רקע
אהוד בן עזר
"וִיגָה־ליוֹט וּוִיגְדִיס" לסיגריד אונדסט, עברית: 1932
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 27.10.1972


סיגריד אונדסט (1882–1949) מוכרת לקורא העברי בעיקר בספרה “כריסטין בת לאורנס”, שתורגם בשנת 1936. היא סופרת נורווגית שנולדה בדניה (אימה היתה דנית) ונפטרה באוסלו. בשנת 1928 זכתה בפרס נובל. היא התפרסמה עם הופעת ספרה “ז’ני” (1912), רומאן אהבה טראגית של ציירת, אשר נפלה בהתלבטה בין עולם־החלום לעולם־המציאות. ספר זה לא תורגם לעברית, אבל תורגם לשפות אירופאיות רבות.

סיפוריה של אונדסט הם סיפורי אהבה ורומאנים היסטוריים, ומוקדשים בעיקר “לחישוף כוחות האישה בחיי האהבה שלה” – כהגדרת המבוא הקצר של הוצאת שטיבל לספרה “ויגה־ליוֹט וּוִגדיס”. אונדסט קרובה בנופיה ובתפיסת־עולמה לביירנסון, האמסון, יעקבסן וסלמה לאגרלף. לעיתים נידמה לי, כי אחת הזכיות הרוחניות הגדולות של הקוראים שהתבגרו בסוף המאה הקודמת [ה־19], ובעשורים הראשונים למאה שלנו [ה־20] היא, שיכלו להתחנך ולגדול על ברכי שתי ספרויות גדולות, הרוסית והסקאנדינאבית, סמוך מאוד לשנות היווצרותן. הצירוף של נשמה רוסית ורומאנטיקה צפונית הוא אחד הנופים הספרותיים הקוסמים ביותר לבן־מזרח שכמוני, החש לעיתים בנפשו ירושת משפחה של קרוב למאה שנות חמסינים.

“ויגה־ליוט וּוִיגדיס” הוא רומאן־אהבה מימי־הביניים, פתיחתו איטית, אפית, ואולם משאתה נכנס לתוכו, שוב אינך יכול להניח מידך את הספר עד שתסיימו (יש סופרים שמשתדלים, ובצדק, לצודד את הקורא כבר בדף־הפתיחה. ויש שבכוונה פותחים בנעימה מינורית, או מקשים על הקורא את הכניסה לסִפרם, כאילו כדי להעמידו במבחן ולברור לעצמם את הקוראים הראויים להם).

ויגה־ליוט הוא עלם איסלנדי עז־נפש, אשר נקם בגבורה את רצח אביו. משנתו החמש־עשרה הוא נוסע למסעות־ויקינגים, ובקיץ, במלאת לו עשרים שנה, הוא נילווה בספינה אל דודו וטרלידה בדרכו לנורווגיה. במסעם הם מגיעים לחוותו של האיכר הנורווגי העשיר גונאר, בכפר ואדין. ליוט מתאהב שם בבתו התמירה וזהובת השיער של גונאר, ויגדיס שמה.

באהבתו הקנאית לה מקלקל ליוט את השורה. הוא מסתבך בתגרה עם מחזר אחר שלה בתחרות של מאבק סוסים, והורג את סוסו. ויגדיס נקרעת בין אהבתה לליוט ובין הסכסוך שהסתכסך עם אביה וידידיו. ליוט, שמבטא את אהבתו וכאבו בשירים שהוא מחבר לעת־מצוא ושר באוזני הכפריים, מאמין לדיבה שהפיצו חורשי רעתה של ויגדיס, כאילו הקריבה את בתוליה למחזרה הראשון, והוא מפיץ שירי־לעג עליה.

ויגדיס אינה מאמינה שהוא מחברם של השירים, ובפגישתם האחרונה, ביער, היא שואלת אותו על כך. כאשר הוא מודה באשמתו, ניצתת בה שנאה עזה כלפיו. הוא מרגיש כי איבד אותה, אך כבודו ואהבתו אינם מניחים לו להשאירה לגבר אחר, הוא אונס אותה ונעלם.

וזוהי הפעם האחת והיחידה שוויגדיס ידעה גבר מימיה. היא הרה ללדת לליוט ומסתירה את הריונה גם מאביה. היא יולדת את בנה במרומי ההרים ומפקירה אותו על צוק סלע. ואולם בן אומנתה מרחם עליו ומציל את חייו. ויגדיס מאמצת אליה את בנה אילואר, ומלמדת אותו כל ימיו לשנוא את אביו ולנקום את נקמתה ממנו.

השם הרע שהוציאה לעצמה מסבך אותה ואת אביה במלחמה עם בני הכפר השכן. האב נרצח. היא נוקמת את דמו אך מאבדת את כל רכושה ויוצאת בגלות, בדרך מושלגת ונוראה, עם בנה הקט. לאחר הרפתקאות רבות, היא קונה לעצמה מחדש את מעמדה, אבל אינה מניחה לשום גבר לקרב אליה, אפילו לא לאילאף המלך.

ליוט חוזר לאיסלנד, רדוף אהבתו לוויגדיס וקללתה בהיפרדה ממנו. הוא נושא אישה יפה, ליקני, ומסתיר ממנה את עברו. אך כל ניסיונותיו לבנות לעצמו חיים חדשים עולים בתוהו. הילדים שנולדים לו, מתים באסון ובמחלה. ליקני מגלה את צפונות נפשו ואת הקללה הרובצת עליו ועל חייה עימו, ולבסוף מתה גם היא ממחלה ומשיברון־לב.

ליוט מוכר את כל אשר לו ועוזב לצמיתות את איסלנד. הוא מחליף את שמו לאוספאק ונעשה מפקדה של אוניית ויקינגים עזי־נפש. באחד ממסעותיו הוא מציל את נפש בנו, אולואר, היוצא גם הוא בספינה לגלות את אביו הנעלם ולשפוט אותו. אוספאק (שלא ידע על קיום בנו) מכיר מתוך סיפורו של אולואר כי בנו הוא, אך אינו מתוודע אליו בשמו האמיתי. נפשו של אולואר נקשרת בלב ידידו המבוגר אוספאק, ולאחר פרק־זמן שהם עושים יחד על הים, חוזר אולואר אל ויגדיס אימו, ואילו אוספאק מבטיח לבוא לבקרם.

שיאו של הספר הוא שיבתו המאוחרת של אוספאק־ליוט בליל חג־המולד אל כפרה של ויגדיס. בכנסייה הוא נפגש עם האם והבן ומתוודע אל שניהם. ויגדיס בורחת. אולואר חולם להשיב את אביו אל אימו, ושניהם רודפים אחר האם, אך רוח הנקמה הנוראה אינה מרפה מוויגדיס. היא מעמידה את בנה לפני הברירה הנוראה: היעמוד לצידה ויביא לה את ראשו של ליוט, או יטה לצד אביו ואז תזנח אותו לעולם.

ליוט, הרואה כי נכזבה תוחלתו, מעליב את ויגדיס באוזני בנה באותו עלבון ישן: “אין אני יודע אם בני הוא זה או בן לקארי מכפר גרפסיש – אבל עשה עתה את חפץ אימך, אולואר.” (עמ' 188).

האב והבן יוצאים בעקבות העלבון, לדו־קרב ביער. אולואר מרגיש כי ליוט אינו נלחם, אלא חפץ להירצח בידיו, והוא מפסיק להילחם, ואז מפיל עצמו ליוט על חרבו ומת.

אולואר שב אל אימו ומניח בחיקה את ראש אביו, עולה על סוסו ועוזב את האם על־מנת שלא לראותה עוד. בטרם לכתו הוא שואל אותה:

“עניני דברֵך אמת על שאלתי זאת האחת – האם אהבת אותו פעם, את ויגה־ליוט?”

היא פורצת בבכי, משעינה פניה אל צוואר סוסו, ואומרת לו:

“לולא זאת, איככה יכולתי ושנאתיו ימים ארוכים כה – וזה היה הרע מכל רע, באשר הוא האיש, אותו אמרתי לאהוב מכל הגברים.” (עמ' 184).


* סיגריד אונדסט: “ויגה־ליוֹט וּוִיגדיס”. רומן אהבה. תירגם מגרמנית ד. קלעי. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ברלין־תל־אביב, 1932. 195 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות