רקע
משה ברזניאק
עצי הלבנה הזקופים
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
משימה 1.png

לוחם יהודי בצבא הפולני, בגטו מֶזריץ' ובמחנות / רשם מפי אביו נפתלי ברזניאק


“אי אפשר לספר, אי אפשר להבין, אי אפשר להאמין”. כך התבטא פעם משה ברזניאק בשעה שסיפר לבני משפחתו את קורותיו בתקופת השואה. בנו מעיד כי בעקבות סיפור זיכרונותיו, שאותם השלים על ערש דווי, חשו כל בני המשפחה כאילו חוו על בשרם את סבלותיו. הוא סבל, אך נותר אדם גאה ואופטימי.

משה הצעיר, בן מֶזריץ' פּודלַסקי, חבר “השומר הצעיר”, גויס לצבא הפולני ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא עצמו מוצב בקו החזית. הוא נפל בשבי ונכלא במחנה שבויים גרמני, ולאחר כתשעה חודשים שוחרר ושב לעירו. במזריץ' החל הפרק האיום של הסבל בגטו, האקציות התכופות והגירוש: תחילה למיידנק, אחר כך לאושוויץ וממנו למחנה הלוויין בונה־מונוביץ. בבונה עבד בבית חרושת ופעמים אחדות עלה בידו להינצל מן המוות האורב. לבסוף נמנה עם האסירים שפונו בצעדת המוות לבוכנוולד שבלב הרייך.

בתום המלחמה עזב משה ברזניאק את אדמת אירופה והגשים את חלומו לעלות לארץ־ישראל.

הספר פורס את מסכת חייו של משה ברזניאק (פולנית: עץ לִבנה), ששרד את כל מוראות השואה ונותר גאה וזקוף, כאותם עצי לבנה עבותים הנטועים במחנה המוות אושוויץ־בירקנאו שהיו עדים אילמים לזוועה הנוראה ביותר בתולדות העמים.


אין סופר שיכול לכתוב את מה שקרה,

אין אדם שיכול להבין את מה שקרא.

אי אפשר לספר, אי אפשר להבין,

אי אפשר להאמין

משה ברזניאק


לאמי,

שתעצומות הנפש שלה יחד עם אלו של אבי

נתנו לי, לאחי ולאחותי את כל מה שיש לנו.


ברצוני להודות לגיסי מיכה פרידמן שנתן את הכל ויותר, על מנת שהספר יצא לאור בצורתו הנוכחית;

לאחותי שרית פרידמן־ברזניאק שעמדה מאחורי שנינו והשלימה את כל הפערים;

לאחי אבי לבנה שסמך עלי שהספר יצא לאור;

לתמר, סיון וג’ודי שנתנו לי את כל הזמן שבעולם לראיין ולכתוב;

לחברים ובני המשפחה שקראו והעירו: שאולי זלוף, אורי לבנה, בנעד גולדוסר, אורית קריקוב, תלמה ונחשון קנולר, לובה וינברג, נאית ציפורי, נתן גרינברג, גד פינקלשטיין ואברהם גפני.


 

הקדמה

במשך שנים רבות נהג אבא לספר על התקופה הנוראה. בוקר שבת היה מוקדש לסיפורים אלה. הסיפורים נטמעו בתוכי עד שלעתים נדמה לי כאילו אני הייתי שם.

בשנה האחרונה, כשאבא בן 83 ועדיין עובד, החלטתי להעלות את הסיפורים על הכתב. אבא מספר ואני רושם. בתום כל סיפור הקלדתי את החומר במחשב ואבא היה עובר על החומר המודפס. הוא לא הסכים שתהיה סטייה ולו הקלה ביותר מן האמת. אם למשל רשמתי קצין גרמני ודובר בחייל גרמני, הוא דאג שאדע זאת ואתקן.הדו־שיח הזה נמשך על מי מנוחות משבת לשבת. סיפור, הדפסה ותיקון.

בדצמבר 2000 אבא חלה במפתיע במחלה חשוכת מרפא. לא היה לי מושג כמה זמן עוד אוכל לשהות במחיצתו, לא אמרנו לו מילה על חומרת מחלתו, אבל הוא ידע.

יום אחד הגעתי אליו לבית החולים עם דף נייר ועט.

“אבא, יש לנו הרבה זמן היום”, אמרתי לו, “תתחיל לספר”. והוספתי עד היכן הגענו בריאיון האחרון.

“כבר אין לי זמן?”, שאל אבא.

“דבר כאילו אין לך זמן”, אמרתי.

“אבל אמא עברה יותר”, אמר.

“דבר אבא, דבר, אני רוצה לשמוע אותך”.

ואבא, שנחלש מאוד, התחיל לדבר. הוא דיבר ודיבר ודיבר.

“אם היה אפשר שאבא לא יפסיק לדבר, הוא היה עמנו עד היום”, אמרתי לאחותי ימים אחדים אחר כך. אבא היה כל כך חיוני כשסיפר את סיפוריו. הוא הפך את הסיפור למציאות עם צבע, ריח, תנועה וקול. אני בטוח שהחמצתי הרבה, אך אני תקווה שרוחו של אבא, העצמה שהקרין, ומעט הפילוסופיה שהסכים שאצטט וגם היא מצויה כאן, יועברו אליכם.

לזכור ולא לשכוח היה המוטו של כל הראיונות.

אבא נפטר ב־10 בינואר 2001. ביום זה הפסדתי אבא ואת חברי הטוב ביותר.

יהיה זכרו ברוך.

נפתלי ברזניאק


 

פתח דבר


כמה נשמות יש לו לאדם? כמה פעמים מסתובבת המאכלת מעל ראשו ונעלמת? או אולי בפשטות, כמה פעמים אפשר להינצל ממוות בטוח?

– במלחמה בכלל ובקרבות פנים אל פנים מול האויב בפרט?

– בשבי, מעצם היותך חייל יהודי?

– בשבי, מול הקבר שכרית לעצמך?

– באקציות בעירך, עקב גורל של מיקום נכון בזמן נכון?

– סתם כך בין האקציות, בפוגשך פנים אל פנים את שלייגר, הקצב מ־Menschenschreck?

– ברכבת המוות בדרך למחנות ההשמדה?

– כתוצאה מעברות וחטאים בלתי נסלחים במחנות ההשמדה?

– כתוצאה מעבודת פרך בחפירות, בהנחת מסילות ברזל או בכריית פחם?

– עקב עישון סיגריה בבונקר גרמני בזמן אזעקת אמת?

– סתם כך מרעב?

– מהפצצת רכבת בידי הבריטים?

– מתשישות, חולשה ורעב בצעדות המוות?

– מהוצאה רשמית להורג ששובשה מסיבות שלא תלויות בך?

תשובות חלקיות בלבד לשאלות אלו ולרבות אחרות אפשר למצוא בספר זה.


 

התבגרות


שש פעמים התעברה שרה אמי. ארבעה בנים ושני ולדות מתים הם הספק לא רע לצעירה בת 28. נולדתי ב־6 במאי 1917 וכעבור כשישה חודשים, בדצמבר, נפטרה אמא. מחלתה הלא ממושכת הביאה אותה ממֶזריץ' פּודלַסקי לבית החולים בוורשה, שם גם נקברה.

מעולם לא אמרתי את המילה “אמא” ונעניתי.

אבי יהודה שהתאלמן מסר אותי לתחליף הטוב ביותר לאם – מינקת. אבא עזב את מֶזריץ', שלא האירה לו פנים אחר מות אמי, לטרַווניקי עיר מולדתו הסמוכה ללובלין.

כשנה אחר מות אמי הפכה יַחָד גיברץ, בת למשפחה אמידה מלובלין שהיתה בעלת אדמות באזור ז’ורקבקי הסמוך לטרַווניקי, לאם חורגת לנפתלי, לזאב ולי. הסכם לא כתוב בין הורי אמי – מבית משפחת גלברג – לאבי חילק את עול החינוך והטיפול ביתומים בין שתי המשפחות. אחי חיים, שהיה בן שש, נשאר במֶזריץ', ואנו השלושה עברנו עם אבי להתגורר בטרַווניקי. יַחָד התייחסה אלינו, ילדיה החורגים, בצורה יוצאת דופן. למרות זאת לא יכולתי לכנותה אמא.

את שמונה שנות חיי הראשונות העברתי בטרַווניקי, מתגלגל בין שני מכלי נפט ענקיים שהיו בחצר ביתנו לבין החנות המשפחתית לממכר מוצרי נפט ועץ שהיתה סמוכה לתחנת הרכבת של העיירה. אבי, שהסתייע באחי הבכור נפתלי, היה בעל זיכיון למכירת מוצרי נפט בטרַווניקי, שאותו קיבל ממשפחת אייכנבוים מלובלין. משפחה זו שלטה בחלק ניכר מתוצרת הנפט במחוז, וגם בתי הזיקוק המקומיים היו שייכים לה.

שמונה השנים הטובות הסתיימו משניטל הזיכיון מאבי עקב קיצוצים. המצב הכלכלי אילץ אותו לפצל שוב את המשפחה: ב־1925 נשלחנו שלושת הבנים למֶזריץ' לבית סבתא. ארבע הבנות שהוליד עם יַחָד נשארו עמם בטרַווניקי. מאז ראיתי את אבא רק לעתים רחוקות מאוד כשהגיע למֶזריץ' לחגיגות משפחתיות. לטרַווניקי לא חזרתי עוד כילד.

במשך שש השנים הבאות הפך חיים אחי לדמות הדומיננטית בחיי. הוא היה לי כאב וכאם ואני עשיתי כמעט הכל כדי לרצות אותו.

הקונפליקט הראשון בינינו אירע כשסיימתי את בית־הספר העממי. חיים דרש שאמשיך ללמוד בגימנסיה המקומית, אבל אני שאפתי להידמות לאבי – להיות עצמאי. חיים, שהבין את הערך המוסף שיש ללימודים עמד על דעתו. ומכיוון שדיברתי רק יידיש, שלח אותי ללמוד את שפת המקום, פולנית, אצל שפרינצה זמל.1 למרות זאת, לא זנחתי את חלומי להיות עצמאי.

“אני רוצה ללמוד מקצוע”, ניסיתי לשכנע את חיים באחד הימים כשחזרתי מביתה של שפרינצה.

“מה אתה רוצה ללמוד?”, שאל חיים, שהוסיף להתנגד לרעיון.

“חשמל”, אמרתי.

“למה חשמל?”, שאל ומנימת דבריו השתמע שלדעתו אחיו ראוי למקצוע טוב מזה.

“למה אתה עובד בחברת החשמל?”, הקשיתי.

חיים לא ענה. חיים לא נהג לספק תשובות. הוא היה מאוד מיושב, תמיד נראה שקוע במשהו מרוחק.

חשמלאות נראתה לי אתגר לא רע. העובדה שחיים עבד בחברת החשמל המקומית רק הגבירה את שאיפתי. גם המנורה, הרדיו והטלגרף הקסימו אותי. העתיד הוכיח שצדקתי.

אחר כמה ימי התלבטות נעתר חיים לבקשתי והביא אותי למאיר פודולק. מאיר, שהיה בן גילו של אחי, היה מוכר במֶזריץ' כאדם מוכשר ביותר. בגיל 18 קיבל רישיון ממשלתי להפעלת עסק כחשמלאי – הישג בל ישוער באותה תקופה. הפכתי לשוליה של פודולק וממנו למדתי את הצעדים הראשונים בתורת החשמל.

*

בעת שעבדתי עם פודולק הצטרפתי לקן “השומר הצעיר” במֶזריץ'. לא רק הסוציאליזם משך אותי; פעלה עלי גם השפעתו של חיים. חיים היה מדריך בכיר בקן, ושמו יצא למרחוק והגיע גם לערים הגדולות. אח מוכשר מאוד היה לי, ובזכות שליטתו בעברית היה בין האחראים על העיתון עולמנו שהוציאו חברי הקן המקומי.

חודשים אחדים לאחר שהתחלתי במסלול החיים החדש עקר זאב אחי לוורשה. לנו אמר שהוא הולך לנסות את מזלו בעיר הגדולה בתחום הטקסטיל. אך נראה שבעיקר הוא חיפש שם מסתור מפני השלטונות שביקשו לאסור אותו בשל פעילותו הפוליטית בארגוני שמאל בלתי לגליים כמו המפלגה הקומוניסטית. הניתוק מזאב, שהיה האח הקרוב אלי בגיל ושעמו התרועעתי רבות, עורר בי רצון ללכת בעקבותיו לוורשה.

“מה דעתך שאלך ללמוד?”, שאלתי את חיים.

“נמאס לך לעבוד?”, שאל, ועיניו אורו.

“לא”, עניתי. “אני רוצה להיות חשמלאי מוסמך”.

“ואיפה אתה חושב ללמוד את המקצוע?”, שאל חיים בפליאה.

“בוורשה!”, עניתי.

“בוורשה?”, שאל חיים.

“כן, בוורשה”, עניתי. “תרשה לי?”, הוספתי מבלי לחכות לתגובה על תעוזתי.

חשבתי להרוג שתי ציפורים במכה אחת: להיות קרוב לזאב וללמוד מקצוע.

“תן לי זמן מה לחשוב”, אמר חיים, ושקע שוב במחשבותיו.

כעבור ימים אחדים נמצא הפתרון. בית־הספר “אורט” התאים מכל הבחינות, כאשר את המימון ללימודים סיפק מקום העבודה שנמצא לי. נותרה בעיית המגורים, אבל גם עליה התגברתי עם קצת תושייה ותעוזה.

*

לחיים היה חבר בוורשה, מנדלבוים היה שמו. לדודו של מנדלבוים היתה חנות לצורכי חשמל בכיכר ג’יזלה בּרֶמה 9. חצי יום עבדתי בחנות ובחצי השני למדתי. המשכורת, שהיתה צנועה, הספיקה לרוב צורכי – מזון, בגדים, שכר לימוד ותרבות. לשכר דירה כבר לא נותר כסף, וכשירדה החשכה התגנבתי לחנות וישנתי שם. כך עשיתי מדי לילה במשך כשנתיים בלי שבעל החנות, דודו של מנדלבוים ידע על כך.

זאב, שאמור היה להיות הפטרון שלי בוורשה, לא היה יכול לתמוך בי; בקושי הצליח לקיים את עצמו. זאב היה חבר במפלגה הקומוניסטית שהוצאה אל מחוץ לחוק בפולין של אותם הימים, והיה נע ונד ללא הרף מפחד השלטונות. לעתים נדירות פגשתי אותו בסתר, כל פעם במקום אחר.

למרות השפעתו הרבה של זאב, נותרתי נאמן להשקפותי הציוניות והצטרפתי לקן המקומי של השומר הצעיר, הקן היה גדול מאוד וחסרה בו האינטימיות והמשפחתיות שאפיינו את הקן במֶזריץ'. הקן היה כה גדול, שהכרתי בו רק את חברי הקבוצה שלי.

*

בשנת 1933 סיימתי את לימודי וחזרתי למֶזריץ', שלא ביקרתי בה אפילו פעם אחת במהלך שתי שנותי בוורשה – בגלל המחסור בכסף כמובן. שבתי לעבוד אצל פודולק, הפעם לא כשוליה אלא כחשמלאי מקצועי ומוסמך, ואני עדיין לא בן 16. אחרי כמה חודשי התמחות הרגשתי מספיק מנוסה ובטוח לעשות את הצעד הבא. ביקשתי מחיים שיפעיל את קשריו כדי לפתוח בפני דלת בחברת החשמל המקומית. חיפשתי עבודה מגוונת יותר, יציבה יותר, ועתיד מבטיח יותר.

חברת החשמל ותחנת החשמל של העיר מֶזריץ' היו בבעלותה של משפחת פינקלשטיין. מתקני החברה היו ממוקמים בקרבת בית הקברות היהודי. במקום עמד גנרטור ענק שסיפק חשמל לכל העיר, ולידו היתה מנסרה גדולה, גם היא של הפינקלשטיינים האמידים.

ההתמחות שלי היתה בדיקת מוני חשמל. על־פי החוק, כל מונה חייב היה להיבדק אחת לשלוש שנים במעבדת החברה, והפעילות בפירוק מונים והרכבתם בבתי הצרכנים היתה לכן רבה. היינו צוות של שני עובדים, אני ובחור פולני בשם מנצ’ינסקי. כשלא פירקנו או הרכבנו מונים עסקנו בקריאת נתוני הצריכה. למרות שרק כ־20 אחוזים מהבתים בעיר היו מחוברים לרשת החשמל, העבודה היתה רבה.

העבודה בחברת החשמל שיפרה מאוד את מצבי הכלכלי. ההכנסה היתה קבועה וגבוהה יחסית. וכך מצאתי את עצמי לפתע מסוגל לנסוע לוורשה לכשארצה, לראות הצגות או לבלות. לעתים הייתי נוסע בערב לוורשה, הולך להופעה וחוזר למחרת בבוקר למֶזריץ' ישר לעבודה, אף שהנסיעה ארכה כארבע שעות לכל כיוון.

תאטרון היה אהבתי הגדולה. עד היום אני זוכר היטב את רוב ההצגות שראיתי ואפילו חלק מן הטקסטים – וזה היה לפני כ־65 שנה: “מלחמה ושלום”, “41”, “החיים קורים”, “הדיבוק”, “הטלאי הצהוב”, “בלילה על הכביש”, ההופעה של הזמר סירוטה ועוד רבות.

בוורשה הכרתי את יפה שהתגוררה באוֹטווֹצק ועבדה בעיר הגדולה. יפה היתה קונה כרטיסים ויחד היינו הולכים לתאטרון. אחרי ההצגה לנתי במלון ליד תחנת האוטובוסים במחיר של זלוטי אחד ללילה.

באחת הפעמים הגעתי לוורשה מבלי שקבעתי עם יפה מראש. צעדתי לתומי ברחב גֶנשה, רחוב ראשי ששאב אליו אנשים רבים. עצרתי ליד אחד מחלונות הראווה וכשהבטתי בו ראיתי אותה. הייתי בטוח שהיא נמצאת בתוך החנות, וכשהסתובבתי כדי לצעוד פנימה, ראיתי שהיא בעצם עומדת מאחורי. עד היום אני זוכר היטב את ההתרגשות שאחזה בי.

החלטנו ללכת ל“שני קוני למל”, שהתאטרון מווילנה הציג. הפעם לא הכנו כרטיסים מראש.

“להערב?”, שאל הקופאי כאשר הגענו לפתח התאטרון.

“כן”, עניתי.

“מצטער”, אמר, “כל הכרטיסים מכורים מראש למספר שבועות. מה, אתה לא יודע?”, הוסיף בתמיהה.

“אפשר לשוחח עם המנהל?”, שאלתי.

הקופאי גיחך אבל הסכים לקרוא למנהל.

“באתי ממֶזריץ'”, אמרתי למנהל הסובלני.

“ממֶזריץ'?”, שאל.

“כן”, עניתי. קיבלתי קצת ביטחון.

מֶזריץ' נחשבה למקום מכובד גם לשוחרי תרבות. למרות שלעיר לא היתה להקת תאטרון משלה, רבים מהתאטראות החשובים בפולין קיימו באולם “אולימפיה” שבעיר הצגות טרום בכורה.

מנהל התאטרון מדד אותי ואת יפה מלמעלה למטה ומימין לשמאל ואז אמר: “למרות שכל הכרטיסים נמכרו, אני אדאג שתראו את ההצגה היום”.

יפה כמעט התעלפה.

“אוסיף שני כיסאות במעבר, אם לא אכפת לכם”.

לא היה לנו אכפת.

“אם תהיה ביקורת של פקחי העירייה”, הוסיף, “האחריות כולה עליכם”.

לא נותר לנו אלא להודות לו על המחווה הנדירה.

הקופאי לא האמין למשמע אוזניו כשקיבל הוראה מהמנהל להנפיק לנו זוג כרטיסים, ומלמל משהו על טוב לבו של הבוס.

ההצגה היתה נפלאה. באותו ערב לא נערכה למזלנו ביקורת.

*

בינואר 1937 יצאתי להכשרה. חיים אחי גורש בתחילת מרס לאוסטרליה עקב פעילותו במפלגה הקומוניסטית, פשע חמור שהשתלם, וכשמו של אחי – העניק לו חיים.

*

את מרבית הערבים בשנות צעירותי ביליתי בקן השומר הצעיר. כשהצטרפתי לתנועה עשיתי כנראה את מה שציפו ממני אחי: חיים היה מדריך בשומר הצעיר וחבר במפלגה הקומוניסטית, זאב היה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, ואני לא אכזבתי. בתחילה הייתי בשכבת “בני המדבר”, ושנה אחר כך עליתי ל“כפירים”. את השנתיים הבאות, “צופים” ו“צופים בוגרים”, עשיתי בוורשה וחזרתי למֶזריץ' לשכבת “בוגרים”.

הפעילות בתנועה בערבים, בסופי השבוע ובמחנות הקיץ היתה דומה לפעולות שחווים חניכי תנועות הנוער כיום. ההבדל העיקרי היה בחינוך האידאולוגי היסודי והמעמיק: שינון “המניפסט הקומוניסטי” היה הכרח בל יגונה. פרק ה“ציונות” היה חשוב גם כן, אבל מספרם של המגשימים את העלייה ממֶזריץ' טרם המלחמה היה דל למדי. טוב היה לנו במֶזריץ', טוב מאוד, ורובנו ראינו שם את עתידנו.

אני שראיתי את עתידי בארץ־ישראל, צריך הייתי לעבור עוד תחנה אחת במסלול ההכשרה לפני העלייה. וכך, בהגיעי לגיל 20, הודעתי לבני משפחתי שאני אורז הכל ויוצא לרובנה, להכשרה של השומר הצעיר.

האריזה היתה מהירה וללא התלבטויות. את כל רכושי שמתי במזוודות – להוציא שתי חולצות יקרות ערך שהשארתי בבית בלחצה של דודתי רחל – והגעתי לתחנת הרכבת. איני זוכר היום אם הייתי נרגש, אבל זכור לי שהייתי נחוש. טוב היה לי עם הידיעה שמיד בתום ההכשרה, בעוד חודשים אחדים, אגיע אל משאת הנפש – אל ארץ־ישראל.

נסעתי לבדי. אברם כץ, חברי הקרוב, כבר היה ברובנה, והדבר נטע בי תחושת ביטחון בנסיעתי אל הלא נודע. לפנות ערב הגעתי לרובנה. את המזוודות הכבדות הפקדתי למשמרת בתחנת הרכבת וצעדתי ברגל למקום ההכשרה. היה זה מבנה ישן ומכוער, בית כלא לשעבר, שהשלטונות השכירו להנהגה הארצית של השומר הצעיר. התייצבתי אצל מזכיר הקיבוץ (מעתה ההכשרה תיקרא קיבוץ) ואמרתי לו שהציוד שלי נמצא בתחנת הרכבת. הוא הרגיע אותי ואמר שהקיבוץ ידאג להביאו למקום. מה שלא נאמר לי הוא שמרגע זה כל הציוד שלי שייך לקיבוץ. עד מהרה למדתי על כך בעצמי.

“מדוע אתה לובש את החולצה שלי ונועל את הנעליים שלי?”, שאלתי מופתע את אחד מחברי הקיבוץ שהופיע מולי.

“שלך – שלי!”, השיב וגיחך.

מאחוריו הופיע עוד חבר קיבוץ שלבש את מעיל החורף שלי. “זה שלי”, אמר.

הייתי המום. חזרתי למזכיר הקיבוץ והוא לימד אותי פרק בסודות החיים: “קיבוץ הוא קולקטיב ואין בו רכוש פרטי. מן הבגדים שהבאת החלטנו לתת לך לשימוש חליפה אחת וזוג נעליים”, אמר. “וגם בהם השימוש יהיה קבוצתי”, סיים.

הבנתי את הכלל הבסיסי – ואפילו לא ערערתי עליו – שהכל שייך לכל.

הקיבוץ ברובנה, שהיה באחריותו של קיבוץ עין המפרץ מארץ־ישראל, מנה כ־50 חברים. המפגש הראשון עם חברי הקיבוץ היכה אותי בהלם. הדלות ניבטה מכל עבר. רוב החברים התהלכו בבגדים קרועים ובנעליים בלויות. הרזון היה המראה השכיח והחיוורון הצבע השולט. ותחילה לא הבנתי מדוע רוב הבנות נשארות בבוקר במיטתן ואינן יוצאות לעבודה – הרי לשם כך היינו שם. האם הן חולות?

בערב הראשון כבר הבנתי שלפחות מחצית החברים פטורים מעבודה ונתמכים בידי המחצית האחרת. המצב הכלכלי שלנו היה איום ונורא. היינו עניים ורעבים. התקציב היומי למזון היה 22 גרוש לאדם, כשמחיר קילוגרם לחם היה 20 גרוש. ההכנסות היו דלות והוצאות המחיה גבוהות: החשמל, הטלפון, ההפלות – כן, ענף ההפלות המלאכותיות היה מפותח מאוד בקיבוץ שלנו. החברים והחברות לא ממש הקפידו על ה“דיבר העשירי” – השומר שומר על טוהר מיני. סוף סוף הבנתי…

סניף המפלגה הציונית ברובנה אמנם תמך בקיבוץ, אבל מקורותיו היו מוגבלים, היתה גם משפחה יהודית אחת נדיבה שהפקידה את מטע התפוחים שלה בידי הקיבוץ – העיבודים, ההשקיה והקטיף, כולם נעשו בידינו. אבל התפוחים במטע לא הגיעו מעולם לשוק, כי חברי הקיבוץ הרעבים אכלו אותם לתיאבון עוד בהיותם בוסר.

הצפיפות במקום היתה רבה ולעתים נאלצנו להתכנס שניים במיטה אחת. לילה אחד התעוררתי משנתי בבהלה כשידיים בלתי מוכרות מלטפות את גופי. “מדוע אתה מנסה להוריד לי את התחתונים?”, צעקתי על שותפי למיטה, שפירש בצורה מרחיקת לכת את מושג השיתוף והחברות. “אני עדיין חי”, הוספתי. לא הייתי מודע אז לעניינים שכאלה, אבל נראה שהייתי במיעוט. נאיבי.

בסידור העבודה הציבו אותי תחילה כחשמלאי במבנה של הגימנסיה “תרבות” שהוקם בעיר. הקבלן המקומי הסביר לי שאני עובד בקבלנות – ככל שאעשה יותר הקיבוץ ירוויח יותר. האתגר היה לרוחי ועבדתי בקצב מטורף. בסוף היום, כשבאתי לקבל את שכרי, הסביר לי הקבלן שהוא אינו יכול לעמוד בהבטחתו והוא שילם לי בדיוק מה ששילם לאחרים. את ההספק הוא קיבל ואת הכסף לא נתן.

בערב הודעתי למזכיר שאיני מוכן לחזור למקום הזה גם מפני שהקבלן ניצל ורימה אותי וגם מפני שהאידאולוגיה שלי לא הרשתה לי – אני, שבאתי מבית שיש בו כל טוב, לא יכולתי לגזול את העבודה מן הפולנים המקומיים, שרובם היו מובטלים.

הוצבתי אפוא לעבודה במנסרה, עבודה קשה מאוד שדרשה כושר פיזי רב. הפועלים הפולנים היו מגלגלים את בולי העץ הענקיים לתוך מכונת הניסור ואילו אנחנו, חברי הקיבוץ, סחבנו על גבנו את הלוחות המנוסרים וערמנו אותם בצדו השני של המבנה. בסוף יום העבודה הכתפיים היו מפורקות. הפולנים, כשרצו לנוח קמעה, היו נועצים חלקי מתכת בבולי העץ והמסורים התעקמו מיד או נשברו וקו הייצור נעצר. למרות החבלות המכוונות, הפולנים קיבלו שכר גבוה משלנו. לא, בעל הבית לא השתגע, הוא היה פשוט אנטישמי…

העבודה המאומצת גרמה לפגיעה בכתפי. עברתי לעבוד במנסרה אחרת, שבה ניסרו ביד את העץ, ואת הגזירים מכרו להסקה ולבישול. גם שם התעוררה האידאולוגיה: היהודים שבאו לרכוש עץ ונוכחו שפולנים אמורים לנסר אותו, נתנו לבעל המקום את כתובותיהם על מנת שחברי הקיבוץ יבצעו את העבודה בבתיהם. אנחנו אמנם הרווחנו מכך, אבל המקומיים, שרבים מהם היו על סף רעב, הפסידו מקור הכנסה חיוני. לא יכולתי להביט בעיניה של ילדה פולנייה, שבאה עם אביה הפועל למנסרה בתקווה לראותו מרוויח מעט כסף שיספיק להם ללחם – ואנחנו, הקיבוצניקים הסוציאליסטים, גוזלים ממנה את התקווה. הדבר קומם אותי כל כך, שביקשתי ממזכיר הקיבוץ להעלות את הנושא באסיפת החברים. הוויכוח היה ער. לעמדתי התקיפה הצטרפו שלושה וביניהם חברי אברם כץ, אבל נותרנו במיעוט. המחלוקת היתה כה חריפה והשבר האידאולוגי כה גדול, עד שהמזכיר החליט להזמין לרובנה פעיל בכיר מן ההנהגה הארצית. המפגש עמו זכור לי כלילה טראומטי במיוחד. התנהל בו ויכוח אידאולוגי מר שנמשך עד לשעות הקטנות. מכנה משותף לא נמצא והעמדות נעשו קוטביות יותר. בסוף הלילה ההוא היה ברור לי, שמקומי אינו עמם.

אבל איך עוזבים כאשר אין פרוטה בכיסך וגם מה שהבאת לקיבוץ כבר אינו שייך לך? הייתי אובד עצות. לשלוח מכתבים ולקבלם או לטלפן אסור היה אפילו בגוביינא. אבל כיוון שכבר לא הרגשתי שייך החלטתי להפר את הצווים. כתבתי לחיים על ההחלטה וביקשתי שישלח לי 30 זלוטי לנסיעה הביתה. “אני עוזב מחר את הקיבוץ”, אמרתי למזכיר כשהכסף הגיע.

“אולי תישאר עוד מספר ימים ותעזור לנו?”, הפציר בי המזכיר. “קיבלנו עבודה חדשה ואני בטוח שאתה יכול לתרום ולסייע”.

רציתי להיפרד יפה ולכן התפתיתי לסייע לחברים בבית החרושת לייצור ארגזים.

“את הכסף שקיבלת כדאי שתפקיד במזכירות”, שידל אותי מזכיר הקיבוץ.

“מדוע?”, היתממתי.

“ראשית, זה יותר בטוח, ושנית – אני אישית ערב לכך שתקבלו בחזרה ברגע שתבקש”.

אינני יודע מדוע האמנתי לו לנוכח ניסיוני המר, אבל בכל זאת הפקדתי בידיו את 30 הזלוטי שקיבלתי מחיים.

אחרי ימים מספר החלטתי שדי לי. הייתי נחוש מאוד בהחלטתי לעזוב.

“אני מבקש את הכסף”, אמרתי למזכיר הקיבוץ.

“מחר”, אמר, “מחר תקבל את הכסף”.

“אני דורש לקבלו היום!”, אמרתי. הנחתי שמשהו לא טוב קרה.

“מחר”, הרים את קולו. “הערב תהיה אסיפה ומחר תקבל את הכסף שלך”, זעף.

“עכשיו אני רוצה אותו, עכשיו. אני יודע שאין לך, נכון? אין לך!”, הרמתי את קולי.

הוא נראה המום.

“אין לי”, אמר בלחש, “השתמשתי בכספך לטובת הכלל, הרי אתה יודע מה מצבנו”.

ידעתי שאין עם מי ואין על מה לדבר. ה“כלל” הגעיל אותי. הרגשתי מרומה וכועס. האיש הזה – מזכיר הקיבוץ – פשוט גזל אותי.

התביישתי לפנות שוב לחיים וחיפשתי דרך להרוויח בעצמי את הכסף כדי שאוכל לרכוש כרטיס לרכבת. בבית החרושת לארגזים פגשתי יהודי מקומי וסיכמנו בינינו שכל ארגז שאייצר מעל למכסה היומית יירשם לזכותי ואת הכסף אקבל בסוף החודש. עד סוף החודש אספתי מספיק כסף לנסיעה ללובלין, שם התגורר אחי הבכור נפתלי.

וכך, יום אחד, מאוכזב וחסר כל, לבוש בגדים קרועים ועל רגלי נעליים בלויות, עטוף במעיל מטולא, מצאתי את עצמי נוקש על דלת ביתו של נפתלי בלובלין בדרך לחיים חדשים. חלום ארץ־ישראל והאידאולוגיה שבשמה רציתי להגיע אליה התנפצו לרסיסים.

למחרת נסעתי למֶזריץ' ומיד התייצבתי אצל מאיר פודולק החשמלאי. השכר שקיבלתי ביום העבודה הראשון השתווה לשכר של שבועיים ברובנה. היזמה הפרטית הביסה את הסוציאליזם. הייתי מאוכזב.

הודיתי לדודתי רחל ששכנעה אותי להשאיר אצלה במֶזריץ', טרם יציאתי להכשרה, את שתי חולצותי היקרות, שתי החולצות שהיו עכשיו הרכוש היחיד שיכולתי לומר שכולו שלי.

*

ב־21 במרס 1939 התגייסתי לצבא הפולני ולמֶזריץ' חזרתי כעבור שנה בדיוק ב־21 במרס 1940. היתה זו שנה סוערת במיוחד: בתחילת ספטמבר פלשו הגרמנים לפולין ופרצה מלחמת העולם השנייה. כעבור שבועות מספר נכנעה היחידה שבה שירתי ונפלתי בשבי. באותה עת לא יכולתי לדעת, אף אחד לא היה יכול לדעת, שהסערה הגדולה באמת עדיין לפנינו. כשהשתחררתי מן השבי השמים היו עדיין בהירים למדי. חזרתי למֶזריץ' ובידי מכתב מחברת החשמל המקומית המבטיח לי את מקום העבודה עם שובי מהשירות בצבא.


 

חייל בצבא הפולני


כשקיבלתי צו גיוס לצבא החלטתי להתגייס. בפולין התגייסו בגיל 21. יהודים רבים עשו מאמצים ניכרים להשתמט מחובת השירות, אבל אני החלטתי למלא את חובתי.

ב־21 במרס 1939 גויסתי לחיל הרגלים. את הטירונות, שלא היתה קשה במיוחד, עברתי בבּריסק. למדנו ירי במרגמות ובמכונות ירייה כבדות וצליפה. ביחידה שבה שירתי היו 200 חיילים ורק שלושה מהם יהודים.

באחד הימים התכנסנו באולם להרצאה. המפקד, שעלה על הבמה והחל לדבר, לא הצליח להשליט שקט באולם. החיילים לא התייחסו אליו. הוא פנה אלי: “ברזניאק, נכון שהרעש כאן מזכיר לך את בית הכנסת?”.

קמתי ממקומי ועניתי: “כשבבית הכנסת מבקשים שקט, אפשר לשמוע את זמזום הזבובים”. אני לא יודע מהיכן היתה לי החוצפה להשיב כך למפקד. הרגילו אותנו להשיב תמיד: “כן המפקד!”, ולא משנה מה נאמר.

המפקד התבוננן בי בעיניים חודרות. דממה נפלה באולם. הייתי בטוח שאוזמן למשפט.

“שב בבקשה”, הורה לי והחל להרצות.

כעבוד ימים מספר יצא המפקד לחופשה וקצין אחר נתמנה לממלא מקומו. יצאנו לאימון השלכת רימונים. נכנסתי לתעלה וקיבלתי רימון תרגול בידי.

“אתה רואה את המטרה?”, שאל אותי הקצין החדש שלא הכיר אותי. “רואה, המפקד”. עניתי.

“אתה יכול לפגוע בה?”, שאל.

“כן המפקד!”, השבתי בנחרצות.

“אתה זוכר את הכללים?”

“כן המפקד!”

“רימון זרוק!”, נשמעה הפקודה.

עשיתי תנועה של פתיחת הנצרה כביכול והשלכתי את רימון הדמה, התבוננתי לראות אם פגעתי במטרה, ונוכחתי שהחטאתי אותה במטרים ספורים. הורדתי את הראש, צעקתי “פוצץ” והמתנתי.

“פגעת?”, שאל המפקד.

“לא המפקד!”

“אתה רוצה לנסות שנית?”, שאל.

“כן המפקד!”

“רוץ להביא את הרימון”, פקד.

רצתי במהירות ואספתי את רימון הדמה.

“אתה מזהה את המטרה?”, שאל אותי כשחזרתי לתעלה.

“כן המפקד!”

“רימון זרוק!”

השלכתי את הרימון שנית בעצמה רבה וראיתי ששוב החטאתי את המטרה. גם הפעם נהגתי על־פי כל הכללים והמתנתי.

“צא מהשוחה”, פקד המפקד החדש.

“האם לא זרקת אף פעם אבנים על יהודים?”, שאל ובקולו נשמעה נזיפה.

“אזרח טוב אינו זורק אבנים על אזרחים אחרים”, עניתי ללא שהייה.

“מה אמרת?”, שאל.

“אזרח טוב אינו זורק אבנים על אזרחים אחרים”, חזרתי על דברי תוך הרמת חזי כלפי מעלה.

קצין בכיר שהיה עד לאירוע קרא למפקד ממלא המקום. הם התלחשו והיה ברור לי שגם המפקד החדש יודע עכשיו שאני יהודי.

ביחידה כינו אותי לעתים “ז’יד”. זה לא הפריע לי אלא חלף מעל ראשי. לא רציתי להגיב על הקריאות הללו ואולי בשל כך הן הלכו ופחתו עם הזמן.

כשהמפקד הקבוע של היחידה חזר, הוא קרא לי אליו וביקשני להיות משרתו האישי. סירבתי. התפקיד נראה לי מבייש מאוד. “הרי אתה אדם מלומד, חשמלאי, למה לך להיות חייל פשוט, לוחם?”, הוא ניסה לשכנע אותי בכדאיות המשרה. עמדתי על דעתי ולא הסכמתי.

“מדוע?”, נשאלתי.

“אני רוצה להתאמן כמו כל יתר חיילי היחידה”, עניתי.

האימונים לא היו קשים ומדי פעם הציבו אתגרים מעניינים, שכדי להתגבר עליהם – למשל בירי מרגמות או בצליפה – צריך היה להפעיל כישורים מיוחדים ואת זאת אהבתי. הייתי חייל טוב ואף זכיתי להערכה. יעידו על כך מספרם הרב של ימי החופשה שצברתי.

בשובי לבסיס מאחת החופשות הבאתי עמי זוג אופניים. המפקד שמח מאוד למראה האופניים ונהג להשתמש בהם לעתים תכופות. אבל יחסי הקרבה בינינו לא העניקו לי אצלו שום הנחות.

יום אחד התאמנו בתרגילי סדר. המפקד הורה לנו לרקוע ברגל ימין תוך כדי צעידה. משום מה לא התחשק לי למלא אחר בפקודה וצעדתי ללא רקיעה.

“מדוע לא רקעת?”, שאל אותי המפקד כשחזרנו ליחידה.

“רגלי הימנית פגועה”, שיקרתי.

“מדוע לא דווחת על כך לפני היציאה לאימון?”

“שכחתי המפקד”.

“ומדוע לא דווחת על כך בזמן האימון?”

“אסור לדבר בזמן האימון המפקד”.

“אתה מרותק למחנה לשישה ימים!”, פסק.

שלושה ימים אחר כך זכיתי בציון גבוה מאוד בצליפה למטרה ועונשי בוטל.

את המבדקים לקורס מפקדי כיתות עברתי בציון גבוה יחסית. ימים מספר לאחר מכן נקראו כל החיילים שהצליחו בבחינות ונשלחו לקורס מכי"ם. לי לא קראו.

“מדוע לא קראו לי?”, שאלתי את המפקד.

“אתה הרי יודע את התשובה”, ענה והמשיך בדרכו.

יום אחד נקראתי אל מפקד חדר המשמר. בדרך כלל, מי שזומן לשם הועמד למשפט. לא ידעתי על תלונה שהוגשה נגדי. חששתי שמא מישהו מחברי, איש המפלגה הקומוניסטית ממֶזריץ', כתב לי מכתב שנחשף בידי הצנזורה הצבאית.

חיוור ומזיע הגעתי לחדר המשמר. את הלמות לבי חשתי היטב.

“על־פי הרישומים שבידי”, אמר המפקד לאטו, “הודעת לנו שאתה חשמלאי”.

“כן המפקד”. עניתי, והתאמצתי להבליע חיוך שאיים להתפשט על פני.

“בתום הטירונות תשובץ ליחידת החשמלאים”.

“תודה, המפקד”.

בתום הטירונות שובצתי ביחידת חיל רגלים כלוחם. חזרתי למפקד שלי.

“ברזניאק!”

“כן המפקד!”

“מה אתה רוצה?”

“האם אתה זוכר?”

“אתה מתכוון להבטחה שתהיה חשמלאי”, אמר.

“כן המפקד”.

“גש למפקד המשק בבסיס”, פקד, “דבר אתו”.

“אולי ניפגש מחוץ לבסיס”, הציע מפקד המשק לאחר ששטחתי בפניו את בקשתי.

נדברנו להיפגש בשעה מאוחרת בבית קפה של יהודי בעיירה סמוכה. למרות שחל איסור לצאת מהיחידה חמקתי לפני השעה היעודה והגעתי לבית הקפה.

“אתה מכיר את מפקד יחידת המשק?”, שאלתי את בעל בית הקפה.

“כן”, ענה. “מה יש לך אתו?”.

סיפרתי לו.

“בלי שוחד לא תצליח להגיע ליחידת החשמלאים”, אמר.

“כמה?”, שאלתי.

“50 זלוטי”.

“מאין אשיג סכום כזה?”, שאלתי בלחש, “זה סכום גדול מאוד”.

“נסה ללוות מאחד ממכריך”" ענה, מגחך לנוכח תגובתי.

וכך לא הייתי חשמלאי בצבא הפולני. אז ראיתי בכך התנפצות של חלום. רק בתום המלחמה הבנתי שלא היתה לי סיבה לקלל את גורלי.


 

ימים נוראים ראשונים


את הבזקי התותחים ואת קולות ההפגזות הראשונות של מלחמת העולם השנייה ראיתי ושמעתי בגבול פולין גרמניה, באזור טוחוֹלה חוֹניצֶה, ליד העיר הגדולה בּידגוֹשץ'. היחידה ששירתי בה הוצבה כחודש לפני המלחמה למשימות של שמירה באזור הגבול כחלק מתרגול שגרתי. הבסיס הקבוע של היחידה היה באזור בּריסק. המתח באוויר היה אמנם עצום, אבל איש לא חשב על מלחמה.

הצבא הפולני מצא אותי מתאים לשני תפקידים: דגלן בתקופת שגרה וצלף בעת חירום ולחימה. השילוב בין שני התפקידים הפך את השירות שלי למעניין ומאתגר. דגלן בצבא הפולני היה תפקיד ייחודי ומכובד. רבים רצו להיות דגלנים אך רק מעטים זכו לכך. כצלף נדרשתי לעבור אימונים רבים, חלקם מפרכים. תום כל תקופה או נושא שלמדנו נערכו בחינות. ההישגים שלי בקליעה למטרה בקורס היו מן הגבוהים ביחידה, ועל כך זכיתי לעתים בחופשה מיוחדת. כשהיה לי פנאי הצטרפתי לאימוני יחידת המרגמות. שנאתי להתבטל ואהבתי ללמוד. כדי להיות רגם טוב נדרשו לא רק מיומנויות טכניות אלא גם הפעלת הראש, והדבר התאים לי מאוד.

סדר היום בקו היה שגרתי. את מרבית שעות היממה בילינו בשמירה, ואת שאר השעות העברנו בחפירת תעלות הגנה והסוואתן. שעות המנוחה והשינה היו מועטות ביותר. קו החזית הגרמני היה מרוחק כ־250־200 מטרים מהקווים שלנו. בין שני הצבאות חצץ עמק שבתחתיתו היתה תעלת מים מלאכותית, אחת מרבות שהיו באזור חקלאי זה. היינו קרובים מאוד זה לזה עד שבלילות היה אפשר לשמוע ללא קושי קולות מהצד שכנגד.

במרחק לא רב מהעמדות שלנו היו שני גשרים. על הגשר הקרוב יותר, גשר מתכת, עברה כל בוקר בשעה 5.15 הרכבת מגרמניה לפולין. צפונית לו עמד גשר עץ, שבעבר שימש למעבר להולכי רגל, כרכרות ומכוניות. גשר זה היה סגור לתנועה. אזור הגבול בין פולין לגרמניה היה מאוכלס ברובו בגרמנים. הפולנים היו מיעוט ובין שתי הקבוצות הלאומיות שררה איבה עזה.

השהיה בקו נחשבה לתקופה הקשה ביותר בשירות הצבאי, ובצדק. האוכל והאספקה השוטפת שנועדו ליחידות בחזית נעצרו בעורף, ורק מעט מזה הגיע לחיילים שבקו. שעות השמירה היו ארוכות. אם בבסיס האם היה נהוג לשמור שעתיים בלילה, בקו שמרנו חמש־שש שעות ברציפות, ולשמירה נלווה פחד מפני תנועה בחשכה. מספרם של החיילים הכשירים לשמירה ירד מדי יום. לכן החליטו מפקדי היחידות להחליף את השומרים פעם אחת בלבד בכל לילה, בהשוואה לארבע־חמש פעמים בבסיס. כל כך קשה היתה המשימה, שחלק מהחיילים העדיפו לברוח ולהיכלא מאשר לשרת בגבול. חדר החולים היה תמיד מלא ומספר המפונים לעורף היה גדול מן הרגיל.

*

בשחר 1 בספטמבר 1939 הייתי מוצב בשמירה. העמדה שבה שהיתי היתה סמוכה יחסית למסילת הברזל. כמדי יום גם ביום זה, בשעה 5.15, עברה הרכבת מגרמניה לפולין וצפרה לפני שהגיעה לגשר. מעשה שגרתי לחלוטין. אולם באותו בוקר, מיד אחרי הרכבת הרגילה הופיעה רכבת נוספת שעל קרונותיה הפתוחים ראיתי תותחים. לא הספקתי להעיר את תשומת לבו של שכני לשמירה, או אפילו לחייג בטלפון, והנה שמעתי רעש אדיר. הצבא הפולני, שהיה ער למתרחש, פוצץ את הגשר. מאוחר יותר התברר לי שהיו ידיעות מודיעיניות על מלחמה קרבה והצבא הפולני מיקש את הגשר המפריד בין שתי המדינות. אנו השומרים לא ידענו על כך דבר. איש לא טרח לעדכן אותנו.

את פיצוץ הגשר אני זוכר כאילו אירע היום. הרעש היה אדיר והרכבת הגרמנית נעצרה ממש על סף הגשר החרב. מיד אחרי הפיצוץ החלה הפגזה גרמנית דלילה יחסית. מספר פגזים נפלו לא הרחק מהעמדות שלנו. הפגזה זו נמשכה דקות מספר וחדלה. שקט מתוח השתרר באזור. חיילים ביחידה שלנו סברו שמדובר בתמרון גרמני. איש לא העלה על דעתו שהיום הזה הוא היום הראשון למלחמה עולמית.

בשעה 6.30 לערך קיבלנו הוראה טלפונית לעזוב את העמדות ולחזור ליחידה. המרחק בין העמדות שלנו לבסיס הקדמי היה כשני קילומטרים, וכולו עבר בחפירות. כשהגענו לבסיס שמענו שהחיילים והקצינים מדברים על תמרונים שהצבא הגרמני עורך ועל כך שההפגזות לעברנו מקורן בתקלה טכנית. האופטימיסטים שבין החיילים אף דיברו על כך שתפקידנו בגבול הסתיים ואנו עומדים לארוז ולעבור לבסיס הקבע בבּריסק. השמועות הסותרות הגבירו את המבוכה ואת הבלבול.

חלפו שעות ללא מעש עד שנקראנו למפקדה. ציידו אותנו בתחמושת ובקופסאות מזון, אך בטרם הספקנו להגיע לאוהלי המגורים ולאחסן את הציוד נקראנו לחזור בדחיפות לעמדות השמירה. מפקד הגדוד קרא לי ופקד שאהיה צמוד אליו ואשמש בעת הצורך בתור רגם או צלף.

שהייתי בקרבת מִפקדת הגדוד אפשרה לי לשמוע פקודות שהועברו הן לאזרחים שהתגוררו בסביבה והן ליחידה. כך ידעתי שהצבא הורה לאיכרים ולתושבים הפולנים שליד הגבול לעזוב מיד את האזור. כמו כן נודע לנו שהאזרחים הגרמנים הרבים שהתגוררו בסביבה סימנו את בתיהם בעזרת מראות גדולות על הגגות כדי שחיל האוויר הגרמני יזהה אותם ולא יפציץ את בתיהם.

בעמדת השמירה הקדמית שלנו היו המפקד, סגנו, המשרת האישי של השניים, הקשר, הרץ ואנוכי. החיילים הביאו עמם לעמדה מזון רב וארגז וודקה. הם היו בטוחים בניצחון הפולני וחלקם אף שתו לשכרה.

בשעה ארבע אחר הצהריים לערך ראיתי ארבעה טנקים גרמנים מתקרבים לעמדה.

“האם אתה יכול לפגוע בהם?”, שאל אותי המפקד.

“ללא ספק, המפקד”, עניתי.

“בינתיים רק תכוון ואל תירה. דאג שהנשק יהיה נצור”, היתה הפקודה. “עדיין איני רוצה להיחשף”, הוסיף.

שכבתי בעמדה והכנתי עצמי לידי. הטנקים נעצרו, פנו לאחור ונעלמו.

לאחר השקיעה קיבלנו פקודה לאייש את עמדות השמירה הקדמיות עד הבוקר. אם יום קודם יצאנו לשמירה די שאננים, הפעם הרגליים בקושי נשאו אותנו. מסביב נשמעו קולות ירי והמתיחות הורגשה באוויר. בערך בחצות הגיעו לעמדה כמה חיילים עם מזון ושתייה. שני חיילים מן העמדה ששהיתי בה יצאו, כמדי לילה, לשטוף את כלי האוכל שלהם. הם ירדו לתעלת המים שחצצה בינינו לבין הגרמנים ולא שבו עד הבוקר. באור ראשון ראינו אותם מרחוק מוטלים על הקרקע והיה ברור שהם מתים. לתומנו עדיין חשבנו שהם נפגעו מכדורים תועים. גם היום אני חושב שייתכן וכך היה הדבר, כי כל הלילה נשמעו יריות ואיש לא ידע מי יורה על מי.

לראשונה בחיי יריתי על מנת להרוג באותו לילה שבין 1 ל־2 בספטמבר 1939. ב־1 בלילה לערך שמענו שעטות סוסים. היינו בטוחים שהגרמנים החדירו יחידת פרשים שעברה בקרבת עמדת השמירה שלנו. לא ראינו דבר אך ירינו לכיוון הקולות. למחרת בבוקר התברר שהיו אלו סוסים שברחו מחווה סמוכה. היריות בחשכת הליל חשפו את המיקום שלנו ומיד ספגנו מכת אש חזקה אך קצרה מהצד הגרמני. התכופפנו בחפירות ואיש מהחיילים שבעמדה לא נפגע.

עם הנץ החמה נפסקו קולות הירי. המפקד שלח חייל לעמדת מפקד היחידה לבדוק מה קורה. החייל חזר וסיפר שהעמדה נטושה. המפקד שלנו פקד על נסיגה לבסיס דרך החפירות. הדרך, וכל העמדות שלאורכה, היו נטושות. קופסאות פח וקרטונים קרועים העידו שמישהו שהה במקום אך לפני שעות. בבסיס פגשנו חיילים שסיפרו לנו שעוד בלילה הוחלט לסגת מן העמדות שבקו הגבול. איש לא היה יכול להסביר לנו מדוע נשכחנו בחזית.

המפקדים שנותרו במקום החליטו שננוע לכיוון חוֹניצֶה. כשהגענו התברר לנו שהאזרחים הגרמנים המקומיים החלו לירות ולהרוג אזרחים פולנים. במבואות העיר פגשנו את מה שהיה אפשר לכנות “הגדוד הגאה של הצבא הפולני”. הוסבר לנו שהגדוד מתכונן למתקפה נגד הפולש הגרמני. נתבקשנו לחפור שוחות אישיות ולהמתין בהן. כשסיימנו להכין את השוחות הגיעה פקודה לנוע לכיוון תעלות המים שהקיפו את העיר. קשה לתאר את ההרגשה של נטישת השוחה שאך סיימנו לחפרה. הנסיגה לוותה בירי מכיוונם של הגרמנים. מפקד הגדוד שלנו נהרג בטרם הגענו לתעלות המים, שם מצאנו מסתור בסבך השיחים הגבוה. שוב מצאנו עצמנו חופרים שוחות וכשסיימנו הותר לנו לנוח בהן. אני חושב שנרדמתי מיד וישנתי שעות מספר, או כך לפחות זה נדמה לי.

עם רדת החשכה קיבלנו פקודה לנוע אל עבר העיר הסמוכה. כשהתרוממתי מהשוחה ספגתי מכת אש משלושה כיוונים. הגרמנים למדו היטב את מיקומנו ובחשאי איגפו אותנו. לא היתה לנו בררה אלא לסגת אל היער, המקום היחיד שלא היו בו כנראה גרמנים. נענו במהירות בחסות החשכה אל תוך עבי היער. כדורי היריות חלפו ממש ליד ראשינו אך למזלנו מספר הנפגעים היה מועט.

כשנכנסנו ליער ראינו קופסאות שימורים עם תוויות בגרמנית. היה ברור לנו שנפלנו לתוך מלכודת. המפקד חשב שאם נחצה את היער לכיוון מסילת הברזל נוכל לחבור ליחידות אחרות הנסוגות מן הגבול. התחלנו לנוע על־פי פקודתו כשלפתע שוב החלו הגרמנים לירות עלינו. שמענו את צעקותיהם ממרחק קצר ביותר. המפקד פקד לכדן את הרובים. מעולם לא חשבתי שאגיע לקרב פנים אל פנים ואיאלץ להרוג אדם שניצב מטר אחד ממולי. העלטה מנעה מאתנו לזהות מי לנו ומי לצרינו. יריות הגיעו מכל כיוון. כידונים ננעצו בבני־אדם. לא היתה שום אפשרות לדעת אם אתה נועץ סכין או כידון בחבר לנשק או באויב. הצעקות היו נוראות. הפחד הרקיע שחקים. הקסדה הכבדה שלי התרוממה מהראש ושערותי הסומרות החזיקו בה.

כל אותה עת נשמעו צעקות בגרמנית ובפולנית: “קדימה, קדימה!”.

לאחר קרב אכזרי גברנו על האויב. הגרמנים נסוגו ולנו לא נותר אלא לאסוף את פצועינו ומתינו.

עם אור ראשון ניתנה פקודה להתכנס ליד שוחת המפקד, ושם קיבלנו שבחים על רוח הלחימה שגילינו. המפקד אמר שהיו מספר הרוגים אך הגדוד הצליח להבריח את הפולש הגרמני. למרות הניצחון הוא הורה לנו להמשיך בנסיגה. בתוך ימים תתברר לנו המציאות הקשה: ככל שנפליא להילחם – הגרמנים גוברים ומתקדמים ואנחנו מובסים ונסוגים.

גם בשני הלילות הבאים ניהלנו קרבות פנים אל פנים עם האויב הגרמני. אי הוודאות בקרב כזה מציבה בפני הלוחם סימני שאלה רבים. האם אתה פוגע באויבך? ואולי בחברך הטוב ביותר? אני בטוח שחלק מאנשינו נפגעו בשל טעות בזיהוי עקב החשכה והפחד. ואולי הייתי גם אני בין הטועים בזיהוי? לעולם לא אדע.

היחידה שלנו התפוררה לחלוטין בלילה החמישי למלחמה. לא נותרו מפקדים בכירים וכל איש הופקר לגורלו. בלילה הבא התאספנו כ־15 חיילים באחד היערות והחלטנו לצעוד יחד לכיוון ורשה. את הלילה העברנו ביער כשאנו מחלקים בינינו את השמירה.

למחרת בבוקר, בהיותנו בקרבת כפר מקומי, נשלחתי להביא מים לקבוצה. כאשר יצאתי לאזור החשוף שמחוץ לעיר, לכיוון בתיו הראשונים של הכפר, התגליתי בידי טייס גרמני שחג ממעל. הטייס השליח עלי פצצה. אינסטינקטיווית נשכבתי על הקרקע החשופה. למזלי הפצצה נפלה כעשרה מטרים ממני והעפר הרב שפיזרה כיסה אותי לחלוטין. חיכיתי שרעש המטוס ייעלם, הסרתי מעלי את גושי העפר התחוח ובדקתי את גופי. לא קרה לי דבר. אפילו לא נשרטתי. מים לחברים כבר לא הבאתי.

ביער ניזונו מפֵרות וירקות שגדלו בחלקות הקטנות של האיכרים המקומיים. אבל הכמות לא הספיקה, ומדי יום נשלחו חיילים לבתי הכפריים לבקש מזון, בהצלחה מועטה בלבד. בוקר אחד יצאתי עם חייל נוסף לבית כפרי בודד בפאתי היער. הקשתי בדלת שנפתחה לרווחה ואיכרה מבוגרת לבושה היטב עמדה בפתח.

“אפשר לקבל אוכל?”, פניתי אליה בפולנית.

“איני מבינה פולנית”" אמרה. “גרמנית בבקשה”, הוסיפה אחרי שהות קלה.

ניסיתי לומר משהו בגרמנית עילגת. היא לא הבינה.

“בתי תוכל לתרגם מפולנית”, אמרה והורתה לנו להיכנס למבוא הבית.

כאשר היא פתחה את דלת המבוא לסלון לקרוא כביכול לבתה, ראיתי שבחדר המרוחק נמצא קצין גרמני מבוגר לבוש בהידור ועל חזהו אותו רבים. סימנתי באצבעי לחייל שהיה עמי והצבעתי לעבר הקצין הגרמני. שנינו קפצנו מבעד לחלון הסמוך ונמלטנו על נפשנו. הקצין רץ לחלון והחל לירות לעברנו. הוא לא הצליח במשימתו. גם הפעם לא נשרטנו, אבל חזרנו לחבורה ללא שלל.

למחרת, נשלחה קבוצה אחרת של חיילים לכפר אחר. בשובם סיפרו שציוו על בני משפחה בבית שאליו נכנסו להביא להם אוכל. הפעם הפקודה מולאה וכך יכולנו להשקיט את הרעב ולהרוות את צימאוננו לא רק במים אלא גם בחלב.

כל ליל ההתקדמנו קמעה לעבר ורשה. ביום ראינו מרחוק יחידות גרמניות מסתובבות בכפרים. היה ברור לנו שנמצא גרמנים בכל מקום אליו נגיע ורק היער הוא מחסה בטוח.

לאחר כמה ימי נדודים בכיוון הכללי המשוער של ורשה – דבר בו לא היינו בטוחים – הגענו לקרחת יער. במקום היו ארבעה בניינים קטנים שדמו לבית־ספר. כמה חיילים נשלחו למבנה המרכזי ובשובם סיפרו שבמקום נמצאות ארבע בנות דוברות פולנית וגרמנית שנצטוו בידי הגרמנים לשמור על המבנה. כשנכנסנו, הבנות לא הראו סימני התנגדות. נהפוך הוא, הן הסכימו לארח אותנו ואף אפשרו לנו להתרחץ ולהתגלח. כשסיימנו להסתדר ולהתנקות – לא היו לנו בגדים להחלפה – קיבלנו ארוחת בוקר, וסוף סוף, אחרי ימי נדודים ביער, היתה לנו תחושה ביתית אמיתית. הבנות גילו נדיבות רבה ואף ביקשו מאתנו שנישאר לארוחת צהריים. לא היתה לנו סיבה שלא למלא את רצונן. יחד עם זאת הן התנו את המשך שהייתנו במקום בכך שנסייע להן לאסוף תפוחי אדמה מן השדה הסמוך. העסקה נראתה מפתה מאוד. אולם המפקד שלנו חשש מפני מלכודת והחליט לעזוב. שלושה חיילים הצטרפו אליו והיתר, ואני ביניהם, נשארנו. חשנו בנוח במקום. החלופה לא היתה טובה יותר. לא שמתי לב שאחת הבנות עזבה את המקום מיד לאחר ארוחת הבוקר. לא חשדתי בדבר.


 

בשבי


בעודנו ממתינים לארוחת הצהריים המובטחת ונהנים ממזג האוויר הנוח יחסית, נשמע לפתע רעש של כלי רכב המתקדמים לעבר קרחת היער. כשהתבוננו מבעד לחלון ראינו כמה חיילים גרמנים קרבים מכל עבר בקפיצות קרב או בזחילה.

“החוצה, ראוס!”, צעקו החיילים לעברנו לאחר שזיהו אותנו. “ראוס! ידיים למעלה! ידיים למעלה!”

יצאנו אט אט, נצמדים לקירות המבנה בידיים מורמות. עשרות חיילם גרמנים הגיחו מכל עבר והקיפו אותנו כשהם מכוונים את נשקם לעברנו. לא ידעתי מה יעשו החיילים הגרמנים, או מה הפקודה שניתנה להם. רגלי החלו רועדות. אחת הבחורות שנותרה עמנו פנתה למפקד הגרמני והתחננה שלא יהרגו אותנו, והוא אמר שכך ינהג. אבל הרגשתי לא השתנתה במאומה.

והחיילים, משראו שכולנו מרימים ידיים ולא נשקפת להם כל סכנה, התקרבו אלינו והקיפו אותנו. הרעש גבר ומשאית גדולה התקרבה למבנה המרכזי. כמה חיילים עברו במהירות בתוך המבנים לבדוק שאין בהם איש. אותנו דחפו לכיוון המשאית הפתוחה והורו לנו לעלות עליה. בירכתי המשאית ראיתי אזרח מבוהל. היה זה פולני מקומי שהגרמנים שבו בדרכם לקרחת היער. לדבריו הם אמרו לו שיוצא להורג, ולא היתה לנו שום סיבה לא להאמין לו.

המשאית הביאה אותנו לבּידגוֹשץ' הסמוכה, למחנה ששימש בעבר אורווה ענקית או בסיס של חיל הפרשים הפולני. במקום היו המוני חיילים ואזרחים פולנים. האזרחים, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, היו מקומיים – מן העיר ומכפרי הסביבה. גם שלושת החיילים והמפקד, שעזבו לפנינו, היו שם. הם נתפסו דקות אחדות לאחר שחדרו ליער. הושיבו אותנו בשורות. נאסר עלינו לקום, ומי שרצה לצאת לשירותים הרים את ידו. במשך כל היום לא קיבלנו אוכל או שתייה. בשעות הלילה המאוחרות הגיעו למקום כמה חיילים גרמנים ועמדו מסביב. באור העמום הצלחתי לראות שכל אחד מהם מחזיק שק.

“אסור לזוז!”, פקדו עלינו פעמים מספר ואני לא הבנתי למה הכוונה. אך פתאום, בבת אחת, הם החלו להשליך לעברנו חתיכות לחם.

*

“תאר לעצמך איש רעב שכיכר לחם טרייה נופלת כמטר ממנו ואסור לו להתכופף ולאספה, רק דמיין לעצמך”, אומר אבא.

*

ספטמבר הוא חודש החגים – ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. באחד מימי החג, בהיותנו באורוות, ראיתי קבוצה של חיילים גרמנים מתעללת בכמה יהודים שנתפסו בבית הכנסת המקומי. הם הובאו למחנה והצטוו לשנות תנוחה בכל רגע, לשכב, לקום, לקפוץ, כשהגרמנים אף יורים לעתים מעל לראשיהם. מאוחר יותר הובילו אותם לצדו המרוחק של הבסיס ואיני יודע מה עלה בגורלם. לראשונה בחיי חוויתי התעללות אכזרית כל כך בבני־אדם, בני עמי. התעללות לשמה. ולא ידעתי אז, איש לא ידע. שלעומת מה שצופן העתיד זה היה משחק ילדים.

למחרת ימי החג הגיע לאורווה איש ס"ד והחל לקרוא שמות על־פי רשימה שהיתה בידו. – צוקרמן, בירנבאום, פינקלשטיין – כשהוא ממתין שניות אחדות בין שם לשם. התברר שהוא חיפש יהודים מן הקהילה המקומית. מאוחר יותר למדנו שהאזרחים הגרמנים שבבּידגוֹשץ' הלשינו לחיילים הגרמנים, כי הקהילה היהודית המקומית הטילה ערב המלחמה חרם על תוצרת גרמנית. השמות שהוקראו היו של אנשי ועד הקהילה. איש לא הגיב; אנשי ועד הקהילה לא היו במקום. הם נמלטו עם פרוץ הקרבות ביודעם מה יעולל להם הצורר הגרמני.

לפתע, בתוך הדממה הכבדה ראיתי יד מתרוממת. היתה זו ידו של מקורב לוועד הקהילה שלא ברח, כי אמו נפטרה ביום תחילת המלחמה והוא נשאר לקבורתה. “אני יהודי מהעיר”, אמר. הגרמני סימן לו לגשת אליו והמשיך בקריאת שמות, אך לא נמצא עוד מתנדב. בתום ההליך האיש נלקח מן המקום ויותר לא ראיתיו. איני יודע מה עלה בגורלו.

השהות באורוות היתה בלתי נסבלת. חיפשתי כל דרך אפשרית לצאת מן המקום. יציאה לשירותים, לצורך ושלא לצורך, אפשרה לי להניע מעט את השרירים המכווצים והדוויים. כל פעם נאלצתי לחזור ולהתיישב בשורות, לא תמיד באותו המקום. במרוצת הזמן השתדלתי להגיע לאזור השערים על מנת שאוכל לראות, ואולי לדעת, מה קורה בחוץ.

מדי פעם הגיעו למקום חיילם גרמני מלווים באזרחים. נראה היה שהם ניסו לאתר מישהו מבין השורות. וכאשר מצאו אותו – הוא הוצא ונעלם. מאוחר יותר התברר לנו שהאזרחים הגרמנים האשימו את הפולנים בכך שפגעו בהם ואפילו הרגו בבני משפחותיהם. גזר דין מוות הוטל ללא משפט על כל מי שנחשד בפגיעה באזרח גרמני.

בוקר אחד הופיעו כמה חיילים גרמנים כדי לגייס שבויים לעבודה. עדיף לעשות משהו, חשבתי לעצמי, והתנדבתי. למעשה קפצתי על המציאה. ובאמת זאת היתה מציאה. הגרמנים לקחו אותנו לשער הבסיס כדי לפרוק משאיות שהכילו כיכרות לחם. העבודה היתה קלה וגם משביעה. למחרת ישבתי קרוב יותר לפתח בתקווה שאקרא שוב לעבודה דומה. ואמנם, החיילים הגרמנים באו, הפעם בשעות הצהריים, וחיפשו שוב קבוצת אסירים לעבודה. מיד התנדבתי. ניחוח הלחם גירה את אפי וחכי עד כאב.

הפעם הועברנו למרכז העיר. ההתרחקות מהבסיס רמזה שמדובר בעבודה אחרת. ואמנם, היא היתה אחרת! הגרמנים הורו לנו לחפור תחת אבני מדרכה במקום שבו נקברו אזרחים וחיילים שנהרגו, חלקם נפלו בקרב וחלקם נרצחו בידי שכניהם בני הלאום האחר. פולנים רצחו גרמנים ולהפך. בשבילנו היו אלה סתם גוויות שהורו לנו לאספן; הלאום שאליו השתייכו פחות עניין אותנו. הגוויות היו במצב ריקבון מקדם והריח היה בלתי נסבל. קברו אותן באחד המגרשים, ליד בית הקברות. החיילם הגרמנים שליוו אותנו היו מצוידים במסכות מיוחדות עם מסננים. לנו אסור היה לכסות את אפינו.

אזרחים גרמנים מקומיים זיהו אותנו לפי המדים המרופטים שלבשנו: “הם, החיילים הפולנים, רצחו את בני משפחותינו”, זעקו כמה מהם לעבר השומרים עלינו. משלא נענו, הצביעו עלינו וניסו לשכנע את החיילים הגרמנים שמות יקיריהם הוא תוצאה של טבח שאנו, החיילים, ביצענו בהם בעת הנסיגה בימים הראשונים של המלחמה. הסירחון, והפחד שהחיילים יאמינו לאזרחים, ליוו אותנו כל היום. אך בסיומו ציפתה לנו הפתעה אמיתית. אחד האזרחים, מן האחראים על המבצע, הזמין אותנו לארוחה דשנה שבתפריטה היו גם יונים מטוגנות. האם הוא נתן זאת כפיצוי על העבודה הבלתי שגרתית? גם במבט של עשרות שנים לאחור אינני יודע אם היה איזון בין העבודה לקינוח.

בלילה חזרנו למחנה.

ב־15 בספטמבר עוד הייתי חייל פולני מושפל הנסוג בבהילות בדרך לוורשה. במבט לאחור, לנוכח מה שזימנו לנו ימי השבי, אולי היתה זו חוויה מעוררת געגועים.

*

הגרמנים העבירו שבויים, ואותי ביניהם, לעבודת סלילה ותיקון הכביש שהוליך מבּידגוֹשץ' לוורשה, עבודה שנמשכה כחודש ימים. אותנו, השבויים, סיפחו ליחידת הנדסה גרמנית שמפקדה היה חייל לא צעיר. הוא בחר אותי כמתורגמן כי שלטתי בפולנית והבנתי מעט גרמנית. ידעתי שאני היהודי היחיד בחבורה של כ־40 איש. למזלי, אחוות הלוחמים גברה על האנטישמיות הטבועה באנשים אלה, וחיילים שהכירו אותי וידעו על יהדותי לא חשפו את הלאום שלי.

באחד מימי העבודה בכביש התגלגל לידי עיתון גרמני. למרות קשיים בהבנת הכתוב, התברר לי שכעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה חתמו גרמניה ורוסיה על חוזה ריבנטרופ־מולוטוב, שבו חילקו ביניהן את תחומי ההשפעה במזרח אירופה. על־פי הכתוב הבנתי שעירי מֶזריץ' נפלה לידי הרוסים. הוויסלה, הנהר שחוצה את ורשה, אמור היה על־פי ההסכם לשמש גבול בין שתי המדינות. שמחתי על כך. מאוחר יותר נודע לי, שמֶזריץ' נכבשה בתחילת ספטמבר בידי הגרמנים אך נמסרה על־פי ההסכם לרוסים. ידידי אברהם בלושטיין אף מונה לראש העיר מטעם השלטונות הרוסיים. אולם הגרמנים, שהפרו את ההסכם לקראת סוף ספטמבר, כבשו שנית את העיר. נהר הבּוֹק, העובר מזרחית למֶזריץ' סימן אז את הגבול בין גרמניה לרוסיה, גם זאת רק באופן זמני.

בתום החודש חזרנו לאורוות בבּידגוֹשץ'. שם נודע לנו שמתחילת המלחמה ועד אותו יום נהרגו באזור כ־40,000 אזרחים. מרביתם הוצאו להורג בידי הגרמנים שהאשימו אותם בפגיעה באזרחים גרמנים מקומיים לפני הקרבות ועם תחילתם. משפטים לא היו, רק הוצאות סיטוניות להורג.

*

“הגרמנים משחררים את שבויי המלחמה לבתיהם”, חלפה שמועה בבסיס ימים אחדים לאחר שחזרנו מעבודת הכפייה בכבישים. למחרת אותו יום אכן החלו לשחרר שבויים והאווירה במקום השתנתה מעט. אולם לפנות ערב הודיעו שהשחרור הופסק, כנראה משום שחלק מהשבויים ששוחררו שתו לשכרה והרגו ארבעה חיילים גרמנים בתחנת הרכבת.

באותו ערב עברה בבסיס שמועה נוספת: משחררים את כל היהודים. לפנות ערב נערך במגרש המסדרים מִפקד כללי. “כל היהודים מתבקשים לעבור לצד השמאלי של המגרש”, הוכרז ברמקול. ידעתי שבצבא הפולני היו כעשרה אחוזים יהודים, ולכן לא הופתעתי שמספר רב של חיילים נע לכיוון השמאלי של המגרש. היתה לי תחושה רעה. מדוע משחררים רק את היהודים? בצבא הפולני היתה רמה מסוימת של אנטישמיות, אולם מעולם לא נכחתי באירוע שבו הפרידו בין היהודים לאחרים. מדוע הם עושים זאת? שאלתי את עצמי. הפקודה נראתה לי חשודה משהו. אחיו של פייבל פרבמן עמד לידי במסדר: “איני מתכונן לעבור לצד השמאלי”, אמרתי לו. “אם, וכאשר אתפס, אומר לגרמנים שלא הבנתי את הפקודה”, הסברתי בלחש. אתמול הייתי מתורגמן והיום אינני מבין מילה… “אם באמת ישחררו יהודים, אומר שלא הבנתי”, הוספתי. ואם לא ישחררו, חשבתי לעצמי, דיינו. נראה להיכן יוביל אותי הגורל. אחיו של פייבל צעד שמאלה.

“מדוע אינך הולך שמאלה?”, פנה לעברי אחד החיילים הפולנים שהכיר אותי וידע את זהותי.

“מדוע אינך מצטרף לאחיך היהודים?”, הוסיף לשאול משלא נענה. הבנתי שהוא עלול להצביע עלי ואמרתי: “אני כמוך בדיוק, חייל פולני בשבי”. ניצלתי התמהמהות קלה והתרחקתי ממנו. שוב חשתי דפיקות לב עזות בחזי.

אחרי המִפקד חזרנו לאורוות. היהודים שעברו לצדו השמאלי של מגרש המסדרים צעדו לחלק אחר, מרוחק, של המחנה.

באותו לילה לא הצלחתי להירדם. מחשבות שונות ומשונות עלו במוחי. אם שחררו את היהודים, הפסדתי. ואם לא, אזי לאן לקחו אותם? לא היה לי מענה. לפנות בוקר שוב ישבתי בשורות. הרמתי את ידי וביקשתי לגשת לשירותים. הלכתי לאטי וחיפשתי מישהו שיוכל לעזור לי במידע על גורל היהודים. כשהתקרבתי למבנה השירותים ראיתי משיהו שנראה לי כיהודי.

“אתה יהודי?”, שאלתי אותו בפולנית.

“תתרחק ממני”, השיב והחיש צעדיו.

“המבטא שלך מסגיר אותך”" ניסיתי להשיגו. “גם אני יהודי”, לא הרפיתי ממנו.

“אל תפריע לי”, השיב וניסה לחמוק ממני.

“אתה נראה כמו יהודי”" אמרתי ביידיש ונצמדתי אליו.

“מה אתה רוצה ממני?”, ענה בשפת האם של שנינו. הוא התרכך רק כאשר מבנה השירותים הסמוך הסתיר אותנו.

“אולי אתה יודע מה עלה בגורל הקבוצה היהודית מאמש?”, הקשיתי.

הוא היסס והסתכל לכל עבר ואחר אמר: “אני משמש כאח בחדר החולים בבסיס”. לרגע השתהה ואחר הוסיף: “כל היהודים שנאספו הובאו למרתף שליד חדר החולים ושם חוסלו”.

“אתה בטוח?”

ולא היה כבר את מי לשאול. האח נעלם במבוך השירותים.

כזהו הגורל. החלטה של רגע ואני בין החיים. הפעם מזלי שיחק לי אבל לא לאחרים. חשבתי על אחיו של פייבל ידידי.

למחרת נלקחנו למחנה מעבר.

*

את בוקר 20 באוקטובר 1939 אפשר לתאר כבוקר שחור. השמים היו קודרים, עבים שחורים כיסו את הרקיע מאופק עד אופק. הגשם היכה על גג הצריף בעצמה ושריקות הרוח לא הרפו. הבזקי הברקים הועמו בשחור הרקיע וקולות הרעם והדיו המתגלגלים מקצה עולם עד קצהו העידו על קיומם. דבר לא הצליח להאיר את אותו בוקר.

היינו 12 אנשים בצריף הענק, כולנו חיילים יהודים שנפלו בשבי הגרמני באזורי קרבות שונים. לא הכרתי איש מהם. הגורל הוא שקיבץ אותנו יחדיו אל פינת הצריף שנסורת כיסתה את האדמה שעליה נבנה, והאח הכבוי היה העצם הבולט היחיד במרכזו.

התכרבלתי בשמיכה הצבאית האפורה. לא הצלחתי להתנתק מהמחשבה שהציקה לי מאז אמש.

מה הניע אותי להרים את ידי ולהסגיר שאני יהודי, הרהרתי. הרי עמדתי בהצלחה בסלקציות כאלה פעמים מספר. היה לי ברור שמי שמזדהה כיהודי נרצח בדרך זו או אחרת. הרי ידעתי, ששום יהודי לא ניצל, בין אם הוא אזרח מבּידגוֹשץ' או חייל יהודי בצבא פולין שנפל בשבי. הבנתי שדין יהודי באשר הוא אחד הוא – מוות. מדוע, אפוא, הרמתי ידי אמש כאשר הקצין שאל אם יש בקבוצה עוד יהודים, הרהרתי לשווא. אני, השקול, קר המזג ובעל המחשבה הצלולה, נפגעתי. איך לא עמדתי בפיתוי? הרי יכולתי, בלא כל קושי, להמשיך ולהתחזות לפולני – היו שטעו ואף חשבו אותי לגרמני – בלונדיני עם עיניים בהירות… הכל התמוטט בשנייה שבה הרמתי את ידי הימנית. נכון, היה זה רק לשבריר שנייה, אבל עיניו של הקצין הגרמני צדו את התנועה החטופה שלי והוא הורה לי להצטרף לקבוצה היהודית. הכל התרחש במהירות ובעצמת רעש רבה שכה אפיינה את הגרמנים.

אמש הגענו למחנה המעבר והוכנסנו לאולם שבו רוכזו השבויים בקבוצות של 100 איש, התפשטנו והועברנו למקלחות. בשעה שהמים הקרים כקרח שטפו את גופינו, נכנסו כמה חייל ס"ס, עברו במהירות רבה בין המתרחצים וזיהו מתוכנו ארבעה יהודים. יהודי שהפנה את גבו באותה שנייה – ניצל. אותם ארבעה יהודים הוצאו בכוח מהמקלחת, הועמדו על אחד הדרגשים במרכז החדר ונצטוו לשיר בקול רם את “התקווה”. נכון, כבר נחשפתי להשפלה בשבי, אבל תופעה זו נראתה בעיני מזעזעת.

לאחר שהתלבנשו והועמדנו מחוץ למקלחות בשורות, הגיע קצין גרמני בכיר דובר פולנית. הוא עבר על פנינו – חיילים פולנים ורוסים שנפלו בשני – התבונן בנו, הסתובב כה וכה, ואמר בפולנית:

“כל החיילים הרוסים2 ישוחררו בקרוב. כל החיילים הפולנים יומתו”. כך בפשטות, נחרץ גורלי כגורלם של כל יתר השבויים הפולנים. הפעם הייתי בצד שלבטח נדון למיתה.

לפתע, לתדהמת הכול, פסע אחד החיילים שלושה צעדים קדימה, כפי שהיינו רגילים ביחידות הצבאיות, ואמר: “מה גורלי אם אני חייל יהודי מגליציה?”, הבעיה נראתה לחייל מורכבת מאוד; הוא באמת לא ידע היכן מקומו. האם הוא שייך לקבוצה הפולנית שנדונה למיתה או לקבוצה הרוסית שנדונה לחיים? ואולי לקבוצה היהודית שאת גורלה לא ידע, וחשב שחבריה כבר בדרך לחופש?

הקצין הגרמני הופתע. הוא הביט נכחו, בחן בבוז את החייל היהודי והורה לו לעמוד בצד, ושאג בפולנית: “האם יש כאן עוד יהודים? יהודים? יהודים?”. השאגה הפתאומית בפולנית הלמה בי. ידי הימנית החלה להתרומם בניגוד מוחלט לרצוני, כאילו ניתקה מגופי. היד הורמה ומיד חזרה למקומה. הרמת היד הפרה את הסדר המופתי ששרר בין השורות, וגרמה לי, לרגע קל, להיות יוצא דופן. מיד, ללא שבריר שנייה של היסוס, הופניתי להצטרף לאותו חייל יהודי. כמאובן צעדתי לעברו. הייתי נתון בהלם משום שנכשלתי. עד כה הצלחתי להסתיר את מוצאי עקב היותי בלונדיני ובעל עיניים כחולות־ירוקות. הפעם לא! החייל שלכיוונו צעדתי לא הבין מדוע אני, סתם יהודי ולא מגליציה, מצטרף אליו.

אחרי המסדר הובלנו שנינו בידיים מורמות לצריף 401, צריף ענק שהיה יכול להכיל מאות אנשים, אך רק תריסר מבני עמנו היו בו. חלקם זוהו במקלחות וחלקם בידי מוסרים ומלשינים. ואני.

הקצין הגרמני שהיה אחראי עלינו רדף כבוד ומצא אותו ובשפע בצריף 401. איש לא היה יכול לעצור בעדו. הוא קיבל אחריות על 12 יהודים, אחד מהם קצין שדרגתו גבוהה מזו שלו – אבל פולני ויהודי, יותר נכון – יהודון, אונטרמנש, תת־אדם.

“אני אחנך אתכם”, אמר הגרמני לאחר שנכנס לצריף. הוא מינה את הקצין היהודי הפולני כאחראי על הקבוצה, אחריות שהסתכמה בכך שהיה עליו לדעת בכל רגע נתון כמה אנשים נוכחים בצריף וכמה יצאו לשירותים, ולומר זאת לגרמני בקול רם. אח כך הוא הוסיף סדרת אימונים להצדעה במועל יד תוך צעקה חדה “הייל היטלר!”. האימונים לקריאות ולהצדעה נמשכו כמה שעות עד שנחה דעתו. לנו לא היה אכפת לתרגל, לנוע, לעשות משהו. למען האמת הדבר אפילו הצחיק אותנו, וכשהזדמן לנו להיות לבד היה לנו נושא לשחוק ולעג.

בלילה הוביל אותנו הגרמני בידיים מורמות למטבח ושם זכינו בכ־100 גרמים של לחם מעופש וקפה. הוא קרא לזה קפה. חוש הטעם שלנו דיווח על משהו דלוח, חסר טעם וקר. את הלילה המקפיא העברנו על הנסורת שהיתה מפוזרת על הקרקע והתכרבלנו בשמיכה הצבאית שקיבלנו ממנו קודם לכן.

בשחר 20 באוקטובר איש לא היה צריך להעיר אותנו. כשהקצין הגיע כולם כבר היו ערים. דוד מוורשה כבר הספיק לסיים את תפילת השחרית ואנחנו שימשנו לו מניין פסיווי. צבי־הירש, גם הוא מוורשה, ניסה לחמוד לצון או להשתמש בהומור שחור להקל מעט על מצבנו הנפשי המעיק. הוא אהב לחקות את הקצין הגרמני והביאנו לידי צחוק. מבעד לחלון הפרוץ ראינו את הקצין הגרמני מתקרב לצריף. הקצין היהודי הפולני הזדרז להקים אותנו והמתין לגרמני בפתח. עם התקרבו, כשהוא עטוף בשכמייה נגד הגשם והרוח, הכריז הקצין במועל יד “הייל היטלר” ונענה בקריאה דומה, ומיד אחר כך כולנו כאחד הצדענו כפי שלמדנו ביום הקודם. לא נתבקשנו לחזור על הטקס ומתוך כך הבנתי שעמדנו במבחן. זה לא היה תרגול.

הגרמני סימן לשניים מן הקבוצה להתקרב אליו והורה לאחרים להמתין בצריף. כאילו שהיה להיכן ללכת. הם חזרו כעבור רבע שעה עם מריצות עמוסות באתים ומכושים, את אחד ומכוש אחד לכל שבוי.

“מה יש לעשות בשעה מוקדמת כל כך כאשר בחוץ משתוללת סופה?”, שאל בלחש צבי־הירש.

הגרמני, שלא שמע את השאלה ציווה עלינו להתפשט לחלוטין.

“עוד פעם מקלחת?”, לחש צבי־הירש.

התפשטנו באטיות.

“מהר יותר”, ציווה עלינו הגרמני, שהאטיות שלנו לא היתה לרוחו.

הנחתי את בגדי בצורה מסודרת על הנסרות ואת נעלי תחבתי מתחת לאחד מבולי העץ שהיו בפינה. כשסיימנו להתפשט בקור הנורא, חולקו לנו האתים והמכושים ונצטווינו לצעוד אחר הקצין הגרמני אל מחוץ לצריף.

עד היום איני יכול לשכוח את המחזה הסוריאליסטי של תריסר יהודים פוסעים עירומים אחר קצין גרמני לבוש שכמייה בגשם שלא חדל לרגע, כשעל כתפיהם מצד ימין אֵת ומצד שמאל מכוש. היציאה מן הצריף הקר, אך המוגן, היתה מוטרפת. הקור העז והרטיבות המידית שנחשפנו אליהם עצרו את נשימותינו. ניסינו להתכופף על מנת להגן על גופנו, אך שאגות מוביל השיירה מנעו מאתנו לפעול על־פי התגובות האוטומטיות הללו. הלכנו זקופים ככל שיכולנו, כמעט בשמאל ימין, בין העצים של החורש הצעיר, בחשכה כמעט מוחלטת ולא ידענו אפילו לאיזה כיוון אנו צועדים.

לאחר דקות אחדות הגענו לרצועת האור של פנסי גדר הבסיס. לפני שהגרמני פיזר אותנו לאורך הגדר, במרחק של כשני מטר זה מזה, הוא אמר: “על כל אחד מכם לחפור את הקבר שלו”, וצייר צורה כללית של בור. “על החפירה להיות מקבילה לגדר”, אמר. “ואני אבדוק אתכם”, הוסיף לאחר שהתבונן בנו. “מי שיפסיק לחפור יירה בו במקום”, צווח והלך. למזלנו הוא לא הגביל אותנו בזמן. ואולי כן, אבל איש מאתנו לא היה מודע לכך. ההוראות, כאמור, היו קצרות, והוא נעלם.

מיד נשמעו ביער קולות המכושים המנסים לתחח את האדמה המרושתת בשורשי עצים וקשה ביותר לחפירה. לא חלפו דקות מספר, ודוד, הוורשאי, שהיה יהודי אדוק, עמד לידי וביקש ממני לומר את תפילת “שמע ישראל”. לא סירבתי. וכך, אני, שלא הייתי דתי, עמדתי בבוקרו של 20 באוקטובר 1939 עירום ועריה מול האלוהים, מחזיק מכוש ביד אחת סמוך לקברי ההולך ונכרה, כאשר ידו של דוד מונחת על ראשי ככיסוי, וקורא בקול רם את תפילת “שמע ישראל”. מה חלף בראשי ברגעים אלו? קשה לומר. רק זאת אני זוכר – שהייתי מלא כעס על עצמי שהבאתי עלי בתנועה אחת מיותרת גורל כזה. וכי על מי יכולתי להלין?

הגרמני שב והופיע מדי פעם. את אי שביעות רצונו מקצב החפירה הוא הביע ביריות באוויר. עדיין לא כיוון את קנה האקדח אלינו. באחת הפעמים, בהפוגה בין הופעותיו, שמעתי את צבי־הירש אומר שכדאי לנו לחפור לאט כדי שנזכה בעוד כמה דקות בעולם הזה…

הזמן חלף. את הגשם והרוח שלא פסקו כבר לא חשנו. ניתן היה לראות אד קל נפלט מגופינו. כל נשיפה כיסתה את הפנים במעין עשן לבן בהיר שנמוג מיד.

אינני זוכר עד איזה עומק חפרתי בשלוש השעות הללו, אך הופעתו של הקצין והוראתו שנפסיק לחפור לאלתר הוציאה אותי מן האוטומטיות שהייתי נתון בה.

זה הסוף, אמרתי לעצמי. עכשיו, הוא פשוט יעמיד אותנו על סף הבור ויירה בכל אחד מאתנו. החלטתי לעמוד זקוף, אני לא יודע למה. אולי כמן מחאה אחרונה כלפי הגרמני שייקח את חיי, או אולי כדי להיכנס זקוף לעולם הבא. אבל לגרמני היו תכניות אחרות. הוא הורה לנו לקחת את כלי העבודה ויחדיו צעדנו בדיוק כמו קודם חזרה לכיוון הצריף.

“ארוחת עשר”, אמר צבי־הירש בלחש.

ואמנם, הוא לא היה רחוק מהאמת. מבלי לדעת למה ולשם מה, חזרנו לצריף 401 בצעדה מסודרת, ללא בגדים כמובן, אך עם הכלים האישיים.

“עליכם להתלבש במהירות”, פקד הגרמני. “עוד עשר דקות אחזור”, אמר, הסתובב והלך.

“מישהו כבר היה כאן”, שמעתי את אחד החברים. ואמנם, את בגדי לא מצאתי. ייתכן מאוד שאסירים אחרים החליפו את בגדיהם בבגדינו, או שהבגדים פשוט נלקחו מן המקום. איכשהו הצלחנו לכסות את מערומינו, רק את נעלי מצאתי במקומן תחת בול העץ.

הקצין חזר – הצגת ההצדעה הרגילה במועל יד חזרה על עצמה – והוביל אותנו בשיירה, כשידינו מורמות כמובן, להפתעתנו – לכיוון המטבח. רק שם נאות הגמרני לומר לנו, שהוא הוכרח לחון אותנו כי עליו לעמוד בסדרי המחנה. וכיוון שהגיע גם עבורנו משלוח מזון, הוא נאלץ להביא אותנו למטבח. הסדר הגרמני הידוע לכל הוא זה שגרם לכך שהפעם ניצלנו.

עם בואנו ראינו תורים ארוכים של אסירים אחרים, שבויי מלחמה ואזרחים, ממתינים לקבלת אוכל. הקצין הגרמני ציווה על האסירים הסמוכים לאזורי ההגשה לפנות את הרחבה כדי שהפושעים היהודים לא יתערבבו בקהל. כולם זזו ללא אומר. חלקם אף גידפו אותנו. הגרמני הורה למחלקי המזון לתת לנו מנות גדושות עם בשר חזיר והחזיר אותנו לצריף בצעדה, כאשר הפעם רק יד שמאל מורמת כאות כניעה.

דוד סירב לאכול למרות הרעב שהציק לו, למגינת לבו של הגרמני. הוא מעולם לא אכל ולא יאכל בשר חזיר. עדיף היה לו למות ממכות האקדח של הגרמני, אבל חזיר לא יבוא אל פיו. דוד ניצח הפעם, הוא נשאר בחיים. את בשר החזיר הוא לא הכניס לפיו למרות מכות הרצח שקיבל.

*

מעללי הבוקר הסתיימות בתרגילי סדר ובהצגת “הייל היטלר” שבה היינו מאומנים כדבעי. לעת ערב התבררה לנו התכלית. משלחת הצלב האדום הבינלאומי עמדה לבקר בבסיס – ביקור אצל שבויי המלחמה. הקצין הגרמני ערך לנו מסדרי ניקיון ולבוש על מנת שההצגה לפני המשלחת תהיה מושלמת.

בדיוק בשעה 6 לפנות ערב ראינו את המשלחת מרחוק. בראשה עמד קצין גרמני בעל דרגה גבוהה ביותר. האזרחים, אנשי הצלב האדום, ענדו סרט מזהה על שרוולם הימני. מאחור השתרכו עוד כמה קצינים וחיילים גרמנים. כאשר המשלחת הנכבדה התקרבה לצריף 401 צעק הקצין האחראי עלינו “הייל היטלר”, והצדיע במועל יד.

“הייל היטלר”, חזר אחריו הקצין היהודי הפולני שמונה לראש הקבוצה שלנו, בדיוק כפי שלמד.

“הייל היטלר”, שאגנו כולנו אחריו.

בזווית העין היה אפשר לראות את שביעות הרצון בפניו של הקצין הגרמני האחראי עלינו. “הצלחתי”, חשב לבטח לעצמו.

מכת באגרוף שקיבל בפרצופו הפתיעה גם אותנו. הצעקות של הקצין הגרמני הבכיר הדהדו בחלל הצריף ובשאר חלקי המחנה. הבכיר הסביר לקצין האחראי עלינו שאת השם המפורש אסור ליהודים להגות, לא כל שכן בצורה הטקסית שבה אנו עשינו זאת. רק אוכלוסייה מיוחדת רשאית לנהוג כך.

ביקורת כבר לא נערכה, ולמי היה אכפת? אנחנו זכינו להיווכח שלעתים, רחוקות אמנם, יש צדק בעולם. האיש שבבוקרו של היום הורה לנו לחפור את קברותינו הושפל לנגד עינינו עד עפר, ודווקא בידי אחד מבני עמו.

טקס ההשפלה הפומבי גרם לקצין הגרמני להשתנות לחלוטין. את האגרסיוויות שהיתה בו כלפינו הוא הפך באחת לאנרגיה חיובית. לפתע ניסה להיות “חבר” שלנו. הוא סיפר לנו שהוא קצין מילואים שנקרא לשרות עם פרוץ המלחמה. לפני המלחמה הוא למד בבית־ספר לכמרים. היטלר הורה על סגירת כל המוסדות הללו ותלמידיהם הוצבו ביחידות שונות.

בימים הבאים הוא היה עומד לפנינו ומרצה על אמונתו. “כל עם חייב מתי שהוא להיענש”, אמר בין היתר. “אתם, היהודים, נענשים עתה, ואנחנו, הגרמנים, ניענש אחר כך”.

כדי להעביר את הזמן הוא החל לשאול אותנו שאלות על היסטוריה ויהדות ואף ניסה לעורר ויכוחים בקבוצה. היו לו מושגים ברורים על ההבדלים בין היהדות לנצרות. הוא היה בקיא בתנ"ך ובאמרות שפר מסורתיות כגון “טוב שבגויים הרוג”.

בתקופה שאחרי ביקור הצלב האדום הוא נהג לשהות יותר ויותר במחיצתנו, להתווכח על כל דבר שבעולם, ואף להחמיא לנו שאין אנחנו כמו הפולנים שאותם מעניין רק אוכל, אוכל ושיכר. “עם היהודים אפשר גם לדבר”, נהג לומר.

באחד הימים הוא הביא לנו גלויות מודפסות שבהן יכולנו לדווח לבני משפחותינו על מצבנו. יכולנו גם להודיע שמכתבים נוספים יגיעו בעתיד כאשר נגיע למחנה הקבע. למעשה לא כתבנו כלום, להוציא את כתובת הבית. סימנו X במקומות המתאימים.

*

את הימים הבאים במחנה המעבר העברנו בפריקת עצים מעובָדים מקרונות רכבת וסידורם בערמות במשטחים סמוכים. במקום היו אלפי אסירים והיה קל מאוד להתחמק מעבודה. הפולנים התלוננו אצל הגרמנים והאשימו אותנו, היהודים, שאנחנו משתמטים מעבודה. הגרמנים, כתגובה, שמו עין קפדנית ביותר עלינו ונאלצנו לעבוד קשה ביותר.

עם הזמן קבוצת היהודים במחנה גדלה והלכה. הגרמנים הביאו לבסיס חיילים שבויים מכל החזיתות, וביניהם היו כמובן יהודים.

אחד הקוריוזים שאני זוכר מתקופה זו הוא, שפעם כל החיילים השבויים החליטו לגדל זקנים. לאחר ימים אחדים כל השבויים היו מזוקנים. זה באמת היה מחזה יוצא דופן. הגרמנים, שהבינו שזוהי דרך מסוימת למחות על השבי, הורו לנו מיד להתגלח. איני זוכר מהיכן וכיצד השגנו סכיני גילוח, אולי הגרמנים חילקו לנו. למחרת לא נראה שום חייל שבוי מזוקן.

לעתים קרה שחייל פולני נפטר בשבי ממחלה. לא שפרצה מגיפה, אבל גם דברים כאלה קרו. ההלוויה נראתה לנו מגוחכת ואפילו משפילה. כבוד לא היה בה. חבריו לקחו אותו במריצה וקברו אותו מעבר לגדר, כך סתם. פעם, כשהתבוננו בהלוויה שכזאת, מישהו שאל שאלה היפותטית, כיצד ננהג אם חייל יהודי ימות. ואכן, היום שבו נפטר חייל יהודי הגיע. אחר ישיבה קצרה החלטנו, מספר חברים, לערוך לו הלוויה מסודרת. ניסינו ללוות את המת בדרכו האחרונה בצורה המכובדת ביותר שהתאפשרה לנו. אני זוכר שהנחנו את הגופה על אלונקת קרשים שהרכבנו במיוחד והלכנו אחריה. מעבר לגדר כרינו בור למת וקברנו אותו בכבוד. על הקבר הנחנו כובע פלדה של הצבא הפולני שמישהו מצא במקום, ומגן דוד עשוי מעץ ממוסמר.

באחד הלילות הקרים של דצמבר או ינואר הורו לנו ללכת ולהביא עצים לשרפה באח שהיה בנוי בצריף המגורים הענק שבו לנו. מחסני העצים שכנו כחמישה קילומטרים מן הצריף. הלכנו בשלג כבד ובקור עז עד המחסנים, שם רעינו כמה ערמות של עצים. ניגשנו לתומנו לאחת הערמות, העמסנו על כתפינו גזרי עץ, איש איש כפי יכולתו, וחזרנו אט אט למחנה. עם הגיענו לשערי המחנה הופיע חייל גרמני ואמר למפקדנו, שהודיעו לו כי העצים שהבאנו נלקחו מערמה לא נכונה. עוד באותו לילה נאלצנו להשיב את העצים. חזרנו לצריף רק אחרי שלקחנו עצים מערמה אחרת, שהיתה מרוחקת כמה עשרות מטרים מן הערמה הראשונה, אך זהה לה לחלוטין.

מחנה השבויים שבו שהינו, אשר הוגדר תחילה כמחנה מעבר, הפך בהדרגה למחנה קבע. כחמישה חודשים הייתי שם. למרות היותנו חיילים פולנים, שבויי מלחמה, קיבלנו מכות והושפלנו בידי חיילים פולנים הרבה יותר מאשר בידי הקצינים והחיילים הגרמנים ששמרו עלינו. משם הועברנו, רק היהודים, למחנה אחר שאיני זוכר את שמו, ובו שהינו כחודש נוסף.


 

ימים אחרונים בשבי


מחנה השבויים החדש שהועברנו אליו היה בתוך בסיס של חיל האוויר הגרמני. שני מרכיבים חשובים היו בבסיס זה: עבודה לא קשה ומזון מצוין. והפתעת השבי: מי שעבד, היה יכול בסופו של יום להתקלח. מקלחת במחנה שבויים – ממש לא ייאמן. היחס אל השבויים שעבדו במקום היה סביר. עם זאת יש לזכור – היינו קבוצה של שבויים יהודים, ואת זאת הזכירו לנו לעתים קרובות.

באחד הימים בגמר העבודה חילקו השומרים לכל אחד מאתנו סבון ומגבת. כמדי יום הלכנו להתקלח, וכאשר סיימנו החזרנו את המגבות והסבונים לקצין הגרמני. והנה לפני שפנינו לחדר האוכל כינס אותנו הקצין האחראי ואמר: “אינני מסוגל להאמין שאתם עושים לי את זה”.

דממה השתררה במקום. לא הבנתי למה התכוון.

“מדוע אתם עושים את זה?”, חזר ושאל בתמיהה ומיד הוסיף: “נתתי לכם 100 מגבות ו־100 סבונים וקיבלתי חזרה 100 מגבות ו־99 סבונים”.

הדממה לא הופרה ונמשכה מספר שניות.

“אני לא מאמין”, אמר, “אני לא מאמין שיהודים עשו את זה”.

איש לא זז. המתנו בציפייה דרוכה לעונש שנקבל.

“הפעם אני סולח”, אמר הקצין.

הוא היה יכול בקלות להורות למטבח שלא לתת לנו מזון או להענישנו בצורה אחרת. אבל הוא החליט שלא לעשות כן וגם לא ביקש לקבל את הסבון האבוד.

*

הלא יאומן קרה. מכתבי הראשון ממחנה המעבר הגיע למשפחה במֶזריץ'. כמה חבילות של לחם מיובש שהגיעו ממשפחתי ועליהן התנוססה חתימתו של אחי זאב, היו הוכחה לכך.

מסדר הבוקר באחד מימי מרס 1940 הסתיים בפקודה: “על השבויים היהודים להישאר במסדר!”. מה כבר רוצים מאתנו? חשבתי על הקבוצה היהודית שנעלמה מבּידגוֹשץ'. התשובה לא איחרה לבוא. הורו לנו להסתדר בשלוש קבוצות: קבוצה של שבויים מרוסיה, קבוצה של שבויים פולנים מן האזור שהיה נתון לממשל צבאי גרמני (בין הוויסלה לבּוֹק) וקבוצה שלישית של שבויים מן החלק האחר, הגדול יותר, של פולין.

למרות שבאתי ממֶזריץ' עמדתי בקבוצה של השבויים מרוסיה. לא רציתי, או יותר נכון חששתי לחזור הביתה ולהימצא תחת השלטון הגרמני שלמדתי להכירו בשבי. העדפתי את הנעלם, לנסוע אחר השבי לרוסיה. הנחתי שהגרמנים יעבירו את השבויים הרוסים לרוסיה, ואילו את אלה שהיו מיועדים למקומות האחרים יחסלו.

בימים הבאים לא קרה דבר. המשכנו לעבוד כרגיל. רק כעבור ימים מספר החלו הגרמנים להנפיק תעודות לבאי המחנה. אם מוציאים תעודות רשמיות לשבויים כנראה שבאמת משחררים, חשבתי לעצמי. אולי כדאי לחזור הביתה? לאחר מחשבה ודיון עם עצמי, אזרתי אומץ ופניתי לקצין האחראי על חלוקת התעודות ואמרתי לו: “טעיתי בשיוך לקבוצה, למעשה מקורי במֶזריץ' שבפולין”, ומיד נופפתי במכתב שקיבלתי מאחי.

הגרמני לקח את המכתב, התבונן בכתובת, ופנה לעבר המפה שהיתה על הקיר. את מֶזריץ' הוא לא מצא.

“הנה העיר”, הצבעתי ממרחק על המפה.

“אתה צודק”, אמר כשאיתר את העיר על המפה. “מֶזריץ' שייכת לאזור הממשל הצבאי”, הוסיף, ובכך שינה את גורלי. הוא הורה להנפיק לי תעודה מתאימה. בדיעבד חשבתי לעצמי שהוא קיבל את דברי ללא בדיקה נוספת ולא שאל מדוע נרשמתי כשבוי רוסי. הופתעתי.

*

“רק דמיין לעצמך את הסיטואציה בה ניצבתי מול אותו קצין גרמני”, אומר אבא.

*

הטרנספורט הראשון שעזב את המחנה היה של השבויים היהודים הרוסים. מאוחר יותר, כאשר כבר הייתי בבית, במֶזריץ‘, התברר לי שהם הועברו ברכבות ללובלין. ועד הקהילה המקומית דחה את בקשתם להישאר במקום. היודנרט, שהיה במצוקה קשה של מקום מחיה, לא היה יכול למצוא מקום לקבוצת החיילים היהודים הרוסים המשתחררים מהשבי והם הועברו לרשות הס“ס במקום. קציני הס”ס הובילו אותם ברגל דרך יערות סמוכים לכיוון בּיַלה פּוֹדלַסקה. בדרך מספר ההולכים הלך ופחת חלקם הצליחו לברוח וחלקם חוסלו. הבודדים שהצליחו להגיע לבּיַלה פּוֹדלַסקה התפזרו באזור וחלק מהם אף הגיעו כפליטים למֶזריץ’.

יום אחרי שחרור השבוים מרוסיה קראו גם לנו, יהודים מאזור בּיַלה פּוֹדלַסקה ולובלין.

“אתם משתחררים”, אמר הקצין האחראי. “אבל שלא תהיה לכם שום אשליה. אתם אמנם חוזרים הביתה, אבל לא לבית שעזבתם”. לא קלטנו את סוף המשפט והתחלנו להריע. לשנייה שכחנו היכן אנו נמצאים. הגרמני השתיק אותנו בצעקות.

ב־21 במרס 1940, שנה בדיוק לאחר שהתגייסתי לצבא הפולני, עזבנו את מחנה השבויים. הועברנו במשאית לתחנת הרכבת הסמוכה. בקבוצה ממֶזריץ' היינו כ־12 חיילים וליוו אותנו שני חיילים גרמנים. עברנו בתחנות רכבת רבות ובהן המתינו לנו אזרחים פולנים שהרעיפו עלינו מזון כי היו בטוחים שאנחנו חיילים פולנים החוזרים מהשבי. הם לא תיארו לעצמם שאנחנו יהודים. אני בטוח שאילו היו יודעים לא היו נותנים לנו דבר. גם החיילים הגרמנים שליוו אותנו לא ידעו שאנחנו יהודים.

הגענו למֶזריץ' בערב שבת. “אתם הולכים היישר למפקדה המקומית”, אמרו המלווים. “איש לא עוזב את השיירה!”, ניתנה הפקודה. איידלבוים, שהיה גם הוא בין השבויים, שידל את החיילים שיתנו לו להיכנס לביתו שהיה בדרך מתחנת הרכבת למפקדה. הם אישרו לו ללכת למספר דקות ואנחנו המתנו בחוץ. בדרך הקצרה עד למפקדת המשטרה הצבאית הספיק איידלבוים לתאר בהתרגשות את הפתעת הוריו כשנכנס הביתה.

החיילים הגרמנים הובילו אותנו לאחד מבתי־הספר העממיים בעיר, שם שכנה המפקדה.

השמועה על שובנו נפוצה במהירות. כשהגענו למפקדה הופתעתי לראות את בני משפחתי ואת בני משפחות השבויים האחרים ממתינים במקום. חשנו שההתרגשות בעיר היתה עצומה. רבים, גם כאלה שלא הכרנו, הגיעו למקום. מעט מאוחר יותר הגיעו אחרים עם קדרות מלאות מזון. למותר לציין שהחיילים ששהו במקום היו הנהנים העיקריים משפע המזון שהורעף עלינו.

נרשמנו במפקדה ומיד שוחררנו איש איש לביתו. המעגל שהחל בספטמבר 1939 נסגר.

בסרך מתחנת הרכבת למפקדה, ואחר כך בדרך הביתה, הדהדו באוזני דבריו של הקצין הגרמני שאמר לנו לפני השחרור מהשבי, כי אמנם נחזור לבתינו אבל אלה יהיו בתים אחרים. דבריו הפכו למציאות.

העיר שלי, מֶזריץ', “אמריקה הקטנה” כפי שכינוה יושבי העיירות השכנות, שבעבר שגשגה ותססה, שהיו בה חלונות ראווה עמוסי מרכולת, ובערב שבת היתה בה תנועה רבה של משפחות לבושות במיטב מחלצותיהן, הפכה לעיר רפאים. העיר מלאה פליטים. לראשונה בחיי ראיתי דלות אמיתית מהי. אנשים לא מוכרים, בבלויי סחבות, הסתובבו בכל פינה. חבלים קשורים מעל לחלציים היו לחגורות, וסמרטוטים החליפו נעליים. חושך נפל על העיר.

שמחת השיבה הביתה התפוגגה בהבנה שאמנם העיר היא עיר אחרת. פלנטה אחרת, כפי שאמר שנים אחר כך קצטניק והתכוון לאושוויץ. בשבילי העיר שלי היתה כזאת. שמחה התושבים על חזרתנו היתה אמיתית אבל גם עצורה.

חזרתי מהשבי לשבי אחר שלמדתי להכירו כבר למחרת.


 

סדיזם או כפרות

מרס 1940. השקיעה האטית בשמים התכולים של מבואות לובלין לא בישרה על הבאות. העוצר נכנס לתוקף עם רדת החשכה. הבררה היחידה שעמדה בפני היתה להיכנס לבית הכנסת המקומי ולשהות בו בשעות החשכה. אישור התנועה שהיה בידי מהשלטונות הגרמנים היה מוגבל לשעות האור בלבד. לא הכרתי איש במקום.

“היכן בית הכנסת הקרוב ביותר?”, שאלתי אזרח מקומי.

הוא התבונן בי ארוכות. ראיתי שהוא מתרכז בתג שעל שרוולי השמאלי. נראה היה שחשש ממשהו. למרות זאת נתן לי הנחיות והסתלק. ההוראות היו מדויקות ובמהרה מצאתי דרכי לבית הכנסת.

דלת הכניסה הענקית היתה פרוצה. הידית והמנעול היו שבורים. מזוזה לא היתה שם. חורים ענקיים פצעו את מסגרת העץ בצדה הימני העליון. למרות חסרונה לא נמנעתי מהרגלי והרמתי יד לכיוון החלל. חשתי צריבה נוראה באצבעותי והכנסתי אותן לפי למעין נשיקה, או אולי להקל את הכאב.

נכנסתי פנימה. החלל הגדול היה קר. החלונות שבורים. הספסלים, חלקם שרופים וחלקם שבורים. ארון הקודש היה סגור. איני יודע מה הוא הכיל, שיערתי שהוא ריק. צלבי קרס רוססו בכל פינה. הלכתי לאטי לעבר הבימה המרכזית. הדממה היתה מעיקה והדי צעדי נשמעו בבירור. בפינה הצפונית הרחוקה ראיתי צלליות נעות. רק נר יכול לגרום למופע שכזה, חשבתי. התקדמתי באטיות לכיוון האור המרצד. ניסיתי להנמיך את רעש צעדי, הרגל שפיתחתי אחר הכיבוש.

