רקע
אהוד בן עזר
"זהב בחוצות" ל־מ. י. בן־גבריאל, עברית: 1969

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 26.12.1969


ספרו של הסופר היהודי־האוסטרי המנוח מ. י. בן־גבריאל, שגר בירושלים – “זהב בחוצות” – מעורר סקרנות הן באשר לאדם שכתב אותו והן באשר לתקופה שעל אודותיה נכתב. הרומן תורגם לעברית בידי אביגדור המאירי, ואמנם הוא שייך, מבחינת תוכנו, למשפחת ספריו של המאירי עצמו, “השיגעון הגדול” ו“בגיהינום של מטה”. הספר נושא חותם אוטוביוגראפי מובהק, ומחברו מעיד עליו שהוא “ספר־הימים”, היינו – יומן, אם כי אין “יומנאות” זו מורגשת כלל בסגנון הכתיבה.

בן־גבריאל, המכנה עצמו בשם – דן – בספר, היה כנראה קצין בצבא האוסטרו־הונגארי במלחמת העולם הראשונה, ולאחר שנפצע ושכב שנה וחצי בבית־חולים, נשלח, ב־1917 [לפני 100 שנים], לירושלים, שהיתה חלק ממערך הצבאות התורכי, הגרמני והאוסטרי בחזית המזרח.

הנסיעה למזרח נראית בעיני הקצין היהודי הצעיר כמסע הרפתקאות מופלא. רכבת האוריינט־אקספרס לקושטא [כיום איסטנבול], קושטא, הנסיעה ברכבת דרומה, חלבּ, דמשק, (בדמשק הוא פוגש מועמד־לקצין בשם דניאל אוסטר, אחד היהודים ששירתו בצבא האוסטרי, ושנעשה ברבות הימים ראש עיריית ירושלים [ובעל קירבה משפחתית רחוקה לסופר פול אוסטר]), ומשם ברכבת לארץ־ישראל, ולירושלים. מישכנה של המשלחת האוסטרית בירושלים הוא במנזר רטיסבון. שמה הרשמי: “תחנת המשלחת הסאניטארית הסורית של ה.מ. הקיסר והמלך”, ותפקידה – בית חולים רזרווה לחיילים אוסטרים פצועים מן החזית אשר נגד האנגלים בעזה.


שם הספר – “זהב בחוצות” – מרמז על עיסוקם העיקרי של מרבית הקצינים והחיילים היושבים בראטיסבון – סחר חליפין בזהב. לפי החוק התורכי מחליפים בקושטא לירת־נייר תורכית עבור לירה זהב, ואילו בירושלים מחירה של לירה זהב – תשע וחצי לירות נייר תורכיות, וככל שהמלחמה נמשכת – עולה שער הזהב לרעת כסף הנייר. הפרש שערים זה מנוצל על ידי רשת מבריחים, ששותפים לה מרבית קציני צבא הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף. שליחי הרשת מבריחים זהב מקושטא לירושלים, מוכרים אותו עבור לירות תורכיות, מעבירים אותן בחזרה לקושטא, וקונים בהן מחדש זהב על פי השער הרשמי, הנמוך. את הכסף משקיעים בניירות־ערך אנגליים (!), שהרי ברור לכול שהאנגלים עתידים לנצח, או ששולחים הביתה, לאירופה.

עיסוק שליו זה בהתעשרות נעשה בתוך עולם של סבל ויסורים. מנזר ראטיסבון הוא כאי של שלווה ושובע בתוך עיר מזת־רעב ופרוצה למחלות, לעינויים ולנגישות השלטון התורכי. נשים מהוגנות ונערות, מכל העדות, מוכרות עצמן בזול, עבור פרוסת לחם, מפני הרעב.


מתאר בן־גבריאל תמונה מזעזעת, אופיינית לאותם ימים.


נתכבדתי בביקור. ביקור מחריד.

נערה יהודייה חמקה בדלת אל חדרי, מבלי לדפוק תחילה, מבויישת ודחילה, בעיניה ברק כהה. רועדת מתוך התרגשות, – ובלי כל הקדמה, במילים כמעט לא־מובנות הציעה לי את עצמה, וברגע הראשון באמת לא הבינותי, מה היא רוצה, רק את התאווה הבהמית ראיתי בעיניה הנדבקות אל תפוחי־הזהב שעל שולחני.

“את רעבה?” שאלתיה שלא מדעת ממש, כשמבטה התחיל להרגיזני. היא לא הבינה אותי, או אולי לא שמעה את שאלתי. השפתיים שבפני־הנערה המכוערים, המנומשים והחדים, רעדו בעין. מפיה נטף ריר על החולצה העלובה, שסיכת ביטחון חלודה אחזתה על חזה השטוח. חזרתי על שאלתי.

לבסוף ניצנצה בפניה הבנה.

“רעבה?” מבטה הרטיט דרך החדר ושוב נדבק בפירות שעל השולחן.

הזחתי אליה את הפירות.

מפיה יצא כעין גירגור, קול קורא, שרק פעם שמעתי כמוהו מפי גמל שנפל ומת. אחר כך שלחה את ידה, את יד תינוקית אפורה ודלת־בשר, שלחה אותה לאט־לאט, אך לא יכלה לתפוס את התפוז בחולשתה הנרגשת, שתקפתה למראה המאכל הקרוב.

קלפתי לה אחד ושמתיו לפניה על השולחן, ועוד לא הספקתי להגישו לה, התנפלה עליו, אולי המילה התנפלה אינה המילה הנכונה. אפשר לומר: זרקה עצמה. גופה נזרק בכוחותיו המעטים על הפרי, גייצה ממנו פלחים כחיה על סף מיתת־הרעב ובלעתם בלי לעיסה, כשרירה נוזל כל הזמן על הידיים הרועדות כבשבץ. ולא הספקתי לקלוף לה פרי שני – גירוי הקאה תקפני – והיא תחבה כבר גם את הקליפות העבות והבוסרות אל פיה ובלעתן.

“אל אלוהים,” קראתי מזועזע, “עד כדי כך רעבה את?”

“רעבה?” ענתה בחיוכה המטורף, ותוך שקרעה את התפוח הבא עם קליפתו, גימגמה תוך שיהוק עצבני, שכנראה היקשה עליה את הבליעה: “ארבעה ימים… לא אכלתי.”

אחר כך הקיאה.

זוועה של טירוף תקפתני.

“צינר!” צעקתי אל הפרוזדור ויצאתי.

“צינר אך זה יצא.” בא קולו של פלקי מן החצר והוסיף: “אתה יודע דן? הזהב עלה לעשר ורבע. אומרים שבגדד משלמת כבר ארבע־עשרה.”

ככלב מוכה הסתחבתי חזרה אל חדרי.

בינתיים התאוששה הנערה ובלעה את כל התפוזים. דומני, שהיו שישה במיספר, תפוזי יפו גדולים.

סחרחורת אחזתני. הלאה מפה, הלאה! גנח משהו בקרבי, אין לי עוד כוח להביט בפני המלחמה הזאת. עליי להציל את עצמי. נערה זו, המציעה עצמה בעד תפוחי־זהב אחדים… זאת לא נפש־אדם… זוהי המלחמה… שם היא יושבת ואוכלת את התפוחים שלי… עוד מעט ותאכל גם את בשרי… החוצה מראטיסבון… פה אין מקום למלחמה, פה מספסרים בזהב…" (“זהב בחוצות”, עמ' 141–143).


הלויטאננט ואלטר צינר, אליו רץ דן במצוקתו, הינו אחת הדמויות הסימפאטיות והאנושיות שבספר. כיהודי שיהדותו אינה ניכרת בו, אך גם אינו מתכחש לה, הוא מחזיק ביד קשה את משמר החיילים של המשלחת הרפואית. אך בתוכו פועם לב חם. שנאת התורכים והגרמנים (המשותפת לכל אנשי המשלחת האוסטרית) – מביאה אותו, עם גבור הרעב בירושלים, למחשבת טירוף – הוא מבקש להקריב עצמו למען האנשים הסובלים בכך שיתנקש במו ידיו בחיי ג’מאל פחה. אולם התוכנית אינה יוצאת לפועל.

ביוזמתו מטמינים את אוצרות מוזיאון בצלאל הסמוך בתוך בור מים ריק. ככל יכולתו הוא עוזר לתושבים המקומיים במזון ובהטבות שונות.

תוכנית שיגעונית מפעמת אותו בהרגישו כי האנגלים עתידים לכבוש את ירושלים – לפוצץ בכוח את שער הזהב של חומת העיר העתיקה, הפונה להר־הזיתים, כדי להמריד את התושבים כולם נגד התורכים. סופו שהוא נשלח מירושלים לאחר שהלשינו עליו ועל כוונותיו ל“בגידה”. “חולה”־ירושלים ומעורער בנפשו הוא עוזב את העיר שהתאהב בה ובתושביה, וכמה ימים לאחר מכן, עוד בטרם הכיבוש האנגלי, מגיעה פקודת ההעברה גם לקצין דן, המספר את עלילת הספר ב“יומנו”.

הספר שזור מֵמוארים מעניינים על אורחות־חיים והווי של העיר ושל המשלחת האוסטרית: ספסרים, פרוצות, “אחיות רחמניות”. הווי חיילים, מפקדים שיכורים, קצינים משומדים, נואפים ותככנים, וכיוצא באלו, תורכים, יהודים, גרמנים, מדיארים, אוסטרים, ערבים, ארמנים ויוונים, שלל עמים, עדות, תאוות־בצע וסבל, הומור וכאב.

המיוחד בספר הוא היותו עדות של איש צבא אוסטרי על ארץ־ישראל וירושלים בשלהי מלחמת העולם הראשונה. רוב העדויות שבידינו, בין היסטוריות ובין ספרותיות (סמילנסקי, ראובני, ברנר, פרשות ניל"י, “השומר” וגירוש תל־אביב) – הן ממקורות יהודיים־מקומיים, או מן הצד הבריטי. התורכים לא הירבו לכתוב. הגנראל לימאן פון סנדרס, ראש המשלחת הגרמנית הצבאית בתורכיה, אמנם פירסם ספר זיכרונות לאחר המלחמה, אך הספר (שאינו מצוי בעברית) ודאי שאינו עוסק במיוחד במצב היישוב האזרחי בארץ.

עדותו של בן־גבריאל יש בה אפוא גם ערך וגם ניחוח מיוחדים. ערכה ההיסטורי – בבוֹאה לאשר, מה שהיה ידוע, שהאוסטרים (ובמידה רבה גם הגרמנים) חשו קירבה רבה יותר אל אויביהם האנגלים, שהם אירופאיים, מאשר אל בני־בריתם התורכים, על פראותם האסיאטית, צבאם העלוב (בו מכים קצינים את חייליהם) ועל שחיתותם ויחסם האכזרי לאוכלוסייה האזרחית. התוקף הגזעי של המלחמה מורגש ברתיעתם של האוסטרים למסור שבויים אנגליים לבני־בריתם התורכים, סולידאריות אירופאית האוחזת אפילו בחיילים הפשוטים. גם חוסר הטעם שבמלחמה, ויחסם הציני של החיילים והקצינים כלפיה – מעידים על אופייה של המלחמה והתקופה – כפי שבאה לידי ביטוי בספרים אחרים, מ“החייל האמיץ שווייק” ועד ל“השיגעון הגדול” ול“במערב אין כל חדש”.

ואילו ניחוחו המיוחד של הספר הוא בתיאור הספרותי הרגיש על אודות פגישתו של הקצין היהודי־האוסטרי הצעיר עם המזרח, עם ירושלים ועם יהודי הארץ. ראוי הספר לקריאה לכל מי שרוחה של אותה תקופה קרוב לליבו.


* מ.י. בן־גבריאל: “זהב בחוצות”. רומן. עברית: אביגדור המאירי. הוצאת אחיאסף, ירושלים 1946. 167 עמ'.

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור מאמר מאת גדעון ברוידא: “סופר שנשתכח: מ”י בן־גבריאל", שפורסם לראשונה בעיתון “הארץ” ביום 6.11.1996, ושאין לנו עדיין רשות להנגישו לציבור]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!