רקע
דבורה בארון
בשחוק ההוויה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מרחביה: ספרית פועלים; 1960

הייבום בשביל אותו חלק מישראל, שעליו חל החרם ד’רבנו גרשם, כמעט שאינו קיים עוד, אבל החליצה קיימת, כמו בימי בועז ורות.

אדם שחלה ומת בדמי־ימיו ובנים לא היו לו, זקוקה אשתו, אם רוצה היא עוד לבנות לה בית, לקבל חליצה מאחי הנפטר, שלא תמיד הוא מסכים לכך. כדי להקל על האשה, תוקן שבעלה בחלותו, אם נמצא שהוא אנוּש, נותן לה את גיטה. אנשי בית־הדין באים אז, ופה, ליד מיטת החולה, נערך טכס הגירושין.

והיה אם שב האיש לאיתנו והשניים מבקשים לשבת יחד, כמו לפני כן, הרי הוא מחזיר את גרושתו, אבל אם האחד מהם אומר: “לאו”, הרי השניים, אסורה עליהם מעתה הישיבה תחת גג אחד.


בעיירתי קרה כן לפנים לפנחס־חיים, מהחייטים הנודדים.

תופשׂי־מחט היו כל בני־המשפחה, והיו עוברים מכפר לכפר ותופרים לאיכרים את בגדי־הבד והצמר הביתי שלהם, ורק הצעיר מכולם, פנחס־חיים, נסע לעיר־הפלך ולמד שם אצל אחד החייטים המומחים, וכששב, לא יצא עוד ככל אחיו אל הכפרים, כי אם הלך לבתי־האחוזות, ושם התקין לבעליהם בדים מאריגים יקרים. לקח אתו, ככל אחיו, מאכלי־כשר, ומצא לו שם פינה להתפלל, ועם זה למד מאלה, שאתם ישב, את דרכי־הנימוס, התלבש בבגדי־נוי וגם בית בנה לו בסיגנון בתי־האצילים, על עמודים, יציעות וגזוזטראות, שתל עצים מסביבו והזמין בשבילו רהיטי־פאר מן הכרך.

בריחוּק מה מן הרחוב עמד הבית, ובו ישב בודד ברווקוּתו. לא נענה לשדכנים, שבאו אליו בהצעותיהם, והשיב לכל אחד את התשובה הקצרה: “לא נהיר לי”, אף כי דוּבר לפניו על היפות שבבנות המקום.

ובני־משפחתו, כשראוהו בשבתות ובחגים בשעת התפילה בציבור בערטילאוּתו, בלי טלית על כתפיו, אמרו כי הנה הולך ומתייבש ענף אחד בגזעם עתיק־הימים.


והנה היה זה אשר פעם, בשוב פנחס־חיים מעבודתו דרך אחת העיירות, ראה שמצריף אחד שבקצה הרחוב יצאה נערה, אשר אך הציץ בה ידע כי זאת הנה היא – זאת אשר אליה התגעגע כל הימים.

תמירה וגמישה, כאחת היאדוויגות, שראה בבתי־האצילים, ועיניה אף הן כחולות כאלה שלהן, ואחת מהן – הספיק לראות בעברו עליה – יש בה גם פיזול קל, וזה רק מוסיף לה חן.

הוא חיכה עד שירדה לאחת הסימטאות, ואחר נכנס למיסעדה, הנמצאת בסמוך פה, ביקש לו איזה דבר־אוכל ושאל מי הוא הגר בצריף שמנגד.

נאמר לו, כי אלמנה היא זו, תופרת, היושבת פה עם בת אחותה שמתה זה לא כבר.

אז שילם האיש את המגיע ממנו, יצא והתהלך קצת אילך ואילך ברחוב, ואחר נכנס אל הצריף ושאל את הזקנה, שבאה לקראתו, אם תוכל לתפור לו ציפיות אחדות לכריות.

“זה אפשר, למה לא?” השיבה האשה, “יביא לי רק האדון בד ודוגמה.”

כעבור איזה זמן נתבקשה האשה להתקין בשבילו ציפית לכסת, ואחרי זה – עוד כלי־לבן אחרים.

על שכר־העבודה לא דוּבר. האיש, בכל פעם שפתח את ארנקו, ראתה הזקנה שבית־קיבולו מואר בזוהר זהוב מן המטבעות שבתוכו, ואחדות מהן העביר בכל פעם לידה, והיא, בלי לסופרן, שׂמה אותן באחד מכיסי בגדה.

הן סוף־סוף אשה אלמנה היתה, שמוטל עליה לפרנס גם את קרובתה היתומה.


כשעברו כן ימים רבים אמר פעם האיש לזקנה, שרוצה היה לראות פעם את הנערה – אשר בבואו היא מתחמקת ונעלמת תמיד – פנים אל פנים ביחידות. וזו, כמו בשעה שהציע לה להתקין לו ציפיות לכרים, השיבה:

“זה אפשר, למה לא? יבוא האדון מחר אחרי־הצהריים. אני הולכת לבקר אז בבית־קרובתי, שמעבר לנהר.”

ואמנם, כשהוא, פנחס־חיים, בא למחרת, מצא את הנערה יושבת על מלאכת־יד לבדה בחדר והוא, כדרך האצילים, השתחווה לה והכין בליבו את המילים שרצה הגיד לה. אבל היא רק הזקיפה כנגדו את עינה הפוזלת, שהיתה חדה לא פחות מחודו של המחט שבידה.

“הדודה הלכה לבקר אצל קרוביה שם, מעבר לנהר, ורק בערב יוכל למצוא אותה,” אמרה, והאיש הבין שאין הוא אורח רצוי פה, ופנה ויצא מן הבית.

היתה אתו חבילת ממתקים שבשעת־הכושר – קיווה – יוכל להגישה לה. עכשיו הניח אותה על גיבעת־האשפה שמול הבית ויצא ללכת בדרך שאליה – החליט – לא ישוב עוד.

כשעברו אחרי זה שבועות אחדים והאיש לא בא – הבינה הזקנה, שהנערה לא קיבלה אותו בסבר טוב, והיא התחילה “לכרסם” אותה.

אפשר סבורה היא שבשבילה, בשביל דודתה, היה האיש בא, או אולי היא חושבת לשבת עד שתלבֵּנה שערותיה.

“אין הוא נהיר לי,” השיבה זו, “יש לו עיניים רעבות.”

“שטותים,” אמרה הזקנה, “איש מנומס הוא ועשיר. כמלכה תשבי אצלו, והלא בכלל ארבעה, חמישה ימים בשבוע איננו בביתו, כי עובד הוא בבתי־האחוזות.”

זה הכריע.

ואז, כדי שהנערה לא תחזור בה מהסכמתה, הוחגו חגי האירוסין והנישואין בזה אחר זה, והיא לוּקחה על־ידי האיש לביתו.

שיכור היה יותר מן המשקאות ששתה – מיופיה, מזה הפיזול הקל באחת מעיניה. והוא, אך בא הביתה, הטיל את עצמו על אחת מספות הפאר ונרדם מיד.

כעבור יומיים הוזמן לאחת האחוזות לעבודה דחופה.

באו לקחת אותו במרכבת־האדונים, והוא, שעדיין בשבוע של “חג־הברכות” עמד, אנוס היה לנסוע. לקח אתו את כלי־מלאכתו וקרא בקול בוכים כמעט:

“היי שלום, חנה’לי.”

חנה’לי קרא לה, אבל היא בליבה ידעה, ששמה הוא חנה־זישה. היא חיכתה עד שהמרכבה נעלמה בדרך־המלך ופנתה בפעם הראשונה מאז באה הנה להביט על סביבותיה.

כר־אחו השתטח פה מקרוב, מאחורי החצר. למטה זרם הנהר ולמעלה רשרשו עצי־הנוי, ומן הצד היתה באר המים, והיא הלכה והציצה לתוכה, והאפלולית אשר במעמקיה הבעיתה אותה משום מה.

מכאן באה אל המיטבח וראתה פה את הארונות והמדפים עם כל כלי־הנחושת והקונייה וסירי־הברזל.

בפתח־התנור היו ערוכים העצים להסקה עם קיסמים דקים לצידם להצתה. היו פה גם מים מוכנים בדלי, וארון מיוחד עם כל מיני מיצרכי־אוכל.

עתה עברה אל החדר הסמוך ופתחה פה את הארון ותמהה לראות האיך שביחד עם הדלת והראי הקבוע בתוכה, זע גם כל החדר על רהיטיו, בעוד שבארון פנימה נראו על אונקלים שורות שורות של שמלות משי וצמר, שהותקנו, כנראה, על־ידי תופרת בכרך, על־פי דוגמה שנתנה דודתה.

אחר הלכה ושכבה על אחת הספות, ספגה אל קרבה את הנועם של הרפידה הרכה וידעה כי אכן, כדברי דודתה, כבת־מלכים הנה.

והנה הגיע היום השישי בשבוע, והאיש אי־מזה מאחורי הנהר הגיח. ברגל הלך, עבר עמוס כלי־מלאכתו.

היא שמעה שהוא קורא לה בקולו המנסר, שנתקע לתוכה כחודו של המשׂור: “חנה’לי!”

“תיכף, תיכף,” אמרה, קפצה במהירות אל בין השיחים על עוקציהם הדוקרניים, שגדלו מאחורי הבאר, כדי להישאר עוד זמן־מה לבדה – וידעה כי אבודה הנה.

איש אם נשא אשה וּשנָאה – ידעה – יכול הוא על־פי הדין לתת לה את גיטה ולשלחה, ואילו בשביל אשה אין דין כזה קיים, ואם שנוא עליה האיש, הרי אין לה אלא לכרוך חבל על צווארה ולהיתלות על אחד המשקופים, או לקפוץ הנה, אל הבאר.


בשבת אחרי־הצהריים אמרה, כי עליה לבקר אצל בת־עירה, המתארחת בבית־קרוביה, ברחוב הטחנה.

“אז אלך גם אני אתך,” ביקש.

“זה לא ייתכן, כי אתה אינך מכיר אותה,” אמרה.

“ובכן תלבשי, לפחות, אחת משמלותיך הטובות.”

“גם זה לא מתאים, כי האנשים שם בני־עניים הם,” השיבה.

והיא יצאה והלכה לא לרחוב הטחנה, כי אם לרחוב האשלים, ששם התהלכו עתה בני־המקום זוגות זוגות, או משפחות משפחות.

היה פה בית־קברות עתיק מאחורי שדירת־הטיילת, ומפה יכלה לראות איך טיילו להם כולם, כנשים וכנערות, מדושני עונג־השבת, ורק היא הנה אבודה, כי מכור־נמכרה לאיש, אשר רק מגע אחד שלו מביא אותה לידי זוועה.

בשובה, כשהחשיך כבר, ראתה דרך החלון שהאיש שוכב ישן על הספה – נרדם, כנראה, תוך כדי ציפייה לה, והיא התגנבה ושכבה במיטה והשמיעה קול נחרה כישנה.

כשקרבו ימי הגשמים והקור והעבודה נתמעטה, קיבל האיש מיכתב מאחת מחברותיה של אשתו, חנה־זישה, בו היא מודיעה שהזקנה, דודתה, חלתה, ועליו לשלוח הנה לזמן־מה את אשתו שתטפל בה.

ממנה, מחנה־זישה, בא הדבר, שאם לא כן – כתבה – אין לה אלא להיחנק, או לקפוץ אל תוך הבאר. יש לה, אמנם, חבל בבית, אבל היא עוד לא ראתה את העולם ורוצה היתה עוד לחיות.

היא ראתה איך שהוא קרא בערב, לאור המנורה, את המיכתב, ואחר שמעה איך שהוא מתהלך בבית הלוך ושוב.

קווה־קיווה לימי הסתיו, שאז יישאר בבית, על ידה – אמר לה – והנה לך “מנוחה”.

למחרת מסר לה את המיכתב, אמר לה שתתכונן לנסוע, ובעצמו הלך ללוותה לקרון הנוסעים.

“לכי לשלום, חנה’לי,” אמר בקול בוכים, הוציא את מטפחתו וכבש בה את פניו, ועד שהקרון זז, עמד ובכה מר.


ובבית הזקנה נערכה בעדה אותו יום כעין חגיגה – חברותיה באו אל הדודה של חנה־זישה וישבו, כמו לפנים, על מלאכת־יד, פצחו גרעיני־דלעת וצחקו מקרב־לב. את הזקנה השכיבו, לשם בטחון, מפחד שהאיש יימלך ויבוא פתאום, וכיסוה היטב בשמיכות.

היה לה, לחנה־זישה, מיגרש, שנשאר מאימה בירושה, והיא ביקשה את אחד ממכיריה שימכרוֹ ואת הכסף שקיבלה במחירו נתנה לזקנה, וזו הנה מילאה את כיסיה בשטרות, ובכך קיבלה עליה מעתה ברצון רב את התפקיד שניתן לה.

הדרכים בתוך כך נשתבשו, הגשר שבקצה העיירה נסתחף, והנה התחילו לרדת שלגים. לא היה עוד כל קשר עם העיר הסמוכה.

פעם, בשעת ערב מאוחרת, כאשר הזקנה שוב לא ראתה צורך להתכסות בשמיכות, נתגלגל פתאום לתוך הצריף גוש קרח מושלג. זה היה הוא, פנחס־חיים. בדרך־לא־דרך עבר והגיע הנה.

הזקנה הלכה ושכבה מעבר למחיצה במיטתה. הנערות, שישבו על מלאכת־יד, התחמקו, ואילו הוא הלך וישב על יד חנה־זישה.

“הוא הנהו כבול־עץ,” אמרה זו לדודתה, “איננו אדם.”

“לכי והוסיפי, איפוא, עצים בכירה,” אמרה הזקנה, “הציגי לפניו כוס תה וקומקום רותח, ואחר תבואי ותשכבי על ידי במיטתי, לצד הקיר. פה אין לך פחד.”

וחנה־זישה עשתה כן.

כשקמו למחרת נמצא החדר השני ריק. האיש הלך, כנראה. רק שלולית גדולה של מים נשארה פה מן הקרח שנמס.


והנה קרבו ובאו ימי־האביב. הדרכים תוקנות ושוב אפשר היה לעבור ממקום למקום.

באחד הימים התעכבה ליד הצריף מרכבת־אצילים, שנשלחה מאחת האחוזות לקחת את פנחס־חיים מביתו, וזה ביקש מאת הרכב לחכות זמן־מה ונכנס אל החדר פנימה.

אדיב היה, מנומס, כמו בימים הראשונים. העמיד פנים שאינו מרגיש במבוכתה של הזקנה, אשר ניכר היה בה, כי בריאה הנה לגמרי. הוא רק הוציא מטבעות אחדות מארנקו, אשר רק הכבידו עליו, והעבירן קלות אליה, שהרי הולכים וקרבים ימי־החג, ושאל אם ייתכן למצוא איזו אשה אשר תטפל בה, ואת אשתו – היא לא היתה פה בחדר – הוא מבקש שתשוב הביתה.

“זה ייתכן,” אמרה הזקנה. וכשחנה־זישה הופיעה, אחרי שהאיש נסע במרכבה, התחילה “לכרסם” אותה.

“די עינית את האיש הטוב והישר במשך כל החורף ומספיק לך. עכשיו עליך ללכת ולשוב לביתו. בצריף פה, על־כל־פנים, אין עוד בשבילך מקום.”

חנה־זישה עשתה את עבודתה בלי דבר דבר. יום כביסה היה זה להן, והיא שיפשפה ושטפה וסחטה.

והזקנה, שעבדה אף היא, עייפה לבסוף והלכה ושכבה לה במיטתה, והקיצה רק בשעת חצות, שאז ראתה, כי חנה־זישה לא שכבה עדיין במקומה.

דרך החלון ראתה, כי הכבסים, שאותם תלתה עם פנות היום, נעלמו, ושגם החבל איננו, ועם זה שמעה קול בכי דק, כבכיו של ילד, באה אל המיטבח וראתה שחנה־זישה מוטלת שם כסחבה ישנה עם החבל בידה.

“איני יודעת איך עושים את זאת,” אמרה.

“מטורפת,” רק צעקה הזקנה פעם אחת, לקחה מידה את החבל ותלתה אותו במקומו, ועליו את הכבסים. במיסעדה מנגד ראו אותה אז שהיא תולה כבסים באמצע הלילה, והם גם שמעו את קול־היבבה הדק, שדימו אותו לקול הכלב הקטן, ושלא היה אלא בכי של אדם שאיננו יודע איך לתלות את עצמו.

אחרי זה לא דוּבר עוֹד בכך בין השתיים דבר.

חנה־זישה, כשקרבו ימי הפסח, הלכה ונסעה לביתה (הן שם, בבית, היתה לה הבאר).

ימי־החג עברו בביקורים הדדיים של הקרובים, ואחרי החג יצא פנחס־חיים לבתי־האחוזות לעבודה ורק לשבת ולחג, וגם בימי הראשון בשבת, נשאר בבית.


פעם, בראשון־בשבת היה זה, כשחנה־זישה עמדה על־יד תנור־הבישול במיטבח והעבירה ביתוך שבידה את הסירים ממקום למקום, בא הוא, פנחס־חיים, וישב על־יד השולחן, שעליו היו אוכלים כרגיל, להתפלל (פה, במיטבח, תמהה היא). קשר לידו השמאלית את רצועת התפילין, התעטף בטלית ופתח לפניו את ספר־התפילות, אך הוא לא הביט כלל לתוכו, כי אם שלח פעם בפעם מבטים לוהטים אליה, שלפפו אותה כחשוקי־ברזל מלוהטים. ואז סלקה את הסירים המתבשלים הצידה, העלתה שיכבת־רמץ על האש בפנים, ואחרי שהציגה את היתוך במקומו, לקחה בידה אחד מהסלים הקלועים, יצאה ופנתה לצד החנות, כאילו כדי לקנות מיצרכי־אוכל.

פה עברה את הגדר המבדילה בין חצרה ובין חנות־המכולת, הניחה את הסל בתוך העשב ועברה בשביל שירד אל הנהר, הסירה מעליה בבת־אחת את כל בגדיה, ישבה זמן־מה בפאת הנהר והשתכשכה במים, כדי להסיר מעליה את הזוהמה שדבקה בה; ואחר הפליגה לאמצע הנהר, שכבה על גבה ובפרשה את זרועותיה, כאילו כדי לחבק את מישהו, שטה לאיטה.


פנחס־חיים, לאחר שחיכה זמן־מה, יצא לחפשה.

הסל שלקחה איתה נמצא ריק על־יד הגדר, הרי שאל החנות לא הלכה, והוא הלך והציץ בפחד אל הבאר. זו היתה אפלולית וריקה. אז האהיל בכף־ידו על עיניו, הבחין מרחוק, על שפת־הנהר, בחבילת בגדים, שבה הכיר את שמלת־הפסים והסינור האדום של חנה־זישה, ובמרחק־מה, באמצע הנהר, צף גוף מבהיק ומסנוור. זאת היתה היא, חנה־זישה. קורנת כולה ומבהיקה בלבנוניתה. כזאת לא ראה עוד אותה מעולם.

עתה נזכר שלבוש הוא עדיין במדי־הקודש ועומד באמצע התפילה, והוא נכנס אל הבית, הסיר מעליו את הטלית והתפילין וישב ליד השולחן במיטבח, השעין את ראשו על כף־ידו ולא זז עוד משם.


חנה־זישה, כששבה הביתה, ערכה את השולחן והגישה את התבשילים, אבל האיש לא נגע לא באלה של הצהריים ולא באלה של הערב, והוסיף לשבת ליד השולחן, כשהוא משעין את ראשו בכף־היד.

“ודאי התקרר”, שיערה חנה־זישה ושמה את המאכלים במקום קריר, ששם הם עשויים להשתמר, ובעצמה עמדה ללבוש בחדר הצדדי את החלוק הכהה שלה, הלכה ושכבה במטה ונרדמה מייד.

עם אור־הבוקר שמעה, שהוא מתהלך בחדרים ומכין עצמו לדרך. ואמנם יצא כעבור שעה קלה והלך, אבל לא עבר זמן רב והוא שב, מוּבל על ידי אחיו הגדול, שהטיל אותו על המיטה, ולה אמר בפנים נזעמים, בפנותו אל המיטבח, שתרוץ מהר להביא הנה את הרופא, כי הוא, פנחס־חיים, אנוּש. והרופא שבא אמר אמנם, לאחר שבדק את החולה, כי אנוּש הוא: דלקת־ריאות משני הצדדים.

האח הגדול, ראובן־ליב, הוא שנשאר פה כדי לטפל בו. יודע היה תמיד – אמר לעצמו – כי טוב לא ייצא מהזיווּג הזה.

חנה־זישה הסתלקה אל המיטבח וישבה כל הזמן נדהמת על האצטבה, בלי חשוב מאומה. לו, לפנחס־חיים, לא דרשה רע, ורק שאפה לחופש, בלי לדעת איך יבוא זה. פעם בפעם נפתחה הדלת והאיש, ראובן־ליב, ביקש ממנה מעט תה, או צלחת של מרק־עוף. לפעמים ביקש שתעזור לו להחליף לחולה את סדיניו, וזה, שהיה מוטל כבוּל־עץ כל הזמן, אך הציץ אל קצה עינה הפוזלת, התנער ונאחז בה וצעק בקול־זוועה מנסר: “חנה’לי!” ובקש לרדת מעל המיטה, ורק אחיו, אמיץ־הכוח, הוא שהשכיב אותו, ואותה שלח אל המיטבח.


והנה אמר יום אחד הרופא, כי קרב קיצו של האיש, וראובן־ליב בא אל המיטבח ואמר לה – הפעם הראשונה היתה זאת שדיבר אתה פנים אל פנים – כי לטובתה וגם לטובתו הוא, כדי שלא יהיו להם אחר־כך עסקים עם החליצה, טוב אשר היא תקבל עתה גט מבעלה; וכי עליה לכסות את שערה ולהיכנס אל החדר, כי יבואו עוד מעט אנשי בית־הדין והם יערכו לה את גיטה.

“גט?” שאלה בקול לא קולה.

“אתם תוכלו לשוב ולהינשא, אם יחיה אחי מחוליו,” ניחם אותה.

“אַה,” אמרה.

בעוד שעה קלה הועמדה לפני מיטת בעלה, שנראה כמת, וקיבלה מידו את גיטה.

עכשיו שמחה כשאנשי בית־הדין אמרו, כי רשאית היא, כל עוד הוא חי, לטפל בו ולהגיש לו כל דבר.

קרובים, כשהגיעו אליהם הידיעות על מצבו, באו “להיפרד” ממנו, ורבים מהם בכו, אבל נאמר להם כי הוא, אחרי הטכס שנערך, נרדם. והוא נרדם אמנם וישן במשך שעות שנת־מנוחה, וכשהקיץ, לבסוף, נראה היה כי פג חוּמו.

חנה־זישה בישלה והתקינה למענו מאכלים מבריאים עד אשר קם ועמד לבסוף על רגליו, שאז נשאלה, כפי שהותנה, אם רוצה היא להמשיך לחיות עמו יחד כמו לפני כן, והיא ענתה בקול, שמילא, כפי שנדמה לה, את כל חללו של העולם:

“לאו.”

“אם כן,” נאמר לה, “אסור לך לשהות פה אפילו יום אחד, שהרי את מגורשת.” והיא, אשר ידעה זאת, הלכה ולקחה את החבילה, שהיתה מוכנה אתה והלכה, כדי שלא למשוך את עיני האנשים, דרך גני־הירק לצד החורש, אשר שם, בבניין־עץ קטן, ישבה קרובתה, לנה פה הלילה, ולמחר, עם הנץ החמה, פנתה ללכת עם חבילתה לדרך המוליכה לעיר מולדתה.

הן יש שעה לכל אדם, אשר העולם, שבשבילו נוצר בכל כך הרבה יופי והרמוניה, מיטיב לו פניו.

הפעם היתה זאת שעתה של חנה־זישה.

המלצות קוראים
תגיות