רקע
ס. יזהר
מי עוד מאמין באמונה שלמה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ידיעות אחרונות; 1990

כמו במה גדולה בתיאטרון, שפתאום קרסה תחתיה בבת אחת, המסך נפל, הקלעים נתמוטטו והעמודים והתומכות והפנסים וכל התפאורה הגדולה, הכל פתאום צנח על הראש, ומכל העולם הזקוף שהיה כאן הכל נעשה נָפוּל, מגוּבב למהומה מרהיבה, ואין עוד שָם אלא נָפוּל על גבי נפול – האם לא כך קרה לאמונות היפות של המאה העשרים העייפה שלנו, והנה הכל פתאום איננו אלא נפול על ראשנו?

שהרי אך זה לא כבר, רק בתחילת המאה הזאת, נדמה היה שהאמונות החילוניות הנה הן הולכות לתפוס בסערה את מקום האמונות הדתיות הבלויות מזוקן, וכבר הן באות ועולות לכבוש את העולם המתעורר, וכבר הן קרובות לממש את בשורת האדם החילוני – בעוד שהאמונות הדתיות החשובות נגזר עליהן להתקפל ולעבור בלא־כבוד מן העולם, וגם נקבע סופית כי אלוהים מת והכנסיות שממה, והנה אנחנו בסוף המאה הזאת, ואלוהים לא מת והכנסיות מלאות, ואילו מוסדי האמונות החילוניות קורסים לעינינו, ובני־אדם מפנים אליהם גבם בזעם ונמלטים מהם כנמלטים מבתי־כלא, לא עוד אלא שבכמה מקומות, שכבר נראו כחסיני־דת לגמרי, שימשו דווקא הכנסיות כמעוז המרד בדיכוי החילוני.

וכך האמונה הזאת, האמונה השלימה, האמונה שהנה “עולם ישן נחריבה ועולם חדש מן היסוד נקימה”, שאך זה לא מכבר היו דגליה האדומים עם המגל והפטיש מתנפנפים מעל חצי העולם – גם האמונה הנלהבת הזאת קורסת תחתיה לעינינו, בין אם למרבה השמחה ובין אם למרבה הצער.

בין כך או כך, הפסוק “אני מאמין באמונה שלמה”, שעוד בראשית המאה היה שופע חיים והיה אמת שליטה – אם למאמינים באחריותו של האדם לעולם הטוב, ואם למאמינים באחריותו של האל לעולם הטוב – עד סוף המאה הזאת, שלנו, קצר־ימים ושבע אימים נחבט הפסוק הזה, נחבט קשה, ועד כלות חייו כמעט. וקשה היום, קשה מאוד לדעת איך לסיים אותו: אני מאמין באמונה שלמה – במה?

הביטו סביבכם, הביטו אל עצמכם – במה עוד מאמינים היום? או שצריך לקבל כי נגמר, ואין עוד במה להאמין? ולא נשאר אלא ללמוד איך להתקיים בעולם שאין בו במה להאמין, ואיך לחיות גם בלי להאמין בכלום, האם זה רק מצב ביניים חולף? או שמעתה כזה הוא האדם החדש, אדם בלתי מאמין בכלום? הישן נגמר והחדש מכזיב, ועד כדי כך, שכל מה שהוא מעבר לחיי הרגע הזה מוטל כולו בספק, ואין לו עוד לאדם אף משאת־נפש מעבר לרגע הזה, ורק לחיות את הרגע, חיות בלי להאמין בכלום, כאדם יבש אמונה.

* * *

והלוא רק לפני זמן לא רב הייתם יכולים למצוא כאן אנשים, ציבורים גדולים ושלמים, שכל אחד מהם לחוד וכולם כאחד היתה להם איזו אמת קולקטיבית גדולה ומשותפת לכולם, אמת מדליקה רבים, גדולה מן החיים, ממש אמת אחת אפיים – ומה נשאר ממנה? הנה היא מתפוקקת כעת לכל מיני אמיתות פרטיות, לכמעט אמיתות, וגם ל“מי צריך אמת איזו שתהיה”, ואפשר גם לחיות בלי אף אמת גדולה, משותפת ומדליקה – ואת כל האמיתות הקולקטיביות והמדליקות נשא הרוח, ואינן נחשבות עוד אלא כמין חטאת נעורים וכמין תמימות טיפשותית, שצריך כאילו להתנצל עליה.

משורר אחד1 אצלנו כתב בימים אלה על מושגי־היסוד הפשוטים ביותר: על ביתו, על אישתו, על עירו ועל מולדתו שורות כאלה: “ביתי הוא המקום אליו חזרתי / לישון יותר פעמים, האשה ששכבתי איתה / יותר פעמים היא אישתי, העיר / ממנה לא הצלחתי לברוח היא עירי, / הארץ בה ישלמו לי דמי אבטלה / היא מולדתי…” ובשיר אחר: “לא גדלנו במקום בו גדלו / אבותינו. הם לא גדלו במקום / בו גדלו אבותיהם. – – – איננו שייכים / לשום מקום – – –”.

הנה חיים בלי אמונה, בלי מקום, בלי קולקטיב מאחד, חשופים כאלה, מן היד אל הפה, בלי לשאול במופלא. ואפשר, מסתבר, להתקיים גם כשאדם רק שקוע כולו בכל מיני עיסוקים בלי להרים ראש, או אם קשה לו כך, תמיד יוכל לחזור ולפנות אל כל מיני כמעט־אמונה שישנם בשוק, ואל תחליפי אמונה, כשם שחוכל לחזור בתשובה ולהתקפל בחיק האם הזקנה, ולחזור מקופל זנב וחבוש מגבעת אל כל אותן האמונות הטובות ההן, שיש להן אל במרכזן, אל בורא הכל ומכוון הכל. או, מצד שני, יוכל להצטרף אל כל אותן האמונות הרפורמיות, הסינתטיות, ולטעון שרק ביצוען היה כושל ואילו הרעיון לא נכשל; או אפילו להסתפק בכל אותם ההסדרים המשפטיים אד־הוק, שמרפדים את הקיום, ללא שום מבט רחוק, ללא שום רוממות, ובלא שום קריאה אל אף דגל גבוה ואל אף סמל מדליק, מסתפק בקובץ התקנות המקומי ובחוקי המישחק הביתי, כשמלבד כמה שעות חירום מאחדות אין עוד לאיש שום זיקה לשום קולקטיב, לא רעיוני ולא חברתי, ורק מהלכים נפרדים ורק מסתובבים לבד.

כי איך זה להיות אדם חסר אמונה, אדם שבור אמונה, או אדם מיובש אמונה? האם קשה להתקיים, האם נורא לחיות גם בלי אמונה? האמנם זה באמת כל־כך נורא? והאם זה רק רגע זמני, או שזה מצב בסיסי ששוב אין לו תקנה? האם כעת זה סוף תור־התמימות, סוף דורשי־האוטופיה, סוף המתיימרים להיות אוונגרד, סוף האשליות, סוף ימי הרומנטיקה? האומנם לחיות בלי אמונה זה לחיות בלי אשליות? האומנם לחיות בלי אמונה זה לחיות בכף־היד הקטנה ורק כדי להתקיים עד הערב? או לחיות בלי אמונה זו דווקא התביעה הבוגרת לקחת אחריות למסע, ויהיה גם בלי מצפן, בלי הגה ובלי מפה?

* * *

וכשחוזרים ממרחבי העולם הגדול אל העולם הקטן והלא־נָח שלנו – ושואלים אותה שאלה עצמה, אם עדיין יכול אדם לומר “אני מאמין באמונה שלימה” ולהתכוון באמת וברצינות אל מה שאומר הפסוק ואם כן, באיזה אמונה הוא מאמין? באמונה הדתית, באמונה החברתית, באמונה הלאומית, באמונה האנושית, או במה? אך זה תמול־שלשום אמרו כאן ובכל האמונה השלימה: אני מאמין בציונות, אני מאמין בסוציאליזם, אני מאמין בחלוציות, אני מאמין בעבודה, אני מאמין באדם, מלבד האני־מאמין הדתי, שהוסיף להאמין בי"ג העיקרים המסורתיים – באיזה מכל אלה עדיין מאמינים, ואיזו אמונה נסתחפה לה הקרקע תחתיה ואין עוד? ואם האמונה הדתית, לפחות כלפי חוץ נראית כאילו עדיין היא בעיצומה וכאילו לה לא קרה כלום – מה קרה לה לאמונה הלא דתית?

