פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 19.6.1973, לפני 44 שנים

ז’וּל אמֶדֶה ברבּי דאורווילי Jules Amedee Barby de Aurevilly היה סופר צרפתי, בן משפחת אצילים מנורמאנדיה. הוא נולד בשנת 1808 ומת בפאריס בשנת 1889. תחילה חי חיי דנדי, אבל מחמת התרוששות משפחתו נעשה ב־1851 עיתונאי.

רמי דה גורמון (1858–1915) כותב עליו: "ברבי ד’אורווילי היה אחת הדמויות המקוריות ביותר שבספרות המאה ה־19. יש לומר בוודאות, כי זמן רב עוד יעורר ד’אורווילי סקרנות הקוראים, וימים רבים עוד יהיה נמנה עם אותם המעטים, הקרויים ‘סופרים קלאסיים של מחתרת’ הספרות הצרפתית. במותיהם – במעמקי מחילות, אך נאמניהם־מאמיניהם יורדים אליהם ברצון, בה בשעה שהיכלי הקדושים הגדולים פותחים לעיני השמש את חללם הריק והמשועמם. בשדה־הספר כמוהם כ’מאהבים' שבחיים, בתי־אבות הגונים חוששים להתקרב אליהם, אבל שולחים מבט־גניבה ומתגאים שראו אותם. הם אינם כלל מפלצות. אדרבא, מוצאים שהם יפים מאוד, והם חופשים מאוד. כמרים ופרופסורים מנדים אותם מהספריות – ומחביאים בעמקי הארונות.

“ברבי ד’אורווילי אינו מאותם האנשים המעוררים התפעלות בנאלית. הוא מורעב וקאפריסי. יש שראו בו פובליציסט נוצרי, רומאנטיקון דתי, ויש שהתמרמרו עליו כעל סופר, פורע־מוסר ומרדן שטני. האמת, שאלה ואלה צודקים. מכאן כל ההפכים, שנראו בו לא רק בחליפות הזמנים, אלא בעת ובעונה אחת. לכתחילה היה כופר בעיקר ושולל־המוסר, אלא כשחל בו משבר רוחני והוא חזר לאמונה הוא נשאר אותו כופר במוסר כשהיה, וזה היה כחידה בעיני הבריות. איש לא ידע, אף הוא גופא, אם הקאתוליות הבודלייריינית שלו התמזגה בו עם האמונה האמיתית. על שאטובריאן אמרו, כי 'הוא מאמין בזה שהוא מאמין.” ברבי דאורווילי, להיפך, היה כל־כך בטוח באמונתו, שהִרשה לעצמו כל מיני מעשים שבחופש־הדת, אפילו את החופש שלא להיות כלל נאמן לדת.

“ברבי דארווילי מחונן בתכונה אמיתית של סופר־רומאניסטן, תכונה יקרת־המציאות, הוא מתעניין בחיים. ־־־ כשהוא מתבונן בעיון בחיים, הריהו רואה שם דברים, שרק הוא ראה ולא אחרים. במילים אחרות, בשעה שנדמה לו שהוא מסתכל במציאות, הוא רק הוזה, רואה בדמיונו. המציאות בשבילו אינה אלא אמתלה, רק נקודת־מוצא.” (עמ' 5–7).

לפני כמאה שנה, ב־1874, הופיע קובץ הנובלות שלו Les Diaboliques הנחשב לבשל ביותר בין ספריו. למיטב ידיעתי תורגמו עד כה רק שתיים מיצירותיו לעברית, נובלות מאותו הקובץ: “הווילון האדום” שהופיע ב“ספריה קטנה” של הוצאת שוקן בשנת תש"ז, 1947, בתרגומה של פועה מרון, ובאותה שנה גם הסיפור “נקמת אישה אחת” בתירגומו של אליהו מיטוס.

“הווילון האדום” תחילתו סיפור־אהבים רגיל של קצין צרפתי צעיר בעיירת־שדה, ואולם לאחר שאהובתו, אלברטה, מתה בעווית חמדתה, בזרועותיו של מאהבה הקצין בחדרו השכור בבית־הוריה, מקבל הסיפור מיפנה מוזר ומרתק, בדומה לאווירה שבסיפוריו של אדגר אלן פו.

“נקמת אישה אחת” פותח במסה קצרה על הפריצות ועל הרומאן – “שכן הרומאן אינו אלא היסטוריה של המידות בצורה של סיפור או דראמה. אין שום הבדל ביניהם: הרומאן מתאר את המידות בלבושן של דמויות מדומות, ואילו ההיסטוריה נותנת את השמות והכתובות שבמציאות. יש רק להעיר, שהרומאן חוקר את המידות ביתר עמקות מאשר ההיסטוריה. לרומאן יש אידיאל, להיסטוריה אין. היא משרתת את המציאות.” (עמ' 11).

מכאן עובר המחבר לתיאורו של עלם־חמודות ורודף־נשים פאריסאי, רוברט דא־טרסינאי, “גבר מפוכח, וזנאי, בעל מוח מפותח, בן התקופה הפוזיטיביסטית, שהיה מבקר הרבה את הרגשותיו, כדי שלא יפחד מפניהן או שלא ייפול ברשתותיהן.” (עמ' 15).

ובפאריס זו, אשר בה “שעה שאלוהים משליך אל הרחוב אישה יפה, מיד מעמיד השטן כנגדה איזה כסיל, שיספק לה את צרכיה.” (שם), פוגש רוברט זונה יפהפייה, ספרדייה, המזכירה לו במראיה את הדוכסית דא סיירה־ליאונה הנהדרת, שאותה ראה רק פעמים אחדות מרחוק בעיר־קיט צרפתית. קרוב לגבול ספרד.

רוברט נמשך אחרי אשת־התענוגות, מוקסם מיפי גופה המתגלה לו בדירתה ושיכור עד אובדן חושיו בהתעלסותו עימה. פראית כפנתרה, היא משפיעה עליו גיפופים כאלה, “שהיה רגע, כשנולדה אצל ספקן זה, הכופר בכוח־האהבה, מחשבה נואלת על איזה רגש, שניצת פתאום באישה הסוחרת בגופה.” (עמ' 26).

אבל ברגע ייחודה העמוק ביותר מבחין רוברט, כי האישה מתבוננת בצמיד עם תמונה על אמת־ידה, ועם קריאות חמדתה נפלטות מפיה מילים אחדות בספרדית. הוא משוכנע שהוא נמצא עימה במקומו של אדם אחר ומשמש לו כתחליף. אך לא, זה היה בעלה, שקנאתה לו מפרנסת את חייה, והיא נקמתה. דיוקנו, גבר מכוער, תשוש־כוח, שצבע פניו כעין פרי־הזית, ועיניו שחורות־צהובות, נזעם מאוד, אך לא מחוסר־אצילות. מראהו של גזלן או אציל ספרדי, ומתברר שהזונה היא־היא הדוכסית דא סיירה־ליאונה.

קסם פריצותה וחושניותה פג בעיני רוברט משעה שהתוודעה אליו והיא מספרת לו כיצד הגיעה למעמדה השפל. סיפור של נישואים בין שתי משפחות אצולה, חייה בטירה בודדה לצד בעלה, מבלי שתדע אהבה מהי, פרשת אהבתה הקצרה, רוחנית ומלאת קדושה והערצה, לבחור צעיר, דודנו של הדוכס, בעלה. וכיצד נרצח אהובה לעיניה בידי משרתי בעלה וליבו הושלך לכלבים. לרצוח את בעלה, זה נראה לי עונש קל מדי. היא בורחת מטירתו בכוונה ברורה – להיעשות זונה מן הסוג השפל ביותר בפאריס, לחלות בעגבת ולמות, ובכך לנקום ביקר לו מכול, בכבודו.

כה נחושה החלטתה, עד כי רוברט מתאפק ולא בא אליה שנית. הוא יודע, ששום כוח לא יחזיר אותה מהדרך שבחרה בה. היא מחזירה לו אפילו את הלואידורים של זהב ששילם לה, באומרה: “אני זונה, שמחירה חמישה פראנקים, לא יותר!”

שנה ויותר נעדר רוברט מפאריס, ובחזרו נודע לו דבר מותה, והכתובת שביקשה לחרות על מצבתה:

פ"נ

סנציה־פלורינדה־קונצפסיון

דא־טוררה־קרמטה,

הדוכסית ד’ארכוס דא־סיירה־ליאונה,

זונה שחזרה בתשובה.

מתה בבית־החולים סלפטרייר ביום…

תנוח בשלום על משכבה!

ואולם רוברט, שהולך לשאול את הכומר בסלפטרייר על ימיה האחרונים יודע, כי “הדוכסית לא חזרה בתשובה, וכי אובדנה הטראגי לא היה אלא המשך לנקמתה – אחרי המוות!” (עמ' 61).

* ז’ול בארבי ד’אורווילי: “נקמת אישה אחת”. מבוא מאת רמי דה־גורמון. מצרפתית: אליהו מיטוס. “עידית”, הוצאה ספרותית, תל־אביב, תש"ז, 1947. 61 עמ'.

מוויקיפדיה: רמי דה גורמון (1858–1915) פגש בברט דה קורייר (ששימשה כמודל בסדנתו של הפסל אוגוסט סלזינגר) והיא הפכה למאהבתו. במשך 1887 הוא כתב לה מכתבי אהבה נלהבים שאחרי מותו התפרסמו בשם “מכתבים לסיסטין”. הוא עבר להתגורר בביתה והשניים חיו שם יחדיו עד מותם. ברט דה קורייר נשארה תמיד נאמנה לו ובהשראתה כתב את הרומן “סיסטין” (1890). ב-1889 רמי דה גורמון היה אחד המשוררים הסימבוליסטים שייסדו את כתב העת לספרות “מרקור דה פראנס”, אשר לו תרם במשך עשרים וחמש שנה ואשר נקשר בשמו קשר אמיץ. ב-1892 פרסם את ספרו “המיסטיקן הלטיני” שבו תיאר את משוררי המזמורים הנוצריים ואת השירה הסמלית של ימי הביניים. ב-1896 פרסם את “ספר המסכות” הכולל תיאור ממקור ראשון של חיי המשוררים הסימבוליסטים בפריז.

באותה תקופה נתקף בזאבת העור שפגעה בפניו ובראייתו והשאירה צלקות. מאז נשאר מסוגר בביתו אך יצא מדי פעם למשרדו ב “מרקור דה פראנס”. מכאן ואילך לא היו בעבורו אלא ספריו ועבודתו בכתב העת שבו פרסם קטעי רומנים, מחזות, שירים, מסות ומאמרים שבהם גילה את בקיאותו הרבה בספרות בשירה ובאמנות.

רמי דה גורמון מת ב-1915 כתוצאה משבץ מוחי, ונקבר בבית הקברות פר לשז בפריז. ברט דה קורייר ירשה את כל כתבי ידו ואת ספרייתו שאותם העבירה לאחיו, ז’אן דה גורמון, לפני שנפטרה שנה מאוחר יותר. כעבור מספר שנים אחיו פירסם כמה מיצירותיו שעד אז לא ראו אור.