כשהגעתי לחדר המואר קמעה ראיתי אותם. שלושה ילדים, שתי נשים וארבעה גברים. הם ישבו על קש. ניסיתי, באור הקלוש, לאמוד את גילם. הופעתי הפתאומית בפתח גרמה להם להתכווץ. בראותם את התג שעל שרוולי נרגעו. אחד מהחבורה סימן לעברי שאשב לידו. כשהתיישבתי פנה אלי ביידיש וסיפר לי שהם מצ’כיה. הם הגיעו לפולין לביקור משפחתי והמלחמה מצאה אותם בעיירה. אין להם אפשרות לנוע לשום מקום. הם ניזונים משאריות מזון שיהודים מקומיים אשר שמעו עליהם נותנים להם לפרקים. מאז היכנסם לבית הכנסת, כמה חודשים קודם לכן, לא נערכה בו ולו תפילה אחת. בית הכנסת שומם לחלוטין.

הדובר נתן לי שאריות של תפוח. נגסתי בהן בשקיקה. רק עתה נזכרתי שבמשך כל אותו יום לא ראיתי מזון כלל. עייפותי מתלאות הדרך ממֶזריץ' ללובלין, בדרך לאחי, היתה כה רבה, שתרדמה נפלה עלי מיד.

*

קול מצילות אדיר החריד את שלוות הלילה. הוא נכנס כנראה חרישית לבית הכנסת, לקח שני מכסים של סירי מתכת והיכה בהם ללא הרף תוך תנועת ריקוד כישופי. כולם התעוררו בבעתה והתבוננו בצללית הגבר הענק הגוהר מעל הישנים ומכה במכסי הסירים. הילדים החלו בוכים. בכיים וצעקותיהם התערבבו בקול המצילות. הרעש נמשך מספר דקות שנראו כנצח. לפתע נדם קול המצילות ורק היבבה החרישית של הילדים נותרה באוויר.

העלטה מנעה ממני לראות מיהו. היה אפשר לחוש בנשימותיו הכבדות. הוא נראה ענק.

גפרור אחד הצית להבה ובעקבותיה נדלק נר. צדודיתו הוארה כאשר הניח את הנר על הרצפה. היא היתה מבעיתה. חלוק לבן עטף את בגדיו. חלוק צח. ללא רבב. למרות האור הקלוש היה אפשר לראות זאת בבירור. ניגוד מושלם לרקע השחור. כולם התבוננו בזר בדממה. הענק נע בחדר בחוסר סבלנות מופגן. הוא השליך מידיו את מכסי הסירים לאחת הפינות ועמד כשגבו אלינו.

לפתע הסתובב, תפס את אחד הגברים מפאתי החדר, הקימו כאילו היה נוצה, וגרר אותו עמו אל מחוץ לחדר. היהודי לא הצליח, ואולי לא הספיק, להראות סימני התנגדות. הכל התרחש כהרף עין.

לא חלפו אלא שניות אחדות וקול צעקה אדיר נשמע מהחלל הסמוך של בית הכנסת. הצעקה היתה מחרידה, כמה מאתנו כיסו אוטומטית את אוזניהם וניסו להעלים את הראש בין הכתפיים. מעולם לא שמעתי צרחה שכזאת. התבוננו איש בפני חברו. מילה לא נשמעה. הדממה ששררה אחר הצעקה היתה מעיקה. התכנסנו בפינות החדר. הילדים התכרבלו בחיק אימותיהן ונאלמו.

הרגשתי שעלי לעשות משהו. זחלתי לכיוון הדלת הפתוחה אך לא ראיתי דבר. כשניסיתי להתרומם ולצאת מהחדר, שני גברתנים שעמדו ליד היציאה חסמו את הפתח והורו לי בתנועות יד לחזור לפינה. נבעת זחלתי במהירות לפינה. חלפו דקות אחדות והענק חזר לסף הדלת. הוא התבונן בנו ונכנס פנימה. על חלוקו הלבן נראו כתמי דם. הוא התכופף לפינת החדר וגרר את אחת הנשים. היא החזיקה בזרועותיה את ילדה ולא היתה מוכנה להינתק ממנו. לאחר מאבק קצר הושלך הילד לרצפה והיא נגררה ביבבות חנוקות אל מחוץ לחדר. לא חלפו שניות ונשמעה זעקה מחרידה, ארוכה מקודמתה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. ותם.

דממה.

הילד שנותר בחדר ללא אמו זחל אל האישה שנותרה עם שני ילדיה. היא חיבקה אותו.

מישהו ניסה לומר משהו, ומבחוץ נשמע רעם אדיר שהורה לשתוק.

ושוב דממה.

הענק חזר לחדר. על חלוקו נראו כתמי דם נוספים.

לא מצאתי כל אפשרות להיבלע. רציתי להימחק.

הענק התכופף מעל האם המכסה בכנפיה על שלושת הגוזלים, מנער אותם ממנה, תופס את הילדים ומהדק אותם אל זרועותיו. הם צווחים, זועקים, בוכים. הוא ממהר לחלל בית הכנסת ונעלם. כל השלושה בידיו כטרף קל וקולותיהם נמשכים אחריו כמו חבל. מסרבים לידום. אבל…

שוב דממה. והיא מעיקה יותר ויותר.

לפתע נשמעו זעקות מחרידות של כל השלושה יחד. עוד ועוד ועוד. נצח.

האם שנותרה בחדר החלה ליבב, יבבה שהפכה לזעקה שהושתקה בידי שני הגברתנים שנכנסו פנימה כדי להסותה.

והענק חזר שוב ושוב לחדר. ההצגה חזרה על עצמה. כניסה, התכופפות, משיכה, יציאה, זעקת שבר ודממה. כתמי הדם על חלוקו, שהלכו והתרבו, העידו שמשהו קורה בחוץ. משהו נורא. לא היה לי ספק שנותרו לי רק רגעים בודדים. להימלט אין שום אפשרות. להילחם בזרועות חשופות נגד הגברתנים שבחוץ? כל אחד מהם היה גדול ממני, חזק ממני, ומצויד ללא ספק במכשיר שהיה יכול להרגני ללא קושי.

נותרנו שניים. הייתי בטוח שאני הבא בתור, אך לא כך היה. נותרתי לבדי. הבטן, שהיתה חלולה, קרקרה. הדם אזל מגופי. חשתי חוסר אונים מוחלט.

ואז הוא נכנס לחדר בפנים אטומות. חלוקו היה אדום מדם. לא רציתי לתת לו את התענוג להקימני והזדקפתי בעצמי. עמדתי לידו. הוא היה גבוה ממני בראש. ענק אמיתי. הוא לא אמר מילה, רק התבונן בי בזלזול רב, אולי בשאט נפש, וסימן לי לבוא בעקבותיו. יצאתי מהחדר לחלל בית הכנסת. שני הגברתנים האחרים כבר לא היו ליד המפתן. רק הוא ואני בבית הקדוש. לרגע חשבתי שהנה נקרתה לי ההזדמנות לברוח. אולם צלליות שני הגברתנים בפתח הפרוץ של בית הכנסת הרחיקו ממני מחשבה זו. צעדנו אט אט לעבר היציאה והדי צעדינו נשמעו היטב. יצאנו מבית הכנסת ונכנסנו למבנה הסמוך. ושם, בתוך החלל, ישבו כל האנשים שנלקחו מבית הכנסת, סביב שולחן מתכת והחזיקו בידיהם תרנגולות שחוטות ומרטו את נוצותיהן באטיות. את צחוקם המתגלגל של שלושת הגברתנים היה אפשר לשמוע הולך ומתרחק מן המקום.


 

קרן אור באפלה

העיר מֶזריץ' שוכנת על אם הדרך בין פולין לרוסיה, בין ורשה לבּריסק. המוני בני־אדם שהחליטו לברוח מפולין לרוסיה כי חשבו שבזמן המלחמה יהיה שם טוב יותר, עברו דרכה. ובמלחמה קורים דברים שהדעת אינה מסוגלת לקלוט. למשל, משפחות רבות נטשו את ילדיהן בעיר. לא חיפשתי סיבות לכך; חיינו עם העובדות. כמעט כל יום נמצאו כמה ילדים ללא הוריהם במרכז העיר. מי ששפר עליו גורלו נאסף לבית היתומים הגדול שנפתח בעיר. תוך תקופה לא ארוכה התקבצו בו יותר מ־100 יתומים מכ־70 ערים ברחבי פולין. ככל שאני זוכר לא היו שם ילדים שנעזבו בידי יוצאי העיר מֶזריץ'.

בית היתומים נוהל בידי גברת מנדלבלט, שנעזרה בגברת בלייוייס. מעט מזון ובגדים נתקבלו מתרומות. מי שהיה יכול לתת, נתן. אולם כמה אפשר לתת כשאין? ואמנם, כעבור זמן מה המצב בבית היתומים היה בכי רע. מספר הילדים הנעזבים הלך וגדל ולא היתה אפשרות לשכן בו ילדים נוספים.

באחד הימים, בשלהי שנת 1940, נודע להנהלת בית היתומים שהוריהם של שניים מהילדים המתגוררים בו נמצאים בוורשה. ואם הם בוורשה, מדוע שילדיהם לא יהיו עמם? על כן הוחלט להחזיר את הילדים להוריהם ויהי מה, ולפנות מקום לילדים אחרים. ההחלטה היתה פשוטה, אך יישומה היה מורכב ביותר, שכן תנועה בפולין ממקום למקום חייבה אישורים מיוחדים שכלל לא היה קל לקבלם. זאב אחי התנדב ללוות את הילדים לוורשה. זו היתה החלטה יוצאת דופן.

בשלב זה נכנסה לתמונה רויזקה ברויט, שהכירה לא מעט אנשי מפתח בצד הגרמני, וסייעה בהשגת רישיונות מעבר לזאב ולשני הילדים לוורשה, ולזאב מוורשה למֶזריץ‘. הרכבת שיצאה ממֶזריץ’ לוורשה עצרה במפתיע בשֵדליץ, ושם הוחרמה עבור הצבא שהעביר חיילים משֵדליץ לוורשה. משימות הצבא קודמות לכל. כל נוסעי הרכבת הורדו ממנה וזאב מצא עצמו בעיר זרה ללא פרוטה, בידיו רישיונות נסיעה שתוקפם הולך ופג, ועמו שני ילדים. השלישייה המוזרה צעדה אט אט אל מחוץ לתחנת הרכבת, אל הלא נודע.

מתי תבוא הרכבת הבאה? האם יוכלו לעלות עליה? מהיכן ישיג אוכל לילדים הקטנים ולעצמו?

תוך כדי הליכה אטית ומהוססת לכיוון אולם הכניסה של התחנה הם חלפו ליד קרון הדואר, הקרון הראשון אחר הקטר.

פקיד הדואר הגרמני שנשען על החלון הפתוח ושאף אוויר נקי פנה אל זאב ושאל אותו “לאן?”.

“לוורשה”, ענה זאב.

הגרמני מצביע על הילדים: “שלך?”.

“לא”, היסס זאב.

“מי הילדים?”

“נחשבו ליתומים עד שנודע שהוריהם נמצאים בוורשה. אני התנדבתי להסיעם להוריהם”.

“היכנסו לקרון מצדו השני, משם לא יראו אתכם”, אמר הפקיד ללא היסוס.

לא ברור מה הניע פקיד גרמני שנסע בקרון הדואר של רכבת, שהפכה מרכבת אזרחית לרכבת צבאית, להציע זאת לזאב. הרי ברור היה לו שזאב והילדים יהודים. זאב המופתע לא חשב פעמיים. וכי היתה לו בררה אחרת? הוא אסף את שני הזאטוטים בידיו ודילג בין הקטר לקרון הדואר לצדה השני של הרכבת, ובעזרתו של פקיד הדואר נכנסו שלושתם לקרון האסור בדרך כלל לשהיית זרים, במיוחד ברכבת זו. אילו נתפס, היה יכול פקיד הדואר הגרמני למצוא עצמו בדרך מזרחה להילחם ברוסים, או – אם נהיה אופטימים יותר – להינמק בבית הסוהר או אף להיות מוצא להורג. אף־על־פי־כן נהג כפי שנהג.

מיד לאחר היציאה לדרך, כשנשמעה צפירת הרכבת, חלק עמם הגרמני את מזונו. עם הגיעם לוורשה הם המתינו בקרון עד רדת אחרון החיילים. רק לאחר שהתברר לפקיד שאין איש בשטח, הוא הורה להם להתגנב בזהירות, מצדו השני של הקרון, ולצאת. הם עלו על הרציף באזור שבו יכלו להתערב באזרחים אחרים ובכך נמנעו מן הצורך להשיב תשובות לא נכונות לשאלות שמעולם לא נשאלו.

זאב הכיר את ורשה היטב ומצא ללא קושי את כתובת ההורים שחזרו לפתע להיות משפחה נורמלית. אינני יודע על מה שוחחו ההורים המופתעים עם זאב וכיצד הגיבו. זאב נאלץ לחזור במהירות לתחנת הרכבת. תוקף רישיון השהייה שלו בוורשה עמד לפוג.


 

חיים תחת כיבוש

חזרתי לעירי מֶזריץ' מהשבי הגרמני ב־21 במרס 1940.

חייהם של היהודים בעיר מתחילת הכיבוש בספטמבר 1939 עד אוגוסט 1942 ניתנים להגדרה כנסבלים. חוקים ותקנות הגבילו את סדרי החיים אך לא מנעו אותם. עם זאת ההגדרה אינה מדויקת, שכן היא מקפלת בתוכה חיים בין חירות מוחלטת לבין השמדה המונית.

*

טרם לכתי לצבא קיבלתי מכתב המלצה חם ביותר ממנהל חברת החשמל המקומית. המכתב תיאר את כישורי והמליץ, שאם וכאשר אחזור למֶזריץ‘, וההנהלה במקום תתחלף, אזי יש לשקול בחיוב רב את קבלתי לעבודה. עם שובי מהשבי מצאתי שההנהלה השתנתה במובנים רבים מדי, ולכן החלטתי לשמור את מכתב ההמלצה לזמנים טובים יותר. התייצבתי אפוא אצל מי שעבדתי אצלו בעבר – החשמלאי המוסמך מאיר פודולק, שגם מִפקדת הצבא הגרמני שתחת פיקודה התנהלו חיי היומיום במֶזריץ’ הכירה בכישוריו. חשמלאי הוא מקצוע נדרש בכל תקופה, ולא כל שכן חשמלאי מוסמך. פודולק, ששמח לראותני, סיפר לי על אפשרויות העבודה העומדות בפני. ניתוח המצב הבהיר לשנינו, שאם נצליח לארגן קבוצה של בעלי מקצוע נוכל להתקיים בקלות רבה ולאורך זמן – כעין ביטוח הדדי. והתוצאה לא איחרה לבוא. קבוצת פודולק מנתה שלושה אנשי מקצוע ומתאם. מאיר פודולק, אברם צוקר ואנוכי היינו בעלי המקצוע. המתאם בינינו ובין דורשי העבודה היה איזק פינקלשטיין, עורך דין שמצא עצמו מובטל מתחילת הכיבוש ושמח מאוד לשתף עמנו פעולה. היום היו מכנים אותו יחצ"ן. איזק עסק בכל הנושאים הכלכליים מול הגופים שחיפשו בעלי מקצוע כמונו – חשמלאים.

ומי חיפש חשמלאים בתקופה זו? הצבא הגרמני ששלט בעיר, על כל שלוחותיו, היה הצרכן הגדול ביותר. בתקופה שבין 1940 עד הקמת הגטו באוגוסט 1942 המפקדה הגרמנית הזמינה עבודות חשמל שונות תמורת תשלום במזומן. עורך דין איזק פינקלשטיין, המתאם שלנו, מצא עצמו עובד מול הממונה הגרמני (ממשרד המתאם על שטחי הכיבוש). האחרון, במצוות מפקדיו, היה מזמין את העבודה, מתמקח על מחירה, ובסיומה מעביר לנו את הכספים תמורתה לאחר שקיבל אישור מהמפקדה. למזלנו עבודה לא חסרה. התשלומים היו הוגנים והחשוב מכל, לנו היה עיסוק יומיומי.

הגרמני השתמש בנו גם כצינור לצבירת הון אישי. לא היה לנו ספק שהוא הציג לשלטונות חשבונות על סכומים מופקעים ואת העודף שלשל לכיסו. אם, למשל, דרשנו עבור עבודה מסוימת (כולל חומרים) 1,000 זלוטי, הוא נהג להוסיף לסכום שביקשנו את הספרה אפס. רק עיגול קטן אחד שהפך את ה־1,000 ל־10,000. ומי שם לב לקטנות? ההפרש הועבר לחשבונו הפרטי. לגרמני לא היתה אפוא סיבה להפסיק לעבוד אתנו. זה היה “מחזור חיים” ששום צד לא היה מעוניין לקעקע אותו. איני יכול לתאר את החיים באותה תקופה כחיים ורודים, אבל חיים – בוודאי. אנחנו, שחיינו תחת הכיבוש הגרמני, נאלצנו לעבוד גם, ובעיקר, בשביל הכובש הנאצי כדי להתקיים.

למרות הקשיים הנסיבתיים איש מאתנו לא חלם שבאותם ימים, במקומות אחרים, חושבים על השמדה המונית.

*

“אני חייב לספר לך על מאיר פודולק”, אומר אבא באחד הימים.

*

חברי מאיר פודולק היה אחד האנשים המוכשרים שהכרתי. חשמל ואלקטרוניקה הוא הצליח ללמוד בכוחות עצמו. הוא אף הקים לעצמו מעבדה לתיקון מכשירי חשמל שונים. את שמו הוא עשה בעיקר עקב יכולתו להחזיר לשימוש מכשירי רדיו שלא פעלו.

עם כיבוש מֶזריץ' בידי הרוסים בספטמבר 1939 הוא ובני משפחתו ברחו לרוסיה ונמלטו מהצורר הנאצי, שקיבל לידיו את העיר מספר ימים אחר כך במסגרת ההסכמים בין המדינות.

פודולק, אשתו ובתו בת השבע נסעו לאזור אורל, התיישבו באחת העיירות ושם הוא עבד כטכנאי בתחנת רדיו. מכשיר הרדיו ברוסיה לא היה דומה לזה המוכר לנו. תחנת הרדיו היוותה כעין מרכז שידור למערכת סגורה של רמקולים שהיו בבתי התושבים ובמפעלים. ניתן היה לשמוע רק את מה ששודר מאותה תחנה. לאנשים לא היו מכשירי רדיו אחרים. למעשה חל איסור להפעיל מכשירים אלו. האח הגדול החליט מה ומתי לשדר לבתי המאזינים.

לאחר חודשים אחדים, משהמשפחה לא מצאה את מקומה באורל, החליט מאיר פודולק לחזור למֶזריץ‘. נציגי השגרירות הגרמנית בבּריסק, שם היה ניתן להירשם על מנת לממש את ההחלטה לחזור לפולין, היו הראשונים שאמרו לפודולק ולבני המשפחה שיחשבו פעמיים על חזרה למֶזריץ’: “הגרמנים לא אוהבים אתכם, לא כדאי לכם לחזור!”. כך בפירוש נאמר להם.

בני הזוג הטילו את ההחלטה הסופית על בתם הקטנה. כשזו נשאלה להיכן היא רוצה ללכת – הביתה לפולין או להישאר ברוסיה, מובן שהתשובה המבוקשת היתה ברורה – לפולין, הביתה.

הקשיים ברוסיה והתקווה לעתיד טוב יותר בבית, גרמו לחלק מהנמלטים לברית־המועצות לחזור על עקבותיהם ובכך חרצו את גורלם.

מֶזריץ' תחת הכיבוש הגרמני לא חיכתה למשפחת פודולק. הם נאלצו להתגורר בשכירות בחדר אחד אצל הוריה של שרה שיקרסקי, בת משפחתי. בביתם, שאותו נטשו מספר חודשים קודם לכן, כבר התגוררו חיילים גרמנים, ואי אפשר היה להעלות על הדעת לבקשם לעזוב. הרי הבית היה נטוש.

*

אחרי שסידר את אשתו וילדתו בבית, פודולק החל לחפש עבודה ובמהרה מצאה. הגרמנים היו היחידים שחיפשו בעלי מקצוע מסוגו של פודולק. רק הם יכלו להציע משהו הקשור לחשמל ולאלקטרוניקה. הוא התקבל לעבודה בבסיס הצבא הגרמני, במעבדה שעסקה בתיקון מכשירי רדיו ומכשירי חשמל אחרים. מקלטי רדיו היו אך ורק לגרמנים. אחד מהצווים המגבילים הראשונים שהוציאו הגרמנים היה להעביר את מכשירי הרדיו שהיו ברשות האוכלוסייה לידי הצבא הגרמני. תוך מספר שעות רוכזו כל המקלטים במרתפי הספרייה העירונית ומרתפי בית המשפט המקומי.

כאמור, עם חזרתי מן השבי למֶזריץ' חברתי אליו וסייעתי לו בעבודה.

יום אחד קיבלנו צו המורה לנו לנסוע ללוּקוֹב, שם היינו אמורים לבדוק מכשיר רדיו שהתקלקל בקנטינה שבבסיס צבאי. עם הצו קיבלנו אישור מיוחד לנסיעה ברכבת. בלא תעודה מעין זו היה לנו אסור לנוע בדרכים. כשהגענו למקום, פודולק בדק את המכשיר ומצאו בלתי כשיר לחלוטין.

“יש להעביר את המכשיר למֶזריץ'”, הוא אמר לאחראי.

“אין בעיה”, היתה התשובה. “קחו את המכשיר וחיזרו למֶזריץ'”. אבל איך עושים זאת? כיצד יכולים שני יהודים לנסוע ברכבת עם מכשיר רדיו ענק?

הדרך במשאית הצבאית מן הקנטינה לתחנת הרכבת לא היוותה בעיה. בתחנת הרכבת קיבלנו אישור מהז’נדרמריה המקומית להעלות את המכשיר לקרון. האזרחים הפולנים שראו את המפלצת האסורה לשימוש ברחו מהקרון. חשבנו שאם תהיה ביקורת, אנו יכולים לומר שהמכשיר אינו שלנו. כבר היו מקרים שאנשים שרצו להבריח דברים ברכבת הטמנו אותם בקרון מסוים ובעצמם נסעו בקרון אחר. אם ייתפס הדבר – הם רחוקים מהסכנה. אם לא ייתפס – הם יורידוהו בגמר הנסיעה.

ביקורת המשטרה בקרון הגיעה גם אלינו, אך למזלנו השוטרים ידעו שמדובר במכשיר צבאי מקולקל המועבר לתיקון.

במֶזריץ' לא היתה לנו בעיה, והמכשיר הועבר אחר כבוד במשאית צבאית למעבדה. התיקון ארך מספר ימים כי חסרו לנו חלקים, אך משתוקן הוסע הרדיו ללוּקוֹב. הפעם בידי אנשי צבא.

העבודה בצבא גם אפשרה לפודולק ולי לתקן באופן פרטי מכשירי חשמל לאזרחים גרמנים עבור תשלום סמלי.

פודולק הרכיב במעבדה מכשיר אמיתי משאריות של מקלטי רדיו מקולקלים שהצטברו אצלנו. במשך רוב שעות היום היה המכשיר מפורק, ולקראת שידורי רדיו אנגליה בפולנית הוא חובר כלגו והפך למקור האינפורמציה שלנו על הקורה בחזיתות באירופה ובמקומות אחרים בעולם. ברדיו הזה שמענו, למשל, על קרבות טוברוק. בסך הכל אפשר לומר שהיינו די מעודכנים. מיד אחרי השידורים המכשיר פורק והפך שוב לגרוטאה, בין כל יתר הגרוטאות שהיו מונחות על המדפים.

*

באקציות שבאו על תושבי העיר מצא פודולק מפלט במעבדה. כי מי יחפש יהודים בתוך בסיס צבאי? ולצבא, בדרך כלל, לא היה שום עניין להסגיר אנשים לס"ס. את ילדתו החביא פודולק, תמורת כסף רב, אצל מכר פולני. האחרון, אחרי שקיבל את הכסף, ניצל את העובדה שאין עליו פיקוח והשליך אותה מביתו. הילדה, שלא יכלה למצוא מחסה אחר, נהרגה במֶזריץ' באקציה הרביעית.

אשתו של פודולק מצאה מחסה אצל בעל אדמות פולני. פודולק ערך עמו חוזה כספי כדת וכדין ואשתו הסתתרה שם כפולנייה לכל דבר. כמובן שבין האקציות היא עבדה בשדותיו.

באחד הימים הופיע הפולני במעבדה וסיפר לפודולק שאשתו נעצרה והיא נמצאת ברַדזין, וכי תמורת סכום כסף הוא יוכל לדאוג לשחרורה. פודולק לא שאל ושילם מיד.

ימים אחדים לאחר מכן חזר הפולני ואמר: “הכסף שנתת לא הספיק, מכיוון שצריך לשחד יותר אנשים”. פודולק שילש את הסכום וכל זאת שוב ללא ויכוח.

בפעם השלישית שהסיפור חזר על עצמו פודולק החל לחשוד שמשהו אינו כשורה. הפעם אמר לפולני, שלפני שהוא משלם הוא רוצה להיות בטוח שאמנם אשתו חיה. הוא ביקש מהפולני לחזור לרַדזין ולשאול את אשתו מהו תאריך הנישואים שלהם. אם הוא יֵדע סימן שהיא חיה.

אחרי מספר ימים חזר הפולני וציין, ללא היסוס, את תאריך הנישואים של פודולק ואשתו. פניו של פודולק חוורו. הוא הבין שנפל קורבן לנוכל, ויתרה מזאת, הוא הבין שאשתו כבר איננה בין החיים.

“תן לי את הטבעת ששדדת מאשתי”, פקד פודולק על הפולני המופתע.

“על מה אתה מדבר?”, חזר הפולני.

“אתה מחביא יהודים, גוזל את כספם ורוצח אותם”, אמר בהתרגשות. “לי אין מה להפסיד. את בתי כבר איבדתי, ועתה אני מבין שאת אשתי הרגת!”, מלמל. “השב לי את הטבעת שלה”, הרים את קולו.

“אני נשבע לך שזה לא נכון!”, אמר הפולני, אך רעד קל ניכר בקולו.

“תן את הטבעת!”, צעק פודולק. הוא הרגיש שהוא מאבד את סבלנותו. חייו לא חיים, לא היה אכפת לו מכלום, וזו היתה הדרך היחידה לקבל את הפריט האחרון שהיה שייך לאשתו, למעשה לו.

הפולני תחב את ידו לכיס מכנסיו, הושיט לפודולק את הטבעת של אשתו והסתלק לפני שפודולק יתנפל עליו.

אותו פולני לא ידע על הסכם סודי שהיה בין פודולק לאשתו. הם סיכמו, שאם וכאשר יהיו בנפרד ומישהו מהם יישאל על תאריך הנישואים שלהם, אסור להם לומר את התאריך האמיתי. לכל אחד מהם היתה טבעת עליה נחרט התאריך האמיתי, ורק שודד הטבעת או הרוצח ששדד יֵדע את תאריך הנישואים המדויק.

אחרי המלחמה פגשתי אנשים שעברו את המלחמה אצל אותו בעל אדמות פולני. ייתכן שהמחיר ששילמו, או הבטיחו לשלם, היה כה גבוה, שבעטיו הוא החזיקם גם כאשר האזור היה “יודנריין”, נקי מיהודים.

*

פודולק עצמו עבר את כל האקציות במעבדה. אחד החיילים שהיה רס“ר בדרגתו שמר עליו והחביא אותו בכל פעם שהיה צורך בכך. כאשר הגיעו מים עד נפש, והחייל פחד מעונש במקרה שייתפס על הסתרת יהודי, הוא אמר לפודולק שעליו לעבור למקום אחר. אותו חייל הכיר קבלן כבישים גרמני שהתגורר במֶזריץ' ועבד בחברה בשם “סטאוק”. הקבלן אטם חדר בביתו ברחוב פילסטוציאגו ופודולק מצא שם מסתור תקופה מסוימת. כאשר גם הקבלן חש בסכנה, הוא אמר לפודולק שעליו לחזור לחסות הרס”ר הגרמני.

כשפודולק חש שכלו כל הקיצים, הוא הוברח בעזרת החייל לתוך רכבת שעשתה דרכה לוורשה. מאחר שהבין כי לא ימצא מסתור גם בעיר הגדולה, החליט לחזור למֶזריץ‘. ושוב, ברכבת, בדרך לא חוקית, חזר למֶזריץ’, ופתאום הופיע אצל הרס"ר הגרמני ושוב הטיל עצמו עליו.

החייל ניסה את המוצא האחרון. הוא לקח את פודולק לאזור חוות הגרף פוטוצקי הסמוכה למֶזריץ', שם עבד והתגורר איש אחזקה בשם מטישבסקי.

“אתה יכול לעשות עמי כרצונך”, אמר פודולק המיואש למטישבסקי.

“אנסה לראות מה אני יכול לעשות. אך תדע, שני ילדי חברים בארגון הנוער האנטישמי הפולני, ואם יֵדעו שאני מסתיר אותך, הם ילשינו עלי – ואיענש. אין דבר נורא יותר מהסתרת יהודים”.

מטישבסקי הוליך את פודולק לדיר החזירים שלו, והוא התגורר שם עד שהושלם מרתף שמטישבסקי בנה תחת הדיר, כשרק אשתו שותפה לסוד.

את השנתיים הבאות בילה פודולק בחברת החזירים שמעליו. את אור היום לא ראה אלא דרך חרכים. בלילות היה מוציא את סיר הצואה והשתן ומערבב אותם בצואת החזירים. האוכל שקיבל היה במשורה, ולא כל יום. מדי פעם הוא קיבל כביסה נקייה. היו אלה בגדיו שנשטפו בידי בעלת הבית המארחת. היא פחדה שהעוזרת שלה תחשוד שהיא מסתירה יהודים אם היא תיאלץ לשטוף תחתונים בלתי מוכרים.

פודולק עצמו יצא מהמרתף רק עם השחרור.3


 

סוֹחוֹבוֹלה

יום אחד באוגוסט 1942 פנה מפקד היחידה הצבאית הגרמנית ששהתה בסוֹחוֹבוֹלה (כ־40 קילומטרים מעירי) למפקדה המקומית במֶזריץ' וביקש 12 בעלי מקצוע לעבודות שיפורים במחנה שלהם. מִפקדת הצבא הגרמני המקומי פנתה למנהל משרד העבודה מר ויטולה כדי שימליץ על אנשי מקצוע שונים. ויטולה, שהיה אזרח גרמני, העסיק במשרדו שלושה פקידים מקומיים יהודים – אח של אסתושה בלייוייס, אחיו של עורך דין איזק פינקלשטיין, וחנה ריבק – שהיו אנשי הקשר לקהילה היהודית. ויטולה ופקידי משרדו הכירו היטב את חברי קבוצת פודולק ובתיאום עם הקבוצה הם המליצו עלי כחשמלאי. כלל לא חששתי, לא היה לי ממה לחשוש. מעבודה לא פחדתי.

ויטולה יצר קשר עמוק עם שלושת היהודים שעבדו במשרדו ואף ניסה להציל את חייהם. בזכות עזרתו שניים מהם נותרו בחיים – אח של אסתושה בלייוייס, שהיתה חברה של אחי חיים, וחנה ריבק. ויטולה סידר להם תעודות זהות מזויפות של פולנים ובעזרתן הם הצליחו לעבור את תקופת המלחמה במחנות עבודה של פולנים מקומיים.4 אחיו של פינקלשטיין נורה באחת האקציות, למרות שהחזיק בתעודה מזויפת. בל נשכח שגם פולנים גויים נרצחו בידי הגרמנים.

בקרב קבוצת בעלי המקצוע שהתאספה בחצר המפקדה המקומית היו גם שני זרים שלא הכרתי – בחור ובחורה מוורשה. הם נשלחו בידי תא השומר הצעיר להזהיר את היהודים במֶזריץ' מפני אקציה קרבה. שמענו על אקציות אבל אז עוד לא ידענו מה פשרן. השלטונות הגרמנייים תפסו את שניהם ולמזלם לא הוצאו להורג. הפקידים היהודים במשרדו של ויטולה, ובאישורו, ניצלו את ההזדמנות והרחיקו אותם מן העיר ומעונש מוות בטוח.

לפני שיצאנו לסוֹחוֹבוֹלה קיבלתי מהשלטונות תעודה רשמית המאפשרת לי לנוע מחוץ למֶזריץ'. תעודות היו חשובות ביותר באותה עת ואזכיר זאת בהמשך. על צו ההצבה לסוֹחוֹבוֹלה היה רשום שמדובר בעשרה ימים בלבד.

*

בבוקרו של יום המחרת יצאנו, כל 12 האנשים, בעגלה רתומה לסוס לסוֹחוֹבוֹלה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות הגענו לבסיס הצבאי הגרמני בסוֹחוֹבוֹלה, שהיה ממוקם באחוזה של פריץ פולני. איני זוכר את שמו, אך למיטב ידיעתי הוא היה חבר בסיים הפולני. הפריץ עצמו הצליח להימלט מפולין בתחילת המלחמה, אך אשתו נשארה במקום והועסקה בידי הגרמנים בעבודות מטבח ובתחזוקה שוטפת. הבסיס היה שייך ליחידת הסייסים המקומית וייעודו העיקרי – אימון סוסי רכיבה צעירים לפני העברתם ליחידות הלוחמות.

נכנסנו לחצר האחוזה וירדנו מן העגלה ליד הכניסה הראשית לארמון הפריץ, שם המתין לבואנו אונטרשטורמפירר שולץ. הוא פקד עלינו לעמוד בנקודה מסוימת, ועל־פי סימן במקלו ציווה שזה אחר זה ניגש אליו לריאיון. הראיונות היו קצרים ונערכו בעמידה.

“מה מקצועך?”, שאל שולץ.

“חשמלאי מוסמך”, עניתי. “ויש לי גם עוזר שנמצא כאן”, הוספתי.

“יש לך עוזר?”, שאל, “מי?”.

“הוא”, אמרתי והצבעתי על הבחור מוורשה. “הוא עוזר חשמלאי”. בדרך ממֶזריץ' סיכמתי עם הוורשאי, שהיה חסר מקצוע, שיהיה העוזר שלי.

בסיום הריאיון אמר שולץ לי ולחברי החדש לעמוד לידו. את יתר האנשים הוא שלח לעבודות שונות. עד כמה שאני זוכר, הבחורה מוורשה נשלחה לעבודה במטבח.

בתום כל הראיונות, שולץ, עוזרי החדש ואנוכי הסתובבנו בבסיס. שולץ הראה לנו את כל המקומות שיש בהם תקלות במערכת החשמל ושעלינו לתקנם. בתום הסיבוב הוא הכניס אותנו לאחד החדרים המפוארים בארמון.

“עכשיו השעה 5. עוד שלוש שעות, בדיוק ב־8, יש חדשות. אני רוצה לשמוע אותן!” נשמעה צעקה. שולץ, שעמד סמוך אלינו, כלל לא דיבר. לא הבנתי מי מרים את קולו. בפינה מוסתרת, באותו חדר ענק, ישב קצין, כנראה בעל דרגה גבוהה, שצרח לעברנו ולא יסף. היה לנו ברור מה יקרה אם הקצין לא ישמע את החדשות.

מיד ניגשנו לעבודה. ראשית חיפשתי את האנטנה של מכשיר הרדיו. כשמצאתיה על גג המבנה גיליתי שהחיבורים החשמליים נהרסו, כנראה בעת כיבוש הבניין, וכל שנותר לי לעשות היה לחבר חוטים שנקרעו. כשהבנתי במה מדובר, משכתי את העבודה שאמורה להימשך מספר דקות למספר שעות. סמוך לשעה היעודה הודעתי לשולץ שהוא יכול לבדוק את הרדיו. הרדיו פעל היטב וקלט את האותות הרצויים.

באחת מפינות החדר ישב קצין ס"ס ופרט להנאתו על הפסנתר. במשך כל זמן העבודה הוא התעלם מאתנו. כשסיימנו, וקולות הרדיו נשמעו בחלל החדר, הוא קרא לי להתייצב לפניו.

“מהיכן אתם?”, שאל.

“ממֶזריץ'”, עניתי.

“ומדוע הגעתם לכאן?”

“לבצע עבודות מקצועיות על־פי הנחיות מהמפקדה בעיר”, אמרתי. “באנו רק לעשרה ימים”, הוספתי, והכנסתי את ידי להוציא את צו ההצבה שהיה טמון בכיסי, "אחר כך אנו חוזרים למֶזריץ'''.

הקצין הצעיר התבונן בי בגיחוך. הוא סימן לעברי שאינו מעוניין לקרוא את הצו.

“רק המוות ישחרר אתכם מן המקום”. אמר, והושיט לעברי שאריות של תפוח שנגס בו. הוא ידע כנראה את שעומד להתרחש בשבועות הבאים.

“מה אתה רוצה שאעשה בשאריות התפוח?”, שאלתי.

הקצין כיוון את ידו לעבר פח האשפה שעמד במרחק של כעשרה מטרים מאתנו. ניגשתי לפח והשלכתי את השאריות לתוכו.

אני מניח שקצין הס"ס היה בטוח שאשמור את השאריות לעצמי. נכון, הייתי רעב ומאומה לא בא אל פי מן הבוקר וגם לא ידעתי מתי אקבל מזון. זה היה יכול להיראות טבעי ששאריות התפוח ימצאו דרכם לבטני הרעבה. אבל, זאת כבר למדתי, לעולם אינך יודע כיצד יגיבו אותם סדיסטים. הקצין היה יכול, בלי שום קושי, לקחת את שרביט המנצחים שהיה מונח על הפסנתר ולדחפו לאפי, או להלקותני, או אפילו להרגני. האם עלי לתת לו סיבה לצאת מגדרו? בזווית עיני ראיתי שהוא מופתע מכך שלא הכנסתי את התפוח הנגוס לכיסי.

כל חדרי הארמון היו ספונים בעץ ודומים אחד למשנהו. מי שלא הכיר את מבואות הארמון היה יכול בקלות לטעות בין החדרים. זה היה כמו מבוך. חששתי מאוד לפתוח דלת לא מתאימה ולהיענש על כך. למזלי, בניסיון ראשון מצאתי את דרכי החוצה.

כשירד הערב שולץ העביר אותנו לקרוניות שהסיעו אותנו לעיר הסמוכה ווֹין. שם הופקדנו בידי המשטרה היהודית המקומית ללינת לילה.

*

למחרת חזרנו לסוֹחוֹבוֹלה ואיש איש הלך לעבודתו. היות שלא היו בנמצא חומרי חשמל לתיקון, נשלחתי לעבודה חקלאית. עבודתי המקצועית כחשמלאי מוסמך הסתכמה בתיקון האנטנה לרדיו.

בצהרי היום הגיע שולץ לשדה וחיפש אותי. “ברזניאק!”, צווח, “בוא!”.

ניגשתי אליו במהירות והלכתי לצדו בשדה הפתוח, ואת שאתאר עתה לא אשכח עד יום מותי.

שנינו, גרמני ויהודי, צועדים זה לצד זה לכיוון הארמון. לפתע, ללא כל סיבה, החל שולץ לרוץ כאחוז תזזית. לא הבנתי מה קורה, מדוע הוא רץ ולאן. אני לא הבחנתי בשום דבר יוצא דופן. ריצה בשדה חרוש אינה דבר של מה בכך ולכן חיפשתי סיבה לריצה המטורפת. מרחוק ראיתי אנשים שעבדו איש איש בחלקתו, חלקם עדרו וחלקם חפרו. עבודה חקלאית רגילה. התקדמתי לאטי לכיוונם.

אני מניח ששולץ ראה שאחד האנשים נשען לרגע על את החפירה שלו ואינו עובד, והמראה הוציאו מדעתו. הוא הגיע בריצת אמוק לבחור, הפילו לקרקע והלקה אותו 25 מלקות. כשהגעתי למרחק מה מן המקום הוא היה בעיצומה של ההלקאה. הוא ציווה על הבחור לספור את המלקות בקול כדי שלא יהיו טעויות. ממרחק רב יחסית שמעתי את קולות החבטה ואחריהן מספר הולך ועולה. לאחר 25 מלקות זה נגמר.

אבל שולץ לא הסתפק בכך ונזקק למשהו נוסף כדי להירגע. הוא צעק לעברי והורה לי בסימני ידיים להתקרב אליו. למותר לציין שכאשר החל בריצת האמוק שלו התקדמתי בעקבותיו לאטי. ועכשיו זה לא כל כך מצא חן בעיניו, בלשון המעטה.

כשהגעתי אליו הוא הורה לי להמתין וקרא גם למנהל העבודה היהודי שהיה בקרבת מקום.

“הסר את המכנסיים!”, ציווה על מנהל העבודה.

הלה, שלא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו ופחד פחד מוות, השיל את מכנסיו ותחתוניו ונעמד כשפלג גופו התחתון חשוף.

שולץ הצביע לעבר תלולילת עפר סמוכה והורה למנהל העבודה לשכב עליה באופן שישבנו מוגבה מעט. כך יהיה לו קל להלקותו, חשבתי לתומי. ואמנם, שולץ לקח את השוט, הניפו באוויר, ולא הוריד אותו. היה לו רעיון אחר.

“בוא הנה!”, הוא צרח לעברי למרות שעמדתי ממש לידו.

“תן לו 25 מלקות!”

“אני לא מלקה”, עניתי במהירות.

“אתה מפר פקודה?”, שאל.

“אני לא מלקה”, חזרתי על המשפט הקודם.

“אני, קצין גרמני, נותן פקודה ואתה מפר אותה?”, רתח.

“אינני יכול להלקות”, עניתי בקול חרישי.

שולץ לא האמין למשמע אוזניו. הוא החל למלמל משהו שלא הבנתי.

“קום!”, ציווה על מנהל העבודה שהיה עד כמובן למתרחש. “אתה יכול ללבוש את מכנסיך”, אמר בארסיות. לשנייה אחת נראה לנו שהאירוע תם. ואז הסתובב לעברי וצרח:

“עכשיו אתה תסיר את מכנסיך ותשכב על תלולית העפר!”. שולץ היה נרגז מאוד ונע במקום בחוסר שקט.

“אצלי לא מפרים פקודה, ובטח לא יהודים!”

“25 מלקות”, הורה למנהל העבודה, “ואתה סופר ולא מחסיר!”, צרח לעברי.

“אחת, שתיים, שלוש… עשר”. כשהגעתי לעשר חדלו המלקות.

“מלקות אמרתי, לא לטיפות!”, צעק שולץ לעבר מנהל העבודה. הוא חטף ממנו את השוט והלקני 25 מלקות, לא לפני שהורה לי למנות אותן מחדש אחת אחת.

כשסיימנו, הוא להלקות ואני לספור, התבוננתי באחורי. הם היו מחורצים, מדממים ובמקומות רבים שחורים. בקושי רב קמתי, קשרתי את מכנסי, ושולץ כמתעלם.

“הסר את מכנסיך ושכב על התלולית!”, צרח לפתע לעבר מנהל העבודה המופתע, וללא שום הפסקה פנה אלי והמשיך: “ועכשיו אתה מלקה אותו כמו שצריך 25 מלקות והוא סופר”.

“אצלי לא מפרים פקודות”, הוסיף.

“אינני מלקה”, אמרתי בכוחותי האחרונים.

“מה?”. הוא ציווה עלי לחזור על שאמרתי. כנראה לא הבין.

“אינני מלקה”, לחשתי לעברו.

את 25 המלקות הנוספות שחטפתי איני זוכר כל כך, אני לא בטוח שספרתי אותן. אני רק זוכר שאחרי כל אחת ביקשתי ממנו שיהרגני. באותו רגע העדפתי למות.

“עכשיו אתה מוכן להלקות אותו?”, שמעתי את קולו בתום ההלקאה, בטרם רכסתי את מכנסי.

“אינני מלקה, והרוג אותי”, התחננתי.

שולץ סירב לבקשתי אך הוסיף 25 מלקות לחתימת העניין.

אחרי 85 מלקות ופגר השוכב לפניו כנראה נרגע.

איני יודע מהיכן שאבתי כוחות לקום. התרוממתי וקשרתי את מכנסי.

“אתה הולך אתי לארמון”, הורה לי.

דידיתי לצדו לכיוון המחנה. בדרך, בטרם הגיענו לארמון, שולץ – שכבר נרגע – הוציא מכיסו סוכרייה וכיבד אותי.

*

“האם היה עלי לקחת את הסוכרייה?”, שואל אותי אבא, שלא אחת חיפש מוסר השכל בסיפוריו. כשהתמהמתי השיב בעצמו על השאלה. “תראה, עובדה, אני חי, וכנראה שהַחלטתי אז הצילה את חיי”.

*

האם עלי לקחת את הסוכרייה? חשבתי לעצמי. מה הסדיסט ההולך לצדי חושב? אם אסרב, הרי זה שוב סירוב פקודה. ומה יהיה אם אקח? הרי רק לפני רגע קט ביקשתי למות, ועכשיו – האם אני רוצה לחיות? איני יכול לדעת מה התחולל בראשי ברגעים אלו. אם אקח – אחיה? אם אסרב – אמות? פתאום, למרות הכאב הרב, למרות הבכי הפנימי והדמעות שנקוו בזוויות עיני, רציתי לחיות. אין לי שום הסבר לתהפוכות הנפש שקרו בדקות אלו. אבל את הסוכרייה לקחתי.

“יפה”, אמר שולץ בשביעות רצון.

ימים אחדים אחר כך ראיתי את שולץ מלקה בחור שניסה לעזור לקצב היהודי להעביר משא כבד ממקום למקום. הפעם הוא לא השתמש רק בשוט שלו. הוא היכה אותו באגרופיו, בנעליו, באבנים ובכל הבא ליד. ההלקאה עצמה גרמה לו כנראה להגיע לפורקן, ורק כאשר ראה את המוכה שוכב אין אונים לפניו, אבל נשמתו עדיין באפו, נרגע.


 

אקציה במֶזריץ'

ב־24 באוגוסט 1942, כחודש לפני ראש השנה, קרא לי שולץ ואמר את המשפט הבא: “Morgen alle Juden kommen raus von Menschenschreck”.

הגרמנים לא יכלו לבטא את המילה מיינדז’יז’ץ – שמה הפולני של העיר, וקראו לה מֶנשֶנשרֶק, כלומר, אנשי הפחד.5 אני אף פעם לא הבנתי מי פחד בעיר ממי…

המשפט שאמר הקפיא את דמי. אם מוציאים את היהודים מהעיר, לאן לוקחים אותם? היו שמועות אבל לא היו ראיות. פחדתי, וחרדתי למשפחתי, לחברי ולמכרי – ואלה היו רבים. האם הם יודעים? האם אפשר להודיע להם? מה הם עושים ומה יעשו? האם ניתן להצילם וכיצד?

“מכיוון שאתה ממֶזריץ'”, אמר שולץ, “אתה תדריך אותי בעיר לבתי היהודים הננטשים”.

לבזוז. אלא מה, חשבתי לעצמי.

“מרגע זה אתה לא עוזב את המחנה”, פקד עלי.

“אני חושב שלא אוכל לעזור לך”, אמרתי לשולץ.

“מדוע?”, הקשה.

“כי אני לא מכיר את החלק היהודי של העיר”, שיקרתי.

“בכל מקרה אתה מצטרף אלי”, פקד.

בערב עשיתי מאמץ ניכר לצאת מן המחנה. תירוצים לא חסרו לי ואכן הצלחתי. מעבר לגדרות פגשתי פולני, שתמורת 20 זלוטי לקח אותי לסניף הדואר המקומי. הפקיד הגרמני והפקיד הפולני בסניף היו המומים מבקשתי, אבל שטר בן 100 זלוטי שכנע אותם לנסות ולאתר עבורי מישהו במֶזריץ'. ניסיתי להשיג את יושב־ראש היודנרט הרוקח קלארברג,6 את רופא השיניים בוכֵנֵק ואחרים שאיני זוכר עתה. הקווים היו תפוסים. גם קו החירום לא היה פנוי. לא ידעתי מה לעשות. היות ולא היתה לי שום דרך להודיע למשפחתי, חזרתי למחנה אומלל ומיואש.

למחרת, 25 באוגוסט, סמוך ל־5 בבוקר, עליתי על משאית צבאית. הנהג היה פולני, שולץ ישב לצדו, ובחלק האחורי המכוסה ברזנט ישבתי אני יחד עם עוזר החשמלאי שלי מוורשה ועוד שני יהודים.

התקדמנו לעיר דרך רַדזין. ככל שהתקרבנו לעיר, התרגשתי יותר. ליד אחוזת הגרף פוטוצקי ראיתי דרך חרכי הברזנט משפחות שלמות צועדות עם מיטלטליהן לכיוון מרכז העיר. בין ההולכים זיהיתי בבירור את משפחות ביר וברמן.

אונטרשטורמפירר שולץ, שהבין כי אינני יכול לסייע לו במסע הביזה, חיפש קרבן מקומי אחר. הוא עצר את המשאית ברחוב לוּבֶּלסקה מיד אחרי הגשר שעל הנהר קשֱנַה. מישהו אמר לו שבקרבת הגשר, בגדה המערבית, גר חבר היודנרט דוד ויינברג, שהיה איש קשר בין היהודים והצבא. הנפקת תעודות, אישורים, רישיונות וכדומה נעשתה באמצעותו. שולץ חיפש אותו אבל הוא לא היה בביתו. אונטרשטורמפירר שולץ כיוון את נהג המשאית לביתו של הרוקח קלארברג.

בדרך כלל הדרך מן הגשר לכיכר העיר נמשכת דקות אחדות, אולם עקב ההמון הזורם אל הכיכר ונוכחות מאות חיילים, שוטרים ואנשי ס"ס, נאלצנו לנוע באטיות רבה מאוד. ככל שהתקרבנו לכיכר התבהרה לי התמונה הנוראה. תחילה שמעתי את נביחות הכלבים ואחר כך את צעקות החיילים וקולות הירי שהדהדו מכל עבר. נחרדתי. אחוז תזזית עברתי במשאית מחרך לחרך כדי לנסות ולראות מה קורה. לא האמנתי למראה עיני.

המשאית עצרה ליד בניין העירייה הסמוך לביתו של הרוקח קלארברג. קלארברג עמד בחוץ והתבונן במהומה. שולץ, שהתעלם מהקורה סביבו, ניגש אליו והורה לו שיצביע על אדם שידריך אותו במציאת בתי היהודים הננטשים. קלארברג הצביע על העוזר היהודי של גובה המסים הפולני סלובינסקי, שהיה בקיא במפת בתי היהודים.

בעודנו ממתינים לבואו של העוזר, יכולתי להתבונן בנעשה ולהקשיב לרעש העצום. ראיתי המונים יושבים על הקרקע וממתינים. מי שהתרומם – נורה. בתוך ההמולה זיהיתי פעילים שניסו בתואנות שונות ומשונות להוציא בני משפחה מהכיכר. מהלא נודע אל החיים. חלקם אמנם הצליחו לצאת, אבל רבים אחרים סירבו מפני שלא רצו לנטוש את בני משפחותיהם. אחיה של שפרינצה זמל, למשל, לא רצה לעזוב את בנו, ואדון וינר, שהיה יכול לצאת מהכיכר, נשאר עם אשתו שלא הותר לה לצאת. מאוחר יותר סיפרו לי, שכאשר התברר למפקד האקציה כי הקבוצה שתחת פיקודו הולכת ומידלדלת, הוא הניף את זרועותיו כלפי מעלה וצעק: “אין יותר שחרורים”.

בקרבת המשאית ראיתי את ברקה פינקלשטיין, אחיה של רגינה (היום גרינבוים). ברקה עסק באיסוף מתכות וברזל גולמי. הוא המתין שהגרמני שהעסיק אותו יגיע למקום עם סוס ועגלה. על חזהו היה שלט גדול וברור, שהסביר למתבונן את מעמדו המיוחד. ברקה נשען על המשאית בשאננות ונגס בתפוח עסיסי. ניגשתי לפאתי המשאית ואמרתי לו, שכדאי לו לעלות על המשאית ולברוח מכאן תמורת שוחד לשולץ. ברקה גיחך. הוא היה בטוח שהגרמני שלו יבוא תוך דקות וייקח אותו לעבודה. כרבים אחרים ברקה מת עוד ברכבת, בדרך לטרבלינקה.

רויזקה ברויט, לעומתו, ניצלה את טבעת היהלום שהיתה על אצבעה והצליחה לרכוש עוד כמה ימי חסד. היא עלתה על המשאית לאחר שהטבעת שלה עברה לרשותו של שולץ.

כאשר עוזרו של גובה המסים הגיע, המשאית החלה לנוע לעבר רחוב פילסודסקי. לצדי הדרך ועליה כבר שכבו מתים רבים מבני עמנו. היו ביניהם כאלה שרק שעות אחדות קודם לכן ברחו למשפחות פולניות שהכירו עם רכושם היקר, בתקווה שכך יינצלו. אולם אותם ידידים פולנים, כביכול, רצחו אותם והשליכו את גופותיהם לרחוב. הפולנים רצחו ושדדו יהודים בדרכם לכיכר. הפולנים המקומיים הקדימו את שולץ.

המתים שעל הדרך גרמו לנהג המשאית לעלות מדי פעם על המדרכות ולנסוע באטיות רבה, ממש בזחילה.

בהדרכת העוזר עברנו מבית לבית. אונטרשטורמפירר שולץ לא מצא, לצערו, דברי ערך בבתים שאליהם נכנס. רק בגדים. גם זה היה משהו, כי שולץ ידע שניתן למכור אותם ללא בעיות באזור המחנה.

אני זוכר שאחד הבתים ששולץ נכנס אליו היה ביתו של חיים וינגריק. שם, באחת הדירות, גר ד"ר ליכטנברג. נראה היה שהם עזבו דקות ספורות לפני שהגענו. בבית היו חבילות בגדים ארוזות וקשורות בחבל, מה שהקל מאוד על אונטרשטורמפירר שולץ בביזה. שולץ מילא אפוא את מחציתה של המשאית בבגדים והורה לנהג הפולני לחזור לבסיס.

השעה היתה 16:00. נסענו דרך רחוב ורשבסקה ופנינו לרחוב לוּבֶּלסקה. הצלחנו להגיע רק עד קוֹשַלנה פינת לוּבֶּלסקה, בכיכר המרכזית, ועצרנו. נעמדתי בארגז המשאית הסגור, הסטתי מעט את הברזנט וראיתי בפעם האחרונה רבים ממכרי, חברי ובני משפחתי. כולם צעדו אל תחנת הרכבת. שיירה של משפחות, מבוגרים וילדים נעה באטיות לקראת הלא נודע. הגרמנים מסביבם מלווים אותם בצעקות וביריות לקול נביחות כלבים. שיירה ארוכה, אין סופית. גם בצעדה מן הכיכר לתחנת הרכבת, היה אפשר לחזות ביחסם הנורא של הגרמנים ליהודים. עדר פרות היה זוכה ליחס טוב יותר. כל סטייה מהשורה אחת דינה – מוות!

השיירה חצתה את הנהר ברחוב לוּבֶּלסקה ופנתה שמאלה ברחוב זָרוביה (היום רחוב הפרטיזנים) לכיוון תחנת הרכבת. המתנו במשאית עד חלוף השיירה, וכשהדרך נפתחה לתנועה חזרנו לכיוון סוֹחוֹבוֹלה. ברַדזין נפרדנו מרויזקה ברויט.

קשה להגדיר את שחשתי. הטרנספורמציה שהאדם עובר בצפותו במאורעות מעין אלו היא מחרידה. מערכת הזיכרון משתבשת, שמות שהיו שגורים בפי נעלמו כלא היו. למרות שהכרתי רבים, לא הצלחתי לזכור את שמותיהם. חשתי שכל גופי מתרוקן ומתאדה. הדבר היחיד שהדהד במוחי היה, ש־400 שנים של תרבות יהודית מפוארת הולכות לאבדון. הפרטים המרכיבים את אותה תרבות התמוססו לנגד עיני.

*

למחרת, ביום השני לאקציה, החלטתי לחמוק ממסע הביזה של שולץ. רציתי לראות מה עלה בגורל בני משפחתי. כששולץ מצא מדריך חדש, שוטר בשם ברוקש שאביו היה מפקד המשטרה, וראיתי שהוא מרוכז בביזה, חמקתי. הגעתי במהרה לבית משפחתי. הבית היה פרוץ. עליתי בגרם המדרגות ולא מצאתי שם איש. בחרדה התחלתי לצעוק, או יותר נכון לזעוק, את שמות בני המשפחה. לאחר זמן שנראה לי כנצח מישהו ענה לי מעליית הגג. ואז סיפרו לי את שקרה להם ביום האתמול, היום הראשון של האקציה.

בני משפחתי החליטו להתעלם מקריאות הגרמנים ולא יצאו לכיכר. הם לא היו היחידים. רבים הבינו את משמעות היציאה לכיכר. באותה עת התגוררו אצלם חייט ובני משפחתו, פליטים מהעיירה נַשיֶלסק שעברו למֶזריץ' לאחר תחילת המלחמה. מול ביתם היה מבנה של בית־הספר למסחר, ששומר פולני הופקד עליו. ימים אחדים לפני האקציה הזמין השומר מכנסיים אצל החייט, והלה הבטיח לסיימם בדיוק ליום שבו החלה האקציה. השומר, שהבין כי המכנסיים לא יגיעו אליו, רצה להיכנס לבית משפחתי ולקחתם בעצמו. אולם הגרמנים תלו בבוקר אותו יום כרזות ברחבי כל העיר שהודיעו כי כל מי שייכנס לבית יהודי – יירה. השומר הפולני עמד אפוא בפני דילמה קשה – מכנסיים או חיים. אם ייכנס ייתכן שיירה. לכן פנה לחבורה אוקראינית שהתגודדה סמוך לבית וביקש מאחד האנשים להתלוות אליו כאמצעי הגנה. האוקראיני סירב, כי באותה עת היה עסוק בהפעלת פטיפון שבזז מאחד הבתים הנטושים ובהשמעת תקליט לחבריו. ומה היה השיר הנהדר שמנע מהאוקראיני להתלוות לשומר הפולני? כל נדרי! בייאושו פנה השומר לאחד השוטרים הצבאיים שניצבו במקום. השוטר הגרמני, שהבין כי מדובר בהצלת חיים, התלווה לשומר הפולני ושניהם נכנסו לבית. להפתעתם מצאו את כל בני המשפחה בקומה העליונה.

השוטר הגרמני התבונן בבני המשפחה שהכירם, ובמקום להסגירם ציווה עליהם: “עשו מה שתעשו, אבל עליכם להיעלם!”. לא היה לו אכפת איך ייעלמו ובלבד שייעלמו. השוטר פנה לשומר שאחז בידיו את מכנסיו החדשים ואיים עליו, שאם חס וחלילה ידליף שראה ושמע – יירה.

לאחר דין ודברים קצר החליטו בני משפחתי לעלות לעליית הגג ולשהות שם עד יעבור זעם.

בערבו של אותו יום, אחרי שהרכבת עם היהודים יצאה אל הלא נודע, הגיע אותו שוטר צבאי גרמני לבית המשפחה עם עגלה וסוס, אסף מעליית הגג את הצעירים והובילם אל מעבר לנהר – למגורי המשפחות היהודיות שעבדו בשירות הצבא הגרמני. כך ניצלו מאקציה זו. המבוגרים יותר נשארו בעליית הגג.

אחרי הביקור הקצר בבית המשפחה חיפשתי את עקבות המשאית על מנת שאוכל לחזור לסוֹחוֹבוֹלה.

בדרך, ברחוב ורשבסקה, ראיתי שמישהו עוקב אחרי. ניסיתי להתחמק אך לשווא. מישהו מן המקומיים זיהה אותי ולא הרפה.

“הוא יהודי”, אמר הפולני לשולץ.

שולץ הסתובב לעברו ועשה עצמו כלא מבין.

“הוא צריך להיות בכיכר”, הוסיף הלה.

ומה עשה שולץ? שלף את אקדחו וסילק את הטפיל בצעקות.

היום השלישי של האקציה נועד לאיסוף גופות המתים ולניקוי העיר מהאירועים הנוראים שעברו עליה ועל תושביה היהודים. עם תום האקציה גורשו היהודים מבתיהם ועברו לגור בגטו.

*

ימים אחדים לאחר האקציה החלטתי לברוח מהבסיס בסוֹחוֹבוֹלה. לומר את האמת, יכולתי לברוח מווֹין שם שהינו בלילות. אך לא רציתי שהמשטרה היהודית, שהיתה אחראית עלינו, תיענש על כך. גם מסוֹחוֹבוֹלה לא היה קשה לברוח. הבסיס היה פתוח, יחסית למקומות אחרים שהכרתי בעבר. חששתי ממה שיקרה במֶזריץ' בעקבות הבריחה. פחדתי שהגרמנים מסוֹחוֹבוֹלה, במיוחד שולץ, יחפשוני.

למרות חששותי ארגנתי את הבריחה יחד עם הבחור שעזר לקצב היהודי. שנינו היינו כחולים בגלל המלקות שספגנו. ביום הבריחה לבש כל אחד מאתנו שני זוגות מכנסיים. ידענו שאפשר לקבל בחוץ חצי כיכר לחם בעבור זוג מכנסיים. עברנו ביערות ובשדות שהקיפו את הכבישים המוליכים מסוֹחוֹבוֹלה למֶזריץ‘. המרת המכנסיים בלחם לא היתה קלה. איכר פולני סירב לתת לנו לחם, אבל כנראה שחש מאוים ונתן לנו לבסוף חצי כיכר. בערב הגענו למֶזריץ’.

חזרתי לעיר בפעם השנייה. העיר שינתה פניה ללא הכר. הפעם רוכזו כל היהודים שנותרו אחרי האקציה בגטו. ביתי לא היה בתחום הגטו ובני משפחתי עברו להתגורר בביתו של דודי ברוך לין, השוחט העירוני, שחלק מבני משפחתו נלקחו לטרבלינקה באקציה הראשונה.


 

האחים טשֶנקי

ב־28 באוגוסט 1942, מיד אחרי האקציה, הוקם הגטו היהודי. האזור הוקף בגדר תיל, ויהודים בני העיר ואלה שהוגלו אליה ממקומות אחרים רוכזו בגטו. למזלה של משפחתי, ביתו של דודי ברוך לין היה באזור המגודר, כך שיכולתי לעבור לשם יחד עם אחי זאב, עם משפחת שנברג ועם המשפחה שהוגלתה מנַשיֶלסק.

עד האקציה, ואולי מעט אחריה, לא היה לנו מושג להיכן מובילים את אלה שנתפסו. אלפי זלוטים שולמו למשפחות פולניות שיחפשו ויחקרו לאן הרכבות נוסעות, אך ללא הועיל.7 הגרמנים הצליחו להעלים מידע על מסלולי הרכבות, ולא ידענו להיכן מובילים את יקירינו.

ימים מספר לאחר האקציה הופיעו בגטו שני האחים טשֶנקי שהיו בטרנספורט שיצא מן העיר בזמן האקציה. הם סיפרו שברחו ממחנה המוות טרבלינקה בדרך לא דרך: אחרי המיון הם נבחרו לעבוד בהורדת גופות מרכבות המשלוחים שהגיעו לטרבלינקה, ובשלב מאוחר יותר – בהעמסת בגדים על אותם קרונות. באחת מההעמסות הם נשארו על הקרונות והתחבאו בין ערמות הבגדים. כך הצליחו להימלט.

בהגיעם למֶזריץ' הם רצו להפיץ את המידע הסודי ביותר של הרייך הגרמני שנפל לידם – “הפתרון הסופי”. לספר על כך שטרבלינקה אינו מחנה נופש ולא מחנה עבודה. טרבלינקה הוא מחנה השמדה, מחנה מוות. הם בחרו לספר את העובדות לשלום ויינברג שהיה ממפקדי המשטרה היהודית. האחים רצו להזהיר את האחראים על הקהילה שלא יעזרו לגרמנים לאסוף יהודים, כי לא לעבודה הם יוצאים אלא למחנות השמדה.

שלום ויינברג לא האמין להם ואף ניסה להכחיש את הסיפור ולומר להם שאינם יודעים על מה הם מדברים. וכדי להוכיח להם שהם טועים אמר שיברר את הדברים אצל היינה, מפקד הס"ס מרַדזין. כשעתיים אחרי העברת המידע להיינה שני האחים טשֶנקי כבר לא היו בין החיים. שלום ויינברג, שסיפר לגרמני המופתע כביכול על הקורה בטרבלינקה, נצטווה להביא את שני האחים אליו כדי שיספרו לו את הבדיה במו פיהם. מקום המפגש לא גילה לאיש את העתיד. הם לא הוזמנו למפקדה אלא לבית המרקחת של יושב־ראש היודנרט קלארברג. התמימות היתה בעוכריהם. שניהם הגיעו נחושים לספר את האמת גם לקצין הגרמני. כפרס הוא הציע להם להתלוות אליו לטיול קצר בעיר. כאשר חצו את הכיכר והגיעו לאזור הקשתות בצדה השני של הכיכר, שלף הקצין הגרמני באחת הסמטאות את אקדחו ובשתי יריות בודדות חיסל את שני האחים. למותר לציין שהוא שלח את שלום ויינברג לדאוג לסילוק הגוויות.

מאותו יום ואילך חל מפנה משמעותי בהתנהגות היהודים. לכל היה ברור שהמוות אורב בתחנה הסופית של הרכבות היוצאות ממֶזריץ'.


 

שלושה אירועים

בין היהודים היו גם משתפי פעולה, או כאלה שחשבנו שהם משתפי פעולה עם הנאצים. כולם רצו לחיות, ולחיים לא היה כנראה מחיר.

חיים רוגוז’ין, בעלה של רויזקה ברויט, ברח עם תחילת המלחמה, כשעוד היה אפשר, לרוסיה. החיים ברוסיה כנראה לא הטיבו עמו והוא החליט להסתנן חזרה לפולין. הגרמנים הידקו מאוד את המערך שלהם בגבול הרוסי, והיה קושי רב לעבור מצד לצד. לרוע מזלו נתפס רוגוז’ין בידי הגסטפו ונאסר. דבר מאסרו הגיע לאשתו. היא עשתה מאמצים עילאיים לשחררו ונתקלה בקירות אטומים.

השמועות סיפרו שרק אחרי משא ומתן עם כל מיני בעלי קשרים נאמר לה, שאם תהיה מוכנה למסור אינפורמציה לגרמנים, כלומר לשתף פעולה, בעלה ישוחרר. ואמנם, אחרי מספר ימים רוגוז’ין שוחרר. אינני יודע מה היה המחיר ששולם לגרמנים תמורת שחרורו. אבל ברויזקה ברויט דבק כתם בל יימחה.

*

כשהגרמנים רצו שעבודה מסוימת תיעשה, הם פנו ליודנרט, או למוסד יהודי אחר, ודרשו מכסה של יהודים לעבודה. הם נתנו שני פרמטרים: מספר עובדים נדרש וזמן. המכסה היתה חייבת להיות מלאה בזמן הנקוב. היודנרט החל לחפש יהודים ולאספם מהחצרות בעיר. מיד החלה בחוצות העיר חרושת שמועות שמחפשים יהודים, ומי שנתפס חיפש דרך להימלט.

איך עושים זאת? מפעילים קשרים. וזאת למרות שהכול יודעים כי את המכסה יש למלא ומישהו אחר, שיכול להיות בן משפחה או אולי חבר קרוב, יבוא במקום המשתחרר. קשרים, כסף, יהלומים, זהב או ציוד יקר ערך אחר פעלו היטב כמתת תמורת שחרור מהלא ידוע.

אחד ה“תרגילים” שהיה אפשר לעשות הוא להעביר ליודנרט שמות של בעלי ממון, מעבר למכסה הנדרשת, וממש לפני העברתם לגרמנים לשחררם, על מנת שיהיו חייבים משהו למשחררים. הקלות בשחרורם של הללו היתה ממש בלתי נסבלת.

“חייכם ניצלו הודות לפעילותה של רויזקה ברויט”, אמרו המשחררים הגרמניים לא פעם לבעלי הממון.

וכשנפגשו עמה היא התנצלה שהם אמידים דיים והם יכולים לשלם עבור חייהם.

האם רויזקה ברויט מסרה לגרמנים את שמות העשירים על מנת שתוכל לשחררם, כדי שהם יהיו חייבים לה משהו? האם הרוויחה משהו מן התרגיל הזה? אין לי תשובה על כך.

*

בעיר פשטה שמועה שרויזקה ברויט שכנעה בחור בשם צ' לעבוד עם הגרמנים. תהליך השכנוע היה דומה לתהליך שהיא עצמה עברה עם בעלה חיים תמורת שיתוף פעולה. לאותו צ' היתה חברה בבּריסקליבּסק. בתחילת המלחמה ברח צ' לחברתו כדי להיות עמה. ברבות הימים, כאר חזר למֶזריץ' הוא נתפס, נאסר והואשם בריגול. רויזקה ברויט שכנעה אותו שחייו חשובים יותר. הוא הבין, שוחרר והועסק בריגול ולמעשה – בהלשנה.

תקופה מסוימת לאחר שחרורו ממאסר החל צ' לצאת עם אסתושה בלייוייס, חברתו של אחי חיים שנסע לאוסטרליה. בשלב זה היא עדיין שמרה על קשרים עם אחי. זאב ואני חששנו שצ', על מנת שיוכל להשמיד ראיות שהוא יוצא עם חברתו של חיים, ילשין עלינו לגרמנים. והרי דברים כאלה קרו לא אחת.

חודשים אחדים לאחר מכן נטשה אותו אסתושה למען בוידמן, מנהל הדואר בגטו, שהיה איש מחתרת ולאחר תקופה קצרה הם החליטו להתחתן. יום לפני חתונתם הוצא בוידמן להורג. מישהו דאג שרשימת חברי המחתרת שביקשו לקבל תעודות זהות מזויפות תגיע לידי הגרמנים. שמו של בוידמן היה ביניהם.

האם מדובר בהלשנה מכוונת?

אסתושה נורתה באחת מן האקציות כאשר ניסתה לברוח מן השיירה שנעה לעבר הרכבת.

רויזקה ברויט נרצחה בידי הגסטפו בכיכר העיר באקציה החמישית.


 

האקדח

קול האזעקה שנשמע לא הטריד אותי. מה כבר יכול לקרות, עוד תרגיל של הצבא, המשטרה הצבאית או הגסטפו? המשכתי לנסות לתקן תנור חשמלי שגוף החימום שלו נשרף.

“שרפה”, שמעתי את קולו הנסער של הרס“ר הגרמני. הרס”ר נכנס לחדר בצדו האחד ועבר אותו בסערה. הוא ראה שאני עובד, סימן משהו בידיו ונעלם בדלת שנייה, בצדו האחר של החדר. רק קולו נשמע מרחוק: “שרפה, שרפה”.

שרפה כלל לא עלתה בדעתי. היתה זו הפעם הראשונה שבה נשמעה אזעקת אמת במחנה שעבדתי בו. שיישרפו, חשבתי לתומי. אבל מה אתי? לא הייתי צריך להשיב. הרס"ר חזר לחדר והתפלא על שלא הגבתי לקריאתו. הוא נזף בי וציווה עלי לצאת לחצר מיד ולסייע בכיבוי האש.

בחצר היתה המולה רבה. אש אחזה בצריף הנשקייה של המחנה. החיילים והשוטרים הגרמנים חילקו הוראות לכל מי שהיה במקום, פולנים או יהודים. כולם עמלו לכבות את האש וגם אני הצטרפתי. דליי מים היו אמצעי הכיבוי הנפוץ. היתה סכנה שהאש תגרום לפיצוץ חומרי הנפץ שבמחסן סמוך, ולכן הגרמנים שלחו אותנו לכבותה. הם ידעו שרק אם חיינו יהיו נתונים בסכנה נעזור להם. ואמנם, לא חלף זמן רב והאש כובתה.

החיילים הגרמנים יכלו לחגוג עוד ניצחון. אני בטוח שהם שתו לשכרה בואתו לילה, כבלילות קודמים, אלא שהפעם היתה סיבה למסיבה.


1.png


2.png


3.png


4.png


5.png


6.png




קובץ4 14א.png

משה מיד לאחר עלייתו לישראל ב־1945



קובץ4 14ב.png

משה בעת שעבד בחברת החשמל (בשלב הנמוך על העמוד), 1946



קובץ4 14ג.png

משה וטובה ברזניאק ביום חתונתם, ספטמבר 1946



קובץ4 14.png


אקובץ4 15.png

משה ורעייתו טובה בחגיגה לכבוד יום הולדתו ה־80 ויום הולדתה ה־78



קובץ4 15.png


קובץ4 15ב.png


קובץ4 15ד.png


קובץ4 16.png


*

“גנבתי אקדח”, שמעתי את קולו הלוחש של חברי צבי־הירש זילברגלייט יומיים לאחר השרפה. “תוך כדי כיבוי האש ראיתי אקדח מתגלגל על רצפת המחסן ולקחתיו”, הוסיף.

“מדוע אתה מספר זאת לי?”, שאלתי.

“היית בצבא ותוכל ללמד אותי לירות בו”, השיב.

“כדורים יש לך?”, שאלתי.

“לא”.

והיכן האקדח?", שאלתיו.

“החבאתי אותו בתוך דלי וקברתיו באדמה לא רחוק מן הבית שלי”. צבי־הירש ציין את המקום המדויק שבו נמצא האקדח.

“נראה מה ילד יום”, אמרתי ולא יספתי.

עכשיו יש לנו אקדח. לנו, אני מדגיש, כי בשל הסוד הפכתי לשותף. למען האמת לא כל כך ידעתי מה לעשות. לא היה לי קשר לאנשי מחתרת או לפרטיזנים. שמענו עליהם אבל לא היה בידי מידע ממשי. בגטו עצמו כבר לא היתה שום התארגנות נגד הגרמנים. מצד שני, מספר ההלשנות בגטו הלך ורב. אנשים היו מוכנים להלשין על בני משפחתם בעבור מנת אוכל. הגרמנים לא בדקו אם דובר במשהו ממשי. הם היכו או ירו בקרבן ההלשנה. כל אדם דאג אך ורק לעצמו.

ולפתע אני מוצא עצמי “שותף” להברחת נשק. לומר את האמת, הדבר לא היה לרוחי, בלשון המעטה. נכון, צבי־הירש היה חברי. אך מאז מות הוריו באקציה הוא שינה את התנהגותו מקצה לקצה. רגשות האשם על מותם הכבידו עליו מאוד. כדי להקל במעט את כאבו הנפשי הוא החל לשתות לשכרה, ולא אחת מצאתיו בגילופין. צבי־הירש היה מוכן לעושת הכל כדי להשיג עוד טיפת שיכר. פחדתי שאפול קרבן להלשנה טיפשית ושקרית.

האם הוא כבל אותי אליו? חשבתי לעצמי. ומה עושים? חששתי שבאחד הימים הוא יאמר: “גם משה ברזניאק יודע”. עבר יום ועוד יום ונמנעתי מלהעלות את הנושא. בלילות הרהרתי על מציאת פתרון למצב המוזר שאליו נקלעתי בעל כורחי.

לחץ האירועים והסבל היומיומי גרמו לכך שהאקדח ירד מסדר יומי. עד היום חולפת צמרמורת בגופי כאשר אני נזכר בסיפור האקדח.


 

הגירושים ממֶזריץ'

6 באוקטובר 1942 היה יום ככל הימים. יום רע, אך לא היה בו דבר שסימן את הבאות.

“אקציה”, נשמע קולו הנסער של קרוב משפחתי, ברוך מרדכי ריינוויין, בנו של נפתלי. “הגרמנים פתחו באש ושוב הם אוספים יהודים”. היתה זו שעת צהריים, וכאמור שום תכונה לא נראתה בעיר קודם לכן. כך פתאום, באמצע היום, נופלת עלינו מן השמים אקציה.

טסתי עם ברוך למרתף הבניין שבו עבדנו. ירדנו במהירות רבה מאוד, כאילו כדור אש רודף אותנו. בבואנו למרתף נכנסנו לתוך אחד הארונות, נעלנו אותו מבפנים והסתתרנו. כמה דקות אחר כך שמענו קולות בגרמנית. מישהו חיפש אותנו, אבל לא כל כך התאמץ. הוא ויתר כנראה על חיפוש במרתף ועלה למעלה.

את מקום המסתור במרתף הכנו מיד לאחר האקציה הקודמת בדיוק לרגעים כאלה. פעמים אחדות אף התאמנתי בירידה מהירה למרתף וכניסה לאותו ארון גדול שהיו בו שקים של תפוחי אדמה.

“כדאי להתכונן לרע ביותר ולחפש מסתור”, אני זוכר שאמרתי לכל מי שעבד עמי. “קשה באימונים וקל בקרב”, ציטטתי את דבר המפקד שלי בצבא.

“הפעם דילגו עלינו”, אמרתי לברוך אחר כך.

בערב, כשחשבנו שהסערה חלפה והמקום שקט, יצאנו מארון המסתור וחזרנו למקום העבודה.

עוד גל מסוכן חלף.

את הלילות והימים שלמחרת האקציה השנייה עשיתי במחנה. פחדתי לשוב הביתה. למזלי, איסוף היהודים שעבדו במחנה הצבאי צומצם לשעות הראשונות של האקציה הזו, שנמשכה שלושה ימים. חיילי הגסטפו ריכזו את היהודים שתפסו במקומות אחרים בעיר לכיכר הגדולה.

באקציה זו נורו למוות דודתי רחל ריבק ופרל לין, כאשר ניסו לברוח מהאיסוף. מי שנותר נלקח לטרבלינקה.

*

בתקופה זו עבדתי כחשמלאי במפקדה ובמחנה הגרמני ששכן מעבר לנהר, בצדו השמאלי של הכביש ללובלין, וצוידתי בתעודה מתאימה. היתה לי תעודה נוספת שהעידה כי אני עובד גם במפעל זיפי החזיר שהיה בקור־דה־לר, מעברו השני של המחנה.8 למרות שמֶזריץ' היתה מרכז עולמי לעיבוד זיפי חזיר, מעולם לא עבדתי בעבודה זו, אבל תעודה מתאימה הצלחתי להשיג. תעודות היו אחד הדברים החשובים ביותר. הן אפשרו קיום מחוץ לגטו. בעזרתן היה אפשר לנוע ממקום למקום, אמנם עם חשש, אבל חשש קטן יותר.

*

האקציה השלישית החלה ב־27 באוקטובר 1942. באותו יום עבדתי בתיקון קצר חשמלי במפעל הזיפים בקור־דה־לר. תקלות במערכת החשמל היו די שכיחות באותה תקופה. מזל, אמרתי לעצמי, שכן הסערה עברה הפעם בצד האחר של המחנה הצבאי. מזל אמיתי. הפעם הם אספו את היהודים מן המחנה ומצאו גם את אלה שהסתתרו בארון שקי תפוחי האדמה שבמרתף, שבו הסתתרתי אני באקציה הקודמת. כנראה שעל־פי הנחיה מגבוה לא הותר לגסטפו להיכנס באותו יום למפעל, וכך ניצלתי מאקציה זו. למחרת, כשהותר לגסטפו להיכנס למפעל ולחפש יהודים, שהיתי במחנה הצבאי מעבר לכביש. לא התחבאתי כי הפעם הם פסחו על המחנה.

מה יכולתי להסיק אחרי היומיים הנוראים האלה? האם יש מי שמכוון את גורלו של האדם, הפעם את גורלי? רק מיקום נכון בזמן נכון הציל את חיי. בשני המקרים עין הסערה היתה פחות מ־50 מטרים ממני.

*

אנשי המשטרה הצבאית, בניגוד לאנשי הגסטפו, שהו בעיר תקופה ארוכה. חלק מהם אף יצרו קשרים עם כמה יהודים והגנו עליהם בזמן האקציות מפני הגסטפו. באקציה השלישית, למשל, אספו אנשי המשטרה הצבאית כ־30 יהודים. לאנשי הגסטפו, שניסו להתנפל על קבוצת היהודים, אמר אחד מקציני המשטרה הצבאית שזו קבוצה חיונית ביותר והיא נבחרה בקפידה, וכי עליה לבצע עבודה מסוימת למען המשטרה הצבאית. ואמנם, אנשי הקבוצה קיבלו אתי חפירה בטרם נשלחו ליער לעקור שורשים. כאשר זעם האקציה חלף, חזרו אנשי הקבוצה למחנה הצבאי, החזירו את האתים ושוחררו. אחי זאב, שסיפר לי על כך, היה בין הניצולים. ככל שידוע לי אנשי המשטרה הצבאית לא ירו על יהודים.

גם אקציה זו הסתיימה בטרבלינקה, בדיוק כמו האקציות הקודמות.

*

האקציה הרביעית התרחשה ב־8־7 בנובמבר 1942.9 זו היתה אקציה של כניעה. לאיש בגטו לא היה עוד כוח להתנגד לגרמנים. רבים הסגירו עצמם מרצון. כה גדול היה הרעב וכה נורא היה הייאוש, עד שהמוות נראה פתרון מצוין.

אני עדיין עבדתי כחשמלאי והעתיד נראה קודר למדי.


 

שלייגר

“חסר מפסק”, אמרתי לרב־סמל שהיה אחראי על המעבדה.

“חיפשת במחסן?”, שאל.

“כבר כמה ימים שאין מפסקים”, עניתי.

הרב־סמל נעלם. “אתה יוצא לעיר לרכוש מפסקים”, אמר כאשר חזר כעבור דקות אחדות.

צורכי חשמל היה אפשר לרכוש רק בחנות החשמל של שומה רוזנבלום. החנות החליפה בעלים – כל בתי העסק היהודיים בעיר עברו לידיים פולניות. אזור החנויות היה אסור ליהודים. מרכז העיר לא כל שכן.

“אסור לי להיות שם”, אמרתי.

“שכחתי”, אמר הרב־סמל ויצא שנית מהחדר.

הוא שב כעבור מספר דקות. “אני יוצא אתך”, אמר. מה כבר יכול לקרות לי אם אלך עם חייל גרמני, חשבתי לעצמי.

כשיצאנו מן המחנה שמתי לב שהרב־סמל הולך בלי נשק. “אולי כדאי שתיקח נשק”, אמרתי לו.

“אתה מתכונן לברוח?”, תמה.

“עדיף שיהיה לך נשק”, הערתי.

“מדוע?”, שאל בתמימות מה.

הוא פשוט מטומטם, אמרתי לעצמי.

“מה יאמרו אנשי הגסטפו המסתובבים בעיר ורואים חייל בלי נשק מסתובב עם יהודי?”, שאלתיו.

“אתה צודק”, ענה. חזרנו למחנה ויצאנו שוב רק אחרי שהצטייד בנשק. ואני, למרות שהתלוויתי לחייל גרמני הייתי צריך להקפיד שכל התעודות יהיו ברשותי ושהטלאי יהיה על זרועי.

חנות החשמל היתה ברחוב לוּבֶּלסקה, בין הכיכר המרכזית לבית משפחתי שבפינת רחוב ורשבסקה. הדרך לחנות ורכישת המפסק עברו ללא תקלות. עצוב היה לראות את שקרה לעיר בחודשים שחלפו מאז האקציה הראשונה. לא היה זכר לחיים התוססים שהיו בה בעבר. פה ושם נראו פולנים מסתובבים בכיכר בחוסר מעש.

“פה היתה החנות שלנו”, אמרתי לרב־סמל כאשר עברנו בדרכנו חזרה ליד הכיכר. אבל עובדה זו לא כל כך עניינה אותו.

מעט לפני הגשר שעל נהר הקשֱנַה חשכו עיני. נשימתי נעתקה. מולי הופיע פרנץ באואר היום – שלייגר – ששמו מעורר בי, ואני בטוח שגם באחרים, צמרמורת וחלחלה גם היום.10 האיש היה ידוע בכך שהוא חייב, ממש חייב, להרוג כל יום מישהו כדי לספק את יצריו. שלייגר לא היה צריך סיבה כדי להרוג. לפני ביצוע גזר הדין היה שואג על קרבנו: “למה אתה רץ? למה אתה עומד? למה אתה יושב?”, ומחסלו ללא ניד עפעף. שאגה, ובעקבותיה ירייה. תמיד בעורף או בראש. וזהו. לפעמים לא שאג אלא שאל את השאלה בנינוחות – וירה. הוא לא המתין לתשובה.

המראה שראיתי כלל לא עודד אותי. נהפוך הוא. ראיתי ששלייגר גורר ילד קטן לחצר ומיד אחר כך שמעתי שאגה לא ברורה וירייה אחת. למרות שהייתי מאוד קרוב, לא שמעתי כלל את הילד. דממה מעיקה לוותה את הירייה.

“שלייגר הרג עוד ילד”, אמרתי לרב־סמל. הוא לא הגיב. לא נראה לי שהדבר הרשים אותו. לא עצרנו אפילו לשנייה. עברנו את החצר והתקדמנו לעבר המחנה. לא סטינו מדרכנו.

“בוא אלי”, קרא שלייגר שיצא מהחצר וראה אותנו מתרחקים מן המקום. הסתובבנו. מולי, במרחק לא רב, עמד רב הטבחים של העיר. היה ברור לי שהסוף המר מגיע.

“היהודי הזה חיוני”, אמר הרב־סמל לשלייגר.

“מה הוא כל כך חיוני?”

“הוא עובד בשביל הצבא”.

“אז מה”, אמר שלייגר בשוויון נפש, כאילו לא קטל שניות קודם לכן ילד במו ידיו.

“הוא חיוני וצריך אותו”, ענה הרב־סמל.

“אני האחראי פה”, אמר שלייגר, שהחיוניות שלי ממש לא עניינה אותו.

הדם אזל מגופי. התאבנתי. הילד היה המנה הראשונה של היום ואני כנראה המנה העיקרית.

שלייגר צעד קדימה ונכנס ביני ובין הרב־סמל. הסתכלתי לעבר האקדח שהיה בחגורתו. “אתה יודע שאסור לך ללכת ברחוב?”, שאג לעברי.

ועשיו תבוא הירייה. ההצגה חייבת להימשך לפי התסריט. שאלה בשאגה ואחריה ירייה. המתנתי שנייה ודבר לא קרה. שלייגר לא ירה. לרגע עברה במוחי מחשבה להתנפל עליו ולהראות התנגדות אחרונה. איני זוכר מה בדיוק מנע ממני לעשות כן. שלייגר הרים את ראשו לשנייה כלפי מעלה, הורידו באטיות ואמר מבלי לחכות לתשובתי: “לך למשטרה היהודית ואמור להם לשלוח מישהו לאסוף את גופת הילד”. אחר כך הסתובב, קרא לחברו מהשוצפוליציי שעמד במרחק מה, וצעד לאטו לכיוון הכיכר.

כמו בכל אירוע מחריד שחווים, את פעימות הלב המהירות חשתי בחזי, באוזני ובראשי דקות אחדות מאוחר יותר. הדופק שלי המשיך להיות מהיר זמן רב מן הרגיל.

מאוחר יותר נודע לי שבת דודתי רבקה שינברג ואמה, שהיו בבניין שממול והציצו בין החרכים, ראו את האירוע: רצח הילד וחילופי הדברים בענייני עם שלייגר (הבניין שבו שהו היה שייך לדוד ויינברג). שתיהן הכירו היטב את שלייגר, מעלליו והסיפורים עליו והיו בטוחות שסופי הגיע.

על שלייגר הרוצח ומעלליו הנוראים אפשר לשמוע מכל מי שהיה במֶזריץ' ובסביבתה ונותר בחיים.


 

גלות מרצון לטרַווניקי

ב־26 בדצמבר 1942, אחרי האקציה הרביעית, הודיעו הגרמנים שכל מי שרוצה לנסוע למפעלי זיפי השער בטרַווניקי יוכל לעשות כן. למרות שזה היה “גירוש מרצון”, או “גלות מרצון”, החלטתי לא לנסוע. אף שהעתיד בטרַווניקי נראה טוב מן העתיד בגטו, לא האמנתי למילה אחת של הגרמנים. אין טוב בלי רע, זאת ידעתי. אפילו העובדה שאבי התגורר בטרַווניקי לא עודדה אותי לעזוב את מֶזריץ', שבה הרגשתי קרוב יותר לבני משפחתי, ובמיוחד לאחי, וגם בטוח יותר מכיוון שהכרתי על בוריין את כל מבואותיה. לכן, למרות שהגרמנים לא חיפשו “מתנדבים” בצורה אקטיווית, החלטתי להיעלם מהשטח כל עוד הרכבת לטרַווניקי אינה יוצאת.

אחד החיילים הגרמנים שהכיר אותי משהותו הממושכת בעיר, והיה אחראי עלי פעמים מספר בעבודתי במחנה, החביא אותי בתוך מחסן המזון של הצבא. גם הוא ידע ש“גלות מרצון” אינה מבטיחה דבר. אותו חייל הודיע למנהל המטבח שאני ואברם צוקר מוסתרים במרתף, במחסן, וביקש ממנו שלא לתת לעובדים הפולנים שעלולים להלשין עלינו להיכנס עד צאת הרכבת לטרַווניקי. לקראת סוף דצמבר הודיע לנו הגרמני שהוא יוצא לחופשה אך אל לנו לחשוש. הוא דאג לנו למזון למספר ימים. “איש לא ייכנס למחסן כי אין לו מה לחפש שם”, הוסיף. לאחר כמה ימים חזר ושחרר אותנו מן המחסן.

וכיצד מודים לחייל גרמני שאולי הציל את חייך? כן, גם דברים כאלה קרו בתופת. שנינו, צוקר ואנוכי, קנינו מתנה לקצין הגרמני – מכנסי רכיבה וכפפות. הגרמני סירב לקבל את המתנה. רק אחרי שהפצרנו בו הוא הסכים לקבלה בתנאי שאנחנו נקבל ממנו מתנה בחזרה – שמיכות ובקבוקי משקה חריף שהוא עצמו קיבל לחגים.

אך כיצד מכניסים את השמיכות והשתייה לגטו? איך בכלל מחדירים משהו לגטו שבשעריו עמד הצורר ושמר שדבר לא יוחדר לגטו? כל מי שנתפס בהברחה של מזון או ציוד – נענש. לעתים נורה במקום. אחת הדרכים הבטוחות ביותר היתה להשליך את הציוד אל מעבר לצדה השני של הגדר, בתקווה שמישהו מבני משפחתך יהיה שם ויתפוס את שהשלכת. לעתים קרה שהצלחת להעביר את הציוד אך הוא נעלם, כי יד זרה תפסה אותו. ומי שתפס – לקח.

בפעם זו לקחתי את השמיכה, עטפתי בה את בטני ולבשתי מעליה את הבגדים והמעיל. ויש לזכור שבינואר קר מאוד בפולין. בהתרגשות רבה צעדתי בשעות הערב לעבר שער הגטו יחד עם יהודים אחרים שחזרו מן העבודה.

“עצור!”, שאג הגרמני שבשער.

המשכתי ללכת. לתומי חשבתי שהוא מתכוון למישהו אחר.

“עצור!”, שוב נשמעה שאגה.

“אני?”, הסתובבתי והצבעתי על עצמי.

“אתה!”, ענה הגרמני וסימן לעברי שאגש אליו. כל כך נבהלתי שרגלי כמעט כשלו אך לא נפלתי. צעדתי לעברו לאט. “גש לשם!”, ציווה עלי וסימן לעבר חייל אחר שעמד במרחק מה מאתנו. ניגשתי לחייל שנראה משועמם ולא שם לב למה שקורה.

החייל שנתן לנו את השמיכות בטח הלשין עלי, חשבתי לעצמי, אבל מיד ביטלתי את המחשבה הזו. הוא הרי הציל אותנו לפני מספר ימים ולא ייתכן שהלשין.

“פתח את המעיל”, אמר לי החייל באדישות רבה. נראה היה כאילו אני מפריע לו לנוח.

לאטי פתחתי את המעיל שמתחתיו לבשתי חולצה ומתחתיה היתה השמיכה. “סגור את המעיל”, אמר באותה אדישות, אף שלא סיימתי לפתחו. האם הוא בגילופין? שאלתי את עצמי. “לך מכאן!”, הוסיף והצבע חזר ללחיי. צוקר, לעומתי, ויתר על הניסיון. הוא השאיר את השמיכה במחסן.

את השמיכה שהחדרתי לגטו נתתי לחייט מנַשיֶלסק שעדיין התגורר בבית דודי, ובזכות המכנסיים שנתפרו ממנה ונמכרו אחר כך הצליחו בני משפחתי לשרוד עוד ימים מספר.

*

כשחזרתי לגטו התברר לי שכ־500 יהודים עלו מרצון על הרכבת שיצאה ב־30 בדצמבר לטרַווניקי. איש לא הוכרח. בני משפחתי שהתגוררו בגטו סירבו לנסוע לטרַווניקי. כל אחד מהם בחר בדרך אחרת להיעלם מהשטח. בתקופה שבה איש לא היה בבית הוא נפרץ וכל מה שהיה אפשר לקחת, כגון בגדים וכלי אוכל, פשוט נשדד.

מספר היהודים שנותרו בגטו הלך ופחת.

שנים אחדות לאחר מכן נודע לי שכל מי שגלה מרצון לטרַווניקי הועבר למפעל הזיפים שהקימו הגרמנים במחנה מיידנק ונרצח ב“חג הקציר”, כפי שכונה היום הנורא שבו נטבחו אלפי יהודים על הגבעה הצופה ללובלין.


 

רצח בגטו

באחד הימים שלפני האקציה החמישית, שמעון, שוטר במשטרה היהודית, נמצא ללא רוח חיים. סיבת המוות היתה ברורה – שמעון נורה בראשו מטווח קצר. מוות וגוויות היה חלק מהחיים בגטו. לא היה יום שלא ראינו גופות מתגוללות ברחוב. אבל גופה ירויה של שוטר שלא היה מזה רעב ולא היה חולה, היתה בבחינת הפתעה גדולה גם אז. וכי מי ירצה להרוג את שמעון? היתה לנו תחושה שהשוטר סכוליזה הוא שהרג את שמעון.

למרות שהשלטונות לא ייחסו כל משמעות לחיי אדם, הרג של יהודי בידי יהודי היה עברה חמורה. צריך וחובה היה לחקור את האירוע ולמצוא את הרוצח.

החקירה הושמה בידיו של סכוליזה. דווקא הוא, שהיה החשוד העיקרי, לפחות בעינינו היהודים, עמד בראש צוות החוקרים.

תחילה נעצרה חברתו של שמעון ונחקרה מספר שעות. אלי, אחיו של שמעון שחשד כי סכוליזה הוא שהרג את שמעון, אמר לחברתו של אחיו בטרם נעצרה שלא תגלה במי הם חושדים.

“ראיתי את צלליתו של הרוצח”, אמרה החברה בחקירה. “והצללית היתה מאוד דומה לזו שלך”, הוסיפה בחורה כשנתבקשה לפרט את שראתה.

“האם את אומרת שאני רצחתי את שמעון?”, שאל סכוליזה.

“אני אומרת שהצללית של הרוצח היתה דומה לזו שלך”, ענתה.

כיצד אני יודע על כל מה שקרה בחדר החקירות? מכיר את התמליל? אחיו של חברי פינקלשטיין, שהיה גם הוא שוטר, הדליף לנו את שהתרחש בחדרי החדרים של המשטרה היהודית.

בתום החקירה שוחררה החברה. איש לא נעצר. איש לא הואשם ברצח שמעון.

ומדוע דווקא סכוליזה נחשד בחיסולו של שמעון? תקופה מסוימת לפני רצח שמעון מת פלטה שטיין, שהיה לו סכסוך עם שמעון בעניין כלכלי מסוים. מותו ללא עת של פלטה נחקר, אך איש לא נחשד בגרימת המוות. הכל חשבו שמת מוות טבעי. סכוליזה, ידידו הקרוב ביותר של פלטה, חשד בשמעון ואף סיפר זאת לידידיו. יום אחד הוא החליט כנראה להוציא את השערותיו מן הכוח אל הפועל. גם שופט ללא משפט וגם מבצע. באחד בימים, כאשר סכוליזה ושמעון – שניהם שוטרים בתפקיד – התהלכו בין בתי הגטו, הוציא כנראה סכוליזה את אקדחו וירה בשמעון. מכל מקום, שתי החקירות לא הובילו לשום ממצא.

על מצבתו של פלטה שטיין, שנפטר בין האקציות ונקבר בבית הקברות היהודי, נחרט: “פה נקבר פלטה שטיין, שנהרג בזמן הכיבוש הגרמני”. ממש כך: בזמן הכיבוש הגרמני! עד כמה שאני יודע, זוהי המצבה היחידה שעליה נכתב כך.

*

“ברבות הימים”, אומר לי אבא, “סיפור הרצח של שמעון הצמיח כנפיים. ראשית בונים מיתוס של קיום מחתרת יהודית, שעד כמה שאני יודע, לא היתה, ואותה מחתרת ‘מאשימה’ את שמעון בשיתוף פעולה עם הגרמנים. מעניין מי היה מעוניין שהדבר יירשם כך בתולדות העיר מזריץ' על־ידי ההיסטוריון הרשמי של העיר היושב בה היום, וקרוב לוודאי שמקורותיו מאוד מאוד מצומצמים אך גם מאוד בעלי עניין”.11


 

הבריחה הקטנה

הנהר קשנה, שחצה את העיר מדרום מזרח לצפון מערב, סימל עבורי את החופש, המרחבים האין סופיים, וגם את הנאות החיים. אהבתי את הנהר בכל עונות השנה. בקיץ, שחיתי במימיו הצלולים שהתפרשו מאופק עד אופק, חתרתי בסירת הקיאק שלי, ובערבים קסומים הסתתרתי יחד עם חברותי בין השיחים הגבוהים שלאורך הגדות. בסתיו ובחורף, כשמימיו קפאו, נהגתי להחליק עליו להנאתי, או אף לטייל עליו עם חברים. באביב, עמדתי על הגדה וצפיתי בגושי הקרח הענקיים הנעים על פניו ומכים בעמודי הגשר, שלעיתים לא עמד בעומס הרב ונשבר. הנהר היווה גם מקור חיים לעיר. הוא היה ספק המים העיקרי שלה. משאבות שעמדו בגדתו מילאו את עגלות המים של הרוכלים שעברו מבית לבית ומכרו מים לשימוש יומיומי. בתי המרחצאות שלצדו שימשו לרחצה בימי חול וכמובן בקודש. מעולם לא חשבתי שהנהר קשנה ישמש מגן לחיי. אך כך היה.

ערב חג המולד 1942 ואני בגטו מזריץ'. ביום זה החליטו הגרמנים לתת חופש מעבודה לבני כל הלאומים. למרבה הפליאה גם חלק מבני העם היהודי זכו בחופשה. לא שקיבלנו שכר עבור העבודה במחנות הצבא, אבל תחת הכיבוש הנורא אוכל מסודר ומקום להעביר בו חלק משעות היום יחדיו, היו בעלי חשיבות רבה.

החיים בגטו היו בלתי נסבלים. הגטו שימש לא רק את בני העיר, אלא גם את בני העיירות הסמוכות והרחוקות שגורשו מבתיהם. הצפיפות והדוחק היו חלק בלתי נפרד מהחיים. העוני והדלות אינם ניתנים לתיאור. אוכל חוקי לא היה. כל המוצרים הוברחו לגטו על ידי מי שעבד מחוץ לגדרות, ונרכשו בדרך לא דרך. הצבע השחור והמוות שלטו בכל. כל מי שלא השיג מעט קלוריות שיכלו לסייע לו להעביר את היום מת ברעב, בדרך כלל ברחוב, ואין מושיע. גופות רבות היו פזורות מדי בוקר בצדי הרחובות המוזנחים. כל אחד דאג לעצמו או למשפחתו. לא היה מה לתת, ואם כבר היה, בני משפחתך היו הראשונים לקבל.

בבוקר הקר והמושלג של 25 בדצמבר התעוררתי מוקדם יחסית. עדיין היה חשוך לחלוטין, ודממה שרתה על האזור. למרות שיכולתי להעביר את שעות היום בחוסר מעש, התלבשתי ולקחתי עמי את מעט שטרות הכסף שהיו ברשותי. רציתי לגשת לשוק הפולני המקומי ולראות אם אפשר לרכוש משהו. סתם כך להעביר את היום מחוץ לגטו. אפשר שרציתי לאתגר את עצמי, ואפשר שרציתי לשמוע חדשות. ידעתי היטב לנצל את מראי – עור בהיר, עיניים כחולות־ירוקות ושער בלונדיני. כך יכולתי להיטמע בקלות בין הגויים המקומיים.

אולם גם המעשה התמים של הימצאות בקרב הגויים לא היה דבר של מה בכך. כדי להגיע לאזור השוק הסמוך לכנסייה הפולנית, נאלצתי לצאת מהגטו דרך פרצה בגדר, בניגוד לכללים ולתקנות. העונש על כך היה ידוע – מוות בירייה. אני חשבתי שדווקא ביום זה יצמצמו הגרמנים את שמירתם.

חציית הגדר היתה קלה. מעברה השני של הגדר, ליד בית הכנסת הגדול, פגשתי את ריבק, שהיה בן דוד של בעלה של רחל דודתי. ריבק, שהיה נגר, החליט גם הוא להעביר חלק משעות היום בצד הפולני. שמחתי כי חשבתי שעם עוד אדם יהיה מעט “אקשן”. טובים השניים מן האחד. אולם לאחר העיקול הראשון בדרך ראינו בחר שעבר לידנו בריצה מטורפת. “הגרמנים גילו אותי”, צעק הבחור לעברנו.

לא הספקנו לעכל את ההודעה והתחלנו רצים בעקבותיו. למרות כובד הלבוש – המעיל הארוך שכיסה אותו והמגפיים הכבדים שנעלתי, זינקתי בעקבות הבחור הזר וריבק אחרי.

במרוצתו הגיע הבחור למרגלות שערי מפעל העור של משפחת גורמן שהיה צמוד לנהר. הוא פתח בכוח את שער העץ והמתכת גדול המידות של המפעל, שראה זמנים טובים יותר, והמשיך במרוצתו לעבר הנהר, ואני בעקבותיו. בזווית העין, הספקתי לראות שריבק, שהתקשה בריצה, החליט לנסות את גורלו בהסתתרות מאחורי השער הענק.

שני הגרמנים שהיו בעקבותינו דהרו אחרינו אל עבר הנהר והותירו את ריבק מאחור. הפעם מזלו שיחק לו. היות ועקבותינו אבדו במבוך המקומי, הם טיפסו על גג של מבנה עץ בן שתי קומות שלצד הנהר, שמעקהו הוסר לצורכי המלחמה, כדי שתהיה להם תצפית ברורה וטובה על השטח.

הבחור הגיע לנהר, קפץ למים הקפואים והחל לשחות לעבר הגדה ממול. אני, לעומתו, חשבתי במהירות שהפתרון הבטוח ביותר אמנם יהיה מנוסה דרך הנהר, אך לא לכיוון הגדה הנגדית. מחד גיסא, לא רציתי להילחם בזרמים החזקים ובגושי הקרח הענקיים. מאידך גיסא, לא רציתי להתגלות לעיני הגרמנים, שיכלו לצפות בי מהמבנה שבגדה, ולשמש מטרה ברורה בלובן הבוהק. לכן שחיתי שמאלה עם הזרם לאורך הגדה הקרובה בעיקול הנהר. הקור המקפיא של המים, גושי הקרח והבגדים הכבדים שלבשתי לא הקלו עלי. לפתע נשמעו מספר הדי יריות ואחריהן דממה. המשכתי לשחות תוך מחשבה שלא ירפו ממני, ועלי להיצמד ככל האפשר לגדה כדי שלא יוכלו לראותני. שניות אחדות אחר כך שמעתי את שריקות הכדורים שחלפו ממש לידי. האדוות שנגרמו מירי הקליעים הפחידו אותי עד מוות. ניסיתי להצטמצם ככל שיכולתי ולברוח לכיוון השיחים כדי שהגרמנים לא יוכלו לראותני. אבל האטיות היתה בעוכרי. לא הצלחתי להימלט. היריות הלכו וקרבו.

אלה היו רגעי האחרונים, חשבתי לעצמי. אך כאשר נדמו קולות הירי לזמן מה, ולא נמצאתי בקו ראייה ישיר מגג הבניין לנהר, יצאתי במהירות מן המים והתחלתי לרוץ כל עוד רוחי בי לעבר בתי העץ הנטושים, שהיו במרחק מה. לומר שרצתי כאיילה יהיה בגדר הגזמה של ממש. המים שנספגו בבגדי ובמגפי הקשו עלי מאוד. מדי פעם הבטתי לאחור לראות אם הגרמנים דולקים בעקבותי, יותר נכון אחר העקבות הברורים שהותרתי בשלג, ולא יכולתי להסוות. השתדלתי לרוץ על זרדים, קש ואדמה כדי להקשות על הרודפים לזהות את עקבותי. אחר כמה עשרות מטרים הימרתי על בית עץ נטוש בן שתי קומות ונכנסתי לתוכו. ידעתי שהגרמנים לא יוותרו בקלות.

כשנכנסתי לבית, גררתי אחרי דלת שלבים שבורה, השענתי אותה על קיר עליית הגג וטיפסתי מעלה. מניסיוני ידעתי שבעלי המקום, אם השתמשו בעלייה לצרכים רגילים, לבטח השאירו שם קש למכביר. כאשר ראיתי שאמנם העלייה מלאה קש, משכתי בשארית כוחותי, שאינני יודע מהיכן שאבתי, את הדלת השבורה ששימשה לי בתור סולם כלפי מעלה, הסתרתי אותה ואת עצמי בקש והמתנתי.

קולות החיילים הגרמנים לא בוששו לבוא. הם נשמעו עוברים מבית לבית, מצריף לצריף. שמעתי אותם נכנסים לצריף שבו התחבאתי. קולותיהם היו ברורים. היות שחשדו כי אני נמצא בעליית הגג, הרים האחד את השני על כתפיו. בתחילה ראיתי אצבעות, אחר כך כף יד שלמה, ואחריה ראש עם כובע. עיני הגרמני ננעצו בעיני. עצרתי את נשימתי. לרגע נראה לי שהוא מועד, אך הוא התייצב מיד. שוב הוא התבונן לעברי, אך נשאר קפוא כקרח. הוא הסיט את עיניו ממני והתבונן לצדי העלייה.

“אין כאן איש”, אמר לפתע. הוא המתין לרגע ונעלם משדה ראייתי. קול מגע הנעליים ברצפת העץ העיב על הדממה.

“בוא”, שמעתי שוב את קולו מרחוק. ייתכן שראה אותי וויתר, או שלרגע הייתי כרואה ואינו נראה והצלחתי להתמזג באפלה ששררה בעליית הגג.

עם הסתלקותם, נפלה עלי תרדמה כבדה. גם היום, 60 שנה אחרי האירוע, אני זוכר שחלמתי על סרטו של פאול מוני שראיתי שנים אחדות קודם לכן, שבו הוא נראה בורח מהמשטרה המקומית, קופץ לנהר, ושומר על נשימתו וחייו באמצעות קנה קש חלול. תהיתי מה עלה בגורלם של ריבק והבחור הנוסף. האם נותרו בחיים? האם מישהו נפגע מן היריות ששמעתי?

כשהתעוררתי, כבר ירד הערב ובחוץ שררה חשכה. הדממה מסביב אפשרה לי לשמוע קולות בני־אדם מרחוק. ירדתי מהעלייה בקפיצה והתבונתי דרך חרכי הצריף. ראיתי במרחק מה קבוצה של יהודים שעברה בין הצריפים לכיוון הגטו. ידעתי שזו הזדמנות נאותה לחזור לגטו שממנו יצאתי בבוקרו של אותו יום. באחד העיקולים הצטרפתי אליהם וחזרתי עמם אל בית בני משפחתי שבגטו.

ריבק עצמו המתין דקות אחדות מאחורי השער, וכשראה שהגרמנים רצים לכיוון הבתים הנטושים חמק לגטו וחזר לביתו.

*

“ריבק אמר שכנראה נהרגת”, אמר לי זאב בערב כשחזרתי הביתה. “הוא אמר ששמע צרור יריות ואחריו שקט, לכן היה בטוח שנהרגת”, הוסיף. “אבל ייתכן שלא רצה להדאיגני ולכן אמר שאולי הצלחת להימלט לאחד הכפרים הפולניים הסמוכים”. כשאחי שמע שאולי הצלחתי להימלט, הוא ניגש לתחנת המשטרה לרחרח. אולי שם יודעים משהו.

“אחד מהבורחים נהרג בתוך המים ויש למשותו”, שמע אחי את אחד השוטרים אומר לרעהו.

מפקד המשטרה שלח את השוטר סכוליזה עם סירה להוציא את גופת המת מהמים. אחי, שחשש לחיי, הלך בעקבותיו. כשהוציאו את המת הבין שלא בי מדובר וחשב שאולי בכל זאת הצלחתי לברוח אל הפולנים. הוא חזר לתחנת המשטרה וביקש מאחד השוטרים שיצטרף אליו לחיפוש בכפרים הסמוכים. לשוטרים היתה אפשרות לנוע ביתר חופשיות מאשר לסתם יהודי. אחרי כמה שעות של חיפושים חזר אחי מהשיטוט בכפרים בידיים ריקות. “הייתי בטוח שנהרגת”, סיים.

בבית הורדתי את כל בגדי לייבוש. כאשר הסרתי את המעיל ראיתי בכנפו הימנית שני נקבים, שגרמו כנראה כדורי הגרמנים שירו לעברי כאשר שחיתי במי הנהר. צביה, בת דודתי, הוציאה בזהירות מכיס המעיל את שטרי הכסף שלקחתי עמי בבוקרו של אותו יום בדרכי לשוק והניחה אותם על השולחן לייבוש.

וכך, נהר הקשנה, שכה אהבתי להשתכשך במימיו בימים שנראו רחוקים מתמיד, עטף אותי באחד מעיקוליו ושימש לי כמסתור מפני מרצחים גרמנים שניסו לחסל אותי ביריות. לצערי, הבחור שבמרוצתו הציל את חיינו נורה ונהרג.


 

האקציה האחרונה שלי

אחרי האקציה הרביעית החלטנו, זאב ואני, להקים בונקר בחצר הבית. רצינו לבנות מחסה או מקום מסתור שנוכל לשהות בו זמן מה. השמועות על מחנות המוות הלכו ותכפו, והיה ברור לנו שכל מי שייתפס יגיע לטרבלינקה.

המקום הסביר ביותר לבונקר כזה היה תחת מבנה עץ ששימש כמחסן עצים, והכניסה אליו תוכננה דרך צריפון השירותים שבחצר, שהיה במרחק מה ממנו. במשך כחודש ימים חפרנו, כל בני המשפחה הצעירים, מתחת לצריף העץ ולשירותים. העבודה היתה חייבת להיעשות בהסתר. יותר מכל חששנו מהלשנה. את דליי החול שאספנו פיזרנו בלילה באזורים מרוחקים מן הבית כדי שלא נותיר עקבות. היה ברור לנו שלא היינו היחידים שעושים כן, וזאת על־פי כתמי האדמה הטרייה שהיו פזורים בשטח. הגרמנים – או שלא ידעו או שהעלימו עין.

כשהחפירה הסתיימה, רצינו לחזק את הבונקר. חיפשנו בעל מקצוע, ולאחר מספר ימים שכרנו את שירותיו של אחד הנגרים היהודים בגטו. לצורך כך הברחנו קורות עץ והוא השתמש בהן לייצוב תקרת הבונקר והקירות. לאחר כחודש נוסף תמה הבנייה. הבונקר היה מוכן.

*

“קרוב לוודאי שמחר תהיה אקציה”, אמר זאב ב־1 במאי 1943, כשחזר ממקום עבודתו. “ליד העיר נראות תנועות צבא ומשטרה חריגות”, הוסיף, “משהו עומד להתרחש”.

העיר מֶזריץ' שוכנת, כאמור, על אם הדרך לגבול הרוסי. תנועות צבא לשני הכיוונים היו עניין שבשגרה. אבל התנועות שזאב ראה, לדבריו, היו ככל הנראה באמת שונות. לא רק של הצבא, אלא גם של הגסטפו.12

בבוקר המחרת, 2 במאי, החלה האקציה. מיד עם שמיעת הקולות הראשונים החלטנו להיכנס לבונקר. הירידה לבונקר היתה חפוזה ודודי, שהיה אחרון הנכנסים, נעל את דלת הבית ולא לקח עמו את המפתח, טעות שלא חדל לדבר עליה. חששנו לצאת להביא את המפתח כי לא רצינו להתגלות.

בחלל הצפוף היינו כתריסר נפשות. בני משפחת שנברג, בני משפחת לין, בני משפחת החייט מנַשיֶלסק, אחי ואנוכי. החייט החליט להשאיר את תינוקו בן השנתיים בבית ולא לקחתו לבונקר מחשש שבכיו יסגיר אותנו. למרות הצפיפות וחוסר האפשרות לנוע בחלל הצר, הצלחנו להידחק ולשמור על דממה מוחלטת.

הבונקר לא היה אטום והיה אפשר לשמוע את קולות החיילים והשוטרים הגרמנים מחפשים ואף מוצאים את שכנינו בבתים הסמוכים. ואז הגיע תורנו. בתחילה שמענו דפיקות חזקות בדלת. פעם ועוד פעם. הם גם קראו לנו. משלא נענו הדלת נפרצה. הגרמנים הבינו מיד שאנחנו בסביבה. הם ראו את המפתח במנעול ולאחר חיפוש קצר גילו את התינוק שהוסתר בבית. השוטרים ואנשי הס"ס הרבים חיפשו אותנו. הם הפכו את כל הבית ולא מצאו דבר. משחלף זמן שנראה לנו כנצח, הם החליטו לעזוב את המקום. המטרה שלהם היתה למלא מכסה מסוימת ולא דווקא למצוא אותנו. אולי ברחנו ליערות?

בשעות אחר הצהריים של אותו היום, לאחר שהרפו מאתנו, שמעתי פיצוץ אדיר – רעש שהחריד את כל הסביבה. בתוך הבונקר הורגש הפיצוץ כרעידת אדמה. לא היה לנו מושג במה מדובר. מעולם לא נחשפתי לרעש או פיצוץ חזקים כל כך. חלמתי שמחסן חומר הנפץ של הגרמנים התפוצץ. רק לכך יכולתי לייחל. מאוחר יותר התברר לי שבית הכנסת הגדול נחרב. פיצוץ נוסף, קטן יותר, הרס את בית הכנסת הסמוך.

בלילה, בעודנו בבונקר, שמענו שוב קולות מחפשים. הפעם הגרמנים התחכמו. הם הביאו שכן יהודי שעבר בבית ובחצר וצעק ביידיש “מר לין, מר לין, נפצעתי, תן לי להיכנס לבונקר”. דודי זיהה את הקול.

“לפתוח?”, לחש באוזני.

“שלא תעיז”, עניתי לו. “הגרמנים מנסים תחבולה כדי לגלות אותנו”.

איש לא הצליח להירדם באותו לילה.

*

“פה הכניסה לבונקר”, שמענו לפתע, למחרת בבוקר, את הקול מבחוץ. זיהיתי מיד את קולה של אחת השכנות.

“ראוס, ראוס!”, צעקו החיילים הגרמנים מאחורי דלת הבונקר הנעולה. איש מאתנו לא ענה ולא זז.

“אם לא תצאו, נשליך רימונים פנימה!”

לא הגבנו. השתרר שקט שנמשך כמה דקות ואנו קיווינו, שאולי הם חשבו שטעו ונסוגו. אבל לפתע נפרצה דלת הבונקר.

“ראוס!”, נבחו הכלבים, והיכו בראשינו עם קתות הרובים. “ראוס!”

“כמה אנשים יש בבונקר?”, צווח הגרמני לעבר אחי זאב, לאחר שיצא וספג את קת הרובה בפרצופו ובעיטה באשכיו.

“אם אתה רוצה לדעת, תספור בעצמך”, השיב לשוטר.

השוטר לקח את חפירה והיכה את זאב בכל חלקי גופו. זאב דימם מפניו הנפוחים. כשיצאתי מיד אחרי זאב, ראיתי את השוטר מכה אותו כאילו נתקף באמוק. חייל אחר היכה בראשי עם קת רובהו. ניסיתי לנגב את הדם מפני וחטפתי סטירה מצלצלת. למרות הדם שעל עפעפי, ואור הסנוורים שהיכה בעיני עם היציאה מחושך לאור, הצלחתי לראות את השכנה שהלשינה. היא עמדה בקצה החצר, מתבוננת בנו.

כאשר יצא אחרון המסתתרים, נכנס גרמני לבונקר ובדק שאין עוד איש.

לפתע נשמעה ירייה בודדה והנערה המלשינה נפלה מתבוססת בדמה, ואחרי שניות, עוד ירייה לעברה. “הבטחתי לה שאם תלשין היא תישאר בעיר ולא תצטרף למגורשים באקציה”, צחק הגרמני, “והיא אמנם נשארה. הבטחה צריך לקיים. נכון, הנס?”, פנה לחייל שלידו.

הובלנו תוך כדי ספיגת מכות רצח לאחד המגרשים שבפאתי העיר, ברחוב בּריסקֶר, בדרך לבית העלמין היהודי. במגרש זה רוכזו כל היהודים שנתפסו ביומיים האחרונים. גם במגרש עברו הגרמנים בין היהודים והפליאו בהם את מכותיהם.

*

המשפחה שלנו התיישבה יחדיו, קרובים זה לזה. כשהתיישבתי, משכתי את דש חולצתי וניגבתי את הדם שניגר על פני. התנועה לא נראתה לחייל הגרמני שהיה קרוב אלינו. הוא סימן לי משהו, אך לא התקרב אלי מכיוון שהוא היה עסוק בהקנטת מישהו אחר.

“ניצלתי מעוד חבטה”, חשבתי לעצמי.

צֶ’רנוֹבּרוֹדה, הצייר המפורסם בעיר, ישב במרחק מה ממשפחתנו. הוא החזיק בידיו מכחולים שלא היה מוכן להיפרד מהם.

“תן לי את המכחולים”, ניסה חייל גרמני להקניט את הצייר.

צֶ’רנוֹבּרוֹדה נסער. הוא ניסה לתחוב אותם תחת בית שחיו. חשתי שהמכחולים יקרים לו כמו ילדיו. הגרמני לא היסס לשנייה וחבט בראשו של צֶ’רנוֹבּרוֹדה בעצמה רבה. כאשר החל הדם לכסות את פניו, חטף ממנו הגרמני, כשחיוך שטני על פניו, את אחד המכחולים והחל לצייר בנועם על פני צֶ’רנוֹבּרוֹדה בדמו שלו. “הא לך ציור”, אמר והוסיף בעיטה בגבו של הצייר.

בערב הובלנו בשיירה ארוכה, אין סופית, לתחנת הרכבת. היעד – טרבלינקה.


 

המסע לטרבלינקה, לא – למיידנק

לכולנו היה ברור שזה הסוף. המסע האחרון מתחנת הרכבת, שפעמים כה רבות השתמשתי בשירותיה. אבל הפעם היעד – טרבלינקה. ידענו שמטרבלינקה לא חוזרים. שזו התחנה האחרונה.

הגרמנים ומשתפי הפעולה האוקראינים והפולנים הורו לנו לעלות לקרונות. הם עמדו בפתח ודחסו אותנו בכוח פנימה. אני מעריך כי בקרון שנדחפתי אליו היו כ־200־150 אנשים. היה זה קרון שבימים כתיקונם היה יכול להכיל כ־40־30 בני־אדם לכל היותר. מבנה הקרונות לא אפשר כל אוורור, וכבר בכניסה רבים השילו את בגדיהם כדי להקל מפני עומס החום הכבד.

אלו שנכנעו עוד בטרם עלו על הקרון התיישבו על רצפתו. הם דנו עצמם למוות. כניעה מוחלטת.

הצחנה של קיא, צואה ושתן, שמילאה את החלל הבור, גרמה לחלק מהמעטים ששרדו שלא לנהוג כבני אנוש. הצמא היה כה כבד, שגם בקשה לכך שאשתין למישהו בפה רק כדי ללחלח את גרונו לא נשמעה בלתי סבירה. וגם גילויים אחרים היו נפוצים, כמו גנבת כסף ממי שנפח את נשמתו.

*

ברגע זה, אבא הפסיק לספר… הוא ביקש ממני שלא ארשום את הדברים שלעיל. למרות שביקשתיו פעמים רבות שיפרט, אבא סירב.

*

“לא נוסעים לטרבלינקה”, נשמע קול זמן מה אחרי שהרכבת החלה לנוע, ואולי בהבעת שמחה מסוימת.

“מניין אתה יודע?”, שמעתי קול אחר.

“קפצתי מן הרכבת באקציה הקודמת, ואני בטוח שזוהי דרך אחרת”, נשמעה התשובה.

אני מניח שאורכה של הדרך, החלפת המסילות והעצירות הרבות, אפשרו להבחין שהדרך אינה מוליכה לטרבלינקה.

הקלה? חשבתי לעצמי. מזל? הרי לפני שוכבים מתים רבים כל כך. איך אפשר לחשוב על מזל.

“מיידנק”, אמר מישהו, “אני בטוח שנוסעים למיידנק”.

על מיידנק ידענו מעט מאוד. ידענו שגם הוא מחנה השמדה, כמו טרבלינקה, אך הוא גם מחנה מעבר, ואפילו מחנה עבודה.

אולי עוד יש סיכוי? חשבתי לעצמי.

כשעליתי לקרון השתדלתי להישאר ליד הדלת. גם כשנדחפתי פנימה מצאתי עצמי נאחז בסף ונשאר שם. אם אהיה במרכז הקרון, הסיכוי לברוח יהיה קטן. אם אהיה ליד הדלת, יש סיכוי לקפוץ, חשבתי לעצמי. בגטו שמענו על כאלה שקפצו וחזרו למֶזריץ' או נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים.

בתקופה האחרונה בגטו תמיד החזקתי ברשותי פלייר ומסוריות ברזל. ידעתי שאמצעים אלה יכולים לשמש אותי במצבים רבים, כמו פריצת גדרות או דלתות נעולות. ומי יודע מה יֵלד יום?

עתה, בקרון, אולי אשתמש בהם?

ואמנם, מיד כשהרכבת החלה לנוע התחלנו – אחי זאב, פיני בוחובסקי ואנוכי – איש איש בתורו, לנסר את הוו הכבד שנעל את הדלת. החם הרב, הזיעה שניגרה, הצפיפות הנוראית והסירחון העז לא הקל עלינו, בלשון המעטה. אבל היינו נחושים לפרוץ את דלת הקרון ויהי מה. ואמנם, עוד לפני שהגענו ללוּקוֹב נפרצה הדלת.

“אני פותח את הדלת”, אמר זאב, “זוזו מעט”. ואט אט נפתחה הדלת ואור הציף את הקרון החשוך.

מיד החלו להישמע יריות. הן כוונו אל הפתח. התברר בדיעבד שהגרמנים הושיבו על גגו של כל קרון שבויים אוקראינים (מהיחידה של גנרל ולאסוב) שעשו את מלאכת השמירה נאמנה. הרובים כוונו באלכסון לתוך הקרון פנימה.

אחי, שפתח את הדלת והיה בשורה הראשונה, נפגע מיד בזרועו ונפל מדמם פנימה היישר לזרועותי. אחרים, שראו את הדלת פרוצה לרווחה, ניצלו את ההזדמנות והחלו לקפוץ מהרכבת. אין לי שמץ של מושג אם היו ניצולים מקפיצה זו. אני זוכר שחברתי, סוניה קאמין, קפצה מהקרון. היא הספיקה להיפרד ממני במילה וקפצה. ראיתי כדור מפלח את ראשה עוד כשהיתה באוויר, כדור שנורה בידי חייל אוקראיני עלוב.

זאב נפגע מכדור דומדום מורעל. כדורים אלו היו חביבים על הגרמנים. כל שריטה גרמה למות הנפגע. הרעל החל להתפזר מיד בדמו של זאב. שנינו ידענו שאלה רגעים האחרונים. הקרון התרוקן בחלקו מן הנוסעים החיים, כך שיכולתי למצוא תנוחה נוחה יחסית, כאשר זאב נשען עלי. למרות מאמץ רב, לא הצלחנו לעצור את הדימום.

הרכבת נעצרה בלוּקוֹב. איש לא ידע אם מדובר בעצירה מתוכננת או בעצירת חירום, בשל הבריחה. אבל זה לא עניין אותי.

החיילים האוקראינים ירדו מגג הקרון וניגשו מיד לדלת הפרוצה. אחד מהם כיוון את נשקו לעברנו. “מי פרץ את הדלת?”, שאג החייל. “מי זה היה?”

אחי, שדם רב ניגר מזרועו, התרומם ללא היסוס בשארית כוחותיו וצעד קדימה. “אני”, אמר זאב, וגאווה נשמעה בקולו. “אני”, חזר ואמר.

האוקראיני הביט בו וקרא מיד לחייל ס"ס. “הוא פרץ את הדלת”, הצביע האוקראיני על זאב. “זה הוא!”

“אני עומד למות”, אמר זאב, אבל אתכם, את הגרמנים והאוקראינים, יתלו בביצים".

הגרמני לא הניד עפעף, כיוון את רובהו לעבר ראשו של אחי, וירה. לגרמני לא היה כלל אכפת שאחרי אחי מצויה שורה של אנשים העלולים להיפגע מהירייה.

זאב התמוטט. ניגשתי אליו, חיבקתיו. הנחתי אותו בזהירות על רצפת הקרון. דמו החם ניגר על חזי והתערבב בזיעתי.

הגרמנים סגרו את דלת הקרון והרכבת יצאה בדרכה ללובלין, ומשם לתחנת הרכבת הסמוכה למיידנק. בערבו של 4 במאי 1943 הגענו למחנה.

כשהורו לנו לרדת מהקרונות, הורדתי את אחי, ואחריו את דודי המת ברוך לין, שהיה בין אלה שאיבדו כל תקווה כבר בתחילת הדרך. הוא כבר לא היה עד לרציחתו של זאב. מספר המתים במסע היה רב והיה קושי ניכר לזהותם. יוסף פינקלשטיין, שנורה ברגלו בלוּקוֹב, ביקש שאעזור לו, אך חוסר האונים שחשתי, ודחיפות הגרמנים, הרחיקו אותי מן המקום.

*

ימים מספר לאחר מכן, כשכבר הייתי במיידנק, אחרי הסלקציה הראשונית, תוך כדי עבודה במחסן הבגדים, זיהיתי בהתרגשות רבה את בגדיו של אחי. החולצה היתה מוכתמת בדם. בכיס החולצה מצאתי אחת מהתעודות שהנפיקו לזאב במֶזריץ'. החלטתי לשמור על התעודה ויהי מה.

כשיצאנו ממחסן הבגדים עברנו חיפוש קל. התעודה היתה בידי. בערב מצאתי חתיכת פח. במאמץ רב הצלחתי לקפל את הפח וליצור כעין קופסה קטנה. קיפלתי את תעודתו של זאב שגם התמונה היתה בה, והנחתי אותה בקופסה. חזרתי בלבי על החלטתי שאשמור אותה ויהי מה.

כאשר שואלים אותי אם היה לי זמן להתאבל על אחי שנרצח בזרועותי, אני משיב שהגרמנים דאגו לכך שלאיש לא יהיה זמן לחשוב על דבר.


 

מר מוות

למחנה המוות מיידנק צריך לקרוא “מר מוות”. איני יודע אם לשם מיידנק יש פירוש מילולי. לי זה לא כל כך משנה. בשבילי מיידנק פירושו מוות. ערך חייהם של היהודים היה פחות מקליפת השום, כי לקליפה יש עוד שימוש, ויהודי מת היווה מטרד תברואתי שצריך לתכנן כיצד להיפטר ממנו. הזילות בחיי אדם במיידנק היתה מן המפורסמות. היהודים שימשו כגולות משחק בידי חיילי הס"ס ושותפיהם – האוקראינים, הפולנים ואחרים. לעתים חשתי שקיימת תחרות בין הגרמנים מי מהם יעלה את הרעיון המטורף יותר בארוחת הערב הדשנה שקיבלו בשעה הקבועה. תושבי המחנה היו כלי המשחק לביצוע רעיונות האימה האלה.

למשל, בכל בוקר וצהריים, בצאתנו לביצוע עבודות יזומות מחוץ למחנה, הודיע הקצין האחראי עלינו בשער: “קבוצה כך וכך בת 80 אסירים יוצאת לעבודה”.

התשובה שקיבל בגרמנית צחה, בקול רם וברור, שהכל ישמעו, היתה: “עליך להחזיר למחנה את מחצית המספר שנקבת”.

היד החופשית שקיבלו הקצינים והחיילים האחראים לקטול ככל העולה על רוחם בכל דרך שהיא, לא עוררה שום תמיהה. ובאמת, היו קבוצות שהגרמנים היו מחסלים בהן סתם כך את כל מי שרצו. סיבות להרג לא היה צריך לחפש. בתור מי שנותר בחיים איני מבין כיצד הצלחתי לעבור את הסלקציות היומיות הללו.

הטכניקה הפשוטה ביותר להריגה היתה כדור בראש הקורבן. סתם כך. הגרמני מתקרב, לעתים תוך כדי שיחה עם חבר או מנהל עבודה, שולף אקדח ויורה. לעתים הקצין כועס שלא עובדים מספיק מהר, ולעתים הוא כועס שעובדים מהר מדי. לעתים הוא מספר בדיחה, ולעתים הוא שואל שאלה ועונה בעצמו על־ידי ירייה.

אחת השיטות שהקצינים דנו עליה בארוחת הערב היתה כנראה כיצד לחסל מבלי לבזבז ציוד יקר – כדור אקדח. שיטת המכות באזור הראש היתה שכיחה מאוד, אך הדם שניתז ממנה עלול היה ללכלך את בגדי המכה, וחבל… ה“נדנדה” היתה הנוראה ביותר לנו, אבל מבדחת ביותר להם כמובן. אם התקרבו אליך שני חיילי ס“ס אוחזים במוט, ידעת כי אתה הקרבן הבא. על מנת שלא להתלכלך, הם ציוו על הקרבן לשכב על גבו, הניחו את מוט העץ על צווארו, והחלו להתנדנד מצד לצד כאשר צוואר הקרבן הוא ציר הנדנדה. הם המשיכו כך להנאתם עד צאת נשמתו, ועברו לקרבן האקראי הבא. לעתים היה ניתן לשמוע את פצפוץ עצמות הצוואר תוך כדי “נדנוד”. גלי הצחוק שנבלעו בזעקות הקרבן מהדהדים באוזני רבים מאתנו עד היום. לא חסרות סיבות לשנוא את הגרמנים. אבל ה”נדנדה" היא מרכיב אדיר בשנאה המפעפעת בתוכי לעם הגרמני.

*

למיידנק הגעתי יממה אחר שעזבנו את מֶזריץ'. דרך שאפשר לעבור בארבע שעות נמשכה 24 שעות, יממה תמימה! כאשר נכנסנו בשערי מחנה המוות, שעמודי השמירה השחורים שהקיפו אותו סימלו את הכניסה לגיהינום, עברנו בסמוך לברכות השחייה המצוחצחות של שומרי המחנה. למרות שידענו שהמים מכילים כלור, ההתנפלות על הברכות היתה בלתי נמנעת. חרף היריות וההרג הרב, מספר גומעי המים לא פחת. הצמא היה בלתי נסבל, ולא התפלאתי על עך שרבים החליטו להקריב את חייהם בתמורה למעט מים מחוטאים.

את הסלקציה הראשונה בחיי עברתי מיד לאחר הכניסה למחנה המוות. איש לא הבין את מהות החלוקה לימין ולשמאל. את מאיר ומאשה־גיטל העבירו לצד שמאל, ורבקה ואנוכי הושארנו בצד ימין. כשראינו שהמשפחה התפצלה, עברתי עם רבקה לצד השמאלי, להתאחד עם בני המשפחה. חיילי הס"ס, שלא אהבו את המעבר, תפסו אותי ואת רבקה, היכו אותנו, והעבירו אותנו בכוח לצד הימני – בחזרה. רק מאוחר יותר הבנו שימין אצל הגרמנים פרושו חיים. אבל איזה חיים? את זה הבנתי בשנים הבאות.

אחרי הסלקציה, ההתפשטות, המקלחת וקבלת בגדים מסומנים בצבע. עברנו לאזור המשרדים. שם קבלנו מספרים שנתפרו על החולצה והמכנסים. כמו כן קיבלנו דיסקית ממוספרת. על הסדר בכל שלבי הקליטה היו אחראים אסירים יהודים ותיקים יותר מצ’כיה. מאוחר יותר נודע לי שבטרנספורט שהגיע מצ’כיה היו כ־200 נפשות ונותרו ממנו 20 בלבד ששירתו כסדרנים.

בהמתיני לקבלת מספר, שאלתי את אחד השומרים: “האם אתה יודע משהו על אחי נפתלי ברזניאק? אני יודע שהוא נשלח למיידנק”.

“אם לא תשתוק תצטרף לאחיך”, היתה התשובה שקיבלתי מאותו יהודי צ’כי.

עם סיום הליך הרישום חולקנו לקבוצות של כ־500 איש. אני שוכנתי בשדה 413 בצריף 12, שהיה האחרון בשורה וקרוב מאוד לגדר המזרחית. הצריפים היו ענקיים והריח שנדף מקירותיהם היה בלתי נסבל. הדרגשים שכוסו בקש היו בני שלוש קומות, דקות אחדות לאחר שנכנסנו לצריף נקראנו למסדר הכרות עם חוקי המחנה. אלפי האנשים שאכלסו את שדה 4 סודרו בשלשות. על במה מרכזית עמדו מפקדי המחנה והשדה. בצד הבמה היו ארבעה עמודי תלייה שחבלים עביר השתלשלו מהם. ארבעה מתושבי המחנה עמדו ליד בסיסי העמודים, ובנוכחותנו הונחו חבלי התליה על צווארם.

האם אני עומד להיות עד להוצאה להורג? שאלתי את עצמי.

הגרמנים לא חדלו מלהסביר את חוקי המחנה, עד שהגיעו לענישה. ארבעת הקרבנות לא ידעו, עד שהוסר החבל מצוארם, שהפעם משתמשים בהם להדגמה בלבד. בתום ההדגמה היה ברור לנו מה יהיה גורל כל מי שמפר פקודה, תקנה או הוראה.

*

סדר היום היה מונוטוני: קימה ב־5.30 ותרגילי סדר – צעידה בשלשות מאותה שעה ועד רדת החשיכה. לא היו ארוחות מסודרות, וכמובן מאיליו שלא היו שעות קבועות לארוחות. לעתים המזון כלל לא הגיע, ולעתים כשהגיע הוא לא הספיק לכל יושבי המחנה. המזון והשגתו היו כמובן הנושאים המרכזיים שהעסיקו אותנו מרבית שעות הערנות של היום והלילה. בשעות השינה נותר לנו רק לחלום על אוכל. רק כשאין, והבטן מקרקרת, מבינים את המשמעות האמיתית של היש.

שנאתי את תרגילי הסדר הארוכים. לא היה מה לעשות אתנו ולכן נאצלנו ללכת בלי סוף ובלי תכלית. בהזדמנות הראשונה כשחיפשו מספר אסירים לעבודה, ניצלתי את קשרי עם האחראי על הבלוק – בּלוֹקאַלטֵסטֵה – שהכרתי ממֶזריץ'. בסיועו הצלחתי להיות אחד מה־15 שניצלו מתרגילי הסדר והוצבו לעבודה במיון בגדים בצריף 1.

לצריף הגיעו כל הבגדים של המובאים למיידנק, חיים או מתים. תפקידנו היה לעבור על כל בגד ולחפש בו מטמון שהוסתר. במרכז הצריף ניצבו כמה חביות שאליהן היינו חייבים להשליך את הרכוש שמצאנו. ומצאנו לא מעט. הקאפו האחראי עלינו היה אציל פולני שהיה אסיר פוליטי.14 הבגדים הגיעו אלינו פרומים בחלקם, כנראה שעברו חיפוש ראשוני בדרך למחסן. למרות זאת, עדיין היה אפשר למצוא בהם כסף וחפצי ערך שהוסתרו בקפלים ובכפתורי הבד.

על ההתרגשות שאחזה בי כשמצאתי את חולצתו של זאב כבר סיפרתי. כאשר מצאתי סכומי כסף קטנים זרקתי אותם לחבית, אולם את הסכומים הגדולים יותר החבאתי בבגדי או בנעלי והברחתי אותם החוצה. עונש המוות על הברחה כזו לא הרתיע אותי. הקאפו הפולני לא הקפיד במיוחד. הוא היה אדם נוח.

“האם כדאי לך לאבד את חייך תמורת סכום כסף פעוט זה?”, שאל אותי הקאפו כשראה שאני מתמהמה להעביר 20 זלוטי לחבית.

“התבלבלתי לרגע”, עניתי, ומיד השלכתי את הסכום לחבית שלידו. אציל נפש ממש, חשבתי לרגע משנוכחתי שלא נענשתי.

כשהגיעו חיילי ס"ס בלי התראה מוקדמת לצריף, חששנו מחיפושים שנערכו לעתים על גופינו.

פעם מצאתי שעון זהב וללא התלבטות טמנתי אותו בתחתוני ומאוחר יותר נתתיו לשולה וינר. פעם אחרת מצאתי צרור דולרים, שגם הוא שהה בחלצי עד שהגיע לבונים וסרמן.

בצד המערבי של שדה 4 היו ארבעה צריפים שבודדו בגדר תיל. בצריפים אלה שוכנו בעלי מלאכה שעסקו במיון זיפי שער לייצור מברשות. כידוע, היתה זו המומחיות של תושבי העיר מֶזריץ‘, וחלק מבני משפחתי עסקו בכך לפני המלחמה. הגרמנים ניצלו כישורים אלה, ובתוך שדה 4 הוקם מפעל למיון זיפי שער ולידו שלושה צריפים. באחד מהם שוכנו משפחות, בשני רווקים ובצריף השלישי רווקות. אנשים אלה, שהיו מבודדים משאר אוכלוסיית השדה, עבדו במפעל. בונים וסרמן, חברי ממֶזריץ’, היה שם עם אמו, בתחילת עבודתו במחלקת מיון הבגדים מצאתי חגורת בטן עם כיסים. לבשתי את החגורה על בטני, ובערבו של אותו היום העברתי אותה לבונים כדי שיתן אותה לאמו. בימים הבאים העברתי לבונים כסף רב לשמירה אצל אמו.

יום אחד, תוך תהליך מיון הבגדים שמעתי נקישה או יותר נכון חבטה עמומה על שולחן המיון. אט אט ובזהירות פן יתפסוני, חיפשתי בידי את מקור הרעש. תוך כדי מישוש בד החולצה שהיתה כבר פרומה חשתי בגוש נוקשה בין אצבעותי. לפתי את הגוש בעצמה רבה כאילו אני מבקש להעלימו. חשתי שמשהו נע בתוך הגוש. יהלומים, חשבתי לעצמי. קרעתי את הגוש מהחולצה תוך שיעול עז ודחפתיו במהירות לאזור חלצי. שקיק היהלומים שהוחבא בתוך כיס בד גדול, ניתן באותו ערב לברוך מרדכי ריינוויין. גם לריבק, בן משפחתי, שהגיע למיידנק דרך טרֵווניקי, הצלחתי להעביר במשך הזמן כסף רב.

ומה היה אפשר לעשות בכסף וביהלומים? עובדי הכפייה שעבדו במפעל זיפי השער היו בקשרי עבודה עם פועלים פולנים שהגיעו למפעל מחוץ למחנה, כך שהאסירים יכלו לרכוש מהם מזון תמורת הכסף. הלחם היה יקר המציאות אבל תמורת כסף רב היה אפשר להשיגו.

עבודתי במיון הבגדים שימשה מקור בלתי נדלה לכספים רבים שנוצלו לרכישת לחם ומזון אחר. הדבר הקל מאוד על מצבי ומצב בני משפחתי. גם הקאפו נהנה מהכספים שמצאנו.

שישה שבועות תמימים של עבודה במיון הבגדים ועושר בצדה חלפו והמיון הופסק. נאלצתי לחזור לתרגילי הסדר השנואים. ההליכה ללא תכלית הוציאה אותי מדעתי. לא היתה כל אפשרות לאלתור. תמיד היית צריך להיות שם ולא היה להיכן להימלט. השדה היה פתוח, וכמה פעמים כבר אפשר היה לגשת לשירותים? והגרוע מכל, מצבור הכסף הלך והידלדל.

*

בשדה 5, שהיה מצדו הצפוני של שדה 4 שבו שהיתי, התגוררו נשים. בין שני השדות היה משטח ענק לאגירת הפחם ששימש את המחנה. הגברים בשדה 4 נהגו לשוחח עם הנשים בשדה 5 בצעקות למורת רוחם של השומרים הגרמנים שלא יכלו לסבול רעש שמקורו באסירים היהודים. על מנת להפסיק את ההפרעה ולמנוע כל יצירת קשר הם ירו על העומדים ליד הגדרות. הבריחה מהגדר לא תמיד היתה מספיק מהירה, כך שהיו קרבנות רבים בשני הצדדים – גברים ונשים. אולם בטרם חלפו מספר דקות שוב ניתן היה לשמוע צעקות מצד לצד עם התקרבות אטית לגדר, עד הישמע צרור היריות הבא וחוזר חלילה.

לשמחתי, אחרי תקופה קצרה יחסית של צעדות חסרות טעם הועברתי לקבוצה שיצאה לעבודה מעבר לגדר המחנה. עסקנו בעיקר בחפירות שנראו לנו חסרות תכלית, אך עצם העיסוק וההזדמנות להיפגש עם אזרחים שינתה את סדר היום לחלוטין. החפירה היתה משעממת אך העברת הזמן היתה סבירה הרבה יותר מאשר בצעידה.

באחת הפעמים בהיותי בשדה פגשתי את רבקה שינברג. רבקה הוציאה מתוך אחד מקפלי שמלתה פרוסת לחם ונתנה לי. להלן רשימת החטאים מהעברות שהיו במהלך הבנלי הזה של פגישה בין אדם ובת דודתו: רבקה החביאה כסף במגפיה בעזרתו רכשה את הלחם מאחד האזרחים שעבד במקום; רבקה ואנוכי נפגשנו בניגוד להוראות; רבקה העבירה לי מנת מזון אסורה. כל צעד שכזה, לו היה מתגלה בידי מי מהמשגיחים, היה מסיים את חיי שנינו.

אם שואלים אותי מדוע עשיתי זאת, אני אומר שבשלב זה כל מעשה היה אינטואיטיווי, ללא מחשבה עמוקה. יצר ההישרדות פעל רגעית בלבד. לבד מן הסיפוק המידי לא היתה לשום מעשה השלכה לעתיד. ידענו שהגרמנים אינם מחפשים סיבות לסיים חיים. החטא אינו יכול להימדד בשום אמת מידה הגיונית. סבירה או מקובלת.

*

אני זוכר, שבתקופה מסויימת ניסיתי לשנות מקום עבודה ולהיכנס למפעל זיפי השער. שם היה סדר אחר. המזון היה מגיע בקביעות והאסירים לא הוכו בידי שומריהם – שתי עובדות המשנות לחלוטין את מהות השהייה במחנה נוראי זה. אחת האפשרויות לשנות מעמד היתה תמורת כסף. היות ובתקופת שהותי בצריף מיון הבגדים צברתי מספיק כסף (אך הוא לא היה ברשותי), ביקשתי מבונים שיעביר לי סכום כסף כדי שאוכל להצטרף לעובדי המפעל. קבענו להיפגש בשעה מסויימת ליד הגדר. נרגש מהאפשרות לשינוי מעמדי הגעתי למקום המפגש זמן מה לפני השעה היעודה. כשראיתי את בונים, מניתי את צעדיו כאילו משהו גדול ממדים עומד להתחולל. בונים צעד לאט, מהוסס מעט. הוא לא איחר וזה היה סימן טוב.

“אמי נשדדה”, אמר בונים בהיסוס ובלחש.

עולמי חשך עלי. לא ידעתי מה לומר, ובטח לא ידעתי מה לעשות.

“שנינו נלך לתלייה”, פלטתי בהתרגשות רבה.

“לי כבר לא אכפת”, שמעתיו לוחש, ואחר הסתובב והלך.

התבוננתי בו ארוכות וקפצתי אגרופי. וכי מה נותר לי לעשות? הייתי בטוח שימי במקום ספורים ולא אצליח להיפטר ממר מוות שהסתובב במקום ואסף אל חיקו אלפים ביום. חומת המגן האחרונה שחלמתי עליה התפוררה ונגוזה ממש לנגד עיני.

אני מניח שבונים שיקר לי. היו לו די סיבות לשקר. מעמדו באזור המוגן היה מצוין. כסף לא חסר לו. משפחתו היתה עמו והיה שם אוכל בכמות סבירה ביחס למיידנק. ומה היה לי להציע לו? – כלום, אפס. גם אני כבר לא נחשבתי בעיניו. קל היה לו לשמור על המזומנים והביטחון מאשר לחלקו עם חבר. בונים נשאר במיידנק וב“חג הקציר” הוכנס לתאי הגזים יחד עם שאר עובדי המפעל, והתאדה.

*

באחד הימים הורו הגרמנים לקבוצה של בחורות לנכש עשבים באזור החוצץ בין גדרות המחנה, עבודה שאפשר לתארה כסבירה. אולם הגרמנים ציוו על אותן בחורות לעשותה בישיבת צפרדע. מי שתימצא יושבת על החצץ, או לחילופין מתכופפת, תיענש. היות והניכוש בתנוחה זו היה בלתי אפשרי, מספר הבחורות שנענשו הלך ורב. בסופו של דבר החליט מפקד המחנה להעניש את כל יושבי המחנה בכך שכל תנועה במחנה תיעשה בריצה. אסור היה לראות מישהו עומד או הולך במחנה. ויש לזכור שנאלצנו לרוץ אחר יום עבודה מפרך. ולמי היה כוח? אינני יודע כיצד עשיתי זאת, אבל אני זוכר שבמשך שבועיים רצנו ממקום למקום כאחוזי תזזית, והעונש על אי קיום ההוראה היה רגיל – אותו עונש שקיבל הבל מקין.

העונש הפעוט לכאורה לא סיפק את יצריו של מפקד המחנה, והוא החליט לעשות מעשה. אחרי העבודה חולקנו לשתי קבוצות. כל קבוצה הועמדה בצדו האחר של המחנה. המשימה היתה פשוטה. על האסירים היה לאסוף חצץ, להכניסו לכובעיהם ולרוץ לצדו האחר של המחנה כאשר שתי הידים אוחזות בכובע. סיימת כוון אחד, השלכת את החצץ ליד הגדר, ואז שוב אספת חצץ והחזרת אותו לצד השני. נשמע נורא? לא כל כך. אולם אליה וקוץ בה. בתוך המגרש שבו היינו צריכים לרוץ הציב המפקד “עמודים” אנושיים שכל מטרתם היתה להפריע לריצה. לכן אי־אפשר היה לרוץ ישר. לפעמים ה“עמודים” גם היכו בעזרת אלות או שוטים את הרצים, ולעתים הם הפגינו יכולת תזוזה בלתי רגילה ומנעו את ריצת האסיר תוך הלקאה והכאה בפניו וגופו. אותם “עמודים” היו אסירים או משתפי פעולה אוקראינים וחיילי ס"ס, שפשוט רצו לקחת חלק בהנאות היום.

האם אפשר לתאר את מה שנגלה לעיני אלוהים באותה חלקה במיידנק שעליה צפה בשעות אחרי הצהרים בשלהי 1943? רבים מהאסירים שכבו על המשטח רחב הידיים מתים, חבולים, ללא הכרה, בעוד אחיהם מתרוצצים מצד לצד בין חיות אדם הנובחות, נושכות וקורעות בבשרם.

*

כאמור, התגוררתי בצריף הסמוך לגדר המחנה. לילה אחד התעוררנו בבעתה מצרורות ירי שלא פסקו. קשה להעריך כמה זמן נשמעו היריות, אך ליושבי הצריף הן נשמעו כנצח. היריות היו ממש ליד קיר הצריף וחששנו שהגרמנים יצלפו לכיוון הצריף עצמו. מפקד הצריף אסר עלינו לרדת מדרגשי העץ בדי לברר מה קרה.

בבוקר המחרת לא ראינו שום דבר יוצא דופן. השמועה שעברה מפה לאוזן סיפרה על קבוצה של טייסים רוסים שניסו להימלט באמצעות סולם, שהשליכו על גדר המחנה ליד הצריף שלנו. כל הטייסים נורו למוות, המקום נוקה עוד בלילה בידי אסירים אחרים, ולאות תודה הם הובלו לתא הגזים הסמוך.

בריחה מן המחנה היתה כמעט בלתי אפשרית. גם נסיון הבריחה היחיד שהצליח הסתיים בתלייתו של הבורח ימים מספר לאחר מכן. ומעשה שהיה כך היה: האיכרים השכנים רכשו את צואת האדם שנאספה בשולי הצריפים לטיוב אדמותיהם, לזיבול ולדישון השדות. מדי ערב הגיע איכר פולני עם עגלה וסוס, ובעזרת מספר אסירים אסף את ההפרשות אל תוך חביות מתאימות. יום אחד, אחת החביות לא מולאה ואחד האסירים השתלשל פנימה. ביציאה מן המחנה איש מן הסוהרים לא העז לטפס על העגלה ולבדוק את תכולתה. הריח הבריח מן העגלה את כל מי שהיה בסביבה הקרובה וגם הרחוקה. למרות הצחנה, הצליח האסיר להגיע אל העיר השכנה, אך הוא נתפס באחת האקציות והוחזר למחנה היישר לעמוד תלייה.

מלקות, שהיו העונש הקלסי, ניתנו בשדה על גבי שולחן מיוחד. תכנון גרמני מדהים ששיקף את היעילות המפורסמת שלהם. המלקה, שרצה להשאר נקי, להלקות בגובה מתאים מבלי להתכופף ולראות רק את ישבנו של המוכה, השכיב את הקרבן על השולחן המיוחד. היה זה שולחן משופע, כך שהגב והראש של הקרבן ניצבו על המשטח בתנוחה אידאלית, הברכיים ננעלו בכיפוף קל, והישבן הזדקר בדיוק מול השוט המלקה. לקרבן לא היתה כל אפשרות לתזוזה.

הנדסת אנוש בשיאה.

*

בשבועות האחרונים לשהותי במיידנק עבדתי בחפירות מחוץ למחנה. העבודה נעשתה בהנהלת אזרחים מלובלין הסמוכה. הסחר עם אותם אזרחים היה כמעט חופשי. מי שהיה יכול קנה מהם מזון. הבריחו למחנה, ומכר אותו לאסירים אחרים.

באחד מימי אוגוסט קיבלתי מברום מרדכי ריינוויין מעט זלוטים על מנת שאוכל לרכוש לחמניות (את הכסף שהיה לו הוא קיבל ממני כשעבדתי במיון הבגדים). באותו יום הייתי בצוות חפירה עם עוד שני אסירים. לקראת הצהרים ניגש אלי פולני ושאל אם ברצוני לרכוש לחמניות. רכשתי ממנו 14 לחמניות וחצי ליטר וודקה. הלחמניות היו עטופות בנייר, ואת בקבוק הוודקה הכנסתי לשקית נייר נפרדת. כל אחד משני העובדים עמי קיבל לחמניה ושילם לי תמורתה (אתםלא סחרתי). את 12 הלחמניות שנותרו החבאתי בבור ואת בקבוק הוודקה במקום נפרד. כשסיימתי להטמין את בקבוק הוודקה הרמתי את ראשי ועיני חשכו. ראיתי שאותו פולני שסחר עמי משוחח עם מנהל העבודה.

הוא מלשין עלי. חשבתי. ואמנם, מנהל העבודה הגיע לבור, פנה אלי ישירות ושאל: “האם רכשת לחמניות?”.

“כן”, עניתי. ידעתי שהוא יודע על כך. עניתי בחיוב ללא היסוס ומיד נתתי לו שתי לחמניות.

לא חלפו דקות מספר וחייל ס"ס שהיה אחראי על המקום התקרב אלי ושאל: “מי עושה ביזנס עם אזרחים?”.

דממה.

והפעם בצעקה: “מי עושה ביזנס עם אזרחים?”.

דממה.

שני האחרים אמרו לי: “אנחנו לא ניתן את ראשנו בשבילך”.

מיד הרמתי את ידי. הייתי בטוח שלא אספיק להורידה. הגרמני הורה לי לצאת מהבור והלקה אותי בשוטו עשר מלקות.

“היכן הלחמניות?”

ירדתי לבור, חפרתי, הוצאתי את הלחמניות העטופות, ונתתי לו כאילו מדובר באוצר היקר ביותר שהיה לי.

“היכן השוקולד?”

“לא קניתי שוקולד”.

“יש לך כסף?”

“לא”.

הגרמני התבונן בי, קרע את המספר התפור על חולצתי ומצא כמה זלוטים. הוא הסתובב והלקה אותי עוד עשר פעמים.

“יש לך עוד כסף?”

“כן”, התכופפתי ושלפתי מנעלי עוד כמה זלוטים.

הוא החזיק את כספי בידו ומנה אותו: “כמה כסף היה לך?”.

עניתי לו.

“כמה לחמניות קנית?”

אמרתי לו.

“היכן הלחמניות החסרות?”

אמרתי לו שמכרתי שתי לחמניות לשתי בחורות שעברו במקום.

“תוכל לזהות אותן?”

“לא”.

עשר מלקות לא אחרו לבוא.

“כמה הן שלמו לך?”

אמרתי לו.

כשידע את הפרטים על כמות הכסף שהיתה לי התחיל לחשב. לא טעיתי. הכל התאים. הוא התרגז מאוד מההתאמה ואני הרגשתי את נחת שוטו עוד 20 פעם.

נשארתי באזור החפירה ללא לחמניות, ללא כסף, ללא כוחות, עם זכרון צורב של 50 מלקות. החייל נעלם.

“מה תתן לי אם לא אמסור את המכתב ליעדו?”, שאל אותי לתדהמתי מפקד הקבוצה.

“חצי ליטר וודקה”, עניתי במהירות. לא נתתי לעצמי הזדמנות לעכל את השאלה ולא כל שכן את התשובה.

עיניו אורו. כאילו כל חושיו התרכזו בלגימת הוודקה הקרובה.

“מתי?”, שאל.

“הערב”, עניתי, כשנחזור מהעבודה".

דמיינתי לעצמי את בקבוק הוודקה השוכב לו בתוך תלולית העפר.

ואמנם, קרעי המכתב נותרו מחוץ לגדר המחנה. פחד המוות נעלם לרגע, אך לפני היו עוד שתי בעיות ענקיות יחסית: האחת, מציאת בקבוק הוודקה והברחתו למחנה, והשניה, האם נצא לעבודה אחר הצהרים לאותו מקום.

אחר הצהרים נקראנו לחזור לעבודה. נקודת אור ראשונה היתה בכך שמפקד הקבוצה הוחלף ומשום כך היתה לי שהות ממושכת יותר לחיפוש הבקבוק ומציאתו. למזלי הגענו לאותו אתר וחולקנו לאותן קבוצות עבודה. ניגשתי למקום שבו החבאתי את הבקבוק ולא מצאתיו. בייאושי התחלתי לחפור בסביבה במהירות עצומה. לשווא. קרה התפשטה בגופי. למרות שחפרתי במרץ רב, גופי התכסה בזיעה קרה ביותר. הדופק היה בלתי סדיר ונשימתי נעתקה. לא היה שום זכר לבקבוק ולעטיפת הנייר. כאילו בלעה אותו האדמה.

“אולי האדמה לא בלעה אותו?”, פניתי לשני חברי לקבוצה ושאלתי היכן הבקבוק. התשובה שקבלתי הכעיסה אותי: “זרקנו אותו כי פחדנו”.

“לאיזה מקום זרקתם אותו?”

“לשם”, וכל אחד הצביע לכיוון אחר.

לא היתה לי כל בררה אלא להתחיל לחפש את הבקבוק או את שבריו. כל אותו אחר צהריים הפכתי את האזור – ולשווא. רגבי האדמה ריחמו עלי. ידעתי שאין לי להיכן לשוב. לפנות ערב, חזרתי למחנה ופחדתי שהמפקד יחפש אותי. ניסיתי לא להגיע לצריף שלי על מנת שלא ימצאני. שמועה על טרנספורט של 1,000 איש שאמור לצאת בבוקר המחרת הקפיצה אותי. לא אמרי להיכן, אבל הסיכוי לברוח בצורה חוקית ממיידנק ומעונש מוות בטוח ריגש אותי מאוד. ניסיתי למצוא כל דרך אפשרית שבעזרתה אוכל להצטרף לטרנספורט. פניתי לשולה ויינר שעבדה במפעל זיפי השער. סיפרתי לה את שקרה לי ושאלתיה האם ידוע לה להיכן יוצא הטרנספורט הזה.

“היעד הוא אושוויץ”, אמרה. “אני אעזור לך לצאת ממיידנק”, הוסיפה.

*

מדי פעם עברו חיילי ס“ס במחנה וחיפשו מתנדבים לעבודות שונות. כעבור זמן נודע לוותיקים שמדובר בהשלמת מכסות לתאי הגזים. בתחילה היו מתנדבים, אחר כך מספרם הלך ופחת והגרמנים נאלצו להפעיל כוח. פעם אחת עברו חיילי הס”ס וחיפשו 20 חשמלאים. היה לי ברור שמדובר במכסת גזים, אולם לאחר המלחמה פגשתי אחד מן המתנדבים הללו, שעבר את כל תקופת המלחמה במפעל שנאים בגרמניה. גם הפעם חששתי שמדובר במשלוח לתאי הגזים. חששי הופג אחרי השיחה עם שולה, שהיו לה מהלכים בין האחראים על מפעל זיפי השער שבו עבדה (שולה התידדה עם סוהר גרמני שהיה אסיר פוליטי והתנגד לשלטון היטלר).

לטרנספורט של 1,000 הגברים צורף טרנספורט של 1,000 נשים משדה 4. רבקה שינברג, בת דודי, היתה ביניהן. את הנשים ריכזו בצריף 1 בשדה 4 שבו עבדתי במיון בגדים. כאשר ראיתי שרבקה נמצאת בקבוצה עשיתי מאמץ להכנס לצריף. אחרי שהדבר הותר לי חיפשתיה בין 1,000 הנשים ולבסוף מצאתיה. רבקה ואנוכי עמדנו חבוקים זה בזרועותיו של זו דקות ארוכות ובכינו. הדממה שליוותה את בכיינו נמשכה זמן רב. נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שבכיתי. עם דמעות.

לפנות ערב פינו את הנשים משדה 4. הגרמנים חששו שיווצר קשר בין נשים לגברים. ולהיכן היה אפשר להעבירן אם לא לתאי הגזים? החלל שם היה מספיק גדול להכיל קבוצה כה גדולה של נשים. ארבע נשים מהקבוצה, שחששו שהטרנספורט יתאדה בתנורי הגז של המחנה, ברחו ומצאו מקלט בשירותים. הספירה הראתה שחסרות ארבע נשים והגרמנים החלו בחיפוש מאומץ, שהסתיים במציאת והענשתן בצורה מקורית – 25 מלקות לכל אחת.

מעונשו של מפקד הקבוצה שהבטחתי לו חצי ליטר וודקה נמלטתי. להיכן? בבוקר יום המחרת מצאת את עצמי ברמפה של אושוויץ כשמולי עומד הד"ר מנגלה.


 

תחנת הבינים באושוויץ

אין קץ להפתעות. הטרנספורט ממידנק לאושוויץ היה מסודר. בנסיבות אחרות הייתי אומר אפילו מכובד: הפעם ישבנו כ־60 איש בלבד על רצפת הקרון. אותו קרון שלתוכו נדחסו לאחר האקציה כ־200 בני אנוש. אפילו מזון קיבלנו בדרך. לא להאמין.

כשהגענו לאושוויץ עברנו סלקציה.

את השם מנגלה לא הכרתי, אלא רק לאחר המלחמה. אבל הוא היה שם. בסלקציה שלנו הגרמנים חיפשו נושאי מחלות ומוזלמנים. רק בודדים נכשלו ב“מבחן הקבלה”. הוצאו מן הטרנספורט ונשלחו למקום אחר. מרביתנו, שכבר עברנו סלקציה קודמת במיידנק, המשכנו במסלול הקליטה. הוכנסנו לאולם שבו התפשטנו, עברנו חיטוי בתוך חבית, התקלחנו וקבלנו את בגדי המחנה. ואני עדיין נושא עמי את תמונת אחי בתוך קופסת הפח הקטנה שיצרתי. גם את שלב הקליטה הזה התמונה עוברת והציוד הזעיר אינו מתגלה.

שיכנו אותנו בבלוק מעבר, מעין מתקן בידוד, לארבעה ימים. ארבעה ימים שבהם יכולנו להסתובב חופשי באזור. איש לא התנכל לנו. איש לא הציק לנו.

“לרדת, לצאת למגרש!” נשמעה בבוקר היום השלישי לשהותנו קריאה בפתח הבלוק.

יצאתי יחד עם כולם למגרש המסדרים. נעמדנו כגוש מול הבמה.

“להסתדר לפי אותיות האלף־בית!”, ננבחה פקודה ברמקול.

תוך כמה דקות כ־1,000 איש מתרוצצים, מבררים מהן האותיות הראשונות של שם המשפחה ונעמדים כמו חיילים ממושמעים על־פי הסדר הנכון. הפחד מן הגרמנים היה רב. והיה אפשר לראות אותם עומדים על הבמה שבעי נחת מביצוע הפקודה במהירות. 1,000 איש התרוצצו – אני לא רוצה אפילו לומר למה דמינו.

“כל אחד יקבל פתק עם מספר”, הוכרז ברמקול, “יש לשמור על הפתק”. ואמנם, עמדנו במסדר ומישהו תחב לידי פתק עם מספר. היה לי ברור שאשמור עליו. לשם מה הפתק? איש לא אמר.

ארבע יממות אחרי שהגענו עברנו סלקציה נוספת. זו כבר היתה סלקציה אחרת. ירדנו למגרש המסדרים ונעמדנו בשורות. אז לא ידעתי לשם מה הסלקציה הזאת. היא נראתה נקייה מדי. היא לא לוותה במכות. לקציני וחיילי הס"ס נלוו אזרחים שהתבוננו בנו. הם בחנו אותנו על־פי תכונות שהיו ידועות רק להם. בדיעבד הבנתי שהסלקציה נועדה להפנות עובדי כפיה למחנה העבודה בּוּנה הסמוך לאושוויץ־בירקנאו. ליד בּוּנה היה מפעל אי גה פרבן – מפעל ענק שעבד כולו עבור הצבא הגרמני בכל תחום שרק אפשר להעלות על הדעת: ייצור דלק נוזלי מפחם, עיבוד גזים שנשאבו ממעבה האדמה, ייצור צינורות, שיפוץ טנקים, עיבוד חומרי גלם ועוד.

כעבדים עמדנו במסדר באושוויץ. עבדים שנשבו בידי הגרמנים. כפי שהתברר מאוחר יותר, רצו לעשות רווח קל על גבינו. רווח שמפעל אי גה פרבן הפיק מעובדי הכפיה,, וכמותו מפעלים רבים אחרים. אנחנו, ורבים כמונו, היינו כוח העבודה שנרכש בזול בידי בעלי המפעל מהס"ס. את תוצרתם הם מכרו כמובן בתשלום מלא לשלטונות הגרמניים. מישהו צריך היה לממן, להפעיל ולשמן את גלגלי תעשיית המלחמה והמוות של הנאצים. ומי ביצע זאת בפועל? אנחנו עובדי הכפיה.

מאושוויץ הועברנו במשאיות לבּוּנה, מרחק של כ־15 דקות נסיעה. “לעמוד בשורה אחת”, נצטווינו עם הירידה מן המשאית. “שהשורה תהיה ישרה!”, צווח המפקד המקומי. וכך היה. “עליכם להחזיק את הפתקים שקיבלתם ביד!”, ניתנה פקודה.

רק כאשר התקרבתי לראש הטור הבנתי את מהות ותוכן הפתק. באחד המשרדים צרבו על אמת יד שמאל את המספר שהיה רשום עליו. על זרועי קועקע לעולמים המספר 127942. ומה עושה המקעקע במקרה של טעות? גם הוא בן־אדם. מוחק. ואיך מוחקים קעקוע? מותחים קו ורושמים מספר חדש מתחת למספר השגוי.

לא שעד אז נחשבנו לבני־אדם, אבל מעתה – היינו למספרים.

המספר 127942 מלווה אותי מאז ואילך.


 

מחנה בּוּנה

17 החודשים הבאים עברו עלי בין מחנה האסירים לבין אזורי העבודה של אי גה פרבן הצמוד למחנה. תחילה שוכנתי בבלוק 12 ומאוחר יותר הועברתי לבלוק 40.

מעולם לא חשבתי שיש עבודות שבני־אדם מסוגלים להגדירן כעבודות פרך. רק לאחר יום העבודה הראשון הבנתי את הכתוב במקרא המתאר את עבודת בני ישראל במצרים תחת שלטון פרעה. איסוף טיט מתוך ברכות והעמסתו על קרוניות, היה המפגש הראשון שלי עם מחנה הכפיה בּוּנה. עבודה הדורשת ממך כל הזמן כוחות עליונים.

החיילים הגרמנים, שרצו להשתעשע, חייבו את כולנו לנוע אל הקרוניות ומהן כגוף אחד, כך שהדבר ייראה כמשהו אחיד ואולי סוריאליסטי. מי שהפר את משמעת הביחד – להרים את הטיט, לרוץ לקרוניות ולפרוק, הכל ביחד, מתוזמן כקונצרט – חטף מכות ולעתים אף נורה. ספיבק, חברי ממֶזריץ', שלא עמד לו כוחו בעבודה מתישה זו, נורה בשטח, ובתום יום העבודה המפרך, נאלצנו לשאת את גופתו כמה קילומטרים עד המחנה. מספר היוצאים היה חייב להיות שווה למספר השבים, נאמר ביציאה – חיים או מתים. וזאת בניגוד לנאמר במיידנק.

*

באחד הערבים שבהם חזרתי מותש למחנה, פגשתי יהודי בשם וולמן שהועסק כחשמלאי. “האם יש אפשרות להצטרף לקבוצה שלך?”, שאלתי. “אני הרי חשמלאי עם תעודות – חשמלאי מוסמך”, הוספתי.

“מה אתה יכול לתרום לטובת מישהו שיכול לסייע”, שאל וולמן. מה כבר יכולתי לתת? הרי לא היה לי כלום ולא היתה לי אפשרות להשיג דבר.

“אין לי מה לתת!”, אמרתי, ובזאת הסתיימה השיחה.

למחרת, בתום יום נוסף של עבודת פרך, החלטתי ביני לבין עצמי תוך כדי הצעידה חזרה לבּוּנה שזהו יומי האחרון. במחנה חיפשתי את וולמן.

“יש לי זהב”, אמרתי לוולמן המופתע.

“זהב?”, הוא תהה. “מהיכן יש לך זהב?”

“יש לי”, עניתי. “אני אתן לך בתנאי שהעבודה מובטחת”.

וולמן אמר שזהב יפתור את הבעיה.

למחרת, לאחר קשיים מרובים, הצלחתי לעקור את גשר הזהב שהיה בפי, גשר שעשו לי לפני המלחמה וכמעט נשכח מלבי. במצב זה, שבו בכל ערב התפללתי שלא אקום למחרת, לתת גשר זהב היה דבר של מה בכך, מה גם שבקצה היתה ההבטחה לשיפור מקום העבודה ואולי גם איכות החיים.

“הנה הזהב”, אמרתי לוולמן כשפגשתיו מאחורי הבלוק, ליד השירותים. וולמן מקומנדו 9 הנחשק הופתע מן המתת. הוא התבונן בחתיכת הזהב כאילו הוא מחזיק אוצר אמיתי. כשחייכתי הוא הבין מהיכן דליתי את המתכת היקרה.

“אפעל במהירות אצל האנשים המתאימים”, הבטיח ונעלם.

יום חולף, ועוד יום אחריו, וכבר שבוע עבר, ועדיין אני נמצא בכריית הטיט מתוך הברכות המזוהמות ודבר לא קורה.

“מחר”, אומר וולמן כאשר הוא רואה אותי. “מחר יהיה טוב יותר”.

כמה ימי מחר צריך אדם לעבור על מנת שחלומו יוגשם? הפצע בפה כבר הגליד מזמן וההבטחה לא קוימה. הזמן חלף. משקלי פחת וחשתי שכוחותי אוזלים. רק המחשבה שאולי יבוא המחר הטוב יותר החזיקה אותי בחיים.

יום אחד, ללא שום קשר לגשר התקווה שהלך ונמוג, שמעתי במִפקד את ההודעה הבאה: “אנחנו מחפשים חשמלאים מוסמכים ועוזרי חשמלאים”. החשמלאות על כל גווניה היתה עבודה נחשקת. עשרות נענו לפנייה ובתוכם לא מעט מתחזים. נרשמתי גם אני והודעתי שאני חשמלאי מוסמך.

הפעם אלילת המזל פעלה לטובתי. נכללתי בקומנדו 27 שהוקם באותו יום בו 20 חשמלאים, מתוכם 19 מעמידי פנים ואנוכי, היחיד שהיתה לו תעודה אמיתית.

וכך, גם ללא גשר הזהב, בניתי לי גשר של תקווה.

*

בתחילה הוצבתי לעבודה עם חשמלאי, אזרח פולני. תוך תקופה קצרה ביותר הבנתי מה נפל בחלקי, ואין הכוונה לעבודה במפעל. את מרבית האנרגיה המועטה שנותרה בי השקעתי כמו רבים אחרים בחיפוש מקורות מזון נוספים.

לכל עובד כפייה היה ברוב, שתוך זמן מסוים, קצר לאחד וארוך יחסית לשני, הרעב יגבר והגוף לא יעמוד במעמסה. לכן, כמו רבים אחרים, חיפשתי מקורות מזון נוספים. כחשמלאי יכולתי ליצור קשרים עם אזרחים, וכאן עבדתי עם אזרח פולני.

אותו אזרח חי חופשי מחוץ למחנה. הוא היה מגיע מדי בוקר לעבודה וחוזר עם ערב לביתו הסמוך למפעל. מה יכול היה להיות טוב מזה. לעצמה זו לא היה תחליף גם במחנה. עובדי הכפייה האחרים, שידעו שאני עובד עם אזרח וקיימת אפשרות להשיג משהו נוסף, לא נתנו לי מנוח. כל מי שיכול, ביקש להיות חלק מ“שרשרת המזון”. כותונת תמורת פרוסת לחם. מספר כותונות תמורת נקניק. נעליים עבור סיגריות או בקבוק יין. וכך הלאה. בן לילה הפכתי להיות לא רק חשמלאי, אלא בעיקר סוחר. לומר את האמת, המסחר החל לפרוח. יום המחרת נראה די ורוד.

אבל… עם בוא החורף, והלילות הקרים, שמתי לב שיש ביקוש לגופי חימום לתנורים. שאלתי את הפולני שעמו עבדתי – יאנק היה שמו – האם הוא יכול לרכוש עבורי בעיר כמה גופי חימום, אותם אוכל למכור לגרמנים (אזרחים גרמנים שעבדו במפעל ולא אנשי צבא), או אף להתקין עבורם בתנורים שלא פעלו כהלכה. משנעניתי בחיוב התחלתי לאסוף כסף. יכולתי להשיגו בהחלפת עודפי בגדים שמכרתי לאזרחים.

משהיה בידי מספיק כסף, פניתי ליאנק וביקשתי שיממש את הבטחתו וירכוש עבורי גופי חימום. כאשר קיבלתי אותם נתתי לו את התמורה. את גופי החימום הנחתי במקום העבודה באחת הפינות, במסתור. מאוחר יותר, כאשר חזרתי למקום המחבוא גופי החימום נעלמו. הייתי נסער מאוד והפכתי את המקום, אך לשווא.

חשדי נפל על ייאנק. רק הוא היה בקיא במקומות המחבוא שלי. הרי עבדנו יחד כמה שבועות.

ניגשתי אליו ובחמת זעם אמרתי לו: “יאנק, אני רוצה שתחזיר לי את גופי החימום. אם לא תחזיר, שנינו הולכים”.

יאנק ראה שאני נסער מאוד.

שנינו ידענו היטב שמסחר בכל צורה שהיא אסור במחנה. אם רק אלשין לגרמנים שסחרתי עמו – גם דינו יהיה כדיני. לא חלפו אלא שעות מעטות והאיום פעל – קיבלתי את כל גופי החימום בחזרה ישירות מידיו של יאנק.

כאמור, במפעל חל איסור על מסחר. הפולנים פחדו מן הגרמנים – הן מהחיילים הן מהאזרחים – ולכן מסחר ביניהם כלל לא עלה על הדעת. אי לכך, קל היה יותר לשני הצדדים, לאזרחים הגרמנים ולפולנים, לסחור דווקא עם האסירים. היה בטוח שמסחר כזה לא יוסגר לשלטונות. האזרחים הגרמנים, אם רצו, יכלו תמיד להעליל על אסיר אך בדרך כלל לא עשו זאת.

*

ימים מספר אחרי התקרית יאנק לא הגיע לעבודה. באותו יום היתה ביקורת של מחלקת ההנדסה על ביצוע עבודות החשמל. המהנדס הגרמני האחראי על הבדיקה הגיע למקום, בדק, לא שאל שאלות ואמר לי: “עליך לפרק את כל העבודה שביצע הפולני, אני לא רוצה לראות את החזיר הפולני כאן יותר. אתה תתקן”. ציווה עלי.

“אין לי ארגז כלים”. אמרתי.

המהנדס סימן משהו, ולמחרת קיבלתי ארגז כלים עם מנעול. הישג לא קטן לאסיר יהודי בבּוּנה.

*

מזון על כל צורותיו היה מרכז חיינו. הכל במחנה ובעבודה סבב סביב מעט הקלוריות שקיבלנו בצורה מסודרת אך גם משפילה; מי שהיה יכול, השיג קלוריות נוספות באמצעות סחר מכר – דרך לא פחות משפילה. מארגני המזון היו בני המזל שהיתה להם גישה אל האזרחים שעבדו בקרבת מקום.

בתור חשמלאי מקצועי היו לו שני יתרונות ברורים. ראשית, יכולתי לנוע ביו המבנים השונים של המפעל כמעט ללא הגבלה. שנית, היה לי כאמור מגע שוטף עם פועלים מקומיים שעבדו בו, ובערבים או בסופי שבוע יצאו לבתיהם שבערים הסמוכות. כך התאפשר לי לעסוק בארגון מזון. במרבית המקרים הצלחתי להבריח לתוך המחנה את המזון שארגנתי. יכולתי למכרו ועל־ידי כך מעגל המסחר המשיך להתקיים. כאשר היו קשיים בהכנסת המזון אכלתי אותו בעצמי. גם אני נזקקתי לקלוריות נוספות.

האזרחים הפולנים שיוועו בעיקר לדברי לבוש: כותונות, מעילים ונעליים היו המוצרים המבוקשים ביותר, ובמחנה היה לנו שפע גדול מזה. כעובדי כפייה במפעל יכולנו להחליף בגדים מדי יום. ואחינו, שזרמו בהמוניהם למחנות, הם שתרמו, שלא בטובתם, את הפריטים הלל – לטובתנו.

וכך פעלה השיטה: בכל ערב באתי למחסן והחלפתי שם בגדים משומשים בחדשים. למחרת בבוקר נמסרו הבגדים החדשים לאזרח פולני, והוא נתן לי את הסחבות שלו כתחליף בתוספת מצרכי מזון או כסף. בערב שבתי למחסן הבגדים להמיר את הסחבות הפולניות בבגדי יהודים שהגיעו בטרנספורט האחרון – וחוזר חלילה… במרוצת הזמן הבחינו השומרים שקצב ההחלפה במחסן מהיר מדי. הם החליטו לסמן את הבגדים באותיות KL (Konzentrationslager,מחנה ריכוז) ונתנו לנו נעליים משני זוגות שונים על מנת להקשות עלינו. ואני בשלנו – את הנעליים התואמות ניסינו לאתר בצריפי המגורים, ובבגדים המשכנו לסחור למרות האותיות המוטבעות.

באחת מהחלפות הבגדים במחסן קיבלתי נעליים עם סוליה מעור. לנעליים שנעלו עובדי הכפייה היו בדרך כלל סוליות עץ. בשל היותי חשמלאי המטפס על סולמות הייתי זכאי לנעליים עם סוליות עור, כנגד הצגת אישור מתאים במחסן. איכות הנעליים שקיבלתי הפעם היתה כה גבוהה, שהחלטתי לא לסחר בהן ולנעול אותן בעצמי.

אחרי שבועות אחדים של הליכה מאומצת ועבודה קשה, ביושבי על דרגש העץ שלי בבלוק, גיליתי בין התפרים השחוקים של סוליית הנעל פיסת בד לבנה המבצבצת לה. היה לי ברור שמוצפן שם אוצר. אני זוכר שחשתי את לבי הולם בחזקה. מי שהסתיר את החפץ העלום בקרקעית הנעל עשה עבודה מצוינת. כל הנעליים, וכמובן כל הבגדים, עברו חיפוש יסודי ביותר לפני שהגיעו אלינו. כל תפר נפרם, כל בד כפול הפך לבודד, כל בליטה חשודה נחתכה. זהב, כסף ויהלומים נמצאו לעתים קרובות מוסתרים בדשים ובסוליות. הסיכוי שאנו האסירים נמצא דבר מה יקר ערך היה קלוש ביותר. והנה מהנעל שלי מבצבצת לה פיסת בד לבנה.

המתנתי לרדת החשכה. בלב נפעם ובאצבעות רועדות, תחת השמיכה, פרמתי את הסוליה ומיששתי באצבעותי את קצה קציה של שקית כותנה. הנשימה נעצרה. אולי אפילו נעתקה. פתחתי לאטי את השקית ובתוכה – הו, אלוהים – חשתי במספר יהלומים. אוצר. ממש אוצר. כשנשימתי התייצבה שאלתי את עצמי: יהלומים, אבל מה עושים אִתם במחנה של עובדי כפייה? מי יקח על עצמו את הסיכון לסחור ביהלומים? והוספתי ושאלתי את עצמי אולי זה בכלל זיוף, רסיסי זכוכית מלוטשים. סיכמתי ביני לביני שיש לי בעיה. מחד גיסא, יש בידי אוצר, אך מאידך גיסא מי יאמין לי שמדובר ביהלומים. בעיה אמיתית, אמרתי לעצמי. שמתי את השקית בכיס המעיל ובקושי נרדמתי.

למחרת לא יצאנו לעבודה, היה יום שבתון. גם ימים כאלה היו במפעל. הסתובבתי במחנה כשהשקית מצודה אלי. עד מהרה הגעתי למסקנה, שאם אחליף את היהלומים במשהו מוחשי יותר יהיה לי קל יותר לסחור עם הפולנים. פה ושם לחשתי לאוזניים מוכרות ומהימנות שיש לי סחורה לא שגרתית בכיס, אולי מישהו מעוניין,

לפנות ערב הגיע אלי בחור מבלוק אחר. לא הכרתיו. מוישה", פנה אלי, “לחשו לי שיש בידך יהלומים”.

“מי אמר לך?”, שאלתי. לא פחדתי, כי הוא היה אסיר כמוני. נכון, פה ושם היו הלשנות אך זה היה נדיר. לא כמו בגטו.

“השמועה עברה מפה לאוזן”, אמר. “אל תחשוש, אני כמוך”.

“כן, יש לי יהלומים”, אמרתי.

“אתן לך שעון תמורת היהלומים”, אמר מיד מבלי להמתין. הוא אפילו לא הציע לבדוק את הסחורה.

“שעון”, אמרתי בתמיהה. שעון היה מצרך יקר המציאות. תמורת שעון היה אפשר לקבל מוצרי מותרות של ממש. לחם, נקניק, קוניאק, סיגריות ועוד.

“אתה לא צריך לתת את כל היהלומים, אסתפק המחצית”, אמר.

לרגע לא חששתי. הוא אפילו אינו יודע כמה יהלומים יש לי והוא מציע שעון תמורת מחצית מן היהלומים. כנראה שיש לו קשר חמי שמחפש יהלומים והוא כבר יוציא ממנו הון.

לא היה לי מה לעשות עם היהלומים, ולכן הוצאתי את השקית הטמונה בחלצי, מניתי מחצית ממספר היהלומים והנחתי אותם בכף ידו המושטת. הוא התבונן בהם מספר שניות, הכניס יד לכיס חולצתו ונתן לי שעון. הרגשתי ששנינו יצאנו נשכרים. הבחור והיהלומים נעלמו ואני נותרתי עם שעון מתקתק בין חלצי.

בבוקר המחרת, עוד לפני היציאה לעבודה, הודיעו לי שמחפשים אותי. “אותי?” שאלתי את הבּלוֹקאַלטֵסטֵה.

“אותך!”, השיב בנחרצות, “כבר ממתינים לך בשער”.

חשתי ברע. פיק ברכיים קוראים לזה. רצתי לשירותים ושלשלתי. לרגע אף חשבתי להיפטר מהשעון ומהיהלומים. רק לרגע.

הרי אולי הם יוכלו להציל אותי? חשבתי וחזרתי לשורה.

בקושי רב הצלחתי להצטרף לקומנדו החשמלאים והתקדמתי עמו לשער המחנה.

בשער היו מדי יום טקסים מגוחכים, ונאלצנו להאזין למוזיקת המארש היומי שיגנה את תזמורת המחנה.

“אסיר מספר 127942 מתבקש להישאר במקום”, שמעתי את אשר יגורתי.

נאלמתי דום. הקומנדו המשיך בדרכו. חלק מאנשיו הספיק להעיף מבט לאחור בטרם צווה בצווחות שלא לעשות כן.

רַקַש, איש ס"ס מן המחנה, ציווה עלי להישאר ליד השער. עמדתי במקום והתבוננתי באנשי הקומנדו המתרחקים. רַקַש ניגש אלי והתבונן בי במבט חודר.

“איפה השעון?”, שאל.

לא עניתי.

רַקַש הרים את מגפו, לחץ אותו על כף רגלי וחבט בו בעצמה: הוא לא רצה שאפול.

“איפה השעון?”, שאל שנית.

הוצאתי את השעון מבין חלצי ונתתי לו.

“למה לקחת את השעון?”, צרח עלי.

“הבטחתי לתת תמורה למי שנתן את השעון”. עניתי. שפתי היו יבשות.

"מה הבטחת לתת?, שאל.

“חגורה מיוחדת”, עניתי. “חגורה שאפשר להכין בקלות במפעל”. רַקַש התבונן בשעון וטמן בכיס מכנסיו.

“רוץ אחרי הקומנדו שלך!”, ציווה עלי.

הייתי כל כך מופתע מהתנהגותו, שלא המתנתי לדבר. טסתי לכיוון הקומנדו כל עוד נפשי בי. לרגע לא רציתי שהוא יתחרט.

ידעתי שהסיפור רק התחיל. באותו יום לא הצלחתי לעבוד. ידעתי כי הערב המתקרב צופן בתוכו גם את עונשי.

“בצהריים אתה חייב לגשת למפקד האסירים”, אמר לי אחד הפועלים במפעל. ידעתי שהנושא אינו סגור.

“ספר את השתלשלות העניינים”, רעם עלי בקולו מפקד האסירים".

סיפרתי ככל שיכולתי, מרגע מציאת השקית בנעל. ידעתי שהוא יודע. אסירים אחרים כבר ידעו, אז מדוע שהוא לא ידע. אמרתי לעצמי שהפעם אספר את האמת. להפסיד כבר לא היה מה. פעמיים להיענש עקב אותו אירוע לא רציתי.

“מי הבחור שנתן לך את ה/שעון?”, שאל.

“איני יודע”, עניתי. היתה לי תחושה שהוא מאמין לדברי. “אולי אראה אותו בערב במחנה”, הוספתי.

“עם החזרה למחנה הערב עליך להתיצב במשרד!”, ציווה עלי.

בתום יום העבודה חזרנו למחנה. חששתי מהמפגש בשער עם רַקַש. הוא לא היה שם.

מיד התייצבתי במשרדו של האחראי במחנה.

“חזור לבלוק שלך”, הורה לי.

לא היה לי האומץ לשאול מה קרה.

“רַקַש נעצר בחשד לסחר עם אסירים”, אמר כשהתרחקתי.

כשחזרתי לבלוק נראה לי שהאסירים היו מופתעים. איש אמנם לא אמר מילה, אבל הם לא חשבו שאצא בזול מהאירוע. רק מאוחר יותר נודע לי שרַקַש היה מקורב לכמה אסירים, אלה שעסקו בארגון מוצרי יוקרה שונים. באותו בוקר הוא נתפס באחד הבלוקים כאשר היה בגילופין, שיכור כלוט, והושם במעצר בידי הגרמנים.

גם בלילה זה לא הצלחתי להירדם.

עברו ימים מספר ודבר לא קרה. רַקַש נעלם, הבחור שעמו סחרתי נעלם. לפתע, באחד הבקרים, ראיתי את רַקַש בעמדת השער כשעמדנו ברחבת היציאה מאזינים למארש וממתינים. חששתי לחיי. ניסיתי לגמד את קומתי כדי שלא יראה אותי. הייתי בטוח שהוא עדיין מחפש אותי והסיפור לא נגמר. הוא יהיה חייב לומר את המילה האחרונה, אולי לתת את המכה האחרונה.

כשהקומנדו שלנו הגיע לשער, הקאפו שלנו הכריז: “קומנדו 27 של חשמלאים עם 20 איש יוצא מן המחנה”.

“חשמלאים?”, נשמעה צעקתו של רַקַש. “חשמלאים?”, צעק שוב. “לא ולא!”, הוסיף בקול רם.

“סוחרים של שוק שחור! סוחרי שעונים, שמיכות ויהלומים!”, צווח לאחר מספר שניות. ואז הסתכל עלי ואמר בקול רם: “יש לך מזל. אם לא היו עוצרים אותי, היית רואה את היהלומים השחורים”. כוונתו היתה, שהייתי נשלח לעבוד בכריית פחם, עבודה שנחשבה כמקבילה לגזר דין מוות.

לאחר מספר ימים התבררה לי התמונה האמיתית של האירוע שהייתי מעורב בו. השעון שנתפס אצלי כבר עבר מיד ליד כמה פעמים. בתום כל גלגול הוא חזר לידיו האמונות של רַקַש. השעון המקולל הזה הפיל לא מעט קרבנות. רַקַש נתן אותו לבחור שעמו סחר במשקאות. הבחור היה מקבל במרבית המקרים אלכוהול תמורת השעון. הוא רק היה צריך לומר לרַקַש בידי מי השעון על מנת שרַקַש יוכל להחזיר את האוצר המתגלגל לידיו ביציאה או בכניסה למחנה.

גורל הבחור שסחר עם רַקַש נגזר בידי המחתרת הפנימית במחנה שתיעבה מלשינים ודאגה להביאם על עונשם.

במחנה, העונש הקשה ביותר הוטל על אסיר שחזר מן העבודה ללא המעיל שלו. כל מי שחזר כך נחשד בסחר עם אזרחים. אחד מאנשי המחתרת דאג שמעילו של משתף הפעולה עם רַקַש ייעלם. הפעם האחרונה שבה נראה אותו בחור היתה ליד השער, שם נתפס ללא המעיל. הפחד מפניו סר לתמיד.


 

שרשרת המזון

אט אט נבנתה לי תדמית של מארגן מזון. לכן לא התפלאתי כאשר אחד המחסנאים במחנה יצר עמי קשר. “אתה יכול להשיג לי מזון?”, שאל.

“מה תיתן בתמורה?”, עניתי בשאלה.

“בגדים, וכמה שאתה רוצה”. ענה. לבגדים היה שימוש והם היו מוצר שקל להעבירו לסוחר. התרגיל היה פשוט למדי. בערב קיבלתי מן המחסנאי כותונת עודפת, שאותה לבשתי למחרת מעל לכותונת שלי. בעבודה, הסרתי אותה ונתתיה לאחד הפולנים, שעמו היו לי קשרי עבודה וכמובן, קשרי מסחר.

בפעם הזאת שעליה אני מספר, אותו פולני עבד כמסגר והסדנה שלו היתה במרתף של הבניין שבו עבדתי אנוכי. במשך כשבוע או למעלה מזה מסרתי לפולני מספר כותונות, והוא מצדו היה אמור להביא מזון. לי, ודרכי למחסנאי.

“כל הכותונות שנתת לי נגנבו”, אמר לי הפולני לקראת סוף השבוע. “אין בידי אפילו כותונת אחת”, הוסיף.

ידעתי שנוצרה בעיה. שרשרת המזון נקטעה. מישהו בשרשרת יידפק. חששתי שהפעם אני זה שייענש. היה ברור שהשרשרת לא מסתיימת במחסנאי.

“כל הכותונות נגנבו”, אמרתי למחסנאי בערב כשחזרתי למחנה.

“אני לא מאמין לך”, הרים המחסנאי את קולו. “אתה משקר”, פחד קל נשמע בקולו.

“אינני משקר”. עמדתי על שלי.

הוא המתין קמעה ואמר לי: “מחר בצהריים צריכה להיות ביקורת של בס”ס בסדנה. כשיתקרב אליך החייל הגרמני", הוסיף, “עליך להתחיל לשוחח עם המסגר הפולני למרות שההוראות אוסרות על כך. הגרמני כבר יֵדע מה לעשות”.

נדהמתי מעזות המצח שלו. הוא נותן לי הוראה לדבר עם אזרח בעת ביקורת של גרמנים? תמהתי. “הרי ידוע לך שחל איסור חמור לעשות כן, ועוד בפניו של גרמני!”, אמרתי בטון תקיף. אבל לא היתה לי בררה אחרת. ידעתי שהמעגל עדיין פתוח.

למחרת, בשעות הצהריים, ירדתי לסדנה ותירצתי את בואי בעבודה שעלי לבצע. נמנעתי מקשר עם המסגר פולני עד שראיתי את איש הס"ס מתקרב.

“מה שלומך”, פניתי את המסגר המופתע בפולנית, כדי שהגרמני ישמע אבל לא יבין. הפולני, שחשש מן הגרמני, החל לצעוק בקול רם: “תן לי את המפתח”. הוא רצה שהגרמני יחשוב שאנחנו מדברים בנושאי עבודה. הגרמני התקרב בצעדים מהירים ושאל את הפולני: “מדוע אתה משוחח עם האסיר?”, נראה שהיה שהוא נסער. “מה קורה כאן?”

לא היססתי ואמרתי לגרמני: “נתתי לאיש הזה דברים והוא לקח הכל מבלי לתת תמורה”. הגרמני צווח על הפולני: “אתה עושה ביזנס עם אסירים? אם לא תחזיר לו עד מחר בבוקר את כל מה שקיבלת ממנו, אתה תלבש את בגדיו והוא את בגדיך. ואתה תלך במקומו למחנה הריכוז!”

הפולני החל לבכות ואמר שיש לו ארבעה ילדים ושהציוד שקיבל ממני נגנב. זה לא הרשים את איש הס"ס שעזב את המקום.

למחרת קיבלתי בחזרה את מרבית הכותונות, ובמקום החסרות – נקניק דשן.

מה היתה מהות קשר בין המחסנאים הפרומיננטים ( קבוצת האליטה של המחנה) לבין הגרמנים? על שאלה זו לא נתתי את הדעת יותר מדי. במיוחד לא אחרי שהגזלה הוחזרה לי.

*

המפעל הצבאי פעל שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. לעובדי הכפייה ניתנה מנוחה אחת לשבועיים ביום ראשון. למרות זאת, מי שרצה היה יכול ללכת למפעל גם ביום זה. ההשגחה במפעל בימי ראשון היתה פחותה ואילו במחנה עצמו היו מסדרים ומפקדים וההשגחה בו היתה דווקא רבה יותר. לכן, הגרמנים נתנו לכל אחד לפעול על־פי שיקול דעתו. לא היה חריג ללכת לעבודה ביום ראשון. היציאה לעבודה, והכניסה חזרה למחנה, התנהלו כמובן בסדר מופתי כבכל ימות השבוע. אבל נראה שהפיקוח רופף קמעה.

יום אחד השגתי שתי חפיסות סיגריות ושתי חבילות חמאה. החבאתי אותן בארגז הכלים שלי. ידעתי שאם ארצה להבריחן למחנה, יום ראשון יהיה המתאים ביותר ולכן ביום הראשון הקרוב יצאתי לעבודה עם רבים אחרים. למען האמת, לא כל כך עבדתי; הסתובבתי במפעל ממתין לשעת החזרה למחנה. את כל מה שרציתי להבריח הטמנתי בבגדי וצעדתי בשיירה.

אבל חוקי הסטטיסטיקה לא פעלו הפעם. כבר מרחוק ראיתי שהשמירה בשער דווקא הוגברה. הגרמנים, שתמיד הפתיעו, חיפשו דווקא באותו יום יותר מאשר ביום רגיל.

“ראוס, החוצה!”, צעק עלי אחד הגרמנים כשעברתי בשער.

נעמדתי מחוץ לשיירה. אותו הגרמני ערך עלי חיפוש זריז. הוא מצא את האוצר – שתי חבילות חמאה ושתי חפיסות סיגריות שהונחו אחר כבוד למרגלותי.

חייל ס"ס אחד ניגש אלי: “מאיפה יש לך את זה?”, שאל והצביע על הסחורה.

“מצאתי”, עניתי לתומי, חושש מהרע ביותר.

“איפה”?, צווח, “איפה מצאת?”.

"במפעל, ליד צינורות הביוב, השבתי ברעדה.

“כבר שנתיים אני שומר במפעל ומעולם לא מצאתי שום דבר”, הרים את קולו.

החייל חזר ורשם את מספרי ואת מרכולתי ופנה לקרבן הבא שעמד לידי. איש הס"ס קרא ללאגֶראַלטֵסטֶה שעמד מעבר לשביל, כשהוא לבוש בחליפת השבת הצחורה שלו. על דש מעילו היה משולש הפוך שצבעו ירוק המציין שהיה גנב בעברו, ומבית הסוהר הוא הועבר, כרבים אחרים, למחנה הריכוז כדי לחנכו עד שישתחרר.

“פרטיו נלקחו?”, שאל הלאגֶראַלטֵסטֵה את איש הס"ס.

“יאוול! כן!”, ענה חייל הס"ס.

“יש לך מזל, היום יום הולדתי, ולכן לא אכה אותך”. אמר לי הלאגֶראַלטֵסטֵה.

“מזל טוב”, עניתי בחוצפה לא קטנה, “אני מקווה שתשתחרר בקרוב”.

שניהם, הלאגֶראַלטֵסטֵה ואיש הס"ס לא שמו לב שמספרי האישי נרשם על דופן אחת מקופסאות הסיגריות שהבאתי. עוד בטרם עזבתי את המקום נקרעה הקופסה ותוכנה חולק בין הסוהרים שהיו בשטח.

גם היום, כשאני רואה מישהו רושם פרטים על קופסת סיגריות, אני יודע שהוא לא מתכוון לזכרם לאורך זמן. לקופסת הסיגריות יש עתיד ודאי – בתוך זמן קצר היא מתרוקנת מתוכנה ומושלכת לפח.

כששמע הבּלוֹקאַלטֵסטֵה של צריף המגורים שלי את הסיפור, קרא לי ואמר: “אידיוט, היית צריך לומר לאיש הס”ס שהסיגריות והחמאה הם עבורי".

האמנם? כנראה שרק זה עוד היה חסר לי.

למרות זאת, במשך שבועיים לא הצלחתי להירדם.

*

“האם היו זונות במפעל”, שאלתי את אבא. “מדוע אתה שואל”, ענה אבא כרגיל בשאלה.

“מכיוון שני מניח שבמפעל היתה פעילות מינית”, עניתי. “אני אספר לך משהו שלא סיפרתי מעולם”, נראה אבא כממתיק סוד.

*

במפעל הענק היתה פעילות מינית לא חוקית. גם נשים – פולניות מקומיות, ואולי גם אסירות – עבדו במפעל במגוון תחומים. גם הן היו רעבות. גם הן רצו יותר ממה שהיה אפשר לקבל בצורה חוקית. ואת זאת יכלו להשיג על־ידי עיסוק במקצוע העתיק בעולם. ומה לא עשו כדי לקבל יותר. וכיצד מפעילים בית בושת? כיצד עושים זאת במפעל שגרמנים משגיחים בו מכל עבר?

לכל קומנדו ( או מספר קבוצות) היה במפעל צריף, שבו שהה האחראי בזמן העבודה. בצריף הזה קבלנו את ארוחותינו היומיות. מדי יום, בראשיתו, הגענו לצריף ודרכו היינו חוזרים למחנה בתום יום העבודה. אותו צריף היווה מעין מרכז אינפורמציה לקומנדו. במרוצת הזמן מפקדי קבוצות מסוימים הפכו את הצריפים הללו לבתי בושת. ממש כך.

אחת הבחורות המקומיות, שהכירה את הקאפו והיתה מוכנה למלא את תפקיד רחב, היתה נכנסת לצריף. כל מי שרצה ליהנות משירותיה הפקיד בידי הקאפו 20 מרקים. 50 אחוזים מהאתנן נותרו בידיו ואת היתר גרפה האישה. היה אפשר להרוויח בצורה כזו סכום לא קטן.

הקאפו היה האחראי לכל הפעילות של קבוצתו. ויש לזכור שחלק מהם היו סרסורים לפני המלחמה. הגרמנים השתמשו בגנבים, בפושעים קטנים ובסרסורים בתור ממונים. לא פחות ולא יותר.

*

“והנה משהו פיקנטי”, אומר אבא.

*

באחד מימי הראשון, כשלא הלכו לעבודה בכפייה אלא ברשות, יצאו למפעל כמה מאנשי קומנדו 9, מקבוצת העילית של המחנה. הם חשבו שהביקורת ביום זה תהיה מועטה מן הרגיל והם יוכלו לחגוג בצריף עם הזונות. אבל השמועה על ה“שחיתות” הגיעה לגרמנים שפשטו על הצריף תוך כדי פעילות. העונש היה הפעם קל – שבירת ידיים ורגליים של כל המעורבים. כל מי שהיה חבול בימים שלאחר מכן נחשד בכך שזה היה שכרו של בילוי עם זונה.

*

בזמן המלחמה, בספטמבר 1939. חדר רסיס לכף ידי. תחושת כאב מקומי ליוותה אותי ימים אחדים ואחר כך שכחתי ממנו. העבודה הקשה בבּוּנה – בתקופה זו כבר עבדתי כחשמלאי מוסמך – גרמה כנראה לכך שעל הרסיס הופעל לחץ רב והוא החל להראות אותות חיים. כף ידי השמאלית התנפחה, ולמרות שהתאמצתי להסתיר זאת, לא הצלחתי להפעילה. החום הגבוה שגרם הזיהום חייב אותי לגשת למרפאה.

המתנתי מחוץ למרפאה. ידעתי שאם חומי לא יהיה מעל 38 מעלות, לא יהיה לי סיכוי לראות רופא. ואמנם 37.8 לא הספיקו כדי שאגיע לרופא.

“תראה”, פניתי לאח הפולני שעבד במקום והצבעתי לעבר כף ידי. הוא התבונן בה והסכים להכניסני אל הרופא הפולני שמוצאו מקרקוב.

“מתי זה קרה?”, שאל הרופא. ואני סיפרתי. נראה היה שלא האמין שזמן כה רב עבר מהפציעה. אף־על־פי־כן הוא אחז שוב ושוב בכף היד: “תרשום פתק המאשר לעבור ניתוח”, הוסיף. את הפתק העברתי מאוחר יותר לבּלוֹקאַלטֵסטֵה.

למחרת היה יום יפהפה. השמש זרחה והשמים היו כחולים. אני זוכר זאת כמו היום. הגעתי למרפאה. יותר נכון לבית החולים המקומי. עוד בעמדי בחוץ נתבקשתי להשיל את כל בגדי, ועמדתי עירום בשורה, יחד עם אסירים אחרים. כולם המתינו לכניסה לניתוח. כך עמדתי מספר שעות שבסופן הוכנסתי אחר כבוד לחדר הניתוח. בחדר הניתוח נתבקשתי לשכב על מיטה, שסביבה היו שלושה אחים לבושים בלבן. אחד מהם הניח מגבת עם אתר על פני. אני זוכר שספרתי עד תשע ונרדמתי.

כשהעיור אותי שאלתי את האח: “מדוע הערת אותי?”, והוא השיב לי בפליק אדיר על פני.

בית החולים בבּוּנה היה גדול יחסית. במחנה היו כ־10,000 אסירים, ואלה שחלו אושפזו. חלק מן המאושפזים אף עברו ניתוח כמוני, או ניתוחי שבר או אפנדיציט. מי שעבר את הניתוח בהצלחה שכה להישאר עד שבועיים באשפוז בבלוק של בית החולים. בעזרת כסף או מזון היה אפשר להשיג עוד שבוע להחלמה. מיד אחר כך חזרו האסירים לעבודה.

היו כמובן סלקציות במחנה. יזמה אותן המפקדה, והיה ברור שמי שנופל בהן נשלח לתאי הגזים.

*

את החתך כיסו בנייר טואלט. קיבלתי שישה ימי מחלה – שישה ימים מלאים ללא יציאה לעבודה! כיוון שלא הייתי מרותק למיטה, יכולתי להסתובב במחנה כרצוני. הטיולים ביום עבודה, כאשר המחנה ריק כמעט, הוליכוני למקומות שלא הכרתי.

באחד מימי המנוחה הגעתי לאזור שהיה רחוק יחסית מהבלוק שלי. ראיתי שהאזור מגודר, למרות שהיה בתוך המחנה, בין צריפי המגורים. מעבר לגדר ראיתי ברכת שחייה ולצדה ישבו נשים בבגדי ים. סוריאליזם במלוא המובן.

בעבר, שמעתי רמזים על קיום המקצוע העתיק המחנה. אך מעולם לא נחשפתי אליו ולא שוחחתי עם המעורבים בו. עכשיו היתה לי תחושה שהגעתי למקום. נשענתי על הגדר ופניתי לאחת מהבחורות שהיתה הכי קרובה אלי: “מדוע אתן עושות זאת?”, שאלתי.

“אתה רוצה לחם?”, היתה תשובתה.

“אשמח לקבל”, עניתי.

אולי לא הבנתי את תשובתה הפילוסופית. לחם לא קיבלתי כי לא היה להן.

המשכתי להתבונן ושאלתי: “האם אתן פה מרצון או שהכריחו אתכן?”.

“בכוח”, אמרה. “הכריחו אותי”.

חברתה, שעד אותו רגע התעלמה ממני לחלוטין, זרקה לעברי: “אותך לקחו בכוח – זונה זקנה?”, והוסיפה בגיחוך, “מרצונך באת לכאן”.

לשירותי הליווי הללו היו זכאים אסירים – לא יהודים כמובן. התשלום היה מכספי הפרמיה שקיבלו במפעל. כן, קיבלנו כסף עבור העבודה. כסף לשימוש בקנטינה הפנימית לרכישת משחת שיניים או מברשות שונות. הגרמנים תחמו כל עבודה ביחדות זמן. מי שעבד מהר ויותר קיבל כסף מקומי – דמי פרמיה – לשימוש בקנטינה. אני מעולם לא ניגשתי לקנטינה. תמיד המרתי את הכסף בקלוריות.

אסיר לא־יהודי שרצה שירותי ליווי, ושהיו לו כ־20 מרקים של המחנה, היה יכול להירשם בצורה חוקית. הוא קיבל מועד שהתאים לכל הצדדים. כשהגיע תורו, הוא קיבל אישור שבו נאמר כי עליו להגיע לצריף הזונות. הצריף היה מבנה ארוך ובו מספר חדרים. בכל חדר אישה.

אחרי בדיקת רופא הוגרל החדר שאליו הופנה האסיר. עם הישמע צליל הפעמון פנה האסיר לחדר ושהה בו פרק זמן מוקצב לפעילות מינית. צלצול פעמון נוסף הודיע על סיום הפעילות. וחוזר חלילה.

מעניין, יעיל, גרמני, לא כן?

המהנדס האחראי עלי בבּוּנה היה אסיר פוליטי ושמו פצל. הוא לא תיאר לעצמו מהי הסיבה האמיתית שבגללה שהיתי שם. הוא היה בטוח שגם אני אסיר פוליטי כמוהו.

“מה אמרת להם שהכניסו אותך למאסר?”, שאל כשהתחלתי לעבוד עמו.

כתשובה הרמתי את ידי והצבעתי לעבר המספר שעל זרועי. הוא התבונן במספר והיה בטוח שלא הבנתי אותו. הוא חזר על השאלה באטיות. ואני בתגובה הושטתי לעברו את אמת ידי השמאלית.

“מה זה?”, שאל.

“מספר”, עניתי.

“מי עשה לך את זה?”

“הגרמנים”.

“מדוע?”

“כי אני יהודי”.

דממה.

ביקשתי שיפנה את עיניו דרומה לכיוון בירקנאו ואמרתי לו: “האם אתה רואה את העשן באופק? אתה יודע מה זה?”.

“לא”, שמעתי.

הסברתי לו.

המהנדס הוציא ממחטה מכיס מעילו והחל לנגב את דמעותיו.

ידע או לא ידע?

*

באחד הימים נתבקשתי להעביר מרכזת טלפונים זמנית למרכזת ורשת חשמל קבועים. הכנתי את כל החומרים הקשורים להעברה על מנת שהניתוק של רשת הטלפונים יימשך זמן מועט ככל האפשר. פצל המהנדס שהיה אחראי על הפרויקט נצן לי את ההוראות המתאימות. כשסיימתי את כל ההכנות, ניגשתי למרכזנית הראשית והודעתי לה שאני מנתק את המרכזת למספר דקות כדי לבצע את המשימה. חזרתי למקום העבודה והתחלתי לעבוד.

דקות אחדות לאחר מכן, בעודי שקוע בעבודה, הגיע מנהל המפעל למקום רכוב על אופנועו.

“מי הרשה לך לנתק את המרכזת?”, צרח לעברי.

“זוהי הוראה של המהנדס האחראי על הפרוייקט, ותיאמתי זאת עם המרכזנית הראשית”, עניתי בחוצפה.

“בוא אחרי למרתף”, צעק הנהל.

נכנסנו למבנה. כבר בהיותנו במסדרון, בכניסה לבניין, הוא היכה אותי על הראש. הבנתי שחי לא אצא מן המרתף. החלטתי לנצל את כובד משקלו ואטיותו של האיש, החשתי צעדי וברחתי לצריף של הקומנדו שלנו, וסיפרתי את מה שאירע לקאפו ולמנהל העבודה שהיו שם. מנהל העבודה רשם את הסיפור כפי שדיווחתי לו, ומאוחר יותר הוא התלונן בפני איש ס"ס על המעשה.

יש לזכור שבמפעל היו חוקים נוקשים ביותר בעניין יחסי עובד ומעביד. חל איסור מוחלט על אזרח להכות אסיר. מאוחר יותר התברר לי שמנהל המפעל היה צריך להתקשר בטלפון ומצא שהמרכזייה מנותקת. המרכזנית ומנהל הפרוייקט לא הודיעו לו על הנתק הזמני. הוא התקשר למרכזנית ומנהל הפרוייקט לא הודיעו על הניתוק הזמני. הוא התקשר למרכזנית באמצעות קו אדום, שלא עבר דרך המרכזייה, וזו אמרה לו שאחד האסירים הודיע לה על ניתוק המרכזייה. הוא החל להשתולל וכך מצאתי את עצמי מולו.

כמה ימים אחר כך הודיעו לי שבעקבות התלונה של הקאפו נגד מנהל המפעל על הלקאתי יתקיים משפט. “מה אני צריך משפט?”, שאלתי את מנהל העבודה ואחר כך את פצל.

“אלה החוקים כאן”, ענה פצל. וכדי לעודד אותי אמר: “אני אבוא למשפט ואגן עליך. אני אחראי למה שהיה. אתה פועל טוב”. הוסיף.

המשפט נערך באחד השטחים הפתוחים שבמפעל. בואי ל“חצר בית המשפט” ראיתי שהשופט, הנתבע, התובע ואנשים אחרים הגיעו לאתר אבל עד ההגנה החשוב ביותר, המהנדס פצל, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. חיפשתיו בעיני בכל מקום. הוא לא היה שם.

השופט היה איש הס“ס רַקַש, והוא הביא עמו כתגבורת שני אנשי ס”ס נוספים. מנהל העבודה שהגיש את התביעה עמד לצדי. הקאפו לא בא. גם מנהל המפעל היה שם. שמן מתמיד, נינוח, בטוח בעצמו. חשתי גועל נפש, אבל יותר מכל אני זוכר שהלמות לבי נשמעה למרחוק.

נעמדנו במעגל. קשה לתאר את שהרגשתי כאשר רַקַש התקרב אלי ואל מנהל העבודה שעמד לידי. הוא הרים את קולו, הסתכל עלי, וצווח: “הוא לא הרג אותך!”. אחר השתהה קלות והוסיף שאלה: “על מה אתה מתלונן?”.

האם עלי לענות? למעשה לא הספקתי.

רַקַש הסתובב במהירות וחבט בי פעם אחת, הוסיף חבטה למנהל העבודה ואמר לנו להסתלק.

המשפט נגמר. הצדק יצא לאור. נשארתי בחיים.

מיד בתום המשפט חזרתי למקום העבודה ופגשתי שם את המהנדס שלא בא. “למה לא באת למשפט?”, שאלתי, “הרי הבטחת”.

“אתה כבר מבין בעצמך מדוע”, אמר ולא יסף. בבוקר המחרת הגעתי לעבודה כרגיל. עול המשפט ירד ממני. אבל לא ידעתי כיצד יגיב מנהל המפעל כאשר יראה אותי. אני הרי אסיר ללא זכויות, שחייו שווים אף פחות מקליפת השום, שגרם לו לשנות את סדר יומו ולהופיע למשפט כנתבע. בעודי מנסה לתאר מה תהיה תגובתו שמעתי את אופנועו מתקרב למבנה. כאשר הוא ראה אותי הוא הניד את ראשו כלפי ואמר “בוקר טוב”, כאילו דבר לא קרה.

*

בימי ראשון היתה בבּוּנה פעילות ספורטיווית ענפה שהסיחה מעט את דעתנו מהמצב הקשה שבו נמצאנו. משחקי כדורגל או קרבות אגרוף היו השעשועים העיקריים שבהם עסקנו בשעות הפנאי – מי בפועל ומי בצפייה. אני אפילו זוכר שפעם אחת התקיימה אליפות בין שלוש קבוצות כדורגל: אסירים, גרמנים ופולנים (טבחים). לא להאמין. אם אינני טועה, בין השחקנים היהודים היה לפחות אחד ששיחק בעבר ב" הכוח" וינה, שהיתה אז קבוצה ידועה. השופט הראשי במשחק היה מנצח התזמורת של קרקוב, יהודי.

היהודים היו טובים יותר מן הגרמנים ועמדו על סף ניצחון. השופט היהודי פחד מניצחון של בני עמו, ופסק לקראת הסיום על בעיטת עונשין מ־11 מטרים לטובת הגרמנים. מפקד המחנה שצפה בתחרות ראה שהפסיקה אינה נכונה. הוא הפסיק את המשחק, סילק את השופט היהודי, והחל לשפוט בעצמו. הפנדל בוטל כמובן. באליפות זאת היהודים ניצחו את הגרמנים, אך נוצחו אחר כך בידי הפולנים.

יהודים מנצחים גרמנים? האם זה אפשרי? יתר על כן, מי יכול להבין שאפשר לעבוד קשה, לחיות במצב שך תת־תזונה וגם לשחק כדורגל? מתברר, שמי ששיחק כדורגל זכה בעבודה במטבח, במחסן או במשרדים, כך שמזון לא חסר לו. אחד מחברי, מוישלה גרינבאום, שהיה שחקן כדורגל במֶזריץ' לא הסכים לשחק בבּוּנה. אמרתי לו שכדאי לו לשחק, כי כך הוא יקבל עבודה טובה יותר, אך הוא עמד בסירובו.15

באחד מימי ראשון נערך במחנה קרב אגרוף בין שני המתאגרפים הבכירים – בחור סלוניקאי בשם ז’אקו ובחור צרפתי שענה, אם זיכרוני אינו מטעני, לשם ברנרד. אנחנו, האסירים, עמדנו מסביב לזירה הדמיונית. הקרב היה קצר. ידו של הצרפתי היתה על העליונה. הוא היה חזק יותר ומנוסה יותר ואחרי מספר דקות הפיל את היווני. מיד אחר כך היה אפשר לראות שהוא עצמו מזועזע מעצמת החבטה. הוא ניגש אל היווני, הרימו, חיבק אותו ולחש באוזניו (כך אומרים): “אחים אנחנו, אינני רוצה להרוג אותך, זו אינה כוונתי”.

כשנה אחר כך ראיתי את היווני בבריסל. באחת השדרות המרכזיות בעיר הופיע קרקס. ברחבה שלפני האוהל המרכזי הופיעו שני מתאגרפים מאנשי הקרקס. לאחר הופעתם הם פנו לקהל ושאלו מי מוכן להופיע כנגד אחד המתאגרפים. לפתע ז’אקו, הסלוניקאי שראיתי בבּוּנה, התייצב במרכז הזירה, הפשיל שרוולים והמתין להתמודדות. הפעם הוא ניצח.

*

בבּוּנה היתה גם תזמורת שתפקידה היה כפול: להנעים את זמננו בימי ראשון, ומדי יום, ליד השער, להשמיע צלילי מארש שהקלו על ספירת האסירים בכניסה וביציאה מן המחנה. אינני יודע אם הם ניגנו לגרמנים גם באירועים מיוחדים.


 

הומניזם

ההפצצות על מחנה העבודה בּוּנה החלו בשנת 1944. כוחות בעלות הברית הבינו שהמפעל הענק שבו עבדתי משמש את מאמץ המלחמה הגרמני. הם ידעו שבמקום מייצרים, למשל, נפט מפחם. לפיכך החלו להפציץ אותו ללא הפוגה. כתגובה, הגרמנים החליטו למגן את המבנה המרכזי, והאיצו את הקפתו בבטון מכל הכיוונים. מספר העובדים הלך וגדל מדי יום. היה לנו ברור שהבניין חשוב ומהווה מטרה אסטרטגית. ההפצצות היו כה מדויקות שמספר הנפגעים הגרמנים הלך ורב.

ההפצצות הניעו את החיילים הגרמנים ששהו במגדלי השמירה לדרוש ממפקדיהם שגם אזור המגדלים החשוף ימוגן. מיגון מגדלי השמירה הוטל על קבוצות אסירים יהודים. ליד כל מגדל שמירה בנו הגרמנים בונקר תת־קרקעי. הרעיון היה שעם הישמע אזעקת אמת על הפצצה קרבה, ירדו השומרים ממגדלי השמירה שליד הגדרות לבונקרים. מיד עם הישמע צפירת הארגעה הם יחזרו לעמדותיהם. כל בונקר היה אמור לאכלס שני חיילים. גרם מדרגות הוביל אל חלל קטן בעומק של כשלושה מטרים.

בגלל קרבת הבונקרים לגדר, קבוצה אחת של אסירים העלתה רעיון, להמשיך את החפירה אל מעבר לגדר, כך שיהיה מעבר תת־קרקעי בטוח אל החופש. הקבוצה השקיעה במימוש הרעיון מרץ רב, והספיקה לחפור תעלה שהחלה בבונקר והסתיימה מיד מעבר לגדר. שלושה אנשים בלבד היו בסוד החפירה.

באחד הימים נשרפה נורת הפנס שהיה תלוי על עמוד סמוך לגדר הבונקר שממנו נפרצה התעלה. יחידת התחזוקה הגרמנית הגיעה למקום. אחד החיילים עלה על סולם והחליף את הנורה. כאשר סיים את עבודתו, החל לרדת בסולם. לפתע הסתובב ופנה לחבריו, שנעו תחתיו בחוסר סבלנות מופגן. הוא ניסה להתחכם ובמקום לרדת הוא עלה כלפי מעלה, וניתר מהסולם אל הקרקע המכוסה בחצץ. רעש הנחיתה היה מוזר. במקום הרעש המצופה מנפילה על אבני חצץ, קול המפגש עם האדמה הכיל תהודה מסוימת, שגרמה לחבורת החיילים להפנות מבט תמה.

המפקד המקומי שאג משהו בגרמנית. החיילים החלו לסלק את החצץ וגילו את קורות העץ שהסתירו את פתח התעלה.

כשחזרנו באותו היום מן העבודה כבר ידענו ששלושת האסירים שהיו בין בוני הבונקר נשלפו מן המקומות בהם עבדו ונשלחו לחדר המעצר לאחר חקירה.

בדרך כלל, כאשר היו אירועים מיוחדים במחנה, הגרמנים היו אוספים אותנו במגרש המסדרים רחב הידיים. על הבימה עמדו מפקדי המחנה ואחד מהם היה מזכיר לנו בצורה מדויקת מה מעמדנו במקום ומה צפוי לנו אם וכאשר נפר את הכללים המגבילים. הפעם הם דילגו על ההופעה הפומבית. האירוע עבר ללא שום חריגה מן הנהלים ומסדרי היומיום של מחנה העבודה. אבל השמועה על הפִרצה ושלושת “הגיבורים” עברה במחנה כאש בשדה קוצים. היתה מעין גאוות יחידה בין האסירים שמישהו העז להפר את הכללים וכמעט הצליח.

*

כחודש אחרי שנחשפה התעלה,עם החזרה מן העבודה, הופנינו שוב למגרש המסדרים שלושת העמודים שהורכבו מאחורי הבימה רמזו על העומד להתרחש.


רק כאשר אחרון האסירים עמד במגרש, בטרם נפלה עלטה, ראינו את שלושת הנידונים מובלים בידי אנשי ס"ס והם לבושים שקים. לא יכולנו לראות את ידיהם.

קצין ס"ס הקריא את פירוט פשעם ואת עונשם. הגרמנים התירו להם לשאת נאום לפני הקהל העצום והרב. עד היום אני שומע בלילות את קולותיהם האחרונים.

אחד הנידונים אמר שהוא תקווה שהם יהיו המוענשים האחרונים של המלחמה הארורה הזאת. שני אמר שהוא מקווה שאנחנו האסירים נצפה כאשר יתלו את התליינים שלו. ואילו השלישי הודה לגרמנים שהעבירו את אחיו למחנה אחר על מנת שלא יצפה בתלייתו.

הומניזם אמיתי.

*

באחד מימי 1944 נשמעה אזעקה ברחבי המפעל. הבריטים, שהכירו בסגולות המפעל ורצו להרסו, נהגו להגיח מדי פעם עם עשרות מפציצים ולנסות לפגוע במבנה המוגן.

בנוסף לשגרת עבודתי בתור חשמלאי, קיבלתי מינוי חירום: מפעיל הגנרטור המרכזי שהיה בבונקר המנהלה המוגן. לכן נהניתי מהפריווילגיה של שהות בבונקר זה בזמן ההפצצות.

“מה אתה עושה פה?”, נשמעה צווחה של אחד מאנשי הס"ס ששהה גם הוא במקלט.

“מפעיל את הגנרטור”, עניתי לתומי.

“החוצה!”, ציווה עלי בקול חד.

“אסור להיות בזמן האזעקה מחוץ למבנים”, השבתי. “כל מי שנמצא בשטח הפתוח בזמן אזעקה, נורה”

“עוף למבנה הסמוך ואני אעמוד בפתח ואשגיח עליך”, נזף בי.

עליתי למעלה והגרמני בעקבותי. יצאתי אל מחוץ למבנה. כ־20 מטרים הפרידו בין הבניין שבו שהיתי וזה שאליו הייתי אמור להגיע.

הגרמני היה יכול ללא קושי לפגוע בי, וכך גם מישהו מלמעלה. אחרי ריצה קצרה ומטורפת מצאתי את עצמי בתוך מבנה נטוש. עובדיו העדיפו לשהות במבנה המנהלה המוגן יותר.

לאחר מספר דקות שבה אלי נשימתי, התיישבתי על הרצפה והצתי סיגריה. מבעד לענני עשן הנשיפה הראשון ראיתי שמישהו נכנס לחלל הלא כל כך מוגן. הרגשתי שמחפשים אותי. קודם מעיפים אותי מן הבונקר המוגן ביותר באזור, ואחר כך, כשהתיישבתי, מגיח מאי שם גרמני, ותופס אותי בקלקלתי

“בוא לכאן”, אמר.

כיביתי את הסיגריה ברגלי וניגשתי אליו.

“אתה יודע שאסור לעשן בבונקר?”, שאל.

“כן”, אמרתי.

“תן לי את הפרטים שלך”. הוא רשם את המספר שעל ידי והלך. ידעתי שאיענש.

בסוף אותו שבוע, בזמן המפקד היומי, הוקרא מספרי 127942. נצטוויתי להישאר במקום אחרי המסדר. כאשר כל האסירים האחרים התרחקו, נותרנו מספר אסירים לעמוד במקומותינו והמתנו למשפט.

לפתע הופיע מולי מפקד המחנה וצעק באוזני את המשפט הבא: “127942 אתה לא מעשן סיגריות!”

נדהמתי. הגרמני המשיך בדרכו, עבר לאסיר הבא וצעק לעברו משפט שלא קלטתי. וכך הוא עשה עד שעבר את אחרון האסירים שנותרו במקום.

מה פתאום הוא אמר לי את המשפט הזה? מה עלי לעשות? אני הרי מעשן, אז מדוע הוא אמר לי שאני לא מעשן? חזרתי על המשפט מספר פעמים בניסיון להבינו, ולא שמתי לב ששלושה אנשי ס"ס, וביניהם רַקַש הידוע לשמצה, מתקרבים אלי. אחד מהשלושה נעץ מבטו בי ונהם לעברי: “ביום זה וזה נתפסת בבונקר, תוך כדי אזעקה, כשאתה מעשן!”.

המשפט היחיד שהצלחתי לומר, כאילו פלטתי איזו מנטרה ששיננתי לעצמי,היה: “אני לא מעשן סיגריות”. חזרתי בקול רם על מה שאמר מפקד המחנה.

רַקַש הסתכל עלי ואמר: “עוף מפה, תסתלק!”

לעולם לא אבין מה הניע את מפקד המחנה לעבור לידי ולהכתיב לי את שאומר מספר דקות אחר כך, ואנצל.

*

אינני יודע מה היה חלקו של מפקד המחנה בבּוּנה בצמצום האוכלוסייה היהודית. אני יודע שהיו לו כמה נקודות זכות שכדאי להזכירן.

– הוא זה שאמר לי לפני המשפט שלי “אתה לא מעשן”, וכך יצאתי בלי עונש.

– הוא עמד על כך שעונש יכובד במלואו. למשל, אם מישהו נדון לעבודה מפרכת לתקופה של חודש, הוא עמד על כך שבתום החודש תופסק עבודה זו ותוחלף באחרת.

– הוא נתן פקודה שבזמן גשם ושלג אין להסיר את הכובע מהראש כאשר עוברים בשער ביציאה או בחזרה מן המחנה.

– סיפרו במחנה שראו אותו ניגש לאחד האסירים ביום קר ביותר ומתעניין מדוע אין לו סוודר ומעיל. האסיר השיב שהוא שוחרר לפני מספר דקות מבית חולים, והוא בדרך לצריף שלו. המפקד ביקש מהאסיר להתלוות אליו ושניהם חזרו לבית החולים.

האם אתה הרופא ששחרר את האסיר הזה?", שאל את הרופא שהאסיר הצביע עליו.

“כן, מדוע?”, שאל הרופא.

“אם כן, תן לו את הסוודר והמעיל שלך. כך לא משחררים אסירים”.

וכך אמנם קרה. האסיר יצא לכיוון הבלוק שלו מצויד בסוודר ובמעיל של הרופא – כי הרי על סדר יש לשמור ויהי מה.

– מספרים שבבוכנוולד הוא חיפש את האסירים מבּוּנה. מדוע?


 

המסע לבוכנוולד

ב־15 בינואר 1945 שמענו במשך כל הלילה קולות נפץ אדירים. ידענו שהמפעל מופצץ בידי בעלות הברית. בזמן ההפצצות חל איסור מוחלט לצאת מהבלוק. כמובן שלא היו בונקרים שיכולנו להסתתר בהם. גם אזעקות לא היו. שמענו את המטוסים ואת קולות הנפץ. גם קולות התותחים הגרמנים שירו אש נגד מטוסים נשמעו היטב. חלק מהפצצות, לא רבות, נפלו בסביבות המחנה שבו שהינו. היו אסירים שהצליחו לנצל את התמוטטות גדר המחנה מההפצצות. את זאת שמעתי רק לאחר השחרור.

בבוקר המחרת, ב־16 בינואר, לא נערכה השכמה לקראת יציאה לעבודה. מאוחר יותר הסבירו לנו שהשומרים שאמורים היו ללוות אותנו לעבודה נמצאים בשמירה על המחנה עצמו, ואין מספיק כוח אדם.

למרות זאת, עד השעה 8 בבוקר ארגנו אותנו, ולבסוף הלכנו למפעל. שם הורו לנו לעסוק בתיקונים ובעבודות הקשורות לניקוי האזור מנזקי ההפצצות. המפעל לא נראה כתמול שלשום. עבודת האנגלים היתה לא רעה. ניקינו את הכבישים ופינינו מבנים הרוסים.

באותו יום היתה תחושה של אבדן שליטה. האסירים החלו לדבר על כך שהם יתחבאו במפעל ולא יחזרו למחנה. איש מעולם לא העז להעלות דבר שכזה על הדעת. כנראה היו כאלו שעשו זאת ואמנם לא חזרו לבּוּנה. ייתכן ששגיתי שלא התחבאתי, שכן הרוסים שחררו את אזור המפעל כעשרה ימים אחרי שעזבנו את המקום, ואת קולות רעם תותחיהם כבר היה אפשר לשמוע במחנה.

“העבודה במפעל הסתיימה”, אמרו לנו השומרים לפנות ערב בדרכנו למחנה. באותו בוקר עוד ספרו אותנו ביציאה כמו בכל יום, אבל בשיבה למחנה כבר לא ספרו אותנו. חשנו באי סדר שבלט לעומת הסדר המוחלט שהיה במחנה עד אותו יום

בכניסה למחנה עמדו חיילים שהפנו אותנו למחסני הבגדים ושם קיבלנו שמיכות. צריך לזכור שמדובר באמצע ינואר והחורף האירופי בשיאו. מעבר לגדרות המחנה ראינו טרנספורטים של בני־אדם נעים בדרכים. לאחר שקיבלנו שמיכות חזרנו לצריפים. לקראת חשכה קיבצו אותנו ונתנו לכל אחד מנת לחם (כ־120 גרם). למפגש זה הבאנו את השמיכות, כמצווה. בשעות הערב המאוחרות התחלנו ללכת. אני מעריך שכ־10,000 איש החלו את המצעד. מסביב ראינו המון חיילי ס"ס עם רובים וחלקם עם מכונות ירייה. היום אני יודע שהלכנו לכיוון גלייוויץ, אבל אז, מי מאתנו ידע מהו הכיוון? מי בכלל הכיר את המקום?

כל הלילה צעדנו בשיירה ארוכה. לפנות בוקר הגענו לאזור שהיה בו בית חרושת ענק ללבנים אדומות. הוכנסנו למפעל רחב הממדים, שעל רצפתו פוזר קש. לומר את האמת, היה אפשר לברוח בקלות מן הטרנספורט. היה אפשר להתחבא. אני מניח שחלק מהאסירים אמנם עשו כך. מרבית השומרים היו אנשי ס"ס הונגרים מבוגרים, ונראה היה שהם לא כל כך הבינו מה תפקידם במסע הזה. היו מקרים שאסירים נשאו את הנשק של הסוהרים העייפים. אני לא יודע אם באמת היתה בריחה מאורגנת מן המקום. אולי?

חברי גד פינקלשטיין סיפר לי שהוא ברח מן הטרנספורט שלו שבועות אחדים מאוחר יותר באזור בית החרושת ללבנים, ואסירים אחרים שפגשתי מאוחר יותר בארץ סיפרו, כי כאשר עזבה השיירה שלנו את בית החרושת, חלק מן האנשים נשארו שם בחסות הקש אך חיילים גרמנים שהגיעו אחר כך מצאום והרגום.

למחרת בלילה הגענו לגלייוויץ. הטמפרטורה היתה כ־20 מעלות מתחת לאפס. בדרך לשם כבר לא יכולתי לצעוד עם השמיכה שהגנה עלי המקור וזרקתיה. בגליוויץ הוכנסנו למחנה נשים נטוש. כל אחד קיבל דרגש שעליו יכול לנוח. למעשה הכניסו כ־200 איש לאולם שנועד להכיל כ־40 איש. למרות הקור שהיה בחוץ, האולם החל להתחמם מחום גופינו. הגרמנים, ואסירים לא־יהודים ששמרו עלינו, החלו לדחוף אנשים החוצה תוך צעקות “יודן ראוס”, כדי שטמפרטורת המקום תרד. אני זוכר שגופי קדח מחום, פני היו לוהטות וכפות ידי אדומות. והפתרון לכך היה להתכסות בשלג. במשך הלילה נכנסתי לצריף ויצאתי ממנו מספר פעמים. כשחשתי בקור העז חזרתי ונדחקתי לחלל הצריף, וכאשר התחממתי יצאתי ונשכבתי על השלג מחוץ לבלוק וניסיתי להירדם. וחוזר חלילה.

למחרת בבוקר אמרו לנו שהשיירה שלנו מועברת לאוסטריה. חולקנו לקבוצות על מנת שלא נעלה יחד לרכבת.

אחרי המלחמה שמעתי מאסירים אחרים שאנשי קומנדו 9, שנחשבו לקבוצת העילית של המחנה בבּוּנה, נרצחו ביער ליד מחנה הנשים בידי הממונים עליהם.

מן המחנה הלכנו לכיוון תחנת הרכבת. שם העלו אותנו על רכבות עם קרונות פתוחים, בהם השלג ירד עלינו כמעט ללא הפסקה. ישבנו על רצפת הקרונות ונסענו כארבע יממות. בתחילה נסענו כנראה לכיוון אוסטריה, אך בדרך חל שינוי בכיוון. אני בטוח שעברנו דרך צ’כיה, אך איני זוכר ויודע מה היה המסלול המדויק של הרכבת. בסופו של דבר הגענו לבוכנוולד. השלג שימש לנו בתור מזון ומים, אבל רבים מתו בדרך מקור ורעב.

*

“ומה אתה חושב שהיה הגרוע מכל במסע?”, שואל אבא ועונה, “כאשר עברנו מתחת לגשרים”.

*

על הגשרים עמדו איכרים. הם הבינו שאנו סובלים מקור ורעב והשליכו לעברנו שאריות מזון. וברגעים אלה פרצה החיה שבאדם. המרדף אחר כמה קלוריות חולל תגרות סוערות בין האסירים, וחלקם איבדו בהן את חייהם. המזון שנחטף ועבר מיד ליד התפורר ונעלם. מזון לא ראינו אבל חיות אדם כן. שוב, אדם היה מוכן להרוג את אחיו כדי לשרוד.

המלחמה הביאה את האדם למצבים נוראים. צלם האנוש למעשה נעלם והתכונות הלא אנושיות התגלו. אם ילדים מצביעים על מקום מחבוא הוריהם ולהפך, אם אחים מוכנים להרוג את בני משפחתם, מה לנו כי נלין על מאבק למזון בסיסי? הגרמנים הביאו אותנו לחשוף תכונות אלו בגלל הסבל, בעוד הם התנהגו כחיות ללא הסבל.

*

הגענו לבוכנוולד. מרוב חולשה בשל הרעב והקור לא יכולתי לרדת מן הקרון. אסירים מקומיים באו לקרון ועזרו לי ולאחרים כמותי לרדת. הלכנו באטיות לתוך המחנה, שם הפשיטו אותי. ספר גילח את כל השער מגופי, והוכנסתי לחבית לחיטוי. ראשי נדחף בכוח כי לא רציתי לטבוע.

רק שם, בחבית, נשמטה מידי התעודה והתמונה של אחי זאב שמצאתי במיידנק ושמרתיה מכל משמר לאורך כל המסע הארור.

בדרך לצריפים קיבלנו בגדי אסירים. אני זוכר את טעם המזון הראשון שקיבלנו – תערובת של מים חמים שתפוחי אדמה בושלו בהם. אני זוכר היטב את תחושת המעבר של ה“מזון” החם דרך הוושט. פציעת הצריבה שחשתי מורגשת עד היום.

בצריף שיכנו אותנו על גבי דרגשים רחבים שבכל אחד מהם הצטופפו כ־15 איש. שכבנו כמו סרדינים בקופסה. ראשו של האחד נגע ברגליו של השכן. כאשר אחד רצה להסתובב, כל הקבוצה נאלצה להגיב בתנועה דומה.

למחרת בבוקר סולקנו מן הדרגשים כדי שלא תיפח נשמתנו בתוך הצריפים. לא עבדנו, הסתובבנו ליד הצריף וניסינו להתחמם מעט בשמש. אחרי שעות מספר מצאנו מקור מים ורחצנו את עצמנו.

בוכנוולד היה מחנה לאסירים פוליטיים. בקרבת המחנה הרכיבו הגרמנים את טילי ה־V1 וה־V2. אני יודע שיושב־ראש המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, טלמן שמו, היה אסיר בבוכנוולד. הוא עבד בייצור הטילים, ואמרו לי שהוא נהרג באחת ההפצצות במקום.

על הדרגשים שכבנו כאמור 15 איש. כאשר חילקו מזון הקרוב ביותר למסדרון מבין ה־15 קיבל מנות עבור כל אלה שהיו על הדרגש. על מנת לקבל מכסה מלאה, השארנו את המתים שכובים על הדרגש וקיבלנו מזון גם עבורם. אבל הראשון בשורה, שבדרך כלל היה החזק מכולם ולא בהכרח יהודי, שמר לעצמו את המכסה של המתים.

היות והיה חורף, וקר, צחנת המתים לא עלתה אלא לאחר מספר ימים. ואז, כאשר הריח כבר היה בלתי נסבל, הוציאו אותנו מן הצריפים כדי שיוכלו להפריד בין המתים לחיים.

אני זוכר שראיתי את אחד האסירים מבחין במישהו שהיה עדיין בחיים אך כבר לא היה יכול לצאת מהצריף. הוא היכה אותו והמיתו על מנת לשדוד את שיני הזהב שלו. נזכרתי אז בגורל גשר הזהב שלי.

*

החיים בבוכנוולד, כמו במיידנק, היו בלתי נסבלים.

בוקר אחד חיפשו כ־1,000 בעלי מקצוע לעבודה. מסרתי את שמי ומספרי למי שרשם. ואמנם בבוקר המחרת קראו לי לעבודה. גם חברי שמעון פליישביין נרשם, אך לא קראו לו. אני זוכר את מראה העצב בעיניו כאשר התברר לו שהוא נפרד ממני. בשל הפרש גילים של חמש שנים שהיה בינינו, חשתי אחריות כלפיו והצטערתי על הפירוד.

בבוקר יצאנו בטרנספורט. כל אחד קיבל פת לחם ועלינו על רכבת סגורה. ישבנו על רצפת הקרון. חיילי הס"ס עמדו ליד הדלתות ושמרו עלינו. כעשר דקות אחר היציאה לדרך הופצצה הרכבת בידי מטוסי ספיטפייר בריטיים. הם ראו כנראה את אנשי הגסטפו בדלתות וחשבו שמדובר בשיירה צבאית. המטוסים חלפו מעל הרכבת שלוש פעמים והפציצו. הרכבת האטה.

אחד האסירים שהיה לידי רצה לראות מה קורה מחוץ לקרון ודחף אותי מהחרך שדרכו התבוננתי החוצה. באותה שנייה הוא נהרג, כנראה מירי המטוסים שליווה את ההפצצה. הוא נפל עלי ודמו ניגר על בגדי. מי שראה אותי מיד אחר כך היה בטוח שנפצעתי כי המעיל שלי היה כולו מכוסה בדם.

בגל ההפצצה השלישי הרכבת נתקעה ונעצרה וקפצנו מן הקרונות. רבים נהרגו ונפצעו. נדמה לי שמספר ההרוגים היה כ־400, מרביתם אסירים.

כאשר המטוסים הסתלקו, הורדנו את ההרוגים והפצועים מן הקרונות, רכבת המסומנת בצלב אדום הגיעה ופינתה את הנפגעים. גם אסירים פצועים פונו ברכבת ולא רק חיילים גרמנים. משאיות שהגיעו אחר כך לקחו אותנו למחנה בצוִיבֶּרגֶה. למחנה זה הגענו בערב והכניסו אותנו לצריף. דרגשים לא היו בו. כל אחד קיבל שמיכה ושכבנו על הקש שהיה מפוזר על הרצפה.


 

צוִיבֶּרגֶה

למחרת בבוקר ערכו לנו מסע להכרת המחנה שנמצא בתוך יער.

ראיתי אנשים תלויים במשך המלחמה. כולם היו מתים. בצוִיבֶּרגֶה ראיתי לראשונה בחיי אנשים חיים תלויים כאשר ראשיהם כלפי מטה. כמו כן ראיתי אנשים אחרים שהיו קשורים לעצים כמו כלבים עם רצועות לצווארם. כל אלה הסבירו לנו ללא מילים מהם העונשים על אי ציות לפקודות באותו מחנה.

במחנה היו גם שבויים רוסים שמכרו כל ערב בשר מבושל. מאוחר יותר התברר שמדובר בבשר אדם.

מסע ההיכרות הסתיים ללא מילים.

שובצתי לעבודה בהנחת מסילות ברזל. אסירים אחרים אמרו לנו שזוהי עבודה קשה מנשוא. לכן, כאשר מאוחר יותר חיפשו אנשים לעבודה במכרות נרשמתי. היתה גם אלטרנטיווה שלא לצאת לעבודה. אבל אני, ורבים אחרים, לא היינו מוכנים להישאר בבסיס וליפול קרבן להתעללות השבויים הרוסים והאוקראינים שבמקום, שלא רק היכו את היהודים אלא גם סחטו מהם את מנות המזון שלהם.

לרוע מזלי, לא נבחרתי במחזור זה לעבודה במכרות.

*

העבודה בהנחת מסילות ברזל היתה הקשה ביותר שבה נתקלתי בימי חיי. אם קודם חשבתי שכריית הטיט, עבודה שעסקתי בה בבּוּנה היא עבודה קשה, הרי הנחת מסילות ברזל קשה פי כמה. אנשים רבים מתו בעבודה זו. אני זוכר שלעתים יצאנו לעבודה כ־100 איש ורק 50 חזרו על רגליהם. הצלילים של הצעקות המכוונים אותנו להרים ולהעביר את מוטות הפלדה הכבדים יחד – “היי־ריק, היי־ריק, היי־ריק” – עדיין מהדהדים באוזני.

אחרי יומיים בעבודה הקשה הזאת ראיתי שמחפשים 12 איש לעבודה אחרת. לא נאמר למה. כולם רצו לברוח מהנחת מסילות הברזל ולכן ההתמודדות היתה קשה. ידעתי שאין לי סיכוי. הגרמנים כיתרו כ־12 איש והאחרים החלו לדחוף ולמשוך אנשים מתוך המעגל על מנת להחליפם. האוקראינים, שהיו החזקים ביותר במחנה, הם שיצרו את המהומה.

אני עמדתי בצד עם מספר אסירים. בתוך כל המהומה הופיעו לפתע כעשרה חיילי ס"ס שכיתרו את המקום בו עמדנו, וגררו אותנו אל מחוץ לתחום המחנה.

“אתם הולכים לעבודה”, אמרו לנו. ואמנם מיד התחלנו לצעוד. עברנו כחמישה קילומטרים והגענו לאזור שהיו בו חפירות עמוקות שהיה צריך לאטמן בבטון. תפקידנו היה להכין את הבטון ולשפוך אותו לתוך החפירות עד שייסתמו. האחראים על העבודה היו אזרחים גרמנים, ולשמחתי גרמנים אלו היו אנושיים באופן יחסי. הם אף הביאו מדי יום שאריות מזון, כמו קליפות תפוחי אדמה ולחם.

העבודה לא היתה קשה כמו במסילות הברזל, וגם כמות האוכל שקיבלנו מן האזרחים היתה סבירה. אני מניח שזה הציל אותי ואת האחרים מלהפוך למוזלמנים.

האזרחים עבדו רק שמונה שעות, כך שיכולנו לחזור למחנה אחר הצהריים. אולם חיילי הס"ס ששמרו עלינו לא יכלו להחזירנו אלא בתום 12 שעות עבודה, כמקובל לגבי יתר האסירים, כך שמדי יום עבדנו בעבודות יזומות בשטח עוד כארבע שעות להשלמת המכסה.

הבריטים המשיכו להפציץ גם את האזור הזה. בזמן ההפצצות אמרנו לשומרים שלנו שלא כדאי שיכנסו למחפורות כי הן עלולות, אם תהיה פגיעה, להיסתם. תחילה הם שמעו בקולנו ונשארו בשטח הפתוח, אולם כאשר חשו שכדורי מכונות הירייה שורקים לידם, הם החליטו לרוץ למחפורות ולהסתכן בהתמוטטות.

תקופה של חודש עברה ותמה. בשל העבודה הנוחה בקרב אזרחים וכמות האוכל הסבירה הצטערתי על כך שהעבודה הסתיימה.

*

עם סיום העבודה במחפורות חזרתי לצוִיבֶּרגֶה. חששתי לחזור לעבוד בהנחת מסילות הברזל, וגם לא רציתי להישאר במחנה מחשש למכות מן הרוסים או מן המשגיחים האחרים.

במחנה חל איסור מוחלט לשמור צלחת בדרגש. יום אחד, כשהייתי בצריף, ניגש אלי הבּלוֹקאַלטֵסטֵה. הוא היה נרגש: “מדוע אתה מחביא צלחת בקש?” שאל אותי והצביע על הצלחת.

“אני לא יודע על מה אתה מדבר”. עניתי.

“אז של מי זה?”, שאל ושלף את הצלחת מדרגשי מתחת לשמיכה.

“לא שלי!”, עניתי בתקיפות. “אני לא מחביא שום צלחת ואני לא יודע מי עשה את זה”, והוספתי, “אולי מישהו אחר הניח אותה במקום שלי על מנת שאני איענש ולא הוא”.

התשובה לא מצאה חן בעיניו. הבּלוֹקאַלטֵסטֵה הרים את ידיו והחטיף לי מכות רצח. חלק מהרגישות שיש לי בצלעות עד היום מקורה במכות אלו. אחרי השחרור חיפשתי אותו. רציתי לנקום בו, אבל כאשר חזרתי לעצמי – שכחתי מזה.

*

“אתה יכול לסדר לי עבודה במכרות?”, פניתי למשה־הירש איידלבוים שמוצאו ממֶזריץ', אשר היה מנהל עבודה באחד המכרות.

“אנסה, אבל אצטרך לתת תמורה למישהו”. השיב.

לא כל כך היה אכפת לי מי זה המישהו הזה, אפילו אם זה היה הוא עצמו. באותו ערב נתתי לו את מנת הלחם שלי.

“מחר אתה מצטרף אלי”, אמר כעבור שעות אחדות.

וכך התחלתי לעבוד בכריית מנהרות במפעלי הרמן גרינג.

אני משער שהמנהרות נועדו לשמש מרתפי הגנה מפני פצצת אטום. אותה פצצה שהיתה לאמריקנים.

העבודה בכרייה היתה קשה מאוד. נכון, לא קשה כמו הנחת מסילות ברזל אך קשה דייה.

העבודה היתה מאוד מגוונת. עסקתי בקידוח החורים, הנחת חומר הנפץ, מתיחת חוטי החשמל, בדיקתם והעברת זרם חשמלי דרכם לקראת הפיצוץ, ואחר כך ניקוי האזור מכל הפסולת, חיזוק התקרה והלאה לקידוח הבא. החזקת המקדחה הכבדה מעל הראש, וביצוע כל המטלות היו קשים ביותר. כנראה שמנהל העבודה שלי ראה שתרומתי לקבוצה רבה, ולכן הביא לי לעתים לביבות.

גם בעבודה זו מתו רבים. מי שנפצע הומת מאוחר יותר במחנה. יום אחד נפצעתי גם אני. סלע נפל על ראשי וחבט בו בעצמה. חובש גרמני הגיע וחבש אותי.

“במחנה עליך לגשת למרפאה”, אמר החובש.

“אל תיגש למרפאה”, שמעתיו אומר אחרי כשעה. הוא ניגש אלי ואמר שאם הדימום ייפסק, כדאי שלא אגש למרפאה. גם הוא ידע שזריקת המוות שמקבלים שם מרפאה את כל החולאים.

*

מספר המתים במחנה היה עצום. הגרמנים ריכזו את הגופות באזור מסוים, ובימי ראשון עסקו החיים בקבורת המתים. סחבנו את הגופות לקבר אחים ענק שהיה מכוסה בעצים, הנחנו אותם בבור, והגרמנים שפכו עליהם חומר חיטוי ועפר.

באחד מימי השבוע הורו לנו שלא ללכת לעבודה. מרחוק נשמעו קולות תותחים. המפקד אמר לנו שכיוון שמספר המתים הולך וגדל, הוא רוצה שנישאר במחנה וננקה אותו. כשנסיים לנקות נצא לעבודה.

המפקד ביקש שדבריו יתורגמו לשפות שונות. אחד המתורגמנים, שהיה צ’כי, אמר תוך כדי תרגום: “אתם בוודאי יודעים מהי הסיבה האמיתית לכך שאנחנו לא יוצאים לעבודה”. המפקד הגרמני, שהבין צ’כית, ביקש מהמתורגמן לחזור בקול רם דווקא על התרגום הלא מדויק, והוסיף שכל מי שחושב אחרת הוא אידיוט.

כמובן שלעבודה כבר לא יצאנו. אני זוכר היטב שבאותו יום קיבלנו, מסיבה לא מובנת לנו, מנת מרק נוספת.


 

צעדת המוות

בערב התארגנו למה שכונה מאוחר יותר “צעדת המוות”. כל האסירים הוצאו מן הצריפים, ואת החולים הניחו על הרצפה.

“כל מי שלא יכול לצעוד יודע היטב מה יעלה בגורלו”, הכריזו ברמקול בגרמנית.

מנחם אברבוך חברי היה חולה ולא היה יכול ללכת. נפרדתי ממנו. הוא נשאר על אחת האלונקות במקום, מאוחר יותר התברר שהם העבירו את החולים במשאיות מערבה.

חלק מן האסירים התחבאו במחנה ולמרות שהוא הופצץ באותו לילה חלקם נותרו בחיים.

התחלנו לנוע באותו הלילה. הלכנו מספר לילות לכיוון צפון. בימים נחנו בשדות. מים לא קיבלנו. כל אחד קיבל כף של גרגרי תבואה. אני זוכר שיום אחד עברה בסמוך לטרנספורט עגלה של חקלאי עם גזר. האסירים הרעבים התנפלו על העגלה. הגרמנים החלו לירות על האסירים והרגו כמה מהם. לאיש לא היה אכפת, ועל העגלה לא נשאר דבר להוציא מספר גוויות של אסירים רעבים.

באחת החניות גיליתי בשדה שורש של חזרת. הייתי כל כך רעב שהתחלתי לאכול אותו ומיד נכוויתי מהחריפות של מזון הלענה הזה. לא היה לי עם מה לשטוף את הפה. הרוק יבש ולכן את המרירות הזאת חשתי במשך שעות רבות.

לעתים הלילות היו לבנים מכיוון שהבריטים הטילו פצצות תאורה בסביבה והיה אפשר לראות בבירור למרחק רב. צבעי הלילה יחד עם התאורה המלאכותית בתחילת האביב הם משהו שאי אפשר לשכחו.

מדי יום נפלו רבים בדרך והשיירה הצטמצמה מאוד.

*

“אנחנו נברח”, אמרתי למשה־הירש בלילה החמישי או השישי של הצעדה. באותו ערב חשתי בחולשה קיצונית.

“יש לי שמיכה בצבע הכביש. אני מתחיל ללכת לאט כדי להיות בסוף השיירה, ואז אני אפול. מה שיהיה יהיה”, הוספתי.

ואמנם כך עשיתי. התחלתי להאט, וכעבור זמן מה מצאתי את עצמי בסוף הטור. נפלתי על הכביש והתכסיתי. פה ושם שמעתי קולות של צועדים. אני מניח שהם היו המאסף של הטרנספורט שלנו.

חיכיתי עוד מספר דקות ושמעתי קולות של מסמרי מגפיים על הכביש. לא זזתי. ידעתי שבסוף השיירה צועדים אנשי ס"ס. הגרמנים, שראו חבילה על הכביש, ניגשו לעברי.

“קום!”, שמעתי צעקה.

לא הגבתי.

“קום!”, מישהו צעק בשנית.

לא הגבתי ולא נשמתי.

הוא היכה אותי במקל. למרות הכאב העז לא נעתי.

“הוא מת”. שמעתי קול אחר.

“הוא חי”, אמר השני.

“הוא מת”. חזר הראשון ובעט בי בחזקה.

לא היה להם אכפת אם אני באמת חי או מת והם המשיכו בדרכם.

זמן מה אחרי שקולות הצעדים נדמו, התגלגלתי לתוך התעלה שהיתה בצד הדרך. שוב המתנתי מספר דקות. דממה. קראתי, לא בקול רם מדי: “משה־הירש, משה־הירש”.

פתאום ראיתי מישהו לידי מתרומם ואומר: “אני פה”.

נשכבנו שנינו בתעלה, התכרבלנו בשמיכות והמתנו.

אחרי זמן מה שמענו שוב צעדים. התבוננו וראינו שמדובר בקבוצת אסירים שרצו על הכביש. התרוממנו. כשהבחינו בנו, הם אמרו שראו קומנדו של ס"ס נע בכביש מאחוריהם. “הם הורגים את כל מי שהם רואים”, הוסיפו.

הדבר היחיד שיכולנו לעשות כדי שלא להיפגע, כך חשבנו, היה ללכת בכיוון הטרנספורט. אם מישהו יבוא בעקבותינו נאמר שאנו חלשים ואנו נעים לאט לכיוון הטרנספורט שלנו. הנימוק נשמע די הגיוני.

התחלנו לנוע. לפתע ראינו בצד הדרך מבנה של מוסך שרבים כמותו היו פזורים בכבישים. ניגשנו למבנה וראינו שבמקום ישנם עוד אסירים שנשרו או ברחו מן הטרנספורט.

12 איש ותריסר עצות כיצד לנהוג ומה לעשות.

משה־הירש הציע להמשיך לנוע בכיוון הטרנספורט. כולם קיללו אותו.

“הייתי חייל ואני מבין מעט בשדאות ובצבא”, אמרתי לקבוצה.

“אני מציע שנתחלק לקבוצות קטנות, שניים־שלושה אנשים בכל קבוצה”, הסברתי, “כל אחד ילך לכיוון אחר”. הצעתי התקבלה.

כאשר כולם התפזרו, חזרתי עם משה־הירש לתעלה והתחלנו צועדים לכיוון הטרנספורט. הצעתו היתה הכי הגיונית, לפחות בשעה זו של הלילה. התקדמנו על הכביש לאטנו בחסות החשכה.

“מי שם?”, שמענו קול שהפתיע אותנו. לא ראינו מי שאל את השאלה.

“אנחנו מהטרנספורט שעבר כאן”. זרקנו לתוך האפלה. אט אט ראינו מולנו שני אנשים עם נשק.

“אנחנו חולים, ולכן אנו צועדים לאט”, הסברנו.

“הטרנספורט עבר מזמן”, אמרו והצביעו על כיוונו.

המשכנו הלאה והגענו לכפר. גם בכפר הזה עצרו אותנו שני אנשים חמושים. חזרנו על המנטרה שלנו ושוב המשכנו הלאה.

לפני שעזבנו את הכפר הזה, ניגשו אלינו עוד שני אנשים חמושים.

“אנחנו מהטרנספורט שעבר כאן”, חזרנו על דברינו גם אליהם.

“חרא טרנספורט”, הם ענו ועצרו אותנו.

הם העבירו אותנו לבית הסוהר המקומי. אמרנו להם שאנחנו רעבים והם הביאו לנו מזון. לפחות יצא לנו משהו מזה. בבית הסוהר פגשנו עוד מספר אסירים.

למחרת בבוקר, קיבצו את כל האסירים – 12 במספר. “אנחנו מלווים אתכם לטרנספורט”, אמר אחד משני הסוהרים נושאי הנשק.

התחלנו לצעוד על הכביש הראשי. שני הסוהרים, שנראו די מבוגרים ובקושי החזיקו את הנשק, צעדו לאטם. הם היו כנראה מן המשמר האזרחי המקומי.

כשהיינו בדרך ראינו לראשונה אזרחים עם מזוודות נעים ממקום למקום, האנדרלמוסיה הרבה היתה ברורה.

אני לא רציתי להמשיך גם בשיירה זו. החלטתי שוב לברוח. לא היה לי שום חשק לחזור לטרנספורט.

“אני צריך ללכת לשירותים”, אמרתי לאחד השומרים.

“לך לגשר וכשתסיים תצטרף אלינו”, ענה והצביע על גשר.

הנהנתי בראשי בהסכמה ועזבתי את השיירה.

משה־הירש הבין מיד את שעשיתי. גם הוא נזקק לעשות את צרכיו ותוך דקות הצטרף אלי. מאוחר יותר התברר לי שכל היתר נטשו אט אט את השיירה הגרוטסקית הזאת. עוד הספקתי לראות את השומרים חוזרים לכיוון הכפר בידיים ריקות. לא נראה היה שהם מצטערים על אבדן המשמורת שקיבלו לידם.

התקדמנו לאטנו ונכנסנו לכפר סמוך. בכניסה ראינו איכר פולני שאמר לנו שהאמריקנים יגיעו עוד יום־יומיים. הוא המליץ לנו להתחבא. במרחק לא רב ראינו חורשה. החלטנו לנוע לעברה ולהתחבא בתוכה.

בדרך לחורשה עבר על־ידינו איש ס"ס רכוב על אופנועו. “מה אתם עושים פה?”, עצר ושאל.

“אנחנו חולים ומתקדמים לאט לטרנספורט”. עניתי.

“אני נוסע העירה, אם אראה אתכם כאשר אשוב, אתם יודעים מה יהיה גורלכם”, אמר ודהר על אופנועו.

מיד כשנעלם התחלנו לרוץ לכיוון החורשה. בדרך למחבוא ראה אותנו איכר אחר שחרש את אדמתו. “עליכם להסתלק מכאן ולחזור מיד לטרנספורט”, הורה לנו. האקדח שבצבץ מכיס הסרבל שלו שכנע אותנו לציית לו.

התחלנו לחזור לכיוון הכביש. לא ידעתי מה גרוע יותר – לפגוש שנית את האופנוען המאיים או להיפגע מן האיכר החורש.

כאשר התרחקנו במידה מספקת מן האיכר החורש, והבנו שהוא לא יכול לראות אותנו, שינינו כיוון לעבר החורשה. בחורשה היו אסירים נוספים שהתחבאו. הבנו שאין לנו מה לחפש במקום.

“כדאי לנו לחזור לעיירה ולחפש את האיכר שאמר לנו שהאמריקנים בדרך”, הציע משה־הירש, “אולי הוא יעזור לנו להתחבא”. הסכמתי אתו כי אותו איכר היה היחיד שלא איים עלינו ולא גירש אותנו.

בערב חזרנו לעיירה. “אנחנו מהטרנספורט”, אמרנו לקבוצת אזרחים שהתגודדה בכניסה לעיר. התקדמנו לאט ולא שמנו לב שאחת הצעירות מהקבוצה נעלמה. בדיעבד זה מזכיר את הנפילה בשבי בספטמבר 1939 ליד בּידגוֹשץ'. הנערה שנעלמה חזרה עם שני גרמנים צעירים כבני 25. לשניהם היה נשק. הם צעדו לעברנו.

“ידיים למעלה!”, צעק אחד מהם בחדות.

הרמנו את ידינו.

שניהם חיפשו עלינו נשק, משלא מצאו, שאלו אותנו מה אנו עושים במקום.

“אנחנו מהטרנספורט שעבר פה, אנחנו בעקבותיו”, ענינו.

“הייתי שומר במיידנק”, אמר זה שנראה מעט יותר מבוגר. נראה שלקח פיקוד ולא כל כך הקשיב למה שאמרתי.

מה יכול להיות טוב יותר – חשבתי לעצמי – מלהחזיר לעצמו את כבודו האבוד, במיוחד כששני קרבנות נמצאים לפניו.

“על־פי הפקודה מגיע לאסירים הללו לחם, חמאה וקפה”, פקד על האזרחים המסתכלים בנו בהשתוממות. גם משה־הירש וגם אנוכי לא ציפינו לקבלת פנים כזאת דווקא מסוהר לשעבר במיידנק.

פקודה יש למלא והמזון הובא במהרה. קיבלנו שהות לאכילה ושתייה. כשסיימנו, הגרמנים הובילו אותנו אחר כבוד לבית הסוהר המקומי. היו שם כבר עוד 12 אסירים. החדר היה חשוך וחשנו בקש שברצפתו. הדבר היחיד שידענו בוודאות הוא מהי השעה כי בפרוזדור היה שעון אורלוגין שצלצל כל שעה.

בדיוק בחצות, כאשר השעון צלצל 12 פעמים, ריצד פנס ליד הדלת. “אני ראש העיר”, אמר האיש שפתח את הדלת. לא כל כך היה אכפת לנו מי האיש, אבל הוא החזיק בידיו סיר גדול עם מזון. הסיר הכיל אטריות מבושלות בשומן. אכלנו בעזרת הידיים. אחר כך הוא חזר ולקח את הסיר.

“אל תספרו לאיש”, אמר.

כנראה חיפש מליצי יושר בתור הכנה לקראת הכיבוש האמריקני הממשמש ובא.

עוד באותו לילה רבים מאתנו חטפו שלשול. היות ולא היתה אפשרות לצאת לחצר, התוצאות המסריחות הורגשו בחלל. בבוקר סולקנו מן החדר לחצר, הגרמנים הביאו צינור מים והורו לנו לשטוף ולסלק את צואת הלילה.

שעות מספר אחר כך הובלנו בשיירה, כל ה־14, לכיוון הטרנספורט. ליוו אותנו שני אנשי ס“ס חמושים. אחד מהם הלך בראש, אנחנו אחריו ואיש ס”ס נוסף בקצה השיירה.

תוך הליכה האטתי וניגשתי לשומר שהיה בסוף השיירה. “שומעים היטב את קולות התותחים”, אמרתי לו.

“מאין אתה יודע שזה קול תותחים?”, שאל.

“הייתי חייל בצבא הפולני ואני יכול לזהות קולות של תותחים”, עניתי.

“כדאי לך לשחרר אותנו” אמרתי לו אחרי כברת דרך נוספת. “אנחנו נהיה מליצי היושר שלכם בפני האמריקנים”.

איש הס"ס חשב לרגע. לפתע הוא רץ לכיוון החייל שהיה בראש השיירה. הוא כנראה סיפר לו את שאמרתי.

“עבור לראש השיירה!”, ציווה עלי זה שהיה בראשה. “אם אתה רוצה לברוח, נירה בך!”

עברתי לראש השיירה וצעדתי אחריו. אט אט האטתי ונפתח פער בין השיירה לזה שצעד בראשה. לא נראה היה שזה מצא חן בעיני איש הס"ס. “אם תמשיכו לנוע באטיות לא נגיע לטרנספורט”, אמר בכעס. “שיהיה ברור לכולכם מה תהיינה התוצאות!”, הוסיף.

מדוע הוא רק איים עלינו? הוא היה יכול בקלות, יחד עם חברו, להרגנו. אבל לא כך קרה.

המשכנו להתנהל לאטנו, ולאחר קילומטרים אחדים הגענו לזֵנדֶרסלֶיבֶּן.

הגרמנים הובילו אותנו למגרש ענק בו היו מאות אנשי ס"ס. שם השאירו אותנו בחסות החיילים והלכו למשטרה להודיע על “הסחורה” שהגיעה. אחרי כחצי שעה חזרו החיילים והובילו אותנו לבית סוהר שליד מטה המשטרה. הוכנסנו פנימה וראינו שישנם שם עוד אסירים. יחד היינו כ־40 איש.

*

“מה לעשות עם האסירים?”

“חרא אסירים!”

“חרא, חרא, אבל מה לעשות אִתם?”

“בדיוק את מה שעשית עם אלה של אתמול!”

“גם היום?”

שניהם לא שיערו שלשיחה זו יש שומע. ואולי לשניהם לא היה אכפת.

האנדרלמוסיה שהתחוללה במגרש המסדרים רחב הידיים, שהיה בצדה הצפוני של תחנת המשטרה בזֵנדֶרסלֶיבֶּן, הסגירה את המצב האמיתי. גם קולות הנפץ העמומים העידו שמשהו עומד להתרחש.

כל הדרך לזֵנדֶרסלֶיבֶּן, שאותה עברנו מוקדם בבוקר, היתה גדושה בשיירות של פליטים. אזרחים גרמנים שנטשו את בתיהם נעו מזרחה. פה ושם ראינו גם קבוצות קטנות של חיילים גרמנים במדים, ללא נשק, צועדות מזרחה. בימים האחרונים המחזה הפך ליותר ויותר שגרתי. גם הם, כמונו, לא ידעו את שיביא המחר. התקווה שלנו היתה גדולה. המציאות – לא כל כך מזהירה.

מהשיירה שבה הובלנו לזֵנדֶרסלֶיבֶּן איש לא ניסה לברוח. חשבנו לתומנו, יותר נכון הערכנו, שבתום המסע נגיע אל החופש. היה ברור לכולם שהמלחמה עומדת לשנות כיוון. אנו נענו מערבה והיתה לנו תחושה שאנו נעים לכיוון החופש. הגרמנים נסוגים והאמריקנים מתקרבים. עניין של שעות, חשבנו.

כשהגענו לזֵנדֶרסלֶיבֶּן הובלנו אחר כבוד לתחנת המשטרה, ושם הושמנו כמובן במעצר. שגרה מוזרה שהתרגלנו אליה. השוטר שמונה לשמור עלינו, איש מבוגר בשנות ה־50 לחייו, דאג מיד למזון ושתייה. נאה מצדו, חשבתי. אני בטוח שהוא פשוט מילא פקודה. אותו שוטר לא היה מן המקפידים על משמרתו. אולי כבר עייף מן המתרחש. לשירותים שהיו בחצר היה אפשר למשל ללכת ללא מגבלה. התנאי היה שאין יוצאים שניים יחדיו. עד שלא חוזר האחד הבא בתור אינו יכול לצאת.

עוד בטרם התמקמנו בתא החל סבב היוצאים. חלק אמנם נזקקו לשירותים, אך חלק רצו להתאוורר ולראות מה קורה.

“סקרנים אהה?”, אמר לנו השוטר שהבחין שהשלפוחיות שלנו פעילות יתר על המידה. אך לא נראה היה שאכפת לו כל עוד הסדר שקבע נשמר.

בפעם הראשונה שיצאתי לרוקן את שלפוחיתי הצלחתי לראות שגדר תחנת המשטרה פרוצה, ואם ארצה לברוח לא תהיה כלל בעיה. במקום היו חיילים, שוטרים ואזרחים רבים והתכונה היתה רבה. נראה לי שהיתה גם לא מעט אנדרלמוסיה. היה ברור שאנו, האסירים, שהיינו כל כך שונים בלבושנו המרופט מהסובבים, איננו מהווים שיקול במעשיהם. פיג’מות הפסים הנודעות, שהיו קרועות ובלויות, עדיין היו הלבוש היחיד של רבים מאתנו. אני עדיין לבשתי את המעיל שהוכתם בדם אחד האוקראינים שנהרג בהפצצה על הרכבת שבה נסענו מבוכנוולד.

הסדר הטוב חיב אותי לחזור לתא המעצר עד הסיבוב המקווה הבא. בריחה פרושה פגיעה בחבר. כאשר יצאתי לכיוון השירותים בפעם השנייה, הייתי עד לשיחה המתוארת לעיל.

לרגע לא חשבתי שמדובר בי ובגורלי. יותר נכון בקבוצת האסירים. גם שני הדוברים, אזרח כבן 35 שאחז בנשק בידו השמאלית, וקצין גרמני צעיר ממנו שנראה כנותן ההוראות במקום, התעלמו ממני לחלוטין. ואולי באמת לא ראו אותי.

שמעתי את השיחה אך לא הפנמתי אותה. בטרם חזרתי לתא, ראיתי שגם מעבר לגבולות חצר המשטרה התכונה רבה ביותר. שיירות אזרחים נעו לכיוונים שונים. רעש הדי ההתפוצצויות ששמענו בימים האחרונים נשמע הפעם קרוב יותר מתמיד, כאילו מעבר לרחוב. בשלב זה לא נראה היה שקולות הנפץ מטרידים את העושים במלאכתם בחצר. איש לא חיפש מחסה. באחת הפינות ראיתי חבית שממנה עלה עשן רב, ולידה עמדו חיילים שהשליכו מסמכים רבים לתוכה. כל הזמן הגיעו חיילים ואזרחים עם מסמכים והניחום ליד החבית.

משמידים ראיות, חשבתי לתומי.

חזרתי לתא המעצר על מנת לתת לבא בתור להתאוורר וחיכיתי בקוצר רוח לסבב הבא. שנאתי להיות כלוא. השיחה בתא נסבה על התקווה, על סוף המלחמה הממשמש ובא. כולם חשו שהשחרור קרוב וציפו לו בכיליון עיניים. איש לא תיאר לעצמו כיצד באמת יתרחש אותו אירוע.

ממש בטרם הגיע תורי לצאת שוב, נפתחה דלת חדר המעצר לרווחה ובפתח עמדו שני חיילים גרמנים שהורו לנו לצאת במהירות ולעלות על משאית, שפתחה האחורי הוצמד לדלת התחנה. נדמה לי שהם לא המתינו לאחד האסירים שיצא לסבב השירותים. גם השוטר ששמר עלינו, והיה מופתע כנראה מהופעתם, לא העיר את תשומת לבם לכך שאסיר אחד בושש לחזור. לא נראה היה שלמישהו אכפת.

במעבר מחשכת תא המעצר למשאית היכה האור החזק את עינינו בסנוורים, ולא הצלחנו לראות את תכולת המשאית.

“לאן לוקחים אותנו?”, נשמע קולו של מישהו שפנה לשוטר שליוונו עד פתח המשאית.

“לא יודע”, ענה השוטר במין סוג של התנצלות. הוא כבר הצליח ליצור קשרי ידידות עם האסירים שעליהם שמר.

“לאן לוקחים אותנו?”, הקשה אותו קול והפעם הוא פנה לאחד החיילים.

“שקט!”, נשמעה צרחה. “אף מילה! אסור לדבר!”

“חרא”, אמר אחד האסירים בלחש, אבל קולו הדהד בחלל.

מיד עם עלייתי, האסיר האחרון בשורה, הורד מסך הברזנט. חשכה מוחלטת השתררה בחלל. פה ושם היו חרכים שקרני אור חדרו דרכם, אך לא היה בכך להאיר את ארגז המשאית. שמענו את דלתות המשאית נטרקות והמשאית החלה לנוע.

אחר מספר דקות נסיעה חשתי בתכונה מוזרה בתוך המשאית. מישהו שהיה בחלקה הפנימי של המשאית הבחין שהיא נושאת עמה גם שלושה חיילים ומכונות ירייה. אותו אדם הפנה את תשומת לבו של שכנו למסע, וכך תוך זמן קצר היה ברור לכולנו שזה מסענו האחרון.

“עומדים להוציא אותנו להורג”, נשמע קולו הרועד של אחד האסירים.

“שקט שיהיה פה!”, נשמעה צווחה בגרמנית.

איש לא פצה פה. שוב המאכלת מסתובבת מעל ראשי.

קולות הנפץ שבחדר המעצר וגם בחצר תחנת המשטרה נשמעו עמומים, הפכו לעזים יותר ויותר.

נצמדתי לחרך קטן בכיסוי הברזנט וניסיתי לראות לאן פנינו מועדות. נדמה היה לי שהמשאית פנתה מערבה, וירדה מאם הדרך לאחד השבילים. במרחק מה ניתן היה לראות חורשה לא גדולה אך סבוכה דייה. המשאית התקרבה לחורשה זו. ליד החורשה ראיתי גורן, שאותו נאלצה המשאית לעקוף באטיות. המשאית נכנסה לעיקול והאטה, אולי לקראת עצירה.

לפתע החריד קול נפץ אדיר את חלל תא המשאית. חשנו כאילו אנחנו נהדפים ממנה. המשאית המשיכה לנוע עוד מספר מטרים, נטתה מעט על צדה, ונעצרה. גל חום החל להתפשט בחלל. כיסוי הברזנט הורם מיד. אני זוכר שתוך שניות קפצתי החוצה ומצאתי עצמי עם עוד מספר אסירים בתעלת חפירה שהיתה בקרבת הגורן והמשאית הבוערים. שני חיילים שקפצו אחרינו מחלקה האחורי של המשאית החלו לנוע מזרחה אל השביל שבו נסענו רק לפני מספר דקות. אני מניח שפגז נפל בין המשאית והגורן ונתזיו גרמו להצתת הגורן ולריסוק חלקה הקדמי של המשאית.

“אם הם נעים מזרחה, אנחנו נעים מערבה!”, אמרתי למשה־הירש שהיה לצדי, והצבעתי לכיוון המנוגד לכיוון הליכתם של הגרמנים המתרחקים. קפצנו במהירות לתעלה אחרת הסמוכה לשביל, והסתתרנו. שאר האנשים נשארו בתעלה הקודמת.

*

עם היעלמות הגרמנים השתררה דממה. דממה שהיתה כה מנוגדת למה שהתרחש דקות אחדות קודם לכן. אולי מישהו ניסה ליירט את המשאית, וכאשר הצליח – נדם.

רק שעות אחדות מאוחר יותר חזרו קולות הנפץ העמומים לשלוט באוויר, אך גם הפעם לזמן קצר. מרחוק יכולנו לראות תנועה דלילה מאד של מכוניות שלא ניתן היה לזהותן, ובני־אדם הנושאים מיטלטלים צועדים לכיוון מזרח. גם טנק בודד נצפה מערבית למקום בו היינו. אולי הוא זה שירה על המשאית?

המתנו לרדת החשכה. לפני השקיעה, עדיין באור דמדומים אחרון, נכנסנו לחורשה. בין העצים היו פזורות עשרות גופות, בנות יום כנראה, של אסירים בלבושם, שנורו מטווח קצר.

“הם ניסו לברוח”, אמר לי משה־הירש כשנכנסנו לעומק החורשה. היה ברור לשנינו שאנחנו היינו צריכים להיות בדיוק במקום הזה, ובמצב הזה, מספר שעות קודם לכן.

*

למחרת השתחררנו.

מאוחר יותר התברר לי שכל האסירים שהיו בבית הסוהר שוחררו בידי האמריקנים, להוציא אותו אסיר בודד שהיה בסבב השירותים בתחנת משטרה. הוא נורה בזֵנדֶרסלֶיבֶּן.


 

לילה אחרון?

עם רדת החשכה נכנסנו משה־הירש ואנוכי לעבי החורשה. היינו בטוחים שזה המקום הטוב ביותר לשהיית לילה. הדממה מסביב הסתירה את שעומד להתרחש.

הגוויות שנתקלנו בהן נמצאו רק בשולי החורשה. בעומקה לא ראינו ולא שמענו דבר. מצאנו לעצמנו מקום מסתור נוח ונשכבנו על הקרקע. ניסיתי להירדם אך לא הצלחתי. גם משה־הירש לא הצליח להירדם. היה קר והיינו רעבים וצמאים.

“אני ניגש למשאית”, אמרתי למשה־הירש, “אולי אמצא בה משהו לאכול”.

“אתה משוגע?”, אמר.

“אני כל כך צמא, שאני מוכרח לחפש משהו”, עניתי.

“אני נשאר כאן”, אמר.

סימנתי לעצמי את מיקומו ונעתי לאטי לכיוון המשאית. ליד המשאית, שנראתה היטב כגוף זר ובולט בשטח, ראיתי את גופת הנהג. היא היתה שרועה, ועל־פי האופן בו היתה מונחת לא נראה שמישהו נגע בה. הוא נהרג כנראה מיד. דלת המשאית היתה פרוצה, והיה אפשר להבחין שמישהו ביקר שם לפני. בתא היתה אנדרלמוסיה שמקורה בחיטוט.

מישהו כבר הקדים אותי, חשבתי. למרות זאת טיפסתי על המשאית והושטתי את ידי אל תא הכפפות. הוא היה נעול או שמחמת הפגיעה הוא נפגע. ניסיתי לפתחו בכוח ולא הצלחתי. חיפשתי משהו שבעזרתו אוכל לפרוץ את התא ומצאתי מוט מתכת. לא רציתי להקים רעש. לך תדע מי נמצא שם. בעזרת המוט כופפתי את מכסה התא ואט אט פרצתי אותו. הייתי בטוח שאמצא שם משהו, ואמנם לא הופתעתי לראות שהיו בו כריך עם נקניק ותרמוס. לקחתי את האוצר, וכן שתי שמיכות קרועות, וחזרתי על עקבותי לחורשה.

“פססס פססס”, שמעתי את משה־הירש מכוון אותי לעברו. “כאשר יצאת מכאן מישהו עבר שם”, אמר. “לא הייתי בטוח אם ראו אותך או אותי ולכן שיניתי מקום”.

הראיתי לו את האוצר. חלקנו בינינו את השתייה והמזון. תוך דקות הכל נעלם. את התרמוס השלכנו. מפחד. כן, מפחד פן ייתפס עלינו משהו משל הגרמנים. מי יודע מה יהיה מחר?

אחרי הארוחה הדשנה נשכבנו על הקרקע ותרדמה עמוקה נפלה עלינו.

*

“מאין אתם?”, שמעתי קול גרמני ופנס רב עצמה האיר את פני. הסתרתי את עיני בידי ולא הצלחתי לראות מי השואל.

“היכן שדה התעופה?”, המשיך הקול שנימה של כעס רב עולה ממנו.

חשתי שאני אמור להיות מדריך, ועוד של גרמני…

“מדוע אתה מחפש את שדה התעופה?”, הספקתי לשאול, לפני שהאור הוסט מעיני. במטושטש בין עפעפי ואצבעות ידי ראיתי קצין גרמני במדי חיל האוויר כמדומני.

“היכן שדה התעופה?”, חזר הגרמני על שאלתו, והפעם היא נשמעה קצת אחרת, נימת ייאוש הסתננה לתוכה.

“האמריקנים פה!”, אמרתי בכעס מה, וחשבתי שאולי זה יעשה עליו רושם.

“אמריקנים חרא!”, אמר, והמשיך בדרכו.

התבוננתי על צלליתו המתרחקת והצלחתי לראות שלא היה לו נשק.

“איזה מזל”, אמר באנחת רוחה משה־הירש, שהתעורר לשמע השיחה.

החשכה היתה כמעט מוחלטת ותחת השמיכות לא היה קר.

היה זה ליל 13 באפריל 1945. המקום – צפון גרמניה, ליד זֵנדֶרסלֶיבֶּן.

בטרם הספקנו להיפטר מעונשו של זה, “הטייס הגרמני”, כפי שכינינו אותו משה־הירש ואנוכי מאוחר יותר, שמענו צעדים המתקרבים אלינו בהחלטיות.

“תנו לי את האוכל שלכם”, שמענו קול ברוסית במבטא אוקראיני כבד. שנאתי אותם. באקציות ובמחנות האוקראינים היו הגרועים ביותר. “אוכלי אדם” קראנו להם. הם היו אלימים ביותר כלפינו, ורבים מהם ביצעו את מה שהגרמנים לא הספיקו.

רק עוד זה חסר לי, חשבתי. אוקראיני, ועוד רעב.

“אין לנו אוכל”, שמעתי את משה־הירש עונה לו.

“חייבים להתרחק ממנו”, לחשתי למשה־הירש ביידיש.

הוא שמע שדיברתי אבל לא הבין.

“תביאו אוכל!”, הוא צעק והתקרב אלינו.

“אין לנו אוכל”, חזר מזה־הירש על התשובה.

“תורידו את השמיכות”, ציווה.

הסרנו מעלינו את השמיכות. כשהתבונן היטב, הבין כנראה שישועה לא תצמח לו מאתנו. נראינו כל כך עלובים, מכוסים בשמיכות קרועות, לבושים בבלויים, והיה ברור לו שאנחנו לא הכתובת למבוקשו.

“איזה חרבון”, פלט ברוסית והמשיך בדרכו.

להירדם כבר לא הצלחתי למרות ניסיונות נואשים.

*

עם עלות השחר התעטפנו בשמיכות התכוננו לשים פעמינו לכיוון העיר הסמוכה.

“אתם, יהודים!”, שמענו לפתע קול, עוד לפני שהספקנו לצאת מהחורשה. הסתובבנו. עינינו חשכו. קבוצה של חיילים גרמנים במדים עמדה מאחורינו.

“רק זה עוד חסר לנו”, שמעתי את משה־הירש לוחש את שחשבתי.

“אנחנו יודעים שאתם יהודים”, אמר מי שהיה כנראה אחראי על הקבוצה. לאיש מהם לא היה נשק. הם כנראה היו בדרך לשבי מרצון.

“אנחנו הולכים לשם”, סימנתי לעבר העיר. “כאשר נראה את האמריקנים נאמר להם שאתם פה”. אני לא בטוח שהם הבינו את מה שאמרתי. נראה היה שמרביתם טרודים במשהו אחר.

מיד אחרי שאמרתי את המשפט חשתי בהקלה. לראשונה מזה מספר שנים לא פחדתי מן הגרמנים. הנה אני עומד מולם כשווה. מספר שעות קודם לכן עוד חשתי מאוים. ולפתע פתאום, עם שחר, האיום חלף כלא היה.

הגרמנים המשיכו לכיוון מערב, ואנחנו, משה־הירש ואנוכי, יצאנו מן החורשה ליד המשאית השרופה.

בפאתי העיירה ראינו בית בודד. “בוא ניכנס לבית”, אמרתי למשה, “אולי נצליח להתרחץ ולהתגלח”. התחושה באותו בוקר היתה שונה לחלוטין. האם אנו עומדים להשתחרר? אם כן, כדאי להיות נקיים ומסודרים.

הקשתי בדלת. “אפשר לקבל משהו לשתות?”, שאלתי בגרמנית.

“הגרמנים חוזרים”, ענתה לנו אישה מאחורי הדלת הנעולה.

לשנינו לא היה כוח להתווכח עמה.

השקט ששרר מאז רדת הלילה רמז לנו שהעיירה נפלה קרוב לוודאי בידי האמריקנים.

“מה יקרה אם האמריקנים יירו עלינו?”, שאל משה־הירש.

“בוא נוריד את הגופיות ונתלה אותן על משהו”, אמרתי.

מצאנו שני ענפים ארוכים דיים ותלינו עליהם את שאריות הגופיות שלנו. הן היו מטונפות. הצבע הלבן כבר נעלם מזמן, אך הכוונה היתה ברורה.

בכניסה לעיירה ראינו שני אזרחים נושאי נשק. הם התבוננו בנו וקראו לנו להתקרב אליהם.

“האם טעינו?”, שאלתי את משה־הירש. “האם שוב צריך לומר שאנו הולכים אחרי הטרנספורט?”

הוא לא הספיק לענות. נראה היה שהשניים הופתעו לראותנו בשעה כה מוקדמת ועוד מניפים דגל לבן.

“האמריקנים בעיירה”, אמר אחד מהם בגרמנית, במבטא צרפתי, והורה לכיוון מרכז העיר. “הם כבר יקבלו אתכם בצורה מסודרת”.

בכניסה לעיירה ראינו כמה טנקים אמריקניים. ראיתי טנק כזה בפעם הראשונה והוא היה קטן יחסית למה שהכרתי. ליד הטנק עמדו חיילים אמריקנים שהתבוננו ברוחות הרפאים הנושאות דגל המורכב מסמרטוט תלוי על ענף. נראה היה שלא כל כך אכפת להם מאתנו. הם התבוננו בנו והמשיכו להתעסק במשהו אחר.

אנגלית לא ידענו. ניגשנו אליהם ונעמדנו. ניסינו להסב את תשומת לבם. אני זוכר שהורדנו את “הדגלים” ונעמדנו לידם. הפעם הם התקרבו אלינו. לא ידעתי מה לעשות. חשתי מבוכה רבה. מה עושים? איך מסבירים מי אנחנו? איך מסכמים במילה, בתנועה, את כל מה שעבר עלינו בשנים האחרונות?

החלטתי. הושטתי את ידי והראיתי להם את המספר שלי. חשבתי שזה יאמר להם משהו. הייתי בטוח שהם יודעים מה הם עושים על אדמת גרמניה. בתנועה אחת ניסיתי לסכם את הכל.

הם התבוננו בי, בזרועי, במספר, ולא הבינו למה אני מתכוון.

“יהודי”, אמרתי בגרמנית. אולי זה יגרום להם לצאת מהאדישות. לא נראה שזה עשה עליהם רושם.

“יהודי”. אמרתי ביידיש. גם זה לא עזר.

“יהודי”, אמרתי בפולנית ואחר כך ברוסית.

לא היה נראה שהרמז הובן.

פתאום הגיח מאחוריהם חייל שהביא עמו כמה פרוסות לחם ונתן לנו. התבוננתי במשה־הירש, והוא בי, והחלטנו לקחת את הלחם. לשמחתי, לא היינו כל כך רעבים והחזקנו את הפרוסות ביד.

האמריקנים סימנו לנו שנמשיך לכיוון מרכז העיירה אבל בלי הדגל. הודינו להם ביידיש וצעדנו על־פי ההנחיות שלהם.

נכנסנו לעיירה. היא נראתה נטושה. היינו היחידים שצעדו ברחוב. תוך כדי הליכה ראינו מכונית פולקסווגן נטושה, דלתותיה פתוחות לרווחה ועל המושב הקדמי היו בקבוק קוניאק וכיכר לחם שנראתה טרייה יחסית למה שהכרתי במחנות.

איזה מאמץ אדיר השקעתי לפני זמן לא רב כדי להשיג בקבוק קוניאק או כיכר לחם, חשבתי לעצמי, והנה, פתאום, נופל לידי אוצר שכזה. פחדתי לגעת באוצר. חשבתי שאם אקח אולי יירו בי. אולי מישהו מביט בנו וממתין. מישהו רוצה שניכשל.

גם משה־הירש ראה את האוצר. התבוננו סביבנו ולא ראינו נפש חיה. החלטנו, אמנם בהיסוס מה, לקחת את המזון. רעבים לא היינו, אבל קוניאק לא שתיתי מזמן.

פתחתי את הבקבוק ולגמתי את הנוזל המשכר. “איפה אני? איפה אני?”, שאלתי מיד את משה־הירש. חשתי מעין פיצוץ חם שעלה מלועי לראשי ובלבול עצום. האמנם השתכרתי? הרגשתי שרגלי לא נושאות אותי.

למזלי, משה־הירש לא הספיק ללגום. הוא עזר לי לשבת והכריח אותי לאכול לחם. אני לא יודע אם היתה זו פרוסה מן הלחם האמריקני, או בציעה מן הכיכר שהיתה במכונית.

“אפשר להמשיך”, אמרתי כעבור רגעים אחדים. “אני חש בסדר”. התקדמנו למרכז העיר.

*

את השחרור האמיתי הרגשתי עם החלפת הבגדים. במרכז העיר, קרוב למשאית ציוד אמריקנית, השלתי מעלי את בגדי האסיר שקיבלתי שבועות מספר קודם לכן ואת המעיל המוכתם בדם האוקראיני, ולבשתי בגדים אזרחיים שקיבלתי מן האמריקנים.

משה ברזניאק יליד מֶזריץ', חייל בצבא הפולני, אסיר מספר 127942, השתחרר.


 

תקופה ראשונה לשחרור

איך אפשר להגדיר את תהפוכות הנפש הפוקדות אדם במעבר מחושך לאור, מתופת וגיהינום לתקווה, מכליאה לדרור, או בפשטות משבי לחופש? האם הנקם הוא הרגש הראשון המתעורר בך? למה לא? מדוע לא ללכת ולנקום? אם כן – במי? כיצד? לבד או יחד עם מישהו?

*

הדבר הראשון שרציתי לעשות כשהשתחררתי היה להודות למי שנתן לי את הארוחה האחרונה בשבי. היה זה ראש העיר השכנה, או שלפחות כך הוא טען כשהביא לנו בחצות הלילה את התבשיל לחדר המעצר. נכון, רובנו שלשלנו בעקבות אכילת התבשיל, אבל… לקבל אוכל מגרמני, ומיזמתו? בכל התקופה האחרונה לא נתקלתי ביחס אנושי ממין זה. עד עתה כשקיבלתי אוכל זה היה בפקודה. אבל לקבלו בעקבות יזמה עצמאית ועוד של גרמני? את היוזמה היחידה הם הראו בשדה הקטל האכזרי, בתחרות מי יהיה יותר מקורי בהעברה לעולם הבא.

שנינו, משה־הירש ואנוכי, צעדנו לכיוון העיירה. התנועה בין זֵנדֶרסלֶיבֶּן לאותה עיירה היתה דלילה ביותר. פה ושם ראינו איכר נוסע, אולי לשדה או רכב עם חיילים אמריקנים. איש לא עצר אותנו בדרך.

כשהגענו לעיירה ואמרנו שברצוננו לראות את ראש העיר, הבנו שאיחרנו את המועד. הוא פחד כנראה מהאמריקנים וברח מזרחה. לא יכולנו לומר לו תודה, וגם להיות מליצי יושר של הרגע האחרון לא היה באפשרותנו.

חזרנו לזֵנדֶרסלֶיבֶּן. מספרם של האסירים שנעו לכיוון המרכז האמריקני עלה. אנחנו, שהיינו כבר בבגדים אזרחיים, יכולנו לכוונם לכתובת המתאימה.

לפתע הבחנתי בכך שבעיר יש עצים ועליהם ציפורים, ויש חנוית (אמנם סגורות), ויש צבעים, ואפשר להסתובב ללא חשש. תחושה מיוחדת של חופש.

הגרמנים שנותרו בעיר הציעו לנו ללון בבתיהם. הפחד מלילה במחיצת משפחה גרמנית נעלם. אני לנתי אצל אח של ראש עיריית זֵנדֶרסלֶיבֶּן, ומשה־הירש מצא מקום אצל שכנה שלו, שבעלה עדיין היה בצבא ולא שב הביתה.

*

ב־1 במאי, כשבועיים לאחר השחרור, עדיין היינו בזֵנדֶרסלֶיבֶּן. תחושת החופש כבר קיבלה ממדים אחרים. החיילים הרוסים שהתרכזו במקום, אזרחים מקומיים וחיילים משוחררים חגגו את החג – חג הפועלים. בשנים שלפני המלחמה, מצעד או הפגנה גדולה היו תמיד במוקד החג. הפעם מצעד אמנם לא היה, אבל הרוסים שארגנו את האירוע כינסו את המוזמנים באולם העירייה למסיבה. גם אנו, חברי הקבוצה היהודית, הוזמנו לחגוג. אני זוכר שבמסיבה שרו שירים לכבוד לנין וסטלין, ורבים מהרוסים שתו לשכרה.

תוך כדי האירוע ניגש אלי קצין רוסי וביקש ממנו ללוותו אל מחוץ לאולם. לא הבנתי מדוע הוא פונה דווקא אלי.

“אתה רואה את אלה”, הוא אמר, “כל אלו ששרים לסטלין ולנין”, שתק לרגע ואחר כך המשיך, “כאשר הם היו בשבי, הם היו הראשונים להצביע על היהודים וגרמו לכך שאחיך היהודים נשלחו למוות בידי הגרמנים”, סיים.

“למה אתה מספר לי את זה?”, הקשיתי.

“אני יהודי, ואני יודע שאתה יהודי”, הוסיף,“והם”, הוא הצביע פנימה, “הם לא יודעים”.

“בוא עמנו, תברח מהם”, הצעתי לו.

הקבוצה שלנו הלכה וגדלה מדי יום.

“אני אחשוב על כך”, השיב.

מאוחר יותר, כאשר ניתנה ההזדמנות, הוא עלה על רכבת לרוסיה.

*

אי אפשר לומר שרגש הנקמה נעלם לחלוטין. ניסינו. כיצד?

בזֵנדֶרסלֶיבֶּן הכרנו אזרח גרמני שהיה אסיר פוליטי בבוכנוולד עקב היותו קומוניסט מוצהר. אותו גרמני סיפר לנו שראש העיירה הסמוכה דאג לשלוח את כל מתנגדי השלטון למחנות עבודה. הוא ביקש מאתנו לנסות לדאוג שלא יישאר בתפקידו תחת השלטון החדש – האמריקני. “צריך להעניש אותו”, אמר. היות והוא עצמו פחד לבצע את המשימה לבדו הוא פנה אלינו. החלטנו לצרף אותו אלינו ולנקום.

בבוקר המחרת ניגשנו לאחד החקלאים המקומיים, שאלנו ממנו עגלה וסוס ויצאנו לעיר הגדולה הקרובה, אל המפקדה האמריקנית האזורית. כשהגענו ביקשנו להיפגש מיד עם המפקד האזורי. הפקידה שלו מנעה מאתנו להגיע אליו.

“מדוע כל כך חשוב לכם להיפגש עמו?”, שאלה הפקידה, שהיתה החיילת הראשונה שראיתי במדים אמריקניים.

“יש בידינו מידע על כך שראש העיירה השכנה גרם לאזרחים רבים ‘לעבור’ לבוכנוולד מסיבות פוליטיות”, הסברנו. “האיש עדיין משמש כראש העיירה וחייבים להענישו”.

הפקידה שמעה אותנו ונכנסה ללשכת המפקד. המתנו בחוץ.

“אתם לא צריכים להתערב בפוליטיקה”, אמרה, הסתובבה ונעלמה.

בזאת הסתיים שלב הנקמה המעשי שלי. הרהורי נקמה היו לי, אבל מעשים לא.

*

אחריותו הציבורית של אחיו של ראש עיריית זֵנדֶרסלֶיבֶּן, שאצלו התגוררתי, היתה בנושאי חשמל, מים וביוב בעיר ובסביבתה הקרובה.

“המנוע הראשי של המשאבה המספקת מים לעיר נפגע בהפצצות”, אמר לי בוקר אחד, ביודעו שאני חשמלאי. “האם תהיה מוכן לנסות לתקנה?”, שאל.

האם לעזור להם? עלתה המחשבה בראשי. שייקברו, מבחינתי – שימותו בצמא. שוב עלה רגש הנקמה, אך נמוג מיד. הרי לא איש נקמות אני. ניגשתי עמו לבניין המשאבה, ואחר מאמצים מרובים, ויום עבודה מפרך, הצלחתי לגרום שהמשאבה תחדש את פעולתה ותספק מים לתושבי העיר הגרמנית.

*

תחושת השחרור והחופש היו באמת מיוחדים. האווירה הכללית בעיר היתה טובה. מזון לא חסר, ולעבוד כמובן שלא נדרשנו. העירייה והעומד בראשה דאגו לכל מחסורנו.

בחודש שעבר מאז השחרור הגיעו לעיר כ־40 יהודים. קל היה לזהותם. גם נוח מאוד היה לנו יחדיו. רק אתמול היינו מטרה להשמדה. היום כבר לא. התארגנו לקבוצה עם כל הסממנים. היות והייתי מן הראשונים במקום, והייתי מקורב לראש העיר, נתמניתי להיות דובר הקבוצה. העירייה, שכאמור סיפקה לנו מזון, חילקה את המשוחררים לקבוצות. כך היה לעובדיה נוח יותר. במקום לעבוד מול רבים הם יכלו לעבוד מול ראשי קבוצות.

בתחילה הם ניסו לשייך אותנו לקבוצה הפולנית, ולתת לנו אוכל יחד אִתם. “היה לנו מספיק מן הפולנים”, אמרתי לראש העיר.

הוא הניד ראשו בהבנה והחליט שנהיה קבוצה נפרדת.

*

ב־2 במאי הופצה בעיר ידיעה שאפשר לחזור הביתה.

בית? מה זה בית בשבילי? חשבתי. כל משפחתי איננה. אבי נרצח בטרַווניקי או במיידנק, אחי זאב נהרג ברכבת, נפתלי ובני משפחתו נהרגו בלובלין או במיידנק, כל הדודים והדודות הושמדו, מי בטרבלינקה ומי במיידנק. החזקים שביניהם הגיעו לאושוויץ ונספו שם או בבירקנאו. חיים באוסטרליה והדוד אנטול גלברג בארצות־הברית.

לי אין בית באירופה! חתמתי את הרהורי.

“הבית שלי נמצא בארץ־ישראל”, אמרתי לחברי הקבוצה. “אני – לפולין ולביתי במֶזריץ' לא חוזר!”

“אין לכם אזרחות ארץ־ישראלית”, היתה התשובה הביורוקרטית, “כל אחד חייב לחזור לביתו, שממנו הגיע!”, סתמו הדוברים הרשמיים.

“רק לשם, לארץ־ישראל, אנחנו נוסעים”, התעקשנו, אני ועוד מספר חברים בקבוצה.

“נברר”, אמרו לנו האחראים בעירייה.

למחרת קיבלנו אישור משלטונות הצבא המשחרר להתחיל את דרכנו לארץ־ישראל. וכי היה להם אכפת? הם רצו להיפטר מעול המשוחררים ולחזור במהרה לחיי השגרה. המלחמה הסתיימה, עכשיו מתחילים לחיות מחדש, ועדיף ללא הזרים.


 

המסע לארץ־ישראל

“אתם נוסעים לצרפת”, אמר לנו הקצין האמריקני שהיה אחראי על ההסעות. “חפשו את הרכבת שנוסעת לצרפת”, הוסיף. “שם כבר ידאגו לכם”.

“לצרפת?”, הקשיתי.

“משם כבר תגיעו לארץ־ישראל”, אמר הקצין, “ממרסיי שלחוף הים התיכון מפליגות אוניות לארץ־ישראל”.

לא כל 40 חברי הקבוצה רצו לעלות לארץ־ישראל. חלקם חזרו לפולין, אחרים החליטו להישאר בגרמניה, אך מרבית החברים החליטו להדרים לצרפת.

ב־13 במאי 1945 ראש העיר ארגן לנו משאית שהובילה אותנו לתחנת הרכבת. שם עלינו, ללא תשלום כמובן, על הרכבת לצרפת. אני זוכר שהשם “פריז” היה רשום על הקרון. כל מערך הרכבות בתקופה זו היה ללא תשלום.

זיכרון הרכבת האחרונה שבה נסעתי, זו שהופצצה בידי הבריטים, היה עדיין טרי. כמה זמן עבר? חשבתי לעצמי. התנאים ברכבת הפעם היו שונים לחלוטין מאלה שהיו ברכבות למחנות. שוב נוסעים ברכבות לבני־אדם. וברכבת היה מזון לכל. לא חסר דבר.

תוך כדי נסיעה התבוננתי בנוף הפסטורלי של גרמניה וחשבתי על תהפוכות החיים.

למחרת, כשהגענו לליאז' שבבלגיה הורו לנו לרדת מן הרכבת הממשיכה לפריז. ארגנתי מרד.

“אנחנו לא יורדים בבלגיה”, אמרתי לבלגי במדים לא מוכרים.

“אתם חייבים לרדת”, אמר בנימוס.

“אנחנו נוסעים לארץ־ישראל”, התעקשתי.

“הרכבת נוסעת לפריז רק עם אזרחים צרפתים”, הבהיר. “מי שאינו צרפתי יורד בכוח בגבול”. כך אמר. אינני בטוח שהוא הבין את המילים ארץ־ישראל.

“שיורידו אותנו בכוח”, עניתי.

חברי הקבוצה הביעו תמיכה קולנית במאבקי. “אל תסכים לרדת”, אמרו ביידיש.

“אני אדאג לכך שתורדו בכוח”, אמר האיש, עדיין בנועם.

“שינסו”.

“אני אקרא למשטרה המקומית”, אמר בחוסר סבלנות. “תראה, המצב בצרפת בכי רע. שורר שם רעב כבד, וממשלת צרפת החליטה לדאוג ראשית לאזרחיה”, הוא נשם עמוקות. “לכם אין אזרחות צרפתית ולכן לא תוכלו להיכנס לצרפת. יורידו אתכם בגבול ולא יטפלו בכם. כאן לפחות יש מי שיטפל בכם כפליטים לכל דבר”, הבהיר את עמדתו.

הבנתי שאולי אין בררה וחייבים להקשיב לו. תרגמתי את דבריו מגרמנית ליידיש. המרד נשבר וירדנו מרצוננו מהרכבת.

יצאנו מתחנת הרכבת והלכנו למחנה שהוקם במרכז העיר. לא רק יהודים היו בקבוצה. גם פליטים אחרים ללא אזרחות בלגית, וכן אזרחים בלגים שהורשו לשוב לבתיהם. אנחנו נשארנו במחנה.

לא אהבתי את הרעיון לחזור למחנה, למרות שהיה זה מחנה פתוח והטיפול בנו היה טוב. מזון ומגורים היו כמובן ללא תשלום. גם כסף מקומי להוצאות יומיות קיבלנו. יכולנו להסתובב במחנה או מחוצה לו ללא הגבלות, כאשר את הלילה העברנו שם. לא כולם. לא נערכה ספירה. מי שמצא מגורים מחוץ למחנה היה יכול להישאר בעיר.

*

בליאז' שמעתי שבמרכז בריסל ישנו מגרש שבו מתאספים פליטים וניצולים המחפשים את יקיריהם. חשבתי לעצמי, שאולי שם יש סיכוי שאמצא מישהו מבני משפחתי הרחבה, או לכל הפחות אולי אשמע על מישהו שנותר בחיים. אולי בכל זאת יש סיכוי. לאחר מספר ימים של מועקה והתלבטות החלטתי להגיע לבריסל בכוחות עצמי.

המגרש היווה נקודת משיכה חזקה ביותר. את המחנה בליאז' מיציתי. חשבתי שבבריסל העתיד יהיה ורוד יותר. החלום להגיע לארץ ישראל לא נגוז אלא העצים, וחשבתי שבריסל הינה מקום טוב יותר לנסות להגשימו. באחד הימים עליתי אפוא על הרכבת לבריסל.

מיד עם הגיעי לעיר הגדולה פניתי לחפש את המגרש. לא היה קשה למצאו. בן רגע השתנה מצב רוחי מקצה לקצה. התמונה שנגלתה לעיני היתה מן העצובות ביותר שראיתי. ילדים, ילדות, נשים וגברים אוחזים בתמונות יקיריהם שאותם חיפשו, ושואלים כל מי שמזדמן לידם האם ראו או שמעו משהו על המצולם בתמונה. עצב רב ניבט מעיניהם. הייאוש שלט באוויר.

כאשר נמצאים בתופת קשה להבין עד כמה המצב גרוע. עתה, אחרי המלחמה, התחלתי להבין את עצמם ההרס הנורא שזרעו הגרמנים, מאות ואלפים עברו שם במגרש, וכולם מחפשים משהו להיאחז בו. זה היה מחזה נורא. לצערי לא זיהיתי איש, וגם לא יכולתי לפתור שום חידה.

במגרש הרחב היה אפשר לזהות קבוצות פוליטיות שונות בין היהודים. היו קומוניסטים, אנשי השומר הצעיר, בית"ריסטים וכדומה. היה שם גם מטבח שסיפק מזון לנזקקים. ומי לא נזקק.

בערבו של היום חזרתי ברכבת לליאז'. המטען הרגשי שנשאתי עמי השתנה ללא הכר.

“אני לא נשאר כאן”, אמרתי לאנשי הקבוצה.

“לאן אתה נוסע?”, נשאלתי.

“לבריסל”, השבתי.

“מה יש שם?”

“עתיד וחיים”, עניתי. “מי שרוצה להצטרף אלי, מוזמן”, הוספתי. כאילו יכולתי לארח מישהו.

בלילה סיפרתי לחברי הקבוצה את שראיתי בבריסל. לא היה קשה לשכנעם להצטרף אלי. למחרת בבוקר היינו על הרכבת בדרך לבריסל. מנחם אברבוך, חברי מן המחנות, היה גם הוא בקבוצה

עם הגיענו לבריסל, כיוונתי את חברי הקבוצה למגרש. אני כבר הרגשתי שם כמו בבית. טיילתי במגרש וחיפשתי מכרים. לא מצאתי איש.

באחת מפינות המגרש ראיתי אזרח שנשא את דגל השומר הצעיר. משהו התעורר בי למראהו. עדיין הרגשתי שייכות לתנועה שממנה ינקתי את אהבתי לארץ־ישראל. ניגשתי אליו והתחלנו לשוחח.

“הגעתי מפולין לבריסל מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה והתחתנתי עם בת המקום”, אמר. “המלחמה אילצה אותי להיפרד מאשתי שעברה לאחד הכפרים בבלגיה, למשפחה מקומית, ואני צורפתי למשפחה לא־יהודית בעיר, קיבלתי זהות אחרת, וכך עברתי את המלחמה. אשתי עדיין לא חזרה, ויש לי דירה גדולה”, הוסיף והזמין את מנחם ואותי לגור עמו.

בבריסל שהיתי כמה שבועות. השהות שם היתה תקופת החלמה מצוינת לאחר מחלה ממארת – המלחמה.

היינו חבורת צעירים, ללא כל מחויבות, בעיר זרה. לעבוד לא נדרשנו, מזון ומגורים הועמדו לרשותנו ללא תשלום, וגם דמי כיס קיבלנו. בילינו במקומות רבים. מין היה בשפע. נשים וגברים כאחד חשו כאילו הם הפסידו תקופה בחייהם ורצו לפצות עצמם על כך.

למרות החיים היפים חלום הנסיעה לארץ־ישראל לא נגוז. הפעלתי לחצים רבים על ידידים בעלי השפעה במקום, שישיגו לנו מן הבריטים אישורי עלייה חוקיים, סרטיפיקטים. שמענו על העלייה הבלתי חוקית אך ידענו שיש גם אפשרות לעלות בצורה חוקית. ואמנם לאחר מאמצים הצלחנו ליצור את הקשרים המתאימים ולהשיג סרטיפיקטים.

תפקידי הסוכנות היהודית בבריסל, ושל השומר הצעיר שפעל דרכה, היו מגוונים, וכללו פעילות להעלאת יהודים לארץ־ישראל.

השלטון הבריטי הסכים לאיחוד משפחות. איחוד המשפחות הביא לכך שהורים לילדים ששהו בארץ, או ילדים להורים שהיו בארץ, יכלו להגיש בקשות לשלטונות הבריטיים. מי שבקשתו אושרה היה יכול לקבל סרטיפיקט. אנו קראנו לכך עלייה לגלית. עוד לפני המלחמה ידענו על קיומה של עלייה בלתי לגלית.

לי, שלא הייתי בן של או אבא של, לא היה כלל סיכוי לעלות בצורה חוקית לארץ־ישראל. אף־על־פי־כן התעקשתי. פניתי למוסדות השומר הצעיר בבריסל, הצגתי את עצמי, סיפרתי להם שהייתי בהכשרה לפני המלחמה והבעתי את רצוני העז לעלות לארץ ישראל.

יום אחד קראו לי למרכז השומר הצעיר והודיעו לי שהשיגו עבורי סרטיפיקט. היה עלי להתייצב ביום מסוים בתחנת הרכבת בעיר לכיוון פריז. לשמחתי, גם מנחם אברבוך השיג סרטיפיקט.

*

בתקופת שהותי בבריסל כתבתי מכתב לחיים אחי שהתגורר באוסטרליה ולדודי אנטול גלברג שהיה בניו יורק. המכתבים נכתבו בצרפתית מכיוון שהצנזורה המקומית אסרה על שליחת מכתבים בגרמנית או יידיש. לאחר שבועות אחדים קיבלתי מכתבי תשובה משניהם. חיים הזמין אותי לאוסטרליה ודודי אנטול רצה שאבוא לארצות־הברית. לשניהם עניתי שברצוני להיות בין יהודים. המכתבים שלהם הגיעו יום או יומיים לאחר שידעתי שדרכי לארץ־ישראל נסללה, וחשתי ביטחון מסוים. אלמלא זאת יתכן והייתי נוסע לאחד מקצוות תבל.

*

אני זוכר את פריז במעומעם. שהינו שם כארבעה ימים כאורחי הסוכנות באחד מבתי המלון ששכרה לצורך זה. מפריז נסענו ברכבת לטולוז, שם היה נמל צבאי שאוניות מלחמה בריטיות עשו בו שימוש. העולים לארץ־ישראל שוכנו באזורים פנויים באוניית המלחמה “מאטה הארי”, שהיתה בשירות הצי המלכותי. פעילות הסוכנות ניכרה בכל. גם לאנייה, שמספר מקבלי הסרטיפיקטים שהוקצה לה היה מוגבל, הצליחה הסוכנות להבריח עולים בלתי לגלים.

במשך ההפלגה החיילים הבריטים התעלמו מנוכחותנו. מדי יום נערכו תמרונים המדמים מצבי קרב, כולל אזעקות, יריות וכדומה. נאסר עלינו לטייל במרבית חלקי האנייה.

לאחר מספר ימי הפלגה הגענו לחיפה. נדמה לי שהיתה זו האנייה הראשונה אחר המלחמה שהביאה עולים לגלים לארץ־ישראל. לפנינו הגיעו ניצולים בלתי לגלים רבים, אך עלייה לגלית תחת הדגל הבריטי לא היתה קודם לכן.

באנייה שבה עליתי לישראל היו גם מנחם אברבוך ומר שיפר שאותו הכרתי בבריסל.

*

“בנו שוקי למד אתך בתיכון חדש 21 שנים מאוחר יותר”.


 

ימים ראשונים בארץ־ישראל

עיתונאים רבים המתינו בנמל לפגוש ניצולים המגיעים “משם”. לראשונה שמעתי את המונח “משם”. נראה לי שהעיתונאים לא התעניינו כל כך בקורות אותנו. הם לא רצו לראיין אותנו ולשמוע פרטים מתקופת המלחמה. הם התעניינו יותר בגורל העם היהודי. הם רצו לדעת דברים יותר כלליים ופחות סיפורים אישיים. ניצול שהיה מעוניין לספר, לשפוך את לבו ולשתף את האחר במר גורלו, נתקל בחומה, אפילו עוינת, של סרבני שמיעה. היות שהמצב בארץ־ישראל בזמן המלחמה לא היה מן המשופרים, אזי כאשר הניצולים התחילו לספר על התלאות שעברו, התגובה היתה לא אחת: “ואתה יודע מה אני עברתי?”.

מחיפה הועברנו לעתלית. ביומיים ששהיתי במחנה המעבר בעתלית נפגשתי עם פעילי השומר הצעיר במקום. הם ראיינו אותי והפנו אותי לקיבוץ עין המפרץ.

לפני נסיעתי לקיבוץ החלטתי לראות את חיפה. באוטובוס לחיפה שאל אותי הנוסע שלידי מהיכן הגעתי. כשעניתי לו שאני מפולין, ממֶזריץ‘, הוא אמר לי שבעיר יש מסעדה שמוצא בעליה ממֶזריץ’. כאשר נזכר בשמו ידעתי שמדובר בחבר של אחי חיים.

עם הגיעי לחיפה ירדתי מן האוטובוס ושמתי פעמי למסעדה. הצגתי עצמי ובעל המסעדה התרגש מאוד. אני זוכר שסיפרתי לו על שתי אחיותיו – גילה וריטה – שראיתי במיידנק. הוא היה בהלם. מישהו שבא משם, מכיר את אחיותיו ויודע לספר על גורלן. הוא קיבל אותי יפה מאוד ואמר לי שבחיפה נמצאת משפחת וינר, שכבר אז כמדומני עברתה את שמה לתירוש. את בני משפחת וינר ממֶזריץ' הכרתי היטב. בעל המסעדה לקח אותי אליהם.

ההתרגשות שאחזה בהם כאשר הגעתי לביתם לא ידעה גבול. שהיתי במחיצתם כעשרה ימים. הרי עם שולה וינר הייתי במיידנק והיה בינינו קשר אמיץ מאוד. זכרתי שאם המשפחה, לפני עלייתה לישראל, היתה כה יפה, ואף זכתה בתואר מיס זֵקוֹפָּנֶה.

אחרי שעזבתי את משפחת וינר חזרתי לעתלית. שם פגשתי את אחותו של משה־הירש איידלבוים שעמו הייתי בסוף המלחמה. באמתחתי היה מכתב ממנו אליה ומסרתיו. משה־הירש נשאר בבלגיה כי לא הצליח לקבל סרטיפיקט ועלה לישראל מאוחר יותר. אחותו של משה־הירש סיפרה לי שקרובי בני משפחת ריינוויין, ינטה ויוסף, נמצאים ברמת גן.

*

למחרת נסעתי לעין המפרץ מתוך מטרה להתחיל חיים חדשים בארץ־ישראל. חשבתי שמה שנקטע טרם המלחמה בפולין, בהכשרה, יכול להתחיל שוב מחדש בישראל. חשבתי שסביבה אמיתית תיתן צבעים ותכנים אחרים לחיים.

תדהמת המפגש עם החיים המשותפים במקום העיבה על מצב רוחי. לפתע אני מוצא עצמי חי בשיתוף עם עוד אנשים. נכון, הסביבה, המטרה והחופש היו מושגים חדשים. אבל אני, שבמשך כחמש שנים חייתי עם שותפים, ללא פינה משלי, ללא יכולת להתבודד פיזית כמעט בשום מצב, כשהכל נעשה עם בני־אדם אחרים, בצפיפות, בדוחק, בעוני, בעליבות, בפחד, מוצא פתאום את עצמי שוב חי חיי שיתוף. רציתי מעט שקט. לא לשמוע את דברי האחר, את נחרותיו. רציתי להרגיש חופשי עם עצמי ולעצמי. חיי הקיבוץ לא אפשרו זאת.

מה שהוציאני מדעתי היה ההשכמה בבוקר. אני לא בטוח, אך פתאום הקולות או הרעשים של ההשכמה גרמו לכך שהייתי בטוח שאני נמצא שוב במעין מחנה ריכוז. לא הצלחתי להשתחרר מן התחושה הזאת.

הזיכרונות והמחשבות הללו היטו את הכף והחלטתי לעזוב את הקיבוץ. נדמה לי ששהיתי בעין המפרץ כעשרה ימים בלבד. ביקשתי ממזכיר הקיבוץ לצאת לחופשה קצרה לתל אביב וקיבלתי אישור.

*

למחרת נסעתי אל אחותו של משה־הירש איידלבוים שהתגוררה בתל אביב. היא היתה הכתובת היחידה שהכרתי בתל אביב. היא גם הכירה את בני משפחתי בעיר. ואמנם, היא לקחה אותי לבית משפחת ריינוויין שברמת גן.

הגענו לביתם לפנות ערב. רק בנם אליאב, אביו של אוהד נהרין, היה בבית. הבנים האחרים, אברהם ונפתלי, היו עדיין בצבא הבריטי. יוסף וינטה נעדרו מכיוון ששהו באותה עת בישיבה של ועד עולי מֶזריץ' בישראל. אליאב לקח עלי כעין חסות, ושחרר את אחותו של משה־הירש. הוא ליווה אותי לתל אביב למפגש עם ינטה ויוסף.

מרכז עולי מֶזריץ' בישראל היה בעליית גג ברחוב דרך יפו־תל אביב. מלצ’ה ברק ובעלה, יוצאי העיר, התגוררו בעליית גג זו, שהיתה מעל מקום עבודתם. מרפסת ביתם שימשה כמקום מפגש למזריצ’אים ולפעילים בארגון.

יוסף וינטה שמחו מאוד לבואי. המתנתי במקום עד סיום הישיבה. לומר את האמת, כל השתלשלות הדברים עד לרגע זה נראתה לי מאוד מוזרה. הקצב, והמפגשים עם מכרים, בני משפחה, ודברים אחרים לא צפויים, מצאו חן בעיני. לראשונה התחלתי לאהוב את חיי החדשים בארץ־ישראל. החופש והעלייה קיבלו משמעות אמיתית.

ביושבי על גג הבית בתל אביב, באוגוסט 1945, נפלה ההחלטה בלבי להישאר בעיר, במרכז הארץ.

כשהסתיימה האסיפה, נסעתי עם ינטה ויוסף חזרה לביתם. זהבה ברגר, בת דודה של יוסף ואמי, כבר המתינה לי בבית הריינוויינים. מישהו עבר בביתה וסיפר לה על בואי.

את הלילה העברתי בבית משפחת ריינוויין, ולמחרת נסעתי עם בריש ברגר, בעלה של זהבה, ואליעזר פרבמן לקיבוץ. בריש נשאר בחיפה ואליעזר סייע לי לקחת את קומץ חפצי מהקיבוץ.

בסוף אוגוסט 1945, אחרי שהייתי קיבוצניק למספר ימים, כבר הפכתי לעוזב קיבוץ. שני תארים שמעולם לא השתמשתי בהם.

חזרתי למשפחת ריינוויין. למרות שקיבלוני בחמימות רבה החלטתי לחפש מקום מגורים בשכירות. זהבה ובריש הציעו לי חדר בדירתם שברחוב לבונטין בתל אביב, תמורת שכר דירה. יום לאחר קבלת ההצעה כבר עברתי אליהם.

לראשונה מזה תקופה ארוכה, ארוכה מאוד, היה לי חדר משלי. אמנם המטבח והשירותים היו משותפים, אבל היה לי מקום בו יכולתי להיות עם עצמי.

*

הצעד המעשי הראשון בדרך להיטמע בחברה החדשה היה להירשם בלשכת העבודה המקומית. לשאלה “מה מקצועך?”, עניתי שאני חשמלאי מוסמך.

“ומה דרגתך?” נשאלתי.

“גבוהה”, אמרתי.

“תעודות בבקשה”.

“אין לי”.

“אנו חייבים לבדוק את רמתך”, נאמר לי.

“אין בעיה”, עניתי.

“אתה תיבחן במבחן מעשי לקביעת רמתך”, הבהירו את מהות הבחינה. “עליך להתייצב ביום זה וזה בחנות של כך וכך והם יבחנו אותך”.

הסכמתי מיד וקיבלתי מכתב מתאים.

“ככה לא באים לבחינה”, אמר לי בעל החנות כשהגשתי לו את המסמך הרשמי.

“מדוע?”

“היכן בגדי העבודה שלך?”, היקשה, “היכן כלי העבודה שלך? כיצד אתה מעז להגיע כך לבחינה?”. נראה היה לי שהוא ממש נעלב ממני. וכי מהיכן יהיו לי בגדי עבודה? ויתרה מכך, כלי עבודה?

“אנא, תבחנו אותי ותנו לי כל דרגה שאתם רוצים”, התחננתי לבעל החנות ועוזרו שבא לראות מי מרגיז את הבוס. “נסו אותי יום אחד ותיווכחו מהם ידיעותי”, אמרתי בבטחה. נראה לי שהוא הבין, על־פי שפת הגוף שלי, שאני אדם חיובי, והסכים לבחון אותי.

העוזר סייע לי למלא כמה טפסים, ואחר כך התחיל ריאיון אישי שבו נשאלתי מה עשיתי אחרי שסיימתי ללמוד ובתקופת המלחמה. סיפרתי במדויק את כל ניסיוני המקצועי. השתדלתי שלא להגזים. למען האמת, בימים בהם התגוררתי אצל משפחת ריינוויין הסתובבתי והתבוננתי בעבודת החשמלאים באתרי בנייה, וראיתי שאני מסוגל לעשות את עבודתם, ואולי אף יותר. קודם חשבתי שבחמש שנות המלחמה חלה התפתחות רבה בתחום, אולם נוכחתי שלא כך הדבר.

לאחר שהמראיין שמע אילו מערכות תחזקתי בבּוּנה ובמקומות אחרים, הוא דילג על הבוחן המעשי ונתן לי דרגה א"א.

“אולי אתה רוצה לעבוד אתנו בחנות?”, שאל בסוף הריאיון, לאחר שכבר נתן לי את הדרגה.

“איני בטוח ואיני יודע עדיין מה ברצוני לעשות”, עניתי, “בינתיים אני לא רוצה להחליט”. לא רציתי לכבול עצמי לעבודה שלא כל כך הכרתי כבר ביום הראשון.

חזרתי ללשכת העבודה עם תעודת חשמלאי א"א. מפקיד הלשכה ביקשתי שאם תתקבל פנייה מחברת החשמל לעובדים חדשים, שיפנו אלי גם אם כבר אתחיל לעבוד במקום אחר. ביקשתי גם מרחל גורודצקי, שאחותה היתה נשואה לנפתלי אחי, שתרשום אותי לעבודה בחברת החשמל – בעלה היה מנהל עבודה בחברה.

למחרת הפנו אותי מהלשכה לעבודה אצל שני אחים, מהנדסים וקבלני חשמל, שזכו במכרז באזור כפר אז"ר. הקימו שם שיכונים לחיילים יהודים שהשתחררו מן הצבא הבריטי. כעבור ימים אחדים קיבלתי הודעה שאני מוזמן לתקופת ניסיון בחברת החשמל. הודעתי למהנדסים שאני עוזב. הם ניסו לשכנע אותי להישאר ואפילו העלו את שכרי מעבר לשכר של מנהל עבודה – 125 גרושים ליום במקום 90 גרושים שקיבלתי. אף־על־פי־כן לא השתכנעתי. השכר בחברת החשמל היה כ־75 גרושים ליום, נמוך בהרבה, אך היתה זו עבודה בחברה ולא אצל בעל בית. גם במֶזריץ' עבדתי בחברת החשמל המקומית ואהבתי זאת. בחברת החשמל, חשבתי, אוכל להתקדם.

משהבינו שני המהנדסים שאני נחוש בהחלטתי בירכו אותי ואיחלו לי הצלחה.

*

בדצמבר 1945 התחלתי לעבוד בחברת החשמל. הציבו אותי בקבוצה. הבחנתי שהחברים האחרים בקבוצה, ומנהל העבודה, מסתכלים עלי כעל חייזר. הצורה שבה החזקתי פטיש, או הצורה שבה כופפתי את צינורות המתכת, היתה שונה מזו שהם נהגו בה. אחרי כשבוע החלו ביקורים של מנהלי עבודה אחרים שבאו לראות איך אני עובד. כעבור שישה חודשים קיבלתי קביעות והציבו אותי כמנהל קבוצה.

*

באוגוסט 1946 הכרתי את טובה (גוטה) ובספטמבר אותה שנה נישאנו. עד החתונה התגוררתי אצל זהבה ובריש ברגר, ואחריה שכרנו צריף רעוע בקרית יוסף בגבעתיים. עם לידתו של אבי ב־1948 שכרנו חדר אצל נתן ודינה גרינברג. אחר כשנה עמם עברנו לבית משותף ברחוב המלבן בעיר. עם הרחבת המשפחה – לידת נפתלי ואחר כך שרית – עברנו לדירה גדולה יותר באותו בניין. בשנת 1960 עקרנו לדירה בתל־אביב בה אנו מתגוררים עד היום.


 

לך לשלום, סבא משה

אסיר מספר 127942 משה ברזניאק הלך עכשיו לעולמו. זקוף. עצי הלבנה – ברזניאק בפולנית – זקופים בחייהם ובמותם. מי שהיה באושוויץ יודע.

“סבא שלי הוא הסבא הכי הכי, בגלל זה הוא ילך לגן עדן”. כתבה הבוקר במחברת חדשה עם שורות נכדתו עדיה בת השמונה. “אני יודעת שילך לגן העדן, בטוחה שילך”.

ואני, קטן אמונה ממנה, רואה אותו בכל זאת באיזה גן עדן מטפורי, צועד לו מעדנות בין עצי הלבנה כמובן, לעבר לוח החשמל המרכזי – זה שבלעדיו, כידוע, לא תזרח השמש – עם פלייר ואיזולירבנד ביד, לתקן איזשהו קצר שרק הוא יכול – והופ, יהי אור!

רועי בן העשר, שכמו סבא שלו עסוק מרגע לידתו בחיפוש אחר “הפטנט הגדול”, שאם אך ימציא אותו הכל פה יסתדר ויתפענח, רואה במוות הזה, בראש וראשונה, כישלון שלנו המבוגרים. הנה שני בנים רופאים – פרופסור אבי ודוקטור נפתלי, שמכירים את כל סודות המדע, בת יועצת ארגונית – שרית, שיודעת לעשות סדר בכל כאוס, ובני זוגם – אורי, מומחית למחשבים, שמכירה את הצפנים הכי מסובכים, ג’ודי אשת העסקים, שמשיגה תמיד את הדילים הכי טובים, ומיכה, עיתונאי בכיר בעל קשרים והשפעה בכל המקומות הנכונים – כולם יחד אינם מסוגלים להתגבר על איזו התפרעות של תא בודד במנגנון האנושי…

אז מה נגיד להם? וגם לענבל וניר, ולתמר וסיון, ולרן ועידו, וכמובן לגוטה, שמשוחחת יומיום עם אלוהים, וגם הוא לא ממש יודע מה לעשות מול הטבע המשתולל שהוא עצמו ברא?

נגיד להם שבאמת ניסינו, ושנמשיך לנסות. למרות שאתך נכשלנו, משה – בכל זאת הצלחנו. לימדת אותנו שיעור על החיים, שרק מי ששרד את השבי הגרמני, את הגטו של מֶזריץ' את האקציות, את מיידנק ואושוויץ, בּוּנה ובוכנוולד – רק הוא יודע ללמד. לימדת אותנו חכמת חיים מהי, פיקחות, ערמומיות, לא נכלולית ונבזית מן הסוג הנהוג במקומותינו, אלא ממזרית, הוגנת, מלאת תושיה והקרבה. ואף פעם לא על חשבונם של אחרים, גם אם הם עצמם נוהגים בך בדרך הפוכה לחלוטין. אדם בעל ערכים, ישר לב, ישר דרך, שוחר טוב, שוחר שלום.

83 שנים חיית בעולם הקשה הזה – אדם יצרני, יצירתי, יצרי. בצנעה, בשקט, בלי תלונות. אדם עמל, פועל, פרולטר. לפני חודש וחצי, כשהמחלה כבר מקננת עמוק בך עוד הלכת לעבודה. אדם בן 83 שחייב להשכים כל בוקר לעמל יומו, ככתוב: “כי אדם לעמל יולד”. עמל בתורה משמעו סבל. אבל אתה – העבודה היא הנאה צרופה עבורך, ואתה חש סבל רק כשנדמה לך שאין בך עוד חפץ.

לך לשלום, משה. טפל בשבילנו שם למעלה בשמש, שבעיקר שוקעת עלינו בזמן האחרון. אולי באמת הלך שם איזה פיוז, או שאלוהים – אם אתה מאמין בו ולו בקצת – מתחרט על מעשי ידיו שלא להתפאר. אתה הרי יודע את העבודה…

לך לשלום, משה. עצובים מאד שאינך, שמחים כל כך שהיית, שתישאר. לך לשלום.

ערב פרוץ מלחמת העולם השניה מנתה קהילת מֶזריץ' המפוארת בפולין כ־18,000 יהודים. בתום השואה שרדו ממנה 179 בלבד. הולך ופוחת הדור. משארית הפליטה הזאת נגרע היום עוד שריד אחד.

אסיר מספר 127942, משה ברזניאק.

לך לשלום.

מיכה פרידמן

בית העלמין ירקון, 10 בינואר 2001


 

נספחים


הגיבור/ שרית פרידמן־ברזניאק

הוא יכול היה

לגרמני האכזר

לקתות הרובים המכות

לשלג המקפיא

לרעב המצמק

לאח הרצוח

לילד התלוי,

אבל לתא אחד זעיר שעלה וגדל ותפח – הוא לא יכול היה עוד

מתוך קובץ השירים ייסורי מיתה


יוחסין.png


  1. שפרינצה ויסגלוס לבית זמל התגוררה באוסטרליה. היא נפטרה בשנת 2003.  ↩

  2. [הערת המערכת: כנראה מדובר בחיילים מן הצבא הפולני שבעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב התגוררו עתה באזור השליטה הסובייטית.]  ↩

  3. מאיר פודולק חזר למֶזריץ' ונוכח שאין לו מה לחפש שם. הוא עלה לארץ–ישראל, אך לאחר שנים מספר בארץ היגר לקנדה עם אשתו דורה, לה נישא בישראל, ועם שני ילדיהם, וחי שם שנים רבות עד פטירתו. בתו עלתה לישראל לפני מספר שנים, ובנו ואשתו עדיין מתגוררים בקנדה.  ↩

  4. חנה ריבק היגרה אחר כך לאוסטרליה ומר בלייוייס היגר לאמריקה.  ↩

  5. [הערת המערכת: התרגום המילולי של Menschenschreck הוא אימה אנושית.]  ↩

  6. קלארברג היה יושב–ראש היודנרט במֶזריץ' ונהנה מהקלות מפליגות מטעם הגרמנים. דמותו שנויה במחלוקת בין יהודי העיר.  ↩

  7. “הואיל” במקור המודפס. הערת פב"י.  ↩

  8. באוקטובר 1940 הגיע למֶזריץ' נציג של מינסטריון המסחר הגרמני כדי להפקיע את המפעלים לעיבוד זיפי חזיר ולייצור מברשות. רבים מהמפעלים היו בבעלות יהודית. כל המפעלים הללו אוחדו תחת הנהלה אחת ועשרות יהודים עבדו שם בתנאים קשים.  ↩

  9. כאשר התרבו הידיעות שלפיהן יהודים רבים מסתתרים בבונקרים שבנו, חידשו הגרמנים את החיפושים. ב–7 בנובמבר הובאה למֶזריץ' יחידת חיפוש מיוחדת שנעזרה בכלבים. הנתפסים נשלחו לטרבלינקה.  ↩

  10. פרנץ באואר היה קצין זוטר בגסטפו שהתבלט באכזריותו. הוא נהג דרך קבע להתהלך בסמטאות הגטו בליווי כלבים ששיסה בעוברי אורח ובעיקר בילדים.  ↩

  11. זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים לפולין היה ניסיון להתארגנות מחתרתית של קבוצת צעירים במֶזריץ', אולם עקב הלשנה התפרקה הקבוצה.  ↩

  12. ב– 2 וב–3 במאי 1943 חידשו הגרמנים את החיפושים אחר בונקרים בגטו. בפעולה זו נתפסו כ–4,000 איש. מאות נורו כבר בגטו עצמו.  ↩

  13. מחנה מיידנק היה מחולק לאזורים מגודרים שכונו בשם שדות (Pola).  ↩

  14. לפני מספר שנים התברר לי שהוא היה בן משפחתה של ז'קלין קנדי.  ↩

  15. מושלה גרינבאום שרד את המלחמה ונפטר לפני שנים אחדות בארצות–הברית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות