רקע
אהוד בן עזר
"מכתבים מן החזית" לאנרי בּארבּיס, עברית: 1950
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 2.8.1974, לפני 43 שנים


כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה לפני שישים שנה, באוגוסט 1914, היה הסופר והעיתונאי הצרפתי Henri Barbusse – אנרי בארביס (1873–1935) כבן ארבעים ואחת. עיתונאי במקצועו, קשור לבית־ההוצאה “האשאט” ומשתתף לפי חוזה קבוע בעיתון “מאטן”. הוא למד בבחרותו פילוסופיה, שיריו המוקדמים היו סימבוליסטיים, ואחר פנה לפרוזה ונעשה סופר נאטוראליסטי. נוסף לכך היה כנראה כבר אז חולה־שחפת.

הוא התנדב לצבא הצרפתי, ולמרות מחלתו השתדל והצליח להישלח לחפירות. וזאת עשרים שנה לאחר סיימו את שירות החובה הצבאי. הוא השתתף בקרבות כחייל פשוט, ואף הצטיין כמה פעמים וזכה בצלב הברזל. תוך כדי המלחמה, ובייחוד בתקופה ששירת כאלונקאי וכמשרטט מפות, אסף חומר וכתב את ספרו “האש” (1916), תיאור פאנוראמי ונאטוראליסטי של המלחמה במגמת מחאה אנטי־מלחמתית מובהקת.

היצירה נדפסה בהמשכים בעיתון ובאותה שנה אף נדפסה בספר וזכתה מיד להצלחה רבה. עד חודש יולי 1918 נדפסו מאתיים אלף עותקים, הספר תורגם לשפות רבות וזיכה את מחברו בפרס גונקור, ובשם בינלאומי, אך עורר גם שערורייה בחוגים ימניים בצרפת, אשר יצאו בתוקף נגד דיעותיו הפאציפיסטיות והסוציאליסטיות של בארביס, בעיקר הצטיין בכך העיתון הריאקציוני “אקסיון פראנסאֵז”.

לאחר המלחמה יסד בארביס חבורה פאציפיסטית בינלאומית בשם “קלארטאֵ”, על שם אחד הרומאנים שלו שהופיע בשנת 1919, ובא לידי סכסוכים רבים עם שלטונות ארצו בגלל דעותיו הראדיקאליות. את שנותיו האחרונות הקדיש לתעמולה לשלום ולסדר סוציאלי חדש. הוא הוזמן לביקור רשמי בברית־המועצות, ומת שם. כמעט כל ספריו תורגמו לרוסית, והוא זכה לכבוד גדול ברוסיה בשעתו.


בשר תותחים

מוזר כי ספרו המפורסם ביותר, “האש”, לא תורגם כלל לעברית, שעה שספרים רבים אחרים על מלחמת העולם הראשונה, מקור ותרגום, זכו להצלחה רבה בקרב קהל קוראי העברית. למעשה לא תורגמה אף אחת מיצירותיו הספרותיות לעברית, והקובץ “מכתבים מן החזית” הוא כשמו, צרור מכתבים ששלח בארביס לאשתו בשנים 1914–1917, והם בחזקת יומן המלחמה העולמית הראשונה, רובם נכתבו בתוך החפירות, ויחד עם קטעי רשימות ששימשו יסוד לרומאן “האש”, הם החומר הגולמי של הרומאן: דמויות, מאורעות ושיחות של בני העם, שנאנסו להיות בשר תותחים והתמרדו.

אך בעוד אשר ב“האש” מתוארת דרכם של איש הרוח ואיש העם אל ההכרה הברורה, כי כך אי־אפשר להמשיך, כי העולם צריך הפיכה ובניין חדש, כדי למנוע טבח אימפריאליסטי נוסף, הנה צרור המכתבים נושא נימה צנועה יותר. חלקו הראשון הוא תיאור נוגע ללב, הנכתב בהפוגות שבין קרבות עקובים מדם, בתוך הבוץ, הקש הרטוב, הכינים והעכברים של החפירות, שיחות־מכתב של אדם עם הנפש האהובה עליו והרחוקה ממנו, וחוסר־הידיעה אם ימשיך לחיות מהיום למחר.

ואילו חלקו השני כולל את התקופה בה הוצא בארביס, עקב מחלתו, משירות קרבי בפועל, ונעשה פקיד בקרון מפות של אחת המפקדות, והיה גונב לעצמו זמן כדי לשקוד על כתיבת “האש”, ומשלים את כתיבת הספר שעה שפרקיו הראשונים כבר החלו מתפרסמים בעיתון.

עיקר מכתביו של בארביס לאשתו בתקופה זו סובב על עסקי הגהות, תרעומותיו על קיצוצי הצנזורה וההשמטות והתיקונים שבהם ייפתה מערכת העיתון את סיפוריו מחשש שמא הם ברוטאליים ונאטוראליסטיים מדי. במכתבים האחרונים יש כבר תגובות להדים על צאת היצירה בספר: השמחה על כך שחיילים שעברו כמוהו את המלחמה מזדהים עם הכתוב בספרו ומרגישים שהצליח לבטא אותם היטב, השמחה על הצלחתו המסחרית של הספר, וההרגשה כי ההתקפות בעיתוני הימין מבשרות את המשך המאבק הפוליטי בתוך צרפת לאחר המלחמה, ואת עתידו של בארביס כאחד מדבּרי הזרם השמאלי־הראדיקאלי.


המלחמה הבאה

בתוך שירותו הצבאי, ב־3 בנובמבר 1916, כאשר ספרו כבר מתפרסם בהמשכים, דואג בארביס וכותב לאשתו:

“מזכירתי היקרה והנפלאה, היום הרביתי להרהר ובאתי לכלל החלטה. נדמה לי, כי אם אניח לעניינים שיתנהלו בדרכם הרגילה, כלומר, אם אהיה שוקל את ההצעות השונות, אשא ואתן עם זה ועם אחר – לא אספיק להוציא את הספר עד מועד חלוקתו של פרס גונקור. ובאמת, אסור להחמיץ הזדמנות זו, יש לעשות את הכול כדי להספיק למועד הנכון. יש, אפוא, לחרוץ דין: להחליט החלטה גמורה, שהמו”ל יהיה ‘פלאמאריון’. שטות גמורה היא למשוך, להערים, להתחכם, לעמוד על המקח… ולאבד את היתרון החומרי והמוסרי של פרס־גונקור." (עמ' 141).

האם שאיפת התהילה היא שדחפה את בארביס להתנדב למלחמה? בכל סיפוריו על עצמו הוא מצניע לכת וממעיט בערך מעשיו, כמצטדק על שקיבל עיטורי גבורה. הוא משתדל לתאר בדייקנות את מראות הזוועה של מלחמת החפירות. את הגוויות הנרקבות, החפירות מלאות הבוץ, זוהמת הגוף, הקור, העכברים, ובקיץ – האבק והזבובים. את חוסר הטעם שבמלחמה, ההרס, ההתבהמות, וכנגדה גילויי רעות וחיבה. והנעשה בצד שבו החזיקו הגרמנים, כפי שהדבר מתגלה לאחר נסיגתם.

דאגתו השקדנית לכתוב ולא להחסיר דבר מכל מה שעיניו רואות נובעת מתחושת שליחות עמוקה, הטבועה בתוך השקפת עולמו הרחבה. וכדי להבין את בשורתו ראוי לחזור ולהעתיק את מכתבו מיום ה־14 באפריל 1916:


"ציפורי הקטנה. אילו יכולתי להפיח בך ולוא אך מעט מאותה שלווה, שבה הנני צופה את המאורעות המתרחשים! הרי אין דבר שיוכל לשנות את מהלכם. ולא עוד, אלא שאמונה אחת הולכת ומתחזקת בי, כי אנשים רבים מדי נשתוקקו באיוולתם למלחמה זו והכשירוה, וכי בני־דורנו (הרי יודעת אַת את משפטי עליהם!) עשו כל מה שיכלו כדי שיתרחש מה שמתרחש.

"אומרים לנו כי המתקיפה היתה גרמניה. אמת הדבר. אך אם מוסיפים אגב כך ואומרים שאנו נהגנו כצדיקים שכיבדו ושמרו את השלום, ומעולם – חס ושלום! – לא היו בליבנו מחשבות של תגמול, של תרועת ניצחון, ושמעולם לא הרשינו לעצמנו שום מעשה איבה או פרובוקציה, הרי זה, במחילה מכבודנו, קצת גוזמא. מלחמה זו היא תוצאה פאטאלית ומחוייבת־היגיון מהתנגשות של שחצנויות לאומניות. וכל אחד מן האשמים ייטול נא על עצמו חלק מן האחריות. ואוסיף נא ואומר, כי לאחר פרק־זמן מסויים – לאחר עשר־עשרים שנה, תבוא מלחמה שנייה והיא תחריב לגמרי את העולם הישן, תשלול ממנו את שארית ההון והחומר האנושי, – אם עד הזמן ההוא לא יחליטו העמים המובלים לטבח את ההחלטה הפשוטה וההגיונית להושיט סוף־סוף ידם זה לזה, מעל לדעות הקדומות של מסורות וגזעים, על אפם ועל חמתם של השליטים בשרירות־לב, מבעד לכל הבלי הרברבנות הצבאית, תהילת הקרבות וחשבונות־התרמית התגרניים של כמה אומות, השואפות לשגשג על חשבון שכניהן, בדכאן בכוח ובשוד את התפתחותם הטבעית של אותם שכנים.

“כולנו רואים על כל צעד ושעל את המאמצים הרבים הנעשים כדי למנוע את אחוות העמים הקדושה, כדי לעכב ולשים לאל את הישגי הסוציאליזם – הדוקטרינה הפוליטית הצודקת היחידה, המתעלה לדרגתה של השקפה בינלאומית, ומוארת לא רק באור האנושיות אלא גם באור הבינה. וכן רואה אני עד מה מעטים הם הפירות שהביא הלקח האיום הזה, והדבר גורע מנכונותי לסבול את הסבל הכללי, שלא היה בא לעולם אילו היה כל אדם חושב כמוני. הנה על כן, אין להתרגז הרבה.” (עמ' 117–118).


* אנרי בארביס: “מכתבים מן החזית” (יומן המלחמה 1914–1917). עברית מרים ברנשטיין כהן. ספריית הפועלים. ספרי משלט. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. מרחביה. 1950. 157 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות