עצם היום הזה, מי על אדמת המושבה ומי במקום אחר בארץ! על־כל־פנים, התפוחים, כמו שאומרים, לא נפלו רחוק מהעץ!
"בועז חצור שלנו היה מראשוני הנוער במושבה שהלכו ללמוד בבית־ספר חקלאי. ובימים ההם בית־ספר חקלאי פירושו היה מקוה־ישראל. חוץ ממקוה־ישראל לא היה שום דבר. כמה שנים אחרי שהוא גמר הקימו לנו, כמובן, את בית־ספר כדורי, ואפילו אני עוד זוכר איך הנציב העליון הבריטי, סיר ארתור ווקוֹפ, בא לטכס־הפתיחה, יחד עם אדון פיאט, זכרונו לברכה, שהיה המנהל הראשון של בית־הספר… ומאז, ברוך השם, קמו והוקמו בתי־ספר חקלאיים בכל פינה… אבל אז, כמו שאמרתי, בית־ספר חקלאי היה אז רק אחד, וזה מקוה. ובועז, כמו שאומרים, משחר־נעוריו ידע שהחיים שלו והייעוד שלו זה האדמה – המשק החקלאי, והעבודה בחקלאוּת – והתחושה הזאת, ההכרה הזאת, הוליכה אותו לבית־הספר של אדון קראוּזה (מי שזוכר…), שהיה אז מוסד רציני ביותר, עם דרישות, ועם משטר כמו שצריך, ושם הוא סיים את לימודיו כתלמיד מצטיין עוד בהיותו בן פחות משבע־עשרה שנה… ובשובו למושבה נרתם מיד לעבודה במשק המשפחתי, והשקיע בו את כל הידע שרכש במקוה־ישראל, ואם תוך שנים אחדות המשק של משפחת חצור נעשה שם־דבר במושבה, ובכל הגליל, אז זה היה במידה רבה מאד בזכות הבן הבכור, בזכותו של בועז, שנעשה עמוד־התווך…
"אבל בועז לא הסתפק בתרומה שהוא תרם למשק של ההורים. מאז ומתמיד הוא היה אדם בעל הכרה ציבורית ותמיד הרגיש צורך להתגייס לענייני הכלל, להירתם ולשׂאת בעול, והיה ער לבעיות המושבה, ולבעיות היישוב בכלל. וכולם גם הרגישו שבנער הזה טמונה יכולת אדירה לתרום ולתת, ולכן, כשעוד לא מלאו לו שמונה־עשרה שנה, דרשו ממנו להיכנס כחבר בוועד המושבה – ואני חושש, אני בטוח, שצעירים מן הנוער של היום, מן הדור של הפּוֹפּ והדיסקוטקים, לא יוכלו לתפוס מין תופעה כזאת, אבל זוהי עובדה שכאשר החליטו סוף־סוף שמוכרחים להתחבּר לרשת־החשמל – ואני עוד זוכר שלא היה חשמל במושבות הגליל, והיינו יושבים ומדליקים ‘לוּקסים’ בערב, מי שהיה יכול להרשות לעצמו, ומי שלא יכל אז הוא היה מדליק מנורת־נפט, רבותי! – אז כשהיו צריכים לטפל בענין כזה, את מי, אתם חושבים, שלחו לנהל משא־ומתן עם המשרדים של רוטנברג בחיפה אם לא את ה’צוּציק' הזה, בועז חצור?!… כן, אפשר לצחוק, אבל בועז היה אז בסך־הכל ‘צוּציק’… והוא טירטר להם, ונידנד להם, ודפק על שולחנות, עד שהיו מוכרחים!… ואותו דבר כשאי־אפשר היה כבר להשלים עם חוסר המים במושבה, וצריך היה לדרוש מן המוסדות ומכל הגורמים שיעשו כאן סוף־סוף קידוח רציני ויתנו אפשרות מינימלית של קידום למושבה הנידחת והמקופחת והנשכחת הזאת, מי, אתם חושבים, הרים את הנושא הזה והצעיד אותו אל הסוף הטוב? שוב, כמובן, בועז חצור, שטביעת־האצבעות שלו מורגשת בכל פינה מפינות חיינו כאן!
"ואחר־כך באו המאורעות של 39–36. מושבה קטנה – קומץ גברים שמסוגלים לשאת נשק – מוקפת ומותקפת מכל עבר, נתונה בסכנה מתמדת, עם כמה ‘ג’יפטים’ ליגאליים – רובה־ציד, למי שלא יודע; חד־קני או דו־קני, זה כבר לא משַנה – וכמה כלים לא ליגאליים… ואז לא היה צבא־הגנה־לישראל, והאמת היא שאפילו ה’הגנה' בקושי היתה קיימת, בכל־אופן אצלנו במושבה, ואפילו טלפון־שדה לא היה, ואין מה לדבר על מכשיר־אלחוט… ותוצרת מוכרחים לשלוח, ומצרכים בסיסיים לפחות מוכרחים להביא – אבל איך, בזמן שלנסוע לעפולה או לטבריה זאת היתה סכנת־נפשות, ואין מה לדבר על חיפה, או תל־אביב, או ירושלים!… ולהיכנס לנצרת או לבית־שאן זה היה איבוד־לדעת, פשוט מאד!… והגליל, גם העליון וגם התחתון, נעשה פתאום חזית – כמו שאמר בן־גוריון כעבור זמן: ‘כל הארץ חזית’ – וחזית חמורה ביותר… והמושבה הזאת, שבסך־הכל היתה רגילה לחיים של עמל ויצירה שלֵוָה – אנשים פתאום היו צריכים לעמוד פה על נפשם, וללכת, אחרי יום־עבודה מפרך, ללילה של שמירה, ואחר־כך באו גם לילות של מארבים, של יציאה מן הגדר כדי לקדם את פני המתנכלים, ולעמוד על המשמר ולפקוח אזניים ועיניים יומם ולילה מול סביבה שנעשתה עוינת, וככה זה נמשך עוד ועוד, קיץ וחורף, במשך שלש שנים – כמעט בלי הפסקה… וההורים שלנו, החקלאים הפשוטים הללו, גילו שהם יודעים להחזיק מעמד, ולעמוד בגבורה, ולתת קרבנות, ולא לעזוב את האדמה.
"לאמיתו של דבר, לא חסרו אז גיבורים ובעלי־תושיה במושבה – ובית־הקברות, שאליו נוליך עוד מעט את המת היקר שלנו, יכול להעיד על זה. אבל שוב היה בועז חצור מן הראשונים להיחלצוּת, מן הבולטים בנחישוּת: אם זה בעמדות־המגן הפרימיטיביות, ואחר־כך ב’פּילבּוֹקסים' היותר חזקים, ואם זה כנהג בטנדר או במשאית, להובלת תוצרת או לקיום הקשר עם החוץ, ואם זה במארבים ובקרב פנים־אל־פנים מול כנופיות… הוא היה, רבותי, מראשוני הגפירים במושבה, אלה עם ה’קוֹלפּק' התורכי על הראש, ואחר־כך מן המתנדבים לפלוגות־הלילה המפורסמות של וינגייט, שהפילו את אימתן על כל הסביבה, מעין־חרוד עד הירדן ומדבּוריה עד כּאוּכּבּ אל־הווא… כן, בועז היה אחד מאלה, אף־על־פי שכאדם שהתחנך על ‘והצנע לכת’ הוא לא היה מרבה לספּר על זה ולא התפאר בגבורותיו בכל הזדמנות… איש לא כתב עדיין ספר על עלילותיו של בועז חצור, אף־על־פי שאולי הגיע עכשיו הזמן שמישהו יתנדב לעשות את זה, ואף־על־פי שאולי יתברר שהיתה לו פרשת־חיים עשירה ורבת־זכויות ומרתקת לא פחות מכמה אנשים אחרים, שעליהם אנו קוראים כל פעם מעשיות בעתונים וכל פעם הם מתראיינים בראדיו, או שרואים אותם בטלביזיה – ואני לא מתכוון במיוחד לשום אדם מסוים, שלא תבינו אותי לא נכון!
"מובן, כל זה כבר היסטוריה, אבל אני לא אגזים אם אוֹמַר שבזכות ההיסטוריה הזאת הגענו עד הלום.
“אבל אני לא רוצה להאריך, ולא זאת השעה לעמוד על דמותו של בועז בשלמותה, להיכנס לפרטי־פרטים. התפקיד שהוא מילא בימי מאורעות־הדמים 39–36, התרומה שהוא תרם להגנת המושבה בימים ההם, אני בטוח שאפשר למצוא על זה חומר בארכיון של ועד־המושבה, ואולי אפילו בארכיון־ה’הגנה' או בארכיון־צה”ל. אדרבה, יבוא חוקר ויחקור. הוא ימצא מה לחקור… ואני לא מתכוון בסגנון של ועדות־חקירה, שלצערנו נעשה יותר מדי פופולארי אצלנו בשנים האחרונות… להיפך!
"קיצורו של דבר: בועז חצור, מאז המאורעות והלאה, נמצא תמיד בקו הקדמי, בקו־האש, בקו־החזית. גם בשנים שאחר־כך הוא העריך נכון את ענייני הבטחון, ובראִייה הזאת הוא אפילו הקדים הרבה אנשים שהיו מבוגרים ממנו ומנוסים ממנו ולכאורה גם מוסמכים יותר ממנו. האיש הזה היה קנאי לבטחון, והוא תפס בחוש כמה זה חשוב לבטחוננו, לעצם חיינו. בתקופה ההיא – ואני כבר מדבר עכשיו על ימי מלחמת־העולם השניה, זאת־אומרת שנות־הארבעים, ‘הספר הלבן’ הבריטי, עם כל הסכּנות הנוראות, והזוועות באירופה, והשמועות האיומות על ההשמדה שם, ועם הנאצים בשערי הארץ, כשלא יודעים אם מצפוֹן תיפּתח הרעה או מדרום, ממזרח או ממערב, וזאת תקופה שאני אישית זוכר אותה היטב – אז אני לא רוצה להיכנס להשוואות ולקבוע מי היה יותר פעיל ומי היה פחות פעיל, אבל בוֹאוּ נאמר שבועז גם בתקופה הזאת היה בשורה הראשונה, לא במנהיגוּת אבל במסירות ובלדחוף קדימה, כל הזמן קדימה, גם בשורות ה’הגנה' וגם בשורות המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל – בתקופתו של בן־גוריון, שאליה הוא הצטרף ממש בגיל צעיר. וזה לא היה מקרה שב־1947, כאשר רק יחידים ממש צפוּ וחזוּ מה שעמד להתרחש, בועז נתמנה מטעם המטה הארצי של ה’הגנה' להיות מפקד המושבה – ואם המושבה עמדה במבחנים הנוראים של ראשית 1948, עד קום המדינה, והצליחה להתמודד עם האתגרים, אז אני קובע בפירוש שזה היה, במידה רבה מאד, אולי יותר ממה שאנו מסוגלים להעריך היום, בזכות המרץ והמסירוּת והתקיפוּת והנחישוּת של בועז, והאופי החזק שלו, שהיו כאלה שראו בו סתם התנשאוּת – וכל זה תוך כדי כך שהוא נושא כמעט לבדו בעול המשק, הוא אז עוד לא היה נשוי… למי היה ראש לחשוב על חתונות?!… ויחיאל חצור, זכרונו לברכה, כבר היה אז די חולה ומוגבל, ומיכל כבר יצאה אז ללמוד אחות ועברה לגור בחיפה והתחתנה, והיתה כבר בהריון עם צבי, עד כמה שאני זוכר… ונון… טוב, הוא היה עסוק, כמובן, באופּירה אחרת, במלחמה פעילה בשלטון המנדטורי, וכל הכבוד לו, אני אומר. הקרבה זה הקרבה, ואהבת־המולדת, ואני לא מזלזל חלילה… אבל אצלנו לא ראו אותו אז בכלל. והדברים ידועים…
“בנקודה הזאת אני רוצה להוסיף עוד דבר אחד. אני בזמן ההוא כבר היה לי קצת עבר בפלמ”ח, עם זכרונו־לברכה אברֶמלֶה בוּסקילה, וחשבנו את עצמנו אַכּבּר אבּאדיאת, עם האף למעלה… מאד החזקנו מעצמנו, והבטנו ככה מגבוה על אלה שהיו בצבא הבריטי, ועל החי"שניקים, ועל ה’בְּלאדִי הגנה', כמו שקראו להם, ואפילו על הפּורשים במחתרת, אבל כלפי בועז חצור היה לנו תמיד רספּקט. כשהוא היה מדבר על ענייני בטחון, תמיד היה מה לשמוע. ואין מה לדבר שהוא התמצא מצוין במה שהולך אצל השכנים בסביבה. ידע לתת כבוד לשכנים, אבל – איך אומרים? – ‘כּבּדהו וחשדהו’. והם ידעו שאותו לא עשו באצבע, ובעד זה גם התייחסו אליו בכבוד… והיה לו חוש־ריח כזה מלידה לענייני מודיעין. אי־אפשר היה למכור לו אטריות!
“בקיצור: אחר־כך באה המדינה, וקם צה”ל, ובועז שלנו קצין בצה“ל, ולוקח חלק פעיל בשיחרור הגליל, ובקרבות בעמק־הירדן… אז הוא גם הכיר בקיבוץ את רות נאמן, שעזבה בשבילו את הקיבוץ והלכה אחריו לארץ לא־זרועה, וב־1950 הוא משתחרר מן הצבא – וחוזר, כמובן, למשק”.
“ב־49”, משסעו מישהו בקוצר־רוח.
“ב־49?”
“באוגוסט 49”, עומד הלז על דעתו. “אני הייתי יחד אתו בגולני, והשתחררנו שנינו באותו יום”.
“טוב, יורם”, נענה שאול סגל. “אם אתה אומר, אז אתה יודע. אני זוכר שבועז התחתן ב־49”.
“נכון. מה זה שייך?” ממשיך יורם פרידמן הגברתן, קנטרן־לתיאבון. “באוגוסט הוא השתחרר, ובאוקטובר היתה החתונה”.
“בטח” מתערב אביב רוכמן. “באפריל אני התחתנתי עם זהבה, ובאוקטובר בועז התחתן עם רות נאמן”.
נשמע בליל רחשים בקהל, אבל ראש הוועד מרים יד לאות־הס וממשיך, בהגבהת קול:
"בכל־אופן… אני מבקש… בואו לא נעשה פה קאראקוֹז, טוב?… אז העיקר: הוא השתחרר מגולני בדרגת סרן, וחזר לפַתח את המשק, שמאז היה למעשה בניהולו הבלעדי, וב־1956 אנו מוצאים אותו עם החטיבה שלו במבצע־קדש והוא כבר בדרגת רב־סרן. ואז בעלה של מיכל נופל בקרב, וכשיחיאל חצור מקבל את הידיעה הוא מקבל התקף־לב, ובועז חוזר באופן דחוף למושבה, ואבא שלו כבר בבית־חולים, ובועז מגיע לשם ומוצא כבר את האבא מת… ומיד אחרי ההלוויה – שוב לבית־החולים, כי רות צריכה ללדת, ואז נולד להם יוּבל, הבּן, אחרי שתי הבנות, זיוה ונירה… ואמא, יוכבד חצור, עליה כל זה השפיע קשה מאד והיא עוברת אז לגור בחיפה עם מיכל האלמנה ועם יגאל ואיריס היתומים… כולנו חיינו את ההתרחשויות האלו, והזכרון עוד טרי… ואחר־כך, כשמתחילים לראות קצת נחת ומתחילים להגיע, כמו שאומרים, אל המנוחה והנחלה, אז באה הטראגדיה כשרוּת לוקחת את יובל לטיוּל לבקר אצל חברה שלה בקיבוץ בצפון, ולפנות־ערב, בדרך בחזרה, יורים על האוטובוס, ובזמן שהוא מחכה להם בבּית, כמו שנדברו, מודיע לו נון, אחיו נון, שהיה אז בדיוק פַקד במשמר־הגבול בגיזרה ההיא, שיבוא מהר לבית־החולים בצפת, ושם מתברר לו שפגעו בה בני־עוולה, והוא אלמן, והילד שלו יתום וּמוּכּה הלם!
"זאת היתה טראגדיה קשה, ולא כל אדם, יהיה גבר כמה שיהיה, מסוגל לצאת בשלום מדבר שכזה. כלומר, מבּחינה נפשית. הגורל כאילו החליט להמטיר על בועז מהלומות, אחת אחרי השניה, אבל לא איש כבועז יישבר! הוא הישיר מבט מול עיני המוות, והמוות נסוג לאחור!… העזרה ההדדית במושבה התגלתה אז בכל זהרה, וכולנו שׂמנו כתף והושטנו עזרה חבֵרית במלוא מובן המלה, גם משקית וגם חברתית…
“ולמזלו הטוב של בועז הופיעה לו אז באופק לוסי. מה־שנקרא ‘ריווח והצלה ממקום אחר’: תיירת מקנדה, עדינת־נפש, ציירת ברוכת־כשרון, אשה שמקטנוּתה אהבה את הטוהר והיופי שבּחיי־הכּפר והעריצה את הטבע, את המרחבים, שאותם היא יודעת כל־כך לשלב בתמונות־הנוף המקסימות שלה, שרק לא מזמן התענגנו עליהן, בחודש מרץ, בתערוכה שהיא הציגה לנו פה במושבה, בבית־העם הזה… אני מודה שאת הסיפור הזה, סיפור־האהבה של לוסי בת הכּרך הרחוק ובועז בן המושבה שלנו, אני לא כל־כך מכיר, כי בדיוק אז שלחו אותי, ככה, להיות מדריך חקלאי לכּושים של אפריקה המתעוררת, ולכן לא הייתי, כמובן… אבל כשבאתי פעם לחופשת־מולדת אני זוכר שאמא של בועז כבר לא היתה אז בחיים ולוסי היתה בהריון עם עודד… בחיים של בועז הצער והאושר היו כאילו תמיד ביחד, העוקץ יחד עם הדבש, וזה אולי נכון לא רק ביחס לחיים שלו, אבל אצלו זה היה כאילו במיוחד ככה… בכל־אופן, כולם דיברו אז במושבה איך שהוא מצא שוב את האושר בחיים המשותפים עם לוסי, ואז הוא גם נכנס במשנה־מרץ לפעילות בכל המישורים – הפרטי והציבורי, המשקי והחברתי, האזרחי והבּטחוני – והיא עצמה התאזרחה במהירות מפליאה בחיי המושבה, עד כדי כך שלפעמים אני עצמי מתפלא כשמזכירים לי שהיא לא נולדה כאן ולא גדלה כאן אִתנו ולא עברה יחד אִתנו את כל המאבקים והאתגרים והקשיים של ימים־עברו… והיא היתה אֵם־לדוגמה גם לילדים של בועז מאשתו הראשונה, זכרונה לברכה, וגם, כמובן מאליו, לעודד ולרותי. את כולם היא גידלה וטיפחה וחינכה, במסירות ובמקל־נועם ובעדינות, ואין פלא שהם יצאו כמו שהם יצאו: שמחה ללב אִמם, ותפארת לאביהם, ומקור של סיפוק וגאוה לכולנו!”
שטף דיבורו של שאול סגל נעצר לרגע קט, והוא מפנה מבט של כובד־ראש אל האלמנה ובני־משפחתה הקרובים היושבים בשורה מולו, בעיניים מושפלות. ולאחר כּיחת־גרון נוספת, הנשמעת לאזני כל, הוא מגיע בתנופה לסיום דבריו:
“אני אולי הארכתי קצת, אבל לא אמרתי אפילו רבע ממה שיש לי בלב, תאמינו לי… אני חייב רק לומר עוד משפט אחד ללוסי ולבני המשפחה. לוסי, אני רוצה לומר לך, אחותנו את! את נעשית אחת מאִתנו בכל המובנים, כאבת את מכאובינו ושׂמחת בשׂמחותינו, ואנחנו עכשיו, כולנו, כואבים את כאבך ואחים לך בכּאב! ולא רק אצלך בבּית יש עכשיו אֵבל; כל בית במושבה הוא היום בית־אֵבל!… וגם בצער הגדול הזה, שאין לו ניחומים, תדעי לך שמקומך אִתנו ואנו כולנו רוצים שביתך יישאר כאן, במקום שאליו נקשרת בעבותות ושבּו מצאת חיי־אושר־ועושר־ויושר עם יקירנו בועז, שאותו אנו מלווים עכשיו למנוחתו האחרונה באדמת מושבתו־מולדתו. ימתקו לו רגבי עפרו!”
רינה ההרה והחיוורת, ראשה עטוי מטפחת ונהרת־שלוָה על שׂפתיה החתומות, ניגשת עכשיו אל לוסי: בזוג מספריים גדולים שניתנו בידיה היא קורעת קריעה, כדין וכמסורת, בשׂמלתה השחורה של זו, וחוזרת על המעשה בחולצותיהן של בֶקי גרינווד ורותי (ששבה להתייפח), וזיוה ונירה, בעוד אחד מאנשי צוות־הקבורות, איש שעיניו ותנועותיו מפיקות כעין עצבנוּת מרירה, מרכיב משקפיים במסגרת־מתכת ועטור זקן צהבהב דליל, עושה אותו מעשה בחולצותיהם של יוּבל ועודד, ובעוד אדון אריה רבּין מפלס לו דרך בקהל בתנועות דלגניות וקרֵב אל שאול סגל, המפזר הוראות קצרות על ימין ועל שמאל; ידו הרפה של אריה רבין הישיש תופסת בהתאמצוּת ובחוֹם בידו השרירית והמחוספסת של ראש־הוועד ובקולו הדק הוא משבּחו: “מזמן לא שמעתי הספד כל־כך מרַגש… לא, אתה אינך מכיר אותי. מה פתאום? אני קצת קרוב של לוסי, ובאתי להשתתף בהלוויה. אני הייתי בחתונה שלה עם בועז, כן… באמת, אלה דברים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב. אני מאד התרגשתי”. ושאול סגל פולט מין נהמה נבוכה: “טוב, תודה רבה”, ותוהה במבט פזוּר־דעת על קנקנו של הישיש, ומוסיף בבדל חיוך מתחטא: “אצלנו זה כנראה במשפחה. אמרו על אבא שלי, עליו השלום, שגם הוא היה טוב בהספדים. חוץ מזה, איש־ציבור צריך לדעת להתבטא בכל מיני מצבים, אתה מבין?” ומר רבין מספיק עוד להגניב שאלה נוספת: “מי היה אבא שלך?” אבל השאלה נשארת תלויה באוויר, כי מישהו הספיק למשוך את שאול סגל הצדה וכבר הוא נסחף עם הקהל העוקר רגליו מבּית־העם החוּצה, אל המסע הקצר בוֹאכה בית־הקברות, ואריה רבּין העזוּב לנפשו נמצא עומד שוב פנים־אל־פנים מול לוסי חצור האלמנה, והוא חוזר על שאלתו: “מי היה אבא שלו?” וזו, שאינה יורדת לסוף דעתו, מחזירה בלחש חנוק: “אני כבר לא הכרתי אותו. הוא מת לפני שאנחנו הכרנו”, והיא חוזרת למסור באנגלית לבֶקי גרינווּד אחותה, בתכלית הקיצור, את תמצית דבריו של ראש־הוועד, ובקי שבה לשלב זרועה בזרוע אחותה ומנענעת בראשה וממלמלת בלשונה: “זה היה נוגע־ללב… יפה מאד מצדו”, ועודד, בנם של לוסי ובועז, התומך במרפק ידה השניה של לוסי, מזרז את אמו בשׂפה רפה: “אמא בואי כבר, בחוץ כולם מחכים לנו”.
ובינתיים ונון, שיצא עם סרח לרחוב, מבחין בנער אחד מנערי המושבה המורה עליו באצבע לאיש קצר־קומה וגיבּח, לבוש חליפת־סָפָרי קיצית אפורה־בהירה, הנושא עיניו לעברו וזיק של היכּרוּת ניצת בעינו. “עוד מישהו בא להפתיע אותנו”, הוא מספיק להפריח אל סרח, וכבר הוא מושך אותה עמו לעבר אותו איש. “מה זה? גם אתה?” הוא מפריח אליו. “זה מאיר מטרני, את זוכרת? מ־48! זה שלקח אותנו בלילה ברכב שלו לתל־אביב, את לא זוכרת? אז כשנשארנו תקועים בגלל ‘אלטלינה’!” וכבר יד לוחצת יד: “שלום, מאיר! אני תיכף זיהיתי אותך”. ומטרני: “אין בעיה! אנו פשוט קצת איחרנו, כנראה, וכבר חששתי שלא נמצא אותך בתוך הקהל הזה”, ולנוכח מבטו הנתמה של נון הוא פוסע חצי פסיעה לאחור וכמו שולף מעשה־קוסם אשה אחת, נמוכה קצת ממנו, וקורא: “תכירו, בבקשה! הנה אסתר אשתי. אסתר, זהו נון. נכון שסיפרתי לך עליו לא פעם?… וזאת סרח, אשתו של נון… אותָך באמת לא ראיתי מאז. ואני מוכרח לומר שגם אז לא בדיוק ראיתי אותך. נסענו בחושך. היה לילה. והייתי די מתוח, אני זוכר… אבל את נון אני רואה, ככה, אחת לכמה שנים. קורה אפילו שהוא מציץ אצלי בחנות שלנו בתל־אביב. כן, חמרי־בנין, אני והאח שלי. עכשיו גם הבּנים שלנו בעסק… אז מה אני אגיד לךָ, נון? הכל בזכותה של אסתר. אצלנו בבּית הראדיו פתוח ומצרצר כל היום, ואפשר לומר גם כל הלילה כמעט. אז פתאום, אמש, היא אומרת לי: ‘אתה שומע? הרגע אמרו בראדיו על אחד בועז חצור שנפטר. זה לא מישהו מהמשפחה של ההוא, החבר שלך?’ ואני זכרתי – תהרוג אותי אם אני יודע איך! – שלאח הגדול שלך, במושבה, קראו בועז. ואחר־כך, כשהודיעו עוד פעם, ואמרו גם את שעת ההלוויה, אז כבר אני בעצמי שמעתי, ותיכף אמרתי לה: ‘אסתריקה, יאללה! אפילו שאנחנו כבר בטלנים זקנים ומשועממים שאין להם מה לעשות בעולם הזה, אנחנו מוכרחים לנסוע למושבה של נון ולהבּיע את ההשתתפות שלנו!’ אולי לא, אסתר? ואגיד לך את האמת, היום גם יום־שבּתון, סוף־סוף, וכמה שזה לא עצוב להיקבר בחג־העצמאות, זה גם מאפשר יותר לאנשים להגיע מכל המקומות, כי ביום כזה שום דבר לא קושר אותם לעבודה!”
“חניה מצאת, אני מקווה?” שואל נון, להפסיק את קילוח הדברים, נוגע־לא־נוגע במרפקו להזיזו ממקומו.
ותוך ששני החברים הוותיקים עם נשיהם מתחילים לנוע עם המלווים, כמעט בחיל־המאסף, לעבר היעד, מחווה מאיר8 מטרני בידו לעבר מכונית אַסקוֹנה־1600 משנת 1984, החונה עם שׂפתה של מדרכת־האספלט:
“כן, פה על־יד… כשאנו הגענו, בדיוק מישהו זז מפה… אין בעיה… תגיד, אתם עוד גרים במושבה? נדמה לי שאמרת לי פעם שעזבת, לא?… מתי זה היה שנפגשנו פעם אחרונה, לפני עשר שנים בערך, לא?… כן, אחרי הבּחירות של 77. אני זוכר, בטח שאני זוכר!… אז אתם יושבים שם ברמה, סוסים ובהמות וכל הסיפור הזה? טוב, מפה זה לא כל־כך רחוק. והבּנים בסדר? אתה כבר לא במשמר־הגבול, נכון? זאת אומרת, יצאת לגימלאות. רק לפני שנה! מה אתה אומר? החזקת עד הסוף, הה? ובאותו הזמן גם הספקתם להקים את החוה? כל הכבוד!… אבל ב־73 הייתם מוכרחים לפַנות שם, נכון? כן, אני זוכר, בטח שאני זוכר… יפה שהבן הצעיר נותן כתף… לא? היה לי הרושם ככה… אז אני טעיתי. אבל הוא גם־כן במשמר־הגבול? זאת אומרת, במובן זה, הולך בדרך של אבא! זה מאד חשוב, מאד חיובי… אני?! תראה, אני אמנם לא ממשיך בענף ההנעלה, אף־על־פי שיש לי כמה אחוזים גם בחנות… כן, קיימת. בשם אחר. במקום אחר, כמובן! לא, שָם אחותי זכרונה־לברכה המשיכה, אתה זוכר אותה, סגוּלה? לא, אהובה היתה הגדולה, סגוּלה היתה השניה. אנחנו היינו ארבעה, שתי אחיות ושני אחים, ואני הבכור, בן־פורת־יוסף, יַעני… אז סגולה הלכה לעולמה, ובעלה ממשיך, עם הבת. כן, זאת חנות קלאסה בתל־אביב, עכשיו בכיכר־המדינה… כן, שם על־יד… בכל־אופן, אז אם אתה שואל, נכון שאני עברתי לחמרי־בנין, אבל נשארתי במסחר. זה העיקר. ואני ממשיך במובן זה שאת הגישה קיבלתי, בכל־זאת, מאבא שלי המנוח. מאבא, וגם מאמא, זכרונם לברכה!… אהובה? מסכנה, קיבלה איזה מחלה לא טובה, היו צריכים להכניס אותה למוסד כזה לחשוכי־מרפא, חולים כרוניים. מה לעשות? חיים לא רק בשביל ללקק דבש, מה לעשות! אחי דוִד? טוב, אני לא סיפרתי לך? הוא דווקה פנה לכיוון אחר לגמרי. מזמן שהתחילו לקבל אנשי־אצ”ל־לשעבר הוא נכנס לעבוד ב’מוסד' והתקדם שם די יפה… בקושי היינו רואים אותו… עבד בזה, ככה, יותר מעשרים שנה, ויצא לפנסיה מוקדמת, וסידרו לו עבודה די מכובּדת באיזה בנק, ועכשיו הוא כבר פנסיונר וחי יפה מאד, לא רחוק מאִתנו… אבל מה? מבּחינת משפחה לא הלך לו. פעמיים היה מחוּתן, וזה לא הלך, ובסוף נשאר לבד כמו כלב. אין ילדים, אין שום דבר. תמיד הייתי אומר לו: ‘דוִד, צריכים לבחור – או עבודה כזאת כמו שאתה עובד, או משפחה! יחד זה לא יכול ללכת!’… טוב, מצד שני, אין מה לרחם עליו, ידידוֹת אף פעם לא חסרו לו, וכל שנה עושה איזה טיול יפה בחוץ־לארץ… אפילו עכשיו הוא גר עם אחת גרושה במצב טוב, די צעירה, אשה דה־לוקס, ממש שׂחקנית־קולנוע, אני אומר לכם!… כמו ההיא, מה שמה הצרפתיה ההיא, מישל מוֹרגאן!… אבל העיקר, מה אתה נותן לי לפטפט כל הזמן על המשפחה שלי? אתה מַלעוּן, תמיד היה לך הכשרון הזה, לשתוק ולתת לשני לדבּר ולשפוך את המעיים שלו החוצה! אז מה קרה בעצם לאח שלך? שטף־דם במוח! טוב, במקרה כזה אין מה לעשות. מה שיותר מוקדם לגמור את זה, יותר טוב, בוודאי! בן כמה הוא היה, אתה אומר? ששים־ותשע! אני לא רחוק מזה גם־כן. מה אתה חושב? כולנו מתקרבים לסוף… והאלמנה? רק חמישים־וארבע? אהה, זאת אשה שניה? אני מבין… זאת־אומרת, שלושה ילדים מהראשונה ושניִם מהשניה? צוואה הוא הספיק להשאיר? אצל עורך־הדין בעפולה, אתה אומר?… טוב, אני מתאר לי שהוא היה בן־אדם מסודר ודאג שהכל יהיה בסדר!"
“תסלח לי”, ננער נון ואומר. “עומדים לזוז, ואני רואה שמחפשים אותי. צריך לעזור להוביל את בועז בדרכו האחרונה”.
“תוציאי לי את הכּיפּה שלי מהארנק, בבקשה”, אומר מאיר מטרני לאשתו אסתר, והם מצטרפים לקהל המלווים הנושא כבר רגליו ללכת.
ועוד מעט והעודרים כילו את מלאכתם, ודמעות האלמנה יבשו, וליד מצבת הבּזלת השחורה, שעליה חקוק באותיות לבנות “רות חצור הי”ד, נרצחה בידי בני־עוולה, תרפ“ב–תשכ”ב“, כבר חפוּר הבּור, והגופה המעוטפת שולשלה פנימה והגוֹלל נסתם, ויוּבל, כמתעורר מחלום, נזקף כמו תורֶן וקורא קדיש־יתום מתוך עלה־נייר שנתנוּ בידיו, ונוֹקָש בלשונו מדי־פעם, נכשל בניקודן ובהיגוין של מלים וחוזר עליהן במבוכת־מתנצלים, והן נושרות מבּין שׂפתיו כטיפּות של מלקוש על ריקוע של פח, וכיון שסִיים מיד ניצב לידו אחד עבדקן ועב־בשׂר ומיטיב־קול מצֶוות הקוברים ופוצח בתפילת “אֵל מלא רחמים” ומפטיר באמירת צידוק־הדין, וכל אותה שעה דניאל דגן, צעיר ורך עם יפה־עיניים, מנענע את גופו כלוּלב ועוצם עיניו בחזקה וממלמל בלחש את דברי התפילה כמי שמתעתד לעמוד לבחינה ב”חומר" הזה, או כמי שמוכיח לעצמו שאכן מוכן ובשֵל הוא לעמוד בבחינה, וחרמונה אמו, הניצבת מולו ועייפוּתה שפוכה על פניה, מביטה בו בכוונה מרובּה כבוחנת כליות ולב, ושׂפתיה פשׂוקות קימעה כמפיקות תחושת עלבּון צורב שאין לו ביטוי ואין לו כפּרה, ולעולם לא יהיו.
הס מושלך על קהל המלווים, והבּרושים מרטיטים ברוח החרישית, וסיעה של דרורים מתפּרחת ממעל ביעף כאחוזה בהלת־פתע, ושאול סגל, ראש־הוועד, פוסע שתים־שלש פסיעות אל מראשות הקבר הרענן ומבשׂר: “עכשיו נשמע דברים מפי חברנו מרדכי אלימלך, בשם התאחדות־האיכרים. בבקשה, מר אלימלך”, וחוזר לאחור בנימוס ומפנה מקומו לדובר המוזמן.
מר אלימלך, עגול־ראש ועב־עורף, שעיניו קצרות־הרואי מפיקות תכליתיות קישחת, מאשש עמידתו, מוציא נרתיק משקפיים מכּיס־החזה של חולצתו הלבנה, שולֶה את המשקפיים מנרתיקם, ושולף אחר־כך גליון של נייר־משבּצות ומרכיב את משקפיו ומסמיך את הנייר אל קצה חטמו, וממלמל בספק־משובה: “הגיל עושה את שלו, אתם רואים”, אף שאין הוא נראה אלא כבן ארבעים־וחמש בלבד או קצת יותר, וחוזר וטומן את הנייר בכיס חולצתו, וכובש עיניו בקרקע, ופותח לאמור:
"ידידים יקרים, משפחה שכּוּלה, קהל נכבד!
"אני אמנם נמצא פה כשליח־ציבור, מטעם ההתאחדות שלנו, אבל גם שליח־ציבור הוא בכל־זאת אדם פרטי – ואפילו קודם־כל אדם פרטי – ולכן, אם תרשו לי, אני רוצה קודם לומר כמה מלים בתור מי שאיבד, במותו של בועז חצור, ידיד אישי יקר מאד… והכאב הוא באמת גדול!
"אני הכרתי את המנוח לראשונה בראשית עבודתי בהתאחדות, לפני כחמש־עשרה שנה, ומאז היו לנו הרבה והרבה פגישות. הוא היה, כמובן, אורח קבוע, ורצוי, בבית־האיכּר, אצלנו בתל־אביב, אבל במשך הזמן, נקשרו בינינו קשרים הרבה יותר עמוקים – אני מרשה לעצמי לומר – ולא פעם הזדמן לנו, לסוֹניה ולי, לאָרח אותו אצלנו ברחובות, עם לוסי היקרה ובלעדיה, כשם שזכינו להיות אורחים שלכם, לוסי, בכמה אירועים משפחתיים, או פשוט אגב ביקור־עבודה באיזור. ואני מוכרח לומר לכם, ידידים יקרים, שכּל פגישה אתו זאת היתה חוויה.
"לא שהוא היה אדם רך וחלק, מה־שקוראים נוח־לבּריות. גם דבּרן גדול הוא לא היה, ואינני צריך לספר את זה לכם. אצלו היתה מלה־בסלע. אבל כשהוא אמר את המלה שלו אז זה היה אמוּר וזה נתקע כמו מסמר ושכב, באמת, כמו סלע. הוא היה, כמובן, אדם תקיף, שידע לעמוד על שלו, ולדרוש, ולתבּוע, ולהיאבק, אבל כולם כּיבּדו את התקיפוּת שלו, כי ידעו שיש לה על מה לסמוך, אפילו כשהיתה איזו אי־הסכמה, ותמיד ידעו שהוא לא איזה עַקשן־להכעיס, או מַקשן־להכעיס. וידעו שגם כאשר הוא מגן על איזה אינטרס פרטי שלו הרי, בעצם, יש לזה משמעויות יותר רחבות, יותר עמוקות. שבעצם הוא שליח־ציבור, במובן העמוק והראשוני של הביטוי. כשהוא בא ועשה סקנדל, היתה הרגשה שלא הוא בלבד אלא הגליל, הגליל כולו, עושה את הסקנדל, ולכן צריכים להתייחס לזה אחרת. היתה הרגשה שהוא מותר לו לצעוק, ולדפוק על השולחן, ולהתרתח – כן, בפירוש! – מפני שהאדמה היא שזועקת מגרונו.
"יחד עם זה שהיה אדם סגור ומוּפנם, הוא גם היה אדם פתוּח וקשוב לזולת, ער לבעיות, אדם שיודע להיות שותף לזולת ומוכן להושיט יד כשצריך. אני יודע שבּמשפחה הגדולה שלכם – כן תרבּו! – הוא היה האיש שאליו פונים לבקש עצה והדרכה, עידוד והכוונה. והוא ידע למצוא פתרונות, בחוש המעשי שלו, בנסיון־החיים העשיר שלו, בחכמת־החיים שלו. גם אצלנו בהתאחדות, לא פעם כשהיו צריכים להתמודד עם איזו בעיה מסובכת היה מישהו אומר – ולא רק אני! – ‘כדאי לתת צילצול לבועז חצור’. כמה פעמים קרה לי, במשך השנים, שהייתי מטלפן אליו, אפילו בערב, מהבית שלי אליו הביתה, ומתייעץ אתו. והוא אף פעם לא השיב את פני ריקם. אם זה בענייני שיווק, אם זה בענין שקשור בקשרים עם משרד־החקלאות או ‘מקורות’ או עם מועצת־הפירות או גורמים אחרים, אם זה משהו שנוגע לבּנקים, או אפילו איזו בעיה אישית קצת עדינה – תמיד היה כדאי לשאול בעצתו. את העצה שלו החשיבו – ובצדק! – ועכשיו היא תחסר מאד לכולנו, ואולי במיוחד לי.
"לצערי הגדול, אני גם אולי האיש האחרון, או כמעט האחרון, שדיבר אתו לפני שקרה האסון… הדבר קרה, כידוע, במשרדים שלנו, בבית־האיכר. היתה לנו שיחה טובה, באיזה נושא שעמד על הפרק, ואני חושב שהוא בא על סיפוקו, ונדמה לי שבּסוף אפילו קבענו שאולי נאכל אחר־כך יחד צהריים במסעדה אצלנו למטה. ואחר־כך הוא עבר לאיזה דיון בחדר סמוך, בהמשך המסדרון, ופתאום אני שומע מהומה והתרגשות, ואני הפסקתי איזו שיחה טלפונית שהיתה לי, ואני יוצא החוצה והנה אני רואה שכבר נושאים אותו למעלית! ותוך כמה רגעים הגיע אמבולנס ולקח אותו, קודם לבית־החולים בעיר, ואחר־כך לתל־השומר… ואז עוד לא ידענו כמה זה חמוּר. לא ידענו שבעצם זה הסוף: שלעינינו נגדע האלון הזה, הארז הזה!
"רבותי! אני הכנתי לי כמה דברים מראש כדי לקרוא אותם מן הכּתב, אבל כשהעפתי עין בנייר שהבאתי אִתי אני הרגשתי שזה לא זה: שעל קברו של אדם כמו בועז צריך לומר דברים היוצאים מן הלב, לא דברים היוצאים מן הנייר – והלב מלא דברים שרוצים להיאמר.
"יש עוד נקודה אחת שאני מהסס להעלות, אבל נדמה לי שזו חובתי כלפי הציבור הזה הנאסף כאן עכשיו… כשהגיעה אלינו הידיעה שבּוֹעז הוציא את נשמתו, מיהרנו להתקשר לבני־המשפחה ולברר עד כמה שאפשר את הפּרטים בנוגע להלוויה וכן הלאה, ומיד אחר־כך התקשרנו לרשות־השידור, אל מי שצריך במקרים כאלה, וביקשנו שימסרו בראדיו, קודם־כל, על מה שקרה, ואחר־כך, ברגע שהדברים ייקבעו סופית, על מקום ומועד ההלוויה. זה, בכל־זאת, שרות ציבורי אלמנטרי, כך היה נדמה לנו… ואין לכם מושג באיזו התנגדות, באיזו סרבנות, באיזו אטימות נתקלנו שם! היינו מוכרחים להפעיל קשרים ולחצים ופרוטקציה – הגיעו בנפשכם! – כדי שבסוף קול־ישראל יעשה טובה ויואיל להודיע, פעם ועוד פעם, במהדורות־החדשות, על פטירתו של אדם כמו בועז חצור!
“בהתחלה אני אמרתי בלבּי: ‘אוֹהוֹ, לוּ היה מדוּבּר באדם ששייך לאיזה “זרם התיישבותי” – ואתם יודעים לְמה אני מתכוון! – אז היחס ודאי היה אחר לגמרי, ואולי היו חוזרים על ההודעה שבע פעמים בכל לשון!’ אבל אפילו בזה אני כבר, בעצם, לא בטוח. בימינו הרי הכל מקבל צורה כל־כך שונה, כל־כך מעוּותת, כל־כך, אם לדבּר בלשון נקיה, ‘בעייתית’, שאפילו מי שתמול־שלשום היה לו איזה מונופול כביכול על משהו כבר אינו יודע איפה הוא עומד… אבל יחד עם זה, רבותי, אני חושב שאילו היה מדובּר באיזה עסקן מפלגתי – או עסקן־ספורט – מליגה גימ”ל, או באיזה ליצן או בדרן מן הדרגה הכי נמוכה, אז לא היתה לאנשים הללו שום בעיה…"
“חזק מאד!” מתנסר קול צעיר ונרגז מירכתי בית־הקברות. “הִכניס להם!”
מר אלימלך אינו שׂם לבּו לקריאת־העידוּד וממשיך:
"אני לא אַלאֶה אֶתכם עוד בדברים. אני יודע שעל בני־המשפחה עברו כבר יומיים קשים – בלי לדבר על השבועות הנוראים שמקודם – ועדיין מחכים לכם ימים לא קלים… אבל אני הייתי חושב שצריכים לחשוב על איזו דרך להנציח את זכרו של בועז, שאחרי הכל, כשמסתכלים בו בפרספקטיבה, ובפרספקטיבה שוודאי תלך ותעמיק עם הזמן ועם הריחוק, הוא היה דמות־מופת, דמות חינוכית שמן הראוי לחנך לאורה, מופת של איכר ושל לוחם שמעל למפלגות, מעל לזרמים ואידיאולוגיות: אדם שמושרש באדמתו, ויודע להבדיל בין טפל לעיקר, בין מה שחולף למה שקיים־ועומד, בין דברים קיקיוניים לדברים שחשובים מאד. אני עוד לא מציע שום דבר קונקרטי, אבל לפי דעתי זה נושא שצריכים להירתם לו, אנחנו בהתאחדות ואתם פה במושבה… ואני לא מתכוון דווקה למשהו ראוותני – יש מספיק ראוה בחיים אצלנו כיום! – אלא לאיזה מפעל, אולי חינוכי ואולי משקי, אני לא יודע, שייקרא על שמו. או לפחות איזה קובץ לזכרו. ספר. ספר לא עולה כל־כך הרבה, וזה בכל־זאת משהו שנשאר, תרצו או לא תרצו…
"ועוד מלה אחת לסיום… אני כבר גומר… יש לי איזו הרגשה עמוקה שיֵש משהו סמלי בזה שבועז נלקח מאתנו ביום־הזכרון לנופלים במערכות ישראל ונטמן באדמת הכפר שלו ביום־העצמאות השלושים־ושמונה. סוף־סוף, פרשת חייו ופרשת מעשיו זהה עם מלחמות ישראל וזהה עם עצמאותה, ועם המאבק להשגתה, ועם המאבקים לשמירתה ולביצורה. אולי זה הרמז, ואולי זה הצד הסמלי שבּדבר. אולי.
“תהי נשמתו צרורה בצרור־החיים”.
בדברים האלה יורד מר אלימלך מתלוּלית העפר שנתגבּהה מעל לקבר הטרי, ונענה ללחיצת־יד של הערכה חמה מידו של שאול סגל, בעוד מישהו בסמוך פולט, בלחישה נשמעת־לאוזן: “ואללה, זה למד לדבּר זה. כל הכבוד!”
“ועכשיו”, מכריז שאול סגל, “נשמע כמה מלים מפי מר ח’אלד כנאענה – שאותו כולנו מכירים – בשם הכּפר שלו”.
אַבּו־תאוּפיק אף הוא מייצב תחילה את עמידתו על העפר התחוח, ובלי שישמוט מידו את מחרוזת המַצבַּחה שאצבּעותיו משׂחקות בה הוא זוקף את ראשו, העטוי כפִיָה־ועָגָל, ומֵישיר מבּט נכחו, מתון ונינוֹח, ופותח לאמור:
"תודה רבה… אני לא יודע אם אני מדבּר בשם הכּפר שלי או לא… אני לא מוכתר ולא ראש־מועצה ולא זָעים, וגם לא יכול להגיד מלים כל־כך יפים כמו האדון מה שמענו אותו קודם… אבל אני בטח מדבּר בשם שלי, ובשם כל המשפחה שלי, שכמה אחדים ממנה גם נמצאים פה עכשיו, קצת במדים וקצת בסיביל…
"מה אני חשבתי לומר זה שאם לקחו לנו את בועז זה באמת מכה חזקה בשבילי באופן אישי, וגם למשפחה, וגם באמת לכל הכּפר שלנו – ולא רק לכּפר שלנו. למה בועז היה בן־אדם חזק אבל בן־אדם טוֹב גם־כן. הלב שלו היה פתוח לבּעיות של כל בן־אדם, בלי שום הבדל מי הוא יהיה או מאיפה הוא יבוא. בשביל זה כולם היו כל־כך נותנים לו כבוד הרבה.
"אני באופן אישי מכיר את בועז ממתי הייתי ילד, עוד מתי אבא שלו, יחיאל, עליו השלום, היה חי, וזה כבר בזמן מדינת־ישראל. בשנים הראשונות באמת הייתי בא הרבה גם לפגש עם האח שלו, נון. היינו חברים באמת, אבל מזמן הוא עבר לגור ברמת־הגולן אנחנו כבר כמעט לא רואים אותו, וזה חבל. שם יש לו אולי חברים חדשים, אני לא יודע, אבל צריכים לשמור גם החברים הישנים… העיקר מה אני רוצה לגיד זה שמזמן אני הייתי קטן אבא שלי, עליו השלום, הוא היה אומר לי: ‘אם יש לך איזה בעיה ואין מי יפתור אותה, כדאי אתה תלך אצל אדון בועז’. אני ככה התלמדתי, וזה היה נכון גם־כן. וגם אדון בועז, במשך הזמן, מתי היה לו בעיה עם מישהו מן הכפר שלנו, או מאיזה מקום אחר בסביבה, הוא היה עושה קשר אתי וביחד היינו מוצאים פתרון, תודה לאל. בדרך־כלל…
"אני יכול להביא הרבה דוגמות, אבל מי שיודע יודע, ומי שלא יודע הוא לא מוכרח לדעת. בכל־אופן, אני יכול להגיד שאם היו בעיות עם רועים שעולים על השדות, או בעיות עם אדמות של מִנהל, או אם היה אחד מה רוצה יתגייס למשטרה, או ילד צעיר מה רוצה יתלמד בעיר, אוניברסיטה או דבר כזה, והיה לו קושיים, אז תמיד היינו יודעים אפשר לדבר עם אדון בועז, או עם האח שלו, והוא ישתדל ויעשה מה הוא יכול. ואם הוא רק יכול, הוא יעשה. וזה לא בתור אחד מי עושה לך טובה אבל בתור בן־אדם, בתור שָכן, בתור אח. בעד זה בשבילי באופן אישי זה מכה חזקה שהוא מת, כמו אני אמרתי, וזה באמת אֵבל.
"ואני חושב צריכים לגיד עוד איזה דבר… פה במדינה הזאת, בארץ שלנו, יש לנו הרבה בעיות, ועוד יהיה הרבה בעיות עד שנגיע לחיות כולם בתור אחים. אבל אם שואלים אותי, אני אומר מה צריכים זה להיות כמו משפחה, משפחה אחת… בעיות לא חסר גם בתוך משפחה: הבעל מתרגז על האשה, האשה נמאס לה מן הבעל, והילדים מתרגזים ומרביצים מכות – אבל בסוף מוכרחים הכל לסדר בתוך המשפחה. ואני חושב בועז הבין זה והיה מאמין בזה. למה אם אנחנו נחשוב אף פעם לא נהיה משפחה אחת, בשום אופן, אז לא יכול להיות יותר טוב; יכול להיות רק יותר רע. אז בעד זה אני אומר שאם אדון בועז מת, בשבילי זה כמו מת אח שלי.
“זה מה אני רציתי לגיד לגברת לוסי המכובּדת, ולאדון נון, ולכל הילדים שלהם, ולכל הקהל מה בא פה. אנחנו לא נשכח את אדון בועז, ואני מקווה שהקשר בינינו יישאר טוב וחזק כמו היה, ויהיה עוד יותר ויותר, אנשאללה”.
“תודה רבה לאַבוּ־תאוּפיק על הדברים הכנים ששמענו ממנו”, מצהיר שאול סגל, כמַנחה מיוּמן. “אנו כולנו שותפים לתקוה שלו… ועכשיו, אני מתכבד להזמין את ידידנו מן הקיבוץ, ראובן ארד… רוּבקֶה, בבקשה!”
ראובן ארד, איש אדום־שׂער שגילו מתקרב לששים, לבוש מכנסיים אפורים ובטלדרס כחול ושׂערו בלתי־מסורק, נותן ידיו אל מתניו, ועיניו, המושפלות אל הקבר, מצומצמות כדי סדקים כמעט, ונושא דברו כדורש אל המת:
"בועז יקר!
"כבר אמרו כאן כמה היית יקר לכולם. חבר־נעורים יקר, ידיד אישי יקר, אפילו, כמו שאמר קודמי החבר כנאענה, רעַ־כאח. וּּלמוֹֹתר הוא לומר כמה יקר היית לבני משפחתך – כבעל, כאָב, כאח, כדוד, כגיס, כחותן. מי כמוהם יודע זאת, ומי כמוך ידע זאת.
"אני רציתי לבוא ולומר לך מלים אחדות של פרידה, בשם המשק שלנו ובשמי־אני. ואני הייתי בא גם לולא שלחוני. אתה הרי יודע!
"חברי ואני הכרנו אותך כשעלינו על הקרקע, למשבצת שלנו, בשנים הראשונות למדינה, ומצאנו את עצמנו בתוך סביבה אנושית וחברתית בלתי־מוכּרת – שלא לומר: פשוט זרה. זרה במושגיה, במנטאליוּת שלה, במסורת שלה, בדפוסי־החיים שלה. והיינו צריכים להתמודד עם הזרוּת הזאת, עם הנֶכֶר הזה. ולא אכחד: בעינינו, אז, היה זה נֶכֶר תהומי. תהומי! מושבות הגליל הוותיקות – וכמו כן מספר מושבים שיתופיים, פחות ותיקים – ייצגו בשבילנו איזה דיאפּאזוֹן של ‘קוּלאקיוּת’ משונה, איזה דגם שהוא ספק זעיר־בורגני וספק זעיר־איכּרי, איזו הישׂגיוּת אינדיבידואליסטית אנטי־אידאית, שאולי היא יכולה להצליח בתהליך הצבירה המוּכּר של נכסים חמריים אבל איננה יכולה להצמיח ערכי רוח ותרבות ברי־קיימא.
“ברם, אחד הראשונים מאותם אנשי המושבות הוותיקים שהתחילו לבקר אצלנו, במשק המתהווה, ועוררו בנו ניצנים של אמונה באפשרות של מתיחת גשרים בינינו לבינם, היית אתה, בועז! ואתה השׂכּלת מיד למצוא מסילות ללבּנו, לרכוש את אמוננו”.
כאן פוקח החבר ראובן ארד את עיניו לרווחה ומביט נכחו, וקמטים עזי־מבּע נחרצים מעל גשר־אפו, והוא רואה מולו את פרץ אוחיון, התומך את מרפקו של אריה רבין הישיש, והלז מתיקוּת שפוכה על פניו ועיניו מלטפות בחוֹם את הנואם. כמו מאליו מחייך עכשיו ראובן ארד אל פרץ אוחיון, וממשיך, בחוּמרת־סבר מחוּדשת:
"לא לחינם, מסתבר, לקחת לך לאשה, בראשית הדרך, נערה מבּנות התנועה הקיבוצית. ואכן, רות המנוֹחה, שנחטפה ממך באופן טראגי כל־כך, בשׂיא פריחתה כאשה וכאֵם וחברה־לדרך, היא עצמה היתה בבחינת גשר בינינו לבינך, ובמידה לא מבוטלת הרי בזכותה התחיל ביתך־ביתכם להיות לחברינו מעין בית שני מחוץ לבית הקיבוצי – ובסביבתו הפיזית של הבית הקיבוצי – A Home away from Home, כמו שאומר האנגלי: בית חם ומאיר כמגדלור בתוך הנֶכֶר.
“גורם נוסף של קירוב־לבבות היה, כמובן, עיסוקך המסור והאינטנסיבי, והמוסמך, בענייני הבטחון של מושבתך ושל האיזור בכללו. זהו תחום שבּו, עם כל ההבדלים בהשקפות ובניוּאנסים, היתה במידה רבה זהות מהותית בבּעיות שבּפניהן עמדו כל היישובים והמשקים בסביבה, שיתופיים כפרטיים. ואכן, תחילה כמא”ז ואחרי־כן כמי שהיה מופקד על הנושאים האלה במסגרת המועצה האזורית – וכמי שהיה, לפחות בתקופתנו הראשונה, חבר במפלגה שאז, אחרי ככלות הכל, עדיין יכולנו לראות בה, אם לא בית רעיוני הרי לפחות חלק, חלק מרכזי, מתנועת־העבודה בישראל – שימשת לנו כתובת, משען וגב. גב חם ומוצק היית לנו… לא רק לנו, כמובן, אבל אני הרי מדבר אליך עכשיו בשם עצמנו…"
ראובן ארד פוקח שוב את עיניו המצומצמות ורואה אנשים העוקרים רגליהם לנוס מן המקום, אבל אין בכך כדי לזרזו להסיק מסקנה או לקצר את פתיל הגיגיו.
“עד יומך האחרון”, הוא ממשיך, "היית מעוֹרה במתרחש בתנועה הקיבוצית בכלל, ובמשק הקיבוצי שלנו בפרט. תמיד שמרת קשר – קשר־עין וקשר־לב. בחום ובדאגה עקבת אחר לבטינו, שבּחלקם הגדול אכן היו לבטי־גידול וחבלי־צמיחה, עד שקם לנו בית קיבוצי לתפארת. ואני יודע באיזה כאב ליווית בשנים האחרונות, כמו רבים וכן שלמים בתוך התנועה הקיבוצית, את התמורות והעיוותים, כשראית, כמוך כמונו, איך ‘הבית הקיבוצי’ הופך אולי להיות יותר ביתי אבל בהחלט פחות קיבוצי.
"התמורות מציפות את כל החברה הישראלית, כמו נחשול שאין לעמוד בפניו. אם בזמנו היה מי שקם ותבע מכולנו ‘עוז לתמורה בטרם פורענות’ הרי עכשיו נדמה כאילו אכן באה עלינו תמורה שהיא עצמה פורענות. לא פעם, בועז, שׂוחחנו על כך. לא פעם שאלנו את השאלה: ‘לאן כל זה מוביל? לאן יובילו החמרנות, בוּלמוּס ההישׂגיוּת, ההתפרקות מן האידאה, האוכלים בנו כל חלקה טובה?’ יד־על־הלב, הלא אתה עצמך לא היית מאמין שנרחיק לכת כל־כך בתהליך המיסחוּר והדולאריזציה! – ואני, כמובן, אינני משתמש במטבע־לשון זה במובן היומיומי.
“הדברים ארוכים וקשים, ולא זה המקום להיכּנס בעבי־הקורה. די לי שאפּרד ממך, בועז יקר, בהבטחה שנדע לנצור את זכרך, ובתקוה” – וכאן הדובר תוחב את ידיו בכיסי הבטלדרס שלו, תוך שחיוך של הומור מפציע בגומות־לחייו וזיק של בדיחוּת־הדעת ניצת בעיניו הנפערות – “ששם, במקום שאליו הלכת, אולי יימצאו הפתרונים שאותם אנו מחפּשׂים כאן – –”
“תודה, רוּבקה, תודה” טורף לו שאול סגל בלשונו. “תודה לנציג הקיבוץ, ראובן ארד. ואני מזמין עכשיו את האחרון ברשימתנו, את – –”
“בחייך, שאול!” מתריס אליהו סיטון הזקן, היושב, רחב־גרם ומאיים, בצל ברוש על קבר נוח, הבנוי אבן לבנה־אפרפרה.
“אֶת ברוּך – –”
“ואלךּ, ינעל רַבַּךּ”, מתקצף סיטון, “אתה לא מתחשב באנשים בכלל?”
“אני מבקש שקט!” מהסה אותו סגל ואגב כך הוא משדלו בקימוץ־אצבעות ממַתֵן, “ומזמין עכשיו את ברוך מירקין, חברו של המנוח מאז־ומתמיד”.
“תגיד לי!” מתעקש אותו זקן ומתרומם מעל מושבו, “מה זה פה, צחוק עושים מאִתנו?! לא מספיק ההוא מהקיבוץ שיגֵע לנו את השׂכל? אנשים באו פה ממרחקים, לתת כבוד לבועז, לא לסבול בשבילו!”
“אתה לא תכתיב כאן את המהלכים!” נוזף בו סגל, סומק מציף את פניו מבושה.
ברוך מירקין, בן־גילו של בועז חצור וחברו־מילדות, ניצב בינתיים על תלולית־העפר המרוּדדת, בוהה נכחו וממתין בסבלנות.
“ואתה לא תעשה לנו פה בַּהדָלֶה מן הלוויה!” מטיח הלז כנגדו ומתחיל לצעוד לעברו, נשען על מקלו. וכמי שצץ לו בכל־זאת איזה רעיון למוצא של פשרה, הוא קורא: “בבקשה, תשאל את המשפחה מה הם אומרים! תשאל את נון בעצמו!”
“את רשימת המספידים אני הכנתי בהסכמה עם המשפחה!” חותך סגל כאומר לסתום סופית את טענותיו של הלז. “מספיק, סיטון! שב בשקט! בטובות אני מבקש ממך!”
“אתה עוד מאיים עלי, מה?” מרעים סיטון הישיש בקולו המעוּבּה.
“לא מאיים ולא בטיח'!… תראה, תראה מה אתה עושה! האנשים מתפזרים לכל עבר! לא יכולים לסבול את הבּוּשות שאתה עושה!”
“בושות אתה עושה! הם הולכים מפני שנשבר להם ממך, זה מה שקורה”. עכשיו עומד כבר סיטון למרגלות הקבר הרענן ועיניו משוטטות ומחפשות את נון עד שהוא מגלה אותו, והוא מרים את מקל־האלון המגולף שלו ומורה בו לעברו וקורא: “הנה, נשאל את המשפחה. נון, מה אתה אומר?”
“תביט”, משיב נון ממנו־ובו, “זה נכון שהרשימה היתה מוסכמת”.
“היתה מוסכמת”, נענה לו סיטון כמתרַצה. “בסדר! אבל מה עכשיו? אתה רוצה שזה יימשך ככה?! לזה קוראים כבוד למת?!”
“אני אומר כך: שיתנו לברוך לדבּר, אבל בקיצור!”
בלי אומר ודברים, בשתיקה רועמת, נושא אליהו סיטון הזקן רגליו אל היציאה.
“טוב, ברוך”, לוֹאט שאול אל ברוך מירקין, “קדימה. אבל אתה שמעת? תעשה את זה בקיצור! האנשים נשבר להם לשמוע!”
“מצִדי”, אומר הלז בנחת, “אני יכול לוותר. מה איכפת לי!”
“קודם אתה כל־כך רצית”, מדבר אליו הלז דברי־כיבושים. “עכשיו, אחרי שעשית לי את כל הבּזיוֹן הזה!”
“טוב, קדימה, יא מיוּבּש אחד!” מטיח בו אחד המחוּצפים שבּצעירי המושבה. “חבל על הזמן שלנו. אתה רוצה שנחכה פה עד שתשקע השמש?!”
“תשתוק, גיורא!” סונט בו איזה קול מבוגר. “תתבייש לך!”
“שהם ישתקו”, מחזיר הלז בלי היסוס.
“אם בועז היה פה, אתה לא היית מתנהג כך!” מגעגעת אחת מנשי המושבה.
ואילו מר אריה רבּין, שעודו נשען על פרץ אוחיון ועכשיו הוא נמצא עומד מאחרי לוּסי ובֶקי, משיט עיניו כאחוז־חלחלה על פני הנוכחים, אינו עוצר במרי־רוחו, ובעגמת נפשו הנכלמת הוא מצטפצף וקורא:
“מה זה! אין פה מי שיכניס קצת סדר?! הרי זו בושה וחרפה!”
“טוב, אני מוותר. לא איכפת לי!” מכריז ברוך מירקין הקשיש בענוות־חן.
אנחת־הרווחה חולפת בשארית־הּפליטה של קהל־המלווים.
“אבל דבר אחד”, מתעשת הזקן ומוסיף, קולו מתרומם באחת כאילו ניפחו את ריאותיו פתאום, “אני רוצה בכל־זאת לומר”. הוא מחריש רגע קט, שואף רוח מלוא חזהו, וּמַשלים: “אתם יודעים מה ההבדל בין מה שהיה פעם לְמה שיֵש עכשיו? בזמן שאני נולדתי היה בארץ ארבּה. אתם שומעים? ארבּה היה. ועכשיו, כשאני בעצמי הולך למוּת ורציתי לומר משהו על החבר שלי שמת לפנַי, עכשיו יש בארץ הרבה. ואתם יודעים הרבה מה?” הוא שוהה קימעה ומחליף רוח. “הרבה גועל־נפש! זהו!”
“לך לעזאזל”, מרעיף גיורא החצוף בלב־ולב לעברו של ברוך מירקין.
“זה סקנדל!” מפטיר אריה רבין, שפתיו רוטטות, ופונה ללכת.
“יש פה כמה חמומי־מוח”, מבקש פרץ אוחיון להפיס את דעתו. “פשוט מאד. מה אפשר לעשות… וזה נכון שקצת האריכו יותר מדי בדיבורים. לא היו צריכים לתת לזה להגיע לידי כך”.
“כן, אבל ככה?!” ממאן הישיש לנוח מזעפּו.
“טוב, סבא”, מוסיף פרץ אוחיון להרגיע, “עכשיו חוזרים לבּית של בועז, קצת לנוּח… נראה אם יש איזה רכב פה ביציאה שאולי יקח אותנו ולא נצטרך לעשות את כל הדרך בחזרה ברגל”.
“מה, מה?… אין דבר. זה דווקה טוב ללכת ברגל… צריך יהיה רק להגיד שלום ללוסי ולאחותה… אתה יודע שסבא שלה מצד אמה וסבתא שלי מצד אבי היו אח ואחות?”
“מה אתה אומר!” פולט אוחיון כמתרשם. “לא, בכלל לא ידעתי… באמת קצת שאלתי את עצמי… אז אתם ממש קרובים, הה?”
“כן, קרובים”.
“מזל שלא חם היום”, עובר אוחיון לענין אחר.
“בסך־הכל אמצע מאי. לא מוכרח להיות חם”.
“הו, יכול להיות חם מאד באמצע מאי. אפילו באמצע אפריל! מה, זה חדש בשבילך?” תוהה אוחיון ברוח טובה.
“נכון… אבל לא מוכרח… יכול גם להיות נעים. כמו עכשיו”.
“הו, הנה הגענו”, מבשׂר פרץ אוחיון. סוף־סוף יצאו מתחום בית־הקברות.
נון מדביק אותם עכשיו.
“פרץ, תשמע!” הוא רוהט בדיבורו. “תשתדל למצוא רכב בשביל לקחת את האדון אלינו הביתה. חבל עליו. אחר־כך נברר בנוגע לאנשים שחוזרים לשפלה – הוא עוד צריך להגיע היום בחזרה לתל־אביב”.
“אני אגיע, אני אגיע”, זורק אריה רבּין בחיוך של ביטול, כמבקש להסיר דאגה מלבּם של דורשי־טובתו.
“ודאי שתגיע”, מדבּר נון על לבּו, “אבל צריך לארגן לך את זה”.
“יופי! הנה הסוּבּארוּ שלנו”, מכריז פרץ אוחיון למראה המכונית המסתובבת בפינה ומתקרבת אליהם לאִטה.
“נכון! זאת נירה”, מאשר נון בקורת־רוח. “מאה־אחוז!… אז אנחנו עוד מעט נתראה בבית… לא, לא, תיכּנס, אדון רבין. חבל על הזמן ועל הכּוחות שלך”.
שתי המכוניות של יהושע ונורית מגיעות עתה אף הן וקולטות את כל משפחתו המצומצמת של המנוח. “יש עוד קצת מקום”, קוראת נורית אל נון וסרח, המתכוננים לשאת רגליהם ללכת, “אתם יכולים להידחק פנימה”. אבל סרח משַלחת אותה לדרכה בתנועת־יד. “לא כדאי”, היא אומרת. “זה היה קצת מעייף לעמוד כל הזמן. לא יזיק קצת ללכת… בכל־אופן, אם תראי שם את אהוד, אַת יכולה לומר לו שיבוא ויאסוף אותנו בדרך”.
עוד אלה מדבּרים והנה צץ נחום ספקטור עם יאיר במכוניתו ועוצר עם שׂפת המדרכה של בית־הקברות. “נון!” הוא מתכופף וצועק החוצה, “תשמע, אנחנו מוכרחים כבר לזוז. אתה יודע, יש לנו חתיכת דרך לא קטנה. אבל מפּה עד הבּית אנו יכולים להקפיץ אֶתכם, טוב? אז תיכּנסו!”
“ואת סיטון הזקן אף אחד לא לוקח?” נשמע ריטון מעל ספסל־מתכת המוצב בסמוך, באפלולית צִלוֹ הרך של עץ־תוּת זקן.
“מה זה, סגל לא בא לקחת אותך הביתה?” מנסה נון להתחכּם אִתו. “טוב, לא חשוב. תיכּנס, תיכּנס מהר. יש עוד מקום אחד, ואם תבקש יפה אז יורידו אותך על־יד הבית שלך”.
שלושתם נדחקים על המושב האחורי של הפּיז’ו.
“חיכיתי, חיכיתי. חשבתי שיבוא בכל־זאת לאסוף אותי, רַחמוּ שלי. קדחת!” ממשיך אליהו סיטון בריטוּנו אגב נסיעה, נשען על מקלו. “זה מה שנקרא ‘בנים גידלתי ורוממתי’!”
“אולי הוא מתבייש קצת אחרי המהומה שעשית!” מתגרה נון.
“לא!” מתערב נחום אפנדי ומעיף מבט של עידוד לאחריו. “אני דווקה התפעלתי מן ההעזה של האדון! מישהו היה צריך להפסיק את… את ה… ואף אחד לא היה לו אומץ! כל הכבוד לבּן־אדם!”
“אתה שומע, נון?” נענה הזקן בשׂביעוּת־רצון זעוּפה. “טוב, תעצרו לי רגע בבקשה. פה אני יורד… תודה רבה לכם, ושלום”.
“מִספר חזק הזקן הזה, מה?” מתנסר בעצלתיים קולו המתכתי של יאיר ספקטור, בנו של נחום, מן המושב הקדמי.
“אוֹהוֹ!” מסכימה סרח, המתרווחת במקום שהתפנה. “אם עכשיו הוא כזה, אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הוא היה בזמן שהיה יותר צעיר!”
“אני מתאר לי”, צוחק נחום.
“זהו! הגענו לבּית”, פוצחת סרח.
“בסדר, אני עוצר”, נענה נחום ובולם. “אני עוד צריך למלא דלק. יש לכם פה תחנה, נכון?”
“בדיוק אחרי היציאה מן המושבה”, מאשר נון. הוא וסרח עומדים כבר על הכביש, ליד חלונו של נחום. הוא מושיט ידו לשלום.
“אז תשמע, נון! אם אתם מזדמנים פעם לירושלים, ביחד או לחוד, אז תתנו צילצול, הה? אתה תמצא אותי במדריך־הטלפונים. אין בעיה. נחום ספקטור, זה בבּית, או נחום ספקטור ובנו, זה במשרד. ואם במקרה אני בשטח, אז יש מה־שקוראים איתוּרית ומאַתרים אותי. אין בעיה. העיקר, תשמור קשר. לא כדאי לחכות עוד שלושים שנה, חה־חה!”
“זה סיכון, אתה אומר, הה?” מחייך נון. “טוב, אני מבטיח. ותודה רבה שבּאתם. אני באמת מעריך את זה… אז שלום, נחום! שלום, יאיר! דרך צלֵחה! ולהתראות בהזדמנות יותר מוצלחת!… ואם מישהו מכּם מזדמן פעם לגולן –”
“בהחלט!” מניף נחום בידו.
סרח ונון משתהים רגע על הכּביש, מלווים במבטיהם את המכונית הנעלמת חיש במורד.
“בואי, זקנה שלי”, לוֹאט נון. “ניכּנס”.
סרח נותנת כפּה בכפּו, כילדה קטנה הממתינה לאביה שיקחנה אל מעבר לכביש.
"יש לי הרגשה – – ", זורק נון ושוהה.
“כן?”
הוא מתקשה קצת, שואף רוח, ומשלים:
“…כאילו אני חוזר מן ההלוויה שלי!”
סרח מסיבּה פניה אליו, חיוּך רחוּם על שׂפתיה:
“לא, חביבי, אצלך לא יהיו דברים כאלה. אני לא ארשה שום הספדים. רק שקט!”
“אני מקבל את זה כהבטחה!” הוא מַתרה ומהדק את כפּו על כפּה.
“בהחלט”, היא נענית לו, רעד קל בקולה.
“תודה”, לוחש נון.
– סוף –
טבריה, נובמבר–דצמבר 1986
-
“הזקו” במקור המודפס, צ"ל: הזקן – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
-
“אשי־איש” במקור המודפס, צ“ל: איש־איש – הערת פב”י. ↩
-
“צהל” במקור המודפס, צ“ל: צה”ל – הערת פב"י. ↩
-
במקור נדפסה שורה זו פעמיים – הערת פב"י. ↩
-
“אם” במקור המודפס, צ“ל: אַל – הערת פב”י. ↩
-
“לי” במקור המודפס, צ“ל: לו – הערת פב”י. ↩
-
“פילאדפיה” במקור המודפס, צ“ל: פילאדלפיה – הערת פב”י. ↩
-
“יאיר” במקור המודפס, צ“ל: מאיר – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
- מאצ'ו כסמל לאומי. על הטרילוגיה 'נון' לאהרון אמיר / ראובן קריץ
- הטרילוגיה "נון" – אהרן אמיר / יוסף אורן