רקע
דבורה בארון
בסוף קיץ [נוסח מבואר]
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988
דבורה בארון תמונה 2 קובץ 11.jpg

בתחילת אלול הופיעו על־פני השמים ענני השרב הזעומים, רָעֵי־המראה, אלה אשר לנוגהם המוזר, ברָבצם מגובבים בקרבת השמש, תיראה האדמה מתחת בלה וכעורה עד לגועל. עמומות, ללא כל הד, קשקשו המצילות בצווארי הגמלים, שנהרו שיירות בדרכי המלך; תמרות האבק שהתאבכו מסביבם לא נתנו כל אפשרות לצרף אותם לכיפות המיסגדים והדקלים שמאחריהם לתמונה אחת שלמה, ומעין נחשול של חורֶב עבר את הגוף למראה ההֵלך, המבקש לו מחסה בשיפולי צבָּר, ששיורי ברֵיכה ושוקת הפוכה מלבינים חרירוֹת בקרבתו.

במבואי העיר, בין החומות, נתרכך קצת המראה. נראו: עציצי־בית בצל, באיזה חלון שעל אדנו נקווה־רועד קילוח דק של מי־השקאה; נער עוזר עומד, חגוּר בסינורו, על מיפתן מספרה וממָרס בעבועי בורית בכלי גביש, ומאחוריו, מתוך האפלולית, מציצה בברקה הקר מכל מלוא רוחב הקיר האספקלריה.

מעל שולחנות הפירות הרהיב ביותר האבטיח, הצוהל בירקו אפילו מבעד לשיכבת האבק ­– בתנועת־יד תאוונית הניף עליו הערבי המוֹכר את סכינו והעמיק־בתק במתינות את קרביו, בהזילו, טיפות טיפות, את עסיסו על הארץ.

הִניחו במקצת את הדעת גם מוכרי הגזוֹז, אלה המנצנצים בכליהם המצוחצחים על כל פרשת־רחובות, בחזרם בלי הרף וללא כל עייפות על השאלה:

‘בעסיס דובדבנים או במיץ לימון?’ ­– ולמטה, בסתר־תיבותיהם, הורגשה מציאותם של גושי־הקרח.

אולם הנה הודבקו מודעות בראש כל פינה בחוץ עם איסור חמוּר על אכילת פירות ושתיית מים בלתי־מרותחים. בשל המחלה החדשה, אשר בעטייה בא האיסור הזה, זו שהיא נקראת עוד בשמה הלאטיני, הטמיר, ושעל מהותה לא עמדו עוד בעצם גם באירופה, מתכנסים חברי הוועד של אגודת הרופאים לישיבה יוצאת מן הכלל בביתו של אחד החברים. קֵרחים רובם, כבדי־ראש, עם קני־השֵמע המבצבצים קלות מכיסיהם. זלעפות צמא הבהבו במשקפיו של יושב־הראש, בהרחיקו מעליו את הכוס עם המים, אשר רק אמש חיבר את נוסחת האיסור על שתייתם. ‘בתוך צפיפות שכונותינו, רבותי, באקלים זה בשלהי־הקיץ, עלולה המחלה לקבל צורה רצינית, צורה מגיפה לכל פרטיה’, אמר בנופפו את ידו הנתונה במאנז’ט1 מחוסר כל חוזק בתוך החוֹם ­– ועל פני קבוצת הפרופיסורים התלקח כעין שביב של סקרנות, בהציצם מלפני שולחן־הניתוחים מעל התמונה שבמרומי הקיר.

‘ירחם השם’, נאנח התימני השמש, בהינתן לו הפקודה להזליף חומץ קארבּול במבואי השכונה ­– ונשא כעבור שעה את הנוזל בכלי, כמי שעומד כביכול בפרץ כשהנגף ‘כבר החל’. עתה הודבקו בצידי המודעות הקודמות ­– אחרות, טריות, בצבע אחר ובאותיות יותר בהירות. כשערות־שיבה ניתלו בלוריות השוּם מעל סלי הירקות, אשר מחירם ירד פלאים בבת־אחת. זיו החצילים עוּלי־הימים הועם והרכרוכית בקישוא הורגשה עוד לפני הימששו בידיים, והעין הנפלטת אל השולחן הקרוב עם הפירות, לא ראתה פה אלא את הרקבובית אשר בחמוקי אשכלות הענבים.

‘העיקר הוא הזבל’, התעורר אחד מן העוברים, בהתעכבו ליד קוראי המודעה, וניפנף בכובעו האנגלי כדי להשיב מעט רוח; אולם הנה עברה דרך הרחוב המכונית הסגורה, המובילה מישהו מנוּגע מבית־החולים המקומי אל זה של הממשלה אשר בעיר, והשתי־והערב של צלבה הגדול פָּלח כאותות דם את שרב־האימים שמסביב.

‘מפח יקוּש ומדֶבר הווֹת’ ­– נחלשת דעתו של מוכר הסלסלות הזקן, שחתר עם ארגזו אל הצל שבצידי הבתים, והנשים השבות מכיכר השוק עומדות רגע תחתן, באמצע הרחוב, ככורעות תחת משא סליהן.

נשמע בשרוק המכונית שריקת־הזהרה, כשהיא פונה לצאת אל הדרך המובילה למחלקת־המנוגעים ­– העירה. מתוך בית־המרקחת יוצא עוזר־הרוקח ומביט, כמצפה לדבר־מה, אילך ואילך, והחַלַט־הסינור שלו, עם שני הכיסים מימינו ומשמאלו, מדהים לאור השמש בלבנוּניתו. ובתוך שדירת־העצים מופיעים שני החולים התמידיים ­– חולי השחפת שלאחר יאוש, אשר רק לפני שני ימים גססו מחוֹסר אוויר לנשימה ­– וצועדים בצעדים מאוששים זה מול זה מתחת לשמשיותיהם הירוקות.

ביום הששי בבוקר בודקים השוטרים בכיכר השוק את כל צורכי־האוכל ופוסלים את הדברים האסורים לאכילה ‘על־פי הפקודה’.

בערבובייה מתגוללים על החול: עגבניות פצועות, מתבוססות במיצן, יונים נדהמות המרטטות בכנפיהן רטט אילם; דגים מתים, נפולי־בטן, עם קני־סוף דקים בפיותיהם האפלים. החמורים הכפריים, אשר סחורת־משאם נבדקת על גביהם ממש, עומדים תחתם עמידה של ‘קבלת ייסורים’, בלי זיע, מבלי להבריח אפילו את הזבובים מעליהם, ומראה הפַלחיות המתופפות על לבביהן, חשופות־פנים, רכות־עינים, עם כל נגעיהן הגלויים כלפי השמש ­– מחריד. הרווחה כל־שהיא תהיה רק עם הכניסה לחנות האופה, במקום שריח־הלחם מתפשט רענן וחם ומגרה כבערבי־שבתות כתיקוּנם, ושהאשה המוֹכרת, חמה ומקומחת, עם כיס של עור הקשור לה בטוחות מעל לסינור, אינה מקפידה ביותר על ה’הכרעה':

‘סוף־סוף הימים ­– ימי אלול’, ולמראה השביל המלבין בטהרו בין שערותיה החפופות, נזכרת לא אחת מהקונות, כי טרם ניקנו נרות להדלקה.

ובדיעבד ­– כחום היום, כשהמידרכות בחוץ טואטאו וריצפת־האבן נשטפה למשעי אף היא ­– שופתים במקום הדלעת ותאיני־הצבר מעט שזיפים בצימוקים, אלה אשר מדי התבשלם בתבלין, אדרבא, יזכירו בריחם את לפתני החתוּנות וסעודות הפורים שבגולה, וכשהשמש נוטה, לבסוף, לערוב, ושום אזהרה או מודעה חדשה לא תיראה ברחוב, נקנים בחיפזון, בחנות השכונה, מעט בָּטנים או זרעוני־דלעת לפיצוח, ואבי המשפחה, בשבתו בשעת ארוחת־הערב על העיתון היומי, נשמעת כבר נעימה של אימון בקולו למקרא הידיעות על האמצעים שנאחזו על ידי הרופאים להגבלת המחלה.

‘לכשירצו, נו’, הוא פושט בלי פקפוק עוד את מזלגו אל הצלחת עם המלפפונים הכבושים. למחרת בבוקר השקט בשכונה גדול כל־כך עד שנשמע בבירור קול צפצופה של מכונת־ההשקאה מן הפרדס. לובן שרווּליהם של האנשים המתהלכים פשוטי־מעילים, מסַמא. נשמע איך שבאחד הבתים, בחצר צדדית, ‘מנסה’ מי־שהוא את קולו בניגוני־תפילות. נערה מטאטאה מרפסת במטאטא צמוד למקל: מדריגה, מדריגה מטאטאה היא, כששערותיה קלועות לצמות קטנות, צפופות, ואותן מתירה היא רק כעבור שעות, בהפליג השמש במידה ניכרת מערבה, כשראשוני המכבים יורדים בחולצותיהם הלבנות אל מיגרש הספורט שבקצה השכונה. היתה הרווחה. הזקנים, המתאספים בבית־כנסת הארעי לתפילת־המינחה, לועגים כבר בלי כל משא־פנים לדמיונות הדור הצעיר וחששותיהם של הרופאים.

‘מגיפה’, מבטל הישיש האמריקני, מי שהיה פעם חזן בדווינסק ­– והוא כובש לו דרך בין הנאספים אל עמוד התפילה ­– וכשהוא שב, ובגדו העליון נתון לו, כדרכו, על כתפיו, אין כבר לעבור את הרחוב מפני המון המטיילים וצפיפותם. כנופיות, כנופיות, נוהרים הם: ספרדים משומנים, חבושי תרבושים, המפצחים, תוך כדי לעיסה, את זירעוניהם, תימנים ­– אברכים, בלי חתימת־זקן, עם נשיהם־תינוקותיהם הביישניות ועוללי־הבוסר בזרועותיהם, חנווני־העיר עם נשיהם המבוגרות יותר מדי, כעוּרות התלבושת, אלה אשר צלעות המחוכים שלהן מרוסקות תמיד ותכשיטיהן יזכירו את פמוטי־השבת שנשארו בבתיהן. באים שניים, שלושה ערבים וכובשים להם דרך באמצע הרחוב. חיוורים־אדיבים לאור השקיעה, עם העינים הקפואות, המביטות ממך והלאה, שעל פיהן לא תכיר לעולם ­– הלנו הם אם לצרינו. בא גם אופיציר מחֵיל המקום, גמיש ולבוש־הדר, כשסוסו היפהפה, הנוגע ואינו נוגע באבני המרצפת, נמלך פתאום ומתעכב, מסתובב רגע סחור־סחור ומזדקף קוממיות באמצע הרחוב ­– הציצים במגבעות הנערות על שתי המידרכות, מזה ומזה, מלבלבים כפרחים חיים. אבל הנה נראתה עגלה בקצה הרחוב ומישהו פוסע פסיעה פסיעה עם המושכות בידו לצידה. ‘חולה מוּבל לבית־החולים הקרוב, או מת?’

חנוונית השכונה הצעירה, זו אשר יצאה בפעם הראשונה אחרי לידתה לטייל, נחלשת הראשונה בין האספסוף ומושיטה את ילדה החבוש ב’מעטפה' לבעלה.

‘קח אותו, ראה, אני מתעלפת’, אומרת היא ומבקשת מקום נוח לכך בצידי איזו מרפסת. למראה הגוף המתנודד, עטוף בסדין, בטלטולי העגלה המתקרבת ­– נובלים כל פנים. רק עתה מרגישים רבים, כי רד כבר היום ועל פני הים כבו הנגוהות האחרונים. בבית־החולים המקומי מוארים החלונות לכל אורך האגפים. נראים חצאי־אנשים בתחבֹשות מבעד לשׂבכות־הברזל; מיזרנים ניתלים מעל מיסעדי הגזוזטראות שרויים באור החשמל על כל כתמיהם החשודים. במרחק, לאור הפנסים, הנדלקים בזה אחר זה, מופיעים ארבעה שַמשים ועוברים בשתי שורות, שניים, שניים, בתוך הרווחה שנהיית מאליה מסביבם, וצלליהם החדים, הנמשכים צרים־צרים לרגליהם ­– דומה שלא יבוא להם קץ.

ופתאום יהיה כאילו התעוררה רוח על פני הים וחלפה בנשיבה מעודדת את השכונה. הדבר בא מצד בית־החולים; הקרובים אל המקום יכולים לראות בעמוֹד הרופא על הגזוזטרה, כשזקנו משחיר לו נדיבוֹת על צוארונו המופשל:

‘במשך ארבעים־ושמונה השעות האחרונות’ מודיע הוא, ‘לא קרה כל מיקרה חשוד; המת שהובא זה עתה בעגלה הוא טבוע’.

‘טָבע?’

‘בחיי ראשי, אני לבדי ראיתי’, נשבע צופה לריעהו, הלבוש בגדי חאקי כמוהו. ‘חלוץ, או ככה איש?’

‘אני לא יודע’.

‘אז זוזו ­– מה יש פה לעמוד?’

והקהל זז. מִתחילה בלי כל מטרה, כגל־אגוזים כשניטלה מסביבו פתאום איזו מחיצה, אבל כשמודיעים מפנים החצר כי הלויה תהיה רק כעבור שעה, נבדל החלק היותר גדול ומסתלק לצד בית־החולים והנשארים מתפזרים והולכים קבוצות קבוצות לשכונותיהם. הלויה היא ענקית.

עם המיטה הארצישראלית, זעומת־הדפנות, בידיהם נבלעים השמשים מיד להופעתם לבין האספסוף, ולאלה אשר יביטו מעל הגגות תֵראה התהלוכה חגיגית כמעט עם המון נרותיה שאנני־השלהבות, כששום בכי או נאקה וקול דיבור לא ישָמע בתוכה. על פרשת־דרכים, עם גמר הכביש, נוטים המלַווים ימינה, גולשים רגע גלוש והבהב בנרותיהם במורד ונעלמים בבת אחת בעלטת החולות. ובתוך השכונה שנתרוקנה משתררת דממה ממושכה, דממת רווחים. נפתחים תריסים בלי קול. אי־שם, בפינת מרפסת ‘מבדיל’ זקן על היין ומתרפק, בקול צרוד קצת, על ה’אבטח ולא אפחד'. ההבעה על פני הילדה, המחזיקה לפניו את הנרות ­– תמימת עינים, עם זֵר תלתלים בלונדיים על מצחה הנוּגה ­– נוגעת עד הלב.

נשמעים קשקושי מיחם בהִנערו מאפרו הישן. קרוב לשעה התשיעית נֵעורה גם רוח קלה מצד הים. על פרשת הרחובות, בקרבת הפנס, מתרומם האבק ומסתובב אט ומרתתות פה ושם הצפצפות. וילון־הבד עם אותיותיו העבריות על־יד בית־הקהוה זע, מפרפר פרפור מתון ומתהפך על צדו השמאלי, ואז נענה הישיש האמריקני מעל מרפסת־חדרו לאמר: ‘בניו־יורק, דהיינו, מין רוח־מחַיה כזאת, הַ?’ ­– והוא קם ללכת אחרי אשתו, הטופפת־נחפזת בריצת הישישים שלה אל שולחן הגזוֹז אשר בקצה קרן הרחוב.

בלי הבגד העליון על כתפיו נראה גופו דל וטעון רחמים כמעט בעצמות הגב הבולטות חרֵבות מתחת למעיל הקַמלט2, ועל פני מוכר המים, ‘עולה’ חדש, אשר כל משפחתו נשארה עוד בעיירה האוקראינית, מתפשט מין אור של חנינה בשאלו אותו ­– אגב הזלפה־תסיסה מן הברז כבר, כשהמגבת נתונה לו על כתפו:

‘בעסיס של דובדבנים או במיץ לימון?’


מן העזבון [1920–1921]

חיבור זה נדפס ב“שלושים” לפטירת המחברת ב“מאזנים”, חוב' תשרי–חשון, תשי"ז


  1. מאנז'ט ­– חפת־שרווּל.  ↩

  2. מעיל קַמלט ­– שכמיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות