רקע
אהוד בן עזר
"וידוי" לאיסדורה דונקן, עברית: 1929
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.10.1972, לפני 45 שנים


"ובימים ההם הנהגתי את בגד הרחצה אשר הספיק מאז לקבל את הסכמת הרבים. וזו צורת הבגד: טוניקה תכולה־בהירה, קרפ־דה־שין דק עם גלאי גדול ורצועות דקות על הכתפיים, שמלה גבוה משהו מהברכיים ורגליים ערומות. הרי תשערו בוודאי את הסנסאציה אשר עוררתי, אם תזכרו כי הגבירות היו נוהגות בימים ההם להתרחץ מלובשות מכף רגל ועד ראש בבגד שחור, שמלות ארוכות למטה מהברכיים, גרביים שחורים וסנדלי רחצה שחורים. הארצהרצוג פרדיננד התהלך על פני גשר הרחצה, התבונן בי במשקפת ולחש בקול רם:

– מה נפלאה היא דונקן, נפלאה באביב זה.

כעבור זמן־מה, כשרקדתי בווינה ב’קארלתיאטר', היה הארצהרצוג מופיע בכל ערב בתא של כבוד מוקף אופיצרים ושלישים יפים. ומעצמו מובן, שהאנשים התלחשו. ואולם התעניינותו של הארצהרצוג היתה אסטתית בלבד. התעניינות באמן. הוא, כנראה, היה משתמט בכלל מחברת נשים והיה מוצא סיפוק גמור בחברת האופיצרים הצעירים והיפים המקיפים אותו. לימים הרגשתי בצערו של פרדיננד כשנודע לי, כי חצר המלכות האוסטרית החליטה לכלוא אותו בארמון הקודר שבזאצלבורג. ייתכן, כי נבדל במשהו מאחרים, אולם, היש אנשים סימפאטיים שאינם יוצאים דופן?" (עמ' צ"ד).

קטע זה אופייני לספר זיכרונותיה של הרקדנית האמריקאית איסדורה דונקן (1878–1927), שפירסמה שני ספרים: “אמנות הריקוד” ו“חיי” (וידוי) בשנים 1926–1927. היא היתה ממחדשי הריקוד בתקופתנו, התעניינה במיוחד באמנות היוונית (יותר מכל אהבה להתהלך לבושה בטוגה יוונית, נעולה בסנדלים ורגליה חשופות!) והורתה לתלמידיה את ריקוד הטבע החופשי, הנובע מן הלב ומוצא ביטויו בתנועת הגוף.

היא נולדה בסאן־פראנציסקו למשפחה בת ארבעה ילדים, אשר אביה נטשה. קיבלה חינוך פוריטאני אשר הטביע חותמו בכל חייה. מילדותה החלה רוקדת והיתה הרוח החיה במשפחה, ובגיל צעיר סחפה אחריה את אימה, ואחר־כך גם את שני אחיה ואת אחותה, לשיקאגו ולניו־יורק, בנסותה לפלס לעצמה דרך כרקדנית בעלת סגנון עצמאי ואסכולה משלה.

היא רקדה בפני עשירי אמריקה, ואחר־כך בפני אצולת היחש והאמנות של בירות אירופה: לונדון, פאריס, וינה, בודאפשט וברלין. ואולם, “אמריקה היא אשר עיצבה את דמותי, כדמות רוב הנוער שלה, ועשאתני פוריטאנית, מיסטית ושואפת לגבורה יותר מאשר לחושיות.” (עמ' ע').

אפילו וולט ויטמן, שיצירותיו היו מן האסורות בשעתן, ואשר הטיף פעמים רבות לתענוגות הבשר, הוא בעיניה פוריטאני.

מה הסיבה לפוריטאניות האמריקאית? – אולי צילו של אברהם לינקולן, המרחף עדיין על בני־עמו. אולי שיטת החינוך שמצמצמת את החושיות כמעט עד כדי ביטולה המוחלט. אך האמריקאי אינו משולל חושים לגמרי. “אדרבא, האנגלו־סאקסים, ובכלל זה האמריקאים עם מעט תערובת של דם קלטי, המומים ברגע המכריע יותר מהאיטלקים, חושניים יותר מהצרפתיים, מסוגלים למותרות שאין להם שחר יותר מהרוסים. אך ההרגל של כיבוש היצר עוד מימי הילדות חבש אותו בין חומות ברזל המכוסות קרח, וכל זה מתפרץ אצלו רק בשעה שאיזה מאורע בלתי מצוי בחייו בוקע את הקליפה האטומה הזאת. כמו כן אפשר לומר, כי האנגלו־סאכסי והקלטי הם האהבנים בעלי התאווה ביותר. ידעתי סובייקטים, שהיו הולכים לישון כשהם מלובשים שני זוגות של פיג’מות, אחת של משי כדי לחוש נעימות, ואחת של צמר לשם חמימות, בידם עיתון ‘טיימס’ ובפיהם מקטרת, ופתאום הם נהפכים לסאטירים העולים על כל הסאטירים היווניים ומתלהטים במין תאווה של געש, העלולה להטיל על האיטלקי אימה במשך שבוע ימים!” (עמ' ע"א).

ניסיונותיה הארוטיים של הגברת איסדורה נשארים אפלטוניים. ניסיונה הראשון להיפטר מבתוליה מסתיים בכישלון. הסופר הצרפתי אנדרה בונייה בורח ממנה, כשהוא קורא בהתרגשות:

“הה, למה לא הגדת לי? הרי עוד מעט ועשיתי מעשה פשע, לא! עלייך להישאר תמימה, התלבשי, התלבשי מהר!” (עמ' ס"ו).

הניסיון השני הוא עם אוגוסט רודֵן. היא באה לבקרו ורוקדת לפניו (היא רקדה לפני כל אנשי הספרות והאמנות שהכירה, שוחחה עימם שיחות עמוקות על האמנות היוונית ועל קאנט, שופנהאואר וניטשה). רודן התבונן בה, נטל רגב חומר והחל ממעכו בידיו ונושם בחוזקה.

“חום שפע ממנו, כמתוך כבשן לוהט. במשך דקות מיספר עיצב שד אישה שנראתה כמרטטת בין אצבעותיו… אחר־כך התחלתי להרצות לפניו את תורתי על הריקוד החדש, אך ראיתי כי אין הוא מקשיב. הוא נעץ בי מבט לוהט מתחת לריסיו המושפלים וניגש אליי, ארשת פניו היתה כבשעת גישתו אל יצירותיו. הוא התחיל מלטף את כתפיי ומחליק בידיו על צווארי, שדיי, שוקיי ורגליי החשופות. הוא החל ממעך את כל גופי כשהם שהוא ממעך את החומר, וצורבני באש עד כי נמוגותי כמעט. חפץ אחד תקפני – למסור לו את כל יישותי, ולולי חינוכי המוזר, כי עתה עשיתי כן, אך אני חמקתי, לבשתי את שמלתי על הגלימה והוא נדהם. מה צר לי! לעיתים קרובות הצטערתי אחר־כך שטעויותיי הילדותיות הפריעוני למסור את ילדותי לאל הגדול, לפאן, לרודן האדיר. אין ספק כי גם האמנות וגם כל חיי היו מתעשרים על־ידי כך.” (עמ' ע"ט–פ').

סוף־סוף בבודאפשט, בחברת אנשים חושניים נטולי כל דאגה, מוסיקה צוענית, גולאש הונגארי ויינות הונגאריה החריפים, מתעוררת בה ההכרה, כי גופה אינו רק כלי־נגינה המביע את ההארמוניה הקדושה של המוסיקה.

“שדיי הקטנים החלו גומלים והביאוני לידי מבוכה בתחושות נעימות, מוזרות. שוקיי שהיו דומים לא כבר לשוקי ילד, החלו מתעגלים. כל יישותי נתמלאה תשוקה אחת כבירה, מסערת, עקשנית – אשר היתה ברורה מאוד.” (עמ' פ"ז).

ממצוקתה גואל אותה, על כוס יין טוקאי, שחקן הונגארי צעיר בעל קווי־פנים אלוהיים אשר משחק בתפקיד רומיאו. איסדורה נמשכת אליו בנפשה ובגופה ומזניחה אפילו את ריקודה, למענו.

ואולם החלום הקצר מסתיים כשמתחיל רומיאו לשחק במחזה חדש בתפקיד מארקוס אנטוניוס. איסדורה נחלית משברון־לב, ובהחלימה מסדר לה אמרגנה הנאמן אלכסנדר גרוס הופעות בברלין. מברלין היא נוסעת עם בני משפחתה, אימה ואחיה ואחיותיה, להשתקע ביוון, לגלות את האמנות היוונית העתיקה ולחיות כיוונים הקדמונים.

הם מתחילים לבנות ארמון בראש אחד ההרים הקירחים, ובלילות היא מרקדת בתיאטרון של דיאוניסוס ומנסה להחיות את המקהלה היוונית ואת המחולות הטראגיים. כשאוזל כספה, היא יוצאת עם מקהלה של עשרה ילדים יווניים למסע־הופעות בבירות אירופה. ואולם הילדים עושים לה צרות צרורות. הם דורשים תמיד לחם שחור, זיתים ובצל חי. ואם לא נמצאים להם המטעמים האלה, הם מתרתחים וזורקים את הביפשטייקים בפני המלצרים או מתנפלים עליהם בסכינים.

בברלין היא יוצאת עימם, מקושטים בתלבושת יוונית עתיקה ובסנדלים, לטייל בגן־החיות. בדרך מזדמנת להם המלכה, רכובה על סוס, ומרוב רוגז ותדהמה למראה התהלוכה צונחת המלכה מעל הסוס הפרוסי האציל, שלא ראה מעודו משהו דומה לזה ומרוב פחד נרתע הצידה.

לאחר שילדי יוון מתחילים לקפוץ בלילות דרך החלונות ולהתרועע בבתי־מרזח עם בני עמם החשודים ביותר, משלחת אותם איסדורה לביתם.

היא נוסעת למוסקבה, שם פוגשת את גדולי הבאלט הרוסי. היא מעריכה את כישרונם ועבודתם, אך מתנגדת לסגנונם. קודם־לכן היא מבלה תקופה בבאיירוט עם גברת קוזימא, אשתו של ריכארד ואגנר, ומנהלת שני רומאנים אפלטוניים עם הסופר טודה ועם הפילוסוף ארנסט הקל. היא עורכת מסיבה לכבוד הקל ורוקדת לכבודו והוא מסביר את ריקודה, למד גזירה שווה בין הריקוד ובין חוקי הטבע המוצקים, ואומר כי הם ביטוי המוניזם אשר מקורם אחד והם מתפתחים בכיוון אחד.

במוסקבה היא מתאהבת אהבה חושנית בסטאניסלאבסקי, בדמותו האצילה והיפה, ברוחו הכבירה, בכתפיו הרחבות ובשערותיו המכסיפות בצדעים.

"כשסטאניסלאבסקי התכונן לצאת מחדרי, פרשתי את ידיי וחיבקתיו בעורפו החזק, משכתיו אליי ונצמדתי אל שפתיו. הוא השיב לי בנשיקה קלה וענוגה. אולם על פניו ריחפה תמיהה, עיניו שוטטו על פני החדר כמו ביקשו עזרה ומפלט. לא ידעתי את נפשי ולא נתתי לו לשאוף רוח ולהתנער ממבוכתו, וכעבור רגעים מיספר שלחתי זרועותיי לחבקו שנית. כליותיו יסרוהו, כנראה, כי הוא נסוג אחור והצטחק בתימהון: ‘לא ייתכן! ומה יהיה גורלו של הילד?’…

נתאמצתי להבין פשר דבריו: ‘איזה ילד?’ – שאלתיו.

‘כלומר, הילד שלנו. מה נעשה בו? התביני, הרי זהו אסון!’ – הוסיף סטאניסלאבסקי לאט – ‘לעולם לא אסכים כי בני יקבל חינוך אי־שם בארץ נוכרייה, ומצב משפחתי לא מרשה לי כעת, ומוצא אחר אין’…" (עמ' קמ"ב).


* איסדורה דונקן: “וידוי”. תירגם א. שלונסקי. הוצאת “כתובים”, תל־אביב, תרפ“ט, 1929. קמ”ד עמ' (ואולי יותר, דומני שהקונטרס האחרון חסר בעותק שבידי).

*

ד“ר אירן עינת מעירה לי כי ה”וידוי" של איסדורה דונקן (“תרבות וספרות” 6.10.72) הוא רק חלק ראשון מן הספר המקורי. ועם זאת יש רגליים לסברה כי הווידוי כלל לא נתחבר בידי איסדורה דונקן אלא חובר ונערך על־ידי מו"ל אמריקאי זריז לאחר מותה, מתוך גישה סנסאציונית, לפי רשימות שלה.

אגב, תרגומו של שלונסקי מעניק אפילו ל“סנסאציה” זו כמין ניחוח לשוני של קלאסיקה.

(“הארץ”, 27.10.1972)


*

נראה שחייה של איזדורה דנקן מענינים יותר מהרבה ספרים אחרים שאותם אני מביא במדור, וראייה לכך מיספר התגובות.

כותבת לי הגברת חוה זהבי מתל־אביב:

"ברשימתך ב’הארץ' מיום ה־6.10.72 על יומנה של איזדורה דנקן, הינך מזכיר, על־פי המקור, את האינטרמצו שלה בבודאפשט, עם השחקן היפהפה, ששיחק באותו זמן את רומיאו בתיאטרון הלאומי.

"אולי יש בכך עניין, שאותו רומיאו צעיר היה השחקן היהודי הנודע אוסקר בֶּרֶגִי (אחיו הבכור של אבי ז"ל, אינז' בנימין ברגי, ראש ההסתדרות הציונית והמשרד הארץ־ישראלי במשך שנים רבות בהונגריה בשעתו). אוסקר ברגי היה משחקני להקת ריינהרדט בברלין, ומהשחקנים האהובים על קהל התיאטרון בווינה (קארלסתיאטר, תיאטר אן דר יוזפשטאדט), לשם הוא עבר בימי ‘הטרור הלבן’ בהונגריה, בשנת 1919.

“בווינה הופיע בתוכנית אמנותית גם בסדרת הרצאות של פרופ' וייצמן לטובת התנועה הלאומית היהודית, יחד עם רבה הראשי של וינה, הרב ד”ר חיות. אחרי מלחמת־העולם השנייה עזב אוסקר ברגי את אירופה והשתקע בארה“ב, שם הוזמן לכמה וכמה תפקידים בסרטי קולנוע. הוא נפטר בלוס־אנג’לס, לפני שנים אחדות [1965]. זה אמנם נשמע פיוטי מאוד, ש’רומיאו נהפך למרקוס אנטוניוס' בעקבות תפקידו החדש בתיאטרון, אבל הסיבה האמיתית לפרידתם היתה, ששניהם סירבו לוותר על הקאריירה שלהם באמנותם, ולא מצאו פתרון משביע־רצון לשיתופם ההדדי, כנראה.”

(“הארץ”, 3.11.1972)


פרטים על השחקן אוסקר ברגי מתוך ויקיפדיה. שם מופיעים גם תמונתו ופרטים נוספים.

Oscar Beregi (born Beregi Oszkár, 24 January 1876 – 18 October 1965) was a Hungarian actor who appeared primarily in German films. He appeared in 27 films between 1916 and 1953. He is remembered for his performance as Dr. Baum in Das Testament des Dr. Mabuse. He was born in Budapest, Hungary, and was the father of actor Oscar Beregi Jr.

המלצות קוראים
תגיות