פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 1.8.1969, לפני 48 שנים

סיביר נתנה “השראה” לרבים ממעוניה – אותם מתי־מעט שנשארו בחיים, ופירותיה – רבים: החל ב“רשימות מבית המוות” של דוסטוייבסקי וזיכרונותיהם של המהפכנים הרוסיים שהוגלו, וכלה ברשימותיהם של סופרים גולים רוסיים מן השנים האחרונות. ומי יודע כמה ספרים נכתבים עכשיו, וייכתבו בעתיד, על ידי גולים ואסירים בני זמננו.

על שנות גלות בסיביר אפשר לקרוא בסיפורים וברומאנים של א. ראובני, ואילו על מחנות השבויים במלחמת העולם הראשונה יש בידינו בעברית ספר תיעודי מרתק, “בגיהינום של מטה” מאת אביגדור המאירי, עליו כתבתי באחת מרשימותיי הקודמות.

באותה הוצאת “מצפה”, ולערך באותה תקופה, הופיע בעברית, בתירגומו של יצחק למדן, ספר זיכרונות של קצין־זוטר גרמני שנשבה ונפצע, ועשה כמה שנים ארוכות ומרות במחנות השבויים בסיביר. סיפור־חייו מזכיר בהרבה את “דרך־הייסורים” שעשה אביגדור המאירי. אינני יודע אם מחבר הספר – דווינגר – נעשה אחר־כך סופר בזכות עצמו, ומה היתה פרשת חייו. מן הספר שלפנינו, שהוא פרקי יומן – לא ברור אפילו אם יצא דווינגר עצמו חי משנות השבי הארוכות, או שמא נשמר (ונדפס) רק יומנו.

כמנהג ספרים רבים שיצאו לאור בימים ההם, אין בגוף הספר כל הקדמה, ולא ניתנים כל פרטים ביוגראפיים על הסופר נוסף על המסופר בספר עצמו. מנהג פסול זה, רווח, לצערנו, גם היום.

דווינגר, כפי שהוא מעיד על עצמו בסיפור קורותיו – הינו בן לאב גרמני ולאם ממוצא רוסי. מפני כך גם שגורה על פיו השפה הרוסית. הספרות הרוסית אינה זרה לו. למרות גילו הצעיר כבר קרא את “רשימות מבית המוות” של דוסטוייבסקי, אלא שלא תיאר לעצמו כי בתוך כמה שנים עתיד הוא להיקלע לגיהינום של רעב, קור ומחלות, שלעומתו נראה אפילו בית כלאו של דוסטוייבסקי כנווה מסודר.

“הנשמה הרוסית” היא בגדר חלום תעלומה ומציאות אכזרית גם יחד, לזר המתנסה בה מקרוב. מכאן – דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ’כוב. ומכאן – טיפוס־הבהרות, רעב, גניבות,קור קטלני וחוסר כל תשומת־לב לחיי אדם. מכאן – נפש האיכר הרוסי, או החייל הזקן, שהיא טובה ביסודה, ומכאן – אכזריות טאטארית, מכות שוט ועונשים מסמרי־שיער.

על תהפוכותיו של האופי הרוסי קראתי לאחרונה קטע מאלף, מתוך “מחשבות־פתע” של אברהם טרץ (הוא אנדרי סיניאבסקי) שהתפרסמו בחוברת “קשת” מ"ג.

"השיכרות – הפגם הלאומי שלנו, ולמעלה מכך – הדיבוק שלנו. לא ממחסור ולא מעצב סובא העם הרוסי אלא בשל צורך נצחי במופלא ובמוגזם, סובא כאוות־נפשו, באורח מיסטי, חותר לחלץ את נשמתו משיווי המשקל הארצי ולהחזירה למצב בלתי־גשמי מבורך. הוודקה – מאגיה לבנה של המוז’יק הרוסי. הוא מעדיף אותה בבירור על המאגיה השחורה – המין הנשי. רודף־הנשים, המאהב, לובש צורת זר, גרמני (והוא השד אצל גוגול), צרפתי, יהודי. ואילו אנו, הרוסים, בעד בקבוק מזוקק ניתן כל יפהפייה. (סטנקה ראזין).

“בצירוף עם הגניבה (חוסר אמונה איתנה בקשרים ממשיים־חומריים), מבשרת לנו השיכרות חופשיות של הלכה, ומעמידה אותנו בין עמים אחרים במצב חשוד של פוחחים. אך התמוטטו ‘יסודות הנצח’ והמידרג המעמדי והומרו בשיווון רופס, מיד צצה תכונה נפשעת זו של האדם הרוסי על־פני השטח. אנו כולנו פושעים עתה (מי מאיתנו אינו חש בנשמתו בגורלו זיוף כלשהו?). דבר זה מעניק לנו יתרון אופי של אי־יציבות, קלות־דעת וחוסר־אחריות. אנו מסוגלים לכייס את אירופה, או להדביק בה כפירה מעניינת, אולם פשוט אין אנו יכולים להקים תרבות. אפשר לצפות אצלנו, כאצל הגנב, כאצל שיכור, לכל דבר אפשרי. בנו קל לרדות, לשלוט באמצעים מינהליים (השיכור אדיש, אינו מסוגל לשלוט בעצמו, נגרר להיכן שמושכים אותו), ובאותה שעה – מה־קשה לשלוט בעם בלתי־יציב זה, מה קשה למנהלים שלנו להתעסק בנו!..” (עמ' 128).

מתוך פרספקטיבה של מלחמת העולם השנייה, קשה כמובן לחוש הזדהות עם קצין־זוטר גרמני, דווינגר, המנהל יומן של שבוי בו מתוארים ניסיונותיו הקשים של איש המערב המחונך, בתוך הפראות האסיאטית. אם רוצה הקורא ואם לא, מרחפת מול עיניו בקריאתו בספר ההשוואה הבלתי־נמנעת למחנות הריכוז ומחנות ההשמדה שהופיעו בתוך פחות משלושים שנה לאחר המאורעות המסופרים כאן. אולי דווקא העומס הרגשי הזה צריך לשמש מבחן לקורא, ולספר – באיזו מידה יש בדברי אמת משום זעקה אנושית ש“עוברת” אלינו, גם אם מהלך ההיסטוריה שינה את הערכתנו ויכולתנו להזדהות עם המספר. גורלם של סיניאבסקי ודניאל נוגע היום לליבנו, אך מסיבות מובנות רחוקים אנו מלרחם על שבויי גרמניה בשתי מלחמות עולם, שעברו אותו גיהינום סיבירי.

דווינגר מתאר תהליך התבהמות של אנשי תרבות, של חיילים בעלי מסורת נוקשה של כבוד ומשמעת – בתוך צריפי מחנות השבוים החפורים בקרקע ומכוסים שלג. אפילו את המתים לא ניתן לקבור משך כל החורף, אלא מוציאים אותם לקפוא במחסן, ורק עם בוא האביב, קוברים אלה שנישארו בחיים – לאחר טיפוס הבהרות – את אלפי חבריהם ההולכים ומפשירים.

לא פחות מתיאורי זוועות המחלה והרעב – מחרידים הם תיאורי השקיעה האנושית. הקצינים שקועים במשחקי כבוד סהרוריים (על תופעה זאת מספר בהומור רב גם המאירי בספרו). כל עלבון – עילה לדו־קרב. כל שיכחה במתן כבוד – משפט. אלא שבשבי אין אפשרות להוציא דברים אלו לפועל – ומפני כך מנהלים הכול פנקסאות לקראת יום שיחרורם,עד שדומה כי יום השיחרור ייעשה ליום סידור חשבונות ממנו ייוותרו בחיים רק מעטים.

גרועה מכך – השקיעה בסטיות מיניות, ההומוסקסואליות פושטת והולכת בקרב חיילים פשוטים וקצינים גם יחד, החברויות בין גברים, שהן כה חשובות למען החזקת־מעמד בתנאי שבי – עומדות בסכנה נוראה של גלישה ל“אהבה”. ותיאוריו של דווינגר על הרגעים בהם כמעט שלא עמד בניסיון – הם תיאורים חזקים.

תופעה נוספת היא האוננות, ההופכת למין מקלט של חלום, ואשר עקב תנאי המגורים הצפופים להחריד – נעשית ללא בושה, ובתכיפות מדהימה. דווינגר עצמו הינו נער כמעט, טרם ידע אישה. בכמה מקרים מצליחים השבויים להבריח פרוצות למחנה. והוא נלחם עם עצמו, ולבסוף יותר משמכריעים אותו מעצוריו המוסריים מכריע הפחד מפני העגבת האסיאטית, שהיא זן קטלני במיוחד של המחלה הנוראה.

אף דווינגר, כהמאירי, מעדיף את חברת פקודיו מבין החיילים הפשוטים, למרות תנאיהם הגרועים בשבי – על פני חברת הקצינים היהירה והמנופחת. וגם הוא נותר, בסוף הספר, יחידי בחיים מבין כל חבריו שעימם החל את דרך תלאותיו בשבי.

מגילת ייסוריו אינה יצירה ספרותית גדולה, אך יש בה עניין, ומאוד הייתי סקרן לדעת כיצד התקבלה על דעת בני תקופתו.

* אדווין אריך דווינגר: “הצבא מאחרי קוצי הברזל”. יומן סיבירי. תירגם מגרמנית: יצחק למדן. הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, ת”א, תר“ץ 1930. כרך א' 129 עמ‘. כרך ב’ 178 עמ'. בתוספת הקדשה: “לשם ד”ר אלזה ברנדשטרם.”