בעצם השעה, שאנחנו כל כך זקוקים להתאחדות אמיתית, להתאחדות מתוך עצם שאיפתנו הלאומית ועבודתנו הלאומית, בא ה’איחוד' מתוך התנועה הסוציאליסטית שבגולה (הן לא במקרה התחילו ה’מאחדים' את תכניתם במלים: ‘תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם’. העובדה כשהיא לעצמה, שהם לא מצאו התחלה אחרת, העובדה כשהיא לעצמה מה היא אומרת וכמה היא אומרת!), ‘איחוד’ מתוך התנועה הסוציאליסטית, שאין לה פה שום מקום, שהרי אין לנו פה לא קפיטליסטים ואין פרולטריון (על פי האמת הרי גם בגולה אין לנו. כי כלום הקפיטליסטים היהודים הם הקפּיטליסטים שלנו, שהתעשרו מתוך תעשייתנו אנו? וכן הפרולטריון היהודי כלום הוא שלנו, יוצר ערכי חיינו אנו?), מלבד מה שהסוציאליות עשויה רק להחניק את הלאומיות, את רוחנו הלאומית, שזיווגו על כרחן של שתיהן.
מובן, כי ‘איחוד’ כזה עשוי רק להרחיב את הפרץ בין העובדים, שהרי עוד ישנם בארץ-ישראל עובדים, שאינם נישאים ברוחות המנשבות ברחוב, ושאין הרוחות מטשטשות את עצמותם הלאומית והאישית עד כדי לשכוח, כי אנחנו באנו הנה לברוא לעצמנו ולעמנו חיים עצמיים ולא חיים מתורגמים מחייהם של אחרים (מתורגמים אמנם לעברית ולא לז’רגון, שבזה, כנראה, רואים ה’מאחדים' את כל עצמותנו הלאומית). אף אמנם לא היה עוד (אל יאמרו לי: היה מכוסה ונתגלה, כי יודע אני כמוהם מה שהיה ומה שיש היום), – אף אמנם לא היה עוד בקרב העובדים פירוד כזה, התמרמרות הדדית, התנגשויות הדדיות כאלה, בקצרה – אם לקרוא את הילד בשמו האמיתי – כיעור כזה, כמו שיש היום, בתור תולדה ישרה מה’איחוד' כביכול. והדבר הזה קשה בייחוד לעולים החדשים, שקיווּ למצוא בארץ-ישראל נקודה מאירה מתוך העבודה החיה, שהם באו להתמכר לה.
צריך היה לשים קץ לכל המהומה הזאת, שבכל אופן אינה מביאה תיקון או טובה לשום צד. צריך היה לפחות למצוא דרך לשלום בין שני הצדדים, ששני הצדדים יוכלו לפחות להיפגש זה עם זה בתור בני אדם שיש להם בכל אופן איזה עניין משותף, אם לא בתור חברים; שהיחס ביניהם יהיה לפחות לא גרוע מזה, ששרר תמיד בין ‘פועלי ציון’ ובין ‘הפועל הצעיר’ (אגב אורחא יש להעיר לעורכי העיתון ‘די ארבייט’ בגרמניה, כי לא ‘פועלי ציון’ הם האשמים העיקריים בתכסיס ה’איחוד‘. בקרב ‘פועלי ציון’ היו רבים, יש לחשוב, שהתנגדו אפילו לשינוי השם. וגם עד היום לא הורע במידה כזאת יחסם ל’הפועל הצעיר’. האשמים העיקריים הם ה’מאחדים' מקרב הבלתי-מפלגתיים ואחדים ממי שהיו חברי ‘הפועל הצעיר’, אם כי כוונתם היתה בתחילה מבחינה ידועה רצויה). צריך היה לשים קץ, – אבל איך? אם להשלים אתה אומר, "הרי זה גם כן מאינטריגותיו של ‘הפועל הצעיר’ " (הדברים האלה אינם קלוטים מהאוויר, כי הם נאמרו לי בהשתדלי למצוא דרך לשלום). שהרי אם הם, ה’מאחדים‘, יסכימו חס ושלום לחיות בשלום עם ‘הפועל הצעיר’, כאילו הם מאשרים את זכות קיומו. מכאן – השתדלותם בכל מה שהם עושים ומדברים וכותבים לבלי להכיר בקיומו של ‘הפועל הצעיר’ בתור הסתדרות של עובדים. שוב פוליטיקה! כאילו אין ‘הפועל הצעיר’ יכול להתקיים בלי אישורם! בכלל, אם בתחילה, בעצם שאיפתם ל’אחד’, היתה לפחות כוונתם רצויה, הנה עתה, בכל יחסם ל’הפועל הצעיר‘, קשה להגיד גם את זה. לא די להם שאינם עומדים על טעותם, שאינם רואים את עוותתם, שאינם רוצים להבין, כי להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’ ולהכריז על ביטול המפלגות ולקרוא לזה ‘אחדות העבודה’, – להשתדל להטיל דעות על אחרים בתקיפות אינקוויזיציונית, לבטל את ההסתדרות הכללית ולהכריז על התאחדות העובדים, כי כל זה לכל הפחות אינו תכסיס יפה או כשר, – הנה קנאותם העיוורת ביחס ל’הפועל הצעיר’ אינה יודעת כל גבול. כאילו לא הם האשמים, שלא בחרו בדרך הנכונה ולא ידעו לקרב את הלבבות או לפחות, אם אין למצוא דרך, שלא השאירו את הדבר כמו שהיה, אבל בחרו בדרך שהם רצו בה ובאמצעים של כפייה מוסרית, כי אם אשם ‘הפועל הצעיר’, שלא עשה שום מעשה, אלא שלא רצה – איזו חוצפה! – שלא רצה ללכת אחריהם בעיניים עצומות, שלא רצה להיות נישא בזרם או ברוח המנשבת ברחוב, שלא רצה לקבל את תורתם ואת רוב הטובה השאולה או הקנויה מאחרים, שהם באו להשפיע עליו. לא אדבר במעשים, המכוונים להצר צעדי ‘הפועל הצעיר’ וגם להחניקו, – לא אהיה שופט. בין כך ובין כך, כפי שיש לראות, לא יימלט, כי הדברים לא יתפרצו החוצה ואז יראה הקהל וישפוט. אבל היחס, שאני רואה אותו כל כל צעד! פשוט מין שנאה עיוורת לחברי ‘הפועל הצעיר’ הולכת וצומחת בלבם: חברי ‘הפועל הצעיר’ הם מין חבורה של אנשים גסים, מטומטמים, שאין להם בעולמם אלא מפלגתיותם הצרה, וכל מעשיהם חשודים. ואין הקנאים החשדנים האלה חולים או מרגישים אפילו, כי אין לך סימן מובהק למפלגתיות מטומטמת מקנאות חשדנית כזו. מאחדים – ואינם מבינים דבר פשוט כזה, כי גם בצד שכנגדם יכולים להיות אנשים שכוונתם רצויה, שלא רק מפלגתיותם הביאתם להתנגד, אנשים, שיש להם אולי גם מחשבה וגם נפש במידה אולי לא פחותה ממה שיש ל’מאחדים' בכבודם ובעצמם. מאחדים – ואינם יכולים להבין, כי כשם שהם רשאים לחשוב ולהאמין כי מתנגדיהם טועים, כך רשאים מתנגדיהם לחשוב ולהאמין כי הם טועים.
קשה בעיני אני, למשל, קשה פירוד הלבבות הזה או פשוט השנאה, המשטמה הזאת בקרב העובדים אפילו מהפירוד בעבודה, ואולי אפילו מהשתדלותם של ה’מאחדים' להצר צעדי ‘הפועל הצעיר’ או להחניקו. סוף סוף הם יזיקו בזה רק לעצמם. ‘הפועל הצעיר’ חי, וגם יחיה. אם עם ישראל שואף באמת לתחייה, לתחייה אמיתית, עצמית, לא רק שאין כל תכסיסיהם של המרובים לפי שעה מסוכנים ל’הפועל הצעיר', אלא שהוא עוד יגדל וישגא מאוד. סוף סוף הוא לפי שעה ההסתדרות היחידה של עובדים בארץ-ישראל, ההולכת בדרך הלאומיות החפשית מכל השפעה זרה. אבל הרעל של המשטמה, של הטמטום המכוער, מרעיל ומזהם את האוויר עד למחנק נפש, את כל האוויר, גם את אווירנו אנו.
מה לעשות? כיצד לתקן את המעוּות? כל מה שאנחנו יכולים לעשות במובן זה הוא לשמור את עצמנו מן הכיעור ומן הדומה לו: לא להילחם, לא להתגדר ולא להתרחק, בכלל לא להשתמש באמצעי הקטנוּת, החולשה והטמטום. אנחנו צריכים ואנחנו מוכרחים לקבל על עצמנו יותר ממה שמוטל עלינו, ממה שעולה בחלקנו מהעבודה ומסבל החיים, אנחנו מוכרחים למלא מצדנו את הגרעון הרוחני, שגרם לכל העבודה והעובדים בארץ-ישראל ה’איחוד' כביכול. אנחנו יכולים להבין, כי גם בקרב ה’מאחדים' וה’מאוחדים', אם כי, לפי דעתנו, טועים הם ודרכם לא רצויה, ישנם אנשים ישרים, חושבים ומרגישים, שכוונתם רצויה, ואנחנו יכולים לחיות עמהם בשלום וגם באחווה מבלי להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’, ובזה כוחנו. אל יהי אפוא כל העניין הרע הזה למכשול לנו בעבודתנו, ועוד להפך. לטהר את האוויר, למלא את הגרעון, למשוך את הלבבות, אפשר רק בכוח עבודה רצויה. אנחנו צריכים לעבוד כך, שהעבודה תפעל מה שאין אנחנו יודעים כיצד לפעול.
תרע"ט (1919)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.