רקע
אהוד בן עזר
שמיים מאסו הבונים לארי אבן־זהב, 1941
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.11.1971


מאז כתב תומאס מורוס את ספרו “אוטופיה” (1516) נכתבו לא מעט ספרים בז’אנר הזה. מטרת האוטופיה היא להציג תוכנית מתוקנת של העולם והחברה, תוכנית שהיא פרי המחשבה והדמיון, והדמיון בלבד. ובעצם, כאוטופיה הראשונה יכול להיחשב ספר המדינה של אפלטון.

אוטופיה שהשפיעה רבות על התנועה הציונית היא “אלטנוילנד” (1902) של הרצל. רומאנים אוטופיים כתבו ואֵלס, האכסלי ואורוול. “שמיים מאסו הבונים” (1941), הרומאן האוטופי של ארי אבן־זהב, דומה במהותו ל“1984” של אורוול (שהתפרסם ב־1949) ולרומאנים של ואלס והאכסלי. הוא מאחד יסודות של ספרות המדע הבידיוני, שאיפה לתיקון חברתי ותחושה פסימית כי ככל שתגדל יכולתו המדעית של האדם, כן תקטן יכולתו ליצור סדר־עולם הגיוני, צודק ונוח. זו אינה, אפוא, אוטופיה המנסה להשפיע באמצעות ציור עולם טוב יותר, אלא להיפך – להזהיר, על־ידי ציור עולם קודר וחסר־תקווה.

ארי אבן־זהב, שנפטר לפני שבועות אחדים, היה כבן ארבעים ושתיים שעה שהתפרסם הספר. הוא עלה ארצה ב־1922, ושימש שנים רבות בתור מזכיר אקדמי של האוניברסיטה העברית. ספרו נכתב לפני השואה אך לאחר עלות הנאצים לשלטון, וכנראה גם לאחר פרוץ מלחמת־העולם השנייה. החיים בצל השתלטותם של הנאצים על גרמניה באים לביטוי גם בספריו: “אלה מסעי הזפתים” (1936) ו“בראשית הסער” (1945).

באופן טבעי מבקש הקורא ברומאן האוטופי את הקשר לזמן כתיבתו, למקום שבו הוא נכתב, ואולי גם לרמזים וללקחים שאפשר ללמוד מהם על סדר־העולם הרגיל, הלא־אוטופי. ברור שהרומאן של אבן־זהב עמד בסימן האיום של מלחמת־העולם השנייה. יש בו גם התייחסות לאורח־החיים השקט של המזרח, בניגוד לטירוף השורר באירופה, וגם לעג לפרופסורים פאציפיסטיים – ואולם עיקר הספר הוא ברעיון השמיים שמאסו הבונים.

זמן התרחשותו של הרומאן הוא בעוד כמאתיים וחמישים שנה, במאה העשרים ושתיים. העולם נחלק לשני סוגי תושבים: על־אדמתיים ותת־אדמתיים. התת־אדמתיים הם אנשי העתיד, הם ברחו מן השמש, מן החיים לאור היום, והתכנסו בערים של מטה, מוגנות ממלחמה, ממוזגות אוויר, עם רשת תקשורת מפותחת. הבגדים עתה שקופים. האוכל בכדוריות. ההליכה על מגלשים קטנים. הטלוויזיה היא תלת־מימדית וטלפונית, אפשר להתנשק מבעד לקיר זכוכית מרחק אלפי קילומטרים. אפשר לטוס באוויר כמו ציפורים. אך גם מכשירי ההמתה משוכללים, ובכל מלחמה עולמית נהרגים עשרות מיליוני אנשים מכל צד. פחדם הגדול של התת־אדמתיים הוא מפני רעידת אדמה. כל רעידת אדמה הורסת ערים ומדינות שמתחת לפני הקרקע.

העל־אדמתיים הם שרידיה של האנושות הקודמת, החיים בחורבות הערים הגדולות. הם אוכלים ומתלבשים באופן טבעי, הם הפרולטריון העולמי, ומדי פעם פורצות מהפכות ומלחמות ביניהם לבין התת־אדמתיים. העולם עודנו מחולק לכמה מדינת גדולות, המסתבכות במלחמות זו עם זו. רק בחיג’אז חיים עדיין אנשים נורמאליים.

אנטול דניאל, גיבורו של הרומאן, בורח לריאד, העיר המאושרה. הוא משקיע עצמו בחיים הפרימיטיביים הבריאים של הערבים, אשר דתם אוסרת עליהם להביא למידבר את כל חידושי המאה העשרים ושתיים.

“האם לא טוב לאלה מאשר לאנשי־התרבות, כביכול? כאן עובדים עשר, שתים־עשרה שעות ביום והם עייפים פחות מאלה שבעולם התרבותי המתקדם, שעובדים רק חמש שעות ליום – שם הכול מחקה את מהירות החשמל, אין לאדם זמן לחשוב, וכאן – השלווה שנתן היוצר לכל חי מראשית בריאתו. הגמל הוא הזיקוקין שלהם, החרב והרובה הם תותחי־זהרורים שבידיהם ובהם נהרגים מאות, תחת המיליונים שנהרגים שם, בעולם שכולו חכמים ונבונים.” (עמ' ל"ז).

“האדם נולד לתמימות, וכשהוא ממית אותה, את נפשו הוא קובע. הלוא ראית, מה רב האושר ששופעות עיניהם של הערבים, ואילו עיני האדם התרבותי, כביכול, הברק שלהן דהה ומתוכן נשקף תמיד הפחד הגדול ליום המחרת, ופחד זה הוא המקצר את ימי־חייהם.” (עמ' ל"ח).

אך לא זמן רב זוכה אנטול דניאל לחסות בעיר־המקלט ריאד. אשתו האיטלקייה, סילביה, מפצירה בו לחזור לארצה. ויחד עם בנו, יוהן דניאל, הוא חוזר לאיטליה. הרבה מלחמות, רעידות־אדמה, התנכלויות ומקרי מוות פוקדים את המשפחה. האם מתה. וכל תקוותיו של אנטול הן בבנו, הגאון הצעיר, הממציא מכונה לקריאת־מחשבות.

ואולם דווקא המצאה זו מפחידה ומערערת את סדר העולם. כל ההמצאות של כלי משחית ומוות מתקבלות בשמחה, ורק ההמצאה האחת, העתידה לחשוף כל דבר־שקר ומחשבת־רמייה – מפחידה את בני האדם. יוהן דניאל מוכרז כמשוגע ונכלא. הוא ואביו מצליחים להימלט ואין יודע היכן הם. הספר מסתיים בחזיון אפוקליפטי: כוכב־שביט גדול מאין כמוהו הולך ומתקרב אל הארץ, והוא עתיד להפוך את העולם כולו לגלי אפר ועצמות.

כשיצאה המהדורה החדשה של הספר הוסיף לה ארי אבן־זהב הערה: “כשיצא ספר זה במהדורות הראשונות לא פילל איש, שעוד בימינו נראה ראשיתו של העידן התת־קרקעי, ההתפתחות המהירה של כלי־המשחית ועימה שינוי מחשבת האדם, מאפשרים אמנם את הרחבת היריעה, אך לא עשיתי זאת, כדי שלא לשלול מן האוטופיה את הראשונות שלה.”

ואולם, ערכן של אוטופיות אינו נמדד בחידושיהן המדעיים דווקא – הרי בזאת מתחרה בהן כיום כל ספר וכל סרט של מדע בידיוני – ערכן בתמונת־העולם שהן מצליחות להעלות. ובמשמעות הניתנת לאותו עולם. הנבואה איננה החיזוי של דמות העתיד אלא הראייה העמוקה, חסרת־הפשרות, של המציאות בהווה, והלקח הנלמד מראייה זו לגבי העתיד.

הטעות של אבן־זהב אינה בכך שלא חזה מראש את נטייתו של המדע להגביה טוס לכוכבים במקום לרדת למעמקי ארץ. טעותו נעוצה בראייה כאילו־פשטנית של התרחבות המדע והמלחמות, מבלי שתתלווה לכך בספר הארה עמוקה יותר של המציאות שבתקופתה נכתב הרומאן, או של כל תקופה אחרת מאז.


* ארי אבן־זהב: “שמיים מאסו הבונים”, מהדורה ראשונה, 1941, מהדורה שלישית, הוצאת “יבנה”, תל־אביב, 1965. קנ"ה עמ'

המלצות קוראים
תגיות