הדבר אירע לפני ארבע שנים, בימות-הגשמים. בשעה זו הייתי פועל בָּטֵל ומחזר בכפרים אחר עבודה. ובאחד הימים, לאחר הליכה מיגעת של כמה שעות, הגעתי אל כפר אחד שבגליל טבריה, שמשך את לבי אליו בסקירה ראשונה. החלטתי להשאר בו לכל ימי החורף. הכפר היה המרובה באוכלוסים שבכל הסביבה, יושב בתוך בקעה רחבה, יפה ופוריה, שהשתרעה לרגלי הר גבוה, מוצק כנד.
לאחר הצהרים, כשנחתי מעמל הדרך, החִלּותי לבקש עבודה. על פי עצתו של בעל האכסניא נכנסתי לבית אחד האיכרים העשירים להציע לפניו את שרותי. חדרו של האכר היה מרווח ומלא אכרים, מהם מקומיים ומהם, שהגיעו לכאן מהכפרים הסמוכים בימי גשם פנויים. הם ישבו ודנו בהרחבת-הדעת ובבקיאות רבה על ענינים שונים, שהיו ידועים לכל אחד מהם במדה שוה, עד שנראו לי כבני משפחה אחת גדולה. דברו על אפני עבודה, ספרו בשבחן של הבהמות, קראו אותן בשמות מוזרים ומגוחכים ותלו תקוות רבות ומוגזמות באוסם העתיד לבוא.
כשפתחתי את הדלת ועמדתי על סף הבית, הופנו כל הראשים אליו והשיחות נפסקו. אכר אחד גבוה ורחב-כתפים, שישב בראש, רמז לי לגשת אל השלחן ואמר: "מה רצונך בחור?
– בעל האכסניא שְׁלָחני, פועל אני ומבקש עבודה.
– פועל, יפה, אמנם אני נצרך לו. לפנות ערב תבוא לביתי".
סמוך לשקיעת החמה חכה לי האכר בפתח השער, וכאשר קרבתי אליו קרא לי: “בוא ואראך את ממשלתך.” – נכנסנו פנימה דרך השער; הוא לפָני ואני אחריו. עברנו תחילה חצר גדולה ומרווחת, מוקפת כולה לולים, רפתים, אורוות, דירים נמוכים וגבוהים ומלאה שקתות מים קטנות וגדולות. דליים נקובים ומעוכים, ברכי מחרשות חלודות ושבורות היו פזורים בשטח החצר באי-סדר ובערבוביה משונה. אחר נגשנו אל רפת אחת, אשר גגה עלה בגבהו על שאר הגגות שבחצר. ערמה גדולה של זבל בהמות, מורטב במי-גשמים ומפעפע מתחת לרגלינו, היתה מתנשאת לפניה. נכנסנו בקומה כפופה דרך הפשפש.
האכר סח לי: “כאן כל העדר שלי. בחריש זה החלטתי לעבוד כראוי. הוספתי צמד חדש, הבאתיו מהצפון, מדמשק, צמד כהלכה”.
לְפָנַי עמדו שני שורים שוים בגדלם, כאלו נולדו תאומים. הם היו גבוהים כקומת אדם בינוני, רגליהם היו ארוכות מאד. ואף-על-פי שהחזה היה כמצומק, נראו לי אמיצים ומוצקים. גון עורם היה חום, ספוג אודם מזהיב. חרטומיהם הביעו כל כך הרבה מתינות ושקט ומבטם היה חם, מלא רוך וחמימות רבה. ברפת עמדו בסמוך להם עוד צמד בקר ופרות אחדות. אבל אלה היו ילידי המקום, גמדים, פזיזים, דומים, לפני הצמד הדמשקי, כעגלים קטנים בני שנה.
“מה דעתך, הם ימשכו במחרשה?” נעניתי לו ויצאתי להעתיק את צרורותי ולהשתקע כאן, ברפת זו לכל ימי החורף. שמחתי בלבי, כי אִנה המקרה לידי לשמש לפני צמד ענקי זה. – ובלילה, הרגשתי פתאום, בשעת נתינת המספוא בתוך האבוסים, שהדמשקאים לא נגעו עוד בתבן, שהושם לפניהם מבעוד יום. שני השורים עמדו על רגליהם הגבוהות, החרטומים הגדולים נתונים באבוס אגב רישול, ועיניהם העגולות, הסגולות והבהירות הביטו מתוך געגועים ומחשבות יגון למרחקים.
קראתי לאכר והראיתי לו על כך. הוא נענע ראשו. “זה כשבוע הם עומדים כאן, וכל אוכל לא בא אל פיהם. איסטניסים הם, ילידי ערבות דמשק. רגילים הם לחציר ולצל אילנות, ולמים חיים ולא לתבן מעוך זה. לך להשקותם, אולם הורידם אל המעין, שמתוך הדלי אינם שותים”. מיד פתחתי את הרסָנים שעל צואריהם, הוצאתים החוצה, ובאישון לילה הובלתים בצעד אטי למטה, אל המעין. תחילה עמדו כשקועים במחשבות, זוקפים אפרכסות אזניהם, מחדדים אותן ומקשיבים לשקשוק המים והמיתם החשאית והתכופה. אחר התחילו מרכינים ראשיהם קימעה קימעה, מפיחים בנחיריהם על פני המים, מריחים בהם ונמלכים בדבר. כך עמדו רגעים מספר, מפקפקים וטובלים קצה החרטום האפור, הרך והמקומט בתוך מי המעין. לסוף הרימו ראשם אגב תנועה חטופה כלפי מעלה, הסתכלו בכוכבים, הקיפו את הכל מסביב במבט חודר ועמוק והתחילו לגעות בקול אחד עצב וקורע את הלב, כשמושיטים צואריהם וחרטומיהם הפעורים למרחקים.
עמדתי במחיצתם ולא ידעתי את נפשי. מפני מה געו? כלום נכספה נפשם לערבות דמשק הדשנות והמבורכות בכל טוב? הזכרו את הימים, שהיו מהלכים מאילן לאילן, ממלאים כרסם עשבי אספסת ותלתן המלאים עסיס ירוק, מרוים צמאונם בפלגי כסף זכים, אשר זרמו לרגליהם בכל מקום באפָר? ההתגעגעו אל חורשות צפצפה ואגוזים, אשר בין צללי אילנותיהן בלו כל חייהם?
שעה רבה עמדו השורים וגעיתם לא פסקה. כשהתחיל האחד משתתק, בא חברו ומתגבר עליו בקולו. אחר הפנו ראשיהם וצעדו אל הכפר, חוזרים לרִפתם ולרִבצם. –
שוב קשרתים אל האבוס ושמתי לפניהם תבן מנופה ודק מעורב עם גרעיני כרשינה. השורים התחילו מחפשים ומחטטים באבוס, בררו את הגרעינים אחד אחד, נסו ללעסם, להעלות גרה. אולם לסוף פסקו, השתרעו על קרקע הרפת, והאבוס נשאר מלא כשהיה.
מיום ליום דַלו השורים, נעשו רזים וחלשים, עד שכל גרמיהם התבלטו, והכָרֵס שקעה וצרה. האכר התהלך סר וזעף. נפגמה גאותו על הדמשקאים. קראו למומחים, לצוענים זקנים, הביאו דרוזי בא-בימים וידעוני. טכסו עצות, הקיזו להם דם, השקו אותם מי-סממנים. צרבו בטנם וערפם שתי-וערב בשפודים מלובנים. אולם כל אלה לא הועילו. נשארה רק תקוה אחת, שעם התחלת העבודה והיגיעה, יתפשרו השורים עם מצבם החדש ואת מנת התבן התפלה יעלו גרה כשאר בני-הבקר בארץ זו.
לאחר ימים מספר, יצאנו לחרוש סמוך לשעת הצהרים, מאחר שהאדמה היתה עדין רטובה הרבה בבקר. היה זה יום בהיר וחם בתקופת החורף, הבא לפתע פתאום, לאחר שורה ארוכה של סערות וגשמים מטרידים ותכופים. החמה היתה תלויה בגבהי שמים כחולים ושקופים, כטבולים בגון מימי קל. הירח היה עומד בפאתי הרקיע, חִור ועלוב כשריד עננה נשכחה. אור היום היה שופע וזולף על המעניות החרושות במרובעים, שהיו משבצות את שפועי הגבעות ושטחי העמקים. הדשא הבכיר היה כבר מנצנץ מתוך הקרקע ומנמר בצבע ירקרק וכחול-שחרחר את רגבי האדמה האפורים והאדמדמים, הבולטים ונראים לעין מבין התלמים.
צמדתי את הדמשקאים ויצאתי לשדה. בכונה בחרתי באדמת חמר קשה, להכביד עליהם את העבודה ביותר. מתוך הרגל משכו השורים את המחרשה בכח. מסביב לי חרשו הרבה צמדים. אולם הדמשקאים שלי עלו על כולם בגבהם ובצעדיהם הבוטחים, הישרים והמזורזים. דרבנתי אותם והאצתי בהם בלי-הרף. עורם התחיל מתכסה זיעה רבה, שערותיהם האדמדמות נתחברו יחד כגלי תלתלים. נשימתם כבדה, נתרסקה, הכרס הריקה עלתה וירדה כמפוח.
אחר עבודה של שעה ומחצה, בראותי אותם מושכים את המחרשה בשארית כחם, רציתי להפסיק ולתת להם להנפש מעט. אולם האכר לא נתן את הסכמתו לכך. הוא צוה ליגעם, להוגיעם בלי-הפוגות והייתי חיב לשמוע בקולו ולהמשיך החרישה.
פתאום נתעכבו. קראתי להם ולא זזו ממקומם. הרימותי מלמדי המשורג והכיתי בכל כחי על גרמיהם הצנומים, היבשים והבולטים. השורים הפנו ראשם, הביטו בעינים נדעכות אל המכה אותם, אולם ממקומם לא זזו. האכר קרא לי, ואני הוספתי להכותם במלמד שבידי. הפעם משכו במחרשה אגב התאמצות מרובה, פסעו פסיעות אחדות ברגלים כושלות ושוב עמדו מלכת. והנה רבץ אחד השורים, זה הימני בתלם. ערפו נשאר תלוי ומדולדל בחלל העול. הוא התחיל מפרפר ומבליט עיניו המורמות כלפי מעלה וקמות בחוריהן. הוא התאמץ בכל כחותיו לשחרר ראשו מֵעָקָה זו. אני נתבלבלתי והייתי אובד עצות.
האכר, שחרש בקרבת מקום, בא ברצה, נפץ את כלונס העול והוציא מתוכו את ראש השור, שעמד להחנק. עכשיו השתרע הדמשקאי בכל ארכו, והתחיל נושם בחזקה נשימה אחר נשימה. פתאום קפץ ממקומו, כאילו עקצתו צרעה, הרים זנבו בחצי עיגול, והתחיל רץ ומקרטע לאורך הנִיר סחור-סחור בקפיצות ובדילוגים משונים. מהרה עמד בראש מושפל, הריח בקרקע כמהרהר ומחשב רגע כדרכו. ושוב הרים ראשו, הבליט חרטומו ושלחו אל השמים, געה בחזקה וצנח ארצה כגוף מלא עופרת. והאדמה הרכה והתחוחה נשתקעה תחתיו.
בגשתי אליו, היו נחיריו ואזניו שותתות דם שחרחר וקרוש. עינו השמאלית רתתה עוד רגעים מספר. אחר דעכה גם היא, וכל סימני חיים לא נכרו בו עוד. כל האכרים, שנמצאו בשדה, נתאספו יחד מסביב לנבלת השור. בדקו דָפקו, טלטלו אותו, שפכו מים קרים על ראשו ולתוך פיו, המכוסה קצף מאדים. אולם כל זה לא הועיל, ולהפיח חיים חדשים בשור לא יכלו.
אכר גוץ אחד לחש על אזנו של בעל-השור: “כלך מזה, מוטב שתדאג בעוד מועד לשני, לבן-זוגו!”
הכל הלכו מנבלת השור המת ונגשו אל המחרשה, שאליה היה קשור עוד השור השני. הוא עמד על רגליו הרועדות ונכר היה, שבשארית כחו הוא אוחז בערפו המדולדל את העול. גם הוא התחיל מראה אותות אי-מנוחה. בפתחי נחיריו נראו טפות דם. נשימתו קצרה. ובעל השור היה אובד עצות ולא ידע את נפשו. האכר הגוץ נגש אל מחרשתו, פתח סוסו, ובלי שאול את הסכמת אדוני, נסתלק בדהירה. אחר חצי שעה שב לשדה, ואתו רכוב שוחט-הכפר, כשקצה נרתיק “החלף” בולט מתוך חיקו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.