שהרי באמת היתה אמונה בארץ אך זה תמול־שלשום, אין ספק, אמונה או תקווה, או מישאלה, כי הנה הולך וקם כאן בארץ יהודי, שיהדותו אינה דתית. יהודי, שיהדותו אינה היהדות המסורתית, יהודי חדש, שיהדותו אינה מתחילה בשמע ישראל, ולא במודה אני לפניך, ואף לא בשום ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יהודי חילוני, ששלושה־עשר עיקרי האמונה כבר אינם אומרים לו הרבה, או כפי שכבר ניסח גרשם שלום" " י“ג העיקרים להרמב”ם – – – כשאני לעצמי איני מאמין בהם, או לכל היותר לשניים שלושה מהם…" (“עוד דבר”, 108), וכל המידות, שהבדילו בין יהודי לשאינו יהודי, התורה ורוב מיצוותיה והטקסים שמלווים את היהודי מהיוולדו ועד קברו, לרבות כשרות, שבת וחגים – היהודי החילוני קם והעמיד כנגדם אני מאמין אחר, משלו.

ומייד קמה כנגדו השאלה, האם אומנם ייתכן הדבר להיות אדם יהודי בלי להיות יהודי דתי? ואם ייתכן, מה סימנו של היהודי הזה, ובמה הוא נבדל מכל אדם? האם די שיזהה אדם עצמו כיהודי – והוא כבר יהודי? על שאלות כאלה ועל כיוצא באלה היה נתבע להשיב, אלמלא שחש עצמו פטור מהשיב על שום שאלה, והוא יהודי חילוני פשוט משום שהוא יהודי חילוני.

והכל היה באמת פשוט, עד שהתגלה מה שמתגלה היום בעולם, שמכל האמונות החילוניות כאילו רק האמונה הדתית נשארה במקומה – אותה האמונה בבורא־העולם ובשליטתו בעולם, והיא עדיין זו שמקיפה את העולם, והיא זו שקרובה לכל אדם, והיא זו שנחוצה לרבים, והיא זו שכאילו עונה בכל מצב קשה ללב הפונים אליה, ומכל מקום יותר מכל אמונה אחרת, עד שאין מנוס אלא לשאול: מפני מה עוד מתעקש לו החילוני ומסרב לחזור ולהיות דתי?

וכרגיל, מסתבר די מהר, כי מחוץ לכמה סיבות נמוכות לדחיית הדת (כגון, מפני שמיצוות הדת מכבידות ואינן נוחות), יש גם סיבות עמוקות (כגון, שנגמרה האמונה) – ולחינם ינסו להוכיח עד כמה מיטיבה הדת לאדם, ועד כמה היא עונה לצורך נפשי בסיסי שבו, הוא, הלא מאמין, ה“אני מאמין” הדתי, מוצא עצמו בלתי מופעל, בלתי מאמין, פשוט בלתי־צריך את מה שהדת מציעה, וכל פניית האמונה הדתית אינה מכובדת עוד על־ידי החילוני אלא רק כדרך שמכבדים מוזיאון של מוצגים, שכבר אינם חיים.

מפני שאי־אפשר להאמין – כשאינך מאמין. מפני שהאמונה אינה זקוקה להסברה – אלא לאמונה. גם אלה שלא קל להם לחיות בלי אמונה; וגם אלה שחסרה להם בממש איזה אמת מקודשת ונצחית, אמת שתהיה גדולה מקיומו של אדם פרטי לעצמו, מין אמת בלתי מתערערת בחילופי האירועים; וגם כשקשה לחיות בלי שיש איזו סיבה גבוהה מקיומם הנמוך, ובלי כוכב הצפון הקבוע לו במקומו תמיד ובלתי־מאכזב לעולם – גם אז.

* * *

וכך, לעומת פסוקי האמונה הדתית, מוצא גם המאמין החילוני פסוקים יפים משלו, כגון: אני מאמין באדם, או בצדק החברתי, או בשכל האנושי, או בחופש האדם, וכל כיוצא באלה ערכים הומניים רוממים שבוראים לו, לאדם החילוני מבקש האמונה, כאילו יש לו איתם איזה “יותר” שהוא, גבוה מעל מישור החיים השטוחים ושאיתו הכל מקבל משמעות נוספת ובלעדיו הכל נשאר שומם וסתמי.

שוב, עד שהנה תמה לה המאה העשרים הזאת – והיא מאה עייפה מרוב תקוות ומרוב אכזבות, מאה שידעה בגדול את הנוראים שבמיבחני האמונות למיניהן, מאה שציפתה לשמש העמים הזוהרת ומצאה את השמש השחורה מכל חושך, ושכמו הנמרץ והגדול שבכבאים כיבתה ברגל גסה כל גחלת של אמונה בוערת, וכמו הגרוע והנמרץ שבמציתים תפסה ושרפה כל אמונה טובה. לא רק שתי מלחמות עולם נוראות, לא רק השואה והשמדת חיים טוטאלית, לא רק הפצצה האטומית ופצצת־המימן, אלא גם כל קריסת האמונות ההומאניות, כל קריסת ההבטחות לשיחרור האדם – עם ההבטחות הלא־נשכחות ש“עם האינטרנציונל ירום ישגב האדם” ועם מה שקרה ל“פועלי כל הארצות התאחדו” – ושכעת חוגגים ההמונים את ההיפטרות מן התביעות ומן התובעים, מן הסמלים ומן המסומלים, מן הכפיות ומן הכופים – בין אם האידיאות הן שהכזיבו ובין אם רק ביצוען הוא שקילקל הכל; ונפטרים גם מהבטחות הגאולה וגם מעריצות הגואלים – המאה הזאת, שניסתה על בשרם של מאות מליוני אנשים את מיטב האמונות, את האמונות ללא אלוהים ואת האמונות עם האלוהים, ושיחד ראו במות החפים, ויחד נתנסו בהשחתת התיקוות ובהיכזב כל המשיחים שערגו אליהם – כשגם אלוהי הדתיים החריש, וגם אלוהי החילוניים החריש, וגם המדע החריש, וגם התרבות והאמנות החרישו באושוויץ, והחרישו בהירושימה, והחרישו בסיביר, והחרישו בביאפרה – ואיפה לא החרישו, גם כשפה ושם צייצו יחידים בתדהמה כואבת.

אלא שאם עדיין נשאר משהו מתקיים בעולם, לאחר כל המאה הזאת, ועדיין עומד על מקומו ופורח לתקופות השנה, גם בלי שמישהו שתל אותו, וגם בלי שמישהו טרח על גידולו ועל צער גידולו – הרי זה, לא תאמינו, דווקא האדם הבורגני הקטן, זה הבורגני המבוזה והנלעג, הלוא אתם מכירים אותו גם מן המראה שעל הקיר, שמכל המישטרים ומכל האמונות הנה מגיעים אליו לבסוף, כאל חוף־המבטחים – להיות בורגני מבוסס ומבוטח ומחייך בשלווה, זה כל הדבר, הראש הקטן שלי והפינה הקטנה שלי, זה כל משוש טבע האדם. “האיש הקטן” – מעגן השקט, חוף־המבטחים, דת השלווים, תיקוות המתפללים. וכדי להיות בורגני קטן, הלא אין צורך לא בשכנוע ולא בחינוך ולא בכפייה. לזה מוכנים בני־אדם מטיבעם, זה מסתבר ממש מטיבעם הטבעי ומנוחתם הטבעית, בעוד שהמארקסיזם, למשל, נראה מנוגד לאדם ולטבעו, הרי כאן סוף־סוף חוגגת האנוכיות הטבעית, גם בין יראי האל וגם בין מורדי האל – וכך, מתגלה תכלית האדם המהפכן לאחר כל המהפכות – ומה היא אם לא ה“יאפי” המצליח הזה, מנצח העולם.

במכתב שכתב הפילוסוף הירושלמי שמואל הוגו ברגמן לעמיתו הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' (1970) הוא שואל את השאלה הקשה מה הציר הקבוע בחליפות המתמידות של האירועים בעולם – “ואולי דווקא כאן, באמונה שיש ציר כזה במערבולת התופעות, נמצא בסיסה של הדת?” שואל ברגמן, מפני שקשה לו אם אין לו לאדם בעולם איזה ציר בטוח, מפני שקשה לו לאדם בלי איזה בסיס אחד יציב, ומפני שיותר משהעולם צריך לציר כזה ולבסיס כזה, האדם צריך להם. ומי יוכל להשיג לו אותם, אם לא האמונה הדתית – ואם תשובתה עדיין לא מספיקה, הרי זה כנראה רק בגלל ההקשבה הבלתי מספקת של האדם, ושעל־כן חובה עליו לשפר את קישבו, וביתר ריכוז והתמסרות, ובלבד שלא להכנע ולא להודות שאין בעולם אף ציר אחד קבוע, ושאין לו אף בסיס אחד מוצק, ושאין לו אף תשובה אחת טובה לצורך המתגעגע הזה של הילד העזוב אל האב שידו נשמטה. ממש אלה הם יסורי האדם החשוף בעולם הריק: האמת קורעת את אמונתו של האדם, אבל גם את ליבו הרך. מפני שלהיות חילוני זה להיות עומד ונושא באחריות, בידיעה שאין אף אחד זולתו שיישא באחריות, לא בשמיים מלמעלה ולא בארץ מתחת. ורק הוא, האדם, הוא זה שעליו רובץ העולם, הוא המלובש אחריות, ואין לו על מי להשליך אותה – כולה עליו. וגם כשלא קל ולא נוח, הוא זה שנושא עליו את הכובד הזה, בבת אחת גם באותה עמידה קשה של של נושא הכובד, וגם באותה עמידה נהדרת של הנושא בכובד.

לכל האסונות, כידוע, יש רק זמן עתיד ואולי גם עבר רחוק, אבל אין להם הווה. ובהווה עומד לו היהודי שאינו מאמין ומסרב להודות באף אמונה־מוכנה, גם כשקשה לו בריק שנשאר בלעדיה. לא כולם חשים בכאב הריק מאמונה, בכאב האין־משיח. רבים נוהים אחר כל מיני מסיחי־דעת שונים ומשונים, וגם אל עסקי שיכוך־הכאבים שהתפתחו מאוד, אבל עד לשיכוך כאב האין – לא הגיעו, וזה כאב אמיתי. כאב הריק, כאב השמיים הריקים וכאב האופק הריק. וקשה שלא לנסות לברוח ממנו ולאחור, או ממנו הצידה, אל כל מיני תחליפים של ארעי ואל כל מיני התפשרות של רגע – אלא שגם לאחר כל זה, מוסיף האדם החילוני ועומד בסירובו, ואינו יכול לחזור ולהאמין במה שאינו מאמין.

שכן, לא בכנסיה הדתית חדלה אמונת החילוני, ולא במימסד הדתי על פולחניו וטקסיו – אלא באמונה חדלה אמונתו, ממש באמונה גופה – באמונה הזאת חדל להאמין, ממנה הוא התרוקן, ואין לו עוד.

* * *

ומה קרה להן, לכל האמונות הלא־דתיות, שנוסו בארץ במאה השנים האחרונות מתוך מסירות־הנפש והרגשת הרוממות: האמונה באדם, האמונה בעבודה, בעבודה הזאת שמכל צרה תצילנו, האמונה בדת העבודה ובסינתיזה שבין האדם, העבודה והטבע. האמונה בצדק החברתי, בחברה ללא ניצול, האמונה במוסר ובשוויון, לרבות האמונה במדינה, בעם ובנצח ישראל, שלא להזכיר כל אותם עשבי אמונה שפשטו, כמדיטציה וטקסי שלווה ומה לא – מה נשאר מכל אלה היום, בצאת המאה העייפה הזאת? – שיגרה אוטומטית? נמיכות רוח פראגמטית? נסיונות מכווצי צער להמשיך ולחפש? – או רק יאוש?

עיקרה של היהדות שמירת תורה ומצוות, ואילו היהודי החילוני נוטל לו חירות להדגיש במרכז את עקרונות המוסר. מאז ומעולם נוטל לו כל דור ודור רשות להדגיש איזה צד ביהדות, והחילוני של היום מדגיש בראש הכל את הצד המוסרי, והמוסרי הוא שמפלה בעיניו את היהדות מכל שאר האמונות. לא האומה בראש הכל, ולא השלווה בראש הכל, ולא היופי בראש הכל – אלא: הצדק. זה שמעז ותובע גם מבורא־עולם את הצדק. הצדק לעומת העוול. הטוב לעומת הרע. האיסור המוסרי לעומת ההפקר המוסרי, ולא מפני שהאל ציווה או מפני שהאל יעניש, אלא מפני שהכירו בדבר ומפני שנוכחו מגופם.

היהודי הדתי קורא בכתבי־הקודש והיהודי הלא דתי קורא מכתבי־הקודש. זה מסמן מה עיקר וזה מסמן מה עיקר. והחילוני מסמן לו את העמדה ללא פשרות כנגד העוול – ויהיה הרשע יחיד או מלך, ירושלים או יהודה וגם ישראל – וזו התביעה לצדק קוראת אליו עד היום, מרגשת אותו ונעשית לו כמין מוֹטוֹ, תביעה כבדת ימים וחדורת חכמה עתיקה, כאמת שעברה את כל מיבחני הזמן, וזהבה זוהר ולא יחליד – והוא קורא ומוצא בכל פרשה ופרשה את העדפת הצדק על פני התועלת, ואת דחיית הכדאי מפני הראוי ומאז ימי בראשית. פסוקים כגון: אי הבל אחיך, או: השופט כל הארץ לא יעשה משפט, או צדק צדק תרדוף, או: הרצחת וגם ירשת, או אתה האיש, או על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה, או: על השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון, ועוד רבים כמותם מתריעים ונוצצים מכל דפי המורשת היהודית לדורותיה. וכך גם בכתבים שלאחר המקרא, שגם בהם חוזרת התביעה הזאת, בכל פרק ובכל דף, ובראש הכל פסוקו של הלל הזקן, שקשה לשער פסוק ממצה יותר את הכל לגביש אחד, פסוק שמחליף את “ואהבת לרעך כמוך” הבלתי אפשרי, ב“מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך” – האפשרי.

פסוק זה של הלל הזקן נשמע כתמצית המוסר האנושי, כתמצית המוסר שבין אדם לאדם ןבין עם לעם. התביעה המעשית מבני־אדם מציאותיים, התביעה המזקקת את תמצית כל התורה כולה ואת תמצית כל המורשת, שפירושה המעשי הוא אתה יהודי, יודע מה זה להיות מדוכא, ולכן לא תוכל לדכא אחרים. אתה יהודי, ולכן יש דברים שלא תוכל לעשות לאחרים, בדיוק אותם הדברים שאתה שנאת כשעשו לך, אתה יהודי, ולכן לא תוכל לגרום לאחרים שיפללו מן המיצר לאלוהיהם כדך שהתפללו פעם היהודים לאלוהיהם, כשקצו בחייהם מנגישות ומרדיפות, אתה בן לעם של פליטים ולכן לא תוכל להישאר אדיש למחנות פליטים; אתה בן לעם שההיסטוריה שלו חבטה אותו בלי רחם ויודע יותר מכולם איך זה לחיות כחלש – ולכן אי־אפשר שתהיה מדכא עם אחר, כעת כשאתה חזק. אבל, כך או כך, עד שנדע היטב מה כן ובמה להאמין – צריך שנדע שלא להיסחף בינתיים להשלמה עם כל מה שהוא לא. ושאסור להשלים עם אונס, ועם דיכוי, ועם רמיסת אנשים, ועם ממשלת רשע שחורה, וצריך לדעת לומר לא לשלילת זכויות, ולא לאכזריות, ולא לרשות לבעוט בכבודו של אדם. ולא לנטייה להתכנס בעור העבה של אנחנו־לא־יודעים־ולא־שומעים־ולא־רואים, ושגם בלי שום אידיאולוגיה שלימה – הרי עצירת החמס ומניעת העוול היא החובה הראשונה: קודם כל שלא להיות בהמות, ולהיות אנושיים קודם־כל.

* * *

וצריך אולי להיות פעם בג’בליה שבעזה, כדי לראות בעיניים מה זה פלשתיני פליט, אחד מ־700 אלף, מה יש לו בעולמו כבר ארבעים ושתיים שנה: ארבעה קירות, שניים תקרה־ריצפה, אחת כותנתו לעורו, וכלום ואפס יותר. ילדים אין־ספור, צעירים חסרי מוצא ומבוגרים כבויי תיקווה. בני־אדם שאין להם כלום גבוה יותר מסחי הארץ, נמוכים יותר מעפר הארץ, ושכבר ניסו כל מה שנמוכים שכמותם יכולים להיאבק כדי לשרוד, ואולי רק זה עוד נשאר להם וזה אולי גם כל כוחם שאין להם עוד מה להפסיד. וזה הכל. הנה הם האנשים עד־עפר, ואלה הן עיניהם שמביטות בנו.

כי מה פירוש “אני מאמין באמונה שלימה”, בלי מבחן האמונה השלימה הזאת במציאות? ואם מיבחן המעשה הוא מיבחן האמונה, הרי זו כעת שעת היהודי להוכיח מהו ערך אמונתו בפועל, אם יש לו אמונה. ושעל כן, עד אז, עד שתימצא לנו כל האמונה השלימה, התמימה, ללא פגם, וכזוהר הרקיע – צריך שבינתיים לא נהיה מנוולים, ושעם או בלי אמונה שלימה, קודם כל לא נחדל מהיות בני־אדם.

* * *

אינני יודע אם אתם מאמינים ובמה אתם מאמינים באמונה שלימה, וגם אין לי רשות לשאול אם אומנם יש לכם איזו אמונה כלשהי, שלימה או חלקית או רק מפעם לפעם – כזאת מין אמונה שיש משהו שהוא מעל היום־יום, שהוא מעל המועיל, הפרטי, המיידי – שיש משהו שמחייב אדם, ומשהו שאיתו היום־יום נעשה כדאי ובלעדיו הוא נשאר אפור וסתמי – אף כי למבקשי אמונה צריך אולי שתהיה גם תמימות או נלהבות כדי להאמין, ואיפה יש היום תמימים, ואיפה יש נלהבים, ואיפה עוד יש “פראיירים” להאמין, ואיפה נשארו עוד פתאים מאמינים – וגם אינני יודע אם קשה עליכם הדבר לחיות בלי להאמין בכלום, או שכבר התרגלתם לחיות בנורא מכל, שאיננו אלא ממש ה“זה־מה־יש” הארור הזה, ששורץ אצלנו היום ומתפאר בכל מקום כמין חוכמת־חיים נתעבת, חוכמת המוּבס, והולך וממוטט עלינו בכל מקום ומקום של תיקווה לטוב.

רק זה אני יודע, לבסוף, שאשרי אדם מחפש, שאשרי אדם לא משלים, שאינו נכנע לשום “זה־מה־יש” ומכופף אנשים להשלים גם עם הזבל, שאשרי מי שעדיין נושא נפשו אל יותר ממה שיש, שאשרי מי שלא הובס ומוכן עוד היום לקום ולצאת ולחפש שיהיה עוד, ושיהיה יותר, ושיהיה הלאה, ועוד, ורחוק ויותר.


ס. יזהר, ידיעות אחרונות, 6.7.1990

דברים בטקס הענקת תוארי דוקטור לפילוסופיה ולמשפטים

באוניברסיטת תל-אביב ב-11.6.1990


  1. יצחק לאור “גבול האור” (המלבה"ד)  ↩

המלצות קוראים
תגיות