א. מן העזבון

מאת

דבורה בארון

---

בסוף קיץ [נוסח מבואר]

מאת

דבורה בארון

בתחילת אלול הופיעו על־פני השמים ענני השרב הזעומים, רָעֵי־המראה, אלה אשר לנוגהם המוזר, ברָבצם מגובבים בקרבת השמש, תיראה האדמה מתחת בלה וכעורה עד לגועל. עמומות, ללא כל הד, קשקשו המצילות בצווארי הגמלים, שנהרו שיירות בדרכי המלך; תמרות האבק שהתאבכו מסביבם לא נתנו כל אפשרות לצרף אותם לכיפות המיסגדים והדקלים שמאחריהם לתמונה אחת שלמה, ומעין נחשול של חורֶב עבר את הגוף למראה ההֵלך, המבקש לו מחסה בשיפולי צבָּר, ששיורי ברֵיכה ושוקת הפוכה מלבינים חרירוֹת בקרבתו.

במבואי העיר, בין החומות, נתרכך קצת המראה. נראו: עציצי־בית בצל, באיזה חלון שעל אדנו נקווה־רועד קילוח דק של מי־השקאה; נער עוזר עומד, חגוּר בסינורו, על מיפתן מספרה וממָרס בעבועי בורית בכלי גביש, ומאחוריו, מתוך האפלולית, מציצה בברקה הקר מכל מלוא רוחב הקיר האספקלריה.

מעל שולחנות הפירות הרהיב ביותר האבטיח, הצוהל בירקו אפילו מבעד לשיכבת האבק ­– בתנועת־יד תאוונית הניף עליו הערבי המוֹכר את סכינו והעמיק־בתק במתינות את קרביו, בהזילו, טיפות טיפות, את עסיסו על הארץ.

הִניחו במקצת את הדעת גם מוכרי הגזוֹז, אלה המנצנצים בכליהם המצוחצחים על כל פרשת־רחובות, בחזרם בלי הרף וללא כל עייפות על השאלה:

‘בעסיס דובדבנים או במיץ לימון?’ ­– ולמטה, בסתר־תיבותיהם, הורגשה מציאותם של גושי־הקרח.

אולם הנה הודבקו מודעות בראש כל פינה בחוץ עם איסור חמוּר על אכילת פירות ושתיית מים בלתי־מרותחים. בשל המחלה החדשה, אשר בעטייה בא האיסור הזה, זו שהיא נקראת עוד בשמה הלאטיני, הטמיר, ושעל מהותה לא עמדו עוד בעצם גם באירופה, מתכנסים חברי הוועד של אגודת הרופאים לישיבה יוצאת מן הכלל בביתו של אחד החברים. קֵרחים רובם, כבדי־ראש, עם קני־השֵמע המבצבצים קלות מכיסיהם. זלעפות צמא הבהבו במשקפיו של יושב־הראש, בהרחיקו מעליו את הכוס עם המים, אשר רק אמש חיבר את נוסחת האיסור על שתייתם. ‘בתוך צפיפות שכונותינו, רבותי, באקלים זה בשלהי־הקיץ, עלולה המחלה לקבל צורה רצינית, צורה מגיפה לכל פרטיה’, אמר בנופפו את ידו הנתונה במאנז’ט¹ מחוסר כל חוזק בתוך החוֹם ­– ועל פני קבוצת הפרופיסורים התלקח כעין שביב של סקרנות, בהציצם מלפני שולחן־הניתוחים מעל התמונה שבמרומי הקיר.

‘ירחם השם’, נאנח התימני השמש, בהינתן לו הפקודה להזליף חומץ קארבּול במבואי השכונה ­– ונשא כעבור שעה את הנוזל בכלי, כמי שעומד כביכול בפרץ כשהנגף ‘כבר החל’. עתה הודבקו בצידי המודעות הקודמות ­– אחרות, טריות, בצבע אחר ובאותיות יותר בהירות. כשערות־שיבה ניתלו בלוריות השוּם מעל סלי הירקות, אשר מחירם ירד פלאים בבת־אחת. זיו החצילים עוּלי־הימים הועם והרכרוכית בקישוא הורגשה עוד לפני הימששו בידיים, והעין הנפלטת אל השולחן הקרוב עם הפירות, לא ראתה פה אלא את הרקבובית אשר בחמוקי אשכלות הענבים.

‘העיקר הוא הזבל’, התעורר אחד מן העוברים, בהתעכבו ליד קוראי המודעה, וניפנף בכובעו האנגלי כדי להשיב מעט רוח; אולם הנה עברה דרך הרחוב המכונית הסגורה, המובילה מישהו מנוּגע מבית־החולים המקומי אל זה של הממשלה אשר בעיר, והשתי־והערב של צלבה הגדול פָּלח כאותות דם את שרב־האימים שמסביב.

‘מפח יקוּש ומדֶבר הווֹת’ ­– נחלשת דעתו של מוכר הסלסלות הזקן, שחתר עם ארגזו אל הצל שבצידי הבתים, והנשים השבות מכיכר השוק עומדות רגע תחתן, באמצע הרחוב, ככורעות תחת משא סליהן.

נשמע בשרוק המכונית שריקת־הזהרה, כשהיא פונה לצאת אל הדרך המובילה למחלקת־המנוגעים ­– העירה. מתוך בית־המרקחת יוצא עוזר־הרוקח ומביט, כמצפה לדבר־מה, אילך ואילך, והחַלַט־הסינור שלו, עם שני הכיסים מימינו ומשמאלו, מדהים לאור השמש בלבנוּניתו. ובתוך שדירת־העצים מופיעים שני החולים התמידיים ­– חולי השחפת שלאחר יאוש, אשר רק לפני שני ימים גססו מחוֹסר אוויר לנשימה ­– וצועדים בצעדים מאוששים זה מול זה מתחת לשמשיותיהם הירוקות.

ביום הששי בבוקר בודקים השוטרים בכיכר השוק את כל צורכי־האוכל ופוסלים את הדברים האסורים לאכילה ‘על־פי הפקודה’.

בערבובייה מתגוללים על החול: עגבניות פצועות, מתבוססות במיצן, יונים נדהמות המרטטות בכנפיהן רטט אילם; דגים מתים, נפולי־בטן, עם קני־סוף דקים בפיותיהם האפלים. החמורים הכפריים, אשר סחורת־משאם נבדקת על גביהם ממש, עומדים תחתם עמידה של ‘קבלת ייסורים’, בלי זיע, מבלי להבריח אפילו את הזבובים מעליהם, ומראה הפַלחיות המתופפות על לבביהן, חשופות־פנים, רכות־עינים, עם כל נגעיהן הגלויים כלפי השמש ­– מחריד. הרווחה כל־שהיא תהיה רק עם הכניסה לחנות האופה, במקום שריח־הלחם מתפשט רענן וחם ומגרה כבערבי־שבתות כתיקוּנם, ושהאשה המוֹכרת, חמה ומקומחת, עם כיס של עור הקשור לה בטוחות מעל לסינור, אינה מקפידה ביותר על ה’הכרעה':

‘סוף־סוף הימים ­– ימי אלול’, ולמראה השביל המלבין בטהרו בין שערותיה החפופות, נזכרת לא אחת מהקונות, כי טרם ניקנו נרות להדלקה.

ובדיעבד ­– כחום היום, כשהמידרכות בחוץ טואטאו וריצפת־האבן נשטפה למשעי אף היא ­– שופתים במקום הדלעת ותאיני־הצבר מעט שזיפים בצימוקים, אלה אשר מדי התבשלם בתבלין, אדרבא, יזכירו בריחם את לפתני החתוּנות וסעודות הפורים שבגולה, וכשהשמש נוטה, לבסוף, לערוב, ושום אזהרה או מודעה חדשה לא תיראה ברחוב, נקנים בחיפזון, בחנות השכונה, מעט בָּטנים או זרעוני־דלעת לפיצוח, ואבי המשפחה, בשבתו בשעת ארוחת־הערב על העיתון היומי, נשמעת כבר נעימה של אימון בקולו למקרא הידיעות על האמצעים שנאחזו על ידי הרופאים להגבלת המחלה.

‘לכשירצו, נו’, הוא פושט בלי פקפוק עוד את מזלגו אל הצלחת עם המלפפונים הכבושים. למחרת בבוקר השקט בשכונה גדול כל־כך עד שנשמע בבירור קול צפצופה של מכונת־ההשקאה מן הפרדס. לובן שרווּליהם של האנשים המתהלכים פשוטי־מעילים, מסַמא. נשמע איך שבאחד הבתים, בחצר צדדית, ‘מנסה’ מי־שהוא את קולו בניגוני־תפילות. נערה מטאטאה מרפסת במטאטא צמוד למקל: מדריגה, מדריגה מטאטאה היא, כששערותיה קלועות לצמות קטנות, צפופות, ואותן מתירה היא רק כעבור שעות, בהפליג השמש במידה ניכרת מערבה, כשראשוני המכבים יורדים בחולצותיהם הלבנות אל מיגרש הספורט שבקצה השכונה. היתה הרווחה. הזקנים, המתאספים בבית־כנסת הארעי לתפילת־המינחה, לועגים כבר בלי כל משא־פנים לדמיונות הדור הצעיר וחששותיהם של הרופאים.

‘מגיפה’, מבטל הישיש האמריקני, מי שהיה פעם חזן בדווינסק ­– והוא כובש לו דרך בין הנאספים אל עמוד התפילה ­– וכשהוא שב, ובגדו העליון נתון לו, כדרכו, על כתפיו, אין כבר לעבור את הרחוב מפני המון המטיילים וצפיפותם. כנופיות, כנופיות, נוהרים הם: ספרדים משומנים, חבושי תרבושים, המפצחים, תוך כדי לעיסה, את זירעוניהם, תימנים ­– אברכים, בלי חתימת־זקן, עם נשיהם־תינוקותיהם הביישניות ועוללי־הבוסר בזרועותיהם, חנווני־העיר עם נשיהם המבוגרות יותר מדי, כעוּרות התלבושת, אלה אשר צלעות המחוכים שלהן מרוסקות תמיד ותכשיטיהן יזכירו את פמוטי־השבת שנשארו בבתיהן. באים שניים, שלושה ערבים וכובשים להם דרך באמצע הרחוב. חיוורים־אדיבים לאור השקיעה, עם העינים הקפואות, המביטות ממך והלאה, שעל פיהן לא תכיר לעולם ­– הלנו הם אם לצרינו. בא גם אופיציר מחֵיל המקום, גמיש ולבוש־הדר, כשסוסו היפהפה, הנוגע ואינו נוגע באבני המרצפת, נמלך פתאום ומתעכב, מסתובב רגע סחור־סחור ומזדקף קוממיות באמצע הרחוב ­– הציצים במגבעות הנערות על שתי המידרכות, מזה ומזה, מלבלבים כפרחים חיים. אבל הנה נראתה עגלה בקצה הרחוב ומישהו פוסע פסיעה פסיעה עם המושכות בידו לצידה. ‘חולה מוּבל לבית־החולים הקרוב, או מת?’

חנוונית השכונה הצעירה, זו אשר יצאה בפעם הראשונה אחרי לידתה לטייל, נחלשת הראשונה בין האספסוף ומושיטה את ילדה החבוש ב’מעטפה' לבעלה.

‘קח אותו, ראה, אני מתעלפת’, אומרת היא ומבקשת מקום נוח לכך בצידי איזו מרפסת. למראה הגוף המתנודד, עטוף בסדין, בטלטולי העגלה המתקרבת ­– נובלים כל פנים. רק עתה מרגישים רבים, כי רד כבר היום ועל פני הים כבו הנגוהות האחרונים. בבית־החולים המקומי מוארים החלונות לכל אורך האגפים. נראים חצאי־אנשים בתחבֹשות מבעד לשׂבכות־הברזל; מיזרנים ניתלים מעל מיסעדי הגזוזטראות שרויים באור החשמל על כל כתמיהם החשודים. במרחק, לאור הפנסים, הנדלקים בזה אחר זה, מופיעים ארבעה שַמשים ועוברים בשתי שורות, שניים, שניים, בתוך הרווחה שנהיית מאליה מסביבם, וצלליהם החדים, הנמשכים צרים־צרים לרגליהם ­– דומה שלא יבוא להם קץ.

ופתאום יהיה כאילו התעוררה רוח על פני הים וחלפה בנשיבה מעודדת את השכונה. הדבר בא מצד בית־החולים; הקרובים אל המקום יכולים לראות בעמוֹד הרופא על הגזוזטרה, כשזקנו משחיר לו נדיבוֹת על צוארונו המופשל:

‘במשך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות’ מודיע הוא, ‘לא קרה כל מיקרה חשוד; המת שהובא זה עתה בעגלה הוא טבוע’.

‘טָבע?’

‘בחיי ראשי, אני לבדי ראיתי’, נשבע צופה לריעהו, הלבוש בגדי חאקי כמוהו. ‘חלוץ, או ככה איש?’

‘אני לא יודע’.

‘אז זוזו ­– מה יש פה לעמוד?’

והקהל זז. מִתחילה בלי כל מטרה, כגל־אגוזים כשניטלה מסביבו פתאום איזו מחיצה, אבל כשמודיעים מפנים החצר כי הלויה תהיה רק כעבור שעה, נבדל החלק היותר גדול ומסתלק לצד בית־החולים והנשארים מתפזרים והולכים קבוצות קבוצות לשכונותיהם. הלויה היא ענקית.

עם המיטה הארצישראלית, זעומת־הדפנות, בידיהם נבלעים השמשים מיד להופעתם לבין האספסוף, ולאלה אשר יביטו מעל הגגות תֵראה התהלוכה חגיגית כמעט עם המון נרותיה שאנני־השלהבות, כששום בכי או נאקה וקול דיבור לא ישָמע בתוכה. על פרשת־דרכים, עם גמר הכביש, נוטים המלַווים ימינה, גולשים רגע גלוש והבהב בנרותיהם במורד ונעלמים בבת אחת בעלטת החולות. ובתוך השכונה שנתרוקנה משתררת דממה ממושכה, דממת רווחים. נפתחים תריסים בלי קול. אי־שם, בפינת מרפסת ‘מבדיל’ זקן על היין ומתרפק, בקול צרוד קצת, על ה’אבטח ולא אפחד'. ההבעה על פני הילדה, המחזיקה לפניו את הנרות ­– תמימת עינים, עם זֵר תלתלים בלונדיים על מצחה הנוּגה ­– נוגעת עד הלב.

נשמעים קשקושי מיחם בהִנערו מאפרו הישן. קרוב לשעה התשיעית נֵעורה גם רוח קלה מצד הים. על פרשת הרחובות, בקרבת הפנס, מתרומם האבק ומסתובב אט ומרתתות פה ושם הצפצפות. וילון־הבד עם אותיותיו העבריות על־יד בית־הקהוה זע, מפרפר פרפור מתון ומתהפך על צדו השמאלי, ואז נענה הישיש האמריקני מעל מרפסת־חדרו לאמר: ‘בניו־יורק, דהיינו, מין רוח־מחַיה כזאת, הַ?’ ­– והוא קם ללכת אחרי אשתו, הטופפת־נחפזת בריצת הישישים שלה אל שולחן הגזוֹז אשר בקצה קרן הרחוב.

בלי הבגד העליון על כתפיו נראה גופו דל וטעון רחמים כמעט בעצמות הגב הבולטות חרֵבות מתחת למעיל הקַמלט², ועל פני מוכר המים, ‘עולה’ חדש, אשר כל משפחתו נשארה עוד בעיירה האוקראינית, מתפשט מין אור של חנינה בשאלו אותו ­– אגב הזלפה־תסיסה מן הברז כבר, כשהמגבת נתונה לו על כתפו:

‘בעסיס של דובדבנים או במיץ לימון?’

מן העזבון [1920–1921]

חיבור זה נדפס ב“שלושים” לפטירת המחברת ב“מאזנים”, חוב' תשרי–חשון, תשי"ז

---

בשחוק ההוויה

מאת

דבורה בארון

הייבום בשביל אותו חלק מישראל, שעליו חל החרם ד’רבנו גרשם, כמעט שאינו קיים עוד, אבל החליצה קיימת, כמו בימי בועז ורות.

אדם שחלה ומת בדמי־ימיו ובנים לא היו לו, זקוקה אשתו, אם רוצה היא עוד לבנות לה בית, לקבל חליצה מאחי הנפטר, שלא תמיד הוא מסכים לכך. כדי להקל על האשה, תוקן שבעלה בחלותו, אם נמצא שהוא אנוּש, נותן לה את גיטה. אנשי בית־הדין באים אז, ופה, ליד מיטת החולה, נערך טכס הגירושין.

והיה אם שב האיש לאיתנו והשניים מבקשים לשבת יחד, כמו לפני כן, הרי הוא מחזיר את גרושתו, אבל אם האחד מהם אומר: “לאו”, הרי השניים, אסורה עליהם מעתה הישיבה תחת גג אחד.

בעיירתי קרה כן לפנים לפנחס־חיים, מהחייטים הנודדים.

תופשׂי־מחט היו כל בני־המשפחה, והיו עוברים מכפר לכפר ותופרים לאיכרים את בגדי־הבד והצמר הביתי שלהם, ורק הצעיר מכולם, פנחס־חיים, נסע לעיר־הפלך ולמד שם אצל אחד החייטים המומחים, וכששב, לא יצא עוד ככל אחיו אל הכפרים, כי אם הלך לבתי־האחוזות, ושם התקין לבעליהם בדים מאריגים יקרים. לקח אתו, ככל אחיו, מאכלי־כשר, ומצא לו שם פינה להתפלל, ועם זה למד מאלה, שאתם ישב, את דרכי־הנימוס, התלבש בבגדי־נוי וגם בית בנה לו בסיגנון בתי־האצילים, על עמודים, יציעות וגזוזטראות, שתל עצים מסביבו והזמין בשבילו רהיטי־פאר מן הכרך.

בריחוּק מה מן הרחוב עמד הבית, ובו ישב בודד ברווקוּתו. לא נענה לשדכנים, שבאו אליו בהצעותיהם, והשיב לכל אחד את התשובה הקצרה: “לא נהיר לי”, אף כי דוּבר לפניו על היפות שבבנות המקום.

ובני־משפחתו, כשראוהו בשבתות ובחגים בשעת התפילה בציבור בערטילאוּתו, בלי טלית על כתפיו, אמרו כי הנה הולך ומתייבש ענף אחד בגזעם עתיק־הימים.

והנה היה זה אשר פעם, בשוב פנחס־חיים מעבודתו דרך אחת העיירות, ראה שמצריף אחד שבקצה הרחוב יצאה נערה, אשר אך הציץ בה ידע כי זאת הנה היא – זאת אשר אליה התגעגע כל הימים.

תמירה וגמישה, כאחת היאדוויגות, שראה בבתי־האצילים, ועיניה אף הן כחולות כאלה שלהן, ואחת מהן – הספיק לראות בעברו עליה – יש בה גם פיזול קל, וזה רק מוסיף לה חן.

הוא חיכה עד שירדה לאחת הסימטאות, ואחר נכנס למיסעדה, הנמצאת בסמוך פה, ביקש לו איזה דבר־אוכל ושאל מי הוא הגר בצריף שמנגד.

נאמר לו, כי אלמנה היא זו, תופרת, היושבת פה עם בת אחותה שמתה זה לא כבר.

אז שילם האיש את המגיע ממנו, יצא והתהלך קצת אילך ואילך ברחוב, ואחר נכנס אל הצריף ושאל את הזקנה, שבאה לקראתו, אם תוכל לתפור לו ציפיות אחדות לכריות.

“זה אפשר, למה לא?” השיבה האשה, “יביא לי רק האדון בד ודוגמה.”

כעבור איזה זמן נתבקשה האשה להתקין בשבילו ציפית לכסת, ואחרי זה – עוד כלי־לבן אחרים.

על שכר־העבודה לא דוּבר. האיש, בכל פעם שפתח את ארנקו, ראתה הזקנה שבית־קיבולו מואר בזוהר זהוב מן המטבעות שבתוכו, ואחדות מהן העביר בכל פעם לידה, והיא, בלי לסופרן, שׂמה אותן באחד מכיסי בגדה.

הן סוף־סוף אשה אלמנה היתה, שמוטל עליה לפרנס גם את קרובתה היתומה.

כשעברו כן ימים רבים אמר פעם האיש לזקנה, שרוצה היה לראות פעם את הנערה – אשר בבואו היא מתחמקת ונעלמת תמיד – פנים אל פנים ביחידות. וזו, כמו בשעה שהציע לה להתקין לו ציפיות לכרים, השיבה:

“זה אפשר, למה לא? יבוא האדון מחר אחרי־הצהריים. אני הולכת לבקר אז בבית־קרובתי, שמעבר לנהר.”

ואמנם, כשהוא, פנחס־חיים, בא למחרת, מצא את הנערה יושבת על מלאכת־יד לבדה בחדר והוא, כדרך האצילים, השתחווה לה והכין בליבו את המילים שרצה הגיד לה. אבל היא רק הזקיפה כנגדו את עינה הפוזלת, שהיתה חדה לא פחות מחודו של המחט שבידה.

“הדודה הלכה לבקר אצל קרוביה שם, מעבר לנהר, ורק בערב יוכל למצוא אותה,” אמרה, והאיש הבין שאין הוא אורח רצוי פה, ופנה ויצא מן הבית.

היתה אתו חבילת ממתקים שבשעת־הכושר – קיווה – יוכל להגישה לה. עכשיו הניח אותה על גיבעת־האשפה שמול הבית ויצא ללכת בדרך שאליה – החליט – לא ישוב עוד.

כשעברו אחרי זה שבועות אחדים והאיש לא בא – הבינה הזקנה, שהנערה לא קיבלה אותו בסבר טוב, והיא התחילה “לכרסם” אותה.

אפשר סבורה היא שבשבילה, בשביל דודתה, היה האיש בא, או אולי היא חושבת לשבת עד שתלבֵּנה שערותיה.

“אין הוא נהיר לי,” השיבה זו, “יש לו עיניים רעבות.”

“שטותים,” אמרה הזקנה, “איש מנומס הוא ועשיר. כמלכה תשבי אצלו, והלא בכלל ארבעה, חמישה ימים בשבוע איננו בביתו, כי עובד הוא בבתי־האחוזות.”

זה הכריע.

ואז, כדי שהנערה לא תחזור בה מהסכמתה, הוחגו חגי האירוסין והנישואין בזה אחר זה, והיא לוּקחה על־ידי האיש לביתו.

שיכור היה יותר מן המשקאות ששתה – מיופיה, מזה הפיזול הקל באחת מעיניה. והוא, אך בא הביתה, הטיל את עצמו על אחת מספות הפאר ונרדם מיד.

כעבור יומיים הוזמן לאחת האחוזות לעבודה דחופה.

באו לקחת אותו במרכבת־האדונים, והוא, שעדיין בשבוע של “חג־הברכות” עמד, אנוס היה לנסוע. לקח אתו את כלי־מלאכתו וקרא בקול בוכים כמעט:

“היי שלום, חנה’לי.”

חנה’לי קרא לה, אבל היא בליבה ידעה, ששמה הוא חנה־זישה. היא חיכתה עד שהמרכבה נעלמה בדרך־המלך ופנתה בפעם הראשונה מאז באה הנה להביט על סביבותיה.

כר־אחו השתטח פה מקרוב, מאחורי החצר. למטה זרם הנהר ולמעלה רשרשו עצי־הנוי, ומן הצד היתה באר המים, והיא הלכה והציצה לתוכה, והאפלולית אשר במעמקיה הבעיתה אותה משום מה.

מכאן באה אל המיטבח וראתה פה את הארונות והמדפים עם כל כלי־הנחושת והקונייה וסירי־הברזל.

בפתח־התנור היו ערוכים העצים להסקה עם קיסמים דקים לצידם להצתה. היו פה גם מים מוכנים בדלי, וארון מיוחד עם כל מיני מיצרכי־אוכל.

עתה עברה אל החדר הסמוך ופתחה פה את הארון ותמהה לראות האיך שביחד עם הדלת והראי הקבוע בתוכה, זע גם כל החדר על רהיטיו, בעוד שבארון פנימה נראו על אונקלים שורות שורות של שמלות משי וצמר, שהותקנו, כנראה, על־ידי תופרת בכרך, על־פי דוגמה שנתנה דודתה.

אחר הלכה ושכבה על אחת הספות, ספגה אל קרבה את הנועם של הרפידה הרכה וידעה כי אכן, כדברי דודתה, כבת־מלכים הנה.

והנה הגיע היום השישי בשבוע, והאיש אי־מזה מאחורי הנהר הגיח. ברגל הלך, עבר עמוס כלי־מלאכתו.

היא שמעה שהוא קורא לה בקולו המנסר, שנתקע לתוכה כחודו של המשׂור: “חנה’לי!”

“תיכף, תיכף,” אמרה, קפצה במהירות אל בין השיחים על עוקציהם הדוקרניים, שגדלו מאחורי הבאר, כדי להישאר עוד זמן־מה לבדה – וידעה כי אבודה הנה.

איש אם נשא אשה וּשנָאה – ידעה – יכול הוא על־פי הדין לתת לה את גיטה ולשלחה, ואילו בשביל אשה אין דין כזה קיים, ואם שנוא עליה האיש, הרי אין לה אלא לכרוך חבל על צווארה ולהיתלות על אחד המשקופים, או לקפוץ הנה, אל הבאר.

בשבת אחרי־הצהריים אמרה, כי עליה לבקר אצל בת־עירה, המתארחת בבית־קרוביה, ברחוב הטחנה.

“אז אלך גם אני אתך,” ביקש.

“זה לא ייתכן, כי אתה אינך מכיר אותה,” אמרה.

“ובכן תלבשי, לפחות, אחת משמלותיך הטובות.”

“גם זה לא מתאים, כי האנשים שם בני־עניים הם,” השיבה.

והיא יצאה והלכה לא לרחוב הטחנה, כי אם לרחוב האשלים, ששם התהלכו עתה בני־המקום זוגות זוגות, או משפחות משפחות.

היה פה בית־קברות עתיק מאחורי שדירת־הטיילת, ומפה יכלה לראות איך טיילו להם כולם, כנשים וכנערות, מדושני עונג־השבת, ורק היא הנה אבודה, כי מכור־נמכרה לאיש, אשר רק מגע אחד שלו מביא אותה לידי זוועה.

בשובה, כשהחשיך כבר, ראתה דרך החלון שהאיש שוכב ישן על הספה – נרדם, כנראה, תוך כדי ציפייה לה, והיא התגנבה ושכבה במיטה והשמיעה קול נחרה כישנה.

כשקרבו ימי הגשמים והקור והעבודה נתמעטה, קיבל האיש מיכתב מאחת מחברותיה של אשתו, חנה־זישה, בו היא מודיעה שהזקנה, דודתה, חלתה, ועליו לשלוח הנה לזמן־מה את אשתו שתטפל בה.

ממנה, מחנה־זישה, בא הדבר, שאם לא כן – כתבה – אין לה אלא להיחנק, או לקפוץ אל תוך הבאר. יש לה, אמנם, חבל בבית, אבל היא עוד לא ראתה את העולם ורוצה היתה עוד לחיות.

היא ראתה איך שהוא קרא בערב, לאור המנורה, את המיכתב, ואחר שמעה איך שהוא מתהלך בבית הלוך ושוב.

קווה־קיווה לימי הסתיו, שאז יישאר בבית, על ידה – אמר לה – והנה לך “מנוחה”.

למחרת מסר לה את המיכתב, אמר לה שתתכונן לנסוע, ובעצמו הלך ללוותה לקרון הנוסעים.

“לכי לשלום, חנה’לי,” אמר בקול בוכים, הוציא את מטפחתו וכבש בה את פניו, ועד שהקרון זז, עמד ובכה מר.

ובבית הזקנה נערכה בעדה אותו יום כעין חגיגה – חברותיה באו אל הדודה של חנה־זישה וישבו, כמו לפנים, על מלאכת־יד, פצחו גרעיני־דלעת וצחקו מקרב־לב. את הזקנה השכיבו, לשם בטחון, מפחד שהאיש יימלך ויבוא פתאום, וכיסוה היטב בשמיכות.

היה לה, לחנה־זישה, מיגרש, שנשאר מאימה בירושה, והיא ביקשה את אחד ממכיריה שימכרוֹ ואת הכסף שקיבלה במחירו נתנה לזקנה, וזו הנה מילאה את כיסיה בשטרות, ובכך קיבלה עליה מעתה ברצון רב את התפקיד שניתן לה.

הדרכים בתוך כך נשתבשו, הגשר שבקצה העיירה נסתחף, והנה התחילו לרדת שלגים. לא היה עוד כל קשר עם העיר הסמוכה.

פעם, בשעת ערב מאוחרת, כאשר הזקנה שוב לא ראתה צורך להתכסות בשמיכות, נתגלגל פתאום לתוך הצריף גוש קרח מושלג. זה היה הוא, פנחס־חיים. בדרך־לא־דרך עבר והגיע הנה.

הזקנה הלכה ושכבה מעבר למחיצה במיטתה. הנערות, שישבו על מלאכת־יד, התחמקו, ואילו הוא הלך וישב על יד חנה־זישה.

“הוא הנהו כבול־עץ,” אמרה זו לדודתה, “איננו אדם.”

“לכי והוסיפי, איפוא, עצים בכירה,” אמרה הזקנה, “הציגי לפניו כוס תה וקומקום רותח, ואחר תבואי ותשכבי על ידי במיטתי, לצד הקיר. פה אין לך פחד.”

וחנה־זישה עשתה כן.

כשקמו למחרת נמצא החדר השני ריק. האיש הלך, כנראה. רק שלולית גדולה של מים נשארה פה מן הקרח שנמס.

והנה קרבו ובאו ימי־האביב. הדרכים תוקנות ושוב אפשר היה לעבור ממקום למקום.

באחד הימים התעכבה ליד הצריף מרכבת־אצילים, שנשלחה מאחת האחוזות לקחת את פנחס־חיים מביתו, וזה ביקש מאת הרכב לחכות זמן־מה ונכנס אל החדר פנימה.

אדיב היה, מנומס, כמו בימים הראשונים. העמיד פנים שאינו מרגיש במבוכתה של הזקנה, אשר ניכר היה בה, כי בריאה הנה לגמרי. הוא רק הוציא מטבעות אחדות מארנקו, אשר רק הכבידו עליו, והעבירן קלות אליה, שהרי הולכים וקרבים ימי־החג, ושאל אם ייתכן למצוא איזו אשה אשר תטפל בה, ואת אשתו – היא לא היתה פה בחדר – הוא מבקש שתשוב הביתה.

“זה ייתכן,” אמרה הזקנה. וכשחנה־זישה הופיעה, אחרי שהאיש נסע במרכבה, התחילה “לכרסם” אותה.

“די עינית את האיש הטוב והישר במשך כל החורף ומספיק לך. עכשיו עליך ללכת ולשוב לביתו. בצריף פה, על־כל־פנים, אין עוד בשבילך מקום.”

חנה־זישה עשתה את עבודתה בלי דבר דבר. יום כביסה היה זה להן, והיא שיפשפה ושטפה וסחטה.

והזקנה, שעבדה אף היא, עייפה לבסוף והלכה ושכבה לה במיטתה, והקיצה רק בשעת חצות, שאז ראתה, כי חנה־זישה לא שכבה עדיין במקומה.

דרך החלון ראתה, כי הכבסים, שאותם תלתה עם פנות היום, נעלמו, ושגם החבל איננו, ועם זה שמעה קול בכי דק, כבכיו של ילד, באה אל המיטבח וראתה שחנה־זישה מוטלת שם כסחבה ישנה עם החבל בידה.

“איני יודעת איך עושים את זאת,” אמרה.

“מטורפת,” רק צעקה הזקנה פעם אחת, לקחה מידה את החבל ותלתה אותו במקומו, ועליו את הכבסים. במיסעדה מנגד ראו אותה אז שהיא תולה כבסים באמצע הלילה, והם גם שמעו את קול־היבבה הדק, שדימו אותו לקול הכלב הקטן, ושלא היה אלא בכי של אדם שאיננו יודע איך לתלות את עצמו.

אחרי זה לא דוּבר עוֹד בכך בין השתיים דבר.

חנה־זישה, כשקרבו ימי הפסח, הלכה ונסעה לביתה (הן שם, בבית, היתה לה הבאר).

ימי־החג עברו בביקורים הדדיים של הקרובים, ואחרי החג יצא פנחס־חיים לבתי־האחוזות לעבודה ורק לשבת ולחג, וגם בימי הראשון בשבת, נשאר בבית.

פעם, בראשון־בשבת היה זה, כשחנה־זישה עמדה על־יד תנור־הבישול במיטבח והעבירה ביתוך שבידה את הסירים ממקום למקום, בא הוא, פנחס־חיים, וישב על־יד השולחן, שעליו היו אוכלים כרגיל, להתפלל (פה, במיטבח, תמהה היא). קשר לידו השמאלית את רצועת התפילין, התעטף בטלית ופתח לפניו את ספר־התפילות, אך הוא לא הביט כלל לתוכו, כי אם שלח פעם בפעם מבטים לוהטים אליה, שלפפו אותה כחשוקי־ברזל מלוהטים. ואז סלקה את הסירים המתבשלים הצידה, העלתה שיכבת־רמץ על האש בפנים, ואחרי שהציגה את היתוך במקומו, לקחה בידה אחד מהסלים הקלועים, יצאה ופנתה לצד החנות, כאילו כדי לקנות מיצרכי־אוכל.

פה עברה את הגדר המבדילה בין חצרה ובין חנות־המכולת, הניחה את הסל בתוך העשב ועברה בשביל שירד אל הנהר, הסירה מעליה בבת־אחת את כל בגדיה, ישבה זמן־מה בפאת הנהר והשתכשכה במים, כדי להסיר מעליה את הזוהמה שדבקה בה; ואחר הפליגה לאמצע הנהר, שכבה על גבה ובפרשה את זרועותיה, כאילו כדי לחבק את מישהו, שטה לאיטה.

פנחס־חיים, לאחר שחיכה זמן־מה, יצא לחפשה.

הסל שלקחה איתה נמצא ריק על־יד הגדר, הרי שאל החנות לא הלכה, והוא הלך והציץ בפחד אל הבאר. זו היתה אפלולית וריקה. אז האהיל בכף־ידו על עיניו, הבחין מרחוק, על שפת־הנהר, בחבילת בגדים, שבה הכיר את שמלת־הפסים והסינור האדום של חנה־זישה, ובמרחק־מה, באמצע הנהר, צף גוף מבהיק ומסנוור. זאת היתה היא, חנה־זישה. קורנת כולה ומבהיקה בלבנוניתה. כזאת לא ראה עוד אותה מעולם.

עתה נזכר שלבוש הוא עדיין במדי־הקודש ועומד באמצע התפילה, והוא נכנס אל הבית, הסיר מעליו את הטלית והתפילין וישב ליד השולחן במיטבח, השעין את ראשו על כף־ידו ולא זז עוד משם.

חנה־זישה, כששבה הביתה, ערכה את השולחן והגישה את התבשילים, אבל האיש לא נגע לא באלה של הצהריים ולא באלה של הערב, והוסיף לשבת ליד השולחן, כשהוא משעין את ראשו בכף־היד.

“ודאי התקרר”, שיערה חנה־זישה ושמה את המאכלים במקום קריר, ששם הם עשויים להשתמר, ובעצמה עמדה ללבוש בחדר הצדדי את החלוק הכהה שלה, הלכה ושכבה במטה ונרדמה מייד.

עם אור־הבוקר שמעה, שהוא מתהלך בחדרים ומכין עצמו לדרך. ואמנם יצא כעבור שעה קלה והלך, אבל לא עבר זמן רב והוא שב, מוּבל על ידי אחיו הגדול, שהטיל אותו על המיטה, ולה אמר בפנים נזעמים, בפנותו אל המיטבח, שתרוץ מהר להביא הנה את הרופא, כי הוא, פנחס־חיים, אנוּש. והרופא שבא אמר אמנם, לאחר שבדק את החולה, כי אנוּש הוא: דלקת־ריאות משני הצדדים.

האח הגדול, ראובן־ליב, הוא שנשאר פה כדי לטפל בו. יודע היה תמיד – אמר לעצמו – כי טוב לא ייצא מהזיווּג הזה.

חנה־זישה הסתלקה אל המיטבח וישבה כל הזמן נדהמת על האצטבה, בלי חשוב מאומה. לו, לפנחס־חיים, לא דרשה רע, ורק שאפה לחופש, בלי לדעת איך יבוא זה. פעם בפעם נפתחה הדלת והאיש, ראובן־ליב, ביקש ממנה מעט תה, או צלחת של מרק־עוף. לפעמים ביקש שתעזור לו להחליף לחולה את סדיניו, וזה, שהיה מוטל כבוּל־עץ כל הזמן, אך הציץ אל קצה עינה הפוזלת, התנער ונאחז בה וצעק בקול־זוועה מנסר: “חנה’לי!” ובקש לרדת מעל המיטה, ורק אחיו, אמיץ־הכוח, הוא שהשכיב אותו, ואותה שלח אל המיטבח.

והנה אמר יום אחד הרופא, כי קרב קיצו של האיש, וראובן־ליב בא אל המיטבח ואמר לה – הפעם הראשונה היתה זאת שדיבר אתה פנים אל פנים – כי לטובתה וגם לטובתו הוא, כדי שלא יהיו להם אחר־כך עסקים עם החליצה, טוב אשר היא תקבל עתה גט מבעלה; וכי עליה לכסות את שערה ולהיכנס אל החדר, כי יבואו עוד מעט אנשי בית־הדין והם יערכו לה את גיטה.

“גט?” שאלה בקול לא קולה.

“אתם תוכלו לשוב ולהינשא, אם יחיה אחי מחוליו,” ניחם אותה.

“אַה,” אמרה.

בעוד שעה קלה הועמדה לפני מיטת בעלה, שנראה כמת, וקיבלה מידו את גיטה.

עכשיו שמחה כשאנשי בית־הדין אמרו, כי רשאית היא, כל עוד הוא חי, לטפל בו ולהגיש לו כל דבר.

קרובים, כשהגיעו אליהם הידיעות על מצבו, באו “להיפרד” ממנו, ורבים מהם בכו, אבל נאמר להם כי הוא, אחרי הטכס שנערך, נרדם. והוא נרדם אמנם וישן במשך שעות שנת־מנוחה, וכשהקיץ, לבסוף, נראה היה כי פג חוּמו.

חנה־זישה בישלה והתקינה למענו מאכלים מבריאים עד אשר קם ועמד לבסוף על רגליו, שאז נשאלה, כפי שהותנה, אם רוצה היא להמשיך לחיות עמו יחד כמו לפני כן, והיא ענתה בקול, שמילא, כפי שנדמה לה, את כל חללו של העולם:

“לאו.”

“אם כן,” נאמר לה, “אסור לך לשהות פה אפילו יום אחד, שהרי את מגורשת.” והיא, אשר ידעה זאת, הלכה ולקחה את החבילה, שהיתה מוכנה אתה והלכה, כדי שלא למשוך את עיני האנשים, דרך גני־הירק לצד החורש, אשר שם, בבניין־עץ קטן, ישבה קרובתה, לנה פה הלילה, ולמחר, עם הנץ החמה, פנתה ללכת עם חבילתה לדרך המוליכה לעיר מולדתה.

הן יש שעה לכל אדם, אשר העולם, שבשבילו נוצר בכל כך הרבה יופי והרמוניה, מיטיב לו פניו.

הפעם היתה זאת שעתה של חנה־זישה.

ב. רשימות שטרם קובצו

מאת

דבורה בארון

---

ציפייה

מאת

דבורה בארון

(מתוך סיפור)

בת־עירי בתיה היא אחת מאלה אשר, כפי שסוּפר כבר במקום אחר, קראו להם “שרידים” – מעט עלי־שלכת, אשר העץ, שעליו גדלו, איננו עוד.

בשמנו, בעודנה שם, בעיירה, ידועה היתה כאשה אשר לב חרד לה.

מפחדת היתה מפני הגויים, אשר בתוכם ישבנו, שאמנם רבים היו וביקשו תמיד לכלות אותנו, המעטים.

היא אפילו אמרה – וגם זה סוּפר כבר – שמדמה היא לשמוע את קול השחזת־הסכינים, שאותם הם מכינים בשבילנו (ואם להרכין את האוזן ולהקשיב היטב כלום לא נוכל גם כיום לשמוע את קול התקנת כלי־החבלה, שמכינים אי־שם בשבילנו?).

היה מי שאמר שזהו טירוף. אבל הן האמת היא שהיתה זאת נבואת־לב, הרגשה מוקדמת של זה שעתיד לבוא עלינו.

אותה, את בתיה, שאלתי פעם, בהיותנו כבר פה, למה צעקה לפנים תמיד “סכינים”, “סכינים”, בעוד ש“הם” את מעשיהם ביצעו בכלי אחר לגמרי. והיא, חכמת־הלב, ענתה לי, כי זאת היא “מודה”, שהיא, כידוע משתנה ומתחלפת בכל פעם. היו ימים שבשביל הריגת־יהודי היתה מקובלת הסכין (את בעלה בזמנו, בסכינים הרגו), או הגרזן. עכשיו עושים זאת בכדור.

היא, העלה הנובל, שריד מעץ שאיננו עוד, אחרי אשר את בניה הרגו, כל הששה (המיתו אותם, כפי המקובל, ביריות), ושהיא עצמה, במו ידיה, “סידרה” אותם, טמנה אותם באדמת־החצר מפני הפחד מן החזירים, המתהלכים בתוך העיירה הריקה ונוברים ומכרסמים את כל המזדמן להם, ואחרי שבעלה בזמנו נרצח, ואביה מת מן המכות שהכוהו באחד הכפרים – רוכל היה ומחזר בין הכפרים – אחרי כל אלה סר הפחד ממנה והיא לא ידעה עוד כל חרדה.

פעמים תקפו אותה מיחושי־ראש יחד עם בלבול־הדעת. ואז הלכה וישבה על זיז של בית, או על ספסל בצידי־הרחוב ודיברה לעצמה.

היא אמרה שאילו היה בעלה עוד חי שם, “בבית,” ואביה ובניה אף הם – היו מזדיינים בכל כלי שהוא חד, יעים וקרדומות, ויוצאים אל היער ולדרך־המלך ומכים כל אלה שקמו עלינו, מכים בכוח, עד לכאב בכפות הידים, עד שהיו הם צועקים כמו שצעקו ילדינו כשלוּקחו למות על ידם.

אין חוק או דין שלהכות צריכים רק הם אותנו.

הן סיפר לה מרדכי בנה, שאחד גיבור, לפנים, הרג אלף איש מהם בלחי־החמור.

אנחנו היינו עושים זאת בצרורות אבן. מכים היינו הכה ופצוע עד מוות.

או אז היו באות אימותיהם (הן גם למרצחים יש אימהות) ו“מסדרות” אותם, טומנות אותם באדמה מפני הפחד מן החזירים המתהלכים בסביבה.

אחרי זה היו תוקפים אולי גם אותן מיחושי־ראש ודעתן היתה מתבלבלת עליהן.

הכאב גבר עליה והיא ישבה דוממת והביטה כמו תמיד נכחה מתוך ציפייה.

אם קרובה היתה אז שעת הלילה, פרצה בבכיה המיוחד, הוא אשר כל השומע אותו לא יכול לא לזכור את זה שאבד לו בימי הרעה, אם אח, או אחות, או הורים וקרובים, הלא הם אלה אשר לשמם אנו עורכים בכל שנה יום־זיכרון בבכי ובהדלקת־נרות ובתפילה להעלאת נשמותיהם הטהורות.

פעם, כשהיתה דעתה צלולה, שאלתי אותה מדוע איננה ישנה בלילה, והיא אמרה כי מאז שהביאו אותה הנה הרי היא מצפה, יושבת ומצפה שיפתחו את השער, שאומרים כי הוא עשוי מברזל, ויתנו לה לבוא ולשבת קצת על קבר ילדיה. הן לא ייתכן שלא יעשו זאת. פתוח יפתחו – אמרה בבטחון – ולזאת אני מחכה.

“לזה מצפים רבים,” אמרתי.

(שנתון “דבר” תשט"ז).

---

הרשל גרינשפאן

מאת

דבורה בארון

¹

קראתי את וידויו של הנער הרשל לפני השופט־החוקר ונרעדתי.

כל מה שתוסס בליבות אחיו המעונים, הסובלים באֵלם, ביטא הוא, נער החייטים “הרזה”, לבוש בגדי־העוני.

“ראיתי את עצמי כחיה מורדפת… יהודי מזוהם, קראו לי. בכל מקום הגיפו בפני את הדלת, ואולם אנחנו הן לא כלבים הננו, יש לי הזכות לחיות”.

ייבושו נא למשמע זה רבי־המדינות, אלה אשר, לכאורה, הן ינענעו עכשיו כל־כך יפה את ראשם מתוך הבעת רחמים, אלא שלקום ולפתוח לפני האנשים עייפי־התלאות את הדלת לאמר: “בואו, שבו ונוחו אצלנו וחיו”, זאת – לא.

מקום כדי למות בו אילו ביקשו מהם, ודאי שהיו נותנים. לכך נענו אחדים מבני־מינם ברצון, עוד ליהודי הראשון: “במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך” (במחיר של ארבע מאות שקל, אמנם), אבל לחיות – לא.

כי האמת היא, שבתוך תוכו הלא שונא אותנו כמעט כל “גוי”. אם מעט ואם הרבה. לא נוּקו מזה אפילו גדולים ונאורים כטולסטוי והאמסון ודיקנס.

וישובח נא ההיסטריק הזה, היטלר, שהוא, את אשר עם ליבו, אומר גלוי, בלי עקיפין: “הגזע היהודי הוא הנחוּת שבגזעים – כותב הוא בספרו – היהודי מגלם בו את עקרון הרע ויש לטהר ממנו את הארץ”.

אגב: מעניין, שהעמלקי הידוע, המן, חולה־השנאה אף הוא, כותב לפי דברי האגדה, ב“ספריו” שלו כמעט באותה הלשון: “עם אחד יש בינינו, נבזה מכל העמים, רוחו גסה וכו'”. והתרופה כנגדו היא גם פה: “להרוג ולהשמיד ולא להשאיר להם שריד”.

את הוריו – מספר המתנקש – וכן גם יהודים אחרים, גירשו לפתע פתאום. לא נתנו להם אפילו לקחת את חפציהם ואין הם יודעים מה יחליטו לעשות בהם. והוא, הרשל, נער־החייטים “אשר ראה מראש את אשר יבוא”, עמד וכתב בשבילם, ביאושו, מכתב־בקשה ל… רוזוולט.

אף הוא עצמו מצבו קשה היה וללא מוצא. פה, במקומו, לא הירשו לו להישאר (הוא תמה: מדוע?), והוא לא ידע לאן ללכת, מה לעשות.

“מדוכא הייתי,” אומר הוא וחוזר ואומר. “לא חפצתי להרוג.”

מאמינים לך, נערי הטוב. כי אנחנו איננו רוצים להרוג תעיד הבלגת־הגבורה של נערינו שלנו פה.

במעט הכסף שקיבל מאביו הלך וקנה לו אקדוח. אולי כדי על ידיו למצוא לעצמו את “המוצא”, והנה זרק לו אותו האיש את מלות הגנאי “יהודי מזוהם” (מלים, אגב, שהפכו פעם את תיאודור הקטן להרצל), ושוב אי־אפשר היה לו לשלוט בעצמו והוא עמד, הנער התשוש הזה, ועשה את המעשה השמשוני.

הרשל גרינשפאן, הנער היקר, מנערים בישראל אומללת.

(נדפס בחתימה ד–ה ב“דבר”, ו' בכסלו תרצ"ט).

---

קוממיות

מאת

דבורה בארון

שמיים, מאז שגלינו מהארץ, היו לנו בכל מקום, אפילו בין החומות של גיטאות (שם – בלי אופקים, כמובן), שעל כן הלא הם, שלא כאדמה המקבילה להם מתחת, אין בהם לא גבולות ולא תחומים, ואת אורם, מהשמש או מהירח, מרעיפים הם לכול במידה שווה, בלי הפליות. אלא שאנחנו, מרוב התלאה והדוחק והרחיפה התמידית באוויר, לא הבטנו אליהם אפילו בקצה־העין, לא יכולנו פשוט להזדקף לשם כך – משל לתלוי על חבלו, כשרגליו כבר ניתקו מהקרקע.

והנה היה זה אשר אחרי כל מיני בקשות ותחינות וטענות של פרקליטים והשתדלות של גדולים וטובים, אשר הרעה שנעשתה לנו נגעה עד ליבם, החזירו לנו שליטי התבל את גזילתנו, קיצצו, כביכול, את החבל, ואנחנו, בכוח החיוניוּת שבנו, זו שהיא מביאה לפעמים את שונאינו לידי יאוש – נמצאנו עומדים תיכף הכן על רגלינו.

מסביב שוררים עוד אמנם ערבוביה ואי־סדר, המעלים על הלב את ימי־בראשית, כאשר מעשי הבריאה והיצירה נעשו בתוך התוהו־ובוהו, אבל להזדקף ולעמוד קוממיות כבר אפשר לנו וגם להביט אל השמיים, אשר פה הם רחבי־אופק – במלוא העין.

(“דבר־השבוע”, א' אייר תשי"ג).

---

נסורת

מאת

דבורה בארון

(משהו על ששת המיליונים ועל הרצל)

שר־הכספים הרוסי ויטֶה, בפגישתו עם הרצל (1903), סח לו בגילוי הלב המיוחד לבני־עמו, כי הוא, בשיחותיו עם הקיסר המנוח, רגיל היה לאמור לו:

“הוד רוממות, אם אפשר לך להטביע את ששת מיליוני יהודיך בים השחור, הרי אני מסכים לכך בהחלט, אבל אם” וכו'.

והנה הוא, הקיסר, את ששת המיליונים שלו לא הטביע, אם מפני שאיסטניס היה, ונפשו סלדה ממלאכה לא נקיה כזאת, או משום שהתביש מפני “החוץ”, אבל היטלר, כשהגיעו אליו הדברים (בשביל עניין זה – השמדת היהודים – הלא יש להם, לגויים, כמין אלחוט, שידור הנמסר בשעת הצורך מעם לעם ומדור לדור), אמר: "אני אעשה זאת כשתזרח שמשי, ולאו דווקא בטביעה, אפשר גם להמיתם מיתה “יבשה”.

ואכן הוא, אשר לא ידע לא סילודים נפשיים ולא בושה, ביצע בבוא יומו את הדבר בזריזות, בדייקנות טבטונית ובשלימות – כל ששת המיליונים.

הרצל, אשר בחוש הנבואי שלו צפה בזמנו, כי כך יגיע להם לאחיו – “האומללים שלי,” קרא להם כבר אז – התחיל, כדי לקדם את הרעה, לבקש בשבילם מקום־מבטחים.

השולטן את ארץ־ישראל לא הסכים עוד בעקשנותו לתת, אז אמר למצוא לעת־עתה פינה אחרת: קפריסין, אל־עריש, קונגו, אוּגאנדה. התייצב לשם כך לפני מלכים, לפני אנשי־שררה ורץ, רץ.

ככל שהעננים המבשרים את בוא השואה כבדו באופק, כן גדלה חרדתו האָבהית וכן טרח ויגע יותר.

בשנתו האחרונה אין הוא נותן עוד את דעתו אפילו על מיחושי־ליבו. שב ודופק עוד ועוד על שערי קושטה (הן ברוסיה ־ שומע הוא – מתכוננים שוב לפרעות) ואינו מניח עם זה את ידו מן הטריטוריה שמציעים לו באפריקה, אשר הילידים שחורי־העור שבה אינם יודעים עוד כלום על שנאת־ישראל ושאפשר להשתמש בה לעת־עתה כבמיקלט־לילה.

ופתאום בעצם ריצתו, בעוד המטרה ממנו והלאה, הוא נחלה ורואה בכאב שלא יוכל להמשיך עוד – רועה נאמן האנוס לעזוב את נפוצות־צאנו אי־שם בלב יער, בין חיות טרף.

משה, בתוך מידבר לוהט, מקום נחש ועקרב, “החזיק מעמד” והביא את העם עד למקום ששם ימצא מנוחה ונחלה, ואילו הוא – תש כוחו.

והשואה שאותה צפה, באה אמנם כתומה, על כל המוראים שבה, וטוב אולי שעיניו לא ראו זאת. אף כי הוא, כמשורר, היה כותב אולי אז מגילת־איכה שנייה – הן בשעת שברון־לב ויאוש נוהג היה תמיד להיאחז בעט.

ומי יודע, ייתכן אשר הוא, שבשביל המטרה (הצלת אחיו), לא מאס בשום אמצעים, היה מוצא אולי איזו פינת־סתר, מין צוער, שלשם היה מביא את אלה שטרם הדביקה אותם הרעה, והיה מציל כן, ולוּ גם חלק מן המיליונים, מַלט והצל.

(“דבר” – ט' אייר תשי"ג).