רקע
ס. יזהר
איש הרוח
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דברים באירוע לזכרו של נועם דביר; 1986

לעתים באה הזמנה לכנס שייערך בהשתתפות שרים, חברי כנסת אנשי ציבור ואנשי רוח; או בנוסח: בהשתתפות אמנים, סופרים ואנשי רוח; או כרוז שנחתם בידי אנשי מדע ואנשי רוח, וכל כיוצא באלה. מי הם אנשי הרוח האלה? ובמה הם מיוחדים?

אם נוציא את “אויל הנביא משוגע איש הרוח” שהזכיר הנביא, ואם נבטל חשד רווח שאיש הרוח הוא זה שרשאי גם להגניב הזיות הבל ורעות רוח, ואם עוד נתעלם מן החשש שכלל אין כאן איש גופני בשר ודם, אלא רק דמות ערטילאית, אוורירית כזו ושקופה, ונחזור אל אותה הזמנה מכובדת המונה מכובדים של ממש ונשואי־פנים גופניים, כולם אנשי־שם, כולם מצולמים הרבה ומפורסמים מאד – ונלך לבקש ביניהם את איש הרוח, שאינו סופר ואינו משורר ואינו אקדימאי אלא מיוחד שונה מהם ונוסף עליהם – את מי אפוא נימצא שם?

בוודאי, עצם ההצמדה הזאת של רוח אל איש, כבר מבקשת להבליט רוח בניגוד לחומר. שלא הם אנשי עסקים ולא הם אנשי מימשל, ושגם לא בגלל עושרם הוזמנו אחר כבוד, וש“הרוח” לא באה אלא כדי להדגיש שאף־על־פי שידיהם ריקות מנכסים, משלטון וממעשים, יש בידיהם כנראה משהו נכבד שאין בידי האחרים. מה? אבל, כמובן – הרוח. לאמור, מחשבות גדולות, הבנות גדולות, למשל, או ידיעות גדולות, שמעל המצוי בידי אחרים.

ומחשבות, כגון הרהורים מופשטים, אותם הכמעט בטלניים, בניגוד למחשבות העסקיות, הממשיות והתכליתיות וכגון שיקולים אוטופיסטיים לטווח הרחוק, בניגוד לשיקולים הקונקרטיים שמן היד אל הפה – ובקצרה, איש הרוח הוזמן להיות הבסם בחבורת הבורסקים. שכידוע, אוהבת החברה להתגאות ביפים של אלה הגבוהים מן החיים, המפורסמים לא על עלילות מעשים, והמקשטים ביופיים הנקי את החבורה המזדהמת במעשים עכורים.

הנה כך מוזמן אפוא איש הרוח לבוא: אדם מפורסם, בלתי מסוכן ומשמש קישוט. וכך, למשל הזמינו לכנס הגדול את איינשטיין: מפורסם בחישובים שמעל השכל, בלתי יודע כלום בנושא הנדון וניראה כילד: במה שהוא הבין הם אינם מבינים, מה שמעניין אותם לא מעניין אותו, ואילו חיוכו התמים ומבטו המהורהר הם קישוט ראוי לצילום.

והלא מראש מקבלים שאין כוחו גדול לתרום לפתרון מצוקות הרגע הזה. ועוד מקובל שגם על השאלה הפשוטה והדוחקת מסוג "מה עושים כעת? – ששואלים בני־אדם בצר להם ומחפשים מניין יבוא עזרם – לא איש הרוח יודע להשיב, ושאם יענה, ישיב בהתפלספות ולא בפתרון. ולא רק כשהשאלה היא בכלכלה, במדיניות־מעשית או במצוקה חברתית – אלא גם כשהיא שאלה בתחומי המוסר, שלכאורה הוא תחום עיונו האמיתי, באופן, ששאלה, למשל, שנשאלת לעתים בבתי־החולים כשרופאים ובני משפחה מכווצי־לב ונואשים מחפשים סמכות להכריע אם מותר או לא־מותר להמית “המתת חסד” חולה אנוש – ואיש הרוח אינו יודע מה ישיב להם, אם לא באיזה פסוק מקודש אחד, או בשתי תשובות מכובדות חלופות – יש אומרים כך ויש אומרים כך, כולן תשובות גבוהות העוברות מעל הראשים הכפופים.

אין צורך להרחיק לכת כדי למצוא שעל שאלות מוגדרות רבות אין לאיש הרוח פתרון, וכי אין הוא איש לפתור בעיות, אלא לכל היותר, כשנילחץ, הוא יודע להזכיר פה ושם איזה עקרון מקודש, או תשובות מקודשות. מבטו, אומרים הנדרשים לו, פונה תמיד אל נקודה רחוקה מדי, אל איזה כוכב־הציר רחוק ובלתי משתנה, וכאילו תמיד הוא שרוי במוחלטים ולא ברופפים השנויים בוויכוח – באופן, שמבטו הגבוה שוב אינו פוגש את מבטי האנשים המבוססים להם למטה בתוך צרותיהם.

ואם כך, מתגנב החשש, שמא כל ענין איש הרוח לא היה ולא ניברא אלא משל היה. אולי כמין מישאלה, מעין, למה לא יהיה לנו בינינו איש נחמד, מורם מעם, כולו גם דון־קישוט נילהב וחביב וגם ירמיהו הנביא לא כל־כך זועף – איש שיש בו די חכמה כדי להוכיח ודי ספקנות כדי לסלוח: מצד אחד מכובד מאד מפני שמייצג את הרמה העיונית שמעל השימושית, ומצד שני מזולזל מאד בדיוק מפני שמייצג את הרמה העיונית ולא את השימושית.

מה מתברר? שלא ברור כעת אם זה איש ממשי או מישאלה, ואם ממשי לא ברור במה כוחו גדול, ומה הוא יודע יותר מאחרים, וגם לא ברור למה פונים אליו כשהוא מין לא־ברור כזה; אלא אם, אולי, לא מתכוונים בסך־הכל אלא לאקדמאי, לאינטלקטואל, להומאניסט, או לפאציפיסט, או לאותו ליבראל נעים־הליכות, שבא מעולם הספרים, ושמלבד איזה יידע מקצועי וצר יש לו גם השקפה גדולה ומכלילה הכל, נאמר אידיאליסט כזה, איש, כאמור, בלתי־תוקף ובלתי־מזיק? או, כל התארים האלה לחוד ואיש הרוח לחוד? עד שאם כל־כך לא ברורים הדברים, שוב לא ברור למה לנו כל איש הרוח הזה, ולמה זה מזמינים אותו תמיד לכנס הגדול בין שאר גדולי האומה?

וכי אפשר שהעולם יזמין אל הבמה את מי שאינו קיים, או קיים שאין יודעים טיבו, או טיב שאין לו סימן איכות מובהק? בין כך ובין כך דברים אחדים כבר נתבררו: שאיש הרוח, סבורים עליו, שהוא בא מן התרבות הגבוהה, שהוא איש העקרונות הגדולים, ואפילו איש המוחלטים, איש הטווח הרחוק, שמרבה לצטט ממיטב הקאנון האנושי, שהמובאות שלו מרחפות גבוה מעל המצוי סביב, ושאמור לדעת כאילו, או להזכיר לנו איזה נתיב אנושי גדול, הנתיב הגדול, שכל הדורות התכוונו אליו וכל הדורות יתכוונו אליו, ושלעולם לא ילכו בו, מפני שהוא גבוה מעל האנושי, ומתעלם מהיותם של בני־האדם רק בני־אדם.

מהו הדבר הזה? האם לא נתעינו פתאום למיסטיקה? איזו גלימה הלבשנו כעת על איש הרוח שלנו? מהי אותה ידיעה מיוחדת שכביכול הוא יודע, שעושה אותו לאיש הרוח מכאן, ואותנו מכאן, לנזקקים לו – ומדוע גם לאחר זה כל־כך קל לבטל אותו ואת דבריו, ולהראות שדבריו מופשטים מדי, בטלניים מדי, ונישמעים כדברי הזייה גם כשיש בהם כמין נזיפה ותוכחה – ולמה גם אז לא פוטרים אותו ולא ניפטרים ממנו, וחוזרים ומזמינים אותו שוב לכנס הבא, ושוב שומעים לו ברוב קשב, ושוב באי־נחת גדולה?

מה אפוא יודע איש הרוח? מה הוא מלמד לדעת? ואגב, מי לימד אותו לדעת? האם אפשר כל־עיקר ללמוד להיות איש רוח? או, האם כל בוגר לימודים ממילא הוא כבר איש רוח? שכל מושך בעט סופרים וחורז חרוזים הוא כבר איש רוח? או איש הרוח איש לא גידלו ואיש לא לימדו ואינו מוצר של לימודים, והוא יחיד עשוי מידי עצמו, אם למד לימודים ואם לא למד? מניין מעניקים לו בני־אדם רבים את הסמכות להיות לנו כאילו הוא מצפן הדור, וכאילו הוא יכול להראות לנו את הכיוון הנכון לעת ערפל ובלבול? מניין מייחסים לו עמידה בעולם כאילו אמנם יש לו והוא אמנם יודע דבר בעל־ערך, מניין היהירות הזו, מניין ההתנשאות הזו להודיע שהוא יודע? שהרי איש רוח שמודיע כי הוא איש רוח כבר אינו, כמו אותו עניו וצנוע כשמפרסם שהוא עניו וצנוע?

ואולי אין הוא אלא הפילוסוף, שלמד ושנה ויודע להפוך בשאלות הנצח? למדן “מדעי הרוח” שלימדו אותו כמה התלבטו כל הדורות לפניו וכמה עדיין מוסיפים להתלבט – ומסרו לו צרור של הסברים, בתוך צרור של כתבים, ובהם מראי־מקום נהדרים, עד שהוא נהפך להיות כמין ציטטה מהלכת?

“מדעי הרוח” כידוע הם עיונים שתוצאותיהם אינן הורגות אנשים כשהן טועות, ואינן מחיות אנשים כשהן נכונות, והעולם, כידוע מוסיף ונע בשלו כתמיד גם כשדברי “מדעי הרוח” אמת וגם כשאינם אמת, ולא רובץ עליהם עול אחריות לחיים ולמוות כשם שרובץ על הרפואה, למשל, או על ההנדסה, או על האיסטרטגיה – והם מדעים שמוסיפים להתפלסף על־יד העולם, בלי לתקוע ידיהם בין הגלגלים. פשוט, לא עליהם האחריות להישרדות החיים.

ואילו אותו איש רוח תמוה, שאנו מתלבטים בו כבר למעלה מן המידה, והוא חומק כל הזמן מכל ההגדרות המוכנות לו, – השמועה והמסורת מספרות עליו שהוא אמנם למדן בלימודים, ולעתים חי לו במגדל השן שלו, אילו היה לו, לעתים גם קרה, שהיה האיש בולס שיקמים ורועה בקר, יחף ומגודל שיער, שותה מן הנחל והעורבים מביאים לו לחם, ומי יודע אם ידע קרוא וכתוב. וגם כשחוזרים אצל המשוררים והסופרים והאמנים – שגם הם איש לא גידלם ואיש לא לימדם, מה גם שלא ברור כלל אם די להיות משורר כדי להיות איש רוח, או סופר, או מוסיקאי, או זמר או מחולל או שחקן בתיאטרון – שלא לפסוח על ההוזים שיד אלהים היתה בהם והם רואים מראות ושומעים קולות.

שוב הסתבכנו. מה שהיה מבוקש לנו היתה ההבנה בטיבו של המכונה איש רוח.

ושאם אינו תוצר לימודים ואם אינו בעל מומחיות שנקנית מתוך לימודים, ושאם הידיעה המייחדת אותו אינה איזו ידיעה בלתי ידועה, – הרי שהוא חייב להיות יודע משהו שבאמת כולם יודעים, אבל מעדיפים, משום מה, שלא לדעת, או להעמיד פנים שאינם יודעים.

מין ידיעה שהיא גם לא רצויה אבל, בו בזמן גם ידיעה הכרחית, נאמר, כמו ידיעה על מחלה קשה, שלא רוצים לדעת ושאי אפשר להימלט מלדעת – ושאיש הרוח, לפי הבנה זו, הוא האחד שבא להזכיר את הדבר הזה, דבר יסודי מאד ולא רצוי מאד, דבר שאין בו חידוש ושגם אין חדש במיאון לקבל אותו.

מתחילה להתבהר כעת איזו הכרה כללית – שכאילו יש לבני האדם, כפי שהם, צורך שיהיה להם מישהו שיהיה אמיץ למדי כדי להזכיר להם משהו, גם כשזה למעלה מכוחם לקבל, ושכבר אי־אפשר להתעלם ממנו, לאחר שעשו כל מה שאפשר כדי להתעלם ממנו. דבר שאיננו דבר חדש שלא ידעו אותו, אלא, אדרבא, כולו דבר ידוע אלא שמפקידה לפקידה מיטשטשים הדברים ומתכסים כאילו בגבבת צרות היום־יום – ואיש הרוח בא ומסלק את המגובב הזה, וכאילו חושש מה ניסו להסתיר מתחתיו, ומגלה אז את הנתיב הנטוש שנחשף – כחשוף מסילה שנתכסתה בחול.

כביכול רוח האדם (מה זה “רוח האדם”?) היתה חותרת מימות עולם ותוסיף ותחתור עד ימות עולם להגיע אל איזה יעד חשוב, חשוב מעל כל הנדוש בשיגרת היום־יום – יעד שכינוייו מתחלפים אבל לא ערכו המיוחד, ושכאילו בלי איזו אמונת יסוד גדולה, בין מפורשת ובין לא מפורשת, בין ממוסדת ובין לא ממוסדת, אמונה המקשרת עבר ועתיד למין רצף גדול, כזה שיכול להסביר איזו מוכרחות אנושית, ומחויבות בלתי ניגמרת ובלתי מתמלאת, כזו שלעולם לא יגיעו אליה ולעולם לא יוותר עליה, – כזו שלא קשה לכפור בה ולהתכחש לה, אלמלא שאי־אפשר ולעולם לא הצליחו, וכנראה, לעולם גם לא יצליחו להיפטר ממנה, משל כאילו לא היתה ולא היו דברים מעולם.

אפשר שאחדים מכם כבר עולה על דעתם כאילו מדובר כאן בדת ובדתיות. וכאילו אותו הרצף הוא רצף המסורת והמורשה, ואותו היעד הגבוה הוא המבט אל השמיים. ושאם כן הוא, הרי שאיש הרוח הוא איש הדת, ומי שהזמין את איש הרוח הזמין למעשה את רב הקהילה, את האדמו"ר, או את הצדיק. והנה, לבסוף, אלה הם האנשים המבוקשים לנו לעת מצוקה ובשעת בין השמשות – כדי שיזכירו לנו את הכיוון האלהי הנכון, במקום האנושי שהשתבש, ואת היעד המרומם במקום הבוץ שנתקענו בו. ושאיש הרוח הוא ממש זה הממשיך מסורת עתיקה ומבקש להחילה גם על העתיד, ושהנכון שהוא מייצג אינו אלא הנכון האלהי, ובשמו הוא מדבר. וכך אמנם סבורים רבים: שאיש הרוח ואיש הדת אחד הם.

רבים, אבל לא כולם. לאיש החילוני יש ספקות. שעל כן הוא חילוני. וחילוניותו אינה פרי בערות, או עצלות, או נוחות, או מרידה באמת – אלא היא פרי הכרה לא־דתית, הכרה באחריות האנושית המוטלת על כתפיו, עליו ולא מעליו, עליו ולפי שיקוליו האנושיים.

שעל־כן, בקשתו של האיש הדתי לראות במורה ההוראה הדתי ובמאמין השלם באמונתו או איש הרוח – אינה מחייבת את החילוני. ומה שבעיני הדתי ניראה כהוכחה מספקת וכראייה מחייבת – בעיני החילוני אינה לא מספקת ולא מחייבת. והוא ממשיך ונוטל את כובד ההכרעה עליו ואת החיים על אחריותו שלו.

כי איש הרוח בעיני החילוני הוא בהכרח אוניברסלי. לא יהודי לא נוצרי ולא מוסלמי ולא עכו"ם. איש בלתי קשור לדת אחת ולאמת מוגבלת אחת. ולא למצוות עשה ולא תעשה המתבקשות מהן. כך, שלא די בעיניו שיהיה אדם אחד רב מוסמך, כדי שממילא יהיה איש רוח. וצר לומר כי רבנים לא־מעטים בעיניו הם בפירוש לא אנשי רוח. ולפעמים אפילו עויני הרוח; כפי הבנתו החילונית את האנושי.

אי יכולתו זו לראות את כל הרבנים כאנשי רוח, מתחזקת לא רק ברמה העיונית, אלא ובעיקר, ברמה המעשית, המדינית־חברתית והחברתית שיפוטית. יותר מדי רבנים, למשל, החרישו בשנות מלחמת לבנון ולא אמרו מילה כנגדה. יותר מדי רבנים ראו ורואים בעוול שעושים יהודים ללא־יהודים והם מחרישים, ובו בזמן מרימים קול גדול על עוול ועל חצי־עוול שעושים לא יהודים ליהודים. יותר מדי רבנים עורם עבה מדי לדמעת העשוקים שאין להם מנחם, כשהדבר נוגע למשל לאישה או לאתיופים, או לכל שונה מהם, נוסף על הנכרי. ובקלות מדהימה הם מחליפים עתים צודק לא־צודק בשלנו לא־משלנו. מי שרואה עוול ושותק, מי שאינו רגיש לכאב האדם מעבר לתעודת הזהות שלו – איש רוח, מכל מקום, איננו. ויהיה האיש גדול בתורה ומקובל על חסידיו כאשר יהיה, שומרי מצווה ואנשי דת אדוקים ששתקו במלחמת שווא, בגלל נימוקים פוליטיים וטענות אינטרסנטיות – אינם אנשי רוח. הם מפלגה חומרנית שומרת מסורת.

כיוצא בהם כל מי שתורתו בנוייה על אקסיומות פרטיות ועל דוקטרינה חסומה. הרוח אינה סובלת אקסיומות פטורות מהוכחה. לפי דימוייה הרוח היא תנועה, נושבת, זורמת, מתחלפת, משנה ומשתנה כל הזמן. לא ייתכן, על כן, היות קומוניסט איש רוח, ולא פאשיסט איש רוח, ולא כל אידיאולוג “שרוף” שתורתו סגורה וסופית.

בין אם זו “דת דתית” שהאלוהים הוא סיבתה ומרכזה, ובין אם זו “דת בלתי־דתית” שאת האלוהים מחליפים בה ערכים כלאומנות או כמהפכנות חברתית – איש הרוח, מכל מקום, אינו איש הדוגמה, ולא איש האקסיומות הבלתי־מנומקות, או המנומקות בסמכות שמעל לאנושי, ושהאנושי בעיניה אינו מטרה – אלא הוא אמצעי להגשמת איזו אידיאה גדולה מן האדם. איש הרוח אין גדול בעיניו מן האדם הזה הממשי, מחייו, מהיותו אדם, מזכותו כאדם ומחובתו כאדם – ואין האדם מכשיר כדי למלא בחייו אידיאות מוכנות בשבילו, ולא כדי לתת חייו על שום מטרה או תביעה שמעל לו – אלא אם בחר בה, כשבחירתו, הסכמתו ורצונו היו חופשיים ופעלו דרך חופש.

הנה כאן, לבסוף, הגענו אל מילת המפתח. ובתוך מעגלי הסחור־סחור של ההתקרבות בוודאי כבר הבחנתם בה. שהרי מאז ערפלי ימות־עולם ידעו אותה ולא ידעו עד הסוף, ומאז ומעולם חכמי החכמים של כל הדורות שבו והפכו בה תמיד, ועם זאת, ולמרות עמימותה הבלתי מתפוגגת והחומקת תמיד מכל הגדרה אחת וסופית – עם כל זה מעולם לא דחו אותה, מעולם לא הקלו בערכה, מעולם לא ראו אותה כבלתי־מובנה ועל־כן בלתי־מחייבת או בלתי־אפשרית – ושבו אליה ושבים ושבים תמיד ובכל הזמנים – כאילו אין העולם עולם בלעדיה, והחיים אינם חיים, ויש בה משהו שעושה את הטעם לעולם ואת הטעם לחיים, ומבדיל בין חיות וצמחים ובין בני־אדם, והוא שמעורר את בני־האדם להתעקש ולהמשיך ולחיות גם כשהכל מצטופף וניראה כבלתי ניסבל וקשה מנשוא – מילה קטנה אחת, שהיא הביטוי לאותו הכיוון המיוחל, זה שאם אמנם יש כיוון כזה העולם עולם, ואם אין כיוון כזה אין העולם עולם ואינו שווה את צער ההישרדות בו.

וצדקתם אם כבר הבינותם מאליכם שאין מילה זו אלא אותה מילה קטנה וטריוויאלית: “טוב”. שלום לך הטוב. חיכינו לך. כולם מתברכים בו. מי לא אומר שיהיה טוב. ושהאדם יהיה טוב. ושיהיה לי טוב. ושהרע יתחלף בטוב. ושהטוב יתמיד ושהטוב יהיה הסיבה ושהטוב יהיה התוצאה ובקצרה: הטוב הזה שאין יודע להגדירו בהגדרת המחץ, ושכל אחד יודע בדיוק מהו, הטוב הזה הוא העניין שלפנינו. ואיש הרוח, אולי, הוא זה האיש היודע, ברגע נתון אחד, לא רק מהו הטוב כעת, אלא מה הטוב תובע לעשות כעת. לא פילוסופית כי אם פראקטית. אכן, הוא איש הרוח. “הגיד לך אדם” אומר הנביא מיכה “מה טוב ומה אדוני דורש ממך” – ומפרט את תביעות האל מן האדם. ואילו איש הרוח אינו תובע בשם האל (או בשם התורה, הדוקטרינה, או האידיאולוגיה, ובוודאי לא בשם המפלגה, הזרם או האסכולה) ואינו מזכיר את “הטוב” שמדד האל למענו וחייבנו בו, אלא את הטוב שמודד אדם לאדם, לא כאיזה טוב מופשט, שבדרך כלל, אלא את הטוב הנכון כעת, ברגע הנתון הזה, ובנסיבות הנתונות האלה: מה נכון לעשות כעת.

נכון יותר, ולא כדאי יותר, נכון, ולא משתלם, ראוי, ולא מועיל, ונכון וראוי, מפני הטוב מפני שצודק. הטוב המדובר כאן, הוא המדד להתנהגות המוסרית ולא הנהנתנית, אלא שכעת ניפלטה לנו מילה גדולה מדי, שעד עתה השתדלנו להימנע ממנה, מפני שהיא משומשת עד עייפה, כזו שתמיד מושלכת לאשפה ותמיד חוזרת אי־כך נקייה אל לב הדברים, כאותה מתכת אצילה שאינה מוכתמת ואינה מחלידה ואינה מועלת בטיבה הטהור.

ובכן, התביעה להיות מוסרי. זה נישמע באנאלי למדי. וכמין הטפת מוסר, ואיש הרוח יכול להיראות כאילו היה הנודניק להטפת מוסר. שנוטל לעצמו גם את תהילת הזבוב במשל המפורסם, זה שעמד על גב הסוס הגדול ועקצו והכריחו להזדעזע, וגם את כבודו של נתן הנביא, כשנטה אצבעו על המלך הגדול וגער בו לאמור: אתה האיש! כל־כך הרבה אנשים, מסתבר, עומדים בתור להיראות בפומבי פעם בפוזה הדרמטית הזו של אמיל זולא, עד שאפשר לדבר על תיסמונת “J’accuse” הרודפת מאז כל מיני צדקנים מתחסדים ופוליטיקאים, וגם זרזירי־עט לא מעט, להיות פעם גיבורי הוקעה מצלצלת, להיות תובעי מוסריות ומאשימי ארץ ומלואה, כשתמצית תרגום נאומם החוצב אש, אינו לעתים קרובות, אלא: ולנו מגיע יותר!

איש הרוח פטור מעמידה כזאת, פטור משיקולים מיידיים, תועלתניים או קידומיים, וכל כיוצא בהם שיקולים צדדיים. איש לא שלחו, ואין הוא מייצג לא איש ולא מוסד ולא קבוצה. איש לא הסמיכו לדבר, ואין לו עימו תעודות, וכל מה שיש לו הוא, שאין הוא יכול עוד לשתוק. וכשהוא עומד ותובע את הטוב אין הוא תובע מפני שהחליט לתבוע, אלא מפני שאינו יכול שלא להיות תובע. מפני שאם ישתוק יתמוטט העולם, מפני שאם ייבחר לשתוק, והרבה סיבות טובות יש תמיד למה עדיף לשתוק ולא להתערב – ירגיש אז ממש כפי שתיאר הנביא מבשרו: “ואמרתי לא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונילאתי כלכל ולא אוכל” – אלא ששונה מן הנביא מפני שאינו מדבר בשם האל, אלא בשם עצמו ובשם איזון נפשו, שאם לא יתערב יתערער העולם, יתמוטט ויקרוס תחתיו. אולי כמו עובר אורח שרואה וצועק “שריפה שריפה”, קודם כל צועק, מפני שאינו יכול שלא, ואחר־כך חושב על כל מיני הקשרים נחוצים – קודם־כל צועק, כדי להציל את שיווי המשקל שניפגע.

בוודאי, יש מקום כעת לשאלות של ספק, כגון מה תועיל הצעקה, וכגון מי שמך לצעוק כאן, מניין לך שאתה צודק והעולם טועה, בשם איזה טוב אתה מדבר, ומי אמר שהטוב שלך טוב מכל טוב אחר, ולאחר שכל חכמי עולם לא הצליחו לשים כפם על הטוב ולצודו – מי אתה שתדע? גם מניין אתה יודע? גם למה צריך לשמוע לקולך? וגם מה לנו ולך? ועוד כהנה הרבה. ובקצרה: מי הרשה לך להתערב?

וזה בדיוק הענין: שלא אמרו לו. שאיש לא שלחו. שלא למד בשום מקום מה לומר, שלא גמר קורס באתיקה ולא פרק בתורת המוסר, ולא ניבחן ולא קיבל תואר מוסמך. וגם לא צריך לשמוע לו ואין איש חייב לקבל ממנו כלום. מלבד שקולו הוא ממש קולו של איש רוח. והשאלה “מה לנו ולו”, נמסה מאליה. מפני שיודעים שדבריו אמת ויודעים שתוכחתו אמת. ואיך יודעים? מפני שבאמת חושבים ממש כמוהו. ורק לא עושים כך. או לא די חזקים כדי לעשות כך, או שלא כדאי להם לעשות כך, וכל השאר. יודעים שהוא אומר אמת. שומעים שהוא מדבר אמת. יודעים שהוא אומר

מה שצריך לומר, ומה שכל אחד היה חייב לדעת מאליו, וגם יודע, אלא שמתכחש. יודעים שהוא מדבר אל לב העניין, ועל מה שכמעט ששכחנו וכמעט שמעדנו. ושהוא מדבר על מה שגם אני יודע שכך הוא. אלא שלא היה נוח לי, או נוח היה לי להעמיד פנים שלא יודע. מי לא מכיר את המצב הזה: כשיודעים שהוא צודק מפני שבאמת חושבים כמוהו, ורק מוכנים להתחמק, להתעלם,לעקוף, ולשתוק ולהשתיק, ול“הסתדר איכשהו”. מי לא יודע מעצמו.

מי לא יודע את כל הסיבות המביאות אותנו להקל על עצמנו כשאיננו עושים את הנכון, שעושים עצמנו לא שומעים ולא רואים ולא יודעים. ומסתפקים בכל התירוצים הפחדניים וניתלים בכל האילוצים האפשריים, אלה שתמיד היו ושתמיד יהיו. וטוב שנימצא אז מישהו שיודע להשתחרר, ולהפוך ולהיות לקול הפנימי שלנו הקורא לנו: עד כאן. בן אדם, די לחמוק. אל תשקר. צא והיה אדם. הקול התובע ממנו את הנכון שאיננו בלתי ידוע אלא שמתכחשים לו. כרגיל. מי לא יודע.

ומה תובע ממנו הקול אם לא את הטוב הזה. איזה טוב? לא את הטוב המוגדר על־פי תיאוריה של הטוב, ולא את הטוב על־פי אידיאולוגיה מוכנה, ולא איזה טוב המוסבר בקידום איזו תועלת, ולא בשיפור איזה מצב – אלא הטוב בשיווי־משקל, כצורך ביולוגי לשמור שיווי משקל, כהומאסטאזיס, אם תרצו, טוב שאינו מוגבל לכעת ולאנחנו, ולא ניגמר בשלי ובשלנו, אלא טוב כתכונת האדם, מעבר לכל השייכויות הפרטיות, טוב שחל על כל אדם, מפני שהוא אדם. וזה הכל.

נוהגים לחשוב כי עיסוק מתמיד בספרים ובמה שכתוב בהם מטפח את רוח האדם, וכי לימוד מרובה והעדפת עולם הרעיונות על פני עולם העשיות, ממילא עושה את האדם רגיש יותר, אלמלא שיכול אדם לשבת כל ימיו על הספרים ועל הרעיונות, ולהישאר בלתי רגיש לבני־האדם ולכאבם ולא להיות איש רוח. וכבר שמענו ושמענו יותר מדי על כך במאה הזאת שלנו. התכונה שעושה את איש הרוח, אינה שאובת ספרים ואינה באה מן המוסיקה ולא מן התרבות והאמנות ולא מן המדע ותגליותיו ולא משפע הדעת – אלא היא עשויה ממין איזון אישי דק, רגיש וקפיצי כפלדה – שמקפיץ את האדם כשמעוותים את הטוב. שמקפיץ להתערב במהלך הדברים בלי שאפשר לו שלא להתערב.

ואילו הספרים, והתרבות והאמנות והמדע, לכל הפחות רושמים את העוולות ולכל היותר משכללים את כלי־הביטוי ומבהיקים אותם – אף כי, בו בזמן, גם שתי אצבעות מעופרות בפה לשריקה קורעת שחקים, גם הן אינן מבוטלות ועושות לעתים יותר מן הנאום המשוכלל מרבה האיזכורים המלומדים.

היו שקראו לאיש הרוח “איש־הקצוות”, היו שקראו לו “קול התרבות”, היו שהשוו אותו ל“שומר הגחלת” הקדמון, או גם לרועה הנאמן – ויש משהו בכל אלה, אלא שאיש הרוח אינו “מוסד” ואינו “מקצוע” ואינו “האופוזציונר המושבע”, וגם לא “השומרוני הטוב”, ולא “המרדן” לשמו ולא “הסרבן”, ולא “הילד הרע” של החברה, וגם, מאידך, לא זה ששר לה את מיטב תקוותיה.

“רשע למה תכה רעך”, זה קולו של איש הרוח, לא בדברים שלמד להגיד, ולא בדברים שציפו שיאמר. או “הרצחת וגם ירשת”, או “הגנוב רצוח ונאוף והישבע לשקר וכו' וכו' – ובאתם לפני?!” או כמו “אדם – אייכה?” ועוד דברים בלתי נישכחים שכמותם, שכוחם בהם תמיד ובלתי מרפים מאחיזתם בנו, ובלתי כלים לעולם, כשהצד השווה בכולם הוא, הרגישות לביטול האיזון שבעולם, הערנות שלא תבוטל הסימטריה במיבנה העולם, ולא יופר שיווי המשקל ההכרחי לעמידת העולם ולאי־קריסתו תחתיו, בגלל עמוד עקום, או קורה רקובה, או חיבור כוזב – העולם עומד על שיווי משקל הכרחי, באותו ההומאסטאזיס שכבר הזכרנו, הדאגה שלא תיהפך הספינה על פיה, האזהרה שלא יקום פתאום הרע ויחליף את הטוב, ואי־הסדר יבוא במקום הסדר.

רוחניותה של הרוח פירושה לא אווריריות, או ריחופיות, וחוסר מישקל, אלא היא היא הקריאה לאדם, שלא מתוך מניעים חומרנים, ולא מאינטרסים תועלתניים, או ריווחיים, אלא מתוך מניעים בלתי כלואים בתחומי מקום, זמן, קהילה או זירה, כי־אם ממניעים שכמוהם כמו הרוח הזו, שאינה של איש ואינה של מקום ואינה של זמן, אלא היא תנועה הכרחית, מאזור יתר־לחץ אל אזור פחת־לחץ – תנועה מקיימת איזון בין מתחים: ממש זה הוא טיבו של איש הרוח: רגיש לשיווי המשקל המוסרי, שמעבר לכל האינטרסים, הלחצים, ולתאבונות הידועים שמשחקים תפקיד ראשי בכל זמן, מקום וחברה.

איש הרוח הוא אפוא האמיץ שבאנשים החיים אותה שעה. יחיד כנגד כולם. לקום לקרוא דברים – כנגד הרווח המיידי והתועלת הקרובה – לשאת קול ולהתריע על הפרת הסדר ההכרחי, להזעיק על האנתרופיה הקרובה, אם הקלקול לא יתוקן ואם פריעת האיזון לא תחזור לסידרה. איש הרוח, הוא הקריאה לאי־השלמה עם הרע. בשום תירוץ או הוראת שעה. הוא ההתערבות שלא להיכנע לרע ולפיתוייו, והוא גם הידיעה לאמור היטב את דברו, לתפוש את קשבם של האנשים הרצים, באמצע כל ריצתם, לעצור אותם ולהזכיר להם, גם כשהם ממאנים, שיש דברים שאסור לשכוח אם

רוצים להישאר בני־אדם בעולם שהוא עולם.

לאיש הרוח אין כלום אלא מלים. המלים הן כל כוחו. לא מלים כבליסטראות אלא מלים כפותחות קשב. תוקף המלים שלו הוא כוח השיכנוע שבהן. והוא קם להתערב לא על דברים שחוקים, כי־אם על דברים שברומו של עולם: על מלחמה ושלום, על חיים ומוות, על אמת ושקר, על כן או לא יסודיים, ועל רישעות, למשל, כשתופשת מקומה של אנושיות, במלחמת שווא למשל, במשיסת נחלות בכוח, או בהליכה־להרוס קדשי הזולת. ודבריו יש בהם עוצמה כזאת שכל השומע (אם אינו אבוד לשמיעה, ואם לא הושחת כבר עד היסוד) שומע לקול הקורא אליו, ושומע אז גם את קולו הפנימי של עצמו, ומה שאומר לו הקול מבחוץ, הוא ממש הדבר שהיה אומר לעצמו מבפנים – אילו לא שכח, אילו לא ניסחף, אילו לא נתפש לחולשת הדעת, אילו לא החליף טוב בכדאי.

כל עוד רוחי בי ואני יכול – לא אחדל מלשאוף לחכמה

ולעוררכם ולדבר על לב כל אחד מכם – – – אנא, הטוב באנשים

– – – הרי אינך מתבייש לדאוג לכסף שירבה בידך ככל האפשר,

ולשם ולכבוד; ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טוב בכל האפשר,

אינך דואג ואינך שם על לב?

שאל סוקראטס, רגע לפני שהוציאוהו להורג, וקולו, מעבר לעשרים וארבע מאות שנים, עדיין במלואו, איתנו.


יזהר סמילנסקי, דברים באירוע לזכרו של נועם דביר, 2.4.86

המלצות קוראים
תגיות