רקע
ישראל חיים טביוב
היסודות הסלאביים בז'ארגון
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: “מוריה” ו”דביר“, ירושלים-ברלין; תרפ”ג

1

מעטים ודלים הם המחקרים הבלשניים על הז’ארגון, שעדיין הוא מדובר בפי חלק גדול של יהודי רוסיה ופולין (ונודדיהם בכל ארצות תבל). כבר זכינו לכמה חבורים על תולדות הספרות הז’ארגונית, וכותבי הספרים הללו ראו להם חובה להקדיש “מבואות” מיוחדים או גם פרקים אחדים, לתולדות הלשון הז’ארגונית. אבל כל הבא אל ה“מבואות” הללו בדרישות מדעיות־בלשניות יוצא מהם בידים ריקניות. על פי רוב אין ב“מבואות” הללו אלא שפך־שיח על עלבונו של הז’ארגון בימי “המשכילים”, ימח שמם, ושפיכת חימה ולעג ובוז על “העבריים” הקנאים של עכשיו, ולכל היותר דברי התנצלות והצטדקות על שהז’ארגון הוא “שפה בלולה” קצת. וגם אם יש ב“מבוא” סקירה על התהוותו והשתלשלותו של הז’ארגון, הרי סקירה כזו היא מחויבת הקיצור והשטחיות, פשוט, מפני ש“הסוקר” אינו יכול לתת יותר ממה שמצא אצל “החוקר” וחוקרי־הז’ארגון היו תמיד מסתפקים במועט.

באמת היתה חקירת הז’ארגון צריכה ללבב ולהעסיק ביחוד את הגרמניסטים (חוקרי הלשונות הגרמניות); שהרי בעקרו אין הז’ארגון אלא לשון אשכנזית. אבל הגרמניסטים, כאשכנזים נקרנים, בדקו ומצאו, שהמדברים באותה הלשון האשכנזית המשונה אינם כלל שבט גרמני, שׁפִּתַּח את דיאלֶקטו לפי תכונתו הנפשית והגופנית ולפי האקלים של מדינתו (כתולאנדית להולאנדים, וכדומה), אלא אנשים יהודים בני־שם, שאין להם (ואי־אפשר שיהא להם) שום יחס נפשי, שום קשר טבעי, לאומי, לאותה הלשון הנכריה הקטועה והמקולקלת, שהביאו עמהם מן הגֶטאות שבאשכנז אל הגטאות שבפולין ושנהפכה ברבות הימים, על־ידי שנוי־המקום, לז’ארגון גמור. מכיון שכך הוא – אמרו הגרמניסטים לעצמם – אין אנו מוצאים עוד שום חפץ ולבוב בדיאלקט אשכנזי זה, שהרי הוא לא התפתח כדרך הטבע אצל שבט גרמני יושב על אדמתו, אלא הוא הולך ומתנוונת2 אצל בני־שם על אדמה סלאבית – ירעה עד שיסתאב! אין אנו יכולים ללמוד כלום מהופעה לשונית בלתי־טבעית שכזו.

זהו בודאי הטעם האמתי לסירובם העקשני של הגרמניסטים להכניס את הז’ארגון לתוך חקירותיהם הבלשניות. ואפשר להבין גם את מעוט התעסקותם של חכמי־ישראל המערביים בחקירת הז’ארגון. אמנם יוצרי חכמת־ישראל באשכנז: יוסט, צונץ, שטיינשניידר ועוד אחדים, נגעו לפעמים בקצה־עטם גם בחקירות אטימולוגיות של הז’ארגון. אבל מפני שהם שנאו ובזו את הז’ארגון (לא מפני אי־לאומיותו ואי־יהדותו, אלא מפני כיעורו), היו מחקריהם במקצוע זה קטועים וחטופים, ובנוגע ליוסט – גם שטחיים. השנאה והבוז אינם מלמדים־להועיל במחקרים מדעיים.

כל זה אפשר להבין. אבל מה שקשה להבין הוא, שגם בדורנו זה, בדור של פולחן־הז’ארגון, לא נמצא בין מעריציו ומטפחיו ומפתחיו ומשכלליו אף אחד, שיכתוב ספר או, לכל הפחות, מונוגרפיה הגונה על יסודותיו של הז’ארגון ומקורות אוצר־המלים שלו. או אולי היא הנותנת: דוקא אותם המכריזים את הז’ארגון ללשון הלאומית של היהודים, דוקא הם יראים מפני נתוח בלשני של אותה “יהודית”?

ואם בכלל מעטים וקלושים הם המחקרים הבלשניים על הז’ארגון, הנה בנוגע להשפעה הסלאבית עליו אין חוקר ואין דורש כמעט כלל. חכמינו המערביים – שאך הם לבדם עסקו בחקירת מקורותיו של הז’ארגון – יצאו ידי חובתם בהנחה סתמית, שבז’ארגון יש גם “יסודות סלאביים”; אבל לא נכנסו לבדיקה מפורטת ולא העריכו אפילו בקירוב את ההשפעה הסלאבית, – פשוט, מפני שעל־פי רוב לא ידעו את הלשונות הסלאביות, – ועל כן באו לפעמים לידי מסקנות מגוחכות בחקירותיהם הבלשניות.

ולפיכך אני חושב, שכבר הגיעה השעה לבדוק ביתר־עיון את היסודות הסלאביים, שתופסים מקום גדול כל־כך בז’ארגון המדובר ושנתאזרחו בו זה כמה דורות. אני מדגיש בדגש חזק את “הז’ארגון המדובר”, כדי להגביל בדיוק אותו ז’ארגון, שאני מתכוון לו במאמרי זה. כי אצלנו יש שני מיני ז’ארגון, שהם רחוקים זה מזה: ז’ארגון שבכתב וז’ארגון־שבעל־פה. הסופרים הז’ארגוניים, וביחוד המתרגמים המתרגמים מלועזית, סוחבים את הז’ארגון בחזקה אל מקורו הראשון: הם מתאמצים להפוך אותו ללשון אשכנזית גמורה. על־כן הם מגרשים מתוכו את רוב המלים העבריות, וביחוד הם רודפים באף ומשמידים את המלים הסלאביות. אני קורא בעתון ז’ארגוני איזה ספור או מאמר, ואני קורא לא בשביל התוכן, אלא רק בשביל הלשון, כי על־כן אני סופר ומונה את המלים ובודק אותן בדיקה מעולה, – ואני משתומם: בין מאה מלים מצאתי רק שתים־שלש עבריות, וכמעט לא אחת סלאבית! ואמנם, אילו ישבתי בעיר שאין בה יהודים דוברי־ז’ארגון, הייתי סובר, על־פי לשונו של אותו עתון, שהיהודים בתחום המושב מדברים עתה בלשון שיש בה רק מלים אשכנזיות מקולקלות פחות או יותר, עם מעוטא דמעוטא של מלים עבריות ובלי שום תערובת סלאבית. אבל אני יושב בעזרת־השם בעיר שיש בה – למרות אי־תחומיותה או “כויותה” – יהודים ז’ארגוניים ככל צרכי, ובכל יום ויום באים אליה אורחים מערי התחום ולשונם הז’ארגונית חיה בפיהם. ואני יוצא לשוק ומטה אזני לשמוע, כיצד מדברים בני־האדם הללו, ביחוד האורחים החדשים, שעדיין לא פנו מעליהם זיוה והודה של העיירה התחומית ושהאשכנזית הבאלטית עוד לא השביתה מטהרה את לשונם “היהודית”. ואני שומע מצד אחד דבור ז’ארגוני (כלומר אשכנזי־סלאבי), שהוא מעורב ומתובל בהמון מלים עבריות וגם בפראזות עבריות ובהלצות ופתגמים עבריים, שאני נהנה מהם הרבה; ומצד שני אני שומע דבור ז’ארגוני, שהיסוד הסלאבי כבר מרובה בו על היסוד העברי. ועוד מצד אחר אני שומע דבור ז’ארגוני, המוני ביותר, שאין בו כמעט כל זכר לעברית ושגם המלים האשכנזיות בטלות בו ברוב המלים והבטויים הרוסיים. אבל לשון ז’ארגונית כזו שבעתֹן הז’ארגוני איני שומע לא מפי הזקנים ולא מפי הצעירים, לא מפי הלמדנים ולא מפי הבורים. ובכן אני בא לידי הכרה, שהסופרים הז’ארגוניים, ובפרט המתרגמים מלועזית, משתמשים בלשון מלאכותית, בז’ארגון שאינו במציאות כלל. ביחוד מתחזקת בי הכרה זו כשאני קורא בעתונים ז’ארגוניים הבאים ממדינות הים: מאמריקה הצפונית, מארגנטיניה, מטראנסבאל, אני קורא ומתפלא: לשונם של העתונים הללו דומה בכל ללשון העתונים היוצאים בווארשה, כאילו אין לשון־המדינה משפיעה כל־עיקר על ז’ארגונם של היהודים! ברם זכור לטוב חלק־המודעות שבאותם העתונים האֶכְּזוֹטיים. המודעות בעצמן, ככל המודעות שבעולם, בודאי רחוקות מן האמת; אבל בנוגע ללשון, הרי חלק המודעות הוא עולם־האמת ממש, – מפני שכותב־המודעה הוא אדם מן השוק, משוק החיים והמציאות, והוא מדבר בלשון בני אדם, כאשר ידבר המוכר עם הקונה, ולא בלשון שבדו להם הסופרים והעתונאים. ואמנם, במודעות של עתוני ניו־יורק אתה מוצא המון מלים אנגליות ופראזות אנגליות, ובמודעות של העתונים הז’ארגוניים היוצאים בארגנטינה – המון מלים ופראזות ספרדיות (כנראה, כבר הספיקו היהודים בארגנטינה להכניס לתוך ז’ארגונם האשכנזי הרבה יסודות הישפאניים. זוהי התמזגות יפה, סנתיזה של היהדות ה“אשכנזית” עם היהדות “הספרדית” באופן חדש, שלא פלל לו שום אדם!)

הוא אשר אמרתי: מן הז’ארגון הספרותי אי־אפשר לדון על הז’ארגון המדובר. וכך היה תמיד: גם בדורות הקודמים היה הז’ארגון שבכתב רחוק מאד מן הז’ארגון שבעל־פה. בספרי “עברי טייטש”, שנכתבו לפני שלש מאות שנה או אפילו לפני שתי מאות שנה, אתה מוצא לפעמים רק “טייטש” באותיות עבריות. מצוינים בנידון זה הם ביחוד השירים, שהביא אלעזר שולמאן לדוגמה בספרו “שפת יהודית אשכנזית וספרותה”. בכל השירים הרבים ההם אין אף מלה עברית אחת, ואין צורך לומר מלה סלאבית, ורק בשירי־ההלצה נמצאות מלים עבריות מועטות. וכשאתה קורא ספרים כאלה, שמחבריהם היו דוקא יהודים מלובלין או מלֶנצ’יץ, אתה משתומם על המראה: כלום אפשר, שלפני מאתים שנה דברו יהודי־פולין אשכנזית צחה כזו? – אבל באמת אין הספרים ההם מוסרים לנו כלל וכלל את לשון־הדבור בעת ההיא, אלא שהמחברים השתדלו לחקות את הלשון האשכנזית האמתית, שמצאו אצל סופרים שקדמום מאה או מאתים שנה ושנחשבו למין “סופרי־מופת” (ממש כמו שנהגו הסופרים העבריים לחקות את הסגנון המליצי העתיק). וראיה לדבר: הרי מחברים אחרים, בני־דורם של אותם ה“מתאשכנזים”, כביכול, כותבים בלשון אחרת לגמרי: בלשון הפשוטה, שהיתה מדוברת אז בפי העם, ועל כן היא מלאה מלים עבריות, וכבר נמצאות גם בה מלים סלאביות. למשל, מה רב ההבדל בין לשונו של ה“צאינה וראינה” ובין זו של רוב הספרים שנתחברו בדורו ובארצו (במאה הרביעית בפולין)! האשכנזית של ה“צאינה וראינה” היא כבר מז’ורגנת מאד, מנומרת בהמון מלים עבריות, וגם מלים סלאביות לא תחסרנה בה, – כלומר: זוהי הלשון, שדברו בה אז היהודים. בעוד שרוב המחברים בני דורו וארצו של בעל “צאינה וראינה”, ואפילו הרבה דורות אחריו, היו נזהרים בתכלית הזהירות שלא להוציא מעטם מלה סלאבית – ממש כסופרים הז’ארגוניים שבדורנו. כאילו הסופר היהודי בארצות הסלאבים מחויב לפקח על טהרתה של הלשון האשכנזית, אף אם העם הדובר ז’ארגון לא יבין מה הוא סח! 3

ולפיכך, כשאני מדבר על היסודות הסלאביים שבז’ארגון, אין כוונתי לא לה“טייטש” המצטחצח של הסופרים הז’ארגוניים, וגם לא להז’ארגון הגס, המדובר בפי הבורים הגמורים שלנו או בפי הצעירים הדוחקים את עצמם להיות רוסים. כוונתי להדבור הז’ארגוני של היהודים הבינונים, שאינם לא “גרמניזאטורים” ולא “רוסיפיקאטורים”. ביחוד יסדתי את מחקרי על אותו הז’ארגון ששמעתי בילדותי מפי היהודים שבסביבה שלי, שברובם המכריע היו ממדינת רייסין (ביחוד מפלך וויטֶבסק) ובמעוט קטן – מליטא. המלים הסלאביות, שמצאתי בדבורם שלהם, נחשבות בעיני מצדם לחלק אורגאני של הז’ארגון. כי מכיון שאני שמעתי אותן, זה קרוב לחמשים שנה, מפי אנשים זקנים, ואני מוצא אותן בדבור הז’ארגוני גם עכשיו, הרי כבר עברו עליהן, לכל הפחות, מאה שנה ויש להן בודאי זכות־אזרח בז’ארגון.

ואף זאת צריך אני להקדים, שכשאני מדבר על היסודות הסלאביים אני מתכוון אך לשתי הלשונות הסלאביות: הפולנית והרוסית. שאר הלשונות הסלאביות לא השפיעו על הז’ארגון האשכנזי כל־עיקר. אפילו הלשון הבוהמית אין לה חלק מיוחד בז’ארגון שלנו – למרות הישוב היהודי הקבוע והקדמון במדינת־ביהם (פראג!). כנראה, לא התאזרחה בלשון־הדבור של היהודים ה“אשכנזים” שום מלה סלאבית עד מלה סלאבית עד שבאו לפולין.

מובן מאליו, שהלשון הפולנית השפיעה על הז’ארגון הרבה יותר מן הלשון הרוסית, שהרי הלשון הרוסית נודעה ליהודים רק בזמן מאוחר לפי ערך (ביחוד לאחר חלוקת־פולין). ועל כן כשאנו מוצאים בז’ארגון מלה, שהיא משותפת לשתי הלשונות הסלאביות, הדעת נותנת, שהיהודים לקחוה מפולנית ולא מרוסית. ומזה יוצא, שכל מלה פולנית שבז’ארגון (כלומר: בז’ארגון של יהודי־התחום בכלל; להוציא את הז’ארגון של יהודי־פולין, שאינו בא כאן בחשבון כלל), בין שהיא מיוחדת רק ללשון הפולנית, בין שהיא משותפת לפולנית ולרוסיות, בידוע שהתאזרחה בז’ארגון בזמן קדום לפי הערך. ולהפך, המלים ברוסית שבז’ארגון (כלומר: המלים המיוחדות רק ללשון הרוסית) בהכרח הן צעירות לימים לפי הערך.

וזאת לדעת, שבלשון הפולנית נתאזרחו משכבר המון מלים “זרות”, ביחוד אשכנזיות וצרפתיות (וגם רומיות). עובדה זו תבאר לנו את החזיון המשונה של מציאות מלים צרפתיות ואיטלקיות וגם רומיות בז’ארגון שלנו. חוקרי־הז’ארגון, שלא ידעו פולנית, התחבטו הרבה בשאלה: איזו הדרך באו מלים “זרות” (וביחוד רומיות), שאינן מצויות בלשון אשכנזית, אל הז’ארגון האשכנזי? וגם אני בעצמי נגעתי פעמים אחדות בשאלה זו בפוליטוני ב“המליץ” זה לפני יותר מעשרים שנה; וביחוד גדל תמהוני כשגליתי בדבור הז’ארגוני את המלה האיטלקית Fazzolo (בז’ארגון “פאציילע”=מטפחת) ואת המלה הרומית Contentus (“קאנטענט” ובשבוש “קאנטעט”, כלומר שבע־רצון). אבל לאחר ששמתי לבי אל הלשון הפולנית נפתרה לי החידה בפשיטות מדהימה: כל אותן המלים ה“זרות” שבז’ארגון נתאזרחו זה מכבר בלשון הפולנית וממנה לקחון היהודים: “פאציילע” הוא בפולנית עתיקה Facelet, ו“קאנטענט” בפולנית Kontent – והנגינה בפולנית כמעט תמיד מלעיל, – וכנראה, לקחוה הפולנים ישר מרומית ולא מצרפתית, שהרי המלים הצרפתיות נמסרות בפולנית כקריאתן ולא ככתיבתן, והיה צריך להיות בפולנית Kontan.4

כבר אמרתי, שיש בפולנית גם הרבה מלים אשכנזיות, וכמובן, נשתנתה צורתן קצת לפי רוחה של הלשון הסלאבית. והנה נפלאתי למצוא בז’ארגון מלים אשכנזיות דוקא בצורתן הפולנית. למשל, מוזר הדבר, שהמלה האשכנזית “רעטטען” ידועה בז’ארגון רק בתמונתה הפולנית “ראטעווען” (ratować). ובילדותי הייתי שומע במקום “רויבען” – “ראבעווען” שהיא התמונה הפולנית (rabować) של מלה אשכנזית זו. ואולם יש מלים אשכנזיות, שבפולנית נתרחבה הוראתן, ואותן הכניסו היהודים ללשון־דבורם, כמובן, בצורתן הפולנית בשביל הוראתן החדשה, כמו שנראה להלן.

מעניין בנידון זה הוא הפעל הז’ארגוני “זיך זעגנען” (ובשבוש “געזעגנען”), שהוראתו: הפרד בברכה. עיקר הוראתו של “זעגנען” (ברך) באשכנזית הוא: “עשה סימן־הצלב בשעת אמירת ברכה” (מן Signum ברומית – סימן, אות) כי על־כן פסלו יהודי־אשכנז פועל נוצרי גמור זה ולא השתמשו בו ובחרו תחתיו בפועל “בענשען” (מן “בענדייען” – benedicere ברומית). ואולם לאחר שבאו לפולין ושמעו, שהפולנים אומרים Zegnać się (się הוא כמו CЯ – בסוף הפעלים הרוסיים, לסימן יחס חוזר או יחס־הבֵּינים) בהוראת “הפרד בברכה” קבלו היהודים מהם פועל נצרך זה, אף־על־פי שהוא אותו הפועל האשכנזי “זעגנען” וגם בפולנית עיקר הוראתו “הצטלב”, אלא שהפולנים הוסיפו לו גם הוראת “הפרד בברכה” (וכמובן, גם כן בהצטלבות), שאין לו באשכנזית. ועתה צא ופקפק ביהדותו האמתית (“עכט אידיש”) של הז’ארגון!


היהודים הכניסו אל לשונם האשכנזית הרבה מלים סלאביות (ורק משום תערובת זו זכתה לשונם האשכנזית ל“תואר־הכבוד” ז’ארגון). בדקתי ומצאתי בדבור הז’ארגוני של “בעלי־בתים בינונים” לערך 1.200 מלים סלאביות:

500 מלים משותפות (כלומר, שנמצאות גם בפולנית גם ברוסית)

300 מלים פולניות5 (שאין כמותן ברוסית).

400 מלים רוסיות (שאין כמותן בפולנית).

ובזה פעלים רק קרוב למאתים, ורובם פולניים או משותפים. וכמאה תארי־השם ותארי־הפועל ומלות החבור והיחס ועוד.

מספר זה הוא עצום מאד אם נשים אל לב, שאוצר־המלים של אותם היהודים מימי־ילדותי (שעל דבורם הז’ארגוני נוסד מאמרי זה) היה בכלל מצומצם מאד, מפני שחוג־רעיונותיהם וחוג־עסקיהם של היהודים לפני חמשים שנה היה מוגבל וצר מאד: הרי חוץ מלמדנותם התורנית היו עניים בדעת ובהשכלה כמו בחומר. ועוד גם זאת: במספר זה נכללו רק אותן המלים הסלאביות, שלפי דעתי עברו עליהן בז’ארגון לכל הפחות מאה שנה. אבל אם נוסיף עליהן את המלים הרוסיות, שהוכנסו בהמון אל הדבור הז’ארגוני בשלשים השנים האחרונות, יגיע המספר לאלפים! סוף כל סוף אין בהלצה הידועה: “איהר האט פאלוטשעט די פאוועסטקא?” שום ליצנות. כך מדברים רוב היהודים זה כמה שנים באמת. וכי אפשר לז’ארגון לועזי, שלא יקבל יותר ויותר את השפעתה של לשון־המדינה?

אך לא רק מלים סלאביות, אלא גם את הרוח הסלאבי הכניסו היהודים ללשונם האשכנזית. הנה, למשל, סימן ההקטנה, החבה והלטוף בתואר־השם: גוטינקער, שיינינקער, ליבינקע (“אונטער גרינינקע בוימעלעך זיצען משה’לעך, שלמה’לעך”, בשיר ז’ארגוני של ביאליק), הוא סגולה מיוחדת של לשונות־הסלאביים, וביחוד מרבה להשתמש בסימנים הללו הלשון הרוסית: миленькая,Xорошенькiй, וכיוצא בזה. באשכנזית אין סימן ההקטנה וכו' נוהג אלא בשמות, אבל לא בתארים, (“קליינעס מאֶנגליין”, “שאֶנעס הויזכען”). אבל היהודים מצאו את המנהג הסלאבי יפה מאד (כי באמת הוא נותן נשמה יתרה לדבור) והכניסוהו בצורתו הסלאבית (“ינקע” = енькiй) לתוך דבורם האשכנזי.6 מה איכפת להם, אם אין זה לפי רוח הלשון האשכנזית? כלום היא לשון שלהם? כלום נפשם קשורה בה? הלא לשון נכריה היא, ועל־כן הם רשאים להתעמר בה ככל אות נפשם, – ובפרט אם, לפי דעתם, הם מיפים ומעדנים את דבורם על־ידי החדוש הסלאבי. בכלל, לאחר שבאו לארצות־הסלאבים, עשו בלשון האשכנזית לא כאדם העושה בתוך שלו – בישוב־הדעת ובזהירות – אלא כאדם העושה בתוך של אחרים… ועל זה, אמנם, לא אדבר עמהם משפטים; אבל קובל אני עליהם, שגם במלים העבריות, שערבבו בדבורם, לא נהגו תמיד מנהג של טוב טעם ודעת.7

ועוד בדרך אחת השכינו את הרוח הסלאבי בדבורם האשכנזי: על־ידי המון־המלים, – ביחוד פעלים מורכבים, – שתרגמו מסלאבית לאשכנזית בדיוק גס, בלי בינה וטעם בלשון האשכנזית ונגד רוחה. המלים המתורגמות הללו, שהן העדות היחידה לאיזו “יצירה לשונית” עצמית, שיצרו היהודים בז’ארגונם (שהרי כל שאר יסודות־הז’ארגון לקחו מן המוכן אצל אחרים), אינן נותנות, אמנם, כבוד גדול לחוש הלשוני של יוצריהן ולחוש־היופי שלהם, אבל מעניינות הן מצד הסבות שהכשירו והכריחו את “יצירתן”. ועל־כן אדבר עליהן להלן ביתר אריכות. ועתה נשובה אל המלים הסלאביות בעין הז’ארגון.

על־ידי המשא־והמתן היום־יומי עם ההמון: עם האכרים, עם התגרנים והתגרניות של השוק, עם בעלי־המלאכות השונים ועוד, היה מן ההכרח, שאותן המלים הסלאביות, שהן מצויות ביותר בשיחות עם הסביבה הנכרית הגסה, תתאזרחנה לאט־לאט בלשון דבורם של היהודים. אך ביחוד גרמו הנשים היהודיות להרבות את היסודות הסלאביים בז’ארגון. על־ידי עסקן התמידי עם השפחות והמיניקות הסלאביות וגם עם השכנות הסלאביות (רוב נשים עסקניות ופטפטניות הן), קבלו היהודיות מן הנכריות המון מלים לצרכי משק־הבית וכל מקצעותיו. ועל־כן מרובה מאד מספר המלים הסלאביות בעניני מאכלים, בגדים, כלי־בית, עניני־ילדים, וכדומה. זאת פעולת הנשים. כי, בכלל, היו הנשים היהודיות תמיד פחות קונסֶרוואטיביות ופחות עקשניות בנוגע ל“הרחבת־הלשון” ולחלופי־מלים. הן לקחו מלים “מכל הבא בידן” והוציאו ישן מפני חדש בלי שום מוסר־כליות. הבה, נבקר, למשל בביתו של יהודי בינוני מימי ילדותי (כלומר לפני חמשים שנה בערך) ונבקש מ“זוגתו” להראות לנו את “היכל־מלכותה”, כלומר את המִטְבָּח, ולקרוא בשם כל מה שיש בו. והנה קודם־כל תעיר אתכם האשה הטובה לפקוח עין, שלא תתָּקלו בהפאמוניצע החשובה ובשאר מיני קאדקעס (פול' וגם רוס') העומדות ליד הפתח. אחר־כך תראה לכם את הגראדקעס והפאליצעס (פול') שבירכתי המטבח, ועליהן מיני פאסודע (רוס’посуда ) ופאיאנס (פול' מצרפתית) שונים, כגון פאולמעשיק (Pólmisek, קערה), ספאדיקעס ופארפורקעס (פ'), פאלאסקאטניצע (ר' полоскатеильница) וסאָלניצקע (ר') הרבה מיני בוטעל (פ' מצרפתית) עם קעלעשקעס (פ’Kieliszek והיא מלת הקטנה של Kielch – “קעלך” באשכנזית, כוס, גביע), והרבה מיני פושקעס (פ') עם טאַץ (פ' Taca ) גדול. מלבד זה תלויים על הקיר: רעשעטא וסיטקא (פ' ור‘, אבל היו אומרים גם “זיב” באשכנ’) וטארטקע (פ' Tarka, “ריבאייזען”) וגם לייקע (פ' ור') וליווער (ר' שניהם־משפך), וביחוד סקאוואראדע (ר'). מלבד זה תציג עקרת־הבית לפניכם את הדייזע (פ' Dzieza) ואת הסטופע (ר') עם הטוּקאַץ (ר' толкачъ), אחר־כך תקרב אל התנור ותבאר לכם את תכונתו ואת כל כליו: היושקעס (ר’вьюшка ) שבקרבו, והווילקע (ר') והוויאָסלע (פ'), הזאַסלאָנקע (ר') והפאָמעלא (ר') והקאָצ’ערע (ר'(кочерга; ובתנור מונחים פאליענעס (ר') של עצים, והאָלאָוועשקעס (ר'), וכמובן, יש בו גם סאז’ע (ר’сажа ופ' Sadze) וגם ז’אר (ר' жаръ, רמץ בלשון המשנה); ותנור זה גורם לפעמים צ’אד (ר' чадъ ) וכן פול', והפעל “זיך איינצאדענען דעם קאפ”). וחוץ מכל זה יש כאן מיאטלא (פ' ור'; ואף־על־פי שאומרים גם “בעזים”, – אשכנזית, – אך כמדומה לי, שיש הבדל דק או גס בין “מיאטלא” ובין “בעזים”). ולפעמים נמצא במטבח גם לאָפאטע (פו"ר).

ואילמלי נזכרה אשת־חיל שלנו, שהיא צריכה למהר אל היאטקע (פול' Jatki) לקנות בשר, הייתם שומעים מפיה עוד הרבה שמות סלאביים רק בנוגע למטבח בלבד!

על־ידי הנשים הוכנסו אל הדבור הז’ארגוני גם המון מלים סלאביות על עניני אכילה. בצהרים אוכלים, אמנם, ווארעמעס ( “מיטאג” אינו נפרץ כל־כך בין דוברי־ז’ארגון), אבל בערב אוכלים רק וועצערע (פ' Wieczerza). המאכלים העיקריים: לחם, בשר, דגים, חלב, חמאה, ביצים, גבינה, – עדיין נקראים בשמות אשכנזים. אבל מן הלחם עושים כבר בולקעס (פ' ור') וקוילעץ (פ' ור'), ומן החלב – סמעטענע (Smietana, וכן ר') וגם צווארעך או טווארעך (פ' Tworek, וכן ר') ולגבינות קטנות קוראים גאָמאָלקעס (פ'). מלבד זה למדו הנשים היהודיות בפולין ובליטא על8 מאכלים סלאביים שמהרו להכניסם אל בתי־היהודים ביחד עם שמותיהם הסלאביים, כגון: באָרשץ (פ' ור'), קאשע (פ' ור'), בלינצעס (ר') פאמפושקעס (פ' Pampuch, משובש מאשכנזית “פפאנקוכען”), וביחוד הקרופניק (פ') המפורסם. אבל גם מאכלים, ירקות, לפתים ועוד, שהיו ידועים ליהודים גם באשכנז, קבלו אף הם שמות סלאביים, כמו: באטווינא (פ' ור') בוריקעס (פ' Burak, וכן בר'), חריין (ר' Хрeнь ובפ' Chrzan)9, בולבעס (פ' Bulwa, מרומית Bulbus; אבל היו אומרים גם קארטאפעל), באָב (פ' ור'), ולא באָהנע כבאשכנזית; ואולם ארבעס נשאר באשכנזיותו. וכן כל מיני יאגאדעס (פ' ור'): אגרעסען (פ' Agrest, שבעיקרה היא רומית), פאזיעמקעס (פ' Poziomka), מאלינעס (פ' ור'), פארעצקעס (פ' Porzeczka; אבל היו אומרים גם וויינפערלאך, (כנראה, מפני שבאשכנז היו עושים ממנו מין יין), ברוסניצעס (ר'); רק קאַרשען נשארו לזכרון מאשכנזית. מכל מיני ה“יאַגאָדעס” היו עושים "סאָק (פ' ור', אבל גם “זאפט”), ובזמן מאוחר קצת – ווארעניעס (ר').

לחוג ממשלת־הנשים נכנס גם חדר־הילדים, וגם שם שלטת הלשון הסלאבית (על־ידי המיניקות וה“ניאנות” הנוצריות), מחדר־הילדים באו המלים הסלאביות: טאַטע (פ' Тата), זיידע (פ' Dziad, ר' (Дeдь באָבע, ( פ‘,Babaוגם ר’); ואולם “מאמע” משותפת היא לכמה לשונות, כידוע. בחדר־הילדים יש, כמובן, הרבה צאצקעס (פ' Cacka, וגם הפעל “זיך צאצקענען” הוא פולני), כמו ליאלקע (פ' Lalka; אבל אומרים גם “פאָפקע”־פופע בל"א; ועכשיו כבר אומרים קוקלע, (ר') וגם קאליקאָטקע פ' Klekotka), ויש גם ראָז’יק (פו"ר) ועל הכל משגיחה הניאנקע (פו"ר); ויש גם פעל “ניאנצען” (כמו בפו"ר).

במקצוע־הבגדים ומלאכתם גדלה מאד ההשפעה הסלאבית. ה“שניידער” לא שנה, אמנם, את שמו האשכנזי, אבל הבגדים שהוא תופר, בין לאנשים בין לנשים, נקראים כמעט כולם בשמות סלאביים. למשל, בגדי אנשים: חַאלאַט (פו"ר), קאפאטע (פ' מצרפ'), בורגוס (כנ"ל), פלאשץ (פו"ר) סורדוט (פ') וסיורטוק (ר‘, ושניהם משובשים מצרפ’), קאפטאניק (פ'), וכו'. ואל נשכח גם את הפוטער (פ' Futro), אף־על־פי ש“המשכילים” בליטא נהגו לומר פעלץ (ובווהלין אומרים גם “טיליפ”, ר' Тулупъ). את המנהג ללבוש מכנסים תחתונים (אונטערהויזען) קבלו היהודים, כנראה, בארצות־הסלאבים, ו“חדוש” זה נתחבב עליהם כל־כך, עד שקראו לו שלשה שמות סלאביים: גאטקעס ומאיטקעס (פ') ופאדשטאניקעס (ר'); והלמדנים תקנו לו גם שם עברי “תחתונים”. חלקי הבגד הם: קאלנער (פ' Kolnierz), קעשענעס (פ' Kieszen) ופאלעס (פו"ר), על הראש חובשים אנשים חשובים קאפעליוש (פ' ובזמן מאוחר התחילו אומרים שליאפע, ר'), והפשוטים – רק “היט’ל” אשכנזי, אבל צריך שיהיה לו קאזיריק (ר' Козырекъ). וה“שוסטער” לא שנה גם הוא את שמו, אלא שהוא תופר בדראטווא (פ' ור') את השטיוועל האשכנזי, ולאחדים מחלקיו הוא קורא חאלעווא (פ') ופאדעשווא (פ' וגם ר'). – חייט או סנדלר (וסתם אומן) שמלאכתם גרועה הריהו פארטאץ (פ'), ומלאכתו היא טאנדעט (Tandeta בפול' = “טראֶדעלקראס”,אם־כן “טאנדעטניק” פירושו מי שמלאכתו ראויה רק לחנות שפלה כזו).

בגדי־הנשים לא היו ממינים שונים כל־כך כבגדי־האנשים, אבל גם המעט שהיה הוא כולו סלאבי. סתם שמלת־אשה נקראה סוקניע (פ'), ובפרטן אתה מוצא: קורטקע (פו"ר), יובקע (ר') וסאליאפ (פ' Salopa, מצרפ'). האשה חוגרת פארטוך (פ' מאשכנז') ועל ראשה ציפיק (Czepek פ'), שיורדים ממנו קשורים הנקראים סטענגעס (פ' Wstęga), והיא מהדקת את בגדיה בשפילקעס (פו"ר; והפעלים “צופארשפילענען” גם־כן מסלאבית), ומתעטפת בפאציילע (פ' מאיטלקית, עיין למעלה).

בגדים ישנים מטולאים בלאטעס (Latać, והפעל פארלאטענען – Zalatać).

כבר ראינו, שהחייט והרצען לא שנו את שמם האשכנזי. לכאורה יש לבאר דבר זה במה שבאומניות הללו עסקו היהודים מאז ומעולם גם באשכנז. אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי גם הנפח נשאר בז’ארגון בשמו האשכנזי (“שמיעד”), אף־על־פי שספק הוא, אם עסקו היהודים באשכנז במלאכה זו. איך שיהיה, הנה כמעט כל שאר בעלי־המלאכות והאומנים נקראים בז’ארגון רק בשמם הסלאבי: סטאליאר (פו"ר), פלאטניק (ר'), באנדער (ר’Бондарь ), מוליער (פ' Mularz – “מוירער” בל"א), גאָלער (פו"ר, והפעל גאָלען גם כן מסלאבית), צירולניק (פו"ר), ועוד. מכל בעלי־האמנות זכה בדבור הז’ארגוני רק אחד לשם עברי, זה “בעל־העגלה”, אף־על־פי שדוקא הוא מפורסם לגנאי בהדיוטותו וגסותו; אבל כלי הסוסים והעגלה רובם סלאביים: דוהע (ר' Дуга) והאָמוט (ר') ולייצעס (פ' Leice) והאָלאָבלעס ) פ'; ובר’Оглобля ), ושלא לשכוח גם את הפאָדקאָוועס (פו"ר); ובפרט הקליאטשע (פו"ר) והז’ערעבציק (פו"ר).

גם כל מה ששייך לבנינים הריהו סלאבי על־פי רוב. הבית מכוסה בדראניצעס (פו"ר, באשכנזית “שינדעל”) או בטאקטור (פ' Tektura מרומית, ובאשכנזית “פאפע”). ומצופה מבפנים באביצעס (פ' Obicie; “טאפעטען” התחילו לומר בזמן מאוחר). הספון נקרא סופיט (פ') או פאָטאָלאָק (ר'), והרצפה – פאָדלאָגא (פ') או פאָמאָסט (פו"ר). לתנור שבבית יש עוד פריפעצ’יק (פו"ר) וליזאנקא (ר' Лежанка), ומזה “חכמי־ליזאנקא” המפורסמים), והעשן יוצא דרך קוימען (פ' Komin). הדלת סובבת על זאוויעסעס (פ' Zawiasa) ונעולה בקליאמקע (פ'). כשיורדים או עולים במעלות נסמכים בפאָרענצע (פ’Poręcz ). מתחת לבית יש סקלעפ (פ'; “קעלער” הוא מזמן מאוחר). החצר מוקפת פאַרקאַן (פ'), וליד שער־החצר יש פתח קטן הנקרא קאַליטקע (ר'). בחצר העשירים יש בעסיעדקע (ר').

ובכפר – מובן מאליו, שהכל סלאבי. לא רק הבנינים: הסטאָדאָלע (פ') והסאראי (ר'), והקאריטע (ר' Корыто וכן בפ') והזאסיק (פ' Zasiek, וכן ר'), ובפרט הקרעצ’מע (פ' Karczma, וגם ר'), וכו' וכו', אלא כל דבר שיש לו שייכות לאכר ולמלאכתו, כגון: קאסע וסיערפ (פו"ר), סאָחע (פו"ר) ועוד, וביחוד הטאָרבע (פ' Torba). ובכלל, כל מה שנמצא בכפר וסביבותיו, הטבע בהופעותיו השונות, וכדומה, הריהו ברובו סלאבי. כגון פאגאדע (פו"ר; דוברי־ז’ארגון אמתיים אינם אומרים “וועטער”), טומאן (פו"ר), אזערע (ר'), סאזעלקע (כן היו קוראים תמיד לבריכה, למקוה מים קטן. ויגעתי ומצאתי, שזוהי מלה פולנית משובשת Sadzawka, שפירושה באשכנזית טייך, שנתיחד בז’ארגון לנהר), מאָך (ר') קאָרא (פו"ר, קליפת־עץ), לאָנקע (פ' Ląka, באשכנזית “וויעזע”). ולזה שייך גם בלאטע (פ' Bloto) ולוּז’ע (ר' Лужа), גרוּדעס (פ' Gruda, “יתדות הדרכים”: אדמה קפואה מקור ומלאה תלתולים), המעצעלניצע הרוסית והמלה המפורסמת ברעג (פ' Brzeg, שהוראתה גם חוף, שפת הים והנהר, וגם קץ וסוף – “אהן אַ ברעג”). ואף המלה וויספע (אי, “אינזעל”) ששמעתי מפי זקנים וגם מפי מלמדי בילדותי, הרי היא פולנית (Wyspa). ויש עוד הרבה מלים ממין זה, וביחוד שמות חיות ובהמות ועופות ואילנות וצמחים, שקבלו היהודים מפי האכרים הסלאביים.

ראויי לציין את העובדה של רבוי המלים הסלאביות במקצוע המחלות והמומים והרפואות. ודבר זה נקל לבאר; שהרי לא רק הרופא הנוצרי, אלא גם “הרופא” (פעלדשער) היהודי היה משתמש לצורך־אומנותו בלשון הסלאבית (בשביל חוליו הנוצרים). והנה קצת דוגמאות ממקצוע זה: ביעלעם (פ' Bielmo, וכן ר', “תבלול בעינים”), קאָלטון (פו“ר, מחלה הבאה על־ידי אי־נקיון, ובזה הצטיינו הפולנים וגם היהודים היושבים בתוכם, כי על כן קוראים לה באשכנזית “וויכסעל צאָפף” וגם “יודענצאפף”, ובספרי רפואות נקראה ברומית Plica polonica ל”כבוד" פולין!), פאַרח (פ', ועיין להלן על כנויי גנאי), סוחאטע (פו"ר), זאראזע (פ'), האָרב (ר' וגם “הויקער”), קילא (פו“ר, והלמדנים אומרים “שבר” =”ברוך" באשכנזית), גוּז (פ', שאת או תלתל על המצח), קאסאָקי Kocoкiй), וביחוד נגעים קטנים: באלקע, לישאיע, פרישציק (כולם פו"ר) וגם בראדעווקע (פו"ר) ומאגניאטקע (כך שמעתי תמיד קוראים ל“היהנער־אויגען” והיא מלה פולנית משובשת קצת: Nagniotka). וברפואות: באנקעס (פו"ר), פיאווקעס (פו"ר), פריפארקעס (ר'), והרבה מיני מאסץ’ען (פו"ר) ופראָשקעס (פ', ובר’Порошокъ ). ולזה שייך גם קוליע (פ' Kula, שהקטע יוצא בו). וכן השמות: קאליעקע (פו"ר), קארליק (ר; ובפ' Karzel).

ביותר מעניינת העובדה, שכמעט כל החרפות והגדופים וכנויי־גנאי ובוז ולעג שבז’ארגון – סלאביים הם, כאילו כל זמן שישבו היהודים באשכנז לא הוציאו מפיהם דבר מגונה, ורק לאחר שבאו לארצות־הסלאבים נעשו “טמאי־שפתים”! אך באמת הטעם פשוט: הם החליפו את החרפות והגדופים האשכנזיים בכנויי־גנאי סלאביים, שהיו שומעים מפי ההמוניים במשאם־ומתנם היום־יומי. ויש גם לשער, שבאשכנז לא היה ליהודים אוצר גדול של חרפות, מפני שבאשכנז היו מתבודדים יותר ונבדלים מן ההמון הנוצרי; מה שאין כן בפולין וליטא. כנוי־הגנאי היותר שגור בפי דוברי ז’ארגון הוא: פאַרח, שלקחו מן הפולנים, – מה שאינו נותן כבוד גדול ליהודי־פולין, שהרי Parch בפולנית, בתור כנוי־גנאי, נעשה שם נרדף עם יהודי! כלומר: במלה זו מחרפים הפולנים את היהודים ביחוד (וגם Parszywiec, שפירושו: מוכה שחין, הוראתו גם: יהודי! ומן הפולנים לקחו הרוסים את הדבור היפה “זשיד פארשיווי” או “פארחאטי”). אבל יהודי־פולין היו כל־כך שפלים ונבזים בעיני עצמם, עד שלא בושו להשתמש בינם לבין עצמם באותו כנוי מעליב, שיצרו הפולנים כמעט אך בשבילם!… – עוד דוגמאות מכנויי־הגנאי: גנידע (פו"ר), לאידאק (פ'), פאסקודניק (פו"ר; ושם המקרה פאסקודסטווע), אָשוסט (פ' Oszust), הוּלטאי (פ' ושם־המקרה הולטאיסטווא, והפעל הולטאיען, הכל פולנית), פוסטיאק, (פו"ר), שמאטע (פ' Szmata, כמו “טריאפקא” ברוסית, שגם היא התחילה להתאזרח בז’ארגון), פלוּט (ר'), פאדלעץ (פו"ר), סוואלאץ (ר'), מאשעניק (ר'), בריטאן (פ' Brytan, עיקר הוראתו: כלב נשכן), באלוואן (פו"ר), בוּיאן (ר'), בלאזען (פ' – “האנסוואורסט”) ועוד, ועוד. סלאביים הם גם הגדופים הגסים לנשים: קוּרווע (פו"ר), בליאד (ר'), סצערווע (פו"ר) ועוד. ולזה שייך גם כנוי־הלעג על בחור (או־בחורה) גבה קומה ביותר ובלתי מהיר: דראנג (פ' Drąg “שטאנגע” ובהשאלה: טאֶלפעל).

אם מרובים הם היסודות הסלאביים במקצועות ההמוניים, הפשוטים, הביתיים, כמו שראינו עד עתה, – יסודות שיכולים להתבאר על־ידי השפעת הסביבה, מתוך היחוסים היום־יומיים, – הנה לא מעטים הם גם במקצועות, שהשפעת ההמון והשוק כמעט שאינה נכרת בהם כלל ושיחוסי היהודים אל הנכרים אינם תכופים ומתמידים בהם כלל. למשל, עניני ערכאות ושלטון הרשות. כמעט כל דבר, שיש לו איזו שייכות קרובה או רחוקה למקצועות הללו, הריהו נקרא בז’ארגון בשם סלאבי (על־פי רוב רוסי, כמו שמחייב טבע הענין). כמובן, כמעט כל המלים הסלאביות שבמקצועות הללו נכנסו אל הז’ארגון בזמן מאוחר (כמו שתעיד על זה גם רוסיותן), אבל את כולם שמעתי כבר בילדותי. למשל: דיעלא (ר'; מלה זו היתה שגורה גם בפי הלמדנים, אף־על־פי שהיו אומרים גם “משפט”), סוּד (ר', וגם הפעל “זיך סודיען”,אף־על־פי שהיו אומרים גם “זיך משפט’ן”), יאקאָן, זאקאָניק וגם יאבעדניק (ר'), פראווא (פו"ר: “ער האט דערצו קיין פראווא ניט”, אין לו רשות לעשות כך; “ער האט קיין פראוועס ניט” – אין לו זכיות; את הדבור “פראוואז’יטעלסטווא” לא שמעתי מעולם בילדותי), סליעדסטווא (פו"ר), חאָדאטאַיי (רו', וגם הפעל “חאדאטאייסטווען”) וגם סטריאפצע (ר', ומזה “גאטט’ס סטריאפצע”), פריגאוואר (ר'; “פסק” הוא רק בדין תורה, אבל בערכאות רק פריגאָוואָר), דאָקלאָד, דאָפראָס, פאוויעסטקע, פאדקופ (“שוחד” שמעתי רק לעתים רחוקות מאד), אָסטראג, טורמע (וגם “תפיסה”). ואף המלה הרוסית סראָק, שהיתה כבר בילדותי שגורה מאד, מוצאה מבתי־הערכאות. ולזה שייכות גם המלים הנוגעות לשלטון ה“קהל”, והן כמעט רק פולניות ומזמן קדום. למשל, הקוּנע המפורסמת (Kuna – מלה פולנית עתיקה, ופירושה כהוראת המלה היונית־הרומית שבתלמוד: “קולר”: “הקולר תלוי בצוארו”, זה סוגר־ברזל שנתן בצוארם של חייבי בית־דין, ובלשון אשכנזית “האלסאייזען”), והפאָדאטקעס (פ', מסים), וגם הוויבאָרעס (פו"ר; “וואַהלען” לא ידעו דוברי־ז’ארגון כלל) עם הגאַלקעס (פ', ובז’ארגון נבנה מזה גם פועל “גאַלקעווען”, שאינו בפולנית), וגם הסבארשציקעס עם הסקאזקע המפורסמת (scaэka היא מעין “סעמייני ספיסאק”, שגם הוא היה שגור אז בפי כל. אבל “סקאַזקאַ” בהוראת ספור בדוי, נתקבל להז’ארגון בזמן מאוחר; בילדותי היו קוראים לזו “בבא־מעשה”).

במקצוע המסחר הגדול (שאף הוא קשור קצת בעניני ערכאות ורשות) לא רב מספר המלים הסלאביות. במקצוע זה שלטה יותר הלשון העברית (כמו שהראיתי במאמרי “היסודות העבריים בז’ארגון”), ורוב הטרמינים הסלאביים שבו הם מזמן מאוחר (כמעט כולם רוסיים), ומקצתם מתחרים עם הטרמינים העבריים, למשל: “ראסחאדען” ו“הוצאות”, פאָקופקע ו“קניה”, פריבּאָווקע ו“הוספה”. מימי ילדותי אני זוכר במקצוע זה ביחוד את הפאדריאדציק עם ה“טאָרגעס”, ה“פאָסטאַווקעס” וה“פאדריאדען” שלו (וגם אז כבר היו קוראים “פאדריאד” גם לבית־מאפה־מצות; ועד היום איני יודע, מפני־מה זכה העסק היהודי־שביהודי הזה דוקא לשם רוסי!), ובפרט נקבע בזכרוני השם המופשט אָבסטאָיאַטעלסטווא, שהיה רגיל בפיותיהם של הסוחרים ושמש לשתי הוראות: א) המצב החמרי של אדם: "זיין אבסטאיאטעלסטווא איז “אַ גוטע” או “אַ שלעכטע”. ב) מצב־המקחים או כמו שאומרים בלשון־הבורסה “טענדענץ”: “די אבסטאיאטעלסטווא פון פלאַקס, פון קארן”, וכדומה. – החנונים הגדולים, הסיטונים, היו אגולניקעס (פ') והיה להם סקלאַד (פו"ר) או פאָדוואל (ר'). והמשרתים שבחנויות היו רק “מענציען”, ורק בזמן מאוחר נהפכו לפריקאַשציקעס (ר'), (“משולחים” היו רק אצל סוחרי־היערות).

מן הדוגמאות הללו כבר ראינו, שגם שמות־המקרה וגם שמות מופשטים נתקבלו מלשונות־הסלאבים. ועליהם יש עוד להוסיף הרבה, הרבה מאד. כי אף־על־פי שכלל גדול הוא, ששמות מופשטים נקראים בז’ארגון במלים עבריות, הרי יש הרבה יוצאים מן הכלל, ועוד בזמן קדום היו המלים הסלאביות מתחרות10 במקצוע זה עם העבריות. למשל, ביחד עם “חסד” ו“טובה”, התאזרחה מכבר המלה הפולנית לאַסקע; ומלבד “סבה” יש גם פריצ’ינע (פו"ר), ויחד עם משג אמרו גם פרימיער (ר') ועוד הרבה. וביחוד ראוי לשים לב אל הסאוויעסט הרוסית (וגם “אַ סאוויעסטנער מענץ”), שהיה רגיל בילדותי בפי הזקנים יחד עם ה“יושר” העברי. נפלא הוא, שלא המלה האשכנזית ולא המלה הפולנית של מושג רוחני־מוסרי זה נודעה לדוברי־ז’ארגון, אלא דוקא המלה הרוסית. אולי מפני שהרוסי ההמוני מרבה להזכיר בדבורו את ה“סאוויעסט” יותר מן האשכנזי והפולני. – כמו כן מתמיה הדבר, שדוברי־ז’ארגון לא ידעו “ארדנונג” אלא פאראנדיק (פ' Porządek), כאילו למדו היהודים סדר ומשטר לא באשכנז, שהצטיינה תמיד במדה זו, אלא דוקא בפולין, שהיא מפורסמת באי־סדריה! בכלל, משבאו אל הסלאבים תקף אותם ממש בולמוס של “סדרים”: כי מלבד “פאראנדיק” דרשו גם לאַד (פו"ר) וטאָלק (ר'). אך לעומת זה ראו אצל הפולנים גם דברים משונים, כי על־כן קבלו מהם את השם המופשט ציקאוועס (פ' Ciekawość) ואת התואר ציקאווי או ציקאווני (פ' Ciekawny “א ציקאוונע זאך”).11 ובמקום ה“טומעל” האחד, שידעו באשכנז, נודעו להם אצל הסלאבים הרבה מיני מהומות ומבוכות, כמו: טרעוואגע (פו"ר), מישאגינע (פו"ר; "איז געווארען א גאנצע “מישיגינע”), סומאטאחע (ר'). ואף כי גם באשכנז ידעו בודאי טעמן של תואנה ועלילות־דברים, עם כל זה ניכר בהז’ארגון רק הרושם של הפריצעפקע הרוסית (וכן גם הפעלים: צעפענען, זיך צו־אנצעפענען, שנמצאים גם בפולנית). עלבונות סבלו גם באשכנז, ובפרט בפולין, ואף־על־פי כן הם זוכרים רק את ה“אבידא” הרוסית (וגם הפעל: “אבידיען”, “אביז’איען”) הם לומדים לדעת גם קלאפאט (פ') וגם וויגאדע (פו"ר). הראזגאוואר הרוסי השכיח לאט־לאט את ה“שמועות” הקדמון (“געשפרעך” לא שמעתי כמעט כלל בז’ארגון; אבל עוד הזקנים שבילדותי היו אומרים: “ער האט מיט איהם געהאט א לאנגען ראזגאוואר”). ומשהתחילו להתערב ב“גוים”, שמו לב גם אל הצ’יסלא הרוסי (“וועלכע צ’יסלא איז היינט?”).

גם ה“נעבעך” המפורסם הוא בודאי פולני (Nieboga, מסכן, אומלל – ארמעס דינג" באשכנזית). גם הגיוועץ המפורסם, שאמא היתה תמיד מצטערת כשאיזה דבר “הלך אליו” (“ס’גהעט אין גיוועץ”) ובילדותי הייתי תאב מאד לדעת איה מקומו וגם מה שמו לנכון (כי גם אמא לא ידעה, אם צריך לאמר “אין גיוועץ”, או " אין אִיוועץ", ובלי אין לא היו אומרים כלל מלה זו), ­– הנה עתה, על־ידי המלון הפולני, נודע לי מה טיבו w niwecz פירושו באשכנזית “צו ניכטס”. גם אותו וואַרע, שעושים לקבלת פנים של אדם חשוב ( “מ’האט געמאכט פאר איהם א גרויסע ווארע”), אינו כלל וכלל חידוש יהודי, אלא: פשוט, מלת־קריאה פולנית wara! = השמר לך! פקח עין! וכל הבטוי “מאכען א ווארע” הוא פולני. כך מתנדפת כל ה“יהודיות האמתית” שבז’ארגון כשפותחים מלון פולני! ומה נאמר ומה נדבר: אפילו אותה הקריאה ה“יהודית שביהודית”, “שא!”, שבה משתיק השמש את הקהל בבית־הכנסת ובכל אספה, גם היא – נעביך! – פולנית Sza! (הס!). וגם אותה המלה היפה “וועדליג” שכל ז’ארגוניסט מתמוגג מתענוג כשהוא שומע או קורא אותה, היא, פשוט, מלה פולנית: wedlug (לפי –, כפי –: “וועדליג ער זאגט” = לפי דבריו). אפילו את הקריאה: פע! לקחו היהודים מן המוכן, מן הפולנים, כמו שלקחו טפו! מן הרוסים. וכן אָט, אַבּי, א בילע (פ' byle – אירגענד באשכנזית, ולכן א בילע הן שתי מלות: “א בילע ווער” “אירגענד יעמאנד”), חאץ, אז ) Az בפולנית יש לה הוראה אחת, שאין כמותה בשום לשון, מעין “כל כך רחוק!”, וזהו מה שאומרים בז’ארגון, למשל: “אז פון אמריקא!”), חיבע (פ' Chyba, “חיבע אזוי!”, אבל אומרים גם־כן; “סיידען אזוי” ס’זיי דענן…" וכך מתרגמים המלונים chyba לאשכנזית), – ואפילו אותה הקריאה ה“יהודית”: אָי אָי!, שכוונתה מובנת רק על־ידי תנועת הראש והנגון המיוחד שלה (למשל: “אויב איך קען איהם? אָי אָי?”) ושגם אני הייתי נוטה לחשוב, על פי התנועה והנגון שזו היא קריאה יהודית ספיציפית, – אף היא (Oj Oj) ביחד עם התנועה והנגון שלה לוקחו מן הפולנים והיא מתורגמת אשכנזית: נאַ, אונד אָב! – כך אבדה האילוזיה האחרונה שלי!

מתארי־הפועל ותארי־השם הסלאביים, שהתאזרחו בז’ארגון, ראוי להזכיר: חיטרע (פו"ר), דזיקע (פ' dziki וכן ר'), פאוואליע (פ' pawoli – לאַט), פראסט (פו"ר), פוסט (פו"ר) פאלנע (ר‘; “א פאלנער מענש”; פ’ pelny), פריקרע (פ' przykry – לטורח, לזרא; “ער איז מיר שוין פריקרע”), שאָרסטקע (פ' szorstky) “רויה, שטרופיג” באשכנזית), טעמפיג (פ' tępy – "שטומפפזיגיג), סקארבאווע (בפ' הוראתו “מגנזי־המלוכה”, וברוסית – “מכלי הבית”, ועל פי שני הפירושים אפשר לבאר מה זה “א סקארבאווער נגון”), אומשינע (משובש קצת מפולנית umyslny; וברוסיתумышленно. אבל משתמשים גם במלה העברית “בכיוון”), פאדראבנע (ר'), מוטנע (ר'), טוחליע (тухлый), פאַחאזע (ר'). את ארבעת התארים הרוסיים האחרונים (ועוד הרבה) שמעתי עוד בילדותי, וגם אין בז’ארגון תמורתם מלים אשכנזיות. וכן שמעתי כבר אז בדבור הז’ארגוני את הבטוי הרוסי точь въ точь (כמעט בלי שינוי מן “אות באות”, שהיה רגיל גם הוא בדבור) וגם את הבטוי: "דער סאמע פאסלעדנער – הגרוע והשפל ביותר, וזה מפ' ור'. ועוד זוכר אני מילדותי תואר הלצי יפה, שעכשיו אינו נשמע עוד: “א יאלעווער מלמד”, “א יאַלעווער חזן”, היו אומרים הזקנים על מלמד וחזן ההולכים בטל, בלי משרה, וזוהי מלה פולנית ורוסית; בפולנית פירושה: ריק, שאינו נושא פרי, וברוסית – עקר (ביחוד של בהמה שאינה יולדת).

והנה קודם שאגש עתה אל הפעלים הסלאביים שבז’ארגון רואה אני חובה לברר יותר את הסבות השונות, שגרמו “להכנסת־אורחים” זו, כלומר: לקבלת המלים הסלאביות אל תוך לשון־דבורם של היהודים. כי הנה גם מתוך הדוגמאות, שהבאתי עד עתה (שהן רק כטפה מן הים), יראה הקורא, שהיסודות הסלאביים חדרו אל כל מקצֹעות־הדבור, והם מקיפים לא רק את הצרכים הפשוטים, ההכרחיים, היום־יומיים, אלא גם הרבה ענינים מופשטים, ובכלל דבורים שאין להם דבר עם ההמון ואין אדם נזקק להם לעתים קרובות. ואם כן, לא יספיק הטעם האחד (המקובל אצל כל החוקרים שלנו) של “השפעת הסביבה על־ידי המשא־ומתן היום־יומי עם ההמון בשביל צרכי החיים ההכרחיים”. ולא עוד, אלא שגם ב“צרכי החיים היום־יומיים” אנו רואים, שרובם נשארו באשכנזיותם. ולמשל, אפילו במטבח, ובשאר המקצועות המסורים ברשות הנשים “קלות־הדעת” עדיין נקראים הרבה דברים בשמות אשכנזיים. ומה חזית? מפני מה, למשל, השפיעו הסביבה והיחוסים התכופים עם ההמון דוקא על חלק אחד של צרכי משק־הבית ולא על שאר החלקים? וכדומה מן השאלות הצריכות להתעורר בלב כל מתבונן באוביקטיביות.

ולפיכך צריך לשער, שיש כאן עוד סבות אחרות. בדרך כלל אפשר להחליט, שהמלים האשכנזיות, שהיו שגורות בפי יהודים “מאז מעולם”, אותן לא החליפו במלים סלאביות. ואותן המלים האשכנזיות, שהיו “רפויות בידן”, אם מפני חדושן, או מפני מעוט־השמוש בהן, או שהדברים המסומנים בהן לא היו ברורים להם, – אותן שכחו, פשוט, בזמן קצר או ארוך והכניסו במקומן מלים סלאביות. וגם צריך לדעת, שבדורות הקודמים לא היתה הלשון האשכנזית מוצקה וקבועה כבדורות האחרונים; להרבה דברים ומושגים לא היו מלים קבועות, אלא פעם היו קוראים להם כך ופעם כך, וכל עיר ועיר וגם כל כפר וכפר היו להם מלים שלהם; והיהודים שהיו נודדים באשכנז מעיר לעיר ומכפר לכפר, הרגישו ביחוד את כל הקושי שבערבוביה זו, כי היו נבוכים ולא ידעו איזה שם יקרא לדבר פלוני ולמושג פלוני. ועל כן נמצא אצלם חלק גדול מאוצר המלים שלהם תמיד במצב היולי, “הכל רופף ונמס”, ולא נשתרש עמוק בלבם וגם לא בזכרונם. וכשבאו לארצות־הסלאבים ומצאו שם מלים קבועות וברורות לאותם הדברים, שהיו “הן ולאו ורפיא בידם”, השליכו מעליהם “סבל־ירושה” זו, שלא הרגישו לו חבה יתרה, וקבלו ברצון את המלים הסלאביות. טעם זה יש להתקבלותן של הרבה מלים סלאביות, שאינן נכנסות כלל לסוג של צרכי־החיים היום־יומיים".

כמו־כן צריך לדעת, שבארצות־הסלאביים נודעו ליהודים הרבה דברים, שנעלמו מהם באשכנז, אף־על־פי שהדברים לא היו חדשים כלל. באשכנז היו היהודים באמת “עם לבדד” (ביחוד אחרי שהתגברו הצרות והגזרות למן “המגפה השחורה” במאה השניה והלאה), והעולם הגדול וחיי־הטבע היו סגורים ומסוגרים בפניהם, וממילא היה אוצר מליהם חסר כל אותן המלים, שהן נוגעות לתולדות־הטבע, וכיוצא באלו. ורק משבאו אל הסלאבים, שעל־פי רוב לא התיחסו אליהם בשנאה עזה כהאשכנזים, התחילו להתעניין בחזיונות העולם הגדול ובכל פרטי־הטבע, וכמובן, הוכרחו לקחת מן הסלאבים את השמות והתארים והפעלים שבמקצועות הללו ש“נתגלו” להם.

ועוד זאת: יש בז’ארגון קוראים לאיזה דבר בשם סלאבי ולא בשם אשכנזי (והוא הדין בפעלים), פשוט, מפני שהמלה האשכנזית לא היתה בעולם לפני מאתים שנה או גם לפני ק"ן שנה. מלים כאלו יש הרבה מאד; ובזה יתורצו הרבה פליאות שבז’ארגון.

אך מלבד כל הסבות הללו יש, לפי דעתנו, עוד סבה רבת־ערך, שהיא מונחת בטבעם של היהודים, – והיא: אהבת הקיצור והדיוק. מיום שגלינו מארצנו, מיום שחדלנו לחיות כדרך־הטבע היינו ל“עמא פזיזא”, לקצרי־רוח, וגם בלשון־הדבור השתדלנו רק לקצר. ומשעה שנהפכנו, בגלות, לאומה של תגרנים, נהיינו ל“מעשיים”, למקפידים על הדייקנות בדבור, שלא לבוא חס־ושלום לידי טעות, – כדרכם של אנשים סוחרים לדבר דברים ברורים: “ברחל בתך הקטנה”. מתוך השאיפה הנפרזה “לקצר בדבורים” (שלזה גרמה בודאי גם השפעת הלשון העברית המצוינת בקצורה), נראה כאילו שמו להם היהודים בז’ארגונם לחוק: “כל דבר, שבסלאבית אפשר להביעו במלה אחת ובאשכנזית רק בשתי מלים או במלה מורכבת, צריך לבכר בו את הסלאבית. ומתוך “מעשיותם” ודייקנותם היתרה נראה כאילו קבעו להם כלל זה: כל מלה אשכנזית, שיש לה הוראות שונות, או שהיא דומה במבטא (אם גם לא בכתב) למלה אחרת, באופן שאפשר לטעות בכוונתה, – וכן אם בכלל אין היא מסמנת את הדבר בדיוק הרצוי, – צריך להחליפה במלה סלאבית. על־פי שני ה”חוקים" הללו תתבאר לנו זכות־מציאותן של הרבה מלים סלאביות בז’ארגון ויתישבו לנו הרבה קושיות ופליאות. על־כן פעמים שכלי־אחד, שהוא מורכב מחלקים שונים, נקרא בז’ארגון כולו בשם אשכנזי וחלקיו נקראים בכנויים סלאביים. למשל: את הכנור ידעו היהודים היטב גם באשכנז, כי על־כן נשאר בז’ארגון באשכנזיותו: “פידעל”. אבל מיתרי הכנור וה“קשת” נקראים בז’ארגון רק בשמות סלאביים: סמיצ’יק (פ' Smyczek וכן ברוסית) וסטרונעס (פו"ר), מפני־מה מאסו במלים האשכנזיות “באגען” ו“זאיטען”? משום דייקנות יתרה: כי באגען יש לו הוראות שונות (קשת של מורים בחצים, גליון של נייר, ועוד), ואם־כן אינו מדויק, ואם נאמר “פידעל־באגן” הרי זו אדיבות יתרה; וגם “זאיטע” דומה בצלצולה (אם גם לא בכתיבתה) אל “זייטע” (צד), ואם־כן גם היא נותנת מקום לטעות. ולפיכך נטלו היהודים בפולין תמורתן מלים סלאביות מדויקות וברורות, ואת ה“פידעל” עצמו לא שִנו, שהרי הוא אינו נותן מקום לטעות. וביחוד ניכרת השאיפה לקצור ולדיוק בפעלים הסלאביים שבז’ארגון, כמו שנראה להלן.

ואף־על־פי־כן, אחרי כל הטעמים המובאים, עוד נמצא בז’ארגון מלים סלאביות הרבה מאד, שהתאזרחו מזמן קדום לפי הערך ושאי־אפשר להצדיק את מציאותן אף באחד מן הטעמים הנזכרים. מלים כאלו עלולות להביא את החוקר ממש לידי “יאוש”, שהרי הן מוכיחות, שאין כאן שום “שיטה” ושום “ברירה”, אלא, פשוט, “חטיפת” מלים סלאביות בלי שום טעם ובלי שום הכרח (כי את המלים הללו אי־אפשר להצדיק אפילו ב“סוגסטיה” של הסביבה). למשל, הנה אברי גוף האדם היו בודאי ידועים ליהודים גם באשכנז, ואף אמנם רוב חלקי־הגוף נשארו בז’ארגון באשכנזיותם, – ובמה נשתנו הכתפים, שקראו להם דוקא פלייצעס (Plecy, וגם ר')? בקצת מקומות אומרים אמנם, גם “אכסעלן”, שאינו מדויק כל־כך, אבל שולטער, שהוא מדויק וברור וגם מלה עתיקה – לא שמעתי מעולם בז’ארגון. לא אתפלא על השפם, שנודע רק בשם פולני וואנצעס (Wąsy) – כלום יש לך אומה, שהשפם חשוב ונכבד אצלה כהאומה הפולנית? הלא השפם הוא תפארת גאון־פולין, ועל־כן משום “דינא דמלכותא” מחויבים היו היהודים בפולין לקרוא לו בשמו הפולני. וכמו־כן אפשר לישב בדוחק את סלאביותם של המארדע והפופיק, אבל מפני־מה בחרו בקישקע (פו"ר) ובפיאטע (ר') ומאסו בכנויים האשכנזיים? ומי חכם ויבן קוריוזום זה: ל“צד” (שבגוף) קוראים בז’ארגון רק “זייט”, אבל יש בטוי מיוחד: “ער געהט די הענד אין די באקעס” (פו"ר), ובו יש דוקא מלה סלאבית; ומפני מה נשאר בז’ארגון “ארבעס” ולא נשארו “באהנען”12, אלא באָב סלאבי, (אולי מפני קרבת צלצול־המלה?). ומפני־מה קוראים לקנה־רובה “ביקס” (אשכנז') ולתותח דוקא הארמאט (פ' Armata, מרומית)? – ועוד שאלות כהנה וכהנה13. אפשר, שאחרי חקירות מרובות יעלה בידינו לגלות את הסבות, שהכריחו את היהודים בפולין וליטא להשתמש דוקא בכנויים הסלאביים הללו. לעת עתה אין הסבות הללו ידועות.

ועתה נבדוקה־נא את הפעלים הסלאביים שבז’ארגון ונחקורה, איזו סבות גרמו לקבלתן. נתחיל בהפולנים וב“משותפים”, כי הם קודמים בזמן. הפועל היותר “עתיק” הוא, כנראה, הארעווען (פ’harować ), שהוראתו בפולנית “עבוד ביגיעה רבה”. באשכנזית אין פועל כזה, שיביע את הרעיון במלה אחת (באופן היותר קצר צריך לתרגמו בשתי מלים: “אנגעשטרענגט ארבייטען” וכיוצא בזה), ומאהבת הקצור והדיוק קבלו היהודים את הפועל הפולני (ובפרט שהיא מלה שגורה מאד בפי ההמון הנוצרי). גם האדעווען (פ' hodować) הוא מן “העתיקים”, ואף־על־פי־כן שמשתמשים גם בפועל עברי “מגדל זיין”, אך מכיון שהוא “ממקצוע־הנשים” אין להתפלא על התאזרחותו (וראוי להעיר, שבפולנית הוא נאמר ביחוד על גידול צאן ובקר). גם הפעל “היהודי שביהודי” שטאטקעווען הוא פולני Statkować וגם התואר שטעטעצ’נע), ואין דוגמתו באשכנזית במלה אחת. בלאנדזיען (פ' blądzić) הוא רק בהוראת “תעה בדרך”; אך להוראת “טעה” (ברוחניות) אומרים “זיך טועה זיין), או “האבען א טעות” (בתרגומי עברי־טייטש לתנ“ך בא תמיד “פאראירט זיין” בהוראת “תעה”, ועל־כן בחרו היהודים אחר־כך ב”בלאנדזיען" שהוא מלה אחת). חאפען (פ' chapać, וגם ר') הוא בודאי ברור ובולט יותר מכל הפעלים האשכנזים המקבילים לו. גם הוליען (פ' hulać וגם ר') קשה למסור בדיוק באשכנזית; ופועל סלאבי זה הובא לז’ארגון, לפי השערתי, על־ידי ה”חסידים" הראשונים (וגם השם “הוליאק”). – והנה רשימה קצרה של פעלים פולניים, שבאשכנזית אי־אפשר לאמרם במלה אחת, ולפעמים אף לא בשתי מלים: בריקען (brykać, וגם ר'=בעוט ברגליו); זיך צעפען (פו"ר); דאקאזען (dokasać, בהוראת השג בעתו, “הספק לעשות”); זיך קוליען [קולימען] ( kulać; באשכנזית = איין פורצעלבוים שלאגען"); זיך קוואפען (kwapieć się: “ער קוואפעט זיך דערויף”); ראנדזיען (rządić; באשכנז' אפשר לתרגמו “ווירטשאפטען”, אבל כלום ימסור תרגום כזה את כל כוונתו?); סטראשענען (starczyé, וגם ר‘; באשכנז’ “איינשיכטערן”, אבל מלה זו צעירה היא לימים לפי הערך). ועוד הרבה כאלה, שמתבארים על־ידי אהבת־הקיצור.

והנה רשימה קצרה של פעלים פולניים, שאמנם יכולים הם להאמר באשכנזית במלה אחת, אבל במלה לא מדויקת כל־כך, כי יש לה עוד הוראות, או שיש לטעות בכוונתה, או שהוראתה בכלל לא היתה קבועה וברורה: ברוקירען (brukować, וגם השם “ברוק”; באשכנז' “פפלאסטערן” אינו מדויק, כי יש לו עוד הוראות; וגם אין לשכוח, שהמנהג לרצף את הרחובות באבנים הוא מזמן מאוחר, והיהודים, קודם שבאו לפולין, אולי לא ידעו כלל את המנהג וממילא גם לא את הפעל האשכנזי); ניצעווען (Nicować; באשכנז' “ווענדען” אינו מדויק וברור כלל); פלאנטערן (פארפלאנטערן) (plątać; “פערוויקלען, פערוויררען” אינם ברורים ואינם מספיקים); סקראבענען (skrobać; “קראַטצען” אינו מדויק כלל, וגם שאר תרגומיו אינם מספיקים); אוּוואז’ענען (פו"ר, בהוראה “נשא פנים”; “בעריקזיכטיגען” אינו מוסר את כל הכוונה); ז’אלעווען Zalować; “שאָנען” באשכנז' אינו ברור כל־כך). ועוד הרבה מאד.

גם הפעלים הרוסיים, רובם אפשר להצדיק מציאותם על־פי אחד מן הטעמים הנזכרים. למשל: ספארען (спорить), חיטרעווען,( хитрить) חלאפאצ’ען (хлопотать), האדאטאיסטווען, חאחאצ’ען (хохотать), זיך שושקען (шушкаться), זיך יאווען (явиться),בהוראתו הפוליצית, וגם בהוראת “הגָּלה” “הופיע פתאום”; “האט זיך געיאוועט נאר א נייער מענש”), וביחוד הפעל “היהודי שביהודי” פראווען (править); למשל: פראווען דעם “סדר”; ובפרט בלשון ה“חסידים” – שהם, כנראה הכניסוהו לז’ארגון – “פראווען חסידות”, “פראווען נקיות”, ועוד).

אבל יש הרבה פעלים סלאביים, שיכולים להאמר גם באשכנזית בדיוק ובקצור הרצוּי, ולמציאותם בז’ארגון אין טעם מספיק (מלבד הטעם, שהם פעלים השגורים בפי ההמון, כמו שכמעט כל הפעלים הסלאביים שבז’ארגון עוסקים בענינים המוניים). למשל: בורצ’ען (פו"ר), חראקען (פו"ר), חליפען (פו"ר), חראפען (פו"ר), דרעמלען (פו"ר), קאָרמען (ר' ופ', וזה בא מחדר־הילדים על־ידי המיניקות), קאנצ’ען (פו"ר), ראגיען (פו“ר, ולא פערוואונדען”!), סמאליען (פ' smalić, וגם השם “סמאלינעס”) זיך סטאראיען או סטארען (פו"ר), ושלשה פעלי רוסים: באלבען, באלאקען, באלטאיען (תמורת “שוואטצען” או “פלאפפערן”). זיך האדזיען (ר' годиться) או זיך בריד’זיען (פ', אף־על־פי שהאשכנזי “זיך עקלען” אינו פחות מדויק). איספארצען (испортить), אבל אומרים גם “מכולה מאכען”), פאליען (כך תרגום לי רבי תמיד פעל “נכש” שבתלמוד, והיא מלה רוסית полоть; תרגומו האשכנזי “יאָטען” הוא, אמנם, עתיק מאד, אבל מפם14 שהיהודים לא הרבו להשתמש בו – בודאי השתמשו בו רק בשעת למוד גמרא – שכחוהו ולקחו במקומו את המלה הרוסית, ששמעו לעתים קרובות מפי האכרים), ועוד הרבה מאד.

מן הפעלים הסלאביים המורכבים (כלומר: שיש בראשם אחד מסמני־היחס: до, по־, за־ וכו'), לא הכניסו היהודים לז’ארגונם אלא מעט. כאילו הרגישו סוף־סוף, שזהו “בארבאריסמוס” גדול יותר מדאי, נמלכו והחליטו, שיפה יותר לתרגם לאשכנזית את הפעלים המורכבים (על תרגומיהם ה“יפים” נדבר עוד מעט). ואלה הם ה“מורכבים”, שהכניסו ללשון דבורם “כמו שהם”: דאקאזען (פ' dokazac עיין למעלה), דאקוצען (докучать וכן פ') אטפראווען (ר‘, ופ’ (од–, פאפראווען (פו"ר), פאטאקעווען (פו"ר; אמור “הן” לדברי־חברו), פאפאדיען (попадать), פאוויאנען (повянуть, במקום פערוועלקט"), פאספייען או אוספייען (ר' поуспeть), פאצ’יטאיען (ר’почитать ), זיך פריסטראיען (ר’пристроиться, מצוא עסק או משרה וכו'), ועוד שנים, שלשה. באחדים מן המורכבים נהגו כך: תרגמו את סימן־היחס, ואת הפעל גופו השאירו בסלאביותו. למשל:Zalatać – פארלאטענען; засорить “פארסארען די אויגען” пришпилить (וכן פ') – צושפילענען; przytulić – זיך צוטוליען, podburzyć – אונטערבורען.

והנה עד עתה ראינו, שהיהודים לקחו רק מן המוכן, גם בשמות, גם בפעלים, גם בתארים; פעם לקחו בחשבון ודעת, ופעם – בלי ישוב־הדעת. אבל יצירה לשונית עצמית אין בכל אלה, שהרי הכניסו את המלים הסלאביות ללשונם כהויתן, ולא קנו אותן בשום שנוי. ואולם עתה אנו מגיעים אל מקצוע גדול, שבו הראו כח־יצירה – לא יצירת יש מאין, כי איך יבואו אנשים יהודים ויחדשו מלים בלשון, שאינה לא לשונם הלאומית ולא לשון־מדינתם? – אבל יצירה תרגומית: תרגומים ממלים סלאביות (כמעט רק פעלים) ללשון האשכנזית שלהם.

פעלים, וביחוד פעלים מורכבים ומתורגמים מסלאבית, נמצאים בז’ארגון ממש עד לאין מספר. רובם צעירים לימים (ויש תרגומים כאלה, שנעשים גם עתה לעינינו), אך יש בהם הרבה, שכבר עברו עליהם דורות אחדים, ואולי גם מאות שָנים. ואני אביא בזה דוגמאות מאותם שהיו “אזרחים נכבדים” בז’ארגון עוד בילדותי.

ראו היהודים אצל הסלאבים הרבה פעלים (ביחוד מורכבים), שאין דוגמתם בלשון האשכנזית שלהם (מפני שהרוח האשכנזי יצר מלים אחרות לאותן הפעולות) או שבאשכנזית אינם מדויקים כל־כך ואינם קצרים כל־כך; ולהכניסם ללשונם “כמו שהם” אי־אפשר (שהרי הזמנים משתנים ועמהם גם טעמם של דוברי־ז’ארגון), – והתחכמו לתרגמם לאשכנזית ב“דיוק”, בדיוק מבהיל ומדהים (ממש מעין התרגומים המפורסמים מז’ארגון לעברית שבספר “מגלה־טמירין”), בדיוק העלול להביא את האשכנזי האמתי לידי צחוק או לידי הקאה או לידי התעלפות – הכל לפי הטֶמפראמנט שלו. אבל אין בכך כלום – המטרה הושגה: הז’ארגון נתעשר עושר עצום על־ידי התרגומים ה“מדויקים” הללו, אם גם על־ידם נכנס רוח סלאבי אדיר וחזק אל הז’ארגון הרבה יותר משנכנס על־ידי המלים הסלאביות בעין, וגם חוש־הלשון ורגש־היופי נפגמו על־ידם הרבה יותר.

הנה דוגמאות מתרגומי פעלים פשוטים (בלתי מורכבים): זיך נעהמען צו… (brać się), וכן ר‘. באשכנזית אומרים (זיך העראַנמאַסען – אַנשיקען"); זיך וועלען (“ס’וויליט זיך”. ר' хочется, וכן פ'. באשכנזית “לוּסט האבען, נעליסטען”); זיך קרימען (פ' krzyvić sie־ בהוראת עַוֵה פניו לאות אי־רצון. באשכנזית מביעים זאת במלים אחרות, ו“זיך קרימען” הוראתו רק כפשוטו “התעקם”); זיך קאֶצלען kocié sie, וכן ר’; לאזני האשכנזים זה ברבריסמוס נורא, אבל האשכנזי צריך “להרבות בדבורים” כדי למסור פועל זה); אבקריכען (כן אומרים בז’ארגון על בגד, שנטשטש צבעו; וזהו תרגום מפולנית pelzać, שעיקר פירושו “זחול” – כמו ползать ברוסית – ובהשאלה כבז’ארגון; באשכנזית יש לזה פעל “פערשיסען”) ועוד כאלה. וכאן מקום להעיר על קצת ניבים ז’ארגוניים, שהז’ארגוניסטים מתפעלים מהם וחושבים אותם ל“יהודית אמתית” (מפני שאין כמוהם באשכנזית) ובאמת הם “תרגומים מדויקים” מסלאבית. למשל: ביי איהם שיט זיך א בערדיל (דבור חביב של שלום־עליכם), וזה לקוח מפולנית sypac się, שעיקר פירושו “זיך שיטען” (כמו сыпаться ברוסית – ובהשאלה “הָחֵל לצַמֵח” שערות) או: “פארבייסען דעם צונג” – הפסק פתאום בדבורו מפני שהרגיש, שנכשל בלשונו: זה תרגום מרוסית (закусить языкъ). וכן: האבען אַהארץ אויף איינעם" – имeть сердце на. או “די הארץ איז איהם אבגעגאנגען” (חמתו שככה). ברוסית – отошло сердце. וכן: “אראפ פון צורה” (מעין “נפלו פניו” בעברית) спасть съ лица (בטוי נושן). “אראפ פון מוח” – cxoдить cъ yma. ובכלל בדקתי ומצאתי, שכמעט כל הבטוים ודרכי־הדבור המיוחדים שבז’ארגון הם לקוחים או מאשכנזית או מסלבית, ומקצתם גם מעברית, – אבל יצירה עצמית קשה למצוא. ועל זה, אמנם, צריך להתפלא – מי שחושב את הז’ארגון ללשון יהודית…

אך ביחוד “הפליאו” לעשות בתרגומי הפעלים המורכבים. העבודה לא היתה, אמנם, קשה ביותר: מתרגמים את סימן־היחס הסלאבי לחוד ואת הפעל לחוד, ואחר־כך מחברים את שתי המלים לפועל מורכב אשכנזי – וה“יצירה” נשלמה. באופן כזה יש שהתרגום יוצא כמעט כהוגן; ויש שהיה רק נגד רוח הלשון האשכנזית ומי שאינו “אשכנזי” לא נפגע; אך יש – וזהו על פי רוב – שהתרגום נראה ממש כמעשה־קונדס, כבדחנות גסה15. והנה דוגמאות מכל מיני התרגומים הללו:

זיך דערשלאגען צו… (פ' dobyć się, וכן ר'; באשכנזית “זיך העראויסארבייטען”). דערעסען (פ' dojadać; ר' надобдать; “איבערדריסיג ווערדען”); וכן כל הפעלים המתחילים בסימן־היחס до מתורגמים בז’ארגון “דער” – (“ער” – באשכנזית). והפעלים החוזרים, המתחילים בסימן־היחס на (פ' na), והוראתם: עשה דבר למַדי או יותר מדי, – מתורגמים בז’ארגון: “זיך אנ –”. (במקום שבאשכנזית צריך להוסיף מלה מיוחדת לביאור הכוונה, ורק בפעלים מועטים מאד יש באשכנזית הוראה כזו לסימן־היחס “אנ – “, ורק בלשון־ההמון, למשל: “זיך אנלייענען” (פ' się naczytać וכן ר'; ובאשכנזית “זיך זאטט לעזען”); זיך אנגעהן (פ' nachodzić się, – “פיעל געהען”, “זיך מידע געהען”); “זיך אנלעגען [וגם זיך אנזעצען] (פ' nalegać – הפצר מאד). וכן: זיך אגעסען, זיך אנטרינקען, זיך אנזעהן, ועוד הרבה מאד, שעיקר הוראתם הפרזה – תורגמו “בדיוק” מסלאבית, מאהבת הקיצור, אך כנגד רוח הלשון האשכנזית. כמובן, אין אני רב את ריב האשכנזית, ואך כוונתי היא, שבזה שקלקלו את האשכנזית עדיין לא נעשתה הלשון ל”יהודית”! והפעלים המורכבים עם סימן היחס ־ от, פ' – od, מתורגמים בז’ארגון תמיד: אב, –; אמנם גם באשכנזית הם נמסרים על־פי רוב בסימן־היחס “אב”, – אבל לא כולם; ובז’ארגון “לא פליג”. למשל אבלעגען (פ' odkladać, וכן ר'; ובאשכנזית “אויפשיעבען” דחה לזמן אחר). אבגעהן (בהוראת “המוס הקרח”; וזה מרוסית отходить, וזה תרגום בלי חשבון ודעת; ובאשכנזית אומרים דוקא בדיוק “אופטהויען”). זיך אברופען (ר' откликнуться; אזנו של האשכנזי נפגעת מתרגום בארבארי זה, אבל האשכנזי מחויב למסור פועל זה בשלש־ארבע מלים!). ועוד הרבה קוריוזים כאלה16. ולזה שייך גם הפעל הרוסי ть описа (וכן פ'), שבז’ארגון הוא מתורגם בפשיטות אבשרייבען, והאשכנזי אומר באריכות, אבל בדיוק: “נעריכטליך פערשרייבען” או” – אויפנעהמן" (ואולם בזמן מאוחר התחיל לומר “ביהודית אמתית”; אָפיסיווען די אימושצעסטוואָ).

הפעלים הסלאביים המורכבים עם סימן־היחס – под (פ’pod ־), שמספרם מרובה מאד, תורגמו לז’ארגון תמיד “אונטער –”, בלי יוצא מן הכלל, למשל, אלה שכוונתם “עשה דבר בחשאי”: אונטערקויפען (подкупать, וכן פ'; באשכנזית “בעשטעכען”); אונטערציגדען поджигать, פ' podpalić, באשכנזית “בראנדשטיפטען”, “אנשטעקען”); אונטערזאגן (ר’подсказать וגם פ'; “צופליסטערן” “פארזאגען”); אונטערחאפען (ר’подхватить; האשכנזי מבטא זאת במלים אחרות), ועוד. ואלה שהוראתם פעולה ההולכת ומתקדמת (שבאשכנזית הם נמסרים בסימן “העראנ –”, “הינצו –”), למשל: אונטערגעהן (ר' подходить – העראנריקען); אונטערוואקסען, подростать, וכן פ'; – “העראנוואקסען”), ובהוראות אחרות: זיך אונטערעסען (פ' podiść sobię, שבאמת קשה למסרו באשכנזית בקצור מדויק), וכן אונטערדרעמלען (פ'), ועוד.

הפעלים המורכבים עם סימן־היחס – пере (פ' – prze), והם מרובים מאד, מתורגמים לז’ארגון תמיד: "איבער – ", בין שהכוונה הִשָנוֹת הפעולה בשנויים (שאז יבואו באשכנזית עם סימן־היחס “אומ –”; בז’ארגון אין בכלל פעלים עם “אומ –”), בין בשאר הוראות. למשל: איבערשרייבען (перeиписать “אומשרייבען”). זיך איבערטאהן (переодeваться.– “זיך אומקליידען”), זיך איבערטראגען (переноситься, וכן פ'; החלף דירתו – “אומציהען”). ובהוראות אחרות: איבערבעטען (פ' – przepraszać – “אבביטטען”); איבערבייסען (בהוראת “סעוד לבו מעט”, וזה תרגום מפולנית przekąsać. אבל באשכנזית “אימביס נעהמען”); איבערשלאגען די רייד (перебить рeчь ובאשכנזית “אונטערברעכען”, וגם זהו, אמנם, תרגום מדויק מרומית וצרפתית), ועוד כהמה וכהמה.

ביחוד מעניין תרגום הפעלים החוזרים, שבראשם – рас – раз (בפ' – roz). פעלים כאלה, אם אינם חוזרים, מקביל להם באשכנזית לפעמים הסימן "אויסאיינאנדער – ", או "צער – "; אך בפעלים חוזרים משמשים באשכנזית סימנים אחרים ומלים אחרות. ואולם בז’ארגון מתורגמים גם הפעלים החוזרים והנזכרים תמיד: זיך פאַנאַדער –, זיך צו – ("צו – בז’ארגון נתכווץ ונשתבש מן "צער – " האשכנזי, ובהוראתו זו אין הנגינה בו אלא בפעל המורכב עמו; אך יש “צו –”, בהוראת "הינצו – ", ואז הנגינה בו). ומזה תוצאות להרבה קוריוזים מגוחכים. על־ידי תרגום “מדויק” זה נתעשר הז’ארגון בהמון פעלים נחוצים, שאין דוגמתם באשכנזית. למשל: זיך פאנאנדערוויינען או צוּוויינען (ר' расплакаться וכן פ'; באשכנזית צריך לבטא זאת באריכות) וכן זיך פאַנאַנדער־צולאכען, זיך פאנאנדער־שרייען וכו' – הכל מסלאבית. ביחוד מצוין הפעל: זי, פאנדאנדער צאהלען расплачиватся, שהוא באמת ברבריסמוס נורא; אבל כמה מלים צריך האשכנזי לומר כדי להביע בקירוב את כוונתו של פעל נחוץ זה? – ואולם בפעלים ממין זה אפשר לבוא לידי ערבוב־המושגים דוקא בז’ארגון, שהוא בהול כל כך על הדייקנות. למשל: את הפעל הרוסי пасписаться (“קוויטירען” באשכנזית) מתרגם הז’ארגון, כדרכו, זיך פאנאנדערשרייבען; אבל הרי כך אומרים בז’ארגון גם להוראת “השתקע בכתיבה”. וכן זיך פאנאנדעררעדען יש לו גם שתי הוראות (ואולם בהוראה אחת אומרים גם “זיך צורעדען”).

ראויים להזכר גם הסלאביסמים הללו: זיך איינהאֶרען (вслушаться וכן פ'); פארפאהרען פ' (zajeżdżać וכן ר'; בהוראת "סור אל – "). אויסרעדען (פ' wymawiać, выговорить; והשם וויגאוואר נתקבל כבר אל הז’ארגון כמו שהוא); אויסגעבען די טאכטער (פ' wydawać, וכן ר'); זיך איינגעבען (удаваться, וכן פ') ועוד כאלה. ולפי דעתי, גם הבטוי הז’ארגוני זיך אבטראגען הוא תרגום מפולנית (wynosić się), אם גם תרגום לא מדויק, שהרי “בדיוק” היה צריך לומר זיך “ארויסטראגען”17.

לא אכחד, שבתור חובב חקירות בלשניות אני מתעניין מאד בז’ארגון שלנו, שהוא מלא “גנזי־נסתרות” ואוצרות של חדושים לשוניים. אך כמו־כן חייב אני להודות, כי כל מה שאני מוסיף להתעמק בו הוא נעשה זר לנשמתי היהודית18 יותר ויותר, אני מרגיש יותר ויותר, שמתוך ז’ארגון זה נושב אלי לא רוח יהודי, אלא רוח אשכנזי־סלבי. ומי יודע, אם לא דוקא אי־יהדותו, דוקא נכריותו, היא היא שמצאה חן גדול כל כך בעיני כת ידועה בקרבנו, שאפילו העתונים העבריים נגררו אחריה שלא מדעת. הרי קשה התבוללות שלא מדעת מהתבוללות־מדעת והדברים עתיקים.



  1. נדפס ב“השלח” כרך ל‘ חוברת ב’. שבט תרע"ד, עמ' 139.  ↩

  2. “ומתנוונה” במקור, צ"ל ומתנוונת – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  3. כמה מגוחך הדבר, שבתרגומי התנ“ך ל”עברי טייטש“ שנדפסים בווילנה בדור זה, עוד נשמרו כל אותן המלים האשכנזיות, שהיהודים ברוסיה ופולין אולי לא ידעו אותן מעולם ושבלשון־הדבור החליפו אותן במלים סלאביות אולי זה לפני מאות שנים. למשל, באותם תרגומי ”עברי טייטש“ אנו מוצאים עדיין ”רועה“ מתורגם ”הירט“, ”איל“ – ”ווידר“, ”עדר“ – ”הערדשאפט“ וכהמה וכהמה. ואולם בדבור הז'ארגוני אין אומרים ”הירט“ אלא ”פאסטוך“, ולא ”ווידר“, אלא ”באראן“, ולא ”הערדשאפט“ אלא ”סטאדא“ או ”טשערעדע" (בווהלין) – ארבע מלים סלאביות.  ↩

  4. הנה רשימה קצרה של המלים ה“זרות” בז'ארגון, שהן ידועות לי עוד מילדותי והן לוקחו – כפי שנוכחתי עתה מפולנית: “אימפעט (“מיט גרויס אימפעט”, רומית במקורה); ”גוסט“ (טעם; רומית); ”אינטערעס“ (בהוראת עסק, והנגינה מלעיל כמו בפולנית); ”פאראוואן (מחיצה מטולטלת Parawan, ומקורה בצרפתית Paravent); “פאראסאל” (בשבוש “פאראסאן”, בצרפתית פירושו “מחסה משמש”, (ובפולנית – דוקא מחסה ממטר, ־ וכן גם בז'ארגון); “מעטר” (“ער איז אויף דרוף א גרויסער מעטר”; כך הוא בפולנית, מצרפתית Maitre). ועוד הרבה. ואולם המלה הז'ארגונית “אלמער” (ארון), שאני ורבים אחרי טעו לחשוב אותה למלה צרפתית armoire ), היא באמת מלה אשכנזית כשרה, שהיא רשומה בכל מלון אשכנזי הגון.  ↩

  5. במקור “פולנית” – הערת פב"י.  ↩

  6. חדוש זה נעשה בזמן מאוחר, לפי הערך, תחת השפעת הלשון הרוסית. אך כבר בילדותי שמעתי מפי זקנים דרכי־דבור כאלה. זכורני, שכשהייתי תינוק היה זקן מופלג אחד בא אל בית־אבי בכל מוצאי־שבת לשתות חמין; ובכניסתו היה אומר תמיד בחבה מרובה ובחום־נפש: א גוטינקע וואך אייך!" – אך ביותר היו הנשים משתמשות במנהג סלאבי זה בפטפוטיהן עם עולליהן וגם עם חברותיהן. ובודאי הנשים הן שהכניסו צורה סלאבית זו אל הדבור הז‘ארגוני, כמו שבכלל הועילו הנשים לז’ארגן את לשונן האשכנזית יותר מן האנשים, כמו שנראה להלן.  ↩

  7. עיין מאמרי “היסודות העברים בז'ארגון”.  ↩

  8. במקור “אל” – הערת פב"י  ↩

  9. באשכנזית קוראים לו “מעררעטיך”. ואולם יש מקומות באשכנז, שהיו קוראים לו Kren. ובכן אין להתפלא על בעל תוספות יו“ט שכתב (בפסחים פ“ב, מ”ו) על ”תמכא“, ”זה מה שקורין בל“א קרין”. אך רבני־אשכנז הקדמונים, כמו, למשל, הרוקח ובעל האפודה כותבים מערט'יך… ובעל “מגן אברהם” (שחי בפולין זה כמאתים וחמשים שנה) כותב בהלכות פסח, תע“ג, סקי”ט: “תמכא־קרין ובל”א מערטיך"; אם כן חשב את השם קרין לא למלה אשכנזית.  ↩

  10. במקור: “מתחרותי” – הערת פב"י.  ↩

  11. ואחר־כך, כשראו בראשונה את מלבושי־המודה, שהיו “משונים” בעיני יושבי־הגטו, היו קוראים לכל דבר “משונה” – מאדנע: “ א מאדנע זאך, א מאדנער מענש” (ואולם “מאדני” בפו"ר אין לו הוראה כזו).  ↩

  12. בתרגומי עברי־טייטש לתנ“ך מתורגם ”פול“ – ”באנן“ ואף שאמרתי בראש מאמרי, כי מתרגומים כאלה אין להביא ראיה, הרי בכל אופן נוכל לדעת מהם, איזו מלים אשכנזיות היו שגורות בפי היהודים בזמן קדום לפי הערך. שהרי מובן מאליו, שמלים אשכנזיות, שלא היו ידועות ליהודים מעולם, לא יכלו למצוא מקום בתרגומי ע”ט לתנ"ך.  ↩

  13. עדיין לא הוברר לי, מפני מה אומרים בז'ארגון דוקא “פלימעניק” ו“פלימעניצע” (רוס') ולא כבאשכנזית ואף לא כבפולנית! יש לישב בדוחק, אבל רק בדוחק.  ↩

  14. “מפם” כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  15. תרגומי פעלים כאלה נעשים בצורה מרובה בימים האחרונים (שהרי צרכי העתונות הז'ארגונית מרובים והלשון “היהודית” דלה ואי־קולטורית). זוכר אני, שלפני שנים אחדות נוצר בבית המערכת של ה“פריינד” פועל חדש “איבעראנדערשען”. “יצירה” משונה כזו היתה צריכה, לכאורה, להתקבל בתרועת צחוק־לעג. אבל, אדרבה, על “יצירה” זו דברו הז'ארגוניסטים בהתפעלות עצומה, ואחד מ“גדוליהם” אמר, שזוהי יצירה “יהודית שביהודית”. ואיש לא נועז לגלות את הסוד, שזה תרגום מן הפועל הרוסי нереиначить; пере איבער, אנדערש, וכל המלה ביחד – “איבער иначе אנדערשען”. כפתור ופרח!  ↩

  16. הפועל הרוסי отговорить הוראתו גם: “הסר קסמים על־ידי לחש”, ומזה בז‘ארגון אבשפרעכען א עין הרע (באשכנזית אומרים בהוראה זו: “בעשפרעכען”; וכנראה, היו גם היהודים אומרים כן קודם שבאו לפולין, ואחר־כך תקנו את הפעל לרוח הסלבי. וראיה לדבר, שהרי בז'ארגון המאוחר אין משתמשים בכלל בפועל “שפרעכען” מלבד בבטוי הנזכר). ויש עוד פעל רוסי, בהוראה דומה לזו: заговорить, וגם הוא מתורגם לז’ארגון “בדיוק”: פאררעדען די צייגער; אך באשכנזית יש רק הפעל האחד “בעשפרעכען” גם לכאב־שנים. ומזה יש לכאורה לשער, שהמנהג ללחוש על השנים למדו היהודים מן הסלאבים. ואמנם, זוכר אני מילדותי, שהלחישה על השנים היתה נעשית רק על־ידי “גויה”, בעוד שהלחש לעין־הרע היה מסור, כמובן, רק ליהודים.  ↩

  17. יש להעיר כאן, שעל־ידי השפעתה של הלשון הפולנית נוצרו בפי עמנו, במאות השנים האחרונות, גם מלים עבריות. ולמשל נתברר לי עתה, שהמלה “מזומן” (כסף מזומן), היא תרגום מדויק של המלה הפולנית Gotowka (בארעס געלד; וזה מן gotow – מוכן ומזומן). ומשום זה אומרים בז'ארגון גם “גערייטע געלט” וכבר הראיתי במקום אחר, שהמלה “מזומן”, “מזומנים”, אף־על־פי שלא נתקבלה אל הלשון הספרותית אלא בימים האחרונים, היתה שגורה בפי העם זה מאות שנים, כמו שיעידו מכתבי־מסחר וכתבי “תנאים” מזמן קדום לפי הערך (והמלה Gotowka היא מן המלים ה“עתיקות” בפולנית).  ↩

  18. “היהודי” במקור, צ“ל היהודית – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות