רקע
ישראל חיים טביוב
היסודות העבריים בז'ארגון
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: בתוך “כתבי י.ח. טביוב”, מוריה ודביר, ירושלים-ברלין; תרפ”ג

1


 

א.

עוד לא עלתה ביד החקירה ההיסטורית לקבוע בדיוק את הזמן, אשר בו החלו היהודים להתישב במדינות גרמניה. יש אגדות המקדימות מאד מאד את ישוב היהודים באשכנז, עד לימי החרבן הראשון, ועוד קודם־לכן. אך אין למדים מדברי־אגדה. ואולם יש לשער, כי באחרית ימי הבית השני, בימים אשר היתה ארץ־ישראל למדינה רומאית, נדדו הלכו להם יהודים רבים לגרמניה בעקבות צבאות הרומאים הכובשים, כמו שהתישבו בעת ההיא בכל ארצות ממשלת רומא, באסיה, אפריקי ואירופה. ועובדה היסטורית היא, כי כשלש מאות שנה אחרי החרבן נמצאה כבר קהלה יהודית גדולה וחשובה בעיר קולוניה (קאֶלן על נהר הרינוס), ואל נכון התישבו בעוד מקומות אחרים על גדות הרינוס בתקופה קדומה מאד.

במאות הראשונות לשֶבת היהודים בגרמניה לא היה מצבם האזרחי רע כל עיקר. היהודים באו עם עַם הארץ לא רק במשא־ומתן מסחרי, אלא גם במגע־ומשא חברתי, ועד מהרה החליפו את לשונם בשפת המדינה. איזו לשון הביאו היהודים אתם לגרמניה? כמובן הלשון של הארץ אשר יצאו ממנה: אם מארץ־ישראל (או מסוריא ומבבל וכו') – אזי ארמית־סורית; ואם משאר מדינות רומא – אזי רומית או יונית. בכל אופן לא הביאו אתם את שפתם הלאומית העברית; כי השפה הזאת נכרתה מפיהם (למצער מפי רוב העם) עוד בראשית ימי הבית השני, כידוע, ומהעת ההיא והלאה היו היהודים מחליפים את לשונם כלבוש, לפי צורך הזמן והמקום. בכל מקום שהתישבו בו, קבלו את שפת־המדינה ויותרו בלי צער ובלי מוסר־לב על הלשון שהביאו אתם. כי מה להם לשון נכריה זו או שפה זרה אחרת? שפתם הלאומית, העברית היתה להם ל“לשון הקדש”, לצרכי הנפש והרוח, ושפת המדינה – לצרכי החמר.

ובכן דברו היהודים בגרמניה גרמנית: כלומר: בלשון אותו המקום שבו התישבו. כי שפת הגרמנים, גם בימי קדם, גם בימי־הבינים, התחלקה לדיאליקטים רבים ושונים מאד; ורק מימי לותיר ואילך נתקבל בכל מדינות גרמניה הדיאלקט הנקרא “ניי־האכדייטש” ללשון שלטת בספרות ובפי המשכילים (כי שפת העם בכללו עודנה נחלקת עד היום לדיאליקטים רבים מאד, לפי המדינות וגם לפי הערים, כידוע). ועד סוף ימי־הבינים לא היה בין הלשון האשכנזית שבפי יהודי גרמניה ובין לשון עם הארץ כמעט ולא כלום. אך משהתחילו הרדיפות והשמדות, וביחוד משהחלו לסגור את היהודים בגיטאות מיוחדות, שעל ידי זה הרחיקו אותם בזרוע מן הקולטורה האשכנזית בכלל, התחילה הלשון של יהודי אשכנז להחשל ולהתנוול לאט־לאט. היהודים שהתכווצו, בבדידות אנוסה, בגיטה האפלה, לא יכלו, כמובן, לדעת ולסגל להם את החדושים והשנויים, התקונים והשכלולים, שנתהוו בלשון האשכנזית של הנוצרים. המהפכה שהתחוללה בשפה האשכנזית על ידי לותיר והבאים אחריו, השנויים הכבירים בסגנונה, העושר שנתעשר אוצר מליה, הוצאת מלים ישנות מפני חדשות, וכו', – בקצרה, כל התפתחותה של הלשון, כל זה לא חדר אל מחשכי הגיטה; ובעת אשר כל האשכנזים המשכילים כבר דברו “ניי־האכדייטש”, הוסיפו היהודים בגיטותיהם לדבר איזה “מיטטעל־האכדייטש” או גם “אשכנזית עתיקה” (אלט־דייטש), שלא היה לה עוד כל זכר בין הנוצרים.

אך בכל זה עוד לא היתה הלשון של יהודי אשכנז, גם בימים ההם, ראויה לשם “ז’ארגון”. כי סוף־סוף הלא ידעו היהודים באשכנז את רוח הלשון שדברו בה כאלף שנים, וסוף־סוף התפתחה ביניהם, גם בגיטה, לפי טבעה – כאשר יעידו “החדושים” ו“הרחבות הלשון” שנעשו בגיטות האשכנזיות. לכל היותר נוכל לאמר, כי הלשון של יהודי אשכנז, מן המאה הט"ז ואילך, היתה דיאלי מיוחד אבל דיאליקט אשכנזי ברוח הלשון הגרמנית.

רק כאשר קבלו היהודים הסלאבים (בפולין וכו') את הדיאליקט הזה מאחיהם האשכנזים, (שגלו לפולין המונים המונים, לעתים קרובות, ויחד עם תורתם וחכמתם העמיסו גם את לשון־דבורם על היהודים הסלאבים הפשוטים־ההדיוטים), אז שֻנתה לגמרה צורת הלשון, ובפי יהודי פולין וכו' נהפכה הלשון האשכנזית לז’ארגון גמור. כי על אדמת הסלאבים היתה הלשון הגרמנית “זמורת זר”, ויהודי פולין, ליטא, רייסין, וכו' שדברו עד הנה בשפת־המדינה שלהם, לא יכלו בשום אופן לטפח ולפתח את הלשון האשכנזית על פי דרכה וטבעה, ולכן קלקלו ושבשו אותה בלי חַנות. ואחרי כן באו יהודי פולין וכו' לאשכנז, ויקלקלו את הלשון המדוברת בפי יהודי אשכנז. ביחוד הועילו “המלמדים” הפולנים, שהרביצו תורה באשכנז, לקלקלת הלשון בפי תלמידיהם הקטנים, ושבשתא כיון דעל על.

ואולם ככל אשר הפסידה הלשון האשכנזית בנפלה בידי היהודים היושבים מחוץ לארצות גרמניה, – כן הרויחה על ידי זה הלשון העברית. ככל אשר “התזַ’רגנה” הלשון האשכנזית של היהודים, כן גבר ועצם והתרבה בה היסוד העברי. הז’ארגון היה למין זווג של “שם ויפת”: הזווג לא עלה יפה “ליפת”, אבל “שם” ראה חיים טובים בזווג זה. הלשון העברית היתה, בבחינה ידועה, לשפה חיה ומדוברת, על ידי הז’ארגון. היהודים הסלאבים הכניסו אל לשונם האשכנזית המקולקלה המון מלים עבריות ודבורים עברים (שלא התקלקלו בפיהם כל עיקר), עד כי, ברבות הימים, היתה שפת “יהודית אשכנזית” כמעט יותר “יהודית” מ“אשכנזית”. על תגבורת היסוד העברי בז’ארגון יש אמנם הצדקה לקנאי הלשון האשכנזית להתאונן ולהתמרמר; אבל לעברים הלאומיים יש רק לשמוח על זאת. שפת־עבר חדלה להיות מתה, מעת שהתגברו היסודות העברים בז’ארגון. מכיון שמיליוני אנשים מדברים בלשון בלולה מאלפי מלים וניבים עברים, הרי הלשון העברית מדוברת ומסוגלת לדבור!

אמנם גם באשכנז גופה, בעת אשר שפתם של יהודי אשכנז לא היתה שונה כמעט כלל משפת עם הארץ, – גם אז כבר התאזרחו בלשון־דבורם מלים עבריות ובטוים עברים. אבל אז עדיין לא היה רב מספר המלים העבריות וגם לא היו שגורות בפי כל העם אלא בפי “הלמדנים”, וכמעט לכל המלים העבריות שהתערבו בלשון יהודי־אשכנז היו אז מלים לועזיות תמורתן (כמו שנראה גם בתרגומי ספרי־הקדש ללשון־דבורם של יהודי אשכנז, ואפילו בתרגומים המאוחרים ללשון “עברי־טייטש”), תחת אשר מעת ש“התזַ’רגנה” הלשון האשכנזית על ידי היהודים הסלאבים, קלטה הלשון מלים עבריות לאין מספר, וכמעט כלן היו לקנין כל העם, גם לההמוניים וגם לנשים; ומה שחָשוב ביותר: להמון מלים עבריות שבז’רגון אין כל תרגום לועזי בלשון העם (כי המלים הלועזיות תמורתן נשכחו או שלא ידועות היו כלל ליהודים הסלאבים), באופן שהמלים העבריות היו ליסוד נכבד ונחוץ בז’ארגון, והמלים העבריות חיו בז’ארגון חיים טבעיים, חיי התפתחות טבעית, כאשר נראה להלן.

והיוצא מזה?

היוצא מזה, כי הז’ארגון הוא כלי מחזיק ברכה ואמצעי קל ונוח מאד לתחית הלשון העברית בפי המון עמנו. ותחת אשר הז’ארגוניסטים שלנו משתדלים לתת להז’ארגון צורה אירופית, כביכול, בהכניסם אליו מלים ומבטאים לועזים חדשים, או בהחליפם את מלותיו העבריות במלים אירופיות – תחת זאת עלינו להשתדל לתת להז’ארגון, בכתב ובדבור, צורה עברית יותר ויותר, עד אשר נעביר את המון עמנו, לאט־לאט, מן הלשון הז’ארגונית אל העברית. בספרות הז’ארגונית, וביחוד בעתונים הז’ארגונים, צריך להרבות במלים עבריות ובניבים ובדבורים עברים. ואלה מן המשכילים העברים, אשר על פי תנאי חייהם ועל פי הסביבה שלהם, הם מחויבים לדבר ז’ארגונית, ישתדלו נא לתבל את דבורם במלים ובניבים עברים עד בלי די. עד עתה היה הז’ארגון שפה לועזית מקולקלת המעורבת במלים עבריות; ועתה בידינו לעשותו לשפה עברית המעורבת בקצת מלים לועזיות ודרכי־דבור לועזים, ולאט־לאט נזרה הלאה את התערובה הלועזית, והיתה לעמנו שפה עברית גמורה. והדרך הזאת היא, אולי, קרובה ונוחה ומעשית יותר מן הדרך שבחרו להם אגודות “דוברי עברית”. האגודות הללו יכולות לפעול רק בחוג צור ומוגבל, בקרב אנשים היודעים בלאו־הכי את הלשון העברית, ולא מאגודות כאלה תקום שפתנו לתחיה, לחיים טבעים. כי אין לשון חיה חיים טבעיים, אלא אם הוא שגורה בפי כל העם, בפי ההמון הגדול. כי כשם שההמון הגדול הוא “מניח הלשון” האמתי, כן הוא גם “מרחיב הלשון” האמתי, כידוע מקורות הלשונות בכל האומות, וכאשר נראה להלן גם בהרחבות־הלשון העברית שנעשו בפי המון עמנו המדבר ז’ארגונית.

באמת אין תכלית מאמרי זה לעוץ עצות ולהציע הצעות. ואולם בטוח אני, כי כל מי שיקרא את מאמרי בשים־לב יבוא מעצמו לידי הכרה, כי למען הכרית את הז’ארגון מפי עמנו ולמען שים בפיו את שפתנו הלאומית, אין לנו תחבולה יתר טובה מן – הז’ארגון בעצמו. ועתה אני שב אל עצם הענין, שבשבילו באתי במאמרי זה.


 

ב.

האשכנזים אינם מצטיינים במדת “הכנסת־אורחים”; אבל הלשון האשכנזית מצטיינת במדה זו שכם אחד על כל הלשונות הקולטוריות. היא קולטת מלים נכריות, בלי מעצור, ו“מגַרמנת” אותן, עד כי לא יֻכר אזרח לפני זר. וזוהי הסבה הראשית למציאת מלים עבריות (ותלמודיות־ארמיות) רבות בז’ארגון האשכנזי של היהודים. ואמנם היהודים, וביחוד היהודים הסלאבים, לא חשבו ולא יכלו לחשוב את לשונם האשכנזית לשפתם הם. הם ידעו והרגישו, כי הלשון הזאת היא “זמורת זר” בתוכם, ולכן השתדלו ליהדה ו“לקדשה” ככל אשר תוכל שאת, וגם יותר מאשר תוכל שאת. ויען כי למוד התורה (שבכתב ושבעל־פה) נפרץ בין יהודי אשכנז, ואחרי כן – על ידיהם – גם בין היהודים הסלאביים, במידה שלא היתה כמוה בין יהודי ארצות אחרות,2 – לכן היו רוב המלים והמבטאים שבתנ“ך ושבספרות התלמודית והמדרשית, שגורים בפי כל, כקטן כגדול, ועל נקלה התאזרחו בשפה המדוברת, ויש אשר גרשו מפניהם את המלים הלועזיות עד כי לא נשאר להן כל זכר בז’ארגון דהאידנא. (ויש גם מלים עבריות ותלמודיות רבות, שהא אזרחים עקריים בז’ארגון, מאז ומעולם; כי יהודי אשכנז – ואין צריך לומר יהודי פולין ליטא וכו' – לא השתמשו מעולם במלים לועזיות תמורתן). גם הנשים, אף כי הן לא למדו תורה, בכל זאת היו המלים והדבורים העברים שגורים גם בפיהן, כי שמעו אותם תמיד מפי בעליהן ובניהן בדברם אתן, וגם מפי הרבנים ו”הדרשנים" (“המוכיחים”, “המגידים”) בדרשותיהם התדירות (שרוב דבריהן היו עברית ותלמודית).

גם הדתיות המעשית הנפרזה של היהודים באשכנז ובארצות הסלאבים, דקדוקיהם בקיום המצוות וזהירותם בכל מנהגי הדת, הועילו הרבה לשים שפת עבר בפיהם, בפי הגדולים והקטנים, בפי ההמון והנשים. התפלה שלש פעמים בכל יום, הברכות, “העברת הסדרה” שנים מקרא ואחד תרגום, וכל יתר מנהגי הדת הטעונים “אמירה” עברית, כל אחה הסכינו גם את ההמון והנשים עם הלשון העברית; ולכן השתמשו כלם בפראזות העבריות הידועות להם והשליכו אותן בדבורים הלועזי, בדבורם הגשמי, בשוק ובחדר־המבשלות ובכל שיחם ושיגם. גם הקריאה בספרים הכתובים יהודית־אשכנזית, ביחוד ב“צאינה וראינה” ובספרי מוסר, המלאים מלים ומבטאים עברים ומאמרי חז"ל, הביאה, בבחינה זו, תועלת עצומה לנשים ולהמון־העם.

גם מדת הגאוה והחפץ להתפאר ולהתהדר ב“למדנות” – מדה שדבקה ביחוד ביהודים הסלאבים – עזרה הרבה להכניס אל השפה המדוברת המון מלים ומבטאים עבריים ותלמודיים, וגם משלים ופתגמים מהתנ"ך ומהספרות התלמודית. גם ההמון והנשים התאמצו לתבל את דבורם הלועזי בתבלין עברי, להראות כי גם הם אינם “קטלי קני באגמא”. ואם גם לפעמים נחלו בזה קלון תחת כבוד. כי הציטאט העברי יצא מפיהם משובש, או שלא היה “דבר בעת” (מפני שלא הבינו היטב את פירוש המלים), והשומעים מלאו שחוק פיהם על “הגוי” המדבר בלשון־הקדש, – אבל הלעג הזה לא הניאם כי־אם המריצם עוד יותר ללמד את פיהם להשתמש כדת בציטאטים עברים, וסוף סוף הצליח חפצם בידם.

גם אהבת הליצנות והחדוד אשר גברה ביחוד בקרב יהודי פולין, הועילה הרבה להכניס יסודות עברים ותלמודיים אל השפה המדוברת. “עקימת הכתובים”, השמוש במלה עברית או בפסוק מתנ“ך ובמאמר חז”ל שלא ככונתם האמתית אלא בהוראה הלצית, היתה אמנם בתחלה רק אומנותם של “הלמדנים”, אבל רוב החדודים העברים הללו היו ברבות הימים לקנין הכלל, גם להמון גם לנשים, והם הכו שרשם עמוק בשפה המדוברת, עד כי היו לעצם מעצמו של הז’ארגון. ובכלל אהבו היהודים להבליט יותר את החדוד שבהלצותיהם הלועזיות, בערבם בהן מלה או מבטא עברי ותלמודי.

ועוד סבה אחרת הכריחה את יהודי אשכנז להשתמש בדבורם לעתים קרובות במלים עבריות וגם במאמרים שלמים בשפת־עבר: זו הזהירות שלא יבינו הנכרים את דבריהם3. ואין לכחד, כי זהירות זו היתה נחוצה להם בעת החשך ההיא; אף כי לאידך גיסא יש לשער, כי בזהירות זו העירו עליהם את חשד שכניהם. ביחוד הסכינו הסוחרים היהודים לדבר בינם לבין עצמם חצי־עברית, לבל יגלו “סודות” מסחרם. וגם בפולין החזיקו היהודים במנהג זה; כי אף־על־פי שעם הארץ לא הבין אשכנזית, אבל אדוני המסחר בפולין היו אז האשכנזים (ביחוד בערים הגדולות). ומפני זה אנחנו מוצאים בז’ארגון המון מלים ומבטאים עברים הנוגעים ביחוד לעניני מסחר (על־פי רוב אין בז’ארגון מלה לועזית תמורתן).

מלבד כל זה היו היהודים הסלאבים אנוסים על־פי הדבור להעשיר במלים עבריות את השפה שקבלו מיהודי אשכנז, כי בהתרחב חוג מושגיהם, ומבלתי יכלתם למצא את המלה האשכנזית הנאותה לכונתם (כי אוצרות הלשון האשכנזית נעלמו מהם ורוחה זרה להם), ומאין בחפצם להשתמש במלים סלאביות, ביחוד למושגים מופשטים שיש להם איזה יחס אל עניני הדת או אל עניני תורה וחכמה, – הוכרחו להביע את כונתם במלים ובמבטאים עברים, שלקחו מאוצר הספרות הביבלית והתלמודית, או שחדשו בעצמם. כי אמנם לא מעט מספר המלים והמבטאים השגורים בפי דוברי ז’ארגונית אשר אין להם מקור בתנ"ך ובספרות התלמודית (כמו שנראה ב“רשימה” שבסוף המאמר). יש הרבה מלים מחודשות בספרותנו החדשה שאנחנו חושבים אותן ליצירות הסופרים העברים, ובאמת נבראו בפי העם, בדבור החי. ועוד יותר מאלה, יש מלים עבריות רבות, שהוראתן התרחבה בפי העם בדבור הז’ארגוני, ומתוך כך התעשרה שפתנו הספרותית עושר רב.


 

ג.

היסודות העברים (והתלמודיים) הנמצאים בז’ארגון דהאידנא, הם בעיקרם יסודות של קדושה ורוחניות. כלומר: רוב המלים והבטויים העברים הובאו אל הז’ארגון בתחלה רק כדי לשמש בקדש, כדי לסמן בהם את הענינים הנוגעים ללמוד התורה ולקיום המצוות, ובכלל כל דבר רוחני (ובזה נכלל גם הלמוד בכלל, גם עניני מחקר וחכמות חיצוניות4), וכן גם כל מדה טובה או רעה). כי כאמור למעלה, לא יכלו היהודים לחשוב את הלשון האשכנזית לשפתם הם; היא היתה בעיניהם “לשון הדיוט”, לשון שתנאי החיים מכריחים אותם להשתמש בה לצרכי חול, לצרכי הגשמיות הפשוטה. לכן, כל דבר שיש בו מקצת קדושה ומקצת רוחניות, כל דבר הנוגע, אפילו נגיעה רחוקה, לעניני הדת ולעניני למוד (תורה או חכמה) או לזכרונות היסטוריים ולאומיים, מחיי העברים הקדמונים או מארצם הקדושה – כל דבר שכזה נקרא בפיהם בשם עברי (או תלמודי), לבל יחולל כבודו במלים לועזיות. ואמנם יש מלים ומבטאים עברים המשמשים בז’ארגון רק בהוראתם הדתית או הרוחנית; ויש שהם משמשים גם ליתר הוראותיהם הראשונות (המצויות בתנ"ך או בתלמוד), או שברבות הימים התרחבו הוראותיהם, בפי העם, גם למושגים שאינם קדושים ורוחניים ושלא כפי הוראתם העקרית במקרא ובתלמוד.

והנני לבאר את דברי בדוגמאות אחדות:

למשל: “אבֵל”, “אבֵלות”, משמש בז’ארגון רק בהוראתו הדתית (מנהג אבלות על מת), ולא בהוראתו הכללית שבתנ“ך. “אהל” – רק בהוראה דתית (לענין שבת, או אהל על קבר). “ארון” רק על ארון הקדש או על ארונו של המת. “בטחון”, רק על בטחון באלהים (אבל הפעל “מבטיח זיין”, והשמות “הבטחה”, “בטוח”, “בטוחות”, משמשים גם לצרכי חול). “ברית”, רק לברית־מילה (וכן גם “בעל־ברית”, שהוצא לגמרי מפשוטו שבמקרא). “גן־עדן”, כולו רוחני, אבל “גן” כפשוטו לא נשמע עדיין בפי העם. “ודוי”, רק בהוראה דתית (אבל “מתודה זיין”, “מודה זיין”, גם בהוראה כללית), “טבילה, טוב זיין”, רק בהוראה דתית. “טרפָה”, רק בהוראת ההפך של “כשר”. “יריעה”, רק על יריעות ספר־תורה. “חתן” “כלה”, רק בהוראת ארוס וארוסתו, מפני שיש בזה צרמניות דתיות; אבל לא בהוראת “בעל הבת” “ואשת הבן” (ואולי כדי שלא להביא את השומע לידי טעות). “כנפות” (וגם נגזר בפי העם שם היחד בשבוש “כַנְפָה”), רק לכנפות הטלית ו”ארבע כנפות“, וגם בהדבור “מארבע כנפות הארץ”, ולא נמצא בז’ארגון בהוראתו הפשוטה “פליגעל” (אבל בהוראה רוחנית אומרים “תחת כנפי השכינה”). “לוח, לוחות”, רק לשני לוחות הברית; ובפי העם קראו “לוח” לקלנדר, מפני שיש בו קצת קדושה, כי ה”קביעות" נוגעות למנהגי הדת; אבל בהוראתה הפשוטה אין משמשים במלה זו. “מזוזה”, רק בהוראה דתית. “מדה”, בכל הוראותיה המפשטות־המושאלות, רק לא בהוראתה העיקרית־הגשמית. “מדרגה”, רק בהוראה רוחנית. “מלאך”, רק בהוראה רוחנית (ואמנם להוראתו העיקרית משתמשים בז’ארגון במלה עברית [תלמודית] אחרת “שליח”, ולשתיהן אין תרגום לועזי בז’ארגון). “מעלה, מעלות”, רק בהוראת “יתרון”. “נס”, רק בהוראתו הרוחנית בתלמוד, ולא כהוראתו במקרא. “סכה”, רק לצרך דת. “סופר”, רק על סופר סת“ם (ו“לסופר” במובנו החדש היו קוראים “מחבר”). “קץ” (בהברה ספרדית קֶץ, רק על קץ הגלות; ולהוראתו הכללית משתמשים בז’ארגון רק ה”נרדפים" שלו: סוף וכדומה – ועוד הרבה מאד.

וכנגדן אנחנו מוצאים בז’ארגון המון מלים עבריות, שבראשונה הכניסון אל שפת העם רק לצרך דתי ורוחני, ואחר כך השתמשו בהן בכל הוראותיהן, – וגם יש שקבלו בפי העם הוראות חדשות שלא היו להן במקורן, במקרא ובתלמוד. למשל: “אומנה”, “מאמין”, בעיקרן רק על אמונות היחוד, ואחר כך בהוראה כללית (“איך האב אין דעם קיין אמונה ניט”; “איך בין ניט קיין מאמין אין דעם”). “אבר”, בראשונה רק משום “אבר מן החי”, ואחר כך בכלל. “בנין”, בראשונה רק על בנין ב“המק (“בנין הורדוס”), ואחר כך בכלל. “הכנסה והוצאה”, בראשונה רק במנהגי בית־הכנסת, הוצאה והכנסה של ספר־תורה, ואחר כך גם בעניני ממון. “חַלָה”, בראשונה רק בהוראתה הדתית, ואחר כך התרחבה הוראתה, בפי העם, לחם לבן5. “כתיבה, חתימה”, בראשונה רק משום “כתיבה וחתימה טובה”, ואחר כך בכל ההוראות, וגם בהוראות מחודשות (עי' ב“רשימת המלים” שבסוף המאמר). “יחיד”, בראשונה רק כנוי לאלהים, ואחר כך בכלל. “ישן, חדש”, בראשונה רק בהוראתה הדתית (“ער עסט ישן”, “ער עסט ניט קיין חדש”) ואחר כך כפשוטו. “כוס”, בראשונה רק לכוס של קידוש ול”ארבע כוסות“, ואחר כך גם לצרכי חול. “לשון”, בראשונה רק בהוראתה המושאלת “שפראכע” (משום “לשון הקדש”), ואחר כך גם בהוראתה העיקרית “צונגע”. “מנהג”, בראשונה רק על מנהג דתי, ואחר כך בכלל. “נפש”, בראשונה רק בהוראת נשמה, ואחר כך גם בהוראת אדם (כמו במקרא. ומזה: “עס איז א נפש ניטא”, וכנראה הוא תרגום המבטא האשכנזי “קיינע לעבענדע זעעלע דא”). “סעודה”, בראשונה רק משום “סעודת פורים”, “סעודה המפסקת”, ואחר כך בכלל. “בלבול” בראשונה כפשוטו, ואחר כך גם בהוראות “עלילת שוא” (וזוהי מן ההרחבות שנעשו בפי העם). וכן גם “שאלה, תשובה”, שבראשונה שמשו רק לענינים דתיים, ואחר כך גם לצרכי חול. וראה עוד ב”רשימת המלים": “פטור”, “פסַק”, “קבלה”, “קשר” ועוד הרבה מאד.

מלים עבריות רבות שבדבור הז’ארגוני מוכיחות לנו, עד כמה היה רגש הלאומיות חזק בקרב היהודים האשכנזים. יש דברים רבים שנקראו בז’ארגון בשם עברי (ורק בשם עברי), מפני שיש בהם איזה יחס לארץ־ישראל ולקורות האומה. למשל: ארבע רוחות השמים נקראים בז’ארגון רק בשמם העברי (מזרח, מערב, דרום, צפון), מפני שהם מזכירים את חלוקת ארץ־ישראל (אפשר גם משום חלוקת “המקומות” בבית־הכנסת). “ים”, רק עברית, משום “ים־סוף” (שבז’ארגון, וגם במקרא, קוראים לו “ים” סתם: “ואת הים בקעת לפניהם”, וכדומה). וגם מפני “הים הגדול”, אשר בגבול א“י6. וכן “מדבר”, רק עברית, זֵכר ל”מדבר" שבקורות ישראל. “מערה” (לרוב רק עברית), משום “מערת המכפלה”. וגם יתר “המערות” התופסות מקום גדול בספורי התנ"ך וגם בתלמוד (“המערה” שנתחבא בה רשב"י, ועוד). “גבול”, משום גבולין דארץ־ישראל; ועוד הרבה. ולכן לפי דעתי, נקראים בז’ארגון כל השמות הנוגעים לעניני מלחמה כמעט רק עברית (“מלחמה”, “חיל”, “גבור”, “מחנה”, וכדומה) – זֵכר לגבורי ישראל ולמלחמותיהם.

מפני שידיעת התורה היתה נפרצה מאד בין יהודי אשכנז ופולין, לכן אותם המלים והמבטאים הנשנים פעמים רבות בתורה שבכתב ושבעל־פה (אם גם אין בהם כל ריח של קדושה ורוחניות) התאזרחו בשפה המדוברת, עד כי היו לקנין כל העם, ואפילו הנשים שלא למדו תורה, נשאו אותם תמיד על שפתיהן. (לכן גם רובה של הטרמינולוגיה התלמודית שגור בפי כל העם וגם בפי הנשים הפשוטות. כגון: “אדרבא”, “אגב”, “אמאי?”, “אלא”, “אפילו”, “אפשר”, “בודאי”, “בשלמא”, “דוקא” (“דיקא”), “הכי תמצי?”, “מהיכא תיתי?” (מבטא זה קבל בז’ארגון הוראה חדשה), “הלואי”, “כך הוה”, “מכל שכן”, “לכל הפחות”, “לא די”, “מינו”, “ממה נפשך”, “ממילא”, “נפקא מינה”, “פשיטא!”, “לאפוקי”, אַ “קימא לן”, “קל וחומר”, “הכלל” (“דער כלל איז” = בקיצור), “על כל פנים”, “קשיא”, “תירוץ”, “נמצא”, “משמעות”, והניב הידוע “תאמר?” (שמבטאו ספרדי בפי העם: תמיר?) וכנה וכהנה.

וכן התאזרחו בז’ארגון הרבה מלים ודרכי־דבור מסִפרי־הקדש, בלי טעם מיוחד, רק מפני הִשָנותם פעמים רבות במקרא. למשל: “חלילה”, “אולי”, “אוֹדוֹת”, “גם”, “רק”, “לכן”, על־כן“, “לבד”, “כמעט”, “כחול הים”, “עד הנה”, “עד היום”, “ויהי היום”. ואולם יש מבטאים ביבליים שאינם מצויים הרבה בתנ”ך, ובכל זאת התאזרחו בפי העם. למשל: “מי יודע” (“מי יודע וויעפיעל”, “מי יודע וואס”, מבטא השגור גם בפי ההמון והנשים), או: “הֲיִתָּכֵן?” (מבטא רגיל מאד בפי הסוחרים; ובמקרא נמצא רק פעם אחת: הדרָכַי לא יתָּכנו?). – ואולם גם מספרי־המחקר של חכמי־ישראל בימי־הבינים, נכנסו לשפת־העם הרבה דרכי־דבור; וגם העם בעצמו יצר לו כמה מבטאים עברים (כמו: “למען השם”, שהוא תרגום מאשכנזית “אום גאטטעס וויללען”; “אם ירצה השם”; “קודם־כל”; ועוד הרבה).

מלים ומבטאים עברים ותלמודיים, במספר גדול מאד, נמצאים ביחוד בשפת הסוחרים, ולא רק מפני הטעם האמור למעלה (כדי שלא יבינו אחרים את דבריהם), אלא גם משום שהסוחרים היו מצויים ב“בית־דין”, ותמיד היה להם איזה “דין־תורה”, איזה “סכסוך”, וב“בית־דין” היו נגישים עצומותיהם (“טענותיהם”) באותם המבטאים העברים והתלמודיים שהיו ידועים להם מלמוד התורה; ו“הרב” היה אומר להם את “פסק דינו” גם כן בסגנון העברי־התלמודי. ומלבד זה היו רוב עניני המסחר נקבעים ומקוימים בכתב (בפני בית־דין, או בפני עדים, או גם בין הסוחרים לבין עצמם), ובכתב היו יהודי אשכנז ופולין וכו' משתמשים רק בשפת־עבר (אפילו במכתבים פרטיים). ובכלל היו כמעט כל העוסקים במסחר אנשים “למדנים” (כי “הבוּרים” עסקו רק באמנות), ולכן השתמשו במסחרם, בחבה יתרה, במלים ובמבטאים שהביאו אִתם מן ה“ישיבה” ומ“בית המדרש”. ומפני שהסוחרים היו המפלגה היותר חשובה והכי־נכבדה בין היהודים, לכן היו דרכי דבורם ומבטאיהם העברים והתלמודיים לקנין כל העם, לאט־לאט, והוראות המלים והמבטאים התרחבו והתפתחו יותר ויותר. והסוחרים לא הסתפקו באוצר־המלים של המקרא והתלמוד והפוסקים, כי גם חִדשו הרבה מלים ומבטאים בעצמם.

ולמען הראות עד כמה העשירו הסוחרים את השפה המדוברת, ועד כמה הועילו להחיות את הלשון העברית בפי כל העם, הנני מביא בזה דוגמאות מן המלים והמבטאים, שענינם מעיד עליהם שהוכנסו לשפת־העם רק על ידי הסוחרים (ולרובם אין מלים לועזיות תמורתם): “אחריות” בהשאלה והלצה גם כעין “סכנה” (“נישט קשה, אָהן אחריות”). “אין לי”. “אין קונה”. “אַלִים” (אַלָם). “באִם”. “באִבוד האופגאָב”. “אָמיד”. “אמתלא”. “מאַסף ממון”. “א בטוּח”. “בטוּחוֹת” (זו מלה מחודשת בפי הסוחרים). “בטלן”. “מַבליע זיין” (בחשבון). “בן־נח” (הלצה מחודדת על מי ש“נהרג” על פחות משוה פרוטה). “חוב”, “בעל חוב”. “בוֹררים”. “ברירה”. “גַברא דפָרענא”. “מדובר” (“כפי המדובר”). “דגן” (וגם “חטים”, ש“ש – שבולת שועל – “פשתן”, ז”פ – זרע פשתן –, והשם הכולל “תבואה”, שאין בז’ארגון מלה לועזית תמורתו). “הון עצום”. “הוצאה, הכנסה” (של ממון). “הזדמנות”. “הֶזק”. “הפסד”. “הלואה”, “לוה” “מלוה”. “הקפה” (מלשון “החנוני מקיף”). “הן” (אויף מיין הֶן", וגם “בהן צדקי”). “התחַיבות”. “מזומן” (“מעות מזומן”, וזה חִדוש שחדשו הסוחרים בעצמם, שתרגמוהו מפולנית Gotówka; עי' מאמרי “היסודות הסלאבים בז’ארגון האשכנזי”). “חזקה” “מוחזק” “חנם” ב“חצי־חנם”. “זוֹל”, ב“זוֹל”. “חסרון־כיס”. “חשבון”, “עד לחשבון”. “טענה” (והפעל “טענה’ן”). “טרוד”. “יאוש” (“לאחר יאוש”, “זיך מיאש זיין”), “יד אחת”. “מיד ליד”. “יַקרות”, “יַקרן”. “יריד”. “יושר”, “ישרנות”. “כמו שהוא” (על סחורה; וכן חִדשו הסוחרים מלה בנדון זה: “אַ מוּנח”, ר“ל כמו שהסחורה מונחת, בלי בדיקה וחבוש ו”סאָרטימנט"). “לא יצלח”, (“אַ לא יוצלח”, גם על סחורה; וכן “אשפה” על סחורה גרועה). “מין”; “מכל המינים”. “מכירה”, “מוכר”. “קניה”, “קונה”. “סוחר”, “סחורה”, “מסחר”. “עסק”. “משא ומתן”. “מקח”, “מקח טעות”. “סַך” (אַ סַך), “סך־הכל”. “סכסוך” (מלה מחודשת בפי הסוחרים). “סִילוק”, “מסלק זיין” (שַלם: וגם זה מחדושי הסוחרים). “סרסור”. “עליה, ירידה” (של מקח הסחורה). “ערב”, “ערבוֹת”. “פחַת” (מאַנקאָ בלע"ז). “פִִצוּי”, “מפַצה זיין”. “פשרה”. “צרור” (“צרור הכסף”). “קבלה” (מכתב המודיע שנתקבל הכסף או הסחורה שנשלחה). “קנוניא”. “קרן” (קאפיטאל). “קשר” (קונטראקט; וגם זה מחדושי הסוחרים). “שוה כסף”, “במקח השוה”. “שטר”, “שטר־חוב”. “שותף”, “שותפות”. “תביעה”. ועוד הרבה מאד7, מלבד המון משלים ופתגמים עברים ותלמודים ששָמו הסוחרים בפי העם – ושמכל זה אנו רואים, שהמאמר התלמודי “אין התורה מצויה בתגרנים” איננו כלל גדול.

מלים עבריות רבות הוכנסו לשפה המדוברת, רק “כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו”, וגם משום “אל יפתח אדם פיו לשטן”. הדבר המגונה לא היה מכוער כל־כך בהֵאָמרו שלא ב“לשון ההדיוטות” אלא ב“לשון הקדש”; והדבר הרע לא היה קשה לשמוע כל־כך בכנוי עברי או תלמודי כמובן. נהגו כך ביחוד הלמדנים והחסידים; אבל גם בשפת ההמון התאזרחו הרבה כנוים כאלה, ויש אשר לא נמצא בז’ארגון מלה לועזית תמורתם. לכן, למשל, הרבה מיני קללה (וגם השם “קללה” בעצמו) נמצאים בז’ארגון בעברית (“אִין דער אדמה”! “אין אָרצה”! אַ “מִיתה משונה”! ועוד הרבה). וכן גם זלזולים וחרפות (וגם השמות: “חרפה”, “בזיון”, “זלזולים” – בעצמם); למשל, שמות של בהמות, כשהם משַמשים בתור כנויים מזלזלים, אזי הם אומרים לרוב בעברית, כגון: בהמה, חמור, סוס, כלב וכו‘. וכן כל מיני ערוה וגנות, כמו: כיס, גיד, ביצים, אחוֹר, זונה, נאוּף, נַפקה, טמֵאה, נַבלות, דַדים, עפוּש, נפיחה, טינוף וכו’ וכו‘. וכן עניני מחלות וסמניהן: קדחת, חלָשות, ליחה, שלשול, עצירות, נעצר, נכפה, נֵפל, מפיל זיין, מכה, מרה שחורה, משוגע, מטורף, טירוף, אַ מיחוש וכו’ וכו' (ואולם יש עוד טעם לכנוי המחלות בעברית: מפני ש“הרופאים” היהודים היו גם למדנים, והם קראו למחלות שמות עברים, כשמות שבספרי־הרפואה העברים), ועניני עניות, כגון: “דלוּת”, “אביון”, “עני”, “קבצן”, וכדומה. ולכן גם: “צרה”, “גזרה”; “אלמן”, “אלמנה”, “יתום”, “יתומה” (שכל אלה אין בז’ארגון כנוים לועזים). ולכן גם: “גנב”, “גזלן” “רוצח”, “הרוּג”, (והפעלים “גנב’ן”, “גזלנ’ן”, “הרג’ן” וכו'), “שרפה”, “נִשרף”, וכהנה וכהנה. ולכן התאזרח גם השם “אשה” בז’רגון, כדי שלא להוציא דבר מגונה “ווייב” מפיו8, גם בשחוק הקלפים נהגו המשַחקים להשתמש בבטוים עברים (ע' “ברשימת המלים”), משום שהשחוק בעצמו הוא דבר מגונה, וגם אָסור קצת.

ולאידך גיסא, כל דבר החביב וטוב ביותר, וכל דבר החשוב והנכבד ביותר, אף אם אין בו שום נדנוד של קדושה ורוחניות, נִתן לו בפי העם כנוי עברי. לכן: “בן־יחיד”, “בת־יחידה”, מפני חבה יתרה (אף־על־פי שהשמות “בן, בת” לעצמם לא התאזרחו כל־כך בז’ארגון). ויען כי יהודי־הגלות היו מכבדים מאד את העשירים, לכן נמצאו בשפה המדוברת הרבה כנויים עברים לעשיר: “נגיד”, “גביר”, “אדיר”, “קצין”, “תקיף”, ועוד.

לאחרונה ראוי להזכיר, כי “החסידים” (חסידי חב"ד) העשירו את השפה המדוברת עושר עברי גדול, בהכניסם לתוכה המון מלים ומבטאים “פילוסופיים” ומפשטים (ממחקרי הדת על־פי דרכם), שלא השתמש בהם העם עד אז (ואשר מקצתם גם בספרות לא נודעו קודם־לכן). למשל: “דבֵקות”, “התבוננות”, “יחודים”, “בחינה”, “בטול היש”, “רוחניות”, “גשמיות”, “התפשטות הגשמיות”, “התפעלות”, “אצילות”, “השתלשלות”, “הסתלקות” (“נִסתלק ווערען”); ועוד הרבה מאד… וגם מלים לא רוחניות ביותר (וגם הלצות עבריות הרבה, כיד הליצנות ובדיחות־הדעת הטובה עליהם) הכניסו החסידים במספר גדול ללשון הדבור. ומתוך שהשפעת החסידים על ההמון היהודי היתה עצומה מאד, לפיכך התאזרחו עד מהרה בשפת העם רוב המבטאים של “החסידים” והטרמינים הקבועים שב“תורת” האדמ“ורים. – ולעומת זה ראוי להזכיר, כי ה”משכילים" של תקופת “ההשכלה” ברוסיה, אף־על־פי שהעשירו ושכללו את הלשון העברית בספרות, אבל בשפה המדוברת לא נִכרו הרבה עקבות פעולתם העברית. כי “המשכילים” לא ירדו אל תוך העם, וגם בדברם ז’ארגונית השתדלו יותר ל“יפות” את לשונם במלים ובמבטאים לועזים, מלהכניס בה רוח עברי. לכן לא הרויח הז’ארגון הרבה מתנועת “ההשכלה”, בנוגע לשכלולו העברי.

ואחרי כל הדברים האלה, עלי להעיר, כי סוף־סוף יש בז’ארגון מלים עבריות רבות מאד, שקשה לברר מפני מה ניתנה להן זכות־אזרח. אמת הדבר, כי היהודים השתדלו בכלל ל“יהד” ול“קדש” את לשונם המדוברת, בהכניסם לתוכה מלים ומבטאים עברים במספר רב מאד, כדי לטשטש ככל האפשר את צורתה הלועזית, הנכרית. אך בכל זאת הלא ראינו כי ברובא דרובא יש איזו סבה וטעם, נימוק רוחני, פסיכולוגי, לאומי, וכו' להכנסת המלים העברית בז’ארגון. לכן יש רשות לחוקר להתפלא, במצאו בז’ארגון מלים עבריות, אשר גם החריפות היותר מחודדה לא תוכל לגלות בהן אף יחס כל־שהוא לדָתיות, או לרוחניות, או ליתר הסבות שמניתי למעלה. ולאידך גיסא יש לתמוה, על אשר נפקד בז’ארגון מקום מלים עבריות, שלכאורה (מפני הטעמים האמורים למעלה) היו צריכות להיות שגורות בפי העם. למשל: מלת “חשק” שגורה בפי כל המון עמנו, ומלת “אור” אינה מצויה כלל בשפת העם. גם שֵם “שָׁמַיִם”, מושג כל־כך דתי ורוחני, לא התאזרח כלל בדבור הז’ארגוני (הוא נמצא, בהוראה מושאלת, במבטא “ירא שמים”)9; וכיוצא באלה.


 

ד.

הז’ארגון דרכו לקלקל ולשַנות צורתן של המלים הלועזיות, ובפרט אותן שאינן משפת המדינה. לכן אין כל תמיהה, שנתקלקלה כל־כך הלשון האשכנזית בפי היהודים שבארצות הסלאבים. גם הכתב העברי, שבו כתבו היהודים את לשונם המדוברת, גרם הרבה לקלקלתה. כי היהודים הסלאבים לא ידעו את חקות הטרנסקריפציה שבחרו להם יהודי אשכנז בכתבם לועזית באותיות עבריות: – ודרכי הטרנסקריפציה הזאת לא היו קלים להבין כל־עיקר, ביחוד לאנשים שלא מארץ אשכנז, למשל: “אֵם הקריאה” ו' שמשה גם לחולם גם לשורק; היו“ד שמשה גם לחירק גם לסגול גם לצירה; והתנועות המורכבות שבשפת־אשכנז: ö, ü, eu וכו' נמסרו בטרנסקריפציה העברית פעם בהוספת יו”ד אל הוא“ו, ופעם רק בוא”ו או רק ביו"ד; וגם יש שלא השתמשו כלל באמות הקריאה; למשל: ההברות ver, vor, הבאות בראש פעלים ושמות אשכנזים, כתבו יהודי אשכנז “פר” והיהודי הסלאבי ההמוני, שלמד את הלשון על פי רוב מתוך ספרי עברי־טייטש, קרא בפשיטות “פאֵר”; וכיוצא בזה.

ואולם המלים העבריות שבז’ארגון לא נשחתו בפי העם; כי רוב העם ידע אותן במקורן, בתנ"ך ובתלמוד, והכתב העברי הגין עליהן לבל תשתבשנה גם בפי ההמון והנשים. ורק מלים מעטות מאד נתקלקלו בפי ההמון, אבל הן ממש כטפה מן הים (ביחוד נתקלקלו מקצת בטויים עברים המורכבים משתי־מלים; ואמנם הם נשתבשו כל כך בפי ההמון, עד שהשומע אותם בפעם הראשונה לא יכירם בשום אופן. למשל: “עשרים וארבעה” היה בפי יהודי ליטא ל“שוואַרבע”, ובפי יהודי זאמוט – “סערווארבע”, והמליצה “שריד ופליט” יוצאת מפי הנשים כ“סאָרעדעפאָלע”). אך בכלל עלי להעיר, כי הז’ארגון שאני מדבר עליו, הוא של יהודי ליטא וזאמוט ורייסין, אשר גם במבטאו גם בתכנו לא נִכרה בו השפעה מן החוץ (מן הסביבה הנכרית); מה שאין כן בז’ארגון של יהודי פולין והדרומיים, שגם במבטאי גם בסגנונו שָמה הסביבה הנכרית אותותיה אותות.

המלים העבריות שבז’ארגון (הליטאי) נמסרו לנו, לרוב, במבטא הליטאי (קמץ = O, והחולם כצירה). אבל יש מלים עבריות רבות שמבטאים אותם בז’ארגון בהברה הספרדית (הקמץ כפתח, החולם כקמץ, והצירה כסגול). למשל: אות, כוס, דור, רוב, קול וכו' – החולם כקמץ; גר, גט, שד, חרש וכו' – הצירה כסגול; חבר, בתים וכו' – הקמץ כפתח. משערים, שאותן המלים העבריות שנכנסו לשפת העם בזמן קדום מאד, נשתמרו בז’ארגון במבטאן העתיק (הספרדי); אבל אין לקבוע מסמרות בהשערה זו, כאשר יראה המעיין ב“רשימת המלים”, ששם רשמתי את המבטא הספרדי בכל מלה. וגם אותן המלים שמבטאן ביחיד ספרדי, הרבוי שלהן במבטא ליטא (כמו: קולות, סודות; גֵרים, שֵדים); ולהפך, יש מלים שברבוי מבטאן ספרדי, וביחיד – ליטאי (סוחר – סוחרים; שונא – שונאים, ועוד כאלה.

סימן הנקבה לשמות העברים בז’ארגון, הוא סמן הנקבה בארמית – “תּא” (וזה נותן לכאורה מקום להשערה, שהיהודים הביאו אתם לגרמניא את הלשון הארמית). למשל: גנב – גנב’תא, וכדומה; וכן גם בהוראות אשת־האיש: “חזנ’תא”, “שמש’תא” – ר"ל אשת החזן, אשת השמש10. וכן הוא בכל השמות העברים, שסימן הנקבה נעשה בפי העם עצמו. ואולם אותם השמות העברים, שסימן הנקבה שלהם נמצא במקרא או בתלמוד, משתמשים בהם בז’ארגון ככתיבתם במקורם. למשל, מן זקן – זקֵנה; גוי – גויה; חכם – חכָמה (וגם “חכמנית”, כבתלמוד); צדיק – צַדֶקֶת, צדקנית. ויש גם בסמן העברי וגם בסמן הארמי: “שכֵנה” וגם “שכנ’תא”; “ממזרת” וגם “ממזר’תא”. ויש שנכפל סמן הנקבה; למשל, “מחוּתֶּנֶת’תא”, ועוד כאלה. – ויש גם זרות אחדות; למשל, מן “גר” – גֶר’קא (סימן הנקבה “קא”, הוא סלאבי, כידוע; והוא משמש בז’ארגון הליטאי בכל השמות האשכנזים הגומרים לזכר בסמן “ער”; כגון “שניידער” – שניידר’קא", וכו'); "משוגע – משוגע’נה (אבל גם “משוגעת”, כמשפט הלשון העברית). ובתור קוריוזים יש להזכיר, כי השם האשכנזי “פויער” זכה בז’ארגון גם לסימן נקבה ארמי “פויער’תא”; ואיני יודע מלה לועזית אחרת שסמן־הנקבה שלה בז’ארגון הוא “תּא” (ואולם השם “פויער” זכה בז’ארגון גם לסמן הרבוי העברי “פויערים”; ואולי נחשב השם הזה בין היהודים הסלאבים כשם עברי, משום דמיונו ל“בוּר”, “בַּעַר”, “בּוֹער”).

סימני הרבוי – ים, – וֹת, נשמרים בז’ארגון בדיוק בכל השמות העברים והתלמודיים. ורק שני שמות (יותר איני יודע) נמצאים בז’ארגון בסמן הרבוי האשכנזי – “ען”: גבִיר – גבִיר’ען; ירִיד – יריד’ען (ולעומת זה יש מלים לועזיות אחדות שניתן להן בז’ארגון סימן הריבוי העברי: פויערים, דוקטורים, נאַראָנים – אבל גם “נאַררען”). והשם “פָנים”, מפני שבז’ארגון משתמשים בו כמו בשם יחיד, ואי אפשר לתת לו עוד סמן־רבוי – יִם, לכן הוסיפו עליו סימן הרבוי האשכנזי “ער” בשנוי הקמץ של הפ"א לסגול: “פֶנימער” (כמשפט השמות האשכנזים שרִבוים er לשַנות את התנועה שבאמצעיתם; כמו: גאָטט – גאֶטטער; וואַלד – וואֶלדער; גוּט – גיטער; חוק שנשתמר גם בז’ארגון). וגם מן “שעה” יאמר ההמון ברבוי “שֶעה” – כמו מן שטאָדט – שטעדט (מפני שביחיד מבַטאים “שָעה”, העי"ן בלי תנועה; אבל מן “רָעָה” שמבטאים כדת, גם הרבוי כנכון “רעות”).

במלים עבריות אחדות נהפך בפי העם הפַתח (שבו הנגינה, כדת או שלא כדת) לקמץ; למשל: עָמוּד, תָּענית, קדָחת, וגם הכנוי הידוע “תָחת” (=תַחת). כי כן דרך הז’ארגון, בכל המלים האשכנזיות, להפוך a ארוכה לקמץ (פאַטער – פאָטער; האַאַר – האָר; האַהן – האָהן. אבל האַנד, וואַלד, וכדומה, נשאר בלי שנוי בז’ארגון, כי זו a קצרה).

השמות המרכבים (בסמיכות), שמקורם בתנ"ך ובתלמוד, באים כמובן גם בז’ארגון כמשפט הלשון העברית – הנסמך קודם לסומך. ואולם אותם השמות, שהעם בעצמו הרכיב אותם בסמיכות, עשויים על פי רוב ברוח הלשון האשכנזית; למשל: “שבת־גוי”, “ישיבה־בחור”, “מוסר־ספר”, “גָליל־רב”, וכדומה11 (אבל יש יצירות עממיות כדת, כמו: “מעות־חטים”, “קמח־פסח”, “דמי־קדימה” – אך גם “קדימה־געלד”; “רוצח־היער” – אך גם “וואלד־גזלן”). ויש עוד הרכבות משונות, ברוח הלשון האשכנזית; למשל: אַ “דם־שונא” = בלוט־פיינד; וכיוצא בזה. ועוד יש לו להז’ארגון מנהג משונה, להשתמש בשם־המפשט במקום שֵם תאר; למשל: דער שררה (שבכונה אל השר, ה“פָריץ”); דער עדות (= עֵד); דער מלכות (= מלך); אג’עזוּת־פנים (=עַז־פנים); אַ בָגרות (= בוגרת); אנ' עוֹשר (=עשיר); ועוד כאלה.

פעלים עברים נבנו בז’רגון בשני דרכים: א) מוסיפים על הבינוני של הפעל העברי את הפעל האשכנזי “זיין” (אם הפעל העברי הוא עומד או יוצא), או “ווערדען” (אם הפעל העברי הוא נפעל ובנטיה ינָטה רק הפעל העוזר האשכנזי, והבינוני העברי לא ישתנה). בדרך הזה נכנסו אל השפה המדוברת המון פעלים עברים מכל הבנינים ומכל הגזרות; למשל: מוחל זיין, קונה זיין, דן זיין (הבינוני “דַן” בהברה ספרדית, במקום “דָן”); ממלא זיין, מקַיים זיין; מסכים זיין, מציל זיין, מודיע זיין, מכין זיין. והבינוני של הפעולים עם “ווערדען”: נצל ווערדען, נתפעל ווערדען, מקוים ווערדען; וכדומה. – ב) לוקחים פעל עברי (או גם תאר או שֵם) ומגַרמנים אותו לגמרי על ידי הוספת סמן המקור האשכנזי – ־en בסופו, ונוטים אותו כפעל אשכנזי גם בהוספת סימני היחס האשכנזים בראש המלה). למשל: "אַסֵ’רן, כַּשר’ן, “גנב’נן”, “משפט’ן”, פאַרמשפט’ן, אויסבַטל’ן, וכדומה (הדרך הזאת היא דרך המונית, והיא מקלקלת מאד את הלשון העברית בפי העם ומאַבדת את החוש ה“דקדוקי”; ולכן טוב להחזיק בדרך הראשונה).

גם תארים רבים נבנו בז’ארגון ממלים עבריות, על ידי הוספת סמן־התאר האשכנזי – “דיג” (לפנים: “טיג”); כמו: “מורא’דיג”, מזל’דיג" וכו', או על ידי הוספת סימן התאר האשכנזי – “יש”; כמו סוחר’יש, ממזר’יש, וכדומה. וגם יש שלוקחים תאר עברי ותולים לו בסופו סימן־המין האשכנזי; כמו: אַ חשוב’ע. – גם יש שמהפכים שֵם מפשט עברי לשם תאר, על ידי הוספת סימן־התאר סלאבי – “נִיק” (ולנקבה – “ניצא”); כמו: “שלים־מזל’ניק” (“שלים־מזל’ניצא”), ובעת האחרונה נבנה “מוּסר’ניק”.


בסוף מאמרי זה הנני עורך בסדר א“ב “רשימת המלים והמבטאים העברים והתלמודיים (והמחודשים)”12 הנמצאים בז’ארגון של יהודי ליטא ורייסין וזאמוט. ברשימה זו הבאתי רק אותם המלים והמבטאים המצוים בדבורם של רוב העם, כפי ששמעתי אותם, מילדותי עד היום, מפי יהודי המדינות הנ”ל. ואולם אותם המלים והמבטאים העברים הנשואים רק על שפת ה“למדנים” שתורתם אומנתם, ואשר לא התאזרחו כל־כך בשפה המדוברת, – לא נתתי להם מקום ברשימתי. כי אני מתכוון רק להראות, ששפתם המדוברת של רוב היהודים, עשירה מאד ביסודות עברים, וכי על־כן לא יכבד כל־כך להפוך לאט־לאט את דוברי־ז’ארגון הללו לדוברי־עברית. – ומפני שאני נותן ערך מיוחד לאותן המלים העבריות, שאין בז’ארגון (הליטאי) מלים לועזיות תמורתן, – לכן סימנתי את המלים החשובות הללו בסימן כוכב, כדי להפנות אליהן תשומת־לבם של הקוראים. ועלי להעיר, כי בענין זה הלכתי אחרי הרוב, וביחוד אחרי ההמון. כי אמנם יש אשר ה“אינטליגנטים”, אלה שלקטו קצת מן ההשכלה הכללית, משתמשים בדבורם הז’ארגוני במלה לועזית (אשכנזית או רוסית) במקום המלה העברית המקובלת בשפת העם. אך אני לא שמתי לב ל“המתלועזים” הללו, כי אם לדרכי דבורם של רוב יהודי ליטא (למשל: במקום “קול” התחילו ה“אינטליגנטים” אומרים שטיממע – “שטים” – אבל רוב העם משתמש רק במלת “קול”, ולכן מסומנת ברשימתי מלה זו בכוכב. וכן כל כיוצא בזה). – גם יש שהמלה העברית כשהיא לעצמה אינה מצויה כל־כך (או גם לא־כלל) בדבור הז’ארגוני, אבל היא נזכרת באיזה פתגם עברי (או תלמודי) קצר, מוסרי או הלצי, השגור בפי רוב העם, – ואז הבאתי ברשימתי אותו הפתגם, כדי שבזכותו תנָתן לאותה המלה זכות־אזרח כשפה המדוברת.


א

אב”. כִבּוּד־אב. “אָבי־זקני”. אברהם אבינו, וכו'. “*אבות”. (די “אבות”). אבות־אבותינו (בפי הבריות בשבוש, הנסמך כנפרד, "אָבות – "), קברי אבות. זכות־אבות. – “אב־מלאכה” (לענין־שבת, ובהלצות שונות). “אֲבִי־אבות־הטומאה” (כנוי לאפיקורס).

*“אבדה”. “מאַבד בידים”. מאבד עצמו לדעת". “להרוג ולאַבד!” (כן אומרים על איש “מלא־חמה”). “כאשר אבדתי אבדתי” (וההמון מתרגם בהלצה: ווי איך בין געוועזען א בעל־הבית, וכו'). “כן יאבדו!” – “אִבּוּד”. “אִבּוּד־זמן”. “באִבוּד האוּפגאב”. “דבר האבוּד”.

אביון”. (אביונ’תא", נ'), “אביונים”.

*“אַבִיר־לב”. “אבירי־לב”.

*“אָבֵל”, “אבלים”; “אבֵלוּת”. – וגם שלא בהוראתו הדתית; כמו בדבור השגור “אבל וחפוי ראש” (שההמון מהפכו לקלמבור גס).

אבן. “אבן טובה” (בפי ההמון “אבן טָב”), “אבנים טובות”. “אבן על אבן” (דבור רגיל: “ס’איז ניט געבליבען אבן על אבן”). ובהרבה פתגמים עברים שגורים.

אבנט (ביחוד של כהן גדול; וגם כפשוטו, בלשון “החסידים”).

אבק. “אבק־לשון הרע”; “אבק רבית” (אך כפשוטו לא שמעתי מפי הבריות).

אֵבר”. “אבר מן החי”. “רסוק־אברים”.

אברך”; “אברכִים”.

*“אגב. “אגב אורחא”. “אגב גררא”. *” (אגַדתּוֹת).

*“אגוּדָה” (אגוּדוֹת). “אגודה אחת”־

*“אגוּדָל”, וגם: “גוּדָל”. “עֵקב בצג גוּדל” (ער געהט –).

אַגְרָא”־דתעניתא. “אגרא דכלה – דוחקא”.

אגרוף”. “בעל אגרוף”, “בעלי־אגרופין”.

אדון. “אדון הגדול”. “אדוני קיניג”. “אדונים”. “אדוֹנִית”, “אַדנוּת”.

אָדוּק”, “אדוּקים” (לפנים היו אומרים כך רק על גוי האדוק באמונתו).

אֹדֹות”. “אודות דעם –”.

אדיר”. “גביר אדיר” (וגם “אדיר” לבד: ער איז אנ’אדִיר"= עשיר). “אדירים”.

אדם”. “אדם חשוב”, “אדם גדול”; וכו'. “בן־אדם”, בני־אדם.

אדֹם. “פרה אדומה”. “אָדוּם, אדוּמִים” (מטבע זהב = “רענדלעך” בז’ארגון).

אֲדָמָה”. “אדמת־קֹדש” (גם בהלצה על מקומות שאין ליהודים זכות־הישיבה). “ער ליגט אין דער אדמה”. ועוד כאלה.

*“אַדְרַבָּה”.

אהב. “אוהב נאמן”. “אוהב־ישראל”. “אוהבים”. “אהוֹב”; “אהובה”. “אהוּב לבריות”. “אהוּבִי ידידי”. “כאשר אהבתי”. – “אהבה”. “אהבה התלויה בדבר”. “מקבל באהבה”.

אֹהל”, לענין שבת ועל קבר. ובענין אחר: “אהל מועד”. “יושב אֹהל” (“יושב־אהלים”) על מי שיושב ולומד ואינו מעורב עם הבריות.

אוֹיֵב”, “אויבים”. אֵיבה".

אֲוִיר”. “אויר העולם”. “מרחף באויר” (בילדותי שמעתי את המבטא “עס אוִיר’ט”, לענין ריח רע).

*“אולי”. “פן ואולי”. “אולי ירחם”. ועוד.

*“אוּמָן”. “אוּמן־יד” (גם בהלצה על גונב־כיס). “אוּמנוּת”.

אוֹן”. “ראשית אונו”.

אוֹנֵן”. וגם בציטאט: “מה יתאונן אדם חי!” די “מִתאוננים” (שבפ' בהעלותך: “ויהי העם כמתאוננים”)

אופָן, “אוֹפנים” (שבמרכבה).

*“אוֹפֶן”. "באוֹפן – " אוֹפַנים (“אויף אללערליי אוֹפנים”).

*“אוֹצר”, “אוצרות”.

אוֹר. “אוּרים ותוּמים”. – “אורייתא”, “אסור דאורייתא”. “בוּר דאורייתא”.

אוֹרח” (אורח’תָּא נ'). "אוֹרחים (אָ – ספרדית). “ארחי ופרחי”.

אוֹת” (“אותות”). “אות לטובה”. “אותות ומופתים”.

*“אוֹת” (ס'13), “אוֹתיוֹת”. “אוֹת באוֹת”.

אָז”, “אזַי”,

*“אזהרה”, “אזהרות”.

אזכָּרה” (למת).

אֹזן”, “אזנים”. “מִפֶּה לאֹזן”

אזרח”. “זכות אזרח”. “אזרח נכבד”.

אָח”, “אַחים”. “אח לצרה”. “אחֵינו בני ישראל”. – “אַחוה ורֵעות”. – “אָחוֹת”.

אחד. “מאַחד זיין”; “מִתאחד זיין”. “אֶחָד”. “כאַחד הריקים”. “לאחדים” (מוֹכר לאחדים). – *אחדות. “אחת”. “בדעה אחת”. “בבת אחת”. ועוד.

*“אָחוֹר”, “אחורַים”. – “מפנים ומאחור”.

אחז. “אוֹחז ביד”. *“אחיזה”. *“אחיזת־עינים”. “אחוזה”.

אחר. “מאַחר זיין”. “מאוּחר” (“מוקדם ומאוחר”). “בלי איחור”.

אַחֵר”. “נהפך לאיש אחר” “דבר־אחר”. “אחֵרים”.

אחרון”. “אחרונים” (“הפוסקים” מן הדורות האחרונים), “מים אחרונים”.

אחרי־כן”. “אחרי ככלות הכל”.

*“אחריות” (גם בהוראות מורחבות).

איד. “שמח לאיד”.

איה. “אַיֶכָּה”. – “איזה”, “איזו”, “איזהו”.

איך. “אֵיכה”. *“איכות”.

*“אילונית” (=עקרה).

אילן”. “תולה באילן גדול”. “ראש השנה לאילנות”.

אים. “מאַיֵם זיין”. “מאוּים’דיִג”. “אֵימה”. “אימת־מות”. “אימה ופחד”. “אימה’דיג” (וגם: אימוּימ’דיג).

אין. “אין לי”. “אין קונה”. ועוד בהרבה דבורים. – “אין־סוף”. – “מֵאַיִן ולאין?”

איש”. (אנשים). רגיל ומפורסם מאד בכל ההוראות. וכן: “אשה” (נשים). “אשת־איש”, “אשת־חיל” (גם בהלצה), וכו'. “אישות” (“הלכות אישות”, גם בהלצה).

*“אכזר”. “אכזרי” (אכזרים). “אכזרִיוֹת”.

אכל. “אַכל’ן”. “אומר ואוכל”; “עושה ואוכל”. “ואכלת ושבעת”. “ואם תאמר מה נֹאכל”. “כבר נֶאכל”. – “אכילה”. “אֹכל נפש”. – “אַכְלָן” (וגם “אַכל’ר”).

*“אכסניה”, “אכסניות”. “בעל־אכסניה”.

אל (בכמה דבורים). “אֶל”. “אֵלַי תבוא”. “מובן מאליו”.

אֵל”. “תהלה לאֵל” (ועוד). – “אלהים”, “אלהוּת”, וכו'.

אלא”. “אלא מאי?”

אִלו”, (אילו). “כאִלוּ” (כאִלו לא ידע"; ועוד)

*“אַלוּף”. “אלוּפי־הקהל”.

*“אַלִים” (אַלָם). אנ' “אַלים”. “כל דאלים גבר”.

*“אלכסון”. “באלכסון” (גם בהלצה).

אלם. “נאלם ווערדען”. “אִלֵם”.

אלמלי”, “אלמלא”. (“אלמלא אז ער וואלט ניט”; וכדומה).

*“אלמן”. “אלמנה”. “אלמנוֹת”. – “אלמוני” (“פּלוני אלמוני”).

אלף”, “אלפים”; “אלפי־אלפים”. “אלף הששי”. – “באלף־מחילות” (כנוי לאחור; וגם בקיצור: זיין “באֶלף”).

אִם”. “אם־כן”. *“באִם”.

אֵם”. “כבוֹד אב ואֵם”. “רחל אִמֵנו” וכו'. “עיר ואם [בישראל]”. “אמהות” (די “אִמָהות”).

אמאי”?

* אמד. “אומדנא” (על־פי –). “אָמיד”, “אמידים”.

אָמָה”. “אמה העבריה”. “עבדך בן אמתך”. “אֲמָהות” (בלהה וזלפה).

אָמָה” (האצבע האמצעית). “אוחז באָמה –” “אַמָה”, “אַמות”. “ארבע אמות”; ועוד.

*“אֻמה, אומה”. “אומה ולשון”. “אומות העולם”.

אָמֵן”. “מאמין”. “מאמינים בני מאמינים”. “נאמן”; “אוהב נאמן”, “אוהבים נאמנים”. אַ “נאמן” (על הקופה של בית־הכנסת או של חברה). “לא יאומן כי יסופר” (במקרא נאמר: “לא תאמינו –”). *“אמונה”, “אמונוֹת”. “קטני־אמָנה”.

אמץ. “חזק ואמץ”. “מתאמץ זיין”. “אמיץ־לב”.

אמצע”. “באמצע”. (“יד ישראל באמצע”; ועוד) דער “אמצעי” (כן קוראים החסידים להאדמו"ר ר' דוב מלאדי, שהיה בין הרב הזקן ובין הרב הליובאוויצ’י).

אמר. “אומר ועושה”. אַ “יש אומרים”. “[דבר] בשם אומרוֹ”. “במה דברים אמוּרים”. “ואם תאמר”… “תֹאמר” (ס',=שמא, אפשר). א “מאַן דאָמר”. [רב] “כמה שנאמר”. – “אמירה” (לעכו"ם; – לנבוח). “אין אֹמר ואין דברים”.

*“אמת”. “באמת”. “איש־אמת”. “אמִתִיוֹת”. “מאַמת זיין”. “נתאמת ווערדען”.

*“אמתלא” (“אמתלאות”). “אמתלא בעלמא”.

אָנָא”.

*“אנדרוגינוס

אנוֹש”. “אנוּשִי” (“בגדר אנושִי”).

אנחנו”. – “אני”, “אנכי” (וכן כל מלות־הגוף).

אנס. “אין אונס” “אנוּס”. *“אנוסים” (שבספרד). *“אנוסה”. “מאנס זיין”.

“אוֹנֶס”. (“אוֹנסין”) “באוֹנס”.

אסון”.

*“אסטניס”. “אסטניסוּת”

אסכרה” (מחלה).

*“אסמכתא”. “אסמכתא בעלמא”.

אסף. “מאסף ממון”. “מתאסף זיין”. “אסיפה”. “חג האסיף”. “אספסוף”. “אספקלריה” (המאירה).

אסר. *“אַסר’ן”. *“אָסוּר”. “נאסר”. “אִסוּר”. “בית־אסורים”.

אף על פי כן”. ועוד.

אף. “על אפי ועל חמתי”. “ארך אפַּים”. – “נפילת־אפים”.

*“אפוד”.

* אפה. “שר־האופים”.

*“אפיטרופוס”. “אפיטרופסוֹת”.

*“אפילו”.

אפיפיור”.

אִפּכא מסתברא”.

אפל. “חשך ואפֵלה”. “מאפיל בטליתו”.

אפס. “אָפֵס כסף” [מאכט דער תרגום: שלים!]. “אפיסת הכחות”. – “אפס ותהו”. “אני ואפסי עוד”.

אפק”.

*“אפיקומן”.

*“אפקורס” (“אפיקוֹרסים”, ס'). “אפיקוֹרסוּת”.

אפר”. “עפר ואפר”.

*“אפרוח”, “אפרוחים” (רק בכנוי הלצי).

*“אפשר” (בהרחבת הוראותיו). “אפשרוּת”.

*“אפוֹתיקי” (גם בהוראות מושאלות).

אצבע”. “אצבע אלהים”. “לא כל האצבעות שוות”.

אִצטלה דרבנן.

*“אצטגנינות”.

*“אצילוּת” (עולם – ). – “אצילי בני ישראל”.

*“אקלים

ארובה”. “ארובות השמים”. “כסומא בארובה”.

אַרבֶה” (ממכות מצרים)

ארבעה, ארבעים, וכו'.

ארוּך”. “יום הארוך”. “אריכות”. “באריכות”. “אריכות־ימים”. “מאריך זיין” (אַ“מאריך”). “מאריך־ימים זיין”. “ארך־אפים”. “לאָרכו ולרחבו”.

*“ארון”. “ארון־הקדש”. וגם, “ארון” של מת.

ארוס וכו' (ע' “ארוש”).

ארוּר”. “ארורה” (כנוי לאשת מדנים) והפעל: “ארורה’נן”.

ארז”. ארזים. “ארזי הלבנון”. “בחור כארזים”.

ארי, אריה” (אריות). “גבור כארי”. “זנב לאריות”. (ובפרט הוא מפורסם על ידי השם הפרטי אריה־ליב").

[“אריח על גבי לבנה”, כנוי לשורות של שירת־משה בספר־תורה].

*“אריס”. “אריסוּת”.

ארעא”. “כעפרא דארעא”.

ארץ” (“ארצות”) “ארץ־ישראל”. “אָרצה!” (קללה). “חוץ־לארץ” ועוד.

*“ארש” “נערה המאורשה”. “ארוּסין”. “ארוס”. “ארוסה”.

אש”. “אש להבה” (כן אומרים על מי שהוא מלא חמה). “בורא מאורי האש” (בהלצה על מבעיר).

אשה (ר' איש)

*“אשם” (קרבן – ). “אשמנו בגדנו” (בהלצה).

*“אשמוּרה”.

אשפה” (ביחוד בכנוי לסחורה גרועה).

אשר “כאשר” וכו'. ביחוד “באשר” (בפי הבריות “ביישר”) בהוראתו המחודשת. מעין “וכי בשביל –”: “באשר ער וויל!” אך גם כפשוטו במקרא: “באשר הוא שם”.

אשרֵי”. אשריך, אשריכם, וכו'.

את, אותי וכו'. “אותו האיש”. “באותו מקום”.

אתון”. “ויפתח ה' את פי האתון”. “בלעם’ס אתון”.

אתחלתא דגאולה”.

אתמול”. “תמול”. “כתמול שלשום”.

*“אתנן”־זונה.

*“אתערותא” (דלעילא. – דלתתא. בלשון החסידים).

אתַר”. “בכל אתר ואתר”.

*“אתרוג”, אתרוגים".


ב.

בא. “ברוך הבא”. “עולם הבא”. “להבא”. “ויבוא!” *“ביאה” (בעילה). “ביאת המשיח”.

באר. *“מבאר זיין”. “באור”. “באוּרים”.

בבה. “כבבת עינו”.

בֶגד”, “בגדים”. “בגד עליון”. “בגדי־מלכות”

*“בְגִידה”. “בוֹגד”, “בוגדים”.

בגר. “בַגרוּת” (גם בהוראת “בוגרת”).

בָדָד”. “לבדד”. בודד" “מתבודד זיין”.

בדוּתא”.

בדח. *“מבדח זיין”. “בדיחא דעתיה”. “מלתא דבדיחותא” *“בדחן”. “בדחנות”.

*“בדיעבד”.

בדל. “מבדיל”. “להבדיל!”.

בדק. “בודק זיין”. “בַדק’נן”. “בדוק ומנוסה”. *“בדיקה”. בדיקת־חמץ. “בדק־הבית”.

בהל. *“בהוּל”. “נבהל”. *“מבוהל”. – “בהלה”. “בהילות”.

*“בהמה”, “בהמות”. [“נפש הבהמית”.]

*“בוּר”. בוּרים, “בוּר דאורייתא”. ועוד.

בוֹר

בושה”. “בשת־פנים”. “ביוש”. “מבַיֵש זיין”. “מבויש”. “בישן”. “בַישנות”. “בשת” (“שבֶת ובשת”).

בזבז. “מבזבז זיין”. “בזבוז”.

בזה. “מבַזה זיין”. “מבַזה ומבוזה”. “בָזוי” (בזוּיים). “בִיזוי” (אוֹכלין, ועוד). “בזיון”. “בזיונות”.

בחן. “בוחן ובודק”. *“מבחין זיין” (בין זכר לנקבה. וכדומה). *“בחינה”, “בבחינת –”.

בחר. “בוחר”, “בוחרים”. “נבחר”, “נבחרים. – “בחִיר” (בפי העם בהוראת “מובחר” “מצוין”). *”בחירה" (וגם כפשוטו ואז יבוא גם ברבוי “בחירות”). “בחור” “בחורים”.

בטח. “בוטח”. “אל תבטח בנדיבים!” “מבטיח זיין”. “מובטח”. “בטוח”. “בטוחים”. “בטוחות” (זיכערהייט; (מלה מחודשת בפי הסוחרים). “בֶטַח” (בפי העם כתאר־הפעל). “בִטָחון”.

בטל. “בטל ומבוטל”. “בטל ברוֹב”. “יושב בטל”. “עובר בטל” (מלשון המשנה באבות “כאלו מת ועבר ובטל”) *“מבטל זיין”. “אויסבטל’ן” (אלע בעזע חלומות –). *“בטוּל” (חמץ, וכדומה). “בִטול היש”. “בטלן”. “עשרה בטלנים”. “בטלנות” [“בַטָלה”].

בטן”. “מבטן אמו”.

*“בִימָה”. – “בָמה”, בָמוֹת.

בין. “מֵבין” (אַ מבינ’תא, נ')! “מבינים”. “מבינוּת”. “חכם ונבון” “מובן מאליו”. “כמובן”. “בִינָה” (“חכמה ובינה”), “מתבוֹנן”.

בֵין”. “בין כך וכך”. “ביני לביני”. “בין מנחה למעריב”. “בינו לבינה”. “בינו לבין עצמו”. “ביניהם”. (רצונו לומר: בין הגוים). “בינתַּים”. – “בינוני”, בינונים”.

ביצה”, “ביצים” (כפשוטו; וביחוד על ה“אשך”).

בירה”. שושן הבירה. “עיר הבירה”.

בִּיש”. “עסק ביש”.

בית”; “בתים” (ס'). בכל ההוראות. וגם בהרבה הרכבות; כמו: “בית־דין” (ס'). “בית הבליעה”. “בית־החיים” (וגם “בית־עולם”, “בית־עלמין”, “בית הקברות”). “בית־הכסא”. “בית־המדרש”, “בית־המקדש”.

*“בכוֹר” (ס') “בכורים” (“בכור’תא”, נ'). “מכת בכורות”. – *“בכוֹרה”. – “בִכּוּרים”.

בכִיה”, “בכִיוֹת”. “בכיה לדורות”. “בעל־בֶכי”.

בַּל. בל־תַשחית ועוד. “בלי־נדר”. ועוד.

בלבל. “מבַלבל”. “נתבלבל”. – “בלבול”, “בלבולים”.

בלה. “תבַלה ותתחדש!” (ללובש בגד חדש). “מבַלה זמן”. “קרועָה בלועָה” (זי געהט –).

בלט. “בולט”. “מבליט”.

בלע. “בולע”. “כבולעו כן פולטו”. “איש את רעהו חיים בלעו”. “בִלע המות לנצח”. “נבלע”. *“מבליע” (בחשבון). *“בית־הבליעה”.

בלל. “מתבולל”, “מתבוללים”.

*“בַלשן”. “בלשנוּת”.

“בֵן”. “בָנִים”. ובהרכבות רבות בהוראות מרחבות; כמו: “בן־בית”. “בן־טובים”. “בנֵי־מֵעַים”. “בן־לילה”. “בן־עיר”. “בני־עליה”. “בן־פקועה”. “בן־נֹח” (בהלצה, על המדקדק בפרוטות, רמז למאמר התלמוד: בן־נח נהרג על פחות משוה פרוטה). “בני־ברק” (קלמבור במלה הרוסית־אשכנזית “בראַק”־גרוּע).

בנין”, “בנינים”. “בנין הורדוס”.

בסם. “מבוסם” (שכוּר קצת).

בעל. *“בועל”. “נבעל”. “בעילה”. “בעילת־זנות”. – “בַעַל”, “בעלים” (בפי הבריות: בַּיילים) בכל ההוראות, ובהרכבות רבות: “בעל־אכסניא”. “בעל־הבית”, “בעלי־בתים”. “בעל־ברית” (על אבי הרך הנמול). “בעל־בשר”. “בעל־דעה”. “בעל־חוב”. בעלי־חיים. בעל־מלאכה. “בעל־עגלה”. “בעל־צדקה”. “בעל־שם”. “בעל־תאוה”. “בעל־תכלית”. בעל תשובה ועוד.

*“בעלן” (בעלנ’תא). "בעלנים“. *”בעלנות" (ואולי: “בלען”, וכו').

בער. “מבַער זיין”, “בִעוּר־חמץ”. – *“בַערוּת”.

בצבץ. “מבצבץ”.

בצע”. “שונא בצע”.

*“בַצּרת”. “שנת־בַצּרת”.

*“בקי”, “בקיאים”. “בקיאוּת”.

בקע. “בקיעת ים סוף”.

בקר. “מבַקר חולה”. “בקור־חולים”. “מבַקר”. “בקֹרת”.

בֹקר”. “מבֹקר ועד ערב”. “ויהי ערב ויהי בקר”.

*“בקשה”, “בקשות”.

בר” (־חוץ). *“בר־מינן”. “שור הבר”. “מלבר”. “תוכו כברו”. “תנא בַרא” (מבטא הלצי, שגור ביחוד בפי הנשים)".

בר (־בן). ביחוד בהרכבות: “בר־אוריָן”. “בר־דעת”. *“בר־מֵיצר”. *“בר־מצוה”. (ס.). “בר־סמכא”. ועוד.

ברא. “בוֹרא”. (דער “בורא”). “נברא”. “ברואים”. “בריאה”. *“ברִיה” (בפי העם: בֶריה), “ברִיות”. “מה יאמרו הבריות”.

ברזל. “בכבלי ברזל”.

ברח. א “בוֹרח”, “ויברח!” (מאכען אַ –). “ברַח דודי!”

בָרי”. “ברי ושמא”. – “על בוּריה”.

בריאוּת”. “בקו הבריאות”.

ברית”. “ברית־מִילה”. “כורת ברית זיין”. “ברית חדשה”.

*“ברכה”. ברכוֹת. “בִרכת־כהנים”. – “ברוך הבא”. “ברוכים הבאים”. “ברוך השם”. “שַבָת מבָרכים”.

ברק”. “קולות וברקים” (על שאון וריב).

ברר. *“בוֹרר”. “בוררים” (ס'). “מברר זיין”. “נתברר”. “ברוּר”. “דברים ברורים”. “בירור”. “בבירור”. *“ברֵירה”. “אין ברירה”.

בשלמא”.

בשָמים”. “לא בא כבוֹשם הזה”.

בשר”. “בשר בחלב”. “בשר ודם”. “בעל בשר”.

בַשר. “מבַשר זיין”. *“בשורה”, “בשורות”.

בת”, בנות. וגם בהרכבות: “בת־מלכה”. “בת־בנים” (מוכשרת לילד בנים). “בת־קול”. – “בבת־אחת” (מן “בת”, שֵם מדה)".

*“בתוּלה”, בתולות. “בתוּלים”.


ג.

גאה. מתגאה זיין. "גֵאות". “גאוה”. בעל־גאוה. “גאון”, “גאוֹנים”. “גאון־עולם”. גאוֹנות. (אַ –).

גאל. “גואל”. “קרוב או גואל”. “גואל הדם” (בהלצה). “נגאל”. – “גאולה”.

גב. “עומד על גַביו” "לגַבי – ".

גבאי”, “גבָאים”. “גַבָאוּת”.

גבבא, “קש וגַבבא”.

גבה. דער “גוֹבֶה”. "גבִיה; “גבִית־עדות”.

גבול”. “גבולין” (דיהושע). “מַשיג גבול”.

גבר. “גוֹבר זיין”. “מתגבר זיין”. “מַעין המתגבר”. *“גִבוֹר”, “גבוֹרים”. *“גבורה”. “גבורוֹת”. אַ “גבַר”. (־גבור). “גבַר בגוברין”. “גברא”. “גברא רבא”. “בין גברא לגברא”. “גביר” (גביר’תה, נ'). “גבירים אדירים”. “גבירות” (וגם גבירות, שאפט").

גג”.

גִגִית”. “כופה הר כגגית”.

גדוד”. “כמלך בגדוד” (בהלצה). “לא תתגודדו!”.

גדִי”, “גדיים”. “מזל גדי”. “גדיים נעשו תישים”.

גדוש. “מלא וגדוש”.

גדל. *“מגַדל זיין”. “גדוֹל”. “כהן גדול”, וכו‘. “גדולים”. “גדוֹלי ישראל”; וכו’. “גדוֹלוֹת ונפלאות”. *“גדוּלה”. “גדלוּת”. “גִדול־בנים”. (צַער –). “גִדול” (קוֹמה; “וואוכס”).

גדף. “מחרף ומגדף”. “חירוף וגידוף”.

גֶדֶר”, “גדָרִים”. בשלש הוראות: “גדר” (לבית־עולם); “גדר” (למיגדר מלתא); *“בגדר אנושי”. “מקום להתגדר”.

גַו”. “מלגַאו”. “דברין בגֵו”.

*גוד או אגוד".

*“גוי”, “גוֹיָה” “גוֹיִם” “גוֹיוֹת”.

גון. “כגון”. כהאי “גַונא”.

*“גוּף”, “בעל־הגוף”, (כן אומרים גם על נכרי בעל־נחלה). גוֹפָא (“ער גופא” וכו').

*“גורל”, “גורלות” (“ספר הגורלות”).

גז”. “ראשית הגז” (גם בכנוי לתספורת ראשונה של ילד).

גזל. *“גזלינן”. “גוזל”. “גזול”. “נגזל”. “קאזאק הנגזל”.

גֶזֶל”. “גזֵלה”. “גזלן”. “גזלנים”. “גזלנוּת”.

*“גזם”. “מגַזם”. “מגוזם”. “גוזמא”. “גוזמאות”.

גזר. *“גוֹזר זיין”. “נִגזר”. “גזַר־דין”. (וגם בקיצור: אַ “גזר”=גזרה, צרה). *“גזֵרה”, “גזֵרוֹת” וגם: “גזרה שוה”.

גֵט” (ס'), “גִטין”. “גט’ן”; אבגט’ן, וכו'.

גיד” (ביחוד בכנוי ל“אבר”).

“גֵיהִנם”.

“גִיס”. “גיסא”. “לאידך גיסא”.

גל. “גל של עצמות”.

גלגל. “מגלגל זיין” (– זכות, או שבועה). “מגולגל ווערען”, “נתגלגל”. – “גַלגל החוזר”. “גלגלים” (במכונה). “גִלגוּל” (־הנפש), “גלגולים”. “גִלגול שבועה”.

גלה. *“מגַלה זיין”. “מגַלה סוד”. “מגולה”. “נִגלה” (בהפך מ“נסתר”, מ“קבלה”). “נתגלה”. “גָלוי וידוע”. “גִלוי־אליהו”. “גִלוי־דעת”. “גִלוי־עריות”. “בגִלוי־ראש”.

גלולים. עובדי “גִלולים”.

*“גלות”; וברבוי: “קבוץ־גליות”. “ראש־גלותא”; או “ראש־הגולה”. “גלות־בבל”, וכו'.

גלח. “גָלוּח”. “מגולח”. “גַלח”, “גלָחים”. “גלחוּת”.

גליון. *“גליונות” (של ספרים). “ברייטע גליונות” (בהלצה).

גלל. *“גולל זיין” (בספר־תורה). *“גלִילה”. *“גליל”, גלילות “גליל־רב”.

*“גֹלם” (בכל הוראותיו).

גַם”. “הגם” (=גם אם).

גמגם. “מגמגם”, “מגומגם”.

גמל. *“גוֹמל זיין” (ברכת “גומל”). “גומל־חסד”. “גְמוּל”. “גמילות־חסד”, (ביחוד בהוראת הלואה). “גמילות־חסדים” (בכל ההוראות).

גמר. “גוֹמר”. “וגוֹמר”. “נגמר”. “גמוּר”; “צדיק גמור”. “גְמַר” (מאכען א גמַר סוף). “עד גמירא”. – “גמרא”. *“לגמרי”.

גן־עדן”.

גנב. *“גנב’ן”. “גונב דעת”. *“גַנב” (גנב’תא), “גנבים” *“גנֵבה”, “גנֵבות”. “גֵנבת־דעת”.

גנה. “מגַנה”. “מגונה”. “מדה מגונה”. *“גנאי”. “לגנאי”. “גנות”; “בגנוּתו”.

גגן. *“מֵגין זיין”. “מגין הדור”. “זכותו יגן עלינו”.

גס. “גס־הרוח”. “בהמה גסה”. “גַסות” (=בהמות גסות). “גסוּת”.

גסס. *“גוֹסס”. *“גסיסה”.

“געגועים”. “מתגעגע זיין”.

גפן”, “גפנים”.

*“גר” (ס'. ובכל הוראותיו). “גֵרים”. “גִיוֹרת” (לרוב “גר’קה”). “גר־צדק”. *“מגַיר זיין”. “מִתגַיר זיין”.

גרגרן”. “גרגרת”. – “גרוגרת” (דר' צדוק).

*“גֵרָה”. “מעלה גרה”.

גרם. *“גורם זיין”. “גרַם”. מצות־עשה שהזמן גרמא.

גֹרן”. “המן הגֹרן או מן היקב”. “בחצי־גרן”.

גרס. *“גורס זיין” (גם בהלצה). “גירסא”. “גירסא דינקותא”.

גרר. “עברה גוררת עבֵרה”. “אגב גררא”.

גרש. “מגרש זיין” (אשה). “גירושין”. “גֵירוש” (־ספרד).

גֶשֶם”. “ימות הגשמים”. “גשמי־ברכה”.

גשם. *“מגשם”. “מגושם”. “גַשמיות”.


ד

דְאָגָה” (ס', ולכן כמו “דַיי”־). “דאגות” (ס') “דאגת פרנסה”.

דֹב”. “דֻבים”. “לא דבים ולא יער!” (וביחוד הוא שגור מפני השם הפרטי “דוב־בער”).

* דִבָּה. “מוציא דבה”. “שפתותיו דובבות בקבר” (בהלצה).

*“דִבּוּק”. *“דבקוֹת”. “ודבק באשתו” (בהלצה: “וי דָבק!”).

דבר. “דבר’ן”. “מדַבר”. “מדובר” (דער “מדובר”, בשדוך). “מדוברת” (כנ"ל). “כפי המדובר”. “דָבר”. “דבר גדול”. “דבר אחר” (חזיר). “דברים בטלים” וכו'. “על־דבר”; “בִדבר”. “דברי־שטות”. “דַברן”. “דברנוּת”. “עשרת הדִברות”. “דבור”. “חתוך הדבור”. “תוך כדי דבור”. “דִבוּרים”.

דבש. “מתוק מדבש” (ובהלצה: – מזפת). “כצפיחית בדבש”.

דג”. “בשר ודגים”. “מזל דגים”.

דֶגֶל”. “דגל מחנה יהודה”. “דגלים”.

דוגמא”. “לדוגמא”. “על־פי דוגמא”. “דוגמאות”.

דגן” (בפי הסוחרים בהוראת: “ראָגגען”).

דַד”. “דדים”.

דוֹד”. “דוֹדים”.

*“דוכן”. “דוכנ’ן” (ברכת־כהנים). – “ריש־דוכנא”.

*“דוֹמֵם” (במערכות הטבע). “אבן־דומם”. “קול דממה דקה”.

*“דַוקא”. “דַיקא”.

דוֹפן”. “יוצא דופן”. “דופן עקומה”.

*“דוֹר” (ס'). “דורות”. “לדורי־דורות” (גם “לדור דורים”).

דחח. *“דוחה זיין”. “דוֹחה שבת”. “מַדחה זיין”. *“נִדחה” (תענית –).

דחף. “דחופים ומבוהלים”. “דחִיפה”.

*“דֹחַק”; “דְחַק”. “בדוחק”. “על־פי הדחק”. “דַחקות”. “דוחק את הקץ”.

די”. “עד בלי די”. “דַיֵנו!” “כדֵי”. *“בכדי”. “כדַאי”. “מִדי שבת בשבתו” ( – חֹדש בחדשו).

*“דִין”. “דינים”. “יום הדין”. “דיני ממונות”, וכו'. “דַיָן”, “דַיָנִים”. “דַיָנוּת”. – “דַן זיין”. “נִדון”ווערדען.

דַיֵק”. *“מדַיק זיין”. “מדויק”. “דיוּק”, “דיוקים”. “בדיוק”. *“דיקן”, “דַיקנים”. “דַיקנוּת”.

*“דירה”, “דירות”.

דַלוּת”. דַל. “בדיל־הדל” (מלשון הגמרא: “בדילי־דלות”).

דַלפן”. לפי השערת צונץ: “דַל־פָאן”; כלומר: פאָן (אצילים באשכנזים נקראים “פאָן”, כי כך הם חותמים שמם: “פאָן האמערשטיין” וכדומה) עני; וזה כמו שאומרים באשכנזית, “באַרון פאָן האבעניכטס”.

דלק. “להדליק” (מאכען אַ “להדליק” = הַבער).

דם”, דָמִים. "בשר ודם. “עלילת־דם”. “דם־שונא” (תרגום המוני משובש מלועזית). “שפיכות־דמים”.

*“דִמְיוֹן” (בשתי הוראותיו) “כֹּח הדמיון”, (בעל–), “דוֹמה”. “חתן דוֹמה למלך”. “מדומה”. “כמדומה”.

דמעה”. “דמעות”. “שערי־דמעות”.

*“דעה”, “דעות”. “בעלי־דעה”. “דעת”. “בר־דעת”. “יוצא מדעת”. “לכל הדעות”. *“דעתן”.

דף”, “דפים”.

דפוּס”. “בית־הדפוס”. “מדפיס”.

*“דפֶק” (פּוּלס),

דק”. “דק מן הדק”. “קול דממה דקה”. בהמה “דקה”. “מדקדק”. “מדקדקים”. “מדוקדק”. *“דקדוק”. “דקדוקי־סופרים”, “דקדוקי עניות” (רק בהוראה הלצית).

*“דרגא”. “נחות דרגא” (אַ–).

דרדקי”. “מקריא־דרדקי”.

*“דרום”. "דרומית – ".

*“דריסת־הרגל”.

דרך. *“מַדריך זיין”. “דרך”. “דרָכים”. “דרך־ארץ”. “בדרך־משל”. “קפיצת הדרך”. “משום דרכי שלום”.

דרש. “חוקר ודורש זיין”. “חקירה ודרישה”. – “דרש’נן”. *“דרַש”. “דרוּש”, “דרשה”, “דרשות”.

דַרשן”. “דרשנות”.

*“דת”. “כדת משה וישראל”. אחת דתו להמית (בהלצה).


ה.

*“הבדל”. *“הבדלה”. – *“הבטחה”; “הבטחות”.

*“הבל”. “הכל הבל”. “הבל־הבלים”. “הבלי עולם הזה”.

*“הבָנה”.

*“הברה”.

*“הגבה” (וגם: “הגבהת־התורה”).

" הגבלה“. “שלשת ימי הגבלה”. *”הגבלוֹת".

הגדה”.

*“הגהה”. “הגהות”.

הגון”. “אדם הגון”. *“כהוגן”. “הגונים”. “מהוגנים”.

*“הגיון

*“הגמון

*“הדס” (במבטא משובש “הָדס”). *“הדסים”.

הדר. *“מהַדר זיין”. “מהדרים מן המהדרים”. *“מהוּדר”. “מהודרים”. “הִדור”. “הִדור מצוה”. “הדרת פנים” (זקן).

*“הדרגה”. “בהדרגה”.

הדרכה”.

הוֹד”. “הוד שבגבורה”, וכו' (בפי החסידים). “הוֹד־מלכות”. “פָנה הודו”.

*“הודאה”. “שתיקה כהודאה”. “הודאת בעל־דין”. “מוֹדה זיין”.

הֹוה”. “הוָיה”. “דברים כהויתן”. “שם הוָיה”. (ס.) “נִתהוָה”.

הום. “וַתֵהוֹם” (איז געוואָרן א – ).

הוֹן”. א “הוֹן עצום”.

הונאה”. “הונאת־דברים”.

*“הוספה”. “הוספות”.

הוֹצאה” (של ספר־תורה ושל ממון וגם לענין שבת). “הוצאות”. “הוֹצאת שם רע”. (“– זרע לבטלה”).

*“הוראה”. “מוֹרה הוראה”. “הוראת שעה”.

*“הושענא”, “הוֹשענות” (גם בתור כנוי לערבות).

*“הזדמנות”.

*“הזיָה”, “הזיות”, “בעל־הזיה”.

הזמנה” (בהוראות שונות). “הזמנוֹת”.

הֶזק” (היזק), *“הֶיזֵקות”.

*“החלט”. “בהחלט”. *“החלטה”, “הַחלטות” (באספות).

היה, “מה שהיה היה”. “ויהי” (אַ – ). “ויהי היום”, (ועוד הרבה). *“היות” (מלה מחודשת).

היכי תמצא” (אַ – ).

היכל”. “היכלות”.

* היינו. “דהיינו”. “הַיינו הך”.

*“היסח־הדעת”. “מַסיח דעת”.

*“הכבָדה”.

*“הכחשה”.

*“הכנה” “הכנות”.

*“הכנסה” (בהוראות רבות). “הכנסות”. “הכנסת אורחים”. “הכנסת־כלה”.

*“הכנעה

הַכָרה”. “הכרת־טובה”.

הכרזה”.

*“הכרח”. “הכרחיות”.

*“הכרעה” (ביחוד בפי הנשים על הכרעת המשקל).

*“הַכשר”. “הַכשרים”. “בהכשר הרב”.

הלאה”. “מהיום והלאה”.

*“הלוָאה”. “הלוָאות”.

*“הלואי!”.

הלך. “הולכ’ן”. “לֵך־לךָ!” “הִלוּך” (זיין – ). “הליכות”. *“הלכה”, “הלכות”.

הלל”. הללויה. “הלולא”. “הלולא וחינגא”. “הלולא דרשב”י".

*“הלצה”, “הלצות”. “בדרך הלצה”.

המון”. “המון עם” (וגם בקיצור: “דער הֲמון”).

המצאה” (גם על חדוד). “המצאות”.

*“המשך”. “המשך הענין”. “המשכים”.

הֵן” (ס.) אויף מיין “הן” “בהן צדקי”.

*“הנאה”. “בעל הנאה”. “מהנה זיין”, “נהנה”. “נהנה מזיו” (בהלצה).

הֵנה”. “עד הנה”. “כהנה וכהנה”.

*“הַנהָגה”. “הנהגות”.

* הנחה (ראבאט). *“הנחה” (כמו “קימא־לן”; וגם לענין שבת).

הסב. הסבה. “הסב־בעטט” (בליל “הסדר”).

*“הסבר”. “הסברה”.

*“הסכם” “בהסכם”. *“הסכמה”, “הסכמות”.

*“הספד”, “הספדים”.

הסתלקות” (־ מיתה: על “צדיקים”).

*“העדר”. “העדר־הכבוד”. “העדר פרנסה”.

*“העזה”.

*“העלָמה”.

הערה”, “הערות”.

*“הערכה” (של מס, וכדומה).

הערָמה” (כגון “מכירת חמץ”).

*“העתקה” (בהוראת “תרגום”). “העתק” (“קאָפּיע”).

הפך. “הופך”. “אבן שאין לה הופכין”. “הפוּך”. “עולם הפוּך”. “מהפך”. “מהפכין הסדר” (בהלצה). “נהפך” (“לאיש אחר”, וכו'). – *“הֵפֶך”. “להפך”. “שני הפכים”. “הפוּך”. “דבר והפוכו”. *“הפכפך”.

*“הפלגה” (גם בהוראת “גוזמא”, או “דבר נפלא ומצוין”). “דור־ההפלגה”.

הפסד”.

*“הפסק”. “הפסקה,” “הפסקות” (ער “פאַסט הפ־סקות”).

*“הפקר”. “הפקרות”.

הפרזה”.

*“הצטדקות”.

הצטרכות”.

*“הצלה”. “הצלה פורתא”. "רֶוח והצלה – ".

*“הַצלחה”. “הצלחוֹת”.

הצעה”, “הצעות”.

הקאה”.

*“הקדמה”, “הקדמות”.

הקדש” (בהוראתו התלמודית, וביחוד כנוי לבית־מקלט לעניים).

*“הֶקֵץ”.

הקפה”, “הקפות” (של שמחת תורה; וגם בהוראת “קרעדיט”).

הר”. הר־סני. הר־הבית. “הרים וגבעות” (דבר שגור הוא: צוזאָגען “הרים וגבעות”; ובספרי “אוצר המשלים” ארחיב את באורו).

הרג. “הרג’נן”. “אַ הורג נפש”. “הרוּג”, “הרוגים”. “עשרה הרוגי מלכות”. “נהרג ווערדען”. “יֵהָרג ואל יעבור” (בהלצה על סוס עקשן). “הֶרג”. “הריגה”. “הריגות”.

*“הרגל”.

*“הרגשה”.

*“הרהורים”. “מהרהר”.

הרוָחה”, “בהרוחה”.

*“הרחבה”, “בהרחבה”. “הרחבת־הדעת”.

הרס. “נהרס”. “כלָה ונהרס”. "מהרסַיך ומחריביך – ".

*“הרף־עין”.

*"הרפתקאות".

*“הרצאה”, “הרצאות”.

*“הרשאה”.

*“השארת־הנפש”.

הַשבָּעה”. “השבעת־הקולמוס”.

*“השָגה” (בהוראות שונות). זיין “השגה”, (הבנה). “השגת־גבול”. “השָגה”, “השגוֹת” (של הראב“ד על הרמב”ם וכדומה).

*“השגחה”. “השגחה פרטית” (וגם בהוראת “אויפזיכט” סתם).

*“השכלה”.

*“השלָמה” (מן “מושלם”).

*“השלָשה” (הפקדת כסף אצל “שליש”).

*“השמָטה” " – וֹת".

*“השעָרה”, “השערות”.

"השפעה".

*“השקפה”. “בהשקפה ראשונה”.

*“השתדלות”.

*“השתַטחות” (על קברים).

*“השתלשלות” (בפי החסידים).

הַשתָּנה”. “מַשתין”.

הִשתַּנות”.

*“השתפכות” (“– הנפש”).

התבודדות”.

*“התבוללות”.

*“התבוננות” (בלשון החסידים).

*“הִתגַלוּת־אלהוּת”.

*“התחַיבות”.

*“התחכמוּת”.

*“התחָלה”. “התחלות”.

*“התחתנות”.

*“התלהבוּת”.

*“הַתמָדה”.

*“הִתמַנוּת”.

התמרמרות”.

הִתנהגות”.

*“הִתנצלות”.

*“התעוררות”.

הִתפָּארות”.

*“התפשטות” ( – הגשמיות).

*“התפתחוּת”.

*“התְקַרבוּת”.

התקשרות”.

*“הֶתֵּר”. “התֵּרים”. “מַתִּיר”. “מוּתּר”. “התָּרָה”. “התָּרת־נדרים”. “התרת־הוראה”.

*“הַתראה”. “הַתראות”.

*“הִתרשלות”.


ו.

*ודאי”. “בוַדאי”.

*“וִדוי”. *“מִתוַדה זיין”. “מודה ומתודה”.

*“וִכוּח”, “וכוּחים”. “מִתוַכח זיין”.

*“וֶסת”. “שנוי וסת” (וגם “וסת” של הנשים).

*“ועד”.

*“וֵשֶט”.

*“וָתִּיק”. “תלמיד ותיק”, “ותיק”. “וָתיקין”.

ותר. *“מְוַתֵּר זיין”. “וִתּוּר”. *“וַתרן”, “וַתרנוּת”.


ז.

זאֵב” (שגור ביחוד על ידי השם הפרטי “זאב־וואָלף”).

*“זב” (ס').

*“זִבּוּרית”.

זבח”. “זבחים”. “זבחי־מתים”.

זהב”. “כסף וזהב”. – “זהוב”, “זהובים”.

זהם. *“מזוהם”. “זוהמא”.

זהר. “מַזהיר”. “נזהר”. “זהיר”. “זהירות”.

זוּג”. “זוּגוֹת”. “בת־זוג”. “זוּגתי”. “זווג”. “מִזַוֵוג זיין”. “מִזדווג”.

זוית”. “קרן זוית”.

זוֹל”. “בזוֹל”. “בזוֹלי־זוֹל”.

זון. “זן ומפרנס”.

*“זִיו”. “נהנה מזיו” (בהלצה). "פָנה זִיוו – ".

*“זין”. “כלי זין” “לסטים מזוין”.

זיף. “מזַיף”. “מזויף”. “זִיוף”. “זַיפן”.

זית”. “שמן זית”. “כזַית”. “שני זיתים” (בלשון המשחקים בקלפים, בשחוק “אָקאָ”).

זכה. *“זוֹכה”. “זָכה בגורל”. “מזַכה זיין”. “זך”. “זַכאי”. “תפלה זכה”. “זכות”. “זכיות”. “זכִיה”.

*“זָכָר”. “זכרים”. “זכוּר” (משכב–") “זַכרות”.

זכר. “יזכוֹר”. “מַזכיר”. – *“זֵכֶר”. “זכר לחורבן” (“– לטיט”, בהלצה). *“זכרון”. “לזכרון”. “ספר הזכרונות”.

זלזל. “מזַלזל זיין”. *“זלזול”, “זלזולים”.

זלל. “זולל וסובא”.

זמם. “כאשר זמם”. “עדים זוממים”.

זמַן”. “כל זמן”. “בזמן הזה”. “סוף־זמן”. “בין־הזמנים”. – “מזומן” (ברכת הזמון; וכסף “מזומן”). “מוכן ומזומן”. “במזומנים”. “מזמין”. “נזדמן”. “נזדמן”. “נזדמנו לפונדק אחד”. “האט זיך מזדמן געוועזען”.

זֶמֶר”. *“זמירות”. “כלי־זמר” (כן נקרא גם המנגן).

זנב”. “זנב לאריות”. “כזנב הלטאה”.

זנה. *“מזַנה זיין”. “זונה”, “זונות”. “זנוּת”.

זעזע. “נזדעזע געווארען”.

זקן”. “זקֵנה”. “זקנים”, “זקנות”. “זקני־העדה”. “זִקנה”. “בן־זקונים”. – “זָקָן”. “חתימת־זקן” ועוד.

זקק. *“זָקוק”. “נזקק”.

זר” (ס' בהפך מ“כהן”). “מחשבות זרות”.

זרז. *“מזַרז”. “נזדרז”. “זריז”. “זריזים”. “זריזות”.

*“זרע”. “זרעים”. “שכבת־זרע”. “מזריע”.

זרק. “כזורק אבן לחמת”. “נזרק מפיו”.

זרת” (האצבע הקטנה; וגם מדה).


ח.

חבא. “נחבא אל הכלים”|.

חבב. *“חובב”. “חובבי ציון” וכו'. “מחבב”. “מתחבב”.

*“חִבה”. “חבת ציון”. “חבוב”. “חביב”. “חביבות”.

חבט. “חבוט הקבר”. “חבוט־ערבה”.

חבילה”. “חבילי־חבילות”. “נתפרדה החבילה”.

חבל. “חבלי־לידה”. “חבלי־משיח”. “מחַבל”. “מחַבלים”, (גם על המקלקלים את המסחר). “מלאכי־חבלה”. “חבַל!”

חבק. “מחבק ומנשק”. “בחבוק־ידים”.

חבר. *“מחבר זיין”. א *“מחבר”. “מחַברים”. “מחובר”. “מתחבר זיין”. *“חבר” (ס.) חבריתא. “חברים”. “אשת חבר”. “חברה”. “חבורה”. “חברותא”. “חִבור” (בהרבה הוראות). “חבורים”.

*“חג”, “חגים”. “חגא”. “חגאות”. “חגיגה”.

חד”. “חרב חדה”. “מחדד”. “מתחדדים”. *“חדוד” (־ים).

חדוה”.

חדר”. “חדרים”. “בחדרי־חדרים”.

חדש. *“מחדש זיין”. “מחודש”. “תתחדש –!” “חָדש”. “חדשות”. *“חִדוש”. “חִדושים”. *“חֹדש”. “חֳדָשים”.

*“חוֹב”, “חוֹבוֹת”. “חוֹבה”. “חַיב”. “חיב מיתה”. “מחַיב זיין”. “מחויב”, “מחויבים”. “מתחיב זיין”. “מתחיב בנפשו”. *“חיוב”, “חיובים”.

חוּט”, “חוּטים” (של ציצית). “חוט המשולש”. “חוט של חסד”. “חוט השדרה”. כ“חוט השערה”.

חַיּט”. “חַיָטִים”.

חוּכָא ואִטלולא”.

חוֹל”. “כחול הים” – “חוֹל־המועד”. “ימוֹת־החוֹל”. “חוּלין”. “שיחת־חולין”.

חוּץ”. “א חוץ דעם”. “חוץ־לארץ”.

חור” (כנוי לבית־האסורים; וזה תרגום מאשכנזית “לאָך”). “בחורים ובסדקים”.

*“חוּש”. “חושים”. “חוש־הריח” וכו'. “ער האט אין דעם קיין חוש”.

חזה. “חוֹזה כוכבים”. *“חזן”. “חזנים”. “חזנות”.

*“חזה” (־ושוֹק).

חזיר”, “חזירים”. “חזרת”, או “חזר’תא” (כנוי גנאי לאשה).

חזק. “חזק!” “מחזיק”. “מחזיק טובה”. *“מוחזק”. “חָזָק”. “יד חזקה”. “בחָזקה”. *“חזקה” (בכל הוראותיה). “בחֶזקת סכנה”. “חִזוּק”. “חִזוּק החברה”. *“חוזק” (־מאַכען).

חזר. “חוזר בתשובה”. “חוזר חלילה”. “וחזר הדין”. “חזר’ן”. “חוזר” (אצל החסידים: השונה “תורתו” של הרבי"). “מחזיר על הפתחים”. *“חזרה”.

חטא. “חוטא”. “חוטאים”. “חוטא בעֵגל”. “חוטא’נן”. “חוטא ומחטיא”. “חטאתי!” – “חֵטא” (ס'). “חטָאים”. *“חַטאת”.

חטה. “חִטים”. “מעות־חטים”.

חטם”. “בעל החטם”.

חטף. “מיתה חטופה”. “אמן חטופה”.

חידה” “חידות”.

חיה. “מחַיה מתים”. “א מחַיה” (והכונה: מחיה נפשות, “משיב נפש”). “שהחיינו”. “מים חיים” (בהלצה על יי"ש). “דבר מן החי”. “אֵבר מן־החי”. “חיים”. “לחיים”. “חיי־שעה”, חִיוּת. *“חיוּנה”. “חַיוּת” (ער וויס פונ זיין חַיוּת ניט). *“חיה”, “חיוֹת”.

*“חיל”. “חַיָלות”. “אשת־חיל”.

חיצון. “ספרים חיצונים”.

חירום”. “בשעת חירום”.

חירות”. “בן־חורין” ("בני – ").

חכם”. “חכם מחוכם”. “חכמים”. “חכָמה”; “חכמַנית”. “מתחכם”. “מתחכמים”. “הבה נתחכמה!” “חכמה”. “חכמת־יון”, וכו'. “שבע חכמות”.

חכר. “חוכר”. “חכירה”, “חכירות”.

חָלָב”. “בשר בחלב”. ועוד.

*“חֵלֶב” “חלבוֹ ודמוֹ”.

חלה. “חולה”, “חולים”. “חֳלָאים”. “חַלַאַת” (?=מַחלה). “חוֹלנית”.

*“חלבנה”.

*“חַלָה” “חַלוֹת”.

*“חלוֹם” (המבטא משובש: חָ – ). “חלומות”. *“חלומ’ן”.

חלט. *“מחליט”. “מוחלט”. *“לחלוטין”.

*“חלילה”. “חס וחלילה”.

*“חָלָל”. “חלל העולם”.

חלוקא דרבנן”.

חלל. *“מחלל זיין”. “מחלל שבת”. “מחוּלל”. *“חִלול השם”.

חלף. “מחליף”. “מוחלפת השיטה”. *“חִלוּף”. “חלופין”. “חלופי־נוסחאות”. “זו חליפתי”! (בהלצה). “חַלפן”.

חַלָף”, “חלִפים” (של השוחטים).

חלץ. *“חולץ”. “חלוצה”. *“חליצה”. “חִלוץ־עצמות”. “חָלוּץ”, “חלוּצים”. "צדיק מצרה נחלץ – ".

חלק. “חוֹלק”. “חָלוק”. “מחַלק”. “מחולק”. “נחלק”. “חַלק”. “חלָקים”, *“חִלוק” (בהוראות שונות). “חִלוקי־דעות”. “חלוקה”.

חלש. *“חַלש’ן”. “חלוּש”. “חַלש”. “חולשה”. *“חלָשות” (בשתי הוראות).

"חַם. “חמים”. “חַמִין”. “חַמי־טבריה”. “חמימות”. “חַמה”. “שקיעת־החמה”. “ימוֹת־החמה”.

חמד. “לא תחמוד!” “בגדי־חמודות”.

חֵמָה”. “מלא חמה”. “כל חמתו” (אויסגיסען – ).

חמוֹר” (“חמרא”). “חמוֹרים”. “חַמר־גַמל”.

חמס. “זה חומס וזה רומס” (ציטאט בפי הסוחרים). “חָמס”. *“חמסן”.

*“חמץ. “מַחמיץ זיין” (לעַכב, לאַחֵר). *”נתחמץ" (בהלצה על המחזיק בדעות חפשיות).

חמר. *“מחמיר”. *“חומרא”. “חומרוֹת”. “קל וחומר”.

חֹמר”. "חומר ולבֵנים". דער “חומר” (גוף). “חָמְריות”.

חמש. *“חומש” “חמשה חומשי תורה”. “חמישי”. “חמשים”, וכו'.

חֵמֶת. “כזורק אבן לחמת”. חמת מלא צואה –".

*“חן”. “חֵנ’יג”, “חנֶו’דיג”. “נושא חן” (גם “מוצא חן”). “יודעי חן” (חן=חכמה נסתרה. והמבטא לקוח מלשון הכתוב “ולא ליודעים חן” בקהלת).

חנוני”, “חנוָנית”. “חנוּת”.

חנט. “חנוטים”. “חנוטי־מצרים”.

חנך. *“מחַנך זיין”. “מחנך במצוות”. “מחונך”. “מתחנך”. *“חִנוך”. “חניכים”. *“חנוכה”. “חנוכת־הבית”.

חנם”. “בחנם”. “בחצי־חנם”. “שנאת־חנם”.

חנן. *“חונן”. “מתחנן”. “חַנון ורחום”. “חנינה”.

חנף. *“חונף”. *“חניפה”. “חנופה”.

חֶנֶק”. “חניקה”. – *“חס”. “חס־ושלום” (וגם: “ער איז נישט חס”).

*“חסד”. “חסדים”. “גמילות־חסד” (" – חסדים").

*“חסיד” (“חסידה”) “חסידים”. “חסיד בחסיד” (כלומר, כאותה “אינטימיות” של “חסיד” עם “חסיד”). “חסידות”. “מדת־חסידות”. “זאָנען חסידות”. “כלה נאה וחסודה”.

חסר. “מחַסר”. “חָסֵר” (“מלא” או “חסר”). “חסַר־לחם”. “מחוסר־לחם”. “בחוסר־כל”. *“חִסור” (במלאכת החשבון). *“חסרון”, “חסרונות”. “חסרון־כיס”.

חפה. *“מחַפה זיין”. “אבל וחפוי ראש”. – *“חֻפָּה”.

חפזון”. “בחפזון”.

חפץ. *“חֵפץ” (א טייערער חפץ", גם בהלצה). *“חפֵצים”. “בנקיטת־חפץ”. – “עס חופצ’ט זיך”.

חפש. “מחַפש” *“חִפוש” (בספר התורה לפני הקריאה).

חפש”. “חפש”. “חָפשים” (בדעות).

חץ”. “חִצים” “יורה כחץ”.

*“חצוף”, “חצופה”, “חצופים”, “חצופות”. “חצוף מחוצף”, *“חוצפה”.

חצות” (ס.). “תקון־חצות”. “חצי”. "חציו לי וחציו לך – ". “לחצאין!” (כששנים מוצאים מציאה).

*“חציצה”. “חוצץ”.

חצר” (ביחוד על חצר “הפריץ” או של הצדיק).

*“חֹק”. “חק ולא יעבור”. “חוקים”. ב“חוקוֹת הגוים”.

חַקה. “מחקה”. “חקוי”. “חקויים”.

חקר. *“חוקר ודורש”. *“חוקר” (פילוסוף). “חוקרים”. “מחַקרים”. “חקירה ודרישה”. “חקירה (מדעית). “חקירות”. *”חקרן" (חקרנ’תא). “חקרנים”. “חקרנות”.

חרב. *“חָרב ומוחרב”. “נחרב”. “מחריב” (– עולמות"). *“חורבן”, “חורבנות”, *“חורבה”. “חורבות”. “חֶרב”. “בחַרבי ובקשתי”. “על חרבך תחיה”. “תחת חרב”.

חרוז”. "חרוזים. “שוטה בחרוזים”.

*“חרוץ”. “חרוצים”. *“חריצות”. –

חרחר. *“מחרחרים”.

*“חרטה”. “מתחרט”.

*“חרטום”. *"חרטומים. “חרטומי־מצרים”.

*“חריף”. “חריפים”. *“חריפות”.

*“חֵרֶם”, “חרמות”. *“מחרים”. “מוחרם”.

חרס”. “חרס הנשבר”. “כלי חרס”.

*“חרוסת”.

חרף. *“מחרף ומגדף”. “חרוף וגדוף”. “חרפה”. “שפחה חרופה”.

חֵרש” (ס'). חרש שוטה וקטן".

חרשת” (בית–).

*“חשבון”. “חשבונות”. “חשבון הנפש”. “חשבונ’ן”.

*“חשוב” (“חשוב’ר”). “חשובה”, “חשובים”. *“חשיבות”. *“נחשב”.

חשד. “חושד זיין”. חושד בכשרים". “חשוד”. “נחשד”. “חשַד”.

חשוכי־בנים”. – “חשך” “חשֵכה”. “חשוכים”.

*“חשן”. – *“חֵשק”.

*“חשַש”. “חשש סכנה”. *“חושש זיין”.

*“חִתוך” (במילה). “חִתןך הדבור”. “חתיכה” (“הראויה להתכבד”).

חתם. *“חַתמ’ן”. “חותם”. חתום“. “כספר החתום”. “סתום וחתום”. “–תכָ’תבו ותֵחָתֵמו”. “חותָם”. *”חתימה". (בהוראות שונות). “חתימת זקן”.

*“חתן”, “חתנים” (ס'). “חתן הגביר”. “חותן” (בהלצה: “לא לעולם חותן”). *“חתונה”, “חתונות”. *“מתחתן זיין”.


ט.

*“טביעות־עין” (– של תלמיד חכם). – “טַבור הארץ”.

טבל *“טובל זיין” (וגם: “טובלין”). *“טבילה”. “טבול”. “בלא טבול ובלא ברכה”. “טֶבֶל” (בענין תרומות ומעשרות.).

*“טֶבע”. “טבעי”. “טבעיות”.

טבַעת”. “פי־טבעת”..

טהור”. “מטַהר זיין”. *“טהרה”. “טהרות”.

טוב”. *“יום־טוב”. אַ*“טובה”. “טובות”. “טובי־העיר”. “כל טוב”.

*“טומטום”. “מטמטם”.

טיט”. “זכר לטיט” (בהלצה).

טינא”. – “טכסיסי מלחמה”.

טל” (תפלת “טל”, וגם “טל ומטר”).

טלאי” על גבי טלאי.

*“טלטול” (בהוראות שונות). “מטלטל זיין”.

*“טלית”. (הרבוי בשבוש “טַלֵיתים”).

*“טמא”. “טמאה” (כנוי לזונה"). *“טומאה”. “מטַמא”.

טנוף” “טנופת”. “מטַנף”. “מבואות־המטונפים”.

טעה. *“טועה זיין”. *“טעות”. “בטעות” “מקח־טעות”. “טעות הדפוס”,

*“טעם” (בהוראות רבות). “טעמים”. “טועם טעם חטא”.

*“טענה”. “טענות”. “טענה’ן”. –

טפח” “טפחים”.

*“טפל” (הפף ה“עיקר”), *“מטפל זיין”. “הבעלים מטפלים בנבלה” (בהלצה). *“מטופל” (בעסקים, בבנים. וגם סתם, בהלצה, על עשיר). “טפול”.

טִפש”. “טפשִים”. “טפשות”.

*“טרוד”. *“טִרדה”, “טִרדות”.

טרח. “מטריח”. *“טִרחה”. “טִרחות”.

טרף. *“מטורף”, “מטורפים”. *“טירוף” (“טירוף הדעת”). *“טרפה” “טרֵפות” (ויש גם “טַרפות”).

טשטש. *“מטושטש” (מעין “מבולבל” וגם “מטורף”).


י.

*“יאוש”. “לאחר יאוש”. “מיאש זיין”. “מתיאש”.

יבם. “מיַבם זיין” (בהלצה, גם על גנב). “יבום”. “יבמות”.

*“יַבָשה”. “עצמות יבשות”.

יגע. "יגעת ולא מצאת – ".

ידה “מודה זיין”.

יד”. “מיד ליד”. “יד אחת”. “כיד המלך”. “כלאחר יד”. “תכף ומיד”. “הידים ידי עשו”. “מאבד בידים”.

ידיד. “אהובי ידידי”.

ידע. “יודע”. “יודע־ספר”. “מי יודע?” “ידוע”. “כידוע”. “אנשים ידועים”. *“מודיע זיין”. *“ידיעה”, “ידיעות” (בהוראות שונות). “ידען”.

יהודי”. “יהודים”. “יהדות”.

*“יובל” (וכעת גם בהוראתו החדשה).

יום” (על פי רוב ס'). “יום ולילה”. “יום־טוב”. “ויהי היום”. “כל ימיו”. “ימים ושנים”. “ימים נוראים”. “עשרת ימי תשובה”. ועוד.

*“יון”. “יוָנים”. “יוָנית”. “חכמת יון”.

יונָה”.

יחד. *“מיַחד”, “מתיחד” (עם אשה). “יחד”. “יחדָו!” (קריאה כשמוצאים מציאה). *“יחוד”, “יחודים” (וגם “יחוד” עם אשה). *“מיוחד”. “יחיד ומיוחד”. “שליח מיוחד”. “בן יחיד”. “בת יחידה”. “יחידים”. “יחידי־סגולה” *“יחידות” (בלשון החסידים). “ביחידות”.

יחס. *“מיַחס זיין”, “מתיחס זיין”. “זיך יחסנ’ן”. *“מיוחס”, “מיוחסים”. “מיוחסת”. *“יחוס”. “יחוס־עצמו”. “יחסן” (יחסנ’תא). “יחסנים”. “יחסנות”.

יטב. “מיטיב זיין”. “טוב ומטיב”.

יין”. “יין־נסך”.

יכל. “יכל’ן”. *“כביכול”. *“יכולת”. “ביכָלתי”.

ילד. “יולדת”. “ילוד־אשה”. “רואה את הנולד”. “מוליד”. “ילד”, “ילדים” (ובהלצה: אַ “יָלד”).

“יַלדות” (מעשה –).

יללה”.

*“יַם”, “יַמים”. “ים־סוף”, “ים הגדול”, וכו'.

ימין”. “ימין ושמאל” (במבטא השי"ן). “בין ימינו לשמאלו”. “יד־ימינו” (ער איז זיין –": וזה תרגום מאשכנזית).

ינח. “מונח”, “כמו שמונה” (בלשון הסוחרים).

*“יניקה”. “ינוקא”. “גירסא דינקותא”.

*“יסוד” (ס'). “יסודות”. “מיַסד”. “מיַסדים”.

*“יסורים”.

יסף. “מוסיף זיין”. “לא תוסיפו”.

יעד. “מיועד” (“המיועד להיות –”) “יעוד”. “יעודים”.

יעל. "אם לא יועיל – ".

יעץ. *“יועץ”. “מיַעץ”. “מתיַעץ”.

יער”. “רוצח היער”. “לא דובים ולא יער”.

יפה”. “נפש היפה”. “יפת־תאר”. “בסבר פנים יפות”. אַ “יפה־פיה”. “יפיותו של יפת”. *“יפוי־כח”.

יצא. “יוצא ובא”. “יוצא מדעת”. *“יוצא זיין”. “יוצא ידי־חובתו”. “יוצאי־חלציו”. *“מוציא זיין”. “מוציא שנתו”. “המוציא”. “מוציא לאור”. “היוצא מדברינו”. “יציאה”. “יציאת־מצרים”.

יצע. “מציע זיין”.

יצר. “יוצר”. (*“יוצרות”). “כחומר ביד היוצר”. “יצירה”. *“יצר־הרע”. “יצר טוב”. “עס יֵצר’ט זיך”.

יקר”. “יקר־המציאות”. “מה יקר”? “מוקיר חכמים”. “יַקיר”. “בן יקיר” (בהלצה). “יוקר”; “ביוקר”. *“יקרות”. *“יקרן” (יקרנ’תא), “יקרנים”.

ירא. “ירא־שמים”. “יראים”. “מעשה נורא”. “ימים נוראים”. “יראה”. “יראת־שמים”.

ירד. א *“יורד” (ש“ירד מנכסיו”). “יורד לחייו”. “לא מעלה ולא מוריד”. “ירידה” (ביחוד של ה“מקח”). *“יריד”.

ירה. “יורה כחץ”. “מורה”. “מורה־דרך”. ועוד.

*“יריעה” (של ספר תורה). “יריעות”.

ירך”. “יוצא ירכו”.

ירק. "שאר ירקות (בהלצה). “ירקרקת” (א – ).

ירש. *“יורש”. “יורשים”(ס'). ירש’נן. *“ירושה”.

יש”. “יש אומרים”. “יש מאין”. “בטול היש”.

ישב. “יושב אהל”. “יושב ראש”. (“אריין יַשב’נן”). *“מיַשב זיין”. “מתישב”. “ויש לישב” ( – בדוחק"). *“ישוב” (– כפר, מחוץ לעיר, וזה תרגום מסלאַווית Село, Селеніе; ומזה: “ישוב’ניק”). “ישוב ארץ ישראל”. “אינו מן הישוב”. *“ישוב הדעת”. *“ישיבה”. “ישיבות”. “זכות־ישיבה”.

*“ישועה”. “ישועות”.

יָשָׁן”. “ישן נושן”.

ישֵן”. “לא ינום ולא יישן”.

ישיש”. “בישישים חכמה”.

יָשָׁר”. “בדרך הישר”. “תם וישר”. “יישר כח!” *“יושר”. “על פי יושר”. *“ישרן”. “ישרנות”.

*“יתום”. “יתומה”, “יתומים”, “יתומות”.

יתר. “די והותר”. “נשמה יתרה”. “יתרון”. “על צד היותר טוב. *”יתור" (בלשון החייטים). *“נותר”.


כ.

כבד. “מכביד זיין”. כבַד־פה“. “בכבדות”. “בכובד־ראש”. *”מכבד" (גם בהוראה מחודשת "טראקטירען)“. “מכובד”. *”כבוד“. “לכבוד שבת”, וכו'. *”כִּבוד“. “כבודים”. “כבוד־אב” (ואם). *”נכבד" “נכבדי־העדה”.

כבל. “בכבלי ברזל”.

כובע” (יהודי די כובע!").

כבש. “כובש את יצרו”. “כִבוש”. “דברי כבושין”.

*“כדאי”.

*“כַדור”. “כדור הארץ”.

*“כהן”. “כהנים”. “כֹהֶנת” (בת–). *“כהונה”.

כוכב” “כוכבים”. “צאת הכוכבים”.

כון”. “מֵכין זיין”. “מוכן ומזומן”.

כַון” *“מכַוון זיין”. “שלא במתכון”. *“כוָנה”, “כוַנָות”. “מכֻוון” (דער מכוון – ). *“בכוון”. “מכִיוָן”.

*“כוס” (ס'). “כוסות”.

כזב”. “שקר וכזב”. “כזבן”.

*“כח”. “כחות”.

כחש. “מכחיש זיין”. “מוכחש”.

כיס”. (כפשוטו וגם “כיס הביצים”).

כיצד” ( – מרקדין" ועוד).

ככר”. “עד ככר לחם”.

כל”. “הכל”. “כָל”. “כֻלו”, וכו'.

“כלאים”.

“כלב”. “כלבים”. “כלַבתא” (על אשה רעה).

כלה. “כָלה ונחרב”. “מכַלה”. *“מכולה” (=מקולקל), *“כלָיָה”. “בכליון עינים”.

*“כַלָה”. “כלות”.

כלום” “לא כלום”.

*“כלומר”. “כלומר’שט”.

*“כלי”. “כלים”. (וגם בלשון החסידים: ארויס פון די כלים). “כלי־בית”. “כלי־זין”. “כלי־זמר”. “כלי־קדש”.

כלל. *“כולל זיין”. “נכלל”. “החכם הכולל”. “כולל” (שבירושלים). *“כלל”. “כללים”. “בכלל” (וגם: “דער כלל איז” –). “כלל־ישראל”. “לטובת הכלל”.

כלפי” (“כלפי דעם –”). “כלפי לייא!”

כמה”. “כמו”. “כמות” (“כמות שהוא”). *“כמות”.

כמוס”. “סוד (דבר) כמוס”.

*“כמר”, “כמרים”.

כן”. "על־כן. “לכן”. “בכן”. “כל־שכן”.

כאַן”. “עד־כאן”. ועוד.

כִנה”; “כנים”.

כַנה.* “מכנה”. “המכוּנה”. *“כנוי”, “כנויים”.

כנס. “מכניס”. “מכניס אורחים”. “יוצא ונכנס”. “בית־הכנסת”. “כנסת הגדולה”.

כנע. “מכניע”. “נכנע”.

כנף”. “ארבע כנפות” (והיחיד בשבוש “כנפה”). “תחת כנפי השכינה”. “מארבע כנפות הארץ”.

כנופיה”. “כנופיות”.

כסא”. “כסא הכבוד”. “כסא מלוכה”. “בית־הכסא”.

כסה”. “מכַסה”. כסוי־הדם" – “כסות לילה”.*“כסות עינים”.

כסף”. (בשתי הוראותיו).

*“כעס”. *“כעסן” (כעסנ’תא"); “כעסנים”. “להכעיס” (וגם: “צו להכעיס”. “צו להכעיס’ניק”) “מומר להכעיס”.

כער. “מכוער”. *“מכורעת” (נשתבש בפי הבריות, במקום “מכוערת”). “הרחק מן הכיעור”.

כף”. (בהוראות שונות). “לכף זכות” (– חובה"). “כף־הקלע”. “נקי־כַפַים”.

כפה. “כפה הר כגיגית”. כאילו כפאו שד“. *”נכפה" (חולה). “כפוי־טובה”. “כפיה”.

*“כפה”. “מולך בכפה”. “תחת כפת הרקיע” (או “– השמים”. בשבועה: ווי איך שטעה תחת –).

כפל. *“כֵפל’ן”. “כפולה ומכופלת”. *“כפל” (בחשבון; ותשלומי כפל). “כפל־כפלים”. “כפול שמונה”.

כפר. *“כופר בעיקר”. *“כופרים”. “כפירה”. “כפרן” (הוחזק –).

כפר. “מכַפר”. *“מכופר”. *“כפרה”. “כפרות”. “זה כפרתי!”. יום־כפור ( – כפורים). – *“כפורת”. –

כפָר” (בן –).

כפשוטו.

כפתור”. “כפתור ופרח”. “כפתורים”. (בפי הטבעת); וגם כפשוטו.

*“כרוב”. “כרובים”.

*“כרוכיה” (צועק “ככרוכיה”).

כרז. “מכריז ומודיע”. *“כרוז”.

כרח. “מכריח”. “בעל־כרחו”, וכו'.

כרך. “כורך”. “כרוך”. מכורך“. “כריכה”, “כריכות”. *”כרך", “כרכים” (בספרים).

כרַך”. “כרכים”. “כרכי־הים”.

*“כרכשתא”.

כרם”, “כרמים”.

כרמלית” (גם בהלצה על אשה לא־צנועה).

כרס”. “ממלא כרסו”. “כרסה בין שניה”.

כרע. “כורע ומשתחוה”. “כורעים”. *“מכריע”.

כרת. *“כורת ברית”. “כרות־שפכה”. “כריתת־ברית”. “ספר־כריתות”. *“כָּרֵת”.

*“כִשוּף”. “כשפים” (מעשה –), “בעכשפנ’ן”, *“מכשף”, “מכשֵפה”.

כשל. “מַכשיל”. “נכשל ווערען” (בהלצה).

*“כָשֵר”. “כשרה”. “כשרים”. וגם כשר’ע, וכו'. *“כַשר’ן” “מכשיר”. “מכשירים”. “מוכשר”. “שעת־הכושר”. *“כשרות”. *“כשרון”. “כשרונות”.

*“כַת”. “כת־ליצנים”. “כת” (כך נקראו “החסידים”). *“כתה”. “כתות”.

כתב. “כותב” כתב’נן“. *”נכתב" (א – שירשם בספר הפקודות של איזו עיר. “א היגער נכתב”). “לשנה טובה תכתבו”. “כתוב וחתום”. *“כתובים”. *“כתובה”. *“כתב” (בהוראות שונות). *“כתב־יד”. “תורה שבכתב”. *“כתבים”, *“כתיבה” (גם בהוראת “תעודת־מסע”). “כתיבה וחתימה”. – *“כַּתָבוּת”.

כתל”. “כותל מערבי”. “אזנים לכותל”.

*“כתם” (בהלכות נדה).

“כתר”. “כתרים”. “כתר מלכות”. “כתר כהונה”. “כתר שם טוב”.


ל.

לא”. “לאו”. “לאוין”.

*“לאלתר”.

לאומי”. “לאומיים”. “לאומיות”.

לאפוקי”.

לב, “לבב”. “רך־לב”. “שברות־לב”. “כנדבת־לבו” ועוד הרבה.

לבד. “מלבד זה”. ועוד.

לבן”. בגדי־לבן “לבנה”. ועוד. “מלבין פני חברו”.

“לבֵנה”. “אריח על גבי לבנה” “חומר ולבֵנים”.

לבש. “לובש” (לובש צורה). “מלובש”. “מלביש ערומים”. “לבוש”. “לבושים”.

לגימה”. “גדולה לגימה”. “מלא לוגמיו”.

לגמרי”.

לדה”. “חבלי־לֵדה”.

להב. *“נלהב”. “מתלהב”. “אש להבה”.

*“להוט”.

לוַאי”.

לוה. “לוֶה”, “מלוה”. “מלוה־בריבית”. – “מלוה מלכה”. “לוָיה” (ס').

לוח”. “לוחות” (בשתי הוראות).

*“לויתן”.

*“לולב”. “לולבים”.

*"לֵחה.

לחי”. לחָיַים" (אין די –).

*“לחלוחית” (ביחוד בהשאלה).

לחך. “כלחך השור” (הלצה, במקום “כעלות השחר”). “מלחך פנכי”.

לחם”. “לחמא”.

לַחַש” (לעין הרע, וכדומה). “בלחש”. “תפלה בלחש”.

*“לטאה” “כזנב הלטאה”

“לטרא” “לטרות”

“ליכא”. “בדליכא שאני”.

לילה”. “לילות”.

לילית”.

לינה”. “לינת לילה”.

ליצן”. *“ליצנים”. “ליצנות”. *“לץ”, “לצים”. “מתלוצץ”.

לכאורה”.

לכלך. “מלוכלך”14.

*“לכתחלה”.

לכד. “נלכד”.

למד. “לומד”. *“לומדים” (ס'). *“מלמד”. “מלמדים” (“מלמד’יחא”. נ'). “מלומד”. “מלומד במכות”. “מצות אנשים מלומדה”. “למוד”. “למודים”. “למדן”. “למדנים”. “למדנות”. “לומדות” (ס').

למען”. למען השם.

לסטים”.

לעג”. “ללעג ולקלס”. “לועג לרש”.

לעז”. “מוציא לעז”. “בלעז”. “לועזים”. “לועזית”.

לעט. “הלעיטני”! “הלעיטהו לרשע”.

לעומת”. “זה לעומת זה”.

לעיל. “מלעיל”. “לעילא ולעילא” (בהלצה).

לפיכך”.

לקה. “לוקה בגופו”. “לקוי־חמה” (לבנה).

לקח. לקח’נן (גנוב). “לוקח” (בלשון התלמוד – קונה). “לעולם תקח!”

לֶקֶט”. (שכחה ופאה). “לקוטים”.

*“לשון”. “לשונות”. (בכל הוראותיו). “לשון־הרע”, “לשון־קדש”. “לשון־נקיה”.

לשכה”. “לשכת הגזית”. “לשכה השחורה”.


מ.

מאד”. “מאד־מאד”.

מאדים”. (וגם בהלצה: א “מאדים”).

מאה”. “מאות”.

מאור”. “מאורות” “המאור שבתורה”.

*“מאכל”. (גם בהוראת מאכל מיוחד בטיבו: “א מאכל”). “מאכלים”.

מאמר”. “מאמרים”. “מאמר החכם”. “מאמר המוסגר”. “מאמרי חז”ל". “מאמר ראשי”.

מאן. “מאן דאמר”. “מאן דהוא”.

מאס. *“ממאס”. “נמאס”. *“מיאוס”. “מִאוס ומָאוס” (“מאוס’קייט”).

*“מאורע”. “מאורעות”. “מעין המאורע”.

*“מבוא”. (לספר). “מבוי”. “מבואות”. “מבואות המטונפים”.

*“מבוכה”.

*“מבול”.

מגדל”. “מגדל הפורח באויר”.

*“מגו” (א “מגו”).

*“מגיד”. “מגידים”. *“מגידות”.

*“מגיע”.

*“מגלה”. “מגלות”.

מגן”. “מגן דוד”.

מגע”. *“מגע ומשא”.

*“מגפה”. “מגפות”.

*“מדבר”. “מדבריות”.

*“מדה”. “מדות” (בכל ההוראות). “מדת־חסידות”. “מעביר על מדותיו”. וכו'. *“מדידה”. (חכמת –).

מדוע”.

מדור”. “מדורי גיהנם”.

*“מדיח”. “מסית ומדיח”.

*“מדינה” (בהוראות רבות). “מדינות” מדינות־הים. “מדיני”.

*“מדע”. “מאמר־מדע”. “מַדָעִי”.

*“מדרגה”. “מדרגות”.

מדרש”. “מדרשים”. “בית־המדרש”.

מה”. “מאי”. “ממה־נפשך”. וכו'. –

*“מהדורה”, “מהדורות”.

*“מהומה”. “מהומות”. – “מהות”. (גם בהוראות “חשיבות”, וכדומה).

מהל. “מוהל”. “מוהלים”. “נולד מהול” (גם בהלצה).

*“מהלך”.

*“מהפכה”.

מהר. “ממהר”. “מהרה”. “במהרה”. “מהירות” (ב–).

מובהק”. “סימן מובהק” ועוד.

מודעה”. “מודעות”. “מודעה רבה”,

מוטב”. “מחזיר למוטב”.

*“מוכס”, “מוכסן”. “*מכס”.

*“מולד”.

*“מום”. “מומים”.

*“מומחה”. “מומחים”.

*“מומר”. “מומרים”.

*“מוסד”. “מוסדות”.

*“מוסף”. “מוספים”.

*“מוסר”. “מוסר השכל”.

*“מועד”. “חול המועד”. “אהל מועד”.

*“מועָד” (גם בהלצה).

*“מופת”. “מופתים”. “אותות ומופתים”.

*“מוצאי שבת”. (יו"ט).

*“מוקצה”.

*“מורא”.

מורה” (ר' ירה).

מורשה”.

מושב”. “מושב־זקנים”. “מושב לצים”. “מושבות”.

*“מושיע”.

*“מושכל”. “מושכל ראשון” (אומרים גם “משקל ראשון”; וכנראה היינו הך, אלא שהוא מבטא הפולנים “מישכל” במקום “מושכל”).

מות. “געמת’ט” “ממית’ן”. “מת” (ס'). “מתים”. “מָוֶת”. (מלאך ה–). “מיתה”. “מיתה משונה”. “ארבע מיתות בית־דין”.

*“מותרות”. (גם כמו נותר).

*“מזבח”. “מזבחות”.

*“מזג”. (=כרקטר). *“מוזג”. *“מזיגה”.

*“מזוזה”. “מזוזות”.

מזון”. “ברכת־מזון”. “מזונות”.

*“מזיד”. “במזיד”.

*“מזיק”. “מזיקים”.

*“מזכיר”.

*“מזל”. “מזלות”.

מזלג” (כל אשר יעלה ה –).

מזמור” (דאס געהט ווי א –).

*“מזרח”. “מזרחית־צפונית”, וכו'.

*“מח”. “מוחות”.

*“מחאה”, “מחאות”. “מוחה”.

מחה. “ימח שמו!”

מחול” “בתופים ובמחולות”.

*“מחוקק”.

*“מחוור”.

*“מחזה”.

*“מחזור”.

*“מחיה”.

*“מחיצה”. “מחיצות”.

מחיר”. “מחיר כלב”. “במחיר –”.

מחל. *“מוחל”. “מחול”. “נמחל”.

*“מחילה”. “במחילת־כבודו”. “באלף מחילות”.

מחלה”. “מחלות”.

מחִלה. “גלגול מחלות”.

*“מחלקה”. *“מחלוקת”. “מחלוקות”.

מחמת”.

*“מחנה”.

מחצה על מחצה”.

*“מחַק” (מעין זיוף ואונאה).

*“מחקר”. “חכמי המחקר”.

מחר”; “למחר”. “מחר חדש”.

*“מחשבה”. “מחשבות”.

*“מחותן”. (“מחותנת’תא”. “מחותנים”.

*“מִטבע”. “מטבעות”.

מִטה” (ביחוד מטת־מת).

מטה”. “מטה־מטה”. “מלמטה”. “בית־דין של מטה”.

*“מטלטלים”.

*“מטמון”.

*“מטעמים”.

מטר”. “טל ומטר”.

*“מטרופולין”.

*“מיחוש”.

*“מילה”.

מים”. “מים אחרונים”, ועוד. “מי רגלים”.

*“מימרא”.

*“מין”. “מינים”. “מכל המינים”. “ספרי־מינים”. “מינות”.

מינקת”.

מכאוב”. “מכאובים”.

*“מכה”. “מכות”. “מכת־מדינה”.

מכונה”. “מכונות”.

מכחל”. “כמכחל בשפופרת”.

מכנסים”.

מכר. “מוכר”. “נמכר”. “מכירה”.

*“מכשול”.

*“מכשירים”.

*“מכשף”. “מכשפים”. “מכשפה”.

מלא”. (גם בהלצה על “שכור”). “ממלא זיין”. “ממלא מקומו”. א“עולם ומלואו” (–רב הערך. ובמקרא "תבל ומלואה).

*“מלאך”. “מלאכים”. “מלאכי־חבלה”.

*“מלאכה”. “מלאכות”,

*“מלבוש”.

*“מלבר”. *“מלגאו”.

מלה”. "מלים. “מלות”. “מלון”. “מילי דעלמא”. “מילתא זוטרתא”.

*“מלוה”. (– ישנה ועי' “לוה”).

מלח”. “מליחה”. “דגים מלוחים”.

*“מלחמה”. “מלחמות”. “מלחמת גוג ומגוג”.

מלט. “לא ימלט”.

*“מליץ”. “מליצים”. “מליץ־יושר”.

*“מליצה”. “מליצות”. “ממליץ זיין”.

מלך”. “מלכים”. “מלכה”. “מַלכות”. (כך בשבוש, במקום “מלָכות”).

*“מלכות” (גם במקום “מלך”). “מלוכה”.

*“מלמדות”. (ועי' “למד”).

*“מלקות”.

*“מלשין. “מלשינים”. “מלשינות”.

ממון”. "ממונות (דיני – ).

*“ממזר”. “ממזרת”. “ממזֵרים”.

*“ממילא”. “מילא”.

ממכר”. “מקח וממכר”.

ממוצע”.

*“ממש”. “ממשות”.

*“ממשלה”.

ממתקים”.

*“מן”.

מן”. “מנא”. “מנלן”. “מניה וביה”.

מנה. “מנויה וגמורה”. “נמנו וגמרו”. “ממנה”. “ממונה”. “על מנת”.

*“מנה”. “מנה יפה”, “משלוח מנות”.

*“מנהג”. “מנהגים”.

מנוחה”.

*“מְנֻוָל”. “מנוולת”. “מנוולים”.

*“מנָיה” “מנָיות”.

מנורה”. “מנורות”.

*“מנין”. “מנינים”. “דבר שבמנין”.

*“מניעה”. “מניעות”.

*“מס”. “מסים”.

*“מסבה”. “מסובים” (“לחיי כל המסובים בכאן!”).

מסחר”. “מסחרים”.

מסית”. “מסיתים”.

מספר” (– קטן" וכו').

*“מסקנה”.

מסר. “מוסר מודעה”. *“מוסר נפש”. *“מוסר” (ס'). “מוסרים” (ס') “מסור”. *“מסירה” (מלשינות). “מסירות”. *“מסירת־נפש”. *“מסורה” (גם בהלצה).

*“מסתמא”.

מעות”.

מעט”. *“כמעט”. “ממעט”. “מעוט”. “מועט”.

מעים. “בני־מעים”. “חולי־מעים”

מעין”. (– המתגבר וכו').

מעל. *“מועל”. “מעילה”.

*“מעלה”. “מעלות”. “למעלה”.

*“מעמד” (בהוראות שונות). “מעמדות”.

מענה” ( – לשון").

*“מעקה”.

*“מערב”. “מערבית”. *“מעריב”.

מערה” (ס', ולכן נשמע כמו "מאי–). “מערות”. “מערת המכפלה”.

*“מערכה” (בלשון הנשים כמו: “מזל”, “גורל”). “מערכות”.

*“מעשה”. “מעשים”; “מעשיות”. “מעשה שהיה”. “מעשה־בראשית”. “מעשים בכל יום” “הלכה למעשה”.

*“מעשר”.

*“מפה” (ביחוד של ספר־תורה).

מפטיר”.

מפיק”.

*“מפלגה”. “מפלגות”.

מפלה”. “מפלות”. “מפלת־המן”.

מפונק”, “מפונקים”.

מפתח”. “לוח המפתחות”.

מצא. “מוצא”. “יגעתי ומצאתי”. *“נמצא” (=היוצא מזה). “בנמצא” (ס' איז ניט–). “מציאה”. “מציאות”. *“מציאוּת”. “במציאות”. “מצוי”.

*“מצב”.

*“מצבה”. “מצבות”.

* מצה". “מצות”.

*“מצוה”, “מצוות”. “מצוות־עשה”. וכו'.

מצח” (– אשה זונה").

מצנפת

מצץ. *“מוצץ”. *“מציצה”.

מצר”. “בר־מצר”. “בין־המצרים”.

“מצורע”. “מצורעים”.

*“מקדש”. “בית־המקדש”.

*“מקוה”. “מקואות”.

מקום”. “מקומות”. “במקום”. “מכל מקום”. "המקום ימלא – ".

*“מקור”. “מקורות”.

מקח וממכר”. *“מֶקח”. (חדוש של הסוחרים). “מקחים”.

מקל. “במקלו ובתרמילו”.

*“מקלט”. “ערי־מקלט”.

*“מקצוע”. “מקצועות”.

מקצת”. “מקצת מן המקצת”.

*“מקרא”. “מקראות”. בעלי־מקרא.

*“מִקרה”. “מקרה לילה”.

מַר”. *“מרור”. “מרירות”. “מרה”. “מרה שחורה”.

מראה”. “יפה מראה”. “מראה־מקום”. “מראית־עין” (גם כמו “יפה”).

*“מרֻבע”. “מרובעים”.

מרַגל”. “מרגלים”.

מרגלית”, “מרגליות”.

מרד. “מורד במלכות”. “מורדים”. “מורדי־אור”. *“מרד”. “מרידה”. “עומד במרדו”. “מכת־מרדות”.

מרחץ”.

מרחק”. “מרחַקים”.

*“מרכבה” (גם כפשוטה).

*“מרכז”.

מרץ. “קללות *נמרצות”.

*“מִרשעת”.

משא”. “משאות”. “משא־ומתן”. “מגע־ומשא”. *“מַשא־פנים”.

*“משגיח”.

*“משוגע”. “משוגעים”. “משוגעת” (גם בהוראת “שגעון”).

*“מַשֶהו.

מִשוּש” (חוש ה – ").

משחית”. “משחיתים”.

*“מָשחת” (על סחורה גרועה).

*“משיח”.

משך. “מושך”. “כח המושך”. “מושך את הלב”. “נִמשך”. “ממשיך”. *“מֶשֶך”. “במשך”. “משיכה”.

משכב” (– זכוּר").

*"משכיל". “משכילים”.

*“מִשכן

*“מַשכן”. “מַשכָנות” “פערמַאשכנ’ן”.

*“משל”. “משלים”. “נמשל”.

*“מִשלחת” (– אָנשיקענעס).

*“משומד”. “משומדים” “משומדת”. (– תא).

*“מַשמָעות”.

*“מִשנה”. “משנה למלך”.

*“משנה”. “משניות”.

משפחה”. “משפחות”.

*“משפט” (בהרבה הוראות). “משפטים”. *“משפט’ן”.

*“מַשקה”. “שר המשקים”.

משקל”. *“מִשקולת” (ס’שטעהט אויף – ) כלומר: “באַלאַנס”.

*“משָרת”. “משרתים”.

משתה”.

מת (ר' מות).

*“מָתון”. *“מתינות”.

מתוק” ( – מדבש). “מתיקוּת”. “מַמתיק”.

מָתי”. “עד מתי?”

*“מתָּנה”. “מַתָּנות”. “מתנת־יד” (בהלצה: מכת־לחי). “מתן־תורה”.

*“מתורגמן”.


נ.

נאה”. "נאה דורש. – “. “כי לו נאה” –”.

*“נאוֹר”, “נאורים”.

“נאום”. “נאומים”. “נואם”.

נאמנוּת” (ב –; אויף – ). ועי' אמן.

נאף. “נואף” (נואפ’תא). “נואפים”. “נִאוף”.

*“נביא”. “נביאה”. “נביאים”. *“נבואה”, “נבואות”. “נביאות”.

*“נבָל”, “נבלים”. *“נבָלה”. “נבָלות”.

*“נבֵלה”. “נבֵלות”. *“נַבלות”. “נִבול־פה”. “מנַבל זיין”.

נֶגד”. “כנגד”. *“מתנגד”. “נגוּד”. “נגודים”.

*“נִגון”, “נגונים”. *“נגינה”. “יוֹדע נגן” (בהלצה על משַחק בקלפים; ותרגומו: ער קאן שפילען).

*“נגיד”, “נגידה”, נגידים. *“נגידוּת”.

*“נגישוֹת”.

נגע. *“נוֹגע זיין”. “נוגע בדבר”. “מגיע” (א “מגיע־צעטל”, שכתוב בו: מגיע ממני לפב"פ –). *“נגיעה”.

*“נֶגע”. “נִגעי־לבבו”.

נדב. “נודב”. “מנדב”. “מתנדב”. “נדיב”. “נדיבים”. *“נדבה”. “נדבות”. “כנדבת־לבו”. “נדבן”. “נדבנוּת”. “נדיבוּת”.

נדה. *“מנַדה”, “מנודה”. “נדוי”. *“נִדה”.

*“נדוניא”. *“נדן”.

נדף. “ריחו נודף”. “קול עלה נִדף”.

*“נדר”, “נדרים”. *“נודר”. “מנדר”.

נהג. “נוהג”. “בנוהג שבעולם”. “נהוּג”. “כנהוג”. “מנהיג”. “מנהיגים”. “מתנהג”.

נהל. “מנהל”.

נוד. “נע ונד” (ס').

נוח. “מונח” “כמו שמוּנח”. “נח”. “שוא נח”. “נניח”.

נום. “לא ינום ולא יישן”. “נים ולא נים”.

*“נוסח”. “נוסחאות”.

נוע. “נע ונד”. “שוא נע”.

נוֹצרי”, “נוֹצרים” (ס').

*“נזיפה”. “מקבל נזיפה”.

*“נזיר”, “נזירים”. “נזירוּת”.

נזק. *“מזיק”. *“נִזק ווערען”. “דער ניזק”. “נֵזק”. “נזיקין”.

*“נחוץ”. “דבר נחוץ”. *“נחיצוּת”.

*“נחלה”. “נחלאות”.

*“נחמה”, “נחמות”. “מנחם” (– אָבל). “מתנחם”. “שבת נחמו”.

נחש”. “נחשים ועקרבים”.

נחֹשת”.

*“נחת”. “נחת רוח”.

נטה. “נוֹטה”. “נוטה למות”. “אחרי רבים להטות”. *“נטיה”.

נטל. “מַטיל”. “מטיל קנאה”. “מוטל”. “מוטל בספק”. *“נטילת־ידים”.

נטף. *“מטיף” (– לאומי"). “מטיפים”.

נטר. “נוקם *ונוטר”.

*“נִיחא”. *“בּניחותא”.

ניצוץ”. “ניצוצות” (ביחוד בלשון החסידים).

נייר”. “ניירות” (ביחוד כתבים ותעודות שבערכאות).

נכד”.

נכה. “מוכת־עץ”.

*“נכסים”. “מַרבה נכסים –”.

*“נִכָּר”. “מַכִּיר”. “נכרי”. “נָכרים”.

*“נמוס”. “מנומס”.

*“נמנע”. “מן הנמנע” ( – נמנעות).

*“נמוּשוֹת” (בהלצה).

*“נס”. (ס') “נִסים”.

נסה. “בדוק ומנוסה”. *“נסיון”, “נסיונות”. וגם: “בעל־נסיון”.

נסך” (גם בלי “יין”). “נִסוּך המים”.

נסיך”.

*“נסיעה”. “נוסע”, “נוסעים”.

*“נעילה”, וגם: “נעילת הסנדל”.

*"נעים“. מה טוב ומה נעים. *”בנעימות".

*"נענועים (שבלולב). “מנענע”.

נער”. “נערה”. “נערה המאורשה”. “חטאות נעורים”. “מנעוריו”. “מעשי־נערות”.

*“נפוּח” (דער –. בלשון הסוחרים). “נפיחה”.

*“נֹפך” ( – מִשלו").

נפל. “נופל” “חלי־*נופלים”. *“מפיל זיין”. *“נֵפל”. “נפילה” “נפילת־אפים”.

נפקא־מינה”.

*“נַפקה” (זונה).

*“לאפוקי”.

*“נפש”. “נפָשות” (ס' בהוראת “מספר נפשות”. אבל “סכנת־נפָשות”). “יציאת־הנפש”. (השארת וכו'). “מה נפשך?” “מתחייב בנפשו”.

נצח. *“מנצח”. *“נצחון” (גם מעין “עקשנות”). *“נַצחן”. “נצחנוּת”.

נֶצח”. “לנצח־נצחים”. “נִצחי”. “נצחיות”.

נצל. *“מציל”. “נִצל”. “מתנצל”.

נקבים” (– “קטנים”, וכו').

*“נקבה”, “נקבות”.

נקודה”, “נקודות”. “מנַקד”. “מנוקד”. “נִקוד”. “עקודים נקודים וברודים”.

נקה. “נקי”. “נקי־כפים”. “נקי מנכסיו”. “לשון נקיה”. “והייתם נקיים”. “נקיוּת”.

נקט. “בנקיטת־חפץ”.

נקם. *“נוקם זיין”. “מתנקם”. *“נקמה”.

נקף. “מקיף”. “מוקף”.

נקר. *“מנקר”.

נר”. “נרות”. “נר תמיד”.

נשא. “נושא חן”. “נושא פנים”. “נשוי”. “נשואה”. “נִשואים”. “מגדל ומנַשא”. *“נשיא”. “נשיאים”. “נשיאות”.

נשׂג. *"מַשיג זיין (הבין; חלוֹק). “משיג גבול”. “מושג”.

נשימה”. “בנשימה אחת”. “נשמה”. “נשמות”.

*“נֶשך”. “לנכרי תשיך”… (בהלצה לכלב).

נשף חֵשק”.

נשק. “מנשק”. “ישקני…” “נשיקה” (מיתת – ). “בנשיקה”.

נשר”. “על כנפי נשרים”.

*“נתוח”.

נתן. “נתנ’ן”. אַ “נותן”. “נותנים”. " מי יתן – "! “נתינה”.

נתר. *“מתיר”. “מותר”. “הותרה הרצועה”.


ס.

סבא. “זולל וסובא”.

סָבָא”. “ישראל סבא”.

סבב. “מסוֹבב”. מסוּבּב. *“סביבה”. *“סִבה”, “סבוֹת”.

סבל. *“סובל זיין”. *“סבלן”, “סבלנים”. *“סבלנוּת”. [“כח הסֵבל”. סבל הירושה".]

סֵבר פנים יפות”. *“מַסביר זיין”.

*“סברה”, “סברות”.

*“סגולה”, “סגולות”. *“מסוגל”.

סִגוף”, “סגופים”.

סגי־נהור”. “בלשון סגי־נהור”.

סגן”.

*“סגנון”.

סגור ומסוגר. “מאמר המוסגר”.

סדק”. “בחורים ובסדקים”.

*"סדר. “סדרים”. “כסדר”. “מסדר”. “מסודר”. “סִדור”. “סדרה”. “סַדרן”.

*“סוּג” (מין).

*“סוגיא”, סוגיות".

*“סוֹד” (ס'), “סוֹדוֹת”. “בסוֹדי־סודות”.

סוח. “מסיח לפי תומו”.

*“סוחר”. סוֹחרים. (ס'). *“סחוֹרה”. “סַחר־מַכר”.

סוכן”. “סוכנים”.

סומא”. “כסומא בארובה”, “דבר הסמוי מן העין”.

סוס”. “סוסים”.

*“סוֹף”.

סורר ומורה” (בן – ).

סִטרא אחרא”.

*“סיָג” (ס'). “סיגים”.

*“סיום”. “מסַיֵם”.

סיע. “מסַייע”. “סִיַעתא דשמיא”.

*“סַך”. “א סך”. “סך הכל”.

*“סֻכה”. “סוכות”. *“סכך”.

*“סכום”.

סַכין”.

סכם. “מַסכים”.

*“סכנה”. “סכנת־נפשות”. *“מסוכן”. “מסוכנת”.

*“סכסוך”. “סכסוכים”. “עסק מסוכסך”.

סל”. “פת בסלו”.

סלח. *“סולח”. “סלחתי!” *“סליחה”. “סליחות”.

סלק. “מסַלק” (ביחוד בהוראת “משַלם”). “נסתלק” (מת). “סִלוּק”.

*“סַם”. *“סם־המות”.

סמך. “סומך”. “סמוך”. “סמוך על שלחנו”. “סמוך לחשכה”. *סמיכה. “סמיכות”. סמיכות הפרשה“. *”סמך" (אויף דעם סמַך"). “בר סמכא”.

סִמן”. “סמנים”. “סמן מובהק”. “סמן־ברכה”.

*“סמרטוט”. “סמרטוטים”.

סנדל”. “סנדלר”.

*“סנדק”.

*“סנהדרין”.

*“סניגור”. “סניגוריה”.

*“סניף”.

סעודה". “סעודת־מצוה”, וכו'.

סעיף”, “סעיפים”.

ספד. *“מַספיד זיין”. *“ספדן”.

סִפור”. “ספורים”. “ספורי־מעשיות”.

*“ספירה”. “ספירת־העומר”. “לא יאומן כי יסופר”.

*“סופר”. “סופרים”. “ספר”. “ספרים”. “ספרות”.

ספק. *“מַספיק”. “סעודה שאינה מַספקת”. “מסתפק במועט”.

*“סָפֵק”, “ספקות”. “ספק־ספֵקא”. *“מסופק”.

*“סקילה”.

*“סקירה”. “בסקירה אחת”?

*“סרוגין” (ל –).

סרח העודף”.

סרח. “טפה סרוחה”. “מסריח”.

סרטן” (מזל –).

*“סריס”. “סריסים”. *“מסרס”.

סרסור”. “סרסרוּת”.

סתם. “סתוֹם וחתום”. “נסתתמו טענותיו”. *“סתם”, *“מסתמא”. “מן הסתם”. “סתומה” (פרשה).

סֵתֶר”. “דבר־סתר”. “סתרי־תורה”. *“נסתר”. “נסתרות”.

סוֹתר זיין”. “סתירה”. “סתירות”.


ע.

עבד”. “עבדים”. “עובד” (– אלהים, וכו'). “מעַבד”. “מעובד”. “עבוד”. “עבודה”. “עבודה זרה”. “עבודת־פרך”. “עבדות”.

עבור”. “בעבור”. וכו'.

* “עִבור”. *“מעוברת”.

*“עָבַר”. “עובר זיין”. “חק ולא יעבור”. “מעביר נחלה”. “מעביר על מדותיו”. *“עבֵרה”, “עברות”. “עבַרין”. “עבַריָנים”. “מעֵבר לים”.

*“עבר”. (עבר ועתיד). “מה שעבר אין”.

עברי”. “עבריה”. “עִברים”. “עברית”.

עִגול”.

*“עגונה”, “עגונות”. *“מעַגן”.

עגל”. “חוטא בעגל געוועזען”.

עֶגלה”. “עגלה ערופה” (בהלצה).

עגָלה”. *“בעל־עגָלה”.

*“עגמת־נפש”.

עַד”. “עד הנה”. וכו'. “לעולם ועד”.

*“עֵד”. “עֵדִים”. *“עֵדות”.

*“עֵדה”.

*“עדן”. “גן־עדן”.

עדף”. סרח העודף". “חכם עדיף מנביא”.

עֵדר. “נעדר ווערען” (מות).

*“עדר”. “עדרים”.

*“עובדה”, “עובדות”.

עוד”, “מעודִי”. וכו'.

עוה. “חטאתִי, עָוִיתי”. “עִוות הדין”. *“עוָיה” (ס'). “עוָיות”.

*“עוֹלה” (קרבן).

*“עַוְלה”, “עַולות”. *“עַולה’ן”. “בעל־עַולה”.

עולם”. “עולמות”. “עולם הפוך”. “עולם הבא”. “א גרויסער עולם” (=אנשים; קהל. וזה כמו בצרפתית Monde). “בית־עולם”. “לעולם ועד”. *“עולמית” (עזבון “אויף עולמית”=לעולם"). “כולא עלמא”. “מלי דעלמא”.

עון”, “עונות”. “בעונותינו הרבים”.

*“עוֹנה”.

*“עוף”. “עופות”. “עופ’לה” (כנוי־חבה לתינוק).

עור. “מעורר”. “מתעורר”.

*“עזות־פנים”. *“עַזות”.

*“עזבון”. “עזבונות”.

עזרה”. “בעזרת השם”.

*“עזָרה”. “עזרת־נשים”.

עטרה” (בשתי הוראות).

*“עידית”.

עין”. “עינים”. “עין־הרע”. וכו'. *“בעֵין”. (ס'). “מֵעֵין”.

*“עיון”. “בעיון”. “צריך עיון”. “מְעַיֵן זיין”.

עִיר”. “ערים”. “עיר ואם בישראל”. “עיר־המלוכה”. “ערי־מקלט”.

עכב. “מעַכב” (– הקריאה; – הגאולה). *“עכוב”, “עכובים”.

עכבר”, “עכברים”. “עכבר דשכב אדינרי”. "לא עכבר גנב – ".

עכר. *“עוכר ישראל”.

עֹל”. “פורק עול”.

עַל”.

*“עלבון”. “עלוב”. “נעלב”. “נעלבים ואינם עולבים”.

עלה. “עולה לתורה”. “עולה יפה”. אַ “יעלה” (קול המולה כמו כשמַתחילים בליל יום־הכפורים לצעק “יעלה” אחרי תפלה בלחש). “יעלה ויבוא”. “מעלה גרה”. “לא מעלה ולא מוריד”. “עִלוי”. *“עלִיה”. “עלִיות”. “עלִיה וירידה”. “בני־עליה”. “עליון”. “בגד עליון”. “עליונים למטה”. “ידו על העליונה”.

*“עָלול”.

עלוקה”.

*“עלילה”. “עלילת־דם”. “עלילות־דברים”.

עלם. *“מעלים זיין”. *“נעלם”. “נעלמים”. “בשר שנתעלם מן העין”.

עַם”. “עַמים”. “עם־הארץ”.

עִם”. “עִמי” וכו'. “עמנו הייתם”.

עמד. “עומד בדבורו” (“– על דעתו”, ועוד). “מושבע ועומד”. “יעמוד!” “מעומד” (תקיעות ד –). “עמידה”. “בעמידה”.

* עַמוד (משובש “עָמוד”). “עמודים”. “עמוד השחר”. “עמוד־התוך”.

עמק. “עמוק”. “מעמיק”. “עמקות”.

*“עֹנג”. “מתענג”.

ענה. “אין קול ואין עונה”. “נענה”.

*“מעַנה”. *“עִנוי”. “ענויים”.

*“עָנָו”. “ענָוִים”. “ענָוה”. *“ענִוות”.

עני”. “עניים”. “עניוּת”.

*“ענין”. “ענינים”.

עָנן”. “יום המעונן”.

ענק” “בני־ענק”.

ענש”. “עונשין”. “מעַנש”. “מעניש”. “נענש”.

עסק. *“עוסק זיין”. “עסוק”. “מתעסק”. *“עסק”. “עסקים”. “עסקן”, “עסקנים”.

*“עִפוש”.

עפר”. ( – ואפר"). “שוכן עפר”. “כעפרא דארעא”.

עץ” “עצים”.

עצבות”.

*“עצה”, “עצות”.

עצל”. “עצלים”. “עצלות”. “עצלן”. “מתעצל”.

עצם”. “עצמות”. *“עצם”. “בעצם”. “בכבודו ובעצמו”, וכו'.

עצר. *“נעצר”. *“עצירה”. “עצירת־גשמים” (– השתנה). *“עצרת”.

עקב”. “עקב בצד גודל”. “בעקבות”.

*“עקדה”. “עקדת־יצחק”.

עקל. “משפט מעוקל”. “עקלקלות”. “דרך עקלתון”.

עקם. “מעַקם”. “דופן עקומה”. “עקמומיות”.

*“עֹקץ”. *“עקיצה”.

עקר. “עוקר מן השורש”. “עוקר הרים”. “מעַקר” (וגם “עקר’ן” “מעקר’ן” =“מַייקערן”). “נעקר”.

עָקר. *“עקרה”. “עקרות”.

*“עִקר”. “כופר בעיקר”. *“עיקרים” (של הדת). “מעיקָרא”.

עקרב”. “נחשים ועקרבים”.

*“עַקשן”. “עקשנות”. “עִקש”. “עקשות”.

עראי”. “דירת עראי”.

*“עָרֵב”. “ערב־קבלן”. “ערָבות”.

*“ערוב” (מכת מצרים). “עֵרב־רב” (ס'). “שתי וערב” (ס'). *“ערוב”. “עֵרוב־פרשיות”. “ערבוביה”. “מעַרב”. “מערבב”. “מעורב”.

עֶרב”. “ערבית”.

עורב”. “כל עורב למינו”. “עורבא־פרח!”

*“ערָבה”, “ערָבוֹת”.

*“ערוה”. “עריות”.

ערום”. “ערומים”. “בעירום ובחוסר כל”. “ערום ועריה”.

*“ערך”. “בערך”. “לפי ערך”. “ערכין”. *“ערכאות”. *“עורך־דין”.

*“ערל”. “ערלים”. (“ערֵלית”). *“ערלה”.

ערם. “מערים, *”ערמומית".

ערער. *“מערער זיין”.

ערף”. “קשה־ערף”. “עגלה ערופה”.

עשה. “אומר ועושה”. “מצות־עשה”. “לא־תעשה”. “נעשה ונשמע”. “מה שנעשה – “. *”מעשה”. “גדול המעשה יותר מן העושה”. “מעושה”. “עשיה”.

עשיר”. עשירים. “עשירוּת”. “עשרוּת”. “עֹשֶׁר”. “נתעשר ווערען”.

עשרה”. “עשרת הדברות”, וכו‘. “עשרים”, וכו’.

עת”. “דבר בעתו”. “איש עתי”. “בצוק־העתים”. “לעת־עתה”. *“מעת לעת”.

עתה”. “עד עתה”, וכו'. “עתון”.

*“עתיד”. “לעתיד לבוא”. *“עתידות”. “עתיד ליתן את הדין”.

עתיק”. “עתיק־יומין”. “והדברים עתיקים”.

*“מעתיק”. “מעתיקים”.


פ.

*“פאה”. “פאות”. “מפאת”.

*“פאר” (ס'. ולכן “דער פאֶר”). “מתפאר”.

*“פגול”.

פגם. *“פוגם (בעולמות וכו'). “פגום”. *”פגם“. *”פגימה". “פגימות”.

פגע. “פוגע בכבוד”. *“פֶגע”. “פגעים רעים”. “פגיעה”.

*“פגר”. “פגרים”. “פגר’ן”. *“פגירה”. “יומא דפגרא”.

פגש. “פוגש”. פגישה.

*“פדיון” (–שבויים“, –הבן”. וגם במסחר).

פה”. “פה אל פה”. “בעל־פה”. “כפי –” וכו'. “פי־טבעת”. “לפי חרב”.

*“פומבי”. “בפומבי”.

*“פונדק”. “לפונדק אחד”. “פונדקי”. “פונדקית”.

*“פורענות”. “פורעניות”.

פורתא” “הצלה פורתא” “פורתא לא דק”.

פזיזא” (עמא –). “פזיזות”.

*“פזמון”. “פזמונות” (גם בהלצה).

פזר. “מפזר”. “מפוזר”. “פִזוּר”. *“פזור־הנפש” *“פזרן”. “פזרנות”.

פח. “צנים פחים”. “בפחי־נפש”.

*“פחד”. “פחדים”. *“פחדן”. “פחדנות”.

פחז”. *“פוחזים וריקים”. “פחזות”.

פחת. “פוחת והולך”. “פחוּת־ערך”. “פחות”. “לפחות”, “לכל הפחות”. *“פחַת” (מאַנקָא בלע"ז). “פחיתות הכבוד”.

*“פטום” (באתרוג).

פטפוטים”. “מפטפט”. “פטפטן”. “פטפטנות”.

פטר. *“פַטֶר’ן”. “פטור” (בהוראות מורחבות"). “נפטר” (מת).

*“פֶטר” (– חמור“. – רחם”).

*“פיוט”. “פיוטים”. “פַיטן”. “פַיטנים”.

*“פילגש”. “פלגשים”.

פיס. “מפַייס זיין”. “מתפייס”. “פיוס”.

פֶלא”. “פלאים” “פלאי־פלאים”. *“הפלא ופלא”. “מתפלא”. *“נפלאות”. *“פליאה”. “מדרש־פליאה”.

פלג. *“מופלג”. “פלג־גוף”. *“פלוגתא”.

פלוני” (–בן פלוני").

פלט. “פולט”. “כבלעו כך פולטו”. “פליטה” (בהלצה על “באנקרוט”). “יתר הפליטה”. “ויבוא הפליט!” (בהלצה ובשחוק הקלפים!).

*“פלך”. “שר הפלך”. "פלכים.

פלל. “מתפלל”. “עון פלילי”.

*“פלפול”. “פלפולים”. “מפלפל”, “מתפלפל”. “מפולפל”.

*“פמליא” (– של מעלה, וכו').

פן”. “פן ואולי”. ועוד.

פנה. “פונה”. “פנה זיוו –” *“פנוי”. *“פנויה”. “מופנה”. “פַנו מקום!” *“פנאי”. “בשעת הפנאי”. *“פנִיָה”, “פניות”. “פִנָה”. “אבן־פנה”. “מארבע פִנות העולם”.

*“פנים” (בהוראות רבות). “פנים חדשות”. “קיין פנים און קיין צורה”. “על כל פנים”. *“לפָנים” (רק למראה עינים). “בפניו”; “שלא בפניו”. *“פְנים” (דער “פְנים”). “לפנַי ולפְנִים”. “לפנים משורת הדין”. *“פנימיות”.

*“פנקס”.

פסד. “מפסיד”. “נפסד”. “דעות נפסדות”.

*“פֶסח”.

*“פסיעה”. “פסיעות”. “פסיעה גסה”.

פסל. “פַסל’ן”. “פוסל”. “פסול”. “נפסל”. “פְסול”. “פַסלות”. “פסוֹלת”.

פסק. *“פוסק”. “פוֹסקים” (ס'). *“מפסיק”. “נפסק”. “פסוק”. “פסוקים”. “פסק־דין” (וגם בקיצור: “אַ פסַק”, ובהלצה). *“פסק’נן”.

פעל. *“פועל’ן”. “פועל”. “פועלים”. “בפועל־ממש”. “מכח אל הפועל”. “בעל־פועל”. (ב“מלמדים”).

*“פעולה”. “פועל יוצא”.

פַעַם”. “פעמים”.

פצה. “פוצה פה”. *“מפַצה זיין”. *“פצוי”.

פֶצַע” (– תחת פצע"). “פצעי־אוהב”.

פצר”. “מפציר”.

פקד. *“פוקד” ( – עקרות"). “ביום פקדי ופקדתי!” “לא יזכר ולא יפקד!” *“מפקיד”. “נפקד”. “פקיד”. “פקידים”. “פקודה”. “פקידה”. *“פקדון”. “פקדונות”.

פקח. “מפקח”. *“פִקח”. “פקוח־נפש”.

פקע. “פָקע’נן”.

*“פקפוק”. “פקפוקים”. *“מפקפק”.

פקר. *“פוקר”. *“מפקיר”. *“מופקר”. “מופקרת”. “מופקרים”.

פֶרא”. “פראים”. “פרא־אדם”. “פראות”.

*“פרגוד” (מאחורי ה – ).

פרד. “מפוזר ומפורד”. *“פֵרוד”. “פרוד־הדעות”. “פרידה”.

פרה. “פרה ורבה”. “פריה ורביה”. “פרה”. “פרה אדומה”. “פרות הבשן”.

*“פרהסיא”. (ב–).

*“פרוטה”. “פרוטות”.

פרורים”.

פרז. “מפריז” (– על המדה).

פרח. “פורח באויר”. “פרחה נשמתו”.

פֶרַח”. “פרחי כהונה”. “כפתור ופרח”.

*“פרט”. “פרטים”. “בפרט”. “פרטי”. “פרטיות”.

*“פרי” (ס'). “פֵרות”.

*“פריעה” (במילה). “פורע”.

פרעות”.

פריעת בעל חוב”. “פרעון”. “גברא דפרענא”. *“פורענות”.

*“פֶרך” (עבודת –). *“פִרכא”. “מופרך”.

*“פרֹכת”.

*“פרנס” (– חודש"; ועוד). “פרנסים”, *“פרנסה”. *“מפרנס”, “מתפרנס”.

*“פְרָס”. “פרָסִים”. “פוֹרס בשלום”. “פריסת־שלום”.

פָרס”. “פַרסים”.

*“פרסום”. “פרסומי־ניסא”. *“מפַרסם” “מפורסם”, “נתפרסם”.

פרץ. “פורץ גדר”. *“פרוץ”. *“פרוצה”. *“פריץ”. “פריצים”. “פריצות”.

*“פרצוף”. “פרצופים”.

*“פרק”. “פרקים”. “הגיע לפרקו”. *“פוֹרק עוֹל”.

פרש. “פורש”. “פורש בשמו”. *“מפרש”. “מפרשים”. “פרוּש”. “פרושים”. “מפורש”. “שם המפורש”. *“פירוש”. “פירושים”. “בפירוש”. “פרישות”. *“פרשה”. “פרשות”. “פרשן”.

פשט. “פושט יד”. “פשט את הרגל”. “פשוּט”. *“פשַט”. “פשָטים”. *“פשיטא!” *“פשטות”. “בפשיטות”. *“פשטן”.

פשע. “פוֹשע”. “פוֹשעי־ישראל” (ס' "פָ– "). *“פשיעה”. “פֶשע”. “פשעים”.

*“פֵשר”. “פשרה”. “פשרות”. *“מפשר”. “פשרן”.

פשתן”.

פת”. “פת במלח”. ועוד.

פתאם”. לפתע פתאם.

*“פתגם”. “פתגמים”.

פתה. “מפַתה”. “מפותה”. “פתוי”. “פתויים”.

פתח”. “פתחים”. “כעני בפתח”. “פתח פתוח”. “חוזר על הפתחים”. “פתח־חרטה”. “פתחון־פה”. *“פתיחה” (בהוראות שונות).

פתי”. “פתאים”.

פתע”. “לפתע פתאום”.

“פתקא”. “פִתקאות”.

פתר. *“פותר חלום”. *“פתרון”.


צ.

צֵאה”.

צאן”. “כצאן בלי רועה”. ועוד.

צבוע”, “צבועים”. “צביעות”.

*“צבוּר”.

צבי” (גם על ידי השם: “צבי־הירש”). “על קרן הצבי”.

*“צַד” (בכמה הוראות). “צדדים”. “מצדי־צדדים”. *“מצַדד זיין”. “צדדי”.

*“צֶדק”. “חשבון צדק”. *“צדקה”. “צדקות” “צדיק”, “צדֶקת”. “צדקנית”. “צדיקים”. “צדקניות”. “צִדקוּת”. “צדוק הדין”. “מצדיק דין”. “מה נדבר ומה נצטדק”. “צדוקי”. “צדוקים”.

צַוָאה”. “צואות”. “צווי”. “מצַוה”. “מצווה”.

“צַוָאר”. “עלי ועל צוארי”. ועוד.

*“צורבא מרבנן”.

*“צורה”. “צורות”.

צחוק” (צחָוק’ן א “צחוֹק’ר”, בקלפים).

*“צידה לדרך”.

ציור”. “ציורים”. “מצַייר”. “מצויר” (הכל בדמיון ובשכל).

צַין”. “מצוין”. “מצטיין”.

*“ציץ”. *“ציצית”.

צל”. “סר צלם”. “צלתו מרובה מחמתו”.

צלב” (נוסעי ה–).

צלול”. “בדעה צלולה”.

צלח. “מצליח”. “מוצלח”. “מוצלחים”. אַ “לא יוצלח”.

*“צלם” “צלמים”. *“צלמ’ן”.

צמוקים” (יין –).

*“צמח”. “צמחים”. “צוֹמח”.

צמיתות” (ל –).

*“צמצום” (ב–). “מצמצם”. “מצומצם”. “מצטמצם”.

צמר” (בלשון הסוחרים).

צנון” (וחזרת).

*“צנוע”. “צנועים”. *“צנועה”. “צנועות”. “צניעות”. “בצנעה” (דברים ש–).

*“צנור”. “צנורות” (בלשון החסידים).

צנצנת”.

*“צנתרי” דדהבא".

צעיר”. “צעירים”. וכו'.

צעק. א “ויצעקו!”. “צעקה”, “צעקות”.

*“צַער”. “מצַער”. “מצטער”.

צפה. “צופה”.

צפוֹן”.

*“צַפִחית בדבש”.

צפצף”. “פוצה פה ומצפצף”.

צפרא טבא”.

צפרדע”, “צפרדעים”.

צרה. “צרות”. “צַר”. “צורר”.

צריך”. *“נצרך” (אַ–). “צֹרך” (גם לנצרך לנקביו). “צרָכים”. “כל־צרכו”.

צרעת” (נגע–). “מצורע”. “מצורעים”.

צרף”. “מצרף”. (למנין,וכדומה).

צרוּף”. “צירופים”. “צירופי־אותיות”. *“בצירוף”.

*“צרור הכסף”.


ק.

*“קב”. “קב־חרובים”. “תשעה קבים”.

קֵבה”.

*“קוביה” (משַׂחק ב–).

קבל. *“מקבל זיין”. “מקבל” “מקבלים” (כנוי “לכלי־קדש”). “מקבל פנים”. “מתקבל על הלב”. *“מקובל”. “מקובלים” “מקובל באומה”. “קבלה” (בכל ההוראות; וגם אשור על קבלת כסף או מכתב וכו'). “קבלת־פנים”. “קבוּל”, “כלי־קבול”. *“קבלן”. “קבלנוּת”.

*קבע”. דירת קבע“. “קוֹבע”. “קבוע”. *”קביעוֹת" (בלוח). “קביעות” (ב–).

קבץ. “קובץ”. “מקבץ”. *“קִבוּץ” (בהוראות שונות"). “קבוץ־גליות”. “קבוצה”. *“קבצן” (–תא". נ'). “קבצנים”. “קבצנות”.

*“קבר”. “קברים”. “בית־הקברות”. “קובר”. “מקבר”. “מקובר” *“קבורה”. *“קברן”. “קברנים”. “קברי־אבות”. “פה נקבר”.

קדח. “מקדיח תבשילו”. *“קדחת”. “קדחת רביעית”.

קדם. *“מקדים”. “מוקדם”. “קוֹדם” (“כל הקודם זכה”). “קודם־כל”.

קֶדם”. “כמִקֶדם”. *“קדימה” (דמי–). *“קדמון”. “קדמונים”. “קדמוניות”. *“קדמות” (– העולם).

קדקד”. “מכף רגלו עד קדקדו”.

קַדָר”.

קדֵרה” (–דבי שותפי". ועוד).

קדש. *“מקַדש”. “מַקדיש”. “אינה מקודשת” (בהלצה). “קדוֹש”. “קדוֹשים”. “קֹדש”. “קדשי קדשים”. “קדוּש. (–השם" –לבנה", וכו'). *”קדושה“. *”קדושין". “מסַדר קדושין”. “קדשים קלים” (מין שחוק").

קהה. “הקהה את שִניו”.

*“קהל” “קהלה”. “קהלות”.

קו”. “קו הבריאות”. “קו השוה”.

קוה. “מקוה”. “מקווה”.

*“קוטב” (כמו “מרכז”).

*“קוֹל”. “קולות”. “בקולי־קולות”. “בת־קול”.

קום. קַים. “ויקם מלך חדש!” “מֵקים”. “מתקומם”. *“מקיים”. “מתקיים”. *“מקוים”. *“קיום”. “דבר של קיימא”. *“קומה”. ב“קומה זקופה”.

*“קונטרס”. “קונטרסים”.

קוֹף”. “כקוף בפני אדם”.

קוץ. “קצתי בחיי”.

קוֹץ”. “קוצים”. “קוצו של יוד”. “אליה וקוץ בה”.

קורה. “בעבי הקורה”.

*“קורטוב”.

*“קטגור”. “קטגוריה”.

*“קטטה”, “קטטות”.

*“קטלנית”. “גברא קטילא”.

קטן”. “קטנה”, “קטנים”, “קטנות”. “מקטין”. “קטני־אמנה”. “קטנות”.

קיטניות”.

*“קטֹרת”. “מקטיר”. “קיטור”.

*“קטרוג”. “מקטרג”.

קיא. “מֵקיא’נן”.

*“קינה”. “קינות”. דער *“מקונן”.

*“קיקיון”.

קל”. “קל־וחמר”. “קל־הדעת”. “קדשים קלים”. “קלות־דעת” *“מקיל”. *“קולא”. “קוּלות”.

קלט. *“קולט”. “נקלט”.

*“קללה”. “קללות”. “מקלל”. “מקולל”

קלס”. “ללעג ולקלס”.

*“קלסתר־פנים”.

קלע”. “כף־הקלע”.

*“קלף”. “קלפים”. *“קלפי”. *“קלִפה”. “קליפות” (בל' החסידים). “כקליפת־השום”.

*“קלקול”. “קלקלה”. “מקלקל”. “מקולקל”. “נתקלקל”. “לחם הקלוקל” (גם כנוי ל“גיד”).

קמח”. “קמח־פסח”. “אם אין קמח –”.

*“קמֵיעַ”. “קמֵעות”.

קמץ. *“מקמץ”. *“קמוץ”. (ב–). *“קמצן”. “קמצנות”.

קן”. “קנים”. קן־צפור".

קנא. *“מקנא”. “מתקנא”. *“קנאה”. “קנאים”.

קנה. “קוֹנה הכל” (בהלצה). “קונים”. *“מַקנה”. *“קניה”. “קנִיות”.

*“קנין”. “קנינים”. “מקבל קנין”.

קנח. “מקנח”. “קנוח”. “קנוח־סעודה”.

*“קנוניא”.

*“קנס”. *“קנס’נן”. “פערקנס’ט” (מאורסה).

קנקן”. “אל תסתכל בקנקן –”. “תוהה על קנקנו”.

“קערה”, “קערות” (ס', ולכן כמו קַי–") של ה“סדר”; ובערב יום־כפור בבית־הכנסת. וגם בפתגמים, כמו: “מהפך קערה על פיה”.

קפד. *“מקפיד”. “בקפֵידא”. *“קפדן” “קפדנות”.

*“קֻפה”. “קופות”. “קופת־הקהל”. “קופה של שרצים”.

קפח. "מקפח (– פרנסה“, – שכר”).

*“קפנדריא”.

קופסא”. (מונח ב–).

קפץ. “קופץ בראש”. “קפיצת הדרך”.

*“קֵץ”. (ס'). “כלו כל הקצים”. “קצה”. “מן הקצה אל הקצה”. “קצה”. (או: קצה האחרון).

*“קַצָב.” “קצבים”.

*“קצבה” (מקבל–).

*“קצין”. “קצינה”. “קצינות”.

קצר. “מקצר”. “מקַצר ימים”. “קצור”. "בקצור (“בקצרה”). “עת הקציר”.

קצת”. “מקצת”.

קר”. “קרירות”. “נתקררה דעתו”.

קרא. “קורא”. “קרואים” (שבעה –). “קריאה”. “קריאת־שמע”.

קרב. *“קרוב”. “קרובה”. “קרובים”. “קרוב לאמת”. *“מקרב (ס') זיין”. “מקרב אל השכל”. *“מקריב”. *“קרֵבות”. “בקרוב”. “בקרב הימים”. “קירוב” (– בשר). “בקירוב”.

*“קרבן”. “קרבנות”.

קרדום” (–לחפור").

*“קֵרֵח”. (–מכאן ומכאן").

*“קֶרי”.

*“קרן”. “על קרן הצבי”. “קרן קימת” (ועוד בהוראות שונות).

קרע. “קורע”. “קרועה בלואה”.

קריעה”. (על מת). “קריעת ים סוף”.

"קרקבן".

*“קרקע”. “קרקעות”.

קש” (–וגבבא").

קשה. “מַקשה”. *“מוקשה” (כולו–). “מקשה לילד”. “קשֶה”. “קשֵה־ערף”. *“קשיא”. “קושיות” (“קַשיות”). “מקשן”.

קשר. “קושר”. “נפשו קשורה בנפשו”. “מקשר”. “מקושר”. “מתקשר”. *“קשר” (גם בהוראת “קונטראקט”). “קשרים”.

קשת”. “בחרבי ובקשתי”.

קִתון” (–של שופכים“, – של מים”).


ר.

ראה. “רואה ואינו נראה” *“ראוי”. *“ראִיה”. *“ראָיָה”. “ראיות” (ס').

ראש”. “ראשים “של ראש” (תפלין –). “ראשו ורובו”. “ראש השנה”, וכו'. “ראשי־תבות”. “ראשי־פרקים”. “ראשון”. *”ראשונים". “ראשית”.

רב”. “רבים”. *“רבי”. “רבנו”. “רבותי”. “הושענה רבה”. *“רוב” (ס' דאס רוב). “רוב־כוס” (ס'). “פרה ורבה”. “פרו ורבו”. “פן ירבו”. “מַרבה”. *“רבוי”. *“רבותא”. “רבוא רבבות”.

רבב” (על בגדו).

*“רִבון”. “רבונו של עולם”. “רבנן”. “רבנות”.

רביעי”. אַ *“רביעית”. “קדחת רביעית”.

רבית” (מלוה –).

רגז”. *“ברגז”. “רגזן”.

רגיל”. *“רגילות”. “מַרגיל”.

רגל”, “רגלַים”.

רגל” (חג). “שלש רגָלים”.

*“רגע”. “רגעים”.

*“רגש”. *“מרגיש”. “מורגש”.

רדף. *“רודפ’ן”. “רודף” (–אחרי הכבוד"). *“נרדף”. “שמות נרדפים”. “רדיפה”. “רדיפת הכבוד”.

*“רֶוַח”. “רוָחים”. “מרויח”. *“רֶוח והצלה”.

*“רוח”. “רוחות”. *“רוחניות”. “רוח־סערה”. “ארבע רוחות העולם”.

רום. “ברומו של עולם”.

רועה”.

רופא”. “רופאים”. *“רפואה”. “רפואות”.

*“רַוָק”.

*“רז”. “רזין דרזין”.

רחים” (של רוח). “רחים על צוארו”.

רחב. “מרחיב”. “כי ירחיב” (– צעטל"). “ביד רחבה”. “רחבת ידים”.

רחם. “מרַחם”. השם ירחם“. *”רחמים“. “רחום וחנון”. “רחמן”. “רחמנים בני רחמנים”. “רחמנא לצלן”. *”רחמנות".

רחף. “מרחף באויר”.

רחצה”. “רחיצת־ידים”.

רחק. “מרחיק”. “מתרחק”. “רחוק”. “דרך רחוקה”.

ריאה”.

רִיב”.

ריח”. “ריחות”.

רֵיק”. “אחד הריקים”. “הבל וריק”. “בידים ריקניות”.

רך. רך־לב. “מענה רך”.

רכב. “רוכב ומנהיג”. “מרכיב”. “מורכב”.

רכוש”. “ברכוש גדול”.

*“רכילות”. “הולך רכיל”. “רוכל”.

*“רמאי”. “רמאים” *“רמאות”.

רמון”. “מלא כרמון”.

*“רמז”. “רמזים”. “מרַמז”. “מרומז”.

רמס. “זה חומס וזה רומס”.

*“רמש”. “שקצים ורמשים”.

*“רסוק אברים”.

רע”. *“רעה” (אַ –). “רָעות”, “חכם להרע”. “ריעותא” (ל –).

רעב”.

רֵעַ”. “ואהבת לרעך כמוך”. “אהבה ורֵעות”.

*“רעיון”. “רעיונות”.

רעם”. “מתרעם”.

רעש”. *“מרעיש עולם”.

רָפֶה”. “בשפה רפה”.

רצה. “רוצה”. “מרוצה”. “נוח לרַצות”. *רצון.

*“רצועה”. “רצועות” (של תפלין), “הותרה הרצועה”. “רצען”.

רצח. *“רצח’נן”. *“רוצח”. “רוצחים” (ס'). *“רֶצח”. “רציחה”. “רצחן”.

רַק” (גם כמו “תמיד”).

רקד. “כיצד מרקדין”, “רקודים”.

רקיע”.

*“רקק” (דגי –).

רשה. “מַרשה”. “מורשה”. *“רשות”. (בכל ההוראות). *“רשיון”.

*“רשימה”, “רשימות”. *“רֹשם”.

רשל. “מתרשל”.

*“רשע”. “רשעים” (“רשיעה”. נ'). “רשע מרושע. *”רִשעות".

רתיחת־הדם”. “רתחן”.


ש.

שאל. “שואל”. “משאיל”. *“שאלה”. “שאלות”.

*“שאֵר־בשרי”, וכו'.

שאר”. (– ירקות).

שבוי”. “שבויים” (פדיון –).

שבוע”, “שבועות”.

שבועה”. “שבועות”. “משביע”. “נשבע”. “מושבע ועומד”.

שבוב”. “משבש”. “משובש”.

*“שבח”, “שבחים”. “משובח”.

*“שבט”. “שבטים”.

שבלת־שועל” (ש"ש).

שבעה”. “שביעי”. “שביעית” וכו'.

שׂבע. “ואכלת ושבעת”. “לשׂובע”. “שׂבע־רצון”.

שבר. “שובר”. “כחרס הנשבר”. *“שֶבר (מחלה). “שברים”. “שברי־כלי”. *”שברות־לב".

*“שַבת”. “רפוי ושבת”. “שביתה”. (קונה שביתה). *“שבות”.

*“שוגג” (ב –). “שגיאה”.

שגח. “משגיח”.

*“שגעון”. *“משוגע”.

*“שֵד” (ס'). “שֵדים”.

שָדַים”.

שָׂדה”. “שדות”.

*“שַדי”.

שדך. *“שדכ’נן”. “משַדך”. *“שדוך”. *“שדכן”. “שדכנוּת”.

*“שדרה” (חוט ה –).

*“שהִיה”, *“שהִיות”. “שהות”.

*“שָוא (ס') ושקר”.

*“שודא דדיינא”.

שָוה”. “במקח השוה”. “צד השוה”. “שווי־זכיות”. *“מושווה ווערען”.

שוט. “מִשוט –”.

שוטה”. “שוטים”. “שַטיא”. “שטות”. “משַטה אני”.

*“שום” (“קיין שום זאך”.). “משום”.

*“שום”. (אוכל שום).

*“שופר”. “שופרות”.

שופרא דשופרא”. “שַפיר” (אָתי –).

שוק”. “חזה ושוק”.

שוק”. “אדם מן השוק”. “האוכל בשוק –”.

שור” (ס'). “שור הבר”. “כלחוך השור”.

*“שורה”. “שורות”. “לפנים משורת הדין”. “נוהג כשורה”.

שושנה”.

*“שושבינים”.

*“שחד”. “משחד”. “משוחד”.

שחור”. “שחור על גבי לבן” “זמן שחורים”.

“מרה שחורה”. “ים השחור”.

שחט. *“שוחט”. “שוחטים” (ס'). “שחוטי־חוץ”. *“שחיטה”. *שֶחט’ן.

שחין”.

שחק. “משַחק בקוביא”. “שחוק וקלות ראש”.

*“שַחר”. “כעלות השחר”. “שחרית”. “שחרוּת” (ימי ה –).

שחרור”. “משחרר”. “משוחרר”.

שַחת. “מַשחית” “משחיתים”. “מָשחת”. “בל תשחית”.

*“שֶטח”. *“משתטח”. “שטחי”. “שטחיות”.

*“שטן”. “משטין”.

*“שטר”. “שטרוֹת”. “שטר־חוב”.

*“שוטר”. “שוטרים”.

שׂיבה”. “מפני שיבה תקום”.

*“שיחה”. “שיחת־חולין”. “משִיח לפי תומו”.

*“שיטה”. “שיטות”.

*“שיירא”. “שיירות”. “שיור”. “שירַיים”.

*“שַיך”. *שַיכוֹת".

שיר”. “שירים”. “שירה”. *“משורר”. “משוררים” (ס').

שכב. “שוכב עם בהמה” (בהלצה). *“שכבת־זרע”. “שכיב־מרע”.

*“שִכוֹר”. “שכוֹרים”. *“שכרוּת”. “שכרון”. “משַכר”. *“שִכוֹר’ן”.

*“שכחה”. “שַכחן”.

שכיח”.

שׂכין”.

*“שכינה”.

*“שֵׂכל”.

שכם. “משכים”.

*“שָכן”. “שכֵנה”. “שכנים”. “שכנות”.

*“שכוּנה"שוכן עפר".

שׂכר. “שׂוֹכר”. “מַשׂכיר”. *“שכיר”. “שכיר־יוֹם”. *“שׂכֵר” (ס'). *“שׂכירות”.

של” (של ראש", וכו'). “שלי שלך”, וכו'.

שלג”.

*“שַלוה”. “ב –”.

*“שלום”. “אנשי שלומנו”.

שלח. “שולח”. *“משולח”. “משולחים”. “משַלח זיין”. “שעיר המשתלח”. *“שליח”. “שלוחים”. *“שליחות”.

שלחן”.

שלט. “שולט”. *“שליטה”

*“שלילה”. ( ב–). “שולל”.

שלל”. “כמוצא שלל רב”.

שָלֵם”. רפואה “שלֵמה”. *“שלֵמות” (ב – ). “קונה שלֵמות”. *“מושלם”. “משתלם”. “מַשלים”. “תם ונשלם”.

שלם”. “משַלם זיין”.

שלשה”. “שלֹשים”, וכו'. “שלישי־בשלישי”.

שלש. “משולש”. *“משליש”. “שָליש”. *“שלישית” (שטר של “השָליש”).

*“שִלשול”. “משלשל”. “משלשל ביד” (בהלצה על מתן־שוחד). “נשתלשל”.

שֵם”. (גם ס'). “שמות” (גם כנוי לדפים בלים של ספרים).

*“שֶמא”.

שׂמאל”.

*"שמד. “משומד”. “להשמיד –”.

שמחה”. “שמחות”. “משמח”.

*“שמיטה”. “משתמט”.

שמים”. “ירא־שמים”. ועוד.

שמן” ( – זית").

*“שמונה־עשרה”. “שמיני”, “שמונים”, וכו'. “שמיני־עצרת”.

שמע. “שומע”. “נעשה ונשמע”. “שמע ישראל!” “משמיע קול”. “שמיעה”. *“שמועה”. “שמועות”. *“שמועת’ן” ( – שוחח על דבר “שמועות” וחדשות).

*“שמץ” (פסול“, – דבר”).

שמר. “שוֹמר” “שומרים” (ס'). *“שמורה” “משַמר ומציל זיין”. “יין המשומר”. “שמירה”.

*“שַמָש”. (“שַמש’תא”). “שמשים”. “שמָשות”. “משמש”. “משתמש”. “שִמוּש”.

שֶמש”. *“בין השמשות”.

שֵן”. “שִנַים”.

*“שנאה”. “שונא”. “שונאים” (ס').

שנה. “משַנה זיין”. “משונה”. “שִנוי”. “שנויים”.

שָנה". “שָנים”.

שני בשני". “שנית”, וכו'.

שֵנה”. “שֵנה בשבת תענוג”. ועוד.

*“שִעבוד”. “משעבד”. “משועבד”.

*“שעה”. “שעות” (בפי הנשים הרבוי “שעֶה”). “בשעת־מעשה”.

*“שעוּר” (בהוראות שונות). “שעוּרים”. “משער זיין”. “אין לשער”.

*“שעטנז”.

שעיר המשתלח”.

*“שער” (גם על הדף הראשון של הספר). “שערי־דמעות”.

שערה”. “כחוט השערה”. “שתי שערות”.

שׂעוֹרים” (בפי הסוחרים).

*“שערוריה”. “שערוריות”.

*“שפה”. “בשפה רפה”. “מן השפה ולחוץ”. “שפת־עבר”. “שפתותיו דובבות בקבר”.

שפחה”.

שפט. *“שופט”. “שופטים”.

שפיכות־דמים”. “שופך־דם”.

שָפֵל”. “שפָלים”. “משפיל”. *“שפלוּת”.

*“שֶפע”. “בשוּפע”. *“משפיע”.

שק”. “שקים”.

שקידה”. “שקדן”.

שֶקט ושלוה”.

*“שקיעה” (שקיעת החמה"). “להשתקע”.

*“שֶקל”. “שקלים”. *“שקוּל” (– כנגד). *“שִקול־הדעת”.

*“שֶקץ” (“שִקצה”, נ'). “שקצים”. “שקץ משוקץ”. “בל תשקצו”. “שַקץ תשַקצו”.

שקר”. “שקרים”. “משַקר”. “שקרן”. “שקרנים”. “שקרנות”.

*“שר”. “שרים”. “שררה”.

שרה. “שרוי בצער”. “שוֹרה” (– שכינה").

*“שֵרות”.

*“שריד ופליט”.

שריר וקים”.

*“שרפה”. “שרפות”. “פערשַארפ’נן”. “נשרף”. “נשרפים”.

*“שרץ” (גם בהלצה). “שרצים”.

שרש”. “שרשים”. “עוקר מן השרש”.

ששה”. “ששת ימי בראשית”. “ששי”. “ששים”. “בטל בששים”. וכו'.

ששון”. “שמחה וששון”.

*“שתדלן”. *“שתדלנות”. *“משתדל”.

שתה. “שותה”. “שַתיא’ן”. “שתִיה”.

שְתִי וערב” (ס').

שתיקה”, *“בשתיקה”. “נשתתק”.

*“שֻתף. “שותפים”. *“שותפות”. “משתתף”.


ת.

*“תאוה”. “תאוות”.

תאומים” (מזל –)

תאר”. “יפת־תאר”.

תבה”. תבת־נח. “ראשי תבות”.

*“תבואה”.

*“תבונה”. “אין חכמה ואין תבונה”.

*“תבלין”.

תבן”.

תבע. “תובע”. (– לדין). “תובע בפה”. “נתבע”. *“תביעה”. “תביעות”.

תבשיל”. “ערוב־תבשילין”.

תגר”. “תגרן”. “תגרנות”.

“קורא תגר”.

תדיר”.

תהו ובוהו”. “תוהה על קנקנו”.

*“תהום” (ס').

תהִלה” (– לאל"). “תהלות ותשבחות”. *“תהלים”.

תוגר”. “תוגרמה”.

תודה” (קרבן).

*“תוחלת” (– ממושכה").

תָוֶך”. “עמוד התָוך”. “תוֹך” (ס'). *“תוֹך־כדי דבור”. “מתַווך זיין”.

*“תוכחה”. “תוכחות”.

*“תולדה” (ס'). “תולדות”. “אלה תולדות –”.

*“תוספת”. (– כתובה)". “תוספות”.

תועלת”.

*“תוֹר” (ב –).

*“תורה”. “תורות”. “בתורת –” (– הלואה, וכדומה). “תורני”.

*“תושב”. “תושבים”.

*“תחבולה”. “תחבולות”.

תחום” (“– שבת” “– המושב”). “ערוב תחומין”.

תחיה”. “תחית המתים”.

תחִלה”. “תחילת –” “לכתחילה”. “מתחיל”. “מתחילים”.

*“תחִנה”. “תחִנות”. “תחנונים”.

תַחת”. “עין תחת עין” (והכנוי לאחור “תָחת”). “תחתון”. “תחתונים”.

תינוק”. “תינוקת”. “תינוקות של בית רבן”.

תיקו”.

תיש”. “גדיים נעשו תיישים”.

*“תכונה” (אסטרונומיה). “תוֹכן”.

*“תכלית”.

*“תכלת”.

תכן” (– הענינים"). “היִתָּכן?”.

תכסיסי־מלחמה”.

*“תֵכף”.

*“תכריכים”.

*“תכשיט” (גם בהלצה). “תכשיטים”.

*“תֵל”. “תל־עולם”. “תִלי־תִּלים”.

תלה. *“תוֹלה זיין”. “תולה בדעת אחרים”. “תלוי”. “תלויים ועומדים”. “תלִיה”. “תַלין” (ולזה שייך “דער תלוי האט מזל”).

*“תלמוד”. *“תלמיד”. “תלמידים”. “תלמידי־חכמים”. “תַלמידה”. (– וֹת).

*“תם”. *“תָּמים”. “תמימות”. “מסיח לפי תומו”. “תם ונשלם”.

*“תמחוי.

תמיד”. “בתמידות”. “מתמיד”.

*“תמִיה”. “בתמיה”.

תמיכה”. “תומך”.

*“תמצית”.

*“תנא”. “תַּנאים”.

*“תנאי”. “תְנָאים”. “מַתנה זיין”.

*“תנועה”. “תנועות” (על תנועות הגוף. וגם בדקדוק).

תנחומים”.

תעודה” (פאַספוֹרט).

תענוג”. “תענוגים”.

*“תענית”.

*“תערובות”.

תף”. “בתופים ובמחולות”.

תפוח”. “תפוחים”.

*“תפל”. *תִפלה" (כנוי לכנישה של נכרים).

*“תפִלה”. “תפלות”. *“תפלין”.

תפס. “תופס” (בשִכלו). *“תפיסה”. (השגה; וגם בית אסורים). “תפוס”. “תפוסים”.

תפש. “תופשי־התורה”. “תפשת מרובה –”.

תקוה”.

*“תקומה”.

*“תקופה”. “תקופות”.

*“תַקלה”.

תקן. “מתַקן”. “מתוקן”. *“תקנה”. “תקנות”. *“תקון”. “תקונים”.

תקע. “תוֹקע”. *“תקיעה”. “תקיעות”. *“תקיעת־כף”.

*“תקף”. “בכל תקף”. *“תקיף”. “תקיפים”. *“תקיפוּת”.

*“תרבות”! (דרך ארץ!).

*“תרגום”. “מתַרגם”. “מתורגם”.

תרה. *“מַתרה זיין”.

*“תרומה”.

*“תרועה”.

*“תרופה”, “תרופות”.

*“תרוץ”. “תירוצים”. *“מתרץ זיין”.

*“תריס”. (– בפני הפורעניות).

תרמיל”. “במקלו ותרמילו”.

תרנגול”. “תרנגולת”.

*“תרעומות”.

תִשבחות”. (תהלות ו–).

*“תשבורת”. (במלאכת החשבון).

*“תּשובה”. “תשובות”. “בעל־תשובה”.

תשועה”.

*“תשוקה”.

תשליך”.

*“תשמיש”. “תשמישים”. “תשמיש־המטה”. “תשמישי קדושה”.

"תשעה (– באב"). “תשעים”. “תשיעי” וכו'.



  1. נדפס ראשונה במאסף “הזמן”, ספר שלישי, תרס"ד.  ↩

  2. בין היהודים הספרדים היו אמנם חכמי תורה גדולים ומצוינים, אבל ידיעת התורה לא היתה מצויה בין כל מפלגות העם, כמו שהיתה בין היהודים ה“אשכנזים”. ולכן אין אנו מוצאים בז'ארגון הספרדי (“איספניולית”. “לאדינו”) אלא מספר קטן של מלים עבריות (מלבד מה שהשפה הספרדית אינה מסוגלת כל כך לקלוט מלים נכריות ולעכלן). וגם בהיות היהודים הספרדים בעלי טעם מדוקדק יותר מן “האשכנזים”, לא נתנם החוש האסתיטי שלהם להרכיב מין בשאינו מינו (עברית בלועזית), כמו שעשו יהודי אשכנז ופולין.  ↩

  3. מטעם זה נקראים בז‘ארגון דברים הנוגעים לפוליציה בשמות עברים; כמו “כתיבה”. (פאספארט); א “נכתב”, א “נעלם” וכו’. כמובן, הוכנסו המלים העבריות הללו לז'ארגון בזמן מאוחר, לפי הערך; כנראה, לאחר שעברה מדינת פולין לרוסיא.  ↩

  4. כי את המדעים הכלליים למדו היהודים “האשכנזים” רק מתוך ספרים עברים. לכן נשארו בלשון־דבורם כל הכנויים הפילוסופיים, כפי שנקבעו בספרותנו מימי הבינים על ידי חכמינו ומתרגמינו המפורסמים; וכן הטרמינים הקבועים בחכמת־החשבון: חבור, חסור, כפל, חלוק, תשבורת וכו'; וכן רוב הטרמינים בחכמת ההנדסה (“משולש”, “מרובע”, “עגול” וכיוצא בזה), ובחכמת הרפואה ועוד ועוד.  ↩

  5. מנהג הז'ארגון לכנות דבר (ביחוד מאכל) לפי הצרמוניה הדתית הכרוכה בו (וביחוד לפי ה“ברכה” שהוא טעון). כגון: “המוציא”, כנוי לפרוסת לחם לבן; “מזונות”, כנוי למאכלים שמברכים עליהם “בורא מיני מזונות”. וכן “הושענא”, “הושענות” כנוי לערבות, שחובטים בה “הושענא רבה”. וכש“מכבדים” אורח במיני מרקחת, והוא שואל על כל מין ומין: מה זה? עונים לו זה “עץ”, “זה ”אדמה“, זה ”שהכל“; כלומר: על זה מברכים ”בורא פרי העץ“, ועל זה ”בורא פרי האדמה“, ועל זה ברכת ”שהכל" (כי השואל לא חפץ לדעת מה הוא המאכל שהוא אוכל, אלא כיצד מברכים עליו).  ↩

  6. גם “הירדן” התאזרח בלשון־העם. אומרים בהלצה “ער קען אויסטרינקען דעם ירדן” (אף כי אלה המשתמשים בדבור זה לא ראו מעולם את הירדן אלא נהרות אשכנז ופולין). אגב אעיר, כי המבטא הנ“ל הוא תרגום המליצה המקראית ”יגיח ירדן אל פיהו".  ↩

  7. כמדומה לי המלה “ידיעה” (נאכריכט), “מודיע זיין” – שאין לה תמורה לועזית בז‘ארגון – הוכנסה אל הז’ארגון גם כן על ידי הסוחרים, שהשתמשו רק בה, כדי שלא יבינו הלועזים. כי כשהסוחר אמר לחברו שצריך להודיע איזה דבר למי שהוא, הרי, בודאי נזהר שהנכרים לא יבינו מה שהוא אומר.  ↩

  8. “ווייב” בז‘ארגון (ביחיד) היא רק אשת־איש וביחוסה אל בעלה. אבל על אשה סתם, אומרים בז’ארגון או “א יודינע” או “א גויה”; כי מלת “פרוי” (המשמשת לכך באשכנזית) אינה בז'ארגון (אולי מפני שהאשכנזים היו קוראים להאם הקדושה “אונזערע ליבע פרוי”)…  ↩

  9. ואולם מה שלא נמצא בז'ארגון שם “אלהים”, אלא דוקא “גאטט” בלועזית, – זהו מפני קדושתו היתרה. אבל בכנוייו השונים הוא מצוי הרבה בשפת העם; למשל: “ברוך השם”, “למען השם”, “השם יתברך”, “הקדוש ברוך הוא”, “רבונו של עולם”, ועוד.  ↩

  10. לשמות עברים הגומרים בדלי‘ת או בטי’ת, ינתן בז‘ארגון סמן נקבה סלאבי “יחא” (משום שקשה לבטא “תא” אחרי ד‘ וט’); למשל: "שוחט’יחא“, ”מגיד'יחא" (אשת השוחט או המגיד).  ↩

  11. ואמנם שגיאה גסה הדומה לזאת נמצא גם בשם משפחה מפורסמת של חכמי צרפת, הוא השם “טוב־עלם” שבו נקראו שני ר' יוסף – האחד מבעלי התוספות והשני עוד קודם לו –; וזה השם נעשה כמתכנת צרפתית Bonfils.  ↩

  12. ברשימה זו הבאתי גם את המלים הזרות (מלשון יון ורומי וכו') שעברו מן התלמוד אל השפה המדוברת. כי אותן המלים כבר נתיהדו על ידי שמוש של אלפי שנים בפי בני עמנו.  ↩

  13. ס' = ספרדית; כך מסומנות המלים שהברתן ספרדית.  ↩

  14. “מלוכך” במקור המודפס, צ"ל: מלוכלך – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות