רקע
אהוד בן עזר
"בעל בעמיו" ליהודה בורלא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.12.1971


יהודה בורלא, שנולד ב־1886 בירושלים, היה בן למשפחה ספרדית הנמצאת בארץ־ישראל כשלוש מאות שנה. לא מקרה הוא אפוא שכתב את אחד הרומאנים היפים בספרות הארץ־ישראלית שעניינם אהבת יהודי וערבייה. הגישה הרומאנטית בספרות הארץ־ישראלית, זו שראשיתה בסיפורי משה סמילנסקי, מגיעה אולי לשיאה ב“בעל בעמיו”.

גדעון פנחס הוא בנו יחידו של שלמה פנחס, ראש הקברנים בירושלים, ממשפחה ספרדית ותיקה היושבת זה דורות בעיר העתיקה. אחד מאבות המשפחה, עובד פנחס, הראה גבורתו לערבים עוד בימים שבהם אסור היה ליהודים להביא את המת לקבורה עד שהיה בא שליח המופתי ואומר: “קחו את הפטיסה (הנבלה) לקבורה.” (עמ' 21).

גדעון, שנולד ב־1890 לערך, סולד מלימודי־הקודש, נפשו יוצאת למרחבים, להרים, לחיי־הרועים, כמו הערבים: “שם אל מעבר להרים, להלוך עם הנערים הרועים, חמדון, מוסטאפה וכאלד? מה קינאתי בהם? נפשי למרחקים, לערבה, למדבר, היות גיבור חפצתי.” (עמ' 41).

גדעון פושט את בגדיו הרגילים, לובש חלוק רועים, חובש כאפיה ועקאל לראשו, חוגר אשפת כדורים ותולה רובה־ציידים על שכמו. הוא רוכש לו עדר צאן בן שלוש מאות ראש – כבשים, עיזים ותיישים – ושוכר שני עוזרים: את טלאל בן הכפר סילואן (השילוח) ואת עבאס בן ענתה (ענתות). הם רועים את הצאן בסביבות הכפרים ענתה, עזריה, אבו־דיס וסור־בהר. בפי הערבים קרוי מעתה גדעון בשם ג’דעון, מלשון ג’דע, בן־חיל. גדעון משוטט עם צאנו בהרי ירושלים, לעיתים ישיר, לעיתים יתעצב אל ליבו, ולעיתים, בעצם השלווה הגדולה, תבחן עינו גילוי מופלא, אשר ירטיט ליבו ויסעיר דמיו: והיא נערה, בת־פלחים, כי תעבור יחידה, רועה שחיף־עיזיה, והיא כצועדת שפי לקראת ניחושים וליבה אל תעלומת העיתים…

או אישה, פלחה צעירה, חסונה תנהג בחמורה בלכתה וכמו לא תדע דרכה… אז ידחפוהו גלי דמיו ממושבו, לאיטו יחרוג מן המארב, יעקוף שביל, יקפוץ מסלע אל סלע – וַיֵצב לפני המהלכת… ואין רואה, ואין שומע, ואין יודע – – – " (עמ' 47).

גדעון מתבגר בהרים. גדולים כיסופי אהבתו, וערטילאיים. את הצעות המשפחה לשדך לו נערה יהודייה בת־טובים הוא דוחה. “יש ושעות ארוכות היה מוטל על בטנו, מחצלתו כפולה ומכופלת תחתיו ואדרתו העבה עליו, הוא מביט מחריש אין קול כאילו טעון ציפיה. למה הוא מצפה? למי? אפשר לאחת שתופיע בסתר, בחיפזון? האם לאחת פאטמה יארוב או לצאבחה, למונירה או לבהיה? שכן רועיו־רעיו שיצרם גדול ותאוותם רבה סבור סברו בתחילה שבדידותו־שתיקתו אינה אלא מחמת תשוקתו לאישה, ואולי לנער, והיו מרבים לדבר אליו ברמזים ‘על כך ועל כך’.” (עמ' 50).

שלוש שנים עושה גדעון חיל בעבודתו. תחת התאנה הוא יושב, כאחד השופטים, ושם מנהל את מסחרו עם סוחרים ערביים, עירוניים וכפריים. ובאחד הימים, בהופיע אצלו חאמדה, אחות טלאל, להביא לו סעודתו, נפקחות עיניו:

“ובעיני גדעון דמתה אז כמו הגיחה ועלתה לפתע לעיניו מבין צלעות ההרים לא אותה אחות טלאל הקטנה, כי אם בת־אללה מפליאה, מקסימה, היושבת לפניו וחדה את חידתה חלקות וקלות אילו את ליבו תמשוך כמו בזרועות חזקות־עצומות…” (עמ' 115).

גורלו של גדעון נגזר. לאחר שהיא מתוודה בפניו על האהבה שהיא אוהבת אותו מקטנותה, הוא אוחז בה ואומר: “נשבעתי באלוהים ובכל אשר לי מן המקנה ומן ההון ומן הזהב – אהבתיך אהבת עד!” (עמ' 119).

סוער וקצר הפרק הראשון בפרשת אהבתם. הוא מתכוון לשאתה לאישה. ידידו וקרובו אלעזר, מוכיח אותו: “אילו אמרת כי אהבת להשתעשע עימה… ככה… החרשתי, אבל להתחתן בחופה וקידושין עם ‘פלחיתה’ (פלחה קטנה) מסילואן – מה היא לך?”

וגדעון, בתשובתו, תובע מעצמו: “הֱיֶה אתה הראשון להסיר מכשול מדרך האהבה הגדולה, לשבור כבלי המנהגים, המניעות והאיסורים הכוזבים… הֱיֶה אתה לאות ולמופת ואל תשעה לבריות ולרשען, ללהגן ולעוקצן…” (עמ' 129).

שלושה חודשים נמשכת במיסתרים אהבתם האסורה, עד שמתגלה הדבר במקרה לטלאל, אחי חאמדה.


“אתה עכרת זוך מימינו,” הוא אומר לגדעון, “קרעת קשרי ליבנו. עם זאת אכיר עצמי: איבה לא תקום ביני ובינך. איני חושבך לאוייב לנו. אכן, היית פושע, אבל אחשבך אח פושע. לא אגמול לך רעה, לא. לא אשכח את הטוב והחסד, כמו שלא אשכח החרפה שהבאת עלינו.” (עמ' 136).

ולחאמדה: “החסל הכול? נכבשת?”

היא עונה: “הלא דיברת עימו…”

טלאל: “העיוורון בליבך, הן זאת את יודעת בעצמך? הגידי: את בתולה או כבר החריבך?”

חאמדה: “לא החריבני, הייתי לו.”

טלאל: “אבוי לך, המוות השחור עלייך. הן תהרי, העוד תלדי ‘אבן חראם’ (ממזר)?”

חאמדה: “לא הריתי ולא אהרה עד בוא העת…”

טלאל: “בת השפלות! לולא גדעון כי עתה תקעתי סכין בליבך.” (עמ' 131).


טלאל מקיים הבטחתו לגדעון שלא להרוג את חאמדה, ואולם הוא משלח אותה למקום רחוק מכפרם, ואין איש מלבדו היודע היכן היא. הוא נשבע שכל עוד הוא חי, לא יראה גדעון את אחותו, ועוזב את גדעון.


בערב פסח שנת תרע"ב (1912) משיאים לגדעון נערה ממשפחה ספרדית טובה בירושלים, שרינה שמה. באים ימי מלחמת־העולם הראשונה. טלאל נהרג בחזית בגדד. גדעון מצטער על כך, וגם מקווה – מה יהיה עתה על חאמדה? האם השיא אותה אחיה? והיכן הסתיר אותה?

בימי המלחמה מגלה גדעון הספרדי, בן היישוב הישן, את הציונות. “מדוע אין אנחנו הספרדים ציונים? הלא ה’אידיאה' של הציונים נכונה וחשובה, כלום לעולם ועד נהיה מושפלים ומשועבדים בידי הגויים? לעולם נשב בחיבוק ידיים ונחכה למשיח שיבוא פתאום, או שאיזה מקובל יביא אותו?” (עמ' 195).

ירושלים נכבשת בידי האנגלים. לא עוברים ימים רבים וחאמדה חוזרת לכפרה, ושולחת בידי אחד מאחיה הצעירים פתק אל: “מחבּובּ אל קלבּ ונור אל עין יא ג’דעון (אל חביב הלב ואור העין הו גדעון).” (עמ' 205).

הם נפגשים בסתר, ואהבתם רבת־השנים מכריעה אותם. חאמדה מציעה עצמה למשרתת בבית גדעון. בראשונה הוא מתנגד מפני ה“סכסוכים והמסבוכים” בהיות שתי הנשים יחד, ואולם היא משכנעת אותו כי כל סבל לא ישווה למה שסבלה מאחיה טלאל לאחר שנודע לו דבר אהבתם. חאמדה נשכרת להיות משרתת ואומנת בבית גדעון, מגדלת את ילדיו, ובמשך השנים נעשית כאחת מבנות המשפחה, קרובה ליהודים בדעותיה ובהשכלתה. במסתרים היא חיה עם גדעון.

המאורעות המתארעים בארץ, רצח ברנר ופרעות קיץ 1921, מטביעים רושם עז בבני־הבית. “היו אלה אותם ימים כשכל היישוב היהודי בארץ היה מזועזע מתועבות הרצח שחוללו ביפו הערבים ובייחוד כשנודע שסופר מהולל, בתל־אביב, נרצח בביתו עם עוד מיספר אנשים מחבריו. הידיעה המחרידה־המרעימה היתה לשיחה בירושלים בימים ההם בכל מקום והגיעה בעקיפין גם לאוזני הילדים.” (עמ' 233).

אומר הבן הקטן של גדעון על הרצח: “למה? למה? מה עשו להם?”

עונה הגדול: “יען הם ערבים… הערבים… הם רעים מאוד.., תמיד הורגים.” (עמ' 234), ומוסיף: “אבל הם רעים, צריך להרוג אותם.”

אומרת חאמדה: “לא כל הערבים רעים. יש כמה ערבים רעים. אותם צריך עונש, הרבה עונש. השוטרים יקחו אותם ל’פריזיון' ושם יהיה להם רע, רע.” (שם).


חיי המשפחה, על כל תהפוכותיהם, הם גם חייה של חאמדה. גם ביחסיה עם גדעון, שנעשה סוחר גדול ואיש־ציבור, חלות תהפוכות. יש שנים טובות, ויש שנים שכמעט אינו קרב אליה. היא נטמעת יותר ויותר ביישוב היהודי, ופעם אחת אף מציעה לגדעון לעבור לקיבוץ ולחיות וללדת לו שם בנים.

לאחר מאורעות 1929, היא עוזרת לגדעון להבריח נשק למען “ההגנה” ולבושה כעובדת־ניקיון ערבייה היא נכנסת למחסן ב“קישלה” ואורזת שם רובים בסלי־קש, לאחר שגדעון הסדיר זאת, על־ידי תשלום נאות, עם הקצין הערבי הממונה על המחסן, רשיד אפנדי.

שיחותיו של גדעון עם רשיד, לפני שנעשית העיסקה, מאלפות לגבי מכלול הדעות וההשקפות במשולש היחסים שבין היהודים הספרדים מוותיקי ירושלים, שכניהם הערבים, ו“המהגרים הזרים (בלשונו של רשיד אפנדי) הבאים כמעט יום־יום מארצות תבל, בסופו של דבר – אם יותן להם – ישתלטו על הארץ!” (עמ' 305).

בכל ויכוחיו של גדעון עם רשיד אפנדי הוא מחזיק בדבקות בעמדה הציונית האופטימית: “הלא אם יבואו יהודים רבים, הלא יפריחו ויעשירו את הארץ, יגבירו ויאדירו החקלאות, המסחר, התעשייה, הכול. הכול לטובת שני העמים היושבים בה. ולוּ קמה ברית־אחים כזאת בין ערבים ויהודים, מה רב הטוב והצדק הצפונים בברית כזו!” (עמ' 305).

סיפור האהבה מתקרב לסיומו. בסוף קיץ 1929, לאחר המעשה בהברחת הנשק הקנוי מידי רשיד, מחליט גדעון לגלות לשרינה אשתו את דבר אהבתו האסורה ואת חפצו לשאת את חאמדה לאישה. שרינה נתקפת בזעם נורא, וחיי המשפחה של גדעון נהרסים. ואולם גם חאמדה נעלמת ביום שבו נגלית הפרשה לשרינה, והסיבה – בנו־בכורו של גדעון, שלמה, מתאהב באומנתו וחושק בה ומשגר אליה מכתב־אהבה. עתה יודעת חאמדה כי לעולם לא יתגשם חלומה לאהוב בגלוי את גדעון, והיא נעלמת.

לאחר שנים פוגש בה גדעון באקראי ברחובה של עיר. כעת קוראים לה חֶמדה, היא התגיירה, כנראה, ונעשתה חברה בקיבוץ, וגם חבר יש לה שם. את סודה, מדוע עזבה את בית גדעון, אין היא מגלה לו, ובכך מסתיים הרומאן.


* יהודה בורלא: “בעל בעמיו”, רומן. הוצאת דבר־מסדה, תל־אביב. 322 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות