רקע
אהוד בן עזר
"חיים..." ל־ד. אברהמית, 1929
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.8.1972


אישה מרה וקשת־יום היתה, כניראה, ד. אברהמית. היא באה ארצה עם ילדיה, פליטת חיים מסוערים ונכזבים, וביקשה לעצמה פורקן בכתיבת ספר, ספרה היחיד, בשפה הרוסית, שפת מולדתה.

במבוא לספרה היא כמו מתנצלת: “אמרתי בליבי: אכתוב נא קורות רומאן אחד הידוע לי, רומאן מן העבר הרחוק, ואף־על־פי־כן פראי, פראי לגבי הזמן, ולפי יכולתי וכוחותיי אתאר אותו על כל עקלקלותיו וטלטלותיו. הנה מקרה מוזר, מקרה חיים בלתי מאושרים של משפחה ידועה לי, מנקר במוחי בלי הרף ותובע תשובה: מי אשם?”

ד. אברהמית מזכירה שהדברים המסופרים בספרה אירעו לפני שמונה־עשרה שנה, והתקופה הנזכרת בספר תחילתה בשנת 1905, משמע שהספר נכתב בשנת 1923 לערך.

היא כתבה את ספרה בגוף ראשון ובצורה וידויית, שיש בה העזה רבה לא רק לגבי אישה. תחילתו של הסיפור בתיאור חייה של הגיבורה, בתיה או ברטה, באודיסה. היא חברה שם לאגודת סוציאליסטים יהודיים, קרובה גם לאנארכיסטים, ועוסקת בפעולות תעמולה אסורה והחבאת נשק. תוך כדי העבודה המשותפת היא מתאהבת בבוריס, המנהיג הצעיר של הקבוצה המהפכנית. הוא מדבר גבוהה־גבוהה על המהפכה ועל האהבה החופשית, וערב אחד הוא מקיש על דלת חדרה נקישה קונספירטיבית ונכנס לבקרה.

תיאור הפגישה הראשונה הזאת הוא הפרק הנועז והיפה ביותר בספר, ואותה פגישה היא המשנה כליל את חייה של בתיה. בוריס מתוודה בפניה על אהבתו ונושק לה, “באותה נשיקה שאינה חוזרת, אשר בה מתמכרת נשמת הנערה לצמיתות למיועד לה.” (עמ' 9). בתיה מהססת להיעתר למנהגו החופשי של בוריס. ואולם הוא יודע חלקת לשון בדבריו אל נשים:

“וכי מה הוא כוחי לעומתך? האם אינני ילדך חדל־האונים? הלא אימי את, אימי הגדולה והחזקה, את ילדת אותי בשעה שראיתיך לראשונה, והנני מאושר, כי שלך אני.” (שם). ומיד הוא מכריז: “כלום אין אנו בני־חורין הרשאים לקדש את נשמותינו וגופינו בטבעת האהבה החופשית?”

[והלאה, ציטוט מתוך הספר:]


הצצתי בו: פניו הפיקו אהבה רבה, עיניו ומצחו התרחבו. לא העיזותי להמרות את פיו. הוא נשאני בזרועותיו. ושוב ישבנו על המיטה. לאט לאט הפשיטני, נשקני, בלי הרף, השאירני בכותנתי ולחש:

“מה גמישה את!”

ראיתי והנה חל בו שינוי גמור. הוא לחץ בשתי ידיו את שדיי וקפא. פניו הסמיקו, עיניו הועמו, נתמלאו דם והביטו כלוהטות בלי כל הבעה, הוא נשף באפו, על צווארי קלחה עד לזרא נשימתו החמה. פחד נפל עליי. חפצתי להיחלץ. אך הוא ניענע בראשו ולא הוציא הגה מפיו (כאומר: לא! לא תתחמקי!). ומיד פער את פיו מרחוק ובשפתיו הלוהטות נצמד אל פטמת שדי הלחוץ בכף ידו. צעקה פרצה מפי מרוב כאב ובושה. הוא מצץ את גופי.

כעבור זמן־מה שבה אליו רוחו, הוא הירפה ממני ונשם לרווחה. ישב כמעט רגע בראש מושפל, ואחר כך, בשובו מהעור הקשה של החיה אל מטווה המשי של האדם, לבש את מראהו הקודם. הוא החליק על ראשי, נשק את עיניי ואפילו כיסה את כתפיי.

“לא!” אמר, “תום כזה לא ראיתי עדיין. ילדתי, את אוהבת אותי, ונתת גם לי את הזכות לאהוב אותך. נישואינו חופשיים ללא כל כפייה.”

רגש אהבה מילא את ליבי. בפעם הראשונה חיבקתי בידיי את צווארו ובלי בושה כבשתי את פניי בחזהו השעיר.

הייתי לו לאישה.

חצות. בחדרי הקטן שררה אפלולית. מנורת זכוכית “מס' 8” דלקה מתחת לסוכך ירוק עשוי נייר סופג מעשה ידי בעלי בהיותו עוד חתני מהשעה השמינית עד השעה השתים־עשרה. בשעות הנישואין הספקנו לדבר על עניינים רבים ואפילו לשתות תה. בשעת שתיית התה מצא חתני, כי הנני הרבה יותר מעניינת מכפי שהיכירני. ־־־

השעה כבר לאחר חצות.

הנני שוכבת ערומה לגמרי על גבי המיטה וחשה את עצמי כאילו טולטלתי לתהום. בעלי האוהב אותי פעם הוא מיישר את רגליי, פעם מתיר את שערותיי ופעם לוחץ עד כאב את אברֵי גופי או מוצץ את שדיי ושוב מתאדם ושוב עיניו נערכות ומביטות בי בלי כל הבעה, ושוב שופע עליי קילוח של נשימה חמה.

ואחרי כחצי שעה – הפסקה, לטיפות שקטות וחביבות, בקשות, הבטחות. מלבושים שאני שוכבת עליהם מלוכלכים בדם. בעלי מסתכל ושוב חובקני בכוח ושוב תוקפו שיגעון. אני חשה כאב ובושה ורוצה להיחלץ ולברוח. אהה! שוב קילוח הנשימה שאין לשאתה. וחוזר חלילה. ומי יודע כמה פעמים היה חוזר על עינוי האהבה אלמלא בא לפדותני בוקר אביב רך אשר סינן מבעד לסדקי התריסים את קווי אורו החריף.

(עמ' 10–12).


באותו בוקר גם מגלה לה בוריס כי עין המשטרה פקוחה עליו והוא מצפה למשפט, אלא השתחרר בערבות אביו העשיר, בעל בית חרושת לכסיות. היא מפצירה בו לנסוע מאודיסה בהקדם האפשרי ולעבור בהיחבא את הגבול. כל היום הם נשארים יחד בחדרה, ובערב נפרדים כבעל ואישה.

ומאותו לילה מתחילה פרשת ייסוריה של בתיה. בל חום ליבה המהפכני הרומאנטי היא רואה עצמה נשואה לבוריס ואינה מוכנה להיעתר לשום גבר אחר.

אוהב אותה מאוד, עד לשיגעון, חבר מהפכן, אנארכיסט הוזה, בשם סאשה, והיא מסרבת לו בכל תוקף! “אל תיגע בי! אתה מנשק את אשת רעך! הנני אשת איש. הייתי לאחר.” (עמ' 27).

היא משתתפת בהפגנה בשעת ההלוויה של אחד המהפכנים הצעירים. היא נאסרת. חולה בטיפוס. סאשה הטוב מטפל בה. שומר על קשר המכתבים עם בוריס. היא בורחת אל אימה בעיירה הקטנה, שם מסתכלים עליה כעל משומדת. היא חוזרת לעיר, מסתבכת בעניינים פוליטיים מחתרתיים ומגיעה למסקנה שעליה לברוח מעבר לגבול, אל בוריס.

היא משאירה מאחוריה את סאשה שבור הלב, המבקש לזכות בגופה ולו רק פעם אחת, ומשעה שהיא פוגשת בבוריס, “בעלה”, מתחילה פרשת ייסורים חדשה. קסמו של הלילה הראשון אינו חוזר. בוריס מתראה כמתקנא לאהבתו של סאשה אליה ובעצם אינו אלא מחפש תואנה.

היא יולדת לו ילד, והוא שוקע בשיכרות ובאכזבה. הם חיים בעוני נורא בווינה, ושם נולדת להם גם בת. חייהם מגיעים לידי משבר, בוריס עוקר לפאריס והיא חוזרת עם שני ילדיה לרוסיה.

בתחנת המכס מוצאים בסל שלה ספרות מחתרתית אסורה שנדפסה בחו"ל, ועוברת עליה תקופה נוראה של נדודים בקרונות רכבת מבית־סוהר לבית־סוהר עם שני ילדיה, עד שהיא מגיעה לעיירתה ומשתחררת, ושם גם יולדת לבוריס את ילדם השלישי.

מכתביו של בוריס מפאריס הם בתחילה מלאי געגועים, אך לאט־לאט הם נעשים נדירים, ובאחד מהם הוא כותב: “הנני מרגיש עצמי בכי טוב, הנני אוכל ושותה לזכר החברים אשר נפלו קורבן בעד החופש מתוך עוז רוח.” (עמ' 131).

מכתב זה מביא בליבה החלטה לנסוע אליו עם ילדיהם לפאריס. בפאריס מצפה לה כוס־התרעלה האחרונה של חייה. בוריס אינו מסוגל לחיי משפחה, הוא מוכן רק לקבל את מתנת גופה, נוטה לשיכרות, מתבטל, והמשפחה אינה מעניינת אותו. בתיה בושה – מה יחשוב עליה ילדהּ, כיצד יוכל להבין “איך זה הסכימה – היא הבריאה, המסוגלת לעבודה – להתקשר אל גבר ריק ופוחז? איך זה אין היא סולדת לרחוץ אותו ולהשכיבו עימה? יצור עלוב, היא האישה.” (עמ' 141), והיא מחליטה לעזוב את בוריס ואת פאריס ולנסוע לאסיה, כלומר לארץ־ישראל.

אין זה ספר גדול, ועיקר כוחו בהתפרצות הווידויית אשר במחציתו הראשונה. פרשת חיים של עוז־רוח, תמימות, רומאנטיקה וייסורים. אנשים ונשים כמו אלו, שחיו לפני כשבעים שנה, מטולטלים בסערות חיים, בהקרבה ובבוז למוסכמות – מה עלובה לעומתם ה“מתירנות” בת־ימינו, שאינה אלא מסווה של בידור בלתי־מחייב בלב נשמות זעיר־בורגניות ושמרניות של צעירים חסרי העזה אמיתית. וכי איזו צעירה תלד ותגדל בימינו, בלא חופה וקידושין, שלושה ילדים למהפכן שיכור ובעל שפם?

שאלתי את אברהם שלונסקי, מה זכור לו על מספרת נשכחת זו, שאת ספרה תירגם. והוא אמר שהאישה היתה מאנשי חוגו של ברנר וגם מיודדת עימו, והיו לה, כנראה, גם קטעי זיכרונות נוספים מחייה בארץ, אלא שרמתם היתה פחותה ולא זכור לו מה עלה בגורלם. היא היתה אישה טיפוסית לסוציאליסטיות היהודיות ברוסיה, והיתה, כניראה, גם יפה, אם כי הזמן והצרות נתנו בה את אותותיהם. היתה לה פרשת־אהבה עם אחד ממנהיגי הסוציאליזם היהודי־הרוסי בתקופת מהפכת 1905 ובשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. האיש היה, כניראה, דמות ידועה במחתרת הסוציאליסטית, אלא שיחסו אל הנשים, ובעיקר אליה, לא עמד על הגובה המוסרי הראוי, והיא חשה צורך לפצות את עצמה על ידי כתיבת הספר, ואולי גם כנקמה באותו אדם על הצרות שגרם לה. [עד כאן מדברי שלונסקי].


* ד. אברהמית: “חיים…” תירגם מכתב־יד א. שלונסקי. הוצאת “כתובים”, תל־אביב, תרפ"ט, 1929, ספרית העולם, הוצאת מצפה, תל־אביב, 150 עמ'

המלצות קוראים
תגיות