דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדא, פלך מינסק, בי’ח כסלו תרמ’ח, (שלהי דצמבר 1887), לאביה הרב, שבתי אליעזר בארון, אשר את דמותו הנעלה, כאיש־רוח ומורה דגול לבני־עדתו, עיצבה בכמה מסיפוריה. עוד בגיל שבע כתבה ביידיש מחזה. מה היה טיבו של מחזה זה, אין ד. ב. יודעת לספר על כך מאומה, אך שמות גיבוריו ועלילותיהם היו שאובים מסיפורי־האהבים, שאחותה הבכירה היתה קוראת ביידיש. בגיל שתים־עשרה כתבה כבר סיפורים בעברית. אביה הרב, אשר עמד על כשרונותיה ושאר־רוחה, חינכה בתורה כנער, והיא למדה בשקידה רבה “עין־יעקב”, “מדרש־רבא”, ולאחר־מכן תלמוד.

אך מדריכה הרוחני האמיתי היה אחיה הנערץ, ברוך־הכשרונות, בנימין, הקשיש ממנה בארבע שנים. מהיותו הבן היחיד במשפחה, נטל עליו לרשת את כיסא הרבנות בעיירה. אולם לאחר שהכשיר עצמו לכך ועמד לקבל “סמיכה” לרבנות – נתפקר ויצא לעיר־הפלך, מינסק, להשתלם בלימודי־חוץ. עד מהרה יצאה גם אחותו דבורה בעיקבותיו, והיא אך בת חמש־עשרה שנה ומשהו.

עוד קודם לכן, בהיותה בבית, שלחה כמה מציוריה לעיתונים, והם נתקבלו לדפוס (“תמונות וצללים”, "שלוש אחיות – “המליץ”, 1903; “מספורי קברן זקן” – “הצפירה”, תרס’ד).

משעזבה את העיירה גמרה ד. ב. בדעתה לבלי לקבל עוד תמיכה כספית מבית הוריה ולחיות חיים עצמאיים. האח והאחות התגוררו בחדר צר והתפרנסו בדוחק רב ממתן שיעורי־שעה, אגב הכנת עצמם לכניסה לגימנסיה, ע’י לימוד עצמי, כנוהג הימים ההם.

לאחר מכן עברה ד. ב. ממינסק לקובנה, ובזמן מאוחר יותר, למריאמפול, בה למדה בגימנסיה הרוסית לבנות. באותן שנים קשות, שנות עוני ונדודים, פירסמה כפעם בפעם סיפורים ב“הצפירה”, “הזמן”, “החיים והטבע” וכו'. סיפוריה נתקבלו בהתלהבות על־ידי הקוראים העברים והסיבו אליה את תשומת לב הסופרים הקשישים ממנה. “אחותי” – כותב לה י. ח. ברנר במכתבו מלונדון (11/6/1906) “– – – איני יכול להבליג על רגשותי בקרבי ולבלי לבוא לפניך ולאמור לך: קבלי תודה וברכה – – – יודעת את לכתוב”. ושוב במיכתב אחר מאותה שנה: “– – – אמנם ‘מצודתך’ היצירתית פרושה רק על רצועה קצרה משדה־החיים, ואולם ברצועה הזאת יש לך משלך: יש לך סגנונך, צבעיך ונפשך העברית הנאה. עדינה היא רחמנותך הסובלת.”

משכילתה את לימודיה בגימנסיה פסחה דבורה בארון על שתי הסעיפים: רוצה היתה לנסוע לגרמניה להשתלם ברפואה (מקצוע שהתעניינה בו מאוד בשנים מאוחרות יותר), אך חפצה העז לעלות לארץ־ישראל הכריע. “אם לא לחיות בארץ – אמרה אז – לכל המצער למות בה”. בינתיים נפטר אביה האהוב והנערץ וקן־המשפחה נהרס.

כדי לאגור את הכסף הדרוש לנסיעה ולייתר ההוצאות הכרוכות בה, קיבלה ד. ב. מישרת מורה בבית עשירים, בעלי בית־חרושת, אשר ביקשו ללמד את בניהם עברית. זו היתה מישרה שלמה (דירה, מזונות ומשכורת) לשנה תמימה. הילדים נקשרו אליה עד מהרה באהבה עזה וההורים אף הם כיבדוה מאוד, ואולם עם זאת, מהיותם בורגנים בהשקפתם וגסי־רוח בתכונתם, לא יכלו לבלי לנצלה קשות.

כאן, בבית אנשים אלה, מספרת ד. ב., נזדמן לה לראשונה לראות עין בעין את ניצול העובד ואת עושק המעביד. בית־החרושת נמצא בסמוך למקום־המגורים וכמה מחזות, אשר ראתה שם, נחרתו עמוק בנפשה והטביעו את חותמם, לפי עדותה, על כמה מסיפוריה שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר: “עגמת־נפש”, “שומן”, “גרעינים” וכו'.

בחורף שנת תרע’א (1911), עלתה ד. ב. לארץ, התיישבה בנוה־צדק, הסמוכה לתל־אביב ועד מהרה נכנסה לעבודה קבועה במערכת “הפועל־הצעיר” כעורכת החלק הספרותי. עם זה המשיכה בפירסום סיפורים בכתבי־עת שונים (“באיזה עולם” – “מולדת”, תרע’א; “עצבנות” – “הזמן” תרע’ב; “שוקולד” – “העולם” תרע’ב וכו').

באחד ממיכתביו אליה באותה תקופה רומז ידידה הסופר א. א. קבק על כך שהישיבה בארץ־ישראל גרמה לירידת פוריוּת עבודתה הספרותית. וזאת תשובתה לו: “– – – במשך הזמן שאני יושבת ביפו הדפסתי כעשרה דברים – – – ואם בשתי השנים האחרונות איני כותבת, או כמעט שאיני כותבת, הרי לא הישיבה בארץ־ישראל גרמה לכך, אלא מצב בריאותי הרופף ועוד דברים כיוצא בזה, ולא צריך, איפוא, להאשים את הארץ”.

בשנת תרע’ה (1915), בימי מלחמת־העולם הראשונה, הוגלתה ד. ב. עם בני־משפחתה למצרים ב“עוון” בעלה, יוסף אהרונוביץ, העסקן הציוני הוותיק, ושם בילתה ארבע שנים קשות, שנות עוני ומחלות. בפסח תרע’ט (1919) חזרה המשפחה ארצה, ועד מהרה שבה ד. ב. לעבודתה ב“הפועל־הצעיר” והמשיכה בה עד 1923. במשך שנים אלה פירסמה את סיפוריה “פרוזדור” (“מולדת” תר’פ) ו“בוץ” (“מעברות” תר’פּ). בשנת תרפ’ג (1923), התפטר בעלה מעריכת “הפועל־הצעיר” והיא, מתוך סולידאריות, התפטרה עמו יחד.

באותה תקופה שכלה ד. ב. את אחיה היחיד, האהוב והנערץ, בנימין, אשר ניספה במרחקי רוסיה במגיפת טיפוס־הבהרות, תוך טיפול בחולים (רופא היה). על מותו לא התנחמה כל ימי־חייה, ודבר זה שימש כאחד הגורמים (אם גם לא היחידי), לתופעה שהיתה תמוהה בעיני רבים ממכריה – הסתגרות בבית ופניית־עורף לכל דבר־בידור, שעשועים וכו'.

בשנת תרפ’ז (1927) יצא־לאור בהוצאת “דבר” קובץ סיפוריה הראשון של ד. ב., “סיפורים”. בשנת תרצ’ב (1932) יצא־לאור תרגומה ל“מאדם בובארי” מאת גוסטב פלובר, תירגום אשר עמלה בו למעלה משנתיים והשקיעה בו את מיטב־כוחה.

במשך תקופת התירגום לא עסקה ד. ב. בכתיבה, ואולם תירגום זה, לפי עדותה, היה לה לתועלת, שכן למדה מפלובר, לפי ביטויה, את “הנשימה הארוכה”. ואמנם בספרה “קטנות”, שיצא־לאור בשנת תרצ’ג (1933), נמצאים כבר כמה סיפורים ארוכים. “קטנות” זכה בשנת תרצ’ד (1934) בפרס־ביאליק של עיריית תל־אביב, שניתן אז לראשונה.

בשנת תרצ’ז (1937) נפטר באופן פתאומי בעלה, יוסף אהרנוביץ. עוד בטרם התאוששה מן המכה ניגשה ד. ב. (יחד עם אליעזר שוחט), לעריכת כתביו והכשרתם לדפוס (יצאו בשני כרכים בשנת תש’א, 1941). בשנת תרצ’ח (1938) יצא־לאור בהוצאת “דבר” ספרה “מה שהיה”, הכולל מלבד הסיפורים שהופיעו בקבצים הקודמים, את סיפוריה החדשים “גילגולים” ו“מה שהיה”, סיפור שעורר בשעתו הד רב בין הקוראים. בשנת תש’ג (1943) יצא־לאור הספר “לעת־עתה” (מחיי גולת מצרים). ספר זה זכה בשנת תש’ה (1944) בפרס־רופין של עיריית חיפה. בשנת תש’ו (1946) יצא־לאור הספר “משם”. הספר, מנוקד ומצוייר, המכוּון לבני הנעורים, ניתקן במיוחד על־ידי המחברת מסיפורים וקטעי סיפורים שונים (לא חדשים). בשנת תש’ז י’ל הספרון “הלבּן” הכולל את הסיפורים “פראדל” ו“הלבן”. סיפורים אלה נכללו לאחר־מכן בספרה “שברירים”, שי’ל בשנת תש’ט (1949).

וכאן המקום להעיר על יחס הביטול והזלזול של ד. ב. כלפי כל יצירות־הנוער שלה, שכינתה אותן בשם “סמרטוטים”. היא התנגדה בתוקף להדפסת סיפור, או קטע של סיפור, מאותם הימים, ועל הרשימה, שכללה את שמות היצירות האלה, לפי סדר הדפסתן, כתבה כמה פעמים את המלה, שראתה בה כעין צוואה לדורות: “פסולים”.

בשנת תשי’א (1951) יצא־לאור בהוצאת “מוסד ביאליק” ספר סיפוריה המקובצים: “פרשיות”, שזכה באותה שנה עצמה ב“פרס ברנר” (מהדורה שנייה הופיעה בשנת תשי’ג, 1953).

בשנת תשי"ג יצא־לאור בסידרת ספרים מנוקדת לעולה ולעם ספרונה: “חוּליות” הכולל כמה סיפורים וקטעי־סיפורים (לא חדשים), בליווי הסברים וציורים. בשנתון “דבר” לשנת תשט’ו נדפס סיפורה “כמו שהוא”, מימי השואה. סיפור זה, אשר עורר בשעתו הד בין הקוראים והיה כעין שירת־הברבור ליצירת הסופרת, נכלל לאחר מכן בספר סיפוריה האחרון: “מאמש”, שיצא לאור בתשט’ו (1955).

בעשרים שנות־חייה האחרונות סבלה דבורה בארון מלחץ־דם גבוה והפרעות בכליות והיתה רתוקה רוב זמנה (ואחר־כך כל זמנה) למיטתה.

בשנותיה האחרונות, כאשר רבים מידידה נפטרו לעולמם והנותרים הוקירו רגלם מביתה, סבלה קשות מבדידות, ולעיתים קרובות נהגה במר־נפשה לצטט את שירו הידוע של יצחק קצנלסון:

פארמאכט איז מיין טיר.

קיינער קלאפט ניט אין איר.

קיינער קומט ניט צו מיר…

(סגורה דלתי / איש אינו דופק עליה / איש אינו בא אצלי)

נפטרה בי’ג אלול תשט’ז (1956) משטף־דם במוח, בעודה מלאה תוכניות לעבודה ספרותית. השאירה בכתובים סיפור בשם: “בשחוק ההוויה” וכמה יצירות בלתי מושלמות.

שבתאית – המלבה’ד

דברי מקור

מאת

דבורה בארון

---

א. מן העזבון

מאת

דבורה בארון

א. מן העזבון

מאת

דבורה בארון

---

בסוף קיץ [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

בתחילת אלול הופיעו על־פני השמים ענני השרב הזעומים, רָעֵי־המראה, אלה אשר לנוגהם המוזר, ברָבצם מגובבים בקרבת השמש, תיראה האדמה מתחת בלה וכעורה עד לגועל. עמומות, ללא כל הד, קשקשו המצילות בצווארי הגמלים, שנהרו שיירות בדרכי המלך; תמרות האבק שהתאבכו מסביבם לא נתנו כל אפשרות לצרף אותם לכיפות המיסגדים והדקלים שמאחריהם לתמונה אחת שלמה, ומעין נחשול של חורֶב עבר את הגוף למראה ההֵלך, המבקש לו מחסה בשיפולי צבָּר, ששיורי ברֵיכה ושוקת הפוכה מלבינים חרירוֹת בקרבתו.

במבואי העיר, בין החומות, נתרכך קצת המראה. נראו: עציצי־בית בצל, באיזה חלון שעל אדנו נקווה־רועד קילוח דק של מי־השקאה; נער עוזר עומד, חגוּר בסינורו, על מיפתן מספרה וממָרס בעבועי בורית בכלי גביש, ומאחוריו, מתוך האפלולית, מציצה בברקה הקר מכל מלוא רוחב הקיר האספקלריה.

מעל שולחנות הפירות הרהיב ביותר האבטיח, הצוהל בירקו אפילו מבעד לשיכבת האבק ­– בתנועת־יד תאוונית הניף עליו הערבי המוֹכר את סכינו והעמיק־בתק במתינות את קרביו, בהזילו, טיפות טיפות, את עסיסו על הארץ.

הִניחו במקצת את הדעת גם מוכרי הגזוֹז, אלה המנצנצים בכליהם המצוחצחים על כל פרשת־רחובות, בחזרם בלי הרף וללא כל עייפות על השאלה:

‘בעסיס דובדבנים או במיץ לימון?’ ­– ולמטה, בסתר־תיבותיהם, הורגשה מציאותם של גושי־הקרח.

אולם הנה הודבקו מודעות בראש כל פינה בחוץ עם איסור חמוּר על אכילת פירות ושתיית מים בלתי־מרותחים. בשל המחלה החדשה, אשר בעטייה בא האיסור הזה, זו שהיא נקראת עוד בשמה הלאטיני, הטמיר, ושעל מהותה לא עמדו עוד בעצם גם באירופה, מתכנסים חברי הוועד של אגודת הרופאים לישיבה יוצאת מן הכלל בביתו של אחד החברים. קֵרחים רובם, כבדי־ראש, עם קני־השֵמע המבצבצים קלות מכיסיהם. זלעפות צמא הבהבו במשקפיו של יושב־הראש, בהרחיקו מעליו את הכוס עם המים, אשר רק אמש חיבר את נוסחת האיסור על שתייתם. ‘בתוך צפיפות שכונותינו, רבותי, באקלים זה בשלהי־הקיץ, עלולה המחלה לקבל צורה רצינית, צורה מגיפה לכל פרטיה’, אמר בנופפו את ידו הנתונה במאנז’ט¹ מחוסר כל חוזק בתוך החוֹם ­– ועל פני קבוצת הפרופיסורים התלקח כעין שביב של סקרנות, בהציצם מלפני שולחן־הניתוחים מעל התמונה שבמרומי הקיר.

‘ירחם השם’, נאנח התימני השמש, בהינתן לו הפקודה להזליף חומץ קארבּול במבואי השכונה ­– ונשא כעבור שעה את הנוזל בכלי, כמי שעומד כביכול בפרץ כשהנגף ‘כבר החל’. עתה הודבקו בצידי המודעות הקודמות ­– אחרות, טריות, בצבע אחר ובאותיות יותר בהירות. כשערות־שיבה ניתלו בלוריות השוּם מעל סלי הירקות, אשר מחירם ירד פלאים בבת־אחת. זיו החצילים עוּלי־הימים הועם והרכרוכית בקישוא הורגשה עוד לפני הימששו בידיים, והעין הנפלטת אל השולחן הקרוב עם הפירות, לא ראתה פה אלא את הרקבובית אשר בחמוקי אשכלות הענבים.

‘העיקר הוא הזבל’, התעורר אחד מן העוברים, בהתעכבו ליד קוראי המודעה, וניפנף בכובעו האנגלי כדי להשיב מעט רוח; אולם הנה עברה דרך הרחוב המכונית הסגורה, המובילה מישהו מנוּגע מבית־החולים המקומי אל זה של הממשלה אשר בעיר, והשתי־והערב של צלבה הגדול פָּלח כאותות דם את שרב־האימים שמסביב.

‘מפח יקוּש ומדֶבר הווֹת’ ­– נחלשת דעתו של מוכר הסלסלות הזקן, שחתר עם ארגזו אל הצל שבצידי הבתים, והנשים השבות מכיכר השוק עומדות רגע תחתן, באמצע הרחוב, ככורעות תחת משא סליהן.

נשמע בשרוק המכונית שריקת־הזהרה, כשהיא פונה לצאת אל הדרך המובילה למחלקת־המנוגעים ­– העירה. מתוך בית־המרקחת יוצא עוזר־הרוקח ומביט, כמצפה לדבר־מה, אילך ואילך, והחַלַט־הסינור שלו, עם שני הכיסים מימינו ומשמאלו, מדהים לאור השמש בלבנוּניתו. ובתוך שדירת־העצים מופיעים שני החולים התמידיים ­– חולי השחפת שלאחר יאוש, אשר רק לפני שני ימים גססו מחוֹסר אוויר לנשימה ­– וצועדים בצעדים מאוששים זה מול זה מתחת לשמשיותיהם הירוקות.

ביום הששי בבוקר בודקים השוטרים בכיכר השוק את כל צורכי־האוכל ופוסלים את הדברים האסורים לאכילה ‘על־פי הפקודה’.

בערבובייה מתגוללים על החול: עגבניות פצועות, מתבוססות במיצן, יונים נדהמות המרטטות בכנפיהן רטט אילם; דגים מתים, נפולי־בטן, עם קני־סוף דקים בפיותיהם האפלים. החמורים הכפריים, אשר סחורת־משאם נבדקת על גביהם ממש, עומדים תחתם עמידה של ‘קבלת ייסורים’, בלי זיע, מבלי להבריח אפילו את הזבובים מעליהם, ומראה הפַלחיות המתופפות על לבביהן, חשופות־פנים, רכות־עינים, עם כל נגעיהן הגלויים כלפי השמש ­– מחריד. הרווחה כל־שהיא תהיה רק עם הכניסה לחנות האופה, במקום שריח־הלחם מתפשט רענן וחם ומגרה כבערבי־שבתות כתיקוּנם, ושהאשה המוֹכרת, חמה ומקומחת, עם כיס של עור הקשור לה בטוחות מעל לסינור, אינה מקפידה ביותר על ה’הכרעה':

‘סוף־סוף הימים ­– ימי אלול’, ולמראה השביל המלבין בטהרו בין שערותיה החפופות, נזכרת לא אחת מהקונות, כי טרם ניקנו נרות להדלקה.

ובדיעבד ­– כחום היום, כשהמידרכות בחוץ טואטאו וריצפת־האבן נשטפה למשעי אף היא ­– שופתים במקום הדלעת ותאיני־הצבר מעט שזיפים בצימוקים, אלה אשר מדי התבשלם בתבלין, אדרבא, יזכירו בריחם את לפתני החתוּנות וסעודות הפורים שבגולה, וכשהשמש נוטה, לבסוף, לערוב, ושום אזהרה או מודעה חדשה לא תיראה ברחוב, נקנים בחיפזון, בחנות השכונה, מעט בָּטנים או זרעוני־דלעת לפיצוח, ואבי המשפחה, בשבתו בשעת ארוחת־הערב על העיתון היומי, נשמעת כבר נעימה של אימון בקולו למקרא הידיעות על האמצעים שנאחזו על ידי הרופאים להגבלת המחלה.

‘לכשירצו, נו’, הוא פושט בלי פקפוק עוד את מזלגו אל הצלחת עם המלפפונים הכבושים. למחרת בבוקר השקט בשכונה גדול כל־כך עד שנשמע בבירור קול צפצופה של מכונת־ההשקאה מן הפרדס. לובן שרווּליהם של האנשים המתהלכים פשוטי־מעילים, מסַמא. נשמע איך שבאחד הבתים, בחצר צדדית, ‘מנסה’ מי־שהוא את קולו בניגוני־תפילות. נערה מטאטאה מרפסת במטאטא צמוד למקל: מדריגה, מדריגה מטאטאה היא, כששערותיה קלועות לצמות קטנות, צפופות, ואותן מתירה היא רק כעבור שעות, בהפליג השמש במידה ניכרת מערבה, כשראשוני המכבים יורדים בחולצותיהם הלבנות אל מיגרש הספורט שבקצה השכונה. היתה הרווחה. הזקנים, המתאספים בבית־כנסת הארעי לתפילת־המינחה, לועגים כבר בלי כל משא־פנים לדמיונות הדור הצעיר וחששותיהם של הרופאים.

‘מגיפה’, מבטל הישיש האמריקני, מי שהיה פעם חזן בדווינסק ­– והוא כובש לו דרך בין הנאספים אל עמוד התפילה ­– וכשהוא שב, ובגדו העליון נתון לו, כדרכו, על כתפיו, אין כבר לעבור את הרחוב מפני המון המטיילים וצפיפותם. כנופיות, כנופיות, נוהרים הם: ספרדים משומנים, חבושי תרבושים, המפצחים, תוך כדי לעיסה, את זירעוניהם, תימנים ­– אברכים, בלי חתימת־זקן, עם נשיהם־תינוקותיהם הביישניות ועוללי־הבוסר בזרועותיהם, חנווני־העיר עם נשיהם המבוגרות יותר מדי, כעוּרות התלבושת, אלה אשר צלעות המחוכים שלהן מרוסקות תמיד ותכשיטיהן יזכירו את פמוטי־השבת שנשארו בבתיהן. באים שניים, שלושה ערבים וכובשים להם דרך באמצע הרחוב. חיוורים־אדיבים לאור השקיעה, עם העינים הקפואות, המביטות ממך והלאה, שעל פיהן לא תכיר לעולם ­– הלנו הם אם לצרינו. בא גם אופיציר מחֵיל המקום, גמיש ולבוש־הדר, כשסוסו היפהפה, הנוגע ואינו נוגע באבני המרצפת, נמלך פתאום ומתעכב, מסתובב רגע סחור־סחור ומזדקף קוממיות באמצע הרחוב ­– הציצים במגבעות הנערות על שתי המידרכות, מזה ומזה, מלבלבים כפרחים חיים. אבל הנה נראתה עגלה בקצה הרחוב ומישהו פוסע פסיעה פסיעה עם המושכות בידו לצידה. ‘חולה מוּבל לבית־החולים הקרוב, או מת?’

חנוונית השכונה הצעירה, זו אשר יצאה בפעם הראשונה אחרי לידתה לטייל, נחלשת הראשונה בין האספסוף ומושיטה את ילדה החבוש ב’מעטפה' לבעלה.

‘קח אותו, ראה, אני מתעלפת’, אומרת היא ומבקשת מקום נוח לכך בצידי איזו מרפסת. למראה הגוף המתנודד, עטוף בסדין, בטלטולי העגלה המתקרבת ­– נובלים כל פנים. רק עתה מרגישים רבים, כי רד כבר היום ועל פני הים כבו הנגוהות האחרונים. בבית־החולים המקומי מוארים החלונות לכל אורך האגפים. נראים חצאי־אנשים בתחבֹשות מבעד לשׂבכות־הברזל; מיזרנים ניתלים מעל מיסעדי הגזוזטראות שרויים באור החשמל על כל כתמיהם החשודים. במרחק, לאור הפנסים, הנדלקים בזה אחר זה, מופיעים ארבעה שַמשים ועוברים בשתי שורות, שניים, שניים, בתוך הרווחה שנהיית מאליה מסביבם, וצלליהם החדים, הנמשכים צרים־צרים לרגליהם ­– דומה שלא יבוא להם קץ.

ופתאום יהיה כאילו התעוררה רוח על פני הים וחלפה בנשיבה מעודדת את השכונה. הדבר בא מצד בית־החולים; הקרובים אל המקום יכולים לראות בעמוֹד הרופא על הגזוזטרה, כשזקנו משחיר לו נדיבוֹת על צוארונו המופשל:

‘במשך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות’ מודיע הוא, ‘לא קרה כל מיקרה חשוד; המת שהובא זה עתה בעגלה הוא טבוע’.

‘טָבע?’

‘בחיי ראשי, אני לבדי ראיתי’, נשבע צופה לריעהו, הלבוש בגדי חאקי כמוהו. ‘חלוץ, או ככה איש?’

‘אני לא יודע’.

‘אז זוזו ­– מה יש פה לעמוד?’

והקהל זז. מִתחילה בלי כל מטרה, כגל־אגוזים כשניטלה מסביבו פתאום איזו מחיצה, אבל כשמודיעים מפנים החצר כי הלויה תהיה רק כעבור שעה, נבדל החלק היותר גדול ומסתלק לצד בית־החולים והנשארים מתפזרים והולכים קבוצות קבוצות לשכונותיהם. הלויה היא ענקית.

עם המיטה הארצישראלית, זעומת־הדפנות, בידיהם נבלעים השמשים מיד להופעתם לבין האספסוף, ולאלה אשר יביטו מעל הגגות תֵראה התהלוכה חגיגית כמעט עם המון נרותיה שאנני־השלהבות, כששום בכי או נאקה וקול דיבור לא ישָמע בתוכה. על פרשת־דרכים, עם גמר הכביש, נוטים המלַווים ימינה, גולשים רגע גלוש והבהב בנרותיהם במורד ונעלמים בבת אחת בעלטת החולות. ובתוך השכונה שנתרוקנה משתררת דממה ממושכה, דממת רווחים. נפתחים תריסים בלי קול. אי־שם, בפינת מרפסת ‘מבדיל’ זקן על היין ומתרפק, בקול צרוד קצת, על ה’אבטח ולא אפחד'. ההבעה על פני הילדה, המחזיקה לפניו את הנרות ­– תמימת עינים, עם זֵר תלתלים בלונדיים על מצחה הנוּגה ­– נוגעת עד הלב.

נשמעים קשקושי מיחם בהִנערו מאפרו הישן. קרוב לשעה התשיעית נֵעורה גם רוח קלה מצד הים. על פרשת הרחובות, בקרבת הפנס, מתרומם האבק ומסתובב אט ומרתתות פה ושם הצפצפות. וילון־הבד עם אותיותיו העבריות על־יד בית־הקהוה זע, מפרפר פרפור מתון ומתהפך על צדו השמאלי, ואז נענה הישיש האמריקני מעל מרפסת־חדרו לאמר: ‘בניו־יורק, דהיינו, מין רוח־מחַיה כזאת, הַ?’ ­– והוא קם ללכת אחרי אשתו, הטופפת־נחפזת בריצת הישישים שלה אל שולחן הגזוֹז אשר בקצה קרן הרחוב.

בלי הבגד העליון על כתפיו נראה גופו דל וטעון רחמים כמעט בעצמות הגב הבולטות חרֵבות מתחת למעיל הקַמלט², ועל פני מוכר המים, ‘עולה’ חדש, אשר כל משפחתו נשארה עוד בעיירה האוקראינית, מתפשט מין אור של חנינה בשאלו אותו ­– אגב הזלפה־תסיסה מן הברז כבר, כשהמגבת נתונה לו על כתפו:

‘בעסיס של דובדבנים או במיץ לימון?’

מן העזבון [1920–1921]

חיבור זה נדפס ב“שלושים” לפטירת המחברת ב“מאזנים”, חוב' תשרי–חשון, תשי"ז

---

בשחוק ההוויה

מאת

דבורה בארון

הייבום בשביל אותו חלק מישראל, שעליו חל החרם ד’רבנו גרשם, כמעט שאינו קיים עוד, אבל החליצה קיימת, כמו בימי בועז ורות.

אדם שחלה ומת בדמי־ימיו ובנים לא היו לו, זקוקה אשתו, אם רוצה היא עוד לבנות לה בית, לקבל חליצה מאחי הנפטר, שלא תמיד הוא מסכים לכך. כדי להקל על האשה, תוקן שבעלה בחלותו, אם נמצא שהוא אנוּש, נותן לה את גיטה. אנשי בית־הדין באים אז, ופה, ליד מיטת החולה, נערך טכס הגירושין.

והיה אם שב האיש לאיתנו והשניים מבקשים לשבת יחד, כמו לפני כן, הרי הוא מחזיר את גרושתו, אבל אם האחד מהם אומר: “לאו”, הרי השניים, אסורה עליהם מעתה הישיבה תחת גג אחד.

בעיירתי קרה כן לפנים לפנחס־חיים, מהחייטים הנודדים.

תופשׂי־מחט היו כל בני־המשפחה, והיו עוברים מכפר לכפר ותופרים לאיכרים את בגדי־הבד והצמר הביתי שלהם, ורק הצעיר מכולם, פנחס־חיים, נסע לעיר־הפלך ולמד שם אצל אחד החייטים המומחים, וכששב, לא יצא עוד ככל אחיו אל הכפרים, כי אם הלך לבתי־האחוזות, ושם התקין לבעליהם בדים מאריגים יקרים. לקח אתו, ככל אחיו, מאכלי־כשר, ומצא לו שם פינה להתפלל, ועם זה למד מאלה, שאתם ישב, את דרכי־הנימוס, התלבש בבגדי־נוי וגם בית בנה לו בסיגנון בתי־האצילים, על עמודים, יציעות וגזוזטראות, שתל עצים מסביבו והזמין בשבילו רהיטי־פאר מן הכרך.

בריחוּק מה מן הרחוב עמד הבית, ובו ישב בודד ברווקוּתו. לא נענה לשדכנים, שבאו אליו בהצעותיהם, והשיב לכל אחד את התשובה הקצרה: “לא נהיר לי”, אף כי דוּבר לפניו על היפות שבבנות המקום.

ובני־משפחתו, כשראוהו בשבתות ובחגים בשעת התפילה בציבור בערטילאוּתו, בלי טלית על כתפיו, אמרו כי הנה הולך ומתייבש ענף אחד בגזעם עתיק־הימים.

והנה היה זה אשר פעם, בשוב פנחס־חיים מעבודתו דרך אחת העיירות, ראה שמצריף אחד שבקצה הרחוב יצאה נערה, אשר אך הציץ בה ידע כי זאת הנה היא – זאת אשר אליה התגעגע כל הימים.

תמירה וגמישה, כאחת היאדוויגות, שראה בבתי־האצילים, ועיניה אף הן כחולות כאלה שלהן, ואחת מהן – הספיק לראות בעברו עליה – יש בה גם פיזול קל, וזה רק מוסיף לה חן.

הוא חיכה עד שירדה לאחת הסימטאות, ואחר נכנס למיסעדה, הנמצאת בסמוך פה, ביקש לו איזה דבר־אוכל ושאל מי הוא הגר בצריף שמנגד.

נאמר לו, כי אלמנה היא זו, תופרת, היושבת פה עם בת אחותה שמתה זה לא כבר.

אז שילם האיש את המגיע ממנו, יצא והתהלך קצת אילך ואילך ברחוב, ואחר נכנס אל הצריף ושאל את הזקנה, שבאה לקראתו, אם תוכל לתפור לו ציפיות אחדות לכריות.

“זה אפשר, למה לא?” השיבה האשה, “יביא לי רק האדון בד ודוגמה.”

כעבור איזה זמן נתבקשה האשה להתקין בשבילו ציפית לכסת, ואחרי זה – עוד כלי־לבן אחרים.

על שכר־העבודה לא דוּבר. האיש, בכל פעם שפתח את ארנקו, ראתה הזקנה שבית־קיבולו מואר בזוהר זהוב מן המטבעות שבתוכו, ואחדות מהן העביר בכל פעם לידה, והיא, בלי לסופרן, שׂמה אותן באחד מכיסי בגדה.

הן סוף־סוף אשה אלמנה היתה, שמוטל עליה לפרנס גם את קרובתה היתומה.

כשעברו כן ימים רבים אמר פעם האיש לזקנה, שרוצה היה לראות פעם את הנערה – אשר בבואו היא מתחמקת ונעלמת תמיד – פנים אל פנים ביחידות. וזו, כמו בשעה שהציע לה להתקין לו ציפיות לכרים, השיבה:

“זה אפשר, למה לא? יבוא האדון מחר אחרי־הצהריים. אני הולכת לבקר אז בבית־קרובתי, שמעבר לנהר.”

ואמנם, כשהוא, פנחס־חיים, בא למחרת, מצא את הנערה יושבת על מלאכת־יד לבדה בחדר והוא, כדרך האצילים, השתחווה לה והכין בליבו את המילים שרצה הגיד לה. אבל היא רק הזקיפה כנגדו את עינה הפוזלת, שהיתה חדה לא פחות מחודו של המחט שבידה.

“הדודה הלכה לבקר אצל קרוביה שם, מעבר לנהר, ורק בערב יוכל למצוא אותה,” אמרה, והאיש הבין שאין הוא אורח רצוי פה, ופנה ויצא מן הבית.

היתה אתו חבילת ממתקים שבשעת־הכושר – קיווה – יוכל להגישה לה. עכשיו הניח אותה על גיבעת־האשפה שמול הבית ויצא ללכת בדרך שאליה – החליט – לא ישוב עוד.

כשעברו אחרי זה שבועות אחדים והאיש לא בא – הבינה הזקנה, שהנערה לא קיבלה אותו בסבר טוב, והיא התחילה “לכרסם” אותה.

אפשר סבורה היא שבשבילה, בשביל דודתה, היה האיש בא, או אולי היא חושבת לשבת עד שתלבֵּנה שערותיה.

“אין הוא נהיר לי,” השיבה זו, “יש לו עיניים רעבות.”

“שטותים,” אמרה הזקנה, “איש מנומס הוא ועשיר. כמלכה תשבי אצלו, והלא בכלל ארבעה, חמישה ימים בשבוע איננו בביתו, כי עובד הוא בבתי־האחוזות.”

זה הכריע.

ואז, כדי שהנערה לא תחזור בה מהסכמתה, הוחגו חגי האירוסין והנישואין בזה אחר זה, והיא לוּקחה על־ידי האיש לביתו.

שיכור היה יותר מן המשקאות ששתה – מיופיה, מזה הפיזול הקל באחת מעיניה. והוא, אך בא הביתה, הטיל את עצמו על אחת מספות הפאר ונרדם מיד.

כעבור יומיים הוזמן לאחת האחוזות לעבודה דחופה.

באו לקחת אותו במרכבת־האדונים, והוא, שעדיין בשבוע של “חג־הברכות” עמד, אנוס היה לנסוע. לקח אתו את כלי־מלאכתו וקרא בקול בוכים כמעט:

“היי שלום, חנה’לי.”

חנה’לי קרא לה, אבל היא בליבה ידעה, ששמה הוא חנה־זישה. היא חיכתה עד שהמרכבה נעלמה בדרך־המלך ופנתה בפעם הראשונה מאז באה הנה להביט על סביבותיה.

כר־אחו השתטח פה מקרוב, מאחורי החצר. למטה זרם הנהר ולמעלה רשרשו עצי־הנוי, ומן הצד היתה באר המים, והיא הלכה והציצה לתוכה, והאפלולית אשר במעמקיה הבעיתה אותה משום מה.

מכאן באה אל המיטבח וראתה פה את הארונות והמדפים עם כל כלי־הנחושת והקונייה וסירי־הברזל.

בפתח־התנור היו ערוכים העצים להסקה עם קיסמים דקים לצידם להצתה. היו פה גם מים מוכנים בדלי, וארון מיוחד עם כל מיני מיצרכי־אוכל.

עתה עברה אל החדר הסמוך ופתחה פה את הארון ותמהה לראות האיך שביחד עם הדלת והראי הקבוע בתוכה, זע גם כל החדר על רהיטיו, בעוד שבארון פנימה נראו על אונקלים שורות שורות של שמלות משי וצמר, שהותקנו, כנראה, על־ידי תופרת בכרך, על־פי דוגמה שנתנה דודתה.

אחר הלכה ושכבה על אחת הספות, ספגה אל קרבה את הנועם של הרפידה הרכה וידעה כי אכן, כדברי דודתה, כבת־מלכים הנה.

והנה הגיע היום השישי בשבוע, והאיש אי־מזה מאחורי הנהר הגיח. ברגל הלך, עבר עמוס כלי־מלאכתו.

היא שמעה שהוא קורא לה בקולו המנסר, שנתקע לתוכה כחודו של המשׂור: “חנה’לי!”

“תיכף, תיכף,” אמרה, קפצה במהירות אל בין השיחים על עוקציהם הדוקרניים, שגדלו מאחורי הבאר, כדי להישאר עוד זמן־מה לבדה – וידעה כי אבודה הנה.

איש אם נשא אשה וּשנָאה – ידעה – יכול הוא על־פי הדין לתת לה את גיטה ולשלחה, ואילו בשביל אשה אין דין כזה קיים, ואם שנוא עליה האיש, הרי אין לה אלא לכרוך חבל על צווארה ולהיתלות על אחד המשקופים, או לקפוץ הנה, אל הבאר.

בשבת אחרי־הצהריים אמרה, כי עליה לבקר אצל בת־עירה, המתארחת בבית־קרוביה, ברחוב הטחנה.

“אז אלך גם אני אתך,” ביקש.

“זה לא ייתכן, כי אתה אינך מכיר אותה,” אמרה.

“ובכן תלבשי, לפחות, אחת משמלותיך הטובות.”

“גם זה לא מתאים, כי האנשים שם בני־עניים הם,” השיבה.

והיא יצאה והלכה לא לרחוב הטחנה, כי אם לרחוב האשלים, ששם התהלכו עתה בני־המקום זוגות זוגות, או משפחות משפחות.

היה פה בית־קברות עתיק מאחורי שדירת־הטיילת, ומפה יכלה לראות איך טיילו להם כולם, כנשים וכנערות, מדושני עונג־השבת, ורק היא הנה אבודה, כי מכור־נמכרה לאיש, אשר רק מגע אחד שלו מביא אותה לידי זוועה.

בשובה, כשהחשיך כבר, ראתה דרך החלון שהאיש שוכב ישן על הספה – נרדם, כנראה, תוך כדי ציפייה לה, והיא התגנבה ושכבה במיטה והשמיעה קול נחרה כישנה.

כשקרבו ימי הגשמים והקור והעבודה נתמעטה, קיבל האיש מיכתב מאחת מחברותיה של אשתו, חנה־זישה, בו היא מודיעה שהזקנה, דודתה, חלתה, ועליו לשלוח הנה לזמן־מה את אשתו שתטפל בה.

ממנה, מחנה־זישה, בא הדבר, שאם לא כן – כתבה – אין לה אלא להיחנק, או לקפוץ אל תוך הבאר. יש לה, אמנם, חבל בבית, אבל היא עוד לא ראתה את העולם ורוצה היתה עוד לחיות.

היא ראתה איך שהוא קרא בערב, לאור המנורה, את המיכתב, ואחר שמעה איך שהוא מתהלך בבית הלוך ושוב.

קווה־קיווה לימי הסתיו, שאז יישאר בבית, על ידה – אמר לה – והנה לך “מנוחה”.

למחרת מסר לה את המיכתב, אמר לה שתתכונן לנסוע, ובעצמו הלך ללוותה לקרון הנוסעים.

“לכי לשלום, חנה’לי,” אמר בקול בוכים, הוציא את מטפחתו וכבש בה את פניו, ועד שהקרון זז, עמד ובכה מר.

ובבית הזקנה נערכה בעדה אותו יום כעין חגיגה – חברותיה באו אל הדודה של חנה־זישה וישבו, כמו לפנים, על מלאכת־יד, פצחו גרעיני־דלעת וצחקו מקרב־לב. את הזקנה השכיבו, לשם בטחון, מפחד שהאיש יימלך ויבוא פתאום, וכיסוה היטב בשמיכות.

היה לה, לחנה־זישה, מיגרש, שנשאר מאימה בירושה, והיא ביקשה את אחד ממכיריה שימכרוֹ ואת הכסף שקיבלה במחירו נתנה לזקנה, וזו הנה מילאה את כיסיה בשטרות, ובכך קיבלה עליה מעתה ברצון רב את התפקיד שניתן לה.

הדרכים בתוך כך נשתבשו, הגשר שבקצה העיירה נסתחף, והנה התחילו לרדת שלגים. לא היה עוד כל קשר עם העיר הסמוכה.

פעם, בשעת ערב מאוחרת, כאשר הזקנה שוב לא ראתה צורך להתכסות בשמיכות, נתגלגל פתאום לתוך הצריף גוש קרח מושלג. זה היה הוא, פנחס־חיים. בדרך־לא־דרך עבר והגיע הנה.

הזקנה הלכה ושכבה מעבר למחיצה במיטתה. הנערות, שישבו על מלאכת־יד, התחמקו, ואילו הוא הלך וישב על יד חנה־זישה.

“הוא הנהו כבול־עץ,” אמרה זו לדודתה, “איננו אדם.”

“לכי והוסיפי, איפוא, עצים בכירה,” אמרה הזקנה, “הציגי לפניו כוס תה וקומקום רותח, ואחר תבואי ותשכבי על ידי במיטתי, לצד הקיר. פה אין לך פחד.”

וחנה־זישה עשתה כן.

כשקמו למחרת נמצא החדר השני ריק. האיש הלך, כנראה. רק שלולית גדולה של מים נשארה פה מן הקרח שנמס.

והנה קרבו ובאו ימי־האביב. הדרכים תוקנות ושוב אפשר היה לעבור ממקום למקום.

באחד הימים התעכבה ליד הצריף מרכבת־אצילים, שנשלחה מאחת האחוזות לקחת את פנחס־חיים מביתו, וזה ביקש מאת הרכב לחכות זמן־מה ונכנס אל החדר פנימה.

אדיב היה, מנומס, כמו בימים הראשונים. העמיד פנים שאינו מרגיש במבוכתה של הזקנה, אשר ניכר היה בה, כי בריאה הנה לגמרי. הוא רק הוציא מטבעות אחדות מארנקו, אשר רק הכבידו עליו, והעבירן קלות אליה, שהרי הולכים וקרבים ימי־החג, ושאל אם ייתכן למצוא איזו אשה אשר תטפל בה, ואת אשתו – היא לא היתה פה בחדר – הוא מבקש שתשוב הביתה.

“זה ייתכן,” אמרה הזקנה. וכשחנה־זישה הופיעה, אחרי שהאיש נסע במרכבה, התחילה “לכרסם” אותה.

“די עינית את האיש הטוב והישר במשך כל החורף ומספיק לך. עכשיו עליך ללכת ולשוב לביתו. בצריף פה, על־כל־פנים, אין עוד בשבילך מקום.”

חנה־זישה עשתה את עבודתה בלי דבר דבר. יום כביסה היה זה להן, והיא שיפשפה ושטפה וסחטה.

והזקנה, שעבדה אף היא, עייפה לבסוף והלכה ושכבה לה במיטתה, והקיצה רק בשעת חצות, שאז ראתה, כי חנה־זישה לא שכבה עדיין במקומה.

דרך החלון ראתה, כי הכבסים, שאותם תלתה עם פנות היום, נעלמו, ושגם החבל איננו, ועם זה שמעה קול בכי דק, כבכיו של ילד, באה אל המיטבח וראתה שחנה־זישה מוטלת שם כסחבה ישנה עם החבל בידה.

“איני יודעת איך עושים את זאת,” אמרה.

“מטורפת,” רק צעקה הזקנה פעם אחת, לקחה מידה את החבל ותלתה אותו במקומו, ועליו את הכבסים. במיסעדה מנגד ראו אותה אז שהיא תולה כבסים באמצע הלילה, והם גם שמעו את קול־היבבה הדק, שדימו אותו לקול הכלב הקטן, ושלא היה אלא בכי של אדם שאיננו יודע איך לתלות את עצמו.

אחרי זה לא דוּבר עוֹד בכך בין השתיים דבר.

חנה־זישה, כשקרבו ימי הפסח, הלכה ונסעה לביתה (הן שם, בבית, היתה לה הבאר).

ימי־החג עברו בביקורים הדדיים של הקרובים, ואחרי החג יצא פנחס־חיים לבתי־האחוזות לעבודה ורק לשבת ולחג, וגם בימי הראשון בשבת, נשאר בבית.

פעם, בראשון־בשבת היה זה, כשחנה־זישה עמדה על־יד תנור־הבישול במיטבח והעבירה ביתוך שבידה את הסירים ממקום למקום, בא הוא, פנחס־חיים, וישב על־יד השולחן, שעליו היו אוכלים כרגיל, להתפלל (פה, במיטבח, תמהה היא). קשר לידו השמאלית את רצועת התפילין, התעטף בטלית ופתח לפניו את ספר־התפילות, אך הוא לא הביט כלל לתוכו, כי אם שלח פעם בפעם מבטים לוהטים אליה, שלפפו אותה כחשוקי־ברזל מלוהטים. ואז סלקה את הסירים המתבשלים הצידה, העלתה שיכבת־רמץ על האש בפנים, ואחרי שהציגה את היתוך במקומו, לקחה בידה אחד מהסלים הקלועים, יצאה ופנתה לצד החנות, כאילו כדי לקנות מיצרכי־אוכל.

פה עברה את הגדר המבדילה בין חצרה ובין חנות־המכולת, הניחה את הסל בתוך העשב ועברה בשביל שירד אל הנהר, הסירה מעליה בבת־אחת את כל בגדיה, ישבה זמן־מה בפאת הנהר והשתכשכה במים, כדי להסיר מעליה את הזוהמה שדבקה בה; ואחר הפליגה לאמצע הנהר, שכבה על גבה ובפרשה את זרועותיה, כאילו כדי לחבק את מישהו, שטה לאיטה.

פנחס־חיים, לאחר שחיכה זמן־מה, יצא לחפשה.

הסל שלקחה איתה נמצא ריק על־יד הגדר, הרי שאל החנות לא הלכה, והוא הלך והציץ בפחד אל הבאר. זו היתה אפלולית וריקה. אז האהיל בכף־ידו על עיניו, הבחין מרחוק, על שפת־הנהר, בחבילת בגדים, שבה הכיר את שמלת־הפסים והסינור האדום של חנה־זישה, ובמרחק־מה, באמצע הנהר, צף גוף מבהיק ומסנוור. זאת היתה היא, חנה־זישה. קורנת כולה ומבהיקה בלבנוניתה. כזאת לא ראה עוד אותה מעולם.

עתה נזכר שלבוש הוא עדיין במדי־הקודש ועומד באמצע התפילה, והוא נכנס אל הבית, הסיר מעליו את הטלית והתפילין וישב ליד השולחן במיטבח, השעין את ראשו על כף־ידו ולא זז עוד משם.

חנה־זישה, כששבה הביתה, ערכה את השולחן והגישה את התבשילים, אבל האיש לא נגע לא באלה של הצהריים ולא באלה של הערב, והוסיף לשבת ליד השולחן, כשהוא משעין את ראשו בכף־היד.

“ודאי התקרר”, שיערה חנה־זישה ושמה את המאכלים במקום קריר, ששם הם עשויים להשתמר, ובעצמה עמדה ללבוש בחדר הצדדי את החלוק הכהה שלה, הלכה ושכבה במטה ונרדמה מייד.

עם אור־הבוקר שמעה, שהוא מתהלך בחדרים ומכין עצמו לדרך. ואמנם יצא כעבור שעה קלה והלך, אבל לא עבר זמן רב והוא שב, מוּבל על ידי אחיו הגדול, שהטיל אותו על המיטה, ולה אמר בפנים נזעמים, בפנותו אל המיטבח, שתרוץ מהר להביא הנה את הרופא, כי הוא, פנחס־חיים, אנוּש. והרופא שבא אמר אמנם, לאחר שבדק את החולה, כי אנוּש הוא: דלקת־ריאות משני הצדדים.

האח הגדול, ראובן־ליב, הוא שנשאר פה כדי לטפל בו. יודע היה תמיד – אמר לעצמו – כי טוב לא ייצא מהזיווּג הזה.

חנה־זישה הסתלקה אל המיטבח וישבה כל הזמן נדהמת על האצטבה, בלי חשוב מאומה. לו, לפנחס־חיים, לא דרשה רע, ורק שאפה לחופש, בלי לדעת איך יבוא זה. פעם בפעם נפתחה הדלת והאיש, ראובן־ליב, ביקש ממנה מעט תה, או צלחת של מרק־עוף. לפעמים ביקש שתעזור לו להחליף לחולה את סדיניו, וזה, שהיה מוטל כבוּל־עץ כל הזמן, אך הציץ אל קצה עינה הפוזלת, התנער ונאחז בה וצעק בקול־זוועה מנסר: “חנה’לי!” ובקש לרדת מעל המיטה, ורק אחיו, אמיץ־הכוח, הוא שהשכיב אותו, ואותה שלח אל המיטבח.

והנה אמר יום אחד הרופא, כי קרב קיצו של האיש, וראובן־ליב בא אל המיטבח ואמר לה – הפעם הראשונה היתה זאת שדיבר אתה פנים אל פנים – כי לטובתה וגם לטובתו הוא, כדי שלא יהיו להם אחר־כך עסקים עם החליצה, טוב אשר היא תקבל עתה גט מבעלה; וכי עליה לכסות את שערה ולהיכנס אל החדר, כי יבואו עוד מעט אנשי בית־הדין והם יערכו לה את גיטה.

“גט?” שאלה בקול לא קולה.

“אתם תוכלו לשוב ולהינשא, אם יחיה אחי מחוליו,” ניחם אותה.

“אַה,” אמרה.

בעוד שעה קלה הועמדה לפני מיטת בעלה, שנראה כמת, וקיבלה מידו את גיטה.

עכשיו שמחה כשאנשי בית־הדין אמרו, כי רשאית היא, כל עוד הוא חי, לטפל בו ולהגיש לו כל דבר.

קרובים, כשהגיעו אליהם הידיעות על מצבו, באו “להיפרד” ממנו, ורבים מהם בכו, אבל נאמר להם כי הוא, אחרי הטכס שנערך, נרדם. והוא נרדם אמנם וישן במשך שעות שנת־מנוחה, וכשהקיץ, לבסוף, נראה היה כי פג חוּמו.

חנה־זישה בישלה והתקינה למענו מאכלים מבריאים עד אשר קם ועמד לבסוף על רגליו, שאז נשאלה, כפי שהותנה, אם רוצה היא להמשיך לחיות עמו יחד כמו לפני כן, והיא ענתה בקול, שמילא, כפי שנדמה לה, את כל חללו של העולם:

“לאו.”

“אם כן,” נאמר לה, “אסור לך לשהות פה אפילו יום אחד, שהרי את מגורשת.” והיא, אשר ידעה זאת, הלכה ולקחה את החבילה, שהיתה מוכנה אתה והלכה, כדי שלא למשוך את עיני האנשים, דרך גני־הירק לצד החורש, אשר שם, בבניין־עץ קטן, ישבה קרובתה, לנה פה הלילה, ולמחר, עם הנץ החמה, פנתה ללכת עם חבילתה לדרך המוליכה לעיר מולדתה.

הן יש שעה לכל אדם, אשר העולם, שבשבילו נוצר בכל כך הרבה יופי והרמוניה, מיטיב לו פניו.

הפעם היתה זאת שעתה של חנה־זישה.

---

ב. רשימות שטרם קובצו

מאת

דבורה בארון

ב. רשימות שטרם קובצו

מאת

דבורה בארון

---

ציפייה

מאת

דבורה בארון

(מתוך סיפור)

בת־עירי בתיה היא אחת מאלה אשר, כפי שסוּפר כבר במקום אחר, קראו להם “שרידים” – מעט עלי־שלכת, אשר העץ, שעליו גדלו, איננו עוד.

בשמנו, בעודנה שם, בעיירה, ידועה היתה כאשה אשר לב חרד לה.

מפחדת היתה מפני הגויים, אשר בתוכם ישבנו, שאמנם רבים היו וביקשו תמיד לכלות אותנו, המעטים.

היא אפילו אמרה – וגם זה סוּפר כבר – שמדמה היא לשמוע את קול השחזת־הסכינים, שאותם הם מכינים בשבילנו (ואם להרכין את האוזן ולהקשיב היטב כלום לא נוכל גם כיום לשמוע את קול התקנת כלי־החבלה, שמכינים אי־שם בשבילנו?).

היה מי שאמר שזהו טירוף. אבל הן האמת היא שהיתה זאת נבואת־לב, הרגשה מוקדמת של זה שעתיד לבוא עלינו.

אותה, את בתיה, שאלתי פעם, בהיותנו כבר פה, למה צעקה לפנים תמיד “סכינים”, “סכינים”, בעוד ש“הם” את מעשיהם ביצעו בכלי אחר לגמרי. והיא, חכמת־הלב, ענתה לי, כי זאת היא “מודה”, שהיא, כידוע משתנה ומתחלפת בכל פעם. היו ימים שבשביל הריגת־יהודי היתה מקובלת הסכין (את בעלה בזמנו, בסכינים הרגו), או הגרזן. עכשיו עושים זאת בכדור.

היא, העלה הנובל, שריד מעץ שאיננו עוד, אחרי אשר את בניה הרגו, כל הששה (המיתו אותם, כפי המקובל, ביריות), ושהיא עצמה, במו ידיה, “סידרה” אותם, טמנה אותם באדמת־החצר מפני הפחד מן החזירים, המתהלכים בתוך העיירה הריקה ונוברים ומכרסמים את כל המזדמן להם, ואחרי שבעלה בזמנו נרצח, ואביה מת מן המכות שהכוהו באחד הכפרים – רוכל היה ומחזר בין הכפרים – אחרי כל אלה סר הפחד ממנה והיא לא ידעה עוד כל חרדה.

פעמים תקפו אותה מיחושי־ראש יחד עם בלבול־הדעת. ואז הלכה וישבה על זיז של בית, או על ספסל בצידי־הרחוב ודיברה לעצמה.

היא אמרה שאילו היה בעלה עוד חי שם, “בבית,” ואביה ובניה אף הם – היו מזדיינים בכל כלי שהוא חד, יעים וקרדומות, ויוצאים אל היער ולדרך־המלך ומכים כל אלה שקמו עלינו, מכים בכוח, עד לכאב בכפות הידים, עד שהיו הם צועקים כמו שצעקו ילדינו כשלוּקחו למות על ידם.

אין חוק או דין שלהכות צריכים רק הם אותנו.

הן סיפר לה מרדכי בנה, שאחד גיבור, לפנים, הרג אלף איש מהם בלחי־החמור.

אנחנו היינו עושים זאת בצרורות אבן. מכים היינו הכה ופצוע עד מוות.

או אז היו באות אימותיהם (הן גם למרצחים יש אימהות) ו“מסדרות” אותם, טומנות אותם באדמה מפני הפחד מן החזירים המתהלכים בסביבה.

אחרי זה היו תוקפים אולי גם אותן מיחושי־ראש ודעתן היתה מתבלבלת עליהן.

הכאב גבר עליה והיא ישבה דוממת והביטה כמו תמיד נכחה מתוך ציפייה.

אם קרובה היתה אז שעת הלילה, פרצה בבכיה המיוחד, הוא אשר כל השומע אותו לא יכול לא לזכור את זה שאבד לו בימי הרעה, אם אח, או אחות, או הורים וקרובים, הלא הם אלה אשר לשמם אנו עורכים בכל שנה יום־זיכרון בבכי ובהדלקת־נרות ובתפילה להעלאת נשמותיהם הטהורות.

פעם, כשהיתה דעתה צלולה, שאלתי אותה מדוע איננה ישנה בלילה, והיא אמרה כי מאז שהביאו אותה הנה הרי היא מצפה, יושבת ומצפה שיפתחו את השער, שאומרים כי הוא עשוי מברזל, ויתנו לה לבוא ולשבת קצת על קבר ילדיה. הן לא ייתכן שלא יעשו זאת. פתוח יפתחו – אמרה בבטחון – ולזאת אני מחכה.

“לזה מצפים רבים,” אמרתי.

(שנתון “דבר” תשט"ז).

---

הרשל גרינשפאן

מאת

דבורה בארון

¹

קראתי את וידויו של הנער הרשל לפני השופט־החוקר ונרעדתי.

כל מה שתוסס בליבות אחיו המעונים, הסובלים באֵלם, ביטא הוא, נער החייטים “הרזה”, לבוש בגדי־העוני.

“ראיתי את עצמי כחיה מורדפת… יהודי מזוהם, קראו לי. בכל מקום הגיפו בפני את הדלת, ואולם אנחנו הן לא כלבים הננו, יש לי הזכות לחיות”.

ייבושו נא למשמע זה רבי־המדינות, אלה אשר, לכאורה, הן ינענעו עכשיו כל־כך יפה את ראשם מתוך הבעת רחמים, אלא שלקום ולפתוח לפני האנשים עייפי־התלאות את הדלת לאמר: “בואו, שבו ונוחו אצלנו וחיו”, זאת – לא.

מקום כדי למות בו אילו ביקשו מהם, ודאי שהיו נותנים. לכך נענו אחדים מבני־מינם ברצון, עוד ליהודי הראשון: “במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך” (במחיר של ארבע מאות שקל, אמנם), אבל לחיות – לא.

כי האמת היא, שבתוך תוכו הלא שונא אותנו כמעט כל “גוי”. אם מעט ואם הרבה. לא נוּקו מזה אפילו גדולים ונאורים כטולסטוי והאמסון ודיקנס.

וישובח נא ההיסטריק הזה, היטלר, שהוא, את אשר עם ליבו, אומר גלוי, בלי עקיפין: “הגזע היהודי הוא הנחוּת שבגזעים – כותב הוא בספרו – היהודי מגלם בו את עקרון הרע ויש לטהר ממנו את הארץ”.

אגב: מעניין, שהעמלקי הידוע, המן, חולה־השנאה אף הוא, כותב לפי דברי האגדה, ב“ספריו” שלו כמעט באותה הלשון: “עם אחד יש בינינו, נבזה מכל העמים, רוחו גסה וכו'”. והתרופה כנגדו היא גם פה: “להרוג ולהשמיד ולא להשאיר להם שריד”.

את הוריו – מספר המתנקש – וכן גם יהודים אחרים, גירשו לפתע פתאום. לא נתנו להם אפילו לקחת את חפציהם ואין הם יודעים מה יחליטו לעשות בהם. והוא, הרשל, נער־החייטים “אשר ראה מראש את אשר יבוא”, עמד וכתב בשבילם, ביאושו, מכתב־בקשה ל… רוזוולט.

אף הוא עצמו מצבו קשה היה וללא מוצא. פה, במקומו, לא הירשו לו להישאר (הוא תמה: מדוע?), והוא לא ידע לאן ללכת, מה לעשות.

“מדוכא הייתי,” אומר הוא וחוזר ואומר. “לא חפצתי להרוג.”

מאמינים לך, נערי הטוב. כי אנחנו איננו רוצים להרוג תעיד הבלגת־הגבורה של נערינו שלנו פה.

במעט הכסף שקיבל מאביו הלך וקנה לו אקדוח. אולי כדי על ידיו למצוא לעצמו את “המוצא”, והנה זרק לו אותו האיש את מלות הגנאי “יהודי מזוהם” (מלים, אגב, שהפכו פעם את תיאודור הקטן להרצל), ושוב אי־אפשר היה לו לשלוט בעצמו והוא עמד, הנער התשוש הזה, ועשה את המעשה השמשוני.

הרשל גרינשפאן, הנער היקר, מנערים בישראל אומללת.

(נדפס בחתימה ד–ה ב“דבר”, ו' בכסלו תרצ"ט).

---

קוממיות

מאת

דבורה בארון

שמיים, מאז שגלינו מהארץ, היו לנו בכל מקום, אפילו בין החומות של גיטאות (שם – בלי אופקים, כמובן), שעל כן הלא הם, שלא כאדמה המקבילה להם מתחת, אין בהם לא גבולות ולא תחומים, ואת אורם, מהשמש או מהירח, מרעיפים הם לכול במידה שווה, בלי הפליות. אלא שאנחנו, מרוב התלאה והדוחק והרחיפה התמידית באוויר, לא הבטנו אליהם אפילו בקצה־העין, לא יכולנו פשוט להזדקף לשם כך – משל לתלוי על חבלו, כשרגליו כבר ניתקו מהקרקע.

והנה היה זה אשר אחרי כל מיני בקשות ותחינות וטענות של פרקליטים והשתדלות של גדולים וטובים, אשר הרעה שנעשתה לנו נגעה עד ליבם, החזירו לנו שליטי התבל את גזילתנו, קיצצו, כביכול, את החבל, ואנחנו, בכוח החיוניוּת שבנו, זו שהיא מביאה לפעמים את שונאינו לידי יאוש – נמצאנו עומדים תיכף הכן על רגלינו.

מסביב שוררים עוד אמנם ערבוביה ואי־סדר, המעלים על הלב את ימי־בראשית, כאשר מעשי הבריאה והיצירה נעשו בתוך התוהו־ובוהו, אבל להזדקף ולעמוד קוממיות כבר אפשר לנו וגם להביט אל השמיים, אשר פה הם רחבי־אופק – במלוא העין.

(“דבר־השבוע”, א' אייר תשי"ג).

---

נסורת

מאת

דבורה בארון

(משהו על ששת המיליונים ועל הרצל)

שר־הכספים הרוסי ויטֶה, בפגישתו עם הרצל (1903), סח לו בגילוי הלב המיוחד לבני־עמו, כי הוא, בשיחותיו עם הקיסר המנוח, רגיל היה לאמור לו:

“הוד רוממות, אם אפשר לך להטביע את ששת מיליוני יהודיך בים השחור, הרי אני מסכים לכך בהחלט, אבל אם” וכו'.

והנה הוא, הקיסר, את ששת המיליונים שלו לא הטביע, אם מפני שאיסטניס היה, ונפשו סלדה ממלאכה לא נקיה כזאת, או משום שהתביש מפני “החוץ”, אבל היטלר, כשהגיעו אליו הדברים (בשביל עניין זה – השמדת היהודים – הלא יש להם, לגויים, כמין אלחוט, שידור הנמסר בשעת הצורך מעם לעם ומדור לדור), אמר: "אני אעשה זאת כשתזרח שמשי, ולאו דווקא בטביעה, אפשר גם להמיתם מיתה “יבשה”.

ואכן הוא, אשר לא ידע לא סילודים נפשיים ולא בושה, ביצע בבוא יומו את הדבר בזריזות, בדייקנות טבטונית ובשלימות – כל ששת המיליונים.

הרצל, אשר בחוש הנבואי שלו צפה בזמנו, כי כך יגיע להם לאחיו – “האומללים שלי,” קרא להם כבר אז – התחיל, כדי לקדם את הרעה, לבקש בשבילם מקום־מבטחים.

השולטן את ארץ־ישראל לא הסכים עוד בעקשנותו לתת, אז אמר למצוא לעת־עתה פינה אחרת: קפריסין, אל־עריש, קונגו, אוּגאנדה. התייצב לשם כך לפני מלכים, לפני אנשי־שררה ורץ, רץ.

ככל שהעננים המבשרים את בוא השואה כבדו באופק, כן גדלה חרדתו האָבהית וכן טרח ויגע יותר.

בשנתו האחרונה אין הוא נותן עוד את דעתו אפילו על מיחושי־ליבו. שב ודופק עוד ועוד על שערי קושטה (הן ברוסיה ־ שומע הוא – מתכוננים שוב לפרעות) ואינו מניח עם זה את ידו מן הטריטוריה שמציעים לו באפריקה, אשר הילידים שחורי־העור שבה אינם יודעים עוד כלום על שנאת־ישראל ושאפשר להשתמש בה לעת־עתה כבמיקלט־לילה.

ופתאום בעצם ריצתו, בעוד המטרה ממנו והלאה, הוא נחלה ורואה בכאב שלא יוכל להמשיך עוד – רועה נאמן האנוס לעזוב את נפוצות־צאנו אי־שם בלב יער, בין חיות טרף.

משה, בתוך מידבר לוהט, מקום נחש ועקרב, “החזיק מעמד” והביא את העם עד למקום ששם ימצא מנוחה ונחלה, ואילו הוא – תש כוחו.

והשואה שאותה צפה, באה אמנם כתומה, על כל המוראים שבה, וטוב אולי שעיניו לא ראו זאת. אף כי הוא, כמשורר, היה כותב אולי אז מגילת־איכה שנייה – הן בשעת שברון־לב ויאוש נוהג היה תמיד להיאחז בעט.

ומי יודע, ייתכן אשר הוא, שבשביל המטרה (הצלת אחיו), לא מאס בשום אמצעים, היה מוצא אולי איזו פינת־סתר, מין צוער, שלשם היה מביא את אלה שטרם הדביקה אותם הרעה, והיה מציל כן, ולוּ גם חלק מן המיליונים, מַלט והצל.

(“דבר” – ט' אייר תשי"ג).

דברי תרגום

מאת

דבורה בארון

---

הצ'אינאגו

מאת

ג'ק לונדון

¹

“האלמוג יעלה, התומר ישגה, ורק האדם יכלה”

(פתגם טאהיטי)

אַ־צ’ו לא הבין צרפתית. הוא ישב באולם בית־המשפט רב־הקהל והקשיב מתוך שעמום אל המלל הצרפתי הבלתי־פוסק, שהשמיע פעם פקיד זה ופעם משנהו. בעיניו לא היה זה אלא פטפוט בעלמא, ותמה היה לקוצר־דעתם של הצרפתים האלה, אשר טרחו ונתייגעו כל כך בחיפוש רוצחו של צ’וּנג־גה וסוף־סוף גם לא מצאוהו. חמש מאות הקוּלים העובדים בנטיעות ידעו כולם כי אַ־סאן עשה את מעשה הרצח, ואַ־סאן הנה גם לא נתפס. אמת, שהם, הקוּלים, נימנו וגמרו ביניהם בחשאי שלא להעיד ולא למסור איש את ריעהו, ואלם הדבר הלא הוא פשוט כל־כך, והיאך זה לא יכלו הצרפתים להבין, כי א־סאן הוא האיש? אכן, שוטים גמורים הם הצרפתים האלה.

אַ־צ’ו לא עשה שום דבר שיש בו משום חשש; ברצח הזה לא השתתף. הוא היה אמנם באותו מעמד, ושֶמֶר, המשגיח על הנטיעות, שהתפרץ תיכף אחרי־כן אל הצריף, מצאוֹ שם ביחד עם ארבעה־חמישה סינים אחרים, אולם מה בכך? צ’ונג־גַה, הנרצח, נפגע רק שתי פעמים בסכין, והדבר הלא ברור ומובן, שחמישה, או ששה אנשים, לא יכלו לעשות רק שני פצעים בלבד. אילו היכה כל אחד אפילו פעם אחת, כי אז גם אז יכלו לעשות את זאת רק שני אנשים, לכל היותר.

ככה חשב אָ־צ’ו בעמדו לפני כס־המשפט, בשעה שהוא וארבעת חבריו שיקרו, הזימו וסתרו פעם בפעם איש את דברי ריעהו. לאוזניהם הגיע קול רעש, והם נבהלו, כמו שמר, לרוץ למקום־המעשה. הם רק הגיעו שמה לפני שמר – וזהו הכול. שמר העיד אמנם, שבעברו במיקרה על־יד הצריף ובשמעו את דבר הריב, המתין כחמשה רגעים ולא נכנס, וכשבא, לבסוף, פנימה, היו כבר כל הנאשמים שם. הם לא יכלו, לדבריו, להקדים ולבוא, משום שעל פתחו היחיד של הבניין עמד הוא, שֶמר. אולם מה בכך? אַ־צ’וֹ וחבריו טוענים, ששֶמר טועה ומובטחים הם שסוף־סוף ישחררו אותם. הן לא ייתכן שיתיזו את ראשיהם של חמישה אנשים בשל איזו שתי הכאות של סכין. אגב, הן אף אחד מן השדים הזרים לא ראה את מעשה־הרצח. אולם הצרפתים האלה טיפשים הם מאין כמוהם. בסין, זה היה ברי לו, לאַ־צ’ו, היה אב בית־הדין מצווה לענות אותם ומתוך כך היה מכיר את האמת. את האמת קל ללמוד על־ידי עינויים. אולם הצרפתים האלה אינם מענים – איזו שוטים – ועל כן גם לא ייוודע להם לעולם מי הרג את צ’ונג־גה.

אולם היו עוד דברים, שאַ־צ’וֹ לא הבינם. לחברה האנגלית, בעלת הנטיעות, עלו חמש מאות הקוּלים שהובאו לטאהיטי בדמים מרובים. בעלי־המניות דרשו רווחים, והם, אדוני העסק, עוד טרם התחילו לשלם, ולא לרצון היה להם, איפוא, שהפועלים העולים להם ביוקר, יתרגלו להמית איש את ריעהו. חוץ מזה הנה היתה כאן עוד יד הצרפתים, השואפים לזכות את הצ’יינגים במצוות וללמדם את תורתם, תורת־האמת, ובנידון זה אין טוב מאשר להביא לפניהם לפרקים איזו דוגמה. אגב: איזו תועלת יש בקאלדוניה החדשה, אם לא זה שאפשר לשלוח שמה פעם בפעם אנשים, אשר יבלו בעוני ומחסור את ימיהם ויקבלו כן את עונשם על חולשתם. את כל זה לא הבין אַ־צ’ו. הוא ישב באולם בית־המשפט וחיכה שהדיינים ישחררו אותו ואת חבריו ויתנו להם לשוב אל הנטיעות ולהשלים את זמן עבודתם.

את פסק־הדין יוציאו בקרוב, כנראה. את זה יכול אַ־צ’וֹ לראות, שכן פסק המשא־ומתן עם העדים והלשונות חדלו לקשקש ונשתתקו. הצרפתים האלה עייפו, כנראה, גם הם וציפו לגמר הדין, ואַ־צ’וֹ, עד שישב כך – נשתקע בהרהורים על עברו, על אותו הזמן שבו חתם על החוזה וירד אל האנייה על מנת להפליג לטאהיטי. קשים היו הימים בכפרו הקטן, השוכן לחוף ימים. ומה שמח אז, כשעשה את החוזה ויצא לעבוד באיי הנגב בשכר חמישים סנטים מכסיקניים ליום. האנשים בכפרו היו עובדים לפעמים בשכר עשרה דולרים במשך כל השנה כולה. הנשים קולעות־הרשתות הרוויחו חמישה דולרים לשנה, והנערות המשרתות בחנויות – רק ארבעה, והוא הנה יקבל חמשים סנטים ליום, משכורת מלכותית כזאת רק בעד יום אחד. ומה בכך אם העבודה היא קשה. הן מקץ חמש שנים ילך וישוב לביתו – כך הותנה בפירוש בחוזה – ואז לא יוסיף לעבוד עוד לעולם. איש עשיר יהיה עם ביתו שלו ואשה וילדים, אשר יגדלו ויכבדוהו. גם גינה תהיה לו מאחורי ביתו, פינת עדן למנוחה וחלומות, ובתוך הגינה – בריכה עם דגי־זהב. בין ענפי־העצים יתקשקשו הפעמונים הקטנים בנגוע בהם הרוח ומעבר לגן יתנשא קיר גבוה, אשר יקיף אותו מסביב ולא יתן לשום ברייה לחדור אליו פנימה ולהפריע את מנוחתו וחלומותיו.

אכן, שלוש שנים חלפו כבר ועברו (בכפר־מולדתו יכול היה גם כיום להיחשב לאיש אמיד), ורק שתי שנים מפרידות בין נטיעות צמר־הגפן בטאהיטי ובין גן־המנוחה הצפון לו לעתיד לבוא. והנה גרם מזלו שהוא יהיה עד־ראייה למעשה־הרצח, והדבר מביא לו הפסד. זה שלושה שבועות שהוא מתגולל בבית־הסוהר, ובמשך כל הזמן הזה הריהו הולך ומפסיד חמישים סנטים ליום. אך הנה ייגמר עוד מעט המשפט והוא יוכל לשוב לעבודתו.

אַ־צ’וֹ היה בן עשרים־ושתיים – בחור עליז, טוב־לב, שידע לצחוק בנקל. פניו המלאים, העגולים כלבנה במילואה, היו מאירים תמיד בספר של רצון ונדיבות, דבר שאינו מצוי אצל אחיו, בני־ארצו, ומראהו החיצוני לא הטעה את העין, שכן לא פגע מעולם בשום איש לרעה. הוא לא התלונן, לא רב עם שום איש ולא שיחק בקובייה, והיה מסתפק תמיד בתענוגות קטנים ושעשועים של מה בכך. דממת הערב הצונן והמנוחה אחרי יום־עבודה קשה הביאו סיפוק לליבו וגרמו לו נחת לאין־קץ. שעות שלמות יכול היה לשבת ולהסתכל באיזה פרח ולהרהר מתוך כך את הרהוריו על סודות ההווייה ופלאיה. אנפה כחולה על גבי החוף, בעבוע כסף של דג מעופף, או מראה השמש השוקעת כמעולפת ורדים ומרגליות על פני הלאגוּנה, עלולים היו להשכיח מליבו שורה שלמה של ימי־עמל ביחד עם מגלבו הכבד של שֶמר.

שֶמר, קארל שמר, היה עריץ קשה ואכזרי, אולם את משכורתו קיבל לא בחינם. הוא ניצל והוציא את כוחותיהם של חמש מאות העבדים – כי לעבדים נחשבו הסינים האלו כל זמן שלא כילו את שנות־עבודתם – ועליו היה לעמול קשה כדי לסחוט את תמצית הכוחות מתוך חמש מאות הגופות המזיעים האלה ולהופכה לחבילות של צמר־גפן. אכזריותו התקיפה, אכזריות־בראשית, היא שסייעה לו להוציא את הדבר אל הפועל, אולם הועיל לא מעט גם מגלב־העור שלו – אמה אורכו ושלושה אינטשים עוביו – אשר לא זז מעולם מידו ושבשעת־הכושר ירד על גבו הערום של הקוּלי, בהשמיעו קול נפץ, כקול יריית־האקדח. והיריות האלה היו תכופות בשעה ששֶמר עבר על סוסו בין השדות.

פעם, בשנת עבודתם הראשונה, הרג את אחד הקוּלים בתנופת־אגרוף אחת. לא שהוא ניפץ את גוּלגולתו בבת־אחת, כנפץ את קליפת הביצה, אולם את מוחו של האיש זיעזע במכתו, והלה, לאחר שהתהפך שבוע ימים במכאוביו, נפח נפשו. אולם הסינים, לא עלה אפילו על דעתם לבוא בקובלנות לפני הצרפתים, מושלי האי. הוא, שֶמר, היה בשבילם בעייה שבפתרונה צריכים היו לטפל בעצמם. עליהם היה להתרחק ולהיזהר מפגיעתו, כשם שנזהרו מן השרצים הארסיים, שרחשו בעשבים, או בצריפים, בלילות הגשם. והם, הצ’ינגים (ככה נקראו בפי יושבי־האי הנירפים, כהי־העור), השתדלו אמנם להפיס את דעתו ככל האפשר, היינו, שעבדו בשקידה ומסרו לו את פרי עבודתם במידה גדושה. נמצא שמכת־האגרוף הזאת הכניסה ריווח לחברה ולא גרמה שום רע למשגיח.

הצרפתים, אשר לא חוננו בחוש של התיישבות, ואשר לא ראו כל ברכה בנסיונותיהם, כשבאו לפתח את אוצרותיו הטבעיים של האי, יכלו רק לשבת עכשיו ולהתענג על הצלחת האנגלים – מה להם, איפוא, ולשמר עם ידו החזקה? ואשר לצ’ינגו שמת, הרי לא היה זה סוף־סוף אלא צ’ינגו. וחוץ מזה הנה העיד עליו הרופא, שהוא מת ממכת־שמש. אמנם, כאן, בטאהיטי, לא מת עדיין שום איש מעולם ממכת־שמש, ואולם זה, דווקא זה מראה לדעת שמותו הפתאומי של הקולי היה מיקרה יוצא מן הכלל. ככה כתב הרופא בדין־וחשבון שלו. הוא היה איש ישר מאין כמוהו, הרופא הזה: עסק הנטיעות צריך להכניס רווחים, שאלמלא כך – תצורף עוד קלקלה לשורת הפגעים שבדברי־ימי האי הזה.

אי־אפשר לעמוד על אופיים של השדים הלבנים האלה – חשב אַ־צ’וֹ, בשבתו באולם בית־המשפט – ואין לרדת לסוף דעתם. רבים מהם ראה, וכולם דומים איש לריעהו. כקברניטים כמלחים, כפקידים הצרפתים, העובדים במטעים – כשֶמר. הם עלולים לכעוס ללא כל סיבה, ובשעת כעסם נוראים הם כחיות־טרף. הצ’ינגו לא ידע לעולם במה יפיק מהם רצון ובמה ירגיזם. מה שטוב בעיניהם פעם, עלול להרגיז אותם בפעם אחרת. כאילו מסך היה תלוי על פניהם כדי להאפיל בו על מחשבתם. הם נוחים להתרגש, מרבים לזלול עוד יותר – לסבוא (לא כצ’ינגו, שהוא מסתפק במועט), ובשעת־הכושר ידעו להעביד אפילו את הסיני עד כדי כליון הכוחות, ועל כולם – זו החריצות שלהם, היכולת לסדר ולתקן הכול, להגיע תמיד אל התכלית הרצויה ולשעבד לרצונם את כל החי והרמש, את איתני־הטבע בעצמם. אכן, זרים ומשונים הם הלבנים האלה, כמוהם כשדים – כגון שֶמר זה, דרך משל.

אַ־צ’וֹ תמה שכל־כך מאריכים בבירור הדין. הן איש מן הנאשמים לא נגע בצ’ונג־גַה. אַ־סאן, רק הוא לבדו הרגוֹ. הוא תפס אותו בידו האחת בצמה, הפשיל את ראשו, ובשנייה תקע את הסכין. פעמיים תקע אותו. אַ־צ’וֹ, כשעצם כאן עכשיו את עיניו, ראה את מעשה־הרצח לכל פרטיו. הקטטה שנפלה בין השניים, החרפות שחירפו זה את זה, קפיצתו של אַ־סאן, משיכת הצמה והסכין שתקע בצ’ונג־גַה, פתיחת הדלת הפתאומית, התפרצותו של שֶמר, בריחת אַ־סאַן, תנופת המגלב, מגלבו של שמר, שהבריח את כולם אל הפינה וקול־הירייה שהשמיע בקראו לעזרה.

אַ־צ’וֹ רעד לזיכר הדברים האלה. אחת ממכות המגלב פגעה בו בלחיו וסרטה כלשהו את העור, ועל סריטה זו הראה שֶמר מעל ספסל העדים בשעת הזיהוי. אך זו היתה מכה. רק חצי אינטש יותר גבוה – והיה מסמא את עינו.

כעבור זמן־מה השתקע אַ־צ’וֹ בהרהורים על גן המנוחה והחלומות, וזיכר המאורעות נטשטש ונשכח מליבו. בפנים קפואות ישב אחר־כך במקומו בשעה שהשופט קרא את פסק־הדין. קפואים וקהים היו גם פניהם של ארבעת חבריו, וההבעה הזאת לא הסתלקה מעליהם גם אחרי־כן, כשהסביר להם התורגמן, שכולם, כל החמישה, הוכרו על־פי הדין לאשמים, שהאחד והוא אַ־צ’או, נידון למוות, בעוד שאַ־צ’וֹ וייתר חבריו יישלחו לקאלדוניה החדשה. אפילו פניו של א־צ’אוֹ נשארו דוממים כפני החנוט, אף־על־פי שבקרוב צריך היה להסיר מעליו את ראשו.

השופט אמר עוד מלים אחדות והתורגמן ביאר, שהואיל ורשמי מכותיו של שֶמר נכרים ביותר על פניו של אַ־צ’אוֹ, דבר המראה בעליל שהוא היה במקום הרצח, והואיל גם ואחד מן הנאשמים צריך להיענש בעונש־מוות – יהיה אותו הנענש אַ־צ’או. חוץ מזה הנה פניו של אַ־צ’וֹ, שיש עליהם סימני צלקות, מעידים שאף הוא היה באותו מעמד והשתתף בלי־ספק ברצח, על־כן נידון לעבודת־פרך למשך עשרים שנה, וכן הדין גם בנוגע לייתר חבריו. יזכרו נא בני־סין אלה את הלקח הזה – אמרו הדיינים – כי על־כן הם צריכים לדעת שהחוקים בטאהיטי יישמרו, ולוּ גם יחזור העולם לתוהו־ובוהו.

כל חמשת הסינים הובאו בחזרה לבית־הסוהר. הם לא היו נפתעים וגם לא עצובים ביותר. גזר־הדין הזה היה אמנם בלתי־צפוי, אולם הלא כך דרכם של השדים הלבנים האלה. מהם אפשר לצפות תמיד למשהו בלתי־צפוי. עונש זה שהטילו עליהם על חטא שלא חטאו, אינו קשה מכמה עונשים ומעשי־אלמוּת אחרים.

על אַ־צ’אוֹ היה אַ־צ’וֹ מציץ מעתה תכופות בסקרנות קלה. ראשו יוּסר בקרוב בסכין הגילוטינה. הוא לא ידע, איפוא, לא משלוות הזיקנה ולא מנועם גן־המנוחה. ואַ־צ’וֹ התפלסף והעמיק במחשבות על החיים והמוות. מה שנוגע לו עצמו, לא הירבה להצטער. עשרים שנה הרי הן סוף־סוף רק עשרים שנה. למשך זמן כזה מתרחק ממנו גן־המנוחה וההזייה – וזהו הכול. עודנו צעיר ומזויין, כבן־אסיה, במידת־הסבלנות, ויכול הוא לחכות. עד היום ההוא יפוג במקצת חום נעוריו ועוד יותר הוגן יהיה לו גן־התענוגות השקט. לעת־עתה צריך רק למצוא לו שם מתאים. “גן דממת־הבוקר” יקרא לו – חשב לבסוף, ושמח כל אותו היום לרעיון זה, בא מתוך כך לידי התעוררות וחיבר גם איזה משל על מידת הסבלנות, משל שהניח במקצת את דעת חבריו, חוץ מאַ־צ’אוֹ, אשר לא מצא עוד חפץ בו: ראשו עתיד היה להיכרת כעבור זמן קצר ושוב לא היה לו צורך בסבלנות. הוא אכל במנוחה את לחמו, עישן את מקטרתו וישן ולא נתן את דעתו לזה, שהזמן עובר לאיטו.

קריושה היה ז’אנדארם. עשרים שנה רצופות עבד במישרתו זו במושבות, מניגריה וסנגל ועד לאיי פולינזייה, אולם על שכלו הקהה לא פעל הזמן הזה כל פעולה. אותו בוּר והדיוט היה כמו בימי שבתו בכפר מולדתו, בדרום־צרפת. הוא היה כפוף למשמעת וירא את אדוניו, ואת ההבדל שבין האלוהים והסרז’אנט, ראש הז’אנדארמים, ראה רק במידת ההכנעה שיש להיכנע לכל אחד מהם. לאמיתו של דבר, נראה לו הסרז’אנט נעלה יותר, חוץ מאשר בימי שבתון, שאז האלוהים לבדו מרום וקדוש על כול, ואז מברכים ומשבחים רק את האלוהים לבדו. בדרך כלל היה האלוהים רחוק בו בזמן שהסרז’אנט נמצא תמיד בקירוב מקום.

על־פי פקודתו של ראש השופטים צריך היה פקיד בית־הסוהר למסור לרשותו של קריושה את אַ־צ’אוֹ, אולם קרה כך, שראש בית־הדין ערך יום לפני כן נשף לכבוד קברניטה של אנייה צרפתית אחת, ובשעת כתיבת הפקודה רעדה ידו ועיניו כאבו כל כך, שהוא לא יכול לדייק בכתיבה. אגב, הן לא היה זה אלא גזר־דינו של צ’יניגו, והוא לא שם, איפוא, לב לזה שהאות האמצעית, בשם אַ־צ’אוֹ נשמטה. בפקודה היה כתוב: א־צ’וֹ. וכאשר הראה הז’אנדארם את הנייר למשגיח בית־הסוהר, מסר לידו את אַ־צ’וֹ. קריושה הושיבוֹ על ידו, על הדוכן, מאחורי שתי הפרדות, והפליג בדרך.

אַ־צ’וֹ שמח שיצא לבסוף החוצה, אל השמש. הוא ישב בעגלה, ליד הז’אנדארם, כשפניו קורנות מגיל. בייחוד גדלה שמחתו כשראה שהפרדות מכוונות את פניהן דרומה, לצד אטימונה. “אין ספק, ששֶמר שלח אחריו. רוצה הוא להשיבו לעבודתו. טוב מאוד. מעכשיו ישתדל לעבוד יפה. שוב לא יהיה לו, לשמר, שום פתחון פה להתאונן עליו”. היה יום חם. הפרדות הזיעו, הזיעו גם קריושה ואַ־צ’וֹ, אולם לא־צ’וֹ, לא הציק החום ביותר. תחת שמש זו עבד שלוש שנים בנטיעות. פניו האירו בסבר של עליצות וטוּב־לב כזה, שאפילו קריושה המטומטם נתמלא תמיהה למראהו.

“אתה מגוחך,” אמר לבסוף.

אַ־צ’וֹ ניענע בראשו, ופני צהבו עוד יותר. בנגוד לשופטים דיבר אתו קריושה בשפת הקנקים, שהיתה מובנת לו, כמו לכל הצ’ינגים.

“דעתך בדוחה עליך יותר מדי,” הוכיחוֹ קריושה. “ביום אשר כזה צריך היית לתת את ליבך לבכי ואנחה.”

“אני שמח שיצאתי מבית־הסוהר.”

“וזהו הכול?”

הז’אנדארם משך בכתפיו.

“וכי קלה זו בעיניך?” באה התשובה.

“ולא לכך, איפוא, אתה שמח שיסירו את ראשך מעליך?”

אַ־צ’וֹ הביט עליו בתמהון.

“היאך?” אמר. “הלא אני חוזר עכשיו לאטימונה על מנת לעבוד בנטיעות. כלום לא לאטימונה אתה מוליך אותי?”

קריושה החליק את שפמו הארוך מתוך הרהור.

“כך, כך,” אמר והניף את שוטו על הפרדות. “משמע שאתה אינך יודע?”

“איני יודע – מה?”

בליבו של אַ־צ’וֹ התעורר פתאום כעין רגש של פחד:

“האם שֶמר אינו רוצה שאוסיף לעבוד אצלו?”

“לא יותר מאשר היום הזה.”

קריושה צחק בכל לב.

“אכן זוהי בדיחה יפה.”

“המבין אתה,” אמר, “אחרי היום הזה שוב לא יהיה אפשר לך לעבוד, שכן אין אדם עובד אחרי אשר הוּתז ראשו.”

הוא דחף את הצ’ינגו בצידו וצחק כבושות, בלי קול.

כרבע פרסה עברו מתוך שתיקה. לבסוף נענה אַ־צ’וֹ ואמר:

“כלום יש בדעתו של שֶמר להתיז את ראשי?”

קריושה הרכין בראשו מתוך צחוק.

“זוהי טעות” – אמר הסיני בכובד־ראש. “אני אינני הצ’ינגו שאותו דנו למיתה. אני הנני אַ־צ’וֹ. השופט הנכבד פסק שעלי לשבת עשרים שנה בקאלדוניה החדשה.”

הז’אנדארם צחק. אך זוהי הלצה יפה. הצ’ינגו המגוחך הזה רוצה לרמות את הגילוטינה.

הם חצו חורשה של תמרים ועברו כבר כחצי מיל לאורך האגם, כאשר פתח אַ־צ’וֹ ואמר שוב:

“הריני אומר לך שאני אינני אַ־צ’אוֹ. לא אותי ציווה השופט הנכבד להמית.”

“אל תפחד,” השתדל קריושה להרגיעו. “אין זו מיתה קשה. רק הרף־עין. הנה כך,” הראה לו בתופפו באצבעותיו, “אין זה להיות תלוי בקצה החבל ולהתפתל ולפרכס במשך חמישה רגעים. משל לאפרוח שממיתים אותו בגרזן: מתיז אתה את ראשו, פוּף – ונגמר. אין אתה חש כל כאב, אינך חושב אפילו שכואב לך. ראשך הוסר ואינך יכול לחשוב. זהו טוב מאוד. ככה חפצתי למות גם אני. מהר, אח, מהר. אשריך שככה תמות. הן יכול היית להינגע בצרעת, ולהרקב ולהיות נישל איברים, איברים. אני ידעתי איש אחד שנכווה ברותחים והוא התענה וגסס שני ימים רצופים. במרחק קילומטר אפשר היה לשמוע את צעקותיו. ואתה – הוי, הן זהו כל כך קל. צ’יק. הסכין חותך את צווארך – ודי. אפשר גם שידגדג כלשהו, מי יודע. שום איש מן המוּמתים לא בא לספר לנו על זה.”

במשך רגע אחד התפתל כולו מצחוק, כה מוצלחת נראתה לו הלצתו. בדיחות־דעתו היתה מעושה במקצת, שכן ראה חובה לעצמו לעודד את הצ’ינגו הזה.

“אולם אני אומר לך, שאני הנני אַ־צ’וֹ,” עמד הלה על דעתו. “אינני רוצה שיסירו את ראשי מעלי.”

קריושה נתמלא כעס. הצ’ינגו הזה מגדיש כבר את הסאה בטיפשותו.

“אני אינני אַ־צ’אוֹ,” התחיל אַ־צ’וֹ שוב.

“רב לך,” קרא הז’אנדארם, בהעמידו כנגדו פנים זעופות.

“הריני אומר לך שאני…”

“סגור פיך,” גער בו קריושה, והם הוסיפו לנסוע אחר־כך מתוך שתיקה. מרחק של עשרים מיל היה בין פפיט ואטימונה, ואת החצי הזה כבר עברו כאשר נמלך הסיני ואמר שוב:

“אני ראיתיך באולם בית־המשפט בשעה שהשופט הנכבד קרא את פסק הדין, ובכן, טוב, התזכור שאַ־צ’אוֹ, אשר נידון למות, שאַ־צ’אוֹ זה הוא בעל קומה, ואני – הבט עלי,” אמר והתנשא פתאום וקם, וקריושה ראה לתמהונו שהוא קטן באמת. רגע אחד ניצנצה בזכרונו דמותו של הסיני ההוא, ובדמות זו נראה לו הלה כבעל־קומה. בכלל היו כל הצ’ינגים שווים בעיניו, דומים היו כולם האחד לשני, אולם בין קומה גבוהה לנמוכה יכול היה להבחין, והוא הבין, כי במחיצתו יושב לא אותו האיש.

הוא עצר את הפרדות באופן פתאומי כל־כך, שמוט העגלה הזדקר והורם, במושכו אחריו את רצועת הריתמה.

“הרואה אתה, כאן נפלה טעות,” אמר אַ־צ’וֹ, כשהוא מצטחק בנעימות.

אולם קריושה השתקע בהרהורים. בליבו הצטער כבר על זה שעיכב את העגלה. את שגיאתו של ראש השופטים לא ידע ולא יכול להבינה, אולם הוא ידע, שאת הסיני הזה מסרו לידו על מנת שיביאהו לאטימונה, ומחובתו היא להביא אותו לאטימונה. ומה בכך אם אין זה אותו האיש שיצא דינו למות? הן הוא אינו אלא צ’ינגו, ובמה נחשב הוא. מלבד זה הן ייתכן שאין כאן כל טעות. לא לו לרדת לסוף דעתם של הפקידים. ובכלל, מי הוא שיבוא לחשוב את מחשבותיהם? פעם, לפני שנים, ניסה לעשות כדבר הזה, ואז אמר לו הסרז’אנט: “קריושה, אתה טיפש, וככל אשר תמהר להבין את זאת, כן ייטב לך. לא לחשוב אתה צריך, כי אם לציית; את המחשבות הנח לגדולים וטובים ממך.” קריושה רעד לזכר הדברים האלה.

“ובכן, אם ילך וישוב עכשיו לפפיט, הרי יעכב את הוצאת פסק־הדין באטימונה, ואם יימצא עוד שאין כאן טעות, ינזוף בו הסרז’אנט המחכה לאסיר כאן, וגם שם, בפפיט, לא ינקוהו.”

הוא הרים את השוט והציץ אל השעון.

“הוא כבר איחר בחצי שעה והסרז’אנט ודאי שיתרגז.” והוא עמד להאיץ בפרדות. ככל אשר הוסיף אַ־צ’וֹ לערער על הטעות, כן הכביד הוא יותר את ליבו. הידיעה, שבמחיצתו יושב איש אחר, לא היה בה כדי להכריעו. לא הוא שגרם לטעוּת, ואת הרע שהוא עושה, בדין הוא עושה. ומוטב לו להעלות עשרה צ’ינגים לגרדום מאשר להרגיז את הסרז’אנט ולהביאו לידי כעס.

ואשר לאַ־צ’וֹ, הנה לאחר שהז’אנדארם היכה אותו בקצה המגלב על ראשו וציווה עליו לסתום את פיו, לא יכול לעשות שום דבר אחר מאשר לשתוק. הדרך הארוכה נמשכה מתוך שתיקה. אַ־צ’וֹ הירהר בשדים הלבנים האלה ובזרוּת מעשיהם. מתחילה שפטו חמישה אנשים חפים מפשע והכירום לאשמים, ואחר־כך הם באים ומעלים לגרדום את זה, אשר אפילו הם בעצמם לא דנוהו אלא לעשרים שנות עבודת־פרך. ואי־אפשר לעשות כלום. הוא יקבל עליו את הדין. בשקט, בהכנעה יקבל כל מה שיגזרו עליו שליטי החיים האלה. רגע אחד תקפה אותו אימה וגופו נתכסה בזיעה קרה, אולם מייד התאושש והתאמץ להשלים עם גורלו, בהעלותו בזכרונו איזו פסוקים מן הספר ין־צ’י־בֶן (הדרך לחיי מנוחה). מראה “גן החלומות”, שרחף לפניו, הפריע אותו מתחילה, אולם לבסוף עלה בידו להשתקע בחלום. הוא ישב בתוך הגן, הקשיב לקול הפעמונים המתקשקשים בין העצים, וכאן, מתוך ישיבה זו, זכר ושינן לעצמו את הדברים הכתובים על הספר ין־צ’י־בֶן.

ככה עבר הזמן עד שהעגלה נכנסה לאטימונה והתעכבה על־יד במת־ההרג, אשר בצילה חכה כבר בקוצר־רוח הסרז’אנט. אַ־צ’וֹ טיפס ועלה בזריזות על המדריגות. למטה, לרגלי הבמה, ראה לפניו את כל מחנה הקוּלים. שֶמר הוא שאסף אותם והביאם מן השדות למען יראו וייראו. למראה אַ־צ’וֹ התחילו מתלחשים ביניהם, שכן עמדו על הטעות, אלא שלא גילו את הדבר לאיש. השדים האלה חזרו בהם, כנראה, ותחת להרוג איש נקי אחד, יהרגו את השני. אַ־צ’וֹ, או אַ־צ’אוֹ, איזה הבדל. הם לא יבינו לעולם את השדים הלבנים האלה, כשם שהללו לא יבינו גם אותם. את אַ־צ’וֹ ימיתו, אולם הם, לאחר שישלימו את זמן העבודה, יילכו וישובו לארצם.

את הגיליוטינה התקין שֶמר בעצם ידיו. אדם זריז היה ונבון, ואף כי לא ראה מכונה כזאת מימיו, ידע בכל־זאת לכוננה, אחרי שהפקידים הצרפתים מסרו לו את ההוראות הדרושות. על־פי הצעתו בחרו את אטימונה למקום הטבח. במקום הרצח שם יהיה העונש – אמר. אגב הרי הדבר גם ישפיע לטובה על הפועלים העובדים בנטיעות. הוא גם שהציע את עצמו לשמש תליין על במת־ההרג, ובתפקידו זה עמד עכשיו כאן ובחן את הגיליוטינה. מתחת לסכין היה מונח גזע של בננה, שעביו כצוואר איש. שמר הפך את להב הסכין למעלה (אַ־צ’וֹ עמד והסתכל כמכושף בתנועותיו), אחר משך בחבל, והסכין ניצנץ בשמש וירד וחתך את הגזע לשניים.

“כיצד המלאכה נעשית?” שאל הסרז’אנט בעלותו על הבמה.

“מצויין,” השיב שמר, “הבה אראה לו.”

הוא הפך שוב את הלהב, משך את החבל והוריד בשאון את הסכין. אולם הפעם נחתך הגזע רק כדי שני שלישים.

פני הסרז’אנט קדרו.

“זה לא ייתכן,” קרא.

שמר מחה את הזיעה מעל מצחו.

“צריך להוסיף עוד משא,” אמר. והוא ניגש לקצה הבמה וציווה על הנפח להביא מטיל־ברזל בן עשרים וחמש ליטראות.

כשגחן ועמד לקשור את הברזל, הציץ אַ־צ’וֹ אל הסרז’אנט וראה שהגיעה שעת־הכושר.

“השופט הנכבד אמר שיסירו את ראשו של אַ־צ’אוֹ,” התחיל.

הסרז’אנט ניענע בראשו מתוך קוצר־רוח. הוא חשב על חמישה־עשר המילים שיצטרך לעבור היום ברכיבה ועל ברתה, בתו היפה של לֶפייר, סוחר הפנינים, שתחכה לו בקצה האי.

“ובכן, אני אינני אַ־צ’אוֹ,” המשיך הסיני. “פקיד בית־הסוהר הנכבד טעה. אַ־צ’אוֹ הוא בעל־קומה, ואני – הרואה הוא – קטן הנני.”

הסרז’אנט העיף עליו במהירות את עיניו ועמד על הטעות.

“שמר,” קרא נמרצות, “ייגש הנה.”

שמר רטן מה ולא זז עד שלא גמר לקשור את הברזל.

“המוכן הוא הצ’ינגו שלו?” שאל.

“יביט עליו,” באה התשובה. “כלום זהו אותו הצ’ינגו?”

שמר נדהם. זמן־מה מלמל בינו לבין עצמו איזו דברי נאצה והביט בדאבון אל מכונת־הטבח, אשר כוננה בעצם ידו ושכל־כך רוצה היה לראותה במלאה את תפקידה.

“ישמעני נא,” אמר לבסוף. “את העניין הזה אין לדחות. אני כבר הוצאתי לבטלה שלוש שעות מזמן עבודתם של חמש מאות קוּלים, ולא אוכל להפסיד שוב זמן כזה, כשיובא הסיני ההוא. הבה נגמור, איפוא, הן הוא אינו אלא צ’ינגו.”

הסרז’אנט העלה בדעתו את הנסיעה הארוכה ואת ברתה, בתו של סוחר־הפנינים, ונראה כמהסס.

“אם יוודע הדבר, יתלו את הקולר בקריושה,” הוכיחוֹ המשגיח. אלא שאין לחשוש שהדבר ייוודע. אַ־צ’אוֹ ודאי שלא יבוא להלשין.

“את קריושה אי־אפשר להאשים בשום אופן,” אמר הסרז’אנט, “הטעות באה, כנראה, מצד פקיד בית־הסוהר.”

“ובכן, הבה נתחיל. אותנו ודאי שאין להאשים. מי זה יכול להבחין בין צ’ינגו לצ’ינגו? אנו הוצאנו לפועל את פסק־דינו של הצ’ינגו ששלחו לנו. חוץ מזה הן לא אוכל להבטיל עוד פעם את כל הקוּלים האלה מעבודתם.”

הם דיברו צרפתית, ואַ־צ’וֹ, אף כי לא הבין, ידע בכל־זאת שכאן חותכים את גורלו. הוא ידע גם, שהדבר תלוי בעיקר בדעתו של הסרז’אנט, ולא גרע ממנו כל הזמן את עיניו.

“טוב,” אמר הסרז’אנט, “הבה נתחיל. הן הוא אינו אלא צ’ינגו.”

“אני אבחון עוד פעם את המכונה,” אמר שמר, והוא הרים שוב את הסכין למעלה והניח מתחתיו את גזע הבננה.

אַ־צ’וֹ השתדל להעלות בזכרונו איזו מימרות מן הספר ין־צ’י־בן. “חיה בשלום”, ניצנץ פסוק במוחו. אולם זה לא התאים.

הן הוא לא יחיה שוב; הולך הוא למות. לא, זה לא יסכון. “סלח לשונאיך” – כן. אולם איזה שונאים היו כאן לפניו? שמר וסיעתו עשו מה שעשו בלי כל רגש של שנאה. בשבילם לא היתה זו אלא מלאכה ככל המלאכות, והם התעסקו בה, כשם שהיו מתעסקים בחפירת שיחין, בכריתת יערות ונטיעת צמר־גפן.

שמר משך בחבל והסכין נפל ברעש על גזע העץ וגזר אותו לשניים.

“מצויין,” אמר הסרז’אנט, בהציתו לו סיגרה. “מצויין, ידידי.”

שמר זחה דעתו עליו לשמע תהילתו.

“גש הנה, אַ־צ’אוֹ,” קרא בשפת הטאהיטים.

“אני אינני אַ־צ’אוֹ,” התחיל הלה.

“דום!” באה התשובה. “את גולגולתך ארוצץ, אם תפתח את פיך.”

המשגיח איים עליו באגרופו והוא נשתתק. ומה תועיל כאן ההתנגדות. השדים הזרים האלה לא יחזרו בהם. והוא נתן שיקשרוהו אל הקרש המאונך, העשוי לפי מידת גופו. שמר הידק את הפריפות בחזקה, כל־כך חזק עד שהרצועות נתקעו בבשרו והכאיבו לו, אולם הוא לא התאונן. הן הכאב הזה לא יימשך עוד זמן רב. הוא הרגיש שהקרש משתלשל ויורד וסגר את עיניו. ברגע זה נגלה לפניו בפעם האחרונה מראה גן־המנוחה והחלומות. נשבה רוח קלה, צוננת. הפעמונים בין העצים התקשקשו לאט, והציפורים אף הן ציפצפו לאט, כמו מתוך נימנום, ומעבר לקיר אשר מאחורי הגן הגיע הד עמום של חיי הכפר. אחר־כך התעכב הקרש ועמד תחתיו, ולפי מתיחת השרירים הבין, שהוא שוכב על גבו – ופקח את עיניו. למעלה, ישר מנגד, היה תלוי ומתנוצץ בשמש הסכין. הוא ראה את המשא שהוסיפו קודם לכן על הניצב, ראה גם שאחת מעניבותיו של שמר הוּתרה ונפתחה, אחרי־כן שמע את קולו של הסרז’אנט בפקודה נמרצת ומיהר לסגור את עיניו. הוא לא רצה לראות את הסכין בנופלו, אולם הרגיש בכך במשך רגע אחד, ואז, ברגע זה, נזכר בקריושה ובמה שאמר לו זה בדבר הגילוטינה. אולם קריושה טעה. הסכין לא דיגדג. עד כאן יכול היה עוד להבחין – עד אשר חדל להבחין לגמרי.

---

התליין

מאת

יעקב שאפנר

¹

בערב קיפל וילהלם רַיכל את חליפתו השחורה והניחה בתוך המזוודה, הסיר מעל הארון את ארגז־הצילינדר שלו והסתכל אם כסיותיו הלבנות מונחות על מקומן, ואחר־כך תיקן את שעונו ה“מעורר” וכיוונוֹ לשעה הששית בבוקר.

שנתו באותו לילה טרופה היתה ובלתי־נעימה. חלומות קשים ומשונים הטרידוהו בלי־הרף, וכמה וכמה פעמים הופיעה לפניו דמות־דיוקנה של המשרתת גודביגה לאַמאַן, החוטאת בת העשרים־וארבע, שנדונה למוות, זו שעל מהלך משפטה קרא ריכל בעתונים והתעניין בו כל הזמן, ואשר בשבילה, בכדי לכרות את ראשה, צריך היה לנסוע עכשיו לאחת מערי־השדה. למחרת בבוקר עזב את דירתו, דירת־הרווק שלו, ויצא לדרך. בידו האחת החזיק עתה את ארגז־הצילינדר שלו, ובשנייה – נרתיק של כינור מרופד לבד צהוב, שבתוכו נתון היה הגרזן. את מיזוודתו נשא אחריו איזה נער, שליווהו לבית־הנתיבות.

הנסיעה ברכבת נמשכה תשע שעות רצופות. ברגעי־ההפסקה, כשהיה המסע מתעכב באיזו תחנה והרעש מסביב נשתתק, היו עיני הבריות נמשכות אחרי מזוודתו של ריכל, שבתוכה תיקתק שעונו ה“מעורר”, ואחד הנוסעים, בראותו את נרתיק־הכינור שלו, ביקש להיכנס אתו בשיחה על דבר מוסיקה; ריכל ענה שאינו מבין כלום בעניין זה והפך את פניו המאדימות אל החלון מתוך מבוכה.

אל העיירה הגיע בשעה החמישית אחר־הצהריים. לאחר שסר אל בית־הפקידות והודיע על דבר בואו, הלך לסייר את חוצות העיירה, את כנסיותיה, מינזריה וכו'. אחר־כך נכנס לאכסנייה שלו, אכל את סעודת־הערב, ולאחר שכיוון את שעונו לשעה החמישית בבוקר – שכב ונרדם. החדר היה בעל קירות אטומים. דרך הזגוגיות הירוקות, הקבועות למעלה, בתוך התיקרה, חדר אור בהיר ומוזר והפריע את שנתו. פעמים אחדות נדמה לו, לריכל, בחלומו שהוא טובע בנהר. ופעם ראה והנה הוא מוטל על קרקעה של איזו בריכה ירוקה, וגופתה של המשרתת גודביגה לאמאן מתנועעת ויורדת עליו, כשעיניה הפקוחות לרווחה מביטות אל המים אשר מסביב. ריכל ביקש לצעוק ולקרוא לעזרה, אלא שבאותו רגע הגיע לאוזניו קול צלצול שעונו, והוא קם, מבולבל כולו ורועד מקור, והתחיל להתלבש.

בחמש שעות וחצי יצא מאכסנייתו כשהוא מקושט בפראקו, בצילינדרוֹ ובכסיותיו, וזקנו מגולח למשעי (את נרתיק־הכינור השאיר אמש בבית־הסוהר). משרתת בית־המלון והמלצר ליוו אותו זמן רב במבטם, ואי־אלו אנשים, שנזדמנו לו בדרכו, התעכבו והסתכלו בו. הכול ידעו שבבוקר זה מוציאים את המשרתת גודביגה לאמאן להורג.

ריכל עמד על־יד שער בית־הסוהר וצילצל; השערים נפתחו והוא נכנס אל החצר פנימה.

כאן, בתוך החצר, היה כבר הכול מוכן לטבח: על הגרדום – במה קטנה, בעלת שלושה שלבים – היה מונח סד ארוך וצר, ועל ידו – הגרזן המעורטל. למטה, סמוך לבמה, נמצאו: ארון־מתים פתוח, שולחן מכוסה שחורים ועליו – כלי־כתיבה ופינקס, אותו הפינקס, שבו צריך היה לרשום אחרי־כן, כי גזר־הדין הוצא־לפועל.

הקטיגור, אדם גבה־קומה, צהבהב ובעל פנים חולניות, ישב כבר על מקומו, על־יד השולחן. הוא בירך את ריכל לשלום ברצינות גמורה, וכדי לצאת ידי חובת שיחה, שאלוֹ אם נזדמן לו כבר להמית את מישהו במקום הזה. בדברו את דבריו אלה רעד בכל גופו ושיפשף את ידיו זו בזו, משום שכאן, בתוך החצר, שררו צל וקרירה. בעוד זמן־מה הופיע גם השופט. הוא היה חיוור כולו ונרגש. ריכל התחיל שוב לרעוד מקור. הוא לא סעד באותו בוקר.

הקטיגור הוציא את שעונו והסתכל בו. חיכו לצלצול השעה הששית.

בראשונה צילצל שעון־המיגדל, אחרי־כן קישקש פעמונו הקטן של בית־הסוהר, וכשזה נשתתק, הגיעה משם צעקת אשה ואחריה – איזו קולות גסים ודברי־גידוף. לרגע פסק הרעש ודממה נשתררה. הקטיגור והשופט מיהרו לשבת על מקומם. ריכל אחז את הגרזן בידו. שוב נשמעה צעקה איומה ואחריה – קול צעדים. הכול כיוונו את מבטם אל השער, אל המקום ששם נראתה עכשיו המשרתת גודביגה לאמאן בלווית שני עוזרי התליין. שלושתם עברו דרך השער והתקרבו אל הגרדום. אפשר היה לקוות, שהכול ייגמר בזמן קצר ובכי־טוב.

פתאום חדלה החוטאת מצעוק. היא הרגישה באוויר המח אשר מסביב, נתעכבה והרימה את פניה למרום. בתנועה רגילה נזקפו עיניה אל שמי־הקיץ הכחולים, שהשתרעו בחסד וחנינה ממעל לחצר בית־הסוהר. נחיריה רעדו, גבה הכפוף נזדקף, וחזה התרומם כדי לנשום נשימה עמוקה. פנים היו לה בריאים, גדולים ומעוטרים בשתי צמות עבות וערמוניות, עינים כחולות ופה רחב ותאווני. על רקותיה ועל לחייה המלאות רחף חן של ילדוּת.

מבטה של זו נתלה עכשיו בצפצפה שטופת אור־השמש, שעמדה בשדה הקרוב. בקצה גג בית־הסוהר, שאליו הגיעו כבר קרני־השמש, ישבה ציפור קטנה ושרה. החוטאת הביטה אליה ודומה היה שביקשה לחייך כנגדה. הנהגתה התחילה לעורר תמיהה בין המסובים. שני עוזרי התליין, שהתעכבו על־ידה, הפכו את פניהם והביטו במבט מביע שאלה אל השולחן השחור.

עתה התעוררה המשרתת ונזכרה בזה שעתידים לעשות בה, הביטה אל התליין, אל הגרדום והשופטים ושוב אל התליין – וביקשה לברוח; אולם עוזרי־התליין אחזו בה בחזקה והובילוה ישר אל במת־המטבח. במהירות הסירו את חולצתה מעליה, העמידוה על ברכיה ואמרו לגמור את כל העניין בטרם תתן דעתה לכך. הפחד הממה ברגע זה, והיא שכבה לפני מעניה בלי כל תנועה. ריכל הרים את גרזינו. אדמומית קלה צפה וכיסתה את פניו, בהביטו אל זרועות העלמה וכתפיה החשופות, אולם ליבו נשאר שקט וקר – אף ניצוץ אחד של רחמים לא היבהב בקרבו.

כשהתחילו עוזרי־התליין להעלות את המשרתת לגרדום, התנודדה פתאום, צעקה צעקה גדולה וביקשה להתרומם ולעמוד על רגליה. התליינים הפילו אותה על הקרקע, אולם היא התחילה זוחלת על ידיה ועל רגליה והשתדלה להשתמט מתחת לגרזן. אחר־כך, כאשר אחזו בה, החזירוה למקומה וביקשו להניח את ראשה על הסד – תפסה פתאום את כל אימת־הרגע והתחילה צועקת בקול וביאוש מר:

“אל תפגעו בצוואר, לא, לא, אל אלהים, עזרני נא!” ואחר נשמטה לארץ, חבקה את הסד בידיה וגעתה געייה גדולה, איומה.

אחר־כך אירע דבר מוזר ותמוה ביותר:

גודביגה לאמאן התנפלה על שני עוזרי־התליין ועל שומר בית־הסוהר, שנלווה אף הוא אליהם, והתחילה להיאבק אתם ולהילחם בעד חייה האבודים. המלחמה היתה קשה ואכזריה משני הצדדים. המשרתת הגינה על עצמה והשתמשה בתחבולות־ערמה ופראוּת תמימה של חיה ממש. היא התאמצה לענב את קצות חולצתה שהורדה מעליה, ליתן אותה בצוואר מעניה ולהחניקם בה כמו בחבל. היא שידלה אותם בדברי־חיבה, התחננה לפניהם וביקשה רחמים כתינוקת קטנה, רמסה אותם ברגליה וחבטה בידיה את פניהם המתולעים בכל פעם שגחנו אליה. אולם סוף־סוף לא יכלה לעמוד בפני שלושת האנשים הבריאים הנאבקים אתה, וכאשר קפץ עליה אחר־כך שומר בית־הסוהר ותפש אותה בצמותיה העבות – היתה יד התליינים על העליונה. אחד ממנצחיה הפשיל עתה את ידיה לאחוריה, השני העמידה על ברכיה וישב על רגליה, השלישי עמד למראשותיה, אחז את צמותיה הכהות ומשכן בחזקה – והיא היתה מוכנה לטבח.

ריכל עמד כל אותו הזמן על הגרדום וחיכה לקרבנו. בינתיים הציצה השמש מעבר למיגדל בית־הסוהר. מתחילה נראה רק קצה המבהיק, אחר־כך התרוממה כולה וצפה בתוך המרחב בהירה וחמה, בידלה מעצמה קרן אחת והאירה בה את גרזינו של התליין, את עגילי־הכסף אשר באוזניו… כעבור רגע הוארה גם פריפתה של גודביגה לאמאן, שהיתה נעוצה בתוך כותנתה על כתפה השמאלית. הנוכחים הביטו אל ריכל מתוך התראה. לפי דעתם הגיע כבר הזמן לפגוע בחוטאת.

התליין פיקפק, לאמאן, ששכבה, כמו קודם, בלי תנועה תחת ידי מעניה, הפכה את פניה ותלתה את עיניה בגרזן. אחד מעוזרי התליין משך בכתפיו. ריכל ביקש להניף את הגרזן, אולם כאן הבהיקה שוב הפריפה כנגדו, הקסימה את נשמתו, נשמת הרווק והממתו. כדבר־מה חדש ומלא חשיבות נראתה לו זו פתאום, כסמל ערפילי של רוך נשים וערמתן.

רגע התעודד, היסב את עיניו והניף את הגרזן, אולם פתאום נתקל מבטו בקווּצת־שיער רכה, המסתלסלת ויורדת על כתפה של החוטאת, הוא נדהם שוב וליבו התחיל דופק בחזקה. המרחק אשר בין הגרזן והצוואר עם קווּצת־השיער נראה לו פתאום גדול מאד ומבהיל, אולם הוא נזכר בחובה המוטלת עליו – והניף את קרדומו.

לאמאן, שלא גרעה כל הזמן את עיניה מריכל, הבינה כי מיתתה קרובה, התחילה צווחת והתרוממה לקראת הגרזן (האנשים, שהחזיקו בה כל הזמן, הסיחו לרגע את דעתם ממנה, כי נמשך מבטם אחרי התליין). ריכל ביקש להפסיק באמצע, אלא שאיחר כבר את המועד – הוא החליש רק את כוח המהלומה, אבל הגרזן הורד ונתקע בכתפה של החוטאת.

האנשים שישבו על־יד השולחן השחור קפצו ממקומם, הקטיגור צעק וציווה דבר־מה על ריכל, אולם הלה לא תפס כלום. בחיפזון הוציא את הגרזן מן הכתף. מתוך הפצע זרם־דם, ועוזריו נרתעו בפנים מקדירות.

גודביגה שכבה רגעים אחדים בלי נוע, אחר־כך נשענה על כתפה הבריאה והתחילה מחפשת במבטה את התליין. היא פתחה את פיה ורצתה להגיד דבר־מה, אלא שכאב חזק תקף אותה ברגע זה והדיבור היה קשה עליה. בליבה נצנצה פתאום תקווה, כי עוונה יכופר עכשיו, אחרי כל העינויים שסבלה, וגזר־דינה יבוטל. ידוע לא ידעה, האומללה, כי ריאתה נגזרה בגרזן לשניים, ושבין כך ובין כך הרי היא הולכת למות. עיניה הכחולות, שהביטו בתקווה רבה ותחנונים, היו עתה יפות ביותר. קולה המלא חנינה ואנחותיה שפרצו מתוך פיה הפתוח למחצה, היו כה רכים ועדינים עד שריכל לא יכול לעמוד בפניהם, השמיט מידו את הגרזן ופנה אל השולחן השחור. הוא הרים את ידיו והורידן, חייך מתוך מבוכה והתכווץ כולו, כאילו היה הוא גופו חייב מיתה ועומד לעלות לגרדום.

“גמור, התליין!” קרא הקטיגור בקול צלול. “בך נטפל אחר־כך.”

ריכל נגש אל החוטאת כשהוא רועד כולו והביט אליה: בלי תנועה שכבה עתה על־יד הסד, מפיה פרץ זרם דם וכוחותיה עזבוה. אחד מעוזרי־התליין הניח את ראשה על הסד כהוגן, וריכל הרים את הגרזן כמעט בעיניים עצומות – והורידוֹ. במתינות, כמתוך פקפוק, צנחה הגופה המתה מעל העץ והשתטחה על הקרקע.

הכול נגמר, איפוא. ריכל השליך את הגרזן, הביט בטירוף־הדעת אל הגוף כרות־הראש המוטל לפניו וירד בחיפשון מעל מדרגות הבמה. בלי ברכת־פטורין עבר את החצר, פתח בעצמו את השער ויצא אל הרחוב. הסקרנים, שעמדו בחוץ, הסתלקו לצדדין ופנו לפניו את הדרך. הוא הסיר את כובעו והשתחווה. ידיו ורגליו המגושמות התנועעו בשעת הילוכו באופן מוזר, כאילו היו קשורות לגופו בחבלים, צילינדרו הבריק לאור השמש וכסיותיו הבהיקו בלבנוניתן. במהירות רץ דרך הרחוב בלי שום מחשבה במוח, בלי שום רצון, רץ וחיפש דבר־מה, מבלי אשר ידע בעצמו, כי את בית־מלונו הוא מתכוון למצוא. לבסוף, כעבור שעה ויותר, פגש בשליח האכסנייה שלו – והלך אחריו. שם, בבית־המלון, שתה את הקפה שהציגו לפניו, אכל ביצים מגולגלות ולחם לבן, ישב זמן רב והביט אל השולחן ואל שיורי האוכל, אולם פתאום הרגיש בעיני המסובים המכוּונות אליו – נפחד וקם ממקומו. הוא תלה את צילינדרו על הקולב, נכנס לחדרו ושם התנהג זמן רב בשקט גמור. כשדפקה אחר־כך המשרתת על דלת החדר לא נענתה: דרך חורו של המנעול ראתה שהוא, ריכל, עומד על המרבד הקטן, השטוח לפני המיטה, ומתפלל.

סיפרו גם, שראוהו עומד לפני הארון הפתוח, אשר בו היו תלויים בגדי־הדרך שלו. אחר־כך שמעו איך שניגש אל הדלת וסגרה במפתח – וחשבו שהוא רוצה להחליף את בגדיו.

וריכל פשט אמנם את בגדיו, עד חלוקו האחרון פשטם, ושלח את ידו אל הארון כדי להוציא מתוכו את בגדי־הדרך שלו, אולם כאן טפח פתאום על עיניו זרם אור חזק והיכהו בתימהון. למעלה, בקרש העליון של הארון, נמצא חור עגול שבעדו הציץ עתה אור היום, האור הבא דרך ששת החלונות אשר ממעל. ריכל זקף את עיניו כלפי מעלה, הביט זמן רב אל החור הזה והרגיש כי דבר־מה עדין ומכאיב כאחד ממלא את ליבו, מזעזעו ומשקיטו גם יחד. כעבור שעה קלה נכנס אל הארון ברטט וזיע, הוציא את מדפו העליון וסלקו הצידה, הקריב את פניו אל החור – ונרתע מיד לאחור במפח־נפש: מרחוק הזכיר לו חור זה את מבטה האחרון של גודביגה לאמאן, אולם בהתקרבו אליו ולא ראה בו אלא זגוגית בהירה, זגוגית־החלון שממעל ופיסת־שמיים כחולה. פעמים אחדות התקרב אל החור והסתכל, התרחק והתקרב חליפות, כשליבו מפרפר בין תקווה ומפח־נפש. פתאום ניגש שוב אל החור ונשא אליו את עיניו בתחנונים. געגועיו על אותו המבט, שכבה כבר ואיננו, גדלו עכשיו ביותר, הציקו לו ולחצו את ליבו. צריך היה להתקרב איך שהוא אל האור הכחול המושך ומגרה כל־כך ולמצוא מרגוע במבט הזה, אשר כל צערה ויופיה של נשמה מעונה, נשקפים מתוכו.

וכאן בא ריכל לידי החלטה, שהרעישה אחר־כך, כשהוּצאה אל הפועל, את כל העיירה ושימשה חומר לשיחה בפי תושביה במשך כל ימות הקיץ. בעיתונים הודיעו, שכאשר שברו את דלת־חדרו של ריכל – אחרי דפיקות וקריאות ממושכות – מצאוהו תלוי בתוך ארון־הבגדים הסגור. הוא תחב את מפתחו הגדול, מפתח דלת־ביתו, אל תוך החור שממעל, נתן את רצועת־מזוודתו בקצה המפתח, סגר את דלת הארון בעזרת בורג עקום, וכאן – תחת המבט הבהיר ומלא החנינה, שנשקף לו מתוך החור – נרגע לעולמים.

(“הפועל־הצעיר” – תרע’ג, גל' 40).

---

ביעותי־לילה

מאת

אלכסנדר קופרין

גונדתו של הקאפיטן מארקוב קיבלה פקודה להדביק את גדוד־העונשין ולהצטרף אליו. החיילים המרוגזים והרצוצים, שעייפו מרוב טלטול בתוך הקרונות הצרים, היו זעופים ודוממים. באיזו תחנה המכונה בשם מוזר, לא רוסי, יצאו לקראתם איזו אנשים, המלובשים בגדים רוסיים והשקו אותם יין־שרף ושיכר. החיילים קראו “הוּרא”, שרו שירים ורקדו, כשפניהם מאובנות ומקדירות.

אחר־כך התחיל עצם העניין – לטפל בכל השבויים ולהובילם חיים היה קשה, ומשום־כך ירו בכל חשוד ומחוסר תעודה, אשר נתפס בדרך, והמיתוהו מייד. הקאפיטן מארקוב לא טעה בהנחתו הפסיכולוגית, ידוע־ידע, שהחיילים הנרגזים ומרי־הנפש ימצאו קורת־רוח בשפיכת־דמים ומעשי־אלמוּת אשר יעשו ביושבי־המקום.

בערב השלושים־ואחד בדצמבר התעכבה הגונדה באחוזת־רוזנים חרבה למחצה, כדי ללון בה. עד העיר נשארו עוד כעשרים־וחמש פרסה. להגיע שמה אפשר היה, לפי חשבונו של הקאפיטן, ביום המחרת לפני הצהרים, ושם, בתוך העיר – מובטח היה לו – יהיה עליהם להשתתף בפעולה רצינית וממושכת. טוב, איפוא, שינוחו האנשים הלילה, יירגעו ויחליפו כוח. הוא גופו בחר לו לחדר־משכב אולם ריק ורחב־ידיים, אולם, אשר הכירה שבתוכו בנוייה בסגנון הגוטים, ואילו את המיטה שבו לקחו בחזקה מידי הכוהן המקומי.

לילה שחור, ליל גשם ורוח, בא מהר ולפף את האחוזה. מארקוב ישב לבדו בתוך האולם הגדול והריק. בכירה התלקחו העצים – קרשי אחד הפרגודים שנהרס – ובערו באור בהיר, והקאפיטן סמך את רגליו בסורג הכירה, פרש על ברכיו הרזות את מפת־המטה, עיין בה ולמד לדעת את השטח אשר בין האחוזה והעיר. לאור השלהבת האדומה ניראו פניו, עם המצח הרחב, השפם המסולסל והסנטר הטיפשי, העקשני, קשים וזעופים ביותר.

אל החדר נכנס הפֶלדפֶבּל¹, כשהוא טפוח גשם כולו. לאחר שעמד רגעים אחדים וראה שהקאפיטן אינו שׂם אליו לב, התחיל מכעכע בשקידה.

“האתה הוא זה?” הפך אליו הקאפיטן את פניו. “ומה?”

“הכול כשורה, רום הוד־מעלתו, האגף השלישי מזומן, הפלוגה הראשונה היא, איפוא, על־יד גדר בית־התפילה והשניה…”

“כך, וסימני־המעבר נמסרו כבר?”

“כן, נכון, רום הוד־מעלתו…” הוא שתק רגע, כאילו המתין לדברי הקאפיטן, אולם הלה שתק אף הוא, ואז פנה אליו החייל בקול יותר נמוך:

“ומה יצווה רום הוד־מעלתו בנוגע לאותם השלושה אשר…”

“להמית בירייה עם עלות־השחר,” הפסיק מארקוב את דבריו. “ואחר־כך…” הביט אל החייל בעיניים אמוצות, “אל תטרידני יותר בשאלות כאלה. המבין אתה?”

“שומע אני, רום הוד־מעלתו,” גנח הפלדפבל. ושוב נשתתקו שניהם. הקאפיטן השתטח על גבי מיטתו, כשהוא לבוש בבגדיו, והפלדפבל עמד בצל, על־יד הדלת, ולא מיהר משום־מה לעזוב את החדר.

“ותו לא?” שאל מארקוב באי־סבלנות.

“כן, נכון, רום הוד־מעלתו,” רקע החייל ברגליו, התאושש ואמר פתאום בהחלטה גמורה:

“רום הוד־מעלתו… החיילים שואלים, איפוא, מה יצווה בנוגע להלז… להישיש?”

“צא מכאן!” נתמלא הקאפיטן חימה, התרומם מעל המיטה וכאילו התכונן להתנפל על החייל.

הפלדפבל החזיר את פניו מייד ובזריזות, כדרך אנשי־הצבא, ופתח את הדלת, אולם בעמדו על הסף התעכב לרגע ואמר בטון רשמי:

“אם כן, רום הוד־מעלתו, הריני מתכבד לברכו בשנה טובה ומוצלחת, יהיה רצון…”

“תודה, אחא,” ענה מארקוב בקול יבש. “אל תשכח לצוות על החיילים שיבדקו היטב ברוביהם.”

עכשיו, כשנשאר לבדו, צנח ושכב על מיטתו לבוש בבגדיו וחרבו על ירכו. בבת־אחת נשתנו פניו, הקדירו וכאילו הזקינו פתאום. ראשו הגזוז נשקע לבין הכתפיים, והעיניים נדעכו ונסגרו למחצה מתוך הבעה של חולניוּת ועייפוּת. הוא שכב פרקדן, הביט אל קילוחי־האש המהבהבים בתוך הכירה, והרגיש, כי אותה הקדחת הקשה, המטרידה אותו בלילות זה כשבוע ימים, הולכת ומתגנבת אליו שוב, תוקפת אותו לאט ובמתינות, מחלישה את גופו ומערפלת את מוחו. הוא הירהר עכשיו על הזקן שנתפס בבוקר, אותו הזקן שעל אודותיו דיבר זה עתה הפלדפבל. מעט מעט התחיל להתברר לו, כי צדק החייל. אכן נפלא הוא הישיש הזה ונפלאים הם עוצבו הגדול, ענוותנותו ושוויון־הנפש הנשׂגב בו הוא מתייחס אל החיים. מעין דוגמא של זה נזדמן לו, למארקוב, לראות רק שם, על־יד לאורן ומוקדון, בשורות החיילים הפשוטים, שמתו במנוחה בשדות־הקטל. כשנתפסו היום שלושת האנשים, והוא, מארקוב, הסביר להם בתנועה צינית, כי דין מרגלים הוא דינם ואחריתם רעה, נזדעזעו שניים מהם בבת־אחת ופניהם החווירו ונתעוותו מחמת אימה. לא כן השלישי, הזקן. הלה צחק רק, מתוך איזו הבעה משונה של עייפות, שוויון־נפש וגם… גם מעין רחמנות כמוסה עליו, על שׂר מלאכות העונשין.

אם מורד ומתקומם הנהו זקן זה באמת, – חשב גם מארקוב בסוגרו את עיניו הקודחות ובהרגישו באיזו חשיכה רכה ועבה הצפה ומפעפעת באוויר מסביב – אז אין ספק שהוא תופס שם מקום חשוב, ותיתי לי שציוויתי להמיתו בירייה. אלא מה – שמא חף הוא מפשע? גם אם כך – אוי ואבוי לו, שהרי אני איני יכול להפקיד שני אנשים שישגיחו עליו ויבטלו את זמנם, בייחוד לפני מאורעות יום־המחרת. ולבסוף – משום מה ייבדל זה לטובה מאותם חמישה־עשר השבויים אשר השארנו מאחרנו? לא. חטא היה זה ביחס לקודמים אלמלי חמלו על הזקן והשאירוהו בחיים.

הקאפיטן פקח במתינות את עיניו וקפץ פתאום מעל מיטתו מתוך אימה גדולה – הזקן הנדון למיתה ישב עכשיו לפניו על־גבי ספסל נמוך כשהוא כפוף כולו, עצוב וידיו שמוטות לו על ברכיו.

בתנועה רגילה וזריזה הוציא הקאפיטן את האקדח מתוך נרתיק־העור, כיוונוֹ כלפי הזקן וקרא בכעס:

“אם תזוז ממקומך, יקחך השד…”

הזקן הפך במתינות את ראשו ובשפתיו נתלה אותו החיוך המשונה, שכל־כך נתרשם ממנו הקאפיטן בבוקר.

“אל־נא תפחד, הקאפיטן, אני באתי אליך בלי שום כוונות רעות,” אמר הזקן. “שלוט, איפוא, ברוחך והימנע נא משפיכת־דמים לפחות עד הבוקר.”

חדגוני וחסר־נגינה היה קולו של אורח מוזר זה, תמוה ומשונה, כמו החיוך אשר על שפתיו. מעין קול כזה היה מארקוב שומע לפעמים בימי ילדותו בשבתו יחידי בחדר, קול ללא גוון וללא הבעה, הנובע מאיזו מקום פלאי מעבר לגב, קורא ומטיל אימה. והקצין נכנע לחיוך המוזר ולקול המשונה. הוא הניח את האקדח מתחת לכר, שכב שוב על המיטה, תמך את ראשו במרפקו ואת עיניו לא גרע מעל הזקן הפלאי אשר לפניו. רגעים אחדים שררה בחדר דממה כבדה. נשמעו רק תקתוק שעונו של מארקוב וקול דרדור הגחלים העמומות, שנשרו בתוך הכירה וירדו למטה.

“אמור נא, מארקוב,” פתח הזקן לבסוף, “מה תעשה ביום שמוּסר־כליותיך יציק לך וידרוש דין־וחשבון על כל מעשי האלמוּת שעשית? – לא שופטים ודיינים, אף לא הממשלה או המלך בעצמו, אלא מוּסר־כליותיך, הכרתך הפנימית…”

מארקוב משך בכתפיו מתוך לגלוג.

“אבל שקט ומתון מדי הוא הטון הזה, סבא, בשביל אדם, אשר המת־ימיתוהו בירייה על־יד העץ בעוד ארבע שעות. אלא יהי כן – נשוחח קצת, אדרבה. הן זהו בכל אופן יותר מעניין מאשר להתהפך על־גבי המשכב מתוך נדודי־שינה. ובכן – מה אענה למוסר־כליותיי – שואל אתה – ביום שיבוא לדרוש ממני דין־וחשבון? ענה־אענה, ראשית, שאני איני אלא חייל, חייל אשר עליו להיכנע ולציית מבלי לבקש חשבונות רבים. ושנית: אני הנני רוסי, רוסי מבטן ומלידה, ולהווי ידוע לכל העולם, שכל מי אשר יעיז להתקומם נגד ממלכה אדירה זו – רמוס־יירמס כתולעת מאוסה ולא תהא לו תקומה עולמית.”

“הו, מארקוב, מארקוב, כמה מן הגאווה הפראית יש בדבריך אלו,” אמר הזקן, "וכמה מן השקר. האומנם סבור אתה, שארץ־מולדתך האדירה לא תימוט לעולם? אולם כלום לא כן חשבו לפנים גם יושבי פרס ומוקדון, רומא הגאה, אשר אחזה בציפורני־הברזל שלה את כל העולם כולו, גדודי ההוּנים הפראים, שהתפרצו לאירופה והציפוה כולה, וספרד אשר משלה על שלושה חלקים מחלקי התבל? ואתה עיין נא בהיסטוריה, דוק ומצא איה, איפוא, הוא שלטונם וחילם הרב של אותם העמים? ואני אגלה לך שעדיין לפניהם, לפני אלפי שנים ודורות היו בעולם ממלכות אדירות, הרבה יותר אדירות, גאות ותרבותיות ממולדתך אתה, אולם החיים, שהם אדירים יותר מכל העמים ועתיקים יותר מכל מציבות־הזכרון, הם הם שהביאו עליהן כלייה ומחו אותן מעל האדמה מבלי השאר להן שריד ופליט.

“שטותים,” אמר הקאפיטן בקול רפה, כשהוא צונח ושוכב פרקדן, “ההיסטוריה זורמת בשטפה הרגיל, ולא לנו לטפל בתיקונה ולהראות לה את הדרך הנכונה.”

הזקן צחק בקול חרישי.

“אל תהא, בבקשה, כאותו העוף האפריקאי המסתיר את ראשו בחול, בבוא עליו הציידים… האמן נא, כי בני־בניך, אשר יקומו אחריך ייבושו וייכלמו לזיכר אביהם הזקן אלכסנדר בן ואסיליה מארקוב התליין והרוצח.”

“דברים קשים תדבר, הישיש! שמוע־שמעתי אמנם על הזיותיהם של אותם בעלי־החלומות הנלהבים, האומרים לכתת את חרבותיהם לאיתים, חא, חא, חא. הריני מתאר לי בדמיוני מלכות זו של חולי השקדים העצבניים ההדיוטים וחלושי עמוד־השדרה… ואולם איך שהוא” – מארקוב שיפשף את רקותיו בחזקה בהשתדלו לזכור דבר־מה – “ואולם כל זה לא חשוב ביותר… מה חפצתי לשאול אותך? כן! לי נדמה משום מה, שאתה לא תשקר: המתושבי המקום הזה אתה?”

“לא,” ניענע הזקן בראשו.

“אבל אתה הן נולדת פה?”

“לא.”

“אבל, אף־על־פי־כן, הן אירופי אתה? – צרפתי, יהודי, רוסי, או גרמני?”

“לא, לא…”

מארקוב היכה באגרופו על דופן המיטה מתוך התרגזות:

“ומי, איפוא, אתה, לבסוף? ומזום מה זה, יקח השד, כל־כך מוּכרים לי פניך? האם נפגשנו כבר שנינו בזמן מן הזמנים?”

הזקן התכווץ עוד יותר, ישב זמן רב דוּמם, ואחר פתח לאט ובמתינות.

“כן, אנחנו נפגשנו, מארקוב, אולם ראה לא ראית את פני מעולם. אתה אינך זוכר, כנראה, היאך שתלה דודך בזמן המגיפה חמישים־ותשעה איש בבוקר אחד. באותו יום גופו הייתי במחיצתו, רק שתי פסיעות היו אז בינינו, אולם הוא לא ראני”.

“כן, נכון… חמישים־ותשעה,” לחש מארקוב. “אבל הללו… היו מורדים…”

“אני ראיתי את אביך בשעה שנלחם באכזריות על־יד סבאסטופול, ואת זקנך – על־יד אוצקוב,” הוסיף הזקן בקול חרישי, “כל נהרי־נחלי־הדם שנשפכו לעיני – היה בהם כדי לשטוף את כל כדור־הארץ. אני הייתי עם נאפוליון בשדות־הקטל אשר באוסטרליץ, פרידלאנד ובּורודינו. ראה־ראיתי את המון־העם במחאו כף כאשר הראה סנסן מעל במת־ההרג את ראשו של לוּדביג המגואל בדם. ראיתי את הקאתולים האדוקים כאשר הרגו בתפילה על שפתיהם את נשי ההוּגונוטים וילדיהם בליל ברתולומיאוס הקדוש, ובין המון הקנאים, האינקביזיטורים והכוהנים הקדושים הייתי בשעה שהעלו את הכופרים על המוקד, כאשר פשטו לשם שמיים את עורותיהם של אנשים חיים ויצקו עופרת רותחת לתוך פיהם. אני ליוויתי את צבאותיהם של אטילה, צ’ינגסחן וסולימן הגדול, אלו הצבאות, אשר סימנו את דרכם בתילי־תילים של גולגלות בני־אדם, וביחד עם האספסוף הרומאי הסואן הייתי בבתי־הקירקסאות כאשר שיסו את הכלבים בנוצרים והאכילו את הדגים שבתוך בריכות־השיט מבשר השבויים… אני ראיתי את משתאות־ההוללוּת ומעשי־האלמות של נירון, ואת קול היהודים שמעתי, בבכותם בין חורבות ירושלים…”

“אתה – סיוט! צא מפה! אתה הזייה, פרי דמיוני החולה. סור ממני,” לחש מארקוב בקושי ובשפתיים צרובות.

הזקן התרומם מעל הספסל. גופו הכפוף הזדקף וגדל בבת־אחת, גדל כל־כך עד שנגעו שערותיו בתיקרת־החדר. ושוב התחיל מדבר לאט, בקול מונוטוני ונרגש.

“אני ראיתי כאשר נשפך דם האדם על האדמה בפעם הראשונה. היה־היו בארץ שני אחים, האחד, הבכור – יהיר, אכזרי ורע־עין, והשני עדין, רחמן וחרוץ. ויהי מקץ הימים ויבא האחד מפרי־האדמה מנחה לאלוהיו והשני הביא גם הוא מבכורות־צאנו ומחלביהן. אולם הבכור – טינא היתה לו בליבו על אחיו, ולא היתה מנחתו לרצון לפני אלוהים, ועשן־קרבנו לא עלה השמיימה, ויחר לו מאוד ויקם על אחיו ויהרגהו – זה היה הרצח הראשון על הארץ…”

“הוי, סור ממני, הנח לי… בשם אלהים,” מילמל מארקוב בפרכסו על משכבו, אולם הזקן הוסיף לדבר:

"כן, אני ראיתי איך שנתרחבו עיניו מתוך זוועה ואימת־מוות – איך שפירפרו אצבעותיו אחוזות־העווית ושרטו את החול הרטוב, הספוג דם. אחר־כך, כאשר נזדעזע בפעם האחרונה והשתטח על הארץ חיוור כולו, קר דומם, נפלה אימה גדולה על הרוצח והוא ברח היערה ושכב שם עד הערב, עד אשר הגיע אליו קול אלוהים המלא זעם:

“קין, אי הבל אחיך?”

“צא מפה, אל תענני יותר,” גימגם מארקוב בקושי.

"השומר אחי אנוכי? – עניתי כשהנני מלא חרדה. ואז קיללני אלוהים ואמר: השאר־תישאר בחיים עד סוף כל הדורות, ונע־ונד תהיה כל ימי חייך. בין כל העמים תתהלך, בכל הארצות תנוּד; ולא תראינה עיניך אלא את הדם אשר שפכת, ואוזניך רק אנקת־חללים תשמענה.

הו, אל־אלוהים – הוסיף הזקן – נאמן הוא משפטך וקשה מנשוא. זה מאות ואלפי שנים נע־ונד אני בארץ – ולשווא אצפה למוות. ואיזה כוח פלאי ואכזרי ימשכני תמיד לשדה קרב וקטל, למקום שם ימותו אנשים פצועים, זבי־דם וקטועי־איברים, למקום שם אימהות מר־תבכינה וקלל־תקללנה אותי, את הרוצח הראשון, רוצח אחיו, וייסורי נפשי – אין קץ להם ואין גבול! כי על כן הלא אראה בכל אדם המתבוסס בדמו את דמות אחי המת, את אחי המוּטל על הארץ ופושט את אצבעותיו החיוורות אל החול… ואך לשווא מבקש אני לקרוא באוזני בני־האדם: ‘עורו, עורו, עורו’".

“עורה נא, רום הוד־מעלתך,” קרא וחזר הפלדפבל באוזניו של מארקוב. “טלגרמה נתקבלה…”

הקאפיטן התרומם בזריזות ועמד על רגליו. הגחלים שבתוך הכירה כבו זה כבר, ודרך חלונו של חדר־האוכל הציץ אורו הקלוש של היום הממשמש ובא.

“ומה בנוגע… לההם?…” שאל מארקוב בקול רועד.

“כן, נכון, רום הוד־מעלתו, רק זה עתה…”

“הישיש? הישיש?”

“גם כן.”

הקאפיטן צנח אין־אונים וישב על גבי המיטה, כאיש אשר עזבוהו פתאום כל כוחותיו. הפלדפבל עמד בקומה זקופה על־ידו וחיכה לפקודה.

“הנה כי כן, אחא, אתה תמלא לפי שעה את מקומי בגונדה,” אמר מארקוב בקול חלש. “אני מוסר היום הודעה על כך, משום שאני… משום שקדחת ארורה זאת התישה את כל כוחותי… ואפשר מאוד” – נתעקמו שפתיו מתוך חיוך משונה – “אפשר מאוד שבקרוב אגמור את חשבונותי לגמרי ואלך למנוחות.”

הפלדפבל שמע את דבריו בלי כל תמיהה, נתן את ידו על מצחת כובעו וענה במנוחה:

“שומע אני, רום הוד־מעלתו.”

(נדפס ב“הפועל־הצעיר”, תרע’ג, גל' 18)

---

קריזל החרום

מאת

פטר רוזגר

קריזל היה רצען ואל מלאכתו, מלאכת הרצענות, היה מתייחס ברצינות גמורה. אולם מזלו גרם לו שיהיו הכול משחקים עליו ומלעיגים בו בכל עת. אמנם מצבו החברותי לא הרשה לו מעולם לבוא במגע־ומשא עם אנשים חשובים ובני־עלייה, אלא, אף־על־פי־כן…

ודע עקא, שהֵמַר לו הגורל, לקריזל, הטיל בו מום ופגם את צורתו. פרצופו, שהיה פחוס ביותר, שטוח ונראה כמשתקף מתוך אספקלריה שקערורית – שתי עיניים עמוצות קבועות היו בו, פה גדול וחוטם פעוט; ומצחו הרחב ועצמות־לסתותיו – כיוצאי־דופן נזדקרו אלו, בלטו וכאילו העיקו בכובדם על שאר חלקי הפנים. למעלה, על־גבי שפתו העליונה, השחירה רצועה דקה מן הדקה של שערות קלושות – זה היה שפמו של קריזל. מובן, שחבריו ובני־גילו היו מלגלגים עליו בימי ילדותו, משטים ומזלזלים בו בלי הרף. לפי דבריהם לא בא לו, לקריזל, מומו הרע אלא בעטיה של אימו־יולדתו, שכן ישבה זו על ראשו מייד לאחר הלידה, פחסה אותו וטישטשה את צורתו. הלצות גסות כאלו היו מחלישות את דעתו של הנער ומרשלות את ידיו לחלוטין. אולם למדוד מידה כנגד מידה, לענות קשות ולהתרגז – לא היתה דרכו של קריזל. אדרבא – מחייך היה מטוּב־לב בכל פעם שזרק מישהו אל פניו את שם הגנאי שלו “החרום”. ולא עוד אלא שבמשך הזמן התחיל גם מחבב את פרצופו הנלעג, שעל כן הבליטוֹ זה בין שאר בני־האדם ומשך עליו את עיני הבריות בזרותו; ובו בזמן שבאחרים לא התענין איש ולא נתן דעתו עליהם, הנה בו התבדחו, לפחות, הלעיגו והתלוצצו.

ומשום שהיה קריזל מעביר על מידותיו, סולח ומקבל את כל הזלזולים באהבה, לפיכך לא מאסו בו חבריו, נתנו לו להשתתף במישחקיהם ומעשיהם, ופעמים שהשתמשו גם בשירותו והטילו עליו איזו שליחות. בשכר זה היה זוכה אחר־כך לשבת בחברתם בבית־המרזח; ויש שקיבל מחבר זה, או אחר גם איזו טובת־הנאה. בקיצור – חייו נסתדרו לאט לאט והיו כמעט נוחים.

אמנם, כשנכשל קריזל במיקרה בכוס מיותרת ונשתכר – יש שהתחיל קובל ומתאונן על רוע־מזלו. ברגעים כאלה נוהג היה לספר, כי אביו “שכב לישון בבוסניה במגפיים על רגליו”, שהוא, קריזל, “מצץ את דם אימו” וש“הריבה החביבה עליו אינה סובלת את פרצופו השקוע.”

ונתכוון קריזל לומר בזה, שאת אביו המיתו בירייה בהיותו בבוסניה, וקבור־קברוהו במגפיים שעל רגליו, שאימו הרזה והעלובה היניקה אותו עד יומה האחרון, ולבסוף, שאנדה, בתו של שביקל, מבכרת עליו את דריגן, בעל־האחוזה העשיר.

אנדה זו – כל זמן שנהו אחריה שאר הבחורים מבחורי המקום, היה אף הוא, קריזל, מחזר ונגרר אחריה (והעלה גם חן וחסד לפניה, כפי שנדמה אז), אולם אחר־כך, כשגלוי וידוע היה לכול, שהיא נותנת את היתרון לבעל־האחוזה, מוכרח היה קריזל להסתלק הצידה. הוא כתב לה מיכתב שבו בירך אותה ואת דריגן בחירה בכל טוב; מלבד זה ביקש שתואיל להחזיר לו מייד את טבעתו, אותה הטבעת שנשארה לו לזיכרון מאימו, ואשר משום כך יקרה היא בעיניו עד מאוד. כן, הדברים הגיעו אצלם לידי כך, שפעם, בערב בהיר אחד, בעמדם על־יד הפרגוד, נתן לה קריזל במתנה טבעת קטנה.

היא זקפה אז את ידה כנגדו והרשתה לו למרוח את אצבעה ברוק, בכדי שתהא הטבעת מתקבלת ועולה עליה.

בדרך כלל היה קריזל אדם לא רע. אמנם הוא לא חונן בשכל חד ובחריפות יתרה, אולם תחת זה ברא לו אלוהים לב טהור – מעלה יתרה, שבה הצטיין בין כל חבריו ובני־גילו.

על אירוסי דריגן ואנדה הכריזו כבר בבית־הכנסייה באופן רשמי, וטבעתו של קריזל הרצען עוד טרם הוסרה מעל אצבעה של הארוסה.

החתן דריגן ניסה אומנם להסיר טבעת זו בכוח, אולם אנדה צעקה צעקה גדולה מחמת כאב, ואת ארוסה ביקשה שידחה את הדבר עד שתרפא האצבע התפוחה, שאז – אמרה – תוכל להסיר בעצמה את הטבעת. אולם האצבע לא נרפאה, ודריגן החל מהרהר כבר על כך, שאת הטבעת צריך יהיה לנסר במַשור, והנה אירע פתאום מאורע, אשר שינה לגמרי את פני הדברים. ומעשה שהיה – כך היה:

דריגן הזמין אצל קריזל זוג מגפיים חדשים ליום חופתו.

צריך לשער, שאין זה נעים ביותר לרצען לתפור נעליים חדשות בשביל צרו ומנצחו, ולתקנן ליום שמחתו של זה. אולם מה יש כאן לעשות? אולי אפשר היה להעמיק אי־אלו מסמרים בתוך הסוליים יתר על המידה, להזקיר את חודיהם בפנים הנעל, בכדי שינעצו אחר־כך בכפות־רגליו של החתן ויכאיבו לו?

מחשבת־זדון כזו ניצנצה אמנם רגע במוחו של קריזל, אולם הוא חזר ממנה מייד ונתמלא כולו חרטה.

הוא חשב כך:

אם ידחקו מגפיים אלו את רגלי דריגן ויגרמו לו כאב, אז הן יתרגז ואת כל חמתו ישפוך עליה – על אנדה. ולפיכך – החליט – עליו להתייחס אל הזמנה זו בתום וביושר לא פחות מאשר לאיזו הזמנה אחרת. ואמנם ישב קריזל אל שולחן־עבודתו במנוחה ובלב שלם, נקש בקורנס ורצע במרצע, וזימר לו בחשאי איזו פזמונות, הנאים ויאים לרוחו הנכאה, כגון:

“הכול עזבוני.”

או:

"בחבקי אותה אל לבבי –

וחיתה נפשי בקרבי."

בכלל, התנהג קריזל בענוותנות, בנחת ובשקט גמור, בו בזמן שדריגן היה מגיס את דעתו וליבו בכול, משתבח תמיד באחוזתו, ברוב עושרו ובכוח גופו, וחוזר כפעם בפעם גם על זה, שארוסתו אנדה – אשריה וטוב לה, שזכתה להינשא לו, לדריגן העשיר, ולא לאיזה בעל־מום עני וחדל־אישים.

כשמלאכת המגפיים החדשים נגמרה, ציווה דריגן על קריזל לתקן את נעלי הפועלים הקרועות. טלאים בשביל אלו צריך היה לבור מבין שיורי מינעלים בלים שהתגוללו בעליית־הבית, וכאן, בעלייה זו, ראה קריזל, מתוך שמחה ועצב כאחד, חלק גדול מאותה החמדה, השמורה לה, לאנדה, לימים הקרובים. עלייה זו, שכללה בקרבה מחיצות ומזווים רבים, היתה מלאה וגדושה צורכי־מזון ועוד דברים שונים. בפינה אחת התנשאה ערימה גדולה של חתיכות־אריג מקופלות, בשנייה – צמר־כבשים לח, עורות אילים ועורות פרות. על גבי המדפים עמדו שורות שורות של סירים מלאים גבינה, ועל הקרקע למטה ומתחת לתיקרה למעלה – חביונות של שזיפים כבושים, אגסים ופשתה בלתי־סרוקה, קדירות של שומן ונקניקים, בשר מעושן ובשר ממולח, כללו של דבר – עלייה מלאה כל טוּב. בכמה וכמה מיני מאכל ומשקה לא הספיק קריזל להתבונן, משום שבעל־הבית דחק עליו והוליכוֹ דרך המזווים האפלוליים. לבסוף התעכבו בפינה אחת חשוכה, בחנו ובדקו בשיורי הנעליים הבלות המתגוללים כאן: אי־אלו סוליות מדולדלות, עקבים ופנתות, אשר עורם צמוק ומקומט, ואשר ריקבון ועובש שולטים בהם כאחד. קריזל בעט בכל הסמרטוטים האלו ברגליו, והחליט, כי שום תועלת אין בהם. אליבא דאמת היו מחשבותיו רחוקות מאוד ברגע זה מענייני רצענות והטלאה. הוא הירהר עכשיו על הטוּב והחמדה הגנוזים פה בתוך העלייה, על מיני המאכל הטובים והפירות העסיסיים, הנותנים כאן את ריחם, ועל אנדה, אנדה זו העתידה ליהנות מכל הטוב הזה ולהתענג עליו ביחד עם בחיר לבה, עם דריגן בעל־האחוזה.

בשר מעושן לא בא אמנם אל פיו של קריזל זה עידן ועידנים, גם נקניק חם, המבושל בכרוב – כמעט שלא זכר את טעמו, אף־על־פי־כן הרגיש עכשיו, כי משהו הולך ונקווה בפיו, מדגדגו ומטרידו… אולם – כלום אפשר להעלות על הלב דבר שכזה? אגס – שאני, זה אינו מן הנמנעות, על זה אפשר אולי להזות בחשאי… על אחד האגסים הבשלים והמעולים האלה, שעסיסו רב וריחו מפעפע וממלא את כל האוויר מסביב.

הנה גחן בעל־הבית, הוציא אגס אחד מתוך הסל, נידנדו באוויר והזין בו את עיניו:

“הם הולכים ומשתבחים מיום ליום,” אמר והחזירוֹ למקומו; והרצען קנח בידו את שפתיו הרטובות, ובליבו חשב, שכאשר ישתבחו האגסים הללו ויבשילו לגמרי – ודאי שיזַכה בעל־האחוזה גם אותו באחדים מהם.

קריזל עבד בתוך האחוזה כמה ימים, אולם מתוך המזווים אשר בעלייה לא הובא לא בשר מעושן, אף לא נקניקים ואגסים. המזונות שהוגשו לפניו היו מצומצמים ותפלים ביותר: מעט דייסה של קטניות, כדורי־בצק וצנון כבוש ומטוגן – וחסל סדר הסעודה. ולפנות־ערב, כאשר קריזל היה מתהלך מסביב לבית הגדול ומביט אל הצפצפות הכתומות, המבהירות לאור השמש השוקעת – נזכר בצבעם הכתום של האגסים העסיסיים אשר בעלייה, וליבו היה מהסס ורוטט בקרבו מחמת תאווה חבוייה. אגסים אלו – עליהם היו עכשיו כל מחשבותיו, להן מכוּונת היתה כל דפיקה מדפיקות ליבו, והם, הם, שהסיחו מדעתו את זכרה של אנדה. גם בערב־שבת עם חשיכה, כשהפשיל את כליו לאחוריו ויצא לדרכו, גם אחרי־כן, בערב, כשישב על־יד הכיריים וסעד ליבו בתפוחי־אדמה אפויים ומפולשים באפר – לא זז זיכר האגסים מליבו ומראם הנחמד לא נסתלק מלפני עיניו. אבל תחת עסיסם הריחני וייסורי־נפשו של קריזל וגעגועיו באותו לילה – אין איש בין בעלי־תאווה אשר ידע דוגמתם. לבסוף, אחרי שעות שעות של נפתולים ונדודי־שינה, לא שלט ברוחו, קם ממישכבו, התלבש, תחב לתוך כיסו חתיכת נר וגפרורים, יצא בחשאי מן הבית וכיוון את פניו אל האחוזה. לפנות ערב, בטרם נפטר לביתו, התבונן וראה, כי מאחורי ביתו של דריגן מוצב סולם גדול, אשר ראשו מגיע הגגה. כאן היו מוכנים גם אי־אלו אפריזות, נצרי ערבים וכיוצא בהם – חומר לתיקון הגג. אם לא הזיז איש את הסולם ממקומו – חשב קריזל – הרי אפשר יהיה לעלות הגגה על נקלה, לכסס את הקש בין מעזיבה למעזיבה, והידחק ולרדת אל העלייה – אל האגסים.

מתחילה הלך הכול כשורה. הכלב הגדול, השלול בשלשלת, ביקש אמנם לפתוח בנביחה, אלא שעמד מייד על טעותו, הכיר את קריזל – ידידו הנאמן בימים האחרונים – וכישכש בזנבו. וכעבור רגעים מועטים היה קריזל בתוך העלייה. כאן הדליק את פיסת־הנר, גחן ונעצה לבין קני־הקש אשר על הקרקע, קשר וענב את שולי מטפחתו, תיקן אותה ועשאה מעין שק, וניגש אל האגסים. שק פעוט זה לא קלט אל תוכו, לצערו של קריזל, אלא חמישה אגסים בלבד; את זוג הנקניקים שהסיר מעל גבי המריש ואת הבשר השמן מוכרח היה לתחוב אל תוך כיסוניו… בינתיים הגיע מלמטה, מתוך המדור התחתון, איזה שאון. צריך היה, איפוא, למהר. וקריזל טיפס בזריזות (זריזות שהיה בה עד כדי לעורר קינאה בלב כל אחד מבני אומנותו), ועלה הגגה, קפץ וירד מעל הסולם ארצה, נשא את רגליו ונמלט על נפשו.

כעבור זמן־מה בא קריזל היערה. מסביב היו רק אילנות, אילנות וחשיכה – אף שמץ של סכנה לא נשקף, איפוא, עכשיו, למעדניו. אולם כאן התחילה מטרדת את מוחו מחשבה אחת מוזרה ומגוחכת: לו נדמה פתאום שהוא – גנב, גנב אשר נכנס בחשאי לבית אנשים זרים, חמד את הונם, אף גם גנב ושם בכליו… איזו שטותים! גנב? קריזל הוא גנב? לא, פשוט, הוא ביקש לשטות בקמצן עשיר זה, ולפיכך לקח אצלו שניים שלושה אגסים וזוג נקניקים. יראה מחר – ויתרגז קצת. ובשעת־הכושר אפשר יהיה להגיד: הנה, ראה עד היכן הביאה אותך הקמצנות שלך. הווי זהיר, איפוא, מעכשיו באוצרותיך וגנוז אותם בחדרי־חדרים, שאלמלא כך הן יגנבו את כל האגסים והנקניקים שלך, שכל־כך חס אתה עליהם, שבשום אופן אינך רוצה לזכות איזה רצען באחדים מהם.

אולם ההרהורים הללו, שלא באו אלא לשם היסח־הדעת – כל תועלת לא היתה בהם. אי־מזה, מתוך מעמקי היער, הגיע קולה של התנשמת, קול מחריד וקורא בחיל:

“גנב, ג–נ–ב.”

קריזל פגע בשורשו של עץ ונתקל בו בתוך החשיכה. “המתן קצת, בקרוב יהיה אור.”

הוא עמד מלכת:

– מה? דומה שמאן־דהוא אמר, כי בקרוב יהיה אור. משונה… הן עכשיו חצות.

ושוב נתקל באחד האילנות, גחן ומיששו בידיו. זה היה האשוח הזקן ו“המשולש” (הנקרא כך על שום שלושת גזעיו המפורדים), קריזל הכירוֹ והחליט להדליק כאן את נרו ולהאיר את דרכו ביער. אולם פתאום נזדעזע בכל גופו, כאילו עברו שפוד ברזל מלובן וחד: הנר! כלום אין זה נעוץ ודולק בין קני־הקש אשר בתוך העלייה? עוד שעה – וכל האחוזה תעלה בעשן השמיימה.

רגע אחד עמד קריזל על מקומו בלי תנועה. “אולי טוב לברוח מכאן” – ניצנץ הרהור במוחו – “לברוח מייד, פן ידביקוהו יושבי האחוזה הזאת והיתה אחריתו מרה”. אולם מחשבה זו עברה את מוחו במהירות הבזק – ונעלמה. בעוד רגע זרק את מטפחתו ואגסיו ארצה, הפך את פניו ומיהר אל ביתו של דריגן. עכשיו העסיקה את מוחו רק מחשבה אחת – שלא לאחר. הוא נכשל כפעם בפעם בעצים שעל דרכו, ניזוק ונפצע. השיחים הקטנים גרדו את פניו וסרטום עד זוב דם, אולם הוא לא הרגיש בכל אלה ולא נתן דעתו לכך. לבסוף הגיע לקצה היער. חשיכה ודממה שררו מסביב. מרחוק השחירה חצרו הגדולה של דריגן. שם היו הכול שקועים בשינה מתוקה – וכולם יכולים הם להישרף באש, כולם, אל מלא־רחמים…

בלב חרד עבר קריזל את השדה, הלך הלוך והתקרב אל הבית הגדול, כשעיניו מטיפות וצופות אל גג־הקש אשר ממעל. הנה האפריזות וחבילות הנצרים מאחורי הבית, והנה הסולם, ומסביב חושך. חושך – האומנם? וכלום אין קילוח אדום מיתמר ועולה מתחת לגג?

ותוך כדי רגע טיפס קריזל ועלה הגגה, נדחק וירד אל העלייה, נטל אחד העורות וחבטו בקש הבוער, צנח הוא גופו והשתטח מלא קומתו בתוך השלהבת בכדי להשקיעה ולכבותה. בין כה וכה ובתוך הבית למטה החלה תנועה. השאון שבעלייה העיר את כל יושבי־הבית משנתם. נשמע קול דברים.

“גנב, מבעיר בעירה!” מיהרו הפועלים אל העלייה המלאה עשן, התנפלו על קריזל מכל צד ותפסוהו.

להבת־האש שאחזה בקש נשקעה וכבתה בעיתה, אולם דריגן – עד להשחית בערה בו חמתו כשמצא את קריזל הרצען בתוך עליית־ביתו. הוא לא ראה, או לא רצה לראות את הכוויות והפצעים שכיסו את צווארו וידיו של זה – בשני אגרופיו התנפל עליו, המטיר על פניו מבול של מכות וסטירות וביקש לקרעו כדג.

“כך, את פרצופך הפחוס אפרכס לך,” צעק. “אם כן אתה הוא הגונב את אגסי? אַ? אתה? – נבל שבנבלים!”

קריזל סגר את עיניו מתוך אפיסת־כוח, ושמח בליבו שמחה גדולה כשאחז, לבסוף, אחד הפועלים ברגליו וגררו, גרר והורד מעל הסולם ארצה; בשעת מעשה נתקל, אמנם, ראשו בכל שלב ושלב משלבי הסולם, נפגע והתנגף, אולם הרבה יותר קשים מזה היו אגרופיו של דריגן, אשר פחסו ופצעו את חוטמו והשירו את שיניו אחת, אחת.

אל המיטבח המואר, ששמה הכניסו את קריזל, נזעקו ובאו הכול בקולי־קולות: היאך זה? הלא הוא ביקש לשרוף את הבית מתוך קינאה; הן מקנא הוא בדריגן, שארס לו את אנדה לאשה – דבר זה אינו מוטל בשום ספק. כשהתחיל קריזל להצטדק לפניהם ולספר, היאך שעלה אל העלייה, נטל אי־אלו אגסים ונקניקים וכולי – הפסיק דריגן את דבריו וקרא:

“כך, כך, ודאי – ואחר־כך הצת את הקש ואמרת לכסות על הגניבה.”

“שקר הדבר, שקר וכזב,” דיבר קריזל תחנונים מתוך זוויתו. “את הנר השארתי בתוך העלייה – שכחתי בו, ורק אחר־כך, בהיותי ביער, נזכרתי: הנר דולק – חשבתי – ושלהבתו הן אחוז־תאחז בקש – וחזרתי. ואמנם עלה בידי לכבות את האש, כפי שעיניכם רואות, ואולם – יהא כדבריכם, אחת היא. מסרוני נא לידי השופטים – ראוי אני לכך.”

אחרי הדברים האלה התכווץ קריזל בתוך פינתו, כבש את עיניו בקרקע ולא הוציא אף הגה אחד מפיו. מתוך שתיקה ספג את כל ההכאות והמלקות, זקף כפעם בפעם את אגרופיו הוא גופו וטפח על ראשו ועל פניו:

“אל תגנוב, אל תגנוב!…”

ביום המחרת היה המשפט, וקריזל – אחרי כל העינויים שהתענה והנסיונות שנתנסה בהם באותו לילה – רווח והצלה עמדו לו בבית־הדין. סמוך לאשוח “המשולש” נמצאה המטפחת עם האגסים אשר בתוכה – ראיה נאמנה לדברי הנאשם. והשופט הביע את דעתו במלים אחדות: “אמת,” – אמר, – “כי קריזל נכשל בגניבה, חמד אגסים אחדים וחתיכת נקניק ולקחם, אבל הן רק עד כאן מגיעה קלקלתו ולא יותר, והשריפה שבתוך העלייה תוכיח, שכן עמד זה והשרה את עצמו בסכנה והשקיע בגופו את האש אשר התלקחה בבית זרים. ולפיכך,” פנה השופט אל דריגן, “לפיכך, אולי יש ברצונו לסלוח? שעל כן הן שלם־שילם הנאשם בעד חתיכת־הבשר במיטב שיניו, ובעד כל אגס קיבל מכת־לחי.”

אבל דריגן עמד על דעתו ודרש במפגיע לאסור את מבעיר הבעירה הלז בבית־האסורים לעשר שנים רצופות.

השופט חרץ משפטו להושיב את הנאשם בבית־הסוהר לעשרה ימים. אולם, כשימי המאסר הללו חלפו, התחילו לקריזל ימים אחרים – ימי שלווה ואושר. הבריות דיברו זמן רב על אודות המאורע הזה, ולבסוף באו לידי מסקנה, כי טוב, טוב הוא קריזל מהרבה אנשים אחרים, אשר לא גנבו אמנם אגסים מעולם, אבל לעומת זה לא ניסו גם לכבות בגופם שריפה בבית־זרים. היה מי שאמר, כי על עריצותו ואכזריותו של דריגן יש להתמרמר הרבה יותר, מאשר על גניבתו הפעוטה של קריזל. ואף אנדה, בתו של שביקל, הסכימה לדעה זו. היא ביקשה למסור לדריגן, שאת זוג מגפיו החדשים יואיל לגנוז, עד שתימצא לו ארוסה אחרת. אמנם אמר לא אמרה גם עכשיו בפירוש, שיש ברצונה להינשא לקריזל, אבל בדרך אגב רמזה, כי לפרצופו הפחוס של זה אפשר להתרגל.

אולם עכשיו מסרב קריזל.

(נדפס ב“הפועל־הצעיר” תרע"ג, גל' 5–6).

---

הזקנים

מאת

אלפונס דודה

“מיכתב אלי, מר אזַן?”

“כן, אדוני. מיכתב מפאריס.”

ומר אַזן הנכבד, זחה דעתו עליו, שמפאריס הוא מיכתב זה שהביא… אולם אני, ליבי אמר לי, כי בן־פאריס זה מרחוב ז’אן־ז’אק, שנזדמן פתאום לשולחני בבוקר־השכם – עתיד להטרידני כל היום. ואשר יגורתי בא לי.

כי ראו נא וקראו:

“בבקשה לגמול לי חסד אחד, ידידי: עזוב נא ליום אחד את ענייניך וצא תיכף ומייד לאֵגייר… אגייר זהו כפר הגון בריחוק שלוש, או ארבע, פרסאות ממקום מגורך עתה – טיול יהיה לך. בבואך שמה, תשאל לבית־היתומים. סמוך לבניין זה בית קטן יש, שתריסיו אפורים וגינה לו מאחוריו, ומייד תיכנס מבלי דפוק אפילו בדלת (הדלת שם פתוחה תדיר). וכבואך תקרא בקול, בקול רם עד כמה שאפשר: ‘שלום עליכם, אנשי השלום! ידידו של מוריס בא אליכם…’ ואז תראה שני זקנים זעירים, זקנים מופלגים, סבא וסבתא, והם פורשים כנגדך מתוך שני כיסאותיהם המרופדים את זרועותיהם באהבה רבה, ואתה תישקם, חביבי, בשמי, אבל נשיקה חמה, כאילו שלך הם. אחר־כך תהיו פותחים בשיחה. הם ידברו בי, אך ורק בי. הם יספרו לך דברי־הבאי וכמה מיני שטויות, ואתה, שמע, ואל תצחק… הן לא תצחק, חביבי? ומה?… הלא אלה הם סבא וסבתא שלי, ושניהם נפשם קשורה בנפשי, כל חיי־רוחם בי, ואני לא נראיתי להם זה עשר שנים… עשר שנים! כמה זמן! אבל מה לעשות? אני, פאריס אינה מניחה לי, והם – זקנים כאלו, והדרך לכאן היתה מפרכת לגמרי את גופותיהם הצנומות… לאושרי, נזדמנת עכשיו אתה, חביבי, לאותם המקומות – יחבקוך נא איפוא זקניי העלובים ויהא חשוב עליהם כאילו חיבקו אותי במקצת. אני כל כך הרבה סיפרתי להם עליך ועל ידידותנו…” וכו'.

לעזאזל הידידות! הבוקר אמנם נאה הוא, אבל בכלל לא נעים לצאת עכשיו לדרך: השמש עזה, נושבת רוח ים שאינה מצוייה – וקודם שנתקבל מכתב ארור זה, ייחדתי לי כבר מקום טוב בין שני סלעים גדולים, ואמרתי לבלות כל היום באותו מקום כלטאה זו, להיות סופג אל קרבי רב אור ולהקשיב לנגינת האורנים שלי… עכשיו מה לעשות? בעל־כורחי ושלא בטובתי הריני נוטל את מקלי ומקטרתי… ויוצא לדרך.

באתי לאגייר בשתיים אחרי חצות. הכפר היה ריק, כל יושביו בשדה. בתוך השיחים מכוסי האבק שלצידי הרחוב צירצרו חרגולים כביום תמוז. ואף־על־פי שנזדמן כנגדי ברחוב חמור אחד, שהתעדן להנאתו בפני החמה, וגם יונים אחדות התעופפו באוויר, אך אף אחד מהם לא ידע להראות לי מקום בית־היתומים היכן הוא. לשמחתי הופיעה לפני פתאום פֵיה אחת, זקנה שישבה כפופה לפתח ביתה וטוותה. שאלתיה לבית־היתומים, והיא – כמעט שנטתה בכישור שבידה, והבית המבוקש צץ ועמד פתאום לפני, מעשה כשפים… זה היה בניין גדול ושחור, קפדני ומתגאה על הכול, כי על משקוף־פתחו צלב של אבן יש וחקוק סביבו קצת רומית. סמוך לאותו בניין, בית קטן עומד, שתריסיו אפורים וגינה קטנה מאחוריו… משמע, זהו. ומייד נכנסתי בלי דפיקה בדלת.

כל ימי חיי אזכור אותו פרוזדור ארוך, נאה ושקט. כותל שצבעו ורוד, גינה נאה המציצה בעד וילונו השקוף של החלון, מקלעת ציצים וכינורות מצויירים על טפיטי־הנייר שבָּלו מזוקן, שלווה, שקט וקרירה – לעולם לא אשכח את פרוזדורו של אותו הבית! דלת־החדר של צד שמאל היתה פתוחה במקצת, ומשם יצא תיק־תק של שעון גדול וקולו של תינוק הקורא בספר לאט, הברות, הברות פסוקות: ק־רא אי־רו־נֵי הק־ק־דוֹש וא־מר הרֵ־ני כּפּ־פּ־רה." ניגשתי בלאט אל הפתח והסתכלתי לתוך החדר: תוך אפלולית ודממה, על גבי כיסא גדול, ישב לו זקן פעוט ומקומט – ונימנם. פיו פתוח, ידיו שמוטות לו על ברכיו ואדמומית פורחת בלחייו. סמוך לרגליו, על גבי הריצפה, ישבה ילדה לבושה כחולים – רעלה גדולה ושביס קטן, כתלבושת החניכות שבבית־יתומים – והחזיקה בידיה ספר, הגדול ממנה פי שניים… והיא קוראה מתוכו מעשה רב ונורא על אירוני הקדוש, וקריאה נפלאה זו הפילה תרדמה על כל אשר בחדר: נרדם הזקן בתוך כיסאו המרופד, נימנמו הזבובים על גבי התיקרה, ישנו הקנריות בתוך כלובם התלוי בחלון, ואפילו השעון הגדול, אף הוא אינו אלא משמיע נחרה צרודה מתוך שינה – תיק־תק, תיק־תק. ערה ולא ישנה היתה בכל החדר רק רצועת־אור רחבה ובהירה, שנמשכה לתוכו דרך סדקי התריסים המוגפים, שהתרוצצו ופיזזו בה ניצוצות חיים משברירי החמה. ובין כל הבריות אחוזי השינה הללו, הילדה מושכת קריאתה בכובד־ראש: “ומ־ייד הת־נפ־פלו ע־ליו ה־אר־יות וּדרָ־סוּ־הו”… וברגע זה ממש נכנסתי אני החדרה.

מובטחני, האריות עצמם של אירוני הקדוש לא היו מפתיעים יותר בביאתם את יושבי־הבית: מפי התינוקת מתפרצת צעקה, והספר הגדול נופל מידה ארצה, הקנריות והזבובים מזדעזעים ומקיצים מתרדמתם, השעון מצלצל, הזקן קופץ ממקומו בחלחלה, ואני עצמי מרתת ונרגש, הריני מתעכב על מיפתן החדר וקורא:

“שלום עליכם, אנשי־השלום, ידידו של מוריס אני!”

האח! אילו ראיתם אז אותו הזקן, אילו ראיתם כיצד זה פרש כנגדי שתי זרועותיו והתחיל מחבקני ומנשקני, לוחץ את ידי ומתרוצץ בחדר מתוך שאון וקורא ואומר:

“אל־אלוהים! אל־אלוהים!”

פניו הסמיקו וכל הקמטים שעליהם היו מחייכים, ופיו ממלמל:

“אָ,אדון, אָ,אדון…”

אחר־כך נחפז לירכתי החדר וקרא:

מאמֶט!

נשמעה חריקת איזו דלת, מתוך הפרוזדור מגיע קול פסיעות חשאיות כשל עכבר – והנה מאמט. חייכם! מעולם לא ראיתי ברייה מעלת־חן כאותה הזקנה בשביסה המקושט שעל ראשה הקטן ובשמלתה הכהה ובמטפחת המרוקמת שנשאה בידה, כמינהג הקדמונים, לכבוד האורח… וראו פּלא! הזקנים דומים הם זה לזו באיקונין שלהם כתאומים. הסבא, תן שביס על ראשו וצווארון מעשה־קמטים על צווארו – והרי עוד מאמט אחת. אלא שמאמט זו האמיתית, כנראה בכתה הרבה בימי חייה, ולפיכך פניה קמוטים יותר.

גם הזקנה, חניכה אחת מחניכות בית־היתומים מלוותה ואינה זזה ממנה אף לרגע. שני זקנים תשושי־כוח ועליהם שומרות ומגינות שתי יתומות קטנות – הלב נכמר למראה זה. ומאמט עם כניסתה התחילה מייד להחוות קידה כנגדי, אך הזקן הפסיקה תוך כדי קידה וקרא:

“והרי זה ידידו של מוריס!”

ומייד נזדעזעה הזקנה, נתחלחלה, מתחילה בוכה, והמטפחת נשמטת מידה ופניה מאדימים וחוזרים ומאדימים עוד יותר מפניו של בעלה: הזקנים! רק טיפת־דם אחת בעורקיהם, ואם נתרגשו במקצת – מייד טיפה זו צפה ומאדימה את פניהם.

“עושי, חושי, הגישי כיסא!” קוראה הזקנה אל הקטנה שלה.

“ופתחי את התריסים!” מזרז הזקן את הזעירה שלו.

ושניהם אוחזים בשתי ידי משני עברי, מתנודדים ומגישים אותי אל החלון, שנפתח עכשיו לרווחה, בכדי שיסתכלו בי לאור השמש.

שני הכיסאות המרופדים נעתקים ונקרבים, ואני מתיישב בין שניהם על כיסא אחד מתקפל, הפעוטות הכחולות מתיישבות על הקרקע מאחורינו, והחקירה והדרישה מתחילה:

– מה שלומו? במה הוא עוסק? משום מה אינו בא? השמח הוא בחלקו? ודא והא והכול־ומכול־כול – שעות, שעות שלמות של מיני שאלות כאלו.

ואני משתדל ליתן על כל שאלה ושאלה תשובה ברורה ומספיקה, עם כל הפרטים שאני יודע על ידידי, ומה שאינו ידוע לי, הריני מרשה לי להיות בודה מליבי ועונה על הכול באופן היותר טוב; נזהרתי מאוד שלא להיות נתפס חלילה על שלא שמתי לב, אם החלונות שבחדר מוריס נסגרים היטב, ומה צבע הטפטין של דירתו:

“מה? החלונות שבחדר מוריס? נסגרים וננעלים הדק היטב. והטפטין, גברתי, הטפטין שעל הכתלים הם תכולים, כך כתכלת השמיים ועליהם מקלעות פרחים…”

“האמנם?” צוהלת הזקנה ופונה מייד אל בעלה ומוסיפה ואומרת:

“אך זהו ילד נחמד!”

“ודאי, ודאי ילד¹ נחמד הוא!” מתפעל גם הזקן מרוב חדווה.

ובשעת דיבורם הם מנענעים שניהם בראשם, צוחקים, קורצים בעיניהם זה לזו, כמי שאומר: כך, כך, אנחנו מבינים באותו עניין… ופתאום גוחן הזקן אלי ואומר:

“דבר נא בקול יותר רם – הזקנה שלי אוזנה כבדה במקצת.”

ואף היא גוחנת מצידה ואומרת:

“בבקשה! יגביה נא קצת את קולו, – חוש־השמע של הזקן שלי פגום מעט.”

אני מתחיל לדבר בקול רם, ושניהם מביעים לי את תודתם בסבר־פנים מחייכות. ומתוך חיוך נובל זה ומתוך מבטים כהים אלו המכוּונים כנגדי ומבקשים בתוך־תוכן של עיני את דמות דיוקנו של מוריס – דומני, שאני גופי רואה עכשיו דמות זו, כשהיא מלופפת ומרחפת בערפל וכאילו הוא מביט אלי, רעי זה, מאיזה מרחק נעלם, מציץ ומחייך.

ופתאום מזדקף הזקן מתוך כיסאו ואומר:

“היודעת את, מאמט, מה שעלה על דעתי? והרי אפשר שלא סעד עדיין היום.”

מאמט מזדעזעת ופורשת כפיה כלפי מעלה:

“הוא לא סעד עדיין!… אל מלא רחמים!”

אני, סבור הייתי, שגם דברים אלו מכוונים כלפי מוריס, וכבר הייתי מוכן להניח את דעתם ולומר, כי “תינוק נחמד” זה מדקדק לסעוד תמיד לפני חצות. אולם מייד ראיתי, כי הפעם, הזקנים מסיחין בי עצמי, וכדאי היה לראות איזה מין מהומה קמה בבית, לאחר שהודיתי שבאמת לא סעדתי עדיין.

“שולחן ערוך תיכף ומייד, בנות כחולות! השולחן באמצע החדר! מפת החג! הקערות המופרחות! מהר, מהר, בבקשה!…”

והן אמנם מיהרו ונחפזו. בקיצור – עוד בו ביום היתה הסעודה מתוקנת לפני!

“ארוחה קלה וטובה,” הסבירה לי מאמט, בהושיבה אותי אל השולחן, “אבל צריך שתאכלה אתה לבדך… אנחנו כבר סעדנו פת־שחרית שלנו.”

זקנים עלובים! בכל שעה ושעה משעות היום שלא תפגע בהם, הרי הם שבעים מאז הבוקר.

תמרים אחדים, טיפות חלב אחדות, וחלה כביכול, חלה מתוקה כמין ספוגנית מבושלת – והרי כל “ארוחתה הטובה” של מאמט. סעודה כזו ודאי היתה מספקת לזקנה ולציפוריה לשבוע תמים בכדי לשבּוֹע ולהותיר, ואני, אוי לאותה בושה – לבד אכלתיה, ולתיאבון. רעבתנותי היתירה התמיהה אמנם את כל המסובים. בין שתי הילדות ריפרפה ההתלחשות והקנריות, דומני, שגם הן דיברו בי לאמור: גרגרן, רחמנא לצלן, הוא אחד אוכל את כל “החלה”!

ואני אמנם אכלתיה כולה, על קרבה וצימוקיה אכלתיה – מתוך היסח־הדעת, מפני שנסתכלתי בחדר הזה, המלא אורה ושלווה וכעין ריח של העבר נודף בקרבו… הכלים המצוחצחים – קשה היה לי לסלק את עיני מהם, ובייחוד משכו את מבטי שתי המיטות שבקצה החדר. קטנות היו כשתי עריסות של ילדים – ואני ציירתי לי את מראיהן לפנות בוקר, עם עלות השחר, כשהן חבויות עדיין בתוך הווילָאות הרחבים; מצלצלת השעה השלישית, אותה השעה שבה מקיצים כל הזקנים משנתם:

“את ישנה, מאמט?”

“לא, חביבי.”

“כלום אין מוריס תינוק נחמד?”

“ודאי כך, אך זהו ילד נחמד.”

שיחה שלמה כזו שיוויתי לי בדעתי רק משום שראיתי את שתי המיטות הקטנות, העומדות זו אצל זו.

ובקצה החדר השני – מעשה רב ונורא נעשה בשעה זו: על הדף העליון שבתוך הארון איזה בקבוק של דובדבנים כבושים ביין־שרף היה גנוז שם, משקה טוב, שהמתין למוריס זה עשר שנים. עכשיו ביקשו להוציא את האדום האדום הזה ולהלעיט אותי ממנו, והזקן, למרות כל הפצרותיה של מאמט, עמד על דעתו שהוא עצמו יטפס ויוציא את הבקבוק עם הדובדבנים בעצם ידו, והנה זה גם עלה ונתייצב ברגליו על כיסא, והוא מתמתח ופושט את ידיו לגודל פחדה של הזקנה, ומשתדל להגיע למעלה למעלה לדף העליון… והרי תמונה כזו:

הזקן רועד כולו על גבי הכיסא מחמת חולשה, ואף־על־פי־כן הריהו מתמתח עדיין ומטפס למעלה, למעלה; שתי הפעוטות הכחולות מחזיקות ותומכות בו בכל כוחן! מאמט, כמעט שפרחה נשמתה מרוב פחד, עומדת מאחורי הזקן ושתי ידיה פרושות למעלה, ועל כולם – ריח קל זה של שמן בֶּרגָמותא, המפעפע ועולה מתוך הארון ומנדבכי הלבנים המבהיקים שבתוכו – נחמד!

לבסוף, אחרי כל מאמצי־הכוח עלה ביד הזקן להוציא מן הארון את בקבוק הדובדבנים, וביחד אתו גביע של כסף ישן־נושן, גביעו של מוריס, שניתן לו בהיותו עוד ילד קטן. כלי זה ממלאים עכשיו דובדבנים במידה גדושה, והזקן גוחן אלי כלקקן קטן ולוחש לי על אוזני:

“אשריך וטוב לך, שזכית לאכול דובדבנים אלו. זוגתי שתחיה כבשה אותם בעצם ידה…”

“מייד תראה שפרפרת זו אין דוגמתה בכל העולם.”

וחבל! זוגתו שתחיה כבשה דובדבנים אלו בעצם ידה, אלא ששכחה לתבלם בסוכר. אבל מה לעשות! האדם כל מה שהוא מזקין, כוח־זכרונו הולך ותושש. הדובדבנים תפלים הם, מאמט עלובה… אולם מה זה נוגע לי? אני הריני בולע אותם כבכורה בטרם קיץ.

עם גמר הסעודה, אני קם ממקומי ומבקש להיפרד מבני־הבית, והם באמת רוצים היו לעכבני עוד לזמן מה בכדי לדבר אתי על “התינוק”, אולם היום פנה לערוב, בית־מלוני רחוק וצריך לצאת לדרך.

הזקן קם אף הוא ממקומו:

“מאמט, תני לי את מעילי, רוצה אני ללוות את אורחנו עד למיגרש.”

אין שום ספק, שדעתה של מאמט לא היתה נוחה כלל מהליווי בשעה זו, שהרי קרירה של בין־ערביים בחוץ; אולם היא העמידה פנים כאינה חוששת כלל לדבר, ורק בשעה שסייעה לו, לזקן, לתחוב את ידו אל תוך השרוול של המעיל, שצבעו כצבע טבק הישפניה וכפתוריו של צדף היו, לחשה לו בקול רך:

“כלום תשהה הרבה בחוץ?”

והוא משיב בערמה:

“חֶ! חֶ!… איני יודע, אפשר.”

וכאן נפגשו מבטיהם והתחילו מחייכים זה לזו. שתי הקטנות הכחולות גיחכו אף הן עמהם, צחקו גם הציפורים על פי דרכן… בינינו לבין עצמנו הריני מגלה לכם: סבוּרני, שריח הדובדבנים שיכר קצת את כולם.

…כשיצאנו מן הבית, היה כבר ערב בחוץ. הפעוטה הכחולה של הזקן הלכה אחרינו בריחוק פסיעות אחדות מאחורינו, בכדי להחזירו אחר־כך הביתה. אולם הוא לא הרגיש בה, ודעתו זחה עליו על שהוא הולך אתי שלוב־זרוע – כגבר. ומאמט מביטה אחרינו מפתח־ביתה בפנים מצהיבות, מביטה בחן ומנענעת אחרינו ראשה בנחת, כאילו רוצה היא לומר:

“והרי בעלי המיסכן מהלך עדיין ברגליו!”

(“מולדת”, תרע"א, חוב' ד').

---

יגון

מאת

אנטון צ'כוב

דמדומי ערב. שלג עב ולח מרפרף בעצלות סביב הפנסים שהודלקו זה עתה, יורד ומכסה בשיכבה דקה ורכה את הגגות, את גבות הסוסים, כתפי האנשים וכובעיהם.

העגלון יונה פוטאפוב הנהו לבן כולו ונראה כצלם־בלהות. הוא כפף את קומתו, עד כמה שאפשר לכוף גוף חי, ישב על מקומו בקצה העגלה – ואינו זע. אלמלי ירדה עליו ערימת־שלג גדולה וכיסתהו – דומה שגם אז לא היה מוצא לנחוץ לעמוד ולהתנער… הסוסה שלו אף היא לבנה כולה ועומדת בלי נוע. בגופה המדולדל וחסר־התנועה וברגליה הישרות והזקופות כמקלות, דומה היא לסוס־דובשן שמחירו פרוטה. כפי הנראה שקועה היא עכשיו במחשבות. אכן, מי שנלקח מאחורי המחרשה, נעקר מתוך סביבתו הרגילה והושלך אל תהום זו, המלאה אורות זרים, מהומה, שאון ומרוצת בני־אדם – אי־אפשר לו שלא ישתקע במחשבות…

זה זמן רב הוא כאן חונה עם סוסתו, ואינו זע. עוד לפני ארוחת־הצהרים יצא מחצר מלונו ועמד לחכות, ונוסעים – אין, אָיין.

אולם הנה מחשיך היום ואפלולית של ערב מלפפת את העיר. אורם החיוור של הפנסים הולך ומתבהר והרעש בתוך הרחוב מתגבר.

“עגלון, אל הרחוב הוויבורגי,” שומע יונה.

הוא מזדעזע; בעד ריסי־עיניו, המכוסות שלג, רואה הוא איש־צבא, העומד לפניו עטוף באיצטלה ובברדס.

“אל הרחוב הוויבורגי,” חוזר הלז ומצווה. “הישן אתה, מה? – אל הרחוב הוויבורגי.”

יונה מנענע את המושכות לאות הסכמה; מעל כתפיו ומעל גב הסוסה נושרות שכבות, שכבות של שלג… איש־הצבא יושב בתוך עגלת־החורף, העגלון שורק בשפתיו, מגביה את צווארו כברבור, מתרומם ומנופף בשוטו. הסוסה מגביהה את צווארה אף היא, מעקמת את רגליה הזקופות וזזה ממקומה בפקפוק…

“להיכן אתה נדחף, שד!” מגיעות לאוזני יונה קריאות מבין ההמון המתרוצץ אילך ואילך. “לאן ישאך הרוח? פנה ימינה!”

“אינך יודע לנהוג את הסוס,” מתרעם איש־הצבא, “ימינה פנה.”

איזה רכב, העובר על יד יונה במרכבה, גוער בו ומחרפו. אחד העוברים, הרץ באלכסון דרך הרחוב, נתקל בסוסתו, מנער את שרוולו מן השלג ומביט אליו בזעם. יונה מתנועע ומתהפך על מקומו, כאילו היה יושב אל עקרבים, מזקיר את מרפקיו לכל צד ומביט בטירוף־הדעת, כתוהה ואינו מבין למה ובשלמה הוא כאן.

“איזו נבלים!” מלגלג עליו איש־הצבא. “קנוניה עשו כולם לבוא הערב בהתנגשות אתך ואת סוסתך.”

יונה מסתכל בנוסע ושפתיו נעות… רוצה הוא, כנראה, להגיד דבר־מה, אולם אין גרונו מפליט אלא קול נחרה בלבד.

“מה?” שואל איש־הצבא.

יונה מעקם את פיו מתוך חיוך ואומר בהתאמצות:

“ואצלי, אדוני, זה… בן מת אצלי בשבוע זה.”

“המ… ומאיזו סיבה מת?”

“ומי יודע! כנראה מקדחת… שלושה ימים שכב בבית־החולים – ומת. כך היה רצונו של אלוהים.”

“הצידה, שד!” מגיע קול מתוך החשיכה. “היצאו עיניך מחוריהן, כלב זקן, הבט וראה מה שלפניך.”

“מהר, מהר,” אומר איש־הצבא, “הן באופן כזה תימשך הנסיעה עד מחר, דפוק נא בסוסים והזדרז.”

העגלון מגביה שוב את צווארו, מתרומם ומנופף בשוט. פעמים אחדות הוא הופך את פניו אל הנוסע ומסתכל בו, אולם הלה סגר את עיניו. אינו נוטה, כנראה, כלל לשמוע את דבריו.

ברחוב הוויבורגי יוצא איש־הצבא מתוך עגלת־החורף, והוא, יונה, מתעכב על־יד איזה בית־מרזח, כופף שוב את קומתו ואינו זע… שלג לח יורד ומלבין אותו ואת סוסתו. עוברת שעה, שעתיים.

על המידרכה עוברים שלושה צעירים, כשהם דופקים ומקימים שאון בערדליהם ומחרפים איש את ריעהו. שניים מהם גבהי־קומה ודקי־גוף והשלישי – גוץ וגיבן.

“אל גשר השוטרים, עגלון,” צועק הגיבן בקול מרוסק. “שלושה נוסעים… עשרים פרוטה!”

יונה מנענע במושכות ושורק בשפתיו. עשרים פרוטה – זהו מחיר נמוך, אמנם, אולם מה לו עתה ולמחיר?… רוּבּל, או חמש פרוטות – ובלבד שיימצאו נוסעים… הצעירים ניגשים אל העגלה כשהם מתנגחים ומדיינים איש עם ריעהו ומנבלים את פיהם, ושלושתם מטפסים בבת־אחת וממהרים אל המושב. מתחילים הם לדון בשאלה, מי מהם יישב ומי יעמוד. אחרי חיכוכים רבים ודין־ודברים, מחליטים כי לעמוד צריך הגיבן, שעל כן, הלא הוא הקטן שבכולם.

“נו, דפוק בסוסה,” מתרגז הגיבן בעמדו מאחורי יונה ובנשמו ישר אל עורפו. “את העור פשוט מעליה! ואיזה כובע יש לך, אחא, לא תמצא דוגמתוֹ בכל פטרבורג…”

“הי, הי, הי,” מצטחק יונה, “כובע כהלכה.”

“נו, אתה דופק! האם ככה תתנהל כל הדרך? כן? ואינך חושש כלל שמא תקבל סטירת־לחי?…”

“הראש כואב,” אומר אחד מארכי־הקומה – “ארבעה בקבוקים קוניאק הרקתי אתמול ביחד עם ואַסקה בבית הדוקסובים.”

“איני מבין בשלמה השקרים הללו,” מתקצף השני, “שקר וכזב.”

“הי, הי, הי,” מצטחק יונה. “חברייא עליזה!”

“טפו, יקחך אופל,” מתרעם הגיבן, “התסע, זקן אשמאי, אם לאו? הככה נוהגים בסוסים? הצלף נא בשוט, נו, שד, נו! דפוק היטב.”

יונה מרגיש את גופו של הגיבן המתנועע מאחוריו, שומע את קולו הרועד, את דברי־החירופים המכוּונים אליו, ורואה בני־אדם בקירבתו, ורגש־הבדידות מתחיל להתבדר לאט לאט מתוך ליבו. הגיבן מוסיף לחרף ולגדף עד שאיזו נאצה “כפולת־שמונה” נתקעת בגרונו, ושיעול חזק תוקפהו. שני הצעירים בעלי־הקומה מתחילים לדבר על־אודות איזו נאדז’דה פייטרובנה. יונה מסתכל בהם, ממתין עד שישתתקו, מסתכל שוב ומתחיל לגמגם.

“ואצלי… בן מת אצלי בשבוע זה.”

“כולנו עתידים למות…” מתאנח הגיבן, בנגבו את שפתיו אחרי השיעול. “נו, דפוק בסוסה, דפוק. רבותי, אנוכי אינני יכול לנסוע כך – מתי יביא אותנו למקומנו?”

“אתה חבטהו שם על צווארו ותעודדהו קצת…”

“השומע אתה, מנוּול זקן, הכה־אכה במקל על צווארך אם לא תזדרז… אנשים שכמותך אם ננהג בהם מינהגי־כבוד ודרך־ארץ – הרי אין לנו אלא ללכת רגלי. השומע אתה, שד משחת, או שמא לועג אתה לדברינו?”

“הי־הי־הי,” צוחק יונה, “אדונים עליזים! הלואי שתהיו בריאים וחזקים.”

“עגלון, היש לך אשה?” שואלו פתאום אחד משני הארוכים.

“לי אם יש אשה? הי־הי… אדונים עליזים! האדמה הלחה – זוהי עכשיו האשה שלי… חי־חי־חי, כלומר – הקבר! בני הנה מת, ואני נשארתי בחיים… דבר נפלא. טעה־טעה, כנראה, המוות ותחת לבוא אלי, קפץ על בני…” ויונה הפך את פניו ומתכונן לספר איך מת בנו, אולם כאן מתאנח הגיבן ומודיע שכבר הגיעו למקומם. יונה מקבל את שכרו ומלווה זמן רב במבטו את שלושת הצעירים, ההולכים ונבלעים בתוך המבוא האפל. שוב יושב הוא בדד, שוב באה הדממה… היגון ששכך זמן־מה בקרבו מתחיל להציק לו ולהעיק על ליבו ביתר עוז. עיניו מתרוצצות ומביטות בפחד אל המוני בני־האדם המתהלכים בצידי הרחוב. אולי יימצא מי בין אלפי האנשים הללו שאפשר יהיה לשפוך לפניו את הלב, אולם ההמון נחפז והולך לדרכו ואינו מרגיש לא ביונה ולא ביגונו הגדול… והיגון גדול הוא בלי קץ ובלי גבול. דומה, שאלמלי נתפקע ליבו של יונה, והוא, היגון, היה נשפך החוצה, אז היה בו כדי לשטוף את כל העולם כולו, ואף־על־פי־כן נעלם הוא ואינו נראה; ידוע־ידע למצוא לו מקום בתוך חומר כל־כך דל וחסר־ערך, עד שבשום אופן לא יוכלו למצאו, ולו גם יחפשו אותו בנרות בעצם היום…

רואה הוא יונה את אחד השוערים הנושא איזה שק, והוא מחליט להיכנס אתו בשיחה.

“מה השעה עכשיו, רחימאי?” שואל הוא.

“השעה העשירית… אולם למה התעכבת כאן? סור הצידה.”

יונה מזיז את סוסתו מאותו המקום ומתרחק קצת, כופף את קומתו ושוקע ביגונו… לפנות למי שהוא בדברים אינו רוצה, אין כל תועלת בזה. אולם כעבור רגעים אחדים הוא מזדקף, מנענע בראשו, כאלו תקפו פתאום כאב חזק ומנופף את המושכות… קשה לו.

“אל המלון,” חושב הוא, “אל המלון.” הסוסה כאילו מבינה את מחשבתו ומתחילה לרוץ בכל כוח רגליה.

כעבור שעה וחצי יושב הוא על־יד התנור המזוהם אשר בבית־המלון. על גבי התנור, על הריצפה והספסלים שוכבים בני־אדם ומשמיעים קול נחרה. האוויר מלא צחנה וחום מחניק; יונה מתבונן באנשים השקועים בשינה, מתגרד וצר נעשה לו על שחזר כל־כך מוקדם הביתה.

אפילו לשיבולת־שועל לא יספיק שכרו היום – חושב הוא – ומזה נובע היגון… מי שיודע לנהל את עסקיו כהוגן, מי ששבע, גם הוא, גם סוסתו – זה שקט הוא ואין שום דבר מטרידו…

באחת הפינות מתרומם עגלון צעיר, מגהק מתוך שינה ופושט את ידיו אל דלי המים.

“לשתות הנך רוצה?” שואל יונה.

“מובן – לשתות.”

“כך… לאסותה… ואצלי, אחא, מת בן… השמעת? בשבוע זה מת בבית־החולים… מאורע!”

יונה מתבונן איזה רושם עשו דבריו על העגלון, אלא שאינו רואה כלום. הצעיר התכנס כולו אל תחת השמיכה, נרדם ויישן. הזקן מתאנח ומתחכך… כמו שהתאווה קודם העגלון הצעיר לשתות, ככה מתאווה הוא – לדבר. כמעט שבוע ימים עבר מיום שמת בנו, והוא לא הספיק עדיין לדבר על זה כהוגן עם שום אדם… לדבר צריך כראוי, בהסברה ובפרוטרוט… צריך לספר כיצד חלה הבן, כמה ייסורים סבל, מה דיבר לפני יציאת־נשמתו ואיך מת. צריך לתאר את ההלווייה, את הנסיעה לבית־החולים כדי לקבל את בגדי־המת. בתוך הכפר נשארה אחריו בת – אניסיה… וגם על־אודותיה צריך לדבר… ובכלל, כלום מועטים הם הדברים שאפשר לו לדבר עליהם עכשיו? השומע צריך להיאנח, לנוד לו, לבכות… יותר טוב לתנות את הצרות לפני נשים. הללו טיפשות הן אמנם, אלא שדימעתן מצוייה.

– אלך ואראה את שלום הסוסה – חושב הוא – לישון אפשר תמיד… ישון־תישן דייך, אין דבר.

הוא מתלבש ויוצא אל האורווה, אל סוסתו. חושב הוא עכשיו על שיבולת־שועל, על שחת, על מזג־האוויר… על־אודות בנו אין הוא יכול לחשוב בשעה שהוא לבדו. לדבר עליו עם מי שהוא – אפשר, אולם לחשוב על אודותיו, לתאר בדמיון את דמות דיוקנו – זהו למעלה מכוחותיו…

“הלועסת את?” שואל הוא את סוסתו, בהביטו אל עיניה המבריקות – “נו, לעסי, לעסי. מכיוון שאין השכר מספיק כדי לקנות שיבולת־שועל – נאכל שחת… כך… זקנתי כבר, ואין כוחי יפה בנסיעה… בני – לו היה יאה לנסוע ולא לי… זה היה עגלון שבעגלונים… אלמלי נשאר בחיים…”

יונה שותק זמן־מה ומתחיל שוב:

“כך הוא הדבר, אחא, סוסתי… קוזמה בן יונה איננו, שבק חיים לכל חי, עמד והסתלק מאתנו מבלי בקש חשבונות רבים… ועכשיו נניח שלך יש סייח קטן ואת הנך אימו־יולדתו, ופתאום, דרך משל, שבק סייח זה חיים לכל חי. האם לא צר?”

הסוסה לועסת, מקשיבה ונושמת לתוך כפות־ידיו של בעליה.

יונה מתעודד ושופך לפניה את כל ליבו…

(“הפועל־הצעיר”, תרע’ג, גל' 35)

מפי דבורה בארון

[נרשמו ע"י בתה]

כתיבת סיפור דומה לבניין בית. כשאדם מציב יסוד ומעמיד את הכתלים כסבור הוא שהמלאכה נשלמה, ולא היא, שהרי העיקר הוא השכלול, השיפוץ הסופי: קביעת צבעי הקירות והמרצפות והתאמתם, קביעת הדלתות והזגוגיות והמרחק ביניהן וכו', שהרי אם כל אלה לא בטעם יהיו, מה ערך לו, לבית כולו? וכל שטעמו של בעל־הבית משובח יותר – שואף הוא לשלמות יתר, ואינו מוצא סיפוק בנעשה. ואף הסופר כך הוא. משרשם ראשי־פרקים של יצירתו – כסבור הוא שהעיקר כבר נעשה ודעתו זחה עליו, ואילו הרוגזה ואי־הסיפוק באים אחר־כך, משניגש הוא לשכלל את הכתוב ולשפרו.

כתיבת נובלה דומה לבניין בית. כתיבת רומן – לבנין עיר.

הנייר עבה והחומר דק… (נאמר על עיתון יומי אחד שי’ל בארץ).

אדם זה מביט על העולם כמו דרך זכוכית מגדלת, ועל כן רואה הוא את הדברים כשהם מוגדלים כולם.

דברים שנאמרו על “ספר האגדה”, בעריכת ביאליק ורבניצקי, אשר כל המימרות הארמיות שבתלמוד ניתנו בו בתרגום עברי, ורק בסוף הספר הובאו כולן כצורתן וכלשונן:

משל למה הדבר דומה? לאדם העושה פשטידה בלי צימוקים, וכל אותם הצימוקים, שהיה עליו לשימם בתוכה – הריהו מגישם לאכילה לחוד, בפני עצמם – מה טעם לפשטידה ומה טעם לצימוקים? ואילו כאשר כל צימוק קבוע במקומו, בתוך הפשטידה – הרי טעם לו וטעם לפשטידה.

על ספר סיפורים מקורי אחד:

דומה הוא לדחליל. מה דחליל זה – צורת אדם לו: ידיים, רגליים, פנים ולבוש נאה לגופו, ורק לכשתקרב אליו תראה, כי אינו אלא דחליל – אף ספר זה כך: כריכה נאה, נייר נאה, על השער כתוב שם הספר וכו' באותיות מאירות־עיניים, ולא עוד אלא שכתוב: “כל הזכויות שמורות,” ואילו התוכן, הפנים…

משנפתחו חמי טבריה רשמית ורבתה הפירסומת בעיתונים, שאל אחד ממכריה של ד. ב.: מה כל הרעש, הרי המעיינות לא היום נבראו. השיבה:

משל למה הדבר דומה? למאכלים טעימים ומשובחים המוגשים לאכילה בכלי חרס מגושמים, על גבי שולחן עלוב, בתוך בית דל. כלום יבואו המלך, או אחד משריו, לאכלם? אלא משמגישים מאכלים אלה בכלי כסף וזהב, על שולחן שיש, בחדר מפואר – באים שרים ומלכים לאכלם.

לאחר פטירת הסופרים בן־אביגדור, ברדיצ’בסקי וברנר, העירה ד. ב. לאשר ברש:

רואה אתה, הרי אנחנו שנינו נשארים עם ברכוז… (מורה שהיה מדפיס כפעם בפעם אילו רשימות).

בימי יובלו של משורר עברי ידוע הוציאו העיתונים תוספות גדושות מאמרים ורשימות לכבוד בעל־היובל. לאחר הקריאה בכל החומר הרב הזה העירה ד. ב.:

היפה מכל הכתוב פה – הן הציטאטות.

פעם, בשעת שיחה על אחת המכירות, העיר מישהו: אשה זו אין בה שאר רוח.

לא רק שאר־רוח אין בה – השיבה ד. ב. – אלא אפילו רוח במידה הדרושה.

– מתי את “תתייבלי”? שאל את ד. ב. אחד מידידיה, אגב שיחה על יובלות. – לכשאֶבּוֹל – השיבה.

כל אדם שהוא מקורב לשלטון, או נושא מישרה חשובה בציבור, משתמש, כידוע, בכוחו ובהשפעתו כדי לסדר במישרות את קרוביו, ואפילו משה רבנו לא נוקה ממידה זו, וכשנתמנה למנהיג העם, מינה לכוהן גדול את אחיו – מישרה אשר אהרון לא היה ראוי לה כלל וכלל.

נאמר: אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אם בעצמך אינך יכול להאמין – בזולתך לא כל שכן.

המבוגרים סבורים, שאין הילד חש ומבין מאומה, ולפיכך הרי הם מרשים לעצמם לעשות בפניו דברים, אשר היו מתביישים לעשותם איש בפני ריעהו. ואילו לאמיתו של דבר הילד מיטיב לראות ולהרגיש. וכל הדברים שהוא רואה הריהו סופגם במעמקי נפשו וזוכרם לכל ימי חייו, ואף את העלבונות שהעליבוהו בילדותו זוכר הוא כל ימיו.

על סופר עברי אחד:

כתיבתו של זה דומה למי מעיין נרפש. כשאתה מסתכל במים תוך כדי זרימתם, אינך מכיר בהם ולא כלום, אלא טול מעט מהם לתוך כלי שקוף ואז תראה מה עכורים ונרפשים הם. אף כתיבתו של הלז כך היא – אגב קריאת סיפוריו ורשימותיו אין חשים מאומה – אלא כשקוראים קטע, או ציטאטה – רק אז עומדים על טיבו.

– זוהי השתפכות הנפש – העיר מישהו, אגב שיחה על סיפור שנדפס באחד השבועונים.

לא – אמרה ד. ב. – אין זו אלא השתפכות הדיו.

אדם זה – העירה ד. ב. על אחד ממכריה – אינו מבין כראוי את החיים, והם כמו מדברים אליו תמיד בשפה זרה, בלתי־מובנת. והריהו זקוק למתורגמן, שיתרגם לו ללשונו שלו את שפת החיים על כל תופעותיהם ותמורותיהם.

לד. ב. היתה השקפה שלילית ביותר על חיי־הנישואין. פעם הופיעה בעיתון מודעה: פלוני ופלונית נישאו. – כלום מכירה את אשה זו, ששמה נזכר בעתון? – פנה לד. ב. אחד ממכריה. – ומה זה קרה לה – שאלה – כלום מודיעים שהיא נפטרה? – לא, מודיעים שנישאה לאיש. – הרי זה כאילו נפטרה – אמרה ד. ב. – היינו־הך…

ירושלים היא עיר העבר. תל־אביב עיר ההווה, חיפה – עיר העתיד.

רומאן היסטורי כמוהו כפשטידה של חלה: צריך ללוש יפה את החלה ולהוסיף עליה שמן, ביצים ומיני תבלין, ואז תתקבל פשטידה נאה, שהחלה לא תהא מורגשת בה, אך טעמה יורגש. ואילו אם יקחו את החלה כמו שהיא בלי ללושה ויעשו פשטידה, הרי פשטידה זו – חלה טובה ממנה. אף ברומאן היסטורי כך הוא. אם יטול המחבר את העובדות ההיסטוריות כמו שהן, בלי לזקקן ולצרפן ויעבדן לרומאן, הרי קריאת רומאן זה – טובה ממנו קריאת ספר־לימוד היסטורי.

דרך־החיים משולה להר, שהאדם עולה במעלהו ואחר־כך יורד במדרונו. כל זמן שהוא מתרומם ועולה, אין הוא נותן דעתו כל עיקר על המורד. אך משהגיע לשיא, לראש־ההר, והוא מציץ ורואה את המידרון אשר לפניו, מהצד השני – מיד תתקפהו סחרחורת ותחלש עליו דעתו – וזהו המשבר המופיע בגיל ידוע.¹

רופא אחד, מראשוני תל־אביב, אמר פעם לד. ב.:

לי יש רק שלושה מיני סממנים – סודה, מאגנזיום וביסמוּט, ומהם הריני מתקין את כל הרצפטים שלי. לאחד נותן אני סודה וביסמוט, לשני – ביסמוט ומאגנזיום וכו'. פעם העירה ד. ב.:

המבקרים, הכותבים דברי־ביקורת על הסופרים, כמוהם כאותו רופא. אף הם יש ברשותם רק שלושה מונחים – ליריקה, אפיקה, רומאנטיקה. ומשלושת אלו מתקינים הם את התרכבות הדרושות בשביל רשימות הביקורת שלהם.

אין האדם יכול להיות קדוש וטהור בעיני הבריות, אלא אם כן נרצח. בחייו יטפלו עליו כל מיני חטאים. אם מת מיתה טבעית, יסלחו לו מקצת מעוונותיו, אך אם נרצח – אז, רק אז יתרצה להם, לבריות, כליל והם ירוממו וינשאו את שמו.

כשהסופר כותב את יצירתו, אין הוא מתכוון לכל מאומה, כותב הוא כאשר תורנו רוחו. אחר־כך באים המבקרים ותולים בדברי יצירתו תילי־תילים של פירושים והסברות. הסופר – אומרים הם – התכוון להוכיח לנו דא, הסופר התכוון להוכיח לנו הא – וכו', כל אחד לפי רוחו וטעמו.

קריאת הקדמה לספר בטרם יקראו את הספר עצמו, הרי כמוה כקריאת דברי־ביקורת על מחזה בתיאטרון מבלי לראותו. יש לקרוא את ההקדמה לאחר קריאת הספר, ואז אפשר לעמוד על טיבה וללמוד ממנה מה.

משל לחדר אפל, שאין הנכנסים לתוכו רואים מאומה מהמצוי בו, עד שבא אדם שפנס בידו ומאיר לכולם את האפילה. דומה המשורר לאותו אדם בעל הפנס, שהוא מרים את חומר ההווי האפור, או את דברי־העבר הלוּטים באפילה ושופך עליהם מאורו הגדול עד שהם נראים לעין כול.

האיש הבא ללמוד את תורת הפסיכולוגיה בעוד שהוא עצמו אינו פסיכולוג אף כל־שהוא, דומה לאדם עיוור המרכיב משקפיים.

בימי עלומי – סיפרה ד. ב. – היו יצירותיו של קנוט האמסון נעלות בעיני וראיתין כדבר־מה נשגב וקדוש. ברם, משהחלו כמה סופרים לחקותו בכתיבה – ניטל טעמן ונפגמה הערצתי אליו. דומה היה הדבר בעיני לאותן זגוגיות מגוּונות, שפיארו את חלונות בית־הכנסת בעיירתי. והיה נראה לי, כי הוד שבקדושה שפוך עליהן. לימים נשברו אותן זגוגיות מהברד ונפלו לארץ, והיו הילדים ממשמשים ומשתעשעים בהן. נתחלל רגש הקדושה שבלב, ומשנקבעו זגוגיות חדשות בחלונות – שוב לא היה לי אליהן יחס כלשהוא.

הסופר חסר־הכישרון הבא לכתוב על איזה גיבור היסטורי, למה הוא דומה? לננס הבא עם פנס קטן בידו להאיר פסל ענק…

הצחוק הוא טל־החיים.

כל הדומה לדיוגנס יכול לשבת בחבית, אך לא כל היושב בחבית כמוהו כדיוגנס.

“שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי” – לא נאמר זה אלא על כותבי הביקורת בספרות, אלה הכותבים תמיד על יצירות זולתם מבלי לעשות מאומה לנפשם.

כל אדם הלומד מקצוע חייב ללמדו על בוריו, אך אומנותו לא תצלח בידו בחיים אלא אם כן יהיה במעשיו שליש בעל מקצוע ושני שלישים – אדם.

ד. ב. לא רחשה אימון רב לרופאים, ופעם העירה:

סתם אדם המשיא עצה לחולה עלול לגרום לו נזק, רופא – לא כל שכן, ופרופסור – על אחת כמה וכמה.

ההרמוניה – אמרה ד. ב. פעם – חשובה בעיני מן היופי.

רצונך למצוא חן בעיני איש – האירי פנים לאשתו.

הסופר שעיקר כוחו בעלילה, בצירופי־מאורעות וכדומה – מובטח לו שלא יחקוהו. אולם אוי לו, לאותו סופר, שעיקר כוחו בסגנון, באופן הרצאת הדברים, שכן כל ההדיוטות באים וכותבים כמוהו, והריהו נעשה מזולזל.

קללת־עולם רובצת על בני־העם היהודי, שתמיד חוששים “פן ירבו”. מצרים שיעבדה את היהודים מפחד “פן ירבו”, מדיין ומואב שלחו את בלעם לקללם מחשש “פן ילחכו… את סביבותינו”, ועתה, כשחזר העם לארצו, אחרי אלפי שנות נדודים, שוב קמים עליו בני־ערב להשמידו מפחד “פן ירבה”. (דברים אלה נאמרו בימי מאורעות 1936–39).

הרופא הזה – העירה ד. ב. על רופא צעיר אחד – הריהו שלושה שלישים מקצוע: כולו רְבָּרברים וחוקן…

משל לחדר אפל, שאין הנמצאים בו רואים מאומה, וכפעם בפעם נכנסים בני־אדם ועששיות בידיהם, ומאירים את החדר לנוכחים בו. אם יבוא אי־מזה אדם ועששית בידו, אינו זכאי להיכנס לחדר, אלא אם כן מובטח לו שעששיתו שלו אורה עולה על זה של כל האחרות. ואף בסופרים, כותבי בלטריסטיקה, כך הדבר, שרבים, רבים כתבו, איש איש כיד כשרונו. ושוב אין לו טעם לסופר להוסיף ולכתוב, אלא אם כן מובטח לו שחדש בפיו.

עמוד־הענן ועמוד־האש, שהלכו לפני בני־ישראל במידבר, הינם סמל דמותו של המנהיג, שדמיון־ערפילים לו ואש־קודש שבשאר־רוח, ובכוח אלה הוא מנהיג את העם.

רחוב אחד היה בה, בתל־אביב הצעירה, שכל דריו היו סופרים ומורים. פעם העירה ד. ב. בהציצה לרחוב זה:

אין כאן בית, שלא יהיה מובטח לו נקרולוג לעתיד לבוא…

אין הסופר יכול לבעור תמיד באש־הקודש אשר בליבו, ועליו לכתוב רק בשעה שאש זו יוקדת בקרבו, שכן רק אז מתגלים בכתיבה כשרונו ועצמיותו.

ישנם סופרים שניחנו בסגולה מיוחדת – לכתוב תמיד דברים, שכבר נכתבו פעמים אין־מיספר על־ידי גדולים מהם, ולהאמין בכל תום־ליבם, כי חדשות ונצורות הם מגלים.

על האדם המוסרי וטהר־הנפש נוהגים להעיר בקרירות: פלוני הוא אדם טוב, באותו טון עצמו שבו אומרים: אלמונית היא יפת־עיניים. ואילו על החלוץ הבא לבנות את המולדת ונושא על גבו אבנים כבדות במעלה ההר, בדרך הזרועה חתחתים – מדברים בהתפעלות ושרים לכבודו שירי־תהילה. ואין הללו יודעים ומבינים, שלהיות אדם טוב והגון קשה שבעתיים מלשאת אבנים כבדות במעלה ההר. להיות אדם טוב – פירושו להיאבק תמיד, בלי הרף, עם מכשולים וחתחתים אין קץ.

בני־אדם נוהגים להתרחץ, להתלבש ולעשות כל שאר צרכיהם בסתר, באין־רואים, ואילו את האכילה, שגם היא בעצם אחד הצרכים, עושים הם דווקא בפומבי ומפארים בה כל חגיגה, או שמחת־מצוה.

מוטב לנעול נעלים גסות ומגושמות מלהלך יחף, אך מוטב להימנע לגמרי מקריאת ספרים ומשמיעת מוסיקה, מלקרוא ספר גרוע ולשמוע מוסיקה רעה.

מוטב לפשוט את היד מלפשוט את הרגל…

אין הסופר יכול להשמיע דבריו, אלא אם כן יש להם הד, וההד הזה מעודדו להמשיך וליצור, אך משמרגיש הוא שהנהו משמיע דבריו לתוך חלל ריק, מייד מתרשלות ידיו ואינו יכול להמשיך ביצירה.

רצונך לבלי לשנוא את בני־האדם – רחם עליהם.

באוצר התקליטים של ד. ב. היה מצוי התקליט “סרנאדה מילנכולית” לצ’ייקובסקי. זו היתה מנגינת־כינור נפלאה, מלוּוה על־ידי תזמורת גרועה ביותר. העירה ד. ב.:

אין עלינו להקשיב לליווּי, אלא לקול הכינור לבדו, כשם שבדרך־החיים אל לנו לתת דעתנו לסחי ולרפש, אלא לפרחים בלבד.

ישנן תופרות, אשר בתפרן בגד לאשה, אינן משתדלות להתאימו למיבנה גופה ולהולמו למראה־פניה, אלא מכוונות הן אותו בדיוק לצורה המצוייה בעלון־האופנה. ובדומה לזה מצויים רופאים המלעיטים את החולה בתרופות שונות, לא לפי יכולת קליטתו ורגישות־עצביו, אלא משום שאותו סוג התרופות מצוי אותה שעה ב“מודה”.

פעם נשאלה ד. ב. מה פירוש, שדעתו של אדם נטרפה עליו? השיבה: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאותן סחורות שבחנות־המכולת, המונחות כל אחת בארגז מיוחד, על גבי אצטבאות, ומחיצות בין ארגז למישנהו. באחד הארגזים מצוי אורז, בשני – סולת, בשלישי – סוכר, ברביעי – עדשים וכו' וכו'. אם נזיז את האצטבאות ונוציא את המחיצות הרי יתערבבו כולם איש בריעהו. אף מוחו של אדם הרי בנוי, כידוע תאים תאים, וכל תא “ממונה” במיוחד על דבר־מה. כשדעתו של אדם נטרפת עליו – נהרסות המחיצות שבין התאים, וכל הדברים מתערבבים במוחו איש בריעהו, כאותם מיני הגריסין בחנות־המכולת.

פעם הופיעה בעיתון מודעה על הצגת־קולנוע בשם: “רצחתי את אשתי”.

כל בעל – העירה ד. ב. – יכול להגיד את הדברים האלה.

ישנן תרופות הנספגות, כידוע, בתוך האיברים והדם והשפעתן בטלה. כשלוקחים מנה אחת, הרי המנה שקדמה לה כבר פג כוחה ובטל ערכה, לפיכך אפשר להשתמש בהן זמן ממושך. אך מצויות תרופות בהן כל מנה מצטרפת לחברתה וכמה מנות יחד מהוות כוח, שיש בו כדי לרפא, או להרעיל, לפי טיב התרופה. ובדומה לזה ישנם בני־אדם הסופגים גערות, נזיפות, עלבונות וכדו', והללו מתנדפים אצלם חיש־מהר, ואם נפגעו – כבר שכחו את הפגיעה שגרמה לכך. אך מצויים בני־אדם שכל העלבונות, הפגיעות והייסורים שסבלו מצטברים בליבם אחד לאחד משך שנים על שנים עד אשר תימלא הסאה.

כל חפץ שמעמידים באיזה מקום, יש ליצור רווח מסביבו בכדי שיבלוט לעין. והוא הדין בציור – הרווח אשר מסביבו הוא המשווה לו את הצורה. והוא הדין בדברי עיון ולימוד, אשר יש לשלבם בתוך סיפור־מעשה – בכדי שייחקקו בזכרון. משום כך אין גיבורי ההיסטוריה והשמות הגיאוגראפיים נקלטים בזכרונם של התלמידים, אלא כשהם ניתנים בצורת רומאנים היסטוריים וסיפורים אתנוגראפיים.

הים הוא הפרימוּס הנצחי.

שמיעת מוסיקה טובה, כמו קריאת ספר טוב, או הסתכלות במראה נוף יפה – אין בזה משום ביטול זמן, שכן היופי האמיתי הוא טל הנשמה, המחיה אותה ומאמצה לשאת את קשי החיים.

כאמור למעלה היתה השקפה של ד. ב. על הנישואין שלילית ביותר. פעם כשאחת ממכרותיה נישאה לאיש, העיר מי מבני־הבית שמן הראוי לשלוח לה ברכה. להפך – אמרה ד. ב. – עלינו לשלוח לה מכתב־תנחומים לאות השתתפות בצער.

בביתה של ד. ב. היה מבקר לעיתים רופא צעיר אחד. הוא נהג בשתיקה ולא נקל היה להניעו שיוציא הגה מפיו. ברם, משפתח את פיו, היה מדבר והולך, כמעיין המתגבר.

אדם זה – העירה ד. ב. פעם – דומה לברז מקולקל, שהרי גם ברז כך – משהוא נסגר אין לפותחו, ומשהצלחת לפותחו, הרי מימיו שוטפים והולכים בלי מעצור.

רואים אנו את הגיבורים שבספר זה לא פנים אל פנים, כי אם בפרופיל (לאחר הקריאה ברומאן היסטורי של סופר מתחיל).

פעם היה ליקוי לבנה. ברחובות העיר נהרו האנשים בתוך החשיכה ושירי הקולנוע בפיהם. ולא נמצא אחד אשר ירים את עיניו להביט אל המראה הנהדר של הירח המתכסה והולך.

עכשיו – העירה ד. ב. – הנה היא, הלבנה, מרגישה עצמה כמשורר, שכתב יצירה יפה ואין איש נותן דעתו לכך. הנה עתה הריהי טועמת את הטעם…

חייב אדם לחנך עצמו לכך שיהא מתבייש בפני עצמו, בפני מצפונו שלו לעשות מעשה רע, ומתוך כך לא יהיה נכשל גם בפני זולתו.

בחיים יש מעלות ומורדות. אילו היינו מצויים תמיד במורד, כי עתה כבר נקברנו בתוך התהום, אלא שלאושרנו ישנן גם מעלות.

מה היא המדריגה הגבוהה ביותר, שאדם יכול להגיע אליה בחייו? – כאשר אויביו נהפכים לו לאוהבים ומחלליו למהללים.

חשוב ונעלה הוא האדם היודע לקבל מנת שמן־קיק בצורה נאה, אך חשוב ונעלה ממנו האדם היודע לקבל פרס בצורה נאה.

התלמוד אומר: “אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו” – ואזרח העתיד בארץ־ישראל צריך אף הוא לשמש, כאדם הראשון, סמל ודמות עליונה של האדם, שכן הורכב ונערב דמו מכל תפוצי־גלויות.

דויד המלך, כנאפוליון, היה גיבור לא בגופו, אלא ברוחו, כלומר בכוח השפעתו על הצבא. אף הוא, כנאפוליון, ידע לחזק את לב העם בדבריו ובמעשיו, ולהפיח בו רוח עוז ואומץ – וזה סוד גדולתו.

אבי – היתה ד. ב. מספרת – נוהג היה לומר: “אין אנו צריכים להתבטל בפני העשירים ולכבדם, שכן האדמה עשירה היא מהם, ואף־על־פי־כן אנו דורכים עליה.” והייתי חושבת בימי ילדותי: משום מה זה עשירה האדמה – בוודאי משום שבלעה את רכושו של קורח…

אדם הנוסע ברכבת, אם יחשוש כל הזמן שמא זו תרד מהמסילה, לא יהיה סיפק בידו להסתכל במראות הנאים החולפים ועוברים לפניו. אך מסתכל הוא באותם מראות ואינו חושש לסכנה – וכך צריכה להיות דרכנו בחיים, להיהנות מהיפה והטוב, מבלי לחשוש לסכנה ובלי לפחוד מהמוות. וזאת תורת החיים.

שני רופאים – הרי זה גרוע מחובש אחד.

ההבדל בין הסופר ברוך־הכישרון ובין האשה הפשוטה בעלת ה“מענה־לשון” הוא בזה שהאחרונה יודעת לתנות כמו רק את ענותה היא, בעוד אשר הראשון יודע לתת ניב גם לענוּת זולתו.

נוסעים אנו ברכבת־החיים במהירות גדולה כל־כך עד שאין סיפק בידינו לראות את התחנות.

אין הבעל מכיר ביופייה של אשתו אלא לאחר שהזרים מסתכלים בה בהערצה והתפעלות.

עדיין לא קם, ואולי לא יקום לעולם, האדם, אשר יידע לבטא כמו ולשבח כמו את יופייה של התבל; ואף־על־פי־כן הרי ברא אותה הקב’ה, מבלי לצפות לתשבחות ומבלי הוחיל לתהילות. וכך, להבדיל, צריכה להיות דרכו של כל אמן.

אין לך שוטה שלא אמר דבר־חכמה בחייו.

מישהו אמר פעם לד.ב., שלפי דעתו הפילוסופיה היא תמצית החיים ותכליתם, ואך בה לבדה ימצא האדם תנחומים. על כך השיבה:

החיים דומים ל“קרוּפניק” (תבשיל ליטאי ידוע), המורכב מתפוחי־אדמה, גריסין, שומן, מים, מלח, וכו'. כשם שאין אנו יכולים לאכול כל אחד מהמאכלים הנ“ל לחוד, בפני עצמו, אלא את ה”קרופניק" כולו ביחד, כך אין אנו יכולים להסתפק בפילוסופיה בלבד, מאחר שאינה אלא חלק אחד מהחיים.

כששנתו של אדם נודדת מעיניו – ליבו נמשך רק אחרי אלה אשר גם הם שנתם נודדת מעיניהם, או שאינם ישנים מתוך אונס (שומרי־לילה וכו'). הניקלה שבניקלים והנבל שבנבלים (גנבים וכיוצא בזה), הער אף הוא, קרוב בשעה זו לליבו הרבה יותר מהטובים ומהמובחרים שבבני־אדם הישנים להם אותה שעה שנת־מנוחות.

את בני־האדם מאירים אנו באורנו אנו, או הרע שאנו רואים בהם אינו אלא בבואתו של זה שמצוי בנו עצמנו. ואם יש אשר נראה אדם והנה סר חינו בעינינו, אין זאת אלא שאנו עצמנו נפגם דבר־מה בנפשנו. משל למה הדבר שומה? לשמש זו, שהיתה מציצה פעם על הלבנה, והנה נתמעט אורה של זו, והיתה השמש עומדת ותמהה על כך. והרי דבר זה אי־אפשר היה שיקרה אלא אם כן היא עצמה, השמש, נפגם אורה.

כוחו של הסופר הגדול הוא ככוחו של הקב’ה, כביכול, לפחת נשמת חיים בחומר דומם, שכן לוקח לו הסופר איזו אישיות ועושה אותה לטיפוס בספרו. והרי הפרוטוטיפוס כבר עבר ובטל מן העולם בו בזמן, שהטיפוס חי וקיים לנצח.

שום משורר אינו יכול להיות מדינאי, רק הרצל המשורר היה מדינאי, ועל־כן אמנם לא האריך ימים.

דברי־האגדה המשובצים בדברי־ההלכה בתלמוד, כמוהם כנאות־מידבר, בהם יינפש ההלך היגע בישימון. לומד אדם את ההלכה הנוקשה, דפים על דפים, מאמץ את מוחו, ונפשו יבשה עליו, ולפתע ייתקל בדבר־אגדה משובב־נפש, והריהו נח, נח – כאותו ההלך הנתקל בנווה בישימון.

אחת ממכרותיה של ד. ב. היתה קמצנית ביותר, ונהגה לחסוך אוכל מפיה ומפי בעלה מרוב קמצנות.

אכן אפשר לשער – העירה ד. ב. פעם – מה עזה אהבתה של זו לילדיה, שהרי להם היא נותנת אוכל…

האלוהים צנוע הוא הרבה יותר מן האדם, שכן זה האחרון, בעשותו איזה מעשה טוב, הוא עושהו בפרהסייא ודורש תשבחות ומחמאות על מעשיו, ואילו הקב’ה עושה עמנו את חסדיו בצינעה, בהעלם, מבלי לדרוש אף פעם שכר על כך.

העסקנות הציבורית משחיתה את האדם עד היסוד. העסקן, התופס מקום נכבד בחברה, הכול זקוקים לו, ומשום־כך, כידוע, הם מחניפים לו. והחנופה כמוה כמורפיוּם. כשם שזה – נעים הוא בשעת שתייתו, ומהרס מעט מעט כל חלקה טובה בגוף, כך החנופה ערבה היא לשומע, אך מהרסת כל חלקה טובה בנפשו. העסקנים – אימתם מוטלת על כול, ולפיכך אין אדם אשר יעז לומר להם דבר אמת בפניהם; והריהם מתרגלים מעט מעט להאמין שכל המידות הטובות, שמייחסים להם בני־אדם מתוך חנופה מצויות בהם באמת, ודעתם זחה עליהם עד שידמו, כי הם ואפסם עוד.

ישנם סופרים מהוללים, שאנו נוטלים לקרוא דבריהם, והנה נתיישנו הדברים ורעננותם פגה. סימן להם, לאלו, שאין הם גדולים באמת, שכן הגדול האמיתי אינו מתיישן לעולם ואין רעננותו פגה לנצח.

מוזר הדבר – העירה ד. ב. על בתולה זקנה אחת – אמה, לפי דבריה, היא רק בת ששים־שמונה, ואילו היא עצמה כבר חרשת…

סמכוני בספרים, רפדוני במילונים, כי חולת־תרגום אני… (בזמן תרגום הספר: “מאדאם בובארי” לפלובר).

ישנם בני־אדם האוהבים “כִּנים” – ראשי תיבות: כבוד, נשים, יובלות, ממתקים…

ישנם בני־אדם, שחוננו במידה בינונית של אהבה, שאינה מספיקה אלא בשביל עצמם בלבד.

הטבע אינו אוהב ריקנות, כידוע, ובמקום שאין חכמה הוא שׂם טיפשות.

נאמר: “מרבה נכסים – מרבה דאגה”. אך יש גם לומר: מרבה רופאים – מרבה דאגה.

ארבע מידות באדם – זה שיודע להקשיב לדברי זולתו, ואילו הוא עצמו אינו מסוגל לספר את רשמיו ולהביע את מערכי־ליבו. זה שמסוגל להקשיב, אף גם יודע בעצמו לספר – והוא הטוב שבכולם. זה שיודע לספר, אך אינו מסוגל להקשיב לדברי הזולת, והגרוע שבכולם – שאינו יודע לא דא ולא הא.

המשוררים מסתכלים בשמש בכדי לכתוב עליה שירים, ובני־אדם סתם – בכדי להתעטש…

אחת ממכרותיה של ד. ב. שוטה גמורה היתה, ולה בן – רופא־בהמות. פעם חלתה אותה אשה. העירה ד. ב.: הרי בנה רופא־בהמות הוא. משום מה אינו בא עתה לרפא את אמו?

“ושמתי את זרעך כעפר הארץ”, “והיה זרעך כעפר הארץ” – הבטחות אלו שהבטיח הקב’ה לאברהם וליעקב נתקיימו במלואן, שכן זה אלפיים שנה שאנו משולים כעפר הארץ.

מה זה סיפור טוב? – אשר בקראך אותו, עליך לשהות קמעא, אחרי כל פיסקה ופיסקה, כמו עם לגימת יין עתיק ומשובח, ואשר בגמר הקריאה, כמו עם גמר השתייה, אתה חש עצמך כמבוּשׁם.

מי הם האנשים, אשר מובטח להם ששוב לא ייצאו מדעתם לעולם? – אלה שכבר יצאו מן הדעת, או אלה שאין בהם דעת בכלל.

עוד לא קם משורר אשר ידע לתנות כמו את יפי התבל, על שלל גווניה, צורותיה וכו', ואשר על כן היופי הזה עודנו קיים ועומד ומצפה לביטויו, וביום בו יקום המשורר אשר יבטאנו כמו – יחלוף ויתם, והתבל תימחה והיתה כלא היתה, שכן כל דבר אשר מצא את ביטויו השלם – הרי הוא עצמו שוב אין צורך בו.

המחמאות משמשות מעין רפידה לנפש: אחרי מחמאה אפשר לומר לו, לאדם, איזו דברי תוכחה, או נזיפה.

כל עמל אדם לפיהו – כלומר – כל עמלו של האדם לפי שהוא עצמו הנהו – לפיהוּ.

“ויפל אלהים תרדמה על האדם ויקח אחת מצלעותיו” וכו' – כשבא הקב’ה ליצור את האשה הפיל תרדמה על האדם, משום שלא רצה שיראה כיצד היצירה נעשית, ולא העירוֹ אלא עם גמר המלאכה. וכן דרכו של כל אמן – אין ברצונו שיראו כיצד הוא מתלבט ומתחבט עד שהוא מביא את יצירתו לידי שלימות.

הרחמים – העירה ד. ב. פעם – הרי זה המקצוע שלי.

אם משׂיחין וחוזרים ומשׂיחין על שלום – סימן מובהק הוא למלחמה הממשמשת ובאה.

לכל אשר תפנה – רק פילֶה ושיכון (דברים שנאמרו בשנת 1952, ושיקפו את רוח הימים ההם).

ישנם בני־אדם המפונקים על־ידי זולתם וישנם כאלה אשר דרכם לפנק את עצמם.

כל דרך חדשה, בלתי־מוּכרת, נדמית לו, לאדם, ארוכה עד אין קץ, וכשהוא מכיר ויודע אותה – רואה הוא שאינה ארוכה כל עיקר.

האלוהים אינו בר־תמותה. רק האדם, המשמש כאליל, והמוני־העם רוממוהו והעלוהו לדרגת אל – בר־תמותה הוא, ובמותו הרי ממילא מאבד הוא בעיניהם את ערכו, הערך האלוהי (דברים שנאמרו עם מות סטאלין).

אין הם יודעים את סוד הצימצום (על הסופרים בני המשמרת הצעירה בספרות העברית), אין הם יכולים להבין כי כל יתר כנָטוּל דָמי ומאפילים על העיקר בשפע תיאורים וגיבובי־מלים גרידא, עד כי מרוב העצים לא ייראה היער.

גדולות יכול ליצור רק האדם העקבי, ההולך בקו ישר.

כל דבר אמנותי הריהו מתרומם ומגיע למדרגת סמל.

דברי־השירה הנפלאים שב“שיר השירים” כה נוצלו וחוּקו במשך השנים על ידי משוררים בעלי־כישרון וחסרי־כישרון, עד שבבואנו לקרוא היום את דברי המגילה הנ“ל בתנ”ך, הרי הם נראים לנו כנדושים, ושוב לא נוכל לחוש בהם את הטעם האמיתי.

על המשורר לראות רק את קליפת הדברים, את צידם החיצוני, ולא לחשוף את פנימיותם, את תוכם – הכוונה לגוף ולא לנפש. למשל – אל לו להיות רופא ולחטט בבני־מיעיו של האדם, או בעמוד־השדרה שלו וכו'. עליו לראות את גוף האדם בחיצוניותו, בכל יופיו והדרו, בכל שלמותו.

מדרשי פסוקים והערות על התנ"ך

“וירא ה' כי טוב ויהי ערב ויהי בוקר”, וביום הששי כתוב: “וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד… וישבת… מכל מלאכתו אשר עשה וכו'” – משל לאמן זה שעם בוא הערב, כלומר בשעה שהשכינה מסתלקת ממנו, הוא סוקר את אשר עשה באותו יום והינו מרוצה ממעשיו, ולאחר שכילה הכול – סוקר הוא את כל יצירתו כולה ונהנה. אף כך היה הקב"ה מסתכל יום יום במה שעשה באותו יום “וירא כי טוב”, וביום הששי סקר את כל הנעשה “והנה טוב מאד” – ומרוב שמחה עמד ועשה לו שבתון.

“וכל שׂיח־השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח… כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה” – הלא היו עשבים וצמחים שנבראו ביום השלישי? אלא מה? משל לאדם שנטע עצים בגנו ושתל פרחים וסידר דישאה וכו', מבלי לתת דעתו על כך שעליו ביחד עם זה להתקין צינורות וממטרות ולטפל בעצים, עד שהללו נבלו ונשחתו מלהט השמש ומחוסר טיפול, ורק אז הבין. ואף הקב"ה, להבדיל, כך…

“ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות…” כיסו על החטא והערמה בכיסוי כה דל. חשב ה‘: אם כבר חוטאים הם ומכסים על כך – יכסו, לפחות, במיכסה הגון – לפיכך: "ויעש להם ה’ כתנות־עור וילבישם".

“הנה נא ידעתי כי אשה יפת־מראה את” – וכי רק עכשיו הכיר אברהם ביופייה של שרה? אלא שהיה אברהם שקוע תמיד במחשבותיו, מתלבט בבעיות הקוסמוס, בחיפושי האלהים וכו‘, ולא הירבה לתת דעתו על אשתו, כדרך האנשים השקועים בענייני־רוח, ורק עכשיו, כשנסעו למצריים, והוא ראה כיצד הגברים חומדים אותה ומתפעלים מיופייה אמר: "הנה נא ידעתי וכו’".

“ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה. ויראה העבד וירץ לקראתה…” הן רבקה לא היתה היחידה שיצאה לשאוב מים, ומשום מה רץ דווקא לקראתה? אלא שטביעת־עין היתה לו, לאליעזר – ולא לחינם היה בן־משק ביתו של אברהם – והכיר בה, ברבקה, איזו דמיון משפחתי ליצחק, והחליט בליבו – הנה זאת היא המתאימה.

“ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו” וכו'. עוד לחים היו העורות, שאך זה הוסרו מעל הגדיים, אלא שדווקא דבר זה דימה את יעקב לעשיו, איש־הציד, שריח עורות לחים נודף ממנו.

“ויאמר אליהם ראובן: אל תשפכו דם. השליכו אותו אל הבור… למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו”. משום מה התנגד דווקא ראובן להריגת יוסף? ראשית הן היה הבכור והרגיש עצמו אחראי עבור יוסף הצעיר; ושנית מקורב היה לבלהה שפחת רחל (עיין “בראשית” ל“ה, כ”ב), והיא אשר השפיעה עליו לבל ישנא את יוסף.

“ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כיסתה את פניה”. מכאן הרינו למדים, שבאותה תקופה היו הנשים מהלכות בפנים מגולות.

שתי מגרעות גדולות היו לו, ליוסף בן יעקב: ראשית – רגשנות יתרה ואותה נטייה לבכינות, ושנית – השאיפה למלוך ולהשתחרר, זו המתלבטת עוד בחלומות ילדותו.

“וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכל”. “ויהי בהיות יהושע ביריחו… וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה… ויאמר אני שר־צבא ה'…” – על ההבדל בין המראה, שראה משה, לבין זה של יהושע אפשר לומר את המימרה: “אין מראין לו, לאדם, אלא מהרהורי ליבו”. משה, איש־האלוהים, ראה בחזון את הסנה הבוער באש – סמל האש שבערה בקרב נפשו הוא, ואילו יהושע, שלא היה אלא מצביא ואיש המשמעת בלבד – ראה בחזון איש־צבא וחרב שלופה בידו – סמל דמותו הוא.

“כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם”. זהו סמל: הכוח החיוני של העם, הרצון להיות, שכן ראה העם שהולך הוא וכלה בסבלות מצרים וחדל להיות.

“והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה”, שכן אין אדם יכול להתייחד עם ה', כלומר להתיחד עם הרוח וליצור דבר־מה, אלא אם כן יעזוב את חברת בני־האדם ואת שאון החיים ויתבודד לנפשו.

“מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל” – נפלא הדבר שהמלים הראשונות של התפילה הראשונה אותה מתפלל היהודי בכל יום נאמרו דווקא על ידי גוי (בלעם בן בעור, במדבר כ"ד).

“ויענך וירעיבך ויאכילך את המן” – משום מה נאמר “וירעיבך ויאכילך”, שכן מתחילה מאסו בו בני־ישראל, כי לא ערב לחיכם, ורק לאחר שטעמו טעם רעב – הסכימו לאכלו, לפיכך נאמר: “ויענך וירעיבך” ואחר־כך – “ויאכילך את המן”.

“ואת בלעם בן בעור… הרגו… בחרב” – מה טעם הרגוהו והלא הוא בירכם? אלא אותה שעה שבירך בלעם את בני־ישראל נחה עליו רוח ה' והוא התעלה שעה קלה מעל לשינאת גזעים וריב ממלכות, ואחרי־כן חזר לסוּרו ושב והפך לשונא, וכשבאו והרגוהו – היה טעם מספיק לכך.

“שומר פתאים ה'” – ואילו החכמים חייבים לשמור על עצמם, לפיכך ישנם כל־כך הרבה פתאים ואילו מספר החכמים הוא מועט מאוד, שהרי אין ביכלתם לשמור כשם שהקב"ה עושה זאת.

“הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם” – כשם שיש נקיון במלבוש וסדר בבית רק למראית־עין, כלפי חוץ, ואילו מבפנים הכול מלוכלך ופרוע – כך יש בו, באדם, יושר חיצוני, הבא מתוך השפעה, או מתוך רצון למצוא חן בעיני הבריות וכו', ולפיכך נאמר: הישרים בלבותם, אלה הישרים האמיתיים.

“עת לעשות לה' – הפרו תורתך” – בשעה שצריך לעשות לה', כלומר לעשות איזה מעשה טוב, או לעסוק באיזה פעולה חשובה – אז “הפרו תורתך” – מותר להפר את תורת הנימוסים החיצוניים המקובלים שבין אדם לחברו.

“יפול מצידך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש” – אין אלה אלא החיידקים כשהאדם אוחז כנגדם באמצעי חיטוי.

1. לצ. ז. וינברג 15.4.1907

למר צ. ז. וינברג.¹

אחי!

לבוא אתי בחליפת־מכתבים הנך מבקש? – “אָח!” עונג רב תגרום לי בזה. רב הוא מספר המכתבים שאני מקבלת מאחי הסופרים – ואתה כלום לאו אחי הנך? –

מזמין אתה אותי לבוא סוב’לקה? – הלא תאמין, אחי, שאלמלי היתה שעתי פנויה – ודאי שלא הייתי מסרבת, אלא, לצערי, הריני עסוקה וטרודה עכשיו: לפני שבועות אחדים התחלתי מבקרת כאן² את הגימנזיום. התחילו עכשיו הבחינות, ואנכי – כל־כך הרבה אני צריכה לשנן וללעוס! (זה שנתים שלא טיפלתי בלמודי הקורס).

מה נשמע בעולם הספרות העברית? הקורא אתה את “השלח”? ומהו? ו־“המעורר”? – קיבלתי מברֶנר את החוברות ב' ו־ג', אלא שאין אני קוראת: אין לי פנאי. – על אודות האדון סטרפולסקי³ שאלתי כבר, אלא שאיש אינו מכיר אותו. אם בא אתה אתו בחליפת־מכתבים – כתוב נא אליו, שיואיל לסור אלי.

נו, שלום לך!

מכבדתך דבורה באראָן.

2. לצ. ז. וינברג 6.5.1907

למר צ. ז. וינברג.

אחי!

קיבלתי זה עתה את גלויתך. לפי דבריך שלחת לי איזה מכתב לקובנה – האומנם? ואחי לא כתב לי כלום על אודות מכתבך זה. תמהה אני!

שמא יכול אתה למסור לי עכשיו את תכנו של אותו מכתב – בבקשה ממך!

שלום לך וברכה!

מכבדתך דבורה בארון.

פ. ס. האדון סטרפולסקי, השוהה עכשיו, לפי דבריך, במַריאמפול, לא נזדמן לי עדיין.

ב.

3. לצ. ז. וינברג 21.6.1907

למר וינברג בסוב’לק.

לפני הרבה, הרבה שבועות קיבלתי את גלויתך האחרונה ועדיין לא עניתי לך. זהו “סקַנדל!” האין זאת? אולם מה אעשה, ואנכי – עסוקה וטרודה הייתי בעת האחרונה ופנאי לא היה לי לכתוב.

לפני נסעי ממַריאמפול שלחתי לך פתקה קטנה ביד אחת מתלמידות הגימנזיום שלנו – הקיבלת? – אל מר סטרפולסקי נתודעתי שעות אחדות לפני נסעי ממַריאמפול. רושם טוב עשה עלי בר־נש זה. חבל שרק שתים־שלוש שעות אפשר היה לי לבלות בחברתו!

נו, שלום לך.

מכבדתך

ד. ברן.

4. לצ. ז. וינברג 27.6.1907

למר צ. ז. וינברג

אחי החביב!

וסבור הנך באמת שאותו ה“סקנדל” ישְנה עכשיו עוד הפעם? – טעות בידך, אחי! דע לך שמטבעי אין אני קמצנית במכתבים כלל, ומכיון שפנאי יש לי, הרי אני אוהבת לכתוב לכל אלה הקרובים אל לבי לפעמים תכופות־תכופות!

“במה אני עוסקת?”; “הכותבת אני?” – לא! בעת האחרונה לא טבלתי אף את קולמוסי בדיו: בשעת הבחינות הייתי עסוקה; פנאי לא היה לי, ועכשיו – הרי אני רוצה לנוח קצת; מלבד זאת הרי גם עכשיו אין אני הולכת, או יושבת בטל: בבית האדון בליומנטהאל יש לי זה, מה שקוראים “קונדיציה”; צריכה אני לדבר את בניו עברית וללַמד אותם מעט צרפתית ורוסית. היוצא מדברינו הוא, שרובו של יום אני עסוקה גם עכשיו, וכשיש לי פנאי – הרי אני קוראת מעט צרפתית, או מטיילת ונהנית מזיו הקיץ.

להתראות אתך, אחי, בקיץ זה, כפי שהנך רואה, כבר אי־אפשר לי; אלא – יבוא יום!

שלום לך!

מכבדתך ד. ברן.

5. לצ. ז. וינברג 18.12.1907

למר וינברג בסוב’לק.

וינברג חביב!

בשם האגודה “דוברי־עברית” שבכאן⁴ הריני כותבת לך הפעם. לפני שבועות אחדים נוסדה פה האגודה הנ"ל. חבריה – כשלושים וחמשה וביניהם כעשרים וחמש חברות.

כפי ששמעתי, מספר חברי האגודה הסובלקית הוא ג"כ למטה ממאה, ובכן הרי טוב היה, לפי דעתי, אלמלי היו שתי אגודות אלו מצטרפות לקבוצה אחת.

תואיל להציע את הדבר לפני יתר חבריך ולהודיע לי אחר־כך את הסכמתם.

שלום!

מכבדתך ד. בּרן.

פ. ס. העלמה רחל יבקובסקי דורשת בשלומך.

6. לג. שופמן (חותמת הדואר: 4.1910.(?)

שופמן חביב!

קיבלתי זה עתה מכתב מקבק⁵ והוא מבקשני “להיות שכנתו” ב“השלכת” שלך.

הנה! ואני – מכיון שעברו שבועות וירחים וממך לא נתקבלה שום תשובה על מכתבי – סבורה הייתי, שכבר חזרת ממחשבתך להוציא את הקובץ הזה.

ועכשיו מה? ואני הלא הבטחתי לשלוח לך איזה דבר.

או – שמא אין לך כבר צורך בחומר בעד קובצך זה? בבקשה להודיעני, שופמן!

והנני ההוגה לך חבה

דבורה.

7. לג. שופמן (חותמת הדואר: 5.1910.(?)

למר ג. שופמן בלבוב,

קיבלתי את גלויתך עם “הפיוסים” שלך – הו – אתה!

“ודברי בעד ‘השלכת’ מה יהא עליו?” נו, ניחא, שופמן – אם רק ירשה לי מצב בריאותי – אכתוב בעדך איזה ציור או רשימה.

שלום לך וברכה!

מוקירתך

דבורה.

8. למנחם פוזננסקי (חותמת הדואר: 5.5.13)

יפו, יום – – לחודש ניסן, תרע"ג.

למר מנחם פוזננסקי⁶ בלודז.

סופר נכבד!

שלחנו לך מכתב, שלחנו לך את הגליון שבו נדפס ספורך (אכז' שני תקבל), ושלחנו לך גם הונורר⁷ (ע"י סופרנו בלודז) – האומנם לא קיבלת את כל אלה?

את “הפרפורים הראשונים” שלך קראו הקוראים – והללו. יהי רצון שנקבל ממך ציורים כאלה לעיתים תכופות. במכתבי הקודם ביקשתיך לאמר שלום בשמי למשוררנו י. קצנלסון – המלאת את בקשתי?

שלום לך וברכה! אם יש איזה דבר תחת ידך – אנא, שלח אותו תיכף.

בכבוד

דבורה באַרון.

9. לא. א. קבק

יפו, יום ג' לחודש אלול תרע"ג.

ידידי א. א.א קבק, שלום לך!

התזכור את הבטחתך בנוגע ל“הפועל הצעיר”?

הנה ממשמשת ובאה שנה חדשה, וטוב ורצוי מאד היה שאיזה דבר ממך יבוא בגליונות הראשונים. עשה, איפוא, חסד, קבק, וכתוב ושלח לנו מה שהבטחת לשלוח. שלח תיכף – ונברכך!

ושלום לך ולכל אשר לך.

בהוקרה

דבורה.

שלום רב מאהרנוביץ.

10. למנחם פוזננסקי

יפו, יום – – לחודש אלול תרע"ג. (חותמת הדואר: 6.10.1913)

להסופר מנחם פוזננסקי בלודז.

מר פוזננסקי נכבד!

הנה ממשמשת ובאה שנה חדשה, וטוב היה שתזכור את “הפועל הצעיר” ותשלח לנו איזה דבר בשביל הגליונות הראשונים.

העתון שלנו הריהו זקוק לחומר, ואתה הן יודע הנך לכתוב ספורים כל־כך יפים – כתוב, איפוא, ושלח לנו דבר. ראה – הלא הבטחת!

ושלום לך וברכה ממני ומכל חברי המערכת.

ד. בארון.

11. לא. א. קבק (בלי תאריך).

ידידי א. א. קבק!

ובכן אתה מבטיח לכתוב מאמר בקורת על כתבי ש. בן־ציון? – יישר כוחך! הלואי שתמלא את הבטחתך זו בקרוב – ותבוא עליך ברכה. – קטעים מספורך החדש אני רוצה ורוצה; עוד יותר טוב היה אלמלי הסכמת להדפיס אצלנו את כל הספור. בנוגע להונורר נתפשר: אנחנו משלמים, כידוע לך, 60 פר'⁸ בעד גליון, אולם אתה – אם תדרוש יותר – נוציא אותך מן הכלל.

להצעתך בדבר שלושת הספורים שלך היתה המערכת מסכימה בשמחה רבה, אבל – הן בענין כזה צריכה היא להשקיע איזה סכום של כסף, וזה אין לה, לצערנו – אָין. גם בהוצאת כתביו של ש. בן־ציון לא השתתפה ולא השקיעה כלום וג“כ מפני הטעם הנ”ל.

ועכשיו הערה קטנה:

ספוריו של ש. בן־ציון “חיים של פרנסה” ו“איש הקהל” ספורים ישָנים הם, ספורים שנדפסו בזמנם ב“השלח”, אלא שעכשיו תקן אותם המחבר, שפרם, עבדם ושינה את שמם – ולא יותר.

וגם זה, קבק:

במשך הזמן שאני יושבת ביפו הדפסתי כעשרה דברים, בערך, (אתה אומר לא כלום, או כמעט לא כלום), ואם בשתי השנים האחרונות איני כותבת, או כמעט שאיני כותבת, הרי לא הישיבה בארץ־ישראל גרמה לכך, אלא מצב בריאותי הרופף ועוד דברים כיוצא בזה, ולא צריך, איפוא, להאשים את הארץ!

* * *

ועכשיו – שלום לך וברכה, ענה על מכתבי וכתוב בכלל.

מוקירתך

דבורה.

12. לא. א. קבק יפו, יום – לחודש אדר תרע"ד.

ידידי הטוב קבק!

שלחו לך היום שני כרכים מכתבי ש. בן־ציון, ואני הריני מתפללת שתהא שעתך פנויה, ושתכתוב ותשלח לנו בקרוב מאמר גדול על שני הכרכים הללו. מאמרי הבקורת שלך, קבק, יפים הם, יפים באמת, וש. בן־ציון – כבר הגיע הזמן שיכתבו עליו איזו דברים של טעם.

ועכשיו הנה יש לי אליך בקשה:

שלח לנו, קבק, קטעים אחדים מספורך הגדול בשביל “הפועל הצעיר”. מה? הן לא תסרב? עניני בלטריסטיקה אחרים – אומר אתה – אינך יכול לכתוב (וצר מאד!), פנאי אין לך, אולם – קטעים אחדים מספורך הגדול? הן תעשה זאת?

ומשום מה אינך כותב כלום על חייך ושלומך?

שלום לך – וענה!

בהוקרה

דבורה.

שלום מאהרנוביץ.

13. למנחם פוזננסקי יפו, יום – לחודש אדר תרע"ד.

להסופר הנכבד מנחם פוזננסקי!

עד אנה תשכח את “הפועל הצעיר”?

ד. ב.

“אצבעות” שלך הוא דבר נחמד – יישר כוחך.

14. לא. א. קבק (בלי תאריך).

קבק חביב!

יישר כוחך בעד מאמרך. יפה הוא, קבק, יפה למרות מה שכתבת אותו בתנאים קשים – תבוא עליך ברכה!

הונורר ישלחו לך תיכף אחרי שיודפס המאמר (חציו נמסר כבר לדפוס), ואתה, קבק, כתוב ושלח לנו עוד דברים יפים – הלא תשלח?

ע"ד תנאי ההדפסה אצל אתין שאלתי את ש. בן־ציון. הוא, ש. בן־ציון, שלם מאה פר', בערך, בעד כל גליון (הוא הדפיס 1775 אכז' מכל כרך).

את ספורך “אהבה” איני קוראה, לצערי, כסדרו: לא כל גליונות “הצפירה” מגיעים לידי – וחבל.

משלומי לא כדאי לכתוב. שלום רב לך!

מה שלום הגברת?

בהוקרה

דבורה.

15. לדויד שמעונוביץ (שמעוני) (חותמת הדואר: 16.5.1922).

שמעונוביץ⁹ היקר,

התוכל לשלוח את הסריה “לוֹ” שלך בשביל גליון ספרותי לחג השבועות? קיבלתי לשם זה מן הקופה 5 פונטים, ואותם אשלח לך תיכף אחרי שאקבל את תשובתך (תכתוב רק איך ועל ידי מי לשלוח) – ענני, איפוא, תיכף, שמעונוביץ, כי הזמן קצר.

ושלום רב לך ולכל אשר לך

דבורה.

16. למרדכי טמקין (בלי תאריך).

שלום לך, טמקין¹⁰

מן ההודעה שנתפרסמה השבוע¹¹ ידוע לך כבר שסלקתי את ידי מעריכת החלק הספרותי של “הפועל הצעיר”; את מקומי ימלא, כנראה, דויד שמעונוביץ, ולידיו אמסור את שירך האחרון שהוא “טמקיני”, יפה באמת – הלא תרשה?

והנה לך הרשימה עליך. רבינוביץ מבקש שתחזיר אותה לו: רוצה הוא להדפיסה.

ומה שלומך, טמקין היקר? מה יהיה קובץ השירים שאתה ניגש לסדר – הגדול אם קטן? היש לך מו"ל ומי הוא – כתוב.

לשרה¹² שלום; התמונה מוצלחת – תודה וברכה.

וזה אשר תשאל בשמי את בן־ישי¹³:

המותר לי למסור בין יתר הדברים את ה“שירים בפרוזה” לעורך החדש? ואם כן: האמסור את כולם או רק חלק מהם – יכתוב לי.

ואתה ענני, טמקין, תיכף; הכתובת היא: תל־אביב, רחוב ביאליק ושמי.

והנני המוקירה אותך

דבורה.

השלום לאורלוף?¹⁴ אם תראה את קמחי – אמור לו שלום בשמי.

17. לנ. זוין (טמיר) (בלי תאריך¹⁵).

למר זוין¹⁶ בירושלים, שלום!

ספורך “מסור” מונח בין הדברים המוכנים לדפוס, אולם מפני הסתלקותי מן העריכה נדחתה הדפסתו עד עתה; והנה אני מוסרת את החומר לידי דויד שמעונוביץ, עורך החלק הספרותי להבא – – האמסור לו גם את ספורך? – כתוב לי.

סלח, בבקשה, על שתיקתי הארוכה – לא היתה לי אפשרות לכתוב.

והנני המכבדת אותך

דבורה בארון.

כתבתי היא: תל־אביב, רחוב ביאליק ושמי.

18. לפישל לחובר תל־אביב, כ“ב ניסן תרפ”ה.

פ. לחובר היקר,

לא כתבתי לך בחדשים האחרונים, כי ידעתי את טרדותיך. אבל עתה הנה הוטב המצב, ואוכל, איפוא, לשאול לגורל ספורי: היצא הקובץ?¹⁷ ומתי? מן הרשימה “משם” נראה לי שקראת את החומר. אגב: רשימה זו שלך נגעה עד נפשי. מה חם הוא היחס, והיאך נובעים מלב טהור דבריך – יברכך אלהים.

על הכתבים שבידך עוד אשוב לדבר. מחכה אני למכתבך, ואתה היה שלום וקבל נא את הרגשות הטובים שיש לי בלבי אליך.

ד. בארון.

19. ליעקב כהן תל־אביב, י“ז שבט תרפ”ט.

למר יעקב כהן, ורשה.

אדוני היקר,

מפני מצב בריאותי הרע אינני עובדת ולא אוכל, איפוא, לשלוח לך שום דבר, אף כי בכל לבי הייתי רוצה להשתתף בירחון שאתה עורכו.

יתכן שכעבור איזה זמן, אם יוטב לי, אכתוב ואשלח לך דבר־מה, אבל אין אני רוצה להבטיח, כי מר, מר להבטיח ולא לקיים.

שלחתי לך השבוע את ספר ספורי¹⁸, שמפני רפיון־ידים לא שלחתיו עד עתה.

והנני אומרת לך כל טוב.

בכבוד

דבורה בארון.

20. לטובה ברלין – פפיש 20.4.1934

טובה היקרה,

תודה לך על המתנה היפה. הבחור שלך,¹⁹ יעקב־יובל, מצח רבנים לו והוא נראה ככבד־ראש בתמונה – האומנם כן הוא? ומה שלומך, טובה הטובה, הנאצלת? זוכרות אנחנו אותך בגעגועים, אני וצפורה²⁰ שלי, ושתינו היינו משום־מה בטוחות שתהיי פה בימי התערוכה. אולי עוד תמלכי ותבואי באמת? כתבי לנו.

ושלום רב לך ולכל אשר לך.

באהבה

דבורה.

כתבתנו הנכונה היא: כרמיה 32, בית גולדמן, על־יד רחוב הגליל.

21. לשושנה פרסיץ יום א', כ“א אייר תרצ”ד.

לכבוד הגב' שושנה פרסיץ, כאן.

גברתי היקרה,

בזה אני מאשרת את קבלת ההמחאה על סך 25 לא"י, הפרס²¹ בעד ספרי “קטנות”, ומביעה את תודתי לך ולמועצת העיריה על ברכתכם.

נעים לי להגיד לך, שבקורת־רוח מיוחדת מקבלת אני תעודה זו, תעודת הצטינות ראשונה אצלנו לאשה, מידך את, גברתי, האשה הראשונה העומדת בראש מחלקת החנוך והתרבות בעירנו.

והנני שלך בהוקרה

דבורה בארון.

22. ליעקב קופליביץ (ישורון קשת) (בלי תאריך²²).

קופליביץ²³ היקר,

את כתבתנו שלחתי לך, וצר לי שלא מסרוה לך בזמנה. מעתה, כשתהיה בתל־אביב, דע, כי לביתנו באים דרך רחוב הגליל, ועד כאן – באוטו מס' 7.

על דברי הברכה שלך שמחתי. ידיד טוב אתה לי, ידעתי.

ומה שלומך אתה, קופליביץ? האלגיות שלך ב“ספר השנה” נגעו עד נפשי. קראתי אותן בקול לצפורה שלי.

כתוב לפעמים איזו מלים.

והיה שלום. שלך בחבה

דבורה.

שלום לך מצפורה ומאהרנוביץ.

23. לרבקה אלפרוביץ (אלפר) (בלי תאריך²⁴).

לחברה רבקה אלפרוביץ,

השורות של אחיותינו העובדות נגעו עד לבי. מסרי את רחשי תודתי לכולן: לחנה ולשושנה וליונה.

“מינה”, אם היא כתבה לי – שלחי לי, אנא, את מכתבה.

ומה את, רבקה אלפרוביץ היקרה? הכותבת את?

כשמצב בריאותי יוטב, אבקשך להכנס אלי, ולעת־עתה שלום לך.

ברגשות טובים

דברה בארון.

24. למשה סטבסקי (סתוי) (חותמת־הדואר: 9.1.1944).

סטבסקי²⁵ היקר,

הרהבת אותי בדבריך הטובים, שהרי ידעתי כי לא איש־מחמאות אתה ומליצה רחקה ממך.

הספר²⁶ נשלח לך באחור זמן, כי בזמנו, כשהופיע, לא נמצאת בתל־אביב.

לראות אותך אני רוצה מאד, ואם תרצה להכנס, הרי השעות 6 – 4 אחרי־הצהרים הן הנוחות בשבילי.

והנני אומרת לך שלום –

בידידות אמת

דבורה.

שלום לך מצפורה. – – –

25. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 4.2.44

צפורה’לי יקירתי,

אתמול, אחרי יומים של ציפיה למכתב, ביקשתי את – שיצלצל, והנה בא אחר־כך מכתבך, ועוד איזה מכתב. איזה סגנון ואיזה הוּמוֹר. –

* * *

את מכתבה של גאולה²⁷ קיבלת כבר בודאי, ובכן את יודעת כי הגב' רוגוב היא פה. ערב, ערב היא באה בשמונה ונשארת למחרת עד שעה עשר. אשה נפלאה, אגב, דקת־רגש, חמה ומאירה – אם. וטוב שהיא ישְנה, כי פֶשה²⁸ מבצבץ ועולה בה לפעמים בזמן האחרון הכעור, כעוֹבש זה על גבי קיר שנתטחב.

את, ציפה’לי, כותבת על הכל ורק לא על העיקר – על שלומך והרגשתך, ואני הלא רוצה לדעת מה אתך. הלא תכתבי לי, יקירתי. – –

את אסתר לא אראה בקרוב, כי היא, המסכנה, נפלה – בחוץ, בשעות ההאפלה – ורגלה החולה היא שנפגעה, כמובן. עכשיו היא מוכרחת “לשבת” ואיזו חברה מחיפה מטפלת בה.

כתבי, צפורה’לי, אם נעשו כבר איזו בדיקות ומה הן התוצאות – ומתי, מתי תוכלי לשוב.

שלום לך ודעי כי הוגה אני בך תמיד

אמא.

אם ה“נקודות”²⁹ אינן דרושות לך, שלחי לנו מעט, כי אנחנו נצטרך לקנות בקרוב קמח.

26. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 7.2.44.

צפורה’לי היקרה,

ממכתבה של גאולה את רואה שהענינים אצלנו אינם יגעים כל־כך, ואת יכולה, איפוא, להיות שקטה, ילדתי, ולא לדחוק את השעה. את הבדיקות יעשו סוף כל סוף. ודאי שאת צריכה להאיץ ברופא ולזרזו, שהרי רק שני שבועות יש עוד לרשותך.

המכתב בצורת יומן הוא טוב, אבל אני הייתי רוצה לשמוע בו גם משהו עליך.

* * *

אצלנו אין שום דבר חדש. היה ביום הששי שמעונוביץ, ובמוצאי שבת – לחובר, דבורה³⁰ ופיכמן. כולם בקשו לדרוש בשלומך. אתמול היה פוזננסקי והוא ביקש למסור לך שלום במיוחד. שמעונוביץ אולי יבקר אצלך כשיהיה בירושלים.

על המגרש מאחורי ביתנו הופיעו כבר ה“סנוניות” הראשונות. כמה אוטומובילים קטנים ואוטובוסים. אני אינני מרגישה בהם ולא כלום, כי אחרי אשר הם מוציאים את נשמת־הבנזין שלהם, הרי הם מוטלים כפגרים מתים. בערב, לאור הלבנה, נראים הם כעדר של חיות־בראשית ענקיות שנתאבנו. – – –

את הסוכר קיבלתי וכבר חילקתי אותו. – – – לנו נשאר מעט מאד.

שלום לך. כתבי לי מכל אשר אתך, אל תעלימי.

שלך אמא.

שלום לך מגאולה. היא הנָה אדם. נבונה ואחראית ומסורה עכשיו, כשאת אינך, כפלים. את האוכל היא מכינה כמעט כמוך. חבל שרק שש שעות היא אתי.

שלום לתחיה.

האפשר לכתוב ישר לבית־החולים – בשבילך?

27. לצפורה אהרנוביץ 14.2.44

צפורה’לי היקרה,

ודאי ראית כבר את – וקיבלת ממנה ידיעות על הבית. אני ממנה לא למדתי הרבה. לדבריה עשו לך בדיקה של “חלוף־אויר”, והאשה הליטאית – אמרה – מכניסים לה גפרית בכל יום – (חמצן?).

הד“ר ב. לא הודיע כלום על שיחתו הטלפונית. זהו דג קר. על בקשתי להאיץ ברופאך, השיב במאון גמור. אין הוא מתערב בעניניו של הד”ר הלפרין. אֶתיקה. נו, מילא.

אם הד"ר הלפרין משחרר אותך השבוע, הייתי רוצה שתודיעי לנו. –

לתחיה תמסרי תודה על הסדור של קבלת הגבינה. – – –

זה עתה בא אלי שליח מיציב. שואל הוא אם יוכל לבוא מחר לפני הצהרים עם “הזקן” (אז"ר). עניתי: לא, לצערי, וביקשתי לדחות. כי מי זה יקבל אותם פה? ובכלל – אין זה הולם עתה את המצב. אולי – בפעם אחרת, כשאת תהיי.

שחורי³¹ היה אצלי אתמול וביקש לדרוש בשלומך. גם “הליגה V”³² באה והביאה פרחים. (נחוץ מאד!).

אני מקצרת, כי רוצה אני לשלוח על ידי גאולה את המכתב.

תודיעי לנו, צפה’לי, על יום הנסיעה תיכף.

שלום לך –

אמא.

שלום לך מגאולה, מדבורה לחובר, מברודני³³, מסטבסקי, משמעונוביץ ומאסתר – מספיק?

28. לד"ר ש. א. הורודצקי (בלי תאריך).

ד"ר ש. א. הורודצקי היקר,

קיבלתי זה עתה את “החסידוּת ותורתה” – מתנה יפה ויקרה לי מאד. קרא אקרא את הספר הזה, אשר את שבחו כבר שמעתי מפי אנשי־טעם.

והנני אומרת לו שלום רב ותודה –

בכבוד

דבורה בארון.

29. לל. י. ריקליס (?) לחודש שבט תש"ה.

ריקליס היקר,

שימחת אותי בברכותיך, ביחוד בזו שאצלת לצפורה ליום הולדתה. כי הלא בשתי השנים האחרונות – שנים קשות ומרות לנו – מנעת אותה ממנה – דבר שציער אותי לא מעט.

ועליך עצמך, ריקליס, אינך כותב כלום. ואני רציתי לדעת מה אתך, מה שלום בניך והיכן הם. הנה אתה אומר: “אתמול כתבתי למוני שלי”, והרי שהוא איננו בירושלים – והיכן הוא? הן תכתוב.

את הספרים אשר שלחת לא קיבלנו. אולי עוד יתקבלו, ואז נודה לך.

שלום רב לך –

דבורה.

שלום לך מצפורה.

30. לג. שופמן 21.10.45

שופמן היקר,

בשביל המאסף שלך אין לי, לצערי, שום דבר. היו בידי שני ספורים קטנים וכבר מסרתים לאחרים, ודבר חדש לא במהרה יכָתב אצלי.

והנני אומרת לך שלום –

בהערצה וברגשי חבה

דבורה.

31. לד"ר ש. א. הורודצקי 2.1.46

לכבוד הד"ר ש. א. הורודצקי, תל־אביב.

ד"ר הורודצקי היקר,

קיבלתי את ספרו “שלוש מאות שנה של יהדות פולין”, וברגשי־עצב אני ניגשת לקרוא בו – עכשיו, כאשר כל זה איננו עוד.

והנני להביע לו את תודתי ורחשי הוקרתי האמתית לו וליצירתו.

בברכה

דבורה בארון.

32. לאשר ברש

ברש היקר,

הנה לך ספור קטן³⁴ בשביל “עתידות”. אם הוא נראה לך, תדפיסו ולי תשלח – אם אפשר – את עלי ההגהה.

שלום רב לך ולכל אשר לך.

דבורה.

33. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 1.47.(?)

צפורה’לי יקירתי,

חשבתי שא. תביא לי מכתב – ולא. ומן ה“גַה־גַה” שלה לא יכולתי ללמוד הרבה. הבינותי רק שאת שַבת משיקוף, או צלום של רנטגן. –

* * *

את מכתביך קיבלתי ביום ו' – שניהם. המכתב הראשון זחל, איפוא, מפתח־תקוה לתל־אביב שלושה ימים. והרי לך פוסטה.

חיה³⁵ עמדה לנסוע אליך אתמול, והנה בא בשבת גיסה (אחיו של מימון), חולה – וזקוק לטפול. שלושה ימים היה מוטל עזוב בצריף קר סמוך לעזה – הוא עובד שם בקמפּ – ובשבת הביאו אותו לחדר המרתף שיש לו בתל־אביב, והוא זקן וגלמוד (בניו בפולין לוקחו לקרונות־המוות), ושותפו לחדר פה הוא קוביוסטוס ושיכור. הזמינו אליו, כמובן, את הד"ר רבינוביץ, ובשעות שלפני הצהרים חיה מטפלת בו. מימון הציג לו “קרנים” והזקנה³⁶ בישלה בשבילו מרק של עוף, ואורז וליפתן של תפוחים.

כל זה סיננה לי חיה, כדרכה, מעט מעט, כשהיא מתהלכת הנה והנה בצעדיה הגומיים, הרכים.

בחורה נחמדה – בלי מרה.

מריסה³⁷ היתה אצלנו ביום ו'. הביאה את ספרה של האם, ואני נתתי לה את זה שלי. גם ברודני קיבל טופס אחד. הוא מסור לנו באמת, בכל לב – רק הוא, היחידי.

– – היתה בשבת. באה להראות לי את מעילה החדש. ו – מתנכרת, אינה נכנסת, אף כי ידוע לה כי את נמצאת בבית־החולים (מפי גאולה, שנזדמנה אתה ברחוב). אשה משונה – מונותיאיסטית, העובדת רק אלהים אחד. כל האחרים נראים לה אז רק כאלילים, וייתכן שבתוך תוכה היא אפילו גם מתעבת אותם.

ומתי, ציפורה’לי, יגמרו כבר את הבדיקות? הייתי רוצה מאד שאת הריפוי (לפחות חלק ממנו), יעשו שם, אבל הדבר תלוי, כמובן, ברצונך את.

שלום לך וכיתבי ארוכות.

אמא.

הקיבלת, סוף, סוף, את המכתב, ששלחתי לך ביום ה'?

הד“ר אינהורן באה זה עתה, והביאה ד”ש. היא דיברה שם עם הרופאים. – – –

הד"ר שיבר אמר לה כי האנמיה אינה חמורה. – – – שלום מלאה.

34. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 23.1.47

צפורה’לי יקירתי,

חיכיתי היום למכתבך, שלפי דברי חיה נשלח אלי עוד שלשום – ואיננו, וכך הנה אין אני יודעת כלום על הנעשה אצלך, כי לחיה לא חפצת להגיד.

ואת, ציפה’לי, כפי שאני מבינה מדברי חיה, שרויה שם בדאגה על הבית. את בפתח־תקוה ולבך בקצה רחוב אוליפנט שבתל־אביב. ומה? –

“האמא” איננה אוכלת, החדרים אינם מאווררים ו – – –

והאמת היא, שאמא אוכלת (הכל, גם חמאה ומיץ־גזר), והחדרים הם מאווררים – – ואין, איפוא, מקום לדאגה.

הבחורות הן נאמנות ומסורות שתיהן. האחת מתוך רגש של חובה והשניה מטוב־לב. לאה את ארוחת־הצהרים מתקינה בדייקנות. הביצה שרויה ברותחין חמישה רגעים על־פי השעון, וחיה על האורז מכהנת ממש – כל שלוש השעות. בוחשת ומבררת, ודואגת מתוך כך למלצר ול“האמא” שלה ולצפורה. מרוב דאגה וקור היא כבר מגובנת לגמרי. שלשום שמתי עליה את המעיל הצבוע שלי, ואז נזדקפה קצת.

ומה בכלל? עצוב, כמובן. הבית ריק בלעדיך, ועד שחיה באה שוררת בו, כמו בבית פראדל, דממת־קפאון. המים מהטנק נוזלים עוד (עכשיו יורד גם גשם), והגברת ח. מתרפקת בכל בוקר על ליורינקה³⁸, ובשתים אחרי־הצהרים בדיוק בא מרדכי³⁹, והסוס הלבן עומד עמידת־אלם, אפילו בזנבו אינו מנפנף, אם מתוך שוויון־נפש, או מפני שאחרי ריסוס הד.ד.ט. אין עוד צורך בכך.

אמש באחת־עשרה ראיתי את ההונגרים, בהתכוננם לשכב. הזקן עם זְקן הטריז שלו ישב בקצה המטה המוצעת בחלוק מבהיק – לובן בתוך לובן.

על האשה אצלך שם עם הבלון של החמצן חשבתי כל הלילה. זאת היא שכנות לא רצויה – מה היא מחלתה?

את מכתביך, צפורה’לי, מוטב שתשלחי על־ידי הבחורות המבקרות אצלך. גאולה הבטיחה לבוא היום, וביום א' תבוא אולי שוב חיה.

חזקי ואמצי,

שלך באהבה

אמא.

כתבתי מתוך “גישוש”, בלי משקפים, והאותיות הן מטושטשות, אבל את תדעי לקרוא.

35. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 2.2.47

צפורה’לי יקירתי,

שלחתי אליך את חיה, כי ידעתי שאותה את אוהבת. גם ד. ל., ביבלי⁴⁰ ושחורי רצו לנסוע, ומנעתי אותם. ביבלי התעקש מאד, אבל לבסוף נכנע – וכתב לך.

ראיתי שלשום את הד“ר מררי, ומפיה שמעתי על מעשה הניקור הזה בחזה – לשם מה העינויים האלה? לפי דבריה ישהה אותך הד”ר שיבר עוד כמה ימים, ואחרי־כן ישלח אותך לשבוע־שבועיים ל“ארזה”, לשם הבראה.

הערתך, ציפה’לי, על איוב היא נכונה⁴¹. ואולם אם האלהים נראה פה כחלש־אופי, הלא זהו רק מפני שהמחבר אינו מבין אותו. את השטן הוא מבין, אבל את האלהים אינו משיג. כדבר הזה את מוצאת אצל בעלי האגדה ביחס למשה. אף הוא שם חכם ונעלה יותר מאלהים, ומאותו הטעם.

על הנעשה פה בבית אין באמת מה לכתוב. מים עומדים. אוכלים אורז, ותפוחי־אדמה ושוב אורז.

* * *

עמרם⁴² התרגש מאד כששמע שאת בבית־החולים. נתבלבל ממש. (הוא בא לקחת את הטרמומטר). כשביבלי בא בערב, רץ לקראתו וקרא: “אבא, איזה אסון, ליוסף יש 40 מעלות חום וצפורה היא בבית־החולים.” – – –

שלום לך, ילדתי, וכתבי הרבה.

אמא.

מכתביך הם – ואני קוראה אותם כפרקי פרוזה טובה.

וזה לך על ה“בעל־הביתישקייט”: – – –

ואשר להקרנות, הרי השבוע הן “צולעות” קצת, כי הד"ר אשבל מענן עכשיו את השמים בכל יום.

א.

36. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 9.11.47

צפורה’לי יקירתי,

במכתבך, שכל־כך חיכיתי לו, את כותבת על פלוני ועל אלמוני, ואילו עליך עצמך – לא כלום. ואני הן רוצה לדעת מה אתך אם כבר התחילו בטיפול, – – ומה הם המאכלים הניתנים לך. הן תכתבי לי.

אצלנו, מאז שכתבתי לך, לא נתחדש כלום. גשם. ובלעדיך עצוב. “הבית ריק” – כמאמרה של חיה.

היו במשך הימים האחרונים אורחים: שמעונוביץ, שחורי והד"ר אינהורן, ובליל שבת – בת־מרים וד. לחובר. זו נסעה לפני כמה ימים לירושלים לבקר את פיכמן, כי הוא חלה שם. עכשיו הוא כבר אצל עדה.

שמעונוביץ ביקש מאד למסור לך שלום.

את “שברירים” שיבח, גם כל חברי־הועד היו מרוצים, לדבריו. שמואל⁴³ אף הוא התפעל, ובירושלים, בישיבה אחת, אמר לו שיפריס – אַי אַי אַי.

הוא עצמו הקדיש לספור בגימנסיה שתי שעות. שעה אחת הרצה על הספורים בכלל ושעה – קרא את “שברירים”. כל זה כתבתי מפני שאותך זה מחמם, אותי – לא. – – –

“הזקנה”⁴⁴ היא עכשיו טובה, ואילו חיה – מפוזרת, שקועה כולה בסדורים, ואין אצלה מקום בשביל משהו אחר. היא לעולם לא היתה יכולה בעת ובעונה אחת – כמו אֶמה⁴⁵ – גם להיות בפריז וגם למות.

חנה עם ליאורה נכנסו אתמול. היא בוכה על זה שהכלבה מזדקנת – בת עשר כבר.

נו, שלום לך, צפורה’לי וכתבי לי.

אמא.

הכבר מסיקים אצלכם? – – –

שלום לך מגאולה. היא היתה אצלנו בשבת.

37. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 3.48.(?)

צפורה’לי היקרה,

– – – הנסיעה שלך, אם רק לא התקררת, הרי, בדיעבד, היא לא רעה: ראית משהו.

מה פה? – שואלת את. שום דבר חדש. קר וגשם יורד, ואני את הגב' שמיגרוד⁴⁶ אינני מברכת. מבשלים סולת ותפוחי־אדמה ומדברים: גרומיקו ונפט, נפט. את העתון עם הידיעות על הישועות והנחמות את הלא רואה בודאי.

י. ר.⁴⁷ היה פה בערב של אותו יום שנסעת. דבר על ה“קוּזינקעס” ועל חתונות. חיה נתנה לו תה ממותק היטב עם ביסקויטים, אז שאל – מי היא? שכח. הזיכרון – מתאונן הוא – בוגד בו. בפרוזדור אחר־כך, כשהתלבש, רמז ללאה ולחיה שצריך ללדת. עכשיו, אחרי שאיבדו את ששת המיליונים יש צורך בכך. על ששת המיליונים הוא בוכה, ממאן להנחם – יהודי גדול.

מרבקה⁴⁸ קיבלתי היום כמה שורות: ר. מתכונן להיכנס.

קיבלנו היום, סוף סוף, חצי פח נפט. לא היתה לנו אף טיפה – – –

לגב' אינהורן טלפנו, והיא גם היתה פה אתמול. בגשם באה, כי ברודני הודיע לה שהתקשר עם לאה ברלין⁴⁹ על־ידי הטלפון – ידיד טוב.

למוניה⁵⁰ בא איזה “הוא”. לדעתי רביזיוניסט, אם לא גרוע מזה. אתמול ישב ארבע שעות. אפילו להביט לא יצאה. – – – מדבריך אני מבינה שקר שם אצלכם – – – על המעיל אל תחוסי, הוא ינוח בקיץ.

שלום לך, ילדתי, וכתבי.

אמא.

שלום מהבחורות – מכל השלוש.

ללאה ברלין תגידי שאני מכירה אותה ומוקירה.

בספור “לעת עתה” ישנו פרק על מחנה־ריכוז אחד, וזאת היא אשר היתה שם האם של הגולים.

38. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 3.48.(?)

צפורה’לי יקירתי,

זה שבוע שלא קיבלתי ממך אף מלה. ראיתי אמנם את לאה,⁵¹ אבל המכתבים שלך אומרים לי הרבה יותר.

האויר בימים האחרונים נתבהר וזה טוב. השמש אין לה חשבונות של מַזוט, והיא משפיעה חום.

על ענינינו פה את בודאי קוראה ויודעת. המצב הוא עתה באמת בארץ⁵². חיה הלכה אל השוק עם שני סלים (בשבילם), והביאה שלוש עגבניות ירוקות, ולאה, אחרי עמידה ארוכה בתור, קיבלה לימון ענק, אשכולית גם כן גדולה ומעט שוּם. שמעתי שבקרוב יתחילו לחלק לחם במידה – 150 גר' לנפש ביום.

אצלנו המצב לא רע. – – – חיה מבשלת יפה את הדיסה. היא, בכלל, מסורה, קונה את כל הדרוש, ובערב שלאה הולכת, היא עושה הכל ובלי דבורים – – – השבוע היתה אצלי –. היא התפרצה אל הבית עם השם המפורש בפה – – (היא מרכזת את החומר בשביל השנתון), והלכה ישר אלי (חיה לא קם בה רוח לעכב אותה). דיברתי אתה סתם, ככה, כי לא ידעתי מי היא. לבסוף אמרה.

שלום לך, ציפה’לי. לאה מאד שבעת־רצון ממך.

שלך אמא.

שלום מכל הבחורות. ל. מכינה את הארוחות בסדר ובדיוק.

עכשיו הביאו לי את מכתבך. ורואה אני שאת עצובה, וזה מצער אותי. – – – חיה בריאה, והיא מסורה מאד. – – – את תפוחי־האדמה שהביאו בלעה העיריה. אין אף אחד בשוק.

39. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 3.48.(?)

צפורה’לי יקירתי,

הד"ר גרדנאור היה פה בשבת. נפל כמו מן השמים.

אני שולחת את מכתבי שוב על ידי “דרום־יהודה”, כי על־ידי הפוסטה יגיע לידיך אחרי פורים.

את הבשורות הטובות כבר שמעת בודאי. נמצא שצדקתי אני. ומה יהיה עכשיו?

אסתר וגאולה בקרו אצלנו בשבת. אסתר מסורה לך מאד. בשמונה בערב צילצל פיכמן. מוניה,⁵³ שפתחה לו, חשבה שהוא גרמני והיא אמרה:

די פרוי באַרון שלאַפט שאָן.

שוב מזג־אויר טוב. אתמול היה אפילו חמסין אביבי. והנה עכשיו התחילו להסיק: פעמים ביום, בשקידה. אידיוטים.

שלום לך, ציפה’לי, להתראות בפורים.

אמא.

שלום מהבחורות.

40. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 2.49.(?)

צפורה’לי היקרה,

אתמול הייתי נרגזת על הפונקציה, ולא יכולתי להאריך. היום אני רוצה להחזיר לך תשובה על מכתבך. את אומרת שהיית רוצה לדעת פרטים ממש על הנעשה אצלנו, והכונה היא בודאי – אם לחמי ניתן לי ומימי נאמנים (אינני בטוחה שכך בדיוק כתוב), ובכן אני אומרת לך כי אמנם כן הוא: הכל ניתן לי בזמנו וכסדרו, וכדי שתקבלי מושג יותר ברור – הנה לפניך סדר יומי:

בבוקר שני ספלים תה, שאת האחד אני שותה. בשמונה, בערך, פותחים את התריס, ואני מקבלת סולת בחלב ומעט להג. אחרי־כן אני קוראה את העתון, מתלבשת וכו‘. בשתים־עשרה מתחילה ל. להכין את ארוחת־הצהרים – תפוחי־אדמה, חלמון, וכו’. את תפוחי־האדמה היא מבשלת במסירות, מתוך רגש אחריות, מכַהנת ממש. בארבע באה חיה. – – – היא המתקינה לי את ארוחת־הערב, מסדרת את החלון וקוראה. את הקריאה היא אוהבת. – – –

מזג־האויר הוא לא טוב כל הימים האלה. אתמול הגיעה האנדרלמוסיה בחוץ לשיא. הרוח יללה כבייגין בשעת נאומיו ההיסטריים. מן הגגות והגזוזטראות נפלו עציצים וגיגיות, ובכל חצי שעה – ברד. הצליף ביחוד על החלונות הדרומיים. בתוך כל זה הביא – – – וחיה – את הלבנים מהמכבסה, והד"ר אינהורן באה מבקורה אצלך. פה קיבלה עוד ממני מנה יפה: כעסתי על הפונקציה, והיא, כנהוג, הגינה: “צריך”.

מצבה של אלזה⁵⁴ הוא לא טוב. היום מסדרים קונסוליום: הד"ר רבינוביץ ולבינשטין.⁵⁵ הלואי שלא יכה אותה.

הנה כתבתי לך “פרטים”. – – –

– מלהגת. הלשון מתנועעת אצלה כענבל בפי הפעמון. כנגד כל אנקדוטה יש לה קונטר־אנקדוטה, ובלי פילפל, כמובן.

אוירה לא צחה, כפי שאת רואה, ואין בה כדי להועיל לחלוף־החמרים הרוחני.

ולאה גולדברג קיבלה את פרס רופין. כבר ראית בודאי. עכשיו הגיע תורה של –.

ברודני ביקש מאד למסור לך שלום. הוא ידיד טוב. – ביקר גם אצלנו – עם אחותו. היא מתוקה כל־כך שלחולי סוכרת לא הייתי מיעצת לבוא אתה במגע.

שלום לך צפורה’לי וכתבי לי –

אמא.

היום הטמפרטורה 11 – בבית.

41. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 2.49.(?)

צפורה’לי היקרה,

קראתי בעונג את מכתבך, שהוא כבר מכתב שלך: הכל מפורט וברור וקצר והסגנון נפלא. מהיכן בא הסגנון הזה, אם את, לכאורה, הלא אינך “מציצה לספר”. שמחתי גם לשמוע ממך, שאת לא תסכימי לעזוב את בית־החולים בלי רפוי. שהרי את לשם הרפוי נכנסת לשם, ולא בשביל הבדיקות, שכבר עברת אותן כמה פעמים לפני כן. – – –

רבקה⁵⁶ החליטה להעתיק את המכתבים של אפרים⁵⁷ כדי שאפשר יהיה להראותם למו"ל. אחרי־כן תוכלי לערוך אותם ולהעתיקם, אם תרצי.

היא עכשיו עסוקה באלישבע. זו נסעה לטבריה, ושם נפלה ונשברה לה רגל. עכשיו כבר יטפלו בה. כאותו הרב באוזדה,⁵⁸ אשר הרעיבו אותו כל ימיו, ולבסוף, כשגסס כבר, עמדו לטגן בשבילו מרקחת.

שמעונוביץ אף הוא קרה לו מקרה לא טוב. הוא נפל ועין אחת שלו נפצעה. זה שבועות שהוא יושב בבית. שלחתי אליו אתמול את חיה – עוד לא הוטב לו.

אתמול בארבע, שעת הפתיחה של האספה המכוננת, פתחתי את הרדיו (בכלל אינני פותחת אותו בלעדיך), ושמעתי את נאומו של ויצמן. בעוז דיבר (אם כי בלי כח), ובהרגשת ערך הרגע. קברניט גדול. היהודי הזקן הזה הוא הנהו – כדיברי ביסמרק – באמת האיש.⁵⁹

למירה⁶⁰ תאמרי שלום בשמי וכן להרברג – אם תראי אותו.

שלום רב לך

אמא.

42. לישראל זמורה 28.5.49

י. זמורה היקר,

דבריך, שניכר בהם כי מקרב לב הם יוצאים, הרהיבוני. אכן, ידעתי כי עינך פקוחה תמיד לטובה על ספורי.

להפגש עמי תוכל רק אצלי, בדירתי, כי אסירת־בית אני. בשעות שש־שמונה אחרי הצהרים אפשר לבוא אלינו כמעט בכל יום, חוץ משבת.

בהוקרה אמתית

דבורה בארון.

רק היום, 28 במאי, הגיע אלי מכתבך שיצא מרחוב גנסין לפני שלושים יום.

43. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 7.6.49

צפורה’לי יקירתי,

אם רק אפשר – כתבי לי כמה מלים. כי רוצה אני לדעת מה אתך: באיזו מחלקה את, אם נתנו לך מטה ממש, או רק “תחליף”, וכמה זמן, בערך, תשארי שם.

אצלנו אין כל חדש. – – –

חיה, לאחר שהתשוטטה במשך יומיים באוטו פרטי בעמק ובגליל, אבד לה שיווי־המשקל – ביחוד ביום א', לפני הביקור באופרה, כשבאה בשמלת־משי העשויה בגיזרת קלוֹש. רק עם הקריאה באַנה־קרֶנינה נתישבה עליה דעתה, והיא קיבלה קצת יציבות בעמוד־השדרה.

אשר לר.⁶¹ הרי לא זז עוד הענין. – – – פניתי, סוף־סוף, ל – והיא תדבר עם מנהלת־המוסד.

מהעבודה שלך היא שוב מלאה התפעלות. – – – המזיגה הזאת של שני משפטים וההעברה של איזו שורה ממקום למקום אחר. אשר ברש אמר לה שיוכל לסַפק לך עבודה כזאת כמה שתרצי.

ומה עוד? האם אני אוכלת – כן, כמו תמיד ואפילו עוד קצת יותר: שני חלמונים בכל יום. – – –

שלום לך, צפורה’לי, – –

אמא.

משופמן קיבלתי ביום א' מכתב.

44. לג. שופמן 7.6.49

שופמן היקר,

דבריך במכתבך הנלבב הרהיבוני. תודה לך.

בהקדשה שלי בספר אין כל פינוק. גדול אתה, אחי, ואין עוד כמוך. זאת, בטוחה אני, יודע גם אתה בעצמך.

האם נתראה פעם? יתכן – אם יוטב לי עד כדי שאוכל לדבר אתך כאשר חפצתי.

הן יש בינינו ליטא. ה“זאַסלענקע”⁶² וה“גאָמעלקע”⁶³ והבּוּלבעס⁶⁴ שאכלנו על מלפפונים חמוצים. וגם – ברֶנר, ואנוכי ואחיך משה, זה האיש היפה שצחק לא כיהודי כלל. מין צחוק עסיסי ורב־קומות.

שלום לך ולביתך. את בניך ראיתי פעמים רבות בחלום.

שלום לך מצפורה. – – –

דבורה.

45. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 10.6.49

צפורה’לי יקירתי,

קיבלתי את מכתבך ומדבריך אני רואה שהענינים הם שם אצלך יגעים. – – –

ר. עודנה יושבת פה. עכשיו היא קמה בבוקר בשעה ½3. מפלצת הגונה היא.

בדבריך על פושקין צדקת בהחלט.⁶⁵ אף אני חשבתי למקרא הדברים האלה כמוך. אבל מה לעשות. ככה הוא בשעה שעושים מדינה: הסולת מתליעה, האידיש פורחת והסכלות אף היא משגשגת. בימים כאלה לא כדאי לקרוא “עתון בן־יומו”, לא כדאי להביט ולראות בכלל. אדם, עד שיצרו לו את חוה (ולואי ולא נוצרה כלל), ישב ונימנם. לא ראה, איפוא, את כל הסחי והלכלוך של המלאכה.

ביקרה אצלי אתמול – והיא אמרה שתכתוב לך. נו, מילא, היא בכל זאת בחורה טובה. – – –

חיה מקומה ג' עוזבת אותנו, במקומה בא איזה זוג, ובמרתף נתישבו איזו אנשים. עוד לא ידוע מי. – – –

שלום לך, ילדתי.

אמא.

מלמדן קיבלתי מכתב. גם הוא וגם שופמן אומרים לך שלום.

שלום מחיה.

46. לצפורה אהרנוביץ תל־אביב, 16.6.49

צפורה’לי יקירתי,

אתמול קיבלתי את מכתבך, ויום לפני כן שלחתי לך מכתב, וגם את – שלך ואיזו עתונים נתתי לבת־מרים⁶⁶ בשבילך. זו באה אלי במכונית. אין היא דורכת על אדמת תל־אביב – אומרת היא. זמן רב ישבה אצלי והיו אלה שעות קשות. לא מצאתי כל פתח להכניס איזו מלים של נחמה. נשארתי, אחרי שהלכה, בלב שבור ממש. – – –

גאולה רצתה לבקר אצלך בשבת, ומנעתי אותה, כי אינני יודעת אם זה רצוי לך. – – –

על בריחתה של ר.⁶⁷ כבר כתבתי לך. פרסמנו אתמול מודעה שעלתה 95 ג'. ואחרי־הצהרים צילצלו רק פעם אחת – גבר. עולה חדש.

שלום לך צפורה’לי,

לבי הוא תמיד אתך –

אמא.

47. לישראל זמורה 1.8.49

י. זמורה היקר,

לבוא אלינו אתה יכול בכל עת. תמיד אשמח לראותך.

מהספרים שלך קראתי עד עכשיו רק את “עוגב רחל” ו“הנפש והרקוד” לוַלרי. זה – ספר ענוג הוא. דק מן הדק: משורר היה האיש. התרגום, אף הוא, כמקור, שקוף הנהו והולם את התוכן.

בשביל מחברתך הנמצאת בדפוס לא אוכל, לצערי, לתת לך כלום, כי אין בידי שום דבר מן המוכן.

והנני אומרת לך שלום רב.

בהוקרה ובברכה

דבורה בארון.

48. לישראל כהן תל־אביב, 7.8.49

ישראל כהן היקר,

תודה לך על ספרך “דמות אל דמות”. מתנה יקרה היא זאת לי.

רבים מדבריך, שנדפסו בזמנם במפוזר, עוד טעמם שמור אתי, וקרוא אקרא את הספר בעונג.

שלום רב לך.

בברכה נאמנה

דבורה בארון.

49. לאפרים ברוידא 6.9.49

אפרים ברוידא היקר,

תודה לך על מכתבך. יקרים לי דבריך שניכר בהם כי מקרב לב הם יוצאים.

אומר אתה כי ספרי מצא אותך במיטה. ולהלן, בשורה אחרת: “בתוך המתיחות והמצוקות של ימי”. מה איפוא, יש לך? הן תכתוב לי.

בשביל “מולד” אין בידי, לצערי, שום דבר. אפילו לשנתון של “דבר”, שבו אני משתתפת בכל שנה, נתתי הפעם רק פרק מספור.

שלום רב לך, ברגשי הוקרה

דבורה בארון.

50. למ. שלי (בוגדן) תל־אביב, 4.1.50

מ. שלי היקר,

פונה אני אליך כאל אחד מחברי הנהלת “עם עובד” ומערכת “דבר”. וזה הדבר:

מ“מוסד ביאליק” מציעים לי להוציא את סיפורי בכרך אחד, ואני נוטה להסכים לכך. מקבלת אני את ההצעה לא מתוך הרצון “לעשות ספרים”, כי אם מפני מצבי החמרי הרע, ורוצה הייתי שאתם תביטו על זה בעין טובה.

הן אין אני הולכת לאיזה שהיא מפלגה, אינני הולכת בכלל. ואם האלהים יחייני ואני אכתוב משהו חדש – לכם אתננו.

מבקשת אני, איפוא, שתעָנו לי ותעבירו ל“מוסד ביאליק” את הזכות להדפסת שלושת ספרי, אשר אתם אין ממילא בדעתכם להוציאם במהדורות חדשות, (לפני שנתיים הגשתי ל“עם עובד” תכנית להוצאת כתבי, ולא נעניתי).

מקווה אני שאתה, שעמדת לי תמיד בשעות קשות, תעזור לי גם הפעם.

והנני אומרת לך שלום.

בהוקרת אמת

דבורה באַרון.

51. למשה שמיר 8.1.50

משה שמיר היקר,

קיבלתי את ספרך “תחת השמש” וניגשת אני לקראו מתוך הרגשת עונג מראש, כי על־כן אוהבת אני את ספוריך.

גדֵל אתה לתפארת בספרותנו, אחי, ברוך עטך.

והנני אומרת לך שלום,

בהוקרה ובתודה

דבורה באַרון.

52. למשה סטבסקי (סתוי) 3.5.50

סטבסקי היקר,

קיבלתי את “ידידים אלמים” שלך – תודתי לך.

את הספורים, אף כי טעמם עודנו שמור בי מאז, קראתי כולם, וכאז כן עתה – בהנאה אמיתית. ספר טוב הוא זה, וגם יפה בצורתו, ברוך טעמך.

סטבסקי, לפני איזה זמן אמרת לי (במכתב), שבתאורי־הטבע בספרי “שברירים” מצאת כמה שיבושים – מה הם, איפוא, אנא, כתוב לי, כי עומדת אני עכשיו בעריכת ספורי, וטוב שאתקן מה שיש לתקן.

שלום רב לך, ידידי הטוב.

בהוקרה אמיתית

דבורה.

53. למשה סטבסקי (סתוי) 11.5.50

סטבסקי היקר,

תודה לך על ההערות שלך. אלה שהן נראות לי אקבל ברצון. כך עשיתי גם בהערותיך ל“זיוה”. תיקנתי את הסיפור על תפישת הכלב (מתוך הכרת־טובה לך), ובענין הדג לא נגעתי, שכן אין זה חשוב אם הוא נגנב או נאכל על־ידי מי שהוא, (הן היה בחצר עוד כלב אחד – גדול).

האם הייתי מצטערת אילו הדפסת את דבריך? כן, בודאי. לא כל־כך על הפגיעה בכבודי, (ממני לא היה נגרע בזה כלום), כמו על זה שאתה, הידיד, עושה זאת.

והנה לך תשובה על אחדות מהערותיך.

להערה 8:

את הדג אפשר לבשל “שלם, כמו שהוא”. חותכים ו“ממלאים” אותו, לאחר שניקוהו, ומבשלים בכלי העשוי לכך על מלח, פילפל ובצל. לאחר שהוא מצטנן מעבירים אותו לקערה שטוחה וארוכה – פאלומיסאָק – ו“מקשטים” בעיגולי גזר וכולו.

להערה 3:

1) לקיקת הפרה, אפילו אם היא הכאיבה, הרי מתקה לה, לאשה, כי על־כן באה מתוך רגש של חיבה, זו אשר היא כל־כך השתוקקה לה.

אגב: גם אתה מספר על פרה שלקקה את יד בעליה – ובלי הערות על גרימת כאב ופצעים.

2) לבליל אצלנו הוסיפו חופן מלח ויצקו לתוכו רותחין – “צ’וגון” מלא – גם בקיץ.

3) הפרה היתה נרגזת רק לפי דעתו של הזקן, ובפירוש כתוב שהאשה, בבואה אל הרפת, ראתה, “והנה לא היה לה כלל מראה של רוגז”, ואין, איפוא, כאן מקום לדבר על חליבה.

להערה 10:

1) יונה ועלה טרף בפיה ראיתי פה, בשבתי ברחוב המגיד. נכנסתי פעם לחדרי, והנה זו עומדת עמידת־אלם על אדן־החלון הפתוח ובפיה – עלה.

2) עדת הטַטַרים בעיירתי לא קטנה היתה, ולה מסגד ומוּלה. ראיתי את האנשים בימות החול בעבודתם בבית ובגן, וביום הששי, שהוא יום שבתם – בבית־המרזח של יענקל הינדעס: מחמוד, איברהים ועוד, כל אחד על כוסו. הערבי אינו שותה ואינו נח ביום זה. הטטרי נח ושתה. לא לשכרה – רק יין־צימוקים.

להערה 1:

1) לחסות בצל פירושו גם למצוא מחסה, מגן. הציץ הגדל בקירבת העץ מוגן מרוחות עזים.

2) אמרתי: “שרוי באור שמש מלא” ולא – בשמש מלאה. בעיר יש גם צללים. בשדה היה אור השמש מלא.

3) יש צל לצל, כשם שיש בבואה לבבואה ובן־גַוון לגוון.

הנה זאת היא תשובתי על אחדות מהערותיך. ואתה, אחי, חדל לך מן החיטוטים – לא כדאי, באמת. שרטוט אחד ב“תרנגולת הצהובה” – אותו מומנט, למשל, שזו מופיעה עם אפרוחיה – שקול כנגד כל מיני הערות, שאין בהן, בעצם, כל תועלת. תלמיד־חכם אינו זקוק להן, ועם־הארץ לא ילמד מהן כלום. לכל היותר יסיק מדבריך – לשמחתו – שגם מנדלי לא היה ידען גדול.

טוב עשית שעברת אל הכפר. בעיר האויר אינו צח בימים אלה ואפילו קשה לפעמים מנשוא.

שמחה אני על מעט “הנחת” שיש לך. את נעמן שלך (נעמנ’קה קראתי לו לפנים ומאד אהבתיו), לא ראיתי זה שנים רבות.

שלום רב לך

דבורה.

54. לאברהם קריב 11.6.50

א. קריב היקר,

בשביל הרבעון אין בידי דבר מן המוכן, אבל אני אשתדל להכשיר משהו – אם רק לא יעכבו מן השמים. וטוב עשית ששַבְת אל העריכה. העתון בזמנך היה מנופה ונעים היה להשתתף בו.

לבקר בביתנו אתה יכול בכל עת. השעות שש – שמונה אחרי־הצהרים הן הנוחות בשבילי.

שלום רב לך –

בהוקרה אמיתית

דבורה בארון.

55. למשה גרדון תל־אביב, 25.6.50

למר מ. גרדון, ירושלים.

מר גרדון⁶⁸ היקר,

גמרתי לפני כמה ימים את עריכת הכתבים ועכשיו אני מחכה לפגישה עם אדוני בביתי, כאשר ביקשתי.

לא הייתי רוצה להטרידו, אבל אני חולה ואינני יכולה לבוא אליו, ואי־אפשר לחדש את העבודה בדפוס לפני שאציע לו כמה תקונים, שבשבילו אין בהם קשיים ואשר לי הם יותר מחשובים.

אקווה שיענה לי תיכף.

ברגשי הוקרה ובברכה

דבורה באַרון.

56. לישראל זמורה 28.6.50

י. זמורה היקר,

בשביל מחברתך אין לי, לצערי, דבר מן המוכן, ולהכשיר משהו לא אוכל עכשיו, כי עסוקה אני בעריכת ספר ספורי בשביל “מוסד ביאליק”.

היה בדעתי לתת לך סיפור מן הישנים שעיבדתי וגם שיניתי את שמו, אולם אחרי שקראתי אותו בכתב נקי החלטתי כי לא כלום בכל־זאת טוב ממנו.

ואתה, זמורה הטוב, אל נא תתרעם עלי: אין סופר נתפס על עניותו.

בהוקרה ובברכה חמה

דבורה בארון.

57. למשה גרדון תל־אביב, 18.7.50

למר מ. גרדון, ירושלים.

מר גרדון היקר,

קיבלתי זה עתה את מכתבו והריני מחזירה לו תשובה תיכף, כבקשתו. וזה אשר החלטתי:

את הרווחים בין השורות נכניס – למען “האוויר” והנשימה של הקורא. אולם מסכימה אני תחת זאת לוותר על השערים המיוחדים לספורים הראשונים. בכך אנו “נרויח” ארבעה־עשר עמודים, היינו כחמש מאות שורה. ואילו הסכים אדוני להוסיף עוד לכל עמוד רק שורה אחת, היינו פטורים ממעשה הקיצוץ, שהוא נראה לי כמשונה, (לוּ היה לפנינו במקום הנובילות הקטנות סיפור גדול אחד, האם גם אז היינו מקצצים בו?).

אם הצעתי אינה מתקבלת, אסכים (בצער רב), לקיצוץ. מהסידרה “מאז” תוכלו להשמיט אז את הסיפורים: “הניך”, “על־יד החלון”, ו“חתונה”. כל אלה לא סודרו עדיין. אשר למלים המודגשות, הרי לא יעלה מספרן על עשר בכל שלושת החלקים, ובטוחה אני שצורת הספר לא תיפגם על ידן. את שם הספר אני אולי אשנה. הפוּריסטים שלנו לא נראה להם השם “מתמיד”.

לעלי ההגהה אני מחכה בקוצר־רוח ממש, כי הלא הזמן הוא קצר ואני איני מהירה במלאכתי.

והנני אומרת לו שלום.

ברגשי הוקרה

דבורה בארון.

58. לעזרא המנחם תל־אביב, 3.8.50

לכבוד ע. המנחם, ירושלים.

ע. המנחם היקר,

אכן הרגעת אותי בדבריך. תודתי לך. מאד ציער אותי ענין הקיצוץ, כאילו את בשרי ביקשו לחתוך, והנה אתה, היוצר, ראית ללבי והצלת לי את שלושת סיפורי.

גם על ההגהה שאתה אומר לראות אני מודה לך. חסד תעשה בזה אתי ועם הספר.

ומתי אקבל אני את עלי־ההגהה? מדוע זה לא שלחו לי עד היום אף חלק אחד מהספר? הן תכתוב לי?

שלום לך.

בהוקרה ובברכה

דבורה בארון.

59. למשה גרדון תל־אביב, 3.9.50

לכבוד מר גרדון, ירושלים.

מר גרדון היקר,

בשיחתנו האחרונה דוּבר על תמונה בשביל הספר, והנה זו מוכנה בידי. האם עלי לשלחה לו?

ומה בדבר העטיפה שהחלטנו אז שהיא תהיה מצוירת ומושכת את העין?

כי, אכן, בימינו רק ספרי מניסטרים, או כאלה שעטיפתם יפה יש להם סיכויים ל“שוק־טוב”, ואנחנו הלא רוצים שהספר יימכר.

עלי־הגהה קיבלתי כבר פעמיים ומקווה אני שמעכשיו ישלחו לי תכופות ובסדר.

ואשר למלים המודגשות הרי בקשתי היא שלא יקפיד עליהן. אני מצידי משאירה רק את ההכרחיות, ומיספרן לא רב. רק ב“כעלה נידף” השארתי את כולן, כי שם הן הנן נישמת הסיפור, ואין לנגוע בהן.

על המבוא ושם הספר עוד נשוב לדבר.

והנני אומרת לו שלום.

בהוקרה רבה ובברכה

דבורה בארון.

60. למשה שמיר תל־אביב, 5.9.50

לכבוד מ. שמיר, תל־אביב.

מ. שמיר היקר,

לא נעים לי להטרידך, אבל רוצה אני לדעת מתי יופיע באמת הספר “יבול” – אם אמנם יופיע.

הן תענני.

שלום רב

“תחת השמש” שלך הוא ספר גדול.

דבורה באַרון.

61. למשה גרדון תל־אביב, 10.9.50

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

שולחת אני לו שתי תמונות מהאוסף שלי והוא יקח זו שהיא טובה בעיניו.

להצטלם, כהצעתו, לא אוכל עכשיו, החום הקטלני החליאני קשה הקיץ, ואין לי כל אפשרות “לשבת” לפני צלם.

שם נקרא לספר בשעת פגישתנו (לי נראה: “פרשיות”, אבל ישנם עוד שמות), ואז גם נדבר על המבוא. אם זה לא ייכתב, אתן אולי במקומו קטע מתאים מאחד הספורים. מה דעתו?

שלום רב וברכה נאמנה לשנה החדשה.

דבורה בארון.

62. למשה גרדון תל־אביב, 15.10.50

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מר גרדון היקר,

נידמה לי שרשימתו זו של י. פיכמן יכולה לשמש מבוא מצוין לספר, בהסכמת המחבר, כמובן. יש צורך רק להשמיט פה ושם כמה שורות (כל מקום שבו מדובר על שלושת הספורים).

אם מר פיכמן יסכים להצעתי, יהיה עליו להוסיף כמה שורות על ספורי הארצישראליים, וכמו כן על “גלגולים”, “שברירים” ו“דרך קוצים”.

בשביל העטיפה אשלח לו השבוע כמה רשימות אחרות ובהן גם מאמרו של י. ליכטנבוים.

ר"פ עלי ההגהה של “בשעת שממון”, שיהיו דרושים לכם בשביל העימוד. ספור זה שייך לחלק השני של הספר.

שם הספר יהיה “פרשיות”, שהוא מתאים למוטו.

בהוקרה ובברכה

דבורה בארון.

מובן שאם א. ברש יסכים לכתוב את המבוא, יותן זה שלו.

63. לאשר ברש 26.10.50

א. ברש היקר,

אם אמנם רוצה אתה לכתוב מבוא לספרי, הרי כדאי שלפני כן נדבר בענין זה. התוכל, איפוא, להיכנס אלי לשם כך?

לא נעים לי להטרידך, אבל הן אני אליך לא אוכל לבוא.

שלום רב לך ולאולגה – דבורה.

השעות הנוחות בשבילי הן חמש־שבע אחרי־הצהרים.

64. למשה גרדון תל־אביב, 24.11.50

לכבוד מר גרדון, ירושלים.

מ. גרדון היקר,

על המבוא שלא ניכתב⁶⁹ אין עוד לדבר. ענין רע היה זה, שהכאיב לי וגרם צער וטירדה לאדוני וגם לא. ברש עצמו, זה האיש כבד־הראש והמיושב, שאינני יודעת מה היה לו הפעם.

מהספר אבקש לשלוח לי טופס אחד כשאך ייגמר בדפוס, בלי כריכה ועטיפה, כי רוצה אני לראותו.

שלום רב.

בברכה נאמנה

דבורה באַרון.

65. למשה גרדון 5.12.50

מ. גרדון יקר,

קיבלתי זה עתה את רשימתו של א. ברש, שהיא מצומצמת וטובה, והריני ממהרת לשלחה לו.

ארצה, כמובן, לדעת אם הדברים מניחים גם את דעתו.

שלום רב.

בברכה נאמנה

דבורה בארון.

66. לאברהם ברוידס תל־אביב, 10.12.50

א. ברוידס היקר,

אמת שחוברות ה“דף” ניראות לי, ואולם אין אני נוהגת להעיר הערות בכתב, ואם אמנם רוצה אתה לשמוע את דעתי – היכנס אלי באחד הימים ונדבר. אשמח לראותך בביתנו.

בשעות 7 – 5 אחרי־הצהרים אפשר לבוא אלינו בכל יום.

שלום רב לך.

בברכה נאמנה

דבורה בארון.

67. למשה גרדון 9.1.51

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מ. גרדון יקר,

קיבלתי היום את “פרשיות”, ואף כי אין הוא ספר ראשון אצלי, הרי היה זה לי רגע גדול.

הספר בחיצוניותו הוא יפה, הרבה יותר יפה ממה שפיללתי. יש בו ניקיון, לובן רב והרמוניה.

האותיות של השם “פרשיות” מרהיבות.

ברוך טעמכם.

על דבריו החמים במכתבו אני מודה לו, ותודתי הנאמנה לכם, לכולכם, על כל מה שעשיתם למען ספרי.

ברחשי לב טובים דבורה בארון.

68. לנ. טמיר תל־אביב, 10.1.51

נ. טמיר היקר,

דבר חדש בשביל “בית ספרנו” אין בידי, אולם הנה יצא עתה ספר ספורי המקובצים “פרשיות”. ראה, אולי תמצא בו משהו מתאים (אולי הספור “תרמית”, אם אין הוא גדול בשבילך). בדוחק, באין־ברירה, יכול אתה לקחת את המוטו שבראש הספר.

את חוברת ב' של “בית ספרנו” קראתי ושמחתי לראות שיש בה ניקיון וטעם. מורגשת בה גם חרדת־לב נאמנה למילה המודפסת.

את ההמחאה⁷⁰ אני מחזירה לך, מאחר שאני בזמנו קיבלתי שכר־סופרים מ“יבול”.

שלום רב לך.

בברכה נאמנה

דבורה בארון.

69. למשה סתוי 22.2.51

מ. סתוי יקר,

תודה לך על ברכתך החמה. רואה אני כי אחרי הכל הרי אתה ידיד אמת לי, וזה טוב לי מכל ברכה.

שלום רב לך ולכל אשר לך –

דבורה.

70. למשה גרדון תל־אביב, 9.3.51

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מר גרדון יקר,

חפצתי לחלק אתו את מעט “הנחת” שיש לי מ“פרשיות”, אבל הוא אינו נכנס אלינו בהיותו בתל־אביב.

הספר נתקבל בסבר טוב, והלואי שירבו קוניו.

את ארבעים הטופס מ“פרשיות” קיבלתי, כהבטחתו, ועכשיו אבקש שיעָשה חשבוני, כי כבר הגיע, כמדומה לי, הזמן.

והנני אומרת לו שלום רב.

בהוקרה אמיתית

דבורה בארון.

71. למשה בסוק 26.4.51

למשה בסוק⁷¹ שלום רב ותודה על ה“פרשה הקטנה”, שאיננה קטנה כלל.

בהוקרה

דבורה בארון.

72. לאברהם ברוידס תל־אביב, 23.10.51

א. ברוידס היקר,

הפתעתם אותי, אתה וחבריך, בפרס,⁷² שהרי אני לא הגשתי לחבר השופטים את ספרי. נמצא כי הנני אחת מאלה ש“זכין להם שלא בפניהם”. תודתי לכם.

ומסור נא את רחשי תודתי לשופטים וגם למר האפט, שהוא הנהו ה“מרא דחמרא”.

ברגשי הוקרה וברכה

דבורה בארון.

73. לד"ר ש. א. הורודצקי תל־אביב, 25.10.51

לכבוד הד"ר ש. א. הורודצקי, תל־אביב.

ד"ר הורודצקי נעלה,

תודתי לו על הפרחים ועל דברי־הברכה שלו⁷³ שהם יקרים לי מאד.

בכבוד רב

דבורה בארון.

74. למשה גרדון תל־אביב, 25.10.51

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מר גרדון יקר,

רוצה אני לדעת אם ניגשים אתם להדפסת המהדורה השניה של “פרשיות”, שהרי הספר אזל.

בפגישתנו האחרונה ביקש אדוני שאכין רשימה מטעויות הדפוס לקראת הסתו, שאז עומדים לגשת להוצאת המהדורה השניה. ועכשיו הנה הגיע הסתו, ומה הוא, איפוא, המצב?

הן יענני.

ודאי ידוע לו שפרס ברנר תשי“א ניתן ל”פרשיות". פה אני לא הגשתי ספר לחבר השופטים, וזיכו אותי שלא בידיעתי.

נעים לי להגיד לו שבשעת הטכס וביחוד אחריו, בבית הקפה, דוּבר הרבה על יפיו החיצוני של הספר.

שלום רב.

בהוקרה רבה

דבורה בארון.

75. למנחם ריבולוב תל־אביב, 28.10.51

לכבוד מ. ריבולוב, ניו־יורק.

מנחם ריבולוב יקר,

הפתעת אותי בחבילת השי. תודתי לך.

אכן, השפעת עלי טוּב רב, אשר אני, אגב, כצימחונית וכחולה, המצווה על דיאטה חמורה, אינני יכולה ליהנות ממנו.

הראית בשנתון “דבר” תשי"ב את יומנו של ש. שלום: “חמישים יום בניו־יורק העברית”? אני קראתי אותו בעונג. למדתי להכיר במקצת על פיו אותך ואת חבריך העושים באמונה למען התרבות העברית – תחזקנה ידיכם.

וקבל נא את ברכתי לחג יובל השלושים של “הדואר”.

בהוקרה רבה

דבורה באַרון.

בעצם צריכה הייתי אני לשלוח שי לכם.

76. לנ. טמיר 4.11.51

נ. טמיר יקר,

הפתעת אותי בצ’ק שלך, שהרי אני את “תרמית” לא ראיתי. שלח לי, איפוא, חוברת.

את הכסף אני מקבלת לא בלי היסוס, שכן בזמנו, כשהסיפור נידפס, קיבלתי שכר־סופרים.

שלום לך.

בהוקרת אמת

דבורה בארון.

77. לל. י. ריקליס 10.1.52

ריקליס יקר,

אחרי עכובים רבים הגיעה, לבסוף, לידי השמיכה, והיא נהדרת: רכה וקלה וכלילת־יופי – ברוך טעמך. אני מצטערת רק על זה שאתה כל־כך הרבה טרחת.

אשר לספרי, הרי הוא מסור לידיך, ויכול אתה למסור ספורים, או פרקים ממנו לתרגום לכל לשון שהיא, ורק לא לזו של הטֶבטונים, לזאת – לא.

– – לא קיבלנו, וגם אין לנו צורך בזה. אני אז לתומי סיפרתי לך שחסר לנו המיצרך הזה, ואתה הלכת וטרחת וחיפשת. הנך, איפוא, עוד אותו ריקליס הטוב מאז.

שלום רב לך וכתוב לנו, ריקליס. אל תחכה לתשובות, הלא רואה אתה מכתב ידי שהכתיבה קשה עלי.

בידידות אמת

דבורה.

78. ליצחק למדן 7.3.52

י. למדן יקר,

הפתעת אותי במתנתך היפה. תודתי לך. את “מסדה” בצורה זאת אני לא ראיתי.

ובחוברת ה“ח”י", רואה אני לפי התוכן, יש טוב רב. ומה טוב שהעלית בה את זכרו של י. רבינוביץ, אשר עכשיו, בזמן הקלפים והפילֶה, נשכח וכאילו לא היה כלל.

ברכתי הנאמנה לך

דבורה בארון.

79. לל. י. ריקליס 28.3.52

ריקליס יקר,

קיבלתי את הגל' של “Le Monde Juif” והצצתי, כמובן, קודם כל לספורי המתורגם, והוא – טוב: חלק, ללא כל “חיספוס” – מסור נא את תודתי למתרגם, ושא תודה גם אתה. אם יעלה בידך לתרגם משהו משלי לאנגלית, אשמח.

חבילות אל תשלח לנו, אבל מכתבים כתוב, עם כל טרדותיך – ועסוק אתה, כפי שאני רואה, בדבר גדול – כתוב.

שלום לך ושלום רב מצפורה

דבורה.

כתבתי בעפרון, כי כך נוח לי יותר, ואתה סלח.

80. למערכת “פיוניר וומן” תל־אביב, 6.4.52

לכבוד מערכת “פיוניר וומן”, ניו־יורק.

לחברותי במערכת “פיוניר וומן”, שלום.

קיבלתי את החוברת מספר 2 מירחונכן וקראתי בעונג את התרגום מספורי “באור־חרדות”, שהוא עשוי ביד אמונה. נראים לי גם הציורים שהם הולמים יפה את התוכן – תודתי לכן, לכולכן.

ברגשי הוקרה ובברכה

דבורה בארון.

81. למנחם ריבולוב תל־אביב, 18.5.52

לכבוד מ. ריבולוב, ניו־יורק.

מ. ריבולוב יקר,

בשביל “מבוע” אשתדל להכשיר משהו, דבר לא גדול, אבל חדש, כּבקשתך.

החבילה מחודש פברואר טרם נתקבלה, אבל תגיע בודאי בקרוב, ושולחת אני לך כבר עתה, מראש, את תודתי, ועם זה אבקש ממך, חברי הטוב, שלא תוסיף לשלוח לי חבילות, כי לא מגיע לי מכם כלום. רק אחרי שאדפיס אצלכם איזו דברים, נעשה חשבון, ואז גם אגיד לך באיזו צורה אני רוצה לקבל את שכר־הסופרים.

שלום רב לך.

בברכה נאמנה

דבורה באַרון.

לספר היובל של “הדואר” מחכים כבר פה.

82. למשה גרדון תל־אביב, 22.5.52

לכבוד מר גרדון בירושלים.

מ. גרדון יקר,

אחרי שחכיתי לו ולשיחה אתו ימים רבים, והוא, לצערי, לא בא, רוצה אני לשאול אותו כמה שאלות בכתב, והחשובה בהן היא:

מתי תופיעה המהדורה השניה⁷⁴ של “פרשיות”?

ודאי ידוע לו שהספר אזל זה כבר, וכיום – מאחר שלמו"לים הקודמים שלי אסור להוציא עוד מהדורות – אין עוד בשוק הספרים שום דבר משלי, וזה מכאיב לי מאד.

וזאת אגיד לו:

מוקירה אני את יחסכם הטוב אלי, וברחשי תודה אני זוכרת את הטפול המסור שטיפלתם בספרי, אבל השהיה הארוכה מצערת אותי. אילו הופיעה המהדורה השניה בפברואר, כפי שאדוני הבטיח לי, אז אפשר היה כיום להוציא מהדורה שלישית, כי הספר יש לו ביקוש. הוגד לי, אגב, שבתכנית לבתי־הספר התיכוניים נתקבל כספר־מופת, שהתלמידים חייבים לקרוא אותו וגם לכתוב עליו.

והנה עוד כמה שאלות: – – –

מקוה אני שהוא יענני. והנני אומרת לו שלום.

בברכה נאמנה

דבורה באַרון.

83. להלן אטקין תל־אביב, 10.6.52

לכבוד הלן אטקין,⁷⁵ ניו־יורק.

חברה אטקין היקרה,

שולחת אני לך סיפור קטן מחיי הארץ, כבקשתך, ואם הוא נראה לך, תוכלי לתרגמו ולהדפיסו.

בקרוב אשלח לכן את ספרי “פרשיות”, שהוא מכיל את רוב סיפורי, וממנו תוכלו לקחת את הטוב בעיניכן.

ברגשי הוקרה ובברכה נאמנה

דבורה באַרון.

84. לישראל זמורה 1.7.52

י. זמורה יקר,

משהו חדש בשביל מחברתך אין לי, לצערי. היו בידי איזו קטעים מסיפור, והם כבר לוקחו, אילו פנית אלי לפני חודש, היית אתה מקבלם.

ומדוע, זמורה, אינך ניכנס? והן הימים עוברים – עוברים. האומנם לא תוכל למצוא שעה בשביל שיחת־רעים עם אדם, אשר להזדמן אתך ברחוב, או באיזו שהיא מסיבה, לא יוכל – לא טוב.

שלום לך דבורה בארון.

והנה מה שעלה על דעתי: בעוד חודש, בערך, תצא המהדורה שניה של “פרשיות” – אולי תקח משם דבר־מה בשביל מחברתך? הסיפור “אמריקה”, או “כריתות”, או רק פרק קטן מסיפור. מה דעתך? ענני.

85. לברכה חבס תל־אביב, 24.8.52

ברכה חבס יקרה,

אף אני אחרי בקורך אצלי עיינתי בספורי, ואלה הדברים הנראים לי כמתאימים בשביל החוברת שעליה דיברנו:⁷⁶

א) כריתות. ב) תרמית. ג) מדנים. ד) מסע. ה) אימים. ו) הלבן. ז) שברירים. ה) עם הספר. ט) האמן.

הסיפורים השלמים, כפי שאת רואה, הם כמעט כולם אלה שהצעת את. אני רק הוספתי כמה פרקים – – – שכל אחד מהם הוא כדבר בפני עצמו.

בסיפורים מגלוּת מצרים לא נגעתי. אם יצליח הדבר בידך ויהיה המשך, נוציא אולי חוברת שניה, שבה יבואו כמה פרקים מ“לעת עתה” וסיפורים ארצישראליים.

אם החומר שאני שולחת לך אין בו כדי חוברת, תודיעי לי ואוסיף עוד סיפור, או פרק.

לדבריך אחכה.

שלום רב לך דבורה באַרון.

שם הספר יהיה “חוליות”.

86. למשה גרדון תל־אביב, 9.9.52

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מר גרדון יקר,

בטוחה אני שאתם תרשו ברצון לגב' ברנשטיין־כהן להדפיס בקובץ הספרותי שלה את סיפורי “נכדים”. ואשר לי הרי אין אני מבקשת כל תשלום, כי הלא רק סיפור קטן הוא, ובכלל אין אני נוטה לקבל שכר בעד דברים שלא טרחתי בהם.

על “פרשיות” שיופיע בקרוב אני שמחה. ממכתבו האחרון, שבו ראיתי כי הוא מודאג ומצטער צער אמת, רפו ידי, ואני אפילו ל“קריה” לא פניתי עוד לשאול מה הוא מצב ההדפסה.

את הספר ארצה, כמובן, לראות. וּודאי שתשלחו לי אחד מהטפסים הראשונים.

וזאת אבקש: במודעה על הופעת המהדורה השניה אל תכתבו כי אלה הם “כל כתבי”, כי אם רק “מבחר סיפורי”.

ושלום רב.

בהוקרת אמת

דבורה בארון.

87. למרים ברנשטין־כהן תל־אביב, 9.9.52

לכבוד מרים ברנשטין־כהן, תל־אביב.

מרים ברנשטין־כהן יקרה,

מ“מוסד ביאליק” קיבלתי העתק ממכתבך,⁷⁷ וכבר כתבתי להם ואת תקבלי את הרשיון המבוקש. עם זה אעיר לך שתמהה אני על כי כסיפור על האשה בחרת ב“נכדים”, ולא ב“כריתות”, או ב“קטנות”.

אם הדבר נתון לתיקון, עשי זאת: קחי בשביל הקובץ את “כריתות”, שאף הוא סיפור קצר הנהו.

בהוקרה ובברכה נאמנה

דבורה בארון.

שכר־סופרים אל תשלחי.

88. למשה גרדון תל־אביב, 22.10.52

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מ. גרדון יקר,

קיבלתי זה עתה את מכתבו שציפיתי לו ימים רבים.

ובכן הנה נגמרת היום הדפסת המהדורה השניה של “פרשיות” – אחרי כל־כך הרבה טורח ורוגז שנגרמו לו וייסורי הצפיה שלי – ותופיע סוף־סוף. והלואי שתזכה לאותו הסבר שבו נתקבלה בזמנה המהדורה הראשונה.

על בקשתה של ברכה חבס שמעתי, והייתי בטוחה שאתם תיענו לה. החוברת מיועדת לעולים החדשים, ואני היא העורכת אותה. מתשעת הדברים שאני נותנת בה ארבעה הם רק קטעים מסיפורים, שייקראו להם שמות אחרים, ואין לחשוש, איפוא, שהיא תגרום נזק ל“פרשיות”.

לביקור שלו בביתי אשמח. מאז שברש איננו – והוא איננו באמת – ואני את פיכמן אינני רואה (פיכמן הוא חולה ועזוב), אין אני יודעת כלום על ביקורי אדוני בתל־אביב.

בהוקרה ובברכה אמיתית

דבורה באַרון.

89. לעזרא המנחם 17.12.52

ע. המנחם יקר,

הנה לך הסיפור “חלומות”, שהוא השלישי לפי הסדר ב“חוליות”. אם אין בחומר שבידך כדי חוברת, תודיע לי, ואשלח לך עוד דבר, או שנים. על ההמחאה תודתי לך,

ושלום רב לך –

דבורה בארון.

את “עפר הארץ” אני קוראה ונהנית. הרבה אור פנימי יש בספוריך. העוני קורן אצלך, וירושלים שלך היא מיוחדת, לא כזו של בורלא ושלֵו, עילאית יותר – תחזקנה ידיך.

90. למשה גרדון 19.12.52

מר גרדון יקר,

קיוויתי שבהיותו בתל־אביב, בימי החנוכה, יבקר אצלנו, והנה עבר הזמן והוא לא בא, ועלי לבקש, איפוא, שיודיע לי בכתב מה הוא המצב בהוצאת ספרי, אם יצא כבר מבית־הכורך ומתי יופיע סוף־סוף.

האמת היא שאני כבר “כלו עיני מייחל”. זה שנה שאין בשוק הספרים אף טופס משלי, ודבר זה (ועם כל סלודי לדבורים בעניני “עסק” עלי להגיד לו זאת), גורם לי גם סבל חמרי.

הפנסיה שאני מקבלת אין בה בשבילי כדי מחיה אפילו בימים כתקונם, ומה גם עכשיו, כשהיוקר הולך ומאמיר ו“האדם הקטן” נסחט כמגבת רטובה זו בשביל תשלום המיסים.

ואל יעלה על דעתו כי רומזת אני בדברי למיפרעה. אין אני רוצה בשום מיפרעות ורק זה שסיפרי יופיע ושמן המכירה אקבל את המגיע לי.

לא חפצתי לצערו בדברי, שהרי ידעתי שגם הוא שבע די רוגז מהספר הזה, אבל למי עלי לפנות, ואני הן רק אתו התהלכתי מאז שנחתם החוזה ביני ובין “מוסד ביאליק”. לדבריו אני מחכה, והנני אומרת לו שלום.

בהוקרת אמת

דבורה בארון.

91. למרים ברנשטין־כהן 29.1.53

מרים ברנשטין־כהן יקרה,

בתודה קיבלתי את “חוה ובנותיה” שלך. ספר מיוחד הוא, שיש בו, כפי שאני רואה, טוב רב.

תחזקנה ידיך,

בהוקרה, דבורה בארון.

92. לעזרא המנחם 6.2.53(?)

עזרא המנחם יקר,

את עלי ההגהה⁷⁸ קראתי ונהניתי מן הנקיון, מהאותיות המאירות ומהטפול הטוב שלכם, שהוא מורגש בכל דף. – –

* * *

על “הלַבן” ויתרתי מאותו הטעם שהנפשות הפועלות בחוברת הן רק נשים, ויש צורך, לצערי, להשמיטו וכן גם לשנות את המיספרים.

אם החומר שבידך אין בו כדי חוברת, תודיעני תיכף ואשלח לך משהו, אבל את המיספרים אל תשנו לפני כן, כי הדבר שאוסיף יבוא באמצע החוברת.

וסלח נא לי על הטורח שאני גורמת לך.

בברכה נאמנה. דבורה בארון.

93. לברכה חבס 9.2.53

ברכה חבס יקרה,

רשימתך הקצרה והתמציתית נראית לי, ואין לי בכלל מה להעיר, רק את השורות אשר ממעל לקו של עפרוני הייתי רוצה שתשמיטי.

הראית כבר את ציוריה של צילה בינדר? יפים הם והולמים, לדעתי, את הסיפורים.

שלום רב לך.

בהוקרה

דבורה באַרון.

94. למשה שמיר 6.3.53

משה שמיר יקר,

את ספרך “במו ידיו” חיפשתי ימים רבים ולא מצאתיו, והנה אתה – כאילו ראית ללבי – שלחת אותו לי, וברוך תהיה.

והנני המוקירה אותך מאד

דבורה בארון

95. למיכל מיכלין תל־אביב, 12.3.53

מר מיכלין⁷⁹ יקר,

מפי קרובך שמעתי כי איש אוזדה אתה ומשערת אני שהיית עוד נער כשיצאתי מהעיירה, שכן אין אני זוכרת אותך, ואילו אמך זכורה לי היטב. אשה חיננית היתה, עם חריצים אפלים מתחת לעיניה העצבות. ביתכם בתוך חצר היה, סמוך לכיכר השוק, ומאחריו היו גני־הירקות, והלאה שם – כר־האחו והנהר, אשר אף הוא אוּזדה (רסן), שמו, כי על כן צורת רסן לו.

את עיירתנו זוכרת אני בגעגועים וברגשי עצב, שהרי איננה עוד, לא חצר בית־הכנסת ולא בתי־התפילה וה“חדרים”. חזירים מתהלכים עתה במקום שילדי ישראל למדו “עברי” וחומש.

הנה, אל הארץ, הגיעו משם רק מעטים, “נכדים” רובם: בן בנו של מיכל הפחח, בת בתו של אליה ליב הירשל’ס ונכדו של ליבה אֶטקעס – בנו של חיים אשר, והוא בחור טוב ומוצלח.

מכְּתָבי שלחתי לך (והלואי שיגיעו לידך), את הספרים האלה: “לעת עתה”, “משם”, “שברירים”, “הלַבן” וספר סיפורי המקובצים “פרשיות”, בו יש הקדשה וגם תמונה. כסף אל תשלח לי. אין צורך.

והנני אומרת שלום לך ולכל אשר לך.

דבורה בארון.

לא כתבתי בכתב ידי, כי הכתיבה קשה עלי, ואתה – סלח.

96. למשה גרדון תל־אביב, 1.6.53

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מ. גרדון יקר,

מקווה אני שכבר קיבלתם את הדו"ח שאתם מחכים לו, אבל גם אם הוא לא נתקבל עדיין, אבקש לשלוח לי לפחות חצי הסכום משכר־הסופרים המגיע לי בעד המהדורה השניה, כי לא אוכל לחכות עוד.

יודעת אני כי מכל מהדורה שאחרי הראשונה עלי לקבל את שכרי רק לפי המכירה, אבל ידעתי גם זאת שלפי הבטחת אדוני צריכה היתה המהדורה השניה להופיע בפברואר של השנה שעברה (אז היה גם הספר נמכר), והואיל והזכויות נתונות לכם, הרי שאין לי זה שנה וחצי הכנסה מכתבי, ובמה, איפוא, אחיה?

בצער רב אני כותבת לו את דברי אלה, שהרי אדוני התהלך אתי במשך שנים בהגינות. ומה טוב היה אילו יכולנו לגמור את הענין הרע הזה בכבוד, בינינו לבין עצמנו. – – –

והנני אומרת לו שלום.

בברכה נאמנה

דבורה באַרון.

97. לבתיה וקסלר תל־אביב, 9.6.53

בתיה וקסלר נכבדה,

ד. זכאי מסר לי את גלויתך והריני שולחת לך, כבקשתך, רשימה קטנה מאותם מאמרי הבקורת שהם כבר כונסו לספרים, ואשר את תוכלי להשיגם בכל ספריה.

עם זה אייעץ לך לקרוא את מאמרו החשוב של ישורון קשת: “על דבורה בארון”, שנדפס ב“מולד”, חוב' 37, ניסן־אייר תשי"א, וכן גם את מאמרה של לאה גולדברג: “על ‘פרשיות’ לדבורה בארון” – “אורלוגין”, חוב' ב', 1951.

האוכל לדעת לשם מה דרושים לך דברי־הבקורת האלה?

בברכה

דבורה באַרון.

98. למשה גרדון 1.7.53

מ. גרדון יקר,

את שכר־הסופרים בעד המהדורה השניה של “פרשיות” עוד לא קיבלתי – האם עלי לפנות לגיזברות?

על מכתבו המפורט והלבבי אני מודה לו, והריני מקווה שכשיבריא, עוד ישוב לבקר אצלנו כמו בימים שעברו.

והנני אומרת לו שלום רב –

בהוקרה

דבורה בארון.

על ספרו הקטן של מ. בובר תודתי לו. קראתי אותו בעונג: יין טוב בכלי מפואר.

99. לישראל זמורה 12.7.53

זמורה יקר,

שמעתי אתמול את דבריך⁸⁰. שעה גדולה היתה זאת לי – תבורך.

דבורה בארון.

100. ליוחנן פוגרבינסקי תל־אביב, 3.1.54

לכבוד מר י. פוגרבינסקי, תל־אביב.

מר פוגרבינסקי נכבד,

צדקת בדבריך בהחלט⁸¹, אבל דע שרק במקרה נודע לי כי ב“אלומות” ז' ניתן דבר משלי, ותמהתי לשמוע ש“עגמת־נפש” הוא שבו בחרו, סיפור שאינו מתאים בשום אופן למיקראה בשביל תלמידי בתי־ספר, ואין כאן מקום לדבר על פיסקא זו, או אחרת (עצם המעשה בבחור המאבד עצמו לדעת כלום כשר הוא?).

פניתי בזמנו אל מר גדון שהוא הנהו העורך, אבל הספר כבר הלך ונידפס אז.

מר מ. סתוי סיפר לי אחר־כך שהוא, כאחד מחבר העורכים, יעץ להם להשמיט את הקטע שעליו העירות, אבל לא נענה.

אגב: האם רק חיסרון זה מצאת בסיפרי־מקרא אלה הניתנים לילדינו?

ברגשי הוקרה ובברכה

דבורה בארון.

101. לשמשון מלצר תל־אביב, 7.2.54

לח' שמשון מלצר בתל־אביב.

ש. מלצר נכבד,

דבר בשביל “עתידות” כאשר חפצתי אין, לצערי, בידי, והריני שולחת לך, איפוא, רק פרק⁸² מתוך ספור. אם הוא נראה לך, תדפיסוֹ, ואני ארצה, כמובן, לראות אז את עלי ההגהה.

ברגשי הוקרה ובברכה

דבורה בארון.

102. למשה גרדון תל־אביב, 10.2.54

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

את מתנתו, הספר עם ההקדשה, קיבלתי ברחשי־תודה ובהפתעה כמעט, שהרי עברו כבר ימים רבים מאז שכתב לי בפעם האחרונה – את המיכתבים האחרונים בנוגע ל“פרשיות” כתב לי מזכירו, מר מילקוב.

ייתכן שבעוד כמה חדשים אפנה אליו בענין ספרותי אחד, ולעת עתה הריני אומרת לו שלום.

בהוקרה אמיתית ובברכה דבורה באַרון.

את השירים אקרא, כמובן.

103. לשמשון מלצר תל־אביב, 11.2.54

לח' שמשון מלצר, תל־אביב.

ש. מלצר נכבד,

אף אני ידעתי כי “זה מעט”⁸³, ועל־כן כתבתי כי הדבר לקוח מתוך סיפור, היינו שהוא רק פרק, או קטע.

על בואה של נעמי למצרים מסופר בסיפורי “לעת עתה”, אבל אני הלא חפצתי לתת לך משהו מן החדש אתי.

ייתכן שבעלי ההגהה אוסיף שורה או שתים למען הבהירות.

והנני אומרת לך שלום.

ברגשי הוקרה

דבורה בארון.

אינני כותבת לך בכתב ידי מפני שהכתיבה קשה עלי, ואתה – סלח.

104. למשה גרדון תל־אביב, 26.2.54

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מ. גרדון יקר,

במיכתבו, שהוא מפורט, עם כל צמצומו, ושמורגשת בו נעימה של דרישת־טוב, גרם לי קורת־רוח. תודתי לו.

אשר להצעתו, הרי לא אוכל, לצערי, לקבלה מטעמי בריאות וגם מפני שאין לי כל רצון לשוב לכתבי פלובר, אחרי ש“שלמבו” ו“שלושת הסיפורים” הקטנים, הסַפיריים, כבר תורגמו.

על מעשה התרגום שאתם ניגשים לעשות אני שולחת לכם את ברכתי. בטוחה אני שבהיותכם נאמנים לרוחו של ביאליק, לא תשפיעו על הקורא דברים בינוניים ולמטה מבינוניים רק מפני שיצאו מעטם של יוצרים גדולים.

קרוב לודאי שאותם הגדולים, אילו שבו לעיין לאחר זמן בכתביהם, היו פוסלים ומשמיטים מהם בעצמם כל זה, אשר הפסלים קוראים לו “החומר המיותר”.

והנני אומרת לו שלום.

בהוקרת אמת

דבורה בארון.

אחרי הפסקה של שלוש שנים, בערך, ביקר אצלי י. פיכמן, ושמחתי לראות שהוא כאילו חוּדש. התאושש האיש. גם רשימותיו האחרונות הן רעננות שוב, פיכמניות.

105. למשה גרדון תל־אביב, 14.10.54

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מ. גרדון יקר,

רוצה אני רק להודות לו על המתנה ועל מכתבו היפה.

להאריך לא אוכל כי חולה אני זה שלושה שבועות ונתונה לטיפול רופאים.

את ספרי “מאמש” לא גמרתי ורחוקה אני עכשיו ממנו.

כשיוטב לי אכתוב לו על הכל בפרטות.

בהוקרה רבה ובברכה דבורה באַרון.

106. לאברהם קריב תל־אביב, 14.10.54

לכבוד מר א. קריב, חיפה.

קריב יקר,

לא אוכל להענות לך הפעם, כי חולה אני זה השבוע השלישי, נתונה לטיפול רופאים ורחוקה מאד מן הכתיבה.

ואתה, קריב, למה לא באת להגיד שלום לפני עזבך את עירנו?

בהוקרה רבה ובברכה

דבורה בארון.

107. למרדכי טמקין (טלגרמה) תל־אביב, 13.1.55

טמקין, רחביה, דרך עזה 22, ירושלים.

לטמקין הזך והענוג, ברכתי מלב מלא אהבה.

דבורה.

108. למשה גרדון תל־אביב, 16.1.55

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מ. גרדון היקר,

תמהה אני שאדוני, שהתהלך אתי במשך שנים באדיבות ובטוב, אינו עונה לי על מכתבי. האומנם מפני שמסרתי את ספרי הקטן ל“עם עובד”? והן אני רק את הבטחתי קיימתי, ובטוחה אני שאדוני במקומי לא היה עושה אחרת.

בכלל הלא “מאמש” לא “פרשיות” הוא, כי אם ספר קטן, המחובר משני חלקים, ולא כדאי להאריך עליו את הדיבור.

הייתי שמחה אילו הסכים אדוני להוציא את “פרשיות” במהדורה שלישית, שעל כן הוא הנהו הספר. לוקחים ממנו פרקים וקטעים לעשרות בשביל אנטולוגיות ומיקראות, והוא עוד לא נשתאב. – – –

והנני אומרת לו שלום.

בהוקרה אמיתית ובברכה

דבורה בארון.

109. לשמואל גדון תל־אביב, 20.1.55

לחבר ש. גדון, תל־אביב.

ש. גדון נכבד,

קיבלתי בתודה את “אלומות” ח‘, שהוא נראה לי יותר מסיפרי־המיקרא הקודמים. סיפורי הם מנופּים כולם ונקיים. רק ב“זיוה” (עמוד 347, שורה 8), נשמטה המלה: בחצר, וצ"ל: “באחד מן הימים ההם קרה בחצר דבר” וכו’.

אני מקווה שבמהדורה השניה תתקן את השגיאה בלתי־הנעימה הזאת.

ברגשי הוקרה ובברכה

דבורה באַרון.

110. לאברהם קריב תל־אביב, 10.3.55

א. קריב יקר,

את פרקי הקטן “פרידה” יכול אתה להדפיס בכל חוברת שתרצה, ואשר להערה, הרי אפשר לכתוב: מתוך הספר “מאמש”, העומד לצאת בקרוב לאור, או פשוט: מתוך הספור “מאמש”, כי כמו הספר כן גם הספור הראשון “מאמש” שמו.

על “מאזנים” יש לברך ברכת שהחיינו. דבר גדול אתם עושים בבואכם לחדשם. תחזקנה ידיכם.

שלום רב לך.

בהוקרת אמת

דבורה בארון.

111. לעמנואל בן־גריון תל־אביב, 15.3.55

לכבוד מר עמנואל בן־גריון, כאן.

עמנואל בן־גריון יקר,

בשביל “קוממיות” לא אוכל, לצערי, לתת לך שום דבר, כי זה חדשים רבים שאני חולה ורחוקה מן הכתיבה.

מסרתי אמנם ספר להוצאת “עם עובד” (קטן ודל, לדעתי), אבל גם זה לא היום נכתב. סלח לי, איפוא, אחי, ודע שמאד יקרת לי, ובעונג אני קוראה (או, יותר נכון, שומעת, כי הקריאה קשה עלי), כל דבר היוצא מעטך.

ושלום רב לך ולביתך ושלום גם לחברנו ש. טנאי.

דבורה בארון.

112. ליוסף רפופורט תל־אביב, 9.5.55

לכבוד מר יוסף רפופורט, כאן.

א. נ.

שני סיפורי “דרך קוצים” ו“פראדל” יכול אתה לקחת בשביל הספר “מבחר הסיפור העברי”. בטעם בחרת, ואני רק אבקש לשלוח לי בשעת ההדפסה את עלי ההגהה. וגם זה: אם יש בדעתך להשמיט ב“פראדל” את הקטע שבעמודים: 110 – 109, הרי מוטב שתוותר על הספור הזה ותיקח במקומו את “קטנות”, או “שברירים”, או – “גלגולים”.

לדבריך אני מחכה.

בהוקרה ובברכה

דבורה בארון.

113. ליהודה אבן־שמואל (קופמן) תל־אביב, 29.5.55

לכבוד מר יהודה אבן־שמואל, ירושלים.

מר יהודה אבן־שמואל יקר,

קיבלתי את ספר־הזכרונות של ר' שמואל קופמן ז"ל – תודתי לו. קרא אקרא את הספר הזה בענין וברגשי־עצב.

והנני המעריצה אותו מאז.

בברכה

דבורה בארון.

114. לעזרא המנחם תל־אביב, 29.5.55

לחבר עזרא המנחם, כאן.

עזרא המנחם היקר,

בתודה קיבלתי את מתנתך – הטופס הראשון של ספרי “מאמש”.

לעומת הספרים הכרסתניים המופיעים עתה בכל יום הרי זה שלי קטן הוא ודל, אלא שניכר בו כי טוּפח בידים מסורות, והוא מנופה וצורתו יפה. מסור נא, המנחם היקר, את רחשי־תודתי לכל אלה שטיפלו בו.

אף אני שמחה כי ב“עם עובד” הוא מופיע, ולי הרגשה כאילו “שבתי הביתה”.

שלום רב לך ולכל אשר לך.

בהוקרת אמת

דבורה בארון.

115. לאילה הכהן־ברש תל־אביב, 9.3.56

לכבוד אילה הכהן־ברש⁸⁴, תל־אביב.

אילה יקרה,

בפגישה שאת עורכת בביתך לא אוכל, לצערי, להשתתף, מטעמי בריאות, ואני רק שולחת לך את ברכתי מקרב לב.

את אבא ז“ל אני זוכרת תמיד. חבר וידיד טוב היה לי ויָקר לי כאח. בפעם האחרונה ראיתיו בערב פסח תשי”ב. בא והביא את התמונות של כל בני המשפחה.

שמחתי לראות אז את אמא שהיא כאילו צעירה ורעננה יותר. התעכב הוא ביחוד על נדב, שיבח את כשרונותיו הטובים. ניכר היה בו שהוא אוהב ביחוד את בתך הגדולה, נויה. אמרתי לו זאת. והוא חייך ואמר: כן. היא גם יפה מאד. לא חשבתי אז שבפעם האחרונה אני רואה אותו.

שלום רב לכולכם וביחוד לאמא.

באהבה

דבורה בארון.

116. לד"ר יהלום־בראלי תל־אביב, 15.4.56

לכבוד ד"ר יהלום־בראלי.

ד"ר יהלום יקרה,

על בראלי הטוב שאיננו אני בוכה מר.

יקר היה לי, ולביתי דאג כאב. ועכשיו הנה נתיתמתי יחד אתכם.

דבורה בארון.

117. למשה גרדון תל־אביב, 18.7.56

לכבוד מר מ. גרדון, ירושלים.

מר גרדון יקר,

זה ימים רבים שלא כתבתי לו, כי הייתי חולה ועודני נתונה גם עכשיו לטיפולו של הדוצנט שטיין וראייתי טרם שבה אלי.

לפני כמה חדשים פנתה בתי למר בוקשפן ושאלה למיספר הטופסים הנמצא בידכם. לפי תשובתו יוצא שמצויים במלאי 590 מכורכים ו־1000 בלתי מכורכים.

נמצא שמכל המהדורה היפה הזו (מהדורה ב'), נמכרו רק כמה טופסים. והרי הספר נדרש, וגם כיום לוּ הוצא לשוק – היה נמכר.

לא נעים לי להגיד לו שאני, במצבי עכשיו, לאחר שנים של מחלה, זקוקה לכסף והייתי רוצה לקבל את המגיע לי בעד 800 הטופסים הנותרים.

אני מחכה לדבריו.

והנני דורשת לו כל טוב.

בברכה

דבורה בארון.

118. לאברהם שלונסקי תל־אביב, 30.7.56

לכבוד א. שלונסקי, תל־אביב.

לא. שלונסקי, הידיד הטוב מאז, שלום.

שלונסקי יקר, ברצון הייתי משתתפת ב“אורלוגין”, כרך י"ג, אלא שאני אין לצערי תחת ידי כלום.

אתה אינך יודע, כנראה, שאני זה כשנה חולה בעיני ורחוקה מן הכתיבה. כמה שבועות נמצאתי ב“תל־השומר”, במחלקתו של הדוצנט שטיין וחיכיתי ל“תורי”. ואני, אמנם, נותחתי, אך אור עיני טרם חזר אלי.

אשר ל“מדם בוברי”, הרי הייתי שמחה אילו ייצא בהוצאתכם, כי אתם קוראים לכם, אבל הן ידוע לך שהספר יצא בזמנו בהוצאת “שטיבל”, והזכויות נתונות עתה בודאי בידי בעלת ההוצאה, חוה טברסקי, וחוששת אני כי היא לא תסכים להוציאן מידה, אם כי זה כעשרים וארבע שנים מאז יצא ואין להשיג אף טופס ממנו. – – –

אם תקבלו את הזכויות אצטרך, כמובן, לעבור על הספר ולתקן את אשר נתיישן במשך הזמן (זאת אוכל לעשות גם במצבי כיום).

על כל פנים תודיע לי על הדבר.

על מכתבך, שנכתב מלב טוב, שמחתי.

והנני אומרת לך שלום.

דבורה בארון.