פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 23.6.1978, לפני 39 שנים תחת הכותרת: “השלמה איטית עם המוות”

מתכונתה הצנועה והיעילה של “ספריית תרמיל” (אשר חבל שאינה זוכה להפצה רבה יותר בקרב קהל הקוראים העברי, ובעיקר הנוער, שאינם נמנים על כוחות הביטחון) – מאפשרת להביא מדי כמה חודשים את הקורא לידי עימות מעניין עם יצירות של סופרים ידועים ופחות־ידועים, מקור ותרגום, בני־זמננו ובני תקופות קודמות.

למסגרת הספרון הזה אין לצערנו דומה אצל הוצאות הספרים ה“אזרחיות”. למעט הדפסתה המחודשת של סדרת “דורון” ב“ספריית פועלים”, והספרונים היפים של מבחרי־השירה שיוצאים לאור בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”. וחבל שרוב ההוצאות טרם קפצו על המציאה הזו, כי הספרון הוא מעין במת־יריד פופולארית ומפחידה גם יחד. הוא אינו מאפשר ליצירה להסתתר מאחורי מסכים של מכובדות וייחוס ספרותי וזכות־אבות, אלא זורקה לרחוב כמו ב“מערומיה”, וחושפה מנבכי ה“כל־כתבי” וממוצאיה הסולידיים, המגינים עליה ומשכיחים לעיתים את זיכרה גם יחד.

הופעת “איש וביתו נמחו” לאשר ברש במסגרת “ספריית “תרמיל” היא מבחן כפול לברש ולקורא, ובייחוד לקורא הצעיר בן־ימינו. נורית גוברין אמרה פעם בקשר ל”נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות־מפתח, רומאני־מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על־פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כ־40–50 שנה כבר כמעט אין איש שזוכר ויודע על־פי מי היו הגיבורים גזורים, וכך דווקא הידוע לכול נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור “איש וביתו נמחו”, שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב וחוזר בספרו המקסים של ברש “כעיר נצורה” [1945], באותו שם ודמות אופייניים. ומה שמסופר עליו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב“איש וביתו נמחו”, אף כי היה אולי פוגם מעט בשלמות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות חיה של אדם בדמותו, מראשוני תל־אביב, שימשה לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. האנשים שקראו את הסיפור בשנות ה־30 [למאה ה־20] בוודאי ידעו במי מדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

כיצד יתקבל הסיפור בהדפסתו המחודשת כיום על־ידי דור ושני דורות של קוראים, שכל אותו הווי רחוק כיובל שנים ויותר מחייהם שלהם?

המבחן הוא אפוא לסופר ולקורא גם יחד. האם יוצא סיפורו של ברש ממסגרתו הלוקאלית? (“הכרוניקה העיתונאית של תקופתו,” כפי שכינהו דוד אבידן מתוך איזו העמדת־פנים תמוהה, כאילו אינו מבין את ההבדל בין כרוניקה עיתונאית לספרות, או כאילו הוא סבור שהכתבות העיתונאיות בימינו הן על רמה כה גבוהה שניתן להשוותן להישגי העבר של הספרות העברית).

האם יאהב הקורא בן־ימינו את הסיפור הנדיר והמיוחד הזה?

על השאלה השנייה קשה כמובן לענות, כי התשובה צריכה להיות מבוססת על ניסיון התקבלותה של היצירה כיום, אך דומני כי על השאלה הראשונה אפשר לענות בחיוב גמור. כל קריאה חוזרת ב“איש וביתו נמחו” שבה ומעלה ריגושים ומכניסה להלך־נפש של הזדהות עמוקה עם התהליך הגופני־הנפשי המתחולל בבוריס קלדם, עד שמביא אותו להתאבדותו במלון הארדינג שבמושבה הגרמנית.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה יוצאת־דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה ודומות לה אנו מוצאים בשפע בספרות התקופה, אלא שהדימוי ההיסטורי־הקולקטיבי־הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס “האבות המייסדים”, שכולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה. בוריס קלדם חולה הסיפיליס אף הוא מבוניה של תל־אביב ושל ארץ־ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי לראות רק באור אידילי ורומאנטי את התקופות ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו דם קל, חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח מפרכס ומחשבות מפרפרפות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית־איטית על רקע מחלת־המין שחלה בה בליל־הילולה בביירות, בשנות מלחמת העולם הראשונה.

בוריס הוא טיפוס של הרפתקן טוב־לב, אולי אפילו תמים־במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב־לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי־ריק. עיקר כוחו ותוקפו בשנותיה הראשונות של תל־אביב, בימי מלחמת העולם הראשונה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים, ומכוח היותו בן־בית בכל החוגים הללו הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית נאה בשכונה החדשה, שהיא ראשיתה של תל־אביב.

אך בעבור הצלחתו ואהבת החיים שלו והיותו איש־רעים לבילויים ולהוללות – סופו שהוא משלם מחיר נורא. המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד בבית־זונות בביירות, בבלותו בחברת קציני־צבא תורכיים, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כ־10–15 שנים. אשתו השנייה, והבן שעמד להיוולד לה, מתים משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבאקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים. אשתו השלישית היא מטורפת־למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס־העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד יום־מותו, הוא דמות רדופת־חטא, מתייסרת ברגשי־אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים: הפיוס וההשלמה עם ליאה, אשתו המטורפת־למחצה, אשר באין לו צאצאים הופכת הדאגה לה, גם מבחינה כספית, למעין חוב־של־כבוד אצלו, צורך מוסרי להותיר אחריו רושם מהוגן. ומעבר לכך, זוהי התכלית היחידה והאחרונה שנותרה לו כלפי העתיד.

והאופן השני של רצון־הכפרה מתבטא בהחלטתו לשים קץ לנפשו. החלטה זו אינה פרי של ייאוש בלבד, או של רצון להעניש את הזולת, אלא היא פרי פחדו של קלדם מפני איבוד שפיות־דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת, ואולי גם כחוצפה כלפי סביבתו.

אינני זוכר מעמדים רבים בספרות שבהם תהליך השלמה איטי זה עם המוות, המוות־מידי־עצמו, מקבל מימדים מרגשים ומשכנעים כאלה שבסיום סיפורו של אשר ברש. ניתן להעלות על הדעת, לשם השוואה, אולי רק את הפרקים האחרונים מ“טה דאום” של ברליוז או מן הרקוויאם של פורה, כדי לחוש את החגיגיות של הצער, את שוועת קולו של היחיד, ואת היופי הנשגב שבכל הפרטים הזעירים והגדולים שמרכיבים את תמונה קיצו של קלדם. ארוחתו האחרונה, התבוננותו בקוף שבחצר, כיצד הוא מרווח את רגליו הנתונות בגרביים, כיצד הוא שוחט את ידיו, כל אלה מרכיבים תמונה מיוחדת במינה הנחרתת בזיכרון לבלי הישכח.

תמונה כזאת, מבחינת פרטיה החיצוניים, יכולה להופיע גם בכרוניקה עיתונאית (ולא אתפלא אם בדיקה מדוקדקת בעיתונים היומיים מן התקופה ההיא תמציא לנו כרוניקה על מעשה שאירע כך בדיוק, כמסופר בתחילת סיפורו של ברש) – אך שום כרוניקה לא תיתן לנו את נפשו של קלדם כפי שהצליח לעשות זאת אשר ברש בסיפורו הבדוי. וראוי לחזור ולתת תודה להוצאת “תרמיל” שנתנה בידי הקורא העברי אפשרות לחזור ולהיפגש, או לפגוש בראשונה, פנינת־ספרות זו.

* אשר ברש: “איש וביתו נמחו”. ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה, משרד הביטחון, תשל"ח, 1978, 108 עמ'.

סיפורו של קלדם    🔗

אהוד בן עזר: “תל־אביב בראשיתה בראי הספרות” [קטע], מתוך: “תל־אביב בראשיתה, 1934–1909”, סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור, הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984

נורית גוברין אמרה פעם, בקשר ל’נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות־מפתח, רומאני־מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על־פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כארבעים־חמישים שנה כבר כמעט לא נותר איש שזוכר ויודע על־פי מי היו הגיבורים גזורים. וכך, דווקא הידוע־לכול – נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור ‘איש וביתו נמחו’ [אשר ברש: ‘איש וביתו נמחו’, המובאות כאן לפי מהדורת ספריית תרמיל, 1978], שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב ונזכר גם ב’כעיר נצורה‘, באותו שם ודמות אופייניים, ובפרשת אהבתו לגברת ראיסה סידקוב; ומה שמסופר על אודותיו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב’איש וביתו נמחו’, אף כי היה אולי פוגם מעט בשלימות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות של אדם חי בדמותו, מראשוני תל־אביב, שימש לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. אנשים שקראו את הסיפור בשנות השלושים – בוודאי ידעו במי המדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – ‘בתל אביב על החולות’ [ציונה רבאו־קטינסקי: ‘בתל־אביב על החולות’, הוצאת מסדה, רמת־גן, 1973] – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ’מר, מראשוני תל־אביב.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת־דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי־הקולקטיבי־הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס ‘האבות המייסדים’, שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל־אביב ושל ארץ־ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו אכן דם־קל, קל־דם – חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח ומפרכס ומחשבות מפרפרות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית־איטית על רקע מחלת המין הקשה שנדבק בה בליל־הילולה בביירות, בשנות מלחמת־העולם הראשונה. בוריס קלדם הוא טיפוס של הרפתקן טוב־לב, אולי אפילו תמים־במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב־לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו – סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי־ריק. עיקר כוחו ותוקפו הם בשנותיה הראשונות של תל־אביב ובימי המלחמה הגדולה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים. ומכוח היותו בן־בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית בשכונה החדשה, אחוזת־בית. אך בעבור הצלחתו ואהבת־החיים שלו והיותו איש־רעים לבילויים ולהוללויות – סופו שהוא משלם מחיר נורא.

המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד, בבלותו בביירות, בחברת קציני־צבא תורכיים מידידיו, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כעשר, חמש־עשרה שנים. אשתו השנייה והבן שעמד להיוולד לה, מתים, משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת שלטון הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים המושחתים. אשתו השלישית היא מטורפת־למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס־העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד התאבדותו במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית ביפו, הוא דמות רדופת־חטא, מתייסרת ברגשי־אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים. החלטתו לשים קץ לנפשו אינה פרי ייאוש בלבד אלא תוצאת פחדו מפני איבוד שפיות־דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת.

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיע במקור מאמר של ציונה רבאו: אדון ק. מנחלת בנימין, מתוך כתב־העת “עתמול”, 5.5.1987, שאין לנו עדיין רשות להנגישו לציבור]

איש וביתו נמחו    🔗

[התוספת של עורך ומייסד “עתמול”, שלמה שבא, על “איש וביתו נמחו” ועל ציונה רבאו, באותו גיליון, 5.5.1981].

“איש וביתו נמחו” הוא אחד מסיפורי ארץ-ישראל הנודעים של אשר ברש. הוא מספר על בוריס קלדם, איש תל-אביב הקטנה ומה עלה בגורלו. קלדם בא מרוסיה, דרך קושטא, איש טוב שידו פתוחה לכל אדם, אוהב חברה וחגיגות ונשים. קלדם לומד מהר ערבית ומתחבר עם צעירי יפו הנכבדים ועם צעירי תל-אביב. הוא יבואן של כל מיני סחורות ידועות ובלתי-ידועות, ויש שאמרו כי הוא שולח ידו גם במימכר סמים.

קלדם הוא בין הראשונים – לפי המסופר – שקנה אדמה באחוזת-בית והוא מקים שם את ביתו, בתוך גינה גדולה. הוא נשא אישה בביירות והביאה לתל-אביב. במשך הזמן הוא מתחיל להכותה. לא עובר זמן רב והיא חולה לפתע ומתה.

במלחמת העולם הראשונה עורך קלדם עסקים טובים עם הצבא התורכי והקצינים הגרמניים והאוסטריים שבארץ. הוא עוזר לידידיו ומרבה לנסוע לרגלי עסקיו לדמשק ולקושטא. ויום אחד הביא משם אישה חדשה, אליגרה, ספרדייה ממשפחה מיוחסת, אישה אריסטוקראטית ונאה. משגירשו התורכים את תושבי תל-אביב, כשהאנגלים הגיעו לגבולה הדרומי של הארץ, יצאו גם קלדם ואשתו לחיפה וגם שם חי ברווחה. אלגירה נכנסת להריון וקלדם מובילה לקושטא. הוא חוזר לחיפה ומקבל מברק כי מתה בלידתה.

אחרי המלחמה חזר לתל-אביב. התחיל בעסקים ויום אחד הביא ממצרים אישה שלישית – ליאה. זו החלה להתייחס אליו בזרות ובאיבה. קלדם מסתבך בעסקים, חולה, ואשתו מתפייסת ומטפלת בו בחיבה, כאם בילדה. מצבו הכספי הולך ורע, הוא לוקח הלוואה, ומשאיר לאשתו 200 לירות, נוסע לבית המלון במושבה הגרמנית ושם מתאבד.

קלדם נקבר בבית-הקברות של תל-אביב ליד הקיר בשורת המתאבדים. ליאה, דעתה נטרפת עליה והיא מוחזרת על-ידי אחיה למצרים. ואילו הבית היפה של קלדם – שהקבלנים לטשו אליו עיניהם כבר זמן רב – נהרס והולך ועליו יקום בית גדול. נמחה שמו של קלדם.

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מופיעה במקור התכתבות עם חוקרת תולדות תל־אביב והמדריכה שולה (שולמית) וידריך, שאיתרה את סיפורה של ציונה רבאו ב“עתמול” ושמחפשת את תיעוד ביתו של קרצ’מר בנחלת בנימין, ושאין לנו עדיין רשות להנגישה לציבור]