המאמר פורסם לראשונה בירחון “מאזניים” בחודש נובמבר 1965

ספרו של חנוך בז’וזה הינו מסמך אוטוביוגראפי בעל איכות ספרותית חיננית וכובשת את הלב בפשטותה וביושרה הפנימי. לא היכרתי את האיש ואין לי עדויות עליו לבד מאלו המתפרסמות בספרו, הן מדבריו, הן מדברי ההקדמה והן מדברי חברים ובני־משפחה שנילוו עליו בסוף (אגב, כה נופלים נספחים אלה ברמתם מן הספר עצמו עד שחבל שלא עברו עריכה קפדנית יותר ולא התקצרו במידת האפשר).

לפי עדות עצמו היה קומוניסט, פעיל, איש־ריב ואיש־מצפון – אלא שרק מעט מחוויותיו, הקשות ללא ספק, של קומוניסט יהודי שעבר את תקופותיה הקשות של המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה בארץ־ישראל המאנדאטורית – מצא מקומו בספר.

זיכרונות אלה שונים, דרך משל, מזיכרונותיו של נחמן ליסט “צדק הקומוניטרן…” אשר פורסמו בזמנו בהמשכים ברבעון “קשת” ועסקו בעיקר בתיאור האספקטים הפוליטיים, ובדרכי עבודת התאים של המפלגה הקומוניסטית.

ספרו של בז’וזה הוא מסמך ממין אחר. ההיסטוריון כמעט שלא ימצא בו חומר חדש ומאלף לתולדות תנועה זו בארץ. בז’וזה – או שלא הספיק לסיים את זיכרונותיו, או שמראש מצא עטו אפשרות להעלות רק “פכים קטנים”, ממין אלו הקרויים בז’ארגון העיתונאי “סיפור אנושי”. מכל תקופה שעברה עליו בארץ מביא בז’וזה את האופייני, את העדוּת, לעיתים אגבית לגבי הנושא, אך תמיד מתוך פרספקטיבה, חינניות וכושר תיאור לא מבוטל.

פרקי הספר מספרים על עלייתו ארצה, על שהייתו בסוף שנות העשרים בקיבוץ כרכור, הוא קיבוץ עין־שמר כיום, על שהייתו בירושלים משך כמה חודשים בתקופה זו לצורכי ניתוח וריפוי. “סיפורי ירושלים” אלה יש בהם מן הקסם המשכר, ולעיתים דומה עליך שפרקי “תמול שלשום” לפניך, אמנם מתוך זווית־ראייה וסגנון שונים לחלוטין, אך זהים מבחינת טיב התפיסה של האווירה המיוחדת, איפיון הטיפוסים וציוריותם.

לאחר החזרה מירושלים בא הקרע עם הקיבוץ עקב דעותיו, תקופה של עבודה במושבות כפועל־בפרדסים, ובתל־אביב כפועל־בניין. יתר פרטי הביוגראפיה, המסופרים במבוא ובנספחים, אינם מופיעים בגוף ספרו, לבד מכמה תמונות קטועות: ערב בתקופת מלחמת העצמאות. משפט־חברים במפלגה הקומוניסטית אחר קום־המדינה. רמזים לגירושו. פעמיים גורש – פעם מן הקיבוץ, ובערוב־ימיו מן המפלגה הקומוניסטית, גם הפעם עקב דעותיו.

אלא שאין כל מרירות בדפי־זיכרונות חינניים אלה. ואם לשפוט על פיהם – לפנינו אדם שלמד תמיד מן החיים עצמם את הלקח האנושי שבהם, את הענווה ואת ההבנה לזולת. מתוך דפי הזיכרונות עולה צירוף מעניין של הומאניסט קומוניסטי. אינני יודע כיצד הצליח לשמור על עמדה זו במציאות המסוערת של היותו חבר ופעיל למפלגה מחתרתית שעמדה בניגוד מר לעמדת היישוב והשלטון הבריטי, ואשר גם יחסיה עם הערבים לא היו נקיים מאבק של סכנה, של האשמה בבוגדנות, ושל מפח־נפש אחרי ככלות הכול, עקב תנאים היסטוריים שגברו על הליכוד המעמדי הנכסף בין שני העמים.

המציאות ודאי שלא היתה אידיאלית, אך עטו של בז’וזה לא נטה אחרי המרירות, אחרי עשיית החשבון והנקמנות. או מפח־הנפש, אלא אחר הלקח האנושי, הידידויות, הטיפוסים והאירועים בעלי־המשמעות שסימנו את דרך־חייו. דומני כי הדבר הגורם לפרקי־זיכרונות אלה שיעמדו בסימן ההומאניזם והענווה הוא העובדה שבז’וזה אינו כותב כדוגמאטיקון, גם לא כ“מנפץ אלילים” בהם האמין בעבר, אלא כאדם נבוך, נבוך מראשיתו, לא מתוך בלבול ונמיכות־רוח אלא מתוך יחס של כבוד לכל ניסיון אנושי שנקרה על דרכו. הנכונות להיות פתוח, לבחון את עצמו, משתקפת בדפים אלה ומעשירה את כושר התבוננותו של המחבר.

הנה, למשל, קטע אופייני להשקפת־עולמו: “אותן מכות שספגו אז חברי המשמרת מידי הבריטים בקריית הפרדסן היהודי לימדום ב’כורמיזא' של אלת השוטר יותר דברים על שלטון קולוניאלי ומלחמת־מעמדות משלמדו מ’רמיזא' של הלכות כתובות. והדברים אמורים לא רק באלה שנכלמו מן המעשה שנתנו יד לו (נישול הפועל הערבי). הם אמורים גם באלה שאמונתם בצדקת המשמרות לא נתערערה גם לאחר־כך, בבוא שעת המאבק של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי, נודע משקל גם לשיעור זה.” (עמ' 58).

כי אכן, ללא העמסת־יתר של דברים פרוגראמטיים, ללא האשמות מפורשות, רק ברמז, ועל דרך האנאלוגיה, מתאר בז’וזה מעמדות בחיי יהודים־וערבים משך תקופה ארוכה החושפים לא מעט מאופיים ומן הטראגדיה המשותפת לשני העמים. בז’וזה אינו מנתח את המצב מבחינה אידיאולוגית, אלא מתאר, ומפני שסיפוריו האוטוביוגראפיים הללו עולים כה יפה בידיו, מומחש בעזרתם בפני הקורא תחום שלא היה מתגלה לפניו בדרך מסירה אחרת.

כתיבת פרקי־אוטוביוגראפיה דומה, כנראה, להגרלה. הנושא, סיפור־החיים – שהוא כרטיס־הפיס, ישנו. השאלה היא אם יזכה אם לא. לאדם המתעתד לכתוב את זיכרונותיו כמעט שאינה קיימת שאלת הנושא, ולפיכך, אם זכה ומצא את הפרספקטיבה, את מידת האיפוק והסגנון הנכונים, הריהו מוציא לעיתים מתחת ידו פרק־קריאה בעל איכות ספרותית העולה לא־פעם בטיבו על דברי סופר מובהק שאין בפיו מה לומר.

* חנוך בז’וזה: “דרכים ראשונות” הוצאת “עם הספר” בע“מ, תל־אביב תשכ”ה, 1965. 122 עמ'.