רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
תולדות היהודים בארץ ישראל
mנחלת הכלל [?]
vעיון

 

הקדמה.

תולדות היהודים בארץ ישראל מימי החרבן עד הזמן הזה הן חטיבה מיוחדת, שאין דוגמתה.

בהן אנו רואים שורה ארוכה של גבורים עומדים על משמרתם, הללו נהרגים, והללו באים תחתיהם, ואת המערכה אינם עוזבים.

שבעה עשר יובלות עברו, ובמשך הזמן הארוך הזה באו על הארץ תמורות לאין חקר, והישוב היהודי נבנה ונחרב, נבנה ונחרב. היום מחריבו טיטוס, מחר אדריאנוס, ביצנצים, פרסים, ערביים, צלביים, מונגולים, מצרים, תרכים, דרוזים, מחריבים ומחריבים, והישוב חוזר ונבנה. אם לפי שעה אין בתים, יושבים במערות; אין לחם, אוכלים עשבים.

לאשרנו לא היה המצב בא"י שוה לרעה בכל המקומות. תמיד היו בה “שלשים ואחד מלך”, אם לא יותר. ולפיכך אם במקום אחד גברה הרעה, ואי אפשר היה לשבת בו, עברו מיד למקום אחר, ששם היה קצת יותר נוח, וככה נדדו תמיד מיהודה לגליל ומהגליל ליהודה.

ולפעמים כשהיה החרבן גדול מאד, כליה ממש, ולאיזה זמן נשתתקו לגמרי תולדות עמנו בא"י, אפשר היה לחשב, שמעתה “ישכילו” בני ישראל ויחדלו מהארץ, שאין בה בטחון לחיות אפילו חיי צער. אבל באמת לא היה הדבר כך. העם נשאר נאמן לארצו, ומהר לשוב לבנות את קנו ההרוס.

אגודת “השומר” היתה סמל של הישוב היהודי בארץ ישראל, שכולו היה שומר על ארצו בכל תקופת הגלות הארוכה.

עַל־חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים

כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ. הַמַּזְכִּירִים אֶת

ה' אַל דֳמִי לָכֶם וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד

יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ.

(ישעי' ס"ב ו’ז').

הגבורה העליונה, העקשנות של ברזל, שהראה עם ישראל תמיד בנאמנותו לארצו, היא ערובה בטוחה להצלחת העבודה הענקית, שקבל עליו עכשיו, לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ אבותיו, בהסכמת הממשלות האדירות, וביחוד בריטניה הגדולה. עם שידע כל כך הרבה לשאת ולסבול, הוא גם ידע להתגבר על כל המכשולים בעבודתו האקטיבית “וחפץ ה' בידו יצלח”.

* * *

על תקופת המשנה והתלמוד עברתי בסקירה כללית קצרה, מפני שכבר עסקו בה בפרטיות רבים גדולים וטובים ממני: גרץ, ויס, הלוי ועוד, ואין צרך לחזור על זה שוב.

גם על התקופה החדשה מתרמ"ב ואילך, זמן צמיחת הישוב החדש והציוניות, לא הרחבתי הדבור, מפני שהחמר ההסטורי עדיין תוסס, ועוד לא הגיע הזמן להוציא עליו משפט ברור, והסתפקתי במסירת ידיעות כרונולוגיות כמעט יבשות. העיקר שמתי לבי לאסוף ולסדר ולהסביר עד כמה שאפשר את המאורעות שמתקופת ממשלת הערבים (ד"א ת') עד תקופת חבת ציון. בהרבה מקומות הכנסתי את דברי המקורות בלשונם. חושב אני, כי לשון המקורות העתיקים היא הראי, שממנה נשקפת גם תכונת התקופה.

מההסטוריה הכללית הכנסתי רק עד כמה שהיה נחוץ לדעתי להבנת המאורעות ההסטוריים שלנו.

מלבד הספרים העוסקים בתולדות היהודים בא"י – ביחוד ספרי החכם ר' אברהם משה לונץ, שהוריש לעמו אוצר של מדע ארץ ישראל, השתמשתי בספרי שאלות ותשובות ומהם נתתי בסוף הספר בתור ציונים, כי מהם אפשר ללמד על המצב הכלכלי, המדיני והמוסרי של היושבים בארץ ישראל בתקופות שונות.

חסתי גם על הידיעות המקוטעות, על הקוים הבודדים, שמצאתי מפוזרים בספרים שונים והכנסתי אותם לתוך הספר בפנים או בהערות ובציונים.

*

את ספרי זה הנני מקדיש למחותני, החובב ציון הנאמן, ר' דוב (בֶּר) טובקין נ"י מליבוי.

יפו, אלול, תר"פ.


 

פרק ראשון. מישיבת יבנה עד חתימת התלמוד.


בשנת ג' אלפים תת"ל ליצירה נחרב הבית השני, וארץ ישראל באה תחת ממשלת רומא. הרבה מאד נהרגו במלחמה הזאת, הרבה לֻקחו בשבי, הרבה מתו במגפה, אבל שארית נשארה, שהמשיכה את קיומה בארץ ישראל, במקומות אשר שם לא עבר הצבא המחריב, או במקומות שהיו יושביהם יכולים להסתתר עד יעבר זעם (מקומות כאלה היו תמיד בארץ ישראל, שהיא ארץ הרים ובקעות ומערות לרב).  התושבים היהודים שנשארו הוסיפו לעסוק במלאכה ובמסחר, וביחוד בעבודת האדמה.

המשנה סדר זרעים, התוספתא והירושלמי, העוסקים בהלכות התלויות בעבודת האדמה, לא רק בשאלות מפשטות, אלא בשאלות מעשיות, עדות המה כי עבודת האדמה היתה מקור פרנסתם העקרי והיותר חביב ויקר בעיניהם. “והיו חייך תלואים לך מנגד – זה הקונה חטים לשנה” – דרשו חכמים1. ועוד אמרו: “עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע”2.

בראשונה היה מרכז היהודים ביהודה. ירושלים גם בחרבנה משכה אליה את הלבבות, וכשאי אפשר היה ליהודים להתרכז בירושלים מפני נגישות הרומאים, בקשו להם מקום אחר סמוך לה. ר' יוחנן בן זכאי יסד את ישיבתו ומושב הסנהדרין ביבנה, הסמוכה לירושלים, ואיזה זמן היתה יבנה מרכז רוחני לעם ישראל.

תיכף אחרי חרבן בית המקדש עשו החכמים תקנות שהן “זכר לחרבן”. בכל התפלות זכרו את ירושלים, בבתים הניחו מקום לא מסֻיָד זכר לחרבן, על ראשי חתנים הניחו אפר מקלה, מלבד הצומות וביחוד צום החמישי, תשעה באב. כל התקנות הללו הועילו לא רק שלא לשכח את החרבן, אלא גם לטעת עמק בלב היהודי את תקות הגאולה השלמה לימות המשיח.

אל ר' יוחנן בן זכאי נלוו כל חכמי ישראל, ר' צדוק ור' אליעזר בנו, ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' יהושע בן חנניה ועוד, שהיו לחברי הסנהדרין.

גדולת החכמים הללו, שהקדישו עצמם לרפא שבר עמם ולהתגבר על הנסיונות הקשים – גרמה שערך הסנהדרין גדל מאד, וכמו שירושלים היא “תל־תלפיות”, שכל בני ישראל מכוונים לבם אליה, כך היה הסנהדרין למרכז האֻמה, ואפילו בשעה שגלה מירושלים.

תפקיד גדול היה לסנהדרין לקבוע את מחדשים והמועדות, שעל ידי זה היה העם כלו בחייו הדתיים תלוי בדעת הסנהדרין, ובזה שמו את הישוב בארץ ישראל לחובה קדושה לעם, כי רק ליושבים בארץ ישראל, יהיו מי שיהיו, נתנה התורה יפוי כח לקבוע את החדשים והמועדות, ואם אין ישוב בארץ ישראל, אין ח"ו קיום ליהדות בחוץ לארץ3.

זולת זאת היה הסנהדרין שבארץ ישראל נותן סמיכה לתלמידי החכמים ומעטרם בתאר “רבי”. הדבר הזה היה גם כן מושך את צעירי התלמידים ללמוד בישיבות שבארץ ישראל.

גדולת הסנהדרין של יבנה עלתה למרום שיאה בימי ר' גמליאל השני, שבחכמתו הרבה, בחריצותו ובזכות אבותיו – הוא היה מזרע הלל הזקן – הרים אותו למעלה הכי נשאה. על ידו חדלה המחלוקת שהיתה בין בית שמאי ובין בית הלל ופרחה חכמת התורה, וכבודה גדל בעיני ישראל ובעיני חכמי הנכרים, שהיו מתוכחים עמו ועם חבריו.

על ידי הפצת התורה נתחזק הקשר הפנימי שבין אישי העם וגברה אהבת המולדת. ובכל פעם כשנצנץ זיק של תקוה להחיות את הארץ החרבה ולהשיב לעם את חירותו, מיד התנערו הכחות הנרדמים, וכלם יצאו חלוצים אל המערכה והרימו את דגל החירות.

התנא הגדול ר' עקיבא, שנחשב לעמוד התוך של התורה שבעל פה, היה הראשון לחלוצי העם הנלחמים בעד ארצם וחירותם. כאשר הרים בר־כוכבא את הדגל לפרוק עול רומא, היה לו ר' עקיבא לנושא כלים.

הנסיון לא הצליח. אגרף רומא גבר. נהרסה ביתר ועוד כמה ערים בצורות, מרבות אוכלוסים, וכפרים רבים, ויהודים רבים נפלו בחרב.

אז באו גזרות אדריאנוס. הוא בקש שעם ישראל יחדל מהיות עם, רצה להשכיח מלב ישראל את זכר ירושלים. ולפיכך צוה לשנות את שמה ולקרוא לה שם האליל “אליה־קפיטולינה”. במקום השם “ארץ ישראל”, שנמצא עוד בכתבי הקדש, בא השם “פלשתינה”, כאלו הארץ היא נחלת הפלשתים, שכבר אבד זכרם, לולא נזכרו בתורה4. גזרו על למוד התורה ברבים, על קיום המצות, על סמיכת התלמידים. טובי העם לא קבלו עליהם את הגזרות הללו. ר' עקיבא היה מקהיל קהלות ודורש לפניהן בתורה, ובעד זה נהרג בענוים קשים. ר' יהודה בן בבא הלך וישב לו בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים ואלו הם: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע… כיון שהכירו אויבים בהם, אמר להם: בני, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו: לא זז משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה5.

ככה מסרו רבותינו את נפשם בעד ארצם ותורתם ושלשלת המסרת בסמיכת חכמים, שהיתה תמיד בעיניהם הכשרה לגאולה6.

הסנהדרין נדד אז מיבנה לאושא שבגליל. שם כנראה לא היתה עין הנשר הרומאי צופיה כל כך, ואפשר היה לחכמים להסתדר שוב ולהקים את המרכז.

כבר אמרנו, כי אחרי חרבן ירושלים (וגם אחרי חרבן ביתר) נשארו עוד הרבה נקֻדות ישוביות ליהודים בארץ ישראל. היו ערים גדולות שתושביהן רֻבם יהודים, שעסקו במסחר, באומנות, בתעשיה.

גם ביהודה היה עוד ישוב גדול. לוד היתה עיר גדולה מסחרית (“תּגרי לוד” היו מפורסמים) ובה ישבו חכמים גדולים. מלפנים היתה שם ישיבתו של ר' אליעזר בן הורקנוס, ובזמן האמוראים ישיבתו של ר' יהושע בן לוי. בקעת אום או שפלת לוד, היתה מהללת בתנובתה ודשנה הרב. עין־טב (עַנָבַא) היתה עיר חשובה סמוכה לרמלה, ובה היתה אספת חכמים. חדשה – עיר ביהודה; בני ברק – מקום ישיבתו של ר' עקיבא; אנטיפטרס (על יד פתח תקוה) – מושבם של תלמידי ר' עקיבא; בית־לבן (ביהודה) – מפורסמת ביינה הטוב. יפו עיר גדולה ומושב של הרבה חכמים, וכן העיר חדיד הסמוכה לה.

ואין צריך לומר על דבר הגליל ושמרון, ששם לא חדל הישוב גם אחרי חרבן הבית. אושא – עיר גדולה, מוקירי רבנן, וכן היו ישובים גדולים בטבריה, בצפרי, בבית־יָרַח (על שפת הכנרת), בגדר (ג"כ סמוכה לטבריה), בבית שערים (תֻרען ג"כ סמוכה לטבריה), בגוש־חלב (סמוכה לצפת). הרבה נקדות ישוביות היו בהר המלך (הר אפרים או טור מלכא) ועוד.

וכן בחיפה וסביבותיה, בעכו וסביבותיה, בקסריה וסביבותיה, בשכם וסביבותיה – בכלן עוד היה ישוב גדול של יהודים7. היו חסידים שבעצם זמן הגזרות סכנו את נפשם לעלות לירושלים ולהשתטח על חרבותיה, עליה לרגל ירושלימה היתה נהוגה ימים רבים גם אחרי חרבן המקדש.

באושא קבלו התושבים את פני החכמים חברי הסנהדרין בשמחה ובכבוד והספיקו להם כל צרכיהם. התנא ר' יהודה בר אלעאי, ראש המדברים בכל מקום, היה יליד אושא; הוא התפרנס מאומנותו והורה להלכה, ש“חייב כל אחד ללמד את בנו אומנות, ומי שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות”. ר' מאיר קבע ישיבתו בחמתן הסמוכה לטבריה.

ומיד כשנחלשו הגזרות מהרו היהודים לשוב ולהתישב בירושלים; חכמיה נקראו בשם “אנשי ירושלים” (כלומר ותיקים)8, “נקיי הדעת” שבירושלים9, קהלא קדישא דבירושלים10.

בימי הגזרות בקש ר' חנניה (בן אחיו של ר' יהושע בן חנניה), שיצא לחוץ־לארץ, לקבוע ראשי חדשים ומועדים במקום מושבו, בנהר פקוד שבבבל, אבל חכמי ארץ ישראל התנגדו לדבר הזה בכל כחם. הנשיא ר' שמעון בן גמליאל שלח שמה שלוחים למנוע את ר' חנניה ממעשהו זה ולפרסם, שאין רשות לשום חכם הדר בחוץ לארץ לקבוע ראשי חדשים ומועדים, ורק לחכמי ארץ ישראל נתנה התורה רשות זו. השאלה הזאת באה עד התנא הישיש, ר' יהודה בן בתירה בנציבין (גם כן בבבל), והוא הורה, שהצדק הוא עם הנשיא, כי רק “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

מאושא נדדו הסנהדרין לשפרעם (סמוך לעכו, ובערבית שיף־עמר). הסבה לא ידועה, אבל אפשר להבין, כי היתה בזה יד האויב. מאורעות רבים לא נרשמו ולא נשאר מהם לזכרון, כי היו רבים ותכופים יותר מדי. וכמו שאמר ר' שמעון בן גמליאל: “אף אנו מחבבִין את הצרות, אלא שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין”11.

אחרי מות ר' שמעון בן גמליאל ישב על כסא הנשיאות ר' יהודה בנו שנקרא בשם “רבנו הקדוש”. מתחילה היה מושבו יחד עם הסנהדרין בטבריה ואחר כך עבר לבית שערים (תֻרען סמוך לטבריה ולמושבה סג’רה) ולבסוף לצפורי, עיר חשובה בזמן ההוא, שעמדה על ראש ההר, ובה בתי כנסיות ושוקים גדולים ומסביב שדות, גנות ופרדסים.

התקופה ההיא היתה היותר נוחה מימי החרבן. ר' יהודה הנשיא היה גדול בעיני המושל הרומאי אנטונינוס. ואז נאספו אל ישיבת ר' יהודה הרבה חכמים מארץ ישראל ומבבל: ר' חייא ובניו, ר' חנינא בר חמא ועוד חכמים גדולים. אז מצא ר' יהודה שעת הכשר לאסוף את כל הלכות הקדמונים ולסדרן, ואז נתחבר ספר “המשניות” שהיה משנה לתורה שבכתב. ור' חייא ור' אושעיה, חבריו־תלמידיו של ר' יהודה, אספו את שאר ההלכות ביחד לקבץ אחד שנקרא “תוספתא”.

בזמן קרוב לזה נערכו מדרשי התנאים: מכילתא, ספרא, ספרי וכדומה מפרי חכמתם של התנאים. אחר כך מתחילה תקופת האמוראים שנמשכה חמשה דורות, והם שיסדו את התלמוד הירושלמי.

בימיו האחרונים של ר' יהודה הנשיא הלכה יד רומא וכבדה על היהודים. המסים והארנוניות רבו מאד, ולפיכך דרשו החכמים ברמז על רומא “מדהבה, האומה שאומרת תמיד מדוד והבא”12. לא מספיקים לשלם מס אחד, והיא באה ומטילה מס חדש. כשבקשו היהודים מהנציב הרומאי, פֶסְצֵנִיוּס נִיגֶר, שיקל מעליהם על המסים, ענה: “אלו יכולתי להטיל מס גם על האויר שאתם שואפים אל קרבכם, בודאי שהייתי מטיל”. וכשהיה הצבא הרומאי עובר בארץ ישראל, היה משאיר אחריו תמיד עקבות הרס ושממה.  הנשיא היה מליץ בין עם ישראל ובין הממשלה הרומאית, אבל כחו היה אפס, וכל תפקידו היה בעיני הרומאים רק להריק בשבילם את כיסי היהודים. ולפיכך אמרו: “הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לאדם, אלא בשעת הנאתן, ואין עומדים לאדם בשעת דחקו” (אבות פ"ב). החובה הקשה, שהטילו על היהודים, לכלכל את הצבא הרומאי, שהלך אז להלחם עם הפרתים, דלדל כל כך את העם, עד שר' ינאי מצא לנחוץ לבטל מצות השמיטה.

ועוד יותר גדלה הרעה מעת שקבלו הרומאים את דת הנוצרים.  הנצרות שהיתה מלפנים כתה קטנה בקרב היהודים, נעשתה לאמונה שלטת. ולשנאתם המדינית של הרומאים נוספה עוד שנאת הדת.

מתחילה היו המלֻמדים הנוצרים באים להלחם ביהודים רק מלחמת שפתים, להוכיח מתוך התורה והנביאים את עיקרי אמונתם. אולם במקצוע זה היו חכמי ישראל עולים על הנוצרים ובנקל שמו את טענותיהם לאל. בספרות האגדה נשארו הרבה דברי פולמוס, שהיו בין מלֻמדי הנוצרים ובין חכמי ישראל. מיראתם מפני הצנזורה הלבישו את דבריהם ברמזים חדים, ובמקום להזכיר את שם רומא, הזכירו את־שם עשו, אדום, עמלק, בלעם, וכדומה. ביחוד שמו ללעג את מסוה החסידות שלבשו הרומאים החמסנים: עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן, והקב"ה גוררו ומוציאו משם13. – למה נמשלה (מלכות רומא) לחזיר? מה חזיר בשעה שהוא רובץ, מוציא טלפיו ואומר: ראו שאני טהור, כך מלכות אדום מתגאה, חומסת וגוזלת ונראית כאלו מצעת בימה14.

לנגד זה היה מצב היהודים בבבל לא רע. שם היו המושלים מתיחסים אליהם בכבוד ונתנו להם רשות לחיות על פי נימוסיהם, לבחור מקרבם “ריש גלותא” וליסד ישיבות ובתי דינים ולעסוק במסחר ובעבודת האדמה בלי מפריע. ואף על פי כן התחזקו היהודים יושבי ארץ ישראל בכל כחותיהם לסבול עול הגוים, ובלבד שלא לעזב את ארצם. בעיני חכמי התלמוד היתה היציאה מארץ ישראל נחשבת לעון חמור, לבגידה ממש, ועד כמה שהיו יכולים היו עוצרים בעד אלה שבקשו לרדת בבלה. כשבקש ר' שמעון בר אבא המלצה מר' חנינא, ברצותו לצאת לחוץ לארץ, השיבו ר' חנינא: למחר אני הולך אל אבותיך (כלומר מת). יהו אומרים לי: נטיעה אחת של חמדה, שהיתה לנו בארץ ישראל, התרת לה לצאת לחוץ לארץ.

ולעמת ה“יורדים” אנו מוצאים חכמים רבים מסכנים נפשם ועולים מבבל לארץ ישראל; ואף על פי שבבבל היו כבר מרכזים גדולים לתורה, מעת שיסדו רב ושמואל שם את ישיבותיהם, משכה ארץ ישראל את לב טובי החכמים לעלות אליה ויקבלו באהבה את יסוריה. עד כמה גדולה ישיבת ארץ ישראל בעיניהם, אפשר לראות ממליצת האגדה על הכתוב (בראשית ל"ב ח'): ויירא יעקב מאד, אמר (יעקב): כל השנים הללו הוא (עשו) יושב בארץ ישראל. תאמר שהוא בא אלי מכח ישיבת ארץ ישראל (כלומר שישיבת ארץ ישראל מסיעתו להתגבר עלי, ואעפ"י שהוא רשע)15.

מפני כבוד ארץ ישראל נכנעו תמיד הבבלים לפסקי חכמי ארץ ישראל, אף על פי שחכמי בבל לא היו נופלים בחכמתם מחכמי ארץ ישראל. גם הם, חכמי בבל, השתדלו תמיד להגדיל את ערך ארץ אבותם, שזכותה מסיעה ליושבים בה, גם הם התימרו בגדולתה ובכבודה התכבדו.

זמן קצר שאפו היהודים רוח בימי מלכותו המועטים של יוליאנוס הכופר, ובמותו התחזקו הנוצרים שוב, ושוב גברו הרדיפות, ועוד עצמו ביתר חריפות מאשר מלפנים.

הנזירים היו מסיתים את ההמון לעשות פרעות ביהודים, דרשני הנוצרים היו מתפרצים לבתי הכנסיות של היהודים ודורשים בשבח הנצרות ובגנות היהדות, וכשהיו היהודים מוחים נגד העול הזה, היו הנוצרים מתנפלים על היהודים, חומסים והורגים אותם ומחריבים את בתי כנסיותיהם.

בשנת ד' קע"ב גזר תאודוסיוס מלך רומא, להחרים את כל כסף הנדבות שנאסף בכל הקהלות שתחת ממשלתו לטובת יושבי ארץ ישראל ולהביא לאוצר המלכות. גזרה זו היתה לא רק מעשה חמס, אלא גם עלבון גדול דתי ולאומי.

ובשנת ד' קפ"ט גזר הצורר הזה לבטל את הנשיאות בארץ ישראל.  ואז נחרבו הישיבות העתיקות, נֻטל כל ההוד וההדר של עם ישראל, והישוב העברי הלך הלוך ודל.

ובעת צרה זו התחזקו החכמים בגליל, ויאספו את תורת חכמי ארץ ישראל וכל המסרת שלהם ויכתבום בספר אחד – הוא התלמוד הירושלמי. על הספר הזה מונח חותם של בהלת הזמן. נטרפה להם השעה, ולא יכלו לערוך את הספר הגדול הזה כהוגן – כמו שנעשה אחר כך לתלמוד בבלי, שמזלו היה יותר טוב.  ואולם יקר הוא לנו שבעתים התלמוד הירושלמי, שמתוכו נראה דעת חכמינו הקדמונים וחיי שארית עמנו, שהמשיכו את קיומם בארץ ישראל בחרף נפש.

ואולם לא צריך לחשוב, כי רק מה שבא בספר הזה – התלמוד הירושלמי – הוא יצירת הגליל, כי באמת כל הספרות התלמודית ובתוכה גם הבבלית עם כל מדרשיה היא בעיקר יצירת הגליל, שהיתה אכסניה לתורה מימי חרבן יבנה.  המשנה והתוספתא סֻדרו בגליל, והתלמוד הבבלי הוא גם כן כמעט כלו גלילי. כי רב ושמואל היו תלמידי ר' יהודה הנשיא בצפורי. ואם תוציא מהתלמוד הבבלי אותם ואת שאר החכמים הגליליים: ר' חנינא ור' אושעיה, ר' ינאי ובני ר' חייא ור' יוחנן וריש לקיש, ר' אבהו, ר' אמי ור' אסי ועוד רבים – מה ישאר בתלמוד הבבלי? הלא רק חלק קטן מאד!

בשנת שע"ד עלה שַרְבַרְצִי שר צבא פרס, על ארץ ישראל להלחם בביצנצים. המאורע הזה העיר בלב היהודים תקוה משיחית, בסמכם על דברי ר' שמעון בן יוחאי: אם ראית סוס פרסי קשור בארץ ישראל צפה לרגליו של משיח16. אז היה בטבריה יהודי עשיר ובעל השפעה רבה ושמו בנימין. הוא הוזיל הרבה כסף וגם אסף מתוך אחיו גדודים ויצאו לעזור לפרסים נגד הביצנצים שנואי נפשם, וגם הצליחו במלחמתם זו ויגרשו את הביצנצים מן הארץ. אך כעבור ארבע עשרה שנה (בשנת שפ"ח) התגבר הרקליוס והכה בישראל מכה רבה. מכל היהודים בטבריה לא נשאר אז רק בנימין זה, כי בראותו שהצלחתו פנתה לו ערף, המיר את דתו, והרקליוס נתן לו חנינה.

יש אומרים, כי בזמן ההוא נתחבר הספר הנפלא “תנא דבי אליהו” המצטיין ברוח המוסר הנעלה של אהבת האנושיות כֻלה, ומחברו היה חכם ארץ־ישראלי17.

ממשלת הרקליוס לא ארכה. בשנת שצ"ח עלו הערבים על הארץ ויכבשוה.


 

פרק שני. תחת ממשלת הערבים. ימי השִלוּם באו לממלכה החטאה, ממלכת ביצנץ18.


מהפכה נוראה באה בעולם, שנגלתה מתחילה בחצי אי־ערב, ומשם נתפשטה במהירות הברק לארצות אחרות של אסיה ואפריקה, וגם לאירופה הגיעה עד חצי אי הפירינאים. מחוללי המהפכה היו הערבים שיצרו דת חדשה, דת האישלם.

בין הערבים היו הרבה תושבים, שישבו בקביעות על אדמתם ועסקו בעבודת האדמה ובמסחר, אבל יותר מהם היו נודדים – בידואים, שבחרו להם את נאות המדבר ושם רעו את סוסיהם היחסנים ואת גמליהם. הם תמיד הצטיינו בזה שהיו מסתפקים במועט ושאפו לחרות. עסקם היה או ללַוות בשכר את השיירות העוברות דרך המדבר, או לשדדן. הם נפרדו להרבה שבטים ובראשיהם שיכים (זקנים) ואֶמירים (מושלים). ותמיד היו מלחמות בין השבטים. אם אחד פצע גמל של חברו או השתמש במי באר שלא ברשות, היתה לפעמים מתעוררת תגרת דמים, ואחר כך באה גאולת הדם, שמשפחת הנרצח נוקמת ממשפחת הרוצח, וחוזר חלילה לפעמים מאות שנים. אלף ושבע מאות מלחמות מנו הערבים מיום היותם לעם עד התקופה שאנו עומדים בה. ביניהן היתה מלחמה אחת בעד שני סוסים שארכה ארבעים שנה!..

מעלה יתרה להערבים בכלל ולהבידואים בפרט היא מדת הכנסת אורחים, שבה היו נזהרים מאד. הם חוננו גם ברוח שירה ובעֹשר הדמיון.

מתחילה היו הערבים עובדי כוכבים, וגם העריצו אבן אחת שחורה, שנפלה משמים (מֶטֶאוֹריט), שקראו לה קַעַבַּה. הם בנו סביבה משכן, והאבן היתה להם לאלהים. ומכל קצוי הארץ היו הערבים באים שמה להשתחוות.

בימי ממשלת ביצנץ התישבו בין הערבים גם הרבה זרים שנמלטו שמה מארצות אחרות, וביחוד יהודים ומצרים, שהיו נרדפים מהרומיים עובדי האלילים, והם הביאו עמהם לחצי אי־ערב את רעיון אחדות האלהות.

והנה קם אחד מהערבים, גבור ומחוקק, אבו־אל־קזים מחמד (נולד ד“א שכ”ט ומת שצ"א) משבט הערבי קורייש, שמשל במֶכַּה רבתי, והתחיל לדרוש אחדות האל מתחילה בין בני שבטו, ואחר כך לפני העולם כֻּלו. בספרו אלקוראן, נתן מחמד תורה חדשה, תערובת דעות עבריות עם דעות זרות19.

כמו בקסם נתאחדו על ידו כל שבטי ערב השונים ויהיו לעם אחד כביר, לוחם גבור ומהודר ברגש אמונה אדיר, ובזמן קצר הספיק לשפוך את ממשלתו על חלק גדול מכדור הארץ.

תכונתם הלוהטת של הערבים התפרצה אז כלבת אש מתוך הר שרפה.  כל הארץ הוצתה בקנאה דתית, ובראש הערבים יצא מחמד הגבור, בידו חרב נוקמת ובפיו אמונת אל יחיד. נוראות היו מלחמות המחוקק הזה. כרעם נשמע קולו: “אין אלהים מבלעדי אַלְלָה, ומחמד שליחו של אללה, ואשר אינו מאמין יפול בחרב!”

בין הנופלים בחרבו של מחמד היו גם הרבה יהודים ששבו בערב.  אולם בארץ ישראל עוררו המלחמות הללו תקוות משיחיות. רבות סבלו היהודים מהנוצרים, ממשלת ביצנץ, וחשבו שנצחונות הערבים יביאו להם גאולה.

אחרי מות מחמד (ד' שצ"א) הוסיפו הערבים להתגבר ולכבוש עוד ארצות. בשנת ד“א שצ”ב, בשנה הראשונה לממשלת אבו־בכר יורש כסאו של מחמד, עלו הערבים המאֻחדים תחת דגל הנביא על סוריה. בראשונה כבשו את עבר הירדן מזרחה, את בֻצרה הבצורה, ומהרה נכנסו גם לדמשק. הביצנצים שלחו חיל רב להלחם בהם, אבל הערבים נצחום ועשו בהם נקמות נוראות.

הרקליס מלך ביצנץ נסה לשלוח עוד צבא רב, יותר מהראשון, להלחם בערבים, אך גם החיל הכבד הזה הֻכה מכה נוראה. הערבים התפארו, שהספיקו אז להרג מה“כופרים” מאה וחמשים אלף, וארבעים אלף לקחו בשבי. ואז נפתחה הארץ לפני הערבים. הם כבשו את ירושלים (בשנת שצ“ו או שצ”ז), חַלֶב (אלעפפא) הבצורה, אנטיוכיה, בירת רומא שבאסיה, ושאר ערי החוף של סוריה וכנען, וגם קסריה, העיר היותר בצורה בארץ ישראל, נפלה בידם.

במלחמות הללו השתתפו יהודים ושומרונים, שעזרו לערבים משנאתם לביצנץ.

בקסריה היו אז כעשרים אלף יהודים. הם עזרו לערבים והורום ללכד את המבצר, וכן בשאר המקומות התקשרו היהודים עם הערבים להלחם באויבם המשותף.

בשנת ד' שצ"ו נכנס עָמַר הראשון עם חילו לירושלים. לפי דברי הסופרים הנוצרים, התנה עמו הארכיבישוף סופרוניוס, כי לא יתן ליהודים לבוא אל העיר, לקיים את גזרת אדריאנוס. ואיזה זמן הראה עמר שנאה ליהודים וגזר עליהם גזרות קשות, להבדילם משאר תושבי הארץ ולהשפיל את ערכם; בכל אפן הגזרות ההן לא ארכו זמן רב ולא נתקיימו אפילו בימי עמר עצמו, ומהרה התישבו היהודים בכל ערי ארץ ישראל20.

הכליף עמר בנה מסגד בירושלים על מקום המקדש, בנין של עץ, וכעבור חמישים שנה בנה שם הכליף החמישי, עבדול מליך, היכל נהדר מאבני גזית.

מאז הטביעו הערבים את חותמם על סוריה וארץ ישראל. הערבים, שבזמנה של ממשלת ביצנץ נאנסו לקבל עליהם את הדת הנוצרית, קבלו עליהם עכשיו את דת מחמד. השפה הסורית נדחתה, ותחתיה באה השפה הערבית, שהיתה לשפה שלטת. והסורים נתבוללו בערבים המנצחים כליל.

ואולם היהודים נשארו נאמנים לדתם. הם רק סגלו לעצמם את השפה הערבית, וגם לבשו מלבושי ערבים ועוד קבלו מהם איזה מנהגים חיצוניים, אבל בעמם ודתם לא בגדו, זולתי חלק קטן יוצא מן הכלל21.

מרכז הממשלה הכליפית היה בדמשק, שהיא עיר מרכזית לכל סוריה, ערב וארם צובה, ומשם שפכה את ממשלתה על חלק גדול מכדור הארץ.

אולם מהרה קמו בקרבה סכסוכים פנימיים, מדיניים ודתיים.  עמר נרצח (בשנת ד' ת"ד), תחתיו מלך עותמן, וגם הוא נפל חלל (ד' תט"ו) בידי קושרים. אחריו מלך עלי הגבור, חתנו של מחמד, הוא קרב את היהודים וישימם לאנשי בריתו. בכבשו את העיר פירוז־שבור שבבבל, מצא בה תשעים אלף יהודים ובראשם מר יצחק ראש מתיבתא, שקדמו פני המנצח בשמחה. אולם בשנת ד' ת"ך נרצח גם עלי, ועל כסא הכליפות עלה מועבייה, נציב סוריה ממשפחת עומייה, והוא השתדל להכרית זרעו של עלי. הזמן שמשלו העוֹמִיִים היתה התקופה היותר מזהירה בתולדות הערבים. אז כבשו את כל צפון אפריקא ודרום ספרד והרחיבו את ממשלתם מהים האטלנטי במערב עד הרי אסיה המרכזית.

בספרד נוסדה כליפות מיֻחדת, והתקופה הזאת היתה תור הזהב גם לישראל היושבים שם.

אולם גם אז נראו אותות הרקבון בממשלה הערבית. ההתפרדות לכתות כתות דתיות ומדיניות הביאו אותה מהרה לידי משבר.

מאמיני הדת המשלימית נתחלקו מתחילה לשתי כתות: כת השיעיים – המאמינים רק בתורת מחמד הכתובה בקורן, ולכת הסֻניים, המאמינים גם בתורת מחמד המסרתית, תורה שבעל פה. השיעיים היו נוטים אחרי עלי, והסוניים – אחרי עומייה, ומאלה נסתעפו אחר כך עוד כתות רבות22.

יותר ממאה שנה ארכה ממשלת העומיים בדמשק, אבל סוף סוף קם עבאס, דודו של מחמד, ויתפש את המלוכה והשמיד את בני עומייה. והוא העביר את מושבו לבגדד (הערבים לכתותיהם השתמשו בדגלים של צבעים שונים: של העומיים – לבן, של העליים – ירק, ושל העבאסיים – שחור).

ומזרע עלי, מבני פטימה בת מחמד מכת השיעיים, לכדו את מצרים (ד“א תשכ”ט) וייסדו שם ממלכה גדולה בשם ממלכת הפטימים, והכליף מועז בנה את קהירה ואוה אותה למושב לו. מאז היתה מצרים ממשלה כליפית לעצמה.

המצרים משלו גם בארץ ישראל כשש מאות שנה (בהפסקות בזמן הצלביים). עד שבאו התרכים למשל בארץ23.


 

פרק שלישי 24. עקבות הישוב העברי בא"י. הספרות האגדית. הפיוט. המסרת. הנקוד והטעמים. יוסיפון.


כשגברה יד רומא הנוצרית על ישראל, לבטל את הנשיאות ולתתו למשיסה בידי ההמונים הפראים, נחבא קול הישוב בארצנו, ומכל התקופה הארֻכָּה, מהזמן ההוא עד המאה האחרונה של האלף החמישי, כמעט שלא נשארו רשימות הסטוריות. אפשר היה לחשב, שהישוב חדל לגמרי, והארץ נתרוקנה מבעליה, ובפרט אחרי המלחמות והתמורות והמהפכות הגדולות והתכופות, שהיו במזרח בכלל ובארץ ישראל בפרט, בימי רבנן סבוראי והגאונים.

אבל באמת לא כן היה הדבר, הישוב העברי לא פסק, וכמו שקשוק מעין חי, המפכה בין מסתרי צורים ושיחים עבתים, מגיע לאזנינו קול הישוב העברי, המוסיף לחיות ולהתקים בארצו.

אמנם איזה זמן חדלה ירושלים מהיות משכן לבניה.  קונסטנטינוס חדש את גזרת אדריאנוס שלא תדרך כף רגל יהודי על אדמת ירושלים, והכמרים הקנאים שקדו על הגזרה הזאת לקימה בכל תקף. גם בטבריה שמה הכנסיה הנוצרית קן לה ותדחק את רגלי היהודים. ואולם בשאר ערי הגליל עוד ישבו הרבה יהודים ויעסקו בעבודת האדמה ובתעשית השמן25. גם בעיר נצרת ישבו אז הרבה יהודים, כי העיר הזאת לא היתה חשובה אז בעיני הנוצרים ולא הושיבו בה בישוף. גם בבית שאן ובשכם ישבו יהודים רבים.  ולמרות כל הגזרות היו אז גם יהודים כאלה, שהשתתפו עם שכניהם היונים במשחקים פומביים ובמרוץ סוסים. ולפעמים, כאשר נצחו היהודים בהתחרותם, התעוררו היונים בקנאתם וינקמו במנצחיהם נקמת דם26.

אך יותר מהכל תעיד על קיומו של הישוב העברי בארץ ישראל הספרות שסֻדרה ושנוצרה בזמן ההוא, ספרות גדולה ורחבה.

מעין מים חיים היא הספרות, בכל מקום שאתה מוצא עבודה ספרותית, שם אתה מוצא אותות חיים. ובימי התקופה ההיא נעשתה עבודה ספרותית גדולה – אספת מדרשי האגדה וסדור המסכתות הקטנות, קביעות המסרת והנקוד והטעמים. סמן הוא, שעוד היה אז בארץ ישוב הגון ונתקיים איך שהוא; בלעדי זה לא היה מקום לאנשי רוח לעסק ברוחניות.

פריחת האגדה היתה ביחוד בימי שעבוד רומא. – “בראשונה – אומרים שני גדולי חכמי האגדה, ר' יצחק נפחא ור' לוי27 – היה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה, ברכות ונחמות”. מה שיחסה האגדה לגולי מצרים, שבימי שעבודם הקשה תחת יד פרעה ונוגשיו היו להם מגלות שהיו משתמשין בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם28, אין ספק שהמגלות הללו היו במציאות בימי בעלי האגדה בימים הרעים של רומא וכבוש הערבים.

סבות שונות גרמו לאגדה, זו שירתנו העממית, שתגדל ותצלח:

א. היפי השפוך על הארץ, חלופי הגונים ושפעת הצבעים – כלו אומר שירה. המון דכי הים, המלחך את שפת הכרמל והשרון, לבנת השלג שעל החרמון, תכלת הכנרת, הארזים והתמרים, השושנים והאהלות, לחש המעינות ומפלי הירדן. ארץ, שבכל מקום נמצא בה חדוש של יפי, קסם של זהר, כל אלה עלולים להגביר את רוח הדמיון והשירה.

ב. גדולות ומרֻבות היו התמורות שעברו על הארץ הקטנה הזאת.  עמים גדולים וחזקים באו עליה זה אחר זה להחריבה ולהשמה, ויהודים חלשים בגופם, אבל גבורים ברוחם, השתדלו תמיד לבנות את הנהרסות. לא גדול היה במנין ישוב היהודים מימי החרבן ועד הזמן האחרון, אבל תמיד היו בו אנשים גדולים בכמות מרֻבה לפי הערך, אידיאליסטים נלהבים, ששמרו על ארצם, על דגל עמם ותורתם, וסוף סוף זכו לראות, שהעמים התקיפים צורריהם נכחדו מן הארץ לעיניהם. המאורעות הגדולים הללו השפיעו גם כן על רוח היהודים יושבי ארץ ישראל להגדיל את יצירת האגדה.

ג. האגדה היתה קשת ומגן נגד הצוררים הרוחניים, נגד טענות השונאים שקמו מבין עובדי האלילים, שהיהדות היתה לחידה סתומה בעיניהם, ועוד יותר מזה נגד הנוצרים. הם, הנוצרים הראשונים, שיצאו מבית מדרשם של עם ישראל באו בטענות מהכתובים במדות הדרשה, המקובלות בבתי המדרש, להוכיח את אמתות הנצרות, וחכמי ישראל היו צריכים להשתמש בדרשות האגדה נגדם. וזה גרם שיתעמקו יותר במקצוע האגדה.

ד. האגדה היתה דרושה לעם, לחזק את לבו, שלא יוָאֵש מהפרענות ויקוה לעתיד מזהיר, שגם אם יתמהמה, סוף סוף יבוא. ודוקא בימים הרעים שבאו על בני ישראל היושבים בארץ ישראל, אחרי בטול הנשיאות וחרבן הישיבות הגדולות של טבריה וקסריה, התגברה הדרישה לפרי האגדה. ואז נתפשטו מגלות אגדיות במספר רב. כל בעל אגדה רשם לו במגילה את חדושיו, וביותר מה ששמע בבית המדרש מפי “רבנן דאגדתא”, וגם השתדל להעתיק למגילה שלו ממה שמצא במגילות אחרות.

באפן שכזה רבו הקבצים האגדיים. חכמי התלמוד לא דאגו לה בתחילה ביותר, ורק חלק קטן ממנה הכניסו אל תוך התלמודים בדרך אגב. אבל אחרי שהתלמודים – הירושלמי והבבלי – נחתמו, נעשית הדרישה באגדה למקצוע ספרותי מיֻחד, שבו עמלו טובי האומה במשך מאות שנה. הם השתדלו לאסוף את המגלות ולהכניסן לתוך סדרי המדרש, שחברו האמוראים האחרונים, וביחוד ר' תנחומא, הנוסדים על סדרי התורה, הנביאים והכתובים29, על ההפטרות של שבתות ידועות: שבת הגדול, שבת חזון, שבת נחמו, שבת “שובה” וד' פרשיות וכדומה; הרבה מהקבצים האגדיים נחתמו בארץ ישראל, בימי רבנן סבוראי, או בתחלת זמן הגאונים, וראיה לזה, שיש מדרשים, שהגאונים כבר מזכירים אותם, אבל בשום אפן אין חתימת המדרשים הללו קודמת לחתימת התלמוד. אמנם גם אחר כך נעשו אי אלו הוספות, אבל הן לא שנו את עיקר תכונתם של המדרשים.

ומעבודה זו נשארו לנו מדרשי רבה על התורה וחמש מגלות, פסיקתות, מדרשי תנחומא, מדרש ילמדנו (שאמנם בעצמו אבד, אבל הובאו דברים ממנו במדרשים אחרים ובילקוט שמעוני) ועוד מדרשים רבים, שאין כאן המקום לפורטם, באותה הצורה שהיא עכשיו לפנינו.

במדרשים נשמרו מלבד דרשות מקרא (על פי דרכים מיוחדים של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי – ל"ב מדות שהאגדה נדרשת בהן), זכרונות הסטוריים, פתגמים קצרים, מלאי חכמה ומוסר, משלים, בדיחות, ספורים אגדיים על דבר האנשים הנזכרים בכתבי הקדש וחכמי המשנה והתלמוד, וכוחים עם עובדי האלילים והנוצרים, חקירות בפלוסופיה הדתית ועוד.

קבצי המדרשים היו רבים מאד במספר. אחד מהגאונים – רב שרירא אמר: “אין סוף ותכלה לאגדות”30, והם כמעט כלם פרי ארץ ישראל של התקופה ההיא. מתוכם אפשר להכיר גם את חיי בני ישראל בימים ההם: מנהגיהם, שאיפותיהם, חייהם בבית וחייהם בבית המדרש, יחוסם לעמים האחרים ויחס העמים האחרים אליהם, שמחתם ואבלם, ענוייהם ותקותם.

וכן נשארו מהזמן ההוא ספרים במקצוע חכמת הנסתר – שנקראה אח"כ בשם קבלה – כמו אותיות דר' עקיבא, נסתרות דר' שמעון בן יוחאי, היכלות דר' ישמעאל, שעור קומה, חרבא דמשה, רזיאל, רזא רבה ועוד. לפי דעת החוקרים אין הספרים הללו של הקדמונים ההם, אלא רק מיוחסים להם, כמו שהיו נוהגים מלפנים (ביחוד בספרות האלכסנדונית), שהיו המחברים מיחסים את חבוריהם לגדולי הקדמונים, כדי שיתקבלו אצל הקהל. על ספרי הנסתר כתב רב האי גאון: יש ספרים ושמות והיכלות רבתא והיכלות זעירתא ושר תורה ומשניות אחרות, שהרואה אותם מתפחד מהם, וכך היו קדמונים, וגם אנחנו כן, שאין אנו מגיעים אליהם אלא ברתת ובזיע ובטהרה, וגם שמענו שמועות חזקות, כי כמה נתעסקו בהם ואבדו מהרה, וכל זה בעבור קדושת השם, וקדושת השכינות, והמלאכים אשר סביבותיהם, וקדושת המרכבה31.

גם הספרים הללו פרי ארץ ישראל הם מהתקופה ההיא. ביחוד נכבד הספר “נסתרות דר' שמעון בן יוחאי”32, שבו הוא מתאר ברמזים את חרדת בני ישראל, לרגלי נצחונות מחמד והכליפים הבאים אחריו מבית עמייה, ותקות הגאולה שנתעוררה אז בלבות בני ישראל, והנני להביא כאן קטע ממנו:

“התנא ר' שמעון בן יוחאי, כשהיה חבוש במערה מפני קיסר מלך אדום (־רומא) התענה ועמד בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה, למען דעת את אשר יקרה באחרית הימים. ומתי יהיה קץ הפלאות? מיד נגלו לו סתרי הקץ וסתומות אשר תקראנה באחרית הימים, והתחיל לישב ולדרוש: וירא את הקיני… כיון שראה מלכות ישמעאל (ערב) שהיא באה, התחיל לבכות ולומר: לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום (רומא) הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל!.. מיד נגלה לו מטטרון שר הפנים (שליחו של הקב"ה – מלאך) ואמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקב”ה מביא מלכות ישמעאל, אלא להושיעכם מזאת הרשעה, והוא מעמיד עליהם נביא כרצונו (מחמד) ויכבוש להם את הארץ, ובאים הם ומחזירים אותה לישראל בגדולה. ואיבה גדולה תהיה ביניהם ובין בני עשו". בספר ההוא יש עוד רמזים בולטים לאיזה כליפים, שהיו אחרי מחמד.

גדולה ויקרה היא העבודה הספרותית הזאת של כנוס האגדה. הגע בעצמך: חכמים צנועים ישבו אז בארץ בימי מהומות ושאון מלחמות, בימי עניות ולחץ אויבים, ובחבה, במסירות נפש אספו כל מה שהיה אפשר להציל משני הכליון וסדרו לקבצים קבצים, ולא חששו אפילו להודיע את שמותיהם לדור אחרון, כי כל עבודתם היתה לִשְמָהּ, להוריש את נחלת החכמים לדורות עולם. אמנם בעבודתם אולי לא היתה יצירה חדשה רבה (בלי ספק שהם הוסיפו פה ושם על אגדות הקדמונים, ואולי הן רב האגדות, שעליהן אין שם בעלים), אבל גדולה היתה עבודת הכנוס שלהם, שהיתה יותר חשובה בעיניהם מעבודת יצירה חדשה!

בימי אספת האגדה נתחברו גם המסכתות הקטנות, שבהוצאת קירכהיים (פ"פ דמיין 1851) הן נקראת שבע מסכתות קטנות ירושלמיות33 ואלו הן:

א. דרך ארץ רבה. ב. דרך ארץ זוטא. שני הספרים הללו מלמדים מוסר והנהגות טובות, שישתלם בהם האדם, ובפרט תלמיד חכם; ומסיים בפרק השלום, שבו הוא מעריץ את מדת השלום, שאין כלי מחזיק ברכה יותר מהשלום, שבו חותמים כל הברכות. איזה פרקים מהמסכתות הללו מוקדמים ואיזה מאוחרים אך לא מאוחרים מהמאה השמינית אחר חרבן הבית. ג. מסכת כלה. על ענינים מוסריים הנוגעים לאישות. ד. כותים. בה מדבר על השומרונים ברוח סבלנות גמורה, וכנראה עוד חי היה בזמן ההוא זכרון המאורעות, שהיהודים והשומרונים סבלו יחד מעקת רומא האלילית והנוצרית. ה. סופרים. הלכות כתיבת ספרי תורה, תפלין ומזוזות. ו. אבל רבתי. הלכות אבלות (אחרי איזה זמן נשתנה שם מסכת זו לשם “שמחות” בלשון “סגי־נהור”). לפי דעת החוקרים היתה עוד מסכת אחת “אבל זוטרתי”, שאבדה מן העולם. ז. מסכת עבדים. הדינים שהיו נהוגים בזמן ההוא ביחס לעבדים, כי אעפ"י שהיה נהוג בימים ההם (וגם איזה מאות שנה אחר כך) לקנות עבדים, בכל זאת אצל היהודים היו חקים שהיו מגינים פחות או יותר על העבדים. יש אומרים, שבזמן קדום היו עוד איזה מסכתות קטנות ואבדו, כמו שאבדו הרבה מהמדרשים. וטוב עשו האחרונים שצרפו את המסכתות הקטנות אל התלמוד הבבלי, שעל ידי זה נשתמרו מאבדן.

זולת זאת נמצאו בתקופה זו בארץ ישראל פיטנים, יוצרי תפלות בסגנון חדש, אבל רוח השירה התנכי"ת נושבת מתוך דבריהם. אחד מהם היה יוסי בן יוסי היתום. הוא חבר פיוטים אחדים לראש השנה לתפלת מוסף, המתחילים “אהללה אלהי, אפחד ממעשי, אנוסה לעזרה”. ויש שמיחסים לו גם סדר העבודה של יום הכפורים: “אתה כוננת עולם מראש”. בפיוטיו אין חרוזים, אבל יש רתמוס של מלים ורגש משורר, בטויים יפים ומוצלחים, שחודרים אל הלב, ורעננותם לא פסקה עד היום.

פְּקֹד צִפּוֹר בַּיִת,

דְּרֹש יוֹנַת־אֵלֶם,

תְּקַע לָמוֹ בַשּׁוֹפָר

וּשְׁרֹק לָמוֹ בְקוֹל.

בַּקְּרֵנִי, דְרָשֵׁנִי,

שֶׂה פְּזוּרָה אָנִי;

נִגְזַרְתִּי, נֶאֱלַמְתִּי,

בְּלִי לְהָרִים קוֹל.

בֶּאֱמֹר גּוֹזְזַי:

נִדָּחָה הִיא,

שׁוֹמְרָהּ וְצִלָּהּ

לֹא יִשְׁאַג בְּקוֹל.

וביחוד יפה הוא סדר העבודה של יום הכפורים של הפיטן יוסי בן יוסי, המתחילה “אתה כוננת עולם מראש”. בסגנון אפי הולך ומתאר בקצרה קֹרוֹת הימים מאדם עד אהרן הכהן: "שַׂמְתָּ עַל לֵוִי לִוְיַת חֵן וָחֶסֶד,

וּמִכָּל אָחָיו כֶּתֶר לוֹ עִטַּרְתָּ. עַמְרָם נִבְחַר מִזֶּרַע לֵוִי,

אַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה' לְשָׁרֶתְךָ קִדַּשְׁתָּ; פֵּאַרְתּוֹ בְּבִגְדֵי

שְׂרָד, וּבְקָרְבְּנוֹתָיו הֵפֵר כַּעַסְךָ; צִיץ וּמְעִיל, חֹשֶן

וְאֵפוֹד… בְּכֻלָּם כְּמַלְאַךְ מִיכָאֵל מְשָׁרֵת". ואחר כך הוא הולך ומספר את כל פרטי העבודה, את כל חגיגיותה ורוממותה, הקרבת הקרבנות של היום ועמידת בני ישראל באימה וביראה, בשעה שנשמע קול ודויו של הכהן הגדול… וביחוד הרגע הנשגב, שבו הכהן הגדול נכנס עם מחתת הקטרת אל קדשי הקדשים לפני ולפנים ומתפלל שם תפלה קצרה בעד שלום העם והארץ והממשלה העברית. על כל העבודה הזאת שפוך זהר מיוחד, הוד עליון, ורגש של צער עמוק תוקף את כל לב יהודי, בזכרו, כי כל זה הוא רק נחלת העבר…

עוד היו פייטנים בארץ ישראל: ר' ינאי (יניי), – שהמחזור שלו נמצא בגניזה שבקאירה ויצא לאור עכשיו על ידי הד"ר דוידסון באמריקה34, – ותלמידו של ר' ינאי, ר' אליעזר הקליר מקרית ספר, שסללו להם דרך חדשה בשפה, וביחוד ר' אליעזר הקליר שיצר שיטה דקדודית חדשה. הם השתמשו בחרוזים ובאַכְּרוֹסטיך (כלומר שם המחבר בראשי החרוזים או גם אלפא ביתא ותשר"ק). תוכן הפיוטים הם דברי אגדה, ואחרי שנכנסו לתוך סדרי התפלה, הועילו מאד להפיץ את דעת האגדה (ובמקצת גם ההלכה) בין המון העם. ובכן אנו רואים שיש קשר גמור בין האגדה ובין הפיוט.

עוד עבודה גדולה ויקרה מאד נעשתה בארץ ישראל בימים ההם, והיא “מסרת התנ”ך“. קביעת הנוסח הנכון בכתבי הקדש, הקרי והכתיב, המלא והחסר. אמנם הדברים הללו העסיקו גם את מוחות חכמינו הקדמונים, כמו שנראה בהרבה מקומות בתלמוד, אבל עד זמנם של בעלי המסרת היה הדבר עוד רופף. בזמן אחד עבדו במקצוע זה בבבל ובארץ ישראל. המסרת הארץ־ישראלית נקראת “מערבאי”, כלומר של חכמי המערב, או של הטבריינים, ושל בבל נקראת “מדינחאי”, של המזרחיים. אחרוני בעלי המסרת שבא”י היו רב פנחס, ראש הישיבה ואהרן בן אשר איש טבריה, ושם בעל המסרת שבבבל – יעקב בן נפתלי35. ובכל מקום שהיתה מחלוקת בין מערבאי ובין מדינחאי נקבעה ההלכה כדעת חכמי ארץ ישראל36. בן אשר כתב תנ"ך עם נקדות וטעמים, שמזה הלכו אחרי כן והעתיקו, והוא הנוסח שהגיע אלינו. העבודה הזאת נעשתה בלי ספק על ידי השוואות בין כתבי יד שונים של חכמים מובהקים, שעסקו במלאכת הקדש בכתיבת ספרי תורה נביאים וכתובים וביחד עם בקיאות רבה היתה להם גם הבנה. עמוקה, כי רק על ידה אפשר היה להכריע איזה נוסח עדיף.

ועוד עבודה גדולה ויקרה נעשתה בתקופה זו – קביעת הנקוד והטעמים, שמלבד שהם מקילים על הקורא ומנעימים לאזן השומע, הם גם מסבירים את המקרא37, על ידי הנקוד משתנה משמעות המלה, ועל ידי הטעם – חבור המלות והפרדתן. ואפשר אפוא לחשבם על המבארים הפשטנים העתיקים. גם העבודה הגדולה הזאת לא נעשתה אמנם בפעם אחת ולא על ידי איש אחד, אלא במשך דורות ועל ידי קהל חכמים, אבל צורתם הקבועה, כמו שהיא לפנינו, אינה מוקדמת מהמאה הששית שאחר החרבן38, וכנראה גם הנקוד והטעמים הם מעשי ידי בעלי המסרת הטבריינים. היה עוד נקוד אשורי או בבלי, אבל רק הטברייני נתקבל בעם.

הספר “יוסיפון”, המיוחס ליוסף פלויוס, אולי נכתב גם כן בזמן הגאונים בארץ ישראל. הוא נכתב בשפה קלה ונוחה ובהרצאה מלבבת.

* * *

היחס שבין חכמי בבל ובין חכמי ארץ ישראל בימי רבנן סבוראי היה של כבוד וחבה הדדית. במחלקת של ר' שמואל בר אבהו ורב אחאי (חולין נ"ט) שהיו שניהם מהסבוראים, לא ידעו איך להכריע את ההלכה ופנו לחכמי ארץ־ישראל, ושם פסקו: הלכתא כותיה דר' שמואל בר אבהו, והזהרו ברבנו אחאי (כחומר אעפ"י שאין הלכה כמותו, הזהרו בכל זאת בכבודו), שמאיר עיני גולה הוא. ולנגד זה מצינו, שבכל מקום שהתלמוד הבבלי חולק על הירושלמי, קבלו עליהם בני ארץ ישראל לפסוק כדעת הבבלי, כי הלכה כבתרייתא (כאחרונים), וגם אולי מפני שהכירו במעלת התלמוד הבבלי, שנערך על ידי חכמים מובהקים בזמן של שלוה.

תפלת “יקום פורקן”, שנזכרה בספרות הגאונים, נוסדה בודאי ע"י רבנן סבוראי (שם נזכרה “חבורתא קדישתא די בארעא דישראל” ולא הנשיאות, מוכח מזה, שנוסדה בבבל אחרי בטול הנשיאות), להתפלל בעד שלום חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל.

רשימה מענינת נשארה משנת ד"א ת' (בקרוב). הבישוף סימון לבית־ארְשַׁם מבקש מאת הנוצרים הסורים, שהם ישתדלו לפני יהודי טבריה, שיבואו בדברים עם מלך היהודים החִימְיָרִים, ולבקשו שלא ירדף את הנוצרים39. ואולם יש חוקרים שמטילים בה ספק ואומרים, שהסופר הנוצרי הזה בדה זאת מלבו לעורר שנאת הנוצרים נגד היהודים40. ואף על פי כן נראה מזה, כי היתה בערב איזו ממשלה ליהודים והיה קשר בינה ובין יהודי ארץ ישראל.


 

פרק רביעי. התיסדות כת הקראים ועליתם לארץ ישראל.


המהפכה הגדולה, שנעשתה בעולם לרגלי התפשטות אמונת מחמד, והמחלקת הרבה, שקמה בין תלמידיו השיעיים, המאמינים רק בתורה שבכתב שלהם – אלקורן, ובין הסונים, המאמינים גם בתורה שבעל פה, השפיעה גם על היהודים ופרצה בחומת אחדותם. אז קמו בבבל רבים מישראל, לבטל את מסרת החכמים, בין מה שקבלו על פה מהראשונים, ובין מה שתקנו וגזרו מעצמם. מתנגדי המסרת דרשו, לשוב אל תורת משה והנביאים בלבד, וקראו לעצמם בני מקרא, או קראים, כלומר המחזיקים רק במקרא, בכתבי הקדש.

בימים ההם צצו עוד כתות אחדות בישראל על יסוד תנועות משיחיות, כמו העיסונים (על שם משיח השקר אבו־עיסי) ועוד, אבל כל אלה הכתות צצו ונבלו מהרה, וכת הקראים עודנה קימת גם בימינו אלה.

וזאת היתה סבת ההתפלגות, לפי מסרת העם: ענן בן דוד ואחיו יאשיה (האסאן) עמדו להבחר למשרת ריש גלותא. ענן היה גדול בשנים מאחיו וגם בחכמה ובעשר, אבל היה רודף אחר הגדולה, ואחיו יאשיה היה, להפך, צנוע ואהוב על הבריות, ובשביל זאת בחרו הגאונים, ראשי הישיבות, ביאשיה לראש גולה, והכליף מבגדד אִשֵר בחירה זו. ענן לא ידע לותר ולבטל את רצונו מפני רצון אחרים, ואחרי שכנראה כבר היתה בעמק לבו התנגדות לתורת חכמי ישראל, התפרצה עכשיו בכח גדול, ובתור איש בעל השפעה אסף אליו את כל אלה שלא היתה דעתם נוחה מתורת הרבנים וממשלתם, והם בחרו בו לריש גלותא. כמובן, שהדבר הזה נעשה נגד רצון הממשלה הכליפית, שאשרה את יאשיהו לריש גלותא, ולפיכך נתפס ענן ויושב בבית האסורים (ד' תקכ"ג), וכבר הוצא דינו להריגה. אך להצלחתו נמצא אז בבית האסורים ערבי אחד ראש הכת של החניפיים (כתה מפורסמת אצל הערבים), והוא הצילהו.

וענן נעשה למחוקק הדת הקראית. הוא אמנם שנה את הדת היהודית, אבל לא הקל במעשהו כלום, להפך, עוד הכביד את עֻלָה עשרת מונים.  למשל, לפי דעת חכמי ישראל, האסורים בטלים בששים, והוא אמר שהאיסור אינו בטל באלף; אסר לאכול בשר בהמות ביתיות ועופות, מלבד הצבי והיונה; אסר להדליק נר מערב שבת, שיהיה דולק בשבת; אסר לצאת בשבת מהבית, אלא לתפלה או לעשית צרכים. הִרְבָּה את מספר הצומות; צוה לאפות מצה מקמח שעורים; ובכלל הניח על תורתו חותם של עצבות, סגפנות, נזירות וחשך.

על ענן נאמר בספר קראי מאֻחר41 “ועוד סוף מעשי ענן הוכיחו לראשו… כי לקח עמו מכל בני דתו והניחו בתיהם, שדותיהם וכרמיהם לחרבה, ועלו מבבל לירושלים, ויאחזו בה על שער יהודה, לחלות את פני ה‘, והוא הושיב לאבלי ציון וירושלם והשקים דבוקים על בשרם, והאפר על ראשם, צפד עורם על עצמם, ושחוק אין בפיהם… ובנה שם את בית הכנסת, היכל ה’, מקדש מעט, אשר עומד שם עד היום בין אחינו הקראים”.  אולם דברי הקראי הזה מוטלים בספר גדול, כי אין זכר לזה בספרי הקראים הראשונים, ואיך אפשר שעל מאורע גדול כזה יעברו בשתיקה? והנה סלמון בן ירוחם הקראי42 אומר, בפירוש: “במלכות הרביעית נתגלה ענן… אחר כך נגלה בנימין והוסיף חזוק… אחר כך נתגלו אחרי בנימין הקראים והוסיפו גדרים… ואחר כך עמדו אנשים… ושמו מגמת פניהם לשבת בירושלים ועזבו רכושם וביתם ומאסו בעולם הזה…” מזה נראה, כי רק הקראים שאחרי בנימין נתישבו בירושלים.

המקור הראשון האמתי, המעיד על ישוב הקראים בארץ ישראל, הוא שתי אגרות של בן מאיר, אחת נכתבה בש' ד' תר“פ והשנית בקיץ (שנת ארל"ג לשטרות) ד”א תרפ"ח43. בן מאיר זה יצא לחלוק על רב סעדיה גאון ובקש להשיב לארץ ישראל את חשיבותה, שממנה יצא חשבון קביעת העבור והמועדים, ובמכתבו הוא כותב אל מנהיגי הדור בבבל: “אשר עברו עלינו צרות רבות ורעות וחבישת בית האסורים וענוי הכבל ומכות עד לצאת הנפש… ראשונה ושניה מתחת יד בני ענן השונאים; ובאנו עליכם להיעזר בה' אלקים ובכם, ועשיתם חסד ושכרכם מה'”. ומזה נראה, כי אז היתה יד הקראים תקיפה בארץ ישראל, ובן מאיר בקש עזרת נדיבי בבל, שישתדלו לטובתו ולטובת הרבנים אצל המושלים. בן מאיר זה ישב בארץ ישראל בעיר אחת, וממנה היה עולה לירושלם לעתים מזומנות, לחוג את חג הסכות ולהתפלל שם על הר הזיתים מול היכל ה'44.

הקראים גברו אז גם ברוחניות, ובטרם עבור יובל שנים נמצאו מהם בירושלים חכמים וסופרים מפורסמים, עוסקים במקרא, בדקדוק הלשון, בתורת המצות, בחקירה ובפלוסופיה ומחברי ספרים בעברית ובערבית.

הראשון שבהם היה אולי סלמון בן ירוחם, שחבר תשובותיו נגד רב סעדיה ואת רֹב פירושיו לכתבי הקדש בערבית. קרוב הדבר, כי הוא ישב בירושלים, כי בפירושיו נמצאות ידיעות, הנוגעות לעיר הקדש. בפירושו הערבי לתהלים הוא מספר “כי מלכי ישמעאל הרשו בתחלה לבני ישראל לגור בירושלים, אבל אחר כך האשימום האשמות שונות וקצבו להם שער מיוחד משערי העיר ואחר כך גרשום כלה מן העיר”. וכן בפרושו לקהלת ט' ט' הוא אומר: “ואחר כל אלה מבקשים לגרשנו מן ירושלים ולהכביד עול ברזל על צוארנו”. גם בפירושו לאיכה א' י"ג על הכתוב “היתה ירושלם לנדה ביניהם” הוא מתרעם “על הישמעאלים, אשר עשו את שער המזרח לבית צואה, ועל השומרונים הארורים שאומרים שהנכנס לירושלים יטמא שבעת ימים”. דבריו הם כפי הנראה דברי עד ראיה, שמספר ממה שקרה בימיו.

בזמנו חי בירושלים פיטן אחד רבני, מבורך בן נתן. פיוטיו של הפיטן הזה נתקבלו לתוך סדורי הקראים, כמו שאנו מוצאים עוד פיוטי רבנים שנתקבלו אצלם.

כשלשים או כארבעים שנה אחר סלמון היה בירושלים הסופר הקראי סהל בן מצליח הכהן, קנאי גדול, מוכיח לוהט ובעל סגנון נפלא. מלבד שאר ספריו, שאינם ענין לכאן, נזכיר את הקדמתו העברית לספר המצות שלו ואגרת התוכחת שלו, שבשניהם ישנם דברים נכבדים וידיעות חשובות על דבר עיר הקדש ומצב הקראים בתוכה בזמן המחבר.

בהקדמתו לספר המצות45 הוא קורא: אחינו! ירושלים חרבה, שחורה גולה וסורה וגלמודה, ואתם מתרפים ועל משכבכם ישנים, והיא שכורה ולא מיין וצועקת בעד בנים, כנסת היתומים, לובשי שקים, צמים ומתענים, צמד עורם על עצמם, עזבו מסחרתם, ושכחו משפחתם, ומאסו ארץ מולדתם, ועזבו ערים ושכנו הרים, אשר על פת חרבה רצו, ומאכילת בשר ושתית יין נואשו, ובתורת ה' דבקו, ועל דלתותיו שקדו ושמרו, ואל הר הזיתים עולים וצועקים… עליכם אחינו לבוא ולגור בארץ ה', ולעמד על שעריו, ולעלות על הר הזיתים נגד שער הקדים, להביט בטמאתו ולקונן על שממותו".

לפי הנראה בזמנו דוקא הוקל המצב בירושלים, כי הוא אומר: “ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה', הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה, נשים מקוננות וסופדות בלשון הקדש, ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי, ואשה רעותה קינה… ובחדש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים… והאנשים והנשים מתפלשים, צמים ומתענים, בלבוש שק עולים על הר הזיתים, סחרחרי לבבות, אנשי מכאובות… וכאשר תלכנה שמה הנשים, יצאו הערלים לקלל, לחרף ולגדף, והאלקים יכריתם מעיר קדשו, כי עברתם שמרה נצח”…

באגרת התוכחת יאמר סהל בן מצליח:… נקבצו אל ירושלים תוב"ב דיקים46 וחסידים והעמידו משמרות, להתפלל ולהתחנן לפני אולם ההיכל… ומתאות העולם נזורו… נטשו ארמונים ושכנו קנים… ונשאו כלמות מרורים, פשטו בגדים נאים ולבשו שקים, נאנחים ונאנקים ועל שבר ציון צועקים, ובאפר מתפלשים ונאבקים…

לפי הנראה צרתם המשותפת של הרבנים והקראים קרבו את לבבותיהם בזמן ההוא בארץ ישראל, ולפיכך הקראי הקנאי הזה אומר שם: “ואם יאמר אדם, הנה אחינו תלמידי הרבנים בהר הקדש ובכרמלה (?) רחוקים מן המעשים האלה, – חייב אתה לדעת באמת, כי הם בדרכי תלמידי התורה וכמעשי בני מקרא עשו ומהם למדו, ויש מהם רבים, שלא יאכלו בשר צאן ובקר בירושלים”.

מזה – ועוד ממקורות אחרים – נראה ברור, שהיתה בזמן ההוא קהלה חשובה של קראים בירושלים ואולי גם בערים אחרות בארץ ישראל, וביחוד ברמלה47.

קהלת הקראים נתקיימה בירושלים עד שכבשו הסלדז’וקים את העיר (ד“א תתל”א)48 ואולם נמצא שהקראי ישועה בן יהודה אבולפרג (בערבית – פורקאן אבן אסד) ישב בירושלים גם אחר כך ועסק שם בתורת הקראים וחבר ספריו בשנת ד“א תתמ”ח. בביאוריו לכתבי הקדש השתמשו גם השומרונים והנוצרים49.

מרשימה אחת, שנכתבה ה' ת"ק בערך מהקראי שמואל מחבר ספר “זבחי צדק”, נראה שעלה לירושלים ושם מסר לערכאות משפטו עם הרבנים על דבר חצרות הקהלה של הקראים בירושלים, שנתפסו על ידי הרבנים, אחרי – שלפי דברי הקראי הזה – זמן רב לא היו קראים בעיר, וחצרותיהם נשארו רקות. הפחה נטה לצד הקראים, וכנראה היו בזה ידי גדולי הקראים שבדמשק, שהטו בשחד את לב הפקידים לטובת קהלת הקראים, והרבנים נאנסו להשיב להם את החצרות50.


 

פרק חמישׁי. העליה לא“י בתקופת הגאונים. ר' אחאי משבחא. רב צמח גאון. יסוד הגאונות בא”י.


רק הד קולות מועטים, קטעי זכרונות, נשארו לנו מהישוב בארץ ישראל בזמן הגאונים, אבל גם הם עדים, כי הישוב בארץ ישראל לא פסק, וגם יש בהם הוכחות על התאמצותם של יושבי ארץ ישראל לחזק את מעמדם ולהגדיל את כחם.

קרוב לשנת ד' תק"ג עלה והתישב בארץ ישראל ר' אחאי משבחא, מחבר ספר השאלתות. הוא היה המעֻלה בין חכמי ישיבת רב שמואל בר רב מארי בבבל, ובמות רב שמואל חשבו כולם, שר' אחאי ימנה לגאון תחתיו, אך ראש הגולה לא רצה ברב אחאי וימנה תחתיו איש בינוני בחכמה, את רב נטרונאי בר רב אמינא הכהן מבגדד, שהיה מלפנים שמש אצל רב אחאי. ואולי זאת היתה הסבה, שרב אחאי החליט לעזב את ארצו ומולדתו ולעלות לארץ ישראל.

את הספר שאלתות, כנראה, חבר בארץ ישראל. הספר מסֻדר על פרשיות התורה, וכל פרשה מתחילה בשאלה (מעין ההרצאה של מדרש ילמדנו) ואחריה באה תשובה. מטרתו היתה, לבאר את המצות שבתורה לפי פירוש הגמרא ולאסוף באפן שכזה כל דיני ישראל הנהוגים בזמנו (על דבר קדשים וטהרות אינו מדבר כלום) ולסמכם על המקרא, כדי שיהיה הספר לעינים גם לאנשים הפשוטים, שאינם רגילים אצל התלמוד. לפי הנראה כל הספר הוא קבץ של דרשות שהיה דורש ברבים. יש בו גם מדרשי אגדה, שאחדים מהם אינם נמצאים במדרשים אחרים, ואולי הם ממה שחדש בעצמו51. העם וגם חכמי הדורות הבאים קבלו את הספר ברצון ויהי להם לעינים בפירושיהם ולמכריע בפסקי הלכותיהם, וירוממוהו וינשאוהו ויחשבו ערכו כערך התלמוד52.

לפי דברי המחבר גלילות ארץ ישראל53, עלה גם רב צמח גאון (שחבר ספר ערוך, מלון עברי54) לארץ ישראל בסוף ימיו ושם נפטר.

עוד בימי רב האי גאון נזכרה “ישיבה” שהיתה בירושלים. גם מלך הכוזרים במכתבו לר' חסדאי (ד' תש"ך לערך) כותב, שהכוזרים נשמעים לישיבות ארץ ישראל ובבל. על חכם אחד מהתקופה ההיא, החבר מר יוסי (יאשיהו), מסופר, שקבל סמיכה מהישיבה הקדושה שבארץ ישראל.

פרק חדש נגלה בתולדות היהודים שבארץ ישראל על ידי מגלת אביתר, שמצא הפרופיסור רש“ז שכטר בגניזה שבקאירה. מהמגילה הזאת נודע לנו, כי במאה השמינית ישבו בירושלים איזה משפחות חשובות מזרע אהרן הכהן, ובשעה שנתרופפה הגאונות בבבל וקיומה לא היה עוד בטוח, התחזקו יהודי ארץ ישראל, ליַסד את מוסד הגאונות בארץ ישראל, ולהכתיר את החכמים המצוינים שבתוכם בתור “גאון” או “גאון יעקב”, כמו שהיו נוהגים לעשות בבבל. הראשון שנכתר בשם גאון בארץ ישראל היה ר' שלמה בר יהודה הכהן, מגזע עזרא הסופר; הכתרתו היתה בימי רב האי גאון לפני שנת תשצ”ח (נפטר ד' אלפים תת"ז). ואחרי ר' שלמה ישב על כסא הגאונות ר' יוסף בנו (נפטר בחנכה תתי"ד) ואחריו – ר' אליהו אחיו55, שעלה לגדולה בחדש אלול תתכ"ב. מפני איזו סבה נדחה מנויו כשבע שנים (נפטר בשנת תתמ"ה). אולם זמן מה לפני פטירתו הוכרח ר' אליהו להעתיק את מקום הגאונות מירושלים לצור. צריך לחשוב, שזה היה בסבת מלחמות הסלדז’וקים, שעלו אז על ירושלים.56

עוד נשאר לפליטה מכתב אחד שנשלח ממצרים בשנת ד' תת"ו לר' שלמה בר' יהודה “הגאון הראשון” שבארץ ישראל. המכתב נמצא באספת כתבי־פפירוס של Erzherzog Reiner. ממנו אנו רואים שהיתה אז אחדות וקשר חזק בין יהודי ארץ ישראל ובין יהודי מצרים57.

בשנת תתמ“ב קרא ר' אליהו גאון אספה גדולה בצור ופרסם ליורש כסאו את בנו ר' אביתר ואת בנו השני ר' שלמה לאב בית דין. בשנת תתמ”ד מת ר' אליהו, ונקבר בלויה גדולה בגליל על יד קברות התנאים. לא ארכו הימים אחרי שעלה ר' אביתר על כסא הגאונות, נעשה דוד בן דניאל, נצר מראשי הגולה שבבבל, לראש גולה במצרים. והוא הרחיב את ממשלתו על כל הקהלות שבערי החוף של ארץ ישראל, ורק צור לבדה עדיין עמדה ברשות עצמה. ואולם בשנת תתמ"ט נכבשה צור גם כן על ידי המצרים, ואז הכניס ראש הגולה שבמצרים גם את צור תחת משמעתו, ובכח הממשלה המצרית הכריח את ר' אביתר לעזב את הישיבה. אפס הישיבה קמה נגד פקדת ראש הגולה והודיעה, שאין דרישותיו צודקות, וגם הביעה את מחאתה נגד העריצות של ראש הגולה וגזל משפטו; חברי הישיבה קראו אז לצום ולתפלה (בשנת ד' תתנ"ג); אולם מהרה בא הקץ לממשלת ראש הגולה המצרי. ר' מבֹרך הנגיד, שעל ידו נתעלה דוד בן דניאל לראש הגולה, קרא לאספה גדולה, שהסירה את דוד מגדולתו והחזירה את ר' אביתר על כנו הראשון, להיות גאון וראש ישיבה (איר תתנ"ד)58. ר' אביתר כתב אז במגלה כל מה שעבר עליו. אחרי איזה שנים בימי מסעי הצלב הראשון, שלח ר' אביתר מכתב לקהלת היהודים שבקונסטנטינופול. אחרי אביתר עלה על כסאו ר' שלמה אחיו. במכתב אחד, שאין עליו חותם, מסֻפר על דבר המריבות והמצב הקשה, שבו היתה הישיבה נתונה59. צאצאי ר' שלמה ירדו מצרימה.

שלשלת הגאונות של ארץ ישראל, כנראה, עברה לדמשק, אחרי שנפסקה בארץ ישראל בימי מסעי הצלב. ר' בנימין הנוסע מטודילה (ע' לקמן) כותב, כי חכמי היהודים בדמשק נחשבו לראשי הישיבות שבארץ ישראל60.

הד"ר א. א. הרכבי פרסם שארית מכתב61, שמצא בין כתבי היד שבספריה הממלכתית שבפטרבורג, שנכתב, כנראה, בזמן מצור ירושלם על ידי הסלדז’וקים (איזה מלות מנֻקדות במכתב הזה בנקוד האשורי או הבבלי). מתוך המכתב נשמע שועת נתונים לטבח ולמשסה: “אליכם אחים אקרא ואל קהלותיכם בקולנו נחנן… כי מיום שחרב בית קדשינו ותפארתנו, ונסתלקה השכינה ממשכן אלהינו… לארץ נפלה עטרת ראשינו, ואפפו עלינו רעות רבות… עת בוא השמועה וכל אנשי המלחמה (שהגנו על העיר) ברחו וינוסו… ויגדל המספד בירושלים, ותעל שועת העיר השמים, כי נגזרה תוחלת; וישאו העם קולם ויבכו הרבה בכה, איש על נפשו ואנשי ביתו, איך בחרב ימותו ובשבי נשיהם וצאצאיהם ילכו… וישמע אלהים את נאקת עמו… ויט אל אנשי המדינה חסד מאויביהם… ויהי אחרי כן ויתנו על אנשי המדינה עונש כבד… ויועצו ויערימו להכליל (?) בית דוד בתוכם לאסרם ולענותם, ותהי תפארתו ביד צר, ואין עוזר לו”…

אלה הם הרשמים המועטים שנשארו לפליטה מהתקופה העתיקה הזאת בארץ ישראל, רשמים שאינם מספיקים להכיר מהם את חיי היהודים בארצנו, אבל הם עדות ברורה, שהישוב איך שהוא נתקיים, כי במקום שיש ישיבה גדולה, שבראשה עומדים גאונים, בודאי שהארץ לא היתה שוממה מישוב של יהודים.


 

פרק ששי. הסלדז’וקים. חכים־באומר־אלה. מסעי הצלב. ר' יהודה הלוי, הרמב"ם, ר' בנימין מטודילה, ר' פתחיה רגנשבורג, ר' יחיאל מפריז, ר' יהודה אלחריזי.


בסוף המאה השמינית לאלף החמישי עלה על במת ההסטוריה השבט הפרא הסלדז’וקי, נצר מגזע התֻרכים62 שעלו מסביבת אורל ואלטאַי.

התרכים היו גבורי מלחמה, מסתפקים במועט ובמדה ידועה גם נדיבי לב, אבל רחוקים מכל השכלה והשתלמות. כשנפגשו עם הערבים, קבלו גם הם עליהם את דת מחמד, ואם אמנם לא היו כל כך קנאים לדתם החדשה כמו הערבים, בכל זאת בקשו להשליט תמיד את הדת המֻשלימית ולהשפיל את שאר הדתות, וביחוד תמיד בקשו לא להגדיל את תוצרת ארצם, אלא לשלוט ולמשול, להחזיק תמיד את רסן הממשלה בידיהם ולהביא לאוצרותיהם את חיל העמים. לפיכך היה “חצי הירח” – סמל ממשלת התרכים, שנתקבל עוד בימי הסלדז’וקים – לסמל של הרס וחרבן.

הגבור סלדז’וק, הוא ואנשיו קבלו בשנת ד' תתט“ז את אמונת האישלם ומהרה אסף חיל רב, וכבש ארצות רבות. ונכדיו הלכו מחיל אל לחיל ובשנת ד' אלפים תתל”א כבשו את סוריה, את חלב (אלעפפא) ואת ירושלים, ובשנת תתל"ו כבשו גם את דמשק ושמו קץ לממשלת הערבים בסוריה.

אולם ממשלה זו של הסלדז’וקים, שרק בכח החרב ובהטלת אימה חברה תחת ידה עמים רבים שונים ומשֻנים: יהודים, ערבים, סורים, ארמנים, פרסים, נוצרים, מֻשלמים־שיעים (מאמיני הקוראן – תורה שבכתב) וסוניים (מאמיני המסרת שבעל פה של המשלימים) – לא יכלה להתפתח ואפילו להתקיים זמן רב. הממשלה לא היתה גם כן חטיבה אחת, אלא כל פקיד היה מושל בלתי מגבל במחוזו, וכל אחד לבדו, וכלם יחד לא בקשו, אלא למוץ את דם הנכנעים תחתיהם.

האֶמירים (המושלים המחוזיים) של חלב, אנטיוכיא וירושלים נטו אחרי השיעיים ונשענו על ממשלת הפטימיים (מזרע פטימה בתו של מחמד) שבמצרים; וראשי דמשק ואמיסה נטו אחרי הסוניים ונשענו על הכליפים שבבגדד. וביניהם היתה שנאה נוראה, והמחלקת שביניהם עזרה הרבה לנוסעי הצלב לבוא ולרשת את הארץ.

בשנת ד' תשס"ח קם במצרים הכליף חכים־באומר־אללה, שפרסם את עצמו בתור נביא, איש־הרוח. הוא היה מֻכֶּה־יָרֵחַ, מטרף בדעתו, קנאי ואכזר. בראשונה אמנם היה נוטה חסד ליהודים, וגם היו ויזירים יהודים אצלו, אבל כעבור איזה זמן שנה את דעתו לרעה והוציא כתב הדת, כי כל היהודים יושבי מדינת מלכותו, שלא יקבלו עליהם את תורת מחמד על פי נוסח השיעיים, אחת דתם לשאת עליהם לאות חרפה תמונת עגל על צוארם, להזכירם עון מעשה העגל שעשו אבותיהם במדבר. מלבד זאת, גזר עליהם שיהיו נִכָּרים במלבושיהם ונבדלים מאזרחי הארץ המֻשלימים, והעובר על פקדתו יָחֳרם רכושו ויגלה מן הארץ. כשנודע לו שהיהודים עושים להם עגל יפה מזהב ומתקשטים בו, צוה כי כל אחד ישא גזר עץ שש ליטראות משקלו, וישימו פעמון על לבושם, למען ישמע קול לכתם ברחובות (ד' תש"ע). אחרי איזה זמן החריב את כל בתי הכנסיות של היהודים ושל הנוצרים בארצו ובקש לגרש את היהודים ואת הנוצרים מן הארץ (תשע"ד). ומלכות בית פטימה היתה אז גדולה מאד ובה נכנסו הארצות: מצרים, אפריקה הצפונית, ארץ ישראל וסוריה. וגם בבגדד היו לכליף ההולל הזה הרבה ידידים, ולא מצאו היהודים מקלט לנוס שמה63. אולם כנראה לא נתקיימה גזרתו. הכליף הזה היה המיסד של כת הדרוזים, שמושבם בלבנון ובהרי חורן. הדרוזים מסתירים את עיקרי אמונתם מזרים, בכל זאת הספיקו חכמי אירופה לחדור ולחקור אותה במדה מספקת.

אחותו של חכים, סיטַלְמולְק, התנכלה לו ותמיתהו, ותהי רוחה לארץ. בשנת ד' תתקל"א כלתה ממשלת הפטימיים ועברה למושלים ממשפחות אחרות.

אכזריותם של הסלדז’וקים שהראו ביחסם לנוצרים שבארץ ישראל64, העירה את לבבות הנוצרים באירופה לעלות ולכבוש את ארץ ישראל מידי המֻשלימים. זו היתה תנועה כבירה, הנודעת בשם “מסעי הצלב”, שהתחילה בשנת ד' תתנ“ה ונגמרה בשנת ה' נ”ב. במלחמות הנוראות של נוסעי הצלב רָוָה חלק גדול מכדור הארץ במשך שתי מאות שנה דם אדם מכל העמים והלשונות, וכמובן, דם היהודים נשפך לראשונה בכל הארץ, באירופה ובאזיה על ידי הצלביים הקנאים והשודדים.

ביום כ“ו כסלו תתנ”ו נתאספו בעיר קלירמון הרבה בישופים וכמרים והמון גדול נוצרים לאין מספר, והאפיפיור תאר לפניהם את המצב העגום של הנוצרים בארץ הקדושה, הנתונים בידי הסלדז’וקים, והציע שכל מי שיכול לחגור חרב, ילך לכבוש את הארץ מידי הכופרים, ויחשב לו מעשהו לצדקה בעולם הבא. אז תפרו כלם על בגדיהם צלב אדום, ואיש את רעהו חזקו, לעשות נקמה בצוררי הנצרות.

לא לחנם קראו היהודים לעיר קלירמון (Klair־Mont) “קרן חשכה”, במקום “הר בהיר”, כי משם יצא חשך־אפלה על כל הארץ. מסעי הצלב הביאו אסון לכל העולם. ששה מליונים נפש נהרגו מבני האדם, וביחוד רבו חללי עם ישראל בכל מקום שנוסעי הצלב עברו. הזמן ההוא נודע בתולדות עמנו בשם גזרת תתנ“ו. אבל היא רק החלה בתתנ”ו ונמשכה כל הזמן של תקופת מסעי הצלב. על ימי הגזרות הללו כנסת ישראל הומיה בכל שבת ובמועדים “אב הרחמים…65 הוא יזכור את החסידים הישרים והתמימים, קהלות הקדש שמסרו נפשם על קדושת השם, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו” ובקריאת “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד” פשטו את צוארם לטבח. וכך נשמדו אלפים ורבבות מבני עמנו, קהלות גדולות עם חכמיהן, גדולי התורה וקדושי עליון, מצרפת ואשכנז.

בכ“ג תמוז ד' תתנ”ט לכדו נוסעי הצלב את ירושלים והרגו את כל יושביה המושלמים, ולא הפלו בין איש לאשה, בין זקן לנער, עולל ויונק. אחד ממושלי הצבא של נוסעי הצלב ספר בעצמו, כי עברו בדם המשלמים עד צוארם. וגם על היהודים עברה הכוס ביום ההוא, כי נוסעי הצלב אספו את כולם, כרבנים כקראים, אל בית הכנסת וישרפו עליהם את הבית באש.

מאז היתה ארץ ישראל בידי הנוצרים, שהתחילו לבנות בה מבצרים, מנזרים ובתי כנסיות, ביחוד במקומות שהאגדה הנוצרית קשרה בהם זכרונות מחיי ישו.

בימי בלדוין השני מלך ירושלים (ד' תתע"ח) היה איזה זמן שקט בארץ. מספר הנוצרים שבאו והתישבו בארץ ישראל הלך ורב. הם נאחזו בערים וגם בכפרים, הקימו את הנהרסות, זרעו שדות, נטעו כרמים והגדילו את הישוב. והאצילים יסדו חברת “בני היכלא” (Templier) להגן על התושבים מהשודדים שהיו רבים בארץ. גם בימי בלדוין השלישי היה שקט בירושלים ובסביבותיה. בלדוין הרביעי בנה את הגשר הגדול על הירדן, שנקרא בשם גשר אבן יעקב (או גשר בנות יעקב) ותקן את חומת העיר הישנה, שנבנתה בימי אדריאנוס.

אולם ימי השלוה של הנוצרים בארץ ישראל לא ארכו. עיני הסלדז’וקים היו תמיד בנוצרים להמם ולאבדם, וגם הם, הנוצרים בעצמם, רחוקים היו משלום ואחוה. מושל קם על מושל, וכל אחד חתר תחת כסא חברו ובקש להפילו, וימלאו את הארץ דמים וחמס.

ובעצם הימים הרעים ההם אנו מוצאים נדיבי עם ישראל מחרפים את נפשם לעלות לא"י ולחונן עפרה, מבלי שים לב לסכנת הדרכים ולמשטמת הנוצרים שמשלו אז בארץ.

הראשון היה משוררנו הגדול ר' יהודה הלוי (נולד ד' תת“מ, מת תתק”ב) מעיר טולידה שבספרד. הוא היה גדול בתורה ובפלוסופיה ומשורר בחסד עליון. אהבה עזה אהב ר' יהודה את עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. בספר “הכוזרי”, שנתן לו צורת דיאלוג בין החכם היהודי ר' יצחק הסנגורי ובין הגר־צדק יוסף, מלך הכוזרים, מוכיח ר' יהודה את מעלת שלשת הדברים הללו בהוכחות שכליות, הנובעות בעיקר מתוך אמונה שלמה ועמֻקה. את געגועיו לציון שפך ר' יהודה בכמה שירים־פנינים, שמתוכם נשקפת טהרת נפשו ועז רגשותיו.


יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.

לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב.

הָמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר, כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם

כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב.

וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד

אֲרַוֶה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵךְ וְיִתְעָרָב.

דְרַשְׁתִּיךְ וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ, וְאִם בִּמְקוֹם

צֳרִי גִלְעֲדֵךְ נָחָש, שָׂרָף וְגַם עַקְרָב,

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאָשָקֵם,

וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעֱרָב.


כן, במקום “צרי גלעד” היו אז שם צרים צוררים, נחשים שואפים לדם ישראל, ואף על פי כן נכספה נפש המשורר לארץ ישראל, באמרו:

וְאָגוּר שָׁם, וְאֶחְשׁוֹב אֶת לְבָבִי

עֲלֵי מִזְבַּחֲךָ עוֹלָה עֲקוּדָה,

וְאֶתֵּן אֶת קְבוּרָתִי בְּאַרְצֵךְ,

לְמַעַן תִּהְיֶה שָׁם לִי לְעֵדָה.

ור' יהודה לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. בימי שיבתו גברו בו הגעגועים, והוא עזב את ארץ מולדתו, את בתו ואת בנה, נכדו היחיד, את ידידיו הרבים, והלך לארץ ישראל, החרבה והשוממה והמלאה חיות־אדם.

בבואו מצרימה קדמו פניו נכבדי העדה, כי כבר היה שמו הטוב הולך לפניו, והם בקשוהו שישאר במצרים ולא יְסַכֵּן את נפשו בנסיעה לארץ ישראל, אך הוא מאן לשמוע בקולם באמרו:

אִם רְצוֹן נַפְשְׁכֶם לְמַלְאֹת רְצוֹנִי,

שַלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדוֹנִי;

כִּי מְנוּחָה לֹא אֶמְצְאָה עוֹד לְרַגְלִי,

עַד אֲכוֹנֵן בְּבֵית מְלוֹנוֹ – מְעוֹנִי…

שָׁאֳלָתִי: חֲסוֹת בְּכַנְפֵי כְבוֹד אֵל

וָהֳיוֹת עִם מְלוֹן אֲבוֹתַי – מְלוֹנִי.

בבואו לירושלים – מספרת האגדה – (ידיעות ברורות מעת שעזב את מצרים לא נשארו) כרע ר' יהודה והשתחוה לאפיו על הארץ וקרא ברגש את שירתו הנשגבה:

צִיוֹן, הֲלֹא תִשְאֲלִי לִשְלוֹם אֲסִירָיִךְ…

דוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ

מִיָּם וּמִזְרָח, וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן

שָׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכָּל עֲבָרָיִךְ,

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תִּקְוָה, נוֹתֵן דְמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן

וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ…

חֲיֵי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ וּמִמּוֹר דְרוֹר

אַבְקַת עֲפָרֵךְ וְנוֹפֶת צוּף־נְהָרָיִךְ…

ובעת קראו את השירה, ודמעותיו נתכו על עפר הקדש, עבר פרש אחד ודקרהו בחרבו וימת.

כנראה קנאת הדת, ששררה בין הנוצרים נוסעי הצלב, לא היתה תמיד רבה במדה אחת, ולפיכך אפשר מאד, שגם בזמן שהיו הנוצרים שליטים בארץ ישראל, מצאו בני ישראל איזו אפשרות לבוא ולהתישב באיזה מקומות, ואולי גם בירושלים ישבו יחידים תחת חסות איזה אביר מושל.

בשנת תתק“י עלה ר' אברהם אבן עזרא לארץ ישראל וישב איזה זמן בטבריה. בפירושו לשמות כ”ה ל"א הוא כותב: “ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה ונשבעו חמשה עשר מזקניה, ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה”. ומזה אנו למדים, שלכל הפחות בטבריה היה אז ישוב הגון.

בשנת תתקכ“ה ברביעי לחדש אייר ישב רבי מימון, אביו של הרב רבנו משה בן מימון, אביר חכמי ישראל של ימי הבינים, יחד עם משפחתו באניה בליל חשך ואפלה, בברחו מעיר פיס אשר באפריקה מפני גזרת השמד, ויסעו לארץ ישראל. חמשה ימים נסעו בים התיכון, וביום הששי קמה רוח סערה, והאניה כמעט שנטרפה. אז נדר להקדיש את שני הימים (ד' אייר יום שבתו על האניה ויום י' בו – יום הסערה) לתורה ולתפלה ועשות צדקה וחסד הוא ובניו אחריו כל הימים. הסערה קמה לדממה, ולקץ חדש ימים ג' סיון הגיעה אניתם בשלום לחוף עכו. וידר רבנו משה לעשות את היום הזה מדי שנה בשנה ליום טוב לו ולבניו אחריו, כי הביא ה' אותו שלם לארץ ישראל. זקני היהודים בעיר עכו חרדו לקראתו ולקראת אביו ר' מימון שבא גם כן עמו, ויקבלום בשמחה רבה. ושם כרת רבינו משה ברית ידידות עם רב הקהלה, מרנא יפת בן מרנא אליהו הדיין. כחצי שנה ישבה משפחת ר' מימון בעכו וביום ג' מרחשון ד' אלפים תתקכ”ו אחזו דרכם לירושלים, להשתטח על המקומות הקדושים. אחרי סכנות רבות הגיעו שמה, ושלשה ימים התנפלו על חרבות המקדש והעיר, ומשם פנו לחברון וישתטחו על קברי האבות. יום תמים התבודד רבנו משה במערת המכפלה (אולי סמוך לה?) ואחר כך יצאו משם לרדת מצרימה. בודאי מפני אי הבטחון שהיה שורר אז בארץ ישראל בימים שנוסעי הצלב היו מושלים שם.

הדברים הללו מוכיחים למדי שבעכו, לכל הפחות, היתה אז קהלה גדולה וחשובה.

עדות יותר מפורטת על הישוב היהודי, שהיה בימים הרעים ההם בארץ ישראל, היא עדות הנוסעים ר' בנימין מטודילה, ר' פתחיה מרגנשבורג ועוד.

הנוסע ר' בנימין מטודילה66 יצא למסעיו ד' אלפים תתק"ך (1169) ונסע במשך שלש עשרה שנה (הד"ר צ. גרץ חושב, כי רק חמש שנים נסע). במסעיו עבר שלשת רבעים של כדור הארץ, לפי מה שהיה ידוע בזמנו, ורשם הרבה דברים מענינים, שהאירו את עיני החוקרים בכתיבת הארץ ובהסטוריה. הוא עבר גם את ארץ ישראל ומצא בביירוט – היא בארות – כחמשים יהודים ובצידון עשר משפחות. על הדרוזים הוא אומר, שאין להם דת ויושבים בהרים ונקיקי הסלעים, ואין מלך ושר שולט עליהם, ואין ביניהם תושבים יהודים, כי אם באים ביניהם בעלי אומניות וצַבָעים (מהיהודים), ויושבים ביניהם באומנות ובסחורה וחוזרים לבתיהם. והם אוהבים את היהודים. והם קלים על ההרים ועל הגבעות, ואין אדם יכול להלחם עמם.

אולם בצור החדשה מצא כארבע מאות משפחות יהודיות וביניהם חכמי תלמוד, ובראשם ר' אפרים המצרי ור' מאיר מקרקשונה. והיו שם ליהודים שדות וכרמים וגם ספינות שטות על הים. ובעכו כמאתים יהודים. ומשם ששה פרסאות לשיזריא (קסריא) היא גד אשר לפלשתים, ושם כמו עשרה יהודים, ומאתים כותים הם השומרונים. ומשם יום לסַבָסְטָא היא שמרון, ועדין ניכר שם ארמון אחאב. ומשם שתי פרסאות לנַבְלוס Neapolis היא שכם בהר אפרים, והיא יושבת בעמק בין הר גריזים והר עיבל, ובה כמו מאה כותיים.

וירושלים היא עיר קטנה ובצורה, ובה כמאתים67 יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה (כלומר העיר).

ר' בנימין מספר, כי שני אנשים עבדו במקום אחד בירושלים ומצאו פי מערה ואמר אחד לחברו: נכָנס ונראה אם יש שם ממון. הלכו במבוא המערה עד שהגיעו אל ארמון אחד בנוי על עמודי שיש מצופים בכסף ובזהב. [ובו] שלחן ושרביט הזהב ועטרת זהב, ורצו שני האנשים ליכנס בארמון, והנה באה רוח סערה מפי המערה והכם ונפלו לארץ כמתים… והנה רוח אחר בא והנה נשמע קול: קומו צאו מן המקום הזה! ויצאו דחופים ומבהלים, וילכו אל הפטריארך, וספרו לו. ושלח הפטריארך והביאו לפניו את ר' אברהם הפרוש מקונסטנטינו, שהיה מאבלי ירושלים. וענה לו ר' אברהם שהם קברי מלכי בית דוד. את הספור הזה ספר ר' אברהם החסיד הזה לר' בנימין.

בבית לחם מצא אז רק שנים עשר צבעים יהודים. ובבית־גֻברין – היא מָרֵשָה – שלש יהודים, ובשונֵם שלש מאות יהודים. בנוב מצא שני יהודים, ברמה שלשה יהודים; ביפו – יהודי אחד צבע. ובאשקלון החדשה – הרחוקה מאשקלון הקדומה ד' פרסאות – כמאתים יהודים רבניים, ושם כמו ארבעים קראים, וכותיים שלש מאות. ביזרעאל מצא יהודי אחד צובע. בטבריה מצא כחמשים יהודים, ובגוש חלב – כעשרים יהודים.

ר' פתחיה מרגנשבורג נסע גם כן בארצות אסיה ואפריקה במאה האחרונה של האלף החמישי, סמוך לנסיעתו של ר' בנימין. בטבריה מצא קהלה גדולה. בעכו מצא יהודים. בירושלים מצא רק יהודי אחד ששמו ר' אברהם הצבע, והוא נותן מס גדול למלך, שמניחו שם (לשבת ולהתעסק במלאכתו).

בשנת קרוב לה' אלפים ישב בירושלים החכם ר' תנחום ירושלמי, שחבר באורים לכתבי הקדש, ומהם הוציא לאור באורו לספר יהושע הסופר Harbruker, ברלין 186268.


 

פרק שביעי. צלח אלדין, עלית המונגולים. הממלוקים. עלית שיירה של שלש מאות רבנים. ר' יונתן מלוניל, ר' שמשון משאנץ, ר' דוד ראש הגולה ממצול. ר' מנחם בן פרץ החברוני. ר' יהודה אלחריזי. ר' יחיאל בן יוסף מפריז.


בשנת ד“א תתקנ”ט עלה על כסא הכליפות שבמצרים הגבור צלח אלדין. הנוצרים, הביצנצים והירושלמים, באו להלחם בו, אך הפעם נשתה גבורתם, ואחרי שקבלו מכות רבות, הוכרחו לשוב בבשת פנים. והביצנצים, בשובם באניותיהם, קמה עליהם סערה בים ונטבעו.

וצלח אלדין לא הלך תחילה לערוך מלחמה נגד הנוצרים שבירושלים, אלא עלה מתחילה על סוריה, על הסלדז’וקים המושלים בה, ואחרי מלחמה ארוכה של שתי שנים (תתקס“ד־תתקס”ו) הצליח לכבוש את סוריה.

ובשנת תתקע"ז עלה צלח אלדין על ארץ ישראל ועל יד חטין הכה את הנוצרים מכה רבה. אחרי איזה זמן התחזקו שוב הנוצרים וקבלו שוב עזרה מבני דתם שבאירופה, והמלחמות הלכו ונמשכו בהפסקות עד שנת ה' אלפים כ'.

אז עלו המונגולים כשואה על הארץ. הנוצרים ידעו, כי הם אויבים למשלימים ויבטחו בהם, שיעזרום במלחמותיהם נגד אויביהם המשותפים, ובכל מקום שהמונגולים באו, קדמו הנוצרים פניהם בשמחה רבה. ואולם מהרה נוכחו, כי טעו במשפטם: המונגולים לא הבחינו כלל בין משלימי לנוצרי, אלא הלכו והחריבו את כל הארץ חרבן נורא, וגם ירושלים נחרבה אז כליל.

ובמצרים נתרבו ונתחזקו המַמְלוּקים69, הם השבויים וסתם עבדים שנתקבלו לתוך הצבא, ובזמן קצר גדלה כל כך השפעתם, עד שבימי ממשלת האיובים תפשו את המשרות הגבוהות בידם. בשנת ד' תתקי"ז הרגו את הכליף האיובי טורן־שאַה, ואז נעשה הממלוק קוטוס לכליף במצרים. הוא היה גבור ונצח את המונגולים (ד' תתק"כ). אחרי מותו מלך ביבאַרס (אַל־מליך, אל־זהיר), שנלחם נגד התרכים, שהתנפלו על סוריה, ונגד הפרנקים. גם בנו אַל־מליך אַל־מנזר הראה את גבורתו במלחמתו עם המונגולים (ד' תתק"נ). השלטן אל־מליך אל־אשרף־חליל הספיק לגרש לגמרי את המונגולים, וכל סוריה באה תחת ידו. הוא שם קץ גם לממשלת הנוצרים בארץ ישראל, וכבש את כל מבצריהם, וגם המבצר האחרון עכו נפל בידו. מהנוצרים, שהיו שם כששים אלף נפש, הגברים נפלו בחרב, והנשים והטף נשבו ונמכרו לעבדים ולשפחות.

אחרי שנרצח אל־מליך־אל־אשרף־חליל, עברה הממשלה המצרית לידי הטשרקסים. מאז קמו תמיד מריבות ומהומות במצרים, עד שקם השלטן התרכי שלים העריץ (יאווז) וכבש את מצרים, ומאז היתה מצרים לחבל ארץ תרכיה, וגם ארץ ישראל באה תחת ממשלת התרכים (ע' לקמן פרק תשיעי).

בשנת ד' תתק“ע70 עלה הרב ר' יונתן הכהן מלוניל עם עוד חכמים אחדים, ר' שמואל בן ר' שמשון ור' טוביה ור' סעדיה בתור שליחים מיהודי צרפת ואנגליה (שסבלו מאד ממסעי הצלב) לראות ולהתבונן אולי אפשר להתישב בארץ ישראל71. ר' יהונתן ור' שמואל שבו לארצם והודיעו לשולחיהם, כי הארץ טובה ואפשר להתישב בה. ואז – בשנת תתקע”א, עלתה שיירה של שלש מאות תלמידי חכמים מצרפת ומאנגליה להתישב בא“י. הם נתקבלו אצל השלטן אַלַדיל, אחי השלטן צלח אלדין, שהאיר להם פנים וחנן אותם בזכיות יתרות. רבים מהעולים קנו להם בתים וגם בנו בתי כנסיות. מבני השיירה הזאת נודעו בשמותיהם מבעלי התוספות ר' יוסף בר' ברוך ואחיו ר' מאיר, ור' אברהם הזקן, ר' יוסף, ר' דוד והרב המפורסם רבנו שמשון משנץ. מעולי גולה אלה סרו אחדים לקהירה להתראות עם ר' אברהם בן הרמב”ם שקבלם בכבוד גדול ורק ר' שמשון לא רצה לסור לקאירה, כנראה מפני שירא לעבור על הלאו של “לא תוסיפון לשוב”, דברים י“ז י”ז. בימי ישיבתו בארץ ישראל אסף ידיעות על דבר תכונת הארץ וגבולותיה, ואותן מסר בפירושו למשניות סדר זרעים. במותו נקבר אצל הר הכרמל.

ר' שמואל בן ר' שמשון, בעלותו לארץ ישראל, כתב רשימה מפורטת מירושלים ומכל המקומות שבקר והקהלות שמצא שם בזמנו בא“י, והקברים שהשתטח עליהם. הוא מספר, כי בחברון נפגש עם ר' דוד ראש הגולה ממצול, שקבל הרשאה מהכליף, להכנס למערת המכפלה, להתפלל שם. “והם הלכו אל הצובע (?) ויבקשו ממנו, כי יניח גם אותם להתפלל; ויכניסם בחשאי אחרי חצות הלילה וירדו כ”ד מעלות וראו שם שלשה ציונים”. ר' שמואל עבר עם ראש הגולה בכל ארץ ישראל, ובכל מקום בואם קבלו היהודים את פניהם בכבוד רב, ויעבור גם את הגליל, ומשם הלך לדמשק ולנינוה ושב לארצו. בסוף המכתב חותם: “שמואל ב”ר שמשון הכהן, הבא מירושלים ומן הגליל בשנת תתק“ע, ויש לי חותם מלך ירושלים בידי עדות מכתב זה”72.

הד“ר נייבואר פרסם בלבנון (שנה ה' גליון מ') מכתב מר' מנחם בר' פרץ החברוני משנת ד' תתקע”ה, שהיה שמונה שנים ש"ץ בחברון. במכתב הזה הוא מונה את כל הקברים שבארץ ישראל ומביא גם הרבה ספורים ואגדות של ארץ ישראל, ומזה נראה שהיתה אז עדה בחברון ובית כנסת73.

בשנת ד' תתקע"ו היה המשורר ר' יהודה אלחריזי בירושלים. הוא בא שמה ממצרים ועבר את מדבר סיני, דרך קשה, עד שהגיע לעזה, ומשם הלך ירושלימה ושהה שם חדש ימים, ובכל יום ויום היה מתהלך להשתטח על הקברים. ואחר כך עלה על הר הזיתים “והיינו בעין דומעת ונפש נכרעת, משקיפים על מקום העזרה, אשר נחלץ לעבודה זרה”74.

בראש האלף הששי עלה לא“י אחד מגדולי בעלי התוספות, ר' יחיאל בן יוסף מפריז (הוא ר“י הקדוש, ר”י החסיד, ר"י הזקן). הוא ישב בראש ישיבה גדולה בפריז של שלש מאות תלמידים. מהם נודעו ביחוד ר' מאיר מרוטנבורג, ר' יצחק מקורביל ועוד. ר' יחיאל היה גדול גם בחצר המלך לודביג התשיעי. פעם התוכח ר' יחיאל עם אחד השרים, שבקש להוכיח, שהיהודים צריכים לדם נוצרים. ויותר מזה קדש שם שמים ושם ישראל בוכוחו הגדול, שהתוכח עם המומר דנין במעמד המלך והשרים ע”ד התלמוד. ר' יחיאל לא רצה לבוא בוכוח באמרו שהתלמוד הוא יסוד חיי האומה הישראלית, וכלם נכונים למות על כבוד קדושתו. אך המלכה הרגיעה אותו ותבטיחהו, שלא יאֻנה לו רע, וחפש נתנה לו לדבר כל מה שבלבו. המומר מתנגדו דרש, שר' יחיאל ישבע, שידבר רק מה שהוא חושב באמת, אך ר' יחיאל אמר, שלא נשבע מעודו גם על אמת וגם עכשיו, לא ישבע, ומי שירצה להאמין בדבריו, יאמין בהם גם בלי שבועה. המלכה פטרה אותו משבועה. ואז אחרי שהשמיע המומר את טענותיו, בטל אותן ר' יחיאל בחכמתו ויעשהו לחרפה ולקלס. ובכל זאת הבין, שלא ימצא עוד מנוחה בארץ. ובאמת כעבור זמן קצר העלילו על בנו והושיבוהו בבית האסורים, ובקושי גדול עלה בידו להוציאו. ואז עזב ר' יחיאל וביתו את ארץ מולדתו ויעל לא“י75 ויתישב בעכו. ובשנת ה' מ”ו מת ויקבר בחיפה.


 

פרק שמיני. ר' משה בר' נחמן (הרמב"ן). וכוחו עם פראי פבלו. עליתו לא“י. יסוד הישוב החדש. באור הרמב”ן לתורה. ר' שלמה פטיט. ר' אשתורי הפרחי. ר' יעקב בר' חננאל סקילי.


אחרי החרבן הגדול שעשו המונגולים בירושלים ובכל ארץ ישראל, קשה היה להאמין שהיא תתישב עוד פעם, כי שממת עולם שכנה על הכל. אבל אז נמצא איש דגול מרבבה, אשר עלה בחכמתו ובמרצו על כל בני דורו, ואמונתו הכבירה והלוהטת השפיעה על רבים, לשוב ולבנות את ירושלים החרבה. הישוב שיסד הרמב"ן בירושלים לא חדל עוד מהזמן ההוא ולהלן. ובצדק נוכל לקרוא לו אבי הישוב שלנו.

האיש הזה היה הרב ר' משה בן נחמן, הרופא מגירונדה – הרמב“ן. למותר הוא להגיד, כי הוא היה קשור בעבותות אהבה לארץ־ישראל, כי מי מגדולי עמנו בכל התקופות לא נשא את נפשו לארץ האבות ותקות העתיד? והרמב”ן הלא מנה את מצות הישיבה בארץ־ישראל בין התרי“ג מצות. אבל יש אומרים שהיתה גם סבה חיצונית, שהכריחה את הרמב”ן לעזב את ספרד מולדתו ולעלות לארץ־ישראל.

הקנאים הנוצרים שבספרד, הנזירים הדומיניקיים, השתדלו בכל תחבולות און, להפיץ את אמונת ישו בין היהודים, הסיתו את הממשלה לגזור על בני ישראל גזרות רעות, וגם השתמשו באמצעי פתוי והסתה, בדרשות של דפי, וכלי משחית היה בידם יהודי בוגד פבלו, שהיה מתפרץ יחד עם חברת דומיניקיים וחילים אל בתי המדרש של היהודים והיה מכריחם לשמוע את דרשותיו. אולם אמונת היהודים לא נתרופפה, להפך, כל מה שהוסיפו אויביהם להציק להם, כן התגברה והתחזקה האמונה בקרבם. מעולם לא היה רגש האמונה כל כך חזק ולוהט בישראל, מעולם לא היתה השקידה על למוד התורה כל כך גדולה בספרד, ארץ החקירה, השירה והתענוגים, כמו בעת ההיא. מכל קצוי ארץ ספרד וצרפת הדרומית נהרו בחורים וזקנים לשמוע תורה מפי הרמב"ן.

כראות המומר הבוגד פבלו שכל יגיעו לשוא, פנה אל מלך ספרד ויבקש, כי יצוה לערך וכוח פומבי בינו – בין פבלו ובין הרמב“ן. וכשהוא ינצח את הרמב”ן, אז כל היהודים יהיו מוכרחים לקבל עליהם את הדת הקתולית. והפקודה יצאה מפי המלך לדרש מהרמב"ן, שיבוא להתוכח עם פבלו, בהיכל המלך במעמד אצילים ופרשים, כמרים ונזירים, וגם מנכבדי היהודים היו מוכרחים לבוא על אפם ועל חמתם לשמוע את הוכוח.

הרמב“ן לא רצה להתיצב עם הבוגד ולהתוכח עמו. הוא אמנם היה בטוח, כי ישים לאַל את כל טענות המומר, אבל ידע מראש, כי בנצחונו יצית אש של קנאה בעיני הקתולים. אבל אחרי שהכריחוהו, התאזר הרמב”ן בגבורה, לקדש את שם שמים, ויהי מה!

וממלחמת מגן יצא הרמב“ן לפעמים למלחמת תגרה. הוא לא לבד בטל את ראיותיו, שהביא הבוגד מכתבי הקדש, שמצא בהם לפי דעתו רמזים לאמונת הנוצרים, אלא גם התנפל על המאמינים בה בדברים שאין עליהם תשובה: …”אי־אפשר לי להאמין במשיחיותו של ישו, קרא הרמב“ן בעז, כי הנביא אומר על זמן המשיח: “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, – ומימי ישו ועד הנה כל העולם מלא חמס ושוד, והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות”…

וסוף סוף נסתתם פי המומר, לא מצא מה לענות על דברי האמת של הרמב“ן. אבל הדומיניקיים, שלא נרתעו מדבר שקר גלוי, הפיצו שמועה כי פבלו נצח את הרמב”ן. הדבר הזה הכריח את הרמב"ן לכתוב את טענותיו בספר ולהפיצו בין אחיו. אז יצאה עליו הגזרה לגלות מן הארץ, וכמעט שהיה צפוי למות76.

הרמב"ן היה יכול אמנם ללכת לצרפת הדרומית ולקבוע שם ישיבתו, אך זכר את ארץ ישראל וגמר בלבו לעלות שמה.

בשנת ה' אלפים כ“ז באחד מימי הקיץ הגיע הרמב”ן, אחרי שלש שנים של טלטולים ונדודים, אל חוף חיפה, והוא כבר זקן, קרוב לשבעים, אבל רוח אלהים חזקתו.

הארץ היתה אז בידי מושלי מצרים, שהצליחו לגרש את המונגולים מן הארץ, אך עדין היה החרבן גדול. אמנם בגליל נראו עקבות פריחה, האכרים הנכרים שבו לעבוד את האדמה, אולם מקום היהודים, בעלי הארץ מאז ומקדם, נפקד עכשו, כי נאספו במלחמות.

וכשראה זאת הרמב“ן קרא במרירות: “דמיתיך, הורתי (כלומר ארץ מולדתי), ליולדת שמת בנה בחיקה, והחלב בשדיה למכאוביה, ותיניק את גורי הכלבים”. ובתשיעי לירח אלול הגיע הרמב”ן לשערי ירושלים, קרע את בגדיו ויתאבל על החרבן הגדול שנגלה לעיניו: “רבה העזובה וגדול השממון – כתב הרמב”ן – וכללו של דבר כל המקֻדש מחברו חרב יותר מחברו: ירושלים יותר חרבה מהכל, וארץ יהודה יותר חרבה מן הגליל, ועם כל חרבנה יושביה קרוב לאלפים נוצרים בתוכה ושלש מאות פליטים (מחמדיים) מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו התתרים ברחו משם ומהם שנהרגו בחרבם, רק שני אחים צַבָעִים קונים צביעה (כלומר חוכרים מהממשלה את המלאכה הזאת) ועליהם יאספו (מהיהודים הבודדים שבכפרים הסמוכים) עד מנין, מתפללים בביתם בשבתות… והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרוב, בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבו לתקון הבית, וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים והבריחום בבוא התתרים, והנה יציבו (אותם) בבית הכנסת77 ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ לראות בחרבן בית המקדש ולבכות עליו"…

בימי ראש השנה ה“א כ”ח התפללו בירושלים בצבור ונתכוננה שם שוב עדה עברית, והרמב"ן לא נח ולא שקט עד שיסד בירושלים גם ישיבה גדולה, אשר לשמעה נהרו אליה תלמידים מקרוב ומרחוק, מבבל ומכל ארצות הפרת78.

גדולה היתה שמחתו של הרמב"ן, בראותו כי ה' מצליח בידו, ובהמון רגשותיו כתב: “וזה מה שהוצאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי, לפי שרצוני להיות בחיק אמי”…

ומאהבה לוהטת זו לחיק אמו, ארץ ישראל, היו ניצוצות, ניצוצות נתזים ועפים ומגיעים עד נפשות אחינו בני ישראל הנדחים בגולה. הרמב"ן הריץ אגרות אל בניו ואל אחיו שבגולה, אגרות מלאות חבה לארץ ישראל והועילו להגביר את זרם העליה, מאז ועד היום הזה.

יחד עם שקידתו להרבות הישוב ולהרביץ תורה עבד הרמב"ן גם עבודה ספרותית גדולה, כי בימי שבתו בירושלים הספיק להשלים ולתקן ולגמור את באורו לחמשה חמשי תורה. בבאור זה נתמזגו ידיעה עמוקה בחקרי הלשון העברית, בקיאותו בכל ספרות התלמוד וחריפות שכלו, חקרי הפלוסופיה ואמונה תמה וברה, אמונה, שבקדושתה העליונה ידעה לזווג את הכל ולפשר בין הכל.

בארץ ישראל נתברר לו לא רק הנגלה שבתורה אלא גם הנסתר. האויר השקוף והצלול של ארץ ישראל הרחיקה את חוג ראיתו בכל אשר פנה.

שלש שנים ישב הרמב"ן בירושלים, ובמשך הזמן הקצר הספיק להחיות את עיר קדשנו. הוא מת בעכו בהיותו יותר משבעים שנה (ה"א ל' בערך) ונקבר בעיר חיפה על יד קבורת ר' יחיאל מפריז, שבא לארץ ישראל איזה שנים קודם לו79.

האגדה מספרת כי בצאתו מארצו ללכת לארץ ישראל בקשו ממנו תלמידיו לתת להם אות וסימן לדעת יום פטירתו. ונתן להם אות, כי ביום מותו תבקע מצבת אמו. וכן היה: אחרי מותו ראו תלמידיו שנבקעה מצבת אמו וידעו כי רבם נתבקש בישיבה של מעלה.

הרמב"ן עזב אחריו הרבה ספרים יקרים, חדושים ובאורים80.

ר' יצחק אבן לאטיף, או אל לאטיף, נולד לערך ד“א תתק”פ ומת ה“א נ'. חוקר ומקובל. הוא כתב מכתב מירושלים (נדפס באוצר טוב על יד המאגאצין ש' 1877 ע' 33־35). ונכבד הוא לדעת ממנו מצב ארץ ישראל וירושלים אחר הרמב”ן. גם באו שם כמה שמועות ואגדות העם אודות הנסים שקרו אצל קברות הנביאים והתנאים. ובסוף האגרת כתב: “שמועה שמענו מעשרת השבטים, ממלחמה שהם נלחמים, וה' יגן בעדם ובעדנו ובעד כל ישראל”. וכן גם ר' אברהם אבולעפיה בספרו אוצר עדן גנוז, ביהמ“ד יילינק ג' XL, יספר, כי אחרי בואו לא”י “דעתי היה ללכת לנהר סמבטיון ולא יכולתי לעבור מעכו ואילך מפני התגרה שגברה בין ישמעאל ועשו”81.

בזמן ההוא התחיל הישוב להתגדל גם בערים אחרות בא“י: בצפת, בעכו, צריפין (צאראפינד) ורמלה (היא גת). עוד בימי נוסעי הצלב התישב בעיר עכו הרב המקובל ר' שלמה פטיט (הקטן) מצרפת, שהיה קנאי נלהב. הוא קשר מלחמה נגד כל אלה העוסקים בפלוסופיה, וביחוד הרבה לנאץ את ספרו של הרמב”ם “מורה נבוכים”. נגדו יצאו אז כל הרבנים, שהיו נוהים אחרי הפילוסופיה ומעריצי הרמב“ם וספריו. אבל הרב שלמה הקטן הלך לאירופה ושם אסף חתימות של איזה רבנים, כי האמונה והפלוסופיה צוררות אשה לרעותה וצריך לבכר את האמונה ולהתרחק מן הפלוסופיה.82 ר' שלמה שב עם הכתבים לעכו, אסף אליו את תלמידיו, שהיו קנאים כמותו, ויוציאו דינו של ספר “המורה” של הרמב”ם לשרפה והחרימו את כל ההוגה בו (ה“א מ”ח). ואחדים מהקנאים עוד העיזו ללכת לטבריה (מקום קבורת הרמב"ם) ומחקו מעל מצבת קבורתו השבחים שהיו חרותים עליה וחרתו תחתם דברי נאצה. וכאשר בא הנגיד ר' דוד נכד הרמב“ם לטבריה, אסף חכמים נכבדים מצפת ומטבריה, ובראשם הרב ר' משה בן ר' יהודה ובית דינו (מצפת), והלכו אל קברו של הרמב”ם והחרימו את כל אלה שמדברים דפי בהרמב“ם ובספריו83 ויחד עמהם יצא גם נשיא הגולה שבדמשק, ר' ישי בן חזקיה עם בית דינו, שנים עשר רבנים, להחרים את כל הפוגע בכבוד הרמב”ם וספריו.

* *

בשנת ה' ס"ב84 עלה מאיטליה הרב, החוקר הראשון במדע ארץ ישראל ר' אישתורי הפרחי85; זה היה חוקר מקורי במלוא המובן של השם הזה, כי היה מזוין בבקיאות עצומה, בשכל חריף, בעין בהירה וביחוד באהבה עצומה לארץ ישראל, ועשה לו שם עולם בספרו “כפתור ופרח”.

הוא היה נצר מגזע רבנים גדולים. גם אביו הרב ר' משה היה חכם תלמודי וחבר איזה ספרים, שאבדו מן העולם.

ר' אישתורי נולד בפלורנצי בסוף העשרת השלישית או בתחלת העשרת הרביעית של המאה הראשונה לאלף הששי. למד מתחילה מאביו, שבשמו מביא דברי הלכה בספר “כפתור ופרח”, ואחר כך למד תורה אצל זקנו ר' נתן מטרונקטילא, ורבו המובהק היה הרב הקדוש ר' אליעזר בר' יוסף משיניון, שנשרף על קדוש השם ביום שני של ראש השנה, בשנת ה' אלפים. כשמלאו לו תשע עשרה שנה בא ר' אישתורי למונטפשלייר (לְמונְפֶלְיֶה) ששם למד תכונה, רפואה, שפות רומא וערבית אצל קרובו ר' יעקב בר מכיר, גם למד בספרי הפלוסופיה של אריסטו, אלפרגי, אבוקראט, בטלמיוס, גלינוס ועוד. בזמן ההוא ישב רבנו אשר בר' יחיאל (הרא"ש) בעיר ההיא, ור' אישתורי לקח ממנו לֶקח בתלמוד. אחרי הגרוש ממונטפשלייר בשנת ה' ס“ו עבר ר' אישתורי לפריפינְיַן, ובשנת ה' ע”ג עזב את צרפת ויעל לארץ ישראל. בדרכו סר לקאירה שבמצרים וישב שם זמן קצר. ר' שמואל הנגיד נכד הרמב"ם הכיר את גדל מעלתו, ויוקירהו ויכבדהו מאד. ר' שמואל וגם כל חכמי העיר בקשוהו, כי ישאר בקאירה, אבל הוא לא נעתר להם, ואחרי ימים מעטים עלה ירושלימה. ותיכף ומיד התחיל לעבוד בחקירת תכונת ירושלים וחלקיה, וכל הענינים הנוגעים לקדמוניותה, ומדת הר הבית.

חכמי ירושלים ראו, כי ר' אשתורי גדול מאד בתורה ובחכמה, כי כל מה שלמד היה אצלו כמונח בקופסא, וזולת זאת היה שקדן נפלא ובעל מדות תרומיות, ענו וצנוע וחסיד בכל מעשיו, ויקרבוהו, ויקצבו לו הספקה למחיתו מקופת הקהל, כמו שהיו מקבלים שאר החכמים אשר תורתם אומנותם, אך מפני המחלקת שהיתה אז בירושלים (בין בעלי ברית הר' שלמה פטיט ובין מתנגדיו, מעריצי הרמב"ם) החליט לעזוב את ירושלים עוד לפני מלאת שנה לעלותו שמה86. ויבחר לשבת בעיר הקטנה בית־שאן (בלשון העמים סקיטופוליס), אשר בה היה ישוב קטן מאחינו, ובראשם עמד הרב ר' מתתיהו, שהיה לפי הנראה איש גדל דעה, כי ר' אשתורי תמיד שאל בעצתו, ומדבריו לא סר. ויש גם ראיות, שהוא הכירו עוד מחוץ לארץ.

ישיבתו בבית שאן במנוחה שאננה היתה לו לעונג גדול ולתועלת מרֻבה. שם שקד על למודיו ומשם היה הולך ועובר לכל המקומות שבארץ ישראל, לחקור ולדרוש אחר כל פרטיהם, בכל מה שנוגע לטופוגרפיה ולארכיאולוגיה ולצמחים ולכל מה שנוגע להלכות התלויות בארץ. שבע שנים רצופות עבד במקצוע זה בשקידה נפלאה. “בפלגת אדמת ישראל בחסד עליון עברתי; עיירותיה, מדינותיה וכרכיה רובם דרכתי, הרי בשמים כפרים עם נרדים ביניהם מצאתי; בבית שאן למנשה (כלומר שעלה בגורל למטה מנשה) אשר בו לחבר את זה ישיבתי בחרתי, יושבת על מים רבים, מי מנוחות, ארץ חמדה מבורכת, ושבעת שמחות, כגן ה' תוציא צמחה ולגן עדן פתחה”87. שתי שנים עבד בחקירת הגליל וחמש שנים בשאר חלקי הארץ88. ומה רבה היתה שמחתו, כשעלה בידו, אחר החפוש, למצוא ולברר שמות מקומות אחדים, הנזכרים בכתבי הקדש ובדברי חכמינו ז"ל. בבקיאותו הגדולה הואיל לבאר את מעלת וקדושת ארץ ישראל. והתנגד לאלה החכמים, שחשבו איזה ערים בארץ ישראל לערי חוץ לארץ, מפני שמצאו שבתלמוד לפעמים דנים אותן כערי חוץ לארץ. וביחוד בטל את דברי אלה מיושבי ארץ ישראל, שמנעו בעד העולים החדשים להתישב בערים אחדות, כבית שאן ורמלה וכדומה, מפני שלא חשבו אותן לארץ ישראל89.

מלבד החקירות בידיעת הארץ, בחן ובדק את כל המדות, המשקלות והמטבעות, הנזכרים בכתבי הקדש ובספרות התלמודית, והשוה אותם עם ערך המשקלות והמטבעות שהיו בזמנו. ויברר את תכונת קשת הראיה באופק ירושלים, ואת חשבון שנות השמיטה והיובל ע"פ כל הדעות השונות בלוחות מקבילות ותאריך השטרות. וגם חקר בסדרי זמני הנשיאים ובתכונות הכתות של הכותים והקראים. ויאסף את כל המנהגים והתפלות, שהיו נהוגים בזמנו בארץ ישראל, וכל שריד וזכרון מזכרונותינו וקדמוניותינו היו יקרים, אהובים וחביבים בעיניו מאד והקדיש להם תשומת לבו.

אחרי שגמר את עבודתו הלך ירושלימה להראותו לאחד מגדולי חכמי דורו, ראש רבני ירושלים, הרב ר' ברוך, וגם להרב ר' מתתיהו מסר את ספרו לעבור עליו, כי בתומת צדקתו לא האמין בכחו ופחד מפני הטעות. החכמים ההם נתנו לו איזה הערות נחוצות, והוא הכניס אותן במהדורה השניה.

כמאתים שנה היה הספר כפתור ופרח גנוז ומציאותו לא נודעה בעולם וגם מחברו נשכח, ורק במקרה באה העתקה אחת, שנעשתה כנראה מהמהדורה הראשונה, לידי הרב ר' יצחק כהן שולאל, שהיה הנגיד האחרון במצרים, וכשנודעה לו מעלת הספר עשה ממנו עוד העתקות, ומהרה נפוצו בין חכמי א“י ומצרים90, ובשנת ה”א ש“ו או ש”ט נדפס לראשונה בויניציאה. ופעם שניה בברלין תרי“א ושלישית בירושלים תרנ”ז ע"י א. מ. לונץ עם מבוא והערות נכבדות.

הרב ר' אישתורי הפרחי היה חזיון פלא בספרותנו, כי עד ימיו לא נמצא כמוהו חכם יודע לעסוק בחקירת ארצנו וקדמוניותיה. גם חכמי אומות העולם שבחוהו, וביניהם גם החוקר הגדול הנוצרי האמריקאי א. רובינזון. מעלתו של ר' אשתורי היא ביחוד, שלא סמך על הספרים בלבד, אלא ברגליו הלך אל כל המקומות, להתבונן ולשפוט למראה עיניו.

מאחרית ימיו לא נדע מאומה, וכן אין אנו יודעים על אדות זרעו. כנראה לא האריך ימים אחרי גמרו את ספרו “כפתור ופרח”; לכל פחות ברור הוא שמת לפני שנת קי"ח91.

ר' אישתורי חבר עוד איזה ספרים, שאותם הוא מזכיר בחבורו “כפתור ופרח”. אחדים מהם הם תרגומים מספרי רפואה. אבל הם לא הגיעו לידינו.

בן דורו של ר' אישתורי הפרחי היה ר' יעקב בר' חננאל סקילי (ציקילי, סיקלי, סקלי). בשנת ה' ע"ח נתחבר עם עוד חכם אחד ר' חזקיה92, ושניהם נשבעו לעלות ביחד לארץ ישראל. בשנת ה' פ' בקֵרוב מכרו כל חפציהם וקנו להם כלי גולה ורצו לשכור אניה ללכת מקורדובה לאישביליא (Sevilla), והנה נודע להם כי אי־אפשר לנסוע, כי “אניות ממלכות פורטוקאל (פורטוגל) הולכים בים לשלול שלל ולבוז בז לכל יהודי וישמעאלי שימצאו בים במאמר האפיפיור”. וכך היתה סכנת הדרכים תמיד מעכבת בעדם מלנסוע. וכמעט שבקש ר' יעקב לנסוע אפילו בשעת סכנה, כי מתו עליו ארבעה ילדים ונשאר לו רק בן אחד, ותלה את זה בעון אחור הנדר. סוף סוף נשאר ר' חזקיה חברו לשבת באישביליא, אבל ר' יעקב לא הבליג על תשוקתו ועלה לארץ ישראל. הוא גם ישב איזה זמן בדמשק (אולי כשלש עשרה שנה( ונחשב שם לבעל הוראה. בשבתו בארץ־ישראל חבר “ספר היחס” שבו “מזכיר כל עיר וכפר מארץ־ישראל ומי קבור שם” אותה הכונה בעקרה, שאליה נתכון ר' אישתורי הפרחי; רק שלא היתה לו האפשרות להשלימה כמוהו. בודאי שגם הוא הקדיש זמן לנסיעות שונות בארץ ולחקירות בענין זה.

הוא חבר ספר “תלמוד תורה” – ילקוט מלֻקט ממאתים שלשים וארבעה ספרים על פי פרשיות התורה. מאה וחמשים שנה עברו על הספר ואיש לא הזכירו. ורק אחר כך נמצא זכרו באיזה ספרים, וחלק קטן ממנו נדפס.

הוא חבר עוד איזה ספרים שאבדו במשך הזמן.


 

פרק תשיעי. התרכים. עסמן או עותמן. אורחן. היאניטשרים. שַלים הראשון. סלימק בנו. נתינת הקפיטולציה לנתינים זרים. מחמד השלישי. עוסמן השני. מוראד הרביעי. איברהים בנו. מחמד הרביעי.


במאה הראשונה לאלף הששי החלה תנועה חדשה של שבטי המונגולים, הקרובים אל שבט הסלדז’וקים. ביניהם היה שבט אחד, שאחר כך נקרא על שם נשיאם – עסמן או עותמן – עסמנים או עותמנים. השבט הזה בחר לו מקום מרעה בארמניה ובאזיה הקטנה. נשיאו היה סלימן. אחרי מותו היה ארטוגרול בנו לנשיא והוליך את בני שבטו לאזיה הקטנה, אל הארץ שמשלו בה הסלדז’וקים. נשיא הסלדז’וקים קבל את פניו ברצון ונתן לבני שבטו מקום מרעה במחוז אנגורה. ומשם היו מתנפלים לעתים קרובות על הביצנצים שכניהם ושודדים אותם.

אחרי מות ארטוגרול, היה עסמן בנו לנשיא. גם הוא הלך בדרך אבותיו להתנפל על הביצנטים. הוא בחר לו את קַרַדְשַהִיסַר לעיר ממשלתו, והרחיב את גבול ארצו בכבשו ערים מהיונים. מהרה הכריז את עצמו לאֶמיר, כלומר נשיא עומד ברשות עצמו ואינו תלוי עוד ברשות הסלדז’וקים; צוה, שבכל המסגדים יתפללו רק בעד שלומו, ולא בעד שלום מושלי הסלדז’וקים, והשתדל להרחיב את גבול ממשלתו יותר ויותר, בהוסיפו לכבוש מידי הביצנצים את ערי הצפון עד חוף הים.

אוּרחַן, בנו של עסמן (ה' פ“ו־קי”ט) קבע את מקום ממשלתו בברוסה, והתחיל להתגרות מלחמה עם בני עמו הסלדז’וקים ויכניעם וגם מהביצנצים הוסיף לקרוע הרבה ערים יפות וחשובות, כמו ניקומדיה וניקואה. ובעת שקמו מלחמות אחים בביצנץ נקראו העותמנים לעזור לצד אחד, ובזה נתנו הביצנצים בעצמם יד לעותמנים להתערב בעניני ממשלתם גם באירופה. אורחן כבר הראה אז את השיטה הפוליטית, שבה אחזה תרכיה תמיד: לעמוד איזה זמן בקשר עם צד אחד של הלוחמים, עד שהכריע את הצד השני, ואחר כך החליף את טעמו ונעשה לידיד להצד החלש, עד שהכריע את הצד היותר חזק, ובזה החליש את אויביו, וכלם סוף סוף היו לו לעבדים. בנו של אורחן, סלימן, הספיק כבר לכבוש את גליפולי, עיר החוף החשובה מאד.

אורחן היה לא רק גבור מלחמה, אלא גם סדרן, אוֹרְגַניזַטוֹר. הוא הביא סדרים נכונים במשטר הצבא. ועוד יצר מוסד חדש צבאי, שאמנם יסודו היה שֹד ואכזריות, אבל הביא איזה זמן תועלת גדולה לממשלתו. המוסד הזה הוא “גדוד היאַניטשַרים”. בקחתו בשביה ילדי הנוצרים, היה מוסרם לדֶרוישים – נזירים מחמדנים – לחנכם בדת המֻשלימית ולהפיח בהם רוח קנאה דתית ולאמית עותמנית, ואחר כך היה מכניסם לגדוד היאַניטשרים (כלומר חילים צעירים), שבאכזריותם ובעזותם הטילו אימה ופחד על הנוצרים. הגדוד הזה היה הולך הלך וגדל במספר, עד שבשנת ה' ת"ן הגיע מספרו לארבעים אלף איש.

הממשלה העותמנית הלכה וגדלה. היא כבשה את סרביה ואת בולגריה והחריבה את כל המקומות עד הונגריה. ובשנת ה' קנ"ג כבש מחמד השני את קונסטנטינופול, וממשלת ביצנץ ירדה אז לגמרי מעל במת ההסטוריה.

מחמד השני קבע לחוק, שמי שיורש את כסא מלכות עותמן, ישמיד את אחיו ואת קרוביו, למען לא יבקשו את כסא המלכות וימלאו את הארץ מהומות.

וכשמת מחמד השני, ובַיַזִיד השני עלה על כסאו, שלח אליו אחיו גֶ’ם ובקש כי יחלק עמו כאח את הממשלה, ועל זה קבל מענה מאחיו ביזיד: “המושלים אינם מכירים בקרבת משפחה”93.

הממשלה העותמנית הגיעה למרום שיאה בימי שלים הראשון. הוא נלחם בכליף המצרי ולקח מידו את סוריה ואת ארץ ישראל (בשנת ה' רע"ו). היהודים חשבו כי גורלם יוטב מעתה ומצאו סמך בדברי המקֻבל ר' שלמה דיל מדרש, שדרש “והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו”, לומר, כשילכוד שלטן שלים את אשור, אז יבוא השלום בארץ94.

האגדה מספרת: המלך הזה קבע מושבו במקום לשכת הגזית, ששם ישבו מלפנים הסנהדרין. פעם ראה דרך חלונו, כי אשה, גויה זקנה יותר מתשעים שנה, מביאה שק או קופה של זבל ומשלכת שם, במקום סמוך ללשכת המלך; ושלח אחד מעבדיו להביא את האשה ההיא עם השק שלה. ושאל אותה מאיזה עם היא, והשיבה: מהרומיים (כלומר הקתולים). והיא דרה מכאן מהלך שני ימים, לפיכך היא עיפה ויגעה. ועל השאלה ששאל אותה המלך: מה עסקה כאן? ענתה כי עפ"י דת הרומאים צריכים כל היושבים בעיר, להביא לכאן שק אחד זבל בכל יום, והדרים סביבות העיר פעמים בשבוע, והדרים במרחק של שלשה ימים פעם בשלשים יום, ולהשליך במקום הזה, כי כאן היה מקום מקדש היהודים, ומפני שהרומאים לא יכלו להחריבו עד היסוד, גזרו שישליכו על המקום זבל ואשפה, שלא יזכר שם ישראל עליו עוד… המלך שמע בנחת את כל דבריה, וחקר ודרש וראה שאמת בפי האשה, אז פתח את אוצרות כספו וזהבו ולקח לו כמה כיסים מלאים מטבעות, ועוד נטל סל ומגרפה ותלה לו מאחוריו והוציא כרוז: כל מי שאוהב למלך ורוצה לעשות לו נחת רוח, ממנו יראה וכן יעשה. והתחיל לנקות את המקום מאשפה, והיה מפזר שם מטבעות, כדי שיבואו העניים ללקטם, והיה מזרזם לנקות את האשפה, עד שנגלה הכותל המערבי. ואז הכריז גזרה חמורה מטעם המלך שלא יוסיפו להשליך שם זבל ואשפה.

הוא בקש שהיהודים יבנו את בית המקדש, אבל היהודים אמרו שהם מכירים לו טובה בעד רצונו הטוב, אבל הם מקוים, כי ה' בעצמו יוריד להם בית מקדש בנוי מן השמים. ואז אמר: אם אתם אינכם רוצים לבנותו, אני אבנהו לבית תפלה בשבילי; ובנה את המסגד שעל מקום המקדש.

השלטן סלימַן (ר“פ־שכ”ו), בנו של סלים, שנקרא בשם קַנוֹנִי (המחוקק, יען שהוא יסד את חקי הממשלה העותמנית), התיחס אל בני ישראל בידידות. הוא חזר ובנה את חומות ירושלים ואת מגדל דוד, והכניס מים חיים אל תוך העיר.

ובעת ההיא, שהצלחתה של תרכיה היתה רבה והגיעה למרום שיאה, נתן השלטן סולימן הנחה מתחילה לממשלת צרפת (רצ"ה), שכל נתיני צרפת היושבים בתרכיה יהיו מתנהגים על פי חקי ארצם ומשפטיה, כאילו הם יושבים עוד בצרפת. ובזמן שיש למי שהוא ואפילו לממשלה בעצמה תרעומת עליהם, צריכים להביא את משפטם לפני הקונסול של ממשלת צרפת. לאט, לאט השיגו גם שאר הממלכות את ההנחות הללו בתרכיה, מה שנקרא בשם “קפיטולַציה”. עיקר החק הזה מונח ביסודה של ההנהגה הממשלתית שבתרכיה, הנשענת על חקי הדת, שאין חקי הדת המֻשלמית חלים על בעלי דתות אחרות, על כן גם חקי הממלכה התֻּרכית אינם חלים עליהם.

הדבר הזה הביא לידי תוצאות מוזרות, שלפעמים קרובות היה “יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא”, שגורלו של הנתין התרכי היה הרבה יותר גרוע מגורלו של נתין ארץ אחרת, שעליו הֵגֵן הקונסול של ארצו. גם על ידי זה גדלה השפעת העמים הזרים בתרכיה. נגד זה השתדלה הממשלה התרכית אחר כך להגדיר בעד הנתינים הזרים ולא נתנה להם במקרים ידועים לעשות מסחר וקנין, אלא על ידי הרשאה מיֻחדת, וביחוד בקנית קרקעות. הסתירות הללו עצרו בעד ההתפתחות הטבעית של הארץ, ולא יכלה לעמוד בפני ההתחרות של הממלכות האירופיות95. ועוד נשוב לדבר על אדות זה בפעם אחרת.

מלכות העותמנים עלתה למדרגה עליונה, ומוטות כנפיה על שלשה חלקי התבל הגיעו: מהַקרְפַטים עד הנילוס, ומהאַטְלַס עד אררט, אבל אותות הרקבון כבר נכרו בה. בסֶרַל – ארמון המלוכה – משלו סריסים ונשים. נוצרים־בוגדים, שהמירו את דתם בדת האיסלם, תפסו את המשרות היותר גדולות בממלכה, והיַאניטשַרים – הערב רב של הטף שבויי המלחמה – שנתחנכו בקנאת הדת המֻשלמית והלאמיות העותמנית, סוף סוף קמו לפרקים גם נגד המלוכה וערערו את יסודותיה.

בשנות שנ“ה–שס”ג ישב על כסא מלכות תרכיה מחמד השלישי. בעלותו על כסא המלוכה, היתה ראשית מעשהו להרג את תשעה עשר אחיו. כאשר לא מצא כסף במה לשלם ליאניטְשַארים את שכרם, שלחו המה ידיהם בבזה. בארמון המלוכה משל ראש הסריסים, שעל פיו עלו ויזירים (מיניסטרים) ועל פיו ירדו. במות השלטן המליכו היאנטשארים את אחיו, מוסטפה המטרף. אבל בשנת שס“ח על פי פקודת ה”עֻלַימה" הורידוהו והושיבו תחתיו את עוסמן השני (שע“ח–שפ”ב) שהיה רוכב מצֻין ורובה קשת. בעלותו על כסא המלוכה צוה לחנק את אחיו הקטן, הנסיך מחמד. אחרי שנלחם בפולין ולא הצליח, חשב ליסד לו במקום היאניטשארים צבא חדש מהערבים, מהטורקמנים ומהקורדים, שיהיו יותר נאמנים לו, אבל היאנטשארים הריחו בדבר הזה, ותיכף הושיבו שוב את מוסטפה על כסא המלוכה, ואת עוסמן הרגו. אבל אחרי שמוסטפה לא היה ראוי כלל למלוכה, ובמדינות תרכיה קמו מרידות, הורידוהו שוב מכסאו והושיבו תחתיו את מוראד הרביעי, בנו השני של אחמד (שפ"ג–ת'). השלטן הזה התחיל דוקא לנהג את ממשלתו בצדק, אבל כשחרה לו על היניטשארים שהתקוממו (בשנת שפ"ג) והרגו את ידידי המלך הנאמנים לו, הרג מתחלה בחשאי את מנהיגי היניטשארים, ויחד עם הנטיה לשכרון התפתחה אצלו השאיפה לשפיכות דמים. בשנת שפ"ג נהרגו על ידי שליחיו וגם על ידי עצמו עשרים וחמשה אלף איש! הוא בעצמו היה תלין מצֻין.

אחרי מות השלטן הרוצח הזה, אשר את שמו הזכירו בני דורו בפחד ורעדה, מלך איברהים בנו (ת’–ת"י). הרמון נשיו אכל את כל כסף המסים. וגם אחרי שהגדיל את מכסת המסים לא היה לו במה לשלם לאנשי חילו. ואז שלח את ידו ברכוש הקדשים (וָקוּף) וגם את העולימים לא נקה ממס. בשנת ת"ח נתקשרו המופתי אבדרחמן עם ראש היאניטשארים ודרשו את השלטן שיעמד לפניהם למשפט. וכאשר מאן, הוציא המופתי “פִתְוָה”, כי איברהים הוא כופר ואינו ראוי למלוכה. ועבדיו קמו עליו ויהרגוהו, ויכריזו למלך את בנו מחמד הרביעי, שהיה אז בן שבע שנים, ושריו מלכו בשמו.


 

פרק עשירי. מסע ר' יצחק חילו. ר' משלם ב"ר מנחם מווֹלְטַרָה.


ר' יצחק חילו מעיר לריסה אשר בארגון יצא משם בשנת ה“א צ”ג עם בני ביתו ויבוא ירושלימה. מפה שלח מכתבים למשפחתו אשר בספרד ויודיע להם את כל הנפלאות אשר ראה ואשר שמע בארץ ישראל.

במכתבו האחד הוא כותב ע"ד הדברים העתיקים והיפים שבירושלים ועל דבר הקהלה96 והננו למסור כאן קטעים מדבריו בלשון המתרגם:

"קהלת ישראל בירושלים, ה' יחוננה, גדולה. בה נקבצו ראשי בתי האבות (?) של כל חלקי תבל, ביחוד מצרפת, ראשי הקהל וטובי רבניו הם מהממלכה ההיא. ביניהם ר' חיים ור' יוסף, הם חיים חיים מאֻשרים ושלוים כל אחד על פי דרכו ועשרו, כי שרי הממשלה הם צדיקים גדולים. ה' ירים אותם וינשאם למרומי ההצלחה.

בין אנשי קהלת ירושלים השונים נמצאים בעלי מלאכה רבים, ביחוד צובעים, חיטים, סנדלרים וכו'. אחרים עושים מסחר עצום בכל המינים ויש להם אסמים יפים. אחדים מהם עוסקים במדעים והם הרופאים, התוכנים ובעלי החשבון. אולם רוב החכמים עוסקים יומם ולילה בלמוד התורה הקדושה וחכמת האמת שהיא הקבלה, ומתפרנסים מקופת הקהל, מפני שתורתם אומנותם. גם סופרים מובהקים יש בירושלים, והאורחים דורשים אחרי כתיבות ידיהם, למען יוציאון לארצותיהם.

אני ראיתי פה ספר תורה כתוב באמנות כל כך רבה, עד אשר התאוו אנשים רבים לקנותו, ורק ראש בתי הכנסיות דבבל הצליח לקנותו במחיר יקר להביאו לבגדד.

עיטם97 היא חרבה, ואין בה כל תושבים, מלבד אי אלה יהודים עניים השומרים על בית כנסת ישן על שם התנא ר' שמעון בן יוחאי. אחד השומרים ספר לי, שבכל שנה ביום חג התורה שומעים בת קול יוצאת מארון הקדש ואומרת: למדו את התורה בני ישראל… כי כל צרותיכם באו עליהם רק בעבור אשר הזניחו אבותיכם את למוד התורה…

בחברון נמצא שלד של גֹדל מֻפלג; אומרים, שהוא מאחד הענקים שהיו מלפנים בעיר הזאת98. היהודים שהם רבים פה עושים מסחר הגון בצמר גפן, שהם בעצמם שוזרים וטוים אותו, גם עוסקים בכל מעשה זכוכית. יש להם פה בית כנסת עתיק, שבו יתפללו יומם ולילה… על קבורת רחל מצבה משתים עשרה אבנים גדולות (למספר שבטי ישראל)…

אַרוד (?)… היום אין לה חשיבות גדולה, כי אין בה תושבים רבים זולתי אי אלה ערבים דלים ויהודים אביונים, אלה ואלה רועים ומתפרנסים מההכנסה הדלה של עדריהם. רַבָּם בעצמו שומר צאן, ותלמידיו הולכים אחריו אל השדה ללמוד תורה מפיו.

רמה… נבנתה בימי הגאונים. היא יפה ומרובה באוכלוסין. מספר היהודים שבה רב. הם עוסקים שם בכל מיני מלאכות. אני מצאתי ביניהם איש מקורדובה ואיש אחד מטולידה, שניהם עשירים ונכבדים. יש להם בית מלאכת צמר גפן.

מרמלה באים לצרפנד היא צריפין. אין בה כי אם יהודי אחד צובע, ויש לו בית חרשת יפה. אך בביתו דר זקן חסיד אחד עם הרבה מתלמידיו, שהם עדה שלמה של עשרה אנשים. הזקן ההוא הוא מקובל גדול… אביו היה תלמידו של ר' משה מגירונדו (הרמב"ן). הוא ספר לי מעשים נפלאים רבים מהאיש הגדול הזה, עליו השלום.

מצרפנד באים ליפו שהיא יפי הים. עושים שם מסחר גדול, ותושביה עשירים ורבים. בין הסחורות המיוחדות של יפו יש לציין את שמן הזית, צמר הגפן השזור, הסבון המריח, כלי הזכוכית, הבד הצבוע, פירות יבשים ועוד.

ליהודי העיר הזאת יש בית כנסת יפה, מלא המון ספרי תורה עתיקים ויפים מאד. בצד בית הכנסת ישנה ישיבה ובית ספרים. אולם מעטים מאד החכמים ביפו, ובישיבה אין מבקרים רבים ופחות מזה – בבית הספרים. זאת הספריה היא נדבת חכם קדמון אחד שנפטר בעיר זו ונתנה לקהלה בתנאי שלא תמכר כלל, כי אם תאצר בבית על יד בית הכנסת, והשאיר גם קרן קימת הדרושה לבנין הבית ההוא…

בשילה קבר עלי כהן גדול ושני בניו. המצבה יפה מאד, והיהודים והמושלמים מדליקים שם נרות תמיד. זקן מקובל אחד יושב אצל הציון הזה. הוא מאשכנז ומתפרנס מהעתקת ספרים קדושים שהוא מעתיק, כמו ספר הבהיר של ר' נחוניה בן הקנה, ספר הבטחון של ר' יהודה בן בתירה, ספר יצירה המיוחס לר' עקיבא ועוד אחרים…

ארשיף99 היתה מלפנים עיר חשובה, והיום כפר… ובה יושבים רק אי־אלה מלחים המוליכים לקסריה. אני הייתי מובל ע"י אחד המלחים ההם, איש טוב וירא שמים. הוא ספר לי, כי בימי אביו, בהתחולל סערה, נפלה אשה צעירה המימה. בעלה לא היה יכול להתנחם. ורק חכם אחד אמר לו: אנכי נכון להשיב לך את אבדתך, אם רק תעשה דבר קטן, שתזכיר לי שם איזה איש שבכל ימיו לא קרהו שום אסון, ואז אכתוב את שמו על אבן ואשליך הימה, ומיד תצוף האשה האבודה. האיש יגע בזכרונו ולא מצא. ואז התנחם, בראותו כי אין בתבל איש שהוא תמיד מאֻשר.

בקסריה יש יהודים מתי מספר. אולם שומרונים אין בה מכבר.

בחיפה ישנה קהלה יהודית המפורסמת בחסידותה. על בית־הקברות שלה משתטחים כל אלה העולים לארץ הקדושה, כי שם קבורים רבים מחכמי ישראל מכל הארצות, [ומאלה] אשר מתו בעכו. זאת העיר היתה באמת לפני מאה שנה עיר מקלט לחכמים רבים כמו ר' יחיאל מפריז, ר' משה גירונדי, ר' מנחם האשכנזי וכו'. עוד היום יושבים בעיר זו חכמים רבים מחוץ לארץ ורבנים חסידים מצרפת ומאשכנז.

בטבריה… עוד היום ישנה בעיר זו קהלה קדושה העוסקת בתורה יומם ולילה…

צפת עיר מיושבת ביהודים שבאו מכל חלקי התבל… בית הכנסת שם יפה ועתיק וכן גם בית המדרש של הקהלה100.

גוש חלב, רחוקה מעט מצפת. שם נמצאת קהלה קדושה של יהודים עשירים, נדיבים ובעלי טובות. הם עושים מסחר גדול ביין ובשמן אשר ישלחוהו למרחקים. יש להם בית כנסת עתיק ובית מדרש. והם מחזיקים מספר רב של תלמידי חכמים…

מגוש חלב באים לסעסע101. קהלת היהודים שם מהוללה למדי. יש שם ביכנ"ס עתיק המיוחס לר' שמעון בן יוחאי. בבית המדרש הנזכר שמורים חבורים רבים עתיקים…

בדלתה102 ישנה קהלה יהודית קטנה… לא רחוק מכפר זה על דרך עלמא103 נמצאת מערה גדולה הנקראת מערת הבבלים, כי פה נטמנו חביות של עצמות צדיקי בבל.

עלמא – יש בה קהלה קדושה של ישראל… היהודים והמושלמים מדליקים שם על הקברים נרות בכל ערב שבת.

קדש – היא קדש נפתלי – מספר היהודים שם מעט.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

משנת ה“א צ”ז עד שנת רמ“ח לא נשארו רק איזה רשימות בודדות מישובנו בארץ ישראל. בשנת ק”מ (בקרוב) היה מעשה בשטרסבורג104 שהרב ר' שמואל שְלִיטְשְטַט הוציא דינו של מלשין אחד להרגו. הדבר נודע למלכות ורצו לתפוס את הרב, והוא ברח. כנראה לא השתדלו אנשי העיר להסיר מעליו את האשמה. ר' שמואל הלך לבגדד והתאונן על בני קהלתו לפני הנשיא, דוד בן הודיה שבבבל, והוא הוציא חרם, ואחריו הסכימו גם אנשי ירושלים על בני הקהלה, אם לא ישתדלו להסיר מהרב כל נזק. חתימת אנשי ירושלים כתובה בלשון זו: “החברים הצעירים הנשארים משירי כנסת מורינו ורבינו הר”ר יצחק הלוי אסיר התקוה105 זלה“ה, הלומדים בישיבתו, אשר צוה וקבע לנו טרם מותו, הזקן העלוב אליעזר בר' שמעון זצ”ל; זעירא דמן הבריא, יעקב בר' שמואל במצפה".

במחצית האחרונה של המאה השניה החלו לבוא גם אשכנזים רבים לירושלים, והבאים היו כמעט כולם עשירים ותלמידי חכמים, ומהם רבנים גדולים ומפורסמים. הם יסדו להם עדה מיוחדה ויתקנו תקנות טובות106, אך לא נפרדו לגמרי מעדת הספרדים, אלא התפללו יחד בבית הכנסת של הרמב"ן (בנוסח בלול מספרד ואשכנז ביחד) והקדישו לבית הכנסת הזה ולישיבות את הספרים שהביאו עמהם. וגם קנו חצרות בשביל העניים מבני עדתם. וחשבו ללכת הלאה בדרכם זה. אך הספרדים קנאו בהם על העיזם לתקן תקנות חדשות וירדפום; והאשכנזים שהיו מועטים, הוכרחו לשים בעפר פיהם ולדום.

מלבד זאת פרצה בשנת קצ"ד מגפה בירושלים, ומתו מהחדשים תשעים נפש, ויהי אבל כבד לעם, וכמעט שנתמוטט כל הבנין.

בעת הזאת עלה לירושלים הר“ר אליהו מפַירַרוֹ (איטליה) ואליו שמו יושבי ירושלים פניהם, שיקבל עליו משרת הרבנות, והוא נאות לקבל עליו את המשרה הזאת, ויהי מורה דת ודין וגם מגיד שעורים בבית הכנסת ובבית המדרש; ובחכמתו ובצדקתו החזיק את הישוב. הוא שלח מירושלים מכתבים לאשתו ובניו שנשארו בפיררו, ואחד מהם בשם “אהבת ציון” נכתב בחרוזים (נדפס “בדברי חכמים” מאינץ תרי"ג). בו הוא מתאר בפרוטרוט את ירושלים ומספר מה ששמע ע”ד עשרת השבטים. מהערותיו ברפואה נראה שהיה רופא. נמצא עוד קטע ממכתבו, שנתפרסם ע"י יצחק אקריש “בקול מבשר”.

בשנת הרמ“א כתב ר' משולם בכמ”ר מנחם מוואלטרה איש פלורנצי מכתב מסע מנסיעתו לארץ ישראל ומכל אשר עבר עליו, בשבתו על האניה בחדש תמוז שנה ההיא, ומהמלחמות שהיו לבעלי האניה האיטלקית עם אנשי האניה הויניציאנית, וסכנות הדרכים משודדים ולסטים שבמדבר. כשבא לעזה היו שם מלחמות בין הערבים, שנלחמו זה בזה, מסבת גאֻלת הדם, כי כך דרכם של הערבים, שאם נהרג אחד מבני שבטם, מוכרחים הם להנקם מבני שבט הרוצח, ומלבד זאת הרבה ליסטים ארבו בדרך לכל עובר אורח ללסטמו.

“בעזה – חמשים (או ששים) בעלי בתים, בעלי מלאכות מהיהודים, ויש להם בית כנסת יפה קטן, וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות יין חדש. ביום כ”ז ליולי מצאו בעזה ה“נייפו” (המושל) מחברון, שהיו לו יותר ממאתים סוסים, ועמו הלכו לחברון, מפני שידעו שהערבים מכבדים את הנייפו מחברון, בהיותו שר מערת המכפלה, ולא יגע איש בו ובבני לויתו. (בימים ההם היו מלחמות בין הערבים ובין הממלוקים).

“חברון היא כמו עזה, אבל בשפלה היא יושבת ואין לה חומות, והיא עיר טובה ושמנה… ושם גרים כמו שמונים בעלי בתים יהודים. על קבורת אברהם ושרה בתוך ה”מוסקיאה" (מסגד) יש מנורת זהב אחת עם אבנים טובות… ומשי ורקמה. וזה נודע מפי הנשים שלהם, כי הרבה מהן נכנסות בתוך המוסקיאה, כי אינן נכרות בסבת המצנפת השחורה, שנושאות על פניהן, ושומרי המערות סוברים, כי הן ישמעאליות…

“משם יצאנו יום כ”ח ליולי והלכנו בחברת שני ממלוקים טובים ונכבדים, ועמהם נתחבר ממזר אחד, אשר היה בדעתו להרגני, שמו היה עלי והוא ישמעאלי… בדרך דבר עם שלשה ליסטים מרעיו ללסטם אותנו בדרך… אך הממלוקי הניאו מעשות כדבר הזה, באמרו: עלינו לשמור את היהודים הללו, כי כן צוה עלינו הנייפו מחברון. אז השיב הממזר: תאמרו לנייפו, כי עזבתם אותם סמוך לירושלים. או כי קמו עליהם ערבים ויהרגום, ואתם ברחתם על סוסיכם ולא יכולתם להושיעם. אבל הממלוקים עמדו על דעתם, והממזר היה מוכרח לעזבנו.

“בניני ירושלים המה יפים מאד, ואבנים גדולות בה יותר מבשאר המקומות שראיתי, והארץ זבת חלב ודבש, אעפ”י שהיא על ההרים, והיא חרבה ושממה, ויש הכל בזול, ופירותיה משבחים ויפים במאד מאד. דבש חרובין והוא טוב מאד, דבש תמרים, דבש דבורים, וחטה ושעורה, ורמון וכל מיני פירות בתכלית הטוב והיופי. ויש להם שמן זית טוב מאד, אבל הם אינם אוכלין אלא שמן שמשמין (שומשום), בהיות כי הוא משֻבח מאד מאד; והם הישמעאלים וגם כן היהודים מהמקום אינם יודעים דרך ארץ באכילתן, כי כלם אוכלים יחד עם האצבעות, בלא מפה"…

הנוסע הזה מונה מספר הפרנסים, הדיינים והישישים, והשופטים ה“שֵיכִים” של היהודים וקוראם בשמותם107. הוא חלה שם, ויהודי אחד אשכנזי, הוא ואשתו וחמותו טפלו בו ברחמים רבים. הוא כותב: ואין לתמוה אל החיצונים שילכו לשם שיפלו בחולי, אבל הוא לתמוה איך אינם מתים כולם לסבת טרח הדרך ורוב החום.. וכשתגיע לירושלים באים בכל יום הן בקיץ הן בחרף רוחות שונות מארבע פנות העולם… ובהיותי [בירושלים] תמיד בכל יום היו מתים אחד או שנים יהודים" [בלי ספק שזה בא על ידי אי הנקיון ששורר גם עכשיו במזרח. – אז"ר].


 

פרק אחד עשר. ר' עובדיה מברטנורה.


בשנת ה' כ' גזר מלך מצרים, השלטן אלשריף איל כתבאי, על עדת היהודים בירושלים לשלם סך ארבע מאות דוקטים מס לשנה (מלבד הסך חמישים דוקטים שהיו צריכים לתת לשר העיר בכל שנה בעד הרשיון לעשות יין, שהוא תועבה לישמעאלים). את המס הגדול הזה שם על זקני העיר (שיך אל יהוד) שהם האחראים, והם היו עושים את ההערכה על התושבים היהודים. העשירים בתקיפותם יכלו להשתמט ממנו108, ונשאר כל המשא עמוס על הבינונים והעניים. לראש גובי המס נתנה הממשלה אמנם תאר יפה “משנה הנגיד” (במצרים היה אז “נגיד” ובירושלים – “משנה הנגיד”) אבל תפקידו היה עגום מאד, כי אולי למרות רצונו נעשה (ע"י ההכרח וההרגל) לחמסן. ואליו נצטרפו עוד חמשה יהודים עריצים, אבירי לב, שהיו עוזרים לו בעבודת הממשלה לנגוש בעם, וכמובן היתה להם הנאה מיוחדת בדבר הזה, כי בזמן ההוא, ובכלל במזרח, לא היתה בקרת נהוגה. על יד “הזקנים” הללו עמדו שופטי העיר ושוטריה. ואוי לו לאיש אשר המרה את פיהם, כי הֻכה ע“י שוטרי הממשלה באכזריות וגם הושם בבור, עד אשר פדה את נפשו ככל אשר שאלו ממנו. וברבות הימים נעשו הנוגשים הללו פרנסים וגבאים לא רק לגבית המסים של הממשלה, אלא לכל עניני הצבור, גם בבתי הכנסיות ובמוסדות הצדקה109, כי מפני תקיפותם לא היה איש מוחה בידם לקחת את כל ה”כיבודים" לעצמם110.

ביחוד סבלו מהם האשכנזים, שבאו מזמן לא רב להתישב בירושלים. השנאה הכבושה שבין אחים בני עם אחד, שנדחו לארצות שונות, התבלטה בימים ההם. על העולים האשכנזים שמו ה“זקנים” את כל כבד הגזרה, ומצאו להם אמתלא בזה, שהחדשים הללו אינם יהודים כדבעי, כי הנהיגו מנהגים חדשים ותקנו תקנות חדשות, שלא היו רצויות בעיני המנהיגים ה“אזרחים”. האכזריות של הנוגשים גדלה כל כך, עד שהתחילו רבים לברוח מן העיר.

מהרה נחמו קצת הנוגשים על מעשיהם, כי הבורחים השאירו את נשיהם וילדיהם, ופרנסי הקהל היו מוכרחים לנהלם לכל הפחות בלחם צר מקופת העיר. ומלבד זאת הממשלה לא רצתה לִפְחוֹת מהנשארים את סך הכסף, שהיו מכניסים לפנים אלה שברחו, אלא הוסיפו לדרוש את הסכום כמקדם, ומרב הלחץ גדלה העניות עד מאד, אבל בכל זאת לא חדלה אכזריות ה“זקנים”, ולהפך היא עוד התגברה מאד. “בחלות אחד מהעולים החדשים היו אוהביו ושכניו יראים מגשת אליו ולהכנס אל ביתו, פן יעלילו עליו הזקנים שגנבו או שמו בכליהם, כי הזקנים עיניהם פקוחות ויחלו כאל מטר, שימותו הגרים הבאים בארץ, למען יירשום, כי הם אומרים שהם גזברים על ההקדש, וממון הנכרים ונכסיהם להקדש. ורוב היהודים הדרים בירושלים הם גרים, הבאים מארצות רחוקות… והם, הזקנים, חולקים עם הישמעאלים. כאשר ידעו באיש שהלך לבקר רעהו לפי מותו, יעלילו עליו כי לקח ממונו. ויביאוהו לפני השופטים ויכוהו בשוטים עד אשר יתן אל פיהם או עד שתצא נשמתו. בכל יום ויום נופלים ירושות אם מעט ואם הרבה להקדש ירושלים מזקנים וזקנות המתים פה. ה”זקנים" לוקחים הכל ואומרים, שפורעים החובות שעשו בשביל בנין בית הכנסת זה כמה שנים ועדין החובות קיימים"111… ויד הפקידים התרכים חזקה על “הזקנים” תמיד להכניס להם מסים “תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם” – כמליצת בני הדור ההוא.

ובאשר לא השיגה יד “הזקנים” להשביע שאיפת הפקידים לבצע, מכרו את כל רכוש העדה: את בתי החולים, וגם את ספרי התורה מכרו לנוצרים, שהרויחו הרבה במסחר הזה, כי יהודי חוץ לארץ קנו בדמים מרובים כל מה שמובא מארץ ישראל, גם את המעילים, הפרכות והרמונים של כסף וכלי הקדש – הכל מכרו הזקנים לנכרים, ולא נשאר מעיל ופרכת וכלי כסף, שלא הוציאו מן ההקדש.

בשנת רל“ג–רל”ה קרה דבר רע. אחד מהגרים, בכעסו על הזקנים, המיר את דתו ונעשה למחמדני, ואמו שהיתה עמו בעצה אחת, נדבה את ביתה שהיה בשכונת בית הכנסת לבית מסגד לישמעאלים. אז התחילו הישמעאלים לדרש, שהיהודים יהרסו את בית הכנסת שלהם, שלא יהיה סמוך למסגד. היהודים הוכיחו, כי בית הכנסת נבנה קודם ואין להרסו, והשופטים הצדיקו את היהודים. אז הגישו המשלימים תלונה אל שלטן מצרים מליך אל שרף כתבאי. והיהודים הגישו גם הם טענותיהם, והשלטן שלח לחקור ולדרש במקום המעשה. אך המשלימים בקנאתם מהרו ויהרסו בעצמם את בית הכנסת. השלטן אמנם הצדיק את היהודים. והשיך הקנאי, שהלהיב את לב ההמון להרוס את בית הכנסת, היה אנוס לברוח למכה מיראת הענש112, אבל בית הכנסת נשאר חרב.

והעיר הלכה והתרוקנה מיושביה. “תחת אשר לפנים ישבו בה כשלש מאות בעלי בתים, לא נשארו בה היום כי אם שבעים בעלי בתים מדלת העם אשר אין להם מחיה, וכמעט לא נשאר בה איש אשר לא יחסר לחמו” (לשונו של הרע"ב). בין היוצאים היה גם הרב החסיד זקן ונשוא פנים, חכם ועשיר, ר' נתן הכהן־שולאל, שישב בירושלים שנים רבות וגם היה לרב הקהלה. הוא לא היה יכול לראות באכזריות הזקנים ובצרת אחיו העניים, וירד מצרימה לקאירה. שם נתעלה לשבת על כסא הנגידות (בשנת רמ"ז).

למלא סאת הצרות קרא ה' לרעב בשנת רמ"ז. ורבים אכלו עשב וגם את העשב קשה היה למצוא. אנשים רבים מתו מפני הרעב. איש אחד מעדת האשכנזים, גדול בתורה ואומן במלאכת האריגה, שממנה התפרנס, לא טעם ששה חדשים טעם לחם בכל ימות החול, ומאכלו היה רק ראשי לפתות ופסלת של חרובין (אחרי שהוציאו מהם את דבשם). וגם בשנה שלאחריה עד תם הקציר עוד היה הרעב כבד מאד.

בימים ההם עלה לארץ ישראל מפרש המשנה, ר' עובדיה מברטנורה, תלמידו של ר' יוסף קולון113. הוא יצא לדרכו לעלות לירושלים באחד לחדש כסלו שנת רמ"ז (1446). בימים ההם גזרה מלכות ויניציאה לבלתי תת ליהודים לעבור דרך ארצם לארץ ישראל. כי בציון סמוך לקברות המלכים יש בית כנסיה לנוצרים, וגם קברות המלכים היו תחת ידם של הכמרים הפרנציסקים. והנה בא יהודי אשכנזי עשיר ובקש לקנות את קברות המלכים מאת הממשלה המֻשלימית. והיו ריבות בינו ובין הכמרים, ואז לקחו הישמעאלים את הקברות מאת הנוצרים. אז באו הפרנציסקים בקובלנא, כי על ידי זה שבית התפלה הקטן שלהם, שנקרא בית תפלת דוד המלך, יוצא מרשותם לרשות היהודים, יסבלו עלבון ומצוקה, וזעקת חמס הקיפה את כל אירופה הקתולית, והאפיפיור הוציא מאמר (בולה): נתנה פקודה לכל בעלי הספינות, באזהרה שהממאן לשמוע יענש בחרם, שלא יקבלו את היהודים העוברים לארץ הקדושה.

ובגלל הגזרה הזאת נסע הרע“ב לניאפולי, ומשם הלך לסיציליה, ויתגורר במיסינה ופלירמו, ויסע דרך הארכיפלאגה, וישב איזה זמן גם ברודוס, ומשם הלך למצרים, וממצרים נסע דרך היבשה במדבר דרך סואֶץ, חברון וירושלים. שם בא בי”ג ניסן רמ"ח, אחרי עשותו בדרך יותר משנה.

בירושלם נודע לו כי נתבטלה הגזרה, והיהודים מוסיפים לבוא עם הגליאו ויניציאני (Venetianische Galiasse), שהיה הולך לכל היותר בארבעים יום מויניציאה עד ארץ ישראל114.

בדרך בהיותו במצרים הזהירו הנגיד ר' נתן שולאל, שאי־אפשר יהיה לו לשבת בירושלים מלחץ ה“זקנים” ורבוי המלשינים. אך הרב הצדיק הזה היה נכון לסבול כל יסורים שבעולם, ובלבד שישב בארץ ישראל.

ביום שלשה עשר בניסן שנת ה' רמ"ח בא ר' עובדיה לירושלים. שמו הטוב אשר הלך לפניו, רוחו הכביר, אמרי פיו הנכנסים אל הלב, – כי היה דרשן מפואר – משכו אחריו את הלבבות, וגם הנוגשים האכזרים נחתו מפניו, ונתנו לו חופש בשנה הראשונה מכל מס. הוא היה דורש פעמים בחדש בלשון הקדש “ורבם מבינים בלשון הקדש”.

ר' עובדיה מברטנורה חבר בארץ ישראל פירוש על המשנה, שנתקבל בתור פירוש מופתי. אמנם היו חכמים אחדים שקדמוהו בעבודה זו: הרמב“ם, והר”ש משאנץ, אבל דרכו היתה יותר נוחה מדרכם. הוא בחר בדרכו של רש"י, לבאר באופן יותר מסודר ובשפה קלה וקצרה. ואפשר לומר, שעד היום לא נעשה למשנה פירוש יותר טוב מפירושו של ר' עובדיה מברטנורה.

את כל הקורות של הימים ההם כתב ר' עובדיה בספר. סגנונו פשוט וקל, אבל לפעמים דבריו קשים מאד ותוכחתו עזה. “הנני להם כשיר עגבים יפה קול ומיטיב נגן – כותב ר' עובדיה – שומעים את דברי ועושים אינם אותם”. ומלבד כל הפרטים, שכבר נכתבו למעלה, הלקוחים מתוך דבריו, הוא מוציא משפט כולל: “אין בכל היהודים במחוזות האלה נבון דבר להיות דעתו מעורבת עם הבריות, כי כלם מדבָריים, שונאים את הבריות, ואין עיניהם ולבם כי אם אל בצעם”. על דבר עבודתו בירושלים הוא מוסיף: “נעשיתי קובר מתים בירושלים, כי לא ימצאו בה נושאי מתים והולכים אחר המטה”.

ואולם מוסרו של ר' עובדיה לא שב ריקם, כי אמנם הצליח, לשרש מעט מעט “את קוצי המדות הנשחתות ולטעת תחתם נטעי נעמנים, אשר בהם ישראל יתפאר”115. וגם לב הנוגשים נהפך מעט לטובה קצת מיראה, כי ראו, שגם הנגיד במצרים חולק לו כבוד רב, וקצת מפני שראו, שאליו שולחים הנדיבים מחוץ לארץ כסף בשביל צרכי הצבור ועזרת העניים.

ההשגחה גם היא עזרה לר' עובדיה וליושבי ירושלים, כי בשנת רמ"ח בטלה ממשלת מצרים את המס של ארבע מאות דוקטים שהטילה על קהלת היהודים בירושלים, ובמקום זה קבעה מס של שנים ושלושים פרחים (פלורינים) כסף טוב לשנה מכל אחד ואחד, ואין אחד ערב בעד חברו. ובזה הקל עול הנוגשים הזקנים. אבל “תקנת העזבונות” עוד עמדה בתקפה, וגם היא לבדה היתה מספקת להכשיל את הרבים.

שמו של ר' עובדיה הלך הלוך וגדול לא רק בירושלים, כי אם גם בשאר ערי ארץ ישראל גם במצרים ובבל. בשנת רמ"ט הפקיד אותו הנגיד ר' נתן שולאל לפקיד על ביתו אשר בירושלים. “בלעדו לא הרים איש את ידו ואת רגלו, ודבריו היו כדבר מלך שלטון; וגם הישמעאלים הכירו צדקת לבבו ותמת נפשו ויוקירוהו ויכבדוהו במאד, ואחרי דבריו לא שנו”116.


 

פרק שנים עשר. מכתב ר' ישראל מירושלים. השדרי"ם. ר' שמואל בר' שמשון. ר' עובדיה הגר צדק. ר' משה עשרים וארבע.


בחצי האחרון להמאה השלישית שלח אחד מירושלים ושמו ר' ישראל מכתב לחברו ר' אברהם מפירושא (איטליא), בו הוא נותן איזה רשימות מחיי היהודים בארץ ישראל בזמן ההוא. ואלה הם מקצת דבריו117:

א. בכאן… אין דנין בערכאות כלל, אלא מושיבין דיין… על הרֹב אינו פותח ספר ודן על פי הסברה או עושה פשרה, ואין מהרהרין אחריו… ואחר דבריו לא ישנו. ואם יש לעתים רחוקים… המגיס ללכת לערכאות, מיד [קמים] כל ישראל כאחד חברים כנגד המשחית ונותנין שהד למושל הארץ, להכות מכות מרדות במקלות כמנהג הארץ, ואח"כ מחרימין אותו שיתחרט ויפייס הקהל בממון…

ב. באלו הארצות כל המלאכות לא תצלחנה, כי אם הצורף בכסף ובזהב, והאורג, והרצען… רואה סימן ברכה, כי הם מחזירים בכפרים ובעירות, וישמעאלים גומלי חסד הם, ונותנין להם לחם ודבש ופירות בחנם כל צרכם, ואין מקפחין בשכרן. והרבה מירושלים שיוצאים לכפרים ואינם חוזרים לבתיהם, כי אם לרגלים ובחנוכה ובפורים. וגם יש בכאן הרבה חנויות מוכרין שמן ובורית ומיני מאכל, אבל אחד מני אלף לא יצלח…

ג. מענין המאכל: כל אדם הוא בצער, כי בירושלים לא ימצא בשר בכל יום… ולא דגים ולא פירות, כי אם תאנים וענבים. ושאר הפירות – תפוחים ואגסים – מביאים מדמשק, והם בתכלית היוקר.

ד. מעניני המלבושים… ומלבושי אנשים ונשים כמעט שוין, והנשים הולכות בצניעות גדולה, וכשיוצאות לחוץ הן מעטפות כלן בסדין, ובגד שחור על פניהן… והן רואות ואינן נראות, ואפילו הבעל אינו מכיר באשתו… הם מלעיגים על מלבושי הנשים שלנו, והדין עמהם… ומיד כשבאתי הנה, תקנתי כל מלבושי בתי הגדולה כמנהג המדינה…

ה. מענין שבת. הן נזהרים הרבה, אין עושים אש בשבת כלל אפילו לחולים שיש בהם סכנה, והיא חומרה של שטות. בענין הטלטול בשבת יפה כח [היהודי] האיטליאני, היקרים מכל הלשונות (כלומר מהבאים מארצות אחרות), שאין מטלטלין אפילו על ידי ערוב…

ו. מה ששאל כבוד תורתו אם צודק [המאמר] תחת ישמעאל ולא תחת עשו (הנוצרים). באלו הארצות אומרים להפך: ויש צדדים לכאן ולכאן.

מי שמקבל עליו עול הגלות והכנעה, שלא ירים יד ורגל כנגד הישמעאלים, אפילו אם בא עליך בעקיפין, ולא ידבר גבוהה כלל אפילו לקטני קטנים, ויהיה כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, כי אם דברי פיוסין ולשחד בקצת, אז טוב לו, כי כאשר רואה הישמעאלי ההכנעה וההשפלה, הוא מתפייס, ואפילו הוא מבקש ממון, מתפייס בדבר מועט, וזה ג“כ דבר שאינו מצוי. ולא יחשוב כ”ת שזהו דבר שנתחדש עתה, כי ראיתי כתבים ששלח הרמב"ם לספרד וכתב: “שאין אומה בעולם, המבקשים להכניע ולהשפיל אומה ישראלית, כמו הישמעאלים”}. וכשאדם מכניע עצמו יוכל ללכת בכל המקומות לסחורה ולעשות חנות בשוק כמו ישמעאלי… רק שהוא פורע מכס גדול… והנוצרים שאינם מתושבי הארץ משלמים כפלי כפלים…

ז. מענין דירתי: היא דירת עראי… בחצר אשכנזי… והבתים בתוכה כמו נקיקיט סלעים… בפירושא לא היה [יפה אפילו] לרפת בקר… אמנם נמצאים בתים נאים בירושלים בזול. מי שמוציא ארבעה דוקטים לשנה ימצא בית נאה וחדרים הרבה וחצר118.

השדרי"ם (שד"ר־שליחא דרחמנא): ארץ ישראל היתה תמיד מרכז האֻמה, גם לכל אלה שישבו בארצות אחרות. עוד מהימים שבהם שקלו בני ישראל בכל שנה את שקליהם לשלחם לירושלים לקופת בית המקדש, זכרו בכל מקומות פזוריהם את ארצם, את ארץ אבותם, ולא הסיחוה מדעתם גם לאחר חרבן בית המקדש, והישוב הקטן, שנשאר בארץ ישראל לפליטה מִבִזָה, משֹׁד, מרצח וממגפה, היה יקר בעיני אחיהם הגולים בארצות הגוים, כמו העצם האגדית לוז שאינה נרקבת, וממנה עתידה התחיה לבוא.

מצינו, כי בימי התנאים והאמוראים היו יושבי ארץ ישראל שולחים לחוץ לארץ לאסוף נדבות, להחזקת הישיבות הגדולות שבה, שמפני הירידה הכלכלית לא היו אנשי ארץ ישראל יכולים לקיימן בלי עזרה מן החוץ119. השליחים שהיו השליחים מארץ ישראל נקראו בשם “שלוחי דרחמנא” או בראשי תיבות – שד“ר. על פי הרוב היו השדרי”ם גדולי תורה, בחירי העם, דרשנים מובהקים, והשפעתם היתה מרֻבָה על אחיהם הרחוקים. די להזכיר את שמות השדרי“ם: ר' יוסף ב”ר משה מטראני, ר' ישראל מאיר מזרחי (בעל פרי הארץ), ר' חזקיה די־סילוה (בעל “פרי חדש”), ר' ישראל משקלוב (בעל פאת השלחן), הד“ר יוסף שְוַרְץ (בעל תבואת הארץ), וכדומה, לדעת חשיבותם של השדרי”ם, שהיו מסלתה ומשמנה של הקהלה הירושלמית.

על יהודי מארוקו כותב הסופר יעקב משה טולידאנו120: “אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לארץ ישראל ולקופת ר' מאיר בעל הנס ור' שמעון בן יוחאי. והשד”ר הבא מארץ ישראל, אם ספרדי או אשכנזי, מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניא נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה יותר מכפי יכלתם“. היו שדרי”ם שבאו לארצות, ששם מצאו את אחיהם בורים עמי הארץ ואינם יודעים מצות התורה, והשדרי“ם השתדלו להורות אותם דרכי היהדות. השד”ר ר' יוסף מאמאן מהמערב, בלכתו (בשנת תקנ"ג) לערי פרס ובוכארה, מצא כי יהודי בוכארה שפלים מאד במצבם הרוחני, והתישב ביניהם ללמדם תורה. וכן עשו רוב השדרי“ם החכמים, שהשתדלו לטעת ידיעת התורה בפנות הנדחות וחזקו את הקשר הלאֻמי בין הפזורים והרחוקים, בפרט בימים הקדמונים, שלא היה חבור דרכים. וצריך לדעת כי בם אמץ רוח מיֻחד היה דרוש אז להיות שד”ר, כי סכנת הדרכים היתה גדולה עד מאד, ובפרט מפני שהיו צריכים להוליך עמם את הכספים דרך כל כך רחוקה, וליסטים היו מצוים מאד, והיו גם מקרים שהשדרי"ם נהרגו בדרך.

כמובן, לא כל השדרי“ם עמדו במדרגה גבוהה, כמו אלה הנזכרים למעלה, היו לפעמים שדרי”ם גם ממין גרוע, אבל אין היוצא מן הכלל מבטל את הכלל.

השד“ר הראשון בימי הבינים היה ר' שמואל בן ר' שמשון בשנת ד' תתקע”א121.

בשנת ה' ע“ג־פ' היה שד”ר ר' עובדיה הגר. ראש רבני ירושלים ר' ברוך122 נתן בידו מכתב המלצה. על דבר שאלה אחת ששאל ר' עובדיה מאת הרמב“ם, אנו מוצאים תשובת הרמב”ם: אמר משה בן מימון: הגיע אלינו שאלת מרנא ורבנא עובדיה,המשכיל המבין, גר צדק, ישלם ה' פעלו ותהי משכורתו שלמה מעם ה' אלהי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו123.

בשנת ה' רפ“ז היה שד”ר אחד ר' משה עשרים וארבע, שנתפרסם אמנם לא לשבח על ידי הסכסוך שגרם בין החכם־בשי הראשון בקושטא, ר' משה קפסאלי, ובין ר' יוסף קולון הצרפתי124. בפרקים הבאים נזכיר עוד שמות שדרי"ם.


 

פרק שלשה עשר. גרוש ספרד. היהודים הספרדים והמערבים ויהודי סוריה בארץ ישראל.


במאה השלישית נגזרו על היהודים באירופה גזרות רעות שהשפיעו על יושבי ארץ ישראל השפעה עצומה. בשנת ה' רנ"ב גרשו היהודים מספרד ואחר כך גם מפורטוגל, ורבים מהמגרשים הלכו לבקש מקלט בארצות המזרח תחת חסות חצי הירח. הממשלה התרכית קבלה את הגולים ברצון ופתחה לפניהם שערי ארצה, וגם צותה על כל הפקידים להראות לגולים סבר פנים יפות. ובקושטא ובשלוניקי נוסדו קהלות גדולות של יהודי ספרד, שמהם היו חכמים מובהקים, סוחרים גדולים, ודפלומטים חרוצים.

המליץ הַמָרַנִי ר' שמואל אושקי בספרו “התנחומות” (בשפה הפורטוגלית), בדברו על הרָוַח וההצלה שעמדה ליהודים גולי ספרד ממשלת תרכיה, אמר: “ממלכת תרכיה היא הים הגדול ורחב הידים, אשר אותו בקע ה' ברחמיו לשום בו דרך לעבור גאולים. כיום צאתך ממצרים תשליך יעקב במצולות הים הזה את כל צרותיך ופגעיך, שם יטבעו במצולות תהום, כאשר טבעו פרעו וחילו בים. שם (בתרכיה) נפתחו לפניך שערי רחמים, שערי חרות ודרור להיות משפטך שוה למשפט כל העמים בהממלכה הזאת, ושם תמלא אחרי כל דברי תורת ישראל באין מכשול ומפריע… שם תשנה את מעמדך, שם תסיר ממך את הבגדים הצואים אשר לבשת, תעזוב סתר פנים ומחזה כזב” (מסוה הנצרות שהיו האנוסים שמים עליהם להנצל מרודפיהם).

היהודים הגולים מצאו במדה ידועה חירות ושויון במלכות תרכיה, שהיתה אז הממלכה היותר אדירה בעולם. והתרכים מצאו תועלת מרבה ביהודים, כי מלבד שהביאו עמם הרבה עשר וכשרון המעשה, הלא המה היסוד היותר נאמן להממשלה. הנוצרים היו מוחזקים בעיני התרכים למרגלים ובוגדים. התרכים בעצמם היו גבורי מלחמה, אבל רחוקים מהבנת המסחר והתעשיה, ובכלל מכל עניני מדע והשכל. ואת החסרון הזה השלימו היהודים, שנעשו לבעלי המסחר והתעשיה, למפיצי חכמה ודעת. ביחוד היו חשובים מאד הרופאים היהודים. ר' יוסף המון ובנו ר' משה, יוצאי גרנדה, ובן בנו (שנקרא על שם זקנו) ר' יוסף, היו רופאים בחצר השלטן שלים הראשון ושוליימן השני, והיתה להם השפעה גדולה בעניני המדינה, ועבדו במסירות לטובתה.

באותו זמן שלח ר' יצחק צרפתי, שהיה אז רב בעיר אדרינופלא, מכתב חוזר ליהודי אשכנז וצרפת, לעורר את לבם לעלות לארץ ישראל: "ספרו לי כל התלאות אשר מצאו ומוצאים מר ממות את אחינו בני ישראל היושבים באשכנז והגזרות… הנעשים בכל יום… ואין לדבר סוף…

אני עבדכם ואחיכם הקטן יצחק צרפתי, ואף כי משפחתי הצעירה היא מצרפת, באשכנז נולדתי, ויצקתי מים על יד רבותי רבני אשכנז נ“ע… ובאתי פה בארץ תוגרמה, ארץ לא תחסר כל טוב, אלהים חשבה לטובה, כי למחיה שלחני לי ולכם אם תאבו ושמעתם… דרך תוגרמה היא דרך עץ החיים, כלו דרך יבשה עד ירושלים, רק מעבר ששה מילין דרך ים, ובכל יום נמצאות אורחות ישמעאלים סוחרים ויהודים יוצאים בשיירות גדולות… ועתה אל תתעצלו ואל תתרשלו! שובה ישראל! קומה למנוחתך ויפוצו אויביך מפניך… באו ורשו את הארץ אשר ה' נותן לכם… ובאו האובדים בארץ אשכנז והנדחים בארץ צרפת והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים”.

ואמנם בתורכיה לא היתה היהדות שפלה ובזויה, כמו באירופה. בתורכיה עמדה היהדות במדרגה אחת עם הנצרות, ובמדה ידועה גם למעלה הימנה.

בראש היהדות עמד בתרכיה רב המדינה, שנקרא בשם חכם־בַשִי, שלו נִתַן מטעם הממשלה כח מדיני גדול, והיה יושב בסוד המועצה הגבוהה (דיואן) של רואי פני השלטון. החכם בשי הראשון בקושטא היה ר' משה קַפְסאלי, איש צדיק ונדיב, ובמותו ישב ר' אליהו מזרחי על כסאו, שנתפרסם בתורתו ובחכמתו, ובישיבתו למדו מלבד חכמת התורה גם תכונה וחכמת הטבע והחשבון. גם הקראים היו באים ללמוד בישיבתו.

בשאר ערי תרכיה, וביחוד בירושלים, חברון, טבריה וצפת היו רבנים רַשְׂמִיִים, שנקראו בשם ממלאי מקום החכם־בשי, וגם הם נחשבו לפקידי המלכות, ומושלי המדינות היו חולקים להם כבוד.

החכם־בשי היה מעין ראש הגולה, שהיה מלפנים בבבל או “הנגיד” שבמצרים. תלבֹשת מיֻחדה היתה לו, מעיל ארוך שראשו ושתי כתפיו מרוקמים בחוטי כסף, ופתיל כסף רחב על פני מצנפתו. תלבשתו וכן שאר זכיותיו נרשמו בחקי המדינה.

החכם־בשי היה נבחר על ידי ועד הכולל של קהלת קושטא, שהיה מרכב משמונים איש רבנים ובעלי בתים חשובים. ועל יד החכם בשי היה ועד רוחני של שבעה חברים, אנשי עצתו.

מהזמן ההוא התחיל הישוב להתרבות בארץ ישראל. מלבד אלה שעלו קודם לגרוש ספרד מאנגליה, צרפת וביחוד מאטליה, רבו עכשיו, אחרי הגרוש, מגולי ספרד ופורטוגל, ואחרי שהגולים ההם היו גדולים בעשר ובמדת תרבותם, על כן הניחו את חותמם על כל הישוב, ושפתם ומנהגיהם נתקבלו בין כל יושבי ארץ ישראל.

מלבד הספרדים התחילו לבוא לארץ ישראל גם היהודים המערביים, מאפריקה, אלג’יר, פאס, דרעה. בימי הרדיפות של האלמוהדים (כת מחמדנית קנאית) בקשו רבים מיהודי מארוקו מפלט להם באזיה, וחכמיהם רצו ביותר להתישב בארץ הקדושה, אבל מפחד נוסעי הצלב נאנסו להתישב בחלב היא ארם צובה, ששם משלו התרכים הסלדז’וקים, ואחרי שהתרכים הרחיבו את גבול ממשלתם עד קצות אפריקה, נתרבו העוברים והשבים מהמערב לארץ הקדם.

בשנת ה' רפ"ב היו כבר בירושלים שלש קהלות: א) הספרדים; ב) המוריסקים (או המסתערבים) והם יהודי סוריה וערב וגם מצרים בכלל; ג) המערבים, הבאים מאלג’יר או ארוגל והראן ומארוקו הערביות. ביחוד השפיעו הרדיפות האכזריות, שנרדפו היהודים במרוקו (רפ“ג־ר”ץ), לעלית המון רב לארץ ישראל. והם נבדלו מהמוריסקים, שהמערבים היו יודעי תורה, וביניהם גם חכמים מופלגים, והמוריסקים היו עמי הארץ.

בשנת הרס"ב כתב מחבר אלמוני125, כי בצפת היו אז שלש מאות בעלי בתים מאחינו בני ישראל, ולהם שלשה בתי כנסיות: לספרדים, למוריסקים ולמסתערבים, ולעדת המערבים. ואחר כך הלך מספר המערבים הלוך וגדול. ואפשר לומר, שבכל זמן שנעשה נסיון ליסד ישוב עברי בארץ ישראל, שם אתה מוצא בין החלוצים גם יהודים מערביים126.

מלבד התושבים הקבועים בארץ ישראל מהמערביים, רבים מהם באים לסייר את ארץ ישראל, ובפרט ביום הלולא דרשב"י (ל"ג בעמר), שאז נעשית במירון הדלקה וחגיגה גדולה. בין הנכבדים מיוצאי המערב שנתישבו בצפת במאה ההיא צריך להזכיר את משפחת אל־דאוד. בני המשפחה הזאת התיחסו על ראשי הגולה וזרע בית דוד. לפי דברי היוחסין127, באו מבני בניהם של דוד המלך לספרד ונקראו בשם אל־דאוד, ומשם גלו למארוקו.

המערבים יושבים בירושלים ברובע מיוחד במבואות המפולשים שבין חומת הבית ובין השוק “אל־כִתְנין”. שם יש להם תלמוד־תורה ובית כנסת ושאר מוסדות הצדקה שלהם.

הם עוסקים בתורה באהבה מתוך עוני ולחץ וביחוד בספרי קבלה, ורבנים גדולים עמדו מהם, כמו ר' חיים יוסף דוד אזולאי, ר' חיים ן' עטר, ר' שלמה חזן, ר' דוד ב"ר שמעון ועוד.


 

פרק ארבעה עשר. ר' יצחק הכהן שולאל (שוליל או שולַל). דוד הראובני. ר' שלמה מולכו.


הנגיד האחרון במצרים היה ר' יצחק שולאל128. הוא היה גדול בתורה ובנדיבות לב, והחליף מכתבים עם גדולי הדור ותקן כמה תקנות טובות. כשנתבטלה הנגידות במצרים, עלה ר' יצחק לירושלים ויקבע שם שתי ישיבות, ובכספו החזיק את כל הלומדים והוציא על זה “כאלף פרחים” (פלורין) לשנה. ומלבד זאת שלח מכתבים לקהלות המזרח ולשאר ארצות ויעורר את הנדיבים לשלוח תרומה להחזקת הישיבות ולתמיכת העניים, שהיו רבים מאד בירושלם בזמן ההוא. הוא יסד משמרות וחבורות קדושות להתפלל ולהתודות בעד אחינו שבגולה129.

ארבע תקנות תקן ר' יצחק שולאל: א) איש לא יביא את חברו בערכאות, אם לא יתרה בו מתחילה שלש פעמים, והלה לא ירצה ללכת עמו למשפט לבית דין של יהודים. ב) אין רשות לשום דיין (או ממונה) לכוף את מי שהוא להלוות מעות לצרכי צבור. ג) החכמים פטורים מכל מס, ואפילו אם הם עשירים גדולים, וכן פטורות האלמנות מכל המסים. ד) המקדיש דבר לבית הכנסת אין לו בו זכות יתרה משאר בני הקהלה130.

בשנת ה' רס“ד היתה מחלקת עצומה בין רבני ארץ ישראל ובין רבני מצרים על דבר קביעות שנת השמטה, ולאחרונה הסכימו לקביעות הרמב”ם, והיא שנת רס"ד.

גם על דבר הפרשת תרומות ומעשרות היתה אז מחלקת ולבסוף נחלט שהפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה אפילו בארץ ישראל אינה אלא מדרבנן.

בשנת רפ"ד נגלה איש אחד פלאי, דוד הראובני שמו131. הוא היה בן ארץ הקדם והתגורר איזה זמן במדינות ערב ונוביה. הוא ספר, שהוא משבט ראובן, שיש לו ממשלה חפשית בערב, ואחיו יוסף הוא מלך השבט הזה. ושהיהודים החפשים ההם שלחוהו להתראות עם מלכי הנוצרים ולכרת עמהם ברית להלחם יחד בתֻרכיה ושישיבו את ארץ ישראל לישראל. בדרך מסעו סר גם לארץ ישראל וישב איזה זמן בעזה, בחברון ובירושלים. דוד הראובני זה השפיע על כל היהודים וביחוד על בני ארץ ישראל השפעה גדולה מאד. תקות הגאולה, שהיתה תמיד בלב עמנו, נתעוררה אז ביתר שאת ותהי ללהבה132. דוד הראובני התיצב לפני שרים גדולים וקנה לבם. ובחדש אדר בשנה ההיא בא בשערי רומא רוכב על סוס לבן הלוך ועבור ברחובות, ועבדו ומתורגמנו עמו, ויבא עד לפני חצר האפיפיור, ותיכף נתקבל מאת החשמן (קַרְדִינַל) גִיוּלִיוֹ באספת חשמנים אחדים, ואחר כך נתקבל גם מאת האפיפיור בעצמו. כנראה, מצאה הצעתו של דוד חן בעיני האפיפיור ויתן לו המלצה למלך פורטוגל.

כשנה שלמה ישב דוד ברומא, ואחר כך הזמינהו מלך פורטוגל לבוא אליו. דוד יצא מרומא וישב באניה, אשר דגל יהודה נטוע על תרנה, ויבוא אל מלך פורטוגל (רפ"ו), שקבלו בכבוד גדול, וגם הבטיח לתת לו שמונה אניות מלחמה ויחד עם צבא היהודים ילכו להתנפל על תרכיה.

הדברים הנפלאים האלה השפיעו על האנוס הצעיר ר' שלמה מולכו (ר“ס–רפ”ו), שנקרא בגויותו דיוגו פירֶס. הוא היה בעל כשרונות גדולים, נושא משרה גדולה בחצר המלוכה בפורטוגל, ובסתר לבו למד תורת ישראל וגם חכמת הקבלה. וכששמע מעשה דוד הראובני, חשב מולכו כי לפניו נגלו תעלמות. אבל דוד דחה אותו, ביראו שלא יחשדוהו הנוצרים, כי הוא מסית את האנוסים לעזב את הנצרות. והצעיר מולכו חשב, כי דוד בכונה מסתיר ממנו את סודותיו מפני שאינו נמול, וילך וימל את עצמו. אולם דוד הראובני גם אז התרחק ממנו, אבל כבר תקפה רוח ההזיה את מולכו, והוא ראה חזיונות נוראים בחלום ובהקיץ. לפי דבריו ראה: “זקן נכבד וזקנו ארוך ומראהו כשלג חור ויאמר לי: בא עמי לחורבה אחת מחורבות ירושלים, והלכתי עמו לשם, ובתוך הדברים האלה נראה שאני בדרך זמן רב, ושלשה אילנות יוצאים משרש אחד, וענפיהם נפרדים אל כל רוח, ועל הענפים ראיתי יונות רבות והן לבנות (רמז ליהודים שעמדו בדתם) וביניהן יונות אחרות מגון דֶשֶן… שהיו לבנות ונשתנו (רמז לאנוסים), וביניהן גם שחורות (שנתהפכו לגמרי לקתולים)… וסמוך לאלה הלבנות היה שדה גדול… ובשדה עובר נהר גדול, ומעבר הנהר עם רב עם אנשי מלחמה, פרשים רוכבי סוסים בכלי מלחמה, חרבות ורמחים, מורים כדורי ברזל כאש, וכוונת החיל להכרית האילנות… והנה האיש הראשון נפל עלי… ויאמר לי: ההבנת בחזון מקרה היונות האלה… וגם הגוים המכים אותן וממיתין אותן מה הוא? ואֹמר:… נכמרו רחמי על היונות האלה… ויאמר אלי: שא עיניך וראה את כל החיילות האלה ותבין סופן מה הן היונות. ויפח על הגוים ההם ויעשו גל עפר ועצמות”…

שלמה הלך לארץ ישראל והפליא את לב אחיו ביפיו, במדברותיו ובהתלהבותו לגאלת ישראל. ובכל מקום בואו השפיעו דבריו כטל של תחיה. בצפת היה אז מקלט לגדולי חכמי ישראל, בעלי הרזים133, ור' שלמה מצא בחבורתם אנשים כלבבו. יש מסרת שהוא ארס שם את בת ר' יעקב בי־רב134, על פי בקשת זקני החכמים בצפת כתב ר' שלמה חבור על הגאלה העתידה בשם המפֹאר (שלוניקי רפ"ט); לפי דעתו צריכה הגאלה לבוא בשנת ה“א ש. ובימים ההם אמנם היתה מהפכה בעולם. הריפורמציה התגברה, וחיילות ספרד ואשכנז, אשר קרלוס החמישי משל עליהם, לכדו את רומא והחריבו את כנסיותיה והרבו לשפוך דם בקרבה. וחרבן “קרתא דמחייבתא” היה בעיני מולכו להתחלת הגאלה. ע”י השפעת התקוה לגאולה קרובה סרבו היהודים בירושלים לעשות את פקודות הממשלה, ולולא ר' לוי בן חביב שעצר בעדם, היו ממיטים על עצמם אסון גדול.

להרבות הפלא היה האפיפיור עצמו מגינו של ר' שלמה מולכו ונתן בידו תעודה שלא יגעו בו לרעה. כנראה גם האפיפיור הָשְׁפַּע מהעלם האמיץ ובעל הרוח הזה, ולא נתנו בידי אויביו שארבו לו והלשינו עליו תמיד.

אחריתו היתה כי נתפש בידי הממשלה הוא ודוד הראובני. את ר' שלמה מולכו הוליכו אל המוקד ושמו רסן בלחייו, שלא ישמיע דבר באזני העם שנתאסף לראות במחזה הדמים. ואולם בטרם שהשליכוהו אל האש בא אחד משרי הקיסר וצוה להסיר את הרסן מפיו ואמר לו: אם שוב תשוב לנצרות וחיתה נפשך, והמלך ישיבך על כנך. אך ר' שלמה ענה: “על הזמן אשר התהלכתי כנוצרי לבי מר וזעף. ועתה כטוב בעיניכם עשו, ונפשי תשוב אל אלהים אל בית אביה כנעוריה, כי טוב לי אז מעתה”. אז השלך אל האש וימת על קדוש השם (בח' כסלו או טבת רצ"ג)135.

ודוד הראובני מת בבית האסורים.


 

פרק חמשה עשר. גולי ספרד העולים לארץ ישראל. ר' יצחק קארו. ר' יוסף קארו. ר' יוסף סרגוסי. הרדב"ז.


גם אחרי שבאה ארץ ישראל תחת ממשלת תרכיה, לא באו שנויים במצבה הכלכלי. כמו שנראה להלן, סבלו היהודים בארץ ישראל גם מפקידי תרכיה, לא פחות ממה שסבלו מפקידי הממלוקים. ורק לפעמים פה ושם נגהו קוי אור לרגעים ומהרה נדעכו. יותר טוב היה ליהודים שישבו בערים שמחוץ לארץ ישראל: בקושטא, בשאלוניקי, באדרינופלה, במצרים וכדומה, ששם היה מסחר רב, ועין הממשלה המרכזית היתה פונה תמיד שמה. אבל בפנות הרחוקות, כמו ארץ ישראל, נתנו כמעט תמיד בידי הפקידים ששלטו בהן שלטן לא מגבל, וכל שאיפתם היתה רק להוציא את הפרוטה האחרונה מכיס התושבים על ידי ענשים, מאסרים, מכות וענויים בלי סוף.

ולפיכך לארץ ישראל הלכו ביחוד אלה היהודים שחבת הארץ מלאה את לבם. אלה גדולי האמונה, שיחד עם ר' יהודה הלוי היו אומרים:

דְרַשְׁתִּיךְ וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ

וְאִם בִּמְקוֹם צֳרִי גִלְעֲדֵךְ

נָחָשׁ, שָׂרָף וְגַם עַקְרָב.

הם קבלו עליהם את היסורים – יסורי ארץ ישראל – באהבה, וחבת הארץ לא רפתה בלבם כל ימי חייהם.

והננו רואים אמנם, כי אחרי הגרושים מספרד ומפורטוגל נתאספו לארץ ישראל המון חכמים גדולים בתורה ובחכמה ויוצרי חכמת הקבלה, עדיני רוח וטהורי נפש, ושם יסדו ישיבות גדולות וחברו ספרים יקרי ערך, ולא שעו אל העשר ואל תענוגי הגוף, כי הסתפקו במועט דמועט. ואך באופן שכזה אפשר היה להם להמשיך שם את קיומם, וליהנות מזיו השכינה, השרויה בארץ ישראל.

בשנת ה' רע“ז עלה לארץ ישראל ר' יצחק בר' יוסף קארו, שהיה רב תלמודי גדול, רופא, חוקר ומקובל. הוא נולד בשנת רי”ח בטוליטולא ולמד בישיבתו של ר' יצחק קנפנטון, המפֻרסם במלכות קשטיליא. כשנודע שמו של ר' יצחק לתהלה, נקרא להרביץ תורה בעיר ליסבון, ושם ישב שנים רבות והקים תלמידים רבים. אך בשנת רנ"ח יצא עם גולי פורטוגל לתרכיה. בימי טלטולו מתו עליו כל בניו הגדולים והקטנים ובשבתו בעירום ובחסר כל, גלמוד ושכול ישב לכתוב פירושו על התורה שקרא לו “תולדות יצחק”136.

בשנת רע"ז, אחרי שגמר את ספרו, בקש תנחומות לנפשו בישיבת ארץ ישראל. והוא עלה והתישב בירושלים ושם עשה תקונים לספרו, הנזכר לעיל.

עוד נשארו ממנו תשובות בעניני הלכה. תשובה אחת נדפסה בשאלות ותשובות של בן אחיו, ר' יוסף קארו. בתשובה ההיא הרים את מעלת הקבלה, שבמקום “שלא איפסיקא הלכתא, זה אומר בכה וזה אומר בכה, שנכריע כחכמי הקבלה”.

מגדולי בוני הישוב הצפתי היה ר' יוסף סרגוסי (נולד בערך שנת ר"ך137, שהגלה מספרד ובא למצרים. שם קבלו אותו בכבוד גדול, כי כבר נודע שמו לתהלה והיה אהוב ונחמד על הבריות ועליו היו אומרים: שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ואפילו בין הגוים. במצרים קבע ישיבתו ושם למד אצלו ר' דוד בן זמרא, ואחרי שבתו שם שלש שנים הלך לארץ ישראל והתישב בעיר צפת.

בזמן ההוא היו פרנסיה ומנהיגיה של צפת אנשים טובים וישרים, דואגים בשביל העניים והאביונים ולומדי התורה, כי את העניים היו פוטרים לגמרי ממס הגלגלת ולמי שהיתה קצת יכלת היו נותנים למחצה ולרביע, ומבעלי תורה לא עלה על לב שום אדם ליטול מסים, וגם ממס הגלגלת לא היו נוטלים אלא דבר מועט. ולפיכך היה שם “כרם ה' צבאות בית ישראל יפה אף נעים… ראשי ישיבות ותלמידיהם לומדים באין שטן ואין פגע רע… ויעזקהו ויסקלהו נדיבי עם אלהי אברהם שבחוצה לארץ לכלכלם בלחם… משם תצא תורה ואורה לכל תפוצות הגולה”138.

ר' יוסף סרגוסי היה לצפת מה שהיה ר' עובדיה מברטנורה לירושלים.

רב גדול בתורתו ובצדקתו, בעל אפי נמרץ היה ר' דוד ן' אבי־זמרא (או ן' זמרא) – הנודע בשם הרדב“ז, תלמידו של ר' יוסף סרגוסי. שנת לידתו לא נתבררה, אבל צריך לחשב שהיתה קרובה לר”מ139. הוא היה ספרדי, ישב איזה זמן במצרים, אבל רב שנותיו ישב בירושלים, וכאשר גדלו שם המצוקות עבר לצפת, ושם נפטר בהיותו זקן ושבע ימים (בערך ש"ל).

בשבתו במצרים תקן ר' דוד ן' זמרא תקנה אחת חשובה מאד, שבשבילה דרוש היה אמץ לב מיֻחד, והוא – לבטל את התאריך למנין השטרות שהיה נהוג בישראל עוד מתקופת היונים, מהשנה הראשונה שהמלך סיליקוס הסורי נצח את שאר שרי הצבא אחרי מות אלכסנדר הראשון (ג“א תמ”ח ליצירה). בתאריך הזה החזיקו היהודים במזרח בכל תקף, אף לאחר שמלכות יון עברה ובטלה מן העולם, והיו נוהגים לכתבו בשטרי גיטין, חליצה, מיאון וכתובות (בגלילות צרפת ואשכנז כבר נתבטל). ור' דוד הרגיש, כי בושה היא ליהדות להחזיק בתאריך זה עכשיו ויבטלהו, וקבע תחתיו תאריך היצירה. תקנתו נתקבלה בלי התנגדות.

בימים ההם היתה קנית עבדים ושפחות נהוגה גם בישראל. וזה גרם לפעמים למעשי פריצות. ר' דוד השתדל לגדור בעד זה ובתשובה אחת הוא כותב “וכבר צווחתי ככרוכיא כמה פעמים על עון זה, ולית דאשגח בי, דכיון ששנו בו ושלשו נעשה להם כהיתר. ועתה מקרוב אירע באחד שבא על שפחתו והוליד ממנה בן, ובא הדבר לפני ויסרתי אותו כפי מה שהיה אפשר… אבל מה אעשה שיד השרים גם הסגנים היתה במעל הזה ראשונה”140^.^ ואמנם בענים כֵּעוּר בני השפחות נמצא מדובר כבר בתשובות בגאונים.

בספרו “טעמי מצות” הוא כותב דברים אחדים על דבר מצבו: – “ואני גולה יחידי, כי עזבתי בית ישיבתי במצרים לעלות לירושלים, לבקש אחרית ותקוה… וגם פה לא הונח לי מרגשות יגונות ודאגות לא יכלתי ספורות…”

ספריו היותר חשובים הם: א. תשובות הרדב“ז: אלף ושלש מאות ויותר תשובות. ב. “יקר תפארת” להצדיק את הרמב”ם נגד משיגין. ג. מצודת דוד על טעמי המצות ועוד141.

הוא הקים תלמידים רבים, ובתוכם ר' יצחק לוריא – האר"י.


 

פרק ששה עשר. ר' יעקב בי רב. המחלקת ע“ד הסמיכה עם הרלב”ח. ר' משה מטראני. ר' שלמה אלקבץ. ר' משה קורדובירו ור' משה אלשיך ור' משה גאלאנטי. ר' יוסף דילה ריינה. ר' יצחק לוריה. ר' חיים ויטאל. ר' ישראל סרוק. ר' אליהו די וידאש. ר"ש סיריליו.


בסוף המאה השלישית לאלף הששי גדלה צפת והישוב היהודי שבה עלה לאלף משפחות. נתוספו ביחוד מגולי ספרד, וכאשר רבו הספרדים במספר מצאו עז בנפשם להנהיג בתקף את מנהגיהם המיֻחדים גם בין בני הכתות האחרות שבקהלה. השפה הספרדית היתה מהר לשפת הלמוד בבתי הספר ודחתה את השפות האחרות מפניה142, וכל כך גדלה השפעתם, עד שנמצא אחד מגדולי המערביים ר"י ן' טבול, שהתחיל ליחס את עצמו אל הספרדים, ובעד זה קבל תוכחה מגולה מהרב שלמה ן' אותנא ומר' חיים ויטאל ועוד143. יש ידים לדבר, שבאותו זמן נוסדה גם קהלה של יהודים אשכנזים, ואולי עמד בראשה חותנו של ר' יוסף קַרו. יש זכרונות גם על דבר בית כנסת ליהודים פורטוגיזים, בית כנסת לאיטלקים ובית כנסת ליונים שמאותו הזמן. הקהלות הנפרדות הללו היו כנראה עומדות כל אחת ברשות עצמה, ולכל אחת ואחת היה דרשן משולח מיחד וגם ישיבה מיחדת, ושמרו בקנאות רבה, שלא תהיה שום התערבות בעניניהם הפנימיים, וכל מי שבא מחדש מחויב היה להכנס לאותה הקהלה שהיה שיך אליה מקודם, ואולם ברור הדבר, שהיה להם בית ועד כללי, שבו נכנסו הרבנים של הקהלות השונות, ולפרקים הזמנו גם רבנים אחרים, שלא עמדו בראש איזו קהלה, וביחד התעסקו בענינים חשובים ביותר, שיש להם ערך כללי לכל העדות השונות.

מקורות הפרנסה היו שונים. המקומיים, או כמו שקראו להם – המוריסקים, היו עסוקים, כמו אבותיהם מאז, ברוכלות, שהיו מחזרים על הכפרים ומוכרים שם. היו גם כאלה שעבדו את האדמה בכפרים של הסביבה ומוציאים חטה, שעור, קטניות, כתנה, שמן, יין ותאנים. בעלי רכוש שבהם (וכאלה היו רבים בין הספרדים) היו עוסקים במסחר ושולחים תבואות, יין ושמן לדמשק ולמקומות אחרים, ומביאים כל מיני סחורות מן החוץ. על ידם גדל בצפת המסחר של ארג־צמר ותעשית בגדים, שהיתה כלה בידי היהודים. יהודים עשירים מקושטא היו משלחים ספינות טעונות צמר בשביל סוחרי צפת. בשנת ר“פ לערך טבעה ספינה, שעליה היתה סחורה של צמר במחיר 100.000 כסף, וגם היו בה כעשרת אלפים כסף מזומן בשביל עניי צפת. כן היתה בצפת דרישה רבה אחרי בעלי מלאכה שונים: אורגים, נפחים, חיטים, בורסקים, נגרים ובנאים. בשנת של”ג הוקם שם גם בית דפוס נהדר על ידי שני האחים אברהם ואליעזר למשפחת אשכנזי. הספר הראשון שנדפס בבית הדפוס ההוא היה פרושו של ר' משה אלשיך לדניאל. מעשה הדפוס הזה יפה מאד ומעיד על טעמם הטוב של המדפיסים בזמן ההוא144.

הצלחת הצפתים היתה כל כך גדולה בעת ההיא עד שאחיהם הנמצאים בגולה קנאו בהם, ואחד כתב מרומא בשנת שכ"ג “הגיעתני הבשורה הטובה מארץ הצבי, שזכר אלהים את עמו ואת ארצו ונתן להם לבני ישראל עשר וכבוד בכל הענינים”.

ועל כל אלה הלא העיר צפת עומדת במרומי הרי נפתלי והסביבה היא אחת מפלאי הטבע, שאין כמוה ליֹפי. הכנרת מצד אחד והחרמון מהצד השני, וסמוך לה העצמון, מירון, רמות גוש חלב והרי גליל התחתון – כל זה מפליא ומקסים ושופך רוח של חזיון ושירה.

גם היחס של הנכרים ליהודים המתישבים בצפת היה כנראה יותר נוח, והיהודים הצפתיים היו מצטיינים בפשטותם ולא התבישו בעבודה פשוטה. שלומאל ממורביה כתב בשנת ה' שס"ז שבין אנשי צפת נמצאים “למדנים גדולים, קדושים ואנשי מעשה, המלאים דעת אלהים וראויים שתשרה עליהם שכינה”. ויחד עם זה הם מתנהגים בפשטות גמורה. פעם אחת הלך תלמידו המובהק של ר' משה קורדובירו, ר' אברהם גלנטי, שחבר כמה ספרים, ונשא על גבו שק קמח, פגע בו החריף המפורסם ר' שלמה סגיס, חטף מעל גבו של ר' אברהם את השק והשביעהו, שאיש לא ישא את השק חוץ ממנו, שהוא הרבה צעיר מר' אברהם ויותר חזק ממנו145. ופעם אחרת נשא ר' אברהם על שכמו כד מים מהמעין הסמוך לעיר. פגע בו הקדוש ר' מסעוד ואמר: רבי! השקני מים. ר' אברהם הגיש לו את הכד, וזה חטף את הכד וישאהו לביתו של ר' אברהם146.

צפת גדלה במהירות נפלאה. בשנת ר"צ בערך היו בה רק שלשה בתי כנסיות וישיבה אחת שנוסדה על ידי ר' יוסף סרגוסי (ע' לעיל 67), כעבור שמנים שנה היו בה שמונה עשרה ישיבות ועשרים ואחד בתי כנסיות, חוץ מבית תלמוד תורה בשביל ארבע מאות תלמיד ועשרים מלמדים. הבית הזה היה קים על ידי עשירי קושטא, שהיו גם מנעילים ומלבישים את התלמידים. ואנו מוצאים זכרון ירושה אחת לטובת ישיבות צפת שעלתה למאה אלף “לבנים”.

אבל יותר מכל משכה אליה צפת ע“י קהל החכמים הגדולים שאוו בזמן ההוא את צפת למושב להם. לא נגזים אם נאמר שצפת היתה בזמן ההוא למרכז היהדות כלה. שם התרכזו גדולי חכמי ההלכה ובראשם ר' יוסף קרו (מהרי"ק) בעל ה”שלחן ערוך“, גדולי חכמי הקבלה ובראשם ר' יצחק לוריא – האר”י, גדולי הדרשנים ובראשם ר' משה אלשיך, וגם משוררים גדולים כר' ישראל נג’ארה ור' שלמה אלקבץ147.

לא לחנם חשב אז זקן החכמים שבצפת, ר' יעקב בי רב מגולי ספרד (נולד בערך ה' רל“ד ונפטר ש”א), ליסד שם את מרכז היהדות הרשמי, את הסנהדרין, שיהיה לראש לכל חכמי ישראל בכל מקום שהם, ושממנו, מהסנהדרין הזה, יצטרכו כל החכמים לקבל סמיכות להוראה. מלבד הרגש הלאמי שהיה אולי מפעם בקרבם בלא הכרה גמורה, נמצאו לזה נמוקים מיסטיים. אמונת הגאולה התחזקה אז בלב כל העם, וכרוז נשמע: הטהרו! עשו תשובה! ורבים חשבו שכדי שיוכלו להטהר לגמרי מעונותיהם הם צריכים לקבל ענש מלקות מבית דין סמוך, ואין בית דין סמוך בלא סנהדרין148, והיכן יִמָצֵא מקום יותר מתאים לסנהדרין אם לא צפת, שבה התרכזו כל כך הרבה חכמים?

חכמי צפת הסכימו לדעת כי רב, ובהתאסף החברים כלם סמכו ראשונה לנשיאם את הזקן ר' יעקב בי רב ונתנו בידו יפוי כח לסמוך את מי שימצא ראוי, וביחד עמהם יכוננו את הסנהדרין, המוסד העליון הלאמי והדתי של העם העברי.

בימים ההם ישב בירושלים ר' לוי בן ר' יעקב (מחבר הספר “עין יעקב”) ן' חביב (הרלב“ח, נולד קרוב לשנת הר”מ ונפטר בראש המאה הרביעית), שבו בחרו לשבת בראש הקהלה הירושלמית במקום הנגיד ר' יצחק שולאל, שהלך לעולמו. הוא היה אחד מגדולי הדור, וכל חכמי הדור היו פונים אליו בשאלותיהם. מטבעו היה תקיף בדעתו ולא נשא פנים לשום איש במקום שחשב שהאמת אתו, ופעם כשהרשה לעצמו לדבר נגד החולקים עליו דברים קשים, התנצל בחרוזים באמרו על עצמו:

ואם כעת הפריז על המדה ויצא מהשורה כזית או ככותבת

קנאת האמת הבוערת בלבו, רשפיה רשפי אש שלהבת,

הניעה היד הכותבת קְטֹן הלומדים היושב בשבת – ירושלים.

אחרי שנוסדה הסתדרות הרבנים בצפת בקשו לצרף אליהם גם את חכמי ירושלים. ואז שלחו שליח מיוחד את הרב ר' שלמה חזן ובידו מכתב מבי רב לר' לוי ן' חביב לאמר: “משפע השמן הטוב שהורידו עלי חכמי ארץ ישראל יצ”ו בטובתם וחסדם, לא מחכמה יתירא שיש בי, הסכמתי אני והם לסמוך את החכם השלם כהר' לוי ן' חביב יצ"ו, שיהיה סמוך לדון ולהורות את בני ישראל לכל דיני התורה, ורב סמוך יתקרי, ומה שעלתה הסכמתינו חתמתי על שם כולם

יעקב בי רב".

בעיני הרלב“ח לא היה ישר, שחכמי צפת לא באו מתחלה במשא ובמתן עם חכמי ירושלים לדון בדבר הזה, אלא החליטו מדעת עצמם. ומלבד זאת הרמב”ן פסק, שאין כלל סמיכה בדורותינו עד יבוא מורה צדק (המשיח) “ולמה לנו להכניס עצמינו במחלקת גדולי ישראל?” ועוד הוא טוען, שהנסמך צריך להיות מופלא בחכמה וראוי להורות בכל התורה כולה וקדוש לאלהיו (בזה רמז, כי אין ר' יעקב בי רב הגון למשרה שכזו).

על זה ענה הר' יעקב: אחרי שרבני צפת המה הרֹב, דעת המיעוט בטלה. ועל מה שהוא מפקפק אם הוא, הר"י, הגון למשרתו, הוא כותב: “מיום הגירוש שבספרד לעולם הייתי מורה הורות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס, כמפורסם לכל העולם, והייתי אז בן י”ח שנים, ועדיין לא הייתי בחתימת זקן, ועם היותי ברעב ובצמא ובחסר כל, לעולם הלכתי בדרכי השם יתברך ונתעסקתי בתורתו… ותודה לאל מעולם לא נשתנה שמי149 וכו'.

ענין הסמיכה היה למחלקת גדולה ועצומה שבזה נסתבכו גדולי הזמן וביניהם גם הרב ר' משה בר' יצחק אלשקר, שהיה קודם רב במצרים ולעת זקנותו עלה לצפת (ולסוף ימיו עלה ירושלימה) והיה בדעה אחת עם ר' יעקב בי רב נגד הרלב"ח. אז הלשינו שני אנשי בליעל על ר' יעקב והוא היה אנוס לברח לדמשק להסתתר איזה זמן. אולם גם אחרי זה היה עוד חלום הסמיכה מרחף בעולם, כמו שנספר להלן.

בשנת שכ“ד ישב בצפת ר' אורי שמעון מבילא, שחבר בשנת רצ”ד ספר “יחוס האבות”, כולל ציוני מקומות קברי תנאים ואמוראים. נדפס בהיידלברג עם תרגום רומי בשנת 1659 ובשנת 1662150.

עמוד הימיני של ההלכה מהזמן ההוא והלאה היה ר' יוסף בר' אפרים קרו (רמ“ח־של”ה). בהיותו ילד יצא עם אביו מספרד להתישב בתרכיה האירופית, בניקופוליס, ואח“כ עבר לאדרינופול. שם כבר נתפרסם בתור גדול בתורה והיה שם לראש ישיבה ושם התחיל לחבר את ספרו הגדול “בית יוסף”, שהוא מעין באור לארבעה הטורים של ר' יעקב בן אשר. בספר הזה הוא חוקר ודורש אחר מקור כל הלכה, נושא ונותן בכל מדרגות התפתחותה אצל מפרשים ופוסקים שונים ומביאה לידי ברור. מלבד חריפותו הגדולה ובקיאותו של המחבר, ומלבד היקפו הגדול של הספר, שמקיף את כל ענפי התורה (חוץ מאלה שנהגו רק בזמן הבית), הצטין בעבודו השטתי של החמר הרב. בספר הזה קנה לו ר' יוסף שם הפוסק הראשון בדורו151. יותר מעשרים שנה עבד בחבור הספר הזה וגמרו בצפת בשנת ה' שי”ד.

ספרו השני, שלחן ערוך, הוא תמצית ההלכה שהעלה בספרו “בית יוסף”, מסֻדר בסימנים קצרים. ה“שלחן ערוך” נעשה מהרה לספר חקים מקֻבל בין כל החכמים בישראל בתור ספר שמושי. הוא גם חבר ספר “כסף משנה” באור על הרמ"בם ושאלות ותשובות.

ספר נפלא הוא היומן המסתורי שלו “מגיד מישרים”, שמתאים מאד לתקופה המסתורית של זמנו, שאז עמדה הקבלה על מרום שיאה. ר' יוסף קרו אהב מאד את המשנה, ידע אותה על פה והיה משננה תמיד, ובתקף דמיונו נדמה לו, כי המשנה היתה ליצירה חזיונית, למלאך יועץ שהיה פונה אליו בדברים כמו אלה: אני המשנה המדברת בפיך, אני נשמתא דמשנה, דאנא ומשנתא ואנת מתיחדין כחדא (אני והמשנה ואתה מתיחדים כאחד).

המלאך היועץ – המשנה – מוכיחו, מדריכו, מנחמו, מפיח בו תקוות טובות שיזכה לגמר את חבוריו ושיתפרסמו בכל תפוצות הגולה, ושיזכה להתישב בארץ הקדושה וימות מות קדושים וישרף על קדושת השם. התקוה האחרונה באה לו על ידי התודעותו עם ר' שלמה מולכו באדרינופול או בסלוניקו, ועשה עליו כנראה רשם גדול מאד; וכאשר נודע לו אחר כך שר' שלמה נשרף על קדוש השם, בקש גם הוא לעמד עמו במחיצה אחת, מה שאי אפשר להגיע אלא על ידי מסירות נפש152.

בר פלוגתיה היותר חשוב של ר' יוסף קרו היה ר' משה ב“ר יוסף מטראני (המבי"ט), שנתישב בצפת בשנת ה' רע’ח ונתקבל שם לרב בעדה הספרדית “בית יעקב” וכעבור שלש שנים נתמנה גם לראש מתיבתא של עדה זו, ועמד במשרתו עד מותו בשנת ש”מ. גם הוא נסמך על ידי ר' יעקב בי רב. ר' משה התיחס אליו כמו אל רבו, והיה מגן על כבודו מפני המתנפלים עליו. ר' משה נתפרסם ביחוד ע"י תשובותיו הרבות שהשיב לחכמי דורו. כמה פעמים קרה שנפלה מחלקת בפסקי הלכות בין ר' יוסף קרו ובין ר' משה מטראני. והמחלקת עברה מגבול העיון ותהי כמעט למריבה אישית. ביחוד היה מעשה שכמה יהודים עלו על ספינה גדולה והיה סער גדול והספינה טבעה. ואיזה יהודים היו אז בחדר שתחת קרקע הספינה, במרתף, ולחדר ההוא רק פתח אחד, ובשעה שהספינה נטתה הצדה בודאי שהמים באו אל תוך המרתף ובודאי טבעו. ואם תמצי לומר שיצאו, יש לחשב שטבעו בים, מפני שלא נשארו רק אחדים שעלו על סירה קטנה ונצולו; כך העיד אחד. ועל סמך עדות זו התיר ר' משה את אלמנת אחד מהנטבעים, שהיה במרתף הספינה, מכבלי העיגון, ועמו הסכים עוד רב אחד. אבל ר' יוסף חלק עליו. ר' משה ענה על טענותיו וחתם “מאת הצעיר העלוב מחבריו”… ועל זה ענה ר' יוסף שוב ובסוף כתב: “ומה שכתב “העלוב מחבריו”, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, כי הוא בא לרדותינו בתוך ביתינו… ולהתיר אשת איש לעלמא, ובעבור שאין מניחים אותו, קורא עצמו עלוב מחביריו, ואינו רואה שהתורה עלובה ממנו…” ובפעם אחרת הוא כותב: “וזכורני בימים הראשונים שהיו טובים מאלה, לא היה תוקע עצמו לדבר אחד והיה נשמע לדברי ולדברי חבריו, ועתה מה ראה כי הניח דרכו הטוב והלך בדרך אחר”153… עוד מחלקת רבה היתה ביניהם בענין השמיטה. חכמי הדור נטו תמיד אחרי פסקיו של ר' יוסף קרו, כי הוא כבר קנה לו שם “הפוסק הגדול שבארץ הקדושה”, וכמעט בכל הפסקים שיצאו באותו הדור היה ר' יוסף חותם ראשון. וישיבתו היתה היותר גדולה. אמרו שבה היו כשבע מאות תלמיד. המספר אולי מוגזם קצת, אבל אין ספק בדבר שמבקרי ישיבתו היו מרֻבים מאד, וביניהם נמצאו השמות היותר גדולים שבאותה התקופה, כמו שמעיד אחד מחכמי צפת: "כלנו תלמידיו, את מימיו אנו שותים, וכלנו חייבים בכבודו154.

חברו, ידידו של ר' יוסף קרו היה המשורר המיסתורי ר' שלמה אלקבץ. אין אנו יודעים את מקום מולדתו ולא יום הולדו ואף לא יום מותו. ורק יודעים אנו, שהיה תלמידו של הרב הגדול ר' יוסף טיטצאק מסלוניק, ואחר כך היה רבו וגיסו של המקובל ר' משה קורדובירו. הוא חבר ספר “מנות הלוי” על מגלת אסתר, שממנו אפשר לראות את רב ידיעותיו בספרות הרבנית, וכנראה היו בידו כתבי יד שידע להשתמש בהם בבינה יתרה: מספרים כי קרא לחבורו בשם זה, מפני שאותו שלח לארוסתו בתור משלוח מנות לחג הפורים. וחותנו יחד עם הארוסה שמחו על המתנה הזאת יותר מאשר על תכשיטים יקרים. אך ביחוד קנה לו ר' שלמה אלקבץ שם עולם בשירו “לכה דודי”, שבו היה הוא וידידיו מקבלים את פני שבת המלכה. השבת היתה אצלו למציאות ממשית, שצריך לקבל את פניה, אחרי ששת ימי פרידתה, בשמחה ובאהבה אין קץ. שבת היא הכלה וישראל הוא החתן, ועיקר מקום התקשרותם הוא “מקדש מלך, עיר מלוכה”. השיר הזה מצלצל גם עכשיו בכל תפוצות ישראל בכל ערב יום השבת, בשעה ששבת המלכה באה להשרות שכינתה בתוך אהלי יעקב.

פעם בשבתו עם חביריו על שלחנו של יוסף קרו בליל חג השבעות ועסקו יחד בתורה, זכה לשמוע מפי רבו את קול המלאך היועץ, קול המשנה, מדבר בשבח החבורה שנתקבצו יחד ללמוד תורה. והחזיון הזה עשה עליו רשם גדול מאד.

מתלמידיו הגדולים של ר' יוסף קרו צריך להזכיר כאן את ר' משה קורדובירו ור' משה אלשיך, ור' משה גאלאנטי הזקן.

ר' משה קורדובירו (הרמ"ק) נולד בשנת ה' רפ“ח. ר' יוסף קרו קרא עליו: “בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני”. הוא היה אחד מדיני צפת, והיתה לו גם ישיבה משלו. יש ממנו תשובה אחת בתוך תשובותיו של מהרי”ק, שממנה נראה שהיה תלמודי גדול. אבל עיקר גדולתו היתה בקבלה. בהיותו צעיר כבן עשרים עוררה אותו בת קול “לרפא את מזבח ה' ההרוס”, ובזה ראה אזהרה על ההתרשלות בלמוד סתרי תורה. למוד “הזהר” היה כבר נפוץ בין אלה הנוהים אחר הקבלה. הספר הזה היה הביבליאה של המקובלים, אבל צריך היה למצוא במקצוע הקבלה שטה וסדר. ואת זה עשה ר' משה קורדובירו בספרו הפרדס. שיטת החקירה של גדולי חכמי ספרד נתמזגה כאן עם בקשת המסתורין של הקבלה. ואפשר לומר שאין כספר הפרדס ספר מסביר את שיטת המקובלים. ר' עזריה מפאנו אשר באיטליה, הגדול בין חוקרי ספרי הרמ"ק מודיע שהפרדס הוא רק חלק השלשה עשר מכל מה שחבר155.

בהיותו בן עשרים ושלש היתה לו “חבורה” של מבקשי חכמת הקבלה. הם היו הולכים בכנופיא להשתטח על קברות הצדיקים שבסביבות צפת. נישארה רשימה של כללי הנהגה מוסרית של הרמ"ק, שכנראה נתכון בה להנהגת כל החברים. ואלו הם מקצתם:

שלא יפנו לבם מלהרהר תמיד בדברי תורה וקדושה. שיהא לבם תמיד משכן לשכינה. שלא לכעוס כלל. שלא לומר גנאי על שום אדם. שלא לקלל שום אדם, אלא לברך. שלא לישבע אפילו לאמת. שלא להוציא שקר מפיו… שדעתם תהא תמיד מעורבת עם הבריות… ואפילו עם העוברים על התורה יתנהגו בנחת… להתחבר עם אחד מהחברים ולשיחה עמו בעניני עבודה. לתת דין וחשבון לפני החבר בכל ערב שבת מכל מה שעשה בימי השבוע156 ואח"כ ילך לקבל פני השבת… לדבר בלשון הקדש עם החברים בכל יום ועם שאר תלמידי חכמים בשבתות ומועדים.

“חברו” של הרמ"ק היה כנראה ר' שלמה אלקבץ, שעמו היתה לו התקרבות יתרה157.

כשמת הרמ“ק הספידו רבו ר' יוסף קרו ואמר עליו: “ארון הקדש שנלקח להטמן בקבר”. וכן ספרו שהאר”י אמר, כי ראה שני עמודי אש מלוים את ארונו וגם קרא עליו: “משה אמת ותורתו אמת”.

תלמידו השני של ר' יוסף קרו, שצריך לציינו ביחוד, היה ר' משה אלשיך, שנסמך על ידו והאריך ימים אחר רבו, כי מצאנוהו בחיים עוד בשנת שנ“ג. ממנו נשאר כרך של שאלות ותשובות, ועוד איזה חבורים. אבל מכלם התפרסם על ידי חבורו בדרך הדרוש והמוסר על כתבי הקדש, שהיה לספר עממי במלא מובן המלה ונקרא בשם אלשיך הקדוש, שהשפעתו לא חדלה עד היום הזה. האר”י הלל מאד את דרשותיו, אבל מפני איזה טעם לא רצה להכניס אותו לחברת בעלי הרזים, ואולי לא היתה לו באמת לר' משה נטיה לזו158.

הר' משה גאלאנטי חבר שאלות ותשובות ובסימן קכ“ד כתב שר' יוסף קארו נתן לו רשות בהיותו בן כ”ב שנה לעסוק בגיטין וקדושין. ר' משה זה היה בן ר' מרדכי אנגיל תושב רומא, והאיש מרדכי היה יפה תאר ובעל מדות הגונות, והשרים היו קורין אותן galante homo ועל פי זה נתקבל הכנוי גאלאנטי. נכדו של ר' משה גאלאנטי בן הרב ר' יהונתן היה רב בירושלים, והקים תלמידים רבים גדולי תורה. הוא עם רבני דורו הסכימו שלא יהיה תאר רב בירושלים159.

רוח של יראת שמים כבירה עטפה אז את כל הישוב היהודי. החיים היו בשבילם רק שעת הכשר לעבודת הקדש, שרק לפעמים נפסקה בשביל דאגות קלות ערך כמו בקשת פרנסה והשגת כספים לתשלומי מסי הממשלה. עבודת היום היתה מתחילה מחצות הלילה, שאז היו נכנסים לבתי המדרש לתקון חצות. וכעבור שעה כבר נשמעו בכל בתי המדרש קולות הוגי־תורה.

איש אחד, ר' אברהם הלוי מיושבי צפת, היה דורש תמיד לפני היהודים הפשוטים ומעוררם לתשובה. בחצות הלילה היה עובר ברחובות וקורא בבכי ובדמעות: אחי בני ישראל! הטרם תדעו כי גבורתנו, השכינה, היא בגלות בגלל עונותינו. בית מקדשנו היה לשרפה, ישראל מעֻנה בגלות מרה, קדושים וקדושות נגזרים בחרב ונשרפים באש תמיד, ואתם, אַחַי, מתענגים בשנה על מטותיכם? קומו אחים, בואו ידידים! עורו בנים קדושים, ברוכי אלהים! הבה נתפלל לה' אלהים היושב על כסא רחמים". עד שהיו קמים והולכים אל בתי המדרש. בששי בשבת אחר הצהרים היה מהלך בשוקים וברחובות ועל הדרכים ומזכיר לעוברים ולשבים להזדרז בקבלת השבת.

ערב ראש חדש, ערב יום כפור קטן, היה גם הוא שעת כשר להרבות בתפלה. בלילות שביעי של פסח, שבועות, יום הכפורים והושענה רבה היו ערים כל הלילה ועוסקים בתורה. מלמדים היו סובבים במדינה ללמד נשים וקטנים תפלה וברכות160.

היו גם “בעלי תשובה” שעסקו בסגפנות ובצומות, והיו כאלה שהיו צמים שלשה ימים רצופים בשבוע. ביחוד גדל מאד מעשה הצדקה. היו רבים שהיו נותנים עשרים אחוזים מפרנסתם לעניים. והיו גם מהעניים שהיו נותנים מעשר כפול לצדקה. אחדים היו מכניסים יתומים לתוך ביתם, מגדלים ומחנכים אותם ומשיאים אותם סמוך לפרקם.

הרעיון המרכזי שלהם היתה הגאולה, וכל מה שעשו היה כדי לקרב את הקץ. צריך להזכיר את האגדה על דבר יוסף די־לה־רינה, שישב בצפת בזמן ההוא, שבשאיפתו הכבירה לגאולה לא נרתע גם מהשתמש בהשבעות בשמות הקדושים ובמעשי כשפים. הוא הצליח לתפוס את הסמאל, שעומד למכשול תמיד על דרך הגאולה. ואולם השטן הצליח לעורר בלב די לה ריינה מדת הרחמנות, הגדולה בלב היהודי אפילו כלפי שונאו, ודי לה ריינה נתן לו להריחו קצת לבונה. אז שב סמאל לאיתנו והתגבר על די לה ריינה והכריעהו. וכשראה די לה רייני שנמלט האויב, יצא לתרבות רעה ואח"כ אבד את עצמו לדעת.

בכלל היתה רבה בעת ההיא ביחוד בצפת האמונה ברוחות הנכנסות לתוך בני אדם ומכריחות לעשות מעשי שגעון. והיו כאלה שהיו משביעים אותם ונותנים קמיעות לשמור מהן.

אולם למרות הרוח הכהה שהיה שורה על הכל, לא היו הצפתים משוללים רגעי שמחה. ההזדמנות היותר רגילה היתה השבת, יום שבו אסור להתענות ולהתעצב, ומצוה לאכל בו שלש סעודות עם בשר ויין. בששי בשבת אחר הצהרים היו מזדרזים להכון לקראת יום המנוחה והשמחה, יוצאים קבוצות קבוצות לקבל את פני שבת המלכה בזמירות ותשבחות, גם הנגון של תפלת השבת היה משרה רוח של חגיגיות, אמונה ובטחון. ביום השבת היו טועמים מעין עולם הבא, שאז החטא והיסורים יעברו ויבטלו מן העולם, ואת יום השבת היו ממשיכים עד כמה שאפשר בצאתו, ובאי רצון נפרדו ממנו. היתה בין הצפתים אגודה מיוחדת בשביל לבלות מוצאי השבת עד שעה מאֻחרת בסעודת “מלוה מלכה” וזמירות ורקודים. גם כל ראש חדש היה חג קטן, ולמותר הוא לדבר על החגים הכתובים בתורה ועל מקרים של חתונה, ברית מילה ובר מצוה וכדומה. ולא צריך לשכח, כי בעלי הרזין היו תמיד מתנגדים לעצבות.

חיי צפת בתקופה הזאת היו בעיקר חיים רוחניים, אבל בהם היו גונים שונים, וכל אחד היה יכול למצוא ספוקו על פי נטות רוחו. מי שבקש את הנגלה שבתורה הלך לו לישיבתו של ר' יוסף קרו, של ר' משה טראני ועוד. מי שרצה בנסתר, הלך לו לשמוע תורתו של קורדובירו או אלקבץ, מי שרצה לשמוע מוסר – הלך אל בית מדרשו של ר' משה אלשיך, או של ר' שמואל אוזידה (שחבר דרושים יפים על פרקי אבות), מי שרצה היה מוצא ענין בישיבתו של ר' חיים ויטאל, שמלבד שהיה מקובל היה גם עוסק באלכימיה, בתכונה, באיצטגנינות ועוד, ומי שרצה בשירה היה יכול לבקר את ר' ישראל נג’ארה (עליו נדבר להלן בפרטיות).

וגלת הכתרת של התקופה הזאת היה ר' יצחק לוריא161 שגם כן התישב בצפת. הוא נולד בשנת רצ“ד בירושלים, ממשפחה אשכנזית, שיצאה מאשכנז, ולפיכך נקרא אשכנזי. ספרו, שאביו נתבשר על ידי אליהו הנביא שיולד לו בן, שיוציא את ישראל מתחת ממשלת הקלפות ויתקן כמה נשמות מענויי גלגול. בן שמונה שנים הפליא ר' יצחק בלמדנותו. אז נתיתם מאביו ואמו הוליכתו למצרים לקאירה לאחיה, שהיה עשיר. ר' יצחק ישב אצל דודו ולקח תורה מפי ר' בצלאל בעל “שטה מקֻבצת” (הרב הזה הציל הרבה מתורת הראשונים משכחה) ומפי הרדב”ז. כמלאת לו חמש עשרה שנה השיאוהו אשה את בת דודו. וכעבור שתי שנים התחיל לעסק בקבלה בהתבודדות ובסגופים והגיע בזה למדרגה עליונה. ואז עלה לצפת, ושם מצא חברים מקשיבים ללמוד וללמד.

מתחלה השתדל להסתיר את גדולת חכמתו, והיה יושב כתלמיד בבית מדרשו של ר' משה קורדובירו, אבל מהרה נודעה גדולתו, והתלמיד נעשה לחבר ואחר כך לרב, ובפרט אחרי פטירתו של הרמ"ק.

ההערצה שהעריצו את האר"י היתה רבה לאין חקר. עליו הביטו כמו על מלאך שנשלח ממרום להושיע לבני תמותה המסכנים. ספרו, שפניו היו מזהירים כחמה, שידע את כל המדעים, ובקבלה לא קם כמוהו מימי ר' שמעון בר יוחאי. בהביטו אל מצחו של אדם ידע מאיזה מקור חצובה נשמתו, באיזה גלגול הוא נמצא ובמה הוא יכול לתקן את נשמתו.

היו לו תלמידים, עשרה או שנים עשר, שאליהם נתקרב ביותר והם הנקראים “גורי האר”י“. הגדול שבהם – ר' חיים ויטאל, שפרסם אחר כך תורת רבו. לפניהם היה האר”י דורש בספר הזהר ומגלה להם סודות עמוקים. אותם צוה האר“י שכל אחד יתפלל בעד חברו, וביחוד שכל אחד יצטער בצערו של חברו. ואהבה זו, שמתחילה באהבת חברים, צריכה להתפשט על עם ישראל כֻלו, ולפיכך צוה, שלפני התפלה צריך כל אדם לקבל על עצמו לקים את המצוה “ואהבת לרעך כמוך”, שרק אז אפשר יהיה לו להתפלל בעד כלל ישראל (כי התפלה הלא היא מכונת כלפי הכלל). ור' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר”י חושב לאחד התנאים של השגת רוח הקדש, לאהב את כל הבריות ואפילו גוים.

בעת תפלתו היה רואה נשמות רבות מתאספות סביבו ומבקשות שיתקן אותן בתפלתו. בכל מקום היה רואה רוחות: בשקשוק המים, ברשרוש האילנות והעשבים, בזמרת הצפרים ואפילו בשלהוב השלהבת. בתוך בני דורו ראה גלגולי נשמות של חכמי ישראל הקדמונים. בר' משה אלשיך נתגלגלה נשמתו של בעל האגדה הגדול ר' שמואל נחמני, בר' שמואל אוזידה, שהצטין במעשה חסד, נתגלגלה נשמתו של ר' פנחס בן יאיר, וכן הלאה.

זהירותו בכל מעשי המצות וביחוד במה שנוגע למוסריות היתה נפלאה. הוא היה חי חיים פשוטים מאד, במה שנוגע לעצמו. אולם לחפצי מצוה נתן תמיד בשמחה כמה שדרשו ולא עמד על המקח. אם היה חיב לפועל, לא עמד להתפלל מנחה, עד שהשיג ושלם את המגיע לו: “איך אעוז לעמד לפני הבורא יתברך, אם לא קימתי מצוה שכזו שבאה לידי?” – היה אומר האר"י.

בין הנגלה ובין הנסתר לא היו אז כל נגודים. ר' יוסף קרו והאר"י היו הידידים היותר נאמנים.

האר“י נסתלק בשנת של”ב (ולפ“ד אחרים של”ד) במגפה, אחרי חליו שלשה ימים. את מקומו מלא ר“ח ויטאל ותחת השגחתו נסדרו כתבי האר”י162.

כעבור איזה זמן קצר (ה' של"ה) נפטר ר' יוסף קארו ואחרי חמש שנים גם ר' משה טראני, ואז התחילה תקופת הירידה, כי אחריהם לא קמו עוד כמוהם, וזולת זאת נתגדל הלחץ החיצוני של פקידים שודדים ופגעים שונים, שעצרו בעד המשכת ההתפתחות של הקהלה הקדושה והיפה הזאת.

מתלמידי האר"י היה ר' ישראל סרוק (או סרוג). הוא יצא מארץ ישראל לאיטליא להפיץ את תורת רבו. ומשם הלך גם להולנד ושם למד אצלו ר' אברהם הירירה. ר' ישראל היה אומר, שאין בין הקבלה ובין הפלוסופיה לא כלום, וכל הדברים שהיה מלמד מן הקבלה, היה חוזר ומפרשם מן הפלוסופיה163.

המקֻבל ר' אליהו די וידאש (נולד בצפת בערך ש"י), היה תלמידו של הרמ“ק בנגלה ובנסתר, היה קשור אל רבו באהבת נפש. הוא למד גם מפי האר”י, אבל לא מצא בשיטתו קרת רוח, ובחר לעסוק בשיטת הרמ“ק הפשוטה. בספרו “ראשית חכמה” שנתפשט מאד בישראל בתור ספר מוסר, הוא מביא פעמים רבות מספר הפרדס של רבו הרמ”ק. את הספר השלים בי“ח אדר של”ה ונדפס פעמים רבות. בסוף ימיו יצא מצפת ונתיישב בחברון ושם נפטר ונקבר164.

בשנת ש“ב עלה לא”י ר' שלמה סיריליו, תלמודי גדול, שעשה באור על ירושלמי זרעים ושקלים וכנראה מבאורו היה עוסק בחקירת הארץ165.


 

פרק שבעה עשר. המצב בירושלים. בשכם. בחברון. בעלמא. בכםר ענן. יוסף הנשיא מנכסוס. הישוב בטבריה. הנסיעות לארצות רחוקות.


בירושלים היה בימים ההם המצב קשה מאד. מימי גרוש ספרד רבו מאד העניים בירושלים, והמֻשלימים היו תמיד מציקים ליהודים ומעלילים עליהם166. כשלא היה גשם בארץ, האשימו את היהודים, שבגלל חטאתם שהם שותים יין, אין גשם בארץ, ופנו אל הפחה שייסר את היהודים וישבר את כדי היין שלהם. הפחה קבל את טענת המשלימים, וביום ב' כסלו רפ"ב התחיל להראות ליהודים את ידו הקשה, ואז נתפשרו עמו לתת לו כמאתים פרחי זהב, ומוכרי היין נאנסו לשלם חצי פרח זהב בעד כל מאה רוטל יין167. הפחה היה עוסק לפעמים לקנותה מאתו. המשלימים לא היו מרשים ליהודים להתעטף בטלית של צמר, והעובר על זה היה מתחייב בנפשו, על כן נהגו בירושלים ללבוש טלית קטן תחת הבגדים168. והמחסור בירושלים היה גדול מאד. היו נשים שהיו עובדות כל ששת ימי השבוע עבודה קשה במלאכת החדרים, בשכר המועט של “חתיכה” אחת לשבוע, ולא היה בידיהן להשיג אף פת שעורה169.

אחרי שמת הנגיד ר' יצחק שולאל, חדל זרם הנדבות לבוא לארץ ישראל. כל זמן שר' יצחק היה חי, מלבד שפזר הרבה כספים מכיסו, היה משפיע במכתביו על יושבי חוץ לארץ, שישלחו נדבותיהם לירושלים, כי גדול היה שמו בישראל, וכלם חלקו לו כבוד ויקר ועשו את רצונו. אולם ר' לוי בן חביב שישב על כסאו לא היה מפורסם כמוהו, ולפיכך נתמעטה החלוקה, ולנגד זה העניים הלכו ורבו. אז החליטו פרנסי ירושלים לשלוח שוב שדרי“ם לחוץ לארץ, לעורר רחמי אחיהם, שיתמכו בידי עניי ארץ ישראל. אולם חבור הדרכים היה בזמן ההוא רע מאד. השד”ר היה מוכרח להתמהמה בדרכים כשתי שנים רצופות ויותר. ואת הכסף אי אפשר היה לשלוח על ידי המחאה, אלא רק על ידי אחד שעלה לארץ ישראל, או להמתין עד שהשד“ר בעצמו ישוב ממסעו. ובין כך וכך היו הפרנסים מוכרחים למכור את בתי ההקדש או, לכל הפחות, למשכנם ולפרנס את העניים, שלא יגועו ברעב170, וגם ללוות כסף ברבית מאת אחיהם לשלם בזמן קבוע כל החוב, או לתת להמלוה סך מועט מדי שנה בשנה למחיתו171. וכל זה לא היה מספיק; עוד לא הספיקו לשלם את החובות הישנים, וכבר אנוסים לרדוף אחרי הלואות חדשות ולשלם רבית ורבית דרבית. ולפעמים, כששב השד”ר והביא כספים, שאליהם כלו העינים, והנה אינם מספיקים אפילו לתשלום החובות. וכה נטבעו בבוץ החובות, וחלק גדול מכסף החלוקה היה בא תמיד לתוך כיסי הישמעאלים.

אז התחילו להשתדל לפני הגבאים שבחוץ לארץ, שיתחייבו לתת לארץ ישראל סכום קצוב. אל ירושלים נלוו עוד חברון וצפת, שגם שם נתרבו העניים ממגורשי ספרד, והתחילו גם הם לשלוח שדרי“ם. ומאז נקרא מוסד החלוקה בשם “יח”ץ” – ראשי תיבות ירושלים, חברון, צפת. ויש בזה גם התול מר –

כאמור, בני הגולה היו מכבדים את השדרי“ם, אבל קשה היה להם להאמין, שהתלאות קרו באמת לבני ארץ ישראל, כפי שמסֻפר במכתבים, השלוחים על ידי השדרי”ם, או כמו שהגידו בפיהם, וחשבו תמיד שהן רק גוזמאות. ואמנם לתלאות בני ארץ ישראל היה תמיד גון מיחד, שאין האירופי יכול חתאר לעצמו, אעפ"י שגם היהודים האירופים היו בגלותם די מלומדים ביסורים. אחרי השתדליות רבות פעלו השלוחים לקבע קופות, שכל איש ואשה לעתים מזֻמנות, כשיש איזה חולה בבית או בערבי שבתות לפני הדלקת הנרות, ישימו איזה פרוטה לקפת ארץ ישראל, אף על פי כן עדיין לא קבלו עליהם בשום מקום תמיכת עניי ארץ ישראל בתור חובה כהחזקת עניי עירם. והיו פרנסים כאלה באיזה מקומות, שבשעת הדחק לקחו מקפת ארץ ישראל ופרנסו את ענייהם.

ורק בשנת ש“ס בא שנוי לטובה. בשנת שנ”ט היה רעב בארץ, ואז כתב ר' משה אלשיך מגלה בשם “חזות קשה”, שבה תאר את המצב הנורא של יושבי ארץ ישראל, וישלחנה לויניציאה, ששם ישב לפנים על כסא ההוראה. דברי הרב החביב והמהולל השפיעו על בני ארצו, והם החליטו לקבוע קפות לתמיכת יושבי ארץ הקדושה (קפות אלה נקראו אז בשם “חותם תכנית”, “סכת דוד”), וגם הטילו חוב על כל אחד ואחד לתת מס שנתי, והרשות היתה נתונה לפרנסים לדרוש את המס בערכאות. אך תנאי התנו שנדבותיהם תחלקנה בין כל עניי ארץ ישראל, מבלי הבדל בין קהלה לקהלה (ר“ח אדר שני שס”א).

בשכם היה אז ישוב קטן של יהודים. התיר האלמוני, שסיר את ארץ ישראל בשנת רפ“ב, בא לעיר ביום הששי ושלם מס הכניסה, הנקרא ג’פר בערבית, עשרים דרהים. מלבד השומרונים מצא שם שנים עשר בעלי בתים יהודים מסתערבים (מוריסקים)172. מנהג היה מימי קדם, שכל יהודי העובר דרך שכם צריך לשלם מס הג’פר. ואחרי שהיו רבים עולי רגל מן הגליל ירושלימה דרך שכם, השתדלו היהודים בכל כחם לבטל את המס ההוא ולא הצליחו, עד שמלך שלים השני בשנת שכ”ג, והוא בטל את המס173.

בחברון היו אז עשרה בעלי בתים יהודים – לפי עדות התיר האלמוני הנ“ל, שהיה שם בחדש טבת שנת רפ”ב, – וכולם שוכנים בחצר אחת גדולה ומבוצרה שקנה בשבילם בשנת ש' הר“ר מלכיאל אשכנזי מאת הקראים. על ידי זה חדל מהיושבים הפחד מפני התנפלות הערבים. ומאז התחיל הישוב בחברון להתגדל. בחצר ההיא היו שבילים ישרים ועקומים, מעלות ומורדות ומבחוץ כלה מוקפת ע”י קירות הבתים, ורק דרך שער קטן נכנסו שמה ובלילה היה סגור. הערבים קוראים לה “חרת אל יהוד”, כלומר שכונת היהודים174.

בעמל רב עלה בידי החברונים ליסד ישיבה, ששם התאספו הרב ובעלי הבתים בעתות שפנו ממסחרם, והיו עוסקים בתורה.

בעלמא – כפר לדרום קדש נפתלי כשתי שעות – היו חמשה עשר בעלי בתים ובית כנסת אחד; בגת חפר – ארבעים בעלי בתים; בכפר ענן (כפר חנינא) שלשים; עזה היתה עיר גדולה וחשובה ובה יהודים רבים, ומהם עובדי אדמה “והיו להם קרקעות”. ושאלו אם הם צריכים להפריש תרומות ומעשרות – מפני ששם היו נוהגים לעשות יום טוב שני של גליות (משום רחוק המקום מירושלים), על כן חשבו שאולי עזה היא מחוץ לארץ. והרבנים ענו, שבכלל אין חיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה אלא מדרבנן, ועזה נמי חייבת מדרבנן, כי נכבשה על ידי עולי מצרים175.

גם בצידון היתה היתה אז עדה יהודית נכבדה, והיו בה סוחרים יהודים, שהיו להם עסקים עם יושבי דמשק וארם צובה176.

רק טבריה היתה עדיין חרבה. בשנת ד' תתקמ"ח נחרבה העיר כליל לרגלי המלחמות שבין הערבים ובין נוסעי הצלב. התיר האלמוני כותב (בשנת ה' רפ"ב); "טבריה היתה עיר גדולה… ועתה היא חרבה ושוממה. גלי אבנים שחורות כאלו היו לשרפת אש, ואין אדם יכול ללכת שמה מסכנת הערבים, אלא בזמן השיירא, שהולכים עם־רב מאד, עם שמירת הנאייפן (כלומר שגן הפחה) מצפת, וכל נפש פורע ארבעה “דרים” (דרהם) לשמירה… ולא עלה על דעת איש שסופה של טבריה להבנות. והיה מעשה שיהודי אחד קנה מחברו חפץ שוה שני כספים במחיר שמונה בתנאי לשלם לו “לכשתבנה טבריה” (כלומר התל בו, כמו שרגילים לומר: לכשיבוא משיח)177.

ואולם כעבור שלשים ושמונה שנה (ה' ש"ך) זרחה לה השמש לעיר המסכנה הזאת. בחצר השלטן סלימן היה יהודי אחד מרואי פניו, איש גדול בחכמתו המדינית ואוהב עמו. בהשפעתו הגדולה הציל הרבה נפשות של האנוסים שנתפסו באנקונה והיו כבר נכונים לעלות על המוקד178. והוא גם חשב מחשבות לקומם את הריסות עמו. עוד מלפנים בקש מאת הממשלה הויניציאנית לתת לו אחד האיים לבנות שם מקלט לנדחי ישראל. ועכשיו, בהיותו גדול בחצר השלטן, השיג מאתו לאחזת נחלה את טבריה ועוד שבעה כפרים בסביבותיה, בשביל להושיב שם יהודים. הפחה בדמשק ושאר הפקידים קבלו פקודה מקושטא לעזור ליוסף במפעלו לטובת אחיו. והדת נתנה: “כל הבונים וכל הסבלים (הערבים) אשר בערים ההם ילכו לבנות את טבריה, ואשר לא ילך ונשא עונו”. העבודה היתה קלה, כי אבני בנין נמצאו במקום לרֹב מחרבות העיר העתיקה. ודון יוסף (שנקרא בשם הנסיך מנַקְסוס) ומשפחתו הוזילו כסף רב לשכר העובדים.

אבל רבה היתה קנאת הישמעאלים. “שֵׂרִיף” אחד קרא באזני עם הארץ לאמר: “אל תתנו לבנות את העיר, כי בספר עתיק קראתי, כי כאשר תבנה העיר טבריה, תאבד האמונה (המֻשלימית) והיינו חטאים”. הפחה מהר להעניש את המורדים, והמלאכה נגמרה בחדש כסלו ה' שכ"א; חומת העיר – קו ארך אלף וחמש מאות אמה יסוב אותה. על פי פקדת יוסף נטעו הרבה עצי תות לתעשית המשי; וגם צוה להביא צמר לארג בגדים, כמו שעושים בויניציאה, כי רצה לעשות את טבריה לעיר של תעשיה.

אז שלח דון יוסף כרוז לכל תפוצות הגולה, כי יעלו לארץ ישראל ויתישבו בטבריה ובבנותיה, ורק שהעולים יהיו “יהודים בעלי מלאכה ואוהבי עבודה, כדי לתקן את הארץ בישובה”. וגם שלח יוסף ספינות לקבל את המהגרים ולהביאם בטח למקום תעודתם.

לכל מי שרצה לבנות לו בית בטבריה נתנה הרשות לבחר בכל מקום שהוא רוצה, בדרך הפקר, אך בתנאי שישימו רוח בין בתי השכונה ולרחוב179.

אולם חפץ דון יוסף לא נתקיים. צירי הממשלות הנוצריות שבחצר השלטן זממו תמיד להבאיש את ריחו בעיני השלטן ולהורידו מגדולתו, ובהיותו תמיד עסוק להגן על עצמו נגד רודפיו העצומים, לא היה יכול להפנות לבו לצרכי עמו. ואחר מות דון יוסף (של"א), כאשר הרגישו הערבים שאין עוד מגן לישראל, התנפלו על טבריה ויחריבוה שוב180

פלא הוא, שיהודי ארץ ישראל בזמן ההוא הרחיקו לנסוע לארצות רחוקות לרגל עסקיהם. נשאר לזכרון שם הזקן אליה בא נחמיה מצפת (שכ"ז), שהיה בגואָה אשר בהודו ובהורמוז אשר בפרס, ועוד נזכרו יהודים שהיו בקוג’ין Cochin, גם כן בהודו על יד המַלַבַר, קרוב לגואה181.

נגד זה אנו מוצאים יהודים באים צפתה מארצות רחוקות ומתישבים בה182. ביחוד רבו הבאים מקורדיסטן, והם הקורדים, שנמצאים גם בזמננו ביחוד בטבריה ובסג’רה, הסמוכה לטבריה, והם אנשים כשרים, עובדים כל עבודות קשות, אך עמי הארץ, אינם יודעים אפילו לקרוא תפלות מתוך הסדור, ורק החכם שלהם מתפלל לפניהם, והם עונים אמן. ואלם בכלל הם נאמנים מאד לדת ישראל. בסג’רה יש להם שכונה מיוחדת בכפר הערבי, וכנראה יושבים בשלום עם שכניהם, שבמנהגי חייהם אינם נבדלים זה מזה. אמנם בינם לבין עצמם מדברים קורדית, אבל יודעים גם לדבר ערבית היטב.


 

פרק שׁמנה עשׂר. משורר ר' ישראל נג’ארה. שירת הילדות שלו. השוד והחמס. המגפה. הבריחה מצפת. שירת ר' ישראל הלאמית. נדודיו.


רוח השירה, כמו שאמרנו, חפפה על הגליל וביחוד על צפת בתקופה ההיא. כרובי עליון אוו למושב להם על גדות הכנרת ועל מרומי הרי נפתלי, והם שזרו ורקמו חלומות של גאולה ועתיד מזהיר, והם הניחו את חותמם על כל מה שכתבו חכמינו בימים ההם וגם אחרי הימים ההם.

גדול המשוררים של התקופה ההיא היה ר' ישראל נג’ארה183. ר' לוי זקנו היה מעיר נג’ארה שבספרד, וממנה נתקבל שם המשפחה. ר' משה אבי ר' ישראל נולד בעיר צפת בערך שנת רס“ח, ומת בדמשק שנת שמ”א. בהיותו כבן שלשים נחשב בין חכמי ההוראה והיה חבר לר' משה מטראני. ומצינו פסק דין שעליו חתומים ארבעה דיני צפת וביניהם גם ר' משה נג’ארה. בשנת שכ“ט למד ר' משה קבלה מהאר”י, אעפ“י שהוא היה זקן הרבה ממנו. את ספרו “לקח טוב” – דרשות רז”ל הנוגעות להלכה נאספו מש“ס, ספרא וספרי ומכילתא ע”פ סדר הכתובים – חבר בשבתו בצפת (נדפס שי"א בקושטא184.

בשנת שט"ו נולד בנו ר' ישראל. הוא למד בישיבת אביו תורה, ויחד עם זה למד ממנו גם את דרכי המליצה, שגם חובשי בית המדרש היו עוסקים בה.

ענין המליצה היה נהוג מאד אצל הספרדים בימים ההם ונחשב לקשוט הגון לכל חכם. אמנם המליצה הסתפקה רק בברק חיצוני של צרופי מלים משונים; ומצינו שבשאלוניקי יסד דון גדליה בן יחיא השני בית מדרש לשירה. שם היו מתאספים פעם בחדש המשוררים, וכל אחד היה מקריא מה שחדש בשיר ומליצה. וגם מערים אחרות היו שולחים שמה דברי שיר למבחן. ובין השולחים היה גם ר' ישראל נג’ארה.

אזני הילד המשורר קלטו את המוטיבים, שהיה אז ספוג בהם עולם היהדות: ספורי הענויים של מגורשי ספרד והעולות התמימות שנשרפו על קדוש השם, וביחד עם זה חלומות הגאלה של ר' שלמה מולכו ופעלותיו של דון יוסף הנשיא.

בבחרותו היה ר' ישראל שר על ששון החיים (אעפ"י שגם משם רוח עצבת נושבת):

אִם לִבְּךָ עָצֵב בְּיָגוֹן נִרְדָּם

גַּם מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וְגַם מֵאָמֶשׁ,

קוּם, דוֹד! שְׁתֵה עָסִיס וְיֵין אָדֹם כְּדָם

תּוֹךְ גַּן עֲדָנִים לַח כְּבוֹא הַשָּׁמֶשׁ.

וכן היה שר גם לאהבה:

רַעְיָה יָפָה מִכָּל בָּנוֹת                תַּבְנִית הֵיכָל מְחֻטָּבוֹת

שְׂפָתָהּ צוּף וְשִׁנֶּיהָ                 כְּמוֹ עֵדֶר הַקִּצוּבוֹת.

אבל מהרה עזב את הפרחים הללו. נסיונות חיים קשים באו לו, ולכל אחיו יושבי צפת. “ויהי לאבל כנורו ועֻגבו לקול בוכים” על הגלות החשכה והמרה.

המגפה היתה לאורח תדיר בצפת. היתה מגפה גם בשנת ש“י והפילה חללים רבים, ובשנת שכ”ג, אחר הפורים, החלה שוב המגפה בצפת, ובין שמונה לעשרה ימים קודם הפסח ברחו כל התושבים אל הכפרים וישבו חוץ לעיר יותר מששה חדשים, וכן קרה גם בשנת של"ב. הקהלה היותר גדולה היתה בכפר ברעם (בירי, ביריאה) ובעין זיתון, וגם המדפיס אברהם אשכנזי העביר את בית דפוסו פעם לכפר ברעם ופעם לעין זיתון, ונשארו ספרים שנדפסו בשנה ההיא בשני המקומות הללו185.

ובשנות שמ“ט – שס”א היה רב בעין זיתון ר' משה ן' מכיר, “מרבנן קדישי קשישאי” – כמו שקורא לו הר“ר חיד”א – וחבר ספר “סדר היום”, פירוש על התפלות ונפטר שם, ועד היום מראים בעין זיתון את בית מדרשו.

ולא דיה היתה מכת המגפה, כי עוד נלותה עליה מכת השוד והחמס. עוד משנת של"ט היו הדרוזים והערבים יושבי ההרים שבסביבת דמשק, בשובם מן המלחמה שנלחמו עם הפרסים, שודדים כל הערים והכפרים אשר סביבותיהם. ולפי עדות הציר הצרפתי התנפלו גם על צפת ויחריבוה, ומי שהספיק להציל את עצמו עזב את ביתו ואת רכושו לחרבן ובז.

ואחרי שהונח מעט מהתנפלות השודדים, והנה התפרצה (בשנת שמ"ז) שוב מגפה בעיר צפת ובסביבותיה, ורבים עזבו את העיר מפחד המות ויברחו לנפשם. וכאשר נעצרה המגפה, והבורחים שבו העירה, והנה קפץ עליהם רגזו של ה“נאייב” (סגן פחה), שבא שמה מחדש. הוא אמר, שקבל פקודה מקושטא לבחור בכל יום שנים שלשה יהודים לעשות במלאכת המלך. ועל יסוד זה היה תופס אחדים מהיהודים ומיסרם ביסורים נוראים בשביל שיפדו את נפשם בממון רב. כמו שמספר ר' ישראל נג’ארה מהזמן ההוא186: “…ולעיר המהוללה, כל יללה, מדי שבת בשבתו לא ישבותו… ואין לאל ידם לסתום פיות, עד שנעשית כמצולה שאין בה דגים, ויושביה כחגבים נכאבים… ויהי הם מריקים שקיהם עד כלות פרוטה, ויתר פליטה, ובכל זאת לא הונח להם, כי גם בענים הם נרדפים ונגפים כבראשונה… ובפרט הפליא [סגן הפחה] לעשות, אשר בנפול איש על ערש דוי ישלח משלחת מלאכי רעים לבקר את החולה… רץ לקראת רץ ירוץ ומגיד לקראת מגיד, להגיד לו בצאת נפשו, ועד יעלה באשו לא יתנוהו לקבורה, עד יתנו לו ככל אשר ישית עליו. ואם דל הוא ואין ידו משגת, אז הגבאים מאספים נדבות לתכריכים ולפצוי המושל שיתן לקברו”. הגזרות והחמס גרמו להשחתת המדות של בני ישראל, כי נמצאו אז ביניהם פריצים, אשר עזרו לרעה במלשינות, ויהיו משרתים לנאייב במעשה השוד והחמס.

מפני הרעות הללו ברחו רבים מהעיר, וגם הרב ר' משה אלשיך ברח אז לדמשק. ושם נתן סמיכה לר' חיים ויטאל לרבנות. שמה ברחו גם ר' משה נג’ארה ובנו המשורר ר' ישראל. ר' משה מת שם, ור' ישראל תקפו עליו געגועיו לעיר מולדתו וישב צפתה187.

עוד לא הספיקה הפליטה הנשארת להרפא ממכות הנאייב (שאיננו יודעים כמה ארכה), והנה תלאות חדשות. בשנת שנ“ט היה שרב גדול בארץ ובשנת ש”ס “קרא ה' לרעב וגם בא על הארץ השרץ השורץ… ועלה הארבה ויאכל מגדיש ועד קמה”188, וגם אז לא חדלו נגישות הפקידים. אז הלכו שני גדולי צפת, ר' יוסף בן ר' משה מטראני ור' אברהם שלום לקושטא, לבקש עזרה מנדיבי הבירה ושהו שם עד סוף השנה ואחר כך שבו לצפת.

בשנת שס“א נתישבה העיר מחדש, ובפסק דין אחד189 אנו מוצאים חתומים שמות רֹב הרבנים שישבו בצפת מקודם. ואולם בשנת שס”ב פרצה שוב מגפה, וכל התושבים מהרו שוב לברוח מהעיר, ואחרי שחדלה המגפה, שב חלק קטן מן התושבים צפתה. ובשנת שס“ד התנפלו הדרוזים יושבי הלבנון על העיר ויבוזו את היהודים. וכלם נדדו משם ונתפזרו לכל רוח. ומאז ירדה צפת ממעלתה. ובצדק כתב ר' ישעיה מטראני כשלשים שנה אחרי זה, כי “הוא (אביו ר' יוסף) היה סוף הגאונים, אשר היו לפניו בעיר הקדש צפת תוב”ב, בזמן היותה עיר תהלה של רבני וגאוני עולם”.

בכור עני נצרפה שירת ר' ישראל נג’ארה. המאורעות הגדולים והיסורים למדוהו לדעת, כי במה נחשבו כל מאויי נפשו הפרטית, ששונה ואסונה, נגד יסורי אֻמתו הבזוזה והשדודה ונגד שאיפותיה הגדולות והנאדרות. ומאז תפסו המוטיבים הלאמיים מקום בראש שירתו, כמו אצל ר' יהודה הלוי.

לָמָה זֶה כְאֵבִי נֶצַח

וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה?

לָמָה, אֵל, תִּזְנַח לָנֶצַח

יוֹנָה לָךְ מְאֹרָשָׂׂה?


רְאֵה, גּוֹאֲלִי חַי, כִּי פוֹר

הִתְפּוֹרְרָה תּוֹחַלְתִּי,

וְכִמְעַט חָדְלוּ לִסְפֹּר

רֻבֵּי שְׁנוֹת גָּלוּתִי.

וכתקוף עליו רגשות העלבון הלאמי על הגלות המרה והארכה, כן תקפו עליו תקוות הגאלה העתידה, והוא שומע קול שדי קורא:

יָפָתִי, שְׂאֵת לֹא אוּכַל

נְדוּדֵךְ, בַּת הֲדוּפָה!

עַד אָן עֵינֵךְ כְּמוֹ מִיכַל

תָּמִיד דִּמְעָה זוֹלְפָה?

רַב לָךְ נְדוֹד בֵּין אַכְזָרִים,

בְּלֵב דּוֹרְשִׁים רָעָתֵךְ.

אֶזְכֹּר לָךְ חֶסֶד נְעוּרִים,

נִפְלָאָה לִי אַהֲבָתֵךְ.

יחד עם זה הביע בשירתו את האהבה המסתורית, שבין הקב"ה ובין כנסת ישראל, אותה האהבה שחזו טובי עמנו בשיר השירים. ואף־על־פי שנשגבה לאין חקר היא האהבה האצילה, שהנשמה העברית מרגשת בשאפה אל האלהים אביה־יוצרה, מהאהבה המינית, אהבת בשרים, אבל מאשר אין בטוי אחר להרגשת האהבה המסתורית, מוכרח היה המשורר להסתפק בבטויי האהבה המינית הרגילה.

רַעֲיָתִי יוֹנָתִי!

בֹּאִי אִתִּי לִדְבִיר וְאוּלָם,

כִּי לְמַעֲנֵךְ אֶעֱזֹב כָּל

הֲמוֹנֵי מַעְלָה וְחֵילָם

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם.


אָמְרָה אֲיֻמָּה:

אֶת שֵׁמַע דּוֹדִי שְׁמַעְתִּיהוּ.

וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיהוּ.

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקֹות פִּיהוּ!

האר“י היה משבח מאד את שירתו של ר' ישראל נג’ארה. לפעמים היה שר את שיריו לפני האר”י על שלחנו (לו היה גם קול נעים וידע להמציא לשיריו מֵלוֹדִיוֹת יפות). והאר“י היה רואה מלאכים יורדים ובאים לשמוע את השירה… ששים ושמחים, משתעשעים כבמזמוטי חתן וכלה… כי כל שיריו היו ברוח הקדש, כך היו מספרים גורי האר”י.

בשנת שמ“ו יצא לאור קבץ שיריו הראשון בשם “זמירות ישראל” בדפוס צפת, והוא בן שלשים ואחת שנה. וכן נדפס אז ממנו ספר מוסר בדרך מליצה בשם “משחקת בתבל”. (מספר השירים מאה ושמונה, בגמטריא ח"ק לישראל). אולם עבודתו הספרותית לא הספיקה לכלכל את נפשות ביתו, ולפיכך היה אנוס לשוב לדמשק, כי שם מצא נדיבים תומכים. הוא היה מחליף מכתבים עם המשוררים היהודים שבתרכיה: ר' בצלאל אשכנזי, ר' אברהם הלחמי, ר' דוד נעים זמירות ישראל, ר' יו”ט צהלן, ור' יוסף אלתרץ ואחרים190.

בשנת ש“ס נדפסו שיריו מהדורה שניה עם הוספות רבות בויניציאה, בשלשה חלקים. החלק הראשון: רכ”ה שירים בשם “עולת תמיד”. חלק שני – “עולת שבת”, שיר לכל שבת, שבתחלתו וסופו מעין פרשת השבוע. חלק שלישי – “עולת חדש”, לכל ראשי חדשים ולמועדים. ועוד נדפסו ממנו מאספים שונים של שירים והלצות, שנדפסו בויניציאה בחייו ובמותו, וגם נשארו ממנו כתבי יד שעדין לא נדפסו191.

ואולם גם בדמשק לא מצא ר' ישראל מנוחה ויהי נודד בערי סוריה, וישב איזה זמן בחברון, אבל בשנת שע"ט פרצה מגפה בחברון, וכמעט כל אנשי העיר ברחו משם וגם הוא נדד ממקומו192, ולסוף מצא מנוחה בעזה, כי נתקבל שם בתור רב, ושם מת.


 

פרק תשעה עשׂר. גזרות בן פרוך ועותמן גיסו. חרבן ירושלים ובריחת ר' ישעיה הורביץ לצפת. סבלנות המערבים.


בשנה השלישית למלכות השלטן מוראד היה בירושלים פחה איש טוב ושמו מחמד. אז נתיישבה העיר, ורבים מבני ישראל קנו בתים ושדות ובנו חרבות. כי בירושלים המוקפת חומה היו בטוחים משודדים, וצרכי אכל טובים ובזול, ובצפת הפְרָזִית היה אז תמיד פחד מהתנפלות שודדים. אולם בשנת שפ"ה קנה ערבי אחד אבן פרוך, סומא באחת מעיניו, את משרת הפחה הירושלמית מהנציב שבדמשק, והוא שם לבו להוציא מהתושבים וביחוד מהיהודים את כל רכושם על ידי כפיות, עונשים ויסורים אכזריים – שנתים ימים בלי הפסק.

מעט ממה שסבלו היהודים בזמן ההוא בירושלים כתב אחד בקונטרס “מחרבות ירושלים”, שחותם האמת טבוע עליו. והניי להביא כאן קטעים ממנו193.

“… אחר הדברים האלה, ביום שבת קדש ו' לחדש אייר שפ”ה, שלח המשנה (הוא אבם פרוך) לקרוא לחכם הנעלה כהר“ר שמואל טרדיאולה נר”ו אשר היה יוצא ובא לפניו בהסכמת הקהל הקדוש. ויאמר לו ר' דוד בנו: אני אלך תחתיך. וילך הוא ועמו הזקן ונשוא פנים כה“ר משה רומאנו ויבואו אל המשנה ויאמר [המשנה] לר' דוד: איפה אביך? ואתה למה לא באת עד היום לשרתני? וישיבהו ר' דוד, כי אדוני עבדך אבי טרוד הוא בכל עת בעבודתך, ואני כמוהו מתעסק תמיד לשרתך, כי כל היום רגלי ממהרות לרוץ אנה ואנה למצוא מעות בעד היהודים לצרכך. ואל משה אמר המשנה: ואתה למה נתרעמת עלי אל השופט? וישיבהו האיש, כי לא היו דברים מעולם… ויצו המשנה לבולוק באשי… שייסר אותם כל הלילה, ובבקר השכם יתלו אותם ח”ו בשכונת היהודים. ויכם בלילה ההוא הבולוק־באשי הכה ופצוע, ויחזיקו בר' דוד ויפרפרוהו ויפצפצוהו ויפרצוהו פרץ על פני פרץ. ויאמרו לו: גאל לך את עצמך בכסף מלא, ויבך ויתחנן לו… ויוסיפו עוד ליסור אותו ביסורים קשים ויתחבו תחת צפרניו קנים חדים… ויאמרו לתלות על צוארו מחבת מלאה גחלים וגפרית להעלות העשן באפו… ויחתוך פדיון נפשו באלפים גרוש194. ויתפרקו כל היהודים את נזמי הזהב אשר באזני נשיהם וכל אשר נמצא אתו כלי כסף וזהב וישאילוהו, כי נכמרו עליו רחמי הכל… ויושבי ירושלים… וילכו ויתחפשו: זה לבש בגדים צואים ושמלות בלות ומטֻלאות, גבר לבש שמלת אשה [שלא יכירום] השוערים וינוסו… ויחדל מעשה התמחוי אשר היה מחיה נפשות העניים… ונתבטלו בעונותינו הישיבות והבתי דינים, וכמעט בֻטל התמיד, ולא היו מתפללים בבית הכנסת, כי אם עניים מועטים ביראה ופחד."

בימים ההם ישב בירושלים הרב הגדול ר' ישעיהו הלוי הורביץ. הוא נולד בפרג לאביו ר' אברהם בערך שנת שי“ח195. בילדותו למד אצל אביו ואחר כך הלך לובלינה ולמד אצל הגאון ר' שלמה לוריא – הרש”ל. אחרי ישיבתו איזה זמן ברוסיה, נתקבל לרב בפרנקפורט שעל נהר מיין, ואחר כך היה לרב בפוזנא, ואחר כך בקראקוי. בשנת שע"ה נתקבל לרב בעיר מולדתו בפרג, ואחרי שבתו שם על כסא הרבנות שבע שנים החליט בלבו לעלות לארץ ישראל, מבלי שום לב לזה שהוא היה אז כבר זקן, והדרך היתה בחזקת סכנה, לעבור מתחלה כל ארץ תורכיה האירופית ואחר כך לנסוע בים.

בשנת שפ“א עזב את פרג ואחר חג הסכות שנת שפ”ב בא לדמשק ושם היה בבית ר' שמואל בנו של ר' חיים ויטאל, שהראהו את כתבי אביו “עץ חיים”. שני אנשים מצפת באו לקדם פניו ולבקשו לקבעו דירתו בצפת. אך בו ביום בא שליח מירושלים עם מכתב בקשה והזמנה להיות לאב“ד וראש ישיבה בירושלים וגם נתנו רשות לשליח לקצוב לו שכרו כמה שירצה, ור' ישעיה בחר לשבת בירושלים בלי כל שכר. ובערב שבת, ששי לחדש כסלו שפ”ב, הגיע לירושלים, לסדר “מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים”, ולפיכך קרא שם לחלק אחד מספרו הגדול “שני לחות הברית” בשם “שער השמים”.

בספר “שני לחות הברית” – של“ה – קנה לו ר' ישעיהו הורביץ שם עולם. הספר נתקבל ונפוץ בעם ונקרא בשם “השל”ה הקדוש”. ואמנם הספר מלא רוח קדושה וחסידות וידיעה רחבה ועמוקה בתורה הנגלית ובקבלה. הוא נדפס בראשונה ע“י בנו באמשטרדם בשנת תי”ג ומאז זכה להרבה מהדורות, וגם עשו קצור ממנו ונתפשט בכל תפוצות ישראל. הוא חבר עוד ספרים רבים וגם נסה כחו לחרוז חרוזים, שמהם נשמע קול צעקת בני ישראל בצוק העתים ההם196.

בעת ההיא מנה הנציב מדמשק את אבן פרוך שילך ללות את הישמעאלים ההולכים למֶכַּה. כי כך מנהגם ללות את הולכים למכה בלִוְיַת צבא מפחד השודדים. אבן פרוך לא רצה אמנם לעזב את ירושלים, אשר בה היה יכול תמיד לפשוט ידו בגזל וחמס, אבל אי אפשר היה לו לסרב לפקודת הנציב ויצא מירושלים, ויפקד במקומו את עותמן אחי אשתו תחתיו. היהודים חשבו כי כבר נגאלו מצרתם, אך הם טעו. אמנם מתחלה דבר עותמן עם היהודים טובות והבטיחם בשפת חנף, שלא יאנה להם עוד רעה, אבל כונתו היתה, שהיהודים יבטחו בו ויצאו ממחבואיהם ויהיה יותר קל לו לצודם.

197 “וביום השבת באו פתאם אנשיו אל בתי הכנסיות שבירושלים, של הספרדים והאשכנזים ויתפשו חמשה עשר אנשים, את הרב ר' ישעיהו הלוי (הוא בעל השל"ה) ועוד חכמים רבים… ויאמר להרג ח”ו את כל התפוסים, אם לא יתנו לו עשרים אלף גרוש. ותלכנה נשי האסורים וכל אשה מרת לב בשוקים וברחובות הלוך ובכה, ותבאנה עד לפני שער ה“מחכמה” ותצעקנה לפני השופט: מה פשענו ומה חטאנו כי דלק אחרינו עותמן?… ואחרי לא יועילו הלכו, כי צוה הרשע את אנשיו ויגרשום פעם ושתים… וישב החכם כה“ר יואל עם שמעון לדבר עם עותמן (כלומר להשתוות עמו) ויאותו אחרי עמל וטרח לפדות האסורים באחד עשר אלף גרוש. והם נתפשרו ביניהם לפרוע כל אחד כפי אשר תשיג ידו, ובתוך חמשה עשר יום יצאו רבם מבית הכלא. וישארו שמה החכמים המעולים כה”ר יעקב רומנו וכו' על כי לא מצאה ידם לתת שמונה מאות גרוש. [ואנשי ירושלים שלחו בסתר רץ לדשמק ולקושטא להודיע את צרתם לפני אחיהם שישתדלו שם לפני הרשות העליונה]. ויהי כאשר הגיע הרץ לר' חיים די שיריש אשר היה צופה פני שר דמשק (כלומר מרואי פניו)… ויקבוץ כמה יהודים וילכו לפני השר, ויקרעו שמלותם, ויבכו, ויספרו לו את כל התלאה אשר מצאתנו… ויער ה‘198 את לב השר, וישלח מלאכים אל השופט ואל עותמן לצוות עליהם להתיר את היהודים האסורים… וישמע עותמן כי באו אנשים מדמשק על אדות היהודים התפושים, ויצו ויתירום בחמלת ה’ עליהם, בחצות יום ראשון של ראש השנה… וישובו (היהודים) ביום השני אל המחכמה עם הג’אוש (הוא הפקיד שבא מדמשק בפקודת הנציב) לשמוע את דבר השופט על דבר העשרת אלפים גרוש, וימצאוהו שנהפך לאיש אחר, כי שחד אותו הרשע עותמן… באותה שעה צוה עותמן את השובאשי (פקיד צבא) ואנשיו ויבואו אל המחכמה… ויגרשו משם את היהודים ויאמרו אל הג’אוש: כה אמר עותמן: קום צא מן המקום הזה וברח לך אל מקומך פן תספה אתה ואנשיך. ויירא הג’אוש, ויקח וילך אל נפשו. ובצאתו מן העיר מהלך יום אחד, נתיעץ עותמן והלך אחריו והשיגו ויפייסהו, ויתן לו שבע מאות גרוש, וישלח שחד ומנחה לשר דמשק חמשת אלפים גרוש. וישב לביתו ויואל לקחת מהיהודים השבע מאות גרוש, שנתן (שחד) אל הג’אוש, וגם את השמונה מאות אשר חסרו מהאחד עשר אלף גרוש (וכאן הולך המחבר ומספר שורה של נגישות וגזלות). ובימים ההם הרב כמה“ר ישעיה הלוי ועמו ראשי הק”ק אשכנזים יע"א שמו נפשם בכפם (כי היו אנשי אבן פרוך שומרים על הדרכים, שלא לתת למי שהוא לצאת מן העיר, וגם כשהיו מוציאים מת, היו דוקרים את המת בחנית, לבחון אם לא מרמים אותם) ויברחו להם לצפת (יותר נכון לטבריה).

בימים ההם ברח בן פרוך מתחת יד המשנה… ויבוא לירושלים ביום האחרון לחדש תמוז שפ“ו. ותגד לו אמו את כל גאון עותמן אשר גבה מאד וינשאו לבו למלוך תחתיו, ואשר הכניע אותה (את אם בן פרוך) כאחת הנבלות וחשב לכבוש את המיֻחדת מנשיו. ויחר לבן פרוך מאד… ויבוא אל המבצר וימצא את עותמן בעלית המקרה אשר בנה לו על חומת מגדל דוד המע”ה, וישלוף חרבו פתאם ויתקעה בלב עותמן וימיתהו… [היהודים שמחו כי ראו נקם בצורריהם, אולם שמחתם היתה כוזבה, כי בן פרוך צוה שוב לתפוס את נכבדי היהודים ולהכותם מכות אכזריות עד שנתנו לו כפר נפשם, וכך נמשך הדבר] עד י“ג כסלו שפ”ז… שבו נעקר דרך נס ברגע אחד הרשע בן פרוך מעיר אלהינו [כי הנציב העביר אותו אז מירושלים שכמה].

המספר וחכמי ירושלים, שחתמו גם כן על זה, בקשו מאת הנדיבים שבחוץ לארץ להצילם מיד המלוים הישמעאלים, שלוו מהם בזמן גזרת בן פרוך ועותמן סך חמשים אלף גרוש, והרבית בלבד עולה לשנה עשרת אלפים גרוש, והמלוים יכולים לקחת לא רק את רכושם, אלא גם נשיהם וילדיהם.

בעת הגזרה הראו סבלנותם הגדולה אחינו המערבים המארוקנים, המלֻמדים ביסורים. הם לא רצו לעזב את עיר הקדש ולברוח. קשה היה להם לתאר לעצמם עיר ירושלים ריקה מיהודים, זה היה בעיניהם חלול הקדש היותר נורא. זולת זאת פחדו פן בצאתם מהעיר יגזלו הישמעאלים את שדה הקברות, וכל קברי גדולי ישראל וקדושיו יהפכו לשדות מרעה. והם נשארו בירושלים כשומרים נאמנים, ובשום אפן לא זזו ממקומם.

מהחתומים היו שנים שבעצמם נתנסו בימי הגזרות. אחד, שד“ר, כותב: “אני הגבר ראה עני… כי אחרי אשר אכלני, הממני, שדד ממני כל אשר בבית, תפס בן יקיר לי, וברזל באה נפשי… נגרשתי מעיר אלהינו, עני דל ואביון, נודד ובודד… להמציא פדות לעם ה', ובשובי… והנה בלהה, כי נפקדו שני ילדי, שעשועי נפשי… ישראל בכמה”ר עזריה זאבי.” והשני כותב: “גם אני נהייתי ונחליתי והוכיתי בשבט עברתו, ונאספתי בבית האסורים עשרים יום, וביום ראש השנה יצאנו בדרך נסים, כי אפס כסף ונתיאשנו מלמצוא פדות… נאום הצעיר וזעיר יעקב רומנו.” וגם רבנים מצפת חתמו על זה: אהרן בכמה“ר משה ן' מכיר זלה”ה, הצעיר שמואל ן' סיד." וגם רבני ויניציאה חתמו: “יהודה אריה ממודינה, שמעיה בכמה”ר משה די מודינה, עזריה בכ“ר פיגו, שמואל מסעוד” ועוד.

העדה האשכנזית חדלה אז לגמרי. נשארה רק קהלת הספרדים. במכתב, שנשלח אז מירושלים ליהודי פרס, כתוב, כי רק 144 יהודים יכלו להשאר בירושלים, כי רק בעד מספר נפשות כזה השיגה יד העדה לשלם את המס. ואי אפשר היה לתת לחדשים לבוא ולהתישב בה.

גם ר' ישעיהו הלוי הורביץ שלח אז מכתבים לראשי עדת פרג ולכל הערים אשר סביבותיה שיחלצו את נפשות יושבי ירושלים מן המצר. דבריו עשו פרי, ובכל מקום שהגיעו דבריו, נעשתה גבית כסף החלוקה למוסד קים. העוסקים בגבית הכספים נכתרו בשם “נשיאי ארץ הקדושה”199.

ואולם מפני שיושבי ירושלים הרבו לשלוח שלוחים לבקש עזרה קלקלו לעצמם, כי בני חוץ לארץ לא האמינו לדבריהם. הם חשבו – כמו שכתב ר' משה חגיז בספרו “שפת אמת” – ש“פרנסי ארץ ישראל מתמשכנים ולוקחים כסף ברבית מהגוים, כדי לאכל משמנים ולשתות מחמדים ונסמכים ונשענים על בני חוץ לארץ שיפדו אותם… ואנכי הרואה ראיתי את כל הקורות מבית ומבחוץ… וחוששני כי אם ח”ו העלמת עין זו, שעושים אותם שבידם להושיע, תתמיד, פתע פתאם תשמעו מאנשי הארץ ההיא דברים, אשר לא תהיו יכולים לתקנם ולהפרם, כי אין אחר מעשה כלום."

גם ממכתב שנשלח בשנת שפ“ה מירושלים לקורפו200, נשמע הד הצרות שסבלו אז בני ישראל בירושלים. “ראשונה – כותב האיש ששמו לא נודע – כל האדם, שהם החיצונים, לאפוקי חלק ה' עמו, ־ כזב, אין אמונה בפיהם, מבטיחים ואינם עושים, ובשעת ריתחא צריך להרחיק מהם כמו משור מועד… ואלו הורשינו ללכת חוץ לעיר… כבר הלכתי לחברון, אבל אמרו רז”ל: בשעת הדֶבֶר כנס רגלך; ואני אומר בשעת דַבָּר רשע כזה (כונתו בודאי לאבן פרוך) כנס רגליך… וע”י השלוחים… יקבל עוד כתב אחר שלי, שהנני מחלה פניו, ירבה כל מה שיוכל לשלוח מעות לירושלים… כי השעה צריכה לכך."

והוא מתאר את רב שקידתם בתורה של אנשי ירושלים “שמהבקר ועד הערב ומחצות הלילה עד הבקר תמיד לא יחשו ולא פסקו פומייהו מגירסא.”


 

פרק עשרים. הכנסות החלוקה בשנת ת‘. ר’ יעקב חגיז. ר' מנחם די לונזאנו. ר' שלמה בן ר' יוסף קארו. ר' יוסף ב“ר משה טראני. ר' יאשיה ב”ר יוסף פינטו. ר' יום טוב צהלון.


רשימה מפורטת נשארה לנו מהכנסות החלוקה בירושלים משנת ה' אלפים ת'201, שהיא מלמדת אותנו לדעת את המצב הכלכלי של היהודים בזמן ההוא.

ההכנסות היו באות משלש ארצות: תרכיה, מערב (כלומר אפריקה) ופרנקיה (כלומר אירופה). השליחות היותר נכבדה היתה לתרכיה, כי יושביה היהודים הרבו לנדב לטובת יושבי ארץ ישראל. השניה במעלה היתה שליחות פרנקיה ואחריה המערבית. ההכנסה הנקיה של שלשת השלוחים הללו, אחרי נכוי ההוצאות (השלוחים היו מקבלים, מלבד הוצאות דרכם ופרנסת בני ביתם, גם חלק ידוע מהכסף הנקבץ על ידם), היתה שני אלפים גרש. הכנסה מנדבות העשירים שישבו בירושלים, שמספרם היה בערך מאה משפחות – שני אלפים גרש, דמי קבורה שני אלפים. ביחד ששה אלפים. ולעומתן ההוצאה התדירה היתה עשרת אלפים גרש. והפרנסים היו צריכים למצוא בכל שנה עוד ארבעת אלפים גרש, לסלק את ההוצאות היתרות, ועל ידי זה היו נכנסים תמיד בחובות, שלא יכלו להמיש את צוארם מהם.

להחלוקה העקרית, הבאה ע“י גבית השלוחים, נתוספו עוד שני מקורות צדדיים והם: הליסטא (רשימה של אנשים), שהגבאים והנשיאים שבאמשטרדם, ויניציאה וליוורנה היו שולחים כספים ישר לארץ ישראל, לא על ידי השלוחים, מהנדבות שנדבו לעתים לרגלי איזו שמחה או אסון לטובת א”י לחלקן עפ"י רשימה מיוחדת. ממנה נהנו רק יחידי סגלה, שמשום מה זכו להרשם ברשימה זו (ע"פ חזקה, שמועה או המלצה), משלשת ערי הקדש: ירושלים, חברון וצפת (טבריה היתה חרבה לגמרי בעת ההיא). אך המקור הזה העיר תמיד שנאה ומדנים, והפקידים היו מוכרחים לפייס איך שהוא את העניים הנעלבים, שלא זכו להרשם בליסטא.

זולת זאת היו עשירים באיטליא, שהקדישו קרן קימת או שהיו שולחים נדבותיהם שנה, שנה לתלמידי חכמים, שילמדו יחד בכנופיא איזה שעות ביום, בשומם להם לראש אחד מהחכמים המפורסמים בדורם. ראש הישיבה הראשון היה ר' יעקב חגיז (נולד ש"פ)202, ומאז נוסדו פעם בפעם ישיבות כאלו, שנשאו עליהם שם מיסדיהם. על פי הרב זכו בהנהגת ישיבות כאלו החכמים שיצאו בתור שדרי"ם לערי הגולה, והחכם שזכה להמנות בין חברי הישיבה נשארה לו הזכות לכל ימי חייו, והורישה גם לבניו אחריו. הסניף הזה עזר הרבה להספקת החכמים הספרדים מהזמן ההוא ועד היום.

בין חכמי הדור ההוא צריך להזכיר את ר' מנחם די לונזאנו, שהיה גדול בתורה ובבלשנות (הוא ידע שפות אחדות זרות) ומשורר במקצת. נמצאו חכמים שחלקו עליו, והוא בעטו החד בטל את דבריהם ודבר עמהם קשות. ובעד זה היה סובל כל ימי חייו הקצרים רדיפות מרבות, ובכל זאת התחזק וחבר כמה ספרים וגם הצליח להדפיס ספרים עתיקים אחדים שמצא בכתב יד.

בשיר אחד הביע את צערו על מצב ירושלים הירוד ותוכחה לבני ישראל, שאינם ממהרים לחלץ את יושבי ירושלים מעל החובות הקשה.

אני ציון, ממשכנת ביד צר, אפרש כפי לכל רוח עברי203

מצולת חוב בלעתני ומתי וטבעתי בים נשיי כצורי

וכל יום אשלחה בים שלוחים ואין מי יעלה מן מהמורי.

ולא יאמין שְׂבֵעִי אל רְעֵבִי ולא יאמין לדל שָׁלֵו ובָרי

………

הבנים אין לישראל לשלם נְשִׁי ציון? ואם ציון ערירי?

החשובים שבספריו הם “שתי ידות”, מכיל דברי שיר ומוסר וחקירות במסרת, וביחוד ספרו “המעריך” (מלון), שבו הראה את ידיעותיו המרבות בבלשנות.

מגדולי הדור ההוא היה ר' שמואל בן ר' יוסף קרו (נולד בשנת ש'). אמו היתה בת ר' יצחק סבע מאנדרינופלה, שנשאה למהרי“ק בערך שנת רפ”א, וכעשרים שנה אחר נשואיה ילדה לזקניו את ר' שמואל. אחרי מות אביו (ה' של"ה) נשאר ר' שמואל לשבת בצפת, ורק, כנראה, בשנת שס“ד, בעת שנתפזרו תושבי צפת וכל הגליל העליון, התישב ר' שמואל בקושטא ונחשב בין גדולי ההוראה. חתימתו נמצאה משנת שפ”ו, וכנראה נפטר קרוב לזמן ההוא. עוד בנים היו לר' יוסף קרו: ר' רפאל, רב באנדרינופולה ור' יצחק קרו, רופא בקושטא204.

על גדולי הדור ההוא נחשב ר' יוסף בן ר' משה טראני (מהרי"ט), הוא נולד בצפת בשנת שכ“ח. אביו מת בהיותו בן שתים עשרה, ונמצא איש חסיד, ר' שלמה סוניש, שאספו אל ביתו ויחנכהו וילמדהו. בשנת שנ”ו (?) מת מיטיבו במגפה. אולם ר' יוסף כבר נודע לתהלה ומהרה נתקבל לראש ישיבה, ובעודנו באביב שנותיו הריצו אליו רבנים שאלותיהם. בשנת שנ“ט עלה ארבה על הארץ וביחד עם זה עצמו המסים והנגישות מצד הפקידים, ואז הלך ר' יוסף בתור שליח לקושטא לבקש שם עזרה מהנדיבים. כשבא ר' יוסף היו מהומות גדולות בארץ, כי הפֵרָרים (הבורחים מהצבא) נעשו לגדודי שודדים וחמסו את הארץ מרגלי הר הלבנון ועד חפי ים השחור. ומיראת השודדים נשאר ר' יוסף בקושטא זמן רב. שם נתקבל לרב וראש ישיבה, ועשיר אחד הספיק לו פרנסתו ביד רחבה (אמרו: שעשו יחד שתפות כיששכר וזבלון), אך תמיד גברו געגועיו לצפת עיר מולדתו, ובשנת ש”ס שב צפתה ויוסף להרביץ שם תורה. בשנת שס“א פרצה מגפה בצפת, והוא עם כל תושבי העיר ברחו אל הכפרים. בשנת שס”ד חזקה יד הערבים השודדים (אליהם נלוו גם חמסנים מישראל) ויציקו ליושבי צפת מאד, ור' יוסף נאנס לשוב לקושטא205.

בסיום הפרק עלינו להזכיר עוד שני חכמים גדולים של הזמן ההוא. הרב הצפתי ר' יום טוב צהלון (מהרי"טץ)206 שהיה חריף גדול ובעל נפש עדינה207, חס על כבוד המקום ועל כבוד הבריות, והיו לו חליפות מכתבים עם המשורר ר' ישראל נג’ארה ועם עוד חכמים רבים.

ידידו של מהריט“ץ, שבא עמו במשא ומתן של הלכה, היה ר' יאשיה בר' יוסף פינֵטי (שכ“ה – ת”ח), תלמידו של יעקב אבולעפיה. מרבו זה קבל ר' יאשיה סמיכה לרבנות ונתקבל לרב בדמשק208 ובשנת שפ”ה עלה צפתה. בשנת שפ“ו מת עליו בנו יוסף, בחור נחמד ובעל כשרונות גדולים. אביו התאבל עליו מאד ולא היה יכול להתנחם. ומרוב צערו השקיע עצמו באגדות חז”ל, שמהן שאב תנחומים, וחבר חדושי הרי“ף על האגדות, שנדפסים עם “עין יעקב”. הריט”ץ היה משבח תמיד את ר' יאשיה. בשאלות ותשובות מהריט"ץ (סי' צ') הוא כותב לר' יאשיה: “שמח לבי ויגל כבודי מדי עברי מתהלך בגן… נטעה ימינך, וראיתי דבריך טובים ונכוחים”, וכדומה בשאר התשובות שכתב עליו (שם סי' רי"ט).


 

פרק עשרים ואחד. המערבים. הרדיפות שסבלו במערב. חכמיהם.


במחצית השניה של המאה הרביעית רבו העולים לארץ ישראל מן המערב (אפריקה). תמיד היה גורל היהודים במערב רע מאד תחת סבל הישמעאלים, וביחוד משנת שס“ט, שאז כבש מולאי עבדאלה בן מולאי אשיך את העיר פאס וימיט על היהודים תלאות רבות. בשנת שע”א, אחרי מלחמה ממשכה, מלך מולאי זידַן. המלך הזה מנה פקיד אחד שצרר את היהודים באכזריות נוראה. ביום ח' תשרי צוה על היהודים לתת מיד עשרת אלפים אוקיות, ואם לא יתנום הלילה, ידרש מהם מחר כפלים. הוא התחיל לגבות ולא גמר ביום ההוא, ולמחר צוה להביא עשרים אלף אוקיות. ותהי צעקה גדולה בליל כפור ויום כפור ונתחלל היום הקדוש ההוא, וכל היום וכל הלילה גבו את המס, והחכמים היו בוכים ומיללים. ממחרת יום הכפורים עשו שוב מלחמה מולאי זידן ומולאי עבדאלה קרוב לעיר והאחרון נצח. ובהכנסו אל העיר צוה על היהודים לתת לו עשרים אלף אוקיות, וכמה מן היהודים ומן החכמים נתיסרו ביסורים קשים… ונתחלל גם חג הסכות… וגם יד ה' היתה בהם ומתו בדבר יותר מארבע מאות ילדים קטנים… וביום ר“ח טבת שנה זו ענש אותם מולאי עבדאלה בעשרת אלפים אוקיות. וביום ג' אדר נכנסו ערביים אל העיר תאַדלא והחריבו הבתים ושרפו חמשים ספרי תורה ואלפים חמשה חמשי תורה והרבה ספרים… ביום ב' לאייר נתנו היהודים יושבי פאס עוד ארבעת אלפים אוקיות, ובט”ו לאייר עוד שלשת אלפים אוקיות. ובערב שבועות לקחו עוד חמשה ועשרים אלף אוקיות209.

אלה הן מקצת מן המקצת מהנגישות והצרות שעברו על יהודי המערב. וכמובן שרבים השתדלו אז לעלות לארץ ישראל, אולי ימצאו שם רוחה, ומלבד זאת המערבים הם אנשי אמונה, ודרישתם לציון היתה תמיד דרישה פנימית חזקה מאד.

מחכמי המערב אנו מוצאים בארץ ישראל210 את ר' יששכר בן סוסאן ב“ר מרדכי. הוא יצא קרוב לשנת ר”ץ מפאס עיר מולדתו, ושנים אחדות ישב בירושלים ולמד תורה מפי ר' לוי ן' חביב (הרלב"ח), אחר כך היה איזה זמן בצפת, ושוב נסע משם, ובהיותו גולה ונדח חבר את ספרו “תקון יששכר” (עבור שנים). בשנת ש“ו חזר לצפת ובשנת שכ”ה הדפיס את ספרו בקושטא. וכנראה עוד היה חי אחרי שנת ש"מ.

בצפת נקבצו אז קבוצה של חכמים מקובלים מנגב מארוקו מחבל דְרַעָא (Draa), ורבים מהם התפארו, כי נגלה להם אליהו ויודעים להגיד עתידות: ר' מסעוד הכהן, ר' חיים מדרעא ור' מרדכי מדרעא (שחבר ספר מעינות חכמה), ר' אברהם הלוי אלמוגרבי ממשפחת ברוכים, שעל אודותיו מסופר, כי ראה את השכינה פנים בפנים בהקיץ על יד הכתל המערבי, ור' יוסף בן טבול – שניהם מגורי האר“י. ר' יוסף נמנה לאחד מרבני העיר. ועוד היה שם אז רב מערבי, ר' סולימאן ן' אוחנא מפאס, גדול בתורה הנגלית וסופר סת”ם נפלא ומקובל גדול. “כל ספר הזוהר וכמה מספרי הקבלה היו שגורים על פיו כאלף בית”, גם חבר פרוש על ספרא וספרי ומכילתא.

ובירושלים נתישבו מהמערבים בחצי האחרון של המאה הזאת ר' שמואל ב“ר יעקב חאגיז מפאס (בשבילו יסדו עשירי ליברפול ממשפחת וֶגָה בית מדרש מיוחד) ור' יצחק צבאח. הראשון הוליד בירושלים בשת ש”פ את בנו ר' יעקב חגיז, מחבר ספר “הלכות קטנות” ומת בשנת שצ“ג. מתלמידיו היו: ר' משה ן' חביב ור' יוסף אלמושניני. ור' יצחק עלה מהמערב בשנת ש”נ והרביץ תורה בירושלים כחמשים שנה, והיה אחד מדייני העיר ומת בשנת ת“ח. ר' אברהם ב”ר מרדכי אזולאי מעיר פאס עלה לארץ ישראל. הוא חבר הרבה ספרים: חסד לאברהם, אור החמה, זהרי חמה, בעלי ברית אברהם ועוד. בהקדמת ספרו “חסד לאברהם” הוא כותב: “כאשר הייתי בימי חרפי בחלד עיר מולדתי פאס, עיר גדולה ותהלה, עיר של יקרים וחכמים, אנשי סגלה מיוחדים, ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים, יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתן.., ויהי כי הקיפו עלי הימים רוש ולענה מנת כוסם… ואני בתוך ההפכה, אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע”ה, עיר פאס המהוללה היתה למשל ולשנינה… וחמדתי לבוא להתגורר בא“י… היא חברון. ויהי היום בשנת שע”ט נהפך וכו' ואמלטה אני וביתי לעה“ק ירושלים, וגם שם היה חרון אף ה' ויגוף בעמו, ובפרט ביתר הפליטה, הנמלט ממשברי ים התלאות… מן אנשי סגלה תושבי העיר פאס וסביבותיה, ורבם ככלם באו בחדרי, שערי מות”211.

יהודי המערב הצטיינו תמיד בפשטותם, במסירותם להיהדות וחבתם לארץ ישראל. גם היו אוהבי עבודה פשוטה, ורבם ככלם מתפרנסים מיגיע כפיהם.

בשנת ת“י היה ראש רבני ירושלים הרב הפורטוגיזי המקֻבל ר' יעקב חיים צמח, שהיה רופא מובהק. בבואו מפורטוגל התישב מתחילה בצפת, ואח”כ הלך לדמשק ולמד שם חכמת הקבלה, ומשם עלה וקבע דירתו בירושלים212.

בזמנו הביא ר' ברוך גד, שנסע לערי פרס ומדי בתור שד“ר, מכתב מעבר לנהר סמבטיון מעשרת השבטים בשנת בהרר”י קדש (תי"ז). על קיום המכתב חתמו כמה רבנים, שהאמינו באמתותו213. המכתב הזה עשה רשם גדול מאד והגביר התעוררות הרוחות עם תקוות משיחיות.


 

פרק עשרים ושנים. הקראי שמואל בן דוד (ת“א, ת”ב) שבתי צבי. אברהם היכיני. השר הנדיב רפאל בן יוסף. נתן בנימין מעזה. שבתי צבי בירושלים. שמואל פרימו. שבתי צבי הולך לקושטא ונתפס למלכות וממיר דתו. אברהם מיכל קורדוזי והמערבים. ר' שלמה נסים אלגאזי.


בשנת ת“א – ת”ב214 עלה לארץ ישראל הקראי שמואל ב“ר דוד עם עוד אחדים מכתתו מכוזליו, היא יֶפֵּטוֹרִיָה, שבחצי האי קרים ועברו דרך קושטא ואלכסנדריה, ומשם הלכו דרך המדבר עד גזה (=עזה), “עיר יפה מאד, בתי תפלה לישמעאלים, ולרבנים בית הכנסת אחד”… וישבו שם שני ימים ויצאו משם במוצאי שבת ובאו אל הכפר אסדוד היא אשדוד, ובאו אל רמלה (היא גת), וביום השלישי הגיעו לירושלים עד שער חברון, שנקרא בלשון הערבים בַּב־אַל־כַליל. ועמדו לפני השער, כי אין לבוא מהשער לעיר בלי רשות, וגם עזבו את כלי המלחמה שהיה עמהם ביד בעלי הסוסים ושלחו לאחיהם הקראים לבשר את בואם. ואח”כ בא איש, רבן משה שמו, הנקרא שיך יהוד, והוא ממונה על המס, פקיד של שר ירושלים, וספר את מספר האנשים ולקח מכל אחד ב' כספים, ואז נכנסו מהשער אל העיר ירושלים בשמחה ובטוב לב.

וכאשר עברו את השער, באו אחיהם הקראים, ארבעה אנשים, וקבלו אותם בסבר פנים יפות. ואחרי אכלם הלכו לבית הכנסת שלהם להתפלל, “ויש שם שלשה ספרי תורה וחומש אחד יפה מאד, וגם יש שם הרבה חברות, וספרי חכמי הערב, ויש שם ט”ו בתים להקדש ויושבים שם כה“ר דוד ור' ישועה הלוי ור' משה כהן, הם ונשיהם ובניהם, ושמונה נשים זקנות אלמנות, כל הנפש קטנים וגדולים כ”ז נפשות.

ביום הרביעי… עלינו ברמה, והוא הר גבוה ותלול, ושם קבורת שמואל הנביא. ועל המערה ההיא בנה מחמד פחת ירושלים בנין יפה וגם בית תפלה (כלומר מסגד). ובזמן חג המצות ילכו הישראלים וישבו שם יום יומים ואוכלים ושותים וחוגגים. ומזמן קדמון לא היו מניחים לישראל לכנוס במערה, אפילו אם יתן איש מאה כספים, והיום יש חמשים שנה מהעת שנתן רשות להכנס שם. ואיש אחד מצרי שמואל כהן נ“ע (נשמתו עדן) קם על רגליו וקבץ מהקהלות כספים הרבה ופזר מהם לשר ירושלים, ומהם לשופטים ולשוטרי העיר, והשיגו רשות להכנס במערת הנביא. והיום אם יבואו אנשים מארצות דחוקות יתנו מ' חתיכות כל איש ואיש בעד רשות הכניסה, כי הוא חק להם, ואם רוצים אנשי ירושלים ללכת שמה יקחו מהם ה' חתיכות, כי הוא חק להם ולא יעבור. הקראים התרים ירדו למערה בשירים ובמזמורים, בקול ששון ובקול שמחה… וידליקו נרות ועשישות…”

“ביום הרביעי הלכו לחברון. ובדרך הגיעו עד קבורת רחל… ויש שם חומה קטנה לשמירת דרכים, כי הוא מסוכן. מירושלים עד התעלות אין שום פחידה, ומשם והלאה עד הכרמים פחידה גדולה… ושם לקחו איש כלי מלחמתו בידו והלכו בפחד גדול, עד שהגיעו לחברון בו ביום וחנו שם במקום שדרים היהודים… ושם בית הכנסת לרבנים אחד יפה מאד, ויש שם שלשים בעלי בתים דלים, אבל תורתם אומנותם. ויש שם מרחץ על שם אברהם אבינו ע”ה. ובבתי התפלות על אבותינו (?) ינתן מאכל שלחן אברהם (כלומר הכנסת אורחים) בכל יום ויום.

ביום ב' כ“ו שבט הת”ב נסעו לנבלוס היא שכם. ואמרו: על כן נקרא שמה נבלוס, בעבור המעשה (של שכם), כי נבלה עשה בישראל215. וגם יש שם עשרה בעלי בתים ולהם בית תפלה וספר תורה… הנוסעים חנו שם ולקחו מהם ל"ב חתיכות216.

המאורע היותר גדול שהיה במאה החמישית היה בלי ספק התעוררות התקוה המשיחית ע"י שבתי צבי שחשב את עצמו למשיח והתעה רבים להאמין בו. והשפעתו היתה עצומה כמעט על כל עם ישראל בכל הארצות וגם בארץ ישראל.

שבתי צבי נולד באיזמיר בשנת ה' אלפים שפ"ד; הוא היה בעל כשרונות גדולים, ונפש פיוטית־מיסטית. בהיותו בן חמש עשרה התמכר ללמודי הקבלה והיה שוקד עליהם יומם ולילה, ויחד עם זה היה מענה את נפשו בצומות וסגופים ומרבה בטבילות.

בימים ההם גדלה מאד האמונה בביאת המשיח הקרובה. הם סמכו על דברי הזוהר (בראשית ד' קל"ט) “דבאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין יהיו קיימין כל דיירי עפרין בקיומהון, והיינו דכתיב: בשנת היובל הזא”ת תשובו איש לאחזתו“. ושבתי צבי חשב כי הוא בחיר ההשגחה ומלך המשיח. בשנת ת”ח – שנת הטביחות הנוראות שטבחו הקוזקים את היהודים באוקריינה – גלה את מחשבותיו לתלמידיו, ומיד התחילה האמונה להתפשט, שבא משיח לישראל, שיפדה אותו מכל צרותיו.

ולשבתי צבי נמצא נביא – אברהם היכיני, תלמיד ר' יוסף מטראני, איש מופלג בתורה ובקבלה, מליץ וסופר מהיר (הוא כתב ספר “הוד מלכות”, ק“ן מזמורים כמספר מזמורי תהלים, ונדפס בתט”ו בקושטא). אברהם זה כתב חזיון, שבו חזק את ידי שבתי צבי להאמין במשיחותו. אולם הרבנים החרימו את שבתי צבי, והוא נאנס לנדוד ממקום למקום, עד שבא לאלכסנדריא ושם מצא איש עשיר חסיד נפלא ונדיב גדול וקרוב למלכות, ר' רפאל בן יוסף, שמדי נסעו במרכבתו בבגדי מלכות, היה חגור שק מתחת בגדיו, וכל היום ישב בתענית. אנשי ביתו אכלו מעדנים, והוא אכל זרעונים, ובחצות הלילה היה קם ממשכבו לעסוק בתורה ולערוך תקון חצות. ביתו היה פתוח לכ עובר ושב. וחמשים איש בעלי הוראה, העוסקים יומם ולילה בתורה, היו אוכלים על שלחנו. אל האיש הזה התחבר שבתי צבי ויגל לו רזים וסודות גדולים, ור' רפאל האמין בדבריו ותמך בידו בצדקתו ובתמימותו.

ממצרים הלך שבתי צבי לארץ ישראל. בעזה נתחבר אליו איש צעיר לימים ושמו נתן בנימין, תלמיד הישיבה של ר' יעקב חגיז בירושלים. הוא היה צעיר נלהב וכחו רב והשפיע על אחרים וגם להיות משפע מאחרים. שבתי צבי עשה עליו רשם כביר, ונתן בנימין היה לו לנביא. ובליל חג השבועות, כשבאו כל קהל עזה לבית המדרש, משח נתן בנימין את שבתי צבי למלך וכל העם קראו: יחי שבתי צבי מלכנו לעולם!

משם הלך שבתי צבי לירושלים. ושם היה צם ומתפלל ועשה תקונים על פי הקבלה, והגיע למדרגת נבואה ורוח הקדש. לעתים היה שר שירים של געגועים וגם שירים אירוטיים, ובקולו הנעים היה צד לב הבריות. בלכתו ברחובות היה מחלק מגדנות לילדים.

ובאותו זמן הפיץ נתן העזתי מכתבים בערים שונות: “דעו, אחינו, כי פקד ה' את עמו וישלח לנו גואל ומושיע, ש”צ מלכנו… ועתה קראו צום ועצרה ושובו מדרכיכם הרעים, והקבצו ובאו להשתחוות לפני מלככם." ורבים האמינו לבשורה הזאת.

בשובו לקאירו לקח לו שבתי צבי לאשה צעירה אחת יפה, ושמה שרה. והשר החסיד ר' רפאל מסר בידו את כל אוצרותיו לעשות בהם כטוב בעיניו, באמונתו כי הוא המשיח.

אז שב שבתי צבי לירושלים בכבוד מנצח, פחד החרמות לא הפחידהו עוד, וכל מתנגדיו נעשו לחסידיו או, לכל הפחות, שתקו מיראה, כי גדלה בלב ההמון האמונה בשבתי צבי, כי הוא המשיח. ואלה שלא האמינו מוכרחים היו להתחפש כמאמינים.

ונתן העזתי הוסיף להפיץ מגילות ושירים להלהיב את לב ההמון באמונת שבתי צבי, וזהו קטע מאחד משיריו.

אזמר לאלהי אבי בארץ חיים שם צבי,

יוסף תת כחי כלביא לערוך תהלות ניבי,

חֵי עולמים משיחי הוא משגבי

מלך רב כתרי, נזרי שבתי צבי,

ברוב גילה נָכוּן לבי על פני עבר כל טוב.

כי שת לי אלהים שת בי לערך תהלות ניבי.

חי עולמים משיחי הוא משגבי

מלך רב כתרי נזרי שבתי צבי

ראה בעניי, רב ריבי ויכנע לב אויבי,

צר ואויב כרוך בעקבי לא נשאר נשמה בי.

חי עולמים משיחי הוא משגבי

מלך רב כתרי נזרי שבתי צבי.

בירושלים מצא שבתי צבי את שמואל פרימו, שהיה לאיש סודו וסופרו, והוא הועיל הרבה להפצת האמונה בשבתי צבי.

בשנת תכ"ה עזב שבתי צבי את ירושלים, וילך לחלב ומשם לאיזמיר, והאמונה בו התגברה מאד.

בשנת תכ"ו בא שבתי צבי לקושטא, ושם נתפש והושב בבית האסורים. אחד השרים הציע לפני שבתי צבי שימיר דתו ואז ייטב לו, והוא המיר את דתו בדת מחמד, אבל גם אחרי זה נשאר תפוס במאסרו, במבצר בעיר גליפולי.

גם אחרי המרתו האמונה בו לא פסקה, ורבים מאד היו באים אל מאסרו להשתחוות לו. מקום מאסרו היה במגדל יפה, בחדרים מרֻוחים עם כלים יקרים, כי בעלי ברית האסיר שחדו את הפקיד של בית האסורים לעשות לו הנחות רבות. והפקיד נתן בשכר ליהודים, הבאים אל שבתי צבי מארצות רחוקות, להכנס אליו ולהשתחוות לו. וכל כך היו היהודים אדוקים באמונתם בש"צ, עד שבמקצת מקומות הכינו רבים את עצמם ללכת לארץ ישראל, וקצתם מכרו סחורתם בחצי מחירה, ובהרבה מקומות עזבו כמעט כל מסחרם, משאם ומתנם. ובכל בתי כנסיות בכל תפוצות ישראל ברכו את שבתי צבי בברכת “הנותן תשועה למלכים וכו' לאדונינו הרב הקדוש, צדיק ונושע שבתי צבי משיח אלהי יעקב.” ואולם נמצאו גם כאלה שכפרו בו ובקנאות עזה נלחמו במאמיניו, ותהי מחלקת עצומה בישראל.

מהמבצר שלח ש“צ מכתבים לארץ ישראל ולשאר ערי תרכיה, איטליה, פולניה ואשכנז שיעשו תשובה, והוא במהרה יגלה עליהם, כי המרתו ומאסרו המה רק לתקן איזה פגמים. וחסידי ש”צ בארץ ישראל שלחו הרבה מכתבים לתפוצות הגולה ויספרו עליו המון נסים ונפלאות כיד הדמיון הטובה עליהם. ביחוד הרבה לפעול בדבר הזה נתן העזתי, שישב בזמן ההוא בעזה. ואברהם מיכאל קורדוזי (קורדאשי) הרבה להדיח את המערבים במארוקו, ועוד שני רבנים שבאו שמה מארץ ישראל, ר' אליעזר אשכנזי אביו של נתן העזתי ור' חייא דיין, השפיעו גם כן על חכמי מארוקו להאמין בשבתי צבי. אברהם מיכאל קורדוזי בא גם לצפת, אבל אנשי צפת גרשוהו מתוכם.

בשנת תמ"ז המירו כארבע מאות איש מהיהודים בסאלוניקי את דתם בדת מחמד, אבל יחד עם זה הוסיפו להאמין בשבתי צבי. הכתה הזאת ידועה בתרכיה בשם “דונמה”, שפירושה מומרים, שנפרדו מהיהודים ולכלל משלימים לא באו. מהם היו בזמננו שרים בממלכה.

את התסיסה הגדולה של התקופה הזאת נראה מספרו של ר' נתן שפירא מירושלים217 “טוב הארץ”, המקדש כלו לאהבת הארץ על פי הקבלה. מלבד המעלות הגדולות שיש לדעתו לישיבת ארץ ישראל בכל הזמנים, מעלה יתרה הוא מוצא בה לעתיד לבוא. הוא מתאר חבלי המשיח והגאולה העתידה ע"פ קבלת ר' חיים ויטאל בציור שכזה:

“ויש עת שילחץ עני בעניו, וישובו בתשובה ויזכו כולם, אפילו החייבים, והיינו שתרבה הצרה אשר כמוה לא נהיתה, שאין לישראל אז, כי אם גויתם מרוב עוני. ותרבה הבכיה ויתרככו הלבבות הקשים מרוב הצער… והיינו מ”ה ימים, שעתידין ישראל לצאת מירושלים להיות במדבר העמים, כענין שהיה לוט בהפיכת סדום שלא הציל בידו אפילו פיסת בר ויצא אל המדבר, ממש דומה בדומה כן תהיה צרתן של ישראל… עד ששם יתגלה משה רבנו ע“ה לישראל ויבכה עמהם בצרתם, כדרך שבא ובכה עמהם על נהרות בבל… ולא יאכלו שם אלא מה שימצאו במדבר שרשים מלוחים, ואז ישובו שם כלם בתשובה; ומי שלא יוכל לסבול ויאמר נתנה ראש (וכו') ילך אל האומות ויתערב עמהם. והשאר יצרפו בצער ההוא כל אחד כפי שיעור עונו… ומיד יקומו מתי המדבר ותצמח גאולה וחירות, ומיד יבואו גאולים לירושלים הבנויה ובית המקדש הבנוי, ותבוא עמהם השכינה ותשרה במקדש, ויבואו דגלים כימי צאתם ממצרים, וינערו רשעים ממנה… ואח”כ יעשו עשר גדול מביזת הים ומבזת גוג ומגוג שימצאו אז, ועם כל זה אין להם שמחה אלא בבנין בית המקדש, כדכתיב: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו…

"… ואחר הגאולה יתגלו סודות התורה הנעלמים לכל ישראל, ואפילו לאותם שלא עסקו על דרך הסוד… ולא שחס וחלילה תתבטל התורה והמשנה, אמנם הכונה היא, כמו שהיו ישראל במדבר מתפרנסין במן… ודאי שלא היו צריכים לדיני בשר בחלב, וגם לא לדיני חלב ודם, ולא לדיני שחיטה ובדיקה, ועל דרך זה כל דיני אסור והתר; וכן אם לא ימותו ולא ימצאו ביניהם שרצים ונבלות, אם כן לא יצטרכו לדיני טומאה וטהרה, וכל שכן שלא יהיה בהם נדה ומצורע וזב וזבה וכיוצא. וכן לעתיד הצדיקים יתפרנסו גם כן מהמן. אמנם עמי הארץ שלא יתפרנסו מהמן, אלא מבשר ולחם, להם יצטרכו כל דיני התורה כפשטן…

“דע, כי מסרת בידינו כי באותו יום שיבוא משיח עם קבוץ גליות לא”י,… באותו יום יבנה בית המקדש מאבנים טובות ומרגליות ובאותו יום יחיו המתים שבא“י ויבָראו בריה חדשה רוחניים. וכן הנמצאים חיים כולם יעשו בריה חדשה, גוף רוחני, כגוף של אדם קודם שחטא וכגופו של משה רבנו ע”ה ויפרחו כלם באויר, מעופפים כנשרים. וכשיראו בני קבוץ גליות שאחיהם נעשו בריה חדשה ופורחים באויר לגן עדן התחתון ללמוד תורה מפיו יתברך, אז בלב בני קבוץ גליות תבוא דאגה ודאבון נפש ויתרעמו על מלך המשיח ויאמרו: וכי אין אנו בני ישראל כמותם? ומאין זכו הם להיות רוחניים בגוף ובנפש, מה שאין כן אנו? ואומר להם מלך המשיח: כבר נודע ומפורסם, שכל מדותיו של הקב“ה הם מדה כנגד מדה. אותם שהיו בחוץ לארץ והשתדלו לבוא לארץ כדי לזכות לנפש טהורה, ולא חסו על ממונם ולא על גופם, ובאו בים וביבשה, ולא חששו להיות נטבעים בים או להיותם שבויים ביד אדונים קשים, ובעבור שעשו העיקר מרוחם ומנפשם (כלומר שעשו להם עיקר את הרוח והנפש) ולא גופם וממונם, לכן חזרו רוחניים – מדה כנגד מדה. אמנם אתם שהייתם יכולים לבוא לארץ כמותם ונתרשלתם לבוא בעבור חמדת הממון, וחששתם לממונכם וגופכם ועשיתם מהם עיקר ומנפשכם ורוחכם עשיתם טפל, לכן גם כן נשארתם גשמיים – מדה כנגד מדה”218.

בשנת תכ“ה עלה ונתישב בירושלים הרב הגדול ר' שלמה נסים ב”ר אברהם הזקן219 אלגאזי, שישב מתחילה באיזמיר. הוא נלחם נגד שבתי צבי, שבקש לבטל את צום תשעה באב, ובשביל זאת רצו המאמינים בשבתי צבי להרגו, והוא נאלץ לעזוב את איזמיר וכנראה אז עלה ירושלימה. ספריו חשובים מאד לחקר היסודות של ההלכה. ספרו “יבין שמועה” מבאר את שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. בספרו “הליכות עולם” הוא מבאר בסדר אלפא־ביתא את דרכי התוספות, וכן ספרו “גופי הלכות”. נשארו ממנו גם ספרי דרשות. הוא הקים דור של חכמים גדולים שחברו גם כן ספרים חשובים.

ראש רבני ירושלים היה אז הר“ר משה גלאנטי220 ופרנס הדור היה הגביר ר' אהרן פאדרו, ועל שניהם היו אומרים “נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן.” ר' משה נפטר בשנת תמ”ט.

ולעדת האשכנזים היה רב ר' אפרים כ“ץ מוילנא בעל “תשובות שער אפרים”. אחרי מות הר”מ גלאנטי ישב על כסאו הרר"מ ן' חביב שחבר ספר “גט פשוט” (בסופו כללים שנוסדו בחריפות עצומה).

בשנת ת"ס ישב בירושלים הרב ר' חזקיה די־סילוה בעל “פרי חדש”. הוא נולד בליוורנו, והצטיין בחריפותו ובעֹז רוחו, ומשום כך היו רבים מתנגדים לפסקיו.

בשנת תס"ה היה ראש רבני ירושלים ר' משה חיון ובעדת האשכנזים ר' נתן נטע מנהיים ור' יעקב וילנֶר, חתן בעל “שער אפרים” ואבי החכם צבי.

בחברון ישב על כסא הרבנות בשנת ת“ס ר' ישראל זאַבי, איש גדול בתורה ובמדות טובות ומת בשנת תצ”א 221.


 

פרק עשרים ושלֹשה. ר' יהודה חסיד. חיים מלאך. קנית החורבה, שנקראת חורבת ר' יהודה חסיד. ר"י רוזניס. ר' חיים בן עטר. ר' חיים יוסף דוד אזולאי.


התנועה המשיחית הגדולה הזו נמשכה זמן רב וגרמה, שיהודים רבים מפולניה – אלף וחמש מאות איש – ובראשם ר' יהודה חסיד משֵׁדְלִיץ וחיים מלאך, החליטו לעלות בהמון לארץ ישראל 222. המנהיגים הללו עם עוד שלשה: נתנאל, יצחק ושאול סבבו בערים ואספו כסף רב בעד חברתם. מפולין הלכו לאשכנז, לאיטליה, לפרנקפורט דמיין, לוינה; ובכל מקום בואם נתקבלו בהתלהבות גדולה. ר' יהודה חסיד היה לבוש בגדי משי לבנים (לבן – רמז לספירת החסד), ושלשת החסידים הנשארים הלכו לבושים תכריכים, וכל ימי השבוע היו מענים נפשם בצומות וסגופים ולא אכלו עד אחר צאת הכוכבים, ורק משבת לשבת בא בשר אל פיהם, גם לא שכבו במטה ולא ישנו יותר משתי שעות מעת לעת, וכל הלילה ישבו והגו בספרי המקובלים, וביחוד בספר הזהר, ומדי יום ביומו ירדו לטבול. ור' יהודה חסיד דרש בהרבה בתי כנסיות בהתלהבות גדולה ובכה בכיות עצומות, ובקולו החזק השפיע על השומעים לבכות עמו. הוא הגיד להם, כי ימי המשיח קרובים לבוא, וצריך למהר לשוב בתשובה.

הרב העשיר ר' שמואל אפנהיים מוינה תמך את החסידים בכסף רב; ובהיותו קרוב למלכות השיג בשבילם מכתבי מסע לשתי אניות, שבהן ילכו דרך הדנוי לקושטא. והעולים נחלקו לשתי מחנות: המחנה האחת הלכה עם ר' חיים מלאך דרך קושטא, והשאר הלכו דרך ויניציאה עם ר' יהודה חסיד.

בשנת תס"א בשלשה ימים לחדש חשון באו החסידים לירושלים והתישבו בחצר אחת שקנה להם ר' יהודה חסיד, והיא הנקראת חורבת ר' יהודה חסיד עד היום הזה.

אבל רע ומר היה גורל העולים. עוד בדרך עליתם מתו מהם כשליש (חמש מאות נפש), ואחר שלשה ימים לבואם, מת ר' יהודה חסיד מנהלם ונקבר בירושלים במערה קטנה מרֻבעת במורד הר הזיתים. והחסידים נשארו כצאן בלא רועה ובצרה גדולה, כי לא היה להם מזון, ואיש לא בא לעזרם. יושבי ירושלים פחדו, שעל ידי העולים יגרע חלקם בחלוקה, ותהי עינם רעה בעולים; וכאשר רעבו העולים ללחם התפשטה ביניהם מגפה, שהפילה מהם חללים רבים. ואז התחילה המנוסה מירושלים ומארץ ישראל, ורבים מקצר רוח נשתמדו, אלה קבלו עליהם דת מחמד, ואלה דת הנוצרים, ואחדים אחזו באמונת שבתי צבי והוסיפו להחשיך את השכל בהזיות משיחיות קיצוניות, קרובות לטרוף הדעת.

ביחוד הפיץ חיים מלאך את האמונה בשבתי צבי בארץ ישראל, והורה לבני חברתו לעשות צלמי ש"צ מעץ, והיו מביאים אותם לבית תפלתם ומרקדים עמהם ושרים לפניהם שירות ותשבחות.

בהשתדלות רבני ירושלים גֹרש חיים מלאך מארץ ישראל. ובפחדם פן יחשדו את יושבי ירושלים באמונת ש“צ – כי כן פרסם חיים מלאך בכל מקום בואו, שיושבי ירושלים רבם ככלם מאמינים בש”צ – שלחו שליח מיוחד אל רבני הועד של ארבע ארצות שבפולניה להגיד, כי הם מתנגדים גמורים לאמונה זו.

בשנת תס“ט יצא שד”ר מירושלים, ר' נתן נטע מהגנו, לבקש עזרה בעד שארית הפליטה, שנשארה מחברת ר' יהודה חסיד. חברו ר' יעקב וילנא נשאר עוד איזה זמן בירושלים בבית המדרש של הגביר ר' יעקב פיריירה מאמשטרדם, אבל מהרה גרש ע“י הרבנים מירושלים – בודאי מפני שחשדוהו במינות של ש”צ – והלך לקושטא, ומשם לאיטליה ונתקבל שם בכבוד גדול, ובשבתו בפיריירה בשנת תפ"ה נתן הסכמתו על הספר הגדול והחשוב “פחד יצחק” של ר' יצחק למפרונטי וחתם את עצמו: “מדוכה ומעונה מגרש מירושלם כצפור נודד מן קנה”. מזה אנו רואים, כי עצת היהודים באיטליה לא היתה עם חכמי ירושלים.

אחד מגידולי ארץ ישראל223 וגדוליה היה הגאון החריף ר' יהודה רוזאניס בעל המחבר “משנה למלך”, פירוש על הרמב“ם בחריפות עצומה וספר דרשות “פרשת דרכים”, שבו סלל נתיב חדש לדרשה באמנות נפלאה. הוא היה כנראה יליד צפת, למד אצל ר' שלמה הלוי ור' יוסף טראני, ואחר כך ישב בירושלים, וכעבור איזה זמן נתמנה לחכם בשי בקושטא. הוא היה יפה תאר מאד וחביב על תלמידיו ועל כל אדם. מפני עַנְוָתוֹ לא רצה להדפיס את ספריו בחייו. בהיותו חשוב ונכבד מאד השתדל לטובת ארץ ישראל, כי חבתה שמר בלבו נצח. ומת זקן ושבע ימים בשנת תפ”ז.

בשנת תק“א עלה לירושלים מסאלי שבאפריקה הר”ר חיים בן עטר (נולד בשנת תנ"ו) מחבר ספר אור החיים וחפץ ה', ויסד שם ישיבה “כנסת ישראל” בהכנסה של שש מאות גרוש (לחדש?), שכנראה היו שולחים לו ידידיו מליוורנו. בישיבה ההיא למדו ביחד עשרה חכמים וארבעה בחורים. ובחברתם חבר אז את ספרו “ראשון לציון” (כלומר, החבור הראשון שחבר בארץ ישראל), נדפס בקושטא תקט"ו.

הוא היה שקדן גדול בתורה, קבע עתים מיוחדות ללמוד התורה הנגלית לחוד ולקבלה לחוד והתנהג בחסידות יתרה, ולפעמים היה צם משך שנים ושלשה ימים רצופים. אשתו הראשונה פאצויניא, בת הנגיד ר“מ בן עטר, היתה מתעטפת בטלית ומניחה תפלין. ר' חיים היה כותב גם קמיעות לחולים. הוא גם למד פלוסופיה, והצמיד רעיונות פלוסופיים עם הקבלה. בבית מדרשו היה ר”ח דורש שתי פעמים ולפעמים גם שלש ביום. הוא היה מחמיר מאד, אבל חומרותיו לא נתקבלו224.

בשנת תק"ג גוע וימת. ונקבר בשפולי הר הזיתים יחד עם שתי נשיו.

בשנת תק"י היה בשכם ישוב יהודי גדול, ויושבי ירושלים שלחו שמה להביא משם ספר תורה בדוק (כלומר מוגה), כי לא היה להם225.

בשנת תקי“ב יסדו החכמים והרבנים חברה “חברי הנפש בעוה”ז ובעוה”ב“, וכתבו ביניהם שטר התקשרות226 ועליהם חתומים: דידיע שרעבי ס”ט, חיים יוסף דוד אזולאי, יום טוב אלגזי ועוד.

הרב הגדול ר' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) נולד בירושלים בשנת תפ“ח227. בהיותו ילד למד כבר בישיבתו של ר' חיים ן' עטר. מלבד דעת התורה הנגלה והנסתר שם ר' חיד”א את לבו להעמיד את הגירסא הנכונה על פי השואת המקורות – מקצוע שלא היה כלל מעֻבד בספרות התלמודית. כידוע, החריפים מתרצים ע“י פלפולם את הסתירות, שבאו לפעמים מטעיות הסופרים. החיד”א הבין בהרגשתו הדקה, שאין זו דרך האמת.

לאשרו ולאשר ספרותנו, בהיותו בן שלשים ואחת שנה, נבחר לשד“ר של קהלת ירושלים, ולרגלי עבודתו השדרי”ת עבר בארצות איטליה, צרפת, אשכנז והולנד. ובכל מקום בואו חפש אחרי ספרים וכתבי יד יקרי המציאות, ועל פיהם רשם לו בספר שמות המחברים, תולדות ימיהם ושמות חבוריהם, איזה מהם נדפסו ואיזה נשארו בכתבי יד. בשובו ממסעו נתיישב בחברון, ששם ישב מלפנים זקנו ר' אברהם אזולאי. משם נסע בתֹר שד“ר שתי פעמים ועבר ארצות אזיה ואירופה (בשנות תק“ל ותקמ”א). בשנת תקט”ו היה בגרמניה, בשנת תקכ“ה במצרים ושנת תקל”ג בלה בטוניס, מרוקו ואיטליה. כנראה נשאר באטליה עד שנת תקל“ז ושם הדפיס את ספרו “שם הגדולים”, חלק ראשון (ליוורנא תקל"ד), וחדושים לשלחן ערוך בשם “ברכי יוסף”. בשנת תקל”ז היה בצרפת ובתקל"ה בהולנד. בשנה ההיא נשא את אשתו השניה רחל (הראשונה, שרה, מתה בשנת תקל"ג). ברשמו את המאורע הזה ברשימות חייו הוא מביע את רצונו לשוב לארץ ישראל. אבל, כנראה, מפני שהיה עסוק תמיד בליוורנו בהוצאת ספריו נשאר שם עד מותו. כמה פעמים בקשוהו להתמנות לרב, אבל הוא השתמט מהכבוד הזה. אולם כל חכמי דורו היו פונים אליו בשאלות בעניני הלכה.

הוא חבר שבעים ספרים בכל מקצועות היהדות, ומכולם קנה שם עולם לו בספרו “שם הגדולים”228, שבו הניח יסוד למקצוע הביבליוגרפיה, שהיה אז חדש לגמרי בספרותנו. (החלק השני נדפס בשם “ועד־לחכמים”, ליוורנו תקמ“ו – תקנ”ח). נפלא הוא שהחוקר הגדול הזה במקצוע הביבליוגרפיה היה רב תמים ומאמין ככל בני דורו בקבלה מעשית ובשאר הזיות.

עוד בחייו נתפרסם שמו בתור רב צדיק וקדוש, והיה חביב ורצוי בעיני הכל. הוא בעצמו מספר, כי בהיותו בתוניס, אחרי מות אשתו הראשונה, צריך היה להעלים שהוא אלמן, כי לולי זאת היו מכריחים אותו תיכף לישא אחרת. עוד היום הולכים רבים על קברו להתפלל ומי שאינו יכול ללכת שמה שולח פתקא עם הבעת חפצו להניחה על קברו229.

בדורו של ר' יצחק הכהן, בעל “בתי כהונה”, ישב בירושלים הרב ר' אברהם לב־אריה. הוא ועוד חכמים ממשפחתו נקברו בהר הזיתים במערה, הנקראת “מערת החסידים”230.

בשנת ה' תקי"ח היה בצפת רעש הארץ ונפלו שתי מאות חצרות ונהרגו מאה וארבעים נפש מישראל, והשאר מוכרחים היו לצאת מהעיר מחסר דירות, ונשארו רק חמשים בעלי בתים231.


 

פרק עשרים וארבעה. ר' משה חיים לוצטו.


בשנת תק"ה בא לארץ ישראל המשורר המקובל, ר' משה חיים בן ר' יעקב לוצטו.

כפרח ענוג ועדין עלה ר' משה חיים על אדמת הגלות, תחת שמי ארץ אטליה. כלו היה שירה, תם וטהר נפשי.

רצה הפרח הזה להתפתח חפשי, להראות לעולם את כל יפיו, אבל פגע בחוחים מכאיבים. בני דורו לא הבינו את שיחת הכרובים של ר' משה חיים232, “וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים”, נדוהו וגזלו כתבי ידו. והוא, הקדוש והטהור, סבל את הרדיפות, לא קלל ולא התקצף, אבל הוסיף ללכת בדרכו המיוחדה, בהיותו גולה ונדח, עד שבא לארץ ישראל.

ר' משה חיים ממשפחת לוצטו, שהקימה הרבה חכמים וסופרים, נולד בפאדובה בשנת ה' תס"ז.

ארץ אטליה הברוכה נתעוררה ראשונה לתחיה בימי הבינים החשכים. פתאם קמו שם משוררים גדולים, ציירים נפלאים וחוקרי טבע עמוקים. אז נפרצה חומת הקתוליות הבצורה, ורוח חפֶש עברה בארץ.

וגם היהודים, אסירי הגיטו, הריחו את רוח התחיה, וגם מקרבם קמו אז משוררים וחוקרים גדולים, כר' עזריה מן האדומים ועמנואל הרומי. ומצינו שרוח השירה נחה שם גם על אחדים מהרבנים, כמו ר' משה זכות, שהיה רב במנטובה, תלמודי חריף ומקובל גדול, ויחד עם זה עוסק בשירה, והוא שיסד את הדרמה הראשונה בעברית בשם “יסוד עולם”233 ועשה חקוי לקומדיה האלהית של דנטה בשם “תפתה ערוך” (ויניציאה תע"ה).

ור' משה חיים הלך גם כן בדרך זו. גם אצלו הכל נתמזג: התורניות החריפה, הקבלה העמקנית והשירה, הטסה בכנפיה הקלות על פני ההויה וחודרת גם לתוך מעמקיה.

הוא למד תורה מפי הרבנים התורנים המקובלים ר' ישעיה באסאן ור' יצחק חיים הכהן, שהיה רב בפדובה (והוא גם קבל תאר רופא מהאקדמיה שבפדובה). ומהרה נגלה כשרון סופר בתלמיד הצעיר, ובניותו בן שש עשרה, במות רבו ר' יצחק חיים, כתב עליו קינה יפה. אחרי זמן קצר חבר עוד דרמה “שמשון ודלילה” (שאבדה מן העולם). וקרוב לזמן ההוא חבר ר' משה חיים את הדרמה האידילית “מגדל עז”. בדרמה הזאת הראה את כחו בציורים יפים ונשגבים, ביחוד בתארו את היתרון של חיי העבודה הכשרה בכפר על חיי השוק הסואנים.

הוֹי הַרְרֵי עוֹלָם, נְעִימֵי שֶׁבֶת,

סִתְרֵי נְאוֹת שָׁלוֹם, אֲשֶׁר לָבֶטַח

בָּדָד הֲלוֹם תִּגְבָּהּ,

מַה יָקְרוּ לִי אֵלֶה!

חֻפּוֹת אֲשֵׁרֵיכֶם מְשִׁיבוֹת נָפֶשׁ

מֵאַרְמְנוֹת שָׂרִים וְהֵיכְלֵי מֶלֶךְ,

עָרִים בְּצוּרוֹת רַחֲבוֹת יָדָיִם,

כִּי רַק מְרוֹרִים סֻגְּרוּ בָהֵנָה.

רוֹעֶה עֲדָרָיו נָעַר,

מַה טּוֹב חֶלְקוֹ וּמַה נָּעֵמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֶךְ,

הָלוֹךְ וְרָץ וָשָב, בְּעָנְיוֹ יָגֶל;

פָּנָיו וְלִבּוֹ תוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכַּב, וְהוּּא בוֹטֵחַ.

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ,

לֹא נַעֲנָה רוּחוֹ בְּאַוַת כֶּסֶף,

לֹא חָשְׁקָה נַפְשֹׁו יְקַר תִּפְאֶרֶת…

עַל מִשְׁכְּבֵי עָנְיוֹ בְּשָׁכְבוֹ לָיְלָה

יִמְצָא מְנוּחָתוֹ, וְחִדֵּשׁ בֹּקֶר

פִּרְחֵי בְחוּרוֹתָיו כְּחַדֵּשׁ נָשֶׁר…

בשנת תצ"ג חבר והדפיס באמשטרדם את הדרמה שלו “לישרים תהלה”, שמצטיינת בעמק רעיונותיה. בשתי הדרמות הללו מביע המשורר בטחונו בנצחון הצדק והיושר. ובהן קנה לו שם עולם בין גדולי משוררי עמנו.

מפי רבותיו הנזכרים למעלה, למד ר' משה חיים גם קבלה. ונפשו העֵרה נמשכה אחר חכמת הרזים והתחיל לחבר ספרים במקצוע זה. חבר “זוהר תנינא”, חקוי לזהר הקדמון, קל"ח פתחי שערים (ספר מסביר את חכמת הקבלה) ועוד ספרים רבים. הרבנים חשדוהו שהוא נוטה לאמונת שבתי צבי והתחילו לרדפו. גזרו עליו בחרם שלא יתעסק בקבלה, אבל הוא לא היה יכול להבליג על תשוקתו, והוסיף ללמד בה וגם מצא איזה תלמידים, שהיה לומד עמהם קבלה בסתר, והם שפרסמו את דרכו בקהל. והרבנים הוסיפו לרדפו ולמרר את חייו, והוא נאנס לעזב יחד עם אשתו ובניו את עיר מולדתו וילך לאמשטרדם (התצ"ד).

שם חבר, מלבד הדרמה “לישרים תהלה” שהזכרנו לעיל, עוד ספרים חשובים וביחוד ספר מוסר נפלא, שקרא לו “מסלת ישרים” (בשנת ת"ק), שמצטיין בפשטותו ובסגנונו הברור והיפה. הספר הזה נתחבב מאד על העם, וגם הגאון מוילנא הלל אותו מאד. ובפרט אחרי שנתפרסמה גדולתו של המחבר, שהיה נאה דורש ונאה מקיים.

עשר שנים ישב ר' משה חיים באמשטרדם כמעט בשלוה. אבל רוחו משכה אותו אל הארץ הקדושה. הוא שמע על דבר היכל הקבלה שיסדו בצפת האר“י, הרמ”ק והרח"ו, ורצה גם הוא לשבת שם. זולת זאת גם בו נוססה אותה העריגה לציון, שהלהיבה את משוררנו הקדמון, את ר' יהודה הלוי.

בשנת תק"ה שם ר' משה חיים את פעמיו, יחד עם בני ביתו, לארץ ישראל, ואחרי סבלו בדרך תלאות מרובות הגיע למחוז חפצו. מצפת שלח מכתב לידידיו שבחוץ לארץ והודיע להם, שבא אל הארץ שאליה נשא את נפשו, והוא עכשו מקוה להפיץ את חכמת האמת בעולם.

שלש שנים ישב ר' משה חיים בארץ ישראל, אבל בשנת תק"ח היתה מגפה, והוא מת בה יחד עם בני ביתו. הוא נקבר בטבריה על יד קברו של ר' עקיבא. הרבנים הודיעו לכל תפוצות הגולה את האבדה הגדולה, שאבדה לכנסת ישראל במות הצדיק הנפלא הזה, ואז קראו כלם עליו לבכי ולהספד234.


 

פרק עשׂרים וחמשה. הנוגשים והנגשים. ר' משה חגיז וספרו “שפת אמת”. הסכסוך בין עדת הספרדים ובין עדת האשכנזים. ר' שמשון וֶרְטְהֵימֶר מוינה ובנו ר' זאב. הריסות החורבה. הקרן הקימת הראשונה לטובת א"י. ר' ישראל מאיר מזרחי.


במחצית השניה של המאה החמישית, אחרי פטירת ראש הרבנים של הספרדים ר' משה גלאנטי (כ“א שבט תמ”ט), הורע מצב העדה הספרדית, כי כל זמן שהוא חי ידע להתפשר עם המלוים הגוים, שכבדוהו מאד והאמינו בדבריו. אבל אחרי פטירתו, כאשר נתמעט הכסף הבא מחוץ לארץ, ויהודי ארץ ישראל לא יכלו לשלם לנושיהם רק את הרבית וגם זה בקושי גדול, התחילו הנכרים המלוים להציק לישראל ולהפחידם, כי יקחו מהם את כל רכושם וגם יגרשום מירושלים, ורבים נבהלו ומהרו לעזב את העיר.

והשדרי“ם לא היו עוד ספונים בעיני אחיהם בחוץ לארץ. הם נחשבו לקבצנים שנוררים, בפרט אחרי איזה ערעורים מצד מקבלי החלוקה נגד האמרכלים שבא”י, שאינם מחלקים את הכסף הבא מחוץ לארץ בישר ובצדק. אז יצא ר' משה בר' יעקב חגיז (נולד תל“א בירושלים, מת תקי”א בצפת) במחאה גלויה בקונטרס “שפת אמת”, והוא מעין תשובה לגביר אחד, ששאלהו על אדות מעלת ארץ ישראל וקדושתה בעת הזאת ומצב יושביה. התשובה נחלקה לשני חלקים: בחלק הראשון מוכיח מדברי רז“ל, שהארץ הקדושה, מקום המקדש וכותל המערבי, בקדושתם עומדים גם היום, אף כשהם שוממים; ובחלק השני מתאר את מצב אחינו היושבים בה, את עול הגלות הקשה וכבד המסים, מעוט ההכנסה ורבוי ההוצאה, ומוכיח בדברים נמרצים את המקילים בכבוד ארץ ישראל וישובה. הספר הזה הועיל הרבה להרים את ערך א”י ולהגדלת הכנסות החלוקה235.

ר' משה חגיז נחשב על גדולי דורו. הוא למד אצל זקנו ר' משה גלנטי השני236 וידע הרבה שפות ומדעים237, אך היה איש קנאי, ובין הרודפים את החשודים באמונת שבתי צבי לקח הוא חלק בראש. כנראה מפני איזה מחלקת שהיתה בינו ובין אחדים מיושבי ירושלים, יצא מארץ ישראל ויתיישב בליוורנא (באיטליה)238. מקנאותו וחשדנותו רדף את ר' משה חיים לוצטו. בשנת תנ"ח שב לארץ ישראל וישב איזה זמן בצידון ואחר כך עבר לצפת ונפטר שם.

עדת האשכנזים, הקטנה הרבה מעדת הספרדים, היתה יכולה להסתפק בכסף החלוקה שקבלה בזמן ההוא מגרמניה ומאוסטריה, וביחוד הצטינו בתמיכתן הערים הגדולות פרנקפורט שע"נ מיין, המבורג, מיץ, וינה, פרג ועוד. אולם ראשי הקהלה הירושלמית, שהיו כלם מהספרדים, הטילו על העדה הקטנה הזאת חלק גדול מאד מתשלום המסים (לא לפי מספר נפשותיה), עד שהחלוקה של העדה האשכנזית לא הספיקה אפילו לתשלום המסים, והיו מוכרחים ללוות בכל שנה סכומים מסוימים מאת הנכרים ברבית של עשרים למאה, ובכל שנה נתוספה רבית דרבית עד כי נשקעה העדה בים של חובות, שהגיעו, לפי הרשימה שנשארה לזכרון במכתבי פרנסי הקהלות שבחוץ לארץ, לסך 135000 זהובים אוסטריים. מזה 120 אלף לנכרים וחמשה עשר אלף לאחיהם. ואז שלחו שני אנשים נכבדים, ר' אייזיק מסלוצק ור' משה מפרג, לארצות אשכנז, לבקש את נדיבי חוץ לארץ שימהרו לעזרתם.

גורל השלוחים האלה היה יותר טוב מגורל השלוחים של הספרדים. בכל מקום בואם מצאו לב רגש ואזן קשבת. אחרי אספות של ראשי הקהלות החלט לקבל עליהם לאסוף את הסכום הגדול והעצום הדרוש לתשלום החובות במשך שלש שנים. בראש הקהלות העוסקות בקבוץ הסכום ההוא היתה קהלת פרנקפורט דמיין, ואחריה קהלת מיץ, שקבלה עליה בשנת תע"א, בהשתדלות הרב הגדול ר' אברהם ברוידא מפרג, לשלם 10,000 פרנק, או חמשת אלפים זהובים. אך את הכסף לא ישלחו עד אשר ידעו אל נכון, כי עדת האשכנזים בירושלים נתפשרה עם נושיה.

בימים ההם ישב בוינה השר הנדיב, נשיא ארץ ישראל, ר' שמשון וֶרְטְהֵיימֶר (נולד בורמייזה תי“ח ומת בוינה תפ”ד). הוא למד בישיבות ורמייזה ופרנקפורט דמיין, ובא לוינה בשנת כ“ו לימי חייו. שם נתקרב אל השר שמואל אופנהיים, שעשה אותו למנהל את עסקי כספו עם הממשלה האוסטרית. הר”ש ורטהיימר קנה מהרה את לב הקיסר ליאופולד הראשון, בעזרו למלא צרכיו הכספיים. ובעד זה זכה להצטיינות מיוחדת מהקיסר, כי שמהו לסוכן אוצרות המדינה. וגם בימי יוסף הראשון עמד בגדולתו זו. הקיסר קרל הששי מנה אותו לרב המדינה, תאר שנתן לו מאת יהודי הונגריה. ר' שמשון ורטהיימר נודע בשם “מלך היהודים”. לפי האגדה, עמדו עשרה חילים תמיד לשמור את ארמונו. והיו לו נכסים רבים בוינה ובפרנקפורט ובורמייזה ועוד. הוא יסד בתי ספר, בנה בתי מדרש ופזר הרבה צדקה באירופה ובארץ ישראל. למרות עסקיו הרבים היה מקדיש מעתותיו לתלמוד תורה, וגם עמד בפרץ נגד צוררי היהדות. נשארו ממנו בכתב יד דרשותיו, המעידות על ידיעותיו המרובות בכל ענפי התורה. אליו פנו מקרוב ומרחוק בשאלות בעניני הלכה, והרבה ספרים נדפסו בהוצאותיו.

את השר הזה בחרו לנשיא ארץ ישראל ורב של חברון וצפת, ונמנה לסוכן הכספים, הנאספים לתשלום החובות של העדה האשכנזית שבירושלים. ע“י הציר האוסטרי שבקושטא השתדל ר' שמשון להבטיח את הנושים, שלא יציקו ליהודים והבטיחם שכספם יושב להם. בשנת תפ”ד נמצא כבר אצל בנו ר' שמעון זאב ורטהיימר סך חמשים אלף פרנק, ובשנת תפ"ח נוסף עוד 24000 פרנק. אבל כל זה לא היה מספיק, ואז שלח ר' שמשון מכתב לגיסו הרב ר' משה, שהיה רב בפרנקפורט, שהוא ופרנסי הקהלה יזדרזו לשלוח מכתבים לכל קהלות אשכנז, כי ימהרו לשלוח נדבותיהם לחלץ את עדת ישראל הירושלמית מן המיצר239.

אך בטרם הספיקו לשלם את החוב, קצרה נפש המלוים הנכרים ויבואו לבית הכנסת של האשכנזים וישרפו את כל אשר בו ואת כל הבתים שבחצר ר' יהודה חסיד החריבו עד היסוד240.

ובעוד שהשר ר' זאב ורטהיימר עוסק לאסוף את הכספים, מבלי דעת מהמהפכה שנעשתה אז בירושלים, והנה נהפך עליו הגלגל, כי הלוה את כספו לנסיך בַיָירְן, והלז לא השיב לו, והוא נאנס לחדול משלם חובותיו (בשנת תצ"ג), אבל בשנת תק“ח שוב החלה שמש הצלחתו לזרוח. ואז מהר לשלם את חובו לארץ ישראל, וגם הוסיף עוד משלו עשרת אלפים זהובים ויסד קרן קימת, שמפרותיו יכלכלו את עניי ירושלים, חברון וצפת. על פי בקשתו קבל קיסר אוסטריה את הקרן הקימת הזו בין העזבונות וההקדשות של הממשלה. נכדיו של ר' שמשון הוסיפו על הקרן הזאת, שעלתה עד 150 אלף זהובים, עוד 40 אלף. בשנת תקס”ח נתן הקיסר פרנץ הראשון פקודה, שהקרן הזאת תובא אל אוצר המלכות ותקרא בשם “מוסד ירושלמי”, ופירותיה יחלקו לעניי היהודים בשלשת הערים הנ“ל ע”י ציר אוסטריה שבבירת תרכיה.

זוהי הקרן הקימת הראשונה, שנוסדה בשביל עניי ארץ ישראל241.

בשנת ת“פ בערך היה שד”ר הרב ר' ישראל מאיר מזרחי מהספרדים שבירושלים, הוא חבר ספר “פרי הארץ”.

בשנת תצ"ז חתמו רבני ירושלים על הסכמה, שכל איש שאין לו יורשים בארץ ישראל גופא, ואפילו אם יש לו יורשים בחוץ לארץ, אין לו הרשות להוריש מנכסיו למי שהוא, אלא הכל צריך לבוא אחר פטירתו לרשות הקהלה הירושלמית. ועל החתום שלשה עשר רבנים ספרדיים.


 

פרק עשרים וששה. הגליל תחת ממשלת פכר אלדין (תנ“ה – תצ”ד). השיך דהיר אל עמר. ר' חיים אבולעפיה. בנין טבריה. מצור סולימן. בטחון היהודים. מות דהיר. אל ג’זר, אכזריותו וחריצותו. ר' חיים פרחי. עבדאלה. גזרותיו. המלחמה נגד עבדאלה. הקשר בירושלים נגד סולימן. עבדאלה נלחם נגד המורדים.


במחצית השניה של המאה החמישית (תנ“ה – תצ”ד) היתה ארץ הגליל תחת ממשלת הָאֶמִיר הדרוזי המפורסם פכר אלדין. אז היתה תקופת הזהב לגליל. מבארות, עיר המרכז, פרש המושל הנאור הזה את ממשלתו על כל חבל סוריא וצפון ארץ ישראל והשתדל להרים את המצב הכלכלי של המדינה והתיחס בסבלנות גמורה לכל הדתות השונות. הוא הכניס סדרים נכונים בארץ וחסם את הדרך בפני שבטי הבדוים השודדים, שהתפרצו מכל צד. אולם הממשלה המרכזית שבקושטא הביטה בחשד על השפעת האֶמיר הנבון ויצאה נגדו במלחמה, ובמערכה קשה נהרג בנו על יד צפת, והוא הזקן נתפס והובא לקושטא ושם נדון בחנק.

אחרי כן גבר השוד והחמס בארץ. בדרך אי אפשר היה לעבור אם לא בלוית חמשים פרשים מזוינים.

אז נתדלדלה שארית הישוב העברי בגליל, וטבריה נשארה בחרבנה כמו שהיתה מאז. והנה קם גבור אחד נאור מבני ערב שלקח בידו את השלטן. שם הגבור הזה, הנשא עד היום בפי הערבים שבגליל בתהלה ושבח, הוא שיך דַהִיר־אל־עַמְר, שבזמנו קם הגליל שוב לתחיה.

ראשית ממשלתו של דהיר היתה בצפת, שנפלה לו בירושה מאביו. ובשנת תצ"ז עלה על טבריה וילכדה והקים בה הרבה מגדלים ומבצרים, למען תוכל לעמוד בפני התנפלות אויבים.

גם העיר עכו התנערה אז משפלותה ותהי לעיר מסחרית חיה.

העיר הזאת היתה ימים רבים חרבה לגמרי, מעת שנכבשה ע“י ממשלת מצרים (תתק"ן), ורק איזה עשרות בדואים שודדים שמו בה קן242. אבל כשבאה העיר תחת ממשלת השיך דהיר אל־עמר – שלכד אותה בשנת ה' תק”ט – ראה שיש עתיד מזהיר לעיר זו, אם רק יהיה בה חוף בטוח למסחר, ולפיכך השתדל להשקיט את הארץ, לעצור בעד השוד והחמס ולהגן על העבודה והמסחר. ברצותו לפייס את הממשלה המרכזית שבקושטא, הבטיח לה להרבות בשבילה הכנסת המסים יותר מאשר היתה מקבלת מהסביבה הזאת עד עכשיו. ואולם בידעו את התרכים, שיכולים פתאם לבוא בעקיפין ולקלקל את הכל, הקיף את העיר במבצרים ומגדלים, למען יוכל בעת צרה לעמד בפני אויב. ועכו היתה מהרה לעיר מסחרית וספינות התחילו לבוא מאירופה עם סחורות שונות, והאכרים מסביב יכלו לחרוש ולזרוע בלי כל פחד, והרבה כפרים חדשים צמחו סביבה.

דהיר מצא לו ידידים רבים בין שבטי המדבר, וכשגדלה השפעתו היתה הממשלה המרכזית אנוסה להכירו בתור “שיך עכו, שר השרים, מפקד נצרת, טבריה וצפת ושיך כל הגליל”.

בימיו היתה הרוחה גם ליהודים. בטחון החיים היה איתן בגליל. גם בדרכים לא היה עוד פחד ליסטים, והישוב היהודי הלך הלוך וגדל.

כאשר שמע דהיר, שהרב ר' חיים אבולעפיה, שישב באיזמיר, חושב לעלות לארץ ישראל, שלח לו מכתב ידידות לאמר: קום עלה רש את טבריה, שהיא ארץ אבותיך243. ר' חיים שמח מאד לקול הקריאה הזאת ובשנת ת"ק, בערך, עלה לטבריה, שבה ישב מלפנים על כסא ההוראה זקנו המקובל ר' יעקב אבולעפיה.

אל ר' חיים נלוו בלי ספק רבים מתלמידיו ומכבדיו, כי ר' חיים היה איש גדול ונכבד מאד בעיני אחיו, ותקן כמה תקנות בעיר איזמיר. הוא היה יפה מראה מאד, וקבלה היתה בידו, שהוא משבט יהודה ומזרע בית דוד.

אחרי תלאות רבות וענויי דרך הגיע לטבריה. “כשבאתי… לטבריה – כתב ר' חיים – הייתי מוטל על ערש דוי שנה תמימה מטורח משא הדרך.”

שתי שנים ומחצה ישב ר' חיים ועדתו בשלוה בטבריה. השיך דהיר חלק לו כבוד גדול והלבישו לבוש יקר הערך כלבוש מלכות, וכל אשר שאל ממנו הרב לא חסר דבר; גם ביתר בני העדה תמך השיך ביד רחבה. ובמשך הזמן הוא בנה בתים וחצרות ליהודים, גם בית כנסת נאה ומפואר, ובנה חנות ליום השוק ובית הבד לשמן שומשום, והתחיל לעשות מסלות בארץ, וגם צוה לזרוע שדות ולנטוע כרמים.

אולם סוליימן פחת דמשק בקש לעלות ולצור על טבריה. כשנודע הדבר הזה לבנקאים היהודים שבדמשק, ה"ה פרחי ולוצטו, מהרו לשלוח רץ לר' חיים אבולעפיה, כי סוליימן עולה על טבריה עם תותחים כבדים לרדתה, ועל כן ימהר לעזוב את העיר. ר' חיים הראה את המכתב להשיך דהיר. אבל השיך אמר: “זוהי רק ערמה מצד סוליימן, שמבקש להפחידני למען אוסיף על נתינת המסים”. ר' חיים השיב את דברי דהיר אל הבנקאים, כי אין מה לפחד. ואולם בעוד חמשה ימים בא השליח עוד פעם והביא עוד מכתב מהבנקאים ההם, שאין זאת ערמה מצד סוליימן, אלא דברים כהויתם, והם התחננו לפני סוליימן שיחוס על הרב הזקן, וסוליימן צוה, שהרב ר' חיים יקח עמו את כל ספריו וילך לצפת, כי טבריה בודאי תחרב. הרב הראה גם את המכתב הזה לדהיר, אבל השיך הראה לו מכתב מצידון, שהפחה אשר שם הבטיח להודיע תיכף לקושטא את מעשי הפחה סוליימן, שמביא רעה רבה לאוצר המלכות, ובודאי תשלח הממשלה הראשית לסוליימן, שלא יעיז לעלות על טבריה. אולם כעבור שני שבעות נתפשטה השמועה, כי סוליימן עולה עם חיל כבד ותותחי מצור להלחם בטבריה. אז נתאספו היהודים אל ר' חיים להועץ על דבר הבריחה מהעיר. אך הרב לא הסכים לעזוב את טבריה. הוא אמר, שאי אפשר לו לעזוב את העיר ואת בית הכנסת, אשר כל כך הרבה עמל בבנינם. וגם אין השעה כבר ראויה לבריחה מפני שכבר יש סכנת דרכים. וזולת זאת בזה יפיחו שנאה בלב השיך לבני ישראל. והיהודים שמעו בקול הרב והחליטו להשאר בטבריה, וממחרת הלכו להשתטח על קברי הצדיקים שמסביב לעיר והתפללו לה'.

בשנת תק"ב עלה סוליימן עם חילו ויצר על העיר. למרות היריות היו היהודים יושבי טבריה הולכים שלש פעמים ביום אל בית הכנסת להתפלל, ובכל שבת היה ר' חיים דורש לפניהם, כמנהגו תמיד, לחזק את רוחם לבטוח בה'. בחג הסכות, בשמחת תורה, עשו חגיגה גדולה, כמו בימי שלוה.

כראות סוליימן שהיריות אינן מזיקות להעיר, התחיל לחפור מחתרת מתחת החומה, אבל העבודה הזאת נמשכה לאט. הפקיד שעל עבודת המחתרת אמר לסוליימן, שסבת אי הצלחתו היא קסמי הרב, שמפריעים את המֻשלימים מעבודתם, ולכן צריך לקחת לעבודה זו רק יהודים, שקסמי הרב לא יזיקו להם. תיכף שלח סוליימן והביאו עשרה יהודים מצפת והעמידום לעבוד. אולם גם בזה לא הצליח, כי המהנדס, במקום להתקרב אל מקום החומה, נטה כלפי הדרום. כעבור חמשה עשר יום חדל סוליימן מלצור על העיר ושב בבושה לדמשק. אז השתדל השיך ע"י הקונסול הצרפתי לדבר על לב השלטן, כי השיך נאמן לו וגם בקש את ר' חיים שיכתוב למכיריו בקושטא, שישתדלו לטובת השיך. אולם כעבור חצי שנה בא שליח מדמשק מהבנקאים הנזכרים למעלה ושוב מיעצים לר' חיים לעזב את העיר, כי עוד מעט ותבוא העיר שוב במצור. היהודים בטבריה באו במבוכה, אך הרב אמר להם, שהוא לא יעזב את העיר. רב היהודים יצאו מן העיר, ור' חיים עם מתי מספר ממקורביו נשארו במקומם, בבטחם כי ה' יעזר להם. כעבור זמן קצר מת סוליימן, והצבא שלו נתפזר.

היהודים ראו בזה אצבע אלהים ובהסכם הרב וראשי הקהלה קבעו את יום השביעי לאלול, יום שבו מת סוליימן, ליום חג מדי שנה בשנה – זכר נס טבריה.

ר' חיים מת בשנת תקי“ד. הוא חבר חמשה ספרים בהלכה ובדרשות. בספר הדרשות “חנן אלהים” שחבר אבי אמו של ר' חיים, ר' יצחק נסים, נדפסו גם התקנות שתקן ר' חיים באיזמיר. [בשנת תקל”ב היה דבר נורא בירושלים, ואז מת הרב ר' רפאל משה בולא, מחבר ספר גט מקושר]244.

בשנת תקל"ה באו שליחי השלטן בערמה אל דהיר הזקן, שהגיע לתשעים שנה, ויהרגוהו ואת ראשו שלחו לקושטא. רוצחו ויורש מקומו היה אחמד, המפורסם בכנויו אֵל־גֵ’זַר (הקצב).

שנים רבות עסק אל־ג’זר בהשמדת משפחת דהיר, ואת רכושה החרים לעצמו. ויהי אל־ג’זר המושל בארץ. ממשלתו התפשטה בין נהר־אל־כָלְב ובין קסריה, ובפנים הארץ עד החרמון ועד בעל־בק. הוא היה חרוץ מאד.

בזמנו היתה עכו לעיר היותר יפה שעל חוף הים. אל־ג’זר בנה בה מסגד יפה ושוק מכֻסֶה, תעלת מים ובאר נחמדה. הוא היה לבדו המהנדס והמנהל את העבודה. בשנת תקנ"א היתה לו מריבה עם הצרפתים וגרשם מארצו.

בעשרים לחדש מרץ תקנ"ט בא שמה נפוליון. אולם האדמירל האנגלי, סיר סידניי סמית, הקדים לבוא עם שתי אניות מלחמה ועזר לאל־גזר להלחם עם בונופרטה, בהביאו תותחים כבדים מאלכסנדריה, והצרפתים אמנם נחלו מפלה והוכרחו לשוב אחור בבשתם. זו היתה הפעם הראשונה, שמצחו של נפוליון נתכסה בערפל…

הפחה החרוץ הזה אל ג’זר, היה יליד בוסניה ונמכר בילדותו לעבד, ומעבדות עלה בחריצותו להיות מושל. לחריצותו ולאכזריותו לא היתה גבול. הוא היה לבדו מיניסטר, גזבר ומזכיר, ולעתים לא רחוקות גם הדַיָן וגם התלין. ממשרתיו היו רבים שכרת להם את חטמם, אחדים היו גדמי זרוע או בעלי אזן אחת או עין אחת. – “עבדים מצֻיָנים” היה קורא להם אל־ג’זר בלעג. עוד בשנת תקע"ה אפשר היה לפגוש בחוצות עכו אנשים שנעשו על ידו לבעלי ומים. האכזר הזה הרג את שבעת נשיו בעצם ידו245.

בימים ההם ישב שם אחד מגדולי היהודים מילידי דמשק, חיים פרחי, שהיה מפורסם גם בחצר המלכות בקושטה בעשרו ובנדיבותו. העריץ אל־ג’זר קנא ביהודי ההוא וישם עליו עלילות ויתפסהו וינקר אחת מעיניו וגם כרת את קצה חוטמו וישימהו לזועה.

אל ג’זר מת בשנת תקס"ד בעשר וכבוד בשנת שבעים וחמש לימי חייו. אכזריותו וחריצותו מזכירות את הורדוס, שהיה גם כן עוסק בבנינים ובתליות, ונפלא הוא, כי שני הרוצחים הללו מתו במנוחה במטתם, ואיש לא נקם מהם נקמת הדם ששפכו.

אחרי מות אל ג’זר נמנה לפחה בעכו סולימן פחה. אז שב חיים פרחי לגדולתו ודעתו היתה נשמעת גם במנוי פקידים. ובמות סולימן – אחרי שנים אחדות – השתדל חיים פרחי לפני גדולי השרים שבקושטא, כי יפקידו את עבדאלה פחה במקום סולימן, והשתדלותו עשתה פרי, ועבדאלה נמנה לפחה של עכו והגליל246.

עבדאלה זה גדל בבית חיים פרחי, כי נתיתם בהיותו קטן, ואביו של עבדאלה היה ידידו של השר היהודי, ולפיכך לקח את היתום ההוא לבית ויגדלהו כאחד מבניו ויתנהו ללמוד את דת האיסלם, כתב ולשון ערבי ושאר המדעים הנחוצים.

בשנה הראשונה היה עבדאלה נאמן למחנכו חיים פרחי, ולא סר מעצתו ימין ושמאל, אך אחר כך הפך לבו לשנוא את מיטיבו ויבקש להגות אותו מהמסלה. ידידיו של פרחי מהערבים גלו את אזניו, כי סכנה נשקפה לו וימהר לברוח, אך פרחי ירא מלברוח, פן יכלה אחר כך עבדאלה חמתו בכל היהודים. סוף סוף שם העריץ בפחה על השר היהודי עלילה, שהוא מורד במלכות, וביום ה' ער“ח אלול תקע”ט לעת ערב בא פקיד אחד ועמו חילים אחדים ויקראו לפני פרחי פסק דינו כי בן מות הוא, ויחנקוהו. וממחרת היום ההוא באו שלוחי עבדאלה לירש את רכוש הנרצח ויוציאו את כל כספו וזהבו וחפציו היקרים, לא השאירו שריד. את גוית פרחי לא נתן להביא לקבורה, כי צוה להשליכהו הימה. אשת פרחי ובני ביתה מהרו לברוח דמשקה לאחי המת, אך היא מתה בדרך ותקבר בצפת.

השמועה על דבר הרצח הזה הֵסֵבָּה אבל גדול ליהודים וגם פחד ודאגה. הם ראו, כי סר צלם ומגנם, ועבדאלה יכול לעשות בהם כרצונו, ואין מי שימחה נגדו. ואמנם מגורתם לא היתה מגורת שוא, כי העריץ המיט עליהם מסים חדשים ותבע מהם חובות ישנים, וגם החליט להמית את הרב של העיר עכו ושלשה יהודים מנכבדי העיר צפת. את הדבר הזה נודע בעוד מועד, והאנשים ההם ברחו ונמלטו. ביום השבת הקיפו חילים את בית הכנסת ויחפשו את הרב ולא מצאוהו. אז צוה הפחה לתפוס במקומו את אחד מנכבדי העדה ולתלותו. והחילים סחבוהו, הכוהו ויביאוהו אל התליה. אז הציעו לפניו שימיר את דתו ולא יהרגוהו, והוא לא היה יכול לעמוד בנסיון וימר את דתו. ואולם כעבור שלשה ימים ברח מהעיר. עבדאלה הטיל על קהלת עכו סכום גדול מאד, ובקושי ובצער גדול עלה בידם לאסוף את הסכום הדרוש.

כעבור ימים אחדים באו פקידי הפחה לצפת וחפשו את שלשת העשירים, שעליהם הטיל ענש מות, ואחרי שהם כבר נמלטו מהעיר, אספו את כל היהודים אל המבצר החרב שבקצה העיר, ולא נתנו לאיש לצאת עד אשר יתנו כפר נפשם סכום עצום. והם נאנסו למכר את כליהם ובגדיהם כפר נפשם. וגם לאנשי טבריה עשו הפקידים כן וגם המה נאנסו לתת כל מה שהיה להם כפר.

ולעבדאלה נודע כי חלק גדול מרכוש פרחי מפקד עוד בצפת. ולכן שלח להביא את ר' חיים אֳלִישַר מצפת247, שהיה סוכנו של פרחי. אך סופרו של עבדאלה היה ידידו של אלישר, ולכן שנה את שמו לשם אליעזר, אחי ר' חיים אלישר, וביום י“ז תמוז תקפ”ב תפשוהו השוטרים והוליכוהו בכבלי ברזל לעכו. הפחה אמנם נוכח כי לא זה הוא הדרוש לו, אך בכעסו שמהו בבית האסורים, וישב שם ששה חדשים, ונמלט משם בארח פלא, כאשר יספר להלן.

כשנודע דבר הרצח של חיים פרחי לשלשת אחיו שבדמשק: שלמה, רפאל, ומשה248, בקשו להנקם מעבדאלה נקמת אחיהם, ויבקשו את סלימן פחה דמשק ואת מוסטפה פחה מארם צובה, ועוד שני פחות קטנים להלחם נגד עבדאלה. כאשר נודע הדבר לעבדאלה, יצא עם חיל גדול לקראתם וימצא כי כבר עברו את הירדן, ותפרץ מלחמה ביניהם על יד גשר “בנות יעקב” (ניסן תקפ"א), וחיל עבדאלה נגף וינס ויתבצר בעכו. חיל הפחות צרו על עכו ארבעה עשר חדשים ולא יכלו ללכד את המבצר. אז הלך שלמה פרחי לעיר המלוכה והשפיע שם לשלוח אניות מלחמה להחריב את המבצר. את הוצאות המלחמה קבלו עליהם האחים פרחי. ביום י“ט תמוז תקפ”ב הגיעה אנית המלחמה לעכו. אז שלח עבדאלה את פקידיו חרש אל מפקד צי המלחמה ובידם מנחה הגונה ובקשה, כי לא יחריב את העיר. מפקד הצי מלא את בקשתם, והיה יורה ממקום נמוך בכונה, שהיריות לא תקלענה אל המטרה. כך עברו חדשים אחדים. בחדש טבת נמלט אליעזר אלישר מבית האסורים דרך חלון קטן הפונה אל הים. החילים של האניה תפשוהו ויביאוהו לפני שלמה פרחי שהיה שם. אליעזר ספר לו שאין היריות מזיקות למבצר, ואם רוצים ללכד באמת את העיר עליהם לירות ממקום גבוה. המפקד, שהיה מצֻוה מקושטא לעשות את מצות שלמה, עשה את עצמו כתמים ויתן מתנה לאלישר בעד עצתו הטובה, וממחרת כון את התותחים אל העיר, ומיד פגעו הכדורים במרחץ של הפחה וימותו כל נשיו ועבדיו ושפחותיו, שהיו שם. עבדאלה השתומם על זה שהופרה הקנוניא שבינו ובין מפקד הצי. ועל ידי מרגליו נודע לו כי צריך להמית את שלמה פרחי, כי הוא רוח החיה. ואז בקש עבדאלה ושחד את אחד ממשרתי פרחי והלז הלך והמית את אדונו ע"י רעל (ניסן תקפ"ג). והמפקד לקח את כל רכושו של שלמה, ולא השאיר לאלמנתו מאומה, מלבד הטלית והתפלין שלו. ומיד שב עם חילו לקושטא.

מיתת שלמה פרחי הטילה אימה על שני אחיו הנשארים וישובו לדמשק, ועמהם גם סלימן וצבאו. מחמד עלי פחת מצרים המליץ בעד עבדאלה לפני השלטן, והוא נשאר על משמרתו.

______

העדה הספרדית שבירושלים הלכה וגדלה. רבים מהספרדים באו מכל ערי הקדם להתישב בירושלים. בשנת תקע“ג הושיבה על כסא הרבנות את ר' יוסף רפאל חזן, שקנה לו שם בחריפותו ובקיאותו, שהראה בספריו “חקרי לב” (שאלות ותשובות ד' חלקים) ו”מערכי לב" (דרושים ב"ח). הוא אמנם בא לארץ ישראל לא לשם רבנות, אלא לבלות שארית ימיו בתורה ובעבודה, ולפיכך התישב תחלה בעיר הקטנה חברון, אבל אחרי שבני ירושלים הפצירו בו, לא השיב פניהם, וגם אמנם הראה כשרון מיוחד לנהל את העדה ולהגן עליה כלפי הממשלה. בשנת תק“פ בכ”ז חשון נפטר. לאות כבוד לא מנו הספרדים רב אחר במקומו עד כלות שנת האבל. ואחר כך בחרו בר' יום טוב דאנון, חכם זקן מרבני איזמיר, והוא מת בשנת תקפ"ג.

בשנה זו (תקפ"ג) נתפשרו האשכנזים עם הספרדים בדבר החלוקה, שהיו מקבלים מאמשטרדם, שהאשכנזים יקבלו ישר מיד הפקידים והאמרכלים שבאמשטרדם שלשים ותשעה אחוזים והספרדים שלשים249.

בשנת תקפ“ד נמנה בתור רב לספרדים בירושלים ר' שלמה סוזין ושהה במשרתו עד תקצ”ו250.

בשנה זו (תקפ"ד) התקשרו הישמעאלים יושבי ירושלים למרוד בסלימן פשה, פחת דמשק, שהכביד עליהם עֻלו. במבצר שבירושלים היו רק כחמש מאות איש מחיל הארנוטים; יושבי ירושלים עשו בערמה: הם אמרו לשר המבצר, כי הם רוצים להלחם עם יושבי בית־לחם, ומבקשים ממנו שילך עם אנשי חילו לעזור להם, והוא נפתה וילך, בהשאירו במבצר רק חילים יחידים. בצאתו עם צבאו מהעיר, מהרו הישמעאלים יושבי ירושלים ויגרשו מהמבצר את החילים הנשארים ויכנסו שמה, ומיד ירו בכלי תותח להודיע לאנשים אשר מחוץ לחומה, שנלכד המבצר. אז הבין שר המבצר את תרמיתם, אבל כבר אחר המועד. התושבים שבו לירושלים ויסגרו שעריה, והשר ואנשי חילו המעטים ברחו דמשקה.

ממשלת העיר נשארה בידי המורדים, שהטילו על עדת היהודים מסים רבים כבדים מנשוא.

כשנודע דבר המרד בקושטא, שלחה הממשלה את עבדאלה, פחת עכו, להשקיט את המרד. בחדש תשרי תקפ"ו עלה על העיר בחיל גדול ויחל לירות מתותחים על העיר, ובתים רבים נהרסו, אך האנשים לא נהרגו, כי נתחבאו במרתפים ובמערות. רק הרב המקֻבל ר' ידידיה אבולעפיה, שלא רצה לבטל מצות סוכה, נפצע ברגלו מאחד הכדורים ונשאר נכה רגלים עד יום מותו. לבסוף הסכימו המורדים למסור את העיר ביד עבדאלה, אחרי שגם הוא הציע לפניהם תנאי שלום נוחים. וביום הושענא רבה נמסרה העיר לידו. ויטיל על היהודים מס שנתי בתור שכר שמירה לבל יגעו בהם התושבים לרעה.

שלשה ימים ישב עבדאלה בירושלים, הסיר את הפקידים ומנה חדשים תחתיהם. הוא דרש מהיהודים, שימסרו בידו את אליעזר פרחי, אך הם אמרו לו שהוא כבר מת, ואם הוא רוצה הם יכולים להראותו את קברו ואת מצבתו, ואז שככה חמתו. וכשבאו פקידי היהודים אחר כך לעכו, להכניס את המס שהטיל עליהם, קבלם בסבר פנים יפות ונתן לכל אחד מתנה צניף של צמר לצנוף סביב מגבעתם.


 

פרק עשרים ושבעה. עלית החסידים. ר' גרשון קוטבר. ר' נחמן הורודנקו. ר' מנחם מנדל מפרימישליאן. ר' ישראל פוליצקר. ר' אברהם קליסקר. ר' מנחם מנדל מויטבסק. ישוב החסידים בחברון.


בראשית המאה הששית לאלף הששי התחילה עלית חסידים מרוסיה ופולין לארץ ישראל. הראשון היה ר' גרשון קוטֶבר, גיסו של ר' ישראל בעל שם טוב. הוא עלה לארץ ישראל עם בני ביתו בשנת תק“ז וישתקע בחברון. ר' גרשון היה מפורסם כאחד מגדולי התורה. ור' יחזקאל לנדא הרב מפרג אסף אל תוך ספרו שו”ת “נודע ביהודה” תשובה אחת ממנו וכותב עליו: “אהובי ידיד נפשי הרב המופלא ומופלג בתורה וחסידות”. ר' יהונתן אייבשיץ מביא עדותו של ר' גרשון בלוחות העדות בריבו הידוע עם ר' יעקב עמדין על דבר הקמיעות וגם הוא כותב עליו: “הרב החסיד המפורסם, מופלג בתורה ומקובל אלהי”.

אחרי שבתו שש שנים בחברון, העתיק משכנו לירושלים ושם עמד בראש מפלגה אחת מעדת האשכנזים, היא מפלגת המקובלים מפולין, שרידי חברת ר' יהודה חסיד מסדליץ. בירושלים ישב כחמש שנים ומת בשנת תקי"ז251) או סמוך לשנה ההיא.

אחריו עלו לארץ־ישראל ר' נחמן מהורודנקו, חבר ותלמיד מובהק של הבעש“ט (זקנו של ר' נחמן מברצלב), ור' מנחם מנדל מפרימישליאן, חברו של ר' דוב בר ממזריטש. ר' מנחם נתפרס ע”י מאמריו בשם הבעש"ט, שנדפסו בשם “לקוטים יקרים”, וגם בקונטרס “דרכי ישרים” או “הנהגות ישרות”. על־דבר עניוותו תספר המסרת, כי היה אומר: “אוירא דארץ ישראל מחכים, כי קודם נסיעתי היה מרגלא בפומי, שאזכה להתפלל תפלה אחת כתיקונה, ועכשיו “חכימנא טפי”: הלואי שאזכה לומר תיבה אחת כתיקונה לפני הבורא!”

תלמידי הצדיקים הללו בקשו גם הם לעלות לארץ ישראל, כי התחזקה בלבם התקוה לגאולה הקרובה, וכמו שכתב אחד מהם במכתבו לחברו ­– בספר “לקוטי יקרים” – “ובודאי מאת ה' היא ההתעוררות הגדולה הזאת, ודאי קרוב (משיח) לבוא, ובעתה יחישנה וימהרנה השי”ת במהרה בימינו. לזאת מי יודע מה ילד יום, ומה לך להצר צרת מחר? ובפרט על צרת העולם הזה, איך למלאת ימי שנותינו בהם שבעים שנה בעושר ולהשיא הבנות, כדרך המון העולם, טוב לך למעט בעסק ככל האפשר ולעסוק בתורה ועבודה, ועיקר עבודה זו תפלה"…

אחריהם באו חסידי ליטא ורוסיה, שמלבד התקוות המשיחיות, חשבו לחזק על ידי עליתם לארץ ישראל את שיטת החסידות בתוך עמם, לכונן בארץ ישראל מרכז לחסידות, שישפיע על יושבי חוץ לארץ. וכמו שזכה השלחן ערוך של ר' יוסף קרו והקבלה של האר"י להתקבל על לב כל העם, מפני שיצאו מארץ ישראל, כך חשבו שגם החסידות הנטועה שם תתפשט בכל קצוי ארץ.

הראשונים מגדולי החסידים, שנסעו מליטא לא“י, היה ר' ישראל ב”ר פרץ פוליצקר [הוא ר' ישראל, שהלך בשליחות ר' דוב בר המגיד ממזריטש לקנות נפשות לשיטת החסידות ועזר הרבה להתפשטותה בפלכי צפון רוסיה] ור' מנחם מנדל מויטבסקי 252) – גם כן תלמיד המגיד ממזריטש, עם כל משפחתם. בבואם לקושטא מצאו שם מהגרים יהודים כשלש מאות נפש וחשבו לחובה לנפשם לעזור להם, לעלות עמהם לארץ ישראל, ומהם סבלו הרבה מאד. וכן כותב ר' ישראל במכתבו 253): “העניים אשר עברו חלוצים לפנינו הם היו בעוכרינו בכל מדרך כף רגלינו, כי מעיר קוסטנדינא והלאה היו כלם עלינו בהכרח… והוצאנו עליהם לאלפים בהוצאות הספינה וכופרי נפשות (כלומר המסים) ושכירות חמורים וכל פרנסת ביתם. כי מי האיש אשר לבו כלב הארי המס ימס, בראותו עוללים שואלים ללחם ואין… והנה עדי בשחק, נאמן עלי אבא שבשמים, שלא רציתים ולא החזקתים מעולם… כי רובם לא הכירו אותי כלל, כי אם “ויעפילו לעלות” בהתלהבות לבבם לעלות לארצנו הקדושה ושאר פניות… כמו כן אירע לאנשי מערב, בהועדם יחד כמו שלשים נפשות לילך לאה”ק, וכן עשו ועלתה בידם שבאו גם כן בקיץ העבר. יש מהם עניים ועשירים, חכמים ועמי הארץ254.

על הים השחור עד קושטא עברנו פסקא, פסקא בכמה ספינות, יש מהן [שעוברות ב] ארבעה ימים או שבעה ימים (וה' הצליח דרכי לעבור על הים השחור בשני ימים), ועל הים הגדול (ים התיכון) עברנו כלנו בספינה אחת בשבעה ימים, והמותר בעשרה ימים… ברוך ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לאה“ק ביום ה'… תקל”ז בשלום… ואף מאותה הספינה שנסעה למדינת קרים ונשברה… הציל את כל האנשים הידועים בשם חוץ מדרך הטבע… גם המה באו משם לכאן… ומגדל ישובה של ע"הק צפת אין להגיד. הנה המקום רחבת ידים ואפשר להתפרנס לכשיתיישב, אבל אין אנו מכירים בלשון ובמנהגי המדינה. גם כעת נמצא בשוק כל דבר אכל להשיב נפש… רק תבואה ביוקר מפני הרבה מלחמות, והארבה שהיה עד עתה 255).

גם החסיד ר' אברהם קליסקר עלה בזמן ההוא לא"י.

הם התישבו בצפת ולקחו להם בית הכנסת של ר' יוסף קרו 256) והתחילו לבנות להם בית כנסת מיחד שיתפללו בו על פי הנוסח שלהם. כאשר תם הכסף, נסע ר' ישראל פוליצקר לחוץ לארץ. בבואו לקושטא קבלוהו ראש־עדת הספרדים בכבוד רב וקצבו מיד לתמיכת החסידים בא"י שלשת אלפים גרש. הוא שב לצפת ובעוד זמן קצר הלך לעולמו.

בשנת תקל“ח באו לצפת מכתבים וגבית עדות מגדולי הרבנים של המתנגדים על דבר הסכנה הגדולה הצפויה ליהדות משטת ה”כת" (החסידים), אך המכתבים ההם לא עשו פרי, כי לב חכמי הספרדים, שבכלל העריצו את הקבלה, היה טוב לחסידים. אבל המתנגדים יושבי צפת, מעריצי הגר“א ותלמידיו, היו מסיתים בהם תמיד את הספרדים להיות עמהם בעצה אחת לרדוף את החסידים. לפי דברת ר' מנחם מנדיל באחד ממכתביו: כל היסורים והרדיפות שסבלו מאת מתנגדיהם בחוץ לארץ, כאין וכאפס היו מול היסורים שהיו להם בעה”ק צפת. נוסף לזה לא היתה החלוקה מספיקה. והוכרחו לחדול מלתמוך בעניים שאינם מחברתם, ועל ידי זה גדלה המחלקת נגדם, ולפיכך נאנסו לעזוב את צפת ולהתישב בטבריה. שם יכלו לשבת בשלוה ולהפיץ את תורת החסידות. בכל שבת ושבת היו החסידים מתאספים לשמוע תורה מפי רבם הזקן ר' מנחם מנדל. תוכן הדרשות נרשמו בקצור ע"י אחד מתלמידיו (החסיד ר' אלעזר זוסמן) וימים רבים אחרי מות המחבר נדפסו בהשתדלות המדפיסים דקופוסט (תקע"ד).

החסידים הרבו להגדיל את חבת ציון בעיני חבריהם 257). אלה שנשארו בחוץ לארץ השתדלו לפרנס את היושבים בארץ ישראל. ר' שניאו זלמן מלאדי כתב מכתב חוזר לחסידיו בדברים נלהבים, לעורר את האהבה הישנה וחבת אה“ק להיות בוערת ברשפי אש מקרב איש ולב עמוק, כאלו היום ממש נתן ה' רוח עליה רוח נדיבה…” וגם השתדל לסדר את גבית הנדבות ושלוחן לתעודתן. ובזה מצאו מתנגדיו מקום למלשינות, שהוא מאסף כסף בשביל תרכיה למטרות מדיניות, והושיבוהו בבית האסורים, בפטרבורג, וברוב עמל הסיר מעליו את האשמה ושב לעירו ולעבודת קדשו 258).

בין רבי אברהם קליסקר ובין ר' שניאור זלמן היו איזה זמן חכוכים לא הגונים. ר' אברהם חשד על לא דבר בר' שניאור זלמן, שאינו מדקדק בכסף נדבות, שהוא מאסף לטובת היושבים בארץ ישראל, ואולם ר' שניאור, כמובן, הוכיח שאין מקום לשום חשד, כי כל מעשיו ביושר ובצדקה.

עליתם של החסידים גרמה, שגם מתנגדיהם שברוסיה התעוררו לעלות ולהתיישב בא“י. מהרה עלו שלשה מגדולי תלמידי הגר”א: ר' סעדיה בר' נתן נטע מוילנא, הוא ר' סעדיה שהלך בשליחותו של הגר“א בשנות תקנ”ו ותקנ“ז להפיץ את קול הקורא של רבני וילנה נגד החסידים להדפם ולרדפם “עד מקום שיד ישראל מגעת”; השני היה ר' חיים בר' טוביה כ”ץ, והשלישי ר' מנחם מנדל בר' ברוך משקלוב. שלשתם עלו לא“י והתיישבו בצפת, ואליהם נתאספו כל נושאי דגל התורה הנגלית 259). במכתביהם עוררו לעזור את אחיהם “הלומדים”, כלומר המתנגדים המחזיקים בשטת הגר”א. ר' מנחם מנדל משקלוב הוסיף להלחם נגד החסידים גם מארץ ישראל ויכתוב עליהם דברים קשים להרב שבמוהליב בשנת תקס"ה 260).

בשנת תקפ“ב מת בירושלים ר' מנחם מנדל משקלוב, מיסד ישוב הפרושים ובמקומו נמנה בנו ר' נתן נטע, ולגזבר – ר' אריה נאמן. אז נשלחו שני שדרי”ם מהעדה האשכנזית לרוסיה, ר' שלמה זלמן שפירה מירושלים ור' שלמה זלמן כהן מצפת. כנראה בעצת השדרי"ם הללו העתיקו אז את מרכז הגבאות משקלוב לוילנא, ושנוי המקום גרם באמת להטבת מצב החלוקה, כי וילנא עיר ואם בישראל, ושמע רבניה וחכמיה נודע בכל הארץ והשפעתה היתה ניכרת גם בקבוץ הנדבות לשם ארץ ישראל.

משנת תקע“ב עד תקצ”ט עברו על יושבי הגליל צרות תכופות ונוראות, כמו שנספר להלן, ורבים מהפרושים עזבו את הגליל וישתקעו בירושלים, אבל החסידים נשארו כמעט כלם נאמנים לגליל, ורק בראשית המאה השביעית נתישבו מהם משפחות אחדות בירושלים, שמהן נוסד גם שם כולל חסידים, ובצפת ובטבריה ישוב האשכנזים הוא רק מהחסידים, זולת משפחות אחדות מהפרושים, וגם הם בעניני הצבור נתאחדו עם עדת החסידים, ורק את החלוקה הם מקבלים מהממונים של כולל הפרושים שבירושלים.

על פי פקודת ר' דוב בר (האדמו"ר האמצעי), בן ר' שניאור זלמן מלאדי, נתישבו חסידיו בחברון, וכסף החלוקה בא אליהם ישר מיד האדמו“ר מליובַוִיץ. החסידים הללו, שנקראים בשם חסידי חב”ד, יסדו להם עדה קטנה מיוחדה, שרק בההוצאה וההכנסה הכללית היו משתתפים עם עדת הספרדים. ואולם בשנת תרי“ב, כאשר התחיל הישוב בירושלים להתגדל, יצאו משפחות אחדות מהחבדי”ם מחברון והתישבו בירושלים, ועל שם מקום מושבן מלפנים נקרא בירושלים הרחוב ההוא “רחוב חברון”, ומאז נוסד גם בירושלים כולל חב"ד.

בשנת תקכ“ד עלה לארץ ישראל הרב ר' שמחה (חותנו של המדקדק ר' שלמה דובנא). לפני חג השבועות יצא מביתו ובא לעכו י”ב תשרי תקכ"ה ועלה לצפת וישב שם שבעה חדשים ושב לביתו לפולין. הוא פרסם ספר “אהבת ציון”, ספורי ארץ הקדושה, ונדפס בהוראדנה 261).


 

פרק עשרים ושׁמונה. נפוליון בונופרטה בארץ ישראל. מצבם הירוד של האשכנזים בירושלים. הדלדול שבא לרגלי עלית נפוליון.


בשנת תקנ“ח עלה נפוליון בונופרטה להלחם בארץ ישראל, וברצותו לקנות את לב היהודים שיעזרו לו במלחמתו, שלח להם דבר מושל, כי כל מגמתו היא להסיר מעל היהודים את עול הגלות ולהשיב להם את ארץ אבותם. אל יהודי אסיה ואפריקה פנה בכרוז מיוחד, כי יבואו להתנדב לצבא ולהלחם בעד שחרור ארצם, ארץ ישראל. אולם היהודים, שהיו בימים ההם מאמינים רק בישועת ה' וביאת המשיח, לא נתנו אמון לדברי בונופרטה. וכאשר שמעו היהודים בעזה, שנפוליון הולך וקרב עם צבאותיו, ברחו כלם לחברון וירושלים; ומאז נתדלדל הישוב בעזה, ובשנת תקע”א לא נשאר שם אף אחד, ובית הכנסת נשאר חרב ושמם, וממנו לקח אחר כך איברהם פחה לבנית מבצר אשקלון (ע' לקמן) 262).

נפוליון לכד את עזה ואת יפו 263, והקול יצא כי הוא עולה גם על ירושלים. הערבים שידעו מהכרוז שהכריז נפוליון, שהוא מתכון להשיב את ארץ ישראל ליהודים, מצאו בזה עלילה להתנפל על היהודים, ואמרו שאם רק יעלה נפוליון על ירושלים, אז ראשית כל ישחטו את כל היהודים אשר בה, כי הם בעלי ברית הצרפתים ומשמשים להם בתור מרגלים. כאשר נודע הדבר להרב ר' יום טוב אלגזי ומשנהו ר' מרדכי יוסף מיוחס, הכריזו כי כל היהודים יתאספו יחד לפני הכתל המערבי ויתפללו אל ה' בחזקה, שיגן על עיר קֹדשו נגד חיל הצרפתים. ואחרי כלות התפלה הציעו הרבנים לפני פקידי העיר, לחזק את חומת המבצר ולחפר תעלה חדשה סביבותיה וכל היהודים ילכו לעזר במלאכה הזאת. הצעת הרבנים נתקבלה, והיהודים כלם עם הרב ר' מרדכי בראשם יצאו לעבודה לבצר את החומה, ובזה שכך את קנאת הערבים.

ואולם נפוליון בא רק עד רמלה, ושם הגיעוהו שמועות מחרידות מצרפת, וישב לארצו, בהשאירו אחריו רק רשמי חרבן. כי מלבד הבזה שבזזו אנשי חילו, עלו אז השערים ויהי רעב בארץ, ועם הרעב מגפה 264.

לפני צאתו הספיק נפוליון להמית ברעל את בני חילו החולים והפצועים, ולהשמיד על ידי תותחים את השבוים הערבים כארבעת אלפים איש.

מפני המצב הרע שבירושלים נאנס הרב הישיש ר' יום טוב אלגזי בכבודו ובעצמו לעזוב את רבנותו ולנוע על ערי חוץ לארץ ולחזור שם על פתחי הנדיבים שבארץ אשכנז לטובת החזקת אחיו היושבים לפני ה' בירושלים. יותר משנה התגורר בחוץ לארץ, ובשנת תקס“א שב לירושלים, אולם ביום ב' אדר תקס”ב נפטר, ועל כסאו עלה משנהו ר' מרדכי יוסף מיוחס265 (מי"ם) והוא בן ששים וארבע שנים. מלבד חריפותו ובקיאותו הרבה בכל הספרות התורנית, היה ר' מרדכי יוסף גם רופא מומחה. וזה הועיל להיטיב את היחס שבין הערבים ובין היהודים. בהיותו בן חמש עשרה פנו אליו חכמים בשאלות של הלכה, והתחרה בחבור ספרים עם ר' חיים יוסף דוד אזולאי. כשהדפיס החיד“א ספר “שער יוסף”, הדפיס הוא “שער המי”ם”, וכשהדפיס הלז ס' “ברכת יוסף”, הדפיס הוא “ברכת מים”, כשחבר הלז ספר “חיים שאל” הדפיס הוא ספר “מים שאל”.

מספר היהודים האשכנזים לא נתרבה אז בירושלים. כי מזמן הנגישות העצומות שנגשו הערבים ביהודים שהיו חייבים להם כסף (עי' לעיל ע' 115), יצאו רבים לצפת ולטבריה, ששם היה לרגע המצב יותר קל. ורק אנשים אחדים שמו נפשם בכפם ונשארו בירושלים. הם פשטו מעליהם בגדי ארץ מולדתם ויתלבשו בבגדי ארץ הקדם כאחיהם הספרדים, שלא יכירום הערבים כי אשכנזים הם. והם לא נחשבו לעדה מיוחדת, ולא היה להם מקום מיוחד להתפלל, רק הספרדים נתנו להם בבית הכנסת שלהם סוכה קטנה, ושם התפללו בנוסח שלהם במנין מצמצם 266. ואולם אחרי שנות תקע"ב, כשגברו התלאות בגליל, נדדו משם האשכנזים וילכו ירושלימה, ומאז התחיל הישוב האשכנזי להתרבות שוב בירושלים 267.

בחברון היה בזמן ההוא ישוב קטן מאד, בכל זאת לקחה גם היא לה את השם “ארץ” (ארבע “ארצות” הן: ירושלים, חברון, טבריה וצפת, שמשם נשלחו תמיד שדרי"ם). בראשונה היו שם רק ספרדים ואחר כך נלוו אליהם אחדים מעדות אחרות.

בשנת תקמ“ד מצינו משֻלח אחד מחברון מעדת הספרדים עובר בארץ אשכנז והארצות הסמוכות לה, ר' ישראל חיים ב”ר דוד מלמד ס"ט; בהיותו בפיורדה נתן הסכמתו על הספר “וחשב לו הכהן” של הרב ר' אברהם הכהן מלאַסק.


 

פרק עשרים ותשעה. ר' ישראל משקלוב. המגפה בצפת. בריחתו לירושלים. שובו לצפת. המפלת בצפת (תקפ“ה ותקצ”ג). ר' ישראל בק המדפיס. השר אנטוניוס קאטיפאגי. היהודים אליהו רפאל והלל לבית פיגאסי.


בשנת ה“א תק”ע עלה לארץ ישראל אחד מגדולי ליטא, ר' ישראל משקלוב, תלמיד הגאון מוילנה; הוא שרת בשקלוב כשתים עשרה שנה בתור דרשן, ובהיותו מתגעגע לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, הלהיב גם את לב אחרים ללכת עמו. כשבאו היתה הישיבה בירושלים לאשכנזים קשה מאד, ולכן החליטו להתישב בצפת. שם שכרו להם דירות ובית מיוחד לתפלה ויסדו להם קהלה מיוחדת, שנקראת בשם “פרושים” – כלומר פרושים ומובדלים מכת החסידים.

אבל מהרה תקף המחסור את העדה החדשה הזאת וכמעט שעמדה להתבטל כליל, לולא רוחו הכביר וסבלנותו הרבה של ר' ישראל מיסדה, שמהר ללכת תיכף ומיד לחוץ לארץ ליסד הכנסה קבועה – מעמד – לתמיכת יושבי ארץ ישראל, ובזמן קצר עלה בידו “ליסד יסודות קבועים לישוב ארצנו בכל גליליות ליטא ורייסין 268)”. גם בימי נדודיו וטלטוליו לטובת אחיו לא חדל מעסק בתורה, ובהיותו במינסק בדרכו, הוציא לאור ספרו “תקלין חדתין”, והוא באור למסכת שקלים. גם מזה אנו רואים, שכל שיחו והגיגו היה בארץ ישראל, ושם לבו לבאר את המסכת הזאת מתוך התלמוד הבבלי.

בקיץ תקע"ג שב ר' ישראל לצפת מלא תקוה, שהוא וחבריו יוכלו לשבת במנוחה ולעסוק בתורה, אך אז היתה מגפה בצפת, שהפילה חללים רבים, והתחילה הבריחה מצפת באופן מבהיל. וגם ר' ישראל ברח עם בני ביתו ירושלימה. בדרך מתה עליו אשתו, שכנראה היתה כבר נגועה במחלה, בהיותה בצפת, ונקברה בשפעמר היא שפרעם, ששם היה ישוב קטן של יהודים מימים קדמונים. ואולם גם בירושלים התחוללה המגפה, וכמעט כל בני ביתו של ר' ישראל מתו במגפה – שני בניו ושתי בנותיו (הבנות מתו שתיהן ביום אחד) – וחתנו, ותשאר לו רק בת אחת קטנה חולה, מוטלת על ערש דוי, וגם הוא מרֹב צער הפרט והכלל נחלה.

אז נדר ר' ישראל נדר לאמר: “והיה אם תעשה עמדי חסד והקימות אותי מחליי, אז איגע לסדר חבור סדר זרעים בתלמוד ירושלמי עם שיטת אדמו”ר הגאון, קדש הקדשים, רבינו החסיד זצוק“ל, אשר זכיתי לשמשו לפני מותו”. ומרב בכיו נרדם, ונדמה לו כאלו אחד בא ויגע בו, ויעירהו, וכה אמר לו: “נגוף ורפוא”. ואמנם מהרה שב הוא ובתו היחידה לאיתנם 269).

בראשית שנת תקע"ד, אחרי אשר רפתה המגפה, שב שנית לצפת לעמוד בראש שארית עדתו, וכמלפנים קבל על עצמו לשאת את משא כל הצבור “הנהגתם וכלכלתם, ולרעות כל צרכי ספוקם וסדר למודם”, ובתור רב העדה ופקידה סבל נגישות ורדיפות רבות ונוראות מהגוים, שהציקו לו במסים וארנוניות, וביחוד אחרי שנרצח השר חיים פרחי, שאז שמו אותו בבית הסוהר, ובקושי יצא לחפשי.

אשתו השניה, שלקח אחרי שובו לצפת, היתה בת הרב מיאמפולי, והיא ילדה לו בנים ובנות, אך גם הבנים ההם מתו עליו בילדותם.

בחדש אדר תקפ“ה היתה בצפת מפלת שנפלו בתים רבים וגם בשנת תקצ”ג היה כדבר הזה. בעל הרשימות “קורות העתים” – מנחם מנדיל בר' אהרן בעל המחבר “סייג לתורה – כותב 270): “בשנת תקצ”ג בחדש אלול באתי לצפת וראיתי שם הרבה חורבות שהכפות נפלו. שאלתי לסבה, ואמרו לי, שבחדש טבת שנה זו ירד הרבה שלג עשרה ימים, ומזה שהיה השלג מונח על הכפות נפלו. על ידי השלג נתקלקלו אז כל עצי אתרג, והחמורים שהלכו בדרך טעוני משא מתו, כי החמרים לא יכלו למצוא את הדרך בשבילי ההרים”.

הבית שבו ישב ר' ישראל בשנת תקפ“ה נפל גם כן עליו ועל בני ביתו, ואולם בדרך נס נצולו כלם ויצאו חיים. אז עלה על לבו, כי יד ה' היתה בו על אשר אחר לשלם את נדרו, לחבר ספר על סדר זרעים וההלכות התלויות בארץ. והוא נזדרז ונגש אל העבודה הגדולה הזאת. את פנים הספר שהוא בצורת “שלחן ערוך” קרא בשם “פאת השלחן” – כלומר מלואים לשלחן ערוך של הר”י קרו, שלא עסק במצות התלויות בארץ, ומסביבו שם באור, לגלות את מקורות ההלכות וברורן, בשם “בית ישראל”.

חסד רב עשה עם היהודים בזמן ההוא אחד מנכבדי הנוצרים יושבי עכו, השר אנטוניוס קאטיפאגי, קונסול לממשלת רוסיה ואוסטריה. כי מלבד אשר הגן על היהודים לפני פחת עכו, הלוה גם כסף לעדת הפרושים אשר בצפת בשעת דחקם וגם לקהלת הפרושים הקטנה שנוסדה בירושלים בשנת תקע“ב. ואחרי שבירושלים לא היה יכול להשפיע בכח משרתו, שלח שמה מכתבים לאוהביו ולידידיו, שישתדלו הם להגן על היהודים ולעזרם. היהודים, כמובן, הכירו את הטובה הרבה שהשר הזה עשה להם, ובשנת תקפ”ז כאשר הלכו משֻלחים מצפת ומירושלים לערי ליטא, ספרו להם את חסדי השר הישר, ובשובם הביאו לו מכתב תודה וברכה ושיר תפלה מאת עדת היהודים יושבי ליטא ורוסיה הלבנה בגלל החסד שהוא עושה עם אחיהם העלובים בארץ הקדושה. המכתב והשיר נכתבו בידי המשורר אד"ם הכהן לבנזון 271.

גם שלשה יהודים תושבי ארם צובה: אליהו, רפאל והלל לבית פיגאסי, שנתכבדו בתאר הכבוד “גנרל קונסול לממשלת רוסיה על חפי ים התיכון” תמכו בידי האשכנזים אשר באו להתישב בארץ ישראל, וגם להם הגישה עדת הפרושים שבליטא בשנת תקפ"ח שיר תודה 272.

בשנת תקצ“א עלה מברדיטשוב ונתיישב בצפת ר' ישראל בק, שהיה אומן נפלא וביחוד במעשה הדפוס (אותיות דפוס סלויטה נעשו על ידו). הוא הביא עמו מכבש דפוס (של עץ) ואותיות ומיד נגש להוציא ספרים מהזמנות אחרים או מעצמו 273. ובראותו שהאותיות שהביא עמו אינן מספיקות, הכין בדפוסו מחלקה מיוחדת ליציקת אותיות (כל הפועלים, כמובן, היו עברים). הספר הראשון שהדפיס היה סדור תפלה כמנהג ספרד עם פירוש קצר “שפת אמת” – “תחת ממשלת השר הגדול מחמד עלי באשא בשנת יאמר נא ישראל (תקצ"ב), ובשנה השניה – תקצ”ג – ספר תהלים עם נקודות וטעמים עם באורי זהר ומצודת ציון וגם התחיל להדפיס חמשה חומשי תורה עם רש”י ובעל הטורים ופירוש “שפתי חכמים” ופירוש על הפטרות מר' חיים יוסף דוד אזולאי. למלאכת הדפוס הוסיף גם מחלקה לכריכה, ובסך הכל עבדו אצלו שלשים פועלים עברים. והמלאכה היתה יפה מאד לפי ערך הטכניקה של הזמן ההוא. ר' ישראל בק ידע גם ברפואה והיה נותן סמי מרפא חנם לכל החולים, יהודים ושאינם יהודים, ושמו הטוב יצא לתהלה גם עד בארות ועכו, ויהי לממלא מקום קונסול ואַלאַכיה. גם איברהים פחה (ע' לקמן פ' ל') הוקיר אותו מאד, ובכל פעם בבואו לצפת היה מתאכסן אצלו. ולאות רצון נתן לו במתנה כפר אחד בסביבות צפת. ור' ישראל בק התישב שם, ומדי יום ביומו היה בא העירה לפקח על עסקיו.


 

פרק שׁלשים. מחמד עלי ואיברהים בנו חורגו. חרבן עכו. בזת היהודים בירושלים. בחברון. בצפת (תקצ"ג). ר' אברהם דוב מאברוטש. בטבריה. נצחונו של איברהים. מפלתו (ת"ר).


בשנת תקצ"ב פשע מחמד עלי פחת מצרים בשלטן התורכי שבקושטא, וישלח את בנו חורגו איברהים פשה, וילכד את הערים עזה, יפו, ירושלים, שכם וחיפה. את העיר עכו החריב כמעט כולה, כי יותר משלש מאות וחמשים אלף פצצות זרק אל תוכה, שהרסו את כל הבתים, ורק החומה לא נבקעה, עד שבא מהנדס אחד ולמדו איך לפרוץ את החומה. והוא במשך שני שבועות פרץ את החומה ויתן את העיר לבז לאנשי חילו, ואת עבדאלה לקח בשבי ויורידהו מצרימה [^277.

אחר כך שפך איברהים את ממשלתו על כל ארצות סוריה, ערב, נוביה וחלק מארץ אנטוליה ויגיע עד איזמיר, ולולא שמו מלכי אירופה מעצורים על דרכו, כי אז היה מגיע עד קושטא.

מחמד עלי הנהיג במקומות ממשלתו סדרים טובים, אסר על הפלחים לשאת נשק ויבער את השודדים מהארץ, בטל את מס הדרכים, שכמעט בכל כפר היה כל עובר אורח צריך לשלם לשיך הכפר. ביחוד כבד את בני ארצות אירופה וישמור עליהם שלא יגעו בהם לרעה. היהודים חשבו, שמעכשיו יוכלו לשבת בארצם בטוחים מפחד אויב, אבל מהרה נוכחו, כי צרת הגלות עדיין עומדת בתקפה.

בשנת תקצ"ג לכד איברהים פשה, אחרי מלחמה כבדה עם הדרוזים – את הגלעד ואת הבשן, ושאר הערים שבעבר הירדן מזרחה. אחרי הכבוש דרש שיבואו הנכבשים בחיל צבאו. אז התקוממו הבידואים והתפשטו בארץ, בזזו, רצחו ויעשו שמות. איברהים היה בזמן ההוא באלכסנדריה, והצבא שהשאיר בארץ ישראל לא היה יכול לעמוד נגד המתקוממים 274.

בחדש אייר תקצ"ג נגשו גדודי המורדים ללכוד את ירושלים. גדוד הממשלה שהיה בירושלים לא היה מספיק לצאת נגדם למלחמה, ולפיכך סגרו את שערי העיר ולא נתנו למורדים להכנס. והאויב צר עליה ששה ימים רצופים. לאחרונה הצליחו אחדים מהמורדים להכנס העירה דרך תעלת השופכים, ואחדים טפסו ועלו על החומה ופתחו את השערים, ובחצות הלילה נכנסו כל המורדים אל תוך העיר בתרועה ובששון. אנשי הצבא של הממשלה נסגרו בתוך המבצר ועזבו את העיר הפקר. והמורדים פשטו על העיר ויבוזו אותה.

בבית הרב ר' יוסף מלאדי דפק חיל אחד בפתח, וכשפתח לו ר' יוסף, ירה בו החיל ויהרגהו.

אולם מהרה העביר ראש המורדים כרוז, כי לא יעיזו לנגוע בתושבים לרעה, ומי שיעבור על הפקודה יומת. אז נרגעו היהודים קצת.

ביום כ"ח אייר באה השמועה כי איברהים פחה עולה עם צבאו הגדול והנהו כבר ביפו. פחד נפל על המתקוממים ויפוצו וילכו לדרום הארץ. וממחרת בא איברהים פחה ירושלימה, ותושביה קדמו את פניו בשמחה, כי היה כמלאך גואל בעיניהם. הוא העניש קשה את המורדים שנפלו בידו והשיב את הסדרים בעיר.

בסוף חדש אב לכד איברהים את שכם (נבלוס), ששם התבצרו המורדים, ויקח מהפלחים את כלי זיינם, שלא יוכלו ללסטם את התושבים.

ואולם השיכים של המורדים הספיקו לנוס חברונה ויתבצרו שם. ואיברהים רדף אחריהם וילכד גם את חברון, ויתן את העיר לחיל צבאו לשלול שלל כאות נפשם. והם שלחו ידם בבזה וגם הרבה מהתושבים הרגו. כשראו הישמעאלים שאין להם מפלט, באו ויסתתרו בחצר היהודים, בידעם כי לב איברהים טוב ליהודים. אולם כשנודע הדבר לחילי איברהים, התקצפו גם על היהודים, כי חשדו בהם, שגם ידם עם המורדים, ויתנפלו על שכונת היהודים, והרגו בהם רבים, ויבוזו את רכושם וגם הרסו את בתי הכנסיות.

ובזמן שהיה איברהים פחה עסוק עם חיליו להכניע את המורדים בנגב יהודה, היו היהודים בצפת לבז ולמשיסה, ואי אפשר היה להם להודיע את צרתם לאחיהם היושבים בערים אחרות. המורדים ידעו כי רב תושבי צפת הם נתיני ארצות אחרות, ואם יודע לקונסולים, היושבים בערי החף, מה שהשודדים עושים לנתיניהם, יחישו לשלח עזרה צבאית להלחם במורדים. ולפיכך סגרו המורדים את כל הדרכים ולא נתנו לאיש להמלט, ויבוזו את העיר, הפשיטו את האנשים ואת הנשים ערומים וגם ענו אותן. כששה שבועות היתה צפת בידם לעשות כל מה שהיה לבם השובב חפץ, עד שהספיקו להחריב לגמרי את העיר.

הרבה יהודים ברחו אז לבית המדרש וביניהם היה גם הרב ר' ישראל בעל תקלין חדתין ועוד נאספו שמה יהודים מֻכים ופצועים. שם התפללו ותקעו בשופר. ואולם גם שם לא מצאו מנוח, כי מהרה באו השודדים לבית המדרש ורצו להרוג את ר' ישראל… העם הרים קול בכי גדול, התחננו לפני הצוררים, ואחרי שנתנו להם שבעה דינרים קבלו רשות לברוח. ור' נתן נטע בהרב החסיד… ר' מנדל זלה"ה היה יושב ירושלים ורק במקרה בא לצפת, ובעת ההתנפלות ברח לבית הקברות, ושם דבקוהו הליסטים ונקרו לו עין אחת.

וה' יעקב הירש ממוהיליב וחכם ספרדי נחבאו בחצרם, וסגרו הדלתות, ועלו על הגג, ולקחו עמהם אבנים להשליך על ראשי השודדים כשיקרבו. אבל השונאים הרגישו בהם, ויירו בהם, ויהרגו את החכם הספרדי, ואת ר' יעקב פצעו, ונכנסו אל החצר, ובזזו את הכל, וענו את הנשים, ואת הזקנים שנשארו בבית המדרש, שלא יכלו לברוח, הכו מכות אכזריות. ונס קרה לו להרב ר' משה מאַנטיפולי, שהחביא את עצמו בבימה, והשודדים תקעו בחרבותיהם דרך הסדקים בבימה ואליו לא נגעו. הם החריבו הרבה בתי כנסיות, וקרעו את כל ספרי התורה, והשחיתו את כל הספרים, וגם את בית הדפוס החריבו.

מהיהודים שהתחבאו בחורבה שעל ההר, שארית המצודה, נשארו כשש מאות איש ערומים ורעבים.

בזמן ההוא ישב בצפת הרב החסיד הגדול ר' אברהם דוב מאַברוּטש.

ר' אברהם דוב בא לארץ ישראל עם קהל חסידיו באנית מפרשים, ובה התפללו בצבור ויקראו בתורה.

האיש הזה היה גדול מאד בתורה ובחסידות, במעשה חסד היה זריז עד למסירות נפש. השפעתו על כל יודעיו היתה רבה ועצומה מאד, כי נחשב כמלאך אלהים.

בראש השנה לפני תקיעת שופר עלה ר' אברהם דוב על הבמה. חשבו לשמוע מפיו דרוש, אך הוא רק אמר: “רבותי! היום ראש השנה, צריך לשוב בתשובה”. והדברים הפשוטים והמעטים הללו כל כך השפיעו על הקהל עד שתיכף בקריאת “למנצח” געה כלו בבכי עצום.

עליו ספרו אגדות נפלאות. ספרו, שהאניה שהלך בה לארץ ישראל מהרה מאד בדרכה ולאחר ששה עשר יום הגיעה לחיפה. רב החובלים אמר, שמעודו לא נסע נסיעה מהירה שכזו וחשבו שבזכות הרב הקדוש קפצה לו הדרך.

והנה גם על הרב הזה התנפלו השודדים ויפשיטוהו ערום ממש בלי כתונת (רק אחרי איזה ימים נשלחה לו כתנת מטבריה). וגם הוא היה בין הנחבאים בחורבה שעל ההר. מאכלם היה “פתא” (עוגה ערבית) בבקר ו“פתא” בערב, וליום בשבת היו מחלקים שלשה, שלשה בצלים לשלש סעודות. ור' אברהם דוב היה עוד מחלק ממזונו הדל לאחרים. שאר האנשים נתפזרו לכל רוח ואיש לא ידע היכן רעהו. היו ילדים קטנים שלא ינקו ימים אחדים, כי נעזבו מאמותיהם.

אחרי שנתיישבה קצת דעתם של המתחבאים בחורבה, שלחו מתוכם אנשים אחדים העירה לראות מה נעשה שם. בין השלוחים היה ר' דוד ממאלוב, שהיה איש עשיר וחסיד, והשודדים גזלו כל מה שהיה לו ועזבוהו ערום, לא היה עליו כלום, מלבד טלית קטן. ועמהם הלך ר' שלום החיט הזקן שידע ערבית, והרבה ישמעאלים שתפר להם היו ממכיריו. וראשית דרכם היתה לבתי המדרש. (בצפת היו אז שלשה עשר בתי מדרש, ובהם כחמש מאוד ספרי תורה, מלבד ספר התורה של ר' יצחק אבוהב, שהיה בבית המדרש של האר"י. בספר הזה היו קוראים רק בשבועות). שם קרעו את בגדיהם בראותם החרבן הגדול שנעשה: כל ספרי התורה היו מוטלים קרועים על הרצפה, מיריעות ספרי הקדש עשו להם הגוים סנדלים, והנפחים עשו מהם סנורים למלאכתם, גם ספרו של ר' יצחק אבוהב נתחלל ונקרע. וגם הספרים שהיו בבית המדרש של ר' שמעון בן יוחאי בכפר מירון נקרעו.

את בתי היהודים שברו קצת מפני שהשודדים חשבו, שהיהודים טמנו את רכושם בקירות ביתם, או פשוט מרשעות. את הדלתות והחלונות והרהיטים השחיתו ונפצו מבלי השאר מאומה.

הערבים שבטבריה רצו גם כן לעשות ליהודים מה שעשו בצפת. אבל היהודים פייסו אותם ונתנו להם מאה כיסים (כל כיס – ת"ק גרש), ובכל זאת זמן רב היו שרוים בפחד גדול.

בכלל היה הפחד גדול בכל מקום, כי המורדים היו מתהלכים כזאבי ערב, שודדים וחומסים והורגים, ואין מציל.

אולם ר' ישראל משקלוב הצליח סוף סוף לשלוח איש אחד עם מכתבים לקונסולים, כי ימהרו להציל את שארית הפליטה. הקונסולים פנו אל איברהים פשה, אך הוא היה טרוד בהשקטת המרד בירושלים, ולפיכך פנה איברהים אל ידידו אָמיר הדרוזים שבלבנון, כי יעזור לו להשקיט את המרד בצפת, והאָמיר בא בחדש תמוז לצפת, וישם שפטים גדולים במורדים. ויעש חפושים בבתי הערבים, ומה שמצא משלל היהודים השיב להם, אך מעט מאד נמצא, אף לא החלק העשירי 275), והיהודים נשארו דלים וריקים.

מעט, מעט שבו היהודים איש איש לחורבתו ולעבודתו 276). וגם ר' ישראל בק שב והקים את בית הדפוס שלו, ובשנת תקצ"ו נדפס אצלו ספרו הגדול של ר' ישראל משקלוב “פאת השלחן”; אולם גם על מלאכת הדפוס ההיא נראה חותם הדלדול, ולא היה בה ההוד והיופי, שבו הצטיין דפוסו מלפנים.

בשנת ת"ר נפל הגבור המצרי, איברהים פשה, במלחמתו עם התרכים, שנעזרו על ידי מלכי אירופה, וארץ ישראל באה שוב תחת ממשלת השלטן אשר בקושטא.


 

פרק שלשים ואחד. רעש הארץ בצפת בשנת תקצ“ז. קרבנות הרעש. טומסון. הבזה השניה. הרב ר' אברהם דוב מאברוטש. הד”ר א. לוי, מזכירו של מונטיפיורי. אחרית ימי ר' ישראל משקלוב. ר' אברהם שׁלמה זלמן צורף. ר' ישעיה ברדקי. בנין החורבה. בית כנסת המקובלים “בית אל”. ר' שלום שרעבי ונכדו ר' אברהם חסיד.


עוד לא נרפאו היהודים מהמכות אשר הֻכו על ידי המתקוממים והנה שואה חדשה שלא פללו: ביום כ“ד טבת תקצ”ז רעשה הארץ, וערים וכפרים רבים נזוקו: בצור ובצדון נהרסו בתים רבים, גם בבארות נבקעו ונזוקו בתים רבים, בשכם נהרגו איזה אנשים, גם בירושלים היתה רעידה חזקה, אך הבתים והאנשים לא נזוקו וכן גם בחברון (מלבד שמש המסגד שנפל אז מעל המסגד וימת). הכפר סג’רה, שבה ישבו אז ערביים, נחרב כליל. אך יותר מכלם סבלה העיר צפת.

וזהו מה שספר הד"ר טומסון שבא לצפת תיכף אחרי הרעש 277:

…עד הנה לא רציתי להאמין לשמועות שבאו. אבל די היה להעיף מבט אחד על הנעשה בשביל להכיר שאין שפה, שבה אפשר להביע את החרבן הנורא. כל העיר נהפכה לגלים. התושבים היהודים, שמספרם היה כששת אלפים, בנו בתיהם בשפוע ההר הזקוף, וכשרעדה הארץ רעידה חזקה, שממנה נהרסו הבתים, נפלו הבתים העליונים על התחתונים והתחתונים על התחתונים מהם וכך עד הסוף. וזו היתה הסבה, שכל כך רבו הקרבנות באסון הזה. בתים אחדים מהתחתונים כֻסו בחרבות הבתים שעמדו עליהם מלמעלה, והאנשים שלא הומתו כרגע מן המפלת, מתו אחר כך, מאפס מקום לצאת. אחדים חיו חמשה, ששה ימים, ואחד, כמו שספרו, חי שבוע ימים תחת המפלת והצליחו להוציאם חיים. יהודי אחד, שהיה בעל משפחה, ספר לי, שהוא מצא את אשתו וילדה בזרועותיה מתים, ופטמת דדה בפי התינוק. הוא חושב שהילד גוע ברעב בבקשו לינק משדי אמו המתה. הורים ספרו לי, כי שמעו מתחת האבנים קולות ילדיהם: אבא, אמא! ואחר כך הלכו הקולות הלוך ורפה, עד שנאלמו לנצח. ובאותה שעה עמלו ההורים לשוא להסיר את האבנים הכבדות ולהוציאם את הילדים מתחת המפולת, כי קודם שהספיקו לגמור, נפחו אלה כבר נפשם. סבבו אותנו גברים שאבדו להם נשיהם, ונשים שאבדו בעליהן, הורים בלא ילדים, וילדים בלא הורים, והם היו הפליטה הנשארת. האנשים התישבו באהלים על החרבות ותחת החרבות, שהקימו מקרשים ישנים, ורבים ישבו תחת כפת השמים בלא מחסה.

הלכנו לבקר את הפצועים. נכנסנו אל האהל, שנטו שם בזמן קצר, ומצאתי ראשית כל אשה אחת שוכבת על הארץ מכוסה בשמלות מלוכלכות; בדקנו אותה, והיא מלאה פצעים שכבר עלתה בהם רקבובית, ולדעתי שעות חייה היו ספורות. נתתי לה קצת אופיום להקל את מכאוביה, ופנינו ממנה לבקר את האחרים, שפצעיהם היו ג"כ נוראים.

עברנו מטפסים בעמל גדול ע“פ איזה חורבות ואח”כ דרך מערה ונכנסנו תחת איזו כפה ומצאתי שם שמונה פצועים תחת המון שברי אבן. אצל אחדים נשברו פרקי רגליהם בשנים שלשה מקומות. ואחדים כל כך נפצעו וצבו, עד שבעמל רב אפשר היה להכיר בהם תבנית אדם. ואחרי שלא רחצו ופצעיהם לא חבשו עלה סרחון נורא מהם, עד שאי אפשר היה לשהות שם איזה זמן שנוכל לעזור להם. ואחרי שנוכחנו שבבית המתים שכזה אין תרופה והקלה, שבנו לאהלנו. ונחליט להקים אהל גדול מקרשים ומדלתות שבורות ולהביא שם את הפצועים ולסדרם כראוי. אבל רק לאט לאט יכולנו להוציא את מחשבתנו לפעולה. קשה היה למצוא עצים ראוים לזה וכל הדרוש לבית חולים. במשך הזמן השגנו את היותר דרוש, ואחדים מהפצועים הובאו אלינו עוד בטרם שהיה חלק מהבנין ראוי לקבלת חולים. הארץ הוסיפה לרעוד. מעת שבאנו היו איזו פעמים רעידות קלות וגם חזקות.

אחרי שגמרנו את עבודתנו, אספנו את הפצועים ונתנו להם רפואות וחבשנו את הפצועים בחבישות נקיות, ושכרנו רופא מיוחד. עזבנו את צפת והלכנו לטבריה. שם לא היו הקרבנות כל כך מרובים, מפני שטבריה נמצאת בבקעה וצפת בהר. בטבריה היו 2500 איש, ומהם נהרגו רק 700, תחת שבצפת מששת אלפים איש נשארו רק שני אלפים 278).

הרב החסיד ר' אברהם מאברוטש נשאר לפליטה מהרעש, והוא היה הראשון שהחיש עזרה לפצועים ועבד בכל כחו להציל כל מה שהיה אפשר להציל.

הקברנים היהודים בצפת לא יכלו לקבר את כל המתים כי רבים הם מאד, ולפיכך שלחו לעכו והביאו משם מאתים ערבים עם מגרפות וקופות, והיו מוציאם המון גופות מתוך המפלת, צוברים בשקים ומקברים. עבודה זו נמשכה כמה שבועות ועוד טרם הספיקו לקבור את כולם 279. הרבה נשים נתעגנו, כי בעליהן נשארו קבורים תחת המפלת ולא נמצאו 280.

את המקובל ר' ניסים זרחיה אזולאי (נכד החיד"א) מצאו מעוטף בטלית תפילין ושקוע חציו בתוך ערמות אבנים, וכבר נתמעכו רגליו.

בת אחד העשירים נמצאה אחר שעברו עשרים וארבע יום למפלת. כל בני הבית נהרגו, ורק היא לבדה נשארה בחדר הבגדים שבקומה התחתונה, שלא נהרס, אבל היא לא יכלה לצאת ומתה שם ברעב. החופרים מצאוה שוכבת לבושה תכריכין, שכנראה הכינה בעצמה בשבילה בראותה שאין תקוה להנצל, וספרים מונחים סביבה, ומנורה מראשותיה.

עוד איזה שנים היתה צפת מלאה בעלי מומים שהתהלכו כצללים על משענותיהם והזכירו את ימי הבלהה. כאשר סייר החוקר אדוארד רובינזון את צפת ביום כ“א לחדש יוני תקצ”ח, נראתה העיר כגלי חורבות. אמנם בתים אחדים נבנו מחדש, אך הרבה חורבות עוד לא נפנו והעיקו בשממותן על רוח יושבי העיר העלובה.

ובזה עוד לא נגמרו אסונות צפת…

עוד לא הגלידו הפצעים האנושים שנפצעה מרעש הארץ, והנה שוב בזה ושוד, פרעות וענויים.

ביום ט“ו תמוז תקצ”ח עלו הדרוזים ועמהם הערבים של הכפרים הסמוכים על צפת לבוז בז. בזמן ההוא היה הד“ר אליעזר לוי – מזכירו של ר' משה מונטפיורי – בצפת. כאשר נשמע, כי הדרוזים קרובים אל העיר, כתב הד”ר לוי בקשה בערבית אל פקיד העיר ובקש, כי יגן בעדם. הפקיד קבל את הבקשה וישבע בראשו ובעיניו, שלא ימוש מהעיר ויגן עליהם, אך היהודים ידעו מראש כי כל דבריו שקר.

באמצע הלילה נשמע, כי הדרוזים באו העירה. היהודים, אנשים נשים וטף, נתאספו בבית הרב ויבכו בכי רב והרב ר' אברהם דוב מאברוטש ביניהם, ופניו חורים כמת. אז שלח הרב לקרוא להד“ר לוי ויאמר לו: נלכה נא אל שר הדרוזים ונשאלה ממנו מה הוא דורש מעמנו. ובעודם מתעתדים ללכת, והנה דרוזי ליסטים אחד נכנס הביתה. והד”ר לוי אמר לו: “אם כנים דבריכם, כי באמת ובאמונה ובמשפט אתם באים הנה (כך רגילים הדרוזים לדבר: “באמת, במשפט ובאמונה אנו באים, אל תיראו”) הגד נא לנו מה אתם מבקשים ממנו, ואנחנו נמלא את בקשתך, ורק אל תפגע בנפשנו”. אך השודד ענה בחוצפה: “את אשר בחפצי לעשות הנני יודע בעצמי, אך בראשונה תן את כספך”. ותכף פשט מהד"ר לוי את בגדיו וגזל את כספו. פקיד העיר, בראותו כי הדרוזים באו, מהר ונמלט על נפשו. אז התחילו היהודים לנוס מהעיר, והדרוזים רצים אחריהם וקוראים: אל תיראו, אל תיראו! אך כראותם שאין היהודים מאמינים בדבריהם, הסתערו עליהם, ואת אלה שלא הספיקו לברוח, הכו הכה ופצוע, ויפשטום ערומים ויגזלו את כל אשר להם.

והערבים תושבי העיר התחברו עם הדרוזים ויחד השחיתו והתעיבו: נשים עדינות ענו בראש חוצות, את הכלים והחפצים בזזו ושאר כלי הבית שברו לרסיסים, ויבואו לבתי המדרש ויקרעו את ספרי התורה לקרעים, ויכו את האנשים ויפצעום, בדרשם מהם כי יגלו להם אוצרותיהם.

רבים מהיהודים נמלטו ויתחבאו במערות, ואולם אלה שבקשו מפלט להם אצל שכניהם הערבים בעין זיתון ראו מהרה, כי יצאו מן הפחת ונפלו בפח. כי הערבים ההם ענו את הנמלטים אליהם בענויי מות ויפשיטום ערומים.

והשודדים תפסו את הרב. הוא מסר להם את כל הכסף שהיה אצלו מאה וחמשים “כיסים”, אך המה דרשו עוד אלף “כיסים”. ויאסרו את הרב בכבלים ויאמרו להמיתו. הרב עמד במנוחה וישאל מים לרחוץ כפיו ויאמר: תנו לי, בני, להצדיק דין שמים על משפטו, אשר שפטני היום.

השודדים ישבו לאכל בבית הרב, אך פתאם בא זקן אחד ערבי ויקרא בקול גדול: “אתם עודכם יושבים פה? הלא איברהים פחה בא עם חילו ולא ישאיר מכם שריד ופליט”. כשמעם, נפל עליהם פחד גדול ויעזבו את כל השלל ויברחו, אחרי שעשו בעיר שמות שלשה ימים ושלשה לילות. והיהודים, שנחבאו בקרבת העיר, בראותם מנוסת הדרוזים, שבו העירה ויתירו את הרב ושאר האסורים מכבליהם.

לטוב יזכר אחד מנכבדי המֻשלימים מוסטאפה־מחמד, שגם בעת ביאת הדרוזים בקש להגן על היהודים ולתת בעדם כפר כמה אלפים גרוש, אך השודדים כמעט שאמרו להמית אותו. כששבו היהודים העירה, מהר מוסטאפה־מחמד לבוא אל הרב ולמסור על ידו את כל הכסף הנפקד אצלו מקופת העדה. גם בימי הרעש עזר הערבי הזה הרבה ליהודים בפנוי הערמות והוצאת הנפצעים. גם להד"ר לוי, במצאו אותו לבוש קרעים, אחרי שהשודדים פשטו מעליו בגדיו, נתן חליפת שמלות חדשות וגם מעט כסף שילך ירושלימה 281).

אחרי שעזבו הדרוזים את העיר באו הערבים ודרשו מהיהודים, כי יתנו להם תעודה בכתב, שהם הגינו על היהודים בכל כחם, ואם לא – יסיתו בהם את הערבים שכניהם לעשות עמהם כלה. והיהודים נאנסו לכתוב ולחתום להם תעודת שקר, כי יראו מאד פן יקימו צורריהם את דברם.

מיראה חשבו היהודים לעזב את צפת ולצאת לחיפה, הקרובה אל הים מקום שספינות הולכות ובאות, ושם יושבים הקונסולים, ותמכו את דעתם במאמר חז“ל “והגליל יחרב”. הם בקשו את הד”ר א. לוי לדבר על לב הרב, ר' אברהם דוב, כי גם הוא יסכים. אבל הרב ענה: “אמנם אם רוב העדה יסכימו, אנכי אהיה מוכרח לבטל את דעתי ולעשות כרצון העדה. אולם לדעתי אין אנו רשאים לעזוב את המקום, וה' הטוב בעיניו יעשה. צריכים אנו להחזיק את ישוב העדה העתיקה הזאת ולשמור על בתי הכנסיות, שלא יהיו לחרבה”. ובאמת, אחרי ימים אחדים בא שר אחד משרי הממשלה עם חילים ויעניש קשה את הישמעאלים. השר צוה על היהודים לערך רשימה מכל הנזקים, וממחרת בבקר ראו, כי החוצות מלאים בגדים וכלי נחשת ושאר כלי בית, שהחזירו הישמעאלים בלילה מפחד השר. כן הודיע השר כי יש אצלו בית מיוחד מלא בגדים וחפצים שונים שהוציאו חיליו מבתי השודדים, וכל אחד מהיהודים יבוא ויכיר ויקח את שלו, השר הטיל על הישמעאלים לשלם בזמנים ידועים את הנזקים שהסבו ליהודים וגם גבה מהם את התשלום הראשון. אך השאר לא נגבה, כמו שאבדו הנזקים של הבזה הראשונה.

עוד ימים רבים לא היה הגליל בטוח משודדים בדרכים. אבל בעיר פנימה ישבו שלוים ויחלו להקים את הריסותיהם, ובקיץ תקצ"ט נבנו שם שני בתי כנסיות במקום אלה שנפלו בימי הרעש, אחד לעדת הספרדים והשני לאשכנזים.

ר' ישראל משקלוב יצא מצפת לירושלים לפני הרעש (בי' בטבע תקצ"ו) לגמור שם את קנית החצר, אשר בקשו אמרכלי אמשטרדם לקנות, וליסד בה בית מדרש לקהלת הפרושים. והוא הלך והצליח וקנה את החצר.

כשבאה אליו השמועה על דבר הרעש, שלח את חתנו הרב ר' ישעיה ברדקי ור' אריה נאמן ועמהם עוד עשרים איש (מאלה שבאו עמו מצפת) ומסר בידם שנים עשר אלף גרוש, שלוה מעשירי הספרדים, לעזר לנגועי הרעש. ובזה הציל נפשות רבות ממות, והביא קצת נחומים לאבלים.

בני ביתו של ר' ישראל היו בזמן הרעש בטבריה ונצולו, ובאו לירושלים. עדת האשכנזים קבלה אותו לרב ומנהיג.

הד“ר א. לוי כותב, כי בהיותו בירושלים בשנת תקצ”ט היה בבית הרב ר' ישראל. הוא היה מדבר ביום השבת רק בלשון הקדש, ועל כן היתה שיחתו לענג לד"ר הבלשן הזה. לסעודה השלישית נאספו מטובי העדה, ור' ישראל דרש לפניהם בדברי תורה ואחר כך נתנו המסבים קולם בשיר עד תפלת מעריב.

גם הגוים היו מכבדים מאד את הרב וילוו לו כסף בלא כל משכנות ובטוחות, אלא על הבטחתו לשלם כאשר תגיע החלוקה.

ספרו, כי פעם היתה שנת בצרת, וכסף החלוקה נתאחר לבוא, ולא היה לו במה לקנות חטים למצות בשביל העדה. פתאום ראה, שבדוים באו עם גמלים טעוני חטה. ר' ישראל שלח את משרתו להתראות עם הבדוים. המשרת הלך והשתוה עמהם על דבר המחיר, אבל הרב אמר, כי עכשיו אין לו כסף. הבדוים התרצו לפרוק בהקפה. ר' ישראל קבל את החטה, והבדוים הלכו להם. עבר זמן הפרעון והבדוים לא באו לגבות חובם, וגם לא נודע מי המה ומאין באו, ויהי הדבר לנס… 282

בראשית הקיץ תקצ"ט הלך ר' ישראל לטבריה ואחרי ימים מספר חלה וימת ביום ט' סיון, ונקבר בטבריה.

ספריו החשובים ביותר הם: “תקלין חדתין” על מסכת שקלים, נדפס בפעם הראשונה במינסק תקע“ב, ואח”כ נדפס בהוצאות שונות בתלמוד בבלי; “פאת השלחן”, – הדינים הנוגעים לארץ ישראל, נדפס בצפת תקצ“ו. בהקדמתו לספרו זה הוא מספר כל ההרפתקאות שעברו עליו ועל עדתו מיום בואו לא”י. ומספריו שבכתובים חשוב הוא ביחוד הקונטרס “מנוחה ונחלה” על דבר תקנת העזבונות, שהיתה נהוגה אצל הספרדים, שכל מי שמת בא"י ואין לו שם יורשים יפול עזבונו לקופת הכולל ועוד דרושים וחידושים.

בימים ההם עלה והתישב בארץ ישראל הרב ר' ישראל איסר מוילנא, שהיה גם כן תלמיד הגאון ר' אליהו מוילנא. החסידים ספרו, כי אותו שלח הגר“א אל האדמו”ר ר' שניאור זלמן מלאדי להתבונן על הליכותיו בקדש, וכאשר ישב שם איזה חדשים, נקשר לבו באהבה אל הרבי ואל תורתו. ובשובו לוילנא ספר בשבחו של הרש"ז 283.

בחצי האחרון של המאה הששית היה רב בירושלים ר' חיים מטשרנוביץ, מחבר ספר “באר מים חיים” על התורה, “סדורו של שבת”, “שער התפלה” “וארץ החיים” ונפטר בשנת תקע"ג 284.

בשנת תקצ"ח היה בירושלים רק כולל אחד מהאשכנזים, 470 נפש והכנסת החלוקה 2543 אדומים זהב. הגבאים היו בוילנה ר' יצחק מולוזין ור' חיים פרנס מוילנה 285.

אולם מאז הלכה קהלת האשכנזים וגדלה בירושלים, כי רבים עלו מרוסיה מעדת האשכנזים לבלות את שארית ימיהם בירושלים, אחרי שמעם כי שם ישנה קהלה מסֻדרה, וגם מצפת וטבריה באו ירושלימה בימי המצוקות של עבדאלה פשה. וכאשר לא הספיקה החלוקה התחילו גדולי ישראל לדקדק יותר, שהנדבות הנתונות בשביל עניי ארץ ישראל תבאנה בשלמות לתעודתן. והרב ר' אריה ליב קצינלנבויגן מבריסק הכריז אסור חמור, שלא לשנות את מעות ר' מאיר בעל הנס (רמבעה"נ) – כלומר מה שמנדבים לשם ארץ ישראל – לצדקה אחרת. וגם ר' חיים מולוז’ין הסכים לכרוז הזה, כי עניי ארץ ישראל נחשבים כעניי עיר המנדב. הגבאות הראשית נעתקה אז ממיץ לאמשטרדם (ששם היא עד היום). ובכל זאת צריכים היו יושבי ירושלים לשלוח מזמן לזמן שלוחים לחוץ לארץ לעורר את העם לנדבות.

כשגדלה העדה האשכנזית, לא יכלה עוד להסתפק בבית המדרש הקטן של הר"ר חיים ן' עטר (בעל אור החיים), שהיו שוכרים אותו, אלא בקשו לבנות להם בית מדרש גדול ויפה. כסף היה להם, כי העשיר הצדיק, ר' עקיבא לֶרֶן מאמשטרדם, הקדיש לזה סכום מסוים. אך בדבר מקומו נפרדו ראשי העדה: ר' אברהם שלמה זלמן צורף, שהיה בעל רוח כביר, החליט להשתדל לפני הרשות ולקבל רשיון לבנות בית הכנסת בחצר שקנו האשכנזים במאה החולפת, שנקראה בשם חורבת ר' יהודה חסיד, ובפי הישמעאלים “דיר שכנז”, ולא תהפך נחלתנו לזרים, ובפרט שהיא עומדת באמצע רחוב היהודים, אולם המנהיג ר' ישעיה ברדקי חשב, כי אם גם תסכים הממשלה להשיב ליהודים את נחלתם, יותר טוב שיקנו להם מקום אחר בשביל בית מדרש מפחד הישמעאלים שהחזיקו בנחלת היהודים; ומובן, שכל אחד מצא מסייעים ומחזקים.

ור' אברהם שלמה זלמן צורף הלך לבירת מצרים, להציע לפני הפחה את בקשת היהודים, וקונסולי רוסיה ואוסטריה המליצו בעדו, והפחה נעתר לבקשתם ונתן פקודה מפורשת, כי הרשות ביד האשכנזים להחזיק ב“חורבה” ולבנות בה בתי מעון ובתי כנסיות, ואיש לא יוכל למחות בידם, וגם אין רשות לישמעאלים לתבוע מהם את החובות, אשר חבו בהמאה החולפת 286.

ומיד בשובו ממצרים התחיל בעבודת הבנין. ואולם ר' ישעיה ברדקי לא חדל מהתנגד וגמר בלבו לקנות מקום אחר וכעבור זמן קצר קנה חצר יפה ורחבת ידים ואת הבית היותר גדול שבה, שחלונותיו פתוחים נגד מקום המקדש הקדיש לבית כנסת, ויקרא שמו “סכת שלום”. ואולם בנין “בית יעקב” (החורבה) עלה על בנין חצר זו. כארבעים שנה עמלו בבנין “החורבה” עד ששכללו את בית הכנסת וכל הבתים שבחצר, ששם קבעו ישיבות ותלמוד תורה. ותהי חצר זו למרכז היהודים בירושלים.

בית מדרש אחד יש בירושלים, שבו מתפללים מקובלים ונקרא בשם “בית אל”. לפי דברי הרב ר' חיים גגין 287), “קבלה היא בידינו, שהראשון שפתח את החצר והחזיק וקבע בה קהלת חסידים, היה החסיד המקובל האלהי כמהר”ר גדליה חאַיון זצוק“ל 288 ודר שם בדירה העליונה, ואחריו קם החסיד המקובל האלהי ר' שלום שרעבי (השמ"ש – שלום מזרחי שרעבי) זצוק”ל, ואחריו קם הרב החסיד המקובל כמוהר“ר יום טוב אלגזי (מוהריט"א), ואחרי פטירתו עלה לדור בדירה העליונה הרב החסיד כמהר”ר אליהו מזרחי, נכדו של הרב ר' שלום שרעבי". (בית מדרש שכזה נוסד בשנת תרנ“ג גם בשכונת הבוכרים בשם “רחובות הנהר”. ובשנים האחרונות נוסדה גם בין האשכנזים ישיבה ללמודי קבלת האר”י בשם “שער השמים”).

עמוד התוך של המוסד הזה היה ר' שלום שרעבי, שנולד בסוף המאה החמשית ומת בשנת תקל"ז. בהיותו צעיר לימים עלה מתימן לארץ ישראל. מספרים, כי ר' שלום בעצמו השתכר להיות שמש בבית מדרשו של ר' גדליה חיון. אולם פעם התקשה הרב וחכמי הישיבה באיזה ענין, וכאשר יצאו כתב ר' שלום את התשובה על גליון הספר.

ר' שלום עסק בשקידה רבה בכתבי האר"י והגיה אותם מטעיות, ועיקר עבודתו היה לסדר סדור תפלות שלם, כולל כל כונות התפלות והמצות לכל ימות השנה. את הסדור הזה קרא בשם “נהר שלום”, ועל פיו נהגו להתפלל חסידי בית־אל מאז ועד היום הזה.

נכדו של ר' שלום שרעבי 289), ר' אברהם שלום, הלך בדרך זקנו ונקרא בשם ר' אברהם חסיד.

בבית המדרש “בית־אל” יש מנהגים מיוחדים, שאחדים מהם נביא כאן: בכל יום מקיפים את התבה ז' הקפות, ובשבת רק פעם אחת.

בכל עש"ק קודם מנחה עושים התרת נדרים.

בקבלת שבת מקיפים את התיבה שתי הקפות.

ביום תשעה באב מתפללים בבקר בטלית ותפלין רש“י ורבנו תם כמו בכל יום. ובאמצע התפלה מוציאין ס”ת קורין ומפטירין. ואחר עלינו מסירים הטלית והתפלין ונותנים אפר מקלה על ראשם וקורין “האזינו השמים” ואח"כ מגילת איכה וספר איוב.

בליל עשירי לחדש שבט עושים למוד גדול ברב עם והדלקות רבות, שהוא יום הפטירה של ר' שלום שרעבי. הם מדברים ביניהם בלשון הקדש.

*

במשך הזמן נשתנה קצת מצב היהודים בארץ ישראל לטובה. הרדיפות העצומות חדלו. הגנת הקונסולים עמדה להם, שלא יעשקו את היהודים יותר מדי, ודמם לא יהיה הפקר. ואולם רבת שבעה נפשם בוז עם הארץ הגֵא והפרא. מספרים, שאחד הישמעאלים הוביל ברחוב שק חטים, ושם עבר זקן אחד נכבד מהאשכנזים, והישמעאלי צוה על הזקן היהודי, שיקח את השק על כתפו וישאהו אל ביתו. הזקן אמר בדחילו ורחימו: הנני מוכן ומזומן לקיים מצות צער גלות, וכמעט כרע נפל תחת משאו, לולא מהרו צעירים אחדים מישראל ולקחו את המשא מעל שכמו וישאו תחתיו.

אם קרה ליהודי לעבור במבוי צר ולנגדו גמל, וכדי להנצל נכנס אל חנות ישמעאלי, היה בעל החנות מכה את היהודי באכזריות נוראה. וכך בכל דבר, אם רק מצאו איזו עִלָה להכות ולבזות יהודי, היו מכים ומבזים.

בשנת תר“ב נמנה ראשון מטעם השלטן, עפ”י השתדלות היהודים בקושטא, לממלא מקום חכם בשי בירושלים הרב ר' חיים גַגין, איש גדול בתורה וצדיק מפורסם 290. על ידי התמנות החכם בשי, עלתה העדה הירושלמית למדרגה של כבוד בעיני עצמה וגם בעיני המושלימים והנוצרים, כי לחכם בשי נתן כבוד כמו לשר גדול בממשלה, וחילים מלוים אותו ושומרים על פתחו.


 

פרק שלשים ושנים. הד“ר ר' יוסף שורץ. עבודתו בארץ ישראל, עבודת החסד ועבודת הספרות במדע ארץ ישראל. הרב שי”ר. הד"ר ש. מונק.


כחמש מאות שנה עברו מימי החוקר העברי הראשון על שדה המדע לחקירת ארץ ישראל, ר' אשתורי הפרחי, ולא נמצא בישראל מי שימשיך את עבודתו, עד שבא הד"ר ר' יוסף שורץ, שעלה לירושלים מאשכנז, והקדיש עצמו למקצוע זה.

ר' יוסף בהרב ר' מנחם נולד בי“ז חשון תקס”ח בעיר הקטנה פלוֹס שבְבַוַריָה, למד בבית מדרש המורים בעיר קוֹלבֶרג ואחר כך בוירצבורג. ובהיותו בן עשרים ושתים (תקפ"ז) התחיל לשקוד על ידיעת ארץ ישראל וחבר מפת א“י שיצאה לאור בוירצבורג בשנת תקפ”ט, בעברית ולועזית, ומצאה חן בעיני המלֻמדים וזכתה לשלש מהדורות. אחר כך החליט בלבו לעלות ולהתישב בארץ ישראל.

דרך וינה הלך להונגריה, אך שם נאנס להתעכב שנה תמימה מפני החלי רע שפשט אז בארץ, ולא נתנוהו לעבור את הגבול. משם הלך לפיומה שבאיטליה, וגם שם היה מוכרח לשבת כחצי שנה, מפני המלחמות שפרצו אז בארצות הקדם. ורק בחרף תקצ“ג עבר דרך איזמיר ורודוס, ובי”ג ניסן שנה ההיא עמדו רגליו על חוף יפו. בעיר זו עדיין לא היתה כל קהלה, ורק מפני שלא נמצא לו שיירה לעלות ירושלימה, נשאר לשבת בה יום טוב הראשון של פסח, ובחול המועד הלך עם שיירה רגלי ירושלימה, ונתקבל שם אצל אחד מילידי אשכנז, ר' משה זַכְּס.

בימים ההם ישב שם העשיר ר' שמריהו לוריא ממוהילוב. הוא עלה לארץ ישראל בכונה להחיות את הארץ. בכשרונותיו הגדולים קוה ליצור בארץ ישראל תעשיה ומסחר, וגם נגש לעשות נסיונות שונים. אולם המצב המדיני לא היה מתאים לחפצו, וכל התאמצותו נֻפצה אל סלע המציאות האכזריה. ובראותו כי רכושו נתמעט הרבה, ועוד מעט יצטרך גם הוא להושיט יד עם כל מקבלי חלוקה, השיב את בני ביתו לחוץ לארץ, והוא נשאר איזה זמן בארץ ישראל. אז אמנם נעשתה מהפכה בארץ: איברהים פחה לכד אותה ושפך עליה את ממשלתו 291), והוא רצה באמת להגדיל את ישוב הארץ, לבער את השודדים, לסול מסילות ולחק חקים ישרים ולעזור להתפתחות התעשיה. וה' לוריא נחם על שהשיב את משפחתו לרוסיה, אבל אי אפשר היה לו לתקן את הדבר, והוא נאנס לשוב לארץ גלותו.

בזמן שישב ה' שמריהו לוריה בירושלים הכיר את הצעיר ר' יוסף שוַרץ והבין כי ברכה בו ויקחהו לביתו, ואחרי ימים מעטים נתן לו לאשה את קרובתו, חיה רבקה בת ר' שלום (שמת זמן קצר לפני זה בירושלים). מהרה החליף ר' יוסף את בגדיו האירופאים בבגדי ארץ הקדם וגם צניף חבש לראשו כמנהג חכמי הספרדים בזמן ההוא.

את כל זמנו הקדיש ללמוד התורה וגם למד את הקבלה מפי חכמי ישיבת בית אל, אבל בכל זאת לא חדל משקוד על חקירת ארץ ישראל. הוא היה עובר ממקום למקום, מתבונן לכל הר וגבעה, עמק וגיא, חורבה ובנין, צמח ושיח וחקר מפי התושבים על שמותיהם, תכונתם, מהותם וטבעם, ועל דבר המקומות הרחוקים שלא היה יכול להגיע שם בעצמו, חקר ודרש להוָדע על ידי אחרים את שמות הערים והכפרים, ההרים והעמקים, הימים והנחלים, בחקירה ודרישה מעֻלה כראוי לאיש המדע. למשל, בבקשו לדעת אֹרך היום והלילה ורגעי עלות השחר ונֵץ החמה באופק ירושלים, עלה אלפים פעמים בראש ההרים הגבוהים שמסביב לעיר ועל הגגות הגבוהים שבעיר, ואת תוצאות הסתכלויותיו העלה על לוח מיוחד.

בשנת תר“א שלח לאחיו שבאשכנז מכתב ארוך בגרמנית, שבו הודיעו על דבר מצב ערי ארץ ישראל והיהודים היושבים בה 292, ואחיו פרסם את המכתב הזה בדפוס ב”אריענט" (40 N).

בשנת תר“ג הדפיס בירושלים את החלק הראשון מספרו “תולדות יוסף”, על דבר מהלך השמש והכוכבים וחשבון עלות השחר ונץ החמה, ובשנת תר”ה יצא לאור כל הספר 293. בהקדמתו הוא מתנצל על שאין שלמות בעבודתו זו, כי “לא ארץ נושבת הארץ הזאת, לא נמצאים בה כלי הבטה ולא כלי המדה והמשקל… וגם לא ספרי חכמי העמים… ולא כתבתי כי אם מה שנשאר בזכרוני מילדותי, בעת אשר עסקתי בספריהם. וגם הדפוס… לא בשלמות הוא, ואי אפשר לי לצייר ציורים… וזו מלאכת הליטוגרפיה לא נמצאה בארץ”.


בשנת תר“ט הלך בתור שד”ר לאמריקה, ונתקבל שם בכבוד גדול. ספרו תֻּרגם לגרמנית ולאנגלית, וכל העתונים המדעיים שבחוהו. בשנת תרי"א הלך לאשכנז; שם כתב מאמר בקרת גדול על הספר Palästina של Carl von Raumer, שבו הראה לדעת, כי חכמי העמים מאי ידיעתם בספרות התלמודית באים בהשערות פורחות באויר. מושל בַוַרִיָה וקיסר אוסטריה נתנו לו אותות הצטיינות.

בשובו לארץ ישראל התמכר כלו לעסק התורה והחכמה, ופרסם מזמן לזמן מפרי חכמתו בדפוס. מעבודתו הספרותית לא מצא שכר, ולא עוד, אלא שבשביל הדפסת שני ספריו הראשונים נכנס בחובות גדולים, שהעיקו עליו מאד, והיה צריך מהכנסותיו המצֻמצמות לשלם לנושיו.

הוא היה ענו ובורח מפני השררה, וכל ימיו התבודד באהלה של תורה. מתחילה היתה פרנסתו מצֻמצמת ממה ששלחו לו בני משפחתו מאירופה, ואחר כך, כשנתפרסם ספרו בגרמנית ובאנגלית, מצא מזה קצת פרנסה. כבודו היה גדול אצל הקונסולים, ובעת צרה היה פונה אליהם ומבקשם לעמוד לימין היהודים, והם שמו לב לדבריו.

הוא היה מטבעו בעל לב טוב וחונן דלים. מכל הכסף שבא לידו להספקתו היה מרים מעשר לעניים, ואת הנשאר מסר לאשתו לכלכלת ביתו. מזרעו ראה רק מעט נחת: ארבעת בניו מתו עליו בחייו, בהיותם עוד קטנים, וכן גם שתי בנותיו. ונשארו לו רק שתי בנות. הראשונה נשאה בחייו, אבל כעבור ששה חדשים אחרי חתונתה נתאלמנה, והשניה לא נשאה בחייו, אלא כשנה אחרי מותו.

בהיותו מתרחק מכל מחלקת, נזהר שלא להקניט את החרדים גם בדברים שהיה חולק עליהם, והיה מוַתר תמיד על דעתו. העיקר היה לו בחיים דרישת התורה והחכמה ומעשה החסד והרחמים, ולזה הקדיש כל זמנו וכשרונותיו.

בשנת תרכ“ה בחדש שבט חלה ומת. את ארונו הביאו לבית הכנסת של ה”חורבה", ושם הספידוהו במעמד קהל גדול, שבאו לחלק לו הכבוד האחרון, מאשכנזים ומספרדים, כי היה אהוב ורצוי לכלם.

גם בחוץ לארץ התחילו אחדים מחכמי ישראל בתקופה ההיא לעסוק במדע של ארץ ישראל. כמו הרב שלמה יהודה רפופורט, שכתב כמה מאמרים על דבר ארץ ישראל (בשנת תקצ"ח) 294 ועוד הגדיל לעשות הפרופיסור שלמה מונק בספרו Palestine, Description Geographique Historique et Archeologique (תיאור גיאוגרפי הסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל. תר"ה).

מחכמי העמים הרבו לעשות בחקירת ארץ ישראל. באנגליה, באמריקה ובגרמניה נוסדו חברות גדולות למטרה זו. מספר הספרים הלועזים שנתפרסמו במקצוע זה מגיע כמעט לעשרות אלפים. החוקרים חפרו בכמה מקומות ומצאו הרבה דברים חשובים מאד להבנת ההסטוריה העתיקה ולגיאולוגיה ועוד.


 

הוספה

מתי חדלו מהשתמש בכתב העברי העתיק?

(בעקבות הפרופ' ד"ר ל. בלוי).

בסנהדרין דף כ“א בסוף ע”א מובאה ברייתא זו: תניא ר' יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה… ואעפ"י שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב, שנאמר (עזרא ד' ז'): וכתב הגשתון295 כתוב ארמית ומתֻרגם ארמית [בתוספתא סנהדרין ד' ה' הוספה: מה תרגומו ארמית אף כתוב ארמית] וכתיב (דניאל ה' ח'):

ולא כהלין כתבא למיקרי [בתוספתא: מלמד שבאותו היום ניתן] וכתיב (דברים י“ז י”ח): וכתב לו את משנה התורה – כתב שעתיד להשתנות. למה נקרא אשורית? שעלה עמהם מאשור (ע' במפרשים שם).

מכאן שעזרא הנהיג את הכתב האשורי במקום הכתב העברי העתיק. ר' אלעזר המודעי מקנאתו למסרת חלק על הדבר הזה ואמר, שהכתב לא נשתנה כלל, ובכתב אשורי ניתנה התורה מסיני. אבל דעתו היא כמעט דעת יחיד. ואולם מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא (סנהדרין שם) אמר, שאמנם הכתב נשתנה, אבל אינו מיחס את הדבר בפירוש לעזרא, אלא “בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי, חזרה ונתנה להם בימי עזרא (אינו אומר על ידי עזרא) בכתב אשורית ולשון ארמית. ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקדש והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית. מאן הדיוטות? א”ר חסדא כותאי" כלומר השומרונים, שאצלם נשאר הכתב העברי העתיק).

ולמה שנו את הכתב העברי העתיק בכתב אשורי? על זה נותנים תשובה החוקרים (ויס דור דור ודורשיו, ח“א ע' 56, יעבץ ח”ג “מוצא דבר” 18), שעשו זה בכונה, להבדיל בין היהודים ובין השומרונים296.

ואולם פלא הוא שמחבר ספר עזרא ונחמיה, שנשלם לערך קרוב לארבע מאות שנה לפני חרבן הבית השני, המחבר הזה שהעריץ מאד את עזרא ומספר את כל קורותיו ואת מעשיו הגדולים וקורא לו בשם סופר מהיר בתורת משה (עזרא ז' ו'), אינו מזכיר אפילו ברמז קל, שהנהיג את הכתב האשורי, ולא שהנהיגו בימיו ע"י אחרים.

וביחוד גדול הוא הפלא בראותנו שמחבר זה הקדיש תשומת לב מיוחדה במה שנוגע לצורת הכתב, כמו שנאמר בכתוב שמובא למעלה: וכתב הגשתון

כתוב ארמית ומתרגם ארמית. חכמינו דרשו את הכתוב לפי דרך הדרשה האגדית, אבל אנו צריכים לעמוד על הפשט הפשוט. המפרשים התקשו בבאור הפסוק הזה, המספר על דבר המלשינות על היהודים שנשלחה מראשי השמרונים אל ארתחשסתא מלך פרס, ובשביל ברור הענין כדאי שנעמד עליו קצת. רגילים לפרש שהמלשינות נכתבה ארמית ומתורגמה (מאיזו שפה אחרת) ארמית. אבל לפי זה היה צריך לאמר “וכתב הגשתון כתוב ומתרגם ארמית”. Meyer 297 מתקן “והגשתון כתוב פרסית ומתרגם ארמית”. אולם הנוסח שלנו כבר היה גם לפני השבעים, ולפי הנראה הם כן מצאו איזה רעיון בנוסח הקדום.

זולת זאת Meyer בעצמו מביא ראיה מהכתוב (אסתר ג' י"ב): אל האחשדרפנים והפחות ושרי עם ועם, שהממשלה הפרסית במשאה ומתנה עם המדינות המערביות ואפילו עם מצרים השתמש בשפה הארמית, שהיתה אז שפת הדיפלומטיה, ואם כן למה כתב הנציב שבשמרון את המלשינות פרסית ותרגמה לארמית, הלא היה יכול או לכתב לכתחילה ארמית או אם כבר כתב פרסית, למה היה צריך לתרגמה ארמית, הלא בחצר מלך פרס בודאי שידעו פרסית?

ובאמת אין כל צרך לתקן. מחבר ספר עזרא רוצה להודיע שהמלשינות נכתבה באותיות ארמיות ובשפה הארמית. כתוב ארמית – שהכתב היה ארמי, ומתרגם ארמית – שנכתב בשפה הארמית, כי אין תרגום פירושו דוקא שמתורגם משפה אחרת, אלא כל מה שכתוב בארמית, ואפילו לכתחילה, נקרא גם כן תרגום. כמו שמצינו במשנה ידים ד' ה', שהפרשיות שבאו בדניאל ובעזרא בארמית נקראו בשם תרגום, אעפ“י שלא תרגמו משפה אחרת. וכן בברייתא (שבת קט"ו:)”תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה298 אפשר אמנם לומר שאין זה “ומתורגם” בטוי מוצלח, אבל כונתו די ברורה.

אנו רואים שמחבר ספר עזרא דקדק להודיע באיזה אותיות נכתבה המלשינות, מפני שצורת הכתב כשהיא לבדה תפסה אצלו מקום. וכן אנו מוצאים גם במגלת אסתר, שנכתבה גם כן קרוב לזמן ההוא, שהממשלה הפרסית היתה נוהגת לשלוח את פקודותיה מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו ואל היהודים ככתבם וכלשונם (א' כ“ב; ג' י”ב; ח' ט').

ומפני מה דקדק מחבר מגלת אסתר ביחוד לומר: ואל היהודים ככתבם וכלשונם? מפני שהפרסים היו נוהגים לכתוב גם פרסית באותיות ארמיות299; ולפיכך צריך היה לומר שאל היהודים כתב ככתבם (בכתב עברי ולא בכתב ארמי וכלשונם (העברית). ואלו נבוא לפרש “ככתבם” בכתב ארמי, הלא אין הכתב הזה מיוחד ליהודים, אחרי שגם הפרסים השתמשו בו ושאר העמים.

ואחרי שמחבר ספר עזרא דקדק להודיע ע“ד האותיות והלשון שבו נכתבה המלשינות, ושתק ולא הודיע ע”ד התמורה הגדולה, שהחליפו את כתב העברי העתיק בכתב הארמי (האשורי) אין זאת אלא שתמורה שכזו לא היתה כלל בימיו.

ואם זוהי ראיה ניגטיבית, תבוא מגלת אסתר ותעיד ראיה פוזיטיבית, שליהודים עוד היה בזמן ההוא כתב מיוחד שלהם, ולא כתב ארמי שהיה כללי בשביל כל הארצות המערביות. ומה שהמבקרים יוסיפו לאחר את זמן כתיבת “מגלת אסתר” יהיה זה להוכחה עוד יותר גדולה, שגם בזמן מאוחר לא פסקו היהודים מהשתמש בכתב העברי העתיק.

שמא תאמר כי לעניני חול השתמשו בכתב העברי העתיק ורק לכתבי קדש בחרו בכתב האשורי הנה אנו רואים ממכתבו של אריסטיאס300, כי גם את את כתבי הקדש היו היהודים כותבים בכתב העברי העתיק (המצרים עוד מימי ממשלת הפרסים ידעו את הכתב האשורי ואם הם אומרים “בכתב היהודים” הכונה היא רק לכתב העברי העתיק). אם מכתב אריסטיאס אינו מזויף נדע ממנו, כי בשנת 343 לפני החרבן עוד כתבו היהודים בכתב העברי העתיק את ספרי התורה, ואם המכתב הוא מזויף, אז יש ראיה כי גם אחרי הזמן ההוא כתבו ספרי תורה בכתב העברי העתיק.

עוד ראיה לזה שהיהודים השתמשו בכל זמן הבית השני (ולא רק בזמן הבית השני אלא גם אחרי כן אולי איזו מאות שנים) בכתב העברי העתיק – מהכתבת שעל המטבעות שהוצקו בימי נצחונות החשמונאים ובימי בר כוכבא. אמנם החוקר Lidzbarsky אומר: שאלה שיסדו מחדש את הממלכה העברית ואת הממשלה העברית לא רצו להשאיר זכרון להשפעת עמי הנכר וחקקו על המטבעות בכתב העברי העתיק, להראות את נאמנותם לתקופה העתיקה. וכמוהם עשו גם אלה שנצחו אחר כך את הרומאים301 . אבל דעה זו מופרכת מאליה, כי איך אפשר שיקפידו לשום על המטבעות כתבת בכתב העברי העתיק ואת קדשי קדשיהם, את ספרי התורה והנביאים, יוסיפו לכתוב בכתב נכרי? ואם נאמר שהכתב העברי העתיק חדל מהיות לו מהלכים בין העם, איזו תועלת תצא מזה שישימו על המטבעות כתבת כזו שאין העם יודע לקרותה? מלבד זאת צריך לדעת כי הסורים ההילניים, הנקראים בפי היהודים יונים, לא הביאו את השפה הארמית ליהודים ולא את הכתב הארמי, ולא היה כל טעם שיתנגדו להכתב הארמי (האשורי), אם כבר נתקבל בעם זה מאות שנים. אלא שבאמת הכתב העברי העתיק הוסיף להתקיים בתור כתב העם גם במאה הראשונה שאחרי החרבן. ואילולא זאת לא היה בר כוכבא משתמש בו למטבעות שיצק.

אוריגינוס כותב שבתורת משה המתורגמת ליונית נכתב השם בן־ארבע באותיות של הכתב העברי העתיק. הדבר הזה עורר את החפץ לחפש אולי גם במאה השניה השתמשו בכתב ההוא. ואמנם נמצאו לזה ראיות מדברי קדמונינו, שאין להטיל ספק באמתתם.

זוהי לשון המשנה (ידים פ“ד מ”ה): תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמא את הידים (שיש בו משום קדושת כתבי הקדש). תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום, וכתב עברי אינו מטמא את הידים, לעולם אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על העור ובדיו (השוה: בבלי מגילה ח' סוף ע"ב). כל המפרשים מבארים כי “כתב עברי” הוא כתב עברי העתיק. ובברייתא (שבת קט"ו:) נאמר: תרגום שכתבו מקרא ומקרא שכתבו תרגום וכתב עברי מצילין מפני הדליקה, ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה302 מזה נראה שעוד בזמן ההוא היו כתבי קדש כתובים בכתב העברי העתיק, אלא שירדו בערך קדושתם מכתבי הקדש הכתובים אשורית. ולמה נכתבו? הכי בשביל פאליאוגרפים? אין זאת אלא שהכתב היה עוד נפוץ בעם.

ואמנם אפשר שמה שנאמר בשם מר זוטרא ואיתימא רב עוקבא (שהובא בראש המאמר הזה): ביררו להם לישראל כתב אשורית ולשון הקדש והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית, אין “הדיוטות” אלו אלא המון העם העברי, כתו שנהגו החכמים להשתמש תמיד במלה “הדיוט” במובן זה. ורק רב חסדא שהיה בבבל ושמע על דבר השומרונים חשב ש“הדיוטות” כאן הם רק שומרונים, אבל באמת לא רק השומרונים, אלא גם כל ההמון העברי השתמש בכתב העתיק בכל זמן הבית וגם אחרי חרבנו.

אין נגד החלטתנו גם הוכחה אחת סותרת. הכתבת היותר עתיקה באשורית היא אותה שנמצאה בערק־אל־אמיר303. מספר השנה אין לה וכלה רק מלה אחת ערביה, וגם במלה זו הע' היא מהכתב העברי העתיק י, ב, ה, דומות לכתב הארמי שמזמן הפרסים, ורק הר היא מהכתב המרובע. הכי מזה אפשר להוכיח לצד הכתב האשורי נגד הכתב העברי העתיק? ומשאר הכתבות שנמצאו אי אפשר כלל להגביל את זמנן ואין להוכיח מהם כלום. ואפילו אם היה ברור שהכתבות הן עתיקות, אפשר מזה רק להוכיח, שאז היו משתמשים גם בכתב האשורי, אבל אין מזה הוכחה שלא השתמשו גם בכתב העברי העתיק.

ואמנם דבר ברור הוא שהכתב כמו הלשון נלחם ימים רבים על קיומו, ולא על פי פקודה מגבוה יחדל מהתקיים. רק ע"י לחץ שאינו פוסק במשך הרבה דורות הספיק הכתב האשורי לנהל את מקום העברי העתיק לגמרי ולהכחידו. את אפן השנוי הגדול הזה הנני מתאר לי כך:

ימים רבים לחצה השפה הארמית את השפה העברית ע"י תחבלות מדיניות וכלכליות, עד שרבו בין היהודים המשתמשים בה, והחכמים הכניסוה גם לתוך בתי המדרש, ותהי הארמית במדה ידועה גם שפת התורה. אחרי כן, כאשר ידיעת הכתב האשורי היה נפוץ בין העם, עלה על דעת אחדים, אולי בכונה טובה, לכתב את כתבי הקדש אשורית בשביל אלא שאינם יודעים את הכתב העברי. ולאט, לאט נתקבל הדבר. מתחילה היה לכתב העברי זכיות שוות כמו לאשורי ואחר כך נדחק לגמרי. כמו שאנו רואים שנדחקה גם השפה העברית מפני הארמית באיזה דברים דתיים, כמו כתיבת גטים וכתובת אשה, שעכשיו בודאי יחשבו לחטא לכתב גט בעברית, וצריך לכתבו בארמית דוקא304. וכך היה עם הכתב האשורי שהצליח להתקדש, ומפניו ירדה קדושת כתב העברי העתיק. כל זה נעשה על ידי פרוצס הסטורי ארוך. בינתים באה היונית וגם היא תפשה מקום בתוכנו, אך הארמית את מקומה לא הניחה. היא השתרשה יותר מדי עמוק בחיי עמנו היום־יומיים וגם בדתנו ובתרבותנו. ואם השפה העברית לא נכחדה מפניה, הכתב העברי העתיק סוף סוף נכחד. עליו ותרו גם הקנאים הלאומיים.


  1. ירוש‘ שבת י"א א’, ירוש‘ שקלים נ"א א’.  ↩

  2. יבמות ס"ג.  ↩

  3. מדברי הרמב“ם במנין המצות, עשה קנ”ג וזה לשונו: ואלו הנחנו דרך משל, שבני ארץ ישראל יעברו מא“י – חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל… הנה חשבוננו זה (של קביעות החדש) לא יועילנו כלום בשום פנים עכ”ל. – ואם אין קביעות חדשים ומועדים אין יהדות. לכאורה זהו רק ענין פורמלי, אבל מבעד הקליפה הפורמלית צפון רעיון אידיאלי.  ↩

  4. הראשון היה הירודוט שמשתמש בשם הזה. ורבינזון מבאר שהמצאה זו באה רק להעביר הנחלה מישראל.  ↩

  5. סנהדרין י"ד.  ↩

  6. זה אנו רואים ברור משאיפת ר' יעקב בי רב, שבקש לחדש את הסמיכה כשהתחזקה התקוה לגאולה, לקמן פט"ז.  ↩

  7. ע' הארץ של ספיר וקדמוניות התלמוד של הד"ר ש. קרויס.  ↩

  8. פסחים קי"ג א'.  ↩

  9. סנהדרין ל"א א'.  ↩

  10. ברכות ט‘ ב’ וש“נ. ע' הערת ר”י רייפמן, ירושלים לונץ כרך ד' 91, 93.  ↩

  11. שבת י"ג.  ↩

  12. שבת קמ“ט: מה שדרשו החכמים על נבוכדנצר ועל בבל, ג”כ היתה רומא לנגד עיניהם.  ↩

  13. ירושלמי נדרים ל“ח ע”א.  ↩

  14. ויקרא רבה פי“ד. כנראה על סמך מדרש זה תלו בעלי המסורה את העי”ן שבתהלים פ' י“ד ”יכרסמנה חזיר מיער“, שכשאתה נוטל את העי”ן, נשארות אותיות “רֹמי”.  ↩

  15. ירושלמי מו“ק פ”ג ח"א.  ↩

  16. מדרש איכה א'.  ↩

  17. ע‘ “כנסת ישראל” הוצ’ שפ“ר תרמ”ז ע‘ 384 וע’ גרץ ה"ה 28 בגרמנית.  ↩

  18. Spamer’s Weltgeschichte III. D־r Naumann. Jerusalem. Bсеобщая исторія Eгера II.  ↩

  19. ע' ספרו של גיגר “מה לקח מחמד מהיהודים” (בגרמנית).  ↩

  20. לפי דברי א. ספיר (ע' כתבי א. ספיר) אין לזה זכר בספרות הערבית, ואפשר שרק הנוצרים בדו זאת. ונמצאו עוד סופרים אחדים שמסכימים לזה. ע' אנציקלופדיה עברית רוסית בערך עומר.  ↩

  21. היה אמנם שמד גדול בערב, שהכריחו את היהודים לבטא את הפורמולה הדרושה לקבלת דת מחמד, אך המשומדים ההם חזרו מהרה ליהדות, כמו שנראה מאגרת תימן של הרמב“ם. השערתם של ה”ה בן צבי ובן גוריון (בספרם “ארץ ישראל” בזרגונית ובלוח אחיעבר א') שחלק מהפלחים הם יהודים שנתמחמדו, היא סתירה לתכונת עמנו בכל הדורות, ואין לסמוך בנדון זה על השערות בעלמא.  ↩

  22. הסניים גם הם נחלקו לכתות שונות. ע‘ מאמרו של יצחק יהודה בירושלים של לונץ כרך ב’ ע' 73.  ↩

  23. ע' לקמן פ"ו.  ↩

  24. רשימה אחת עתיקה משנת ד“א תתי”ד (“מגלת אחימעץ”) נמצאה באוקספורד (נדפסה שם בשנת תרנ“ג בקבץ ”סדר החכמים וקורות הימים“ לנויבואר ח”ב), ובה אנו מוצאים הוכחה, שהיה אז ישוב בא“י. ”כיום הכפורים – נאמר שם – נקרא ר' פלטיאל (יועצו של המלך אלמעוז שמלך במצרים) לתורה, ויקומו ויעמדו לפניו כל החבורה הבחורים והזקנים… אז אמר להם: ישבו הסבים (הזקנים) ויעמדו הרוכים (הצעירים). לאחר שהשלים קריאתו, נדב חמשת אלפים דינרים: אלף לראש הישיבה והחכמים, ואלף לאבילי בית העולמים (כלומר ליושבי ירושלים), ואלף לבבל לישיבת הגאונים, ואלף אל הקהלות לעניים ולאביונים, ואלף לכבוד התורה לקנות שמנים… ובבקר השכם… הביא רוכבי סוסים ופרדים ונתן להם גדודים ושלחם עם השיירות ההולכים המדברות, להמציא את הנדבות לישיבות, ולכנסיות, ולאבלי ציון, ולעניי קהלות ישראל.

    ופרשת גדולתו אשר גדלו המלך באוצרותיו והשליטו במלכות מצרים ובכל ארץ ישראל עד ירושלים, הלא הם רשומים על ספר דברי הימים למלכי נוף וענמים.

    וכשמת ר‘ פלטיאל קם ר’ שמואל בנו תחתיו והעלה עצמות אביו ואמו לירושלים… והקדיש… עשרים אלף דרכמונים לחכמים ולמלמדי תינוקות ושמן למקדש בכותל מערבי… ולאבלי היכל המשכנים, הם העגומים על ציון ואבלים… ולחכמי בבל לישיבת הנשיאים".  ↩

  25. הירונימוס למד עברית מיהודי אחד בן חנניה בטבריה.  רפופורט (שי“ר במכתבו לשד”ל במכתב 1836) חושב שזה היה ר‘ ברכיה, ואולם בכר באגדות האמוראים ח’ג 352 כותב כי אין לזה כל יסוד, וכנראה מת ר' ברכיה קודם שבא הירונימוס לא"י.  ↩

  26. ע‘ גרץ ח"ג ע’ 24' 28 (בת' שפ"ר).  ↩

  27. פסיקתא ק“א ע”א ושהש"ר ב‘ ה’.  ↩

  28. רבה ותנחומא לפ' שמות.  ↩

  29. מזה שאנו מוצאים מדרש שמואל, מדרש תהלים, מדרש משלי נראה שהיו קבצים אגדיים גם על שאר הספרים, אלא שנאבדו מאתנו. כי למה היו בוחרים לסדר אגדות רק על ספרים אלו ולא על אחרים, וביחוד למשל על דברי הימים, שעליו אמרו שלא ניתן אלא להדרש?  ↩

  30. ספר האשכל גינציג ח"ב ע' 47.  ↩

  31. רב האי גאון בתשובותיו.  ↩

  32. נדפס בשלוניקי בראשונה בשנת ה‘ תק“ה ואח”כ בביהמ“ד של יילינק ח”ג מע’ 78 ולהלן. כדאי לציין שעוד בימים הקדמונים האמינו שחרבן רומא יביא גאולה לישראל. הגמון שאל לחד דבית סלוני: מי תופס המלכות אחרינו? הביא ניר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו (אדום־רומא), ב“ר פס”ג. רשב“י אמר: אם ראית סוס פרסי קשור בקברי ישראל, צפה לרגליו של משיח (שהש"ר ח‘ י’). ור‘ אבא בר כהנא אמר: אם ראית ספסלין מלאים בבלים בארץ ישראל, צפה לרגליו של משיח (שם). עד כמה גדולה היתה אמונתם בביאת המשיח אפשר לראות מצוואת ר’ ירמיה: הלבישוני מעיל לבן (אחרי מותי), שימו גרבים ונעלים על רגלי ותנו מטה בידי והשכיבוני על צדי, כשיבוא המשיח – הנני! ירוש' כלאים ל”ב ריש ע"ב.

    בסוף המאה הרביעית לחרבן, כשמפלת רומא היתה קרובה לבוא, וכל אירופה היתה כמרקחה לרגלי תנודת העמים, שעלו כשטף מים כבירים, התעוררה העריגה לגאולה בלב היהודים ותקפה את כל לבם ונפשם, עד כי נדעך מאור שכלם והיו נכונים ללכת אחרי כל מדיח מהביל. באי כרית עבר איש פלאי אחד על כל המקומות שהיו יהודים יושבים שם והבטיח להעבירם לארץ ישראל. אלפי משפחות עזבו אז את האי, את ביתם את רכושם, וילכו אחרי מדיחם ויבואו אל החוף. שם צוה עליהם, כי יקפצו אל תוך הים, והבטיחם כי מי הים יקרעו מפניהם, והם יעברוהו כבימי משה בחרבה. והם עשו כמצותו ויקפצו הימה. רבים מהם נמשו מן הים על ידי דיגים, אבל רבים מאד מצאו להם קבר במצולות (Cборникъ Cіонъ, 160).  ↩

  33. ע‘ גרץ ת’ שפ“ר ח”ג 29 ובציון שם. אמנם הרכבי חולק על זה, אבל אלו היתה הוצאת קירכהיים לנגד עיניו בודאי שהיה גם הוא מודה.  ↩

  34. פיוטי ר‘ יניי – הפייטן הראשון – נזכרו לתהלה ע“י תלמידי דונש בתשובותיהם וע”י רבנו גרשון מאור הגולה בתשובה המובאה בשבלי הלקט השלם סי’ כ“ח. ובס' עמודי העבודה מהרזו”ה מביא ממחזור כת“י, שר‘ יניי זה היה רבו של ר’ אליעזר הקליר. ובס‘ זכרון לראשונים מחברת ה’ מביא ב' מקומות מחבור כת”י מבן דורו של רב סעדיה גאון, שמזכיר את פיוטי ר‘ ינאי, ונראה משם, כי כבר בימי רב יהודאי גאון, נתפשטו פיוטי ר’ ינאי באומה ונתקבלו גם בבבל. ומהם נשארו עכשיו שני פיוטים, אחד ליום שביעי של פסח והשני “סלוק לקדושה” (גנזי ירושלים ח‘ ב’, תרס“א ע' י”ח). והנה בזמננו נמצא מחזור יניי בגניזה ויצא לאור ע“י הד”ר דוידסון באמריקה. מציאת הספר היתה מקרה יוצא מן הכלל. בגניזה מצאו קלף, שעליו היה כתוב מתחילה איזה דבר ביונית ואח“כ, כנראה, כשנשתכחה השפה היונית, מחקו את היונית וכתבו מלמעלה עברית. שלחו את הקלף לחכמים נוצרים מומחים ביונית ועשאו ממנו צלום (פוטוגרפיה) ובחנו, וראו שזה היה תרגום עקילס. אבל למה שכתוב בעברית לא שמו לב. אח”כ בא הקלף לחכמי ישראל וראו שהעברית היא מחזור יניי. האורתוגרפיה “יניי” מוכיחה שהוא היה מארץ ישראל, כי בבבל היו כותבים “ינאי” כידוע.  ↩

  35. בימי רבנן סבוראי היו חכמים מומחים שעסקו בקביעת המסורת במשך איזה דורות. מתחילה בארץ ישראל, ואח"כ גם בבבל מהמאה הרביעית עד התשיעית לחרבן. הם אספו ספרים וכתבי יד שונים, שנקראו על שם המקום, שמשם השיגו אותם, כמו הִלֶלִי, דַמַשְקִי, ירשלמי, זנבוקי וכו'. הם מנו כמה פעמים נמצא כל פעל בצורה דקדודית זו וכמה בצורה אחרת ונתנו בהם סימנים, כדי להקל על הזכרון. והגדול שבמעשיהם היה – קביעות הנקוד והטעמים.

    עד הזמן האחרון היו ידועים בשם רק בעלי המסורה האחרונים (בן אשר ובן נפתלי) שהיו בסוף המאה התשיעית לחרבן. הר"ש פינסקר הוציא מהערות לכתבי יד של המסורה עוד שמות: ר‘ יונתן, ר’ פנחס ור‘ חביב, ואל אלה הוסיף עוד שמות המוטלים בספק או מזויפים בהחלט. ע’ Hebraische Bibliographie M. Steinschneider 1874 S.

    1. בספרי הדקדוק הראשונים של האספה השניה מכתבי יד העברים אשר באוצר הספרים הממלכתי שבפטרבורג מצאתי רשימות מפורטות של בעלי המסורה, שהיו יחד עם זה המיסדים את הדקדוק העברי. הרשימות נמצאות בחבורים לדקדוק העברי ונכתבו בערבית בתערובת מלות עבריות, ומהן חשובות ביחוד שתי רשימות. אחת מהן היא:

    ואעלם אן קאלו עלי הדא אלשראט ואלקראן אן הדא הו אלתלקין אלצחיח אלדי אכדנאה (דע כי כל אלה חקי הקריאה – של התנ"ך – הגיעונו בקבלת אמת מאנשי כנסת הגדולה). ואלה התלמידים שקימו וקבלו עליהם זה המאמר וכן שמותם מהם: א. אברהם בן ריקאט; ב. וריקאט אביו; מקודם היה יקר יקרא כן (אולי פירושו שמקודם נקרא בשם יקר?); ג. ואברהם בן פראת (פורת?); ד. ופנחס ראש הישיבה; ה. והיה מקודם זה צמח בן אבי שיבה; ו. וצמח [הידוע בן] צוארא; ז. ור‘ חביב בן ר’ פנחס פיפים (פיפיס?) ח. ואחייהו הכהן החבר ממדינת מועֶזִיָה (היא טבריה). ועם אלה היו ארבעה: ט. אָשֵר הזקן הגדול ז“ל; י. ואחריו היו בנו נחמיהו נִנָפֵש; י”א. ואחריו היה משה בן נחמיה; י“ב. ואחריו היה אשר בנו; י”ג. ואחריו משה בנו, יעני (הוא) משה בן אשר; י“ד. ואחריו היה אהרן בנו יעני (הוא) בן משה. ודע כי זה אהרן בן משה, בן אשר, בן נחמיה, בן אשר הזקן הגדול ז”ל היתה אחרית השלשלה. וזכרו ואמרו, כי אלו היה מן עזרא הכהן זצ“ל. ועוד כי גם היו עם אלו הזקנים המלמדים הגדולים הנזכרים למעלה מלמדים אחרים, והיו חכמים גדולים על קריאת ארבע ועשרים ובְקִיִים בכל הנקודים והטעמים והמסורות ובכל שמושיהם, ואלה שמותם מהם רב מה מוחה זכ‘ לב’ (זכרונו לברכה), ומהם משה העזתי הנקדן וזולתו הרבה ולא נזכרו שמותם הנה”.

    בכתב יד השני, שהוא חבור על הטעמים נאמר: “ואגמא הו כלף בין אלאסאדנדה אלאואיל מתל (ואולם זה שנוי במחלוקת בין המורים העתיקים) א. ר‘ פנחס ראש הישיבה. ב. ור’ חביב בן ר' פיפיים (פיפייס? ברשימה א‘–ז’); ג. ואברהם בן פראת (ברשימה א'–ג); ד. ואברהם בן ריקאט (רשימה א'–א); ה. ואריקאט מן קבלה (לפניו ברשימה א'–ב); ו. וצמח בן אבו שיבה (רשימה א‘–ה’); ז. ומשה מוחה (רשימה א' כמעט בסוף); ח. וצמח אבו סלוטום (רשימה א'–ו?); ט. ואשר בן נחמיה (רשימה א'–ט?); י. ואבו אלעומיטר (אולי גם זה כנוי לאחד מבעלי המסורה שנזכרו ברשימה א). המעבר מהמסרת אל הדקדוק היה במאה הי”ב תחת השפעת הדקדוק הערבי, ולפיכך נכתבו החבורים הראשונים בדקדוק השפה העברית בשפת ערבית.  ↩

    הערת הרכבי ללוח רוסי עברי לשנת תרמ“ג ותרגמתי מרוסית – אז”ר.

  36. ר‘ יונה אבן ג’נאח מזכיר לשבח בספרו הרקמה 194 את “אנשי טבריה הצחים בלשון מכל העבריים. ספרו של בן אשר יצא לאור ע”י החכמים הנוצרים דיר ושטראק, לפסיה תרל"ט.  ↩

  37. ע‘ בבאור לאיוב מאת א’ ז‘ רבינוביץ וא’ אברונין, ע' 75 בהערה, שהמנקד באר את הכתוב באופן אחד, ובעל הטעמים באופן אחר.  ↩

  38. ע‘ מחזור ויטרי, הוצ’ הורביץ 120.  ↩

  39. ונתלבכון רישי כהנא דיהודאי דבטבריוס ונתאלצון דנשדרון לות הנה מלכא יהודייא דאתחזי דנבטל אגונא ורדופיא… Assemani Biblithek orientalis 1, 379. מובא בספר Studien zur geschichte galiläas von A. Kaminka  ↩

  40. לוח א“י תרס”ה, ע' 38.  ↩

  41. ע' לקוטי קדמוניות, פינסקר 104.  ↩

  42. שם פכ"א.  ↩

  43. ע‘ ירושלים כרך י’ 9 ולהלן. וירושלים כרך י“א וי”ב (כפול) ע‘ 9. מה שהקראים קראו לעצמם אבלי ציון, אין השם הזה נתון להם בלבד, כי מצינו עי גם יושבי ירושלים הרבנים נקראו בשם אבלי ציון. על יסוד הכתוב ישעיה ס"ג ג’. ע‘ רשימת אחימעץ בציון. ע’ עוד במאמרו של אסף בהשלח כרך ל“ו, ובמאמרו של הד”ר קלויזנר ב“עמר”.  ↩

  44. במאסף האנגלי I. Q. R. תרע“ד ע' 555 נתפרסם חלק מאגרת בן מאיר שהיה חסר בכ”י שכטר.  בקטע הזה הוא מזכיר שם אביו ר‘ מאיר ושם זקנו ר’ משה ועוד איזה חכם ששמו ר' מוסי.  ↩

  45. נדפסה ע"י הרכבי במאסף נדחים סי' 13.  ↩

  46. “צדיקים”־ הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  47. יש בענין זה עדות מכת"י שמכר פירקוביץ להספריה הקיסרית שבפטרבורג, אבל כבר הוכיחו החוקרים את זיופו.  ↩

  48. ר‘ אשתורי הפרחי שהיה בא“י במחצית המאה הראשונה לאלף הששי: ”והנה תמצא עמנו היום בארץ הצבי הרבה צדוקים סופרים והרבה ספרים נאים מכתיבתם בתורה נביאים וכתובים" – כפתור ופרח הוצ’ לונץ ע' ס"א.  ↩

  49. גרץ בת‘ שפ“ר ח”ד ע’ 103 ולהלן.  ↩

  50. ירושלים לונץ כרך ששי מע' 249 ולהלן.  ↩

  51. דודו“ר ח”ד 21 ולהלן. וע‘ מאמרו של רב צעיר, התקופה ה’ 240.  ↩

  52. שו“ת הריב”ש ס' שצ"ד.  ↩

  53. מובא בסדר הדורות.  ↩

  54. הרב שי"ר בתולדות ר‘ נתן בעל הערוך (הוצ‘ הצפירה כרך א’ 24־26) כותב, כי לפני בעל המחבר ס’ היוחסין היה הערוך הזה ומביא משם דוגמאות.  ↩

  55. ע‘ R. E. J., XXV 242 וע’ מאנאטסשריפט חלק מ"ז, 340 וע' בסוף הספר כאן ציון מרשימת אחימעץ.  ↩

  56. הרבנים מירושלים שלחו מכתב בקשה אל ר' אפרים ב“ר שמריה העזתי המלמד במצרים, וז”ל:

    “שא זקנינו החבר היקר שלום גדול מאת צורנו יתרומם, וממנו אחיך הרבנים היושבים בעיר הקדש. הכת העלובה, העצובה, הכאובה, אשר אנחנו סובלים עול הנכרים ועומסים כל טרח ונצער נפשנו עבור ישיבת המקום הזה. אבל רחמי רחום גברו עלינו, כי יושבי מִתְרַצים בדבר מועט; ולא נכחד ממך, יקירנו, כי בשנה הזאת היו החוגגים מעט במספר (כלומר שמעטים באו לסיר את האה"ק, והסיירים דרכם היה לתת נדבות לצרכי ירושלים)… והעניים רבים ואנו פוחדים מן המס… ושמנו שלוחים מר‘ רב’ (מרנא רבנא) יוסף החזן ב”ר יפת המלמד"…

    כנראה נכתב המכתב הזה בזמן שהיו נגידים במצרים בדור שלפני הרמב"ם, בימי ממשלת הערבים (גנזי ירושלים חוברת ב‘, תרס"א ע’ ח' וי"ז).  ↩

  57. המכתב הוא בדבר מחלקת שהיתה בקהלה על אדות החזן שלמה סביק שנתנדה על ידי הבית דין שברמלה (אולי היא רמלה הסמוכה לאלכסנדריה) בעד מעשה כשוף. שלמה סביק זה הראה מכתב המלצה מאת הגאון הנ"ל, אבל המכתב נחשד בזיוף, ולפיכך פנו אל הגאון, שיאשר במכתב שני את דבריו (אנציקלופדיה עברית רוסית כרך ז‘ ע’ 481).  ↩

  58. ב“הגרן” ספר ששי ע‘ 69 מביא הר"א עפשטין תשובה מהגאון ר’ אליהו ור‘ אביתר הכהן בנו על שאלה ששאלו חכמי מגנצא, ומוכח משם שר’ אליהו ור‘ אביתר היו מנהיגי הישיבה בירושלים. ובספר הזכרון (געדענקבוך) לכבוד הד“ר ד. קופמן צד II מביא הר”ז שכטר נוסח קדיש שמצא בגניזה בקאירה… בחייכון וביומיכון ובחיי אדונינו אביתר הכהן, ראש ישיבת גאון יעקב, ובחיי ר’ שלמה הכהן אב הישיבה, ובחיי רבינו צדוק השלישי בחבורה.  ↩

  59. J. Q. R. IX, 28  ↩

  60. J. Q. R. XIV, 481. W. Bacher. Ein neuerschlossenes Kapitel der Jud. Gesch. Das Geonat in Palästina u. d. Exilarchat in Aegypten. J. Q. R. X. V־79־69. Schechter. Jaadyyana Cambridge 1903. W. Bacher, J. E. V 267־72 עם הוספות א. א. הרכבי.  ↩

  61. ירושלם לונץ כרך ב'.  ↩

  62. התרכים נחלקו לשלשה עמים: התרכים הצפוניים או התַתַרים (ומהם הקירגיזים, בַשקירים, קַרַלקַפַקים ועוד); התרכים המזרחיים או העֻזבקים שבבוכרה, חיוא והקרובים להם תתרי קרים; והתרכים המערביים, או תרכים סתם, התרכמנים והגוזים ושבטיהם שנקראו על שם מושליהם סלדז'וקים עסמנים (או עותמנים).  ↩

  63. גרץ בהעתקת שפ“ר ח”ג 379.  ↩

  64. תולדות מסעי הצלב, ברנפלד Spamers Weltgeschichte B. III, IV.  ↩

  65. יש נוסח אב הרחמים, שהצנזורה לא קלקלה אותו, והוא הרבה יותר חריף מהנוסח הרגיל.  ↩

  66. ספרו יצא לאור בפעם הראשונה בקושטא תרפ"ג.  ↩

  67. יש גורסים ארבעה יהודים (ד‘ במקום ר’) וכנראה זהו תקון נכון, וראיה לזה מדברי הנוסע פתחיה, ומלבד זאת אין ר' בנימין מזכיר כלל על דבר בית כנסת בירושלים.  ↩

  68. ע‘ הוספת הרכבי לגרץ ה’ שפ“ר ח”ה בסוף הספר ע' 21 ולהלן.  ↩

  69. Brokhaus, Enciklopedie, Mamluken.  ↩

  70. ע‘ הרכבי בהוספות לגרץ ח"ה ע’ 12 שמפקפק באמתת הזמן, כי יש אומרים שר‘ יונתן מת בשנה אחת עם הרמב"ם. וע’ כנסת ישראל, שפ"ר, כרך ב', 132.  ↩

  71. גרץ ח"ה 19.  ↩

  72. לפי הנראה קיים את מכתבו אצל הנסיך יוהן מברוגא, שנקרא “מלך ירושלים”.  ↩

  73. ע‘ הגרן, הוצ’ המליץ, ע' כ"ח.  ↩

  74. אלחריזי, שער חמישים.  ↩

  75. בדעתו היה להקריב קרבנות בירושלים בזמן הזה. ע‘ כפתור ופרח הוצ’ לונץ ע' פ“א, שמברר את הדבר. וכידוע היה גם דעתו של רצ”ה קלישר נוטה לזה (ע' “דרישת ציון” שלו, המו"מ שהיה לו עם חכמי הדור בזה).  ↩

  76. הרכבי בהוספה לגרץ ח“ה ע' 43 מפקפק באמתת הדבר הזה, כי אין זכר בכל ספרי הרמב”ן, שהוא עלה לא"י מתוך לחץ חיצוני.  ↩

  77. את ביהכ"נס הזה גזלו הישמעאלים ומחזיקים בו עד עתה ועשו בו טחנה (מרגאה). ירושלים של לונץ כרך ב‘ ע’ 3 בהערה.  ↩

  78. מתלמידיו היו ר‘ תנחום בן ר’ יוסף יהושע איש ירושלים שתרגם את התנ"ך לערבית (קוה“י גרץ כ”ז), ור' יצחק דמן עכו, מקובל גדול (דחיד"א, שם הגדולים).  ↩

  79. ע‘ לעיל 36. וע’ לונץ בירושלים שנה ב‘ עמוד ה’, שכותב כי הרמב“ן היה בן ע”ג במותו.  ↩

  80. רשימת כל ספרי הרמב“ן וכל הספרים המיוחסים לו נמצאה בפרק מיוחד בקונטרס תולדות הרמב”ן מאת מאיר אליעזר כץ רפפורט, קראקא תרנ"ח.  ↩

  81. הרכבי בהוספה לגרץ ח"ה 81.

    באוצר הספרים הממלכתי שבפ“ב נמצא קונטרס ”תוצאות ארץ ישראל“, שהוא כנראה של אחד מתלמידי הרמב”ן. בין הקבורים בתחתית הר הכרמל יחשוב את “ר' שמשון ב”ר אברהם מבעלי התוספות ומורי הרב ר' משה ב“ר נחמן מגרונדא זצוק”ל“. ובסופה כתוב: ”ועתה מתעוררים רבים ומתנדבים לעלות לא“י. ורבים חושבים כי אנחנו קרובים לביאת הגואל, כאשר רואים, שהכבידו האומות את עולם על ישראל ברוב המקומות (בחוץ לארץ) ושאר סימנים נתגלו לצנועים. סוף דבר: ישראל צריכים תשובה ומע”ט ולחזק דברי דודים אשר מיינה של תורה ערבים (לפי הנראה רומז אל הקבלה – אז"ר). נשלמו “תוצאות א”י". (הוספת הרכבי לגרץ ח"ה 38־37).  ↩

  82. קונטרס שלו בקבלה מצורף לספר מצרף לחכמה ונובלות חכמה של יש"ר מקנדיאה.  ↩

  83. ע' העתון ישרון של הד"ר קַבַּק.  ↩

  84. ע‘ תבואות הארץ של הד"ר שורץ ע’ תס"ט.  ↩

  85. השם אישתורי (עשתור) נמצא גם בירושלמי בכורים פ“א ח”ד. הפרחי – תרגום עברי משם עיר מולדתו פלורנץ (פרח – Flora). גם בעטרת צבי (יצא לאור לכבוד הדר' גרץ) נזכר שם קדמון “אישטורי” (בטי"ת).  ↩

  86. זה נראה מהקדמת ספרו כפתור ופרח שבה אומר: דירת הכרכים לשבת בצער עזבתי… גם בגדולות ללכת בהם לא נסיתי, בנפלאות ממני לא שאלה נפשי, ואליהם לבי לא נטה. ולאפוקי נפשאי מפלוגתא.  ↩

  87. בהקדמת ספרו כו"פ ע‘ ג’ וד'.  ↩

  88. כו“פ ע' רפ”ג.  ↩

  89. “על בית שאן להודיע לבני אדם שהיא ארץ ישראל, ושהנודר כנזיר יכול לשבת בה וכיוצא בזה בשאר הדינים. איני צריך לבשר אלא לסוסים וגמלים. אבל מה אעשה? הנה היום נמצאים פה עמנו אנשים מקרוב באו… מניאים לב נשים ועמי הארץ לשבת שם ואומרים להם שאינה ארץ ישראל במוחלט… על כן להאריך בזה הוצרכתי, להחיות לב נדכאים”. כו“פ פרק ז‘ ע’ קכ”א. ובע‘ קכ“ז הוא מוסיף: ”ומה שרדפתי אחר זאת החקירה, לא מפני שזכני האל ית’ לשבת בה לבד, אלא שלא למעט גבול נחלתנו ממיעוט ידיעה ומרצון… וכן מזה הטעם בעצמו רדפתי אחר זכות עיר אחת הסמוכה ללוד ושמה רמלה"…

    ובע‘ רכ“א הוא כותב: ”וכן יעקב אבינו ויוסף הצדיק ואדונינו משה ע“ה כלם היו משתוקקים ליקבר בא”י בהיותם בחוץ לארץ, ואע“פ שעדיין לא נכבשה… הרי שקדושת הארץ ומעלתה היא משעת נתינתה אל האבות הקדושים, לא משעת הכבוש לחוד, וכן כתוב (בראשית י' ט"ו): מארץ העברים… [ורק] חיוב מתנותיה היא משעת כבוש לבד” (שם רכ"ב). ובע’ רכ“ו הוא מוסיף: ”כונת כלל זה הפרק… אין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל (ע‘ חגיגה ג’ ב‘ וע’ כפתור ופרח פ‘ ג’ ע' י"ז), שאין שום דבר בזה, שלא יהיה בזה בענין הקדושה והמעלה".

    ובע' רל“ד: ”העולה בידינו הוא, שכל מקום שנמצא לרבותינו ז“ל אומרים וקורים חוצה לארץ לאיזה חלק שיהיה מן הארץ בתוך גבולי ”אלה מסעי“ (כלומר, בתוך הגבולים המפורשים ב“אלה מסעי”, במדבר ל"ד) שרצונם לומר חוצה לארץ של כבוש שני, לא שיהא דעתם בחוצה ארץ גמור חלילה…”

    “וא”כ כל מה שבתוך גבולי א“י הנזכרים באלה מסעי הכל, לכל הפחות, קדוש בקדושת א”י לכל התועלות המבוקשות ממנה, ולענין חיוב חוקיה יש הפרש… וכל מה שהתאבקתי בזה המבוקש הנה הוא לטעם שזכרתי, שלא יאמר לי איש: הא בהא תליא. וגם שלא להחזיק חלקי ארץ ישראל בחו“ל לעולם”.

    ע“ד גבולות הארץ בפרט, ע' כו”פ פ‘ אחד עשר ופ’ שבעה וארבעים ע' תתט"ז.

    ע“ד המצב של בנ”י הוא כותב (שם ע' תק"פ): מי שנתחייב ממון לגוים אם מחמת הלואה או מחמת מס, כגון כסף גולגולתא, שפורעין בארץ ישמעאל מדי שנה בשנה, והעני ההוא, אם לא יפרע, יאסרוהו ויתנוהו בשבי או יכוהו עד שתצא נפשו… אין לך פדיון שבוים גדול מזה, וכלי ישראל מצווין לפדותו".  ↩

  90. המבי“ט בתשובתו שנמצאת בשו”ת אבקת רוכל סי‘ כ“ג כותב: וכשהלכתי לירושלים בשנת הרצ”ח מצאתי ביד החכם השלם הר’ לוי בן חביב ספר כפתר ופרח שמדבר בדיני א"י.  ↩

  91. ע‘ לונץ במבוא לספר כו"פ ע’ XL.  ↩

  92. אולי זהו ר‘ חזקיה ממיידבורק (מגדנבורג) המפֻרסם בספרות הפוסקים. ע’ ר' יעקב סקילי וספריו מהרש“ה קוק, ירושלים כרך י”ג 60.  ↩

  93. Spamers Weltgeschichte IV, V.  ↩

  94. דברי ימי ישראל בתוגרמה, רוזאניס ח“א ע' 113. בספר ”פרשת אלה מסעי“ מהר”ר משה חַגִיז (נדפס באלטונה תצ“ג ובירושלים תרמ”ד), מסופר… שמעתי, שהיה בין התרכים תוכן גדול שלש מאות שנה קודם שכבש שלים את העיר ורשם בספרו: “כשתתחבר ותכניס את השי”ן בשי“ן תתגבר השי”ן ותכנס תוך השי“ן כפולה”. ואחר המעשה הבינו את החידה: כשהמלך שבשמו יש אות שי“ן – שלים, ימלוך בשנת שי”ן, אז תתגבר השין – כלומר המלך שלים – ותכנס לתוך שין כפולה – ירושלים ודמשק.  ↩

  95. ארץ ישראל של ד. בן גוריון וי. בן צבי, 86.  ↩

  96. את ספרו של ר‘ יצחק חילו תרגם ה’ א. כרמלי לצרפתית ומשם נעתק לעברית ע“י ה' ז. י. הורביץ, בירושלים של לונץ כרך י”ג 127־81. והמקור העברי אבד.  ↩

  97. ע‘ דהי“ב י”א י’.  ↩

  98. וכן כתוב גם ביוסיפוס בקדמוניות V, 2, 3.  ↩

  99. הן חרבות ארשיף על שפת הים, 16 ק"מ לצפון יפו, לפנים נקראה אפולוניה.  ↩

  100. ע"ד ראשית העיר צפת ע‘ בציון בסוף הספר ע’ י'.  ↩

  101. עכשיו כפר ½ 4 ק"מ למערב אל ג'יש. (גוש חלב).  ↩

  102. כפר 6 ק"מ לצפון צפת.  ↩

  103. כפר 10 ק"מ לצפון צפת.  ↩

  104. ע‘ ספרו של נחמן כהן קורוניל קי“א וקי”ב, וע’ מאנאטסשריפט של גרץ XXIV, 409.  ↩

  105. בגליון מרדכי כ“י (ע‘ בן חנניא 1865 ע’ 913 ובאשכול כרך ו' בהערה… יצחק הלוי מבילשטיין, לפי השערת רש”ח קוק הוא ר"י הלוי אסיר התקוה.  ↩

  106. ר“ע מברטנורה באגרותיו. תקנה אחת היא: להתפלל בעש”ק מנחה בצבור כבכל יום ומעריב בצאת הכוכבים. כי מנהגם היה לפנים להתפלל מנחה ביחיד במוקדם ואח“כ אכלו את ארוחת הערב ושתו יין, ואז הלכו לבושים בבגדי שבת לביהכנ”ס ושם אמרו תפלות עד שתי שעות בלילה ושבים לבתיהם ואוכלים כזית ומברכים ברכת המזון.  ↩

  107. הרב היה ר' נתן הכהן שולאל, שיצא בשנת רמ“ב למצרים, ועלה שם על כסא הנגידות (נולד קצ“ח ומת באייר רס”ב בקאירה). חדשות הארץ תרע”ט גליון פ"ג, מהערת י. בן־צבי.  ↩

  108. הנוסע ר' משולם מוואלטרה, שהיה בא“י בשנת רמ”א, כותב, שהנגיד ממצרים נתן לו מכתב מליצה למשנה הנגיד בירושלים לפטרו ממס, ובודאי שהיו עוד מקרים כאלה.  ↩

  109. הרע"ב במכתביו.  ↩

  110. מקרים כאלה שחמסנים תפשו את הממשלה על העדה ומלאו אוצרותיהם משוד עניים קרו בתקופות שונות: ע‘ שו“ת מהריט”ץ סימן קע“ט, שו”ת ר’ חיים גגין משנת תקצ"ג ועוד, ואין להאריך בזה.  ↩

  111. לשון הרע"ב במכתביו.  ↩

  112. דברי ימי ישראל בתוגרמה, רוזאניס ח“א 115 ע”פ מונק.  ↩

  113. שם הגדולים, חיד“א, ערך רע”ב.  ↩

  114. גרץ ח"ו ציון ו', 430.  ↩

  115. הנוסע האלמוני מאיטליה ברשימתו משנת רנ“ו, הנספחת למכתבי הרע”ב.  ↩

  116. מדברי הנוסע האלמוני הנ"ל.  ↩

  117. ירושלים כרך ב' 104־95.  ↩

  118. כותב המכתב הזה היה יושב בחצר של הקדש, והיה דיין וראש ישיבה בירושלים.  ↩

  119. קבוץ הנדבות נקרא בשם “מגבת חכמים”. מצינו שר‘ אליעזר ור’ יהושע ור' עקיבא באו עד חילת אנטוכיה לעסק המגבת (ע' ירושלמי הוריות פ"ג ה־ז). הרא“מ לונץ משער, שבבבל היה המנהג שהיו שולחים נדבותיהם לארץ ישראל מבבל בדרך כבוד, ולא שישלחו חבמי א”י שלוחים בבלה לקבלת נדבות (ירושלים כרך ז' 28).  ↩

  120. גר המערב 216.  ↩

  121. עי‘ לעיל ע’ 35.  ↩

  122. כנראה ר‘ ברוך זה הוא שהיה בירושלים בזמן ר’ אשתורי הפרחי, שאליו הביא את ספרו כפתור ופרח, ובכמה מקומות כתב ר‘ אשתורי ספרו "הסכים הרב ר’ ברוך ז“ל”, ע‘ המעמר ג’ ע' 323.  ↩

  123. ע‘ המעמר שם וגנזי ירושלים להרש"א וורטהיימר חוב’ ב‘. נמצא בגניזה של קאירה עוד איזה קטע ע"ד שליחותו של ר’ עובדיה הגר.  ↩

  124. גרץ כרך ששי ע‘ 424 בת’ שפ"ר.  ↩

  125. נדפס בס' שבחי ירושלים.  ↩

  126. ע‘ ירושלים כרך ז’ מאמרו של הד“ר סלושץ. גם אלחריזי עוד מזכיר את קהלת המערבים בא”י. ב“תקון יששכר” נאמר “ואנו המערבים”. ע‘ נר המערב, טולידאנו 99–וגם 112 הע’ פ"ד.  ↩

  127. הוצ‘ פיליפובסקי ע’ קמ"א.  ↩

  128. מת בכסלו רפ"ה (מרשימת י. בן צבי בחדשות הארץ תרע“ט גליון פ”ג). והוא בן אחיו של ר‘ נתן הכהן שןלאל (לעיל ע' 53). וע’ ירושלים לונץ כרך א‘ וב’.  ↩

  129. תולדות חכמי ירושלים. פרומקין ח"א 21.  ↩

  130. כל התקנות הללו היו דרושות לזמן, והתקנה האחרונה נעשתה גם כן משום מעשה שהיה: היה מלפנים איזה דיין שבנה את ההיכל (ארון הקדש) בבית הכנסת מכספו וקנה מנורות, והוא או בא כחו היו נוהגים להדליקן לפני ההיכל. כשנפטר הדיין לעולמו, רצתה האחמנה להחזיק במצוה זו, אך פרנסי הקהלה התנגדו לזה (כי דרכם היה למכור את הדלקת הנרות, והכסף היה בא לאוצר הקהל) והביאו את דבריהם למשפט והם זכו בדין.  ↩

  131. גרץ, ת' שפ“ר ח”ז, פ“ז ופ”ח.  ↩

  132. ע‘ לעיל 16 הע’ 3.  ↩

  133. ע' לקמן פט"ו.  ↩

  134. שם. ה‘ ד’ גורדון בהמגיד 1862 גליון מ“ג כותב, כי במשך שלש שנים הספיק ר”ש מולכו לקנות ידיעה עצומה בכל הספרות העברית (קודם לזה לא ידע ממנה כלום), עד שכלם השתוממו ע"ז, והאמינו שמלאך למדו תורה.  ↩

  135. נשמרה אגדה בצפת, כי ארוסתו של ר' שלמה לא רצתה להנשא לאחר, ובמותה בקשה לשים על צוארה כקמיע את כתובת האירוסין שלה ועל אצבעה את טבעת הקדושין שלה ולקברה יחד עם אותות הזכרון היקרים שנשארו לה מארוסה הקדוש.  ↩

  136. בהקדמתו כתב את החרוזים האלה: לְזַכּוֹת רַבִּים סִפְרִי חֻבַּר, הֵן עֵד לִי נֶאֱמָן בַּשַׁחַק. גַּם לִרְאוֹתִי כִּי הַבָּנִים הֵם כַּדַּק וּכְ־ מַר וּכְשַׁחַק… וָאַעַשׂ לִי שֵׁם אַחֲרֵי מוֹת טוֹב מִבָּנִים, הוּא לֹא נִמְחַק. בִּפְשָׁט וּבִדְרָשׁ עַל הַתּוֹרָה בּוֹ יַזְכִּירוּ־ נִי מִמֶּרְחָק. עִקָּר תּוֹלְדוֹ־ תַי הוּא סִפְרִי עַל כֵּן נִקְרָא תּוֹלְדוֹת יִצְחָק.  ↩

  137. דברי ימי ישראל בתוגרמא ח"א 120־121.  ↩

  138. שו“ת אבקת רוכל לר”י קרו סי‘ א’.  ↩

  139. תולדות חכמי ירושלים, פרומקין 48.  ↩

  140. שו“ת דברי דוד תשובה ו‘. בתשובה ט’ יש ענין מיוחד. אשה כושית מארץ כוש הנקרא אל חבש, שנשבית ושני בניה עמה וקנה אותם ראובן. ושאלנו את פיה מה טיבה ואמרו, שהיתה נשואה ובאו עליה אויבים ושללום והרגו את כל האנשים שהיו בבית, ואת הנשים שבו ויבוזו, ונתברר שהם מזרע ישראל משבט דן השוכנים בהרי כוש… ובתוך זמן בא עליה ראובן אדונה והוליד ממנה בן וגדל, והרי הוא רוצה לקחת אשה מישראל ולבוא בקהל… הרדב”ז נוטה שם בשאלה זו להחמיר מחשש ממזרות, ואולם את הקראים הוא פוסק לקבל בקהל, אם יקבלו על עצמם להתנהג כרבנים.  ↩

  141. ע‘ תולדות חכמי ירושלים 50, וע’ טוב מצרים דף י"א.  ↩

  142. ע‘ מאמרו של ז’ שכטר, צפת במאה הט"ז, קבץ הגליל 42־6.  ↩

  143. תולדות חכמי ירושלים, פרומקין ח"א.  ↩

  144. לפי עדות ר‘ יוסף שורץ נדפס בצפת בשנת שפ“ה ”מדרש אגור", שאיננו עוד. ר’ שלמה בובר דרש אחריו ולא מצאו. ע‘ בהערותיו לס’ “רב פעלים” של ר' אברהם בהגר"א.  ↩

  145. לפי דברי הרב חיד“א, היה ר' אברהם עשיר ובנה בממונו חצר מירון, ששם ציון הרשב”י ור‘ אלעזר בנו ור’ יצחק. ר‘ שלמה סגיס היה ג"כ גדול בתורה והקים תלמידים חכמים גדולים כר’ חיים הרופא ור' טוביה הלוי, חבר מהרימ"ט.

    ר' פרץ כלב, שהיה גדול בתורה וראש הקהלה, היה חנוני בצפת בשנת ר"ע בערך.  ↩

  146. ראו הערה 29.  ↩

  147. בשו"ת אבקת רוכל אנו מוצאים על הסכמה אחת חתומים אלה השלשה (בשנת של"א):

    דוד ן' אבי זמרה יוסף קארו משה בר יוסף מטראני.  ↩

  148. וז“ל הרמב”ם הל' סנהדרין פ“ד ה”ד: אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמכו בא“י בלבד, והם האנשים החכמים הראוים לדון, שבדקו אותם בית דין של א”י והמחו אותם וסמכו אותם. וע“ש הלכה י”א.  ↩

  149. בזה כון נגד הרלב"ח, שבימי השמד, בהיותו קטן, שנו שמו לשם נוצרי.  ↩

  150. אוצה"ס של בן יעקב.  ↩

  151. ע' בציון שהובא מאבקת רוכל קל"ר (כאן בסוף הספר).  ↩

  152. רוזאניס בדי“י בתוגרמה ח”ב ע‘ 210 ולהלן משתדל להוכיח שהס’ מגיד מישרים לא נתחבר ע“י ר‘ יוסף קרו. בשבילנו כמעט אחת היא. מציאות יצירה ספרותית כזו – תהי ממי שתהיה – חשובה מאד מצד עצמה ומבארת לנו את המצב הקולטורי של הזמן ההוא. ועי’ קדמות הזוהר מהרד”ל ל“ג ע”ב, שמוכיח ביחוד מהרמ“ק שמביא דברי המגיד, והרמ”ק הלא היה תלמידו של מהרי"ק (ע“ז העירני רש”ח קוק).  ↩

  153. שו“ת מהרי”ק אבן העזר.  ↩

  154. צפת במאה הט“ז, הגליל 21. ע‘ בסוף הספר ציון שלקוח מאבקת רוכל סי’ קל”ד. וע' בציון שם ע“ד החרם שהחרים רי”ק וחבריו את הפרנס שרצה לבטל את התקנה שבני תורה יהיו פטורים ממס הממשלה.  ↩

  155. בימינו נתפרסם ממנו עוד ספר “אילימה” ג"כ בקבלה.  ↩

  156. ר“ח ויטאל היה מתנגד למנהג הזה, ואמנם לפי היהדות העתיקה אין ודוי אלא לפני השי”ת בלבד.  ↩

  157. כדאי לצין את ההבדל שיש בין חברות זו ובין החברות שמתאר אפלטון בספרו “המשתה”.  ↩

  158. ר‘ חיים אלשיך בנו של ר’ משה כתב "אבא מארי המחבר השתדל בכל פירושיו שלא לשום עצמו בדברי קבלה מפורסמים… וכמובן גמר בלבו שלא לפרש במראה יחזקאל (ומשום זה לא כתב באור על ספר יחזקאל).  ↩

  159. הרב חיד“א שם הגדולים מ‘ ערך 112־111. וע’ שפת אמת של ר”מ חאגיז.  ↩

  160. ע‘ תולדות המקֻבלים של דוד כהנא ס"א ציון ג’. מנהגי חסידות של אנשי צפת, 50־51.  ↩

  161. הוא נתפרסם בשם האר"י – ראשי תיבות: האלהי ר' יצחק.  ↩

  162. ספרי הקבלה, ביחוד קבלת האר“י, נתפשטו מהרה בעולם בקונטרסים רבים ושונים. האר”י בעצמו לא השאיר כלום בכתב ואת רֻבי תורותיו כתב תלמידו ר‘ חיים ויטאל. אולם נמצאו גם אחרים שכתבו משמו, ויש כאלה שהם סותרים זה את זה. ר’ חיים יוסף דוד אזולאי, בבקרו את הנוסחאות השונות של ספר הכונות של האר“י, אומר: ”סבת שנויים אלו, כי לרב חשקם (של הדורשים בקבלה) היו חומדים חמודא דאורייתא וגונבים הכתיבות, ויש שהיו שומעים ואחר כך כותבים בביתם וכיוצא, וגם מסבת מעתיקים שלא ידעו ולא הבינו… וה' הטוב יכפר בעד".  ↩

  163. גם הגאון ר‘ שמשון בק כתב בשנת ה’ שמ“ב: ”אכן ישמע לעצתי ולא יוציא שום מעות בספרי הקבלה מהקורדוואר ע“ה, כי לא תדע דבר על אמתתו”. במכתב הזה הוא גם מודיעהו שראה משניות מנקדים שנכתבו זה תת"פ שנה (ירושלים כרך ד, 144)  ↩

  164. קונטרס שלו בקבלה מצורף לספר מצרף לחכמה ונובלות חכמה של יש"ר מקנדיאה.  ↩

  165. ר‘ חיד"א בשם הגדולים, לונץ כרך ז’ ע' 14.  ↩

  166. ירושלם כרך ח' 43.  ↩

  167. עוד ר' עובדיה מברטנורה מספר במכתבו דבר משפט שהיה בירושלים בשנת רמ"ח: ישמעאלי אחד קם על אמו ושחטה כשחוט הכבש. כשהביאוהו לפני השופטים, הצטדק שעשה זאת בשכרותו, ומיד דנו השופטים, שהחטא חל על היהודים ועל הנוצרים, שהם עושים יין. היהודים נענשו לשלם ששה פרחי זהב, והנוצרים – שנים עשר, והרוצח יצא חפשי חנם (ממכתב ר‘ עובדיה מברטנורה, המעמד ג’ 134).  ↩

  168. שו“ת רדב”ז ח“ב סי' רמ”ו.  ↩

  169. שו“ת רדב”ז ח“א ל”ו וק"ג.  ↩

  170. שו“ת הרלב”ח סי' כ"ה.  ↩

  171. בס‘ חיים וחסד סי’ צ"ב מובא, שאיש אחד הלוה לקהל ק' פרחים, בתנאי שיתנו לו בכל שבוע עשרה פרחים כל ימי חייו!… (אולי יש אן טעות הדפוס).  ↩

  172. שבחי ירושלים, דף י"ט.  ↩

  173. די"י בתוגרמה.  ↩

  174. שלש מאות שנה אח"כ, כאשר הישוב של הקראים בחברון נתבטל, הגישו הקראים ערעור על החצר הזאת בקושטא. אבל היהודים זכו במשפטם, והחצר נשארה להם לנחלה.  ↩

  175. שו“ת הרדב”ז ה"ה סי‘ ל’.  ↩

  176. ע‘ שו“ת מהריט”ץ. משו"ח ר’ בצלאל אשכנזי סי' ל"ט נראה, שהיו בזמנו קהלות מסודרות בעזה ובחברון.  ↩

  177. שבחי ירושלים דף כ“ג ע”ב.  ↩

  178. רי“י גרץ, תרגום שפ”ר ח"ז ע' 257,  ↩

  179. וקרה ששני אחים רבו בדבר החזקת המקומות ופתיחת חלונות, ואחד הכה את הבנאי של אחיו. המשפט בא לפני ר' צמח, שהיה רב העיר בזמן ההוא, והוא פסק שהמכה צריך לתת שלשה עשר סלעים, שהם שש ועשרים לבנים או חתיכות, ובזה עליהם להתפייס.  ↩

  180. Rоbinsоn, Palästina525.  ↩

  181. אהלי יעקב, ק“ן; המב”ט ח“ב סי' ע”ח וקל"א.  ↩

  182. מציגו תשובה אחת ע“ד יהודי שבא מפרס לצפת ובקש לקחת אשה, והשביעוהו שאין לו אחים (שאם ימות לא תהא אשתו זקוקה ליבם), והוא נשבע. ואחר ך בא אחר מפרס ום כן רצה לקחת אשה ושאלוהו אם יש לו אחים בארצו, והאיש ענה: ולמה התרתם לפלוני בן ארצי לקחת אשה? והלא גם לו יש אחים. והיהודי הפרסי הראשון נסע לויניציאה ונטבע. אז באו הרבנים במבוכה, כי לא ידעו בדברי מי להאמין – בשבועת הראשון או בעדות השני (שו“ת מהרימ”ט ה“א סי' פ”א). כמקרה הזה קרה עוד בצפת ביבודי שבא מקורדיסטן, שגם כן לקח אשה אחר שהשביעוהו, ואחר כך בא אחר והעיד שיש לו אחים, ובינתים מת האיש. ושוב נשאלו הרבנים למי להאמין (שם סי' פ”ב.  ↩

  183. שירת הח“ן לאשר בן ישראל צפת תרע”ח.  ↩

  184. חיד"א בשם הגדולים.  ↩

  185. די“י בתוגרמה ח”ב 172.  ↩

  186. “מי מצור” מר‘ ישראל נג’ארה, דף קנ"ט.  ↩

  187. כנראה היו היהודים יושבים בצפת תמיד בחרדה מאימת השודדים, ולכן החליטו לבנות חאן (בנין גדול כרפת עם דלת ברזל ובריחים) שיהיה מקלט להם בעת צרה (ירושלים כרך ח' III). החאן נבנה בעזרת נדיבי קושטא.  ↩

  188. ר‘ ישעי’ בהקדמתו לשו“ת אביו ר‘ יוסף מטראני. ר’ שמשון בק כתב במכתבו בשנת שמ”ד: כמה מעלות טובות למקום עלי, שהוציאני מצפת והכניסני לירושלים הקדושה אשר לא יחסר כל בה (ירושלים כרך ב' 143).  ↩

  189. שו“ת הרי”ט סי' כ"ב.  ↩

  190. די“י בתורגמה ח”ג, 178.  ↩

  191. ע"ש 180. ובאוצר הספרים של בן יעקב.  ↩

  192. האגדה מספרת, כי אז נשארו בחברון רק תשעה אנשים וביניהם ר‘ יצחק ארכא. הגיע יום הכפורים ולא היה להם מנין. ויצטערו מאד. פתאם בערב יום הכפורים לפני שקיעת החמה בא אליהם זקן אחד אורח שהשלים המנין וישמחו עליו מאד. אחר תפלת מעריב במוצאי יום הכפורים בקשהו ר’ יצחק ללכת לסעוד אצלו, והוא הלך לפניו והזקן אחריו. פתאם הפך פניו וראה שאין הזקן עמו. ויחרד מאד וילך לבקשו בכל מקום ולא מצאו. בלילה נגלה אליו הזקן בחלום ואמר לו: אל תצטער רבי. אנכי אברהם אביכם. ראיתי בצערכם, שאין לכם מנין, ובאתי לעשות לכם נחת רוח ולהשלים את מנינכם.  ↩

  193. “חרבות ירושלים” – שמו מעיד עליו מה טיבו של ספור זה. כי כשמו כן הוא – מגיד מקצת הצרות אשר עברו חלפו על ירושלים עיר הקדש ויחריבוה, כן ישוב ה‘ לשוש עליה לטוב וינחם את כל חרבותיה במהרה בימינו. אכי"ר. ויניציאה שנת לה’ הישועה על עמך. במצות השר ייואני וינדאמין“. – כך כתוב על שער הקונטרס, שמחזיק י”א דפים.  ↩

  194. גרוש – מטבע ידוע בתרכיה. עכשיו ערך רבע פרנק ובזמן ההוא היה ערכו פי חמש.  ↩

  195. לא כמ“ש גרץ שנולד בשנת ש”ל, כי הרש“ל רבו של השל”ה מת בשנה של“ג. ממכתבו של השל”ה, שנדפס במ“ע ”שומר ציון הנאמן“ גליון קמ”א, נראה, כי עלה לא“י דרך חלב, חמת ודמשק. ע' תולדות המקובלים, כהנא, ס”א 44.  ↩

  196. אין יובל בלי הרבות אכל. אין שמיטה בלי ירידה מטה מטה

    אין שנה בלי רוש ולענה. אין תקופה בלא מכה ואין תרופה.

    אין חדש בלא תמורת קדש. אין שבוע בלא קול תרועה.

    אין יום בלא רתת ואיום, אין לילה בלא יללה.

    אין שעה בלא רעה, אין רגע בלא פגע. (של"ה מס' פסחים)  ↩

  197. מכאן ולהלן מדברי בעל “חרבות ירושלים”.  ↩

  198. תמיד נמצאו שתדלנים אנשי מעשה, שהתיצבו לפני גדולי המלכות בדמשק ובקושטא להגן על עמם. ולפעמים עושים הפגנות גדולות בקריעת בגדים ובצעקות ובבכיות, ולפעמים היו עוזרים בזה קצת. אבל על פי הרב אי אפשר היה לשנות את המצב. המכונה הממשלתית העלתה כבר חלודה, והפקידים המקומיים מצאו תמיד עצה שלא יפריעום ממעשי החמס, כמו שנראה גם בזה להלן.  ↩

  199. התאר “נשיא ארץ הקדושה” נחרת על מצבתו של הרב ר' דוד אפנהיים בפרג.  ↩

  200. הו“ל ע”י הד"ר ד. קופמן בירושלים כרך ה', 70.  ↩

  201. ירושלים, כרך ז' 193 להלן.  ↩

  202. ע‘ ר’ משה ן' חביב בספרו גט פשוט, קכ"ט.  ↩

  203. את היו“ד הוא רגיל להוסיף בסוף השמות בשביל החרוז ו”לתפארת הקריאה“, לפי טעם בני דורו. – ובמקום ”כצורי“ היה צ”ל כצור (כאבן). במקום “שבעי אל רעבי” – הַשָבֵע אל הרָעֵב.  ↩

  204. די“י בתורגמה, רוזניס ח”ג 129.  ↩

  205. לפני ר‘ יוסף ובית דינו הגישו הקראים משפט בעניני קהלתם, והוא פסק להם את הדין. בעברו באנגורא ספרו לו, כי חכם אחד דורש ברבים שהעוסק בתורה אין שואלין ממנו דין וחשבון בבית דין של מעלה. שכן כתוב בזהר: “מאן דאשתדל באורייתא לא מתבעי מיניה דינא”. ר’ יוסף נזף בו.  ↩

  206. ר' חיים יוסף דוד אזולאי כתב בשם הגדולים (ע' מהריט"ץ), כי בקושטא היו אומרים על הריט"ץ: אסיריו לא פתח ביתה. כלומר אם הוא הקשה איזו קושיא, אז לא מצאו לה אחרים תרוץ.  ↩

  207. ע' בציון בסוף הספר קטעים משו“ת מהריט”ץ. שו“ת שלו נדפסו ב”וניזיאה“ תנ”ד.

    במהריט“ץ תשובה רע”ד אנו מצאים מדה יפה של מהריט“ץ. היה איזה סכסוך בין קהלת הספרדים ובין קהלת המסתערבים. ומהריט”ץ ענה כי על פי הדין צריכים המסתערבים להשבע. “אך זהו דרכי… אחרי שאני אומר להם הדין כך ואתה פלוני חייב לישבע, אני אומר לו: איני חפץ שתשבע ותזכיר ותשא את שם ה‘ אפילו על האמת. קנה שבועתך בכך וכך, ואתה, הטעון, קנה שבועת שוא, שהיא לפי דבריך, בכך וכך ותמחלו זה לזה. ובחמלת ה’ עלי מעולם לא השבעתי שבועת ה‘ בבית דיני וה’ עזרני.”

    שו“ת מהריט”ץ. סי' קנ"ח.

    מעשה שהיה שהישיש כ“ר מרדכי דעדע תושב מצרים לפני מותו צוה ואמר: השטר אשר לו על ר' יעקב נאזו שהוא עכשיו בויניציאה והשטר מסך קי”ז אלף מאידי… הקדיש שליש לישיבת החכם השלם כמה“ר אברהם מונסון גר”ו ושליש אחד לישיבה אחת בירושלים ע“ה תוב”ב ולישיבה אחת בצפת תוב"ב והישיבות הנזכרות יאכלו הפירות והקרן קיים.

    עתה מנהיגי העיר צפת תוב"ב, בראותם גדל עוני העיר, כי ירדה לשערים והחובות אשר הם חייבים לאומות, עלתה הסכמתם לשלוח יד בקרן הגז' לפרוע פרעות באמרם, שאם אין עיר אין ישיבות, ושואלים… אם יש כח ביד טובי העיר לשנות הקדש זה אל המצטרך לצורך חובות העיר, שלא תחרב.

    תשובה… מן הדין אין הדין כך. אלא… שהשעה צריכה לכך, מפני ישוב ארץ ישראל. אי לזאת יש כח בידם, לשנותם ומובטחני בהם שיקלו מעל תלמידי חכמים מעט ממשא מלך ושרים בכל שנה ושנה, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל.  ↩

  208. הוא התחיל להדפיס ספרו “כסף נבחר” בדמשק, אבל ההדפסה היתה גרועה ולא רצה להשלים ספרו ואח“כ נדפס במהדורה חדשה בויניציה בשנת שפ”א.  ↩

  209. נר המערבי, טולידאנו 97 – 98.  ↩

  210. נר המערבי 108 – 111.  ↩

  211. נר המערב. טולידאנו 112.  ↩

  212. תבואות הארץ, מהדו‘ לונץ, ע’ תנ"ח.  ↩

  213. שם.  ↩

  214. גנזי ישראל בפטרבורג חוברת א' תרכ“ו. ליק. הוצאת גורלנד. ספור מסע מהקראי שמואל בן דוד. כאן מובא רק מה שנוגע לא”י, וכמעט הכל בלשון המחבר.  ↩

  215. זוהי רק אגדה. כי מקור השם הוא Neopolis שפירושו – העיר החדשה. ע' גורלנד.  ↩

  216. עוד יש בגנזי פטרבורג שני ספורי מסע משני קראים: ממשה הירושלמי מש‘ תי“ד ומבנימין ב”ר אליהו מש’ התקמ“ה. אבל אין בהם כל רשימות הסטוריות. בתחלת הספר באה רשימת ספרי מסע לא”י מהר"י רייפמן.  ↩

  217. בן הגאון האלוף המרומם מו“ה ראובן דוד טעבל דיין זלה”ה מק“ק קראקא, שנת ארץ ”הקדושה" (ה' תט"ז), נדפס בשנה ההיא בפעם הראשונה בויניציאה.  ↩

  218. אלה הם מדברי ה"ר חיים ויטאל – (כך כתוב בספר טוב הארץ). – אם הכל הוא מר‘ חיים ויטאל, או רק חלק מזה, והשאר הוא יצירת הדמיון של ר’ נתן – מי יכול לברר? ידוע הוא, שבזמן ההוא לא היו גבולות קבועים בין המסרת ובין היצירה החפשית של הדמיון.

    לדעת גרץ ודוד כהנא (באבן נגף שלו), היה שבתי צבי ונביאיו נוכלים ומתעים את הבריות בכונה רעה. ואולם לפי דעת החוקרים החדשים היה החזיון ההסטורי הגדול הזה פסיכוזה, מחלה נפשית מתדבקת, שתופסת המונים רבים. כמובן היתה בזה גם שרלטניות, אבל לא היא הענין היסודי שבחזיון הנפלא הזה, שעדיין לא נתברר כל צרכו. ואפשר למצוא בו גם הרבה פיוט ופרי דמיון נלהב (ע' ספר עניני ש“ץ מאת הד”ר פריימן, מקיצי נרדמים ברלין תרע"ג). כידוע עשה א. מפו מזה יצירה בלטריסטית, שלצערנו אבדה, ורק ראשיתה נשאר לפליטה.  ↩

  219. נכדו נקרא גם כן ר‘ שלמה אלגזי שחי במאה הששית והיה רב במצרים (חיד"א מפליא בשבחו), ולפיכך נקרא הראשון בשם הזקן, להבדיל בינו ובין נכדו. בן נכדו היה ר’ ישראל יעקב אלגאזי רב בירושלים, שחבר גם כן כמה ספרים. וע‘ אינציקלופדיה עברית־רוסית ערך אלגאזי, כרך א’ 22 ולהלן. השם אלגאזי הוא גבור בתורכית.  ↩

  220. תבואות הארץ מהדורת לונץ תנ“ח – תנ”ט.  ↩

  221. שם הגדולים.  ↩

  222. תולדות המקובלים של כהנא ע‘ 121 הע’ 1.  ↩

  223. הקדמת ר‘ יעקב כולי “למשנה למלך”. וע’ חיד"א שם הגדולים ואנצקלופדיה עברית־רוסית ע' רוזאניס.  ↩

  224. נר המערב, טולידנו 157 – 154.  ↩

  225. פרי האדמה ח“א דף י”ט ע"ב.  ↩

  226. ציון וירושלים (בדפוס הרי"ד פרומקין), שם ישנם שני שטרות. א‘ – בעמוד י“ז והשני מתקי”ח בע’ כ', לשני השטרות ההם יש ערך תרבותי.  ↩

  227. ראש משפחתו, ר‘ אברהם ב“ר אברהם אזולאי, היה מחכמי קשטיליה שבאו אחר גירוש ספרד לפאס. ו”דרך אניה באו לקפוטקיה ויצאו ליבשה, והניחו כל אשר להם בספינה, ותיכף קם רוח סערה ונשברה הספינה, ונטבע הכל, והיתה נפשם לשלל, ולזכר נס זה שניצול עשה חתימתו דמות ספינה. הוא נתיישב בעיר הקדש חברון בזמן הרב הגדול ר’ אליעזר ן‘ ארחא. ר’ אברהם היה חכם בכמה חכמות וסופר מהיר ומקובל. בנו ר‘ יצחק היה ג"כ מקובל וסופר ודַבָר ומנהיג. ובנו של ר’ יצחק היה ר‘ ישעיה, מרביץ תורה בתלמידים, והיה תלמידו של הרב פרי חדש, ונפטר בעה“ק ירושלים יום הששי לאדר התצ”ב, ובנו של ר’ ישעיה היה ר‘ יצחק זרחיה רב בירושלים ונפטר בירושלים כ“ג טבת תקכ”ה, ור’ יצחק זרחיה הוליד את ר' חיים יוסף דוד אזולאי". (ר‘ חיד"א בשם הגדולים א’ ערך 15).

    ר‘ חיים יוסף דוד אזולאי למד גם מפי ר’ נבון ור‘ יצחק הכהן (בן ר' יאודה ממשפחת רפופורט מלובלין) שחבר ס’ “בתי כהונה”, תלמידו של הרב בעל “פרי־חדש” ור‘ שלמה אלגאזי. ר’ יצחק זה הלך בשליחות מצוה מצפת ובחזרתו נתקבל לרב באיזמיר והיה שם ארבעים שנה, ולעת זקנתו חזר לירושלים ונתקבל שם לרב. והרב חיד"א כתב את שטר הרבנות בשבילו בפקודת כוללות ירושלים. (הכל בשם הגדולים י‘ ערך 321 וע’ שת“ג החדש ערך חיד”א).

    עוד תלמיד היה למהרי“ך, ר‘ חיים בן ר’ דוד אבולעפיה, חריף גדול ואיזה מתשובותיו נמצאות בספר ”אשדות הפסגה“ למהר”י האנדאלי. (שת"ג ח' ערך 6).  ↩

  228. ה' אייזיק בן יעקב הוציאו לאור הוצאה מוגהת עם הערות ותולדות המחבר, וילנא תרי"ב.  ↩

  229. ע' רשימת בן יעקב בשם הגדולים ואנציקלופדיה עברית רוסית, ערך אזולאי.  ↩

  230. מספרים, כי השם לב־אריה ניתן לו, שפעם נסע עם שיירה של ערבים במדבר. כשבאה השבת, לא רצה לנסוע, וירד לשבות באמצע המדבר. בתחלת הערב ראה ארי בא. הוא נבהל מאד, אבל מהרה נוכח, שאין כונת הארי לטרפו: הוא רבץ לו סמוך על ידו בשקט ובשלוה, וכל יום השבת לא מש ממקומו. הרב ראה מרחוק חיות רעות עוברות בבהלה ובורחות, כי פחד הארי נפל עליהן. במוצאי שבת נגש הארי אל הרב והראה לו בתנועותיו, כי יעלה לרכוב עליו. הוא עלה ואחז בתלתליו, והאריה עף כחץ מקשת והביאו אל השיירה. ולפיכך נקרא שם המשפחה לב־אריה. תו' חכמי ירושלים, פרומקין כ"י ועד מקורות.  ↩

  231. תבואות הארץ של הד“ר יוסף שורץ, דף תע”ט. ולוח א“י תרס”ה ע' 13.  ↩

  232. ר' דוב בר המגיד ממזריטש, אמר, שרק מאי הבנה היתה ההתנגדות אל רמח"ל (שה"ג החדש).  ↩

  233. יצאה לאור ע“י הד”ר א. ברלינר, ברלין תרל"ד.  ↩

  234. ע‘ גרץ ח"ח 382, דובנוב בווסחוד 1887 חוברות 5 – 6, האנציקלופדיה העברית הרוסית ע’ לוצטו.

    המחברים הנזכרים בתור רציונליסטים מדברים בשצף קצף נגד הקבלה ומוצאים סתירות באפיו של רמח"ל. לי נדמה שזהו לא כך. אי אפשר לבטל את המיסטיקה כדבר של שטות או שרלטניות. כל האפי של התקופה ההיא מתנגדת לדעה זו. ועוד הדבר צריך לפני ולפנים.  ↩

  235. ירושלים כרך ז', 195.  ↩

  236. האנציקלופדיה העברית הרוסית ערך חגיז.  ↩

  237. כך העיד עליו החכם הנוצרי וולף שידעו פנים אל פנים.  ↩

  238. בהיותו בחו“ל הדפיס בויניציאה ספרו של אביו ”הלכות קטנות".  ↩

  239. מענין הוא שבפקודת ראשי הקהלות והרבנים החלט, שהעשירים שיסרבו לתת כפי עשרם, יכריחום בחזקה לתת כפי שהעריכו השמאים, כי כופין על צדקה שכזו.  ↩

  240. החצר נשארה בחורבנה עד שנת תקצ“ז, שאז על פי פקדת מחמד עלי פחת מצרים הושבה לאשכנזים, ובה נבנה בית הכנסת ”בית יעקב", הבנין העברי היותר גדול ויפה בירושלים, ונודע גם בשם חורבת ר' יהודה החסיד.  ↩

  241. ע‘ ירושלים לונץ כרך ד’ וכרך ז', האינציקלופדיה העברית ערך ורטהיימר.  ↩

  242. הנוסע הערבי אבן בטוטה מצא בה בשנת ה' קט"ו רק ששים תושבים ערבים.  ↩

  243. זמרת הארץ. נדפס בראשונה במנטובה תק“ה ואח”כ בליוורנו תק“פ. שירים בשפה האיספניולית ובסופו מעשה ר' חיים אבולעפיה והנס שקרה לו בשנת תק”ב. וע‘ ירושלים כרך י’ מאמר “התחדשות הישוב בטבריה” מאת א. בן ישראל.  ↩

  244. תולדות חכמי ירושלים. פרומקין כ"י.  ↩

  245. אדוארד רובינזון, ע"פ Volney  ↩

  246. ירושלים, כרך ה' 211 – 217.  ↩

  247. ע' לוח א“י תרס”א בתולדות הרא"ל אלישר.  ↩

  248. משה זה מת מענוייו בימי עלילת דמשק (ת"ר).  ↩

  249. ירושלים כרך י"ג 229, 230.  ↩

  250. שם 288.  ↩

  251. ע' החסידים הראשונים בא“י מאת ש. רובנוב במאסף ”פרדס" כרך שני.  ↩

  252. מעניין הוא, שר' מנחם מנדל זה, כשהודיעוהו החסידים ע"ד הגזרה שיצאה אז מהממשלה, לאסור על היהודים את פרנסת המזיגה, כתב: … אתם חשבתם לרעה, ואלהים חשבה לטובה… ולפי דעתי, אפילו אם תתבטל גזרת המלכות… להרחיקה מפתח ביתם…  ↩

  253. ירושלים כרך ה', 168־164.  ↩

  254. בשו“ת ”גנת ורדים“ להרב ר' אברהם ב”ר מרדכי הלוי (היו“ד כלל ג‘ סי’ ט' – ח”א; נדפס תע"ו – ז'). “בירושלים נתרבו חובות הגוים על קהלת האשכנזים ולא הספיק להם העזר שבא מערי אשכנז, והגוים הנושים אצים בהם ורוצים לשלוח יד בזבול מקדשם ולעשותו ”לבית תפלה“ שלהם. וכשראו האשכנזים שעוד מעט לא ישאר לשום אשכנזי מדרך כף רגל בארץ ישראל ויתחלל גאון עזו ביד צרים אכזרים, שלחו משולח גדול בתורה ויראה כמהו' משה הכהן וכתת את רגליו לערי אשכנז… ובכל זאת לא עלתה ארוכה לצרת האשכנזים. ויועדו אנשי חסד מקהל גדול וקדוש שבמצרים והשתדלו ע”י קרובי מלכות, וגם נשאם לב בית דין… היפה שבמצרים יע“א לחזק ולאשר ההסכמה ופתגם אשר נעשו מאיתני פולוניא ורבניה שנעשו מקדמת דנא. וכתבו בית דין שבמצרים אגרת בקרת לכל ערי אשכנז ופולוניא… אשר על כל אלה בהמשך שלש שנים של הפשר (שנתפשרו עם הגוים) לא יתנו מסת נדבתם לשום שליח ספרדי, רק הכל יותן לעזרת אחיהם ולפדיון בית מקדשם, כפתגם הסכמת רבני פולוניא, ואחר עבור זעם הצרות הכל יהיה שלום, שיוכללו האשכנזים בקהל הספרדים”. – “ואחרי עבור זמן ועדן עמדו קצת מקהל הספרדים לעורר על ההסכמה הזאת וחפצו לשלוח (משולח) גם בערי אשכנז. והאשכנזים צועקים ובוכים, כי מימי עולם הספרדים שולחים לספרדים והאשכנזים לאשכנזים, ולא יתנו לספרדים מאומה; רק אחד השלוחים – זה כעשרים שנה – בגד באשכנזים, ודברו על לב האשכנזים לשלוח (נדבותיהם) לחברון”, ונתפרסם הדבר הזה לרבני פולוניא, ועמדו וגזרו על כל האשכנזים שלא ישלחו רק לאחיהם שבירושלים“. ובתוך התשובה (שמחברה היה במצרים) כתוב: ”והנה פולוניא עיר (?) גדולה לאלהים, וכל פתגם אשר נעשה בתוכה מיד נתפרסם בכל ערי אשכנז הקרובים והרחוקים" .  ↩

  255. מהמכתב הזה נראה שר‘ ישראל נסע ביחד עם ר’ אברהם קליסקר. ודובנוב שם (ע' 104) כותב, כי ר‘ אברהם נסע אחר ר’ ישראל בשנת תקל“ט או תק”ם. וצ"ע.  ↩

  256. שם היו עוד שלשה בתי כנסת בנוים והרבה חרבים.  ↩

  257. בין החסידים שעלו לא"י היה ר‘ וֶלְוִיל (זאב) מזברז, שהתישב בטבריה. פעם בא אל חצרו הרבי השפטיבקי וראה שם נשים יושבות וכובסות לבנים והכיר ביניהם את אשר הרבי ר’ ולויל. ונתמלא הרבי השפטיבקי צער, שאשת הרבי צריכה בעצמה לכבס את הלבנים. הרבנית הכירה שהוא מצטער ואמרה לו: רבי, הלבנים הללו לא שלנו הם, אלא של אחרים, שאני כובסת בשכר, אבל אנו יושבים בארץ ישראל… כך ספרו זקני טבריה. (רשומות)  ↩

  258. ע' טייטלבוים “הרב מלאדי” ח"א.  ↩

  259. דובנוב, שם.  ↩

  260. בשנת תק"ע כאשר פרצה המגפה בצפת יצא והתישב בירושלים (ירושלים כרך יג 222).  ↩

  261. קהלת משה, ביבליוגרפיה של וינר, ערך “אהבת ציון”.  ↩

  262. תבואות הארץ לר“י שורץ, הוצ' לונץ, תמ”ט.  ↩

  263. חלק ממחנהו הלך אל התבור ושם נלחם בערבים והכה אותם מכה רבה. אז נכנסו בני חילו לטבריה ולצפת ויבוזו את הערים האלה (ירושלים כרך ה' 196).  ↩

  264. האנציקלופדיה העברית הרוסית ע‘ נפוליון, ירושלים כרך ז’ 356.  ↩

  265. משפחת מיוחס היא ע“פ המסרת משבט יהודה. ר‘ שמואל מיוחס חי בתחלת המאה החמישית והיה מנהיג ופרנס בירושלים. ובניו היו הר’ רפאל בכר שמואל מיוחס בעל ספר ”פרי האדמה“ ואחיו הר”ר אברהם משה היה גם כן פרנס, הוא היה חתנו של ר‘ טוביה הרופא בעל “מעשה טוביה” ושרת את עדתו בגופו ובממונו בימי עניה של עיה"ק וחבר ס’ “שדה הארץ”. בנו של הר“ר רפאל היה ר‘ משה יוסף מרדכי בעל שער המים והוליד את הרבנים ר’ רחמים ור' רפאל אברהם בעל ”באר המים", אבי הרב ר' יוסף בעל מלבושי יום טוב (תו' חכמי ירושלים, פרומקין כ"י).

    בשנת תפ“ג בט”ו מרחשון בא הצורר יוסוף ירושלימה וימרר את חיי היהודים, ר' (אברהם) משה מיוחס התיצב לפניו ובקש ממנו רחמים. אבל הוא אסרהו בכבלי ברזל, ואחרי הפצרות רבות הסכים לקבל תשעים ואחד אלף גרוש בזמן צ"א יום (תו' חכמי ירושלים, כ"י).

    הר“ר שמואל חיים מיוחס ס”ט, הרה“ג אב”ד דק“ק קושטא בדור שלפנינו, תלמיד הגאונים מהר”א פלולומבא ומהר“י אשכנזי, חיבר ס' ”שמן המשחה" ביחוד על שמות גטין. (שם הגדולים החדש).

    ר‘ נסים חיים משה מזרחי, אחי ר’ ישראל מזרחי (ע' 166). חבר שו“ת ”אדמת קדש". הישמעאלים ענוהו פעמים רבות ודרשו ממנו כפר. והוא סבל את היסורים, ובשום אופן לא רצה לצאת לחוץ לארץ (תו' חכמי ירושלים כ"י).

    בשנת ת“ע היה באיזמיר ר' אברהם יצחק מירושלים ושם נודע לו שיש בידי השבתאים הנסתרים ספרי אברהם ישראל קרדוזי, ובפקודתו ואיומו בחרם ועונשי המלכות נקבצו כל ”הכתיבות השחורות“ ע”י השררה ושרפו אותם בפומבי. הוא מת בירושלים י“ג סיון תפ”ט. (שם).

    ר' עמנואל רפאל חי ריקי ב“ר אברהם נולד תמ”ט. הוא יצא לחוץ לארץ לבקש עזרה להדפסת ספריו ובצאתו ממודינה פגעו בו לסטים ויהרגוהו. הוא חבר “חזה ציון” ועוד. (שם).

    במצות ישיבת א“י התחרו גם נשים צדקניות, כמו בילא אשת הסמ”ע, שאחרי מות בעלה עזבה את בניה הרבנים ועלתה לירושלים וכן עשתה גם כלתה, אשת ר' יוזפא בן הסמ"ע (תו' חכמי ירושלים כ"י).

    הערת החוקר ר' שמואל רפאלי ע"ד המטבעות שנזכרו בספר הזה.

    בספרי (מטבעות היהודים) בכתבי על הקשיטה בארתי שהיתה אצל היונים מטבע קטנה שנקראה obol – פירוש: חתיכה – וזאת היתה המעה וכדברי ר“ע שבכרכי הים קראו למעה קשיטה. אמרתי (שם) שיכול היות שיש לזה יסוד בשרש הערבי ”קוסְט" היינו חתיכה (או חלק). –

    ארי או אריות – הן המטבעות לוגטלר שהשתמשו בהן במצרים ובסוריא – ונקראו בשם אריות ע“ש צורת הארי המצויר עליהן, וגם המטבעות הנוכחות בבולגריה נקראות Лев ע”ש הארי המצויר עליהן ובתשובות האחרונים אנו מוצאים שם להדבלונים (Dubloon) “כפולות” (תשובות מהר“מ מטראני ח”ב ס' מ"ד).  ↩

  266. ירושלים לונץ כרך ה' 197, 198.  ↩

  267. ע"י לקמן מע' 130 ולהלן.  ↩

  268. לשונו בהקדמת ספרו “פאת השלחן”.  ↩

  269. לשונו בהקדמתו לפאת השלחן; לוח א“י לונץ תרע”ב; ירושלים לונץ כרך ה' 260.  ↩

  270. נדפס בורשה תר"א בזרגון ויש גם בעברית.  ↩

  271. ע‘ שירי שפת קדש ח"א ע’ 137 – 144.  ↩

  272. שם עמוד 14 – 15.  ↩

  273. ירושלים כרך ה‘ 186 – 324. הדפוס הראשון שהיה בצפת במאה הרביעית (לעיל 74) נחרב כבר ולא נשאר ממנו כלום. ע’ מאמרו של הד"ר ברלינר ירושלים כרך ב' בחלק הגרמני 68 – 76.  ↩

  274. ) מקונטרס קורות העתים… מכאן ולהלן אני מביא בלשון המחבר.  ↩

  275. ) ס"ה עלה אז הנזק 6,135,250 פיאסטר.  ↩

  276. ) ספרו, שאחר ששבו יושביה אליה מצאו באחד המרתפים נמר חי, ששם שם מאורתו, בראותו, כי המקום שמם מאדם (ר“י בק בהקדמה לספרו עבודת הקדש ור”י משקלוב בהקדמה לפאת השלחן).  ↩

  277. ) אצל רובינזון בכרך ג' ח“ב, וגם אצל הד”ר ניימן בספרו Jerusalem.  ↩

  278. ) לפי עדות ר' ישראל בק נהרגו אז בצפת רק כאלפים איש.  ↩

  279. ) א. בן ישראל ב“הפועל הצעיר” תרע"ג מגומר 9 ואילך.  ↩

  280. ) שו"ת חקי חיים לר' חיים גַגִין.  ↩

  281. ) שערי ירושלים, שער ב‘. ספר הזכרונות של יהודית מונטיפיורי. מכתבי א. לוי בִדְבִיר של מ"א גינצבורג. ירושלים לונץ, כרך ה’.  ↩

  282. לוח א“י תרע”ב 149.  ↩

  283. שם הגדולים החדש, דף מ'.  ↩

  284. שם, ערך חיים.  ↩

  285. לוח א“י תרע”ג. א. מלאכי.  ↩

  286. ירושלים כרך ה' 232.  ↩

  287. שו“ת חקי חיים ס' ל”ו.  ↩

  288. הרב חיד“א כותב עליו: ”הוא הקדוש ונולד בקושטא והיה תלמיד מהר“ח אלפנדרי, ובא לעה”ק ירושלים והלך בשליחות מצוה לעה“ק חברון (כלומר לשם חברון) בלי כסף ובלי מחיר וחזר לעה”ק. ותמיד היה מוסיף קדושה ועסק בחכמת האמת וכוונות רבנו אר“י ז”ל בכל כחו… והכל בקדושה ובהתבודדות ופרישות".  ↩

  289. ע‘ לוח א“י תרע”ד מאסרו של א. בן ישראל ע’ 78. כנראה, היו לו, לר‘ שלום, שני נכדים, כי כבר הזכרנו את שם נכדו ר’ אליהו מזרחי.  ↩

  290. ע“ד החכם בשי הראשון הירושלמי ר”ח גגין ספרו, כי בהיותו חולה לא היה בעיר רופא אחר אלא זה של המסיון, ור"ח לא רצה בשום אופן להתרפא על ידי מסית ומדיח.  ↩

  291. ע' לעיל 132.  ↩

  292. את המכתב הזה תרגם ק. שולמן והדפיסו בהראל (וילנא תרכ"ו) ע' 99 – 78.  ↩

  293. זהו נוסח שער הספר: זה ספר תולדות יוסף נחלק לד‘ חלקים. חלק א’ קראתי תבואות השמש ובו ד‘ מאמרים: מאמר א’ כדור הארץ, ב‘ אילת השחר, ג’ צל המעלות, ד‘ דרך מבוא השמש. חלק ב’ קראתי תבואות הארץ ובו ב‘ חלקים: א’ מהות איכות וכמות ארץ הקדושה, ב‘ דברי הימים למלכי וליושבי הארץ, שחברתי אני הצעיר יהוסף שורץ מילידי האשכנזים יצ“ו. נדפס ע”י הרב המדפיס החכם כו’ כמהור“ר ישראל בהרב ר' אברהם ב”ק הי“ו פעה”ק ירושלים תובב“א (תר"ה) תחת ממשלת אדוננו המלך האדיר החסיד שולטן עבד אלמאג'יד יר”ה.

    בפעם השניה נדפס בלמברג תרכ“ה ובשלישית הוצאה מתוקנה עם הערות ונוספות ועם תולדות המחבר ע”י ר' אברהם משה לונץ, ירושלים תר"מ.  ↩

  294. ע‘ המעמר של לונץ כרך א’ וב'.  ↩

  295. כתב הגשתון הוא שם כפול כמו “פרצוף פנים” “דמות דיוקן” וכדומה.  ↩

  296. הטעם אינו מספיק כלל. איזה גדר יש בשנוי הכתב? ומה יעשו אם מחר יכתבו השומרונים את זיופיהם אשורית?  ↩

  297. בספרו די עגטשטעהונג דעס יודענטומס, זייטע 18  ↩

  298. ע‘ מבוא לכה“ק של הד”ר ל. בלוי. ע’ 84 ולהלן (בגרמנית); בכר Die altste Terminologie der lud. Schriftauslegung 204 f.: Zunz, Geschich. Der Schriften lll 63 f.  ↩

  299. Ph, Berger. Histoire 213 ff. Meyer 10  ↩

  300. Marx, Archiv I 254. Vgl. Josephus Arch.Xll 2, 1.4.lll, 75, 79, Niese.  ↩

  301. Lidzbarsky. Handbuch der nordsemitischen epigraphic l Theil. Text. Weimar 1898  ↩

  302. המלות ואצ“ל וכו' נראות כמיותרות, כי הלא ”תרגום" הוא הפרשיות הארמיות שבדניאל ועזרא. אלא אם נאמר שתרגום כאן הוא העתקה מלשון ללשון.  ↩

  303. Nordsemitische Epigraphik 117.  ↩

  304. בשו“ת דבר שמואל, שס”א (נדפס בויניציאה תס"ב) יש שאלה ע"ד גט אשה שנכתב במרסיליאה בכתב ולשון איספניולית. והרב פסלו מכמה טעמים אחרים, וזהו, כמדומני, מאורע יחידי בהסטוריה שלנו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות