רקע
אהוד בן עזר
"על הגבולין" לר' בנימין, 1922
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 30.7.1971


יהושע,

לפני ימים אחדים שלחתי לך את קארלייל, והיום קיבלתי את שיגעונותיך. “ספרא דשבילין” יפה מאוד בחיצוניותו, אבל להדפיסו ב“המעורר” לא אדפיסו, מפני שתוכנו אינו כלום בעיניי. על דבר הערבים לא אמת – שונאינו המה בארץ, ובכלל, כל זה הוא בעיניי, סלח לי, דברים בטלים. כן, מלחמה בינינו, אחי הקרוב־הרחוק, וגם ב“המעורר” זה הנני יוצא לנגדך ב“הערה”.

שלום לך וברכה, ומחכה לתשובתך,

אחיך.


מכתב זה, שרק חלקו הבאתי, נכתב על ידי ברנר בלונדון ביום ה־4.2.1907 ונשלח לידידו ומתנגדו־לדיעה ר' בנימין, שישב אז בכפר לוזשן בבוקובינה, ודומה שהכשיר עצמו לעבודה חקלאית. ר' בנימין היה שמו הספרותי. יהושע רדלר־פלדמן היה שמו האמיתי. הוא נולד ב־1880 בזבורוב שבגליציה, עלה לארץ בסוף 1907, ונפטר בירושלים ב־1957. באחרית שנותיו אף שינה את שם משפחתו ל“התלמי”. כשעלה ברנר לארץ־ישראל ב־1909 הוא השתמש בדרכונו של ר' בנימין, ומשום כך נקרא ברנר בבואו ארצה – פלדמן, ויכול היה לשעשע את נפשו פרק זמן קצר שהוא עולה אינקוגיטו.

“ספרא דשבילין” לר' בנימין, שאותו דוחה ברנר, משום שאינו מאמין באפשרות של שלום בין יהודים לערבים, התפרסם לבסוף בקיצורים על ידי ברנר ב“המעורר” שנה שנייה, חוברת ז', מחודש יולי 1907, בשם “משא ערב”.

“אחי יהושע,” כותב לו ברנר ב־2.7.1907 – “החלטתי לתת בקונטרס השביעי הבא, שהוא לפני הקונגרס, קיצור מ’ספר השבילין' שלך בשם ‘משא־ערב’.”

ר' בנימין כיבד את קיצורי עריכתו של ברנר, וגם את השם שבחר ליצירתו, וכשחזר ופירסם את “משא ערב” בספרו “על הגבולין” בשנת 1923 – לא שינה ולא הוסיף עליה תג אחד.

את “משא ערב” חיבר ר' בנימין חודשים אחדים בטרם עלותו ארצה, בחודש שבט תרס“ז (1907), בעודו יושב בכפר לוזשן בבוקובינה. המשא כתוב בלשון תנ”כית, ובצד “שאלה נעלמה” למורה הגלילי יצחק אפשטיין (“השילוח”, ספטמבר 1907, תשרי תרס"ח) – הוא משמש כמניפסט של הגישה הפאציפיסטית, האופטימית, האוטופית והרומנטית לגבי היחסים האפשריים בין יהודים לערבים בארץ־ישראל.

ברנר, שהיה ריאליסט, פסימיסט ואקטיביסט – התנגד בכל תוקף, מלפני עלייתו וכל שנותיו בארץ – לגישתו של ר' בנימין. הוויכוח ביניהם התמשך על פני שנים רבות, ולא פגם ברעות ובאהבה ששררו ביניהם.

ודאי הרגיש עצמו ר' בנימין כנביא כאשר פתח את משאו באלו המילים:

“אלה הדברים אשר דיבר בנימין באוזני היהודים קוראי־עברית: …והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאוייב ופקדת לשלום את יושב הארץ / לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד ובצדק ובאמונה /…ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו /…כי הוריש לא תורישו מלפניך כאשר לא הורישו אבותיך את יושבי־הארץ מלפנים / ראה קראתי היום בשם העם הערבי יושב הארץ: / …ובסורך עתה אל ארץ אבותיך ופגשתו וקראת לו לשלום / אך חמישים ריבוא נפש שוכנים בקרב ארצך וקרובים לך קרבת־דם ובשר / וקרובים לך במראה פניהם בארשת שפתיים וכל הגיון רוח / ולא יצוק בליבך דבר בליעל לנשל אותם מן אדמת אבותיך כי לא מרוב חוכמה חשבת כזאת /…הן קטן מספרו בארץ מולדתך ולך יהיו עשר הידות / (עשר פעמים חמישים ריבוא ישובו לנחלת אבותיהם)…” (“על הגבולין”, עמ' 99–100).

לשיאו מגיע המשא בחלקו האחרון, הקורא ל“פנשמיות”:

“גם אלה דברי בנימין עבד בנימין / כי תבנה בית־חרושת וחי הערבי עימך / לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו / אין הבדל ופדות בין עברי לערבי / להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עימה / ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם / והעניק תעניקו להם מן העושר אשר ברוחכם / את בתי ספרך תפתח לו לרווחה ויבוא בו בבניו ובבנותיו / וילמדו בהם שפתך ושפתו / וכתבי־עיתים תוציא להם בשפתך ובשפתו / ואם לרופאך ידרוש ורפא ירפא / גם במדעך על משכבך אל תצר עינך בו / ויקרא בשם אללאה ובשם מחמד נביאו / ויחזיק במעוזי הלאום ובחבלי העבר אין אונס / חוקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי / וגם את עבודת הכרמים תלמדהו ואת מטע הנטיעות החדשות / ובחדלו לזרוע את שדהו תבואה ובהסכינו לעשות כמתכונתך ומכר לך מן שדהו / כי אין די און לו ואין די הון לעבוד בנטיעות כבתבואות וחדל לעולם / ובשכבר הימים יהיה כאחד מאיתך ולא נודע כי בא אל קרבך / את בניך תיתן לו ולקחת לך גם מבניו / ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול / ומצא מין את מינו והיה מין אחד / אנשים אחים אנחנו משפחות אחדות כל גויי הארץ / אראנו אם לא עתה אשורנו אם לא קרוב.” (שם, עמ' 100–101).

ר' בנימין היה עקבי בעמדתו זו כל שנותיו בארץ והיה מפעילי “ברית שלום”, עורך קבציה, ולאחר מכן עורך “נר”. מדי פעם עוררו מאמריו בשאלה הערבית את רוגזו של ברנר. ר' בנימין מציע במאמרו “בראשית” לבנות גם לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו “תל־אביב”, כי “ברור, שהשיטה של בת־היענה הנהוגה עכשיו, אינה שיטה. בשיטה זו תוכלו ללכת עוד שנה, עוד שנתיים, יותר מזה לא. ימיה חוצצים. היא תפשוט לכם את הרגל. עליכם אפוא לשנות את הערכין.” (יפו. י“ד אייר תרע”ב, 1912. “על הגבולין”, עמ' 151).

ובמאמר אחר “היכל השלום”, שנכתב בתל־אביב בחודש כסלו תרע"ג, 1913, מציע ר' בנימין “להרים בתוך ירושלים מוסד ומוקדש להרבות שלום בעולם: היכל השלום.” (שם, עמ' 240), אשר בו, בין יתר ספרים העוסקים בשלום, יימצא גם הספר “שנה אחת” מחיי עבודת הצבא [הרוסי] מאת י.ח. ברנר.

על כל אלו עונה לו ברנר במרירות ברשימה “מתוך פנקסי” שנדפסה באותה שנה, תרע"ג, 1913:

“לא, במפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא…), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר ‘היכל השלום’ של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות־ילדות ויפי־נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי־עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי־מוסריות, כן, אי־מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי־קליטה כראוי את כל מרירות־המציאות. מה, ר' בנימין, יש לו, לדבר על ‘היכל השלום’… בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח־חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם־אחרים על ארץ־מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי־צבא יהודים. מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני־הארץ, אם אנו אויבים־בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאליות לייחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכול, מאז ומעולם.” (כל כתבי י.ח. ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ב‘, עמ’ 323).

“על הגבולין” קרא ר' בנימין לאסופת מאמריו – כנגד קיצוניותו־ייאושו של ברנר, שהוא “מעבר לגבולין” [שם מחזהו של ברנר].

העניין הערבי, שהוא שליט, אינו נושא־יחיד באסופה זו. יש בה מאמרים ורשימות על ספרות עולם, מדיניות, הגות, ופולמוס ציוני. ויש גם קטעי זיכרונות, כמו הקטע היפה “כינור כי ינופץ…” אורי ניסן (גנסין) בא ליפו.

בראשונה, מספר ר' בנימין, היה אורי ניסן יושב כל היום בחדר אחיו [הצעיר ממנו, מנחם גנסין, שחקן ומראשוני התיאטרון העברי בארץ־ישראל], בחצר בית־הספר־לבנות בשכונת נווה־צדק. הלהג והקולות של עשרות ומאות הילדות מביאים אותו לידי ייאוש. הוא חשב כבר אז, כי קיצו הולך וקרב.

יום אחד בא ר' בנימין ומושכו בחוזקה אל מחוץ לעיר, אל הגבעות אשר בין יפו ושרונה, במקום שהעיר נשקפת משם באופן גרנדיוזי. הים מימין, משמאל פס של הרי יהודה, ומסביב שטח גדול מכוסה פרדסים רעננים, השזורים פה ושם עצי תומר – ואז התחיל אורי ניסן נושם בקלות ומעט מעט נגוזו הבלהות." (“על הגבולין”, עמ' 141).

אורי ניסן יושב וכותב התחלת סיפור חדש על גבי מכונת־כתיבה. בעיני ר' בנימין כל קו הוא מעין גילוי חדש. אבל רגש בחילה תוקף את אורי ניסן והוא ממהר וקורע בפניו את הכתוב.

אחד מאותה חבורת צעירים שבנווה־צדק כרוך אחר נערה ואומר להתקשר אליה עולמית. ובעיני גנסין היה זה כאילו אומר אותו אדם לרדת לבירא עמיקתא. “היא לא תבין את הדומייה שבחדר,” (שם, עמ' 142).

ומאותו ביקור יחיד שערך גנסין בארץ בשנת 1908, הוא כותב לאביו: “…בדבר א”י, שלדעתי אינה תכלית בפני עצמה… משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלובשים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם. ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם, שכולם אינם שווים פרוטה. ערמת הדשן של נשמתנו שנשרפה, אצלכם היא." (עמ' 174).


* ר' בנימין: “על הגבולין”. רשימות ומאמרים. תרפ“ג. דפוס “אוניון” (אחים אפל) וינה, רחוב ליכטנשטיין 21. קופירייט 1922 ע”י יהושע רדלר־פלדמן, ירושלים. 340 עמ' בצירוף תמונת המחבר.

המלצות קוראים
תגיות