רקע
אהוד בן עזר
"בירה במועדון הביליארד" לוַגיה גאלי, עברית: 1964 [א]
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה בחוברת “מן היסוד” מיום כ' באייר תשכ"ה, 5.5.1965, לפני 52 שנים


“וגם ישראל, שווי בנפשך, שליש מן ההכנסה שלנו נדחסת לתוך הצבא, כדי להילחם בשני מיליון יהודים עלובים, שנטבחו בצורה איומה במלחמה האחרונה. מה אם ייהפך (נאצר) לבלתי־פופולארי? הוא די חזק כדי לנקוט בצעדים בלתי פופולאריים, בכלל יודעת את, לנו המצרים לא איכפת כלל ועיקר עניין ישראל. לא, טפשי לחיות במדינת משטרה בלי שום תועלת מן השלטון.”

דברים אלה, כשהם נאמרים על־ידי סופר מצרי צעיר, וגיה גאלי, ברומאן־הביכורים שלו אשר הופיע בשפה האנגלית לראשונה – יש בהם, דומני, משמעות מיוחדת לקורא הישראלי, החפץ לעמוד על הלכי־הרוח והלכות־החיים במצרים של ימינו.

גאלי, הגולה עתה בגרמניה, לא יוכל כנראה לחזור ולמצוא את מקומו במולדתו עד אשר תבוא לה תקופה ליבראלית וסובלנית. בינתים הוא מתאר את אכזבותיו ואת התבדות תקוותיו מן המהפכה הנאצריסטית במצרים.

ראם, גיבור הרומאן, הוא “נער שעשועים” מצרי, סארקסטי, אינטלקטואל שלמד זמן רב באירופה, קרוב עני למשפחה עשירה החי בקרב העילית הזוהרת של החברה הגבוהה המצרית. על ידידיו הקרובים נמנים לוי ועדנה, שני יהודים אזרחי מצרים, ומרבית הספר מוקדשת לתיאור אהבתו של ראם לעדנה, הערצתו אליה, כיצד היא פותחת לו פתח לעולם התרבות המערבי, ולמעשה היא מסמלת אצלו את תופעת ה“פאם־פאטאל” האינטלקטואלית, ההופכת לקדושה מעונה על מזבח רדיפת היהודים במצרים – קצין מצרי מכה אותה בשוט על לחיה בשעת חיפוש פראי, והיא נשארת מצולקת לכל אורך פניה.


שיחתם של עדנה וראם אחרי היפצעה:


“הב לי סיגריה,” אמרה ברכות רבה.

ידיי היו לחות מזיעה. נתתי לה סיגריה, ואז נטלתי אחת בשבילי והצתין.

“כיצד אני מוצאת חן בעיניך עתה?” אמרה.

“אני אוהב אותך,” השבתי.

“כוונתי מבחינה אסתטית.”


קצין ארור. לא היתה צריכה לספר לי. קצין ממזר וארור, בא לערוך חיפוש בביתה. חזיר פרא בצורת קצין בעל שפם. בתחילה היה מקסים. “עניין שבשגרה,” אמר מן הסתם. נתח טוב, זאת אמר לו בוודאי מאן דהו… יהודייה. במה, בסכין? בקבוק שבור?

“בשוט,” היא אמרה, בלי שאשאלנה.

“אז מה?” – זעקתי. “אז מה לעזאזל? האם אין קצינים ארורים בישראל? האם לא טבחו נשים וילדים ערביים? האם קניה אינה מלאה בקצינים בריטיים ארורים? האין אלג’יריה מלאה בסאדיסטים ארורים במדים? אז מה? האין קצינים יהודים בברית נאט”ו המזוהמת, העושים יד אחת עם קצינים נאצים לשעבר?…" (עמ' 29).


רגשותיו האנטי־יהודיים של גאלי אינם מרוסנים ביותר, אך גם אינם פחות חריפים משנאתו לדיקטאטורה המצרית. על כל פנים, הספר נקי מאבק של אנטישמיות, ובמידה שיש ויכוח עם ישראל – הוא נעשה, לרוב, במישור הפוליטי, ומנקודת־מבטו של קומוניסט־לשעבר.

הנה כך מספר גאלי על אחד מחבריו:

“היה מארכסיסט מלומד, והוא סירב להילחם בישראל אלא אם כן ייפגש נאצר עם בן־גוריון, כדי לנסות למצוא פתרון של שלום. הוא נעלם לפתע, כך סיפרו לי שכניו, ואיש לא שמע אודותיו יותר עד אשר ראיתי את התצלום (של פניו המרוטשות).”

וגאלי מוסיף בסארקזם: “שמעי לי, הם, הקומוניסטים, נמצאים יחד עם ליבראלים, דימוקראטים, פאציפיסטים ואידיאליסטים, לחוף ים־סוף, יש לנו גרמנים רבים, קציני אס־אס לשעבר, היודעים כיצד לנהוג באנשים מסוג זה.” (עמ' 153–157).

כישרונו של גאלי כמספר אינו מוטל בספק. הוא כותב רומאן פוליטי־חברתי בעל נימת ביקורת חריפה, ויחד עם זאת אין הוא גולש להרצאות פוליטיות ארוכות ומשעממות, או לתיאור שטחי של אופיי גיבוריו.

זווית־ראייתו המיוחדת של ראם, גיבור הספר, היא המביאה לשיווי־המשקל הספרותי. הוללויותיו של ראם, הסתבכותו עם בני־משפחתו העשירים, חוש־ההומור שלו, חוסר־הפאתוס (או הנסיגה מן הפתאתוס) גם כאשר הוא נקלע לוויכוח או לסיטואציה רציניים – כל אלה נותנים למספר אפשרות להתייחס אל המתארע מתוך גישה של עומד מן הצד, של פאטאליזם קומי וסארקסטי, המביא עד לידי אבסורד כל סיטואציה רצינית, ואשר מונע את גיבורו מלהפוך לגיבור טראגי, הן בלבטיו הנפשיים והן בגורל־חיים תחת המישטר הנאצריסטי.

קלות־דעתו של ראם, ונסיונות המחתרת הבלתי־רציניים שלו, הם כנראה האפשרות היחידה שמצא לעצמו הסופר לנסות לעסוק בנושאו מבלי להסתכן ברצינות הנוראה ההופכת את הזעקה לפאתטית מדי ומעוררת בקורא סלידה במקום הזדהות.

*

לגבי הערבים אני מלא דעות קדומות כרימון. כאשר התחלתי לקרוא את הספר היה בו משב־רוח רענן למעני. אני מוכן להתעלם אפילו מכמה מהערותיו האנטי־יהודיות, תמורת ההנאה אשר בגישתו הריאליסטית לישראל, רגש הכבוד המהול בפחד ובהערצה כלפי הכוח האינטלקטואלי היהודי, המסומל בספר בדמות האישה האהובה, ומעל לכול – ריח הניהיליזם התוסס והבריא, והביקורת הפוליטית, בהם הוא שוטף את מצרים של ימינו ואינו מותיר בה “פרה קדושה” אחת לרפואה. נאצר, הצבא, השוחד, השחיתות, הקצינים הגרמניים, רדיפת היסודות הליבראליים, רקבון המעמדות העליונים אשר בלעו לתוכם את אצולת הקצינים החדשה של ההפיכה וניוונו גם אותה, החשיש, העוני, החנקת חופש הדעות, הרעב.

“ראי נא את הודו, למשל, שם משלמים האנשים תמורת הדימוקראטיה בכך שהם גוועים ברעב. הסינים אינם גוועים, ויכולים להביט אל העתיד בביטחון, משום שיש להם דיקטאטורה קומוניסטית. לנו יש הגרוע משתי השיטות גם יחד. יש לנו דיקטאטורה וגם אלה הגוועים ברעב, אך אין לנו עתיד אליו נוכל לצפות.” (עמ' 150–151).

כאמור, היה למעני בספר משב־רוח רענן – לולא הייתי מלא דעות קדומות בשאלה הערבית. ראם, גיבור הספר, הוא קופטי. הוא חפץ לצאת ממצרים עם חברו לטיול – “אתם הנכם שני קופטים,” נאמר לו, “ומאחר והשלטון נתון עתה כולו בידי המוסלמים, אין הם מטריחים עצמם להעניק לכם אשרות.”

תיאורי ההווי המשפחתי בספר שאובים אף הם כולם מן העדה הקופטית, ובמידה ויש מומנט ביוגראפי בספר – ודומני, שהוא קיים וחזק ביותר – עיקרו בכך כי וגיה גאלי עצמו הוא מצרי־קופטי, בן למיעוט המדוכא במצרים של היום, מיעוט שתלה לראשונה תקוות רבות במהפכה הנאצריסטית והתאכזב במהרה.

“קשה להדיח את הקופטים אל מעבר לגבולות מצרים, היא מולדתם מעולם. קל יותר לדחותם לאט־לאט מכל עמדותיהם בחברה ובכלכלה, לכלוא את הכופרים הללו בתוך ‘גיטו’ פנימי – בהדרגה, ובאותה שתיקה האפשרית באמצעי־משטר של צנזורה מתמדת. זוהי המציאות בה חיים, או גוססים, הקופטים בשנים האחרונות: לא פרעות דמים כי אם חנק איטי מודרג.” (ע.ג. חורון: הקופטים – “המצרים האמיתיים”, קשת כ"ד).

לו היה ערבי־[מצרי]־מוסלמי כותב את הספר – היה לי קל יותר להאמין לו ולראות בספר סימפטום מעורר לתקווה. אך מרגע שנודעה לי זהותו הקופטית – הפך בידי הספר ל“פאטה־מורגאנה”. זאת אינה “חוכמה” לכתוב כך – שעה שאתה בן למיעוט מדוכא. אני מבין ומודע היטב לכך שאין לדעותיי הקדומות ולשיקול הספרותי כל נקודת־מגע מוצדקת ביניהם. בכל־זאת, אינני יכול שלא לשקול את הספר על פי קנה־המידה החיצוני לו – ולסרב לראות מה שהייתי רוצה בכל לב לראות בו לו היה נכתב בידי ערבי[מצרי]־מוסלמי.

יש קטעים שהייתי רוצה לראות בהם את זעקתה של מצרים החדשה, ולא רק את המרירות הקופטית המהולה בסארקאזם של הסופר:

“נתגבר במהרה? האם את מכירה את בובי מאלה? הוא מת. הוא נהרג במחנה־ריכוז. כלום מכירה את את חכימה מוחמד, שלמדה עימך יחד בבית הספר, ועוררה שערורייה כאשר התחתנה עם קופטי? בעלה קבר את גופתה שהושחתה בשבוע שעבר. היא ‘התאבדה’, כך סיפרו לו. כלום את יודעת מה מיספרם של האנשים הצעירים, דוקטורים, עורכי־דין ומהנדסים, הנמצאים במחנות־ריכוז?” זעקתי וקמתי על־רגליי. “אידיוטית ארורה שכמותך,” אמרתי, “את יכולה לשבת בניחותא ולחרות את שמך על עור ספרייך, בעוד שמאות אנשים הגונים מתים ומושלכים לבתי־כלא, ואת קוראת לכך, ‘להיות תיאטראלי’. את כלבה ככל האחרים,” צעקתי. “את והחינוך הארור שלך והדוקטוראט. את עובדת בשביל עיתונות חסומת־פה, לא כן? עורכת ארורה שכמותך, את כותבת מה שאומרים לך, לא כן?” (עמ' 153).

אך אין דאגה, ראם נושא לבסוף לאישה את בת־שיחו זו, דידי נאקלא העשירה, עורכת העיתון חסום־הפה, ולא את עדנה היהודייה המצולקת, שאותה הוא אוהב ואשר עימה אינו יכול להתמודד.

*

ולאחרונה, מענין לעקוב אחר גילגוליו של הספר בישראל. שום הוצאת־ספרים רצינית לא מצאה לנחוץ להביאו בלבוש הולם לידי הקורא העברי. על כן קשה שלא להתריע על תרגומו הגרוע של הספר, השיבושים האיומים, בילבולי־השורות, והדפסתו בהוצאת ספרי־כיס עלובה. הספר היה ראוי, ללא ספק, להופיע בתרגום עברי משובח יותר.

ומשעה שהופיע הספר – עברו עליו בשתיקה מרבית המוספים והבטאונים הספרותיים בארץ. דרך משל, מאמרי זה לא נמצא ראוי להידפס באחד מן המוספים הספרותיים הנכבדים בהם אני משתתף דרך קבע, ויסלח לי אלוהים בהתוודותי על כך שפירסמתי בבמה זו שטויות לא מעט, אלא על נושאים “נייטראליים” שאינם מזיקים כנראה לאיש. וידוע לי לפחות על מקרה אחד נוסף, לא כלפיי, של סירוב להתייחס אל הספר מצד עורך ספרותי.

כאשר אני מצרף לכך את התעמולה השיטתית והמכוונת מצד מרבית העיתונות ודעת־הקהל הישראלית, לאחר דברי חביב בורגיבה, ומן הניסיון הראשון להידברות של בשיר בן־אחמד, עורכו של “'זאן אפריק”, במאמרו מחודש דצמבר 1964 – יש ותוקפת אותי, כסופר ישראלי צעיר, חרדה למתרחש סביבי ולמתבטא בדיעותיהם, במעשיהם ובמחדליהם של האנשים עימם אני חי ואשר בידיהם מופקד גורלי וגורלנו.

אינני תמים כדי לחשוב כי שתי הכרזות ערביות אלו מבשרות את האביב. יש בהן מעט מאוד תקווה. אבל יש בהן כמה דברים שלא נאמרו קודם לכן מצד שום מנהיג ערבי לאומי כלפי ישראל. אסור להזניח את תודעת השלום בקירבנו. השלום תלוי בערבים – אך לא רק בערבים. ואם נחנך את עצמנו להתעלמות לגבי ניסיונות להידברות מצידם – נהיה חוטאים בחטא משולש: מוסרי, פוליטי ותעמולתי.


* וגיה גאלי: “בירה במועדון הביליארד”. עברית: אורי פז. הוצאת “קדם” תל־אביב. 1964.

המלצות קוראים
תגיות