פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 27.4.1973

יוהן בוֹיר, סופר ומחזאי נורבגי, נולד לפני יותר ממאה שנה, ב־1872, בנורבגיה. בימי בחרותו היה עיתונאי ושוטט הרבה בבירות אירופה. לאחר הצלחת הרומאן הראשון שלו ב־1896, הקדיש עצמו כולו לספרות. הוא שייך, כנראה, לתקופה שבה עיתונאי שספרו הצליח, נעשה סופר, ואילו אצלנו רגיל הדבר שסופר, גם אם ספרו מצליח, נעשה לבסוף עיתונאי.

בויר היה סופר פורה. הוא הושפע מן הסופרים הגדולים של נורבגיה שחיו בתקופתו, כאיבסן וביירנסון, וכן הושפע מוויקטור הוגו, מזולא וממופאסאן. הוא ידוע בסיפוריו מחיי העם, והעיקר בתיאור חיי המהגרים הנורבגיים בערבות דאקוטה שבאמריקה. ספרו “המהגרים” (1921) תורגם לעברית בידי ד. קמחי והופיע בשנת 1930.

“הרעב הגדול” (1916) תורגם ונדפס בעברית ב־1928, וכן הופיע במהדורה חדשה בהוצאת ניומן ב־1949. גיבורו של הסיפור הוא נער אסופי בשם פֶּר הולם. הקשר ל“פר גינט” (1868) בולט מאוד. פר הולם גדל בביתם של זוג זקנים בכפר נידח בנורבגיה. רק פעם אחת הוא רואה את אימו, ונודע לו שאחותו־החורגת חיה אצל הורים־מאמצים בכפר נידח אחר.

פעם אחת, לאחר מות האם, בא לבקרו קפיטן נשוא־פנים, אביו, הדואג למחייתו בהעניקו לו קיצבה חודשית קטנה. בהתבגרו הוא מגיע לעיר־הבירה, כריסטינה, היא אוסלו. ביום בואו נודע לו כי מת אביו, כי הקיצבה שהשאיר לו זעומה היא, וכי אסור לו להודיע על קיומו לבני המשפחה החוקית של האב.

פר נעשה פועל בבית־חרושת ליציקת פלדה ולמכונות. במאמצים רבים הוא משלים את השכלתו, מתקבל לטכניון, ולאחר מאבק קשה הוא נעשה מהנדס־מכונות, בונה גשרים וסולל מסילות ברזל. אך עד שהוא מסיים את לימודיו, עוברים עליו שני מאורעות מכריעים.

עוד בימי עוניו הוא מזמין את אחותו־החורגת, לוביזה, לגור עימו בעיר, הוא דואג לכל מחסורה ומוצא לה עבודה שתקנה לה מקצוע. לוביזה היא האדם הקרוב ביותר אל פר. היא מנגנת בכינור, ושעה שפר חולה ושוכב בבית־החולים העירוני למעוטי־יכולת, היא מופיעה באולם החולים ומנגנת, כהופיע מלאך מכוכב אחר. פר אוהב את אחותו אהבת נפש, אך לרוע מזלו, לאחר שהוא חוזר, יום אחד, מעבודה בת שבוע ימים מחוץ לעיר, מתברר לו שאחותו חלתה באסכרה [דיפתריה] ומתה. דמותה תלווה אותו כל חייו.

המאורע המכריע השני מתרחש בתקופת לימודיו בטכניון. שם הוא מכיר את פרדיננד הולם, אחיו־חורגו, ובן חוקי לאביו. פרדיננד מקרב אליו את פר, משום דימיונו של פר לאב המנוח. פרדיננד הוא טיפוס של מרדן, הוא מאמין בפלדה, ובאש, ובשינויים החברתיים, ופר נמשך אחריו, מאמין בו ומנסה למרוד בו.

“אני מוצא,” אומר פרדיננד בימי לימודיהם, “כי האינז’ינר בן־זמננו הוא מין כהן – או, הייתי קורא לו, נינו של פרומתיאוס העתיק. האם לא עלה על דעתך, שעם כל ניצחון שרוח האדם נוחל במלחמה עם הטבע, הוא מפחית משהו מכוחם של האלים? אני מרגיש כאילו האש והפלדה, המרץ והמחשבה, משמשים לנו כלי־נשק בהתקוממותנו נגד עריצותם של השמיים. יבוא יום, שבו לא נצטרך עוד להתחנן ולהתפלל. ובוא תבוא השעה ששליטי השמיים יאולצו להיכנע ולכרוע ברך לפנינו. מה דעתך אתה על זה? האינז’ינרים אינם חביבים ביותר על האלוהים – כזאת היא דעתי.” (עמ' פ"ד).

לאחר גמר לימודיו עוזב פר את נורבגיה לשנים רבות והולך, בעקבות פרדיננד (ופר גינט), למצרים. אך במקום להתבונן במחולות של אניטרה ולהיכלא בבית המשוגעים בקאהיר ושם להיות מוכתר בתואר קיסר, עוסק פר הולם, כאחיו־חורגו, במפעלים ממשיים: בניית סכר באסואן, על הנילוס, בניית גשרים ומסילות־ברזל במצרים ובחבש, וממש כפר־גינט נמצא פר הולם אחר שנים רבות בספינה העושה דרכה חזרה לנורבגיה, והוא כבן ארבעים. פניו צהבהבים ובזקנו הקצר והחום כבר זרקה שיבה. פר חולם לחזור למולדתו, איש עשיר ועייף, כדי למצוא אישה צעירה ולחיות חיי משפחה שקטים בכפר. הוא חדל למצוא טעם במאבקו הסיזיפי של המהנדס באיתני הטבע. אינו מאמין עוד בתועלת שבקידמה.

פר גינט חוזר לנורבגיה לסכם את חייו, לפגוש ב“מתיך הכפורים” ולהיווכח כי מעודו לא הצליח להיות הוא עצמו.

ואילו פר הולם רק עתה מתחיל, ובהצלחה, את חלקם היפה של חייו. הוא פוגש נערה צעירה, מרלה, ומשתדך אליה מתוך אהבה, נכנס למשפחה מכובדת, קונה אחוזה גדולה, חי חיי אושר ושלושה ילדים נולדים לו, הוא מצא את השלווה, ורק לעיתים הוא מצטער על שאשתו הצעירה אינה מוצאת מרגוע שלם בחייה עימו, משום שמה שנראה בעיניו כשקט שלאחר הסערות, נראה בעיניה כהחמצה של פיתויים כה רבים המזומנים לה אולי בעולם הגדול.

צילו של האח־החורג, פרדיננד, מעורר את פר מתרדמת אושרו. פרדיננד בא עם ידיד־נעוריהם קלאוס לבקר את הזוג המאושר באחוזתם. שני מהנדסים נורבגיים עשירים, בודדים, נואפים ושאפתנים, אשר בילו את ימיהם במזרח האגדי, ודומה לעיתים כי זה עתה יצאו מבית־המשוגעים של פר גינט בקאהיר.

פרדיננד, בעל עיני הפלדה, אינו יכול להשלים עם עריקתו של פר הולם מייעודו כמהנדס מצליח, משנה סדרי־בראשית: “עוול הוא,” אומר פרדיננד, “הוא מבזבז את נפשו הנצחית. אין לאדם הזכות להפריד את חייו לחוטים, אם גם של זהב הם. ימי האושר של האדם נופלים לתוך תהום הנשייה – רק מפעלו קיים. חזיז ורעם! למה לבעלה (של מרלה) היות כה מאושר? ההתפתחות העולמית משתמשת בנו בתור אור או בתור דלק. ופר בעלה, גברת נכבדה – הוא טוב מהיות לדלק.” (עמ' קס"ד).

פרדיננד חוזר למזרח ומותיר את זרע אי־השקט בליבו של פר. פר מתפתה לקבל על עצמו בניית סכר גדול על הבסנה, בארץ־מולדתו. בהרהוריו מהדהדים דברי הפרידה של פרדיננד: “לפלדה יש רצון משלה. הפלדה מתחילה מתעוררת בך – היא שרה את שירת העלילה והקידמה, דרך אחרת אין לפניך. רצון העולם הולך בדרכו הוא: הילווה אליו – או תוטל הצידה ככלי אין חפץ בו.” (עמ' קע"ז).

אלא שהפעם פר נכשל. עבודת הסכר נתקלת בקשיים ובאסונות רבים, בעטיים של רשלנות האדם ופגעי־טבע בלתי־צפויים. פר משלים את העבודה באיחור, ומפסיד את כל כספו וכספי חותנו, שחתם לו ערבות. כל הונו של פר היה מושקע בחברה שהקים פרדיננד עם הכדיב במדבר לוביה, במפעל־השקייה גראנדיוזי. והנה הסתבך פרדיננד עם הכדיב, ונעלם. נרצח או נאסר. החברה עברה לבעלותו של הכדיב וכל מניותיו של פר איבדו את ערכן.

נותרה לפר תקווה אחרונה: בבית־חרושת למכונות קטן, שקנה מחותנו, הוא שוקד על המצאת מכונת־קצירה חדשה, בעלת שני להבים. את כל כוחו הוא משקיע בשכלול המכונה ובהגיע היום באים נציגי חברות גדולות לבחון את מכונתו ומוצאים בה רק עוד פגם קטן, העשב הרטוב מפריע לפעולתה. במאמץ נואש שוקד פר על שכלול המצאתו, ונשבר. הוא לוקה בהתמוטטות־עצבים קשה ליד הדגם של המכונה. המפלה סופית. אחוזתו נמכרת במכירה פומבית והוא גולה עם אשתו וילדיו לבית כפרי קטן, בחסדי המשפחה שלה, כדי להירגע.

עתה הוא נוכח בגודל־רוחה של מרלה, ההולכת אחריו למרות כל כישלונותיו ושקיעתו. עוד זיק של תקווה מנצנץ להם כאשר מתאושש לפתע פר ומוצא פתרון לפגם המיכני שבהמצאתו. אך הוא איחר את המועד. בתערוכה החקלאית, שם הוצגה לראשונה מכונת־הקצירה שלו, כבר הוצגה מכונה דומה לה, אמריקאית, אשר רעיונה נגנב, כנראה, מפר בידי הסוכן האמריקאי שבא לבחון את הדגם הראשון של מכונתו לפני שנה.

“בהתחרות העולמית הנוראה עמד פר לנצח בהמצאת מכונת־קצירה הכי טובה, אולם אחֵר טיפס ועלה על עגלתו, וברגע האחרון קפץ לפניו איזה צעיר וזכה בפרס. הפלדה השתמשה בפר רק בתור קרש־קפיצה, אולם את הפרס קבעה לאחר.” (עמ' רל"ט).

פר משתקע עם מרלה ושלושת ילדיהם, בבית צנוע בכפר נידח, ככפר אשר ממנו יצא, ילד אסופי, לכבוש את העולם בכישרונו. הוא נעשה נפח כפרי, אותה אומנות שהתפרנס ממנה בימי נעוריו. לא פעם עליו לתקן את מכונות־הקצירה החדשות, מן התוצרת האמריקאית. אשתו וילדיו הולכים אחריו בלב שלם ועוזרים לו בפרנסתו בשדה הקטן של תפוחי־האדמה אשר להם.

את שני ילדיהם הבוגרים לוקחת מהם משפחתה של מרלה למען יזכו לחינוך הגון בעיר, ואת ילדתם הקטנה טורף כלב אכזר. אבל פר הולם־גינט מצדיק עליו את הדין וזכה יחד עם מרלה־סולוויג בשלווה בבקתתם הכפרית הקטנה, והספר מסתיים מתוך רוח פיוס נוצרית של חסד ומחילה, והתעוררותה של הכרה פנימית ודתית עמוקה בנפשו של פר.

* יוהן בויר: “הרעב הגדול”. תירגם י. פישמן. ספרי פרוזה בעריכת אשר ברש. ספריית “מצפה”. הוצאת “מצפה”, ירושלים, 1928. רס"ב עמ'.

*

על רשימתי ב“תרבות וספרות” מיום ה־27.4.71 על “הרעב הגדול” ליוהן בויר, העירה לי רנה פינגולד מתל־אביב, כי בולט גם הקשר בין פר הולם, גיבור הספר, ליוהן בויר עצמו, שכן גם הסופר היה ילד בלתי־חוקי ואומץ על־ידי משפחה. היא מספרת כי בנו (הצעיר) האלווארד בויר (נולד 1905) שהה בארץ כשנתיים לפני שנים אחדות, עם משפחתו, בתור מומחה מטעם ארגון העבודה הבינלאומי, ממנו שמעה קצת על האב.

אגב, בשנת 1927 פירסם בויר המשך לספרו בשם “ההיכל (או המקדש) החדש”, ובו סיפר על גורל ילדיו של פר הולם. הספר לא תורגם לעברית.