ר' גדליה, הגיע כבר לשנות-שיבה וזקנו ארוך ומסולסל. מסביבות קוז’ניץ בא הנה. עוד בהיותו ילד, שמע ר' גדליה ביערות פולין נֵפֶץ ענפים ואנחות-התאמצות בפיות החוטבים, המעולפים כפור החורף. בעבודה זו אִמן גם ר' גדליה את ידיו, עוד משחר ילדותו. זה נעשה כמעט מאליו. הוא רצה להיות כאחד אנשי המקום, אשר חטבו עצים בירחי שלגים וקור ובשלו זפת בימי קיץ.
את שתי ידיו הגמישות, את קרדומו, את משורו, ואת חמשים שנות חייו, הטעונות על שכמו, הביא הנה לארץ.
בעברו ממושבה למושבה לדרוש עבודה, חפשו עיני הילד שלו באופק את שרשרות התכלת של צמרות היערות, אשר עבי השמים נשענים עליהן. ואלו הררי יהודה הראו לו את קמטיהם, את שפועיהם. אור היום משתעשע בצוקי סלעיהם הורודים ומשלחים אדים סגוליים, כענני קטורת, למטה, אל העמקים. רק זעיר שם, זעיר שם ראה אטד מזעזע ברוח-ים את סעיפיו הקלים, הנוגים, המבולבלים ודלי-הטרפים. ראה גם בלוטים קצרי-קומה ועקשים, שהתאבנו מרוב שנים כסלעי ההרים, אשר יחבקום בשרשיהם הבודדים והמפוזרים. ומשני עברי דרך החול חסמו את האופק סבכיהן של גדרות צברים. הללו עקמו את פלחי גזעם סמור-הקוצים, שחו לעפר והתפתלו, כאחוזי כאבים קשים. ור' גדליה היה שב לביתו, ומתוך צחוק מר, כדרכו תמיד, היה פורש שתי ידיו לקראת זוגתו ואומר: “באלה, חנה, לא אעשה כאן מאומה!”
הוא שגה. היה כאן עץ אחד, שחכה לידיו ולגרזנו. במקרה, מתוך רחמים לשיבת זקנו, צֵרפהו אחד האכרים אל קבוצת עובדים בחרושת אקליפטים גדועה, שסדניה עמדו לנתישה. השמש זרחה. האדמה היתה כולה מנומרה וזרועה כתמי אור וצל. פראי דגנים הזהיבו. גבעולי פשתנית דקים ופְריכים היו נעוצים בקרקע ופרחיהם הכחילו. אדמת היער החלקלקה, ספוגת רקב עלים וזמורות, פזרה זהרוריה כמשובצת אבני חן. זָר, מלא-חשדים עמד ר' גדליה לפני סדן האקליפטים, אשר קליפתו האפורה הכסיפה לפניו בין קרני אור דוקרות. הוא לא ידע אילן זה, וריחו החריף היה משונה מאד, רחוק. ר' גדליה נאנח: “אהה! צללי היערות הדשנים והרוויים היכן הם?”
חבריו לעבודה, בחורי גליציה רכים וקלי-תנועה, הכו בגרזניהם על כל הבא ביד, על ימין ועל שמאל. שבבים נתזו מכל צד. אך סדני האילנות עמדו איתן על מכונם, גלו מערומי פצעיהם, כפיות פעורי לעג על כחות נעורים אלה המתבזבזים לשוא.
ר' גדליה לא יכול לעשות כמעשיהם. הוא נענע זקנו מתוך יאוש. גם לפני בחורים אלה, כמו לפני סדני האקליפיטים עמד כמו זר, לא הבין ארחותיהם והלך-רוחם. כמה מגוכחות היו תנועותיהם המקוטעות והכבדות. הם נראו לו כאנשים, העושים שמות מתוך הוללות רבה.
לסוף פשט מעילו, חשף טליתו המצויצת על שוליה השחורים. ישב מול האילן, בחן אותו בעיני תכלת, מעמיקות לחדור אל לבו, אל עבי האדמה, המצפינה את נפתולי שרשיו. הוא רצה לדעתו. כן קבל מבית-אביו: אל האילן נגשים בזהירות, בקור-רוח, כמו אל מבצר-עוז, ומסתערים עליו לפתע פתאום, מן הצד, ותוקפים אותו בנקודת-רפיונו.
והנה קם, כמו מן המארב הגיח. הוא כאילו תפסו, פשק רגליו וקרדומו הונף. אחת ושתים ועוד אחת. בראשונה התאמצו השרשים להחזיק מעמד, להתנגד לו, וקת הקרדום רעדה בין אצבעותיו כמיתר מתוח, בזעזועים קצרים וצורבים. אך הוא תפסו. והפצע העמוק, האדמדם התחיל נוטף שְׂרָף ירקרק, דִבקי. ר' גדליה נמצא עכשיו בעצם תפקידו. היה איזה נדנוד קבוע, שקול, שכלי, בן-קצב ומדה בכל תנועותיו. לעתים הושלכה הזרוע הלאה, בחצי קשת מעוגלת, ובאה בחתירה, ולעתים נתעכבה, חטטה, הססה, כנאחזת בדבר-מה, כחוששת, הנה ימלט הדבר אשר לקחַתּוּ זה-עתה, אחרי עמל רב. הסדן זע בבטן האדמה. התחיל מגלה פקעת שרשיו כחיה רעה, רבת-רגלים, מנוצחת ונכנעה.
מסביב נשתתק הכל. נשמעה רק הלמות גרזנו ואנחות “אח-אח” מקוטעות מלוות אותה. הבחורים הגליצאים, בניהם ונכדיהם של גבירי טרנוב וברודי, עזבו לסירוגין איש איש את מקומו, ובאו לראות את ר' גדליה מנצח על גרזנו. לא פללו, כי כְלי גלמי כאותו קרדום יראה משחקו בין ידיו של יהודי שבע-ימים זה, שזקנו לבן וערפו שעיר, מקומט ומעיד בכל זאת על כחות רבים. התלהבותם פקעה, נשתתקו, כי ראו פלא. בפעם הראשונה בימי חייהם ראו את העבודה עצמה, כמות-שהיא, בכל פשטותה ויפי זרמתה, ואת האדם היודע אותה והמנצח עליה.
לאט לאט יצא שמע ר' גדליה בכל הסביבה. הוא למד לדעת את כל האילנות, את האקליפטים, הברושים, השטים; עץ עץ ותכונותיו, עקלנותיו, הסתעפותו, שגיאותיו, חולשתו מעל לאדמה ובתוכה. הוא עבד תמיד ביחידות, מופרש. נתש אילנותיו, תפוש-מחשבות, חורש מזימה. ואם נמסרו עוזרים על ידו, היה מביאם לידי תנועה דוממת, כמו את כלי-מלאכתו, כמו את הברזל אשר בין אצבעותיו. ר' גדליה היה גם קפדן בעבודתו ונוח לכעוס, קצת מתוך זקנה וקצת מתוך שהיה יחיד כאן, שליט במלאכתו ואין דומה לו. ואוי לפועל שהיה נוגע במכשיריו! גם את פני בעלי-הבתים לא נשא. הוא דבר אתם רק על שכר-יומו, אבל על העבודה עצמה לא פנה לעצותיהם ולא שמע לפקודותיהם. מה יאמרו לו יהודים כרסנים אלה, הנוחרים מתוך קוצר-נשימה עם הנפת-קרדום ראשונה? ואם היה בא אליו אחד הצעירים והתחיל מבלבל מחו על “המבנה הפנימי של העץ” על “רקמות עֵצָה ושִׁיפָה” ומדבר גדולות על השכבה-היוצרת, היה ר' גדליה מביט עליו מן הצד בעיניו הרכות והנוצצות, וזקנו רעד מתוך לעג קל, כאומר אל לבו: “בחור, למה תרבה להג, הָנֵף גרזן והראה כחך!”
והשנים עוברות. עמל, עמל עד אין-קץ. כתפי ר' גדליה שקעו קמעה, והראש כאילו נעוץ בתוכן. הזקן הלבין יותר והוא עכשיו משורבב, רפה, כמחובר אל הסנטר. עיני התכלת עמקו, והן עוד תמימות משהיו. אך הזרועות לא ידעו עוד מרגוע. כאז הן מנופפות את ברק-הקרדום בין רשתות קרני-אור ומפלחות גידי שרשים חזקים ומסובכים. יש רק, שאותן אנחות-ההתאמצות “אח-אח”, המלוות עבודתו, משמיעות הדן בחורשה כאנחות ממש.
ובשרב-צהרים פורש הוא משאר הפועלים, אוכל פתו הכשרה ומשתטח בצל אחד האילנות להרדם מעט ולהחליף כח. מרחוק מגיעים לאזניו הוכוחים הסוערים של הבחורים, חבריו לעבודה, על מחסור, אפס-מעשה, געגועים למרחקי-ים. ולפעמים הוא קופץ אליהם ממקום-מנוחתו, פושק רגליו, כמתעתד לעקרם כולם, כמו שהם, על שרשיהם, ופניו, פני קפדן, מאדימות, והוא קורא להם: “למה תרבו להג, בחורים נִרְפִּים, מוטב שתלמדו להניף גרזן כבני-אדם!”
והוא שב אל מקומו לאסוף כחות חדשים, לעבוד לעבוד!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.