¹

א

על פי הכתובת תוכלו לראות, כי דברי אינם באים לעורר למלחמה או להגנה. אין לנו צורך בזה. מה שאנחנו עומדים עליו הוא די איתן, ושום פוליטיקה של המרובים לא תכבוש אותו ממנו ולא תזיז אותו זיז כל שהוא. צריך רק לדעת לעמוד עליו עמידה נכונה. רק חוסר דעתנו או מיעוט דעתנו את זה הביא אותנו להפסיד מה שהפסדנו. הדעת הזאת היא איפוא הדבר שאנחנו זקוקים לו עכשיו, או הדבר, שאנחנו זקוקים לו עכשיו, הוא – חשבוננו עם עצמנו.

קודם כל נברר לעצמנו, מה קרה פה. מאין כל המהומה והמבוכה? אומרים: התאחדות. נעיין בדבר, אם יש פה באמת שאיפה להתאחדות

התאחדות בין אנשים או בין קבוצות אנשים שונים בדעות תוכל לבוא רק על בסיס משותף לכל המתאחדים. בנידון דידן יש לנו מצד אחד ‘פועלי ציון’ והנגררים אחריהם, העומדים על בסיס הסוציאליות עם הלאומיות, ומצד שני – אנשים העומדים רק על בסיס הלאומיות בלבד. הבסיס המשותף היא איפוא הלאומיות. הן גם ‘פועלי ציון’ מודים או אינם כופרים בלאומיות. ברור כי להתאחד התאחדות אמיתית, התאחדות, שאינה עומדת על פוליטיקה, אפשר רק על בסיס הלאומיות, זוהי הדרך הישרה, הדרך של שאיפתנו היסודית ושל עבודתנו המשותפת לכולנו. הרי לשם תחיית האומה ותחיית עצמנו באנו הנה כולנו. לשם הסוציאליות בא הנה ותורתו בידו מיעוט קטן. והנה באים אנשים ומציעים לנו תכנית, אשר סעיפה הראשון, המלים הראשונות, היסוד לכל הבניין, הוא: ‘תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם’. מה זאת? האם אין זה אומר, כי פה מעמידים את כל עבודתנו בארץ-ישראל בעיקר על הסוציאליות, והלאומיות אינה אלא סעיף שני לה? וגם על האמת אין רחמים בדין זה, שהרי האמת היא, כי תנועת העבודה בארץ-ישראל אינה כלל וכלל ענף תנועת העבודה הסוציאלית. הרוב הגדול של העובדים בא הנה, כאמור, לא לשם סוציאליות כלל. ומה עונה על זה התכנית? היא תוך כדי דיבור, אחרי בארה באריכות את הגאולה והישועה שבסוציאליות, מוסיפה בלשונה הרשמית בתור סעיף שני: ‘תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף התנועה הציונית בעם העברי השואפת לגאולת עם ישראל מן הגלות’, – כאילו אין כאן ניגוד או סתירה כלל! פשוטו כפשוטו: התנ"ך והברית החדשה בכריכה אחת, – האם אין זה דבר אחד? ומעתה יכולה התכנית להוסיף אחרי איזה עמודים, כי ‘אחדות העבודה’ משתתפת בתור גוף ארצי אבטונומי: בהסתדרות הציונית העולמית, באינטרנציונל הסוציאלי וגם, כמובן, בברית הפדרטיבית העולמית של הסתדרות ‘פועלי ציון’. ואם תאמר: הרי זה פשוט תכנית מחודשת להסתדרות ‘פועלי ציון’, ומה שנקרא פה בשם איחוד אינו על פי האמת אלא כניסה להסתדרות ‘פועלי ציון’. ואם תוסיף עוד, כי לקרוא ‘איחוד’, ‘אחדות העבודה’, הוא תכסיס לא יפה, אם לדבר בלשון נקייה, – העיזה לאמור כך, העיזה להגיד את האמת הפשוטה והברורה הזאת לאשר יש להגידה, וראית כיצד מקבלים את האמת עושי ההיסטוריה שלנו, כמו שראיתי אני.

מתפלא אני ומשתומם על ה’מאחדים', שיש ביניהם אנשים חושבים ומרגישים, אנשים, שכוונתם היתה בוודאי רצויה, איך לא הרגישו, כי בתכניתם זו הם הסיעו את הנקודה המרכזית של כל עבודתנו ושל כל שאיפתנו היסודית, הלאומית והאנושית כאחת, מתוכנו. מתוך עצמותנו הלאומית ומתוך תוכו של כל אחד מאתנו, עד כמה שהוא עצמי, אל החוץ, ומתוך כך לקחו ממילא מכל עבודתנו את נשמתה, את רוח חייה, והפכו אותה מעבודה חיה לעבודה מיכנית. איך לא הבינו, כי דווקא אנשים, ששאיפתם לעבודה בארץ-ישראל באה להם לא מן החוץ, לא מתוך תעמולה בפה או בכתב, כי אם מתוך עומק נשמתם, מתוך עצם עצמותם, – כי דווקא אנשים כאלה אינם יכולים לעקור מנשמתם את נקודתה המרכזית ולהמיר אותה בנקודה אחרת, חיצונית, מיכנית; ואפילו לשם התאחדות, הנחוצה לנו באמת כאוויר לנשימה, אינם יכולים; ואפילו אם ירצו, אינם יכולים: כי אינם יכולים להתכחש לעצמם, לעצמותם הלאומית והאישית כאחת. איך לא הרגישו מרחיבי עבודתנו החדשים, כי לא הרחבה, כי אם חורבן הם מכניסים לתוך נפשם של אנשים כאלה, שגם להם, מותר, כמדומה, לאמור, יש אותו הדבר שקוראים לו נפש. התפלא, השתומם, – אבל לברר את זה, להביא לידי כך שיבינו אותך, לא תוכל.

על זכרוני עולה מה שמספר טולסטוי, בדברו על האמנות, בשם פרופיסור אחד לציור. פעם אחת ניגש הפרופיסור לראות את התמונה שצייר אחד מתלמידיו. התמונה היתה מצוירת על פי כל חוקי האמנות, רק חסר דבר-מה. לקח הפרופיסור את המכחול ונגע בו נגיעה קלה באיזו מקומות, – והתמונה כאילו חיתה. השתומם התלמיד ואמר: הן אתה רק נגעת בתמונה נגיעה כל שהיא, – וכאילו נפחת בה רוח חיים! – ידוע תדע, ענה הפרופיסור, כי ב’כל-שהוא' זה סוד כל האמנות. ועל זה מוסיף טולסטוי: ב’כל-שהוא' זה סוד כל יצירה וכל חיים.

אבל זוהי הצרה, כי את האמת הפשוטה הזאת מבינים, והעיקר מרגישים לכל עמקה, כנראה, לא כל בני האדם, ואפילו לא רובם, ואפילו, כנראה, לא כל פרופיסור לציור מבין ומרגיש אותה לכל עמקה. והפגימה הקלה הזאת נוקבת ויורדת עד התהום.

פה אתה רואה את כל הטרגיות האנושית, את כל הרעה, הבאה לבני האדם מידי עצמם, הגדולה והקשה לאין ערוך מכל רעה מידי הטבע, כאילו היא מרוכזת בנקודה אחת. בני-האדם אינם אולי כל-כך רעים, כל-כך מטומטמים, ואולי גם לא חלשים כל-כך, קטנים כל-כך, כמו שאינם מבינים איש את רעהו, כי אינם מבינים את עצמם, את חיי עצמם, כי אינם תופסים את החיים, את עומק החיים, את הנקודה ההנדסית שבחיים. אין נקודת איחוד, נקודה משותפת להבנה הדדית, להשגה הדדית, בין בני-האדם; כלומר אין מבקשים נקודה כזאת, כי גם בחסרונה אינם מרגישים, כי גם את זה אינם מבינים ואינם רוצים להבין. רואה אתה בני אדם טורפים זה את זה, אם בחומר או ברוח, יורדים איש לחיי רעהו, אם לחיי הגוף או לחיי הנפש, לא מתוך כוונה להרע או מתוך חולשה, לא שיש להם צורך בזה או שיש להם הנאה מזה, כי אם מתוך חוסר הבנה הדדית. ולא עוד אלא שלעתים לא רחוקות הם טורפים בזה, בתוך כדי טירוף אחרים, את נפש עצמם, יורדים בזה לחיי עצמם. את הדבר הזה אתה רואה בבהירות כמעט מוחשית במקום שבני-אדם באים לבקש דרך לחידוש החיים ולתיקון האדם. פה, בקרב בני אדם כאלה (אני מדבר דווקא בבני אדם מהוגנים, שתוכם כברם), ובעניין כזה שאין פה מקום לפניות אגואיסטיות, לקטנוּת, לטמטום, אין לכאורה מקום גם לפירוד לבבות, לשנאה, לקנאה, לתחרות, לקטטות, לקיפוח הדדי. הן כולם שואפים למטרה אחת, לנקודה מרכזית אחת, ובהכרח יגיע שמה – עד כמה, כמובן, שאפשר לו להגיע – כל אחד מנקודתו. ובפועל אין לך כמעט דבר, שכל כך ירחיק בני אדם זה מזה, כל כך יזרע שנאה בלב איש לרעהו, כל כך יביאם לרדת איש לחיי רעהו – לחיי הנפש, ולעתים לא רחוקות גם לחיי הגוף – כמו השאיפה הזאת המשותפת לכולם. והכל בשם מה? בשם דין הקדימה לאחד משני הצדדים של השאיפה!

הכל, כל מוח חושב, לא יכחש, כמדומה, כי אין תיקון שלם לאדם בלי חידוש החיים, ואין חידוש שלם לחיים בלי תיקון האדם, כי יש פה פעולה חוזרת. אלא מה? באים ושואלים: מה קודם, חידוש החיים או תיקון האדם? לכאורה אין כאן שאלה כלל, שהרי שני אלה, הקשורים בקשר של פעולה חוזרת, צריכים בהכרח לפעול ביחד, בכל רגע של עבודה להשגת המטרה, אם להשיג מה שמבוקש, אולם בפועל זה מוליד שתי שאיפות, שתי דרכים הולכות ומתרחקות זו מזו מן הקצה אל הקצה.

מצד אחד: שאיפה להשיג את המבוקש על פי מה שמחייב היש הקרוב, המציאות הממשית, הרקובה, של ההוֹוה ושל העבר, להשיג ברצון ובכוח לא מתוחים ביותר ובדרך קרובה לדרך הכבושה; יותר נכון, באותה הדרך עצמה רק על ידי כבישה חדשה, מה שבעצם אינו ולא יכול להיות לא רחוק הרבה ולא גדול הרבה, או לא רחוק ולא גדול כלל מאותם החיים, ששואפים להתרחק מהם ולברוא אחרים תחתם. ומצד שני: שאיפה להשיג את המבוקש על פי מה שמחויב מתוך השקפה מקיפה את כל החיים לכל היקפם ועמקם, את חיי הגוף ואת חיי הנפש, את החיים החברתיים ואת חיי היחיד עד לעומק החיים הקוסמיים; להשיג על ידי הגברת הרצון, אימוץ כל הכוחות והליכה בדרך קשה, רחוקה מהדרך הכבושה, את המבוקש הגדול בכל שלמותו האפשרית. על פי ההשקפה הזאת האחרונה עיקר גדול הוא עצם הדרך, שהרי ההולך בה לא ישיג את המטרה האחרונה בחייו, חייו יעברו בהליכה אל המטרה; נמצא, כי הדרך כשהיא לעצמה צריכה לתת לו חיים רצויים לו לפי המצב, שהוא עומד בו. כדאי לו לפי זה ללכת בדרך קשה, שתיתן לו חיים רצויים וסיפוק נפשי בשלמות היותר אפשרית מאשר ללכת בדרך קלה, שתיתן לו חיים מסופקים וסיפוק נפשי מסופק. זאת ועוד אחרת. כל החיים הם הליכה, אם עלייה או ירידה או הליכה בדרך שטוחה, וגם החיים המבוקשים בתור מטרה אחרונה אינם בעצם אלא הליכה לבקש מטרה עליונה, – ובדרך ירודה או אפילו שטוחה לא תבוא לעולם לידי עלייה. מביצה, אפילו אם תיתן לה מהלך לצד החיים המבוקשים, לא יצאו לעולם חיים טהורים, מרקבון, אפילו אם תתן לו את הצורה היותר מזהירה, לא יצא לעולם אור עליון, או מ’חול' לא יצא לעולם ‘קודש’.

ברור, כי הבחירה באחת משתי הדרכים תלויה לא במידת כוח השכל ולא במידת הידיעה וההבנה את הכוחות הפועלים בחיי החברה בכללם ובכל פרטיהם, כמו שמכריזה המחשבה המיכנית, כי אם במידת עומק הנפש. מי שנפשו די חלקה או די מלוטשה, עד שהיא יכולה למצוא מרגוע, טעם, סיפוק וגם יופי ב’חול' או ב’חומר', שניתנה לו צורה מלוטשה ומזהירה; מי שנפשו כל כך כרותה מהטבע, כל כל סמויה וסתומה מעומק החיים הקוסמיים, עד כי בעיניו טבעי הוא האדם גם – ‘כשבא לקבוע את תורת מלטוס בגלגל חייו…’, – הוא לא יבוא לפקפק הרבה וילך ישר בלב שלם וחלק, בקומה זקופה ובבטחון גמור בדרך שתורה ‘השיטה הטכסיסית’ או ‘הסטראטגיקה’ וכן הלאה. אולם אותו ‘הרוּדימנט’, שנפשו יותר עמוקה ומחשבתו חיה, לא יוכל ללכת בדרך הזאת, אף אם יבינה, אף אם יבין את כל החכמה של ‘ההכרחיות הטבעית’, של ‘חוקי הברזל’, של ‘הברייה המקובצת’ העיוורת והאכזרייה לא פחות ממה שמבינים גיבורי ‘הסטראטגיקה’; כי הוא מבקש יותר, מעמיק יותר ומבין יותר, כי הדרך הזאת אינה מובילה לאשר הוא מבקש, לאשר יש לבקש, ואינה נותנת כשהיא לעצמה מה שהדרך צריכה לתת. זה אולי אסונו, אבל להרגיש פחות ולהבין פחות הוא אינו יכול, ותמיד יבקש דרכים חדשות, תהיינה קשות ורחוקות, אבל מובילות ישר לאשר הוא שואף אליו, ובכל אופן נותנות כשהן לעצמן חיים לא מיכניים, לא מטומטמים ולא תפלים.

אבל הנה שומעים אנחנו, כי גם גיבורי ‘הסטראטגיקה’ יודעים כי נפש האדם נוהמת ‘לא רק מתוך קוּפה של תבן, כי אם גם מתוך קוּפּה של בשר’. משמע, כי גם בסתרי נשמתם יש דבר-מה מעין בת-קול מנהמת בחשאי-חשאין, כאילו בבחינת ‘מנפשא ללבא לא גליא’, כי ה’חולין‘, אפילו כשהם מלוטשים ומזהירים, אינם עוד היופי העליון וכי ה’טבעיות’ של אדם, ‘הקובע את תורת מלטוס בגלגל חייו…’ אינה ‘שמן זית זך כתית למאור’. אלא מה מעכב, מה חסר? חסרה אותה הנקודה הקלילה, חסר אותו ‘כל-שהוא’.

וזהו מה שפוגם גם בעבודתנו הלאומית אנו. לא כוונה רעה ולא חולשה מכניסה לתוך מחננו מהומה ומבוכה בכל שעה קשה, אבל גם גדולה, בשעה שיש צורך לאמץ את כל הכוחות בכדי להתגבר על המעצורים ולעבוד עבודה גדולה, כי אם חסר אותו ‘כל-שהוא’.

מה היתה, למשל, הצעת אוגנדה? מצד אחד – אוגנדה דבר ממשי, בטוח, מתאים לכל מה שצריך לאומה חצי-מתה בשביל שתשוב להיות אומה חיה ככל האומות. היה גם מומנט נפשי, הדוחף לקבל את ההצעה גם למרות כל הוכחות הגיוניות (הדבר הלא היה אחרי הפוגרום הקישינובי. – בכלל על כל צרה שלא תבוא מזמין לנו הקב"ה מומנט נפשי, העומד למעלה מכל הוכחות הגיוניות ואפילו מכל תביעות נפשיות עליונות). ולעומת כל החיובים הממשיים ביחד עם החיוב הנפשי – איזו ‘רומנטיקה’ תלויה על בלימה, ארץ-ישראל העלובה! אבל מה המריץ את המרובים, שהיו ביניהם הרבה אנשים חשובים וגם נעלים, לקבל את אוגנדה? האומנם חוסר רצון וכח לעבוד עבודה קשה ורחוקה, אבל גדולה וחיה? בשום פנים לא! רק חוסר קצת ‘רומנטיקה’, חוסר אותו ‘כל-שהוא’.

וכן הוא בכל. צא והסתכל בעין פקוחה בכל ההתעוררות, שנבראה בשם המפורש ‘בית לאומי’, בכל החוגים והספירות, בחיים, בעיתונות, במחברות, בתכניות להסתדרויות שונות, וראית, כי הרגע ההיסטורי לא הרים אותנו, לא העמיק את נפשנו ולא נתן דחיפה למחשבתנו החיה, היוצרת. יש רצון, יש הבנת המצב, יש גם כוחות, ועוד יותר מזה יש, כמובן, רעש ושאון, קולות וברקים, – אבל זרם של חיים, שפע עליון, רוח של יצירה לאומית גדולה, רוח מחדשת, מטהרת, מרוממת את כל מי שהיא נוגעת בו, אין, ועוד להפך. שוב חסר אותו ‘כל-שהוא’.

וגם אנחנו, העובדים, לא טובים מאחרים. גם אותנו לא הרים הרגע ההיסטורי, כי אם להפך. את הרעה היותר קשה מכל הרעות, שידענו עד הנה, הביאו עלינו לא אנשים זרים ולא מרוע לב, כי אם אנשים קרובים לנו, אנשים, שגם כוונתם, יש לחשוב, היתה רצויה. פה לא יועילו כל טענות ומענות, כל בירורים והוכחות, את הנעשה אין להשיב. השאלה היא: מה לעשות?

ידוע לכם, כמה אני מתנגד להתגודדות, ל’קלייזלעך‘, כמה קרוב אל לבי הרעיון של אחדות העבודה והעובדים, של אחדות כל העם. ומטעם זה לא הגדתי בזה דבר לפני הוועידה. חיכיתי, חפצתי לראות, איך ייפול דבר, מי ומי הם חברי ברוח, ואיך תתנהגו. אני, כמובן, לא הייתי נכנס להסתדרות ‘פועלי ציון’ גם בצורתה החדשה, אפילו הייתי נשאר יחידי, אבל להשפיע על אחרים אפילו השפעה כל-שהיא רחוק ממני. אולם מאחר שלא נכנסתם ונשארתם נאמנים לעצמכם, אוכל רק להגיד לכם: יישר כוחכם! דווקא עכשיו יש טעם ויש רעיון לקיומו של ‘הפועל-הצעיר’, אבל, כמובן, של ‘הפועל-הצעיר’ בצורתו הראשונה, בלי כל תערובת של סוציאליות, יותר נכון, של סוציאליסטיות. בשעה שישנם ‘אוגנדיסטים’, צריך בהכרח שיהיו גם ‘ציוני ציון’. ואם הם המרובים, ואם הם מתגדרים ב’שיטתם התכסיסית’, אין דבר: ה’אוגנדיסטים' הם תמיד המרובים, לא רק בקרבנו, ותמיד הם מתגדרים ב’שיטתם התכסיסית'. אבל את החיים, את הגרעין המפרה חיים, זורים תמיד ‘ציוני ציון’.

ב

אבל צריכים אנחנו לברר לעצמנו את יחסנו להסתדרות זו החדשה, יותר נכון, להסתדרות ‘פועלי ציון’ בצורתה החדשה. אשר רבים מחבריה עמדו עמנו במחיצה אחת. הדבר הראשון, שאנחנו צריכים לעמוד עליו הוא, כי העיקר הוא, שאנחנו נהיה שקטים, בטוחים בעצמנו, לא נלחמים ולא מזכירים עוון. אם המאחדים והמתאחדים אינם מרגישים את חטאם הגדול, הלאומי והאנושי, את חטאם ליהודי ולאדם שבכל אחד מאתנו, שחטאו בלי דעת בהרסם את היסוד הנפשי לכל עבודתנו ולכל שאיפתנו הלאומית והאנושית, אם לבם לא יכם על זה, – לא נכה על לבם ‘על חטא שחטאו’. בזה לא נועיל כלום, – בזה רק נזיק, וקודם כל נזיק לעצמנו. אנחנו רק נעורר בקרבנו רגשות לא טובים לאותם האנשים, שהיו כל כך קרובים לנו, ואנחנו, להפך, צריכים להשתדל, עד כמה שאפשר, לעקור מלבנו אותם רגשות שאינם רצויים, שנתעוררו מאליהם, על כרחנו. הדבר הזה – צריך להגיד את האמת – לא כל כך קל לעשותו, אבל נחוץ לעשותו, אם חפצנו להיות מוכשרים לעבודתנו הגדולה. רגשות לא טובים הם תמיד פרי החולשה והטמטום, ואנחנו זקוקים לגבורה ולחיים. ואם לבנו כואב על החורבן בעבודתנו ועל התהום, שרבצה בינינו וביניהם, – יכאב, אבל אל יחלש ואל ייטמטם.

צריך, שיהיה ברור לנו, כי ההתפלגות הגמורה, שבאה עכשיו, מוכרחה היתה לבוא בזמן מן הזמנים, ומוטב שבאה עכשיו, בעוד מועד, מאשר לאחר זמן, מוטב, שהתבהרו הצורות, שהתברר, מי עומד על אותה הנקודה, שאנחנו עומדים עליה, ומי לא. הנה, למשל, עומדים אנחנו, כפי שיש לשער, לפני עלייה, אולי לא כל כך גדולה, אבל בכל אופן בהולה. יבואו כל מיני בני אדם מכל שדרות הגלות, יביאו עמהם כל מיני תורות, פרינציפים, ‘פסיכולוגיות’ על פי כל מיני שבלונים ידועים ולא-ידועים לנו עדיין. אל כל זה צריכים אנחנו להיות מוכנים בעוד מועד, צריכים לדעת בבירור את כוחותינו ולברר לעצמנו את הדרך, כיצד להתנהג. הלכה גדולה לפנינו. הדבר דורש זהירות יתרה. הקנאות היתרה, למשל, מזיקה, אבל גם הפשרנות מזיקה, ואולי עוד יותר. הדבר יתברר במשך הזמן בחיים ובספרות. אבל דבר אחד ברור לנו מעתה: עם ‘פועלי ציון’ לא נוכל ללכת בזה בדרך אחת. הדבר, כמדומה, אינו צריך ביאור או ראיה. וגם זו לטובה: לפחות בקרב מחננו הנשאר פחות מבוכה.

לעומת זה יכולים אנחנו ללכת עמהם יד ביד בהרבה דברים או ברוב הדברים, כמו שהלכנו עד עכשיו. למשל, בדרישות העבודה, הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה וכן הלאה.

העיקר מה שעלינו לדאוג עכשיו הוא, כי עבודתנו לא תופרע. יש איזו הרגשה, כי דווקא מעתה כאילו התרחבה והתעמקה ספירת עבודתנו, כי נעשה איזה בירור נחוץ, כי מה שהרעיש אותנו כל כך כאילו נתן דחיפה עצומה למחשבה, לרגש, לרצון או יצר מקום קיים לדחיפות עצומות למחשבה, לרגש ולרצון, אשר תעוררנה אותם לפעולה יותר נמרצה ויותר עמוקה. ואם הצד השני, המנצח, יהיה לפחות עתה יותר רציני, אם לפחות מעתה לא יסתפק בגבורת הפוליטיקה העליונה וב’דם ואש' הרוחני שלו, אם יש לאמור כן, כי אם יבוא אלינו במחשבות וברגשות ממש, – כי עתה תוכל לצאת מזה מלחמת דעות יפה, פורייה, מועילה במידה מרובה גם לכוח עבודתנו ולצורתה. אם כי, האמת אגיד, מסופקני, אם יש לקווֹת הרבה מהצד ההוא. אמנם נוספו שם עתה כוחות חדשים, אבל קרוב יותר להאמין, כי הכוחות החדשים יימשכו בזרם, כמו שנמשכו לתוך הזרם, מאשר להאמין, כי הם יטו את הזרם בנטייה יותר רצויה. אבל – נחיה ונראה.

בין כך ובין כך דרכנו אנו לא תשתנה מזה. העיקר מה שנתבהר לנו מתוך המהומה וששינן לנו המשבר הוא, כי כל עבודתנו וכל שאיפתנו הלאומית והאנושית עומדת על נקודה אחת מרכזית, כמו שכל ההנדסה עומדת על הנקודה ההנדסית, וכי כל הנוגע בנקודה הזאת כנוגע בבבת עינו. הנקודה המרכזית הזאת היא בנו בעצמנו, בעצמותו הלאומית והאישית של כל אחד מאתנו. מרכז עבודתנו להביא לידי גילוי את הנקודה הזאת, לבנות על פיה את בנייננו הלאומי והאנושי הוא בעמנו ובארצו. תחית העם וגאולת הארץ – במרכז עבודה אחד, בארץ-ישראל, ובעבודה אחת.

לא לשם הסוציאליות באנו לארץ-ישראל ולא לשמה באנו לעבוד ולחיות בעבודה. לא על פי תורות ולא על פי ‘שיטות תכסיסיות’ אנחנו חיים, ולא על פי תורות או ‘שיטות תכסיסיות’ אנחנו שואפים למה ששואפים ועובדים מה שעובדים. חיים אנחנו מתוך עצמנו ושואפים מתוך חיי עצמותנו. נחיה, – וגם תכסיסים נלמד מפי החיים, אבל תכסיסים מתאימים למה שאנחנו מבקשים. כמה שנוכל לקבל מפי המדע – נקבל, אבל רק במקום שזה מוסיף חיים, מרחיב, מעמיק, מאיר את החיים, ולא במקום שזה מלטש את החיים, הופך את החיים לדבר מיכני מגוהץ ומזהיר. לא נבוא ללמוד במקום שצריך לחיות, ולא לחיות במקום שצריך ללמוד. ידרשו לנו דרשות על דבר ‘כתות ומפלגות’, יחדשו לנו חידושים כי יש הבדל בין האידיאל בעודו אידיאל ערטילאי ובין העבודה להגשמתו, בין עבודת ה’קודש' ובין עבודת ה’חול‘. אנחנו יודעים אחרת, יודעים, כי פה אין מקום להבדלים בין ‘קודש’ ובין ‘חול’, בין רוח ובין חומר, – פה יש מקום להבדל בין חיים ובין לא-חיים. בחיים אין ‘קודש’ לחוד ו’חול’ לחוד. אין רוח לחוד וחומר לחוד. בחיים חומר ורוח תמיד ביחד.

חיים אנחנו מבקשים, שאיפה עליונה חיה ועבודה חיה כאחת, רוח וחומר, ‘קודש’ ו’חול' כאחד. עובדים אנחנו את עבודתנו לעם ולעתידו, – וחיים בעבודתנו את חיי עצמנו בהוֹוה, חיים בה חיי רוח וחיי חומר כאחד, חיים לאומיים ואנושיים וחיי יחיד כאחד (אין זה אומר, כמובן, כי אנחנו שלמים וחיינו שלמים, אבל מה שאיננו שלמים, מה שיש בנו ליקויים, כמו בכל בשר-ודם, הוא לא מפני שגובר החומר על הרוח, ה’חול' על ה’קודש‘, כי אם מפני שאיננו שלמים לא ברוח ולא בחומר, מפני שלקוי בנו גם ה’קודש’ גם ה’חול'. ובזה כל חובת חינוך עצמנו – לשאוף, עד כמה שאפשר, להשיג שלמות אפשרית גם בזה וגם בזה). פה חידוש החיים ותיקון האדם, תיקון הכלל ותיקון היחיד – דבר אחד, עבודה אחת. אנחנו, כל אחד מאתנו וחיי כל אחד מאתנו, איננו אמצעי למטרה רחוקה, אשר בתור אמצעי, בכדי להשיג את ה’קודש', יכולים אנחנו להיות ‘חול’ וחיינו ‘חול’, על פי הכלל: המטרה מקדשת את אמצעים, – אנחנו עצם המטרה, החוליה הראשונה בשלשלת המטרה או המטרות. המטרה או שלשלת המטרות מתחילה בנו ובחיינו, מיום בואנו לארץ-ישראל וגשתנו לעבודה, ולא תיגמר גם לאחר שתושג המטרה האחרונה שלנו, כי ביום שתיגמר, ייגמרו גם החיים.

וזו כל החשיבות של ארץ-ישראל בשבילנו, החיים היום. בגלות אין חיינו חיים בעצם לא מפני שאין לנו שם מקום להשיג את מטרתנו האחרונה, כי אם מפני שאין לנו שם מקום להשיג מטרות עצמיות לנו בכלל. אמור מעתה: אם אנחנו לא נהיה מה שאנחנו צריכים ויכולים להיות, ולא נחיה כמו שאנחנו צריכים ויכולים לחיות על פי תביעות נפשנו העליונות; אם אנחנו נמצא לנו התנצלות, כי ה’הכרח ההיסטורי', ‘חוקי הברזל’ או איזה רגעים היסטוריים וכדומה, מחייבים אותנו לבקש פשרות ולעשות מה שמתנגד לתביעות נפשנו העליונות, מה שפסול על פי הדין שבלבנו לשם המטרה האחרונה שלנו – הרי שגם הדורות הבאים אחרי שתושג מטרתנו האחרונה אנו, מחויבים יהיו לעשות כל מיני פַּסְלוּת לשם המטרה האחרונה שלהם. אם אנחנו וחיינו לא נהיה, במידה שאפשר לנו, כולנו ‘קודש’ אמיתי, במובן המבואר לעיל, נוכל להיות בטוחים, כי גם העתיד, שאנחנו נושאים את נפשנו אליו ונותנים את נפשנו עליו, יהיה כולו ‘חול’ במובן היותר פשוט. כי החיים הם שלשלת אחת של מטרות וכל האידיאלים העליונים אינם באים על פי האמת, על פי תפקידם לרומם את האדם ואת חייו, אלא לתת לעצם הדרך צורה של מעלות או של סולם מזדקף יותר ויותר, – לעצם הדרך, כי אין אחרי הדרך ומחוץ לדרך כלום. זה הכלל: חידוש החיים או יצירת חיים חדשים, זאת אומרת – תיקון האדם או יצירת אדם חדש וכן להפך. כל חידוש שאדם מחדש בחיים מתקן באותה מידה את החיים. חיים, שאינם מתקנים את האדם, ועוד להפך, מביאים אותו לידי פשרות ולידי פסלות, הם חיים ירודים ולא יולידו לעולם חיים חדשים.

אינני רואה צורך לברר את זה יותר, אבל אני רואה בזה מקום לעורר את המחשבה. אדרבה, יבואו אחרים ויבררו מה שיש פה לברר באופן אחר, ואפילו שונה מבירורי אני מן הקצה אל הקצה. הן לא לגמור את חשבוננו עם עצמנו באתי בזה, כי אם להתחיל את החשבון, או לציין את המקום לחשבון שאינו פוסק עם עצמנו; לא להציע מחשבות, כי אם לתת חומר תוסס ביסוד המחשבה החיה. חשובה לנו יותר עבודת המחשבה מפרי המחשבה, חשוב לנו יותר להביא לידי תסיסה אותו משהו, החי בעומק נשמתנו, במסתרי עצמותנו, שיחתור לבוא לידי גילוי במחשבה כמו במעשה בצורתו העצמית, מאשר מחשבה, שכבר באה לידי גילוי. ואני רואה פה, בנקודה זו שבין הלאומיות והסוציאליות, די חומר תסיסה. יותר שתחשוב בזה, יותר שתמצא לך מחשבה לבירור העניין, יותר יתגלה לך חומר תוסס למחשבות חדשות. בייחוד לנו, הנרעשים ברגע זה, חשוב יותר מה שמעורר לחשוב מחשבות, מה שמוסיף כוח ושפע חיים לנפש ללכת בדרכנו הלאה, מה שמרכז את המחשבה ואת הרוח בעבודתנו ובשאיפתנו, מאשר מה ששופך אור מן המוכן על דרכנו, עבודתנו ושאיפתנו.

מרכז עבודתנו ושאיפתנו הוא, כאמור, פה, בארץ-ישראל, ובעם ישראל. פה, במרכז הזה, עלינו לרכז את כל עבודתנו, הגשמית והרוחנית כאחת, עבודת התחייה והגאולה בתור עבודה אחת. אין לנו לפנות לאחורינו או לצדדים, אין לנו עסק עם האינטרנציונל ועם הברית העולמית של ‘פועלי ציון’ שמרכזה הוא בהכרח, אחרי כל האבטונומיה, בחוץ-לארץ, ובכלל אין לנו עסק עם מפלגות, יש לנו עסק עם ארץ-ישראל ועם עם ישראל, עם ארצנו ועמנו, שמרכזם הוא פה. כי גם מרכז העם אשר בגולה הוא פה. וגם עם עמים אחרים יש לנו עסק רק בכלליותנו, בתור עם, בתור אדם קיבוצי, אח לאחים, ולא עסק מפלגתי. ואין לנו עם בני הגולה, בין פועלים ובין לא פועלים, קשרים אחרים מלבד הקשר הלאומי, המאחד את כולנו, בלי יוצא מן הכלל, במידה שכולנו שואפים לתחיית האומה ולגאולתה. אנחנו, כמו שאמרתי במקום אחר, איננו מפלגה פוליטית או סוציאליסטית, – אנחנו החלוץ, העובר לפני העם בעבודתו התרבותית או, יותר נכון, הלאומית האנושית. אולם הדבר הזה גופו מחייב אותנו להשתדל בכל כוחנו להיות יותר קרובים ויותר מאוחדים עם העם, עם כל העם בכל שדרותיו, בלי יוצא מן הכלל ובלי הבדל כל שהוא. אין לפנינו מיוחסים, לא מיוחסים אריסטוקרטים, אף לא מיוחסים דימוקרטים או פרוליטרים. שוויון גמור. יש לפנינו אנשים חיים על יגיע כפיהם (או על עמל רוחם) ואנחנו עמהם, ויש פרזיטים, החיים על עמל אחרים, שאנחנו כנגדם ונלחמים בהם בתוך העם, ועד כמה שיעלה בידנו, ביחד עם העם, – נלחמים, כמובן, לא מלחמת אגרוף, כי אם באמצעינו ההגונים והנמרצים כאחד, כמו, למשל, בכוח דעת הקהל, בשביתות וכדומה. עוזרים ותומכים יכולים וצריכים אנחנו לבקש בקרב כל העם. כל טובי העם מקרב כל השדרות והמעמדות, המפלגות והכתות, יכולים לעמוד עמנו במערכה אחת בהרבה עניינים, שיש נקודות-שיתוף בינינו וביניהם, אם כי בעניינים אחרים הם יכולים להיות רחוקים מאתנו לפי מצבם, עד המרחק מן הקצה אל הקצה. דרישותינו העיקריות, למשל: העבודה והלאמת הקרקע עם מכשירי העבודה, יכולות להתקבל אפילו על ידי הדתיים הקיצוניים: ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’ גוזרת גם התורה. וזה גם רעיון הקופה הלאומית, שתמכו בו גם הדתיים. וכן העבודה. מובן, כי לא כל מי שיכול או אפילו מחויב לעמוד על העיקרים האלה – יעמוד. יש גורמים פחות נעלים ויותר תקיפים מכל תביעות מוסריות או דתיות ומכל תביעות נפשיות עליונות, ואינני חושב כלל, כי קל כל כך להוציא את הדבר אל הפועל. אני רק מציין נקודות אחדות למגמות, שעלינו לכוון על פיהן את פנינו. השאר – יעשו הרצון והחיים.

דרכנו היא, לפי כל האמור, דרך חדשה: לא דרך הרוח ולא דרך החומר, כי אם דרך החיים, – בכל אופן חדשה באותו המובן, שאנחנו לא לקחנו אותה מאחרים; באותו המובן, שאנחנו מרגישים שפע חיים בדרך עבודה זו; באותו המובן שהחיים הם תמיד חדשים, במידה שהם חיים, במידה שהאדם חי אותם בכל שלמותם ועמקם. הנצליח? הנגשים לפחות לפי כוחותינו, היש לגשם בדרך זו מה שאנחנו שואפים אליו? מי יוכל להגיד? בכל אופן אנחנו, עד כמה שיעלה בידנו ללכת בדרך זו, אנחנו נחיה, נחיה גם בחומר גם ברוח במידה היותר אפשרית לנו לפי השגתנו, לפי כוחותינו ולפי כל מה שהננו, נחיה כמה שכל אחד מאתנו יוכל לחיות ונהיה מה שכל אחד יוכל להיות. ואם נחיה כך, לא נחיה לבטלה, וגם להשגת מטרתנו ובכלל להגשמת שאיפותינו העליונות, הלאומיות והאנושיות יחד, ניתן בכל אופן לא פחות ממה שתיתן העבודה הסוציאלית, העבודה על פי ‘שיטה תכסיסית’ וכו'. בשר ודם אנחנו, ומוכרחים להסתפק במה שאפשר. די יהיה לנו אם כל אחד מאתנו ייתן לעם ישראל נפש אחת מישראל.

תרע"ט (1919)

בעצם השעה, שאנחנו כל כך זקוקים להתאחדות אמיתית, להתאחדות מתוך עצם שאיפתנו הלאומית ועבודתנו הלאומית, בא ה’איחוד' מתוך התנועה הסוציאליסטית שבגולה (הן לא במקרה התחילו ה’מאחדים' את תכניתם במלים: ‘תנועת העבודה בארץ-ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאלית בעולם’. העובדה כשהיא לעצמה, שהם לא מצאו התחלה אחרת, העובדה כשהיא לעצמה מה היא אומרת וכמה היא אומרת!), ‘איחוד’ מתוך התנועה הסוציאליסטית, שאין לה פה שום מקום, שהרי אין לנו פה לא קפיטליסטים ואין פרולטריון (על פי האמת הרי גם בגולה אין לנו. כי כלום הקפיטליסטים היהודים הם הקפּיטליסטים שלנו, שהתעשרו מתוך תעשייתנו אנו? וכן הפרולטריון היהודי כלום הוא שלנו, יוצר ערכי חיינו אנו?), מלבד מה שהסוציאליות עשויה רק להחניק את הלאומיות, את רוחנו הלאומית, שזיווגו על כרחן של שתיהן.

מובן, כי ‘איחוד’ כזה עשוי רק להרחיב את הפרץ בין העובדים, שהרי עוד ישנם בארץ-ישראל עובדים, שאינם נישאים ברוחות המנשבות ברחוב, ושאין הרוחות מטשטשות את עצמותם הלאומית והאישית עד כדי לשכוח, כי אנחנו באנו הנה לברוא לעצמנו ולעמנו חיים עצמיים ולא חיים מתורגמים מחייהם של אחרים (מתורגמים אמנם לעברית ולא לז’רגון, שבזה, כנראה, רואים ה’מאחדים' את כל עצמותנו הלאומית). אף אמנם לא היה עוד (אל יאמרו לי: היה מכוסה ונתגלה, כי יודע אני כמוהם מה שהיה ומה שיש היום), – אף אמנם לא היה עוד בקרב העובדים פירוד כזה, התמרמרות הדדית, התנגשויות הדדיות כאלה, בקצרה – אם לקרוא את הילד בשמו האמיתי – כיעור כזה, כמו שיש היום, בתור תולדה ישרה מה’איחוד' כביכול. והדבר הזה קשה בייחוד לעולים החדשים, שקיווּ למצוא בארץ-ישראל נקודה מאירה מתוך העבודה החיה, שהם באו להתמכר לה.

צריך היה לשים קץ לכל המהומה הזאת, שבכל אופן אינה מביאה תיקון או טובה לשום צד. צריך היה לפחות למצוא דרך לשלום בין שני הצדדים, ששני הצדדים יוכלו לפחות להיפגש זה עם זה בתור בני אדם שיש להם בכל אופן איזה עניין משותף, אם לא בתור חברים; שהיחס ביניהם יהיה לפחות לא גרוע מזה, ששרר תמיד בין ‘פועלי ציון’ ובין ‘הפועל הצעיר’ (אגב אורחא יש להעיר לעורכי העיתון ‘די ארבייט’ בגרמניה, כי לא ‘פועלי ציון’ הם האשמים העיקריים בתכסיס ה’איחוד‘. בקרב ‘פועלי ציון’ היו רבים, יש לחשוב, שהתנגדו אפילו לשינוי השם. וגם עד היום לא הורע במידה כזאת יחסם ל’הפועל הצעיר’. האשמים העיקריים הם ה’מאחדים' מקרב הבלתי-מפלגתיים ואחדים ממי שהיו חברי ‘הפועל הצעיר’, אם כי כוונתם היתה בתחילה מבחינה ידועה רצויה). צריך היה לשים קץ, – אבל איך? אם להשלים אתה אומר, "הרי זה גם כן מאינטריגותיו של ‘הפועל הצעיר’ " (הדברים האלה אינם קלוטים מהאוויר, כי הם נאמרו לי בהשתדלי למצוא דרך לשלום). שהרי אם הם, ה’מאחדים‘, יסכימו חס ושלום לחיות בשלום עם ‘הפועל הצעיר’, כאילו הם מאשרים את זכות קיומו. מכאן – השתדלותם בכל מה שהם עושים ומדברים וכותבים לבלי להכיר בקיומו של ‘הפועל הצעיר’ בתור הסתדרות של עובדים. שוב פוליטיקה! כאילו אין ‘הפועל הצעיר’ יכול להתקיים בלי אישורם! בכלל, אם בתחילה, בעצם שאיפתם ל’אחד’, היתה לפחות כוונתם רצויה, הנה עתה, בכל יחסם ל’הפועל הצעיר‘, קשה להגיד גם את זה. לא די להם שאינם עומדים על טעותם, שאינם רואים את עוותתם, שאינם רוצים להבין, כי להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’ ולהכריז על ביטול המפלגות ולקרוא לזה ‘אחדות העבודה’, – להשתדל להטיל דעות על אחרים בתקיפות אינקוויזיציונית, לבטל את ההסתדרות הכללית ולהכריז על התאחדות העובדים, כי כל זה לכל הפחות אינו תכסיס יפה או כשר, – הנה קנאותם העיוורת ביחס ל’הפועל הצעיר’ אינה יודעת כל גבול. כאילו לא הם האשמים, שלא בחרו בדרך הנכונה ולא ידעו לקרב את הלבבות או לפחות, אם אין למצוא דרך, שלא השאירו את הדבר כמו שהיה, אבל בחרו בדרך שהם רצו בה ובאמצעים של כפייה מוסרית, כי אם אשם ‘הפועל הצעיר’, שלא עשה שום מעשה, אלא שלא רצה – איזו חוצפה! – שלא רצה ללכת אחריהם בעיניים עצומות, שלא רצה להיות נישא בזרם או ברוח המנשבת ברחוב, שלא רצה לקבל את תורתם ואת רוב הטובה השאולה או הקנויה מאחרים, שהם באו להשפיע עליו. לא אדבר במעשים, המכוונים להצר צעדי ‘הפועל הצעיר’ וגם להחניקו, – לא אהיה שופט. בין כך ובין כך, כפי שיש לראות, לא יימלט, כי הדברים לא יתפרצו החוצה ואז יראה הקהל וישפוט. אבל היחס, שאני רואה אותו כל כל צעד! פשוט מין שנאה עיוורת לחברי ‘הפועל הצעיר’ הולכת וצומחת בלבם: חברי ‘הפועל הצעיר’ הם מין חבורה של אנשים גסים, מטומטמים, שאין להם בעולמם אלא מפלגתיותם הצרה, וכל מעשיהם חשודים. ואין הקנאים החשדנים האלה חולים או מרגישים אפילו, כי אין לך סימן מובהק למפלגתיות מטומטמת מקנאות חשדנית כזו. מאחדים – ואינם מבינים דבר פשוט כזה, כי גם בצד שכנגדם יכולים להיות אנשים שכוונתם רצויה, שלא רק מפלגתיותם הביאתם להתנגד, אנשים, שיש להם אולי גם מחשבה וגם נפש במידה אולי לא פחותה ממה שיש ל’מאחדים' בכבודם ובעצמם. מאחדים – ואינם יכולים להבין, כי כשם שהם רשאים לחשוב ולהאמין כי מתנגדיהם טועים, כך רשאים מתנגדיהם לחשוב ולהאמין כי הם טועים.

קשה בעיני אני, למשל, קשה פירוד הלבבות הזה או פשוט השנאה, המשטמה הזאת בקרב העובדים אפילו מהפירוד בעבודה, ואולי אפילו מהשתדלותם של ה’מאחדים' להצר צעדי ‘הפועל הצעיר’ או להחניקו. סוף סוף הם יזיקו בזה רק לעצמם. ‘הפועל הצעיר’ חי, וגם יחיה. אם עם ישראל שואף באמת לתחייה, לתחייה אמיתית, עצמית, לא רק שאין כל תכסיסיהם של המרובים לפי שעה מסוכנים ל’הפועל הצעיר', אלא שהוא עוד יגדל וישגא מאוד. סוף סוף הוא לפי שעה ההסתדרות היחידה של עובדים בארץ-ישראל, ההולכת בדרך הלאומיות החפשית מכל השפעה זרה. אבל הרעל של המשטמה, של הטמטום המכוער, מרעיל ומזהם את האוויר עד למחנק נפש, את כל האוויר, גם את אווירנו אנו.

מה לעשות? כיצד לתקן את המעוּות? כל מה שאנחנו יכולים לעשות במובן זה הוא לשמור את עצמנו מן הכיעור ומן הדומה לו: לא להילחם, לא להתגדר ולא להתרחק, בכלל לא להשתמש באמצעי הקטנוּת, החולשה והטמטום. אנחנו צריכים ואנחנו מוכרחים לקבל על עצמנו יותר ממה שמוטל עלינו, ממה שעולה בחלקנו מהעבודה ומסבל החיים, אנחנו מוכרחים למלא מצדנו את הגרעון הרוחני, שגרם לכל העבודה והעובדים בארץ-ישראל ה’איחוד' כביכול. אנחנו יכולים להבין, כי גם בקרב ה’מאחדים' וה’מאוחדים', אם כי, לפי דעתנו, טועים הם ודרכם לא רצויה, ישנם אנשים ישרים, חושבים ומרגישים, שכוונתם רצויה, ואנחנו יכולים לחיות עמהם בשלום וגם באחווה מבלי להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’, ובזה כוחנו. אל יהי אפוא כל העניין הרע הזה למכשול לנו בעבודתנו, ועוד להפך. לטהר את האוויר, למלא את הגרעון, למשוך את הלבבות, אפשר רק בכוח עבודה רצויה. אנחנו צריכים לעבוד כך, שהעבודה תפעל מה שאין אנחנו יודעים כיצד לפעול.

תרע"ט (1919)

מתוך מועקה נפשית / א"ד גורדון

זה כשנה וחצי, ועוד יותר, מעת שנשמע ראשונה במחנה העובדים הכרוז על דבר האיחוד – שהקרע בין העובדים הולך וגדל, האוויר במחנה נעשה יותר ויותר מורעל והמועקה הנפשית – יותר ויותר קשה.

איזו אי-הבנה הדדית ירדה לעולמנו, אי-הבנה המגיעה עד לטמטום. פשוט מדברים אנחנו בלשונות שונות. קרובים נתרחקו וידידים נהפכו כמעט (או גם בלי ‘כמעט’) לשונאים זה לזה.

אי-ההבנה באה, כמובן, מתוך שהדרכים נתרחקו. ושוב מובן, כי כל צד חושב את דרכו לנכונה. אולם תהי דרכם של המאחדים איך שתהיה, – דבר אחד ברור, כי לאי-ההבנה גרמו הם, בסורם מהדרך, שהיתה מובנה לכולנו, בטענה, כי היא לא נכונה.

אבל לא באתי בזה לדון עם המאחדים. בינינו אין שום דין ודברים אפשריים, כי, כאמור, אנחנו מדברים בלשונות שונות. אני מכוון כלפי המחנה הנשאר לפליטה, ההולך עוד בדרך הקשה והרחוקה שבחרנו אנחנו, ולא בדרכים הרחבות והקרובות שסללו אחרים; יותר נכון, ההולך עוד בנטייה של בקשת דרך לעצמו – כלפי ‘הפועל הצעיר’.

רואה אני ורואים רבים מחברי בדעה וברוח, כי גם ‘הפועל הצעיר’ מתחיל לנטות מהדרך או מהנטייה שבחרנו לנו. רואה אני את זה מימי הוועידה בפראג עד היום. – – –

‘הפועל הצעיר’ היה היחידי בין כל המפלגות וההסתדרויות שלנו, שלא נישא בזרם, לא קיבל תורה, לא פנה לאחוריו או לצדדים ולא עסק בפוליטיקה, אם עליונה או לא עליונה. הוא ידע לבקש דרך לעצמו ועיניו לנוכח הביטו, אל אשר לפניו, אל החיים בלי אמצעי. הוא לא ירא ללמוד מפי החיים, המורה היותר קשה, אבל גם היותר נאמן, כמו שלא ירא להאמין ולבטוח בעצמו, בכוח עצמו, בכוח העם. הוא לא ביקש סוציאליות, לא סוציאליות פוליטית ולא סוציאליות יוצרת (אם ישנם בעבודתו אילו צדדים דומים לסוציאליות יוצרת, הרי כך הם החיים, אבל לא דרכה דרכו ולא רוחה רוחו), – הוא לא ירא לבקש מה שאין לו עוד שם רשמי, מה שעוד לא נולד, אלא שעוּבּרו טמון בתהום נפש אומה, בתהום כל נפש יהודית חיה. הוא לא הלך לא על גשר של ברזל ולא על גשר של נייר, החזק והבטוח, כמו שאנחנו רואים, עוד יותר מגשר של ברזל. בטחון רשמי לא היה לו, לא בטחון פוליטי ולא בטחון מדעי, אבל הוא ידע או הרגיש, כי גאולת ישראל, כמו גאולת האנושות בכלל, לא תבוא אף באחת מהדרכים הידועות, כי את הדרך צריך עוד לבקש, לבקש בעמל גוף ורוח, בייסורים, במסירות נפש, לבקש בעצם החיים ועבודת החיים. והוא ביקש, – ביקש לא בבטחון שימצא, כי אם בבטחון, כי על בקשה כזאת כדאי לתת את הנפש אפילו רק על ספק ואפילו על ספק-ספיקא, בבטחון כי עצם הבקשה היא עצם ההתחדשות, עצם יצירת חיים המבוקשים. הוא ידע או הרגיש את כוחו של ה’אולי' הגדול, של ה’אולי' שנותנים עליו את הנפש.

ועתה? האמנם מעתה ילך גם ‘הפועל הצעיר’ בדרך הרחבה של הבטחון הרשמי, ילך על גשר הברזל והנייר כאחד? – ילך! אנחנו – יהיה מספרנו קטן, נהיה יחידים, שיבולים בודדות – אנחנו לא נלך אחריו (גם מקרב החדשים שמעתי קול, כי פקפוק של חלק מהם להיכנס אל ‘הפועל הצעיר’ בא בעיקר מתוך שגם ‘הפועל הצעיר’ עוסק בפוליטיקה, רודף אחרי הכּמוּת וכו'). אנחנו נלך בדרך מורנו הראשון, אשר גם בהיות העם שקוע במ"ט שערי טומאה לא הלך לבו אחרי ‘ואעשה אותך לגוי גדול’. אנחנו נלך אל העם. עמו יחד, ברפשו וברקבונו, נחכה לגאולה, לגאולתו הוא ולגאולת כל האנושות. ואולי נבקש דרך להצמיח את הגאולה מעצם רפשו ורקבונו. וגם על ‘אולי’ זה נדע לתת את נפשנו, כי גם ‘אולי’ זה מדבר על לבנו יותר מכל ודאויותיה של הסוציאליות בכל צורותיה. וגם השמות idée fixe, ‘מאניה’ וכדומה לא יטילו עלינו אימה יתרה. ‘משוגע איש הרוח’, המבקש דרכים חדשות, בכל הזמנים והמקומות. בני אדם נורמליים אוהבים דרכים בטוחות, שאין אמנם למצוא בהם כלום, אבל הן מבטיחות הרבה או מבטיחות הכל.

אם ‘הפועל הצעיר’ רוצה להישאר נאמן לדגל הישן, לדגל שהוא הרים ראשונה, לדגל ‘העבודה-והתחייה’, אל ירדוף אחרי הכמות, אחרי הפוליטיקה, ואל יקבל דירקטיבים ממי שהוא, חוץ מהחיים ועבודת החיים. יאמין בכוח החיים ובכוח האמת, כי הם סוף סוף ינצחו, כמו שהאמין עד הנה, ובזה היה כוחו. ואל יירא פן יהיה על ידי כך ל’כיתה‘, כמו שלא ירא עד הנה, ודווקא בכוח זה נעשה מכיתה להסתדרות גדלה, הולכת וגדלה גם בכוח השפעתה וגם במספר חבריה. ואם הקיצוניים ב’צעירי ציון’ רוצים דווקא בסוציאליות, בפוליטיקה, ילכו אל ‘אחדות העבודה’. הן בכל משך הוועידה לא חדלתי לבאר לצירי ‘צעירי ציון’ הקיצוניים, כי עליהם, לפי השקפתם, להתאחד לא עם ‘הפועל הצעיר’, כי אם עם ‘אחדות העבודה’. ולמה לא הלכו ישר, כי אם בחרו בפוליטיקה ומצאו להתאחדות נוסחה דיפלומטית כזאת, שיש בה הזמנה ברורה על כתובת ‘אחדות העבודה’. יותר נוח כנראה, לעמוד על הפוליטיקה, על הדיפלומטיה, מאשר על האמת הפשוטה והברורה, ובפרט כשיש בידך שטר על הגאולה השלמה חתום בשם הסוציאליות.

אל יחשבו, כי אני דוחה את ‘צעירי ציון’ (אני בכלל איני דוחה איש, אני רק דורש, כי איש לא ישפיע רוב טובה על ‘הפועל הצעיר’) מתוך קנאה או שנאה, – לא מינה ולא מקצתה! כאשר אמר אחד מ’צעירי ציון' מעל הבמה, כי אם לא נתאחד, אנחנו ניפרד בתור שונאים, מחיתי אני בפניהם נגד זה ואמרתי להם, כי, לפי דעתי, אנחנו אמנם צריכים להיפרד, אבל לא בתור שונאים, אנחנו יכולים להיפרד בתור ידידים גמורים, רק בעלי השקפות שונות. עד מתי לא נדע לכבד את חירותו של האדם להחזיק בדעה מתאימה לנפשיותו! הלא זו היא הצרה של ‘אחדות העובדה’, שהיא כבר מצאה את הצדק ואת הגאולה השלמה, האנושית וגם הלאומית, ומי שאיננו מודה בזה, הרי הוא בעיניה או מטומטם מוח ולב או פשוט אדם גרוע. לולא מידתה זאת של ‘אחדות העבודה’, לא היה הקרע בין העובדים כל כך רחב ועמוק, לא היה האוויר כל כך מורעל, ולא היה קשה למצוא דרך לעבודה משותפת.

תר"פ (1920)

א

עבודה מאוחדת או ‘חזית מאוחדת’, איחוד ‘ציוני סוציאלי’?

הללו אומרים איחוד רק לשם העבודה בארץ-ישראל עם כל המתייחס לזה, בלי כל תערובת של פוליטיקה, והללו דורשים איחוד של עבודה ושל פוליטיקה כאחת, איחוד, שיהיה כעין חוליה אחת באיחוד יותר גדול, באיחוד עם הפועלים היהודים בחוץ-לארץ ועם כל תנועת הפועלים העולמית בכלל.

ושואלים האחרונים את הראשונים: מדוע הנכם מתעקשים להתנגד לאיחוד עם כל פועלי העולם, העומדים על אותם יסודות הצדק הציבורי, שגם אתם עומדים עליהם, והנלחמים בכל ההיקף העולמי על אותו הדבר, שאתם נלחמים עליו בהיקף כל כך מצומצם? האינכם בעבודתכם חברים במשפחת העובדים העולמית? מדוע אתם כל כך מצמצמים גם את היקף הרעיון גם את היקף העבודה ומתנגדים לנו, השואפים להרחיב את שניהם עד קצה גבולם הטבעי? או היש הבדל יסודי מבחינת הצדק הציבורי בין שאיפתכם אתם והעבודה להגשמתה ובין השאיפה הסוציאלית של כל פועלי העולם בעלי ההכרה הסוציאלית?

לכאורה, מצד אחד – צמצום ומצד שני – התפשטות, הרחבה.

אולם יש הרחבה, היקף גדול, הבא רק מתוך ראייה לקויה. יש אשר עין חולה רואה היקף גדול של אור סביב אור הנר, בעוד שבעצם האור קשה לה להסתכל ואינה רואה אותו בבהירות טבעית.

גם האיחוד, שמבקשים אנחנו, בעלי ההשקפה הראשונה, אינו אלא חוליה או נקודה מרכזית באיחוד בעל היקף יותר גדול מהיקף העובדים בארץ, אבל היקף אחר: אנחנו שואפים לאיחוד עִם עַם ישראל כולו, בכל כללותו.

היקף כנגד היקף, איחוד כללי כנגד איחוד כללי. מצד אחד – איחוד עם הפרוליטריון העולמי ופוליטיקה סוציאלית, ומצד שני – איחוד עם עם ישראל ופוליטיקה לאומית או, כמו שקוראים לה הסוציאליסטים הוותיקים שבגולה, ‘כלל-ישראל-פוליטיק’.

מי נדחה מפני מי?

הסוציאליסטים-הציונים או הציונים-הסוציאליים היו רוצים מאוד, רוצים באמת ובתמים, שלא יימצא כאן כל ‘נדחה’. אדרבה, העבודה הלאומית והעבודה הסוציאלית, לפי מה שהם רוצים לראות, אינן אלא שני צדדים של דבר אחד. יותר מזה: רק על ידי העבודה הסוציאלית ובעזרת התנועה הסוציאלית נשיג את מטרתנו הלאומית. אבל החיים וההגיון רוצים אחרת, ולפי שעה ידם על העליונה.

קודם כל בתור מה בא האיחוד עם הפרוליטריון העולמי, אם לא בתור ניגוד לבורגנים, – ומי הם ה’בורגנים' שלנו, אם לא כל המון בית ישראל, החנוונים, הסוחרים, וכו' וכו'. ואפילו בעלי-המלאכה, הגדולים עם הקטנים, ואפילו הקטן שבקטנים, שיש לו רק עוזר אחד, הרי הם מבחינת הסוציאליות בורגנים, בכל אופן לא פרוליטרים, וכמה בכלל יש לנו פרוליטרים?

מובן, כי רצוי היה וגם נחוץ, כי כל עובדינו בחוץ-לארץ יהיו מאוחדים עמנו בהחלט בעבודתנו הלאומית. אבל מה נעשה – והם, עובדינו הסוציאליסטים האלה, אינם רוצים להתאחד עמנו, עם המון בית ישראל ה’בורגנים‘, ודורשים דווקא, כי אנחנו, אם חפצנו להתאחד עמהם, נקבל את הפוליטיקה הסוציאלית שלהם, שאינה סובלת את ה’כלל-ישראל-פוליטיק’ שלנו? הן גם ‘אחדות העבודה’, אחרי כל הפשרות והוויתורים, לא השיגה איחוד אלא עם חלק מהם. ומה היא הברכה שעתיד האיחוד עם הפרוליטריון העולמי להביא לנו? – בעבודתנו פה, למשל, במלחמתנו על העבודה העברית, בוודאי לא יעזור לנו הפרוליטריון העולמי כלום. או מה כוחו לעזור לנו בשאיפתנו להלאמת הקרקע והתעשייה, אם אין לנו לא קרקע ולא תעשייה? אלא מאי, בספירת הפוליטיקה העליונה? אומרים, למשל, כי הפועלים באנגליה וגם בארצות אחרות השפיעו לטובתנו על מהלך העניינים בסאן-רימו. ובכן… ובכן – כמה מכאן עד להשפעה לטובת גאולתנו השלמה! אכן יש להתפלא על תמימותם הקדושה של בעלי הפוליטיקה העליונה שלנו. פוליטיקה עליונה – ותמימות כזו! כמובן, בתור ‘תנא דמסייע’ היתה השפעתם של הפועלים רצויה לנו משום שהיא היתה רצויה למי ששימשה לו בתור ‘תנא דמסייע’, אבל כלום נשתנה או נעזר על ידי כך עצם מהלך העניינים בסאן-רימו אף בכל-שהוא? שם היו גורמים ממשיים יותר ולפיכך יותר חזקים, כידוע ליודעי ח"ן.

ומצד אחר, אנחנו רואים לא בחזון סוציאליסטי, לא מתוך אספקלריה של פוליטיקה עליונה, כי אם במציאות ממש, כי הבולשביקים, אלה הסוציאליסטים העליונים, שאין עליונים מהם, מתנגדים בכל תוקף לשאיפתנו הלאומית, מחניקים בארצם כל גילוי לאומי יהודי ומחריבים את היהדות עד מקום שידם מגעת, – וידם, כמובן, מגעת.

בכלל אנחנו רואים, כי הסוציאליסטים מוכנים ומזומנים בוועידות או במיטינגים לדבר טובות על היהודים שמחוץ לארצם או לארצותיהם, אולם במקום שהדבר נוגע בהם, בבני עמם וארצם, נגיעה כל-שהיא, שם הם אינם כלל צדיקים כל כך. הסוציאליסטים, למשל, בפולין, באוקריינה, בהונגריה, לא נקפו אף אצבע קטנה בכדי לעצור בעד הפּרעות ביהודים. לכל היותר הם יוצאים ידי חובתם בנקיפת אצבע קטנה. ולהפך, לעצור בעד היהודים מהיכנס אל בתי החרושת אין מניעה מצד הסוציאליסטים… והשנאה ליהודים גדולה והולכת וגדלה גם בלב הפרוליטריון של הארצות שאין שם לפי שעה פרעות, למשל, באוסטריה, בגרמניה וכדומה. ולדחוק את היהודים מבתי החרושת נוהגים על הרוב גם פרוליטרים שאינם נוהגים לפרוע פרעות, וגם רבים מאלה הנוהגים למחות נגד הפרעות שעושים אחרים בארצות אחרות.

ועתה אני שואל: מי קרוב לנו יותר: אם הפרוליטריון העולמי, או אותם ה’בורגנים', המון בית ישראל, שהם העם, שלתחייתו אנחנו עובדים, שהם, מצד שני, ‘שמן המשחה’ לגלגלי כל מיני רבולוציות וקונטר-רבולוציות?

יאמרו הסוציאליסטים מה שיאמרו, – אני אומר גלוי ומפורש: קרובים לנו יותר אלה ה’בורגנים' שלנו מכל פרוליטריון זר שבעולם. עמהם, עם הבורגנים שלנו, אנחנו שואפים להתאחד, ואת תחייתם אנחנו מבקשים כמו את תחייתנו אנו בעצמנו. בפרזיטיותם אמנם נילחם, נילחם אולי יותר מאשר הסוציאליסטים בכבודם ובעצמם, כמו שכל אחד מאתנו נלחם בחולשותיו של עצמו יותר מאשר בחולשותיהם של אחרים. אבל גם בעצם המלחמה לא נשכח אף רגע, כי הם אחינו עצמנו ובשרנו, אשר גם עווֹנותיהם ופשעיהם הם עווֹנותינו ופשעינו אנו, שאנחנו חייבים בתיקונם, כמו שאנחנו חייבים בתיקון עווֹנותינו ופשעינו אנו בעצמנו. בעוד אשר צדקתם של פרוליטרים זרים לא תתקן את חיינו, ועוותתם אינה בגדר חובתנו – כי אינה בגדר יכולתנו – לתקן, שהרי הם, הפרוליטרים ההם, אינם עמנו בארג חיים אחד.

ועל דבר גורלו של הצדק הציבורי אין עלינו פחד כל שהוא. אחרי יותר משלושת אלפים שנה של ‘צדק צדק תרדוף’ ואחרי אלפיים שנה של חורבן, של גלות ושל כל מיני ייסורי גיהינום על שאיפתנו לאחדות עליונה, לאמת עליונה וממילא – לצדק עליון, לא נבוא עתה, בעצם השעה שהתעוררנו לעבוד לתחייתנו, להגשמת שאיפתנו זו, – לא נבוא עתה ללמוד את תורת הצדק מפי מארכס או מפי לנין וטרוצקי וכדומה.

ב

כנראה צדק מי שאמר, כי בכדי לכבוש ציבור, לעורר תנועה ציבורית, להטות ציבור אל כל אשר יש רצון להטותו, צריך רק לדעת למצוא את המלה המצלצלת המתאימה. המלה נמצאה: ‘איחוד’.

כל עוד היו ‘פועלי ציון’ מפלגה בפני עצמה, לא היתה השפעתם גדולה על העובדים ובכלל על כל צעיר שואף לעבוד, ועוד להפך, הם הושפעו יותר ויותר, בעיקר שלא מדעת, מ’הפועל הצעיר', כמה שהם התנגדו לו וביטלו אותו מדעת.

אבל הנה באה המלחמה, והנה ירדה לעולם רוח של מלחמתיות ושל פוליטיקה, שהגיעה גם עדינו. והנה נוצר הגדוד.

ראוי לציין את העובדה, שכבר ציינוה המאחדים בתור עובדה מעידה על חשיבות המאורע, כי רעיון האיחוד נולד בגדוד. ובאמת הרעיון, כפי שהוא נתגשם על ידי המאחדים, נושא עליו חותם של גדוד צבאי, של מלחמתיות ושל פוליטיקה. את אלה, רוח של מלחמתיות ושל פוליטיקה, הכניסה באמת ‘אחדות העובדה’ לתוך מחנה העובדים. והנה – שוב אותם הדברים הטובים: סוציאליות, פרוליטריון עולמי, אינטרנציונל, רק הפעם בצורה חדשה ובתוקף חדש, בתוקף, שלא היה להם מעולם. קודם ידעו הכל, כי אלה הם חלקם של ‘פועלי ציון’, ועתה באו בכוח הפוליטיקה והטילו אותם על כל העובדים; קודם היתה הכניסה למפלגת ‘פועלי ציון’ רשות, למי שרוצה בכך, ועתה בכוח השם החדש ‘אחדות העבודה’, נעשתה הכניסה חובה, ומי שאינו נכנס, הרי הוא מתנגד לאיחוד העובדים, והרי הוא כמעט בוגד; קודם ידע כל בר-דעת בארץ-ישראל, כי בין ‘פועלי ציון’ ובין ‘הפועל הצעיר’ יש הבדל יסודי, ומעתה – שוב בכוח השם המפורש ‘אחדות העבודה’ – בר-דעת הוא רק מי שיודע, כי אין שום הבדל, ורק חברי ‘הפועל הצעיר’ באגואיזם המפלגתי שלהם, בחשבונותיהם הקטנים וכו', מתעקשים לראות איזה הבדל, שאיננו כלל במציאות, והורסים את האיחוד.

מה קרה? במה גדולה זכותה של ‘אחדות העבודה’ לדרוש, כי מי שלא נכנס ולא יכול להיכנס למפלגת ‘פועלי ציון’, מפני שרעיונה, רעיון ‘פועל הציונות’, זאת התערובת של מין בשאינו מינו, דרכה ורוחה זרים לו, ייכנס אליה, אל ‘אחדות העבודה’? במה יתרונה? האומנם במה שהיא נתנה מקום יותר רחב לעברית או בשמה? האומנם הלשון היא הכל או השם? והרעיון, והדרך, והרוח? האומנם כל אלה הם דברים בטלים? בעלי המבט מקרב המאחדים והמאוחדים טענו, כי לא הפּרוֹגרמה עיקר, כי הפרוגרמה אינה מעלה ואינה מורידה, ואנחנו, צרי המבט, ראינו כי ‘אחדות העובדה’ בכל משך קיומה התנהלה על פי הפרוגרמה בכל הנוגע לסוציאליות, לפרוליטריון העולמי, לאינטרנציונל; ובכל הנוגע לדרך העבודה ולרוח, לאופן היחסים הציבוריים ולאופן החינוך הציבורי של העובדים, לא שינתה מהמטבע, שטבעו ‘פועלי ציון’ הקודמים, כלום. ומה זכות יש לה לתבוע מה שלא תבעו הם? אני לפחות אינני יודע עד היום.

מובן כי ‘הפועל הצעיר’ ובכלל כל העומד על העבודה להגשמת רעיוננו הלאומי והאנושי בכל היקפו ועמקו, בכל העצמות וייחוד היצירה שהוא דורש, לא יכול בשם השם, בשם המלה, לחדול מהיות מה שהנו ולהשתעבד לתכנית, לדרך ולרוח, שאולות ביסודן מחייהם של אחרים וסותרות בכל מהותן ליסוד שאיפתנו הלאומית ליצירה עצמית ובכלל לכל רוח שאיפתנו ועבודתנו.

ובכן, – מלחמת מצווה ב’הפועל הצעיר' על קידוש השם (רק השם) ‘איחוד’. ולא מלחמת דעות, לא בירור העניין מכל הצדדים והשתדלות להבין את הצד השני, להבין, כי הוא אינו יכול לקבל מה שזר לרוחו, מה שסותר את כל מה שהוא נושא את נפשו אליו, כי אם מלחמה בתוקף של: כך גזרה החכמה העליונה, שאינה כלל בגדר היכולת לטעוֹת ושאסור להרהר אחריה, ולפיכך מי שאינו מקבל עליו את גזרתה, הרי זה רק מתוך אגואיזם מפלגתי, מתוך חשבונות פרטיים, מתוך עקשנות וכו', ויש להכריחו בכל האמצעים הדימגוֹגיים, להלחם בו בכל מיני זלזולים, חרפות וגידופים וכדומה.

כל זה הכניס ערבוביה לתוך מחננו, הקטן והחלש בלאו הכי, בלבל את המוחות, סכסך את הרוחות של העובדים ושל הקרובים אליהם והרעיל את האוויר עד מחנק נפש. נשכח הרעיון הגדול של העבודה, הרעיון הטהור מכל תערובת של פוליטיקה, העמוק מכל השטחיות והפרזיולוגיה והטקטיקה של הסוציאליות הדימגוגית, והעלול באמת להביא גאולה לאנושות, אם יש גאולה לאדם. נשכחה השאיפה הגדולה לאחדותו השלמה, הנפשית, של כל העם, בלי הבדל מעמדות, מפלגות, כתות, של כל העם בכל פרטיו ובכל כללותו בתור עם, אשר בלעדיה, בלי אחדות זאת, אין כל תחייה שלמה, לאומית ואנושית, אפשרית. ואין צריך לאמור, כי ניטשטשה, אם לא נפסלה, התביעה העמוקה ליצירה עצמית, לאומית ואנושית, הדורשת ריכוז כל עצמנו בעבודתנו ובשאיפתנו היסודית, מבלי להסיח דעת למה שאינו מחויב מעצם החיים ועבודת החיים, מעצם שאיפתנו היסודית. ותחת כל זה – איזו תערובת של עבודה ושל פוליטיקה ושל טקטיקה סוציאליסטית במעשה, ובשאיפה – צמצום הרעיון עד כדי להשאיר לנו מין תפקיד של אופן חמישי בעגלת הפרוליטריון העולמי. כך מחייבת עצם הדרך, אם ההולכים בה נותנים לעצמם חשבון ברור מזה או חושבים אחרת.

קשה לטפל בזה, ומתוך כך קשה למצוא את הביטוי הרצוי, המדויק, הנמרץ מבלי היות קשה, אבל הרבה יותר קשה הכאב, המכריח לטפל בזה. באמת ובתמים אגיד: אינני מבין לרוחם של אנשי ‘אחדות העבודה’: מה הם רוצים בסוציאליות, בפרוליטריון העולמי, באינטרנציונל. אינני יכול לראות אחרת בזה, כמו בכל רוח התזזית שתקפה חלק גדול מבני דורנו הצעיר שבגולה, מאשר מין סיוט לאומי, הבא להצמית בעם אובד, נאבק עם שֵנת המוות, את הכוח האחרון להתעורר, לקום, לחיות. נמצאים אנחנו במצב נורא, שאיני יודע, אם ההיסטוריה יודעת דוגמתו. העם טובע בים של דם, של עינויי שאול, של זוהמת נחשים, גוֹוע ברעב ובקור ובחוסר כל, נרדף על צווארו, נתון לבוז וחרפה. השנאה אלינו מתגברת והעלילות מתרבות מכל הצדדים, גם מצד הסוציאליסטים. כל מה שאנחנו בונים עומד על הר-געש. סערות מתעוררות עלינו מכל הצדדים. ומי יודע את הצפון לנו בחיק העתיד. אין בטחון כל-שהוא ביום המחר משום צד. ולמה לנו כל הצרה הזאת של הפוליטיקה הסוציאלית? איזו נחיצות יש בה לנו או למי שהוא בעולם? ואיזה ממש יש בפוליטיקה שלנו? (והצעיר מ.ק. כותב: ‘אנו מקשרים גורלנו בגורל תנועת אחים נענים ואובדים, המבקשים לראות את תיקון העולם בחייהם, כזה הוא בשבילנו הקשר עם פועלי אומות העולם – האינטרנציונל’. – מרא דעלמא כולא! היש עוד בעולם בשבילנו בשעה זו אחים נענים ואובדים כהמון בית ישראל ה’בורגנים‘! איזו אחווה עליונה, הטסה מעל לאחווה לאחים קרובים ‘בורגנים’, נמקים בעוניים ובכל מצוקי שאול, ישר אל האחים הרחוקים הפרוליטריים, ומחייבתנו לקשר גורלנו בגורלם! הצדק האנושי מחייב, כמדומה, אחרת. הצדק האנושי וגם האחווה האנושית מחייבים אותנו, כמדומה, לדאוג קודם כל לאחים הקרובים, ה’בורגנים’, הנענים והאובדים מאין כמוהם בעולם, שהם לא יאבדו לא רק בעוניים, אבדן גופני, כי אם גם בפרזיטיותם, אבדן רוחני. והדבר הזה לא יושג מבלי שנקשר גורלנו בגורלם, בכל עבודתנו ובכל שאיפתנו, בכל רעיוננו ובכל חיינו). הדבר היחידי שיש בו ממש ובטחון כל שהם, היא העבודה בארץ ולשם הארץ. בה, לפי זה, צריכים אנחנו לרכז את כל רוחנו, רצוננו, כוחנו. האם אין אנשי ‘אחדות העבודה’, שעמדו עמנו על קרקע אחד, שידעו את העבודה ואת רעיון העבודה והתחייה, מבינים את זה, אינם מרגישים את זה? ואיזו רוח עברה עליהם להחליף את כל זה בפוליטיקה ובכל התלוי בה והיוצא ממנה, הסותרים כל כך לעבודתנו הפשוטה, הטהורה, החיה, המבטיחה ונאמנה לשלם בכל אופן יותר מכל פוליטיקה, ותהי אפילו סוציאלית? בכל כוחי הייתי רוצה להבין, מה מבקשים האנשים האלה? חושב אני בזה הרבה, קורא את כל מה שהם כותבים ב’קונטרס' וב’האדמה', הופך בדבר והופך, – ואינני מבין. מתוך דבריהם אני שומע, כי הם רואים בדרכם איזו דרך חדשה, איזו הרחבה, איזה מעוף. אבל בשום פנים אינני תופס, מה היא ההרחבה, מה המעוף וגם – מה החידוש. כאילו כלום לא שכחו וכלום לא למדו. או האומנם כל זה כל כך נשגב?

ופה אני נזכר שוב בגדוד. הרי גם אותו לא הבינותי ואינני מבין (את עניין ההגנה אני מבין ומבין, אבל הגנה זהו עניין אחר לגמרי, לגמרי אחר). ראשי המאחדים, שמקרב הגדוד יצאו לאחד, ראו בו, בגדוד, ורואים בו עד היום, מין מפעל נעלה, נשגב, כמעט קדוש. ואני הרשיתי לי לראות בו לגמרי אחרת. אני הרשיתי לי לראות במהומה של המלחמה, עם כל נוראותיה ותועבותיה, עם כל טירוף הדעת וירידת הרוח האנושית שבה, כעין ציווי מוחלט לעם ישראל, שלפחות הוא, במצבו הפסיבי, הנייטרלי מתוך הכרח, וביום שאפו לקום לתחייה לאומית ואנושית, לא יחלל ברצון את דגלו, את דגל תחייתו וגאולתו, את הדגל של ‘לא יישא גוי אל גוי חרב’, שיש לו אפשרות שלא לחללו, ואין לו שום צורך ושום תועלת ממשית כל שהיא לחללו…

ג

טענתם העיקרית והיותר נמרצה של סוציאליסטינו היא כי אין עם, בייחוד בזמננו, יכול לחיות בדול לעצמו, לסדר לו לעצמו חיים ציבוריים מיוחדים, לגמרי בלתי-תלויים בחייהם הציבוריים של העמים האחרים, כי העניינים הציבוריים, בייחוד הכלכליים של כל העמים, אחוזים ודבקים זה בזה דבק אורגני, פועלים זה על זה פעולה חוזרת, מקיפה ובלתי-פוסקת. ואין אנחנו יכולים להוציא את עצמנו מכלל זה.

נתבונן בדבר מקרוב.

קודם כל אותה העובדה, כי אין אנחנו קובעים ואיננו יכולים לקבוע את עמדתנו בארץ-ישראל מצדה הפוליטי על דעת עצמנו, כי היא הולכת ונקבעת על ידי אחרים, – אותה העובדה גופה פוטרת אותנו ומרחיקה בזרוע מכל קביעת יחסים פוליטיים עם מי שהוא.

כמה שיש צורך ויש ערך לעבודה פוליטית מצדנו, היא צריכה ויכולה להיעשות רק על ידי מנהלי הציונות. ואם המנהלים אינם עומדים על הגובה, עלינו להשתדל להכניס לתוך ההנהלה כוחות חדשים. מכאן, אגב אורחא, תשובה ללוחמים מלחמת תנופה בהנהלה הציונית, הרואים בעצם המלחמה איזו גבורה או איזה תיקון. במקום להילחם – תנו אנשים, כוחות חדשים. אם יהיו בקרב העובדים כוחות גדולים, יותר ראויים לעמוד בראש ההנהלה, עלה יעלו ועמוד יעמדו בראש, כמה שהדבר יעלה בקושי. בזה נוכל להיות בטוחים. אולם בכדי שיהיו לנו, שיגדלו מתוך חיינו, כוחות כאלה, דרושה שוב התרכזות שלמה בעבודת החיים בארץ ובכל המתייחס אליה בחוץ-לארץ. הסתבכות בתנועות זרות (הן גם במקום מולדתה של הסוציאליות, באירופה, אין תנועה סוציאלית אחת כי אם תנועות סוציאליות, מתחרות וגם נלחמות זו בזו), – הסתבכות בתנועות שלא צמחו מתוך חיינו, ואין להן שום קשר חיוני בחיינו, עלולה רק לגדל לנו שוב אנשים, החיים ופועלים על פי התורה והאמונה (במובן זה בוודאי אין יתרון לתורה ואמונה שאולות מחייהם של אחרים), ולא אנשים חיים ופועלים מתוך עצמם, לומדים מפי החיים בלי אמצעי ומתוך כך מוכשרים לעבודה של יצירה ולמעוף של יצירה.

אולם, מצד שני, דווקא נייטרליות פוליטית מוכרחת זו משחררת אותנו במידה מרובה מבפנים, נותנת לנו מקום רחב לסדר את חיינו הפנימיים ולקבוע את יחסינו בינינו לבין עצמנו על יסודות חדשים, מבוקשים. מובן כי לא נשיג את מטרתנו בלי התאמצות יוצאת מן הכלל ובלי מלחמה. אבל זו לא תהיה מלחמת המעמדות, כי אם מלחמה בפרזיטיות בכוח העבודה והיצירה, בעיקר על ידי חינוך הדור הצעיר בעבודה ובחיי עבודה, על ידי כיבוש הדור הצעיר לעבודה וכיבוש העבודה לדור הצעיר. זאת אומרת, על ידי זה גופו שהדור הצעיר ייכנס יותר ויותר לעבודה ויבנה את חייו על יסוד העבודה, – על ידי זה גופו יעבור ממילא, בדרך החיים, מרכז הפעולה וכוח הפעולה בחיים הכלכליים והציבוריים מרשות הדור הישן, אשר ברובו מואס בעבודה, לרשות הדור הצעיר העובד והיוצר.

כך הוא, מבחינת היחסים בין-הלאומיים, מצבנו אנו בשעה זו. אבל גם בדרך כלל עדיין צריך עיון גדול במהותם של הקשרים הכלכליים והמדיניים בין-הלאומיים ולראות, אם באמת גדול, במידה שאין להתגבר עליו, כוחם של הקשרים האלה לטשטש את צורתם של כל העמים, עד כדי לשלול מכל עם את האפשרות לברוא לו חיים עצמיים בצלמו העצמי.

המלחמה האחרונה הראתה בדי בהירות, כי לא ההכרח הטבעי ולא איזה צורך חיוני שהוא הולידו את הסביכות היתרה של היחסים הכלכליים בין-הלאומיים, את השעבוד של כל עם ועם לאותה הפטליוּת הכלכלית, הנולדת מבין כלליות משאם-ומתנם הכלכליים של כל העמים, כי אם השאיפה הפרזיטית לחיות על חשבון אחרים, היחיד על חשבון יחידים אחרים והעם על חשבון עמים אחרים. הקפיטלסט – היחיד או העם – יש לו צורך בשוק עולמי, כי על ידי כך הוא מתעשר יותר, זאת אומרת, הוא מנצל מספר יותר גדול של בני אדם, מנצל לא רק את בני עמו, כי אם גם בני עמים אחרים. הדבר הזה גורם, מצד אחד, כי העבודה ההולכת אחרי הקפיטל יוצרת הרבה דברים שאין בהם שום צורך לבני עם הארץ, אלא שיש עליהם קופצים בשוק העולמי או שיש בהם צורך להרחבתו ולהגנתו של הקפּיטל, ואינה יוצרת תחת זה הרבה דברים שיש בהם צורך חיוני לכל העם. ומצד שני, מתוך כך גופו, אין העבודה די מרוכזת ברכושה הטבעי של הארץ ואינה לוקחת ממנה כל מה שהיא יכולה לתת, במצאה הרבה דברים מן המוכן בחוץ-לארץ. מתוך כך נמצא העם זקוק להרבה דברים מן החוץ, אשר ביתר התרכזות אפשר היה למצוא אותם בפנים. העבודה, העבודה כשהיא לעצמה, במצב חפשי מן הקפּיטל, אין לה צורך בשוק העולמי ואינה תלויה בשוק העולמי, כי יש לה שוק די גדול בארצה, אם תיצור מה שנחוץ באמת לבני העם. וגם הארץ, כל ארץ, אינה זקוקה הרבה לתוצאות ארצות אחרות, אם לקחת ממנה כל מה שהיא יכולה לתת. ואותם הדברים המעטים, שאינם בה והנחוצים באמת לצורך החיים הכלכליים של העם, לא יולידו שעבוד לאומי כזה, שהרי גם הארץ, המכניסה לה את הדברים הנחוצים, זקוקה גם היא לדברים שאינם בה ושישנם בזו.

המלחמה הראתה למדי, עד כמה צריך כל עם להתרכז בארצו ולהתפרנס מארצו. אבל בייחוד היו העובדים בעלי ההכרה צריכים לפקוח את עיניהם ולראות, כי הריכוז הזה נחוץ בייחוד להם, לנצחון הצדק הציבורי. לא לרדוף אחרי הקפיטל, שהוא על פי מהותו בין-לאומי, או לא-לאומי ולא-אנושי, ולהילחם בו בגבול כוחו, על שדה בין-לאומי, צריכים העובדים, השואפים לצדק ציבורי, כי אם להתרכז בעבודה, שהיא על פי מהותה לאומית, ולהילחם בקפיטל בגבול כוחה היא, בגבולה הלאומי. אולם הדבר הזה מחייב גם אופן מלחמה אחר. לא בחלקם של העובדים בתבואת העבודה, ברכוש, צריך שתהיה נקודת הכובד, כי אם בעצם העבודה, ביצירה שבעבודה ובמהות פרי העבודה, במה שהיא צריכה ליצור. כוחם של הלוחמים לצדק הציבורי הוא בכוח העבודה, מצד אחד בכוחה הכללי הלאומי ומצד שני בכוח הצדק הציבורי שבה. מצד אחד, במידה שהעבודה יוצרת רק את הדברים הנחוצים באמת לחיי כל העם, בה במידה היא אינה עבודה קפּיטליסטית, ואין כוח הקפּיטל גדול עליה (מובן, כי הכתוב מדבר בכל היקף העבודה הכלכלית שבארץ, במידה שכל העובדים שבארץ, כל אחד במקצועו וכולם יחד, שואפים לזה ומשיגים את זה). ולהפך, העבודה היוצרת דברים שאין בהם צורך לכל העם, כי אם רק לעשירים, או היוצרת כלי-משחית למלחמה או בכלל דברים מביאים היזק מאיזו בחינה שהיא, בשעה שיש צורך לעם בדברים הכרחיים, הרי היא קפּיטליסטית אפילו אם העובדים עובדים על יסוד קואופרטיבי ומקבלים חלקם בתבואת העבודה בשלמות. זהו מצד כוחה הכלכלי הלאומי של העבודה. ומצד שני, אם כוח העבודה, כוח הצדק והיצירה שבעבודה, גדול למשוך אליה עובדים חדשים מקרב אלה שאינם עובדים, הרי היא ממילא הולכת ועוברת מידי הקפּיטליסטים לידי העובדים. רואים אנחנו כי הרעיון הסוציאלי הולך ומתפשט גם בקרב בני הקפיטליסטים ועוזריהם, ורבים מהם באים ועוזרים להגשמת הרעיון ומתמסרים לו בלב ונפש. אבל מה היא עזרתם ומסירותם? תורה, הטפה, פיתוח ההכרה המעמדית, סידור מערכת מלחמה מעמדית, עזרה בכסף וכדומה. אבל צריך שיהיה סוף סוף ברור, כי כל האומר צדק ציבורי, הרי הוא אומר כי קודם כל צריך הוא בכבודו ובעצמו לעזוב את חיי הפרזיטיוּת או את חיי המותרות, שיש בהם משום פרזיטיות, וללכת לעבוד ולחיות על העבודה. לוּ היו כל אלה הסוציאליסטים ברוח, שאינם כלל כל כך מעטים וההולכים ומתרבים, במקום כל עזרתם ומסירותם הרוחניות, לוּ היו פשוט באים ועובדים וחיים חיי עבודה (פה כמובן לא תכונת העבודה, אם גופנית או רוחנית, עיקר, כי אם קביעותה בתוך ארג העבודה הכללית של העם, בין מצד מהות תוצרתה ובין מצד מידת שכרה, באופן מתאים לצרכי העם האמיתיים ולצדק הציבורי), הרי היו בזה גופו מעבירים לאט לאט, במידת התרַבותם, את מרכז הפעולה וכוח הפעולה של החיים הכלכליים, ובכלל של כל החיים הציבוריים, מרשות הקפיטליסטים לרשות העובדים.

כללו של דבר: נצחון הצדק הציבורי הוא נצחון העבודה הלאומית, באותו המובן, שהעבודה תהיה יוצרת רק דברים נחוצים בשביל חייו הכלכליים והרוחניים של העם בכללו ובכל פרטיו ושהכל יהיו עובדים. והדבר הזה תלוי יותר בדעתם וברצונם של העובדים ועוזריהם וכל המבקשים צדק ציבורי שבכל ארץ, בהתרבות העובדים ובאיסור, שהעובדים אוסרים על עצמם לעשות דברים לא נחוצים או מביאים היזק מאיזו בחינה שהיא, מאשר בשוק העולמי או בממשלות חוץ.

ד

כתבתי את כל זה לא בכדי להוכיח למי שהוא את צדקת דרכנו אנו, המעמידים את הכל על העבודה ולא על הפוליטיקה, על הלאומיות ולא על הסוציאליות, – דברים כאלה אינם בכלל הוכחה, יסודם עמוק מכל הוכחה. כתבתי את הדברים בכדי לברר למי שרוצה בברירות, כי יש כאן שתי דרכים נפרדות, וכי אין ההולכים בהן יכולים ללכת ביחד. יש רק שביל אחד בתחילת הדרך, לפני ההפרדה לצדדים שונים, אפשר לכולנו ללכת ביחד, ושאנחנו בפועל הולכים בו ביחד, – הלא הוא שביל העבודה בארץ ולשם הארץ. פה אנחנו צריכים ויכולים להתאחד, כי פה אנחנו בעצם מאוחדים, וחסר רק הסידור החיצוני, בכדי שנשיג איחוד הפעולה. אנחנו מאוחדים לא רק בעצם העבודה, כי אם גם במקום שאנחנו באים להתייעץ על דבר העבודה, אופן העבודה, סידורה וכו' (למשל, בוועידת טירה, שבאו שמה חברים מ’הפועל הצעיר' ומ’אחדות העבודה' לדון על מצב העבודה בארץ ועל מה שיש לעשות, היה הסכם גמור בין כל החברים, והיו – מה שיותר חשוב, – הבנה הדדית ואמון הדדי. יותר מזה, גם בוועידת לונדון ובאספת הנבחרים היה בעיקר הדברים, זאת אומרת, במקום שהיתה נחוצה אחדות הפעולה, הסכם גמור בין חברי ‘הפועל הצעיר’ ו’אחדות העבודה'). הפירוד מתחיל במקום שמתחילים לדבר על הסוציאליות, על הברית העולמית של ‘פועלי ציון’, העומדת על הסוציאליות, בניגוד ל’בורגנים‘, על האינטרנציונל וכו’. פה אין מקום לאיחוד ואין אפשרות של איחוד, כי פה שני מרכזים שונים של פעולה ושל התרכזות הרוח, והדבר הזה אי-אפשר לו, שלא ישפיע על כל מהלך העבודה בארץ ישראל ולשם ארץ-ישראל. לדוגמה: הן לא במקרה נהיה הדבר, כי חברי ‘הפועל הצעיר’ ריכזו את כל מרצם בעבודה להשגת אפשרותה של העלייה ולסידור העלייה (וגם ועידת פראג באה בעיקר לשם כך) וגם השיגו את מטרתם. ובאותה העת עצמה היו חברי ‘אחדות העבודה’ עוסקים בסידור ענייניהם עם הברית העולמית של ‘פועלי ציון’ ועם האינטרנציונל. האם חברי ‘אחדות העבודה’ אינם די מסורים לעבודה בארץ-ישראל או אינם רואים את החשיבות שיש לעלייה בשביל הארץ? הם רואים ורואים. אבל הסיבה פשוטה: ‘הפועל הצעיר’ אין לו עניינים אחרים מלבד העבודה בארץ ישראל ולשם ארץ-ישראל, ו’אחדות העבודה' יש לה עוד עניין – הסוציאליות, שהוא בשביל רוב מנהליה אולי לא פחות חשוב מאשר העבודה בארץ-ישראל.

ומצד אחר, לא מקרה הוא מה ש’אחדות העבודה' כל כך נוחה לעשות שביתות, בעוד ש’הפועל הצעיר', אם אמנם אינו מתנגד בפרינציפ לשביתות, אבל רואה בשביתה אמצעי קשה, מעין ניתוח, שעושים אותו רק במקרה של הכרח גדול. לא מקרה הוא גם רוח המלחמתיות והפוליטיקה והמנהג להבליט את יחסנותו ואת צדקתו של העובד, שמתוך כך מתפתחת בו הרגשת הזכאות העצמית הפרוליטרית על חשבון הכרת האחריות העצמית האנושית, העליונה. וכן הלאה והלאה.

סוף דבר: העיקר והתנאי הראשי לכל איחוד בר קיימא, לאיחוד של עבודה משותפת תמה ופורייה, הם הבנה הדדית ואמון הדדי של המתאחדים לפחות בגבול העניינים המשותפים. והדבר הזה אפשרי גם בין אנשים או מפלגות רחוקים זה מזה בדעה וברוח, שיש להם עניינים משותפים, במקום שכל אחד מהצדדים מכיר בגבול האיחוד, בבסיס המשותף, המוגדר בגבול העניינים המשותפים, ובזכותם של האחרים להישאר ביתר העניינים מחוץ לגבול האיחוד, על בסיסם המיוחד להם על פי דעתם ורוחם. אולם במקום שאחד הצדדים שואף להטיל את דעתו ורוחו על האחרים בתור בסיס לאיחוד כללי, בהחליטו כי לאחרים אין דעה ורוח מיוחדות כלל, ויש רק אגואיזם מפלגתי, חשבונות קטנים, עקשנות, קפריזה וכו', ולפיכך יש לו, לצד זה המיוחס, הזכות להכריח את האחרים להשתעבד לדעתו ולרוחו ולמרותו – שם אין בסיס משותף מוגדר בגבול העניינים המשותפים, שם אין מקום להבנה הדדית ולאמון הדדי, שם אין מקום לאיחוד בר קיימא.

תרפ"א (1920)