רקע
אהוד בן עזר
"אמת מארץ־ישראל" לאחד־העם, 1895
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 13.8.1971


ביום קיץ ים־תיכוני, יום כ“א אייר תרנ”א, 1891, ישב על סיפון אונייה הנוסעת מיפו לאודיסה יהודי צנום וקטן־קומה, כבן שלושים־וחמש, בעל משקפי־מצבט, זקנקן מחודד ותווי־פנים דקים. הוא השחיז עפרונו באולר, או טבל עטו בקסת, וכתב בכתב־יד מעוגל וברור:

“עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה, דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם. מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער.”


היהודי היושב על סיפון האונייה הוא אשר בן ישעיהו גינצברג, הידוע יותר בשם “אחד־העם”, והוא כותב את מאמרו הידוע “אמת מארץ־ישראל” ובו רשמי ביקורו הראשון בארץ־ישראל שנערך זה עתה.

במשך 82 יום ביקר ביפו, בכל המושבות, בגליל, בהר הלבנון וביירות, בטבריה, חיפה, ירושלים וחברון. ובמאמר ביקורת חריפה על העלייה המבוהלת לארץ־ישראל, על ספסרי־הקרקעות, על חסרון בסיס כלכלי ליישוב היהודי, על עתיד מדיני קודר, וכן – לראשונה בפובליציסטיקה הציונית – ראייה חריפה ונוקבת של השאלה הערבית.


“רגילים אנו להאמין בחו”ל, כי ארץ־ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ ליבו. אבל באמת אין הדבר כן, בכל הארץ קשה למצוא שדות־זרע אשר לא יזרעו; רק שדות־חול או הרי־אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק, ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו, שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לאורכה ולרוחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו."


הצעיר היהודי, חבר ועד חובבי־ציון באודיסה, שמאחוריו כבר המאמר הידוע “לא זה הדרך”, שנדפס שנתיים לפני־כן, לאחר מחיקות של הצנזורה הרוסית – מעיף מבט לעבר חבורת הצליינים הרוסיים שחוזרים מארץ־הקודש, ובשקיהם שיירי הצנימים שלקחו צידה לדרך בצאתם מארץ מולדתם. מתבונן בשד"רים [שליחי דרבנן] יהודיים, שכמותם ראה בערב פסח בירושלים, ליד הכותל – “עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכול מתאים למראה הכותל הנורא.”

הוא רואה סוחרים טורקיים וערבים, ואולי גם צעיר משכיל ערבי שנשלח על חשבון הכנסייה הפראבוסלאבית ללמוד ברוסיה. שאלות הביסוס החקלאי, ובעיקר עתידן הלוטה־בערפל של מושבות־הכרמים, מעסיקות את אשר גינצברג. למרות מראהו המשכילי אין שאלות החקלאות זרות לו. אביו היה חוכר הכפר גופטשיצה בפלך קיוב, ושם התגורר ולמד שנים רבות. גם עסקי מסחר ותעשייה אינם זרים לו, כי בהם עסק יחד עם אביו באודיסה. אמנם, עתה הוא רואה את עיקר ייעודו בכתיבה ובעריכה, וזו היתה לו הפגישה הראשונה עם הארץ, שהיא מטרת חייו ועבודתו הספרותית.


“רגילים אנו להאמין בחו”ל. כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני־שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה, כל ערי סוריא וארץ־ישראל מלאות סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לא עמהם, הכול כנהוג באירופה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים (כלומר – הפלחים) שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון. ובעלי האחוזות הגדולות (האפנדים) שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו, בארץ־ישראל, יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלֵי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו…"


ועוד הוא ממשיך וכותב, כי רגילים אנו להאמין, בחוץ־לארץ, כי הממשלה הטורקית היא חלושה ופרועה ואינה שמה לב לנעשה בארץ־ישראל, ובעד בצע כסף ובקשיש ובחסות צירי ממלכות אירופה – יוכלו היהודים לעשות בארץ כרצונם. אבל גם זאת טעות חמורה היא. שליטי טורקיה הם אמנם לוקחי שוחד, אך גם פטריוטים וקנאים עצומים לדתם ולממשלתם, ובשאלות שיש להן נגיעה רצינית לדת, לשלטון ולריבונות – ימלאו הטורקים את חובתם באמונה, ולא יועיל כל הון וגם לא התערבות הקונסולים של מדינות אירופה.

כתריסר שנים ויותר לפני בוא ראשוני העלייה השנייה, על רעיונותיהם הסוציאליסטיים בדבר מלחמת־מעמדות וכיבוש העבודה, מוצא אחד־העם מפלגת פועלים יהודיים, עולים חדשים, שכירי־יום, במושבות. לפועלים הללו תביעות רבות מן האיכרים (שמצויים בשפל־המדרגה, עקב אפוטרופסות פקידי הברון), ומן הכלל היהודי – מדוע אין עוזרים גם להם להתאכֵּר, לקנות שדות וכרמים? ואחד־העם קובע בלעג מר, כי ברבות הימים אפשר שנראה בארץ־ישראל חזיון אשר עוד לא היה לעולמים: “שאלת העבודה והרכוש, עוד בטרם הספיק הרכוש ליהנות מפרי העבודה…”

“ברחובות יפו,” – הוא מספר על סרסורים וספקולנטים – “חזיון רגיל הוא עתה לראות זוגות זוגות הולכים ומתלחשים, וכל אחד מביט לרגעים בעיני פחד וחשד על כל הצדדים, שמא חלילה נשמעים הדברים לאוזני חברו. לפעמים מתעלמים אחדים מהם פתאום ולא ייראו עוד זמן מה בחוצות העיר, ואז הכול מבינים, שבוודאי הלכו בחשאי לאיזה מקום לראות את ‘הסחורה’, ואחרי כן הם שבים, ואחרים מתעלמים, והכול בסודי סודות, מדאגת כל אחד שמא יקדמנו אחר.”

השנה – 1891, תקופת טיומקין, בהלת רכישת הקרקעות – שהסתיימה בשנה שלאחריה בגרעון של קופת הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו בסך מאה ושבעים וחמישה אלף פרנק!

ואולם עיניו של אחד־העם פקוחות לא רק לשואה הכלכלית המתקרבת, אלא לאותה התנגשות לאומית שאיש אינו חפץ להודות בקיומה, ולהיפך, אפילו מלבים אותה מתוך חוסר מחשבה ואי ראיית העתיד:


"אך לא זו בלבד, אלא שבכלל אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד. הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה אפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עִם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לומר בצדק ובמשפט.

"ומה עושים אחינו בארץ־ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיה. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל’עבד כי ימלוך', והינם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.

“הן אמנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח. אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו. לא כן אם יש לו הצדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט. אז, גם אם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בליבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו.”


אגב, דברים אחרונים אלו חוזרים כעבור עשרים שנה כמעט מילה במילה ברומאן “הדסה” של משה סמילנסקי, שנכתב בשנת 1911.


הספינה מגיעה לאודיסה ביום השבת, כ“ה אייר, לאחר הפלגה בת שבועיים ימים. אחד־העם יורד ובאמתחתו “אמת מארץ ישראל”. בחודש שלאחר מכן, סיון תרנ”א [1891], לפני קצת למעלה משמונים שנה, הוא ממהר לפרסם את המאמר בעיתון “המליץ”.

דבריו מטילים סערה בקרב חובבי־ציון בגולה, והם יוצאים נגדו בוויכוחים ובמאמרי־פולמוס ב“המליץ”.

מארץ־ישראל מגיעות רק שורות אחדות מאת פינס ובן־טובים, האומרות כי אחד־העם “הפריז על המידה, באומרו כי אין לנו כל חשבון למעשה היין ולפריו.”

ואולם, אומר א.ר. מלאכי במאמרו על “מלחמת היישוב הישן באחד־העם” – “לא הרגיזה ה’אמת' את בני היישוב, והם, הקרובים למקום־המעשה, לא ראו בהם אסון ליישוב.”


על הרבה דברים המשיך וכתב אחד־העם מאז ועד מותו, ב־1927, בתל־אביב. פעמים אחדות ביקר בארץ־ישראל עוד לפני עלותו, והמשיך ב“אמת מארץ־ישראל” ו“שאלות ארץ־ישראל”, ואולם לשאלה הערבית לא נדרש יותר בכתביו באותה חריפות. בפרקי זיכרונות על מסעותיו הבאים בארץ הוא מגיע אפילו לאופטימיות:

“היחס בין היהודים והערבים טוב. יש ערבים שנולדו במושבה והאיכרים מכירים אותם מראשית ילדותם ומחבבים אותם… נראה ששני הצדדים נוטים עתה להתקרב זה לזה יותר.” (על ביקורו בפתח־תקווה ב־1912).

והוא חותם את פרקי הזיכרונות ממסעותיו לארץ־ישראל: “שאלת הערבים. אחר שנהיה כוח קולטורי בארץ ברוח היהדות, אפשר שייטמעו הערבים בתוכנו. הלא הם יושבי הארץ מקדם ואפשר שכמה מהם מבני עמנו.”

אמנם, מאוחר יותר, בזיכרונותיו על התקופה של ראשית שנות העשרים לערך [במאה ה־20], הוא כותב על השקפות תמימות כמו אלה – " כך שגינו אז בדמיונות וחלומות!"

ובמאמר “בראשית”, שנכתב ביפו בחודש אייר תרע"ב (1912), ונדפס לראשונה בקובץ “בינתיים”, כותב ר' בנימין על אחד־העם:

“ואולם אין אנו שומעים מעתה (מאז “אמת מארץ־ישראל”) דברים כמתלהמים בנידון השאלה הערבית, כאילו השלים המבקר הקשה, בצעדו על סף הזיקנה, עם אלוהים ואנשים ואינו רוצה להרעימם עוד. יותר מזה: מכיוון שוויתר כנראה בליבו על המטרה הגדולה, מיד נשתנתה גם אמת־המידה שבידו.”


* אחד־העם: “על פרשת דרכים”, קובץ מאמרים. מהדורה ראשונה, אודיסה, תרנ“ה [1895]. הוצאה חדשה: הוצאת יודישער פערלאג, ברלין, 1921, חלק ראשון, רנ”ב עמ'. המעטפה מצויירת בידי יוסף בודקא. בדפוס ה. איטצקאווסקי, ברלין. וכן: הוצאת דביר, ת“א, תשי”ד [1954].

המלצות קוראים
תגיות