רקע
אהוד בן עזר
"נקמתו של הקבונאורי" להלנה בובינסקה, עברית: 1935
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 17.3.1972


יש ספרים שאלמלא ראית אותם במו עיניך, בכריכותיה הירוקות של הוצאת שטיבל, דומים היו עליך שאינם אלא אגדה. ואילו קראת עליהם כיום רשימה בעיתון היית מטיל ספק, אם בכלל הם קיימים או שמא בדה אותם בעל המדור הזה מליבו. אחד הספרים הללו הוא “נקמתו של הקבונאורי” מאת הלנה בובינסקה. אך לא רק הוא.

הקבונאורי הוא נער אסופי בשם ניקו, אשר בהיותו תינוק נמצא על מדרגות בית בקרן רחוב רוסטוולי בטיפליס, בירת גרוזיה. הוא גדל במשפחה המאמצת אותו. בעודו ילד, עוברים על פניו אימֵי מלחמת־האזרחים. הרג פועלים בולשביקים. נסיגת הצבא הלבן. כניסת הצבא האדום לעיר. בתקופת שלטון הלבנים מאבד ניקו את משפחת אביו מאמצו, הנמלטת מן העיר. בחיפושיו אחר אביו הוא מתיידד עם חיילי הצבא האדום והם דואגים להכניסו לפנימייה של בית־ספר בעיר. כל נערי הפנימייה הם חברי ה“קומסומול”, ומובן שעוברות עליהם עלילות רבות בנוסח מלחמת הקידמה בכוחות הריאקציה. ואולם אין בספר, בפרקיו אלה, אף חלק שבחלק מחינו המופלא של ספר רוסי אחר על תקופה זו: “רפובליקה שקיד”.

העלילה יוצאת־הדופן ביותר נופלת בחלקו של ניקו. בקיץ הוא יוצא עם ידיד של משפחת “הוריו”־מאמציו, איש הררי בשם טשהיא, אל שבטי השוזורים, השוכנים בהרים. ושם, בסקלה (מקום־מושבו של שבט), נודע לו סוד מוצאו. אין הוא כלל ניקו טולקטשוב – שמו האמיתי הוא קבונאורי, ושוזורי הנהו. הוא אחרון הגברים לשבט קבונאורי, אשר מריבה עתיקה, בגלל גאולת־דם, שוררת בינו ובין בני שבט גיבאורי, השוכנים בהרים אף הם. כדי להצילו מנקמת בני גיבאורי, הבריחו טשהיא לטיפליס והניחו ברחוב, אך פקח עין על מאמציו וקשר עימם קשרי ידידות. והוא־הוא שלא הניח בשעתו לניקו הקטן להימלט מן העיר יחד עם שאר בני משפחתו.

מכאן ואילך סובב הסיפור סביב עניין החוזר גם בספרות הערבית המודרנית ואשר דוגמתו מוצאים אנו בסיפורה של הסופרת המצרית סופי עבדאללה “שמונה עיניים” (בקובץ “סיפורים ערביים” בהוצאת “תרמיל”, 1971 [בעריכת ישראל הר]) – והוא היקלעותו של צעיר מודרני, עירוני, אל חברתו השבטית הכפרית הקודמת, והתביעה הטקסית, המלווה בסנקציות חברתיות, לנקום את דם האב, לפי מיטב המסורת של גאולת הדם.

ניקו הקבונאורי מנסה למרוד במסורת השבטית ולבטל כמה מנהגי אפלייה חמורים, בעיקר ביחס לנשים. אך החברה השבטית אינה מקבלת את גישושיו המכוונים לשיפורה, והיא בולמת אותו ביד קשה. עם־זאת מתעורר בקבונאורי יצר התחרות ועימו הגאווה השבטית, והוא משתדל להצטיין בירייה ברובה, במירוץ סוסים, ואף עושה הכנות רציניות לצאת לסקלה של שבט אויביו, הגיבאורי, ולארוב שם לאויבו אקיאלה ולהורגו נפש.

ואולם מאחר שהסיפור הוא סיפור סובייטי, ולא רק מתקופת סטאלין אלא גם על ארץ־מכורתו – הריהו כתוב כמעט כולו באותו טון דידאקטי זייפני ומתקתק, המבטיח גם סוף טוב, חיובי וסובייטי. הקבונאורי מציל את נפש אויבו מידי דוב ענק (!) וכורת עימו ברית אחים, אך בשם בדוי, על כך הוא זוכה לאחר זמן, בהתוודעו אליו בשמו האמיתי, לבוזו ולכפל שנאתו של אקיאלה, ואילו אנשי כפרו מגרשים אותו בחרפה משום הקלון שהעטה על אבותיו כאשר העז לכרות ברית אחים עם אויבו, במקום לגאול את דמם של בני שבטו.

בדרך, בהרים, שוב פוגש אקיאלה בקבונאורי, יורה בו ופוצעו קשה, אך למרות פצעו מגיע הקבונאורי בשארית כוחותיו אל כפרם של אויביו, מזהיר אותם מפני מפל שלג נורא העומד לגלוש עליהם מן ההרים, ומתעלף.

ומי מצילו? אקיאלה, כמובן, וכך לא זו בלבד שסופו של הספר טוב, אלא שהוא הסוף הטוב ביותר מכל הסופים האפשריים.

כעבור שנים אחדות משתתף ניקו יחד עם ידידיו העירוניים, חברי הקומסומול שסיימו אוניברסיטה, בסלילת מסילת־ברזל אל כפרי השוזורים שבהרים. ושם, הפלא ופלא, הכול נהפך למודרני, ובשנים אחדות נהפכים יושבי הרים מפגרים ועזי־נפש לאנשים סובייטיים צייתניים.

מעניין אם היה הספר במקורו מכוון לבני־נוער בלבד או גם לקוראים מבוגרים. מצד מתכונתו הרגילה בהוצאת שטיבל הוא שייך לספרי מבוגרים, ודומה כי בזמנו היה ספר מאוד פופולארי והשפיע על דמיונו של דור קוראים, שאולי לא הרגישו בתפרים הגסים של זיוף האמת הספרותית ושיעבודה לאידיאולוגיה של השלטון הקומוניסטי, אפילו בלי שמץ של רמז בין השיטין, אשר יעיד על כך שכתיבה רגשנית דידאקטית זו נעשתה תחת לחץ, ולא מתוך הזדהות שלימה של הסופרת עם הפשטנות הפוליטית שבה מוצגים אנשים, מצבים וערכים.

על־כן נקרא הספר כיום כאגדה. אף כי – וזהו מסוג הדברים המפתיעים גם קורא שנעשה ביקורתי כלפי הפשטנות הפוליטית הזו – יש בסיפור כמה מעמדים מרגשים, שאף־על־פי שאתה יודע שנתפרו לצורך הלקח האופטימי והדידאקטי של העלילה – אין אתה יכול להישאר שווה־נפש בשעת קריאתם, והם משפיעים השפעה פיסית ממש על רגשות הרחמים, האהדה והצער שבליבך. גם זה קורה.


* הלנה בובינסקה: “נקמתו של הקבונאורי”. תרגום י. ליכטנבום. ספריית שטיבל, 1935. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל־אביב. 223 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות