רקע
דבורה בארון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

כאל מקום מרפּא בקיץ שלחה אותי אמי לפעמים לכמילובקה הקרובה, עירה השוכנת על צלע הר עם המון גני ירק למרגלותיה. יותר מאשר לאויר הצח התכּונה לחלב הפּרה, שאותו יכולתי לשתות בלתי מבושל ובעודנוּ חם בבית הרבנית, דודתי מצד אבי.

את הפּרה קבלה דודתי מאביה הטוחן, תושב כפר אוּשה, בהמה בעלת צורה ומיוּשבת בדעת למרות גילה הצעיר.

באיזו סבלנות חכתה בבוקר מאחורי החלון עד אשר תגמור הרבנית את תפלותיה ותצא להוליכה לכר האחוּ. פה, על דשא העשב, עמדה בודדת כל היום ומרוחקת מרחק מתאים מבהמות המקום האחרות, נחוּתות הדרגה.

את צרכיה מחוץ למרעה ספּק לה ביד רחבה הטוחן מאוּשה, שהוא בעלה האמתי. איש מסוּרבל ולא מעורב עם הבריות – בחדר הקהל, בבית בתו, הרגיש את עצמו לא בטוב, דבר אל חתנו בלשון רבים והיה משתדל לעמוד תמיד כשפּניו מוּסבות אליו, דבר שהוא מן הנמנע, מאחר שגם לארון הספרים אין להפנות עורף, אולם ברפת, אצל פּשוֹיקה – זה שם הפרה – היה במקומו.

היאך טפּל בה בסוף ימי עבּוּרה, כאשר לא ניתן לה, מפני מצבה המיוחד, לצאת אל המרעה. כשאחר פעם, מחמת טרדותיו, את ‘השעה הקשה’, הציפו דמעות את עיניו.

– ‘פּשוֹיקה’ – פשט אליה, צרוד מהתרגשות, את ידו, והיא, הגלמודה, התאוששה על מצע הקש והתרפקה בצוארה על בנה, עגל מזורז וצח עם כתם שחור כעין הטוטפת בין עיניו – דמות דיוקנה שלה.

הזקן נזדרז להתקין בליל חם להלעיטה, ובראותו כי אזלו הסובין, ירד אל הגיא, לשכונת הגויים, וחזר משם עד מהרה עם שק כבד על גבו, וככה הלך דרך הרחוב, לעיני בעלי־הבתים הנבּטים מן החלונות – הוא, חותן הרב.

מעט חבה נודעת היתה ממנו גם לשתי הילדות נכדותיו (בנות, לדאבון לבם של בני המשפחה), והוא הסיע אותן לפעמים בעגלתו בשפּוּע הרחוב, התקין להן בסכינו משרוקיות מעץ, ומן הירידים הביא להן חרוזים של כעכי־ביצים, אשר הן, הקטנות, תלו אותם על צואריהן ואכלוּם, כבנות הגויים, בלי ברכה, למוֹרת רוחה של זקנתן מצד האב, היא הרבנית מטוחנוֹבקה.

כדי שלא ‘תזדקרנה פה בעינים’, שלחה אותן דודתי מזמן לזמן לבית אביה, ששם גם למדו מפי הבחור המלמד מעט ‘עברי’.

בבית היתה איפוא על פי רוב לבדה, קמה יום יום בהשכמה, עם הנץ החמה, ובעת אשר בעלה התפלל עם מנין ה’ותיקין' בבית־הכנסת, הסיקה היא במטבח את התנור, והתהלכה כה וכה, לנוגה הלהבות, בשמלת הפלניל התחתונית הקצרה, מבלי לחבוש עוד את הפאה הנכרית לראשה, כי רק עכשיו, בשעה זו, לא היתה עליה אימת חותנתה, אשר התפללה – ידעה – אף היא עם מנין ‘ותיקין’ בטוחנוֹבקה.

כשהשמש בפאתי המזרח התרוממה, הוּטלה מעט חיוּת גם בחדר הסמוך, הגדול, הוא חדר הקהל. כלי הזכוכית על גבי המדף נצטללו ודלתות הארון המזוגג נתמלאו אור עם בבואת ההר המיוער שמנגד. כשפתחו את החלון, נפלגו שני חצאי הוילון ברוח, ועל השולחן זעה תימרת האֵד העולה מן התבשיל שהוצג פה לצנוּן.

חמיצת סלק מפוֹרר היתה זאת, מתוּבלת, לפי העונה, במלפפון או בנוצת בצל. בשביל הרב החלוש הוסיפו עוד עליה על פי רוב חלמון של ביצה ושתים־שלש כפיות שמנת.

לא הרבה אכל; גמיעות אחדות מן המרק הייני הזה וכזית לחם, רק כדי שאפשר יהיה ‘לברך’. בבית־הכנסת נסר אחר כך שעולו הקשה, המתכתי, במשך כל היום. לבדו היה פה, רועה בודד, שצאן מרעיתו נפוצות אי־שם בשפּוּעי ההר.

עיף מלהגות בספר, צנח ושכב לפעמים על הספסל הערום באצטלתו הנתלית לו מעברים ברפיון עם הירמולקה השמוטה על מצחו. חסר אונים אפילו מלהגן על עצמו בפני הזבובים אשר סביב שתו עליו – ומובנים נעשו אז הרחמים שמכל בניה רחמה אמו דוקא אותו, הדך, שפל־הידים, אשר אפילו בהדרת פנים לא חננו אלהים.

כמה כרכוּרים כרכרה עד שהושיבה אותו על כסא רבנות זה שבכמילובקה, אשר מורה הוראה זקן ורגיל ישב עליו קודם לכן.

לשם כּבּוּש הלבבות הביאה הנה לאחת השבתות את בנה מז’וז’יקובקה הגדול, בעל שעור הקומה, אף כי בפניו נתמעטה בעצם עוד יותר דמותו הקלושה של דודי, ובארשת ההתבטלות שבכל ישותו, באותה תנועת ההכנעה שבה עמד פעם בפעם להגיש לו את מקלו, או אבנטו, נראה כיהושע בפני משה – נער משרת.

כדי להגדיל עוד את הקסם, נדב המחותן, בעל בית־הריחים, נברשת נחושת לבית־הכנסת, והאור הכפול הזה, של התורה וקני המנורה, הכה אמנם בסנורים את בני המקום, אשר נתקבצו ובאו לאותה שבת מכל המקשאות אשר מסביב.

בבוקר עלו שני האחים לתורה, ל’שלישי' ול’ששי', בזה אחר זה, והרבנית הזקנה הרגישה את עצמה כקמחית, אמו של ישמעאל, בזמנה, בשעה ששני בניה שמשו בכהונה גדולה ביום אחד.

אמנם השמחה כי זכה בנה לכתר הרבנות לא היתה שלמה, כי על־ידי כך הלא היתה גם כלתה לרבנית, היא, בת טוחני החטה, אשר שלשלת היוחסין שלה לא יכלה להשמיע שום דבר חוץ מצליל המתכת.

היא ידעה היטב את הנאמר בדבר ההשתדכות עם אשה בלתי הוגנת, והמשל על ענבי הגפן בענבי הסנה נבלע בדמה כל כך, שהיא דמתה להרגיש כעין קהוּת בשיניה בשעה שבאה להכנס בפעם הראשונה לכפר אוּשה.

בבית הטוחן אכלה, מפני חשש של ‘סירכה’, רק מאכלי חלב, והביטה בבחילה היאך האנשים בולעים על יד השולחן השני את נתחי הצלי, אשר נמשלו, כידוע, באין אתם דברי תורה, לזבחי מתים.

‘מוציאים את הפרה ושורפים את הרפת’, נסתה לשדל את עצמה במאמר הבריות, אבל אז הגיע אליה מן החצר קול צחוקה של הנערה המדוברת, צחוק עליז, מתדבק, שהתפשט ונאחז שם בין חברותיה כלהבת אש, ואשר, כאש של דלקה, הכניס אימת זועה בלבה.

את התנאים ‘כתבו’ סוף סוף, כי־על־כן צריך היה לפדות בכסף הנדוניה את ה’חזקה' מידי הרבנית הקודמת.

יום אחד לפני החופה ירדה הנערה עם חברותיה אל השדה, הפליגה אתן לבין הגבעות שבאדמת הגרפית ובכתה פה, כבת יפתח בזמנה, על נעוריה.

– הוי, כי לא אראה עוד את העולם – אמרה, והנערות רעותיה, כאחיותיהן מאז, נדו לה ובכו אתה יחד.

אחרי הדברים האלה נתנה לגזוז את שׂערה היפה ובאה לחסות תחת כנפי חמותה, אשר התישבה לשם הדרכת הזוג בבית הקהל שבכמילובקה.

באחד הארגזים, שם, בירכתי חדר־המטות, ראיתי לאחר זמן את השׂער הזה, כשהוא קלוע עדיין לצמה עם פּתיל של משי צבעוני בקצהו.

במסגרת התבה הזאת, על גבי המצע הלבן, נראה לי כגוף של יצור ערוף, וגם התנועה שבה הטילה עליו דודתי את המטפחת היתה כזו שבה מכסים גופו של מת יקר.

בפנה, מן הצד, היו מונחים עוד פה איזו מסרקות, סוּכות אחדות וסרט מקופל בדיקנות, וממעל לזה – בלי סדר כבר – חבילות החוּטים המסובכים של חמותה, שאותם צריכה היתה להפוך, בפקודתה, לפקעות.

אחד מאמצעי החנוך של הזקנה היה זה ללמד את כלותיה סבלנות, ובה במדה שרבו כאן הסבכים, כן גדלה, לדעה התועלת המוסרית.

בעתוֹתי הצהרים, אחרי אשר דודתי השקתה אותי חלב, שתפה אותי לא אחת במלאכה נמבזה זאת. היא הטילה את חבילת החוטים על ידי, שהיו פשוטות לפנים, כידי כהן על דוכנו, ובהתישבה בעצמה על האצטבה, בצלו המועט של הגג, משכה אותם לאט ובלי חמדה כמשוֹך חיים יגעים.

סנוניות נתרפרפו ועברו על פנינו, בהתגנבן אל חריצי החלב המתיבשים על המדף. מנגד, במדרונו של ההר, האפילה חורשת הארנים המנומנמת בשרב היום, והלאה שם, בשפּוּע, נחה קבוצת בנינים עם טחנת־רוח באמצעיתה, שהניעה, נוע והבהב בכנפיה, כמי שמשיב רוח במניפה.

– מבתי החוה של הגרפית הם – הסבירה מתוך מרה שחורה דודתי.

מן הצד השני, לרגלינו, גלשו רבּוּעי הגנים אל הגיא, ובכר האחוּ, מאחוריהם, נראו שורות הדוברות, כשהן זעות ולא זעות על פני הנהר, הן וסוכותיהן, ותנוריהן הארעיים עם חוטי עשנם הנמוגים באויר.

– מיערות הגרפית הן – ענתה ואמרה הדודה.

עם רפוֹת היום, קרוב לשעת המנחה, הופיע הדיג מיכיילו עם תרמילו המלוחלח על כתפו. מבעד לבד הדק נראה היה היאך רוחשים שם בפנים האוקונוסים שנמשו זה עתה מן המים. הדודה הציצה עליהם מתוך זלזול ולקחה לה אחדים מבלי לשקול, באמדה רק בדעתה אם תכיל אותם הקלחת הבינונית, כי הגדולה היתה מצוחצחת וצר היה לה ללכלכה.

עד אשר אלה נפחו אחר כך על השולחן את רוחם, הבעירה היא אש בכירה ופוררה והתקינה את הבצלים בסיר.

– כלום אמך נוהגת ‘למלאות’ אותם? – שאלה מתוך הרהור.

– את מי? – לא הבינותי.

– את האוקונוסים – אמרה.

את אמא שלי, ילידת הכרך, כבדה ביותר, וכדי להתחמם לאורה באה מזמן לזמן להתארח בז’וּז’יקובקה, שנמצאה רק במרחק שני מילים מעירתה.

בוֹשה ממנעליה הגסים, בּוֹצ’יקס בלע"ז, התהלכה פה אילך ואילך בשני החדרים והסתכלה בגויעת לב בכל הדברים שהובאו בזמנם ממרחקים:

ספלי הקוניה, השעון ‘המעורר’ והמנורה ירוקת הגוּלה, שעמדה על הקוֹמוֹדה, על גבי מפּית עשויה לכך.

בארגז המוהר, בין כמה חפצים אחרים, ראתה פעם זוג של נעלים מרוקמות בתוך קופסת קרטון, נעלי־בית נטולות עקב רגילות, אולם דקות אריג וכל כך נפלאות במזיגת צבעיהן, עד כי רגע אחד נעצמו עיניה למראיהן, כמו בפני שפע של אור.

היא שׂמה אותן על כפֹוֹת ידיה, נעל ליד, נעל ליד, ו’טילה' כן על חלקת השולחן, בראש מוּרכּן הצדה כל־שהוא, דומה מאד בעמידתה לחיה המזדקפת קוממיות, אם כי מעיניה המרחבות, גדלות הלובן, נשקף עצב אנושי דק, זה אשר לדעת המשוררים יתקפנו תמיד למראה היופי השלם.

– האם בחוץ־לארץ רכשת אותן? – שאלה בקול לא קולה.

– לא כי פה, בעיר הפּלך, בקצה הרחוב הוילנאי – השיבה גיסתה – חמשה ‘זהובים’ וחמש פרוטות ביחד עם קופסת הקרטון.

וכליל היופי הורד אל הארגז ונעלם; רק שחקת ההתפּעלות נשארה על פני האורחת, כקו של אור בקצה הענן לאחר שהשמש כבר שקעה ובאה.

באמתלה שהיא חשה ברגליה, התהלכה ביום המחרת באיזו ערדלים ישנים, וגם שכבה פעם בפעם על גבי הארגז, כמתוך התקפות כאֵב, אך הנה נאמר לה כי באה חותנתה הרבנית לכמילובקה, והיא הלכה ושבה לביתה, נעוּלה במנעליה הגסים, כשאת דמוּתן של אלה שנבצר ממנה לראותן היא נושאת בלבה.


בדמיון, שהוא כשמש ניתן לא רק למאושרים, יכולים מקופחי הגורל למלא במדה ידועה את פּגימות חייהם. בו רואה האסיר והנה הוא מתהלך חפשי מאזיקיו בחוץ, והגולה שב ומחונן את עפר ארץ מולדתו.

דודתי דשנה בכל בוקר את התנור וקלפה את קלחי הסלק הנוקשה, אבל במחשבתה התרפקה על חלקת אריגן של הנעלים. העולם הגדול לא ניתן לה לראותו, אולם קסמו המשוער נתקפּל בשבילה, כביכול, בנעלים אלה, שאותן ראתה במו עיניה וגם נגעה אל רוך קטיפתן.

שכּוֹרה מגעגועיה המופלאים נסתה פעם לתנות מקצת מיפין לפני שכנה שלמה־בּר, הוא הסנדלר עושה הבּוֹצ’יקס שלה, אולם האיש הגס פּטר אותה בהלצה כזו, שהיא נתפּכּחה מיד והלכה וישבה אצל אלקה־שרה אשתו, אשר במדת־מה היתה שותפת לגורלה, כי גם היא ילדה לבעלה רק בנות.

מדי קראי אז בספר המקרא את הדברים: כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', עלתה לפני תמיד דמותה שלה, של אלקה־שרה, כפי שראיתיה לרוב בימי ‘בין המצרים’ ליד חלונה, ששם ישבה במטתה אחרי לדתה, כי בזמן קבוע ילדה בכל שנה, בימים שבין שבעה־עשר בתמוז לתשעה באב. עונת גרגרי היער השחורים היתה אז, אלה אשר בשולם אינו עולה בקושי:

שתים־שלש כפות סוכר דק ומעט קמח לשפוּר הטעם – והילדות אכלו ממנו לשובע, כולן מקערה אחת, בכפותיהן, כפות העץ אשר לא תחלדנה.

הפנים העגולים, זרוּעי בהרות הקיץ כפני האם, צוּירו בקוים כחולים, סיגלים, אדמדמים, מה שהבליט עוד יותר את הטוהר של העינים הכחולות, השמימיות.

אחרי כן פשטו על המגרש הקרוב ושחקו כל היום מבלי לבקש עוד מאומה, והאשה ממטתה השגיחה עליהן, לא בלי הרגשת פחד בלב פן ימלך בעלה ויזרוק עליה אחד מכלי המלאכה מאחוריה, כי הכּה הכּה אותה האיש.

בבית הקהל, בין שתי המטות שמעבר למחיצה, ראיתיה פעם בחשפה בפני דודתי אחת מזרועותיה, זרוע יד מטוּפחה לשעבר ועכשיו – ירודה ומשורגת גידים כחלחלים.

היא משכה את שרוול הכותן ושלשלה אותו עד למעלה מן הקבוֹרת והפנתה מהר, מתוך כאב בושה, את פניה.

– יסורים, רבנית – התאנחה.

והרבנית העיפה מבט חטוף על החבּורות האדמדמות, רשומי הקורנס, ומהרה להסב את פניה אף היא.

– יסורים – אמרה – באמת.

לבית הרב לקח אותה הסנדלר בכל פעם אשר הביאה לעולם תינוקת חדשה.

עטופה מפני כבוד בית־הדין בסודרה הגדול, כל עוד נפשה בה הסתחבה במעלה הרחוב. בכי הילדות, אשר ניתלו בה, יחפות, בחלוקיהן שאינם מגיעים עד לברכים, קרע לבבות.

בבית הקהל דפק האיש בחמת כוח על השולחן:

– גט, גט הבו לי – צוח, כשהוא מקעקע את הרצפה במגפיו המסומרים, נורא על סביבותיו.

כדי למהמה אותו ‘עד יעבור זעם’ עשה הרב את עצמו כמעיין בהלכות גטין שב’שולחן ערוך', ונסה סחור־סחור לשדלו בדברים ולהרגיעו; ופעם גם הביא לו ראיה מרש"י, אשר גם הוא ילדה לו אשתו רק בנות, דבר שבו הניח בזמנו את דעת אביו, הרב מטוּחנוֹבקה, כי הלה, הישיש התורני, העלה מיד על לבו את החתנים לוקחי הבנות האלה, עם צאצאיהם:

הריב“ן, הרשב”ם ורבנו תם…

לתוצאות חמורות לא הגיעו אמנם הדברים מעולם. עם בוא השמש, כשיצא הרב לתפלת המנחה, נגרר הסנדלר והלך גם הוא בעקבותיו.

תבשיל חם לא בושל עוד הערב בבית, אולם את העז חלבה אלקה־שרה בירכתי הדיר; בגב כפוף ישבה, כּשחה תחת נטל צרותיה.

הילדוֹת בחוץ נתכּנפוּ ונרדמו כשיחי השדה על פני האדמה החשופה. חפושיות התעופפו מסביב ונגעו ולא נגעו בהן בכנפיהן. כשעלתה הלבנה, הביטה עליהן ממעל בתמהון רחמים.

הדברים מסופרים פה לא בסדר אולי, אבל כהויתם, כפי שראיתים פעם, לפני שנים, בשעה שהאירו לי עדיין באותו האור, אשר לא אשוב לראותו עוד.

על מה התלוננו האנשים ולמה רגשו, אם השמש ממעל השפיעה עליהם אור של חסד בכל יום, ואת לחם השיפון המלופת בירק אכלו בתאבון, לבריאות?


כשגדלה מעט הבת הבכירה, חנה־גיטל, עשתה לה אמה שמלת ‘מולט’ ארוכה מן המידה והוליכה אותה אל עיר הפּלך, ועד מהרה שבה משם לבדה, כי סדרה את הנערה באחד הבתים ב’משרה'.

סינר הפסים שלה לא הספיק כדי נגוֹב כל דמעותיה, ופעם בפעם נשאה בדבּרה את כנף קופטת הבּבֶה לעיניה.

– היפה הוא בית בעליה? – תהתה עליה מתוך קיצוּר נשימה הרבנית – ומה, מה הם הדברים אשר ראית שם?

אולם האשה המדוכאה לא ידעה לספר מאומה.

– מדרגות, – אמרה – סוּלמי מדרגות רבים.

על אחד מהם ראתה בפעם האחרונה את חנה־גיטל בסינר העבודה, לבנה יותר מן המטפחת שעל ראשה – ואחר כך חשכו כבר עיניה.

– אל תבכי, אמא – שדלה אותה הנערה וגם נתנה לה לדרך לחמניה ‘צרפתית’ ונקניק ורשאי כשר, שאותו חתכה פה עכשיו לעיגולים ושמה על פרוסות לחם, עיגול לפרוסה, עיגול לפרוסה – לכל הילדות.

את הגלויות, שנתקבלו אחר כך מעיר הפלך, קראה הרבנית לאלקה־שרה; על ידי זר נכתבו, אולם האהבה לאם שפעה בהן מכל מלה.

– אל תחוסי על כסף – התחננה – ראי, תקני את בריאותך.

ובמכתב מיוחד שלחה אמנם בקרוב שטר בן שלשה רוּבּלים, אשר האשה החולנית מעכה אותו בידיה הנקשות מעבודה מבלי לדעת איך מתחילים ‘לתקן בו את הבריאות’.

אחרי צוֹם ‘תשעה באב’, כשאלקה־שרה שכבה שוב במטתה אחרי לידתה, הופיעה פתאום הנערה בבוקר יום הששי (מה היה הדבר בעתו), בעצם ההכנות של ערב שבת.

יחפה באה, כי מתחנת הרכבת הלכה ברגל, אבל בידיה היה לה זוג של נעלי שרוך חצאיים, אשר עיני הסנדלר נצמדו אליהן מיד בכניסתה, עוד לפני שהביט אל פניה.

היא קפלה והניחה את סוֹככה הצבעוני במקום נקי, רחצה בסבון מיוחד את פניה, שהיו צחים עכשיו, ללא כל סימן של בהרות קיץ, ועמדה להתקין בשביל האם כוס קקאוֹ, משקה אשר בבית הפּוֹליאקים, בעליה, שותים אותו בכל יום, בוקר וערב.

אחר נתנה את דעתה על העזובה אשר בבית, ורגע אחד תקף אותה הספק, אם תוכל לעשות הכל עד התקדש השבת.

היא שפשפה קודם כל את שמשות החלונות, בסבון ובנתר, למשעי, אחרי כן רחצה בגיגית הכובסין את הילדות, שלש־שלש בבת אחת, או ב’רבע התריסר', כמאמרה, וחמות עדיין, בעוד צמותיהן שותתות מים, הציגה אותן לצחצח בחוץ את הפמוּטות, והיא עצמה שטפה את הרצפה וטמנה את תבשילי החמין בתנור.

לפני הדלת הנרות הספיקה עוד להחליק מעט לבנים במגהץ – ועם הדמדומים, בשעת ‘קבלת שבת’, ישבה אלקה־שרה במטתה, סמוכה על כריה; מתחת לשביסה הצח בּצבּצוּ באזניה עגילי הזהב, ואור של נחמה נח על פניה.

– אל תתני, חנה־גיטל, לתינוקות להרדם בלי מעט תבשיל חם – אמרה.

וחנה־גיטל אספה את התינוקות ולא נתנה להם להרדם, בפזמה לפניהן את הפּזמון אשר שמעה בחצר בעליה מפּי מנגן הרחוב.

לצהרי השבת הכין הסנדלר מביכוּרי הפירות שהיו אסורים בימי ‘בין המצרים’ ל’שהחיינו':

אגסים מגני הגרפית ודובדבניות בשלות באשכולות, וחנה־גיטל – לא היה סיפק בידה לפצח את גרעיני הדלעת המוכנים בכיסה, ואת זאת עשתה אחר כך, בערב, בצאתה להתהלך מסביב לביתו של הרב.

סחור־סחור התהלכה, כדי להמנע מפּגיעתה של הזקנה מטוחנובקה, שהתארחה פה בשבת זו, ורק כשנשתתק שם בפנים קול דיבורה, ובחצר הוארה שורת החרכים של הרפת, עמדה ונכנסה הנה וטפחה טפיחת שלום על גב הפרה.

– חנה־גיטל? – נפעמה הרבנית.

והיא כבתה מתוך זהירות את שיור הנר בתוך הפמוט, ובחשכה כבר, מתוך גישוש, העבירה את ספל החליבה אל המטבח, סננה ויצקה את החלב לתוך הכדים, ואחרי אשר נוכחה, כי חמותה נרדמה בחדר הקרוב אפוּפה עלטה קדושה, נטלה בחשאי את הסודר ויצאה מן הבית.

ההיה חטא בזה שאמרה להתהלך קצת עם בת השכן לרוח הערב?

דרך פירצת הגדר עברה אחרי הנערה אל הדשאה שמאחורי הבית ובאה אל השביל, לבין שתי שורות הגנים, אשר השתפעו וירדו כפלגי מים אפלים, מזה ומזה.

ליד המוֹרד, בגיא, מצאו את הספסל שלפני חצר בית הכהן ושתיהן התישבו פה, לאחר שחנה־גיטל פרשה מתחת את המטפחת.

מנגד, מאחורי הגדר, הזדקר מוט הקילון על פני הבאר, והלאה שם, במעלה החצר, נראה מבין מפלשי הירק חלון מואר, שצלילי נגינה בקעו ויצאו ממנו.

– פסנתר – הבחינה חנה־גיטל תוך כדי פיצוח גרעיניה – גם אצל הגברת שלי יש.

– במדרגות עולים אליכם – ידעה הרבנית.

– במדרגות, כי הגברת שלי יושבת למעלה, ומטה – הלזו, המכשפה.

– החותנת – הבינה הרבנית.

– היא־היא, שאש תשרפנה; חשקה בקומה התחתונה, מפני ששם הגן.

– כדי לזכות בפירות.

– פירות, לאו דוקא; העצים הם עצי־סרק ברובם, רק לשם הריח. מסביב, ליד הגדר, עצים, ובאמצע – הערוגות. יורדת את בערב: המים משתכשכים במזרקה. פרחים בכל, ומלמעלה הנה כך – הורתה בידה על החלון – נגינת פסנתר.

– לאור הלבנה – חלמה הרבנית.

– אין שם צורך בלבנה, כי יש פנסים; על כל עמוד ברחוב מוקעים הם ומאירים כל כתם, כל נקודה על בגדיך. בזמן הראשון הייתי מושכת מאי רגילות את מטפחת הראש, כדי להאהיל בה על הפנים, כמפני השמש.

– ובמה זה העברת, חנה־גיטל, את בהרות הקיץ מעל פניך?

– במשחה, רבנית.

והיא סיפרה היאך תמהה, בראותה פעם, בערב, נקודה כגרגר הפּרג על פני גברתה, ולבוקר והנה זו נעלמה ואיננה.

– היינו, שהיא הסירה אותה במשחה?

– לא כי את זו, להיפך, הדביקה, כדי להוסיף חן.

כבר חורוּ הכוכבים ממעל כשהשתים הלכו וחזרו הביתה. חנה־גיטל סיפרה על מרצפות שהעגלות מתהלכות עליהן בלי קול, על גני טיול הפתוחים לכל, מי סודה המשובבים את הנפש ומיני עריסות מסתובבות מאליהן, שעולה את ומפליגה בהן באויר ומרחפת בעד פרוטת נחושת בין השמים והארץ.

– כמו בחלום – לחשה הרבנית.

שוב נדחקה בפרצת הגדר ובאה אל חצר בית הקהל, שנראתה נזעמה ביותר בדמדומי השחר.

מרחוק נשמע שעולו של הרב, שעול יבש, יגע בתחילת הבוקר, ובעד החלון נראו על השולחן הכוסות בלתי הרחוצות מאמש עם המיחם המצונן, אשר קומקום החרסינה עמד מוּטה קצת הצדה בראשו.

עצוב היה, הוי, כמה עצוב.

דרך פתח המטבח יכלה לראות בעוד זמן־מה את חנה־גיטל, בצאתה ללכת לתחנת הרכבת. יחפה הלכה, עם נעלי השרוך החצאיים בידה. כשנצנצו קרני השמש הראשונות, פתחה ממעל לראשה את סוֹככה המגוּון, וככה צעדה, כמו מתחת לחופת פלאים, עד כי נעלמה בחורשת הגרפית, שהאופק משתפּע ויורד מאחריה כוילון.

אולם הנה הגיע הזמן להסיק את התנור ולהעלות מן המרתף את הסלק לחמיצה. צריך היה גם לחלוב את הפרה ולהכין תבשיל של חלב בשביל הרבנית הזקנה; היום האיר על טרדותיו הקטנות, שהן מעלות ארוכה ללב מוכה השממון.

כשבא החודש אלול צריך היה להתחיל בהכנות ל’ימים הנוראים'. כבר סולקו פה ושם המלוּנות בגנים, והאנשים, בקפּוֹטוֹתיהם המקומטות, הלכו יום־יום ברגש לבית אלהים.

בשבת ‘נצבים’ דרש הרב בעניני השעה ושאל ביחד עם הנביא: ‘אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?’

אפילו1 מים על קרקע צחיחה מחלחלים ויורדים, כידוע, כשהם מנטפים בהתמדה, ומה גם דברי תורה על לבו של אדם ההוגה בהם יומם ולילה. דודי כבר ידע לשבץ את פסוקי המקרא לתוך הארג של חיי יום־יום וגם להטיל על זה כמלוא כף היד מאבקת הזהב של האגדה. מלב חלוש יצאו הדברים, אבל מוסברים בהסבר יפה ומשיבים חמימות על פני האנשים אכולי הצינה בלילות.

בראש־השנה בושלו במרק פּתוֹתי בצק עגולים, וגם חלות הלחם ופלחי הלפת היו עגולים, כדי שתהי השנה מתגלגלת ועוברת בקלות.

עם ערוֹב היום הראשון עמדה העדה בקצה המדרון, על שפת הנהר, בתפילת תשליך, וענפי הבכאים הרעיפו עליה ממעל נוגה ירקרק, זך. לבנים היו לבושות הנשים, כביום החופה וביום המות.

במשך כל עשרת ימי התשובה התפללה הרבנית בבית־הכנסת עם הציבור, והוסיפה לכל ‘שמונה־עשרה’, שלש פעמים ביום, את הפסוקים ‘זכרנו לחיים’ ו’כתוב לחיים טובים כל בני בריתך'.

ערפּלי טוהר חתלוּ את עיניה הילדותיות, גדלות הלובן, והסודר השחור, ממעל לפּאה הנכרית על ראשה, הוסיף לה לוית צניעות.

כשבתוך כל זה התאוננה פעם לפניה אלקה־שרה, שאין לה כל ידיעה מחנה־גיטל – סברה שאולי האיש, כותב הגלויות, עסוק שם עכשיו בתפילה ותשובה.

היא עצמה הספיקה בדוחק לעשות בין תפילה לתפילה את מלאכת יומה. היתה עונת טיגון הדובדבניות, שאותן קבלה, כרגיל, מגני אוּשה בשפע, בשבילה ובשביל חותנתה. ומן המקשאות למטה הובא הצנון להטמנה והמלפפונים לכיבוש. צריך היה, איפוא, לפנות את המרתף ולחזק את חישוקיהן של הגיגיות שנתרופפו, והיא שקועה היתה בכל אלה כל כך, עד שבהושיט לה יום אחד שמש בית הפקידות ניר מסומן בגוּשפנקה, לא נתנה עליו את דעתה, והלכה והניחה אותו על השולחן; ורק אחרי כן, בלכתה אל המנחה, נודע לה מפי בן הגבאי, כי הזמנת בית־דין היא זאת, כי קרואה היא לבוא לבית משפט הגליל, ובבואה לעלות במעלות העזרה, לתוך האוירה המדומדמת, הספוגה אימת ימי דין, חלשה עליה דעתה, ורגע אחד נתערבבו אצלה התחומים בין עניני מעלה ומטה.


לאחר זמן נראה לה כל המאורע הזה כמין שוֹאה, אשר הרת זועה היא בראשיתה ושאחריתה אינה אלא גשם נדבות.

בן הגבאי ביאר לה את הכתוב בנוגע לזמן ולמקום, אבל לא יכול להבין מהו הדבר שבשבילו מוזמנת היא לבוא, ואז שאלה את עצמה, במה חטאה שבאים להעמידה לפני כס המשפט. ובסקרה את הימים לאחור, לא ראתה אלא שטח ריק המאפיר באפרה של הכירה שאותה הסיקה יום־יום.

אמנם, היא נכשלה לפעמים בהרהורי עצב וגעגועים, אבל האם על כגון זה מעמידים את האדם לפני בית־דין של גליל?

ושנתה נדדה בלילות, ובעלה, בראותו היאך פניה הולכים ודלים, מצא הוא הפעם את העצה.

– לכי ותכנסי אל האַפּתיקר – אמר.

והיא העבירה את הסודר מן הראש אל הכתפים ובאה אל האיש מתקין סממני התרופות, וזה המציא אמנם הרוחה ללבה בהסבירו לה כי לא כנאשמת כי אם בתורת עדה היא נדרשת לבוא. והוא גם חשב ומצא על פי הלוח את יום הדין, שהוא היום העשרים ושמונה בתשרי, ואז, באין מי שישגיח על משק הבית, נקראה הטוחנת מאוּשה לבוא, אשה תשוּשה ונדהמת מרעש הטחנה, שעלתה בשארית הכוחות במעלה ההר.

– השלום לבהמה? – שאלה.

ואך יצאה בתה לדרך, עמדה לעשות מרחץ כללי לכלי החליבה, ואכלה מתוך כך, כדי להפיג צערה, גרגרי קופטה חמוצים כל כך, שרק למראיהם קהוּ שיני האנשים.


והרבנית נהרה, בינתים, אל תוך מרחבי העולם.

האופק הכמילובקאי הלך הלוך והתמתח, בגוללו מתחתיו כמו מגילה, יריעות תבל חדשות, כבירות.

היאך נסתחרר ראשה, כשנעתקה ממקומה רכבת, ולקול תרועת בהלה זעה האדמה מתחת ונסוגה לאחור על בתי התחנה, חות הגרפית, העדרים על שפת הנהר ונערי הרועים, העומדים ללא תנועה, כמסומרים, בשיפוע ההר. טחנת־הרוח שמאחורי החורשה נפנפה בזרועות העץ שלה וכרעה, נפנפה וכרעה; מבעד לסורגו של איזה גן הבהבה שדרת עצים עם מרפסת מזוגגת בקצה. ילדים פעורי פה רצו בצדי המסילה כמשתוללים, ופרש על סוסו דהר, דהר אחרי שורת הקרונות ולא יכול להדביקם.

כדי שלא לדחוק את רגלי הנוסעים אספה את חבילתה לחיקה, וככה ישבה, מצומצמת ונפעמה, עוטה מעיל קרתנים עם סודר סלסלה על ראשה, כשעיניה גדלות הלובן, הקרועות לרוחה, צופות בעד החלון לאפסי מרחקים.

ביחד עם האחרים נדחקה אחר כך ובאה לבית הנתיבות, ירדה למגרשי העיר, אשר שם נמצאת האכסניה הכמילובקאית, ובשעה המיועדת, למחרת, טפסה בסולמי המדרגות אשר במסדרונות בית־דין הגליל, הראתה בכל קומה את כתב ההזמנה שלה לאנשי השׂרד, והללו, לאחר שעיינו בו, רמזו לה לטפס ולעלות עוד, עוד מדרגות.

כשנמצאה, לבסוף, בחדר המבוקש, ועל פניה עברה, בשמלת המוּלט המיודעת, חנה־גיטל, מלוּוה משמר של שוטרים, לא תמהה עוד כמעט ורק הרגישה רפיון ברגלים, כמו בשעה שהרכבת זעה מתחתיה בפעם הראשונה. מבין קני־הרובים הנטויים ראתה את הנערה והנה שבו ופשוּ כל בּהרוֹת הקיץ על פניה, ומכאן הסיקה אי־שם במעמקיה כי גם למשחות לבהרות קיץ אין יציבות בעולם.

לוּ שמעה את אשר קראו שם באולם המשפט, כי אז נודע לה, כי בעצם הקיץ הזה, בשלשים ליוּלי, נעשה מעשה נועז בבית משפחת הפּוֹליאקים.

בליל מוצאי השבת, בשתים אחרי חצות, חדרו נעלמים אל הדירה שבקומה התחתונה, פתחו את קופת הברזל והוציאו את כל שטרי הערך ביחד עם התכשיטים.

הגברת הזקנה, שהקיצה עם דמדומי הבוקר, דמתה לשמוע כעין שאון בחדר המשרתת למעלה, וכשקמה ויצאה אל אולם הבית, עמדה פה הקופה ריקה עם שיור של נר דולק על ידה.

השוער, שומר החצר, נעדר באותו לילה מן הבית וכן גם המשרתת מהקומה השניה, אשר בקשה כאילו לצאת ליומים לערי־השדה. הדלת החיצונית נמצאה בלתי נעולה, ונפתחה, כנראה, מלכתחילה על ידי אחד מבני הבית.

חנה־גיטל, מעל ספסל הנאשמים, הקשיבה מתוך מתיחות לכל הסיפור שפרטיו שמעה כבר מפי גברתה ביום האסרה.

כשהזכירו את שמה בפעם הראשונה, זקפה את פּניה לראות אם אמנם מאמינים השופטים בכל המסופר כאן, וכשהזכירו אותו בפעם השניה, הורידה את ראשה ונתנה את קולה בבכי.

בעצם מהלך המשפט עשתה זאת, בתוך האולם זעוּם הכתלים, אשר ענה בהד מוזר כנגדה.

האנשים המזוינים עמדו נבוכים משני עברי הספסל, מזה ומזה. בא שוטר בית־הדין ונגע בקלות, באצבעו, בקצה שרוול המוּלט שלה, אבל היא בכתה מר, בגב כפוף, מעוגל, כאמה שם בעירה, בשעה שגברו מצוּקותיה ונעשו קשות מנשוֹא.

איש במשקפים כהים קרב אליה ואמר כי הוא יהיה לה לפרקליט ומגן, אחר נקראה הרבנית ונשאלה אם נכון הוא, שהיא טילה פעם בליל קיץ עם הנערה המשרתת בסביבות עירתה.

– נכון – הודתה האשה, אשר נשבעה להגיד את האמת.

– ומתי היה הדבר?

– בשבת נחמו – אמרה.

כּרוֹקח שם באַפתיקה עשה האיש המליץ את חשבון הימים על פי הלוח, ונמצא כי היום השלשים ביוּלי הוא־הוא שבת נחמו. ואז דיבר עוד הפרקליט במשקפים הכהים, אדם נלבב, שהתמרמר התמרמרות אמת על העול שנעשה לנערה העניה, אשר לקחה לה פעם חופשה ליום כדי ללכת ולטפל באמה החולה.

הוא־הוא שבא גם אחר כך ביחד עם האחרים להוציא את האסירה מאחורי שׂבכת הברזל, ועמד והסתכל בנפול בת הסנדלר על צוארי הרבנית, האחת מתוך בכי והשניה, כשהיא צוחקת צחוק עליז, מתדבק, שנאחז עד מהרה בכל העומדים מסביב.


בעקב זעזועים גדולים כרוכות לפעמים, כידוע, תוצאות רבות ברכה (זכרו את מעינות המרפא שנתגלו אחרי רעידות האדמה). הרבנית, כשיצאה אחרי כל המוראות של אותו יום מבית המשפט, נמצאה בלב הכרך:

בתי מידות מאדמי גגות, חלונות־ראוה מזה ומזה, מרכבות המתרוצצות בלי שנשמע קולן ופנסים שהם קבועים במרומים, כלבנות, ושופעים אור רך, נוסך חלום.

אצל אחד הבנינים, הוא בית הפּוֹליאקים, פּרשה ממנה לרגע חנה־גיטל ורצה לבשר את דבר שחרורה בבית המבשלות שבקומה העליונה, והרבנית, עד שחכתה לה, נשאה את מבטה אל החלונות, ושערה בדמות, שרפרפה שם מאחורי הוילאות, גברת צעירה, אשר נקודה שחורה בגודל גרגר הפרג מאפילה בחן על לחיה.

על יד מגרשי העיר ראו אחר כך השתים את העריסות המסתובבות באויר מאליהן, ושתו באחת הסוכות מי סודה תוססים, ונתונות עוד לרושם של אלה, מתוך המיה תמוהה בלב, יצאו ונפטרו זו מזו באין אומר לפני בית המלון הכמילובקאי.

פה שאלה הרבנית לרחוב הוילנאי, ירדה שמה בפּסיעות מהססות, ועד מהרה הגיעה לחנות של מיני סדקית, וכל כמה שהיה זעום בחלון האור, הבחינה מיד את היופי האמתי שהיה מונח שם בדמות של נעלים מרוקמות. מבין המון החפצים המאובקים האירו כנגדה כקשת מבין עננים, וככה אמנם עמדה לפניהן, בסבר של אדיקות על פניה, כמו לפני הקשת בשעה שמתכונים לברך עליה.

אחר כך באה החנותה ונתנה את כסף מחירן ועמדה והביטה ברחשי תודה אל האיש אשר השיב מעליהן בפיו את האבק לפני חבשוֹ אותן בקופסת הקרטון.

בלילה ההוא לנה עוד באכסניה, ולמחרת בבוקר קנתה לה לחמנית סוֹלת וחתיכת נקניק ורשאי, באה לקרון הרכבת ויצאה עד מהרה לדרך.

שוב ישבה מצומצמת על יד החלון והביטה אל מרחקי הארץ ההולכים ומפליגים לפניה, אבל הפעם בלי כל נהיה, או עצב בלב, ככל אלה אשר נתגשמו שאיפותיהם ותאות נפשם ניתנה להם.

ודודתי – נתגשמו לה שאיפותיה. היא הלכה ושבה ממסעה, ובתבה שעל ידה, גדולה ככף רגל איש, מונח ומקופל היה זה, שהיה ראש מאוייה, משאת נפשה מאז.

‘דבר גדול’, תאמרו, ‘זוג של נעלי בית’. אולם מכל נדודינו אנו בעולם ואחרי כל חפּוּשינו בו, מי מאתנו יתפאר שיצא פעם ממנו ברכוש גדול יותר?


  1. במקור נכתב בטעות כך: “אכילו” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות