רקע
ס. יזהר
עיורה של מושבה

אילו באתם לכאן לפני שנה עוד הייתם יכולים לראות על מרפסת הבית הזה, הבית המיוחד הזה, אחרון כמעט לדור של בתים כאלה (וראו את תחרת העץ שעוטרת לכרכוב הגג!).

גברת קשישה אחת, עדיין יפה וכולה חן ועדינות שבירה, יושבת בכתם האור שעל האריחים האדומים ונחה לה בחום אחר־הצהרים, האקליפטוסים האלה מרשרשים לפניה והחצר הגדולה והריקה כמעט, מבדילה בינה ובין העולם שמעבר לגדר כאילו כאן לחוד ושם לחוד.

שוב לא ניראה אותה. לפני שנה נפטרה לבית עולמה בת מאה שנים, והבית נתרוקן, כמו החצר הזאת, והרחוב הניבדל שמעבר לגדר מאיים כעת לפרוע פנימה ולנחול את החצר ואת הבית ואת העצים, ולעשות מהם שיכון רב קומתי, כדרך שנעשה כבר מזמן בבתים מימינם ומשמאלם ובכל הבתים והחצרות שפעם עמדו כאן.

רחוב יעקב שמעבר לגדר הזו ראה פעם ימים אחרים. פעם היה הוא הרחוב הראשי במושבה השקטה (שקטה למרות הפעמון הגדול שהיה תלוי בפתח החצר הזאת, בראש הגבעה, ושצלצוליו הקצובים היו פוסקים סדר לכל יום יום חדש) עד ליום שהעולם הקטן ובעל הצורה המסוימת הוחלפה לו צורתו ונעשה מאז לעולם אחר, שונה לחלוטין: הפעמון נילקח, הצלצולים תמו, השקט תם והצורה נגמרה.

משפחת דונדיקוב, שהיתה בעלת־הבית המסוגנן הזה, היתה בין ראשוני רחובות. קרקעות הרבה היו להם, רובם ממש בתוך מה שלימים הפך מרכז השטח העירוני של העיר הגדולה, זו שקמה על מקום המושבה הקטנה. באופן שהרבה מן העיר ניבנה על מגרשי דונדיקוב לרבות המגרשים שעל הגבעה הזאת, שפעם בשכבר הימים בהרבה חיוכים קריצות ורמיזות, והיום בלא מעט געגועים היו קוראים לה בשם המבטיח “גבעת האהבה”: רחוקה, פראית, ונטושה לזוגות המתבודדים.

רחוב יעקב הזה שלפניכם, היה עוד לפני קום המדינה רחוב של חול, משמע, לא סלול ולא כבוש, והולכיו פשוט בוססו בחול בקיץ וברפש בחורף. בוקר בוקר היו נאספות מפתחי כל חצר הפרות בגערות הרועים בדרכם אל המרעה.

והפיקוסים האלה המחפים כעת על הכביש שכאילו עובר במנהרתם, לא היו אז. במקומם היו עצי תות, גזומים היטב בחורף כבתספורת קצרה, וירוקי צמרות מכודרות בקייץ, מעדן תאווה לתולעי המשי ומקלט מחבואים לזאטוטים.

והיו אקליפטוסים. מה אתם יודעים. כאלה אין עוד. אלה שבחצר דונדיקוב הם כשרידים דלים מאלה שהיו. מזכרת עצובה לקהילת האקליפטוסים הראשונים שחיו כאן באדיר. מכולם זכורים שניים. הנה זה האחד שכאן, עם החטוטרת הזו: פצצה נפלה בדיוק כאן מאווירון מצרי ערב מלחמת העצמאות, הרסה את בית המועצה שעמד כאן ונתקעה בגזע חעץ הענק ולא יכלה לו אלא בצלקת זו: בלע את הנפץ ולא נודע כי בא אל קירבו.

והאקליפטוס האחר – אותו לא נוכל עוד לראות.

הוא האקליפטוס שצמח פעם בחצרו של הדוד משה. לא היה עץ גבוה ממנו בעולם, ולא נמצא גזע רחב ומוצק מגזעו. סמל למוצקות, סמל לשרשיות, וסמל לשאיפה למרומים – כל הסמלים עם העץ המוצק והאדיר הזה ביחד כולם ניכרתו יום אחד, ניכרתו בידי גמדים בעלי גרזנים ומשורים, שורשיו נעקרו, גיזעו נעקר, וצמרתו נעקרה והושלכו וסולקו עד לאדמה חלקה ומיושרת, שעליה נבנה השיכון הזה, הנה זה.

בתים בני קומה אחת וגג רעפים אדומים לראשם, שביל מקורה גפנים ודקלי וושיגטוניות, ומעקה מחופה צדפים לנוי, עמדו כאן פעם אך זה לפני שנים לא רבות. בתים קטנים ומרווחים זה מזה, ומגרשים ארוכים נימשכו מאחורי כל בית לעומק, חמשים דונם, ויותר, המגרש האחד: למיבני המשק, למחסנים, לגן הירק הצמוד לבית, והלאה לכרם ולשדה התלתן מספוא הבהמות ועד לכרמי השקדים שעל גבעת היקב.

חמשים הדונם ההם חולקו אחר־כך לדונם דונם, על כל דונם ודונם הוקמו חמש שש קומות דחוסות, ואין אקליפטוסים, ואין תותים, ואין אורוות ולא רפתים, ולא כרמים ולא פרדסים, ולא תלתן לפרות, מה אפשר לעשות.

קראו למושבה בשם רחובות, כי “עתה הרחיב לנו” – לא עוד בית דוחק בבית, לא עוד גג מגיע בגג, אלא בית איכרים בית ומגרשו בית ומגרשו, ברחבות וברוחב ובגודל ובחזון איכרות מושרשת. ושם, הלאה מן המגרשים, על הגבעות האדומות ההן שם השתרעו כרמי היין, כרמי השקדים, הפרדסים ועד השיקמים שעל גבול רמלה – לשם, בוקר בוקר היו יוצאים עם צלצול הפעמון רכובים על חמוריהם האיכרים, ולשם בוססו בחול וצעדו בוקר־בוקר הפועלים, ראשם מחופה מגבעות קש גדולות, ועל זרועם סלי הנצרים ובהם לחם, זיתים וחלבה, וגם עתון “הפועל הצעיר” מקופל, ובין עידור וניכוש יקראו בו מה השיב א.ד. גורדון לדברי י.ח. ברנר.

כל עוד היתה רחובות מושבה, אפשר היה להכירה ולהבדילה משאר המושבות. כשהפכה לעיר נעשתה כמו כל שאר הערים הקטנות הללו, חסרת צורה אישית, חסרת מיוחדות עצמאית ורק בהולה להושיב יותר אנשים על פחות אמות מרובעות.

ואדם אילו נפל לכאן מן השמיים, לא היה יכול לדעת אם נפל לראשון לציון, לפתח תקוה, לחדרה או לרחובות שום מקום דומה לכל־מקום.

הנה רב הקומות הזה. הביטו בו. מה יש לראות? משלטי החנויות שבקומת הקרקע ועד לרום החלונות הגבוה מעל הרחוב הצפוף הזה – איש לא מציץ אל שום מקום שהוא. בית שהוא בית ולא בית שהוא מקום.

פעם עמד כאן עץ אקליפטוס אחד. שרשיו היו חבויים במעבה האדמה ובלשדה האפל גזעו היה רחב מחיבוק עשרה אנשים. וצמרתו היתה נעה לה ברוח הגבוהה שרק עורבים יכלו לנוע על גביה שרים בקולם הצרוד ומלשלשים למטה על עוברים ושבים, וגבוהי העלים היו מרשרשים להם גדודים גדודים, בתדר שידור חי שנישמע ושניראה מאופק הים שם ועד אופק הרי ירושלים שם.

אבל כמובן וכי יש ברירה אחרת? איפה תשים אנשים לגור, והארץ כה קטנה? או אולי מוטב אילו היינו בונים בתים על החולות שעל שפת הים ומשאירים את מיטב האדמה הפוריה לחקלאות? אבל עשינו להיפך כיסינו בחולות שהבאנו מן הים, את האדמה החקלאית הטובה ועל החולות האלה הצמחנו את השיכונים ההכרחים.

התאווה לעיר, הצורך בעיר, ההכרח שתהיה לנו עיר – כרת את העצים, כרת את הפרדסים, את הכרמים ואת השקדים, כרת את הבתים, כיסה בחול את האדמה, כיסה בבתים את הנוף, ביטל את פני המולדת, והשאיר לנו שיכון, שיכון של שום צורה, חסר שום צורה, בעיר חסרת צורה, ברחוב חסר צורה, לתועלת אנשים שאין להם זמן לדאוג לצורה.

והנה ככה אנחנו.

מהפכה זו שלאחר קום המדינה. אינה ניכרת רק בשינוי יעדי האדמה העתיקה – מחקלאות בעל נמוכה שעושה קצת קמח לפיתה הנאפית בצל חושה שחוחה על אש קוצים, לייצור שפע שואף ייצוא, שעוצמתו עוד לא הגיעה למלוא גילויה האפשרי: גלם לטקסטיל, מזון טרי ומעובד, השופע בעושרו כל השנה, מלבד מוצרי תעשיה מתוחכמת, ממעיטה בחומרים ועתירה בחכמה – הרי זו מהפיכה בקפיצה אחת, היישר מן התקופות העתיקות שנירדמו מאז ימי הפלשתים ולא נשתנו מאז אל תוך תקופה חדישה ואל תרבות מודרנית שוצפת עוצמה. מהפכה של אדם שהשתחרר ופרץ מגבולות כוחו של הטבע לתת, והשתלטות תרבות של אדם היודע לקחת וליצור לו חיים מכוח תושייתו ומהעזתו להיות ריבון לחייו.

תום האדמה העירומה והאנשים שמילאו בקצת הקיום שלהם את קצת המקום שלהם – התחלף עתה בעוצמת תושיית התרבות הלבושה, והיפה שבפתוח הריק – התחלף במועיל שבפיתוח המאורגן, מאורגן לעיתים יותר מדי – במקום אותו הכלום לא־מאורגן, הפרוץ הזה לכל רוח ולכל מקרה.

ומה טוב יותר?

מה יפה יותר?


יזהר סמילנסקי, תמליל לסרט “רחוב יעקב” שהופק על ידי הטלוויזיה הלימודית, 1981

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!