רקע
דבורה בארון
חומר לביאוגרפיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1960
דבורה בארון תמונה 1 קובץ 1.jpg

דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדא, פלך מינסק, בי’ח כסלו תרמ’ח, (שלהי דצמבר 1887), לאביה הרב, שבתי אליעזר בארון, אשר את דמותו הנעלה, כאיש־רוח ומורה דגול לבני־עדתו, עיצבה בכמה מסיפוריה. עוד בגיל שבע כתבה ביידיש מחזה. מה היה טיבו של מחזה זה, אין ד. ב. יודעת לספר על כך מאומה, אך שמות גיבוריו ועלילותיהם היו שאובים מסיפורי־האהבים, שאחותה הבכירה היתה קוראת ביידיש. בגיל שתים־עשרה כתבה כבר סיפורים בעברית. אביה הרב, אשר עמד על כשרונותיה ושאר־רוחה, חינכה בתורה כנער, והיא למדה בשקידה רבה “עין־יעקב”, “מדרש־רבא”, ולאחר־מכן תלמוד.

אך מדריכה הרוחני האמיתי היה אחיה הנערץ, ברוך־הכשרונות, בנימין, הקשיש ממנה בארבע שנים. מהיותו הבן היחיד במשפחה, נטל עליו לרשת את כיסא הרבנות בעיירה. אולם לאחר שהכשיר עצמו לכך ועמד לקבל “סמיכה” לרבנות – נתפקר ויצא לעיר־הפלך, מינסק, להשתלם בלימודי־חוץ. עד מהרה יצאה גם אחותו דבורה בעיקבותיו, והיא אך בת חמש־עשרה שנה ומשהו.

עוד קודם לכן, בהיותה בבית, שלחה כמה מציוריה לעיתונים, והם נתקבלו לדפוס (“תמונות וצללים”, "שלוש אחיות – “המליץ”, 1903; “מספורי קברן זקן” – “הצפירה”, תרס’ד).

משעזבה את העיירה גמרה ד. ב. בדעתה לבלי לקבל עוד תמיכה כספית מבית הוריה ולחיות חיים עצמאיים. האח והאחות התגוררו בחדר צר והתפרנסו בדוחק רב ממתן שיעורי־שעה, אגב הכנת עצמם לכניסה לגימנסיה, ע’י לימוד עצמי, כנוהג הימים ההם.

לאחר מכן עברה ד. ב. ממינסק לקובנה, ובזמן מאוחר יותר, למריאמפול, בה למדה בגימנסיה הרוסית לבנות. באותן שנים קשות, שנות עוני ונדודים, פירסמה כפעם בפעם סיפורים ב“הצפירה”, “הזמן”, “החיים והטבע” וכו'. סיפוריה נתקבלו בהתלהבות על־ידי הקוראים העברים והסיבו אליה את תשומת לב הסופרים הקשישים ממנה. “אחותי” – כותב לה י. ח. ברנר במכתבו מלונדון (11/6/1906) “– – – איני יכול להבליג על רגשותי בקרבי ולבלי לבוא לפניך ולאמור לך: קבלי תודה וברכה – – – יודעת את לכתוב”. ושוב במיכתב אחר מאותה שנה: “– – – אמנם ‘מצודתך’ היצירתית פרושה רק על רצועה קצרה משדה־החיים, ואולם ברצועה הזאת יש לך משלך: יש לך סגנונך, צבעיך ונפשך העברית הנאה. עדינה היא רחמנותך הסובלת.”

משכילתה את לימודיה בגימנסיה פסחה דבורה בארון על שתי הסעיפים: רוצה היתה לנסוע לגרמניה להשתלם ברפואה (מקצוע שהתעניינה בו מאוד בשנים מאוחרות יותר), אך חפצה העז לעלות לארץ־ישראל הכריע. “אם לא לחיות בארץ – אמרה אז – לכל המצער למות בה”. בינתיים נפטר אביה האהוב והנערץ וקן־המשפחה נהרס.

כדי לאגור את הכסף הדרוש לנסיעה ולייתר ההוצאות הכרוכות בה, קיבלה ד. ב. מישרת מורה בבית עשירים, בעלי בית־חרושת, אשר ביקשו ללמד את בניהם עברית. זו היתה מישרה שלמה (דירה, מזונות ומשכורת) לשנה תמימה. הילדים נקשרו אליה עד מהרה באהבה עזה וההורים אף הם כיבדוה מאוד, ואולם עם זאת, מהיותם בורגנים בהשקפתם וגסי־רוח בתכונתם, לא יכלו לבלי לנצלה קשות.

כאן, בבית אנשים אלה, מספרת ד. ב., נזדמן לה לראשונה לראות עין בעין את ניצול העובד ואת עושק המעביד. בית־החרושת נמצא בסמוך למקום־המגורים וכמה מחזות, אשר ראתה שם, נחרתו עמוק בנפשה והטביעו את חותמם, לפי עדותה, על כמה מסיפוריה שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר: “עגמת־נפש”, “שומן”, “גרעינים” וכו'.

בחורף שנת תרע’א (1911), עלתה ד. ב. לארץ, התיישבה בנוה־צדק, הסמוכה לתל־אביב ועד מהרה נכנסה לעבודה קבועה במערכת “הפועל־הצעיר” כעורכת החלק הספרותי. עם זה המשיכה בפירסום סיפורים בכתבי־עת שונים (“באיזה עולם” – “מולדת”, תרע’א; “עצבנות” – “הזמן” תרע’ב; “שוקולד” – “העולם” תרע’ב וכו').

באחד ממיכתביו אליה באותה תקופה רומז ידידה הסופר א. א. קבק על כך שהישיבה בארץ־ישראל גרמה לירידת פוריוּת עבודתה הספרותית. וזאת תשובתה לו: “– – – במשך הזמן שאני יושבת ביפו הדפסתי כעשרה דברים – – – ואם בשתי השנים האחרונות איני כותבת, או כמעט שאיני כותבת, הרי לא הישיבה בארץ־ישראל גרמה לכך, אלא מצב בריאותי הרופף ועוד דברים כיוצא בזה, ולא צריך, איפוא, להאשים את הארץ”.

בשנת תרע’ה (1915), בימי מלחמת־העולם הראשונה, הוגלתה ד. ב. עם בני־משפחתה למצרים ב“עוון” בעלה, יוסף אהרונוביץ, העסקן הציוני הוותיק, ושם בילתה ארבע שנים קשות, שנות עוני ומחלות. בפסח תרע’ט (1919) חזרה המשפחה ארצה, ועד מהרה שבה ד. ב. לעבודתה ב“הפועל־הצעיר” והמשיכה בה עד 1923. במשך שנים אלה פירסמה את סיפוריה “פרוזדור” (“מולדת” תר’פ) ו“בוץ” (“מעברות” תר’פּ). בשנת תרפ’ג (1923), התפטר בעלה מעריכת “הפועל־הצעיר” והיא, מתוך סולידאריות, התפטרה עמו יחד.

באותה תקופה שכלה ד. ב. את אחיה היחיד, האהוב והנערץ, בנימין, אשר ניספה במרחקי רוסיה במגיפת טיפוס־הבהרות, תוך טיפול בחולים (רופא היה). על מותו לא התנחמה כל ימי־חייה, ודבר זה שימש כאחד הגורמים (אם גם לא היחידי), לתופעה שהיתה תמוהה בעיני רבים ממכריה – הסתגרות בבית ופניית־עורף לכל דבר־בידור, שעשועים וכו'.

בשנת תרפ’ז (1927) יצא־לאור בהוצאת “דבר” קובץ סיפוריה הראשון של ד. ב., “סיפורים”. בשנת תרצ’ב (1932) יצא־לאור תרגומה ל“מאדם בובארי” מאת גוסטב פלובר, תירגום אשר עמלה בו למעלה משנתיים והשקיעה בו את מיטב־כוחה.

במשך תקופת התירגום לא עסקה ד. ב. בכתיבה, ואולם תירגום זה, לפי עדותה, היה לה לתועלת, שכן למדה מפלובר, לפי ביטויה, את “הנשימה הארוכה”. ואמנם בספרה “קטנות”, שיצא־לאור בשנת תרצ’ג (1933), נמצאים כבר כמה סיפורים ארוכים. “קטנות” זכה בשנת תרצ’ד (1934) בפרס־ביאליק של עיריית תל־אביב, שניתן אז לראשונה.

בשנת תרצ’ז (1937) נפטר באופן פתאומי בעלה, יוסף אהרנוביץ. עוד בטרם התאוששה מן המכה ניגשה ד. ב. (יחד עם אליעזר שוחט), לעריכת כתביו והכשרתם לדפוס (יצאו בשני כרכים בשנת תש’א, 1941). בשנת תרצ’ח (1938) יצא־לאור בהוצאת “דבר” ספרה “מה שהיה”, הכולל מלבד הסיפורים שהופיעו בקבצים הקודמים, את סיפוריה החדשים “גילגולים” ו“מה שהיה”, סיפור שעורר בשעתו הד רב בין הקוראים. בשנת תש’ג (1943) יצא־לאור הספר “לעת־עתה” (מחיי גולת מצרים). ספר זה זכה בשנת תש’ה (1944) בפרס־רופין של עיריית חיפה. בשנת תש’ו (1946) יצא־לאור הספר “משם”. הספר, מנוקד ומצוייר, המכוּון לבני הנעורים, ניתקן במיוחד על־ידי המחברת מסיפורים וקטעי סיפורים שונים (לא חדשים). בשנת תש’ז י’ל הספרון “הלבּן” הכולל את הסיפורים “פראדל” ו“הלבן”. סיפורים אלה נכללו לאחר־מכן בספרה “שברירים”, שי’ל בשנת תש’ט (1949).

וכאן המקום להעיר על יחס הביטול והזלזול של ד. ב. כלפי כל יצירות־הנוער שלה, שכינתה אותן בשם “סמרטוטים”. היא התנגדה בתוקף להדפסת סיפור, או קטע של סיפור, מאותם הימים, ועל הרשימה, שכללה את שמות היצירות האלה, לפי סדר הדפסתן, כתבה כמה פעמים את המלה, שראתה בה כעין צוואה לדורות: “פסולים”.

בשנת תשי’א (1951) יצא־לאור בהוצאת “מוסד ביאליק” ספר סיפוריה המקובצים: “פרשיות”, שזכה באותה שנה עצמה ב“פרס ברנר” (מהדורה שנייה הופיעה בשנת תשי’ג, 1953).

בשנת תשי"ג יצא־לאור בסידרת ספרים מנוקדת לעולה ולעם ספרונה: “חוּליות” הכולל כמה סיפורים וקטעי־סיפורים (לא חדשים), בליווי הסברים וציורים. בשנתון “דבר” לשנת תשט’ו נדפס סיפורה “כמו שהוא”, מימי השואה. סיפור זה, אשר עורר בשעתו הד בין הקוראים והיה כעין שירת־הברבור ליצירת הסופרת, נכלל לאחר מכן בספר סיפוריה האחרון: “מאמש”, שיצא לאור בתשט’ו (1955).

בעשרים שנות־חייה האחרונות סבלה דבורה בארון מלחץ־דם גבוה והפרעות בכליות והיתה רתוקה רוב זמנה (ואחר־כך כל זמנה) למיטתה.

בשנותיה האחרונות, כאשר רבים מידידה נפטרו לעולמם והנותרים הוקירו רגלם מביתה, סבלה קשות מבדידות, ולעיתים קרובות נהגה במר־נפשה לצטט את שירו הידוע של יצחק קצנלסון:

פארמאכט איז מיין טיר.

קיינער קלאפט ניט אין איר.

קיינער קומט ניט צו מיר…

(סגורה דלתי / איש אינו דופק עליה / איש אינו בא אצלי)

נפטרה בי’ג אלול תשט’ז (1956) משטף־דם במוח, בעודה מלאה תוכניות לעבודה ספרותית. השאירה בכתובים סיפור בשם: “בשחוק ההוויה” וכמה יצירות בלתי מושלמות.


שבתאית – המלבה’ד

המלצות קוראים
תגיות