רקע
אהוד בן עזר
"לילות טשקנט" למרים בר, 1970
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 22.1.1971 במסגרת “ספר השבוע”


טשקנט בירת קאזאחסטאן היתה תחנה של מעבר לאלפי פליטים, גולים ואסירים־לשעבר אשר השלטון הרוסי ומלחמת העולם השנייה היגלום והפיצום ברחבי רוסיה האסיאטית.

“אגף הסרטן” של סולז’ניצין מספר על שהותו בבית החולים בטשקנט, שם התרפא ממחלת הסרטן, בשנות החמישים הראשונות [למאה ה־20]. היציאה מבית החולים לרחובה של העיר, טעם הגלידה הראשונה, והששליק, לאחר שנים ארוכות של מלחמה, מאסר וגלות – היו לקוסטוגלוטוב, גיבורו האוטוביוגראפי של סולז’ניצין – לראשית טעמו של החופש.

על אותה טשקנט, כעשר שנים לפני כן, בשנים 1941–1942, מספרת מרים בר בספרה “לילות טשקנט”. מרים בר התגלגלה לטשקנט לאחר שהיתה מגורשת לסיביר, אחת מאותם גולים, רובם אזרחי פולין, שגורשו על ידי הנקוו"ד ממקומות מושבותיהם שנכבשו בראשית המלחמה על ידי הרוסים. [חלוקת פולין בהסכם מולוטוב־ריבנטרופ]. גירוש זה, שנפל כגזר דין חמור על המגורשים ודן אותם לשנים ארוכות של גלות וייסורים, מהן רבים לא חזרו לחופש – הוא שגם הציל יהודים משואת ההשמד בידי הנאצים. עוד חיים ומצויים בינינו רבים שדרך זו, שמתארת מרים בר, היתה דרכם. השווקים של טשקנט היו להם מקור מחייה, צער וייסורים, ואשר הגיעו ארצה לאחר שנים ארוכות של נדודים ורעב.

ספרה של מרים בר הוא אפוא בראש ובראשונה עדות על תקופה בחייה, שתחילתה בשלהי סתיו 1941, בהגיע אליה בשורת החנינה במקום גירושה בארץ אלטאי שבסיביר, והמשכה בנדודיה לעבר טשקנט, שם קיוותה לפגוש בבעלה שהופרד ממנה בגליציה, לאחר המאסר והגירוש הפתאומי, ואשר מאז לא ראתה אותו ולא שמעה דבר ממנו.

לאחר יותר משנה של נדודי ייסורים ברכבות וברחובות טשקנט, וחיי רעב ומחסור, באה פגישה מקרית עם ידיד נעורים העושה דרכו לארץ־ישראל כחייל בצבא אנדרס, ופגישה זו, על כל השתלשלותה הדרמטית, סופה שהצילה אותה כאשר כמעט שאפסו כוחותיה, והיא מצליחה לעלות דרך טהראן לארץ־ישראל.

רק לאחר שנים אחדות עתיד להגיע לארץ גם בעלה, שהיה חבוש במחנה כפייה סובייטי, ועוד שנים ארוכות, כדבריה בגוף הספר, עתיד כתב־היד של ספרה לנוח במגירתה, בלא גואל, מסיבות שונות ומשונות, עד שראה אור עתה, באיחור של למעלה מעשרים שנה. לפי עדותה של מחברת, בסיום ספרה, אני מבין כי היתה זאת דווקא הוצאת ספרים ציבורית מכובדת שהשהתה זמן רב את הוצאת ספרה, וסירבה להוציאו, עד שנמלכה המחברת בדעתה ולקחה חזרה את כתב־היד.

אמנם מרים בר היא פסנתרנית, וכיום מבקרת מוסיקלית, ואולם איכות כתיבתה ורגישותה מעניקים לעדותה על אותם לילות טשקנט שבחייה איכות ספרותית ממעלה גבוהה. קראתי את הספר בנשימה עצורה, והייתי מוכרח להפסיק מדי כמה עמודים – כי הדברים המסופרים בו הותירו רושם כה חזק וקשה, שחשתי צורך באתנחתא. פשוט קשה היה לי להאמין, בשעת הקריאה, כי אישה דקה ושברירית זו אכן עברה וחיתה את כל אותם מאורעות המסופרים בספרה.

השאלה ששואלת את עצמה מרים בר בספרה האוטוביוגראפי היא – מה החזיק אותה כל אותה עת בחיים? מה נתן לה את הכוח לעבור את אותם לילות של נדודים, בלא כסף, בלא מזון, בלא מקום־לינה ובלא תעודה?

והתשובה מעלה על דעתנו ספר אחר שהופיע לא מזמן [בתרגום עברי] “האדם מחפש משמעות”1, מאת ויקטור פראנקל. פראנקל, שהתנסה בעצמו במחנות הריכוז של הנאצים, מנסה להראות כיצד במצבי לחץ, במצבי מצוקה קשה מבחוץ, של שלילת חופש, הרעבה וייסורי גוף – מה שמחזיק את האדם היא התכלית של חייו, התקווה, התקווה הריאלית ולא הבריחה אל האשלייה. והוא מצטט את אימרתו של ניטשה:

“מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך.”

דומני ש“למה” זו, תכלית פנימית זו, היא שמסבירה גם את כוחו העצום של סולז’ניצין, בספריו כמו בחייו – להתגבר על כל הפגעים החיצוניים, לחיות ולכתוב כאדם חופשי, הנוהג תמיד על פי צו מצפונו, ובכך אולי אחת הדוגמאות הנעלות לניצחון הרוח האנושית על החומר.

מרים בר צנועה מאוד בכתיבתה, מהרהרת על עצמה ומצבה בביישנות, כחוששת להגזים, ובכל זאת מתגלים לקורא בסיפורה אותם כוחות נפשיים־חיוניים שגרמו לה שלא תאבד את תקוותה: התקווה לפגוש בבעלה. המאבק הנואש לשמור על צלמה, על ה“אני” שלה, בתוך תנאים חיצוניים של בדידות קשה וטשטוש הדמות. הגעגוע על תצלום פשוט, אשר יזכיר לה את ימי עברה, ומי היא. הפגישה עם אלק, אותו ידיד שמאוחר יותר מציל את חייה, ההרגשה המעודדת כי בעיניו היא אישה, ואפילו נחשקת. הזכייה בשני תצלומים שלה, שעברו עימו בכל נדודיו, ואשר מחזירים לה לתקופה קצרה את הרגשת העצמיות שלה, את תחושת ה“אני” והכרת הערך העצמי.

האכזבה הנוראה, כאשר תצלומים אלה נגנבים ממנה, יחד עם תעודת־הזהות, בחטוף גנבים את ארנקה, באמצע היום. חייה המגיעים עד משבר מפני אובדן אמצעי הקיום, וחוסר התקווה, וממחלת לב המתגברת עליה. ואותה עקשנות שלה, שלא לתת למוות לנצחה, אלא לקום, להסתחב בשארית הכוחות אל השוק, למכור דבר־מה, לרכוש מזון, להחזיק מעמד, להיזכר בכתובתו של אלק, לשלוח מכתב, לבקש עשרה, ליפול שוב ושוב, להיות מלוסטמת וחולה, ולזכות לבסוף בישועה – מכתב התשובה של אלק, אפשרות נסיעה ברכב צבאי בדרך הארוכה לחופש.

סיפור חייה של מרים בר ודאי שלא היה יחיד, ולא בזכות עלילותיה קיים הספר, אלא בזכות יכולתה למסור עליהן ברגישות נדירה, בהתבוננות עצמית מפוכחת ובסגנון של אמת הקונה את אמון הקורא מראשית הספר ועד סופו. מצד אחד, הפחד, הייאוש ותחושת אין־האונים, ומצד שני, התקווה, שנדמית לעיתים כחלום־תעתועים. במבט לאחור שופטת מרים בר את עצמה וברור לה כי לא אומץ מיוחד, כוח פיסי או ערמומיות הם שעמדו לה, אלא:

“מקץ שנים שמעתי מפי ידידים שסיפרתי להם קורות נדודיי בימי המלחמה, כי היה לי ודאי עוז־רוח בלתי־שכיח אצל נשים, אך את האמת יודעת רק אני: כל החלטה ‘אמיצה’ שלי היתה תולדה ישירה של הפחד, פחד בהמי ממש, או של הייאוש, שהוא בעצם אותו הפחד אלא מצידו האחר. אומץ בן־פחדים זה היה אף הוא כטבע שני לי. גם למדתי קצת לטפח אותו, כאילו המפחדת לא אני אלא בת־דמות פתייה שנטפלה אליי, והפטנט הצילני מקצת צרות. אבל בליבי פנימה שונאת אני את האמיצים, ואת טיפת אהבתי האחרונה אתן למוגי־הלב, לנרתעים מפני צל־של־הר – כאחים הם לי ושותפים לסוד יקר.” (עמ' 113).


* מרים בר: “לילות טשקנט”. הוצאת א. לוין־אפשטיין בע“מ, תל־אביב. תשל”א. 1970. תרגם מכתב־היד א. בן־יצחק. 196 עמ'.


אהוד בן עזר שלום,

בסקירתך על הספר “לילות טשקנט” למרים בר, יש טעות קטנה.

טשקנט היא בירת אוזבקיסטן.

בירת קאזאחסטן עברה ב־1997 מאלמטי ל־אק־מולה, ששמה שונה לאסטנה והיא נבנתה מחדש.

נעמן כהן

פורסם בגיליון 1288 של המכתב העיתי “חדשות בן עזר” מיום 23.10.2017.


  1. ויקטור פרנקל: “האדם מחפש משמעות”. הוצאת “דביר”, 1970.  ↩

המלצות קוראים
תגיות