רקע
אהוד בן עזר
"באוהלי מדבר" לעזיז אפנדי (פסח בר־אדון), 1934
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.12.1971, לפני 46 שנים


כשהופיע באודסה בשנת 1911 הקובץ “בני־ערב, רשימות וציורים מחיי הערבים בפלשתינא” בחתימת חווג’ה מוסה (משה סמילנסקי) היה פסח בר־אדון [פאניטש] ילד בן ארבע. אך דומה כי בימי ילדותו ונעוריו בפולניה שימשו לו הסיפורים האלה חומר־קריאה מרתק, אשר פירנס את דימיונו וקבע לא במעט את דרך־חייו.

הוא עלה לארץ־ישראל ב־1925, עלם כבן שמונה־עשרה, ובמשך שנים היה רועה־צאן אצל הבדווים בארץ־ישראל, עבר־הירדן וסוריה, והיה ידוע ביניהם בשם עבד אל־עזיז, או: עזיז אפנדי. כחווג’ה מוסה לפניו חתם גם בר־אדון בכינויו הערבי, עזיז אפנדי, על קובץ סיפוריו הראשון “באהלי מדבר” (1934). בין הצילומים בספר מופיע גם דיוקנו של בר־אדון הצעיר כרועה־צאן יהודי בין בדווים – עם שפם, זקן, ושתי צמות המשתלשלות על לחייו בנוסח בדווי, לבוש גלימה ערבית ארוכה, על רקע של עדר כבשים.

ואולי לא מקרה הוא שהספר התפרסם בשנה שבה חתם סמילנסקי את שלושת הכרכים של מחזור סיפוריו “בני־ערב”.

ב־1942 פירסם בר־אדון את ספרו “בין עדרי הצאן”, מסיפורי רועה, ושנה לאחר־מכן – את קובץ הסיפורים “סוסים מספרים”, שזכה לפופולאריות רבה, בהביאו מניחוח הרומאנטיקה של סוסות אצילות, כפר ערבי, שומרים עבריים וחיי קבוצה עברית צעירה.

בשנת 1933 סיים בר־אדון את לימודיו באוניברסיטה בירושלים, ומאז התמסר יותר ויותר למחקר הארכיאולוגי ומשך את ידיו מן הספרות היפה.

סיפורי “באהלי מדבר” דומים בגישתם לסדרת “בני־ערב”, בשלבם יחד רומאנטיקה והומאניזם, ובהשתמשם בכל סממני ההווי הערבי, בלא הרגשה של זרות וחציצה. הרומאנטיקה מתבטאת בשימוש הרב במעשיות עממיות ובעלילת־גבורה של הבדווים: ענייני שודדים ונקמת־דם, סיפורי אהבה, קנאה וגורל, ובסיפורי הווי מחיי הרועים וגז הצאן.

הצד ההומאני עולה כל־אימת שהמספר היהודי נתקל בגילויים של עוול חברתי, פיגור ודיעה קדומה בחברה השבטית הבדווית. הוא נוטה להזדהות עם גורלו של הבדווי הנמצא בשולי החברה וסובל מחוקיה ומקיטובה המעמדי. ברוח זו כתובים הסיפורים על עוניים של הרועים. על גורל הנשים הבדוויות המשועבדות לסדר־חיים עתיק, שמרני, החיות בפחד מתמיד מפני תוספת “צרה” באוהל, ואינן מעלות בדעתן אפשרות של חיים אחרים.

פרק שלם מוקדש לעבדים בתוך השבט הבדווי, אף כי רוב העבדים יצאו לכאורה לחופשי, והעבדות אינה קיימת עוד באופן רשמי, הרי גם בתקופה שעליה מספר בר־אדון עדיין אין העבד בשבט הבדווי חופשי. אם יברח מן השייך אדוניו צפויה לו סכנת־מוות. מעמדן של משפחות העבדים בתוך השבט הוא נחות, ואפילו הן מצליחות ועשירות יותר ממשפחות של בדווים טהורים אך עניים, עצלים ובטלנים.

גיבור הסיפור “העבד ה’מוכתר'” (עמ' 113) הוא אחמד־אל־פואז, עבד משכיל ועשיר, בעל הדרת־פנים ועור־פנים בהיר, ולו רכוש רב. הוא גם יודע קרוא וכתוב, ומנהל את חליפת־המכתבים של האמיר. אחמד נחשב ל“מוכתר” של משפחות העבדים בשבט. הוא מבליט ומזכיר בכל הזדמנות את גזעו־מוצאו, כמתגאה עליו: עבד. ומוזר הדבר: כל בני השבט, בני־החורין, רוחשים לו שינאה גלוייה. מהי הסיבה לשינאה זו מצד בן־החורין לאחיו העבד? – אומר אחמד: “בן־חורין אינו אוהב שעבד יעלה עליו, יידע ויצליח יותר ממנו.” (עמ' 134).

אף כי אין הדבר נאמר בפירוש, מורגשת הזדהותו של המספר עם גורלם של העבדים, כשנקודת־המוצא היא אולי הרגשתו בתור יהודי, הרואה הקבלה בין מצב העבדים הללו למצבם של יהודים בחברה נוכרית.

הגישה ההומאנית מבוטאת גם בששת הסיפורים המוקדשים לחיי ילדים ונוער בשבט הבדווי. מתואר כאן החינוך הלקוי. התשוקה לדעת לכתוב ולקרוא שאינה מלווה בכישרון ובכוח־התמדה לגבי הלימוד.

מוזכר גם סחר הנערים היפים, שהם היחידים מבני שבטם המצליחים להסתדר בעיר הגדולה, ביירות, מפני ששם הם זונים עם האפנדים (עמ' 18).

נוגע ללב הסיפור היפה “פרידה” (עמ' 171) על שתי אחיות בדוויות קטנות, חדיג’ה בת השש ובנייה בת שלוש־ארבע. שמחת־חייהן, צחוקן הפראי, הבריא והטבעי, מוצאים חן בעיני הרועה היהודי, שנעשה ידיד להן. יום אחד הוא מוצא אותן שקועות בצער כבד. נודע להן כי אביהן עומד להוסיף אישה חדשה על אימן. “ארורה השמלה, ארורים המגפיים, ארורות המטפחת של משי והחגורה הנהדרת – ביום שיביא יובּא (אבא) את כלתו הארורה אנו נלך עם יומא! (אימא)…” – צועקת הבדווית הקטנה.

ההבדל בין סיפורי בר־אדון לבין סיפורי “בני־ערב” הוא, שברבים מסיפורי סמילנסקי אין המספר העברי קיים, אלא הם בנויים על יסוד עלילתי־ספרותי המשתדל להעלות תמונת עולם ערבי פנימי, סגור בתוך מסגרתו וסגנונו. רק באחדים מסיפורים אלה של סמילנסקי מופיעה גם נקודת־השקפה יהודית ומתוארים יחסים בין שני העמים. ואילו סיפוריו של בר־אדון קרובים בסגנונם לרשימות הוויי ועדוּת ממקור ראשון על אורחות־החיים שראה במו־עיניו. ולכן דומה שערכם ההיסטורי והדוקומנטארי עולה לעיתים על ערכם הספרותי הטהור, והם אינם מגיעים לאותה אחידות פנימית שבסיפורי סמילנסקי.

שערי הספר הם: רועים, דמים, נשים, הווי, ילד ונער, מדבר ו“יהוד”. בסיפורים שבחמשת השערים הראשונים נוכח כמעט תמיד המספר, אך לא נוכחת נקודת־ההשקפה הלאומית שלו. נקודת־המוצא היא רומאנטית, הומאנית ואישית מאוד, אף כי עצם הליכתו של בר־אדון אל בין הבדווים כרועה נבעה ודאי ממניע רומאנטי־לאומי: שֹומה על העברים השבים לארצם להתערות בחיי הרועים הבדווים ובמסורתם, כי זוהי המסורת של תקופת האבות, אשר אליה שואף הצעיר העברי לחזור. שוב מוכח כאן כי העניין שיש לספרות העברית בחיי הערבים נובע מן הצורך להכות שורשים בארץ ולהתערות בה, ולהשתדל לחיות “חיים טבעיים”.

ניסיון התערותו של בר־אדון בחיי הרועים מעמיד אותו מול שאלות המתעוררות באנשים פשוטים אלה, והם מתפלאים, מתפעלים ואולי גם נדים בליבם למראה בחור יהודי משכיל, שיכול היה להשיג עבודה טובה יותר, שאינה לפי כישרונותיהם וחלומותיהם, ולגור בבית ולא באוהל או תחת כיפת השמיים – הנה הוא בוחר לחלוק עימם חיי מחסור ועוני של רועים.

יש כאן עימות בין שני עולמות, שתי תרבויות: אך אין בו בעימות, ובתשובות שנותן בר־אדון לבדווים, כל זכר לפרובלמטיקה של יחסי שני העמים, לזרות או לאיבה שהיה עשוי להיתקל בהן בקרב שבטי הבדווים בגלל מוצאו. המציאות הפוליטית־הלאומית של יחסי שני העמים בארץ באותה תקופה ולפניה כאילו מושמת בסוגריים. אולי משום שהמגע הוא עם בדווים הרחוקים מן התנועה הלאומית הערבית, ולא אם ערבים עירוניים.

בשער האחרון “מדבר ו’יהוד'” מנסה בר־אדון לעמת בכמה תמונות את חיי הבדווים ומושגיהם על החיים העבריים בארץ־ישראל, בייחוד בקבוצה צעירה בגליל. הוא מתאר קינאה והתבטלות מצד הבדווים כלפי היהודים. זו אינה קינאה בעלת גוון לאומי, אלא קנאתו של האדם הפשוט, הבוּר, שבוי המסורת המוסלמית והשבטית – שרואה צורת־חיים אחרת, מבין שהיא טובה משלו, ויודע שאינו יכול אפילו לקוות לקחת חלק בה, מפני הפיגור והעוני שבהם הוא נתון. ואפילו בסיפורים אלה לא מופיעה אף פעם שנאה או הרגשה של קיטוב לאומי בין בדווים לעברים.

בסיפור “סולחה”, החותם את הקובץ, מתוארת התנגשות שחוזרת פעמים רבות בהיסטוריה היישובית. רועים בדווים עולים על שדה במושבה עברית. שומר עברי רכוב על סוסתו, לבוש כערבי: עקאל, כאפייה ורובה־ציד – מגרש אותם. בדרך בחזרה הוא מהרהר בערמומיותם, אך גם נותן בהרהוריו מעין צידוק למעשיהם: הן זוהי המלחמה העתיקה בין הבדווים הנודדים ובין עובדי־האדמה: מאז שעובדי־האדמה הם יהודים, ונתחמו גבולות לקרקע ונתפסו מקורות המים, השתנו הרבה מושגים של מותר ואסור לנוודים, והשתנתה הארץ.

לפתע פוגש השומר חמישה בדווים הקוצרים בגניבה בשדות המושבה. יחיד, ובלא פחד, הוא עולה עליהם. מתפתחת תגרה. הם מפילים אותו ארצה, מכים אותו, במאבק נפלטת ירייה מרובהו ואחד הבדווים נהרג. מוכרז מצב של נקמת־דם בין בני השבט לבין המושבה. רק תיווכם של אנשים בעלי־השפעה משני הצדדים, ותשלום כופר הגון – מביאים ל“סולחה”. תיאור מפורט של ה“סולחה” בא בסיפור, בלוויית תצלומים. בר־אדון מספר, כנראה, על מעשה שהוא עצמו היה עד־ראייה לו, או שמא בו עצמו היה המעשה.

ושוב, תיאור ההתנגשות, וטקס הסליחה, עומדים עדיין בסימן ה“שליו” של סכסוכי שכנים, ונעדר כמעט לגמרי היסוד הלאומי המפריד. כבדברי השייך המפייס, בתום הטקס:

“כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו! עתה כרתנו ברית שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באחווה ובידידות… לעולם, לנצח.” (עמ' 206).


* עזיז אפנדי (פסח בר־אדון): “באהלי מדבר”, סיפורים. בלוויית שבע תמונות. הוצאת א.י. שטיבל, תל־אביב, תרצ"ד [1934] 206 